הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 70

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום חמישי, י"א באייר התשע"ו (19 במאי 2016), שעה 11:00

סיור בבית התפוצות בדגש על שיתוף ילדי הפריפריה בפעילות המוזיאון

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

הדרה רוזנבלום - מפקחת ארצית מינהל ומנהיגות צעירים, משרד החינוך

אילת שחק - חינוך במוזיאונים והקשר הרב דורי, משרד החינוך

אירית אדמוני פרלמן - מנהלת קשרי חוץ, מנכ"ל אגודת הידידים

דן תדמור - מנכ"ל בית התפוצות

גידי זאגא - יועץ קשרי ממשל, בית התפוצות

חן סער כהן - מנהל מחלקת קהל וקהילה, בית התפוצות

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

תמי ברנע

ס.ל., חבר המתרגמים

סיור בבית התפוצות בדגש על שיתוף ילדי הפריפריה בפעילות המוזיאון

שלום, אנחנו שמחים מאוד שאתם מבקרים ויש לנו הזדמנות לספר לכם על מה שקורה פה. זאת תקופה מאוד מסעירה ומלהיבה בתולדותינו שכן בעוד פחות משבוע, ביום שלישי, אנחנו חונכים אגף חדש בבית התפוצות. זה לא קרה כבר 38 שנה, מאז שבית התפוצות נפתח. אני מקווה שנוזמן גם לעשות סיבוב באגף החדש, כי אחרי שאני אספר לכם אני רוצה לקוות שאתם תהיו סקרנים לראות גם איך זה נראה במציאות.

כמה מילים על בית התפוצות. קודם כל מבחינה טכנית אנחנו חברה לתועלת הציבור, בעלי המניות שלנו הם מדינת ישראל, הסוכנות היהודית, הקונגרס היהודי עולמי ואוניברסיטת תל אביב. המטרה של בית התפוצות היא לעסוק בזהות יהודית. יותר ספציפית, אנחנו לא עוסקים בזהות יהודית דתית, אנחנו לא גוף דתי כלל ועיקר, לא שחלילה יש לנו משהו נגד, אבל זה לא החלק שלנו בפאזל, אנחנו עוסקים בכל אותם נכסים ועמודי תווך שהופכים אותנו לעם אחד, ההיסטוריה משותפת, ערכים משותפים, תרבות משותפת, שפה משותפת, בין אם דוברים אותה על בוריה או לא, מולדת משותפת בין אם גרים בה אם לאו, מטרות משותפות. כל אותם דברים שהם לכאורה מובנים מאליהם אבל הם לא לגמרי מובנים מאליהם, שהם המכנה המשותף של כולנו, לפני הפיצולים בסוף. הרבה פעמים אנחנו נוטים להתרכז בפיצולים ושוכחים שהגזע הוא גזע אחד והמטרה שלנו היא לטפח תחושת שייכות לעם היהודי תוך שימת הדגש על הדברים שאני דיברתי עליהם.

אם יש למישהו שאלות, אפשר להפריע לי לכל אורך הדרך. אני יכול לבקש רק סבב קצר, לדעת מי נמצא כאן?

(סבב נוכחות).

את מה שאנחנו עושים אנחנו עושים בעיקר בארבע דרכים. אחת, אנחנו מוזיאון ועל כן יש כאן תצוגת קבע נרחבת ותערוכות מתחלפות שאת חלקן אתם תראו עוד מעט. שתיים, אנחנו עוסקים בחינוך. חן, כפי שהיא ציינה בגוף שנקרא בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי, שזה שם נורא ארוך לאגף החינוך שלנו. זה המקום שבו מפתחים תכניות עבור הקבוצות שמגיעות לבית התפוצות וגם עבור מוסדות יהודיים בכל רחבי העולם שעוסקים בזהות יהודית על פי תכניות שפותחו ונוסו כאן בבית התפוצות. חשוב כאן להדגיש, אמנם מרכזנו בישראל, אבל בית התפוצות הוא גוף יהודי גלובלי. אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים ומשאבים ביצוא תערוכות, יצוא תכנים חינוכיים, יצוא מאגרי מידע. המטרה שלנו לשרת, כפי שגם מנוסח בחוק בית התפוצות, אנחנו הבית הלאומי לקהילות היהודיות בארץ ובעולם.

אז אמרנו מוזיאון, אמרנו חינוך. מאגרי מידע, בדרך כלל בארץ יודעים שאפשר לבוא לבית התפוצות כדי לחפש במאגרי המידע, להתחקות אחר עצי משפחה וכן הלאה. פחות יודעים שהמאגר הגנאולוגי, מאגר עצי המשפחה, הוא אחד מתוך חמישה מאגרים, לצדו מאגר ענק של צילומים, מאות אלפי צילומים, מאגר מוזיקה, מאגר קהילות ובו מידע על 4,000 קהילות, חלקן קיימות וחלקן כבר לא קיימות, ומאגר שמות משפחה. להבדיל מעצי משפחה, בשמות משפחה זה משמעות ומקורות של כמעט 80,000 שמות משפחה יהודיים.

אפשר להוסיף את מאגר סיפורי המורשת.

כבר הוספנו, מאגר הסיפורים הוא כבר חלק ממאגר המידע. אנחנו כבר מתחילים לחשוב על מה יהיו המאגרים הבאים ויש המון המון מחשבות, מתכונים למשל. כיוון מעניין.

מאוד רלוונטי להיום, בלי מתכונים זה לא עובר פשוט.

אין משפחה ואין שורשים.

אז אמרנו תערוכות, אמרנו מאגרי חינוך, אמרנו מאגרי מידע והדבר האחרון הוא שאנחנו עוסקים בתרבות יהודית. כמעט בכל יום בשבוע יש כאן איזה שהיא פעילות תרבותית. מי שהיה בארצות הברית מכיר את המושג של JCC, שזה Jewish Community Center, ובארץ זה קצת מוזר, יש לנו community centers, שהם מתנ"סים נפלאים, אבל הם לא מרכזי תרבות יהודיים, הם לא עוסקים בתרבות יהודית, הם עוסקים בכל מיני דברים אחרים.

אבל יש גם התחלה של ה-JCC בירושלים.

פה ושם יש גופים שעוסקים בתרבות יהודית, בית אביחי בירושלים עוסק בתרבות יהודית וגם אנחנו. תרבות זה הקרנה של סרט דוקומנטרי, זה ערב קהילה, זה הקראת שירים וכל פעילות תרבותית, הופעות, יש לנו שני אודיטוריומים שאנחנו עושים בהם הופעות, אנחנו עוסקים בתרבות יהודית.

זה גם משהו שקורה במתנ"סים קהילתיים, שבתוך זה משלבים עוד דברים נוספים. זה לא לחלוטין נעדר משם.

אחד האתגרים הגדולים, שכולנו התבלבלנו לגבי מה ההבדל בין דתיות לבין תרבות יהודית, ולכן בכל מיני מקומות יש דחייה של תרבות יהודית, מתוך זה שחושבים שמישהו מנסה להחזיר בתשובה. לפעמים זה גם נכון. אחת המשימות של בית התפוצות זה לעמוד על העובדה שיש זהות יהודית גם כשהנושא הדתי לא בתמונה ולחזור ולהזכיר לאנשים כמה דברים מאחדים אותנו, גם תרבותית, גם כשהם לא תכנים דתיים פרופר.

כל תחומי העיסוק של בית התפוצות נמצאים בשנים האחרונות בתנופת פיתוח, אבל אני אשים את הדגש על השניים העיקריים והכי משמעותיים. האחד, מאגרי המידע של בית התפוצות, שזמינים עד כה רק לאנשים שפיזית באים לכאן, במהלך השנה הזאת עולים לאינטרנט. זו תוצאה של עבודה מאוד מאומצת של שנתיים וחצי של צוותים. מתנהל פה בעצם איזה סטרט אפ, אפילו לא קטן, סטרט אפ בינוני של עשרה אנשים שלוקח את המפלצת הזאת של שישה מיליון פרטי מידע ומעלה אותם לאינטרנט ומנגיש אותם לכולם, בכל עת, בכל מקום ובחינם. אמרתי שזה יקרה במהלך השנה הזאת, למרות שמבחינה טכנית זה כבר קרה, את הסוויץ' כבר הרמנו, אבל עוד לא הודענו על זה לעולם משום שממשק המשתמש עדיין נמצא בפיתוח ואנחנו עוד לא חושבים שזה משהו שאנחנו רוצים שהציבור הרחב יתחיל לעסוק בו. אבל אנחנו מאוד מקווים שעד סוף השנה הזאת אנחנו כבר נשיק את מאגרי המידע און ליין בגרסת ביתא.

אבל הפרויקט הכי גדול שאנחנו עושים זה בעצם מחדשים את מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. מי שביקר בתצוגת הקבע שלנו, שעדיין פתוחה ועדיין מושכת כ-200,000 מבקרים בשנה, בוודאי שם לב שהיא מעט מיושנת. היא מיושנת פיזית, היא מיושנת טכנולוגית, ובמידה מסוימת היא מיושנת גם רעיונית. העבודה הנפלאה שנעשתה פה על ידי דור המייסדים לפני 40 שנה, הגיע הזמן לעדכן אותה. מה שאתם תראו בסיור באגף החדש זה שלב א' של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות כאשר שלב ב' הוא שדרוג מוחלט של תצוגת הקבע.

בעבודה על הגרסה המעודכנת של המוזיאון שמנו דגש על כמה שינויים מאוד דרמטיים בנרטיב. האחד, אנחנו אימצנו תפיסה לגבי 4,000 שנות ההיסטוריה היהודית כתקופה שבה עם כל הכאב על הפרעות, ההשמדה וההרג, זה לא סך ההיסטוריה של העם היהודי. ברוב 4,000 השנים הללו אנחנו שגשגנו, הצלחנו, תרמנו והשפענו. אילו רק שרדנו, אז לא היינו 14 מיליון יהודים ברחבי העולם ואני חושב שסך התרומה היהודית לעולם לא הייתה כל כך דרמטית אם כל מה שהיינו עושים זה לעסוק בהישרדות. שינוי פרדיגמה שני נוגע לפלורליזם מכל הבחינות. מי שמסתובב היום בבית התפוצות, אל"ף, רואה רק אורתודוקסיה ולא רואה זרמים אחרים ביהדות, לא רואה לא קונסרבטיבים ולא רפורמים, הוא רואה גברים לבנים אורתודוקסים ובכל אחד משלושה הממדים הללו בסיבוב הזה אנחנו עושים תיקון. אני חייב לומר, כדי להיות הגון, שבהתחשב בעובדה שבית התפוצות הוא מוסד שנפתח ב-78' המייסדים עשו עבודה לא רעה בכלל, בטח לגבי הגיוון העדתי ועדיין זה היה שנות ה-70. אנחנו בגלגול הנוכחי נוודא שכל הגוונים הנפלאים של העם שלנו, בין אם זה מגדר, בין אם זה קהילה ומוצא עדתי ובין אם זה זרם דתי, כולם מיוצגים.

מוזיאון העם היהודי חייב לנטוע בקרב המבקרים בו תחושה שהם מיוצגים. מי שמרגיש שהוא מגיע לשמוע את סיפורו של העם היהודי אבל הסיפור שלו לא נשמע לא יתחבר. הסיסמה שלנו היא אתם חלק מהסיפור וצריכים את הסיסמה הזו להגשים הלכה למעשה. לפעמים זה לא פשוט. אני אתן לכם דוגמה, עניין מגדר למשל, נשים הודרו לאורך השנים, גם מעשייה היסטורית ובוודאי מתיעוד היסטורי ולכן כשאנחנו רוצים עכשיו להגיע למצב אידיאלי של שוויון מגדרי וייצוג יש אתגר אמיתי, איפה אתה מוצא נשים שכולם מכירים, שיש להן הישגים מתועדים שכולם מכירים. איינשטיין, אם אני מראה לכם את התמונה שלו כולכם מזהים, אבל רוזלין פרנקלין, שפענחה את הדנ"א, אני מראה לכם תמונה, נגיד שאפילו מישהו מכיר את השם, ואני לא הכרתי לפני שעשינו את התערוכה, לא מכירים לא את השם ולא את התמונה.

יכירו, הזדמנות מצוינת, חלק מהערך המוסף שהמקום הזה ייתן.

אז באמת בגלריות שלנו הפעם, כשנלך לאזור המוזיקה, אז כן יהיה שם גרשווין ולאונרד ברנשטיין, אבל גם יהיו האחים אל כווייתי ותהיה חביבה מסיקה ותהיה זוהרה אלפסיה, וכשאנחנו נגיע לאזור ה - - -

פגשתי את הבן שלה בשליחות האחרונה שלי בארצות הברית, לפני חודש. הוא אירח אותנו לארוחת הערב הראשונה החגיגית.

מדהים. וכשנגיע לאזור של זוכי פרס נובל אז כן אנחנו שוב נפגוש את איינשטיין ודומיו, אבל גם את טנוג'י ובן אסרף, שהם זוכי פרס נובל יהודיים בפיזיקה, צרפתים יהודים, אבל ממוצא מרוקאי, והדברים האלה חשובים מאין כמוהם. אנשים חייבים להבין שהם מגיעים למקום של כולם וזה חייב להתבטא בכל מה שאנחנו עושים, אחרת פספסנו את הייעוד שלנו.

ויש עוד כהנה וכהנה שינויי פרדיגמה. למשל אנחנו נקראים בית התפוצות, בין היתר מסיבות היסטוריות וגם מסיבות חוקיות, החוק שמתוקפו אנחנו מקבלים את הסיוע מהמדינה הוא חוק בית התפוצות, אבל באנגלית אנחנו כבר לא משתמשים במושג דיאספורה, אלא קוראים לעצמנו the Museum of the Jewish People משום שהאני מאמין של המקום הזה הוא לא מתיחת הקו בין יהודים שלמים שעשו עלייה לבין יהודים לקויים שגרים במקומות אחרים. אנחנו לא מחלקים ציונים לאף אחד ולא משאירים אף אחד מחוץ לגדר, אנחנו שמים את הדגש על מה שמשותף לכולם.

כל השינויים הנרטיביים הללו לצד הדברים הנפלאים שטכנולוגיה מודרנית מאפשרת לנו, אני מקווה שיאפשרו לנו לתת חוויה משמעותית למבקרים של המוזיאון. אמרתי, מגיעים היום לבית התפוצות כ-200,000 איש, המטרה שלנו היא להכפיל את הכמות הזאת, 400,000 איש זה כמות משמעותית. בית התפוצות מיוחד בזה שהוא לא מגדל שן, אסור לו להיות, אנחנו צריכים לגעת בהמון אנשים, לגעת בהם פיזית באמצעות ביקורים כאן, לגעת בהם באמצעות יוזמות האון ליין שלנו והיוזמות שלנו שחוזרות לקהילה בכל רחבי העולם. אם אנחנו לא ניגע בהמון אנשים אנחנו חוטאים למטרה שלנו. אנחנו לא גוף אליטיסטי, אנחנו לא גוף שמוציא פה אנשים עם תארים, לא יוצאים מפה לא עם בי.איי. ולא עם PHD, ייצאו מכאן, אני רוצה להאמין, אנשים עם תחושת שייכות מחוזקת באמצעות עוד ידע. ידע מחזק תחושת שייכות, אנשים צריכים לדעת מאיפה הם באו, אנשים צריכים לדעת על העם שלהם. זו תחנה ראשונה, שנייה ושלישית במסע. אנשים ירצו להמשיך את המסע במקומות אחרים? נפלא, התרומה שלנו זה לתת דחיפה.

אחת התערוכות שאתם תראו היום שתיפתח בעוד שבוע היא תערוכה במלאות 30 שנה למבצע משה, להעלאת יהודי אתיופיה. אני מעלה את הסוגיה הזאת כאן כדי לדבר על נקודה אחרת. אם לא נדאג שיגיעו לכאן בעיקר צעירים ובעיקר מהפריפריה אנחנו נחטא לתפקידנו. זה נחמד מאוד שסוף סוף יש תערוכה ליהודי אתיופיה והם מרגישים מיוצגים במוזיאון העם היהודי, אם לא נדאג שהם יגיעו לכאן אנחנו נחמיץ.

זה שאתה אומר צעירים ומהפריפריה זה מחבר את זה לאתיופים? כלומר כולם מודעים פה לחלוקה הגיאוגרפית ש - - -

אני אגיד לך, יש במדינת ישראל גם פריפריה של אזור המרכז, לכי לרמלה וללוד.

ברור. אבל אני אומרת בתפיסה שלנו זה ברור, יש גם מזרחים בפריפריה של תל אביב, אבל זה ברור לכולנו איך הייתה החלוקה של ההון האנושי בתוך מדינת ישראל. בסדר, אני רק מציבה את זה, שנזכור שזה יושב פה איפה שהוא.

אני אספר לך משהו מאוד מתסכל. כשלוקחים את מפת מדינת ישראל ומלבישים עליה את מפת הביקורים בבית התפוצות מקבלים אדום אחד באמצע ונקודות ממש ממש ממש ספורדיות בצד. הבעיה היא לא בבית התפוצות, הבעיה היא תחבורה. הבעיה היא שאנחנו פותחים את שערינו ובסוף כשבית ספר בשדרות או בקרית מלאכי רוצה להגיע לבית התפוצות אין לו את האוטובוס. לכן אנחנו מגייסים עכשיו, אנחנו הולכים היום לתורמים ואומרים להם, '2,500 שקל זה אוטובוס, תביא לי 2,500 שקל', אוטובוס, אוטובוס, אוטובוס, אוטובוס.

לפני שלושה חודשים עשינו כאן אירוע במלאות שנה לפטירתו של שלמה להט, צ'יץ', שהיה יושב ראש בית התפוצות והיה הרוח החיה מאחורי העברת חוק בית התפוצות. הערב הזה גייס קצת יותר מ-100,000 שקל במטרה אחת, לאוטובוסים. זה לא הלך לחשבון חשמל ולא לשלם את המשכורת שלי, זה הלך כדי להביא אוטובוסים ספציפית מהפריפריה, כי הבעיה של הפריפריה עם בית התפוצות היא לא הכניסה, היא להגיע לפה.

היא גם. אני לא מדברת על הכניסה, אני אומרת שהיא גם הסעות, אבל אני אתייחס לזה אחר כך.

סליחה שאני מפריעה, אני באמת אמנם אני מבוגרת, אבל אני מאוד מאוד מאוד מחוברת לנוער ואני גם אחראית על נושא מאוד מרכזי, מעבר לנושא של מועצות תלמידים ונוער ומנהיגות אני אחראית על כל הנושא של המשלחות הבינלאומיות של ישראל. כלומר לא עיר לעיר, אבל אם זו משלחת - - - יצאנו עם מיזם מדהים שאני אשמח לשתף. אחרי שגמרנו אתמול כל הדרך חשבתי על רעיון, משהו מאוד ייחודי בנושא של הסברה ואנחנו ממש מחייבים, יצא חוזר מנכ"ל שכל ילד שיוצא חייב לקבל לפחות עשר שעות בעשרה נושאים שבחרנו בצורה מתוקשבת באופן אישי. ממש מיזם.

סיימנו, אנחנו בעריכה אחרונה, ואני יושבת וחושבת כמה היה יותר חכם אם היינו יכולים לחזור, כי פעם עשינו את זה, פעם הייתי מוציאה נגיד משלחת של זרעים של שלום והיינו כאן עושים יום עיון, גם היו מתחברים לשורשים, כי אתה שם נפגש עם בני נוער בכיתה ט' מהמזרח התיכון ואז ככל שאתה יודע יותר על השורשים שלך - - - אבל כשילד צריך לשלם כל כך הרבה כסף - - -

לשלם כסף על מה?

לכניסה.

אני רוצה להגיד לך משהו על כניסה. אני הייתי שמח מאוד להיות בסטטוס של יד ושם, שלא גובה כניסה בכלל, הכניסה ליד ושם היא חינם, למה? כי יד ושם מתוקצב במלואו.

לא, אבל אני כן משלמת ליד ושם על הדרכה ואין לי בעיה לשלם על הדרכה כי אז יש לי שעות מרצה, אבל זה - - -

אז אני אענה לך. הייתי שמח מאוד להיות כמו יד ושם ולא לגבות כניסה. לצערי מדינת ישראל מתקצבת אותנו ב-7.5 מיליון שקל בשנה, זה בערך שליש מהתקציב השוטף שלנו, מה שאומר שאנחנו חייבים להשלים את שני השלישים הנוספים בתרומות ובהכנסות עצמיות.

אנחנו גם ניסינו לעשות הצעת חוק שלפחות פעמיים בשבוע, כמו במרבית העולם, שבני נוער יוכלו להיכנס למוזיאונים בחינם.

אני אמחא כפיים להצעת חוק כזאת.

זה עבר כבר קריאה שנייה והתחלפה לנו הממשלה.

מה שאנחנו גובים, בהסכם שיש לנו עם משרד החינוך, כרטיס הכניסה כאן הוא 45 שקלים, במשרד החינוך אנחנו מוכרים 18. זה מחיר הפסדי. 18 שקל כפול קבוצה של 20 תלמידים - - -

אי אפשר להמיר את זה להדרכה?

לא מכסה לי את המדריך. 18 שקל כפול 20 תלמידים לא מכסה את ההדרכה. אני שמח להפסיד כסף על הקבוצות האלה, שרק יבואו עוד. לצערי אנחנו לא יכולים שלא לגבות כניסה בכלל, לא יכולים.

לא, אבל השאלה פה, מבחינת הדרה, הדרה אומרת שיש הליך לצורך העניין בירוקרטי יותר. אני יכולה לשלם על הדרכה אם אתה תגדיר את זה הדרכה ולא תגדיר את זה כניסה.

אני למשל כשאני מביאה אותם למוזיאון בירושלים אז אנחנו לוקחים חמש שעות מרצה, אנחנו לוקחים מדריכה שמסתובבת איתנו כשעתיים או שלוש וזה במקום.

ואז את יכולה לתקצב את זה בעצם?

כן, שעות מרצה יש לי. אני לא רוצה לבקש מכל ילד עוד כסף נסיעה, מספיק עד שהם מגיעים. כי אצלי זה מכל הארץ.

כשאת מבקשת לבקש הדרכה לקבוצה את מחויבת עבור ההדרכה ולא עבור הכניסה. זאת אומרת זה לגמרי אפשרי.

זה חדש, כי זה לא היה.

אני אשמח שאנחנו נפתור את זה. זה לגמרי פתיר.

אני אשמח מאוד שיש לי פה אפשרות באמת לחשוף הרבה בני נוער.

אני אשמח להתייחס, ברשותך, לכמה נקודות. דיברת על הסעות, אני חושבת שזה הרבה מעבר להסעות, כי הרבה פעמים בתי הספר יוצאים ויש הסעות והם בוחרים לאן והם לא בוחרים בבית התפוצות ואנחנו צריכים לשאול למה. אני אומר לך מהחוויה שלי, זה קצת מתחבר לדברים שאתה אמרת ואני מרשה לעצמי לומר אותם דווקא בגלל השינויים שהצבעת עליהם והתפיסה החדשה שמובילה את המקום, בשבילי בית התפוצות היה מוזיאון אירופאי, שאנחנו כבר רגילים לשמוע, אנחנו פוגשים אותו בספרי ההיסטוריה ואנחנו פוגשים אותו באירועים השונים ואנחנו פוגשים אותו בכל מיני מקומות אחרים שאנחנו מגיעים אליהם, לא תפוצות אמיתי כמו שהוא, לצורך העניין, אמור להיות, תפוצות אז זה כולם, משמים, זאת אומרת אפור, כי ככה אנחנו - - -

חשוך.

כן, באמת. אני מבטאת לך את התחושה כדי גם לחזק את השינויים ואת המשמעות של השינויים שאתם עושים וגם שתבינו שהכיוון החדש הזה חייב לעבור תהליך של הסברה, אם זה בקהילת המחנכים ואם זה בכלל, כדי שיבינו שיש כאן משהו אחר. ההנגשה של המקום על רבדיו החדשים והשונים, דרך טכנולוגיות או דרך אמצעים אחרים, יכול לחבר ולהגיד 'חבר'ה, כדאי לכם לבוא, כי יש פה משהו חדש'. אני כן מסכימה שהייתי שמה את כל יהבי שם כדי להמציא את זה או ללדת את המקום הזה ממקום אחר.

אני מסכים לגמרי. בעצם מה שאת אומרת, וזה נכון, שהאתגר כאן הוא לשנות את דעתם של אנשים על מקום קיים, שזה הרבה יותר קשה מאשר ליצור רושם ראשוני. זה אתגר עצום. בעצם המסר 'זה לא מה שחשבתם' הוא מסר מאוד קשה. לצערי אין לנו תקציב פרסום ענק, אבל החדשות הטובות זה שדרך יחסי ציבור אנחנו כבר מתחילים ליהנות מהשינוי הזה ואנחנו עובדים מאוד קשה כדי להמשיך. וזה לא קורה ביום אחד.

כן, זה ברור, אבל יש היום טכנולוגיות, יש רשתות חברתיות, יש הרבה דרכים להעביר אינפורמציות ולגרות את הציבור להבין שכדאי - - -

גם באמצעות הפעולות שלנו. אנחנו פוגשים בני נוער - - -

כן, אנחנו מגיעים ואופס - - -

בואו תראו מה הולך כאן.

לגמרי.

זה על קצה המזלג השינויים שיש כאן. מתי אנחנו יוצאים לסיבוב?

בואו נצא לסיבוב. אני חושבת שהשיחה אחרי זה תהיה הרבה יותר אפקטיבית כשתראו בעיניים מה אנחנו עושים פה.

(בסיור)

זה עדיין אתר בנייה, שימו לב איך שהוא סיבובי. שתיים, תאמינו לנו שזה יהיה מוכן ביום שלישי. באגף החדש יהיו ארבע תערוכות שייפתחו סימולטנית באותו יום. הראשונה שנראה היא גלריית ילדים, מיועדת לילדים מגיל 6 עד 12 והוריהם ומתמקדת ב-148 גיבורי על יהודים. גיבורי על זה ממשה ועד מארק צוקרברג וכל הנשים והגברים מכל המינים וכל הסוגים שהיו בדרך מחולקים לשמונה קטגוריות, מדענים, ספורטאים, מצביאים, פילוסופים, מהפכנים, אנשי תרבות, אנשי ספר וכדומה. דמייני לך איזה אתגר זה היה שהגלריה הזו תהיה מאוזנת מכל הבחינות, אללה יוסטור.

ספורטאים יש?

בוודאי שיש.

חלק מההפעלות הן הפעלות היפר אקטיביות, היי טק וחלק הן low tech, לא הכול חייב להיות טכנולוגיה, ובכל אחת מהתכניות הילדים יפגשו גיבורים ויעשו פעילות כלשהי שממחישה מה זה להיות גיבור. להיות גיבור זה לא בהכרח כוח פיזי, בדרך כלל זה לא כוח פיזי, זאת חוכמה, זאת התמדה, זאת היכולת לעמוד על שלך גם כשכולם אומרים לך ההיפך. נגיד אחת הגיבורות שלנו פה זאת עדה יונת. עדה יונת, מי שמכיר את הסיפור שלה, היא 20 שנה הלכה כל יום לעבודה מתוך שכנוע פנימי שהיא תצליח לעשות את מה שכולם אמרו לה שאי אפשר לעשות. איך מלמדים ילד מה זה ריבוזום זה כבר אתגר אחר, אבל כל דבר כזה פוצח עם הפעלה שמצליחה גם להמחיש מה הופך את האדם הזה לגיבור וגם מביאה עיקרון של גבורה.

הפעילות החינוכית שתלווה את הסיור תבקש מהילד באמת לנסות לחשוב איזה ערכים נדרשים ומי הוא גיבור בעיניו. גיבור יכול להיות גם סבא שלו.

הפעילות המסכמת כשהילדים יוצאים כשהם בוחרים את הגיבור שלהם והגיבור יכול להיות מהגלריה וגם יכול להיות דנה אינטרנשיונל.

יש קצת בלגן בדמויות, אבל אלי כהן נמצא שם, הוא לא אמור להיות באזור של התרבות, אבל כן עפרה חזה ודנה אינטרנשיונל ואנריקו מסיאס.

זה יהיה סימולטור טיסה. במלחמת העולם השנייה הייתה טייסת סובייטית בשם לידיה ליבק, יהודייה, שהורידה 12 או 13 מטוסים של הנאצים לפני שהיא בעצמה הופלה. קראו לה הוורד הלבן, כל פעם שהיא הורידה מטוס היא ציירה ורד לבן על המטוס שלה ובסוף היא בעצמה נהרגה. הילדים יוכלו לטוס ולהוריד נאצים.

(בישיבת סיכום)

בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי הוקם לפני עשר שנים ומה שאנחנו עושים אנחנו באמת מדברים על חזון שלנו. החזון שלנו הוא לחנך לשייכות מושכלת ופעילה ולהיות בית גם לקהילות בארץ אבל גם לקהילות בחו"ל ואנחנו עושים את זה בכל מיני דרכים. הייעוד שלנו, אנחנו, כמו שאמרתי, האגף החינוכי, כל תלמיד, סטודנט, חייל, מבקר, בודד, עצמאי, שמגיע לבית התפוצות מקבל את התכנים שאנחנו יוצרים אצלנו בבית הספר. יש לנו תכניות שמיועדות לאנשי חינוך מקצועיים ואנחנו במסגרת זו פוגשים אנשים מארגונים מקבילים כמו הסוכנות, ההסתדרות הציונית, בינה, אלול וכו', לא רק דרך מערכי שיעור וכיתות, אלא גם באמצעות חוויות משותפות לכל המשפחה, אנחנו תיכף נתייחס לזה. אנחנו עושים הבחנה בין זיקה שנרכשת דרך ידע באופן מושכל לבין איזה שהיא חוויה רגשית ואינטואיטיבית ולשרת כמצע להגדרתו וקידומו של החינוך לעמיות יהודית בארץ ובעולם. חברים, עמיות יהודית זה מושג שאנחנו מדברים אותו וגם בעולם, בישראל יש לנו עוד דרך לעשות.

המבנה הארגוני שלנו הוא כזה, טליה אבנון בנבנישטי עומדת בראש בית הספר, אני חושבת שחלקכם מכירים אותה, ובית הספר בנוי משלוש מחלקות. המחלקה לפיתוח מנהיגות חינוכית, שכמו שאמרתי, עוסקת בהקניית הידע למחנכים ואנשי מקצוע. יש לנו מחלקה לחינוך פורמלי ובלתי פורמלי, שם נכתבות התכניות עבור תלמידי בית ספר, תלמידי גנים, חיילים, סטודנטים, חבר'ה שמגיעים ממסע, תגלית וכן הלאה, תכניות שמתקיימות הן כאן והן מחוץ לבית התפוצות, ומחלקת קהל וקהילה, שזו המחלקה שלי, שאנחנו מייצרים פעילויות ותוכן לקהל הרחב, מה שנקרא למבקר העצמאי. אנחנו מדברים פה על ממשפחות וילדים ועד שוחרי תרבות, באמצע יש לנו סטודנטים, צעירים, ישראלים ולא ישראלים.

אז מה היא עמיות יהודית, שימו לב לחוטים האלה, שכל חוט הוא בצבע אחר והחזון שלנו הוא איך אנחנו אורגים מתוך כל החוטים האלה שמייצגים כל מיני שונויות קהילה אחת.

קהילה אחת, אבל ששומרת על הייחודיות של כל אחת.

יש פה איזה סתירה, אם אנחנו יוצרים קהילה אחת אז איפה אני משמרת את המורשת שאני - - -

למה את חושבת שזאת סתירה? הנה, ראינו דוגמה.

זו קהילה אחת, בואי נגיד במיוחד אחרי השיח על כור ההיתוך, שכולנו יודעים מה היה גורלו וגם למה הוא נועד, דווקא אני בציור הזה לא רואה כור היתוך, אני רואה את היכולת של הקצוות שיכולים להתחבר ולהיות ביחד - - -

לכל אחד יש ביטוי עצמאי.

עם שמירה מאוד ברורה של הייחודיות.

ואיך בעצם אנחנו משיגים את תחושת ההשתייכות הזאת, דיבר דן קודם על ששת הנכסים - - -

קהילה אחת עם הרבה גוונים.

ערכים שדרכם אפשר להשתייך לשיח הזה. כל אחד זה בעוצמה משתנה אצלו, לדוגמה זיכרון משותף או יצירת ספרות ותרבות יהודית. יש מי שמתחבר לזהות היהודית דרך עגנון, דרך העברית, דרך אורחות חיים, יש מי שאצלו זה בעצימות כזו, בעצימות נמוכה יותר - - -

ביצירות, בספרות, בתרבות, בשירה, נכנסים משוררים מזרחיים?

איזה שאלה. תיכף אני אגיע למה אנחנו עושים בסדרה, השנה הייתה לנו סדרה שנקראה 'הספרדים', מפגשים של פעמיים בחודש שעוקבים אחרי כל אוצרות התרבות הספרדית מזמן גירוש ספרד ונדדנו דרך המקומות שאותה גלות ספרד הגיעה אליהם. אז בוודאי. לעומת זאת יש לנו גם על תרבות האידיש.

צריך הכול מהכול.

זאת אומרת אין פה איזה נרטיב מרכזי ונרטיב משני. הריבוי, המגוון, הדברים חיים זה לצד זה. ראיתם למעלה, יש את בתי הכנסת הספרדים והאשכנזים, יש את האורתודוקסים מול הליברלים, יש את החדש ויש את הישן. זה הכוח של הדבר ואת זה אנחנו רוצים להעביר למבקרים שלנו.

אפשרות נוספת להתחבר למרחב הזה זה דרך השפה. כשאנחנו מדברים על עברית אנחנו מדברים על אידיש ועל לדינו. זיקה קבועה לישראל, כמו שאמר דן, יש מי שחי פה ויש מי שלא חי פה, אבל עדיין מרגיש מחויב וקשור, ועולם ערכים. עולם ערכים יהודי אנחנו מדברים תמיד על תיקון עולם, אנחנו מדברים אפילו על השליטה, יש לנו ערכים שהם אוניברסאליים אבל ערכים שהם פרטיקולריים עם תפיסת הזהות היהודית.

אנחנו לא נעים על ציר של למעלה למטה, שהוא מניח איזה שהיא היררכיה, אנחנו מדברים על רוחב, ואיך אנחנו עושים את זה? יש לנו פה תנועה מתמדת בין שני מוקדים, היחיד והסיפור האישי והאופן שבו הסיפור האישי מצליח להשתלב בסיפור הקולקטיבי. זאת הנחיית העבודה שלנו.

באופן כללי מה שאנחנו מבקשים לעשות זה מצד אחד לפרק את הסיפור לגורמים, כמו שראינו את החוטים האלה, שלכל אחד מהם יש צבע משלו, אבל מטרת העל היא למצוא דרך לחבר את כל החלקים האלה של אותו פאזל לכדי פסיפס שכולנו מצליחים להרגיש שאנחנו חלק ממנו. המוטו שלנו הוא 'אתם חלק מהסיפור', אבל זה לא סלוגן בלבד, זאת לא סיסמה, זאת הנחת עבודה.

לדוגמה, כשמגיעים לפה תלמידים, וכאן אני מתייחסת לתכנית השורשים שלנו, מופנית לתלמידים בכיתה ז' שמגיעים לבקר כאן בבית התפוצות, הם עושים סיור בתערוכת הקבע ומגיעים לכיתה לסדנה. כאן אנחנו נותנים להם כלים של איך באמת אני עושה עבודת שורשים, מתוך ההבנה שככל אני מכיר את הסיפור שלי יותר טוב גם אני מחזק את תחושת הגאווה וגם אני מחזק את תחושת ההשתייכות שלי, להכיר את הסיפור שלי זה נכס עצום. אבל זה לא מספיק. כדי להרגיש חלק מהכלל אני צריך להכיר ברבגוניות של הסיפורים שנמצאים לצדי. כשאנחנו שואלים ילדים שמגיעים לסיור מה הן ארצות המוצא שלכם, מה הם המנהגים המיוחדים למשפחה שלכם, איך אתם חוגגים את החגים, איזה מאכלים יש לכם, והלוח מתמלא ב-20 ומשהו ארצות מוצא ובעשרות מנהגים ייחודיים לכל משפחה ומשפחה הכוח של זה מול הילד שפתאום רואה ביטוי לסיפור שלו, אבל הוא משתלב באיזה שהוא מארג שהופך את תחושת השייכות שלו למאוד מאוד מוחשית.

הסדנה, למרות שאחר כך הם באים לכיתה ויש סדנה - - -

בכיתה שלנו פה.

לא בכיתה בבית הספר על ידי המחנכת?

לא, ממש לא, על ידי מדריכים שלנו, בהמשך לסיור. יש לנו פה מערך מאוד משוכלל.

לא הייתי מכיתה ד'.

אז הגיע הזמן. זו דוגמה אחת. איך אנחנו יכולים לחזק תלמידי פריפריה? באמת חלק מהתכניות מתקיימות כאן, אבל יש גם הרבה תכניות שאנחנו מוציאים החוצה. לדוגמה סיפור משפחתי, מכירים? זו תכנית שחגגה השנה את השנה ה-21

יש לי שאלה. השקף הקודם, שהיה כתוב 'העצמת תלמידים באזור הפריפריה, אתם חלק מהסיפור'. זה מה שאת מספרת לנו, נכון? הם לא רואים דבר כזה?

לא, כל המצגת הזאת היא מצגת שהיא עבורכם.

רק רציתי לוודא - - -

לא, בוודאי שלא. ממש לא. נהפוך הוא, אני אומרת שוב פעם, אין כאן נרטיב מרכזי ונרטיב משני.

בסדר, הם לא יודעים שהם באים לפה כילדי פריפריה.

ממש לא. אנחנו גם באמת באמת, שימי לב, היינו עכשיו במוזיאון, הייתה שם פריפריה? יכולת להגיד שמשהו משני או שולי או לא?

לא, מבחינת התכניות, אין בשום מקום משהו שמופיע כ - - -

כי אנחנו באמת לא מאמינים בזה, זה לא משהו שאנחנו ממשיגים. הסיפור, הכוח שלו הוא בדיוק מהגיוון.

אני חושבת שהמילה בכלל לא צריכה להיות על השולחן, פריפריה, צריך את הנושא של ההסעות, אבל זה לא - - -

לא, אני מבינה, זה שיח בינינו, שאנחנו מדברים על חתכים באוכלוסייה שאנחנו רוצים לקרב למקום הזה, זה לגיטימי לחלוטין, זה - - -

לצורך זה נפגשנו, לא?

זה נראה כל כך יפה, שפחדתי שזה לא איזה שלט פה או משהו.

ממש לא, המילה לא מדובררת אף פעם, אוקיי?

זה מה שרצינו.

בכלל השיח פה הוא מאוד לא היררכי, או מבדל, תמיד הדגש הוא על המשותף.

סיפור משפחתי היא תכנית שחוגגת השנה 21, אם יהיו לכם כמה דקות אני מאוד אשמח שאתם תבואו לראות במה מדובר. זו תכנית שמתקיימת במאות בתי ספר בעולם ובארץ.

בתי ספר יהודיים?

כן. זאת תכנית שורשים, יש לה מערך קבוע, מובנה, שנלמד לאורך כל השנה, עם מורה, ובסופו של דבר, אחרי שהילדים לומדים להכין תחקיר ומכינים את הקלסר שבתוכו נמצא כל החומר, הראיונות שהם ניהלו, החומרים שהם אספו, הדוקומנטציה, הם מציגים מוצג מוזיאלי שהם מכינים בעצמם. מתקיימת פה תחרות, העבודות נשלחות אלינו מחו"ל ומהארץ, ועדות שיפוט. השנה יש לנו 48 עבודות שהגיעו לשלב התחרות, הילדים שזוכים מחו"ל מקבלים כרטיס טיסה ומגיעים לארץ עם ההורים שלהם.

והם מגיעים לפה לבקר בבית התפוצות?

אנחנו עושים להם פה יום שלם, מהבוקר עד הערב, יש פה שילוב של ילדים מישראל וילדים מחו"ל, הם עוברים פה תכנית לאורך כל היום, מאוד מאוד מרגשת ומעניינת.

רציתי רק לציין שלעתים יש פה ילדים שזו ההזדמנות הראשונה שלהם להגיע לארץ, בהזדמנות הזו שאנחנו מטיסים אותם.

אנחנו מדברים על ילדים שמגיעים מדרום אמריקה, צפון אמריקה וקנדה, חמ"ע, ברית המועצות לשעבר, אירופה, ויש פה באמת מגוון של שפות ושל ילדים שכולם כולם מגיעים בגלל שהם הגיעו להישגים יוצאי דופן. ואני מבקשת, אם יש לכם כמה דקות, אתם תבואו לראות את הדבר הזה, זה - - -

את יודעת עד מתי היא תהיה?

התחרות מתקיימת השנה ב-8 ביוני, זו הפתיחה, העבודות ימשיכו להיות מוצגות בגלריה חודש לאחר מכן, עד אמצע יולי.

אבל זאת בעצם התכנית שכל ילד בישראל בכיתה ז' עושה?

לא, ממש לא. יש את התכנית של משרד החינוך.

אתם לא שותפים לתכנית של משרד החינוך?

אנחנו ייצרנו תכנית חלופית. נוספת, לא חלופית. יש בתי ספר שבוחרים לעבוד עם התכנית הזאת, שהיתרון של התכנית הזאת - - -

300 שקלים. אומרים שזה עולה כסף - - -

אנחנו שולחים מערך מסודר, מובנה, כולל ההזדמנות להשתתף בתחרות.

300 שקלים לבית ספר או לתלמיד?

בית ספר כמובן.

אז זה באמת לא בשמים.

וכשעושים את עבודת השורשים, שתי הבנות שלי עשו, אחת עשתה ואחת עשתה העתק-הדבק כמובן.

אצלי זה עוד ממשיך לגדולים, היום הנכדים כבר מעתיקים.

שמעתי שאפילו לא משנים את השמות, אמרנו שרק משנים את השם, אומרים לי שאפילו את זה כבר לא. זאת הזדמנות לעשות את זה בצורה אחרת, מאוד מאוד מאוד יצירתית. חלק מהתלמידים מכינים עבודות וידיאו, חלק מהתלמידים מצלמים את עצמם מנגנים. אתם לא מבינות - - -

אני מוכרחה לספר, אני שפטתי בזה של דרום אמריקה. יש שם עבודה מדהימה, היא לקחה כוסות קידוש של יין וכל כוס קידוש כזאת ייצגה לה דמות אחרת במשפחה, היא שמה אותם בזווית כזאת של שפיכה, מתוך כל כוס יצא צינור עם היין וכל הצינורות התנקזו אליה. מה היא קיבלה מכל אחד. מדהים, זה מארגנטינה.

יש עבודות שהן מדהימות. קודם כל נורא מרגש לשפוט, נכון?

כן.

זו חוויה לראות ילדים, הנוער הלא איכותי, ואנחנו מקבלים פה עבודות שגם ברמה האמנותית.

אנחנו נחשפנו למשפחה שעשתה שמיכת טלאים וכל פעם מוסיפים. זה ממש מדהים.

זה מאוד מרגש וגם התהליך שהמשפחה עצמה עוברת, זה אף פעם לא רק - - -

הקריטריונים זה אסתטיות, יצירתיות, יהדות וחקר.

ואין שיתוף של המשפחה?

בדרך כלל כזה פרויקט ילדים לא עושים לבד. ראשית, כי הוא חייב לגשת למשפחה ולקבל מהם את המידע, זה הופך להיות סוג של דינמיקה משפחתית שאנחנו תמיד - - -

כמה בתי ספר בישראל משתתפים בזה?

אני לא יודעת להגיד לך מספר מדויק, בסביבות 150, משהו כזה. בעיניי זה שוליים, יש לנו עוד לאן להגיע.

אבל 150 זה בכל אופן מספר.

זה מספר יפה, וחלקם בתי ספר חזקים וטובים שאיתנו כבר הרבה מאוד שנים.

הפרויקט הגנאולוגי של צה"ל ובית התפוצות זה פרויקט חדש, שוב פעם פרויקט שבו אנחנו יוצאים החוצה. טירונים, במסגרת סדרת חינוך, עוברים סדנה עם מפקדים ומפקדות שעברו הכשרה אצלנו, במסגרתה הם עומדים על החשיבות של השורשים שלי, איפה זה פוגש אותי כחייל, איפה זה פוגש אותי כאזרח, איפה זה פוגש אותי כישראלי וכיהודי ובסופה של הסדנה, בארבעה צעדים באמת מאוד מאוד פשוטים, נעשתה פה עבודה - - -

פיתחנו אפליקציה שמאפשרת להזין עץ משפחה, לא כחוויה של שעות, אלא מה שכל אחד יודע בשלוף. כל אחד יודע שלושה דורות בשלוף, אז כל הטירונים הקרביים בזמן סדרת חינוך, או בהר גילה או בלטרון, ועכשיו גם צוערים בבה"ד 1, מקבלים סשן כזה, אז מרשים להם לשלוף את הסמרטפון. אגב, הנחת עבודה של חיל חינוך שלכל חייל יש סמרטפון והיא נכונה, אני ראיתי את זה במציאות. הם שמחים מאוד לשלוף את הסמרטפון שלהם והם ממלאים. זה קטע מדהים.

הלכתי לראות את זה בפעולה ואחת הקבוצות שאני ראיתי, קרביים, מג"בניקים. עמדתי להיכנס, שעה עשר בבוקר, אמרתי אללה יוסטור מה אני הולך לראות פה, בין הניקורים לבין זה ש - - - מג"בניקים. אני באמת נכנס לחדר, באופן מאוד טיפוסי - - -

דבר בעדינות על המג"בניקים.

להיפך, תיכף תשמעי משהו על המג"בניקים. קודם כל יש לנו גם פתרונות לדרוזים, נוצרים ומוסלמים. קודם כל, שייאמר מיד.

מג"ב היום זה כבר לא מג"ב של פעם.

אני נכנס לחדר ואני רואה חבר'ה, עדיין 90% פריפריה, והם נכנסו לעסק הזה עם כל הלב וכל הנשמה, במעורבות מדהימה. אני חשבתי בעשר בבוקר לראות אותם מנקרים, שום דבר, יש מערך אימון נורא טוב שחיל החינוך פיתח יחד איתנו, הם היו באטרף. והם נתקעו, אז הם קראו לעזרה 'ולא, אני חייב להזין גם את זה', 'רגע, הסבתא שלי מהצד הזה והדודה שלי מהצד ההוא', זה תופס אותם בשלב בחיים שלהם שהזהות הלאומית והעמית שלהם, יש לה משמעות. בן אדם הולך מחר אולי להיהרג ואולי להרוג עבור משהו, הוא רוצה להבין מה. זו הייתה פשוט חוויה שחיממה את הלב, זה היה מדהים. יצאתי בסדר?

לא, אבל אנחנו נעשה לך תיקון אחר כך. כמו שחידשת את בית התפוצות, אז מג"ב מאוד חידשו את עצמם והם עשו תהליך מאוד יפה. היום על כל עשרה שמבקשים נבחרים ארבעה, זאת אומרת תהליך הבחינות שם הוא כואב, אנחנו נלחמים על חיילים שרוצים להיכנס למג"ב.

הקבוצה שאני ראיתי הייתה כמעט על טהרת הפריפריה.

כן, בדרך כלל אלה חיילים שעומדים בנקודות מעבר.

או מסורת משפחתית.

כשתרד התערוכה של תחרות סיפור משפחתי תעלה התערוכה של תחרות העדשה היהודית. ציון עוזרי, צלם בקנה מידה בינלאומי, חי בניו יורק ומצלם קהילות יהודיות בכל העולם כבר הרבה מאוד שנים, בנה תכנית עבור בני נוער. אנחנו מיישמים אותה השנה, לשמחתנו, גם בארץ. אנחנו פתחנו את התחרות לבני נוער מגיל 12 עד 17 והם בדיוק בתהליך שליחת הצילומים אלינו, אנחנו שוב פעם עובדים על סינון בעזרת שיפוט מאוד מכובד והתערוכה הזאת, כ-20 עד 25 ייכנסו לגלריה ויהיו מוצגים לפחות חודש. שוב פעם, איך אנחנו יוצאים החוצה, ומחזקים, היום לצלם זה מאוד מאוד פשוט.

את הקשר הרב דורי אני צריכה להציג? כולם מכירים את התכנית הנפלאה הזאת?

כן.

הזכרת קודם את מאגר הסיפורים, נדמה לי שעברנו את ה-5,000 סיפורים. תכנית שמיועדת לתלמידים ולאזרחים ותיקים, אלה מלמדים את המבוגרים מיומנויות מחשב והאזרחים הוותיקים חולקים איתם את הסיפור שלהם ומעלים אותו ביחד לרשת. היה לנו לא מזמן כנס בהשתתפות השרה גמליאל, זה היה מהמם.

בית התפוצות לכל המשפחה. אנחנו דיברנו כיצד אנחנו מעבירים את התחושה, את המושג עמיות באופן - - - ככה נראים אנשים שמגיעים לבית התפוצות בקיץ, לפרויקטים של אמנות שיתופית. אנחנו יכולים לדבר הרבה על עמיות, יש מי שאומר בואו נרגיש עמיות, בואו נעשה עמיות, איך אנחנו עושים עמיות כשאנחנו לוקחים בפעילות רבת משתתפים שבה הסיפור שלנו הופך להיות חלק מהסיפור המשותף, אנחנו יוצרים פה יצירה סינרגטית. אז לפני ארבע שנים חנוך פיבן - - -

זה היה מדהים.

זו הייתה באמת חוויה מאוד מאוד גדולה. 2,500 משפחות, 12,000 משתתפים הגיעו לפה ויצרו את הסיפור המשפחתי שלהם באמצעות המתודה של חנוך פיבן. חנוך פיבן עובד עם חפצים, המשפחות יצרו את הסיפור שלהן כפרופיל, כדיוקן, ואז זה הודפס וחנוך יצר מכל הדיוקנאות האלה קולז' ענק שסיפר את הסיפור המשותף של כולנו. שנתיים אחר כך אירחנו פה את מקס לוי פרידר, אמן קהילתי, שביחד עם 9,000 איש צייר פה במשך שלושה שבועות, ציירנו כולנו את העתיד שלנו. אנחנו מוציאים איזה שהיא שאלה משמעותית ואז נותנים להם להשתולל בפעילות מאוד מאוד כיפית.

מה מתוכנן לקיץ?

בקיץ אנחנו פותחים את הגלריות החדשות.

גלריית המשפחה החדשה, אנחנו חונכים אותה בקיץ, זה יהיה מוקד משיכה חזק מאוד. אנחנו עושים פעילות משלימה לגלם את הגיבורים.

יש לי הצעה, כי מנכ"לית משרד החינוך, במסגרת כל הסיפור של קייטנות קיץ וכו', אז הם השקיעו די הרבה כסף ברשויות, זה נקרא ערי ערים ונוער ויצאה חוברת ואפליקציה, נדמה לי שהשיקו אותה אתמול או היום.

את מדברת על הקייטנות של א'-ב'?

לא, א'-ב' זה א'-ב', מדריכים אותם ומנחים אותם נציגים שלנו, מד"צים וכמובן מורים, שתהיה להם הזדמנות לעשות קצת השלמת הכנסה למה שהם מרוויחים במהלך השנה. בכל אופן יש המון פעילויות שהכניסו וזה גם הצעה למשפחה וגם לילדים, אני פשוט מציעה שאולי אפשר להכניס את זה, אם זה יהיה פתוח, למסגרת הפעילויות, זו דרך טובה מאוד לחשיפה. בשנה שעברה נכנסו 160,000 איש לאפליקציה הזאת. אני חושבת שזה יכול להתחבר טוב, אני סתם מוכרת לכם איזה שהוא טיפ שיכול לסייע.

אני אשמח להבין קצת יותר במה מדובר, בוודאי.

אוקיי.

שוב פעם, חוויה משפחתית משותפת. הילדים לא משאירים את הילדים והולכים לארומה, אנחנו באמת תובעים איזה שהוא שיתוף פעולה ואנחנו מגיעים פה לחוויות מאוד מאוד מרגשות, שאנשים לוקחים חלק במשהו שהוא המוני ועדיין מצליחים להרגיש מה זאת עמיות ברגליים. בלי לדבר על זה הרבה, אנחנו לא אומרים עמיות בחוויות האלה, אנחנו פשוט נותנים להם להרגיש שהם חלק ממשהו יותר גדול סינרגטית.

משהו די חדש, עניין של כמה חודשים, אנחנו מפעילים תכנית עם מחנכים ומורים בחמ"ע, בברית המועצות לשעבר, מורים להיסטוריה והתלמידים שלהם שמתחקים, חוקרים ומתעדים את הקהילות שלהם. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שבמשך שנים לא יכלה לחקור את ההיסטוריה היהודית שלה, ועכשיו יש איזה שהיא פריחה, ואנחנו נדהמים משיתוף הפעולה ומהרעב שיש להם והצורך העצום.

עמיתי בית התפוצות, הזכרתי קודם את המחלקה לפיתוח מנהיגות חינוכית. אנחנו פוגשים פה חבר'ה ממיטב המוסדות והארגונים שעוסקים בזהות יהודית, חבר'ה מקבילים לנו, אם זה הסוכנות, ההסתדרות הציונית, בינה, אלול, הלל והם מגיעים אלינו לסדנאות וסמינרים מרוכזים שבהם אנחנו מנחילים את הפרקטיקה, את הידע, את התוכן והמתודולוגיה של מה זה עמיות, איך אני מעביר את זה הלאה, מה אני עושה עם זה.

מרכז קהילתי לצעירים וסטודנטים. זה דבר שאנחנו עובדים עליו. החבר'ה האלה, אתם יודעים, בין 20 ל-35, זה קהל שאנחנו צריכים להבין איך אנחנו מפצחים אותו ויש להם צרכים מאוד מאוד ברורים. אנחנו פה מארגנים ערבים, הן לעולים והן לישראלים.

מגיעים?

העולים מגיעים בצורה מעוררת השתאות. כמה אנשים שעשו את הצעד והגיעו לפה מחפשים מקום שבו אפשר לדבר על זה. כבר עשיתי את זה, עכשיו תנו לי למשמע את זה, תנו לי להבין מה ההשלכות של זה, תנו לי לראות את השווים לי, תנו לי לראות את הישראלים. אנחנו עושים את זה תמיד בהשראת תערוכות שיש לנו, משלבים את זה עם התכנים של בית התפוצות ומגיעים לערבים מאוד מאוד משמעותיים. אני אסבר את האוזן, ב-5 ביוני, יום ירושלים, אנחנו עושים פה בשיתוף עם אדמס ערב זיכרון לעולים מאתיופיה, מנהלים ומובילים את זה הסטודנטים בני הקהילה האתיופית שלומדים באוניברסיטת תל אביב. יש 74 כאלה בשני התארים. הם מארגנים ערב יפהפה שאנחנו מנחים אותו יחד איתם ומאפשרים להם אותו. זו קהילה אחת.

לפני חצי שנה עשינו ערב לבני הקהילה הרוסית, שהגיעו לפה ויצרו לעצמם תכנים, הן אמנותיים והן פאנלים של שיחות שבמהלכן הם יכלו באמת להציף דברים שמעניינים אותם.

יש לנו מתמחים שמגיעים מחו"ל, ממגוון מוסדות ובתי ספר, חמישה חודשים שהם משתלבים בעבודה שלנו, יוצרים פרויקטים משל עצמם. כמו שאנחנו מגדירים אותם, הם שגרירים של בית התפוצות בהמשך.

כבר בנובמבר אנחנו ככל הנראה נצא בכנס בנושא עמיות, שיהיו לו מספר מסלולים במספר תחומים. הסדרות, הזכרתי את סדרת 'הספרדים', סדרת האידיש, תרבות ישראלית ויהודית מקולנוע ועד ספרות.

נגיע תיכף למספרים. המספרים מדברים בעד עצמם, יש לנו 35,000 תלמידים ישראלים, אנחנו היינו שמחים לראות פה יותר. בתכנית סיפור משפחתי יש לנו כ-20,000 משתתפים בשנה, 10,000 בישראל, משתתפים בקשר הרב דורי, 500, ואני חייבת להגיד שזה עולה בזמן שאנחנו מדברים, זו הצלחה לא נורמלית. 9,000 חיילים וקצינים, 2,000 אנשי חינוך, 5,000 צעירים מחו"ל דרך מגוון תכניות, 15,000 משפחות שמגיעות לפה בחגים ובחופשות ו-2,000 מנויים בשדרות התרבות, שדרות שמתקיימות פה על בסיס שבועי במשך השנה.

אלה מספרים יפים, זה היקף יפה. אם את מחברת את הכול, אני מניחה שהחפיפה שם מעטה, אבל אם את מחברת את המספרים אני חושבת שההיקף הוא מרשים מאוד.

ואנחנו בפירוש מרגישים שיש לנו עוד הרבה מאוד מה לעשות, אנחנו רחוקים ממיצוי ובמיוחד כשאנחנו מדברים על ילדי פריפריה. אני חושבת שהמשמעות של להגיע לפה ובאמת לראות איך הסיפור שלך משתלב בפאזל הזה, האפשרות של זה להעניק תחושה של השתייכות וגאווה, אני מיוצג, אני נמצא כאן - - -

אני גם מכיר את החבר שלי.

זה בדיוק מה שאמר דן, כשפרסמו את המפה של מי מגיע לבית התפוצות, אז יש כתם אחד גדול במרכז ומהפריפריה בקושי מגיעים, אז השאלה היא איך אנחנו יכולים לחשוף את בית התפוצות והתכנים שלו יותר לפריפריה, דרום וצפון.

והפתרון הוא לא לצאת, אפשר גם לצאת אל, אבל זה לא הפתרון. להיפך, אנשים צריכים להבין שהם כאן, הם צריכים לקבל את החוויה במלואה. היו לאורך השנים הרבה ניסיונות לצאת החוצה, זה לא משיג את האפקט הזה. אתה מגיע לכיתה של אנשים מסכנים וחבוטים, אתה לא נותן להם חוויה טרנספורמטיבית.

למה מסכנים וחבוטים?

כי השעה שתיים וחצי אחר הצהריים וחם. אל תחפשי אותי איפה שאני לא.

כי יש לנו תנאים, יש לנו פסיליטיז, את ראית אותם ואנחנו שמחים להביא כיתה - - -

מוכה וחבוט זה אחרי שלוש שעות נסיעה לפה?

לא כל כך. דווקא חבר'ה שמגיעים לכאן ומגיעים ויש גם מסלולים שמקבלים הסעדה קטנה, קצת ארומה, טה טה טי טה טה טם, מסתדרים פה יפה מאוד, זה בסדר גמור. אוטובוסים היום זה לא - - -

אין שאלה שיש פה ערך מוסף מאוד מאוד מאוד משמעותי שמגיעים לכאן, צריך לחשוב איך עושים את זה. צריך לבדוק איך בתי הספר בוחרים את זה.

ואפשר לשלב את זה עם עוד משהו אטרקטיבי ואז מוציאים קצת את האנרגיות.

בדיוק. הרי הם יוצאים לטיולים שנתיים. אני אמרתי את זה גם כשהיינו בסיור. אני חושבת שהאתגר הכי גדול זה לראות איך בתי הספר בוחרים להגיע לכאן, כי הם מבינים שהמקום הוא אחר.

איך הם מעלים את זה על סדרי העדיפויות שלהם, זה הסיפור, כי הרי הם מגיעים לתל אביב לפחות שלוש פעמים בשנה.

בוודאי שהם מגיעים. בגלל זה אמרתי, זה לא עניין של הסעות, הם ממילא מטיילים, עושים להם טיולים שנתיים, סיורים כאלה ואחרים, הם כאן. צריך לגרום להם לבוא. זה האתגר.

אנחנו מאמינים שהם ייתרמו בכך שהם יקבלו את ההזדמנות.

גם אני מאמינה.

צריך לעשות יום עיון לרכזי טיולים או לרכזים חברתיים, שהם למעשה אלה שמובילים את הדברים, אז כשאתה חווה משהו אמיתי אתה אחר כך רוצה לשתף.

אנחנו עכשיו עושים סדרה של ימי חשיפה, אז צריך להבין מי במשרד החינוך, למי צריך להיחשף.

אל תלך למשרד החינוך, תלך לבתי הספר, הם מחליטים. סליחה שאני משווה, מאז שרבין נרצח אני אחראית על הנושא הזה, מועצות תלמידים, דמוקרטיה וכל הדברים, אז השנה היה 20 שנה לרבין ואז עלה לי רעיון ובאתי למנהל המינהל ואמרתי לו 'תשמע, הם מצד אחד אומרים שלא מגיעים מספיק בתי ספר, אנחנו מצד אחד אומרים שלא מספיק עוסקים בנושא', אני עשיתי בדיקה, 29 בתי ספר נקראים על שם רבין, אמרתי 'בוא קודם כל נאסוף את כל המנהלים שלהם, נעשה איתם ישיבה, נשאל אותם מה הם עושים, נעזור להם'. אנחנו למשל נתנו לכל אחד הסעה ורבין נתן בחינם את הכניסה למוזיאון. לפחות 70% מהם בכלל לא העלו על דעתם שהם יכולים בכלל לשאול וזה עולה כסף, שלא לדבר על זה שמרכז רבין בעצמו שבועיים פתח בחינם את המקום. למה הוא פתח בחינם? כי הרעיון היה הטריגר הזה שאנחנו נתנו. ובתי הספר שלא נקראו על שם רבין וכן שילמו יום של עשייה, או יום לפני כן מעגלי שיח וכו', נתן לנו לפחות צד אחד.

כלומר לפעמים אתה צריך את הגירוי, אבל נתנו כבוד למנהלים. הבאנו אותם, עשינו להם ישיבה נורא משמעותית, עם כל מיני קטעים. ממש הפעלנו אותם בלהתחבר כי הוא נרצח ולחצי מהאנשים זה אצלם במאה הקודמת כבר. גם המורים הצעירים היו תלמידים וזה משהו אחר וכשאתה מחבר אותו לחוויה הוא לא נשאר אדיש.

אפשר גם דרך מנהלי מחלקות חינוך. אם קשה להביא עכשיו את כל המנהלים, אז מנהל מחלקת חינוך, הם עושים הרבה סיורים מטעם הרשויות והם מאוד ישמחו שתהיה להם כתובת כי הם כל הזמן מחפשים ערך חינוכי להכניס לשם, כדי שלא יגידו שהם יצאו לטייל, עובדי רשויות. אז מתוך שלא בא לשמה יבוא לשמה והם יגיעו לכאן. אין לי ספק שכשהם יראו את המקום כמו שהוא היום זה יעשה משהו אחר לגמרי. הם חוזרים אחר כך הביתה, הם נפגשים עם המנהלים שלהם, יש להם מה להציע.

הם גם רוצים לצ'פר אותם, הם יביאו אותם לפה שיחוו את החוויה.

נכון, וגם הם הרבה פעמים אוספים, או בתחילת שנה או בסוף שנה, את כל מנהלי בתי הספר וגם איתם יוצאים לסיורים. אני חושב שאלה הפלטפורמות ששווה להשקיע. זה לא הרבה אנרגיות, כי הם מרוכזים, זאת אומרת לא בעיה להגיע למנהלי מחלקת חינוך והם אחר כך יודעים להגיע למנהלים שלהם וככה ליצור מעגלים של השפעה. חייבת להיות חשיפה.

אני אדבר על זה עם השיווק אצלנו איך תוקפים את העניין הזה.

אבל גם כמו שאמרה הדרה, רכזי החינוך החברתי בבתי הספר.

כי הם עושים את התכניות השנתיות.

והאחראים על הטיולים. אבל עכשיו להביא אותם, כי ביולי כבר התכנית של הסיורים נסגרת.

אתה עושה תכנית שנתית ואם אתה מדבר על תיכון הם מקבלים לוח מבחנים ורוצים לסגור, עד ה-15 ביולי אנחנו מבקשים מהם תכניות. הם אחר כך חוזרים ב-15 באוגוסט, אנחנו מקיימים דיאלוג על התכנית מול מה הם הציעו.

ולפי דעתי אתם כן צריכים לעשות פיילוט הרצה כזה, שיידעו שפני המקום התחדשו וכן לנסות לעשות משהו בפריפריה עם הסעה.

אני חייב להגיד לכם שאנחנו דיברנו פה הרבה על איך אנחנו חושפים, כל הזמן בינינו, וראינו שאחת הבעיות העיקריות באמת זה הנושא של ההסעות.

אני אומרת לך, תקשיב, קשקוש. אני אומרת לך, אם אתה אומר 'אני רוצה להביא אותם בנוסף' ומישהו עושה טובה שהוא בא לפה אז הוא גם רוצה את ההסעה, אבל אני אומרת לך, הם מגיעים לכאן. דה פקטו הם פה, הם יוצאים לטיולים שנתיים, הם יוצאים לסיורים, הם נמצאים כאן. עכשיו צריך לגרום להם, במקום להגיע למוזיאון אחר או למוסד אחר להגיע לכאן.

הרי הם באים לנווה צדק והם באים ליפו והם באים ל - - -

חד משמעית אני אומרת לך את זה, בדוק. אני אומרת לך את זה כי אני מכירה את זה.

אז מה תעשי כדי שהם יבואו לפה?

אני אחשוף אותם, זה מה שאמרתי. אני הצעתי שגם מנהלי מחלקות חינוך, גם מנהלי בתי ספר.

אולי הכניסה תהיה חינם. ל-200 בתי הספר הראשונים שיגיבו לפנייה. קול קורא כזה, ש-200 בתי הספר הראשונים יקבלו את ההסעה.

קול קורא של מי? קול קורא זה בדרך כלל ממשלתי.

אפשר ליצור מצב של שיתוף פעולה, של איגום משאבים. אם אנחנו מדברים על זה שלצורך העניין פעם אחת הכניסה היא רק 18 שקלים, את אומרת שאפשר לשלם למנחים ולא לכניסה או למנחים ולא ל - - -

נכון, אתה יכול להזמין משהו כזה.

פשוט צריך לראות איך מסדרים את זה מבחינת היכולת לתקצב.

אם אנחנו נגיד נפנה ל-ז' ומעלה ונגיד להם זה לא כניסה, אלא רק הדרכה, זה ישנה להם משהו?

ברור. כי פעם אחת אתה מבקש מהילדים ופה לבית הספר יש, במקום שהוא יביא אותך לבית הספר, לחדר המורים, לדבר על תרבות ישראלית - - -

בית ספר גם יכול להביא מסל תרבות.

אתה יודע ששינו את כל הסיפור של סל תרבות. אולי אתה לא יודע, אבל משנה הבאה זה הולך לרשויות כבר.

זאת אומרת שיכולה להיות ירידה בהיקף יציאה בכלל של בתי הספר.

מאז השרה והשר יש שינוי בכל הסיפור של משרד החינוך.

מה זאת אומרת? הרשות המקומית תפעיל אותו?

כן. הם יודעים מה מתאים לתלמידים שלהם יותר ממה שמשרד החינוך מחליט באיזה שהוא מקום.

אבל אני בתור הורה עדיין משלם, נכון.

אבל התלמידים משלמים את סל התרבות וזה עובר לרשויות?

מעט מאוד.

אני יודעת כמה, אני יכולה להגיד לך. אבל הם עדיין משלמים, רק הרשות מקבלת את הכסף?

כן. היא תעשה את המצ'ינג ואת כל הדברים.

אז מי עושה את ההחלטה לאן הולכים?

הרשות עם בית הספר, היא יודעת מי יש שם.

סביר להניח שמנהלת מחלקת חינוך תשב עם בתי הספר - - -

הרשות היא נקודת המפתח.

כן. הם עמוד השדרה של הסיפור הזה. אם אתם רוצים במינימום השקעה של משאבים להגיע לכמה שיותר אנשי חינוך, מנהלים, מורים, הם פוגשים אותם שם.

אז מנהל מחלקת החינוך יכול להציע את הנושא של הדרכה?

בטח. בכלל לחשוף אותו, שיבואו.

שיבואו, זו חוויה אחרת. אני באתי לבית התפוצות לא ציפיתי בכלל לראות את זה. באתי כי אני מכבדת ואני תמיד פתוחה לשמוע ולראות ואולי בכל זאת, והנה אולי בכל זאת. אבל זו גם העבודה שלי, הם, זה לא בטוח שזו העבודה שלהם, הם יכולים ללכת גם למקום אחר.

אנחנו נדבר עם אמיר ואנחנו נבדוק ונתקוף את זה מכל - - - כאילו אנחנו עכשיו בשלב שבו אנחנו פותחים את שערינו וצריכים להיחשף לכולם. אם אנחנו עושים ימי חשיפה למפעילי תיירות וכל זה, אז יהיו גם ימי חשיפה למנהלים ולרכזים.

ועכשיו, לפני שנה הבאה.

במיוחד אם תערוכה מתחלפת, של מבצע משה.

היא לא כל כך מתחלפת כל כך מהר, היא איתנו לפחות לעוד שנה, כנראה קצת יותר מזה.

כן, אבל מבחינת בתי הספר - - -

היא מקסימה. אני יכולה להגיד לך שאני אהיה שגרירה. ככל שאני אפגש ואני נפגשת עם הרבה אנשי חינוך אני בהחלט אייצג את הצד החדש של בית התפוצות. אבל אני לבד זה לא מספיק.

דבר אחד שיהיה מאוד נחמד, אם תבקשי משר החינוך לבוא לסיור. בתוקף זה שהיית פה ותוכלי להגיד לו מה כדאי לראות פה.

אתמול הייתה לי ועידה, הוא הבטיח שהוא מגיע ברבע לעשר, הוא הגיע בעשרים לעשר, 'לא התקווה, לא כלום, לא זה, חמש דקות אני פה ואני הולך', אמרתי לו 'הם עוד לא התיישבו'.

אני יכולה לנסות, אבל הוא לא מהמפלגה שלי, יכולת ההשפעה שלי עליו - - -

הוא גם כל כך עמוס.

אבל אני יכולה לעניין אותו, בשיחת חולין.

ראש הממשלה מגיע לפה, לא?

ראש הממשלה מגיע לפתיחה השבוע.

ושר החינוך לא?

לא.

אבל אני אומרת לך, כמי שבאה מהשטח, בסוף בסוף מי שמחליט זה אלה שנמצאים שם בקצה, זה המנהלים ומנהלי מחלקת חינוך. שר החינוך יכול להתרשם ולהמליץ והכול, בסוף אנשי הקצה הם אלה שעושים את העבודה. בגלל זה אני אומרת, זה יכול להיות נחמד לכיבודים והכול, אבל אם אתה רוצה תכל'ס, זו הכתובת. אני אומרת לך, אני מכירה מאצלנו, אני הייתי שם אז אני יודעת, נחשפנו הרבה פעמים לכל מיני מקומות שהזמינו אותנו וזה היה לנו נוח, כי לא היינו צריכים לשלם וזו הזדמנות כי אנחנו ממילא רוצים להוציא את כולם, זה גם מאוד חינוכי, אז אף אחד לא יבוא בטענות, כי אתה יודע, תמיד יש את הזרקורים על אנשי הרשות. והגענו וגילינו מקומות שוואלה, אם היו שואלים אותי אם אני אלך לשם מיוזמתי, בחיים לא הייתי הולכת לא ממקום רע, פשוט זה לא היה שם.

וגילית אותם כי הוזמנת?

וגילינו אותם. ואחר כך פתאום המנהלת הזו עושה יום סיור למורים, או סיכום שנה או משהו, אז וואלה, היא לוקחת - - - אתה יודע כמה פעמים חזרו למקומות במעגלים השונים מסיור - - -

אבל השאלה היא אם אתה לוקח מישהו במרחק של שעה וחצי-שעתיים נסיעה כיוון, כמה זה יעזור.

זה יעזור. נוסעים לירושלים, נוסעים לדרום, נוסעים לכל מקום.

וחוזרים באותו יום?

כן. די, חבר'ה, הכבישים פה פתוחים, אני עושה את זה כל יום. אני רוצה להגיד לך שיותר קשה לנסוע פה, ואתם מקופחים והפערים הם פה, הפערים הם לא שם. כל הדרך עד לפה אתה נושם, אתה רק מגיע לתל אביב - - -

אני רוצה לשתף אתכם בפעילות שהייתה במוזיאון עין דור. לצורך העניין עין דור ממוקמת בפריפריה והם בזכות זה שהייתה להם תערוכה על מבוך השלום הם קיבלו מהיוזם של התערוכה כסף למימון הסעות. אני רוצה להציע לכם את זה כתורם, שתייעדו את הכסף שלו להסעות.

זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו מגייסים כסף עבור אוטובוסים.

קחו ל-30 שנה של מבצע משה, קחו את הפריפריה.

זה ברור, אנחנו כבר מזה זמן עושים את זה.

אני רוצה לתת לך טיפ, עכשיו באמת. פריפריה, לא פריפריה, גם בפריפריה יש אוכלוסיות חזקות יותר ואוכלוסיות מוחלשות יותר, וגם כשאתם מייעדים את ההסעות תדעו למי לייעד אותם, כי יש רשויות שיכולות לממן לא רק את ההסעות שלהם שם, גם את ההסעות של עוד כמה אנשים במרכז, אל מול רשויות שאם הם יצטרכו לבחור אז זה לא - - -

מאיפה לוקחים את הפילוח?

לא בעיה לזהות יישובים שהם חזקים. קחי את כל המועצות האזוריות, שאגב גם ההסעות הן שלהן, אלה אוטובוסים שלהם, הם נעים במרחב.

אני מדבר איתך יותר על היישובים עצמם, לא על רמת נגב, על שדרות.

בדיוק. יפה. אז צריך למפות גם בתוך הפריפריה, כי אנחנו כל הזמן אומרים פריפריה פריפריה, כאילו מקשה אחת.

דן, כמה עולה אוטובוס?

2,500 שקל.

תלוי גם כמה שעות אתה לוקח אותו.

שאלה, בתור אחת שנמצאת בכנסת, אי אפשר לייעד כסף ממשלתי לסיפור הזה? להסעות ספציפית?

לא, למה דווקא להסעות? ישר היועץ המשפטי, במיוחד היום עם כל הסיפורים של 'דאגתם לזה', 'דאגתם להוא'.

בית התפוצות הוא - - -

אני אגיד לך למה לא, כי יקום גוף אחר ויגיד 'אני', ואז יגידו, זה דוד שלך שם.

בית התפוצות הוא בחוק כמו יד ושם.

אין הסעות גם ליד ושם.

כשבאים לכנסת זה ממומן? היום יש תעודת זהות וזה.

לא, זה משרד החינוך מממן.

פעם היה משרד החינוך ומשרד הפנים.

אין כסף ממשלתי לדבר הזה.

וכשהילדים באים והולכים - - -

משרד החינוך זה לא ממשלתי?

לא, אבל זה לא צבוע למוסד מסוים.

אנחנו מקבלים ממשרד התרבות, יש לבית התפוצות סעיף תקציבי.

אני לא מדברת עליך, היום באים לקבל תעודת זהות בכנסת.

הסעיף התקציבי הוא לפעילות.

כל ילד משלם 15 שקלים. כל היום הם עושים טקס ועושים תעודה, הם עושים כבר סיבוב שם בהר הרצל.

לא משנה, הדרה, התקציב הוא לפעילות. אני רוצה שהם יבינו את הניואנסים, התקציב הוא לפעילות. מחר בא להם לעשות את זה לא בכנסת, במקום אחר, זה ימומן אותו דבר. התקציב הוא לא כדי שהם ייסעו לכנסת. באותה מידה יש להם תקציב לצאת לסיורים, יש להם תקציב הסעות לכל הדברים האלה והם בוחרים לאן לשלוח. אתם צריכים שהם יבחרו בכם, זה מה שאני מנסה להגיד. יש לכם כלים טובים ביד. באמת אני אומרת את זה. אני אשמיע את זה בכל מקום שאפשר, אבל אתם גם תיחשפו.

אתם לא יכולים לקבל, בגלל שאתם מוסד ציבורי, שיש לכם תקציב נפרד.

נכון, אתם מקבלים 7 מיליון שקלים, הם לא יתקצבו עוד.

להביא לפה 50,000 תלמידים, שזה 1,000 אוטובוסים, זה 2.5 מיליון שקלים, הסעות חינם.

אתה לא צריך להביא את כולם.

לך על פיילוט, לך נקודתית, יישוב, אתם מאמצים את שדרות.

גם לא כל בתי הספר בשדרות צריכים.

בסדר, אני אומרת נקודתית.

ואני אומרת לכם, אל תתחילו להיכנס למקום הזה שאתם מממנים, אלא רק במקרים מאוד קיצוניים, כי מחר אתם תממנו אפילו בשביל הפיילוט, נניח סתם שלושה בתי ספר בשדרות או בקרית שמונה, או לא משנה, ושנה הבאה תבקשו, הם כבר רגילים שאתם מממנים אז הם יגידו - - -

'אנחנו לא באים'.

'סליחה, אתם מימנתם. אתם לא מממנים? אז אנחנו לא באים'. הרעיון שיבחרו בכם, ואני באמת דוגלת בגישה הזו. אגב, ככה אני גם עבדתי בקרית שמונה, שום דבר לא היה חינם. אפילו שהרבה פעמים הייתי בניגוד לחוק והגעתי לשימועים במשרד החינוך על ההזנה והכול, אין חינם, תרגילו שאתם שווים. אתם טובים ושיבחרו בכם. את העניין של הכניסה והכול, את זה כן אפשר לסדר.

תודה לכם שטרחתם ובאתם והקשבתם.

תודה רבה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00.