כנסת פתוחה

פרוטוקולים/ועדת חינוך/6419



ועדת החינוך והתרבות
04.05.03

פרוטוקולים/ועדת חינוך/6419
ירושלים, י"א באייר, תשס"ג
13 במאי, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון




פרוטוקול מס' 15
מישיבת ועדת החינוך והתרבות
שהתקיימה ביום ראשון, ב' אייר התשס"ג – 04 במאי 2003 – בשעה 11:00

1. סיור במערכת החינוך במעלות ותרשיחא
2. סיור בתפן

חברי הוועדה: אילן שלגי – היו"ר
גלעד ארדן
אורי אריאל
מגלי והבה

לילי אלדר - מנהלת בית הספר "אורט", מעלות
אבי מנשס - מנהל חטיבת הביניים "אורט", מעלות
ענת דרורי - רכזת פדגוגית, "אורט", מעלות
רונית סגל - רכזת פעילות חברתית-ערכית, "אורט", מעלות
שאהין אליאס - מנהל בית הספר המקיף, תרשיחא
הרב יוסף ארליך - מנהל האולפנא
מיכאל דהאן - מ"מ מנהל מינהל החינוך
אלון עמר - תלמיד
איזה ברומנטל - תלמידה
עדן כהן - תלמיד
אפרת אוחיון - תלמידה
ג'סיקה האשם - תלמידה
סטף ורטהימר - יו"ר ישכ"ר
אריה דהן - מנכ"ל גני התעשייה, תפן
יצחק בריק - עוזר לסטף ןמרכז פרום ראשי רשויות – גליל ונגב
ג'ני ויס
יוסי בן-שפרוט

יהודית גידלי



רשמה: הדס דויטש



----------------



סיור במערכת החינוך במעלות ותרשיחא

שלום רב.

ראשית, תודה על האירוח. אנו מאוד שמחים להיות בבית ספרכם ולראות את הפעילות שלכם.

הוועדה שלנו החלה את סיוריה בפריפריות. ביקרנו כבר בשדרות בדרום, ועכשיו אנו מסיירים במעלות ובתפן שבצפון. אנו משתדלים לבחון את מערכת החינוך בכל רחבי הארץ, אך כאמור, אנו רואים חשיבות רבה בכל המתנהל בשטחי הפריפריה, ולכן נותנים לאזורים אלה קדימות.

נשמח לשמוע אתכם, אם כי אני מתנצל מראש על כי זמננו קצר מלשמוע את כל מה שהיינו רוצים לשמוע ולראות.

כפי שאתם ודאי יודעים, האזור כאן הוא מגוון, ואנו, בתור בית הספר, משתדלים לתת מענה לכל הצרכים שמתעוררים בשל הבדלי האוכלוסיות. אנו כל הזמן רואים מול עינינו את דור העתיד, הילדים שבשבילם אנו קמים בבוקר, ומשתדלים לעשות הכל על-מנת לתת להם את הכלים הדרושים כדי לחיות חיים טובים – לשרת בצבא ולצאת לחיים מוצלחים. כדי להשיג את המטרה הזאת, בבית ספרנו אנו מבקשים להגדיר חוזה עם תלמידינו; בואו אלינו בכיתה ז', וצאו עם כל הכלים הדרושים לכם בסוף כיתה י"ב.

חשובה לנו הרציפות אצל התלמיד, חשוב לנו שהתהליך עבורו יהיה טבעי ולא רצוף במעברים בעיתיים. לכן אנו משתדלים שמורים בחטיבה התחתונה יוכלו ללמד גם בזו העליונה ולהפך. צוות שלם של מורים מתעסק בעניין הרציפות, ואנו עושים הכל כדי שהתלמיד ייתקל בכמה שפחות קשיים.

כאמור, מדובר בבית ספר מקיף – מה שאומר שהוא כולל אוכלוסיות שונות. לא מדובר במסגרת ממיינת אלא בכזאת שפותחת את שעריה. אמנם יש באזור בתי ספר סלקטיביים, אך עד כה הוכחנו מסירות והתייחסות אישית לכל תלמיד ותלמיד, וזה מה שגורם להם להמשיך להגיע הנה. הצוות נותן מענה לכל הבעיות שמתעוררות, ומטפח כל פרט באוכלוסיות האלה.

מדובר בעיר הגירה במובן הכי חיובי, וזהו בית ספר קהילתי בכל מובן המילה. מערכת החינוך כאן היא לא רק חלק מהעיר, היא למעשה העיר. העיר מבינה שדאגה לילדים – מהגן, דרך התיכון, הגיוס לצה"ל והחזרה הנה – כל אלה הם עניינים שעליה לקחת על עצמה. כתוצאה מכך שבית הספר משקף הגירה, יש בו פונקציות שלא קיימות בבתי ספר אחרים. המסירות לבית הספר ולתלמידים היא טוטאלית, וזהו ממש בית ספר ללא הפסקה.

אנו רוצים לבקש מכם שתבחינו בין פריפריה למרכז. אם אנו רוצים להוציא את התלמידים שלנו למרכז, אין לנו התקציב לכך. יש לתת לילדים במקומות כאלה יותר, ואתם צריכים לעזור לנו לגרום לכך שילדים שגדלים במקומות כאלה ילכו לצה"ל ואז יחזרו לישוב, כדי לגדל פה דור אופטימי חדש. אין ספק, יש פה חלוצים.

עם כל הכבוד לאורחינו, זהו בית הספר שלנו, ללא שום הצגות. יש לנו נוהלי עבודה מאוד מסודרים, נוהלי משמעת לא פשוטים – אין חימצונים, אין פירסינג וכו', יש תוכניות ערכיות וחינוכיות, תוכנית פדגוגית והפסקה פעילה. בחוברות שלפניכם מפורטות שאר הפעילויות, ולא ניתן להתעלם מהעשייה הרבה שנעשית כאן, עשייה יום-יומית.

בית הספר הבין, שעל-מנת שנוכל לקדם את התלמידים, עלינו להשקיע בעבודת צוות. לכן כל המורים מקדישים שעתיים מדי שבוע לצורך הכנת חומר חדש – מה שאכן מצליח לקדם מאוד את התלמידים.

אציין גם את קיומו של מרכז הלמידה, שהוקם השנה. אותרו הרבה תלמידים שזקוקים לעזרה, לקויי למידה, תלמידים מתקשים, וכאלה שאם רק ניתן להם תמיכה, הם יוכלו להשתלב במסלול לבגרות מלאה. אנו נותנים הרבה שיעורי תגבור, ואת התוצאות של כל אלה אפשר בהחלט לראות בשטח.

תנועת נוער "אורט" עוסקת בפעילות בכל ימות השנה, וקיבלנו חיזוק חיובי ממשרד החינוך בנושא מעגלי מורשת. מכיתה ז' עד ט' יש לתלמידים תוכנית מאוד מסודרת, שמנציחה את הקשר של הילד לקהילה ומשם את הקשר שלו אל העם, מה שמקבל חיזוק בשל האוכלוסייה המגוונת שבה אנו חיים כאן. כל הכיתות מקבלות שיעור מורשת במערכת, ובהחלט יש לו תוספת יחודית בהתמודדות שלנו.

אנו מקנים הרבה סוגי תמיכה ועזרה, מעבר לסל משרד החינוך. כאן אני יכול לציין, למשל, את העובדה שאנו מעבים את שיעורי החינוך בשעתיים לכל שכבה מסל קרב. אם מורידים את כל הפעילויות שאנו עושים, בית הספר פשוט יקרוס.

בית הספר שלנו מכיל תלמידים רבים מאזורים שונים, משום שהוא בית ספר איכותי. התלמידים יודעים שהם ייצאו ממנו עם תעודת בגרות.

כבר שבועיים שאני עובר על הקיצוצים שהעבירו לי, ואני לא מצליח לעכל את זה. התלמידים פה רוצים ללמוד פיזיקה, כימיה, מתמטיקה 5 יחידות לימוד, כי הם יודעים שיש תחרות באוניברסיטה, וקיצוץ כזה הוא פשוט קיצוץ בבשר החי.

אל בית הספר שלנו מגיעים מאזורים מגוונים, וזה גדל לאט, כי הציבור הדתי באזור אינו גדול. הישגי הבגרויות אצלנו טובים מאוד, אך העניין החשוב יותר מכך הוא התרומה לכלל והאחריות כלפי הציבור, שאליהם אנו מחנכים. תלמידותינו לוקחות על עצמן את מה שצריך, ופעמים רבות, כאשר יש צורך בעזרה, פונים אלינו.

בנותיכם משרתות אחר-כך בשירות לאומי?

כן, באופן מלא, ולעתים גם בשנה שנייה.

אתמקד בעניין שבו אתם יכולים לעזור לנו; ישנו קונצנזוס, שאסור לפגוע באזור הזה. אני מאוד מבקש לא לפגוע בתוכנית "ברנקו ויס" במעלות, וכך גם בתוכנית קרב. זוהי פגיעה אמיתית במקומות שבהם נעשית עבודה חשובה ביותר.

אני לומד בכיתה ט', ומייצג את פרוייקט פנימיית היום, שפועלת עד 16:00. הפרוייקט עוזר חברתית ולימודית. בתחילת השנה לא הייתי מיועד לכיתה בגרותית, ועכשיו אני כן מיועד לה.

אני מייצגת פרוייקט של 46 ילדים, שמטרתו ליצור בסיס תקשורת בין קהילות – בסיס לשלום ולחיים בעתיד בישראל.

אני תלמיד מרכז הלמידה. אנו קבוצה קטנה, שיוצאת מהכיתה במהלך שיעור, ולומדת את החומר שלומדים בכיתה באופן מורחב. כמו שאני נהניתי, כך הייתי רוצה שגם אחרים ייהנו. היום אני מיועד לכיתה בגרותית.

אגב, מרכז למידה ממומן על-ידי "אורט" וקרב.

אני פעילה במועצת התלמידים. אנו דואגים להפסקות פעילות, ופעם בכמה חודשים מארגנים דיסקו לילדים. התלבושת האחידה שאנו לובשים – אנו בחרנו את הצבע, הלוגו והסמל. אנו גם מאמצים בית אבות, בפורים הלכנו לבית חולים, התחפשנו ונהנינו לשמח אחרים. ישנו גם פרוייקט "ילדי השלום", ובמסגרתו נטענו עצים עם ילדי תרשיחא.

כשהגענו, היו תגובות לא נעימות, אך היום אנו ממש יחד עם שאר התלמידים. בזכות מרכזי הלמידה גם שיפרתי את העברית שלי. אנו מגיעים לפני כל השאר לבית הספר, נשארים אחרי שהשאר הולכים, ולכן אנו מקווים שלא יקצצו את זה.

השנה אימצנו את המשפחות השכולות. המורים עוזרים לנו בזה מאוד, ואני מקווה שלא יעשו קיצוץ.

במסגרת פרוייקט "ילדי השלום" אנו מפיקים הצגה בעברית ובערבית. הפרוייקט מתקיים כבר ארבע שנים, וחשוב לנו מאוד להכיר את הצד השני.

אני לומדת בתרשיחא במגמת אלקטרוניקה, ואם יקצצו, לא נוכל להשתמש בציוד המיוחד שיש במעבדות.

אנו צריכים את הכסף כדי לקיים את הפרוייקט ולהיות עם אחד.

אני רק מזכיר, שלנו לקחו כבר את "ברנקו ויס".

אני לומדת באולפנא, ושם אחד הנושאים החשובים הוא החינוך לעריות – מה שילווה אותנו כל החיים. אנו לומדים שם איך אפשר לעזור לעם שלנו, עם ישראל.

לעירייה יש חוק, שלא יהיה תלמיד שייפגע בגלל מצוקה כספית של הוריו. כאן אין מקרים שבהם תלמידים לא יוצאים לטיול כי להוריהם אין כסף.

אני שימשתי ארבע שנים ראש מועצה מקומית בבית-אל, ואני מכיר את ענייני החינוך בגלל העניין המונציפאלי. אני מתרשם שיש פה מרכז חינוכי גדול ומגוון. נדע עם מה ללכת לשרת החינוך.

גם אני באתי מעיר פריפריה – גדלתי באשקלון – ואני מכיר את ההבדל בין מי שלמד בפריפריה למי שלמד במרכז. אצל מי שלומד בפריפריה אכן יש חלוציות, כי הוא סובל מאותם קשיים שמהם סלו החלוצים. נילחם עד הסוף כדי שהקיצוץ יהיה מינימלי באזור זה.

יהיו קיצוצים, המצב קשה, אך יש להסתכל על חצי הכוס המלאה. אם מערכת החינוך וראש העיר יציעו לנו במה לא לפגוע, אנו נדאג שבתחומים האלה לא יהיו קיצוצים. קיצוצים זה לא סוף הדרך, ואני רואה את האור בקצה המנהרה. יש תקווה, וביחד נפעל לשמור על הקיים.

אני מודה להנהלת העיר, לבית הספר "אורט", תרשיחא והאולפנא, וכמובן – לתלמידים כאן.

כאמור, ראינו לנכון לבקר קודם כל בפריפריה; היינו בשדרות, עכשיו אנו פה, ונהיה עוד בשומרון. אני מתכוון לשים דגשים במכתבי השבוע לשרת החינוך על כמה נקודות שעלו כאן ובשדרות.

כדי שנוכל להישאר מדינה איכותית, הרי שהחוסן שלנו תלוי בחינוך, אחרי הביטחון. אני מקווה שבקרוב נוכל להעביר תקציבים מהביטחון לנושאים אחרים, וגם לחינוך. האוצר שלנו הוא כוח האדם, ומי שעוזר לנו, צריך לקבל עזרה ממי שיכול לעזור. לשם כך אנו נפעל.

תודה רבה.








2. סיור בתפן

אנחנו מאוד שמחים להיות כאן בתפן, ומודים לכם על האירוח.

ההוצאה השנייה במדינה היא חינוך, אחרי הביטחון. לכן לוועדת החינוך יש תפקיד חשוב מאוד, ויש לבחון אם הוציאו את הכסף בצורה נכונה. אני בדעה שהוציאו את הכסף בצורה שאינה נכונה; הוציאו אותו לא נכון על האוניברסיטות – חוק המועצה להשכלה גבוהה, שאני קורא לה מאפיה של פרופסורים שהשתלטה על התחום הזה, ולא נותנת לאף-אחד להתערב שם. היא מחנכת את האנשים לפי מה שהיא חושבת שהכי טוב, שבדרך-כלל גורם להרבה מאוד אנשים לרדת מהארץ. זאת גם הסיבה שהרבה מאוד מפעלים לא קמים בארץ, והיא מחנכת אנשים, כמו עורכי-דין, לחיות מהבעיות ולא מהפתרונות. הוציאו את הכסף באופן לא נכון גם בתחום החינוך המקצועי והגישה שצריך תעודת בגרות כסמל הכל. בהשוואה למה שקורה ביתר מדינות העולם, אנו מוציאים הרבה מאוד כסף על חינוך, והתוצאות הן די חלשות.

בגלל החינוך הגרוע, אני הקמתי פה אוניברסיטה, כדי לשפר את האוניברסיטאות בארץ. עשיתי זאת בעזרתו של אמנון רובינשטיין, בזמנו, והשקעתי בכך הרבה כסף והרבה זמן. העברנו כמה מאות ילדים מאוד מוצלחים, ובסופו של דבר החליטו שאני לא יכול לקבל אישור לקבל אישור, והביאו אותי למצב שהייתי צריך לסגור את זה, כי הייתי צריך להביא תעודות מגרמניה. כולם גמרו בסדר, אך אני חושב שבכל העסק הזה יש אבסורד; האנשים שבאמת צריכים את האוניברסיטה הם התעשייה בישראל, בשביל לגדול, אך אין לה שום חלק בדבר הזה, והאנשים שם מחנכים תלמידיהם למה שהם רוצים. כלומר, מחנכים אנשים לקבל תעודות ולא מחנכים אותם לבנות את הארץ או לתרום משהו לבניית הארץ.

התוצאה היא שרוב האנשים הם מחוסרי עבודה או עובדים בממשלה, שזה לא הבדל גדול, והתוצאה היא של מחוסרי עבודה, כאשר מן הצד השני יש 300,000 איש שהם עובדים זרים, ואנו לא יודעים מה לעשות אתם. צריך לדאוג שיהיה אחוז גבוה יותר של אנשים שיוכלו לתרום למדינה ולפיתוחה. האחוז הגבוה ביותר הוא של עורכי דין, שלומדים לחיות מהבעיות.

לפני עשר שנים היתה ועדת הררי, שגרמה לנזק עצום למדינה, כי היא הכניסה לאנשים לראש שההי-טק יציל את המדינה. התברר, שיותר מ-10% מתושבי המדינה לא יכולים להתפרנס מהי-טק, ו-90% מהתושבים שעבדו בתעשייה הפכו לאנשים שאינם מודרניים. אחר-כך ההי-טק נפל, ואף אחד לא הסיק מסקנות מכך. לאחר-מכן סגרו את כל בתי הספר המקצועיים. אלה שעובדים הם שמפרנסים את המדינה, ולכן רצוי שמספרם יהיה גבוה יותר. כלומר, החינוך דרך ועדת הררי קיבל מכה קשה, וזה הלך אפילו הלאה, כשעכשיו סגרו את החינוך המקצועי הכי פשוט, כדי להבטיח שלעובדי הסעד יהיה יותר תקציב.

אני מבקש מכם לתת מעמד שווה לכל חינוך ליצירה, שבסופה ישנה תרומה. אין מחוסרי עבודה אלא רק אנשים שלמדו את המקצוע הלא-נכון. הכנסת מלאה באנשי חקלאות, וכך זה היה גם בתקופתי. במדינתנו, שחצי מהחקלאים הם טיוואנים, יש לחשוב כמה רצוי שיעבדו בתעשייה. בחקלאות לא יכולים לעבוד הרבה יותר; זה מוגבל בכמות המים ובכמות השטח, ולכן הדבר היחיד שיכול לפרנס את המדינה לטווח ארוך הוא תעשייה בכל צורה – כל דבר שיכול להביא לייצור ולהצליח.

האוניברסיטות מחנכות לידע, מקבלים תעודה, והמוצלחים ממשיכים ללמוד כדי לא לעבוד כלל, כשהשאר מפרנסים אותם. אם רוצים להיכנס לכנסת, צריך להיות עורך-דין, ולא לעבוד בתעשייה. החלק של פירנוס המדינה לא מיוצג בכנסת, והמערכות עושות את ההחלטה בלי הקליינט, שבעצם צריך אתכם.

לכן אנחנו באים לקליינט.

ועל זה אני מודה לך.

אם יותר אנשים באוניברסיטה ילמדו יזמות ולא חוכמולוגיה, אם בבתי ספר מקצועיים יתנו לזה יותר כבוד, יהיה שינוי. אנשים צריכים להציג בפניכם את צורכיהם, ועליכם לפעול בהתאם לכך. לקחנו 30 איש אחרי הצבא, הוכחנו להם שניתן להתפרנס, וזה הצליח, למרות שזה לא הפך לדבר אטרקטיבי מספיק כדי לקבל קולות.

למה אתה מתכוון "העברנו אותם"?

סדרות חינוך. אנחנו שילבנו את התעשייה יחד עם הכרת הגליל.

זה עוד קיים?

לא. משרד הביטחון החליט שאין לו תקציב לכך, וזאת זכותו. חבל על כל מיני דברים כאלה, כמו האוניברסיטה שהקמתי, העסק עם החיילים, העסק עם ילדים בנהריה, שלפני 45 שנה לא קיבלו אותם לתיכון, והיום הם מנהלים את ישכ"ר – לעומת מי שלמד הרבה, אבל את הדברים הלא-נכונים.

משרד החינוך הוא גרוע יותר עכשיו משהיה אי-פעם. אם ילמדו אנשים לאהוב יצירה, יהיה טוב. אם יהיו כל-כך "חכמים", לא תהיה עבודה, ונתעסק עם עובדים זרים, מחוסרי עבודה ואנשים שיורדים מהארץ. הכל מתחיל ונגמר במילה "חינוך". לדעתי, תפקידכם הוא החשוב ביותר.

יש לפניכם הרבה חומר רקע. ישכ"ר הוא מפעל מאוד מודרני, שהדבר הכי מעניין בו הוא שעשינו הרבה רובוטים ואוטומטיזציה. מצד שני, כמעט מעולם לא פיטרנו אנשים, כי תמיד גדלנו. חצי מהאנשים שלנו מסתובבים בכל העולם כדי למכור את הסחורה שלנו, כדי להבטיח שנמכור את סחורתנו בחמישים מדינות בעולם.

יש אוניברסיטאות שמלמדות מינהל עסקים. אני מזהיר אתכם מהמילה הזאת, כי אלה שמנהלים את העסקים הם רק מפריעים לאלה שעושים אותם.

אחת הבעיות החמורות ביותר של מדינת ישראל היא שאנחנו סוחבים על עצמנו מאה שנה של בחירת מקצוע. אנחנו חייבים לחנך את הדור הבא לתחום הזה, כדי להבטיח שיהיה המשך. לכן בבחירת המקצוע ישנה גם קביעה אם מישהו נשאר בארץ או לא, תורם לה או לא, מרגיש בטוח בארץ או לא וכו'.

אני אשמח תמיד לעמוד לרשותכם ולענות על שאלותיכם, כי אתם הגוף היחיד שיכול, איכשהו, לרסן את משרד החינוך, שחי על תקציב ענק ויש לו אחריות ענקית, לא להתעסק רק עם המורים והפוליטיקה. אם הייתם יכולים לדחוף לכיוון של יצירה, תעשייה ולקיחת אחריות, ודאי היינו עושים לכולם טוב יותר.

הרעיון של גליל ונגב נוצר מעצם כך שראינו שהזניחו את המקומות האלה; הדגש הושם על ירושלים ויש"ע.

מצאתי לנכון להביא את הוועדה הנה בעקבות שיחה עם סטף כשהיה בכנסת לפני חודש. הזכרתי לו שביקרתי פה לפני שלוש שנים עם אברהם פורז, וכשהוא הזמין אותי אמרתי שאני רוצה להגיע עם כל הוועדה, כדי שכולם ישמעו ויראו את מה שאתה עושה פה, את מה שפיתחתם פה ואת החזון והמסר שיש לך בנושא החינוך. אני רואה בכך בהחלט מסר עם קבלות.

הייתי רוצה לשמוע מכם על תוכנית מרשל.

אני מיד אציג בפניכם סרט שמדבר על כך.

הגליל והנגב הם העתיד של ישראל. במשך ארבעים שנה הזנחנו את הגליל ואת הנגב, והקדשנו את רוב הכסף בירושלים וביש"ע. תל-אביב קיבלה אוטומטית כספים. היום יש לתת עדיפות לנגב ולגליל, כדי שיצליחו.

לכן אני מקים גם תעשייה בתורכיה, וזה כבר עובד בפועל. התחלנו בעכבה, זה עסק שהולך לאט, אך יצליח, בסופו של דבר. בנוסף, לקחתי על עצמי את דלתון ואת נצרת כשני מקומות נוספים, כדי ליצור עבודות. יצחק בריק לקח על עצמו שהעיריות של הגליל והנגב יעבדו יחד – דבר שלא היה לפני-כן. בינתיים, הגליל והנגב מהווים שליש מהתושבים. יש לנו אינטרס, שהגליל והנגב לא יהיו פריפריה אלא שירושלים ושתל-אביב יהיו פריפריה.

גני התעשייה, שתראו אותם אחר-כך, הם דבר שונה ממה שמתכוונים בדרך-כלל, כשמדברים על גני תעשייה. בדרך-כלל מתכונים לנדל"ן ושטח, ואנחנו מדברים על חינוך ועל עזרה להצלחה. מדובר בחיה שונה לגמרי, ואת הרעיון הזה אנחנו מנסים למכור. ממשלת ישראל ניסתה לעשות דברים דומים בכל מיני צורות, ולא תמיד זה הלך. כמו שהאקדמיה מייצרת עובדי סעד, כך גם העזרה, אם היא באה בצורה שאינה נכונה, יכולה להזיק.

במשך שנים מדינת ישראל מרכזת את עצמה במרכז - גוש דן ובשטחים, והיא לא שמה לב שאת שני האזורים שכל העולם מכיר בהם, היא הולכת ומאבדת בכמה מובנים; אנחנו עדים היום להגירה מהגליל והנגב למרכז, עצירה כמעט מוחלטת של אנשים מהמרכז אל הגליל והנגב, בנים לא חוזרים – אין תעסוקה, רוב הכספים מושקעים במרכז – שם רוב המצביעים, הלובים הגדולים, הבנקים, ושם בוחרים את האנשים. כך הפוליטיקאים, שאופק השירות שלהם הוא שנתיים-שלוש, מסתכלים תמיד לטווח הקצר ולא פועלים למען פיתוח מדינה, שזה יותר משנה של הסתכלות. אם התהליכים האלה יימשכו, נמצא עצמנו במצב של דעיכה קשה מאוד בגליל ובנגב – מצב דמוגרפי בעייתי מאוד; במקום פיזור אוכלוסייה, שיפתור גם את בעיית המרכז וגם את בעיית הגליל והנגב, ישנו ריכוז מאמץ במרכז, דמוגרפיה קשה, משאבים לא מאוזנים והגירה שלישית. כאמור, שליש מאוכלוסיית מדינת ישראל נמצאת בגליל ובנגב, ושני שליש מהשטח של מדינת ישראל הוא בגליל ובנגב. זאת הסוגייה.

לפני ארבע שנים סטף ביקש ממני להירתם לחזון של פיתוח אזורי הגליל והנגב. היה מאוד קל לעשות את הדברים האלה בקיסריה או במרכז הארץ, ועובדה שלא עשינו את זה שם. הצטרפתי, ומצאתי מצב מאוד בעייתי; ממשלה שמתעסקת עם מרכז הארץ, לא מסתכלת על פרוייקטים ארוכי טווח, ובגדול – הגליל והנגב הם בשוליים, מחוץ לליבה בתוכניות שמצאתי לפני שלוש וארבע שנים.

מצאתי שראשי ערים ורשויות בגליל בנגב מתעסקים בעצמם. אין ראייה מערכתית, אין הליכה משותפת למאבק של פיתוח, ואז סטף הציע להקים את פורום ראשי הרשויות – ביחד, במקום שכל אחד יילחם בעצמו ונגד שכנו. הקמנו את הפורום, ונבחרתי למרכזו. התחלתי לייצג את הגליל בממשלה, בוועדת השרים לפיתוח הגליל והנגב אצל שרון, כשהתחלנו עוד בתקופת ביבי. הצלחנו לקדם הרבה נושאים – כבישים, רכבות ותשתיות שיש תוכניות לגביהם.

אתה מחובר עם השדולה בכנסת?

כן. אנחנו פועלים ישירות מול השרים והמנכ"לים. אנו באים כגוף אחד – ראשי ערים ורשויות – וזה התחיל לעבוד יפה. ראינו כי טוב, והקמנו תנועה א-פוליטית, שהדגל שלה הוא פיתוח הגליל, שמאגדת סביבה את כל המפלגות, את כל האוכלוסייה – יהודים, ערבים ודרוזים כאחד. לפני שמונה חודשים עשינו כנס שהגיעו אליו כ-500 אנשי ציבור. הקמנו את התנועה שמורכבת מרשויות, מאנשי חינוך, תעשייה ורפואה – מכל הזרמים, ויחד קבענו מהם היעדים של הגליל בעשר השנים הקרובות. זאת פעילות מאוד ענפה שאני מרכז, וסטף הוא היושב ראש שלה. כולי תקווה שאתם, שמהווים מרכיב מאוד מרכזי, תתרמו יחד עם גורמים נוספים לנושא קידום הגליל והנגב.

אנו עובדים על האוניברסיטה הרב-קמפוסית בגליל ובנגב – לאחד את כל המכללות תחת מרכז אחד, כשכל מכללה תהפוך לקמפוס. המכללות מתחברות לאמנה המשותפת, יש אישור של הממשלה לכך והמל"ג אישר זאת.

באוניברסיטה הזאת ילמדו לעבוד.

בשנה האחרונה סטף מתעסק בקורס של יזמות, שיש בו גם יהודים וגם ערבים מהגליל. הם לומדים לפיתוח יזמות על-מנת להיות מסוגלים לעבוד יחד. לדעתי, זה קורס מפתח לפיתוח התעשייה באזור הזה.

אני רוצה להציע לו לשלוח את התוכנית לבשאר אסד, כי פאוול לא יודע מה זה תוכנית מרשל.

אני שמח על הביקור פה. הייתי פה בעבר, אך תמיד לומדים דברים חדשים.

אני לא מתווכח עם הצלחות, ואתה אדם מצליח. עם זאת, גם לנו יש הצלחות, ובהתחשב בעובדה הזאת, הוא נאחד את הכוח אל מול המרכז, שהוא לא האויב אלא היריב, נאמר. הרי אנחנו תומכים בהתיישבות בגליל, כמו בנגב. אני יודע שבריק ישב עם אנשים שלנו, ואני מציע לכם לנסות לרתום אותנו יותר.

כתוצאה מכך, ייצאו שני דברים; אני חושב שאנחנו יכולים לתת עוד קצת לגליל ולנגב, ומעבר לזה – בכל דקה שנתעסק פה, לא נתעסק שם.

אני מקבל זאת, כי שנינו ציונים. אני גם מעריך אתכם, אך לי יש קו אחר.

אני אבקש ממך בהזדמנות זאת לעזור לי במאבק נגד היהודים הלא-ציונים במדינה.

אם תלך נגדם בכוח, זה יהיה לא-יעיל. המטרה מוסכמת. יש למצוא את הדרך – חינוך – שלוקחת עשרות שנים.

אני עומד לרשותכם בכל דבר שאוכל לעזור. מעבר לכך, אני כרגע יושב ראש ועדת תקציב הביטחון – התקציב הכי גדול, 40 מיליארד. להבנתי, אפשר לחתוך שם חיתוך עמוק מאוד, ולשנות את סדרי הגודל. אם יש לך צוות שיוכל לחשוב בזמן הקרוב, איך אפשר לקצץ בביטחון ולהעביר לחינוך, ומזה ליצור מנוף לחוסן חברתי ולחוסן כלכלי, זה יהיה נפלא.

אני אתן לך כמה עצות בחינם; תעלה את הגיל ל-65 כמו בתורכיה, תעשה חוק שלא ייכנסו אנשי צבא לכנסת אלא אחרי שלוש שנות צינון, ותחליט שכל מי שבשירות חובה יעבור קורס כמו זה שעשינו פה. הוא היה זול, נהנו ממנו, ואחריו אנשים מבינים שלא צריך לנסוע להודו אלא לבנות את השטחים וליצור תעשייה.

בעניין ההצעה שלך אני אדבר עם הבן שלי.

אני אציג בקצרה את המודל של גני התעשייה, ואחרי הביקור ביש"כר נבקר בגן.

נוצר פה מודל במשך 20 שנה, וגבעת הטרשים שהיתה פה היא היום עושה 10% מהייצוא הישראלי – בעיקר ברזלים וגם קצת הי-טק. ב-85' הוקם הגן הראשון בתפן, והרעיון היה לגייס הנה יזמים בתחילת הדרך, ולאפשר להם את מרב הסיכויים להצליח, כשהאוריינטציה היא לייצוא. המודל הזה הצליח, ובתפן יש היום שלושים מפעלים, 500 עובדים ומחזור מכירות של 170 מיליון דולר. הוקמו שלושת הגנים הנוספים, וכיום מוקם ישוב שדומה לכפר ורדים. המאמץ העיקרי הוא להפנות את היזמים להתמקד לייצוא ולשיווק. לכן בנינו גם מספר שירותים בתוך הגן, והוכחנו שניתן להביא גם לפריפריה מפעלים עם טכנולוגיות מתקדמות.

הפעילות הנוספת היא חינוכית; אנו עושים מגוון של פעילויות חינוכיות; יש לנו בית ספר ניסויי, שיושב בגן התעשייה בתפן. הוא פועל כבר עשר שנים, וההתחברות היא טבעית לתוך התעשייה. מדי בוקר הם מגיעים לפארק התעשייה, ומעורים במה שקורה פה.

דבר נוסף שסטף חשב עליו הוא שיווק הרעיון. בתחילת הדרך הוא חשב להקים מוזיאון לאומנות, כך שבין היתר יש התעשייה. הדבר הזה משפיע על הדימוי של התעשייה, כשב-85' לתעשייה היה דימוי של מפעלים לא הכי נקיים, וכאן המקום אסתטי, המרחבים מטופחים, ויש פיסול סביבתי. אנו מתמקדים באומנות הישראלית עם תערוכות מתחלפות, ודרך הפעילות של היצור במפעלים והיצירה באומנות אנו מעבירים למעלה מ-150,000 מבקרים בפעילות של הפארק, כשמתוכם 60,000 תלמידי בתי ספר מכל הארץ. את המודל הזה העתקנו גם לגנים האחרים; בתל-חי ישנו מוזיאון הצילום הישראלי היחיד, בעומר יש לנו מוזיאון לאומנות, ודרך הפעילויות האלה אנחנו מביאים תלמידים לחינוך לתעשייה לצד ההתחברות של האומנות.

עשינו פעילות מאוד מיוחדת עם המגזר הערבי והדרוזי. תפן היא בלב אוכלוסייה ערבית ודרוזית, ובנינו פה תוכנית הדרכה למגזר הזה בשפה הערבית. היום אנו מעבירים 20,000 ילדים ותלמידים מהמגזר הערבי והדרוזי דרך הפעילות הזאת בשפה הערבית עם מדריכות דוברות ערבית, עם סרט בערבית, וזה חיבור לאזור שלם.

הנושא הנוסף הוא היזמות הערבית, יהודית ודרוזית והקורסים להכשרה מקצועית.

מעשית, לא קיבלנו גרוש. אני לא רוצה לכתוב בספר שלי שהאמריקאים שילמו, התורכים שילמו, ורק ממשלת ישראל לא שילמו. יש לכם תקציב של 30 מיליארד דולר, וגרוש אחד לא הלך לזה.

בסיום הקורס הזה אנו קולטים למעלה מ-75% מהבוגרים. כך אתה רואה שאנשים חוזרים לישוב שלהם, והיום אנשים עומדים בתור כדי להתקבל לקורסים האלה.

תחשבו אתם, איך אתם יכולים לעזור.

מה קורה עם ה-25% שלא מתקבלים?

אנחנו טיפה בים, ומשתדלים לקלוט כמה שאפשר. 75% זה הרבה.

בעניין החינוכי, הקמנו מוזיאון לאומנות התעשייה, ומול מוזיאון בפריז אנחנו מביאים עכשיו פס יצור לילדים, תערוכה דידקטית, שבה ילד יכול לעבור חוויה של תהליך יצור – מחומר הגלם עד התוכנית העסקית, כדי שהדברים לא יהיו עבורם רק בתיאוריה. לפני שילד מגיע לביקור, הוא עובר שיעורי הכנה, ואז כשהוא מגיע, הוא מבין במה מדובר. אנחנו סוגרים את העניין הזה בימים הקרובים.

המקום שאני הכי גאה בו הוא מקום בשם קישורית, שמיועד לאנשים עם פיגור שמסוגלים לעבוד אך לא לחיות לבד. זהו כפר שבו כולם עובדים, ובין מוצריהם הם מכינים צעצועים מעץ, ואותם הם מוכרים. יש שם 120 אנשים, ובסופו של דבר יהיו שם 250.

הביטוח הלאומי בעסק?

אין לי טענות. אם החבר'ה האלה יכולים לעבוד, גם מחוסרי עבודה יכולים לעבוד.

אני מאוד מודה לך עבור האירוח.


---------------


הישיבה ננעלה בשעה 16:00.



12