הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 183

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, י' בניסן התשע"ו (18 באפריל 2016), שעה 13:00

עיצומי המורים לאחר חופשת הפסח - פעילויות חוץ בית ספריות

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

מירב בן ארי

ענת ברקו

מיכל כהן - מנכ"לית משרד החינוך, משרד החינוך

אלי שיש - מנהל אגף של"ח, משרד החינוך

אריאל לוי - מנהל מינהל פדגוגי, משרד החינוך

דני רוזנר - מנהל מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

הדרה רוזנבלום - מפקחת ארצית, מנהיגות צעירה, משרד החינוך, מינהל חברה ונוער

אורית ריזל - יועצת חיצונית, משרד החינוך

גל כפרי - ממונה טיולים, משרד החינוך

דסי בארי - מנהלת אגף חינוך על יסודי, משרד החינוך

אבי בנבנישתי - מפקח מנהל הספורט, משרד התרבות והספורט

דניאל לורברבוים - רפרנט חינוך באגף התקציבים, משרד האוצר

אהרון ברנשטיין - מפקח פדגוגי כולל בתי ספר להכשרת נוער, משרד הכלכלה

יעקב שהרבני - סמנכ"ל חינוך, החברה להגנת הטבע

גיתית הרש - קשרי ממשל, החברה להגנת הטבע

דעה ברוקמן - סמנכ"ל מוזיאון המדע, מוזיאונים

נעם סמל - מנכ"ל, נציגי התיאטראות

רון בן גידה - מנהל המחלקה החינוכית, נציגי התיאטראות

רן גואטה - מנכ"ל, נציגי התיאטראות

מאיר-מיקי גורביץ - סמנכ"ל, נציגי התיאטראות

מוסא עבד אלרחמן - יו"ר ועד הורי אבו גוש, ארגוני הורים

איריס הרינג - יו״ר הנהגה, ארגוני הורים

זאב גולדבלט - מרכז הפורום ויו"ר ועד הורי גבעתיים, ארגוני הורים

רן ארז - יו"ר הנהלת ארגון המורים, ארגוני מורים

נורית ולנסי - יו"ר המחלקה הפרופסיונלית, ארגוני מורים

רינה כהן - יו"ר המועצה הציבורית להורים, ארגוני מורים

רון סגל - יו"ר הנהגת ההורים רעננה, ארגוני מורים

מרדכי - מוטי סמט - סגן מזכ"ל ויו"ר סניף ירושלים, ארגוני מורים

משה אבן - מזכיר סניף, ארגוני מורים

עזרא גנור - הסתדרות המורים, ארגוני מורים

חיים חדד - הסתדרות המורים, הסתדרות המורים

שמחה פינגלה - הסתדרות המורים, הסתדרות המורים

מעיין אורון - נציגה במועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

אליאב בטיטו - יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

אופיר יקיר - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

מאיר נח - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית, מועצת התלמידים והנוער הארצית

זמרת סרי - מבקרת, מועצת התלמידים והנוער הארצית

עיסא ג'בר - ראש מועצה מקומית אבו גוש

ירון רוזנטל - שרון סגל ניר - מרב צימנד - לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

מירב ישראלי

רבקה וידר

אסתר מימון

עיצומי המורים לאחר חופשת הפסח - פעילויות חוץ בית ספריות

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. 18 באפריל 2016, י' בניסן התשע"ו. הנושא על סדר-היום: עיצומי המורים לאחר חופשת הפסח – פעילויות חוץ בית ספריות.

קודם כול, אנחנו מתנצלים על העיכוב. אני מכיר כאלה שמודיעים לי שבגלל שקבענו ישיבת פגרה, סמוך לחג, זה תירוץ לחמוק מהטרטורים ומהעבודות בבית, אבל האמת היא שקיבלנו מספר פניות לאחר הכרזתו של ארגון המורים על עיצומים מייד לאחר חופשת הפסח בתחום השהיית פעילויות חוץ בית ספריות. קיבלנו גם מספר פניות של פורומים ומוסדות תרבות, כמו כן ממועצות התלמידים – אליאב, יושב-ראש המועצה, פני אלי. תהינו ביחד בקול, יותר מאשר פנייה. אנחנו רוצים לשמוע למה.

אני מאלה שסוברים שיש יותר מדי חופשות גם כך, מערכת החינוך מושבתת גם כך מרצון, אולי כשליש. כאבא אני מדבר עכשיו, עזבו כיושב-ראש ועדת החינוך. כהורה התחושה שלי לעומת כשאני הייתי תלמיד היא הפוכה. אנחנו זוכרים תמיד שהיה קושי לסחוט מההנהלה איזה יום חופשי או חצי יום חופשי. לאחרונה הקלות לשחרור תלמידים – הקלות היא בלתי נסבלת, נוסיף על זה גם את השביתות. מה גם שזה סוף שנה, התלמידים מחכים לפעילות החוץ בית ספרית הזאת, אני לא רוצה לומר כחמצן, אבל זה חלק מהחוויה הלימודית, הבית ספרית והחברית. והנה, גם זה הולך להתבטל.

תיירות הפנים של מדינת ישראל נשענת הרבה מאוד על בתי הספר או על מקומות עבודה. נכון, אנחנו בעד ארגוני עובדים חזקים, וארגוני מורים חזקים כשמדובר במורים, וצריך לדאוג לרווחתם, למעמדם ולשלומם, אבל במקרה שזה נגמר, במגרש הזה של בית הספר יש שחקנים – משרד החינוך וארגון המורים בלבד. אין דבר כזה. יש תלמידים שהם העיקר, ויש ההורים של התלמידים שהם גם שחקנים לא מבוטלים, וצריך לקיים דיון. ולכן אמרתי שזה יהיה לפני פסח, כי אחרי פסח זה כבר חודש מאי, כבר היו צריכים לצאת, כולם נערכים, אף אחד לא יודע לקראת מה הולכים. ולכן הזמנו לכאן כמובן גם את רן ארז, יושב-ראש ארגון המורים, ואת מנכ"לית משרד החינוך, כדי לשמוע על מה ולמה. אדוני, תאמר לנו על מה יצא הקצף.

ראשית, תודה על ההזמנה. הגעתי לפה מתוך הכבוד שאני רוחש לכנסת ולך כיושב-ראש. עם זאת, אינני חושב שמנכ"לית משרד החינוך ואנוכי צריכים לנהל פה איזה דו-שיח או דו-קרב, כאשר יושבים הצופים בטריבונה ונהנים.

זאת לא המטרה.

כך הבנתי מהפתיח של אדוני על כך שיש יותר מדי ימי חופשה, על כך שככה לא נוהגים וכו' וכו'. זאת אומרת, אתה כבר מביע עמדה עוד לפני ששמעת אותי. לכן אני מעיר את ההערה שלי.

מותר לך.

אני חייבת לומר לך בתור אחת שנמצאת כאן כבר שנה, שעל זה שיש הרבה ימי חופשה מדבר היושב-ראש הזה כמעט בכל ישיבה של ועדת החינוך. זה לא קשור ספציפית לנושא הזה. זה נושא שנידון פה.

מותר לו. מותר לו לחוש כך ולהעיר.

כבר הרבה זמן שיש יותר מדי ימי חופשה בבתי הספר.

דעתי לא כדעתך, אבל אנחנו הרי נמצאים בארמון הדמוקרטיה של מדינת ישראל, ומותר לכל אחד להביע את דעתו, גם אני את דעתי.

לעצם העניין. ארגון המורים מנהל יותר משנה ושמונה חודשים משא-ומתן בדרכי נועם עם משרד החינוך ומשרד האוצר במטרה לפתור סוגיה של הרבה בעיות. הרבה בעיות קיימות במערכת החינוך ואנחנו מנסים לפתור את הבעיות האלה בדין ודברים, במשא-ומתן, בפגישות שאנחנו מקיימים גם עם משרד החינוך וגם עם משרד האוצר. לצערי הרב דברים לא מתקדמים, ולכן נאלצנו להכריז על סכסוך עבודה. גם בזמן הכרזת סכסוך עבודה ולאחר הכרזת סכסוך העבודה, המשכנו לדבר, המשכנו להתכתב, אבל דברים לא נפתרו, ולכן אנחנו נאלצים להפעיל את סכסוך העבודה. בהפעלת סכסוך עבודה יש סקלה שלמה של עיצומים שאנחנו יכולים לעשות, עד כדי השבתה כללית.

אדוני, ציינת שאנחנו נמצאים עכשיו לקראת סוף שנת הלימודים, ואני גם אומר שזאת תקופת בגרויות, ולכן חשבנו שכדי לא לפגוע בתלמידים בזמן ההכנה לבגרויות, לא נצא לשביתות, לא נעשה שביתות, נעשה את הדברים שלא פוגעים בתלמידים מבחינת הלימודים שלהם, מבחינת ההישגים שלהם וההכנה שלהם לבחינות הבגרות, מצד אחד, ומצד שני, מאפשרים להם עוד ימי לימוד ועוד שעות לימוד במקום לבזבז אותם בכל מיני ג'בלאות, בכל מיני מקומות ששם היו יכולים לצאת בתחילת שנת הלימודים.

כשהוא אומר לבזבז בג'בלאות, הוא מתכוון לטיולים שנתיים? תחדד לי את הנקודה הזאת. מה זה "לבזבז בג'בלאות"?

סליחה.

סליחה, אני מתנגדת לאמירה הזאת. טיול שנתי זה לא בזבוז. זה חלק מהחינוך של תלמידים להיות אזרחים טובים - -

הציבור – בלי קריאות ביניים, חברי הכנסת – אפשר.

- - זה בטח לא "לבזבז בג'בלאות". כך אתה מתייחס לטיול שנתי? מזה זה "לבזבז בג'בלאות", אדוני? תסביר לוועדה.

אני אמשיך את דברי.

לא, תסביר לוועדה מה זה "לבזבז בג'בלאות". האם אתה מתייחס בזה לטיול שנתי? זה מזלזל בעיני בכל הקונספט של טיולים. טוב שלא "בזבזת" את זה על דברי תרבות. תיכף אני אתייחס גם לתרבות.

תודה, מירב. בבקשה.

כדי שאני אוכל להמשיך, למרות שמנסים לקטוע לי את קו המחשבה, אני חושב שבדרך כלל, בכל דבר ועניין, יש סדר עדיפויות, וסדר העדיפויות כרגע, בסוף שנת הלימודים, על-פי מה שאנחנו חושבים כמורים וכמחנכים, וזה המקצוע שלנו, זה להתכונן לבחינות הבגרות, שהן קובעות בסופו של דבר את עתיד התלמיד. כל דבר אחר יכול להיות בזבוז זמן, ולכן אמרתי את מה שאמרתי, לא מפני שהטיול לא חשוב. הטיול הוא חשוב, הצגה זה חשוב, אבל יש סדר עדיפויות.

הצגות וטיולים זה בזבוז זמן...

את יכולה להביא בחשבון מהדברים שאני אומר מה שאת רוצה, ואני מתייחס למה שאני אומר.

בבקשה.

הנושא הנוסף שצריך להביא בחשבון זה מה תפקידו של המורה בחינוך העל-יסודי. זה גם ללמד, זה גם לחנך, אבל אין לו שום תפקיד לעבוד עבודות יום ולילה ללא תגמול. יום ולילה ללא תגמול, כאשר בסופו של דבר אם קורית בטיול תאונה, גם תובעים את המורים לדין פלילי, ועל זה כבר היה לנו מאבק לפני מספר חודשים.

אז לבוא ולהגיד שמורה חייב לצאת לטיול או לצאת להצגה בערב, אני לא יודע איפה זה כתוב, באיזה הסכם קיבוצי או באיזה חוק כתוב שזה תפקידו של המורה. אנחנו עושים את זה כי זה חשוב לנו מבחינה חינוכית, אבל יש איזה גבול, ואנחנו יכולים להגיד לחברי הכנסת, שאמונים על שמירת החוקים, שיש במדינת ישראל חוק שעות עבודה ומנוחה, ומורה שיוצא לטיול יוצא לשלושה ימים, 24 שעות, הולך עם התלמידים ברגל, שומר עליהם בלילה, לפעמים גם מבשל להם את האוכל. זה בפירוש בניגוד לכל חוק, ואנחנו עושים זאת בסופו של דבר כי זה חשוב לנו, אבל גם חשוב לנו שההתייחסות אלינו לא תהיה התייחסות מזלזלת והתייחסות שבאים ואומרים לנו: יש לכם יותר מדי חופש. עוד מעט יגידו שיש לנו יותר מדי שכר וצריך להוריד ימי חופשה, ואולי גם צריך להוריד ימי שכר - -

מר ארז, שאלה.

- - אולי גם לשים לנו אזיקים על הידיים ועל הרגליים. יש גבול לכל דבר.

שאלה. שאלה. אף אחד לא הזכיר אזיקים.

לא. אני מזכיר.

אתה, מותר לך.

חברת הכנסת תוכל להגיד משהו.

לא אמרתי כלום על המורים, דיברתי על ההתייחסות לטיולים. ממש לא אמרתי מילה נגד המורים. הכנסת לי את המילים לפה.

ההתייחסות של המורים לטיולים.

אני אתייחס - - -

אנחנו לא רוצים לצאת - - -

מר ארז, אתה רוצה להפוך את זה להתנצחות?

לא. לא.

אני לא רוצה. חששת מזה בהתחלה, אז אל תהפוך - - -

היא תקבע אם - - -

מותר לה להעיר.

בסדר גמור, וגם לי.

אז אמרת. אמרת שיש מגוון נושאים ודיברת באופן כללי. לא אמרת לוועדה מה גרם לכם להכריז על השבתה אחרי החג. הטיולים? הדבר הפרטני היחיד שהזכרת זה היציאה לטיולים, ריבוי טיולים.

זה הדבר הראשון.

על זה אתם יוצאים - - -

זה הדבר הראשון. אחרי זה יבואו אולי עוד דברים.

מה יבוא? בוא תפתיע אותנו.

אני לא רוצה להפתיע אותך.

רן, אני מנסה להבין. אמרת שיש מספר נושאים. השאלה אם זו רק הסוגיה הזאת, כי הסוגיה הזאת, אני חושב, כבר נדונה - - -

לא. לא. לא. הסוגיה הזאת של הטיולים והיציאות מחוץ לכותלי בית הספר זה עיצום שבו אנחנו נוקטים במסגרת סכסוך עבודה כללי הרבה יותר, כאשר זה מה שמצאנו לעשות כרגע. יש לנו הרבה מאוד בעיות שלא נפתרו לצערי הרב, כי במשרד החינוך לא פתוחים לפתור לנו את הבעיות שמציקות לנו.

תודה. לפני שאני אעביר את רשות הדיבור למנכ"לית, אני אתן ליעקב שהרבני, סמנכ"ל חינוך בחברה להגנת הטבע. מה העיצומים האלה? ממה אתה חושש?

אני חושב שרן ארז נתן את הכותרת ממה אני חושש במשפט שהטיול הוא בזבוז זמן. אני חושב שאנחנו מפספסים פה בענק. לפני שאני אמשיך בדברי, אני חושב שצריך לקרוא לשר החינוך לקבוע סף מינימום לטיולים בארץ. כמו שיש היום בגרות חברתית, שתהיה גם בגרות בידיעת הארץ, ואז כל הסיפור הזה ייגמר ולא נגיע למקום האם טיול בכלל בזבוז, האם יציאה לשטח ולטבע היא בזבוז.

אני רוצה להזכיר לכולנו שלפני קום המדינה היו מסעות של תנועות הנוער למדבר יהודה. האנשים שהובילו אז את הציונות הבינו שלא מספיק שעם שב לארצו, עם גם צריך להתחבר לארצו, והם חיברו אותו דרך הרגלים. אפילו שר הביטחון של היום, שהיה מג"ד 890 סיפר, והייתי חייל שלו, שחיילים טובים יודעים על מה הם נלחמים, יודעים על מה הם שומרים, והדרך הכי טובה לחבר אותם זה דרך הרגלים.

אנחנו שומעים היום שזונחים את זה, פשוט זונחים את כל הערכים האלה, לא מבינים את החשיבות של חיבור אדם לארצו, חיבור אדם למורשתו.

מערכת החינוך כנראה כרגע בהובלתו של ארגון המורים פשוט רומסת את הטיול השנתי והופכת אותו לסרח עודף.

מה שקורה שבכל פעם אנחנו לא מגיעים להשבתה, אני מצטט את רן ארז, אבל כן נוקטים בעיצומים לגבי הטיול השנתי. הטיול השנתי לאט-לאט מאבד מהערך שלו, מאבד מהמקום שלו, ולא בגלל האנשים הטובים במשרד החינוך ומחוץ למשרד החינוך שמקיימים את הטיול השנתי, אלא בגלל ההתייחסות שהמורים מביעים כלפי הטיול השנתי. הדברים נאמרו. אני לא צריך לחזור עליהם.

אני חושב שבסופו של דבר נקבל את התלמידים המצטיינים שלנו בעמק, אבל לצערי לא בעמק יזרעאל, אלא בעמק הסיליקון, כי הם ייארזו את עצמם, ייקחו את המזוודה, וייסעו למקום אחר לממש את עצמם, כי הם לא יבינו למה הם פה, למה חשוב שהם יישארו פה, למה חשוב שהם יצטיינו פה. הכלי המשמעותי של מערכת החינוך היום לחבר אדם לארצו, תלמיד למורשתו, זה דרך הטיול, דרך הרגלים, דרך ההיכרות עם ההיסטוריה והמורשת.

מעבר לכל סל הערכים הגדול והנפלא הזה יש עוד דבר אחד שאנחנו שוכחים. הטיול השנתי מעצם היותו יציאה לשטח, מפרנס לא מעט עסקים, לא מעט אנשים, בעיקר בפריפריה, ולא את חברות הטיולים, אלא את מקומות ההלנה, ההסעדה, האבטחה והאתרים. וכל המקומות האלה במחי החלטה של ארגון המורים הולכים לספוג אחרי פסח נזק כלכלי גדול שאי-אפשר לתקן אותו, כי גם שנת הלימודים נגמרת.

אנחנו צריכים להבין שיש פה הנושא הערכי, הנושא שתלמידים שלא טיילו עד עכשיו לא יטיילו השנה, תלמידים שלא יגיעו לתיאטרון עד עכשיו, לא יגיעו השנה לתיאטרון, ומצד שני, עסקים שלמים בפריפריה יינזקו ואי-אפשר יהיה לתקן את הנזק.

תודה.

שלום לכולם, אני חושבת שזה קצת מביך לבוא לפה לדיון בכנסת על דברים שאנחנו עושים ממילא מדי שבוע עם יושב-ראש ארגון המורים. כמו שאמר רן, גם אם אנחנו חלוקים, אנחנו יושבים מדי שבוע, מדי שבועיים, על נושאים שוטפים של המערכת. נדמה לי שזו לא בדיוק הבמה. יש לי פה רשימה של קרוב ל-21 נושאים שהתחלנו לפני חודשים לטפל, ומה שנפתר יוצא מן הרשימה ונכנסים דברים חדשים.

אני לא חושבת שאני צריכה לשטוח בפניכם את כל הטענות או התחשבנויות כספיות כאלה ואחרות שיש בין ארגון המורים לבין משרד החינוך. אני יכולה לומר שאנחנו נמצאים מדי שבוע, מדי שבועיים, בשיח, יושבים, מלבנים, פותרים וממשיכים הלאה. זו אמירה כללית. יש חוסר שביעות רצון לפעמים מצד כזה ומצד כזה, יש לפעמים חוסר אמון מצד כזה ומצד כזה, אבל זו דינה של מערכת שיש בה איגודים שרוצים לדאוג למורים, יש מערכת חינוך שרוצה לדאוג למורים ולתלמידים, וכולם רוצים להניע את המערכת קדימה, הוויכוח הוא על הדרך זו אמירה ראשונה.

אמירה שנייה. להבנתי אין שום עילה לעיצומים ולא להשבתות. כפי שאמרתי, אם לא היינו מדברים, אם לא היינו מגיעים לפתרונות – אמרתי שלא כל דבר מוסכם, זה בסדר שגם יהיו לעתים כעסים, אבל אין עילה לעיצומים. לא רק שאין עילה לעיצומים, בוודאי לא על הטיולים. אמרתי את זה לרן.

אני חושבת שבשנה שעברה כעת חיה היינו בבית משפט ארבעה חודשים על נושא הטיולים, הטיולים הוסדרו. בזמנו הנושא היה בטיחות בטיולים, ובאמת ארבעה חודשים התכתשנו לכאן ולכאן ובסוף סגרנו את הנושא, ולכן אני חושבת שאין טעם לחזור ולעשות עיצום על הטיולים, לחזור ולפגוע בטיולים של מערכת החינוך, ואני גם חושבת שרן חושב כך.

המנכ"לית, את אומרת שסוגיית העיצומים מבחינתם לובנה והסתיימה?

כן. היא הוסדרה.

היה דיון על זה.

לכן הופתעתי שזה עלה כאן.

מה שרן אמר, אבל הוא יודע להסביר את עצמו, שהוא נוקט בטיולים כעיצום על דברים אחרים.

ככלי.

ברשותכם, בשנה שעברה הסדרנו את הנושא הזה. ככל שהיו קשיים בחוויה שאנחנו לא מספיק נותנים הכשרות, תיקנו את זה, הוספנו הכשרות, טיפלנו בנושאים האלה.

אני כן רוצה ברשותך להתייחס לאמירות שלך. אני חושבת שגם רן, אבל רן יגיד את זה בעצמו – גם רן מאוד דואג לטיולים וגם רן מאוד דואג לנושא של הכרת הארץ ולערכים. אני חושבת שבסיפור הזה של בגרות חברתית, מסעות, ביקור במוזיאון, הליכה להצגה בערב, אנחנו מתקרבים לימים מאוד חשובים שכלל המערכת צריכה להיות בחוץ, יש לנו גם בגרויות בחוץ, יש לנו בגרויות בשטח. כל הדברים האלה, אני לא חושבת שזה פחות מלימודים, אני חושבת שזה בדיוק כמו הלימודים. זו למידה בדרך אחרת. ואם כבר הזכרנו, אנחנו עוד יותר מעודדים היום למידה מחוץ לכיתה, על מנת להפוך את זה לחוויה.

נדמה לי שאין ויכוח שהלמידה והחוויה, הטיול והמופע, ההצגה והביקור במוזיאון, הם מה שבונים את האדם השלם של מערכת החינוך.

אני בהחלט מצרה, וקראתי לרן ואני גם קוראת לו מהשולחן הזה, אם כי אני חוזרת ואומרת שזה לא המקום להתחיל להתדיין על נושאים כאלה ואחרים – אין עילה לעיצומים. יש ויכוחים אם צריך לעשות את זה ככה או לעשות את זה ככה, מי חותם על מה, מי יהיה בראש ומי יהיה הזנב, גם בין הארגונים יש מחלוקות. אני חושבת שאין נושא שיש במערכת החינוך שלא מטופל. חדשות לבקרים עולים דברים. ברוך השם יש לנו לא רק ארגוני מורים, יש לנו ארגוני הורים, יש לנו תלמידים – כולם היום בעלי עמדה ודעה, לכל אחד יש מה לומר, וזה בסדר, זו מערכת של כולם ואנחנו מטפלים בשיא הרצינות בכל דבר.

יש הידברות מתמשכת. אין הפסקה.

אנחנו נפגשים מדי שבוע או עשרה ימים או שבועיים לכל המאוחר, גם היום היתה צריכה להיות פגישה, ביום חמישי שעבר או רביעי שעבר היתה פגישה, כמעט בכל שבוע אנחנו נפגשים, יש לנו ועדה שאנחנו נפגשים.

אני חושבת שהסיפור הזה של נקיטת עיצומים לצערי הוא מכשיר שלכאורה מזעזע את אמות הספים. לעניות דעתי אפשר להאשים אותי בהרבה דברים, אבל בטח לא בדברים שאני מטפלת בהם. הדברים מתקדמים, נפתרו. יש פה לא מעט נושאים שטופלו וכבר ירדו, ויש נושאים שעדיין במחלוקת: אם הם בבית משפט זה כיוון אחד, במקום אחר – ברמה של הסכמים בין ארגונים, ברמה אחרת – ויכוח בינינו לבין האוצר. אלה דברים שבשגרה.

תשע שנים אני במטה משרד החינוך ושנתיים וחצי, עוד מעט שלוש שנים מנכ"לית. אין תקופה שהכול על מי מנוחות. באופן טבעי השטח מזמן לנו לא מעט דברים, ואנחנו מטפלים בהם, אבל הדרך לטפל היא בהידברות ובהליכה משותפת ולא במאבק כוחות. אין לי שום מוטיבציה להיאבק.

תודה. בשלב זה ניתן לחברת הכנסת מירב בן ארי לדבר, ונשמע גם את שאר הדוברים.

תודה, אדוני היושב-ראש, אני מתנצלת שאני אצטרך לצאת. ראשית, אני חייבת לומר לך תודה על כינוס הוועדה וגם למנכ"לית, למיכל, שהגיעה. הסיבה שהדיון מתנהל פה, כפי שאתה רואה, פשוט בגלל שהוא דיון חשוב. נכון שבמקביל אתם עושים שיחות ומנהלים, אבל ועדת החינוך התכנסה והגיעו לכאן כל-כך הרבה אנשים, כי זה נושא חשוב. וטיולים, למרות שלטענתך זה בזבוז זמן בג'בלאות – אני אהיה קצת יותר קשה ממיכל - - -

בתקופה הזאת. אל תעשי הכללות.

בניגוד לך, לי מותר לקרוא קריאת ביניים, אז תן לי לסיים את הדברים שלי.

אולי תוציאי אותי החוצה...

אני לא אוציא אותך, זה התפקיד שלו. אם אתה תפריע לי כנראה שזה מה שיהיה, אבל אני לא אוציא אותך. אני אגיד לך מה אני חושבת.

אני באה אחרי עשר שנים שניהלתי מרכזים, ומה שעשיתי בתור מנהלת המרכז, ולא קיבלתי שקל נוסף במשכורת, זה להוציא את הנערים שלי לארבעה ימים למסע הישרדות עם תיק על הגב, וחבל שבתי ספר לא עושים את זה.

אני רוצה להתייחס לעניין הזה. אל תבוא ותטיף לי, כי עשר שנים התעסקתי בזה. ויותר מזה, מחר בערב אני הולכת לבזבז את זמני בג'בלאות וללכת ולפגוש את הנערים שלי, כי הבטחתי להם שיום אחד המנהלת שלהם במשך עשר שנים תבוא לפגוש אותם במדבר. אני אבזבז את זמני כחברת כנסת בג'בלאות, כי אני מאמינה שחינוך של בני נוער, חינוך אמיתי, הוא לא רק בבתי ספר, במזגן, אלא הוא במסעות ובטיולים.

ולא רק שאני לא מסכימה אתך, אני חושבת שבתי ספר צריכים לצאת למסעות וצריכים לצאת עם תיק על הגב, והמורים לא צריכים לבשל להם, הילדים צריכים לבשל לעצמם, והם לא צריכים לישון באכסניות, הם צריכים לישון בחניוני לילה, אבל זו הגישה שלי, ואני יכולה לעשות על זה דיון בוועדה שעה וחצי.

יישר כוח.

תודה.

חלק מתפקיד המורה הוא בהחלט לצאת לטיולים. אני יודעת שאין כאן נושא ומרגי כאן בא ודיבר על זה האם הטיולים זה הנושא. הנושא זה לא הטיולים, הטיולים פה הם כלי מיקוח. ברגע שאתה אומר: אני לא פוגע בתלמידים בבגרויות, אבל אני אפגע בהם בטיולים ובהצגות, אתה פוגע בנקודה שהם הכי אוהבים, איפה שלילדים כיף, איפה שהילדים נהנים. וחלילה, אני לא אומרת שלא נהנים בבית ספר, בית ספר זה חוויה, אבל תכלס, איפה הילד נהנה? הוא נהנה כשהוא הולך להצגה, והוא נהנה כשהוא הולך לטיול. אז מה אנחנו עושים? במי אנחנו פוגעים?

חזרתי אתמול ממשלחת של שבועיים בארצות-הברית והיה שם הנושא של החרם. לא משנה, לא ניכנס למה, מבחינתי בסוף, החרם לצורך העניין ולהבדיל פוגע באנשים הקטנים, פוגע באכסניה בדימונה או בבתי ספר שדה – ראיתי שמכפר עציון באו לפה – למשל בשדה בוקר או בכל בית ספר שדה, ובחניון של הרשות להגנת הטבע ופוגע בילד.

לא אמרתי מילה אחת נגד המורים, לא בשיחה שלי. לא אמרתי דבר כזה. המורים עושים את עבודתם, יישר כוח על העבודה שלהם. שמעתי שהולכים לעשות להם מיונים, לא יודעת למה, אבל לא משנה. עזוב, אני אתך, ותמיד הייתי בעד בתי הספר והמורים, אבל פה אני מוחה, אני לא מקבלת את ההחלטה שלך, ואני כוועדת חינוך חושבת, והיושב-ראש אמר את זה בצורה נחרצת, שהנקודה האחרונה שצריך לפגוע זה בטיולים. זו הנקודה האחרונה. יש סכסוך, תפתרו, לא על הגב של התלמידים. לא על הגב שלהם ולא על הגב של כל מי שמעורב פה – לא בשטח, לא במוסדות התרבות. זו לא הדרך, זו לא דרכה של הוועדה הזאת, בטח לא של היושב-ראש שלה ובטח לא של משרד החינוך. תודה.

תודה רבה.

אגב, אתה מוזמן להצטרף אלי בגב ימין למפגש שלי. אני מבזבזת את זמני היקר כחברת כנסת בג'בלאות. אבל אתה יודע מה? אין דבר יותר חשוב מלפגוש את הנערים שלי שם עם התיק על הגב אחרי שלושה ימים. ותאמין לי, אם הייתי יכולה, הייתי מצטרפת לשלושה ימים, אבל יש לי גם אחריות פה. זה הדבר הכי חשוב.

ואגב, זה גם מה שמניע את הוועדה הזאת, שבמושב הבא תהיה כאן בפעם הראשונה בכנסת ועדת משנה לחינוך הבלתי פורמלי ואני אעמוד בראשה בשמחה רבה ומתוך כבוד ואחריות, שהחינוך הבלתי פורמלי הוא הכלי שמשלים את החינוך הפורמלי.

תודה רבה לחברת הכנסת מירב בן ארי.

(מחיאות כפיים באולם)

לא מוחאים כפיים בכנסת. תודה. מגיע לה, אבל לא מוחאים כפיים. אליאב בטיטו, יושב-ראש מועצת התלמידים. בבקשה.

קודם כול, צהרים טובים. האמת, אני ארצה לפתוח דווקא בברכה על הצעד ששמענו עליו בימים האחרונים לגבי המיונים של המורים. זה צעד מבורך ואנחנו מברכים עליו, וגם דנו עליו בוועדה. לצערי דווקא ארגון המורים לא היה, אבל התלמידים באו והשמיעו את דעתם על מערכת החינוך, אבל זה כבר נושא אחר.

לגבי הטיולים – לא ייתכן שבמדינת ישראל יהיה שיח שחושב שטיולים זה מותרות. טיולים זה לא מותרות. התבלבלנו, חבר'ה, הדיון כאן זה לא על העיצומים, זה דיון ערכי, על איך אנחנו תופסים את מערכת החינוך. האם אנחנו תופסים את מערכת החינוך כבית חרושת לציונים או האם אנחנו גם רואים במערכת החינוך מקום שבא לחנך אותנו כתלמידים. לצערי אני מרגיש כאן בלבול מאוד-מאוד גדול.

אז נכון, ניגשים לבגרויות – רן, אתה בעצמך היית מורה לספורט, עכשיו לקראת סוף השנה גם לא ניגשים לבגרות בספורט, אז אולי גם נבטל את שיעורי הספורט, כי גם זה לא חשוב. נשאיר רק מתמטיקה חמש יחידות ואנגלית, כי זה מה שחשוב עכשיו לבגרויות? ממש לא. זה לא ייתכן. אנחנו לא יכולים לעמוד מנגד כשקורה דבר כזה. וזה שיח שאנחנו בכל אופן לא נהיה מוכנים לקבל.

אנחנו כאן לא תופסים צד, אנחנו לא בית דין לעבודה, וזה גם לא תפקידנו. אני מבחינתי עכשיו, במקום שאני נמצא בו, אני מרגיש כמו ילד שבא עם ההורים שלו לטיפול זוגי. יש כאן שני צדדים שמסוכסכים – מצד אחד ארגון המורים, מצד שני משרד ממשלה. מי נופל בין הכיסאות? אנחנו התלמידים. זה לא ייתכן. זה לא ייתכן. יש דרכים לפתור את הסכסוך, אנחנו - - -

אנחנו כאן לצורך העניין האחים הגדולים שלך, וזה סכסוך מתמשך.

אנחנו הפסיכולוג שלך.

לחלוטין. אני באמת מרגיש שיש כאן איזה מגשר. מצד אחד אתה אומר שצריך לסגור את זה בשולחן ולא צריך לכנס בשביל זה ועדה שלמה, אבל עובדתית זה לא קורה כרגע, עובדתית כרגע אנחנו נופלים בין הכיסאות.

אני אומר בצורה הכי חד-משמעית שיכולה להיות: אנחנו הודענו ששביתה מבחינתנו זה לא הפתרון. שביתה זה כלי. זה כלי של הפעלת עיצומים. כמו שאתם מפעילים עיצומים, גם אנחנו. אנחנו הודענו שב-1 במאי, מייד אחרי החזרה מחופשת הפסח, נשבית את הלימודים מכיתה י' עד י"ב. השביתה הזאת, ופה אני רוצה להבהיר בצורה חד-משמעית, היא לא נגד ועדי עובדים וגם לא נגד משרדי ממשלה, היא קריאה שלנו כבני נוער שנמאס לנו, נמאס לנו ליפול בין הכיסאות. לא יכול להיות שבני הנוער במדינת ישראל יהפכו לשק החבטות של המערכת בכל פעם, אנחנו רואים את זה גם עם ועד בוחני הנהיגה, שעכשיו משבית את הטסטים כנגד משרד התחבורה.

אנחנו מבקשים, ואני מוכן לבוא, אנחנו, אולי התלמידים, אולי הילדים – אותם בני נוער ירצו לעזור ולסייע. אם יש דרך, בואו ונגשר על הדברים, אבל בינתיים, עד שיהיה פתרון, אנחנו לא אמורים לסבול מכך. שוכחים כאן גם את התלמידים וגם את העובדים. אתה באמת בא ומגן על המורים? תגנו עד הסוף. יש כאן בשולחן הזה מורים לשל"ח, שסובלים מזה, כל מיני מדריכים שבמקום ללכת לטיולים, הם לא ילכו לטיולים והם יפסידו כסף ויפסידו פרנסה.

ואני, אין לי שום דבר נגד המורים, אימא שלי מורה ושבעה מתוך תשעת האחים שלה מורים. אבל לא יכול להיות שגם המורים יסבלו מזה, כי גם המורים לומדים על התלמידים בטיולים. הלימודים של המורה כמורה על התלמיד לא נגמרים בכיתה בחשבון או באנגלית, יש גם עניין של טיולים.

זו הקריאה שלנו ואנחנו מבקשים – אנחנו מודיעים בפעם האחרונה בצורה חד-משמעית שאם זה לא ייפתר אנחנו נחריף את הצעדים, כי לא יכול להיות שנהפוך לשק חבטות. חג שמח.

תודה. אני חושב שהדברים ברורים. כדי שלא נחזור על זה, אני לא מתכונן להתנצל על קיום דיון בוועדת החינוך, התרבות והספורט. זה המקום. ברגע שיש בעיה, נורית אזהרה מהבהבת במערכת החינוך, זה המקום, זה תפקידה של הוועדה. אוי ואבוי אם היינו אדישים לקריאה כזאת כשמערכת החינוך הולכת להיות מושבתת. נעם סמל, פורום מוסדות תרבות.

אני מאוד מברך אותך, אדוני היושב-ראש, וגם את חברת הכנסת מירב בן ארי. אני מנכ"ל התיאטרון הקאמרי של תל-אביב ואחד מראשי פורום מוסדות התרבות, שמייצג קרוב ל-400-500 מוסדות התרבות של כל מדינת ישראל – כל המוזיאונים, כל התזמורות, כל התיאטראות, כל המקהלות, כל להקות המחול, מדן ועד אילת, מקרית-שמונה ועד הערבה. מוסדות התרבות שמתכוננים לימים המיוחדים האלה שמעצבים את דמותו של התלמיד הישראלי. ושוב אני גורר את עצמי – כמו שאת אומרת לג'בלאות – גורר את עצמי בכל שנה, כי רן ארז לוקח את ילדי ישראל כבני ערובה. די. די. מספיק. נמאס לנו. נמאס לנו שהאיש הזה - -

האיש הזה – יש לו שם.

- - ינסה לחנך אותנו וילמד אותנו מהי אהבת הארץ, והאיש הזה יגיד לנו מה זה יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אדוני, יש בעוד בארבעה ימים, החל מה-1 במאי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יש הצגות, יש סרטים, יש מוזיאונים, הכנה במוזיאון לוחמי הגטאות, במוזיאון יד ושם – כל אלה יושבתו. למה? כי הוא מנהל מאבק עם משרד החינוך. על הכיפאק, תנהל מאבקים, לא על גבינו ועל גבם. אנחנו לא מורים, אבל גם אנחנו תורמים לחינוך ולעיצוב של הנוער בארץ, ואני מאוד גאה בתלמידים שאמרו את מה שאמרו. אני חושב שזה חוזר על עצמו בכל שנה. למה בכל שנה זה בזמן הזה?

עשרה ימים אחרי זה יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום אחרי זה יום העצמאות למדינת ישראל. אנחנו מכינים תוכניות. אני מייצג תיאטרון שהכין הפקה מיוחדת, "יומנה של אנה פרנק", דמות מיתולוגית של ילדה, כל הסיפור הזה, זו הפקה גדולה מאוד שהשקענו בה קרוב למיליון שקל, כדי להביא כ-10,000 תלמידים ובני נוער ולחנך אותם ולהכין אותם. יש הרי היום מנהלי בתי ספר שאומרים: עדיף לא לנסוע לפולין, חבל על המסע הזה עם כל ההשלכות שיש. מיכל, כל הכבוד לך שעזרת לקדם את האירוע הזה. אני פשוט פונה אליכם להציל אותנו. אנחנו באותה חבילה. אנחנו בני ערובה בספינה שמיטלטלת על פני המים בכל שנה לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ולקראת יום הזיכרון לחללי צה"ל.

תודה רבה. השחקן השלישי במגרש – ארגון ההורים. מי מדבר מטעמכם? בבקשה.

אני יושב ראש הנהגת ההורים ברעננה וחבר פורום ועדי הורים יישוביים. דבר ראשון, אני מצטרף לברכות על חשיבות העניין וקיום הדיון הרבה לפני ה-1 במאי, וזה הרבה יותר חשוב מדברים אחרים.

אני חייב להתחיל ולהגיד שכאשר שמעתי את הצגת הדברים פתאום הבנתי על מה מדובר. כמה זה פשוט וקל להשתמש בתלמידים כבני ערובה, ובכל פעם שלא מסתדר משהו להודיע שמשביתים. זה ממש לא רק פעולות חוץ בית ספריות, זה נושא אלימות – מה עושים כשיש מקרי אלימות? לא מדברים על אלימות, משביתים. יש סכסוך כזה או אחר – משביתים. הילדים הפכו להיות בני ערובה, וזה לא יעלה על הדעת. ילדים במערכת החינוך כמעט לא יוצאים לפעילות חוץ בית ספרית לצערנו. ילד במערכת החינוך מטייל יום או יומיים בשנה. זה מה שהוא מטייל. אם הוא לא מטייל, הוא לא מטייל בשנה הזאת. ואם הוא לא הולך להצגה, הוא לא הולך להצגה בשנה הזאת. ללכת להצגה "יומנה של אנה פרנק", שהזכיר נעם סמל, יותר חשוב לפעמים משבוע שלם של לימודי מתמטיקה.

לא יכול להיות שהילדים יהיו בני ערובה וכל הזמן יהלכו עליהם אימים – לא מסתדר, אז הם לא יצאו לפעולות חוץ בית ספריות. יש פה תלמידי י"ב שהטיול השנתי שלהם זה טיול סיום בית הספר. אם הם לא יצאו, זו החוויה האחרונה של בית הספר, והם לא יקבלו אותה. לקרוא לטיולים "ג'בלאות" זו בדיחה. זה לא רציני, זה זלזול. כל טיול שילד יוצא אליו בין אם הוא לחמש שעות או לחמישה ימים הוא נהיה ערכי ואזרח טוב יותר בעתיד. אם הילדים כל הזמן מרגישים שמשביתים על גביהם, זה הופך אותם לאזרחים הרבה פחות טובים והרבה פחות ערכיים והרבה פחות מוסריים.

תודה. משרד האוצר – נמצאים אתנו מאגף הממונה על השכר? לא הגיעו ואישרו שהם יגיעו. ירון רוזנטל.

אני מנהל בית ספר שדה כפר עציון. אני לא ארחיב עד כמה החינוך שלקחתי מהטיולים – יושבים לידי הנהגת של"ח ומינהל חברה ונוער – היה הרבה יותר משמעותי מאשר רוב הדברים האחרים שעברתי בבית הספר, ולכן אני חושב שזה אבן חשובה מאוד ביסוד של הבית הזה שנקרא "חינוך". דיברו על זה, אני לא רוצה להרחיב על זה, זה נראה לי די מובן.

אני רוצה להאיר את הצד השני של המטבע, מי ניזוק מהשביתה. בדרך כלל כשיש שביתה עובדים מוותרים על משכורות תקופה מסוימת ולא נותנים שירות לאזרח או פוגעים בעצמם, ובסוף מגיעים לתוצאות או שלא מגיעים לתוצאות. השביתה פה היא פשוטה מאוד. עובדים, שזה ארגון המורים, שזה אנשים שיש להם תנאים קבועים בעבודה, ויש להם ביטחון תעסוקתי, פוגעים במאבטחים שמרוויחים שכר מינימום, במדריכים שעובדים 12 שעות ברציפות יום אחרי יום ומרוויחים שכר נמוך, בבעלי אכסניות בדרום ובצפון שהשקיעו את כל הונם בשביל לפתח את התיירות החינוכית ואת הטיילות בארץ, והם פעם אחרי פעם נפגעים. רק שנה מלאה לשביתה הקודמת, שהשביתו את כל הטיולים לחצי שנה. בתחילת השנה היתה אינתיפאדה קשה שבמשך חודשיים השביתה את כל הטיולים. בזמן הזה אנשים לא מקבלים משכורת, אין להם אוכל להביא הביתה, והם האנשים החלשים שבהם השביתה שלכם פוגעת. חבל מאוד, ואסור שזה יקרה. תודה.

תודה רבה. מורי של"ח, אין לכם מה לומר? רוצים לומר משהו?

אני מנהל אגף של"ח במשרד החינוך. נושא הטיולים מדי שנה עולה, ודי מצאנו פתרונות בשנה האחרונה בהתנהלות ארוכה וגם משפטית, לפתור את בעיית יציאת תלמידי בתי הספר לטיולים שנתיים ולימי סיור. בכל סיטואציה שתסתכל על זה, העיצומים בנושא יציאת תלמידים לטיולים הם גורם מעכב. הטיול הוא כלי, הוא כלי כדי לגרום לילדים שלנו להכיר את הארץ הזאת ולבחור לבנות בה את הבית שלהם ואת המשפחה שלהם בשנים הבאות. ממקום כזה שהוא מקום עמוק וערכי, עם רגש ותודעה, אנחנו מכוונים למקומות האלה.

כל מארג כזה שקורה בתקופה הזאת של השנה, כשנוצרו עיצומים, לתלמידי י"ב לא תהיה הזדמנות שנייה לצאת לטיול שנתי, לתלמידי המערכת שפספסו את התקופה הזאת במהלך השנה, לא תהיה הזדמנות שנייה לממש את זה, וחבל שזה קורה כפי שזה קורה.

מה שהציגו החברים שלי מהגופים הירוקים רק מחזק את העניין שיש עוד מסגרות שנפגעות. זאת שרשרת שלמה של אנשים שנותנים שירות לנושא הזה. חבל.

תודה.

משפט אחד לסיום, כי אני פשוט חייבת ללכת למקום אחר. מה שאתה רואה כאן זו התגייסות של כל אזרחי ישראל מכל הקצוות. ואני חושבת באמת ואני גם יודעת שיש לך כאן שותף, ואתה יודע שגם אנחנו שותפים שלך בעניין, והסכסוך וכל אותם צעדים שאתה נוקט, אפשר לפתור בדרך אחרת. אני ממש-ממש מבקשת ממך, בטח אחרי הדברים הקשים ששמענו כאן, לחשוב שוב על העניין הזה, ובטח לדעת שההחלטה לפגוע בטיולים או בהצגות היא החלטה שלא תעבור כאן לסדר-היום, ואתה חייב להבין את זה. יש כאן גיבוי מקיר לקיר בעניין הזה.

תאמין לי, זה כל-כך חשוב לכולנו כאן. שלא תטעה, החלטה כזאת היא החלטה שרירותית שמתעללת בתלמידים ובמוסדות, ואין סיבה אמיתית לקבל אותה ולהעביר אותה כמו שהיא, וקח בחשבון שזה לא יעבור כאן בשלום.

אני ממש מתנצלת שאני צריכה ללכת, ואני רוצה להגיד עוד משהו אחד. מחר כשאני אצעד עם 100 נערים מאחורי במכתש הקטן, אני אשלח לך תמונה שלהם, כדי שתבין שמבחינתי זה הסיפור. עם כל הכבוד לבגרויות וללמוד ולהיות תלמיד טוב, בסוף תהיה אזרח טוב, תאהב את המדינה הזאת והרבה פעמים זה רק דרך הרגלים, ואת זה אני אומרת לך לא כקלישאה, כי זה הסיפור האמיתי, וזה הדבר האחרון שאתה יכול לפגוע בו.

תיאטרון אורנה פורת, בבקשה.

אני מנכ"ל תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער. רק להוסיף על הדברים של נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי. הפגיעה פה באמת כפולה. לצערי הרב תלמיד זוכה לראות הצגת תיאטרון אחת בשנה, אחת. אנחנו בתיאטרון אורנה פורת עושים הכול על מנת להגיע לכל בתי הספר מדן ועד אילת, בכל יום שרק צריך אותנו. לצערי הרב, אחרי החג, אם יהיו העיצומים האלה, כל תאריך שיתבטל, התלמיד לא יזכה לראות את אותה הצגה. אני בטוח שגם אתם זוכרים את הימים האלה בבתי הספר – אני לא יודע אם גם לכם היו הצגות תיאטרון, הייתם יושבים באולם ומחכים לרגע הזה שהמסך עולה וכמה הייתם מקבלים מהצגת תיאטרון.

אנחנו מתעסקים בדברים ערכיים – מלחמה באלימות, סמים, חרמות, אלכוהול – דברים מצילי חיים, פעם בשנה. אנחנו נותנים ערכים שהם הרבה מעבר למה שמלמדים בכיתה, הבדל של שמים וארץ. אם גם את זה רוצים לקחת, הפגיעה היא קודם כול בתלמיד שהשנה לא יראה את אותה הצגה, מצד שני, למורים יש קשיים, יש משאים-ומתנים עם משרד החינוך, שחקנים הם גם בני אדם, יש להם משפחות, שכר דירה לשלם, הצגות שמתבטלות. שחקן עם שני ילדים, עם שכר דירה, שמקבל 4,000 שקל בחודש ומתבטלות לו שתי הצגות, זה 1,000 שקל. מה הוא עושה עכשיו? הולך לבקש מההורים. שרשרת ארוכה – כותבים, בימאים, יוצרים – כל האנשים האלה הולכים להיפגע מהדבר הזה. הצגות שיתבטלו לא יחזרו בשנה הזאת. צודק סמל, אחת לשלוש שנים, או שנתיים-שלוש, אנחנו נמצאים באותה חרדה, באותה מצוקה, על כספים שמתבזבזים, על היערכויות שאנחנו נערכים. זה לא הפתרון. צריך פתרון אחר.

תודה. משרד האוצר, אגף התקציבים.

אין לנו הרבה מה להגיד.

האמת היא שהיה צריך להיות פה אגף הממונה.

לא התעסקנו עם המשא-ומתן.

רציתי לשמוע אם יש נושאים פתוחים. המנכ"לית, אני יודע שאין נושאים פתוחים עם הממונה על השכר באוצר.

אני לא מכיר את זה.

זאב, בבקשה. בקצרה.

אני קצת אשבור את הכיוון שאליו הלכו רוב הדוברים.

יאללה, תתמוך בהם.

אתה תתפלא.

שבירה זה רק לתמוך.

פורום ועדי ההורים היישוביים בפירוש רואה בחיזוק מעמד המורים בכלל והגדלת משכורותיהם נושא חשוב וערכי שמלמד גם על ההתייחסות של החברה לכל נושא החינוך, אבל בגלל העמדה הזאת שלנו אנחנו סבורים שהדרך שבה בחר ארגון המורים לפעול היא דרך פסולה, כי היא עושה שירות דוב לראייתנו למעמד המורה ולארגון המייצג אותו.

חילוקי דעות על-פי תפיסתנו ראויים להיפתר או במשא-ומתן או כשמגיעים למבוי סתום, לפנות אפילו לבית המשפט, אבל לא לנסות לפתור את הסכסוך באמצעות פגיעה בצד שלישי, במקרה הזה זה התלמידים וההורים.

אני חושב שאליאב ביטא את הזעקה של התלמידים בצורה מעולה, ורון הביע את זעקת ההורים בצורה טובה. בפירוש יש מקום שארגון המורים יחזור ויבחן את העמדות שלו, גם אם צריך להיכנס למו"מ מואץ, אפילו במהלך חול המועד, אבל תפתרו את הבעיה הזאת, לא על גבם של הילדים ולא על גבם של ההורים.

תודה. לפני שאני אעביר את רשות הדיבור לרן להגיב ולמנכ"לית להשלים, אני אומר לכם שבכוונה פתחתי את הדיון ונתתי לו לזרום, אבל אמרתי בתחילת הדיון שגם משרד החינוך וגם ארגוני המורים והסתדרות המורים שלא נמצאים אתנו כאן - - -

נמצאים. נמצאים.

יפה, אבל הדיון לא קשור אליכם.

הוא קשור. אם תיתן לי רשות דיבור, אומר כמה מילים.

אתה רוצה לדבר בנושא?

אומר כמה משפטים.

בבקשה.

אני יושב-ראש הסתדרות המורים מרחב ירושלים, סגנו של וסרמן. אני מברך על ביעור החמץ ערב פסח, ואני חש את האווירה כאן, אבל אני חושב שכולם מבינים את חשיבות העניין שהשליש השלישי של מערכת החינוך, מפסח במשך חודשיים, הוא שליש קשה, כבד, אבל ערכי, כפי שהזכיר נעם סמל, שאני מעריך ומוקיר, ונמצא לעתים קרובות בקאמרי.

תודה רבה.

יום ירושלים, יום העצמאות, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שבועות ומימונה, ומבחנים ומשימות סוף שנה וטיולים. הייתי 24 שנים מנהל בית ספר, הדברים היפים שמזכירים לי תלמידי לאחר 20 ו-30 שנה, הם זוכרים את המנהל על הג'בלאות, את הטיולים ואת הערך של הטיול, אבל יסכים אתי גם רן – אני מבין שכל הדיון הזה הוא קטליזטור אחד גדול לקיום משא-ומתן מתקדם למען מורי ישראל ומורי של"ח שיוצאים לטיולים הללו, ואני אסביר למה. לא רבים מבינים מה זה להכין טיול במערכת החינוך. רק מי שנמצא בבית הספר יודע מה הן השעות הרבות, מה האחריות הכבדה, מהן הבדיקות שנעשות מבחינה בטיחותית וביטחונית לפני ואחרי ותוך כדי.

אנחנו לא נצטרף לעיצומים, אין ספק, כי אנחנו רואים ערך עליון בכל הנושא הזה, אבל אנחנו מאמינים במשא-ומתן. ואני קורא כאן למנכ"לית ולרן: זה קטליזטור נפלא לבער את החמץ כמה שיותר מהר, בימים הללו לפני פסח, ולאחר הפסח נצא בראש מורם, כאשר מעמדם של מורי ישראל ומורי של"ח שמשקיעים כל-כך הרבה בנושא חברה ולאום, ייתנו את דעתם, ישפרו את מה שצריך לשפר, וצריך לשפר, אין ספק, לא ניכנס כאן לפרטים, אבל בדרך הזאת של משא-ומתן והידברות. אני רואה בכל זה קטליזטור אחד גדול לקיום משא-ומתן זריז ומועיל.

תודה. רבותי, אני חושב שמזמן היה צריך שסכסוך העבודה או איומי השבתה במערכת החינוך – ואמרתי זאת בפתיח – הם לא עניין רק לארגוני המורים, הסתדרות המורים – תקראו להם "הארגונים" ברבים – ולמשרד.

כפי שראיתם כאן בדיון בזק, יש הרבה אנשים שקשורים. קודם כול, התלמידים, שהם העיקר, צריך לשמוע אותם, צריך להבין אותם, ההורים, העסקים נפגעים, על כל הנלווים. אני חושב שהיה מקום לדיון, ואני שמח שקיימתי את הדיון.

רן, אין לנו שום דעה קדומה, שום עמדה מגובשת. היינו הראשונים שדחפנו וזעקנו על מעמדו של המורה. אני חושב שבעשור האחרון נעשה. עם כל הכבוד לכם ועם כל הניסיון שלכם, ואתם עתירי ניסיון במערכת החינוך, הטיולים זה לא דבר חדש. מעניין, כשנאבקתם על הרפורמות, הייתם שמים הכול על השולחן, עם כל הכבוד. לא ייתכן שאחרי שהמדינה נותנת ונותנת עכשיו צצים דברים חדשים. זו שיטה טובה, גם אני הייתי בצד הזה, זו שיטה טובה בכל פעם להציף.

פניתי אליך בכתב בשבוע שעבר לדעת מה הנושאים, לא קיבלתי ממך. ביקשתי את הנושאים ממשרד החינוך. אני מקבל רשימה של נושאים ורואה דינמיקה של טיפול. עם כל הכבוד, לא ניתן בכל בוקר – אני יודע מה שיקרה לכם, ואתם בדרך לשם. אתם מכירים את חברת החשמל? אתם מכירים את ועד העובדים של חברת החשמל? תעשו סקר כמה מהציבור בישראל אוהד אותם. תגיעו למצב הזה. הרגשתם את זה בשנים האחרונות, והפסקתם בכל 1 בספטמבר לאיים בהשבתה.

עם כל הכבוד, יש ויכוחים וסכסוכי עבודה, אנחנו לצדכם, אנחנו נדאג שהמורה יקבל מה שמגיע לו. אנחנו ניאבק על מעמדו של המורה, אבל מעמדו של המורה זה לא רק "תן לי", זה לא חד-צדדי, ואיך שצריך להיראות מורה זה גם מחייב, אין מה לעשות, כי מורה הוא דמות, ככה חינכו אותי, ככה אני ראיתי את המורה שלי.

נכון, צריך את זה, לא להשאיר שום דבר פתוח, מי מתגמל ועל מה, אבל לאחרונה השיח הוא רק על תגמול ותגמול ותגמול ותגמול, ורכז מיוחד ותגמול מיוחד, עד כדי שגם להדליק את החשמל תבקשו תגמולים, שמא תתחשמלו. אנא, כך זה נראה. אתם תאבדו את ההערכה אליכם בציבור. ובטח לא בדברים האלה, בדברים הערכיים ללכת לאיים ולהשבית.

אני קורא לכם ואומר לכם לפני שאני כותב את הסיכום: רן, אני מצפה, לפני שאני כותב – קודם כול במיוחד כשאתם מאשרים שיש דו-שיח מתמיד ויש התקדמות, אתה לא יכול להצביע על שנה שלמה שמתחילת השנה לא התקדמתם בכלום. אנחנו נהיה שם, אנחנו נהיה כאן. יש דו-שיח, אלא אם כן תסתור את זה, יש דברים שנפתרים ויש דברים שפתוחים. יש דברים שיישארו במחלוקת, שסוכמו ואתם רוצים לחזור בכם מזה, אבל יש דינמיקה של התנהלות בין ארגון עובדים למעביד או למשרד ממשלתי במקרה הזה. אני אתן לך להגיב על הדברים ששמעת כאן – אני רוצה שאתה תיצור את המתווה. אתה תיצור אותו, לא אני אכתיב אותו. בבקשה.

אדוני היושב-ראש, הדבר שאהבתי הכי הרבה בישיבה הזאת זה הדברים ששמעתי מפיו של יושב-ראש מועצת התלמידים, וזה רק מצביע על כך שיש לו מורים טובים. אינני יכול לקבל שום הטפת מוסר מאבירי התרבות והחינוך שדיברו לפני, כי אני עוסק בזה כל החיים שלי, ויודעים אלה במשרד החינוך מה התרומה שלי לטיולים, לשל"ח ולכל הדברים האלה ומה הקשר שלנו למדינת ישראל, כדי שהתלמידים לא יקבלו את מדינת ישראל כדבר מובן מאליו, אלא יעמיקו שורשים ויתחנכו. אבל בוודאי אתה יודע את הגמרא שאומרת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". אנחנו רוצים מערכת חינוך יותר טובה, ולפעמים אנחנו גם עושים מעשים שמכאיבים לאחרים. אם כל אותם אנשים שדיברו פה, כפי שדיברו בשם החינוך ובשם הערכים, ואני מאמין להם, שזה מה שאכפת להם, היו באים ומפנים את הלחץ לא כלפינו, אלא כלפי אלה שצריכים לקבל החלטות ולפתור בעיות במערכת החינוך, לא היינו שם.

קיבלתי מכתב מ"יד ושם", הודענו להם שאנחנו לא משביתים שום פעילות חוץ בית ספרית שנוגעת לשואה, נוגעת לפולין, נוגעת ל"יד ושם". אין לנו שום סיבה ואין לנו שום מטרה לפגוע באירועים האלה, החשובים למערכת החינוך והחשובים לעם ישראל, אבל לפעמים צריך לבוא ולהגיד: רגע אחד, מה עדיף על מה? להגיד שאנחנו לא יוצאים עכשיו לטיולים שאנחנו אוהבים אותם – כמו שאמרתי חלל עליו שבת אחת - - -. השבת היא חשובה – או לפתור בעיות שפוגעות במעמד המורה בתוך בית הספר, פוגעות בתנאי עבודתו, פוגעות בכך שהם לא יכולים לעשות את מה שהם רוצים לעשות.

נכון, יש הידברות עם המנכ"לית, יש גם הידברות עם השר, אבל כשאתה מגיע למסקנה שההידברות הזאת נתקעת, ואמר מוטי סמט שיש פה איזה קטליזטור, נכון, הודענו על כך שנפסיק את הפעילויות מחוץ לכותלי בית הספר הרבה לפני חופשת פסח, לפני יותר מחודש. למה? כדי לזרז את המשא-ומתן ולהפוך אותו יותר אפקטיבי, אבל הוא לא מתקיים.

היתה ישיבה ב-6 באפריל והיתה ישיבה נוספת שהיתה אמורה להתקיים מחר, אבל היא בוטלה. היא בוטלה לא על-ידי. אני בא ואומר שאם למשרד החינוך לא בוער, וכל האנשים פה חושבים שהמורים הם המפתח, אני אומר: לא, המורים הם לא המפתח. המפתח זה שם, וצריך להביא בחשבון שיש הרבה מה לתקן במערכת החינוך, ולא רק לראות את החלקה הקטנה של תיאטרון הקאמרי או של אכסניית נוער באיזה מקום. זה חשוב, אבל השלם הזה שנקרא "מערכת החינוך" לא פחות חשוב, אולי אפילו יותר. אם יש לכם התוצאה של יושב-ראש מועצת התלמידים, איך הוא מתבטא, הוא חי במערכת הזאת שאנחנו עובדים שם.

אני קורא למשרד החינוך להתעשת ולנסות לפתור בעיות ולא לגמור את העניין בזה שכתבתי מכתב. כתבתי מכתב. הבעיה לא נפתרה אם כתבנו מכתב. הבעיה יכולה להיפתר רק כשפותרים אותה, לא כשכותבים מכתב. ולכן הודענו לפני חודש, לא נעשה כלום, ההיפך הוא הנכון. אנחנו לא ששים לחלל את השבת הזאת, אבל אין לנו ברירה. מה עדיף? להתחיל עכשיו להשבית את בתי הספר בזמן בחינות הבגרות או לבוא ולהגיד: אנחנו לא יוצאים לטיולים? להמשיך ולדבר כפי שדיברנו? שנה ושמונה חודשים, לא יכולים יותר. יש גבול לכל תעלול.

רן, אני שומע את הדברים אני נותן לך בקריאה טלגרפית: בעיות בהנחיות המפמ"רים לגבי יישום הרפורמה בבחינות הבגרות – בעיות שהיו טופלו; עומס בתוכנית הבחינות באנגלית – טופל; חתימה על הסכם מסגרת – טופל; תשלום לארגון בעקבות הסכם פשרה בנושא דמי חבר באגודות – טופל; עדכון תעריפי התשלום למעריכים בבחינות הבגרות – טופל; תשלום דמי חבר בגין מורים שדווחו בכפילות, הן על-ידי ארגון המורים והן על-ידי הסתדרות המורים – טופל. יש עוד כמה דברים. אתה רואה שיש דינמיקה. כל זה היה לפני שנתיים, לפני חמש שנים?

הנייר סובל הכול. יש גם סמל המדינה על הנייר הזה?

כן.

כנראה שזה עובדה...

מדינת ישראל היא עובדה, זה נכון.

אני אומר לך שזה לא נכון. לא נכנסנו לפה, כמו שאמרה המנכ"לית, לנהל משא-ומתן על זה ועל זה, אנחנו יושבים איפה שיושבים. כנראה שאנחנו מגיעים למסקנה שהגיעו מים עד נפש, אנחנו פועלים.

תודה. המנכ"לית, בבקשה.

לא משנה כמה רשימות יהיו וכמה ישיבות, אתה בעצמך אומר שאנחנו יושבים שנה ושמונה חודשים, כך שלומר שנפגשנו ב-6 באפריל והיום כשהיתה צריכה להיות ועדת תיאום, ווסרמן חולה, והצענו לך: בוא לשתף, אמרת - - -

מחלה דיפלומטית.

יכול להיות, אני לא אחראית על וסרמן, אבל הצעתי לך לבוא, בחרת שלא.

יהיה נורא קל להוכיח את כמות הפעמים שאנחנו נפגשים מדי שבוע ומדי שבועיים, מפאת כבודך - - -

אני מסכים. נפגשנו הרבה מאוד.

לא להפריע, רן. אל תפריע לה, היא לא הפריעה לך.

אתה תמיד אומר שאתה עושה עיצומים, כי אתה רוצה לזרז, ואני מסבירה שיש דברים שמזרזים בלי עיצומים, כמו תשלומים של 11 מיליון, כמו פסקי דין, כמו הסכמים של 1,000 שקל למורים ועוד מיליון נושאים, ויש דברים שלא מתקדמים בגלל שאתה תעשה עיצומים על חשבון הילדים או המורים, לא משנה מה.

זו מדינה, וכן, כשאני כותבת, יש לי אחריות לכל מילה שרשומה פה, ואתה יודע. דרך אגב, מי שכותב את המכתבים, ואני זאת שצריכה לענות, זה אתה. כל יום שלושה-ארבעה מכתבים. אני עונה לך, כי אני מכבדת אותך, גם אם זה אומר לענות 10 פעמים.

רן, יש לנו 20 נושאים, 10 כבר מוצו, יהיו עוד 10, הרי אנחנו מכירים את הדינמיקה. אין קשר בין ניהול של מערכת, שהיא מורכבת, שהיא גדולה, שכל יום יש איזה המצאה אחרת בתוכה, לבין עיצומים ושביתות. אין קשר.

דבר שני, אני אזכיר לך שכאשר קיבלת את ה-1,000 שקלים למורים חתמת על זה שאתה מסיר את כל העיצומים. אז מה אם חתמת. אני, כשאני חותמת, אני מתכוונת. יש בינינו הסכמי שכר. הסכמי השכר צריכים לפוג באוגוסט 2017, עד אז אתה חתום על שקט תעשייתי. אין מה להפנות אלי. אני יושבת ומוכנה בכל במה, בכל מקום, נושא-נושא לעבור, גם אם יידרש יום שלם, יומיים, חמישה ימים. אתה יודע, ואני יודעת שאתה יודע שאנחנו פותרים דברים ופותרים ביחד.

צריך לומר שכל הדברים שאתה מציג כאילו הן בעיות הם דברים שאתה מעלה מדי יום. זה לא דברים שמשתרכים שלושה או חמישה או אפילו שישה חודשים. כל יום יש משהו אחר. פעם זה מורים לאנגלית, פעם זה כספים, פעם זה עדכון שכר למעריכים ופעם זה גמול לגמלאים. נו, אז מה? זו מערכת שיש בה 200 נושאים, אז אנחנו מקדמים גם את ה-1,000 שקלים בהסכם המסגרת של ניסן, שאמרת שתהיה שביתה וטיפלנו מאחורי הקלעים.

מה אתה חושב שדרך עיצומים תביא? שבמקום שבע שעות נשב שמונה שעות? אם התפיסה במקור היא בכוח, אז אני אומרת לך פה קבל עם ועדה: יש דרך, ויש דיאלוג, ויש הידברות, ויש פתרונות ויש מחלוקות. הדרך שלי כממלכה יחידה להתמודד עם זה, כשאני לא מצליחה להביא אותך להפסיק את זה, זה ללכת לבית משפט. כמו שאתה הלכת לבית משפט, אני מתכוונת לפנות לבית משפט.

אני חושבת שבזבוז הזמן שלך ושלי בבתי המשפט כעת חיה שנה שעברה ארבעה חודשים הוא מיותר. אנחנו ממשיכים לעבוד ביחד, יש לנו יחסי עבודה, המורים חשובים לנו, התלמידים חשובים לנו, המערכת חשבוה לנו, לא חשובה לנו פחות מלך.

אני קוראת לך עוד פעם: בבקשה, יש נושאים שאתה רוצה להתווכח עליהם, תתווכח, השולחן פתוח, אבל אני חושבת שלהכניס פה את כל השותפים לזירה, זה פוגע אנושות במערכת החינוך. זה לא מסייע לה, זה לא קטליזטור. זה מה שיוצר אנרכיה, לא משהו אחר. אני אומרת לך: אין זמן, אין שבוע, אין יום שאתה תרים טלפון ואני לא אענה, אין מפגש שאתה תבקש, ואני לא אעשה, כולל היום שאמרתי לך: יוסי לא יכול, בוא נדבר על דברים אחרים, אמרת: לא, אין צורך, היא כותבת לי מכתבים. בסדר, אני מוחלת על כבודי עם כל ההשמצות, אבל זה בסדר. אני מנהלת את המערכת הזאת ושר החינוך מנהל את המערכת הזאת ואנחנו פוגשים אותך כל הזמן ואומרים לך "שולחן הדיונים". בכוח לא ילך, מה לעשות. בכוח לא הולך. הצלחת כל השנים להביא הרבה מאוד הישגים לחינוך בזכות ההידברות, לא בזכות הכוח.

תודה רבה. אני חושב שהדברים ברורים. אני חוזר לפנייה שפניתי אליכם. אני מקווה שלא תצטרכי לפנות לבית המשפט. אם לא תצליחי, אני אקרא לך לבקש את הסעד של בית המשפט, כי אני חושב שסקטורים אחרים, שרוצים להרהר או לערער על מעדם, או שכרם ותנאי עבודתם, מגיעים לשולחן הדיונים, וגם אם ארגון העובדים שלהם לא מיצה בהסכם הקודם, הוא מחכה עד לפתיחת ההסכם הבא. יש סקטורים תקועים במצב קשה במגזר הציבורי, קשה, כבר שנים רבות תוספת על-פי חוק לא נעלמת מהם – השלמת הכנסה מהתלוש – והם לא יכולים, יש הסכם קיבוצי. יבואו הממונה על השר ואגף התקציבים ויגידו: אין, אם אני אפתח לך עכשיו אתה יודע מה אני צריך לעשות? כמה זה יעלה לי? וגם אם שכנעת את הממונה על השכר באוצר, יבוא אגף התקציבים ויגיד: זה עולה כך וכך, אין לי מקורות מימון. לא כל דבר, עם כל הכבוד, מביא לעיצומים. לא סתם אמרתי. תאמין לי, יש לי פינה חמה למערכת החינוך בארץ, גם למעמדם של המורים, ואני שמח שנעשה שינוי ועוד ייעשה, והשולחן הזה מקדיש הרבה מאוד שעות למעמדם של המורים. הצעדים האלה לא מוסיפים למעמדם של המורים, זה רק ימרמר את ההורים, ימרמר את התלמידים.

אני אומר לך שגם אם המנכ"לית תרצה עכשיו להיענות על חלק מהנושאים האלה והשר יסכים, יש לנו הפרטנר השלישי, משרד האוצר. ואל תשכח שגם עיני אחרים נשואות לדברים האלה.

עם כל הכבוד, מה לעשות, יש המושג להיות ספורטיבי – תהיה ספורטיבי. הרי חתמתם על הסכמים, הדברים לא חדשים. אני רואה דינמיקה שכאשר מתעוררים קשיים, יש רצון של משרד החינוך להתערב, ונעשו טיפולים. אתה אומר שהנייר סובל הכול, אני נוטה להאמין למשרד ממשלתי שמעלה על הכתב, אלא אם כן תתמודד אתו, אני אשמח.

אני קורא לך ואני אומר לך שלא יצא שכאילו כפו עליך. אנחנו לא שם. אנחנו באמת פונים אליך שתבין שלא ניתן לעשות את זה. לא ניתן לעשות את זה בסוף השנה לתלמידים, לצוות, אפילו למורים. זה לא שני עברי המתרס, הם חולקים ביחד את החוויות, המורים והתלמידים. גם חלק מהמורים לא היו רוצים שהעיצומים יתבטאו בדברים האלה.

הסיכום הוא שאני קורא לארגון המורים לשבת ביחד, להתכנס שוב עם משרד החינוך, עם המנכ"לית, לנסות להגיע למתווה של הידברות. עיצומים זה לא תכלית הכול. נכון, מפעילים כוח זה קטליזטור, אבל אין מה לעשות, לפעמים זה גם חוזר כבומרנג. כשאתה מחזיר – תנסה לבוא לשרירי הבטן, אתה מקבל חזרה – זה יכול לחזור כבומרנג. אני אומר לכם: זה חוזר כבומרנג. אני לא רוצה לומר שאתה בשלב של "די, נמאסתם", אבל אתם תביאו למצב הזה שלא ירצו לשמוע יותר על המורים, על השביתות ועל העיצומים.

מגיעות אלי גם פניות לגבי עוז לתמורה ואתה מכיר את זה, ואין לכם שום קייס, אתם תרצו כתף, אתם תרצו הקשבה בנושא הזה, ויכולים להיות עוד הרבה דברים שפונים אלינו. נכון, קשה. גם התפסן שעובד בשמש, קשה לו. קשה להיות מורה בישראל. מה לעשות, קשה. הרבה שעות עבודה, ואני לא אומר בציניות. עכשיו חייבו אותם לשבת עוד כמה שעות בחדר המורים, בתאים שהכינו להם במיוחד. קשה להיות מורה בישראל. נו, ומישהו הבטיח לנו שהחיים יהיו קלים? אבל יש שיותר קשה להם.

יש סקטורים שבהשקפת העולם לא יכולים לשבות, והם מקבלים שכר מינימום. אתה יודע מי אלה? פעם הייתי הבוס שלהם. אני מתבייש שלא הצלחתי, כי אגף התקציבים - - -

עובדים סוציאליים בטח.

לא יותר גרוע. חכה, כולנו צריכים אותם בסוף. שכנעתי את הממונה על השכר באוצר, הגעתי לאגף התקציבים והוא מתנגד, הפיל את זה.

המטהרים והקברנים לא יכולים לשבות. איפה הם ישימו? לא יקברו? מישהו יכול להגיד: חכה, אל תמות היום? אין להם אפילו את הפריבילגיה הזאת לעשות עיצומים, כי לא יהיה להם סנגור אחד בציבור. אחד.

אני אומר לך: רן, אתם לא בשלב הזה, עם כל הכבוד. לפני 10-15 שנים מעמד המורה היה ברצפה, תנאי השכר ברצפה, וזה התקבל בהבנה. אני אומר לך ואני קורא לכם להתחיל לעשות שימוש מושכל בשלטר. אל תעשו שימוש מופרז בשלטר, במיוחד לא בתחום החינוך. אתם לא שחקנים יחידים, ואמרתי זאת בפתיח. נגמר, אתם לא שחקנים יחידים בזירה הזאת. לכן אני קורא לך להשהות לאור ההסכמה לשבת ולהתכנס, להשהות את העיצומים, במיוחד לא בתקופה הזאת.

אם לא תהיה ברירה, אני קורא למשרד החינוך לפנות לקבלת סעד מבית המשפט. תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:19.