פרוטוקולים/ועדת חינוך/6346



ועדת החינוך והתרבות (7) -2-
23.03.03

פרוטוקולים/ועדת חינוך/6346
ירושלים, כ"ז ב אדר ב, תשס"ג
31 במרץ, 2003

הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן
מושב ראשון


פרוטוקול מס' 7

מישיבת ועדת החינוך והתרבות
‏יום ראשון, י"ט באדר ב התשס"ג (‏23 במרץ, 2003), בשעה 15:30

1. סיור הוועדה במכללת ספיר.

חברי הוועדה: אילן שלגי – היו"ר
גילה פינקלשטיין
יולי תמיר

יעל פרבר - יועצת השרה, מתאמת לכנסת ולממשלה, משרד החינוך, התרבות והספורט
עמירה חיים - מנהלת המחוז, מש' החינוך, התרבות והספורט
ד"ר זאב צחור - נשיא המכללה האקדמית "ספיר"
ד"ר נחמי פז - מנכ"ל המכללה האקדמית "ספיר"
ד"ר זוהר אביטן - מנהל המכינות, המכללה האקדמית "ספיר", וממונה על תיק החינוך בעיריית שדרות
ד"ר אריאל פלדשטיין - ראש המינהל האקדמי, המכללה האקדמית "ספיר"
אהרון (אהרלה) רוטשטיין - מנהל ביה"ס התיכון במכללת "ספיר"
ד"ר ישראל גוטמן - אוניברסיטת בן-גוריון
סימונה קובליו - יו"ר סניף "שינוי" בבאר-שבע והדרום
סרגיי ביחובסקי - רכז דוברי רוסית, "שינוי"
הלנה וייסמן - עוזרת לחבר הכנסת שלגי
אביאל אהרון - דובר של חבר הכנסת שלגי

יהודית גידלי

רשמה: אירית שלהבת



סיור הוועדה במכללת ספיר

אני מבקש לפתוח בהתנצלות על האיחור. אני לא רגיל לאחר. הסיור שתוכנן לנו בשדרות אמור היה להסתיים בשעה 14:00. החלטנו שאם אנחנו מגיעים לדרום, אמנם לא הנגב הרחוק, זה הזדמנות לבקר גם במכללת ספיר. אני עדיין שמח מאוד שכך תיכננו, אני רק מתנצל על העיכוב. הביקור בשדרות היה באמת מעל ומעבר, ויש להם המון מה להראות ולספר כך שיצא שלא בזבזנו שם אף לא דקה. עוד נחלצנו משם אולי קצת בחוסר נימוס כי מיהרנו.

עינינו לא צרה בעניין הזה. לשדרות מגיעה תשומת לב ואנחנו שמחים על כך. אמרת שזה לא הנגב הרחוק. אני רוצה להגיד לך כמי שמכיר את מדינת ישראל, זה המקום הכי רחוק במדינת ישראל. להערכתי זה האזור הנחשל בישראל. במרחב שבין אשקלון לבאר-שבע – לא כולל את אשקלון ובאר-שבע – חיים כ-300,000 איש, למעלה משליש מהם בדואים. עד לפני שנה בכל המרחב הזה היתה חנות ספרים אחת בעברית, וזה במכללה. עכשיו נפתחה חנות ספרים נוספת בשדרות. זה מקום קשה. אשר על כן, הוא המקום הכי רחוק.

צריך לציין שבשדרות מתחילת שנות ה-90, כשהגיעה העלייה הרוסית, נפתחו לפחות 5 חנויות ספרים ברוסית.

הוא שאמרתי. ויש עוד 5 חנויות לספרי קודש. בגלל זה הדגשתי: חנות ספרים בעברית.

וגם בה יש מדור ספרים ברוסית.

זה בסדר, אפילו בחנות שנמצאת אצלנו יש מדור ברוסית.

זאת אמירה לגבי המרחב שבו אנחנו חיים.

אף על פי כן, בתוך המרחב הזה עלה בידינו להקים את המכללה הציבורית הגדולה בישראל. להסביר: ציבורית – משמע נתמכת ות"ת, וישראל – משמע בגבולות מדינת ישראל (כי יש אומרים שמכללת אריאל גדולה יותר. אנחנו לא כל-כך יודעים, היא לא בישראל).

אנחנו מרוצים למדי ממה שעלה בידינו לעשות כאן. אני מקווה מאוד שגם הסטודנטים מרוצים. נדמה לי שההצלחה שלנו היא בגלל שניסינו לבנות כאן משהו אחר, עם גברת עמירה חיים. היינו, לא עוד בית-ספר, לא עוד מכללה אלא מכללה שיש לה אמירה שעיקרה הוא חיבור לקהילה. זה עניין לא פשוט. הקהילה כאן לא פשוטה, היא קהילה מעורבת מאוד ומורכבת מאוד.

אין לנו על מה לבכות לוועדה, מצבנו הכלכלי איתן. זה לא מקרה.

אנחנו, כרגיל, מאוד גלויים אבל זה לא תמיד לטובתנו.

נכון. עד כדי כך שאנחנו תוקצבנו בתקצוב חסר השנה בטענה המאוד הישראלית: יש לכם, ויש כאלה שבזבזו הרבה אז צריך לעזור להם על חשבונכם.

עם זאת, יש כמה דברים שאנחנו זקוקים להם.

הדבר האחרון והחדש הוא סגירת מינהל הסטודנטים, כפי שמאיימים לעשות. אני לא יודע עד כמה אתם מעורבים בעניין.

אנחנו נדון בכך מחר בוועדה.

הניירות שהונחו לפניכם מלמדים על כך שהלכנו למחוזות חדשים. ההצלחה של המכללה היא לא בגלל שחיקינו את אוניברסיטת תל-אביב כי אז היה נגזר עלינו להיות אוניברסיטת תל-אביב סוג זי"ן, זה ברור לגמרי. הלכנו לעולמות חדשים מבחינת תכניות לימודים. יש כאן נייר המתאר איך איתרנו אוכלוסיות חדשות של סטודנטים, שאחת מהן היא אוכלוסיית העולים.

אני רוצה לספר לכם – גברת עמירה חיים זוכרת מן הסתם – שפתחנו כאן חוג להנדסה ברוסית כמבוא לכניסה לאוניברסיטת בן-גוריון. נסענו לרוסיה, איתרנו סטודנטים, בחנו אותם והבאנו אותם לכאן. זה היה מהלך בלתי רגיל שעליו נבנה עוד מערך. זה דוגמה אחת מתוך כעשר דוגמאות שונות שקיימות כאן.

ב"ספיר" ישנו כפר הסטודנטים היחיד בישראל, ששמו "איבּים". אין בישראל עוד כפר סטודנטים. יש בו 400 מיטות והמתגוררים בכפר לומדים ב"ספיר" במסגרות השונות. סגירת מינהל הסטודנטים משמעותה סגירת היכולת של 400 סטודנטים שלנו להמשיך ללמוד. אנחנו נמצא עוד 400 סטודנטים אחרים אבל רבותי, זאת שאלה שעומדת בפני מדינת ישראל ולא רק בפני "ספיר".

מעבר לכך, יש לנו תכניות כמו "סלע" וכמו "נעלה", שהיא תכנית של גברת עמירה חיים אבל היא משולבת כאן.

לא הספקתי לומר שזה הקמפוס היחיד בארץ, ומן היחידים בעולם, שמתקיימים בו 12 מוסדות שונים, כולל בית-ספר יסודי, בית-ספר תיכון, ואם אתם רוצים אפילו מכללה לגימלאים. יש כאן מרכז יום למחוננים, משהו מיוחד במינו, והכל פועל יחדיו. העבודה כאן נעשית בצוותא.

זה דבר אחד ואני שואל האם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת יכולה להירתם בעניין מינהל הסטודנטים. זה חשוב מכל חשוב.

אני מבקש, אולי תהיה מוכן להרחיב על זה במקצת משום שמחר יש ישיבה משותפת של ועדת העליה, הקליטה והתפוצות של הכנסת ושל ועדת החינוך והתרבות בנושא ביטול מינהל הסטודנטים.

אני פשוט לא מצליח להבין את הרעיון הגחמתי שעלה באוצר בעניין הזה. מינהל הסטודנטים הוקם בשעתו כשותפות של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. נדמה לי שהיום ממשלת ישראל היא הגורם העיקרי שם והסוכנות היא גורם שולי, אבל לענייננו אין זה משנה. מינהל הסטודנטים מממן שכר לימוד לשלוש שנים לסטודנטים עולים + מלגת קיום שמאפשרת איזושהי הישרדות. לסטודנטים אין שום פתרון אחר, בעיקר לסטודנטים מחבר המדינות. ביטול מינהל הסטודנטים ישאיר אותם במקומותיהם והם לא יבואו לארץ. ואידך זיל גמור, מדובר על כ-120 מיליון שקל בשנה. אני מבין שהמדינה מממנת 90 מיליון שקל והסוכנות היהודית מממנת 30 מיליון שקל.

הסוכנות היהודית ירדה כמעט לאפס היום. זה אחת הסיבות לכך שיש שליטה כמעט טוטלית של ממשלת ישראל בהחלטות על מינהל הסטודנטים.

זה פרויקט שהתפתח בדיוק להיפך. הסוכנות באה למדינת ישראל ואמרה: בואו נעשה מאצ'ינג, אנחנו נביא כסף ואתם תעשו מאצ'ינג וניתן כסף לסטודנטים עולים. במשך השנים, מכל מיני סיבות, לא כולן טובות וצודקות, הסוכנות בעצם יצאה כמעט לגמרי מהפרויקט, חוץ מאשר לגבי ילדים אתיופיים. כלפי האתיופים יש עדיין חסד מיוחד.

והם מוטבים ב-40%.

כתוצאה מזה באה מדינת ישראל ואמרה שזה פרויקט שפועל על מאצ'ינג. אם הסוכנות יהודית לא נותנת, גם המדינה לא תיתן. נגמר המאצ'ינג של הסוכנות? גם מדינת ישראל לא תיתן את המאצ'ינג שלה. לכאורה זה תואם את ההיגיון של הפרויקט כפי שנקבע בזמנו. למעשה זה יחסל את כל התמריץ לסטודנטים עולים, שחלקם הגדול עולה לפני ההורים ובא הנה בזכות עצמו כדי ללמוד. זה יחסל את התמריץ שלהם לבוא לכאן.

הסטודנט העולה מביא לכאן מאוחר יותר את הוריו. אצלנו יש 700 כאלה: 400 גרים ב"איבים", ועוד 300 שגרים בכל מיני מקומות.

יש 10,000 בכלל, בכל הארץ.

תלמידי האולפנים למשל, שהם חלק מה-700, הם לא תלמידי מינהל הסטודנטים. אבל יש לנו לפחות 500 סטודנטים שמקבלים גימלאות ממינהל הסטודנטים.

דרך אגב, יש כאן בעיה של הפרת הסכם כי חלק מהאנשים שכבר נמצאים כאן הובטח להם כשהם באו שאלה יהיו תנאיי הלימוד שלהם, והם באו בחלק מהמקרים בגלל זה. אם עכשיו יאמרו להם שמעתה ואילך לא נותנים להם את זה, זה הפרת הסכם.

הבעיה היא בעיה לאומית. אנחנו מדברים, בין היתר, על סטודנטים אתיופים. אומר לכם בגילוי-לב, לנו יהיה מכמה בחינות קל יותר אבל אנחנו להוטים אחריהם. זה תפקידנו, ואנחנו עושים את זה באופן מאוד מודע. מי שקצת מכיר אותנו - אני חושב שגברת עמירה חיים יכולה להעיד - יודע שאני מדבר כאן על ציונות פרופר, נקודה. מעתה זה עובר אליכם.

מחר אנחנו נתייחס לזה.

תכניות הקליטה, כלומר הבאת צעירים לארץ, תלויות באופק של הגיבוי הכלכלי שאתה נותן להן. מינהל הסטודנטים הוא חלק חשוב מן העניין. אמנם את השלב של האולפן לא המינהל מממן אבל בהיעדר המינהל חוליית ההמשך חסרה.

לא במקרה העברתי את זה לראש שמחתנו למרות שבסדר היום שלנו זה לא הדבר החשוב.

הדבר הבעייתי בסדר היום שלנו הוא השאלה כיצד אנחנו שומרים על מעמדנו. כאן אני חייב לתת הסבר שוועדת החינוך והתרבות חייבת להיות מודעת לו. לכל ההשכלה הגבוהה בישראל אורבת סכנה, שלא הכל ערים לה, של אובדן האתוס האקדמי. אני מאוד מבקש שוועדת החינוך תהיה ערה לעניין הזה.

עד לפני 50 שנים הגיעו לאקדמיה מי שהוריהם היו אקדמאים, או המעט שהיה להם דחף עצום וידע ולא היה צריך להסביר להם מה ההבדל בין דיקן לבין רקטור. היום אין שום טעם שתשאל מה הן ראשי התיבות של BA כי הייתי אומר בקלות ש-80% מהסטודנטים לא יודעים מה משמעותן. זה לא סימן לרעה אלא זה סימן לטובה. מדוע? כי פרצו אל ההשכלה הגבוהה שכבות חדשות, גם תלמידים שבביתם אין ספר, וטוב הדבר. אלא מה, הם מביאים איתם עולם ערכי אחר.

כך, למשל, אני משוכנע שכאשר כל אחד מהיושבים כאן הגיע לאוניברסיטה, אחד המדדים שהנחו אותו במהלך השקלול שלו של התכניות היה הרצון ללמוד אצל פרופסור חשוב נודע-שם, גם אם כולם אמרו שהוא מגמגם מאוד. אני מודיע לכם שהסטודנטים בני דורנו, לא ב"ספיר" אלא באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטה העברית, שואלים שאלה אחת: מי יהיה המרצה שמעביר אותנו את המבחן בשלום. אני לא בטוח שזה רע כשלעצמו – השכבות החדשות הללו באמת באות ללא כל ההילה הזאת של 'קמפוס' – אבל כשאנחנו מוצאים את זה בדברים נוספים, למשל במשא ומתן בשיעור הראשון כמה עמודים באנגלית יהיו בביבליוגרפיה, דבר שלא הכרנו בעבר, בהתמקדות בבחינות – דעו לכם שזאת סכנה.

מדוע אני אומר את זה? משום שב"ספיר" אנחנו נאבקים על אתוס אקדמי. אבל דעו לכם שיש תחרות. היום השוק הוא שוק של שיווק ובו יש גורמים – ואני אומר את זה בזהירות כי באמת אינני רוצה להלך רכיל – שמציעים טובות הנאה: "בבואך אלינו אנחנו נקל עליך". מותר כבר להגיד שמדובר על לפחות חלק מהשלוחות הזרות, אבל לא רק הן.

נותרו בארץ רק מעט מאוד שלוחות זרות.

בבאר-שבע במתחם "ביג", שהוא מתחם מסחרי, יש שלוש מכללות אזוריות ואין שם אפילו ארון ספרים אחד, והן מעניקות תואר MA.

ראוי לה למועצה להשכלה גבוהה שתסגור אותן.

היא לא יכולה, הן לא שייכות אליה. זה תואר שהוא לא מוכר פה לצרכים אקדמיים אך הוא מוכר לצורך כל מיני תגמולים, זה הבעיה.

התכנית החדשה של שר האוצר נתניהו הולכת לגמור גם את זה.

דרך אגב, זה אחד הדברים הטובים שבה.

על סדר יום ועדת החינוך והתרבות עומד נושא אישור כללי המועצה להשכלה גבוהה לעניין השלוחות הזרות.

אני לא מרחיב בעניין זה כי לא באתי לקלקל לאחרים. אני רק רוצה שתהיו מאוד ערים לבעיות-על של ההשכלה הגבוהה בארץ.

אתם אמורים לדעת שיש הקצאת מספרי סטודנטים על-ידי המועצה להשכלה גבוהה כי התקצוב הוא בהתאם למספר הסטודנטים. זה עניין מורכב. אני מבקש להדגיש שהמועצה להשכלה גבוהה היתה בסדר איתנו כל הימים, והיא בסדר גם עכשיו.

ההחלטה היא של המועצה להשכלה גבוהה והתקצוב הוא של ות"ת. נכון שהיה ערפול גדול מאוד בתקופתו של פרופ' נחמיה לב-ציון, מי שייך למי ואיפה.

הדבר היפה שבנינו כאן יכול כהרף עין להתאדות. אנחנו מבקשים מכם דבר אחד, ואני אומר את זה בדחילו ורחימו, שתעזרו לנו למצוא סידור עם המועצה להשכלה גבוהה. הדבר איננו פשוט. במועצה להשכלה גבוהה, אולי בצדק, לא אהבו התערבות של פוליטיקאים. פעם אחת עשינו טעות ופנינו לראש הממשלה ואז פרופ' נחמיה לב-ציון אמר: אתם רוצים התערבות של ראש הממשלה? זה בסדר, אבל מכאן ואילך תיפנו אליו. הוא צדק. על כן אני אומר את הדברים בדחילו ורחימו, אנחנו רוצים בית-ספר למשפטים.

מדרום לתל-אביב – בשבילי ראשון-לציון זה תל-אביב – אין בית-ספר למשפטים. למה זה בעייתי? נתקבלה החלטה עקרונית של המועצה להשכלה גבוהה לא לתקצב יותר בתי-ספר למשפטים. יש להם את זה חינם, אז למה להם?

כאן בקמפוס כמדיניות שלנו לא יקומו שתי צורות של תקצוב, לאמור: תקצוב ות"ת, היינו שכר הלימוד האוניברסיטאי, ועל-יד זה פקולטה שבה משלמים שכר לימוד פרטי. אגב, פנו אלינו, יש הצעה כזאת, היא משתלמת אך לא ניגע בה.

בקשתנו האחת – ואני לא יודע באיזה מידה אתם צד בעניין – היא שהמועצה להשכלה גבוהה תאשר לנו להקים בית-ספר מתוקצב למשפטים. אני אומר לכם את זה כלובי, לא כמי שאנחנו מבקשים שילחץ כי זה עושה תופעת בומרנג.

דבר אחרון לגבי הסיבות להצלחה של המקום: אנחנו הלכנו על חוגים חדשים. כל החוגים הקיימים כאן הם חדשים. הם היו יחידים במינם בארץ ובינתיים לשמחתנו חלק מהאוניברסיטאות חיקו אותנו. גם התכניות שנמצאות על שולחן המועצה להשכלה גבוהה הן חדשות, כולל אחת שהיא חדשה בעולם וזה BA בלימודי שיקום. שיווק טכנולוגי זה חוג חדש, בחוג ללוגיסטיקה היינו ראשונים, BA בניהול ובקרה תעשייתית – אלה החוגים שנלמדים כאן. אנחנו קצת נחתומים אז אם ייצא לכם לסייר במכללה אתם יכולים לפגוש סטודנטים ואני מעריך שתשמעו גם מהם שהם מאוד מרוצים כאן.

יש כאן מרכיב גדול מאוד של סטודנטים עובדים וסטודנטים מבוגרים, ומרכיב מכריע של בני האזור שבלעדינו לא היו באקדמיה.

אולי כדאי לספר קצת על הקמפוס ועל המיוחדות שלו כי הקמפוס הזה הוא בהחלט קמפוס ייחודי במדינת ישראל. אני בספק אם יש בעולם עוד קמפוסים אינטגרטיביים כגון זה שבהם בכפיפה אחת, על אותו שטח קרקע, עם הרבה מאוד שיתוף פעולה בין הגורמים השונים קיימים בית-ספר יסודי, חטיבת-ביניים ובית-ספר תיכון, שמר אהרון (אהרלה) רוטשטיין הוא המנהל שלו, שתי מכללות – כאן קיימות למעשה שתי מכללות אף שאנחנו מתייחסים אליהן כמכללה אחת – ועוד מספר גופים שהם גופי-תמך של המועצה האזורית "שער הנגב" כמו מחלקת הרווחה שלהם, שירות פסיכולוגי, מרכז הידרו-תרפי שהוא למעשה גם קאונטרי-קלאב לתושבי האזור אבל הוא בייעודו משמש לריפוי, ועוד מספר גופים.

השטח של המתחם הזה הוא כ-180 דונם, כאשר למכללה יש עוד כ-14 דונמים בצד, מהעבר השני של הכביש. כאשר הגעתם משדרות בוודאי ראיתם את הגשר. הגשר הזה נבנה בעיקרו בכדי לקשר בין שני קמפוסים – זה העיקרי, וקמפוס שבו שוכנות חלק מהפעילויות שלנו בעבר השני של הכביש.

שתי המכללות גם יחד מונות קצת למעלה מ-7,000 סטודנטים. אנחנו מחלקים את הגופים האלה למעשה על-פי התקצוב שלהם, מהיכן הוא מגיע. המכללה האקדמית זה כל אותם גופים שהם מתוקצבי ות"ת, והם למעשה שניים: המכינות הקדם-אקדמיות, שד"ר זוהר אביטן עומד בראשן, וכל המערכת האקדמית כשלעצמה. במערכת הזאת יש כ-4,500 סטודנטים. המכללה האקדמית נקראת "המכללה האקדמית ספיר". עוד קרוב ל-3,000-2,800 סטודנטים לומדים במכללה האזורית-קהילתית שנקראת "מכללת הנגב על-שם ספיר". הנכס העיקרי של המכללה האזורית-קהילתית הוא בית-הספר להנדסאים, שלומדים בו כ-750 סטודנטים בתחומים שונים.

אתם יודעים שבתי-הספר להנדסאים הם מתוקצבי מה"ט (מכון להכשרה טכנולוגית), שהיה תחת משרד העבודה בעבר, ואולי עדיין, על כל פנים זה מה שעובר למשרד התעשייה והמסחר. גם לשם הגיע הקיצוץ התקציבי ושם באמת נכנסים לבעיות תקציביות קשות למדי. אני חרד למדי לעתידו של המערך הטכנולוגי התת-אקדמי, כל אותו מערך שמכשיר למעשה את אנשי הקווים השונים בתעשייה. אני לא מבין למה התעשיינים עוד לא התעוררו בעניין הזה. אנשי קו הביניים, בין מהנדסי המפעלים לבין הטכנאים, האנשים העיקריים שעומדים שם הם ההנדסאים שממלאים תפקיד חשוב, אפילו חשוב מאוד. כמי שניהל מפעל בעבר אני יכול להעיד על כך.

המכללה האזורית-קהילתית שוכנת בעיקרה בעבר השני של הכביש. יש בה פעילות של הסבות מקצועיות והכשרות מקצועיות. חלק מההכשרות המקצועיות הן על-פי היוזמה שלנו, עם שיתוף פעולה בתעשייה. אנחנו יכולים לרשום לזכותנו לפחות דבר אחד וזה ש"אמדוקס" החליט לפני כשנתיים להעביר את בית התוכנה הבא שלו לאזור התעשייה שער הנגב מזרח, שער הנגב ושדרות, או מה שנקרא היום "אזור התעשייה ספירים" שנמצא מזרחה מכאן. זה נקרא "ספירים" בעיקר בזכותו של "אמדוקס" שהגיע הנה כחלק משיתוף פעולה עם האקדמיה. על בואם ועל המיקום שלהם היתה תחרות גדולה מאוד, בעיקר מצד אוניברסיטת בן-גוריון. הם בעצמם מייסדים עכשיו מרכז טכנולוגי מאוד גדול, פארק תעשיות גדול, וקיים שם גם הפארק של מר סטף ורטהיימר בעומר, ובכל זאת "אמדוקס" החליט להגיע הנה ולא ללכת לאותו מקום. זה דוגמה לשיתוף פעולה. אנחנו עושים מאמץ, עד שאותו מפעל יתבסס – והיום יש כבר מפעל שני – ולפחות לתקופת הביניים הוא פועל ממש בתוך הקמפוס, תוך כדי שיתוף פעולה עם האנשים שלנו.

היום בתוך הקמפוס, במה שהיה פעם הספרייה הישנה שלנו, פועל בית תוכנה שנקרא "אמטיסט", שהוא שיתוף פעולה של "סימנס" הגרמנית ויזמים ישראלים. הם פעלו קודם ברעננה, עברו הנה והם מתעתדים לעבור לאזור התעשייה "ספירים".

זה חלק מהפעילויות שאנחנו מטפחים, עושים ומגדילים.

כפי שאמר מר זאב צחור קודם, אנחנו עושים מאמץ גדול מאוד לטיפוח הקשרים עם הקהילה. הקהילה לגבי דידנו זה למעשה כל הישובים שנמצאים בתחום הרדיוס של 45 קילומטר. זה אומר: באר-שבע בדרום, אשדוד בצפון, קריית-גת וקריית-מלאכי במזרח, והרשות הפלסטינית במערב, שאיתם אין לנו כרגע שום דבר אבל בעבר היה לנו אפילו תלמיד מאוד מפורסם מהרשות שלמד פה (מר סופיאן אבו זיידה).

הוא בעל התיק הישראלי ברשות הפלסטינית. אגב, הוא למד במקרה אצלי והעבודה הסמינריונית שלו היתה על היחסים בין הדרג הלוחם לדרג הפוליטי של הלח"י. הציון שלו היה 92.

במסגרת טיפוח קשרי הקהילה אנחנו מקיימים מזה שנים מרכז אמנויות. למעשה מאזור תל-אביב ודרומה נמצא רק מוסד אחד גדול כזה בבאר-שבע. מרכז האמנויות שלנו מתעסק בעיקר בתחומי האמנות הפלסטית: ציור, פיסול וכדומה. מגיעים אליו למעשה מכל הרדיוס עליו דיברנו והוא עולה כפורח, עם הרבה מאוד קשיים. הקיצוצים שעברו על אגף התרבות בשעתו כמובן פגוע במרכז האמנויות. קוצצו שם תקציבים והרבה מאוד מהקיצוצים האלה עברו למימון של האנשים. באים לשם בעיקר אנשים שזה תחביב עבורם, לצורך מילוי צרכים אישיים, והדברים האלה כמובן מקשים עליהם מאוד.

צריך לציין, כאשר דיברנו קודם על יציבות כלכלית של המערכת אז צריך לסייג את זה. היציבות הכלכלית היא בעיקרה של החלק הוות"תי, של החלק האקדמי. ות"ת הוא מוסד מאוד מסודר. אני חושב שמדינת ישראל היא המדינה היחידה שמיסדה את המערכת התקצובית של ההשכלה הגבוהה על-ידי תכניות חומש, דבר שהקל מאוד. צריך לציין שממשלת ישראל תמיד הקפידה על כך. גם אם בתוך חמש השנים היו שנים קשות יותר, הם תמיד עמדו מאחורי ההתחייבויות של תכניות החומש. לפני כשנתיים – כמו כל דבר שמתחיל בפיצוצים בין-אישיים – נגמר החומש אבל הפיצוץ שהיה בין ראשי ות"ת באותה תקופה לבין משרד האוצר מנע הגעה לתכנית חומש מוסכמת. כדאי שתדעו, כחברי ועדת החינוך והתרבות, שהדבר פוגע קשה במערכת.

קישרו את זה לדוח מלץ.

דוח מלץ היה מין תירוץ אבל האמת היא שדוח מלץ לא מתייחס לזה בדיוק. הוא מתייחס למערכות ארגוניות של ההשכלה הגבוהה ולאו דווקא למערכות התקצוביות שלה. דוח מלץ מתיחס למשל לסנאטים באוניברסיטאות, דבר שלנו מראש לא היה, ולדברים מהסוג הזה.

אם נחזור לעניין שלנו, המערכת של המכללה הקהילתית-אזורית נמצאת בצרות גדולות למדי. היא בהחלט מתקשה לעמוד כלכלית-פיננסית. כאשר לפני כחמש שנים עשינו את ההפרדה בין שתי המכללות האלה על-פי דרישת המועצה להשכלה גבוהה, בנינו שתי מערכות שרק ההיגיון הכלכלי עדיין מחבר ביניהן אך באופן ארגוני הן נפרדות לגמרי, עם הנהלות שונות ועם שני ועדים מנהלים שונים. כמובן שהמערכת הכלכלית-פיננסית מתנהלת באופן מאוד מוקפד, בכל אחת מן המערכות האלה בנפרד.

אני רוצה לערב את חברי ועדת החינוך והתרבות בבעיה שהיא לא שלנו אלא היא ארצית, והיא נוגעת למגבלות שיחולו על החיילים המשוחררים החל מתשס"ד.

כידוע לכם, הכנסת חוקקה את חוק החיילים המשוחררים, במסגרתו יש את הקרן לסיוע נוסף, והיו השלמות לתלמידים שאינם חיילים משוחררים או אינם בוגרי שירות לאומי. יש קבוצה גדולה של צעירים שאינם חיילים משוחררים ואינם בוגרי שירות לאומי. חלק מהם הם כמובן בני מיעוטים, חלק אחר שלהם הם מי שהצבא לא גייס אותם מטעמים שלו (בשל אי-התאמה, מחלה, עודף כוח-אדם וכדומה).

הם הרוויחו שלוש שנים. זה בכל זאת נותן להם איזה יתרון יחסי.

זה לא נותן להם שום יתרון מכיוון שמי שהיה בשירות לאומי או בשירות צבאי, אפילו של שנה אחת, יכול לקבל סיוע.

על כל פנים, החל מתשס"ד, בגלל קיצוצי התקציב, קיבלנו הודעה בכל מערך המכינות בארץ שיינתן סיוע רק למי שהיה בשירות צבאי או בשירות לאומי. אבל יש לזה משמעות רחבה יותר. תלמיד שהתחיל לימודיו על-פי החוק בתוך ארבע שנים מתום שירותו הצבאי, אבל הוא התחיל את הלימודים נאמר רק שלוש שנים אחרי תום השירות, באמצע לימודיו במכינות לחיילים משוחררים יופסק הסיוע. ברגע שהופסק הסיוע על-פי החוק מהקרן לסיוע לחיילים משוחררים, משרד החינוך תמך בחיילים המשוחררים באמצעות האגודה לקידום החינוך. על כל פנים, זה בעיה חמורה מאוד.

אתה אומר שזה שינוי רטרואקטיבי?

החל מתשס"ד. נאמר שבא בתשס"ד תלמיד שאמור ללמוד במסלול הארוך של המכינות, שנמשך שנתיים, אבל הוא הגיע ללימודים רק שנה לפני תום התקופה המוגדרת בקרן. הוא יקבל את הסיוע במשך שנה, ובשנה הממשיכה יופסק לו הסיוע. כלומר, הוא יעשה חצי בגרות, או חצי מכינה ולא יוכל להשלים אותה.

כך נקבע בחוק מלכתחילה או שזה שינוי שהוכנס כתוצאה מהקיצוצים והגזירות החדשות?

זה השינוי כתוצאה מהגזירות החדשות.

מי שייפגע זה תלמידים ערבים.

לא רק ערבים. באזור שלנו יש קורלציה גבוהה מאוד, בעיקר אצל בנות אבל גם אצל הרבה בנים שאינם משרתים בשירות צבאי או בשירות לאומי. הבוקר בוודאי שמעתם בחדשות שיש 300 בנות שרוצות לעשות שירות לאומי אבל אין עבורן מקום בשירות הלאומי. כלומר, זה לא שהם לא רוצים לעשות שירות לאומי או שירות צבאי אלא משרד הביטחון לא מאפשר את זה. יש פה בעיה מוסרית קשה מאוד. עד היום היא נפתרה באמצעות תקציבי האגודה לקידום החינוך. החל מתשס"ד האוכלוסייה הזאת, שהקורלציה בין הרקע הסוציו-אקונומי הנמוך שלה לבין מצבה הוא בולט מאוד, תיפגע. באזורים שלנו בוודאי ובוודאי כי כמו שאתם יודעים אנחנו אזור עתיר מושבים, עיירות וכיוצא בזה. זה חל כמובן גם על הבדואים שהם אזרחי מדינת ישראל.

אם אנחנו נתייחס אל זה כאל כביכול סנקציה על מי שלא שירת, אז אתה בוודאי צודק אבל אם מסתכלים על זה מנקודת מבט של הצדק הכלכלי, אז מי ששירת בצבא או בשירות הלאומי נתן שנתיים או שלוש שנים למדינה ובאותו זמן מי שלא עשה את זה יכול ללכת לעבוד ולחסוך כסף לצורך הלימודים. אני עכשיו מדבר מנקודת הראות של המדינה שמוגבלת באמצעים.

כשאותה מדינה חוקקה את חוק החיילים המשוחררים היא קבעה מנגנון לגבי השכבות שהמדינה לא רצתה את שירותם הצבאי או הלאומי. עם כל הכבוד, אנחנו חיים באותה מדינה.

בוודאי. זאת בעיה ערכית, האם צודק שהמדינה לא מקבלת לשירות חלק מן האוכלוסייה.

כן, אבל אתה לא יכול להעניש אותם מצד שני.

אני לא מעניש אותם. לאותו אדם יש 2-3 שנים ללכת לעבוד ולחסוך כסף. אני בעד זה שכולם יעשו שירות אזרחי, גם בני המיעוטים וגם כל יתר האזרחים.

אם רוצים לעשות את זה אז צריך לגייס את כל מי שרוצה להתגייס. בקרב העולים החדשים יש גם כאלה שרוצים לעשות שלב ב' ולא מגייסים אותם.

אותה מדינה אפשרה את הזכויות שעכשיו נלקחות מהצעירים האלה.

יש מצבי ביניים. נאמר, מה אשם חייל ששירת 9 חודשים ומסיבה אובייקטיבית לחלוטין, רפואית אפילו, לא הגיע לסוף השירות? הוא שירת 9 חודשים ולא ביקש להשתחרר. התקנה החדשה תחול גם עליו.

אבל אני לא מעניש אותו על כך שהוא לא שירת. אני אומר לו: עכשיו יש לך עוד שנתיים. במקום שירות צבאי לך תעבוד בבניין כדי שיהיה לך כסף ללימודים.

בהנחה מאוד קלה שאכן יש לו מקום עבודה באזור שלנו.

אנחנו יודעים שזה מורכב.

הזכרתי כעת בעיה שמטרידה את כלל המכינות בארץ ואני מסב את תשומת לבכם אליה. מדובר בכ-15,000 חיילים משוחררים בשנה.

כמה מהם נופלים לקטגוריה הזאת?

להערכתי קרוב ל-3,000 מתוך 15,000 החיילים המשוחררים.

אולי אתה צודק מבחינת האיזונים אבל מה שקורה בפועל הוא שהאנשים האלה לא יגיעו למכינות. כלומר, אתה יוצר מצב שקבוצה שהיא יותר חלשה תיעלם. האנשים הללו, כפי שד"ר זוהר אביטן יודע, בלי הסיוע לא יגיעו למכינות.

אגב, נתון אחד שגברת עמירה חיים שמעה אותי מדבר עליו אלף פעמיים, בית-חולים סורוקה הוא בעל חדרי הלידה הפוריים ביותר במדינת ישראל. בחלק מהיממות נולדים בו 100 תינוקות. משם צריך רק לחצות את הכביש כדי להגיע לאוניברסיטת בן-גוריון. הסיכוי של תינוקת שהיא בת רהט לעומת תינוקת שנולדה באותו יום שהיא בת עומר לחצות בעוד 20 שנים את הכביש הוא 1:200. אני אומר לכם שאם זה היה 1:2 זה היה מזעזע. עכשיו זה נתון פשוט מדהים.

העניין של השכלת הבנות הוא גם תלוי תרבות.

אנסה לעשות חיבורים אזוריים. הייתם היום בשדרות ושם חברת הכנסת מרינה סולודקין דיברה על עולים חדשים. אל שדרות הגיעו לא עולים חדשים רגילים אלא עולים מהמדינות המוסלמיות. אצלם הבנות לא הולכות לשירות צבאי. אנחנו עושים מאמצים עילאיים למשוך את העדה הזאת כלפי מעלה. רובם באים ממשפחות מצוקה. בהיעדר הסיוע הזה, שעד היום מאז כינון חוק החיילים המשוחררים ניתן, מהיום פשוט אין להם שום סיכוי.

אנחנו חיים באותה מדינה. קשה לי לעשות את חשבון המוסר הכולל. לכן אני אומר, זה יגיע לפתחכם. הבעיה היא בעיה חברתית. אם לא נמנע אותה עכשיו, ממילא תצטרכו לטפל בה בתקציבים אחרים בהקשר אחר. כלומר, איך שלא יהיה המדינה תשלם. אנחנו מציעים להתמודד איתה בראייה החברתית ארוכת הטווח.

אם לא קשה לך, אני מבקש שתעביר לנו נייר על הנושא הזה של חוק החיילים המשוחררים.

בשמחה. מכיוון שאני מייצג פה רק את המכללה אני אבקש מד"ר .... שיעשה את זה.

זה אותה קבוצה שדיברתי עליה היום בצהרים שיש לה חסם תרבותי-רגשי. זה לא בעיה של כסף. אלה אנשים שלא חולמים את החלום הזה.

מר אהרון (אהרלה) רוטשטיין הוא מנהל בית-הספר התיכון כאן מזה שנים רבות.

אני רוצה לדבר קצת על חינוך. בית-ספר "שער הנגב", שהוא חטיבת ביניים וחטיבה עליונה, מקיף היום כ-1,200 תלמידים. החלק היותר מעניין שבו זה ההטרוגניות שלו. בין 1,200 התלמידים, כ-30% מגיעים מהאוכלוסייה הקיבוצית ואילו שאר הילדים מגיעים מעזתה, חוף אשקלון וחוף עזה, ועד לפני שנתיים גם מנתיבות ומשדרות. בנוסף לכך, ישנם 112 ילדים מהחינוך המיוחד (מסלול 07), ולמעלה מ-100 ילדי עולים שהם ילדי "נעלה", חלקם מברית-המועצות לשעבר וחלקם הגדול היום מאמריקה הלטינית: ארגנטינה, מכסיקו וברזיל. הם גם גרים אצלנו.

כל החבורה הנכבדה הזאת יושבת בתוך בית-הספר ומתפקדת כבית-ספר מאוד-מאוד הטרוגני. יושבים כאן ילדים ממה שהיתה פעם "רוחמה האדומה", ילדים מ"אלי סיני" ומ"דוגית". זה בית-ספר שנולד על בסיס של בית-ספר קיבוצי מקיף. התהליך הזה של מעבר מבית-הספר מאוד-מאוד הומוגני לבית-ספר מאוד-מאוד הטרוגני בעצם חייב אותנו להיכנס לתוך מסלולים מאוד מיוחדים על מנת לקחת את ההטרוגניות הזאת כמנוף חינוכי ולעשות עם זה דברים אמיתיים.

לדוגמה, שיח אזרחי על סוגיות אזרחיות בנושאי אזרחות ובנושאי היסטוריה, שני נושאים שקרובים ללבי. יצרנו תכנית ייחודית שפעלה כאן כ-8 שנים ששילבה בין תכניות בהיסטוריה לבין תכניות באזרחות.

זה פרי פיתוח אישי של מר אהרון (אהרלה) רוטשטיין.

עשינו פה תרגיל מאוד פשוט. לקחנו את החומרים שהמפמ"רים קבעו כחומרי הלמידה, הכנסנו אותם אל תוך סיר, ערבבנו אותם ומיינו אותם לפי תימות, לפי נושאים, כמו שעשו בשנות השלושים ב"השומר הצעיר". העלינו כל סוגייה כזאת לסדר היום הציבורי הבית-ספרי, פעם בשבוע. יום אחד בשבוע, מדי שבוע, תלמידי כיתות י'-י"ב קיימו כאן סדנה במשך יום שלם ולמדו יחד היסטוריה ואזרחות על בסיס של דילמות ערכיות עכשוויות.

לא ארבה מילים על התכנית הזאת. אני פשוט מדבר עכשיו מדם לבי. אתן לכם אולי דוגמה קטנה – מקור הסמכות. זאת תימה שאתם היום מייצגים – אני יושב כאן מול מקור הסמכות במדינת ישראל. בהתמודדות עם מקור הסמכות של ילדים שבאים מרקע של שמאל ושל ימין, של אשכנזים ושל ספרדים וכן הלאה התלמידים עובדים בקבוצות של 18 חבר'ה בקבוצה, ללא מנחה בוגר אלא עם מנחה צעיר, כאשר יש מנחה בוגר על כל 35 ילדים. במשך 6 שעות הם אוספים סוגיות ערכיות, הולכים אל מדפי הספרייה, אוספים חומר על-פי הכוונים מסוימים ודנים באופן עמוק מאוד בסוגיות האלה.

לדוגמה, לאחרונה עסקנו בנושא התמודדויות בתקופות משבר של משטרים. לקחנו את רוזוולט, את סטלין, לקחנו אנשים שונים וניסינו להתמודד איתם בבעיות אקטואליות שלנו עכשיו כאן, במציאות היום-יומית שלנו.

אנחנו מפעילים את התכנית הזאת ב"שער הנגב" כבר 8 שנים, עד השנה. השנה נגזר עלינו מסיבות חינוכיות להוריד את התכנית הזאת מפני שהיא תכנית ייחודית ומפני שתכניות ייחודיות שנעשות בתוך בתי-ספר שוברות את הסטנדרטיזציה של בחינות הבגרות. זאת אומרת, לנו ב"שער הנגב" היה אי קטן של שפיות, של למידה מעמיקה חברתית והוא נעלם.

זה לא נכון.

שאני אביא עכשיו את הדוקומנטציה? מה זה "לא נכון"? יש בידי מכתב.

בית-הספר העל-יסודי שייך למינהל ההתיישבותי. אל תסתכלו עלי.

בדיון בוועדת החינוך והתרבות השרה אמרה שזה לא נכון.

רבותי, השרה יכולה לומר. השרה גם אמרה שאין מִצְרָף והגיעו לכאן ציוני מִצְרָף עם כוכביות. כל תלמידי "שער הנגב" קיבלו כוכבית סביב תכנית שאנחנו קראנו לה "תכנית ההומניסטיקה", שזה היה דיון ערכי מעמיק, עם השכלה בצידו. כל תלמיד ב"שער הנגב" ידע להתגאות בעובדה שהוא חלק מהתכנית הזאת, שפעם בשבוע הוא בא ועושה רק את זה. התכנית היתה בנויה כפורטפוליו, עם עבודות מגוונות מאוד. במשך שלוש שנים כל תלמיד הגיש עבודות. קיבלנו הודעת ביטול לתכנית הזאת, חד וחלק. מי שרוצה יכול לבדוק את העניין הזה.

בדיון בכנסת האחראית על לימודי ההיסטוריה בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים שאלה: איך יכול להיות דבר כזה? והשרה ענתה לה שהיא מבטיחה שזה לא יהיה.

המִצְרָף יצר איזה בעייתיות.

מר אהרון (אהרלה) רוטשטיין לא היה סוגר את התכנית אלמלא כופפו אותו עד הצוואר. זה הרי יצירת כפיו.

במשך 8 שנים נאבקתי על התכנית הזאת בציפורניים. התכנית הזאת היתה לצנינים בעיני המפמ"רים. הם רק חיכו לרגע שאפשר יהיה למחוק אותה מאחר והיא הוכיחה דבר – וזה הנושא השני עליו אני רוצה לדבר.

הנושא השני שאני רוצה לדבר עליו הוא נושא הצמצומים. אני כמנהל בית ספר "שער הנגב" מוביל כעת תהליך חשיבה על איך לבנות בית-ספר עני ולהגביר את האתוס החינוכי. אני לא בא להתווכח עם המערכות החיצוניות או עם הכלכלה במדינת ישראל. אני יודע שיש פחות ואני צריך לבנות ל-2-3 השנים הבאות בית-ספר רזה יותר. בית-ספר רזה יותר אומר דבר מאוד פשוט, שמורים עובדים יותר ומקבלים פחות.

כדי שמורים יעבדו יותר ויקבלו פחות, מורים צריכים מוטיבציה. מוטיבציה לא באה רק על-ידי שיק. מוטיבציה באה גם בכך שבית-ספר אוטונומי ליצור פדגוגיה. אנחנו ב"שער הנגב" בתחום הזה של תכנית ההומניסטיקה יצרנו פדגוגיה, והפדגוגיה הזאת מעולם לא עמדה במבחן השעות. מורה שלימד הומניסטיקה מעולם לא קיבל את שעותיו בשיק בסוף החודש, ולמרות זה ב"שער הנגב" נאבקים ללמד הומניסטיקה.

אני לא יודע מה אתם יודעים ומה אינכם יודעים. אני חבר המועצה הפדגוגית של משרד החינוך, אני חבר הוועדה המצומצמת שדנה היום בעיסוק בתכניות הייחודיות. אני יודע מה הרוחות הנושבות במשרד החינוך, אני יודע לאן מושכים גברת חנה נאמן ומר יעקב כץ. לא בכדִי קיבלתי את המכתב הזה, שיועבר אליכם, שבו מציעים לי בצורה מאוד-מאוד עדינה: עזוב את הדברים האלה, תעשה מה שאתה יודע לעשות. והאמינו לנו, ב"שער הנגב" יודעים לעשות בגרות.

המסר שלי לחדר המורים הוא שאנחנו נעשה בגרויות, כי אנחנו יודעים לעשות בגרות, בשליש מהזמן, ובשני-שלישים מהזמן נעשה חינוך כי אנחנו לא יכולים לעשות את שני הדברים האלה יחד באופן שמציגים לנו את הדברים.

חשבתי שאם הזמינו אותי ככה בדקה התשעים ואני מצאתי במה אני אגיד את הדברים האלה. יש במדינת ישראל בתי-ספר תיכוניים יוצאים מן הכלל עם מנהלים יוצאים מן הכלל שעושים דברים יוצאים מן הכלל למרות משרד החינוך. צריך לתת להם לעשות את זה ולא לנסות ליצור סטנדרטיזציה.

האמירה האחרונה שלך היתה קצת חריפה מדי.

כך הוא מרגיש.

חשוב שהחברים כאן יידעו שבית-הספר העל-יסודי כאן שייך למחוז אחר.

אם הוא היה שייך למחוז שלך הוא לא היה מדבר כך.

אנחנו חברים. זה לא נכון, אני רוצה שיגיד מה שהוא חושב.

אין לנו בעיה עם גברת עמירה חיים, אנחנו יודעים לעבוד איתה.

אנחנו בונים יחד ואנחנו מקושרים. זה שייך למינהל אחר. אני לא מקבלת את מה שקרה לכם עם התכנית בהיסטוריה, אני חושבת שצריך לעשות בזה משהו.

גברת עמירה חיים, בסופו של דבר אנחנו למזלנו לא מדינה בולשביקית. אם מנהל בית-ספר חש כך, שיאמר את זה.

הוא יכול להמשיך להגיד מה שהוא רוצה, אני לא סותמת לו את הפה.

אתן עוד דוגמה אחת על תכנית שפועלת במשך למעלה מ-10 שנים, תכנית זניחה, לא לבגרות, שלא מגיעים איתה אל ההשכלה הגבוהה אלא עושים אותה בבית-ספר "שער הנגב" בצורה מאוד לא שגרתית – מסעות לפולין. כבר 12 שנים ילדים ב"שער הנגב" נוסעים לפולין. הם בונים קבוצות עבודה קטנות והם נוסעים ומדריכים את עצמם. דרך אגב, הוריהם משלמים את מלוא הסכום לנסיעה הזאת, 1,150 דולר.

לפני שנתיים, בשם הסטנדרטיזציה, החליטו שלא ייצאו משלחות ללא מדריכים מוכרים על-ידי "יד ושם". מדריך מוכר כזה עולה לי 8,000 שקל. עד היום נסעתי בלי המדריכים, הילדים הדריכו את עצמם בליווי המורים שלהם, הכל חינם אין כסף. משנה שעברה עשו סטנדרטיזציה ואני צריך לנסוע עם מדריכים חיצוניים. אני חושב ש"יד ושם" הוא מוסד נפלא אבל אני חושב שב"שער הנגב" עושים משהו יותר טוב מאשר האחרים עושים: 7 חודשים, 4 שעות שבועיות ילדים עובדים על מנת להדריך את עצמם. היום אני צריך לשים על כל אוטובוס מדריך בשכר כי זה הסטנדרד, בלי זה לא אקבל את האישור של משרד החינוך. יכולתי לומר: אני אצא בלי משרד החינוך, אבל כך אני לא אוכל לקבל אבטחה. זאת אומרת, אני צריך את ההדרכה כדי לקבל את האבטחה כאשר בעצם מה שאני מבקש מהמדריכים שאני משלם להם הוא רק שיישבו בשקט ולא יפריעו לילדים לנהל את המסע.

זה לא דבר שנעשה יום, זה לא דבר שנעשה יומיים. במשרד החינוך מכירים את זה כתכנית ייחודית אבל אי אפשר, "כי אחרת אחרים ילמדו ממך, ואם ילמדו ממך מה אנחנו נעשה? אי אפשר סמוך על כולם כמו שסומכים על "שער הנגב" כבר 10 שנים".

היו הרבה מאוד תלונות על כך שיוצאות קבוצות והתלמידים עושים בזיונות, גם כלפי הפולנים. לכן זה נקבע כך. זה לא גחמה של מישהו.

הכל נכון אבל עדיין בואו נבחן את הדברים לגופו של עניין. הרי יש דברים שיש מאחוריהם תעודות. אני ראיתי את המדריכים האלה בחוץ-לארץ. זה יוצר תחושה מאוד לא נוחה אצלי כמנהל בית-ספר.

אני מנהל את בית-הספר הזה כבר 10 שנים. אני לא נולדתי בחינוך אלא באתי מהרפת לחינוך. אנחנו מנסים לעשות כאן משהו אחר. בואו נגיד כך, לגור במקום הזה ולא לעשות משהו אחר – אין לכך כמעט צידוק.

זה גם לא מצליח.

אנחנו חיים כאן במקום מאוד נוקשה ומאוד קשה ואנחנו צריכים לעשות דברים אחרים כדי למשוך את האנשים אל המקום הזה. אנחנו מרגישים בזה גם שליחות, אבל אני לא תמיד מרגיש שזה הפידבק שאני מקבל מבחוץ.

תגיד מה שאתה מרגיש, זה בסדר.

גברת עמירה חיים, את יודעת מה עמדותי, אנחנו מכירים כבר הרבה שנים.

אני יודעת. בהרבה דברים אני מקבלת את האמירות שלך. אנחנו הרי נלחמים יחד בהרבה דברים כאן בדרום, אתה יודע את זה יפה מאוד. אני לא אומרת שאין לך מה לומר, ולמנהלי בתי-הספר צריך לתת את הבמה ואת האוטונומיה. אנחנו עושים תהליכים בתחום הזה שאתה לא שותף לכולם כי אתה לא שייך כל-כך למחוז, לא בכל הדברים. אבל אני פשוט אמרתי, המשפט "למרות משרד החינוך" היה קצת חריף לדעתי. בכל זאת יש תהליכים רציניים מאוד שאנחנו שותפים להם. משרד החינוך הרי לא מרוחק ממה שקורה בשטח, אנחנו לא באיזה אולימפוס. כולנו היינו בשטח, אני הייתי מנהלת בית-ספר וכל המפקחים באו מהשטח. אנחנו בסך הכל יודעים על מה אתה מדבר. נכון שבמערכת כל-כך גדולה יש מה לשפר גם בתחום הזה של נסיעות לפולין ושל לימודי הומניסטיקה, בוודאי ובוודאי. ננסה לעזור לכם בעניין הזה.

אתה יודע שקיבלתי הוראה לספור 23 בתי-ספר חדשים במחוז שלי? מדברים על צירוף המינהל ההתיישבותי למחוז, אז אני כבר ספרתי אתכם. אנחנו עוד ניפגש.

מר אהרון (אהרלה) רוטשטיין, זה לא יפגע בך בעניין השעות?

חברת הכנסת יולי תמיר, אנחנו לא תמימים. אנחנו מסתכלים ורואים מה קורה פה. אנחנו נצטרך לבנות מערכות רזות. אם זה יהיה באמצעות תהליך כזה או תהליך אחר – אני לא אוהב את תהליך הפירוק של המינהל, אני מודה, ואנחנו נסבול מהפירוק של המינהל אבל זה החלק הקטן. אני חושב שהקיצוצים יהיו הרבה יותר גדולים מפירוק או אי-פירוק של המינהל.

גם אני לא אוהבת את העניין הזה של פירוק המינהל ההתיישבותי.

אני מבקש לחבר בין הדברים שנשמעו כאן. אני מודיע לחברים, אם הם לא יודעים, שיש פער עצום בין המרכז לפריפריה. כאשר אני מדבר במקומות שונים על מרכז ופריפריה אומרים לי שהפריפריה זה לא מושג גיאוגרפי אלא זה מושג סוציולוגי, כי שכונת התקווה היא פריפריה. מי שאומר את זה סימן שהוא גר ברמת-גן. מי שאומר שפריפריה זה שכונת התקווה לא מבין איפה אנחנו חיים. אנחנו חיים בעולם אחר. תשאלו את גברת עמירה חיים מה זה במקומות מסוימים להשיג מורה לאנגלית.

או למשל, ילד שגר בשכונת התקווה ורוצה לבקר במוזיאון יכול לעשות את זה אבל אם הוא גר בבאר-שבע הוא לא יכול.

או ילד שרוצה ללמוד 5 יחידות בפיזיקה כי הוא רוצה ללמוד מדעי המחשב. יש ישובים שבהם הוא לא יכול. בשכונת התקווה אם הוא רוצה ומסוגל, הוא יכול. במקומותינו יש בתי-ספר ויש ערים שלא מאפשרים את זה.

הפתרון לדברים הללו הוא ארוך טווח אבל יש איזה סוג של מעקף. אגב, צריך לומר שאין להשוות את מה שהיה לפני עשרים שנים למה שקיים היום אבל עדיין יש פער גדול. כשבאופקים, נתיבות או שדרות מתקדמים צעד אחד אז במשולש האחר: רעננה, כפר-סבא ורמת השרון מתקדמים שני צעדים ועל כן הפער גדל.

הפתרון הוא באמצעות המכללה. המכללה יוצרת סוג של מעקף, מרתק בעיני, של מי שבא מבתי-ספר שנמצאים מאחור ורוצה להיות בקדמת הבמה באמצעות ההשכלה הגבוהה. זאת אמירה כללית מאוד אבל אם תחשבו עליה, היא מאוד משמעותית.

עוד הערה אחת לגבי הדלוּת או העניוּת שהולכת לקרות אולי בבית-הספר ועל המעקף, שגם ד"ר זאב צחור דיבר עליו, שמתקיים פה לאורך שנים למרות - וכאן כן למרות - לאו דווקא משרד החינוך אלא למרות רשויות אחרות במדינת ישראל. המערכת הקמפוסיאלית כאן ככלל עוסקת הרבה מאוד בשיתופי-פעולה, אם בתחום הפדגוגי, ואם ובעיקר בתחומים הכלכליים-פיננסיים. אני אומר "למרות" בגלל שהמערכות האחרות במדינת ישראל לא אוהבות את הדברים האלה.

לבית-הספר "שער הנגב" יש מערכת מחשוב שאולי אין דומה לה בכל בתי-הספר במדינת ישראל, בעיקר בזכות המכללה, בזכות הפיתוחים שהמכללה מכניסה. יש בינינו שיתוף פעולה מלא עם השלמת צרכים של בית-הספר. חס וחלילה שאיזושהי מערכת תדע על שיש פה שיתוף פעולה בין שתי המערכות. לבית-הספר "שער הנגב" יש ספרייה שאין לאף בית-ספר תיכון אחר במדינת ישראל כי היא סמוכה על הספרייה האקדמית של המכללה.

שלא יווצר כאן רושם כאילו אנחנו פוטרים את רשויות בית-הספר, ואת מר אהרון (אהרלה) רוטשטיין בראשו מלהשתתף, לפחות לפי יכולתם, לפחות לפי אותם צרכים מיוחדים שלהם שהם בהחלט מממנים, ולפחות לפי התקציבים שכן מגיעים אליהם אבל המכללה בחפץ לב עושה את זה מתוך הבנה שבסופו של עניין בעתיד, שהוא לא כל-כך רחוק, חלק גדול מהתלמידים האלה יגיעו אלינו ואז אנחנו נבוא על שכרנו ונבוא על סיפוקנו. זה חלק ממערך ומתפיסה אינטגרטיבית שרואה ככלל את כל המערכת, כולל שדרות – כרגע לפחות את שדרות, עוד לא הרחקנו לנתיבות –בתוך מערך של מוסדות שסמוכים על שולחנה של המכללה.

נתבקשנו ללכת כעת לסיור באחת הכיתות. זה עלה בדעתנו במהלך הדיון ואנחנו בחרנו לכם כיתה אקראית.

עלי לציין שהמכללה היא מקום העבודה הגדול ביותר בנגב המערבי. היא גורם מחולל שינוי גם בנושאים אחרים. למשל, יש בארץ 4 סינמטקים: ירושלים, תל-אביב, חיפה ושדרות. הסינמטק בשדרות נשען לפחות מבחינת כוחו המקצועי על בית-הספר לתקשורת שבמכללה.

יש סינמטק גם בבאר-שבע ושם מנהלת התכניות היא בוגרת מכללת "ספיר".

יש הבדל בין "מועדון הסרט הטוב" שמתקרא "סינמטק" לבין סינמטק, שזה עולם שונה לחלוטין. הדגש כאן הוא לא על סרטים אלא על הפעילות הכוללת.

יש עיירה ליד עומר שנקראת "באר-שבע" ויש בה משהו.

אבל אין בה סינמטק, למרות שהבוגרת שלנו שמנהלת שם את התכניות קוראת לזה "סינמטק". אל תיטעו, אני גם מנוי שם. לסינמטק יש משמעות מעבר לסרטים.

הדבר הבולט הוא מה שמר נחמי פז הזכיר. אתם יודעים שהאזור הזה עד לפני זמן קצר נשען בעיקר על עבודה של מפעלי מזון: אוסם, עוף-קור, עלית. המעבר למפעלי היי-טק נובע מכאן. כאן גלום הסיכוי לאזור.

אני מודה לכולם.


הישיבה ננעלה בשעה 17:00