הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 100

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, י"ח באדר ב התשע"ו (28 במרץ 2016), שעה 11:30

ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית (9 במאי) במערכת החינוך – בקשות לדיון מהיר של חברי הכנסת קסניה סבטלובה, דב חנין, יואל רזבוזוב וטלי פלוסקוב.

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

סופה לנדבר

קסניה סבטלובה

טלי פלוסקוב

יואל רזבוזוב

דב חנין

אלירז קראוס - מנהלת אגף חברה ורוח, משרד החינוך

ולדימיר שקלאר - מנהל אגף בכיר לקליטה בקהילה, משרד העלייה והקליטה

אורלי ניר - סגנית מנהלת אגף הנצחה וקשרי קהילה, "יד ושם"

אורי קלט - מנהל פעילות של בתי הספר התיכוניים, "יד ושם"

אנה פרלמן - מנהלת קרן ג'נסיס בישראל

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

מרב תורג'מן

דנה גורדון שושני

ר.ל., חבר המתרגמים

ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית (9 במאי) במערכת החינוךבקשות לדיון מהיר של חברי הכנסת קסניה סבטלובה, דב חנין, יואל רזבוזוב וטלי פלוסקוב.

שלום רב לכל המשתתפים. התכנסנו היום, לדון בארבע הצעות לדיון מהיר, בנושא ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית, שאנחנו מבקשים שיהיה ב-9 במאי במערכת החינוך, הצעות של חברי הכנסת סבטלובה קסניה, חנין דב, רזבוזוב יואל ופלוסקוב טלי. אלו ארבע ההצעות לדיון מהיר בנושא. אני סבור שבהחלט חשוב לציין במערכת החינוך את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. חשוב להביא לידיעת התלמידים בישראל ביום זה במיוחד, מידע אודות הלחימה שהביאה לניצחון ולהדגיש את העובדה שיהודים רבים לחמו במסגרת הצבא האדום וכן במסגרת בעלות הברית. לפיכך, היו שותפים למיגור הצורר הנאצי.

אני מקווה שמשרד החינוך יענה לבקשה חשובה זו. בתום הדיון נגבש מסקנות ולאחר אישורן נניח אותן על שולחן הכנסת, עם חבריי, חברי הכנסת, חברת הכנסת קסניה סבטלובה, חבר הכנסת יואל רזבוזוב, חברת הכנסת סופה לנדבר וחברת הכנסת טלי פלוסקוב.

אנחנו נתחיל עם המציעים של הדיון המהיר בנושא. מי רוצה להתחיל? חברת הכנסת קסניה, אחר כך יואל.

תודה, כבוד היושב ראש, על קיום הדיון החשוב הזה. אנחנו לצערנו נמצאים במצב שאנחנו כבר מסיימים את כנס החורף של הכנסת ו-9 במאי נופל על זמן הפגרה. אי לכך מאוד חשוב ואני משבחת אותך שמיהרת וערכת את הדיון הזה, לפני שאנחנו התפזרנו לפגרה, כדי שנספיק לדון ואולי לגבש מסקנות אופרטיביות לגבי מה שיקרה בבתי ספר בישראל ב-9 במאי.

אנחנו נמצאים בעידן שבו הדור של אלה שלחמו במלחמת העולם השנייה הולך ונעלם. חלק מהדור הזה עדיין כאן ואנחנו שמחים על כל יום, מאחלים להם בריאות טובה ואריכות חיים אבל, נפגשתי רק אתמול עם קבוצה של ותיקי מלחמת העולם השנייה בעיר חיפה וכולם כבר חצו את גיל התשעים.

הדבר שהכי כואב להם, שהכי מבטא את הרצון שלהם יותר מכול הוא לא ענין הזכויות הפרסונאלית שזה כמובן ענין מאוד חשוב, כי חייבים לדאוג להם, חייבים להשקיע בהם, חייבים לטפח אותם, חייבים לעזור להם בכל מה שאפשר, כי אלה אנשים שהצילו את האנושות כולה, פשוטו כמשמעו אבל דבר שהוא באמת מהמאוויים הנפשיים שלהם, הוא כמובן העניין של המורשת. כיצד ואיך יכבדו את המורשת שלהם שהם הביאו ארצה, הלוחמים היהודים הגיבורים למדינת ישראל.

ממה שאנחנו יודעים עכשיו, במערכת החינוך הישראלית – ולפניי נמצא פה פרוטוקול מישיבת ועדת העלייה והקליטה משנת 2012, שם במפורש מצוין על ידי משרד החינוך, שכמות השעות שמלמדים בבתי הספר את הנושא של מלחמת העולם השנייה וגבורתם של החיילים היהודים, לא עולָה על חמש שש שעות בסך הכול ומתייחסת רק לכיתות י"א וי"ב. בהצעה שלנו מה שאנחנו מבקשים הוא שבכל מערכת החינוך, מכיתה א' ועד י"ב, יציינו את היום החשוב הזה, יום הניצחון של האנושות כולה על גרמניה הנאצית, על הצורר הנאצי.

גבורתם של החיילים היהודים – והנה יש לי כאן כמה שורות שאני הייתי שמחה מאוד להקריא, של איסק סמורדה, וטרן מוותיקי המלחמה, שנלחם מ 41' עד 45' בשורות של הצבא האדום, עם ארבעה עיטורי גבורה, יליד 1923. "לא הייתה דומה למלחמת העולם השנייה בהיסטוריה האנושית כולה. נהרגו יותר מ-54 מיליון בסך הכול ויותר מ-90 מיליון נפצעו. לגבי היהודים, רק בצבא האדום לחמו 181,000 יהודים. 410 היו לגנרלים ולאדמיראלים בצבא האדום. כמות עיטורי הגבורה עולה על זו של כל עם אחר בברה"מ והיו עמים רבים שחיו שם. יחסית לכמות הלוחמים כמות עיטורי הגבורה והמדליות הרבה יותר גבוהה לגבי היהודים". הדברים האלה אינם נמצאים במערכת החינוך היום. ב- 9 במאי ילדים מסתכלים על המצעדים שנערכים –וברוך השם שהם נערכים במרכזי הערים, מסתכלים עליהם ולא מבינים מה פשר המצעדים האלה, מי אותם אנשים מבוגרים עם עיטורי גבורה ועם מדליות, צועדים למרות השמש הקופחת ובעצם כל מטרתם היא להוריש מורשת מפוארת.

לסיכום, אני רוצה להגיד לכם שסבתי, ויקטוריה, הייתה רופאה צבאית בצבא האדום גם היא, עברה, לחמה את כל המלחמה, עם תינוקת בידיים שלה – אימא שלי. היא שרדה את המלחמה הזו וחגגה תמיד את ה-9 במאי כאילו היה יום הולדת שני שלה וכך, בעצם היה. היא איבדה את כל משפחתה בשואה, היא ניצלה בעצמה עם התינוקת שלה ועם אמה, כל יתר המשפחה נספתה, וה-9 במאי מבחינתה ולדידה, היה החג הכי חשוב בחיים. כשהגיעה ארצה אז הייתה שמחה לספר, במהלך שלש השנים שחייתה פה עד שנפטרה, כל 9 במאי היא עשתה מאמצים אדירים, למרות שלא ידעה עברית, בעזרתי, הלכה והסבירה לכל מי שרצה לשמוע, ולא היו אז רבים.

אנחנו, תפקידנו בכנסת ישראל, לעזור לאנשים האלה ולעצמנו גם, להנציח את הניצחון שלהם ואת הגבורה שלהם, שבכל בית ספר במדינת ישראל, ילמדו – בין אם זה בשעת המחנך, בין אם זה בשיעור אחר, ילמדו את ההיסטוריה, ידברו עם התלמידים, שבלבבות כולם תהיה גם שמחה אדירה, לכבוד הניצחון הכלל אנושי הזה וגם גאווה ענקית על הגבורה והתעוזה היהודית, שגם יש לה חלק לא קטן ולא מועט, בהיסטוריה המפוארת והמדממת של המלחמה הזאת.

תודה. חבר הכנסת יואל רזבוזוב, בבקשה.

תודה כבוד היושב ראש, שנענית לדיון המהיר הזה, דיון חשוב. מסכים פה עם חברת הכנסת סבטלובה עם כל מילה שהיא אמרה, גם עם חברות הכנסת לנדבר ופלוסקוב שיושבות כאן. זה פשוט מאוד. בעקרון אני באופן אישי פחות אוהב שהכנסת והפוליטיקאים מתערבים בתכנים של משרד החינוך. אני חושב שזה לא נכון שכל פוליטיקאי יתחיל להביא את האג'נדה אבל פה, זו לא התערבות של חברי כנסת כאלה או אחרים, כי אנחנו חייבים לאנשים האלה. אנחנו חייבים, המדינה חייבת להם וזהו יום שכל המדינה חייבת ליום הזה, 9 במאי, שאותם הווטרנים, יהודים, גברו על האויב הנאצי, זה יום יותר מדי מיוחד.

כולנו גדלנו על היום זה וזה שיש לנו כאן מצעדים עם המדליות וחלק מהילדים – למרות שאני רואה מגמה של יותר מודעות אבל, עדיין, לא יודעים ולא מבינים מה זה, מי אלה האנשים המבוגרים וכמה כבר נשארו, שהולכים עם המדליות. זו מורשת, זאת ההיסטוריה שלנו, זאת ההיסטוריה של מדינת ישראל, של העם היהודי וכולנו חייבים לאנשים האלה. חשוב שכל אזרח במדינת ישראל יידע, כי אנחנו עוד פעם חוזרים על אותו משפט אבל אין מה לעשות, בוועדה הזאת במיוחד המשפט הזה עולה, מי שלא יזכור את העבר לא יהיה לו עתיד ואנחנו מבקשים מהוועדה וממשרד החינוך, להכיר ביום הזה, לא מבקשים לתת שעות לאורך כל היום, אבל שיעור, מכיתה א' עד י"ב, שהילדים ידעו. יש לנו עוד ווטרנים, יש לנו פה את אפרים, הוא בן תשעים, עוד מעט תשעים ואחת, אנשים מאוד מבוגרים וחלק עדיין יכולים לספר את סיפורי הגבורה, חלק זה הילדים שלהם ואולי צריך להקריא אבל, אלה באמת גיבורים ואנחנו חייבים להם. אני, כמו שאמרתי, אני פחות אוהב כשאנחנו מתערבים בתכנים, אבל פה זו לא התערבות שלנו בתוכן, כי אנחנו כמדינה חייבים.

תודה. חברת הכנסת טלי פלוסקוב.

תודה אדוני היושב ראש. קודם כל אני רוצה להודות ליוזמים ולמצטרפים להצעה לדיון. דיברנו פה על הדור של האנשים הגיבורים שלנו, בזכותם אנחנו כאן ואסור לשכוח את זה. האנשים האלה, לצערי הרב, המספר של האנשים הגיבורים האלה כל יום הולך ופוחת. לא מזמן חגגנו את יום הולדת ה-90 ליושב ראש ארגון הווטרינרים של מלחמת העולם השנייה, וגם הוא סיפר שאתמול הלכה עוד מישהי ושלשום קברנו עוד מישהו, אני מבינה שאפרים גם כן, אני מכירה את הארגון של נכי מלחמת העולם השנייה כבר המון שנים, ושם מספר האנשים באמת כבר, לצערנו הרב, לא גדול, אז מצד אחד אנחנו באמת חייבים לאנשים האלה אבל, אני רוצה לדבר על הדור הצעיר שלנו. מה קורה עם הילדים שלנו? אנחנו כל הזמן מדברים על כך שהם יותר, הם יותר מעריכים את מה שיש להם – ויש להם לא מעט בזכות המדינה, בזכות האנשים הנפלאים וגם בזכות האנשים האלה.

כדי להעלות את הערך של הדברים שיש להם, אנחנו חייבים לדבר אתם על מה שקרה באמת בהיסטוריה במערכת החינוך שלנו, של מדינת ישראל ולספר להם את האמת. מי באמת היה בברלין, מי באמת פתח את השערים של אושוויץ? אלה האנשים האלה. גם בבית, לא כל אחד מצליח לספר את זה. לכן, מחובתה של מערכת החינוך לתת את החומר הזה, את הדברים שאי אפשר לדעת ממקומות אחרים ואני דווקא כן דורשת והייתי דורשת ממשרד החינוך, והייתי עושה את זה כראש עיר לשעבר, ב-9 במאי לעשות טקס במערכת החינוך, טקס לכבוד יום הניצחון על הנאצים. מהגיל הצעיר, אני לא יודעת אם מכיתה א' אבל מגיל מאוד צעיר וכמובן עד י"ב.

הם מלמדים על השואה כבר מכיתה א' - - -

נכון, אם כבר הם יודעים לציין יום השואה, אין שום סיבה שלא יציינו את יום הניצחון ולכן, הטקס הזה צריך להיות ממלכתי, הוא צריך להיות כהחלטת משרד החינוך ואני מצטרפת לאמירה של יואל רזבוזוב, שאנחנו לא רוצים להתערב אבל, אם אתם לא מבינים אז אנחנו נספר לכם.

מה שהכי חשוב בעיניי בימים האלה הוא שאולי עוד שנה, שנתיים, שלש, חמש, אנחנו נוכל להזמין את האנשים האלה לטקסים האלה, שיספרו את החוויות שהם עברו ותאמינו לי, שכשאתם שתשמעו את הסיפורים מהאנשים האלה, אין אחד שיישאר אדיש. אין אחד. לא ילד ולא ילד גדול ולא נער ולא איש מבוגר. לכן, בוודאי ובוודאי שאני פונה למשרד החינוך כאן ומבקשת לשקול ולהיענות בחיוב להצעתנו. היא גם מופנית לאנשים האלה שאנחנו חייבים להם אבל, היא יותר מופנית לדור הצעיר הזה, שיידע להעריך את מה שיש להם במדינת ישראל.

תודה. חברת הכנסת סופה לנדבר, בבקשה.

אדוני היושב ראש, חבריי חברי הכנסת, אפירמה, יו"ר ארגון נכי מלחמת העולם השנייה ומי שנמצא כאן. אני רוצה להגיד לך, אדוני היושב ראש, התמזל מזלי שאני הייתי אחד מהמחוקקים שחוקקנו חוק על וטרנים - - - מצור סנט פטרבורג. אני זוכרת היום, איך אני עמדתי באולם של מליאה, והסברתי לחברי כנסת ותאמינו, והיו חברי כנסת שלא ידעו מהו מצור לנינגרד, העיר שבה נולדתי.

את ההיסטוריה לא מכירים כולם, גם לא מבוגרים. אני זוכרת שהיו זמנים לפני החקיקה הזאת, שאנחנו לא חגגנו את 9 במאי, זאת אומרת, קבוצות של ווטרנים - - - של נכי מלחמת העולם השנייה, כן חגגו ואנחנו הארגונים השונים יחד אתם אבל, במדינת ישראל לא חגגו את היום הזה ואני אומרת, שאני אסירת תודה לגורל שלי שעוד לפני שהייתי חברת כנסת, הגיע אלי יושב ראש ז"ל של ארגון וטרנים ואמר לי שהוא רוצה שאנחנו נעביר חוק. עוד לא הייתי חברת כנסת ואמרתי: אתה חי באיזשהו עולם, אני לא יודעת איך אנחנו נצליח לעשות את זה. השפענו על ראש הממשלה, עשינו הכול והעברנו את החוק.

מאז, במשרד העלייה והקליטה, כל שנה חוגגים את היום הזה ומשרד העלייה והקליטה לקח על עצמו לתת תמיכה למוזיאונים של אותם ניצולי שואה, של אותם וטרנים - - - ונכי מלחמת העולם השנייה, ובתור שרה עשיתי את זה בגאווה. אמרתי, מה שלא יהיה עם התקציב, תקציב לנושא הזה תמיד יהיה.

מיותר להגיד שחבריי חברי הכנסת דיברו כאן על גבורה ועל אומץ לב ועל זה שהאנשים האלה עברו חצי עולם, כך, בהמנון הניצחון כתוב "כדי להביא את היום הזה, יום הניצחון". אנחנו חייבים שהילדים שלנו יידעו מהי גבורה ומהו אומץ לב, מהי מלחמה ומה האנשים האלה עברו. אני מאמינה – שיהיו עד מאה ועשרים, אבל אני יודעת שמה שהם מסוגלים לעשות, לצערי, אנחנו לא נהיה מסוגלים, כך אני מרגישה, תסתכלו על פפרנה, בן אדם שלפני חצי שנה חגג תשעים, הגיע לבד, שאלתי אותו: איך הגעת לכנסת? הוא אומר: מה זאת אומרת, אני הגעתי לבד, אני נוהג. הוא נוהג בגיל תשעים. תסתכלו עליו, אני מאחלת לך עד מאה ועשרים, לך ולחברים שלך ולחיילים שנמצאים בארגון שלך, בגלל שחייל הוא תמיד חייל.

נמצא כאן מנהל אגף של משרד העלייה והקליטה, ולודה שקלאר, שעליו בעצם משימה לא פשוטה, האנשים האלה חוגגים בירושלים ואני תמיד אמרתי פה, אנחנו נעשה משהו כדי להביא אותם ברכבים, אז הם אמרו: נצעד, נצעד, אנחנו הולכים ואנחנו לא מקטרים על הדרך, ותמיד עם המנון הניצחון היו מגיעים וחוגגים וחברי כנסת וראשי ערים וסגני ראשי ערים מגיעים לחגוג אתם ואתה יודע, אני שמתי לב, משנה לשנה יוצאים לרחובות, ישראלים, אלה שנולדו כאן, וישראלים שלא נולדו כאן וכולם עם מחיאות כפים, עם דמעות בעיניים, יחד עם האנשים האלה, עם המון פרחים שזורקים מתחת לרגליים של האנשים האלה, עם מחיאות כפים סוערות וזה עושה צמרמורת. אצלנו זה בדם, בגלל שבכל משפחה, בכל 'פינה' של משפחה, כל משפחה, יש איזשהו זיכרון, בגלל שאין משפחה שהמלחמה הזאת לא הרגה ולא איבדו את היקירים.

אני רוצה להגיד שאני תומכת ברעיון של חברי הכנסת, אני נגד הדעה שהייתה כאן לא מזמן של חבר כנסת מיקי צור שניסה להעביר את החגיגה הזאת לתאריך עברי - - -

זה בן צור.

לא, זה - - -

גם בן צור - - -

מיקי זה יום העלייה?

מיקי זה יום העלייה - - -

להעביר לתאריך עברי זה - - -

אני חושבת שלא כל דבר צריך לעשות תחת הדת ותחת התאריכים, זה תאריך לועזי, זה התאריך של הניצחון, כך אנחנו נולדנו עם היום הזה וכך אנחנו נהיה כל החיים.

הייתי מבקשת ואני חושבת שחבריי חברי הכנסת יצטרפו אלי, את הדבר הבא. במשך שנים רבות לא הצלחנו להפוך את לטרון למוזיאון של מדינת ישראל. אני מבקשת שאחרי שנחזור מן הפגרה, נהיה כבר אחרי התאריך, ניקח את זה כדגל ואנחנו, יחד אתך, בלטרון חייבים לסיים בניה, חייבים כל עוד האנשים האלה יחד אתנו, לאסוף את כל החומר, למסור אותו ללטרון ולעשות שם מן מוזיאון של מלחמת העולם השנייה, מוזיאון של ניצחון ואני בעד שכל בית ספר וכל תלמיד במדינת ישראל, יידע מה האנשים האלה עברו, איך הם הביאו את הניצחון, איך הם ניצחו את גרמניה הנאצית. מדינת ישראל ומשרד החינוך, אנחנו לא מזמן היינו בוועדה שפשוט כעסתי שם מאוד, פתגמים ברוסית ש"רוסים בלי ווודקה" וכל מיני שטויות, כך מלמדים את הילדים שלנו, במקום ללמד אותם על גבורה, על אומץ לב, על מה שהאנשים האלה – היסטוריה חיה, עשו למען מדינת ישראל.

במשפט אחרון אני רוצה להגיד, אילו לא היו מנצחים, לא הייתה קיימת מדינת ישראל. בזכותם אנחנו כאן, בזכותם קיימת מדינת ישראל ותודה מכל הלב. אנחנו עוד בחגיגה הזאת נהיה אתכם ונעבור בכל עיר ונמחא כפיים ונגיד תודה רבה על מה שעשיתם, על מה שאתם עושים ועל ההיסטוריה שאתם שומרים.

תודה רבה - - -

תוספת לגבי המוזיאון בלטרון, אנחנו מדברים על 17 מיליון ₪, הממשלה לא מוצאת את הכסף הזה. אני מצטרף פה לדבריה של חברת הכנסת לנדבר שנקיים דיון על כך - - -

אם נצטרך נשים את החקיקה, כדי שבלטרון יהיה המוזיאון.

זה לא הרבה כסף, הממשלה יכולה לעשות זאת ואנחנו חייבים לעשות זאת.

אנחנו אפילו מתביישים לדבר על כסף, אני חושבת שבמדינת ישראל צריכים להתבייש בשיקול של הכסף, יש שם טעויות שנעשו אבל אני חושבת שאם כן, אז נעשה דיון ונעביר את החקיקה, כדי שבמדינת ישראל יהיה - - -

צריך, כן - - -

ראש הממשלה הרי הבטיח 5 מיליון באופן מיוחד, ב-9 במאי בדיוק לפני שנה ואנחנו מתקרבים עוד פעם ל-9 במאי ואיפה הכסף?

התוספת שלי שרציתי להגיד, אני דווקא ביקרתי במוזיאון הזה וכבר היום יש שם לא מעט דברים שאפשר ללמוד ומשום מה, כפי שהבנתי מהנהלת המקום, לא מגיעים לשם בתי הספר, אין בטיול שנתי - - -

הוא לא גמור, אי אפשר - - -

לא במבנה החדש, יש מבנה ישן, יש כבר מה להראות, יש כבר מה להראות, אני כבר לא מדברת על המבנה החדש שהוא יהיה גאווה למדינה שלנו.

נשמע ממשרד החינוך אבל לפני זה, אני רוצה לתת זכות דיבור למר אפרים פפרנה נשיא ארגון חיילים פרטיזנים, נכי המלחמה בנאצים. בבקשה.

אני אתרגם.

אתה יכול לשבת קרוב.

לא, אני יכול לעמוד. שלום. אני לא מדבר עברית טוב אבל מדבר. מצטער, אני אדבר רוסית וקסניה תתרגם.

מצוין.

(אומר דברים בשפה הרוסית.)

כל השאר מבינים, אני אתרגם.

(מתרגמת את דבריו של אפרים פפרני)

"חברים יקרים, אנחנו האנשים שייצרנו את ההיסטוריה, לא השקפנו עליה מבחוץ, אנחנו היינו אלה שייצרו אותה, אנחנו היינו אלה שפתחנו את השערים של מחנות ההשמדה.

כשהתחלתי להילחם הייתי בן שש עשרה וחצי בלבד. עברתי את כל המלחמה. שחררתי ערים, שחררתי מחנות ריכוז. כמוני היו עוד מיליון וחצי לוחמים יהודים בכל העולם.

אנחנו דור הולך ונעלם. אני כבר בן יותר מתשעים. בארגון שלי, שהוא מונה ארבעים וארבעה סניפים בכל הארץ, יש מספר אנשים שהם בני 104, יש שמונה שהם בני 100, יש לא מעט אנשים שהם בני תשעים וחמש ומעלה. אנחנו דור הולך ונעלם אבל אנחנו לא נוכל לעזוב וללכת, בטרם הורשנו והותרנו מאחורינו מורשת לצעירים, בטרם סיפרנו את הסיפור שלנו שיש לנו לספר אותו.

אתם, חברי כנסת יקרים וגם עובדי משרד החינוך, לו רק הייתם רואים באיזו התרגשות, התלמידים שמבקרים במוזיאון וביתר המוזיאונים שלי, מסתכלים על הדברים האלה, עד כמה הם מתרגשים ואיזה עניין הם מגלים בכל הדברים האלה. זה כל כך חשוב במיוחד לחינוך הפטריוטי, לחינוך לאהבת המולדת, לאנשים שהגנו ומגנים היום על המולדת האהובה שלנו.

בשנת 2002 הנחנו את אבן הפינה של המוזיאון בלטרון – כמה זמן עבר מאז, ואמרו לי, לא מעט אנשים, ביניהם גם גנרלים, אנשי צבא: המוזיאון שלך באשדוד – בסדר, שיישאר אבל, החשוב הוא המוזיאון החדש בלטרון ואני אמרתי להם: עד שתיבנו את שלכם, אצלי, במוזיאון באשדוד, יעברו אלפי תלמידים וכך זה בעצם קורה היום. זה המוזיאון היחיד שמציינים בו את הגבורה של העם היהודי, גם את השואה וגם את הגבורה והוא זמין לכולנו. מבקרים שם המון סטודנטים וצעירים.

לגבי 26 באייר, מה שעכשיו נדון כהצעת חוק, אז זה התחיל אצלנו, כי היו באים אלינו נכדים ונכדות, דתיים, של סבתות וסבים מאשקלון ואשדוד, ובעצם, הרבנים שלהם הבינו שיש צורך לציין את היום הזה. הם רוצים לציין אותו על פי התאריך העברי ואנחנו אמרנו להם, שאפשר לציין את זה לפי התאריך העברי אבל אנחנו, נמשיך לחגוג את היום הזה עם כלל האנושות ב-9 למאי, זה יום שחגגנו אותו תמיד. גם השנה יש לנו תכנונים גדולים ואנחנו כבר יודעים מי יגיע לאן, לאיזה מצעדים, בירושלים ובמקומות אחרים, זה החג, זה יום שחשוב לכולנו. אני בטוח שבמשרד החינוך יבינו, בסופו של דבר, כמה חשוב לציין את היום הזה, כמה חשוב ללמוד את היום הזה וגם לציין אותו באופן רשמי.

משפט אחרון, אני בדרך כלל לא מדבר הרבה ולא מרבה בכלל להתבטא, הנאומים שלי לא עולים על שלוש, חמש דקות שגם עכשיו בעצם זה היה כך אלמלא התרגום, אבל אני רוצה להדגיש שחשוב מאוד שכולם יידעו את החשיבות של היום הזה, שכולם ילמדו על החלק של העם היהודי, על גבורתו, אפשר להמשיך ולהוסיף על החשיבות של העניין הזה, למען כלל מדינת ישראל ועם ישראל. תודה רבה".

תודה רבה אדוני, תודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה על התרגום.

לכבוד הוא לי.

הצטרף אלינו חבר הכנסת דב חנין, אחד המציעים לדיון מהיר, בבקשה, חבר הכנסת דב חנין.

תודה לך אדוני היושב ראש, אני מתנצל על האיחור, אני הייתי בדיון של ועדה אחרת. הדיון הזה הוא דיון חשוב וחשוב שמערכת החינוך תעשה שינוי גדול בהתייחסותה ליום הניצחון. היום אני אומר את זה כיוון שנמצאים אתנו כרגע פה שלושה נציגים מכובדים - - -

ארבעה, אני רק חייבת לרוץ - - -

אני כבר הבאתי בחשבון שאת יוצאת. ארבעה נציגים מכובדים מקרב חברי הכנסת, של קהילת יוצאי ברית המועצות לשעבר, ובזכותם אנחנו בכלל מציינים את היום הזה במדינת ישראל, בזכות הציבור הגדול והחשוב הזה אבל, זה לא באמת חג של ציבור אחד. כל הכבוד להם שהם מובילים את היוזמה הזאת בציבור הישראלי אבל, זה חג משמעותי ביותר עבור כולנו. אני אומר "עבור כולנו" כבני אדם אבל, גם "עבור כולנו" כיהודים. העם היהודי לקח חלק מאוד מרכזי בניצחון הכי חשוב בהיסטוריה האנושית. אין קרב יותר חשוב בהיסטוריה אנושית מאשר הניצחון על החיה הנאצית. אלמלא הניצחון הזה לא היינו אנחנו קיימים פה, עוד הרבה אנשים לא היו קיימים פה והעולם היה נראה אחרת לגמרי.

לכן אני חושב שמערכת החינוך חייבת לקחת את הנושא הזה, עם הרבה יותר תשומת לב, לבנות תכנית מסודרת, היום הזה צריך להיות יום ציון רשמי במערכת החינוך מרמת בית הספר היסודי ועד רמת האוניברסיטה, עד רמת האוניברסיטה. טקסים, אירועים, מתן מקום לזיכרון, מתן מקום לכבוד, מתן מקום להערכה לגיבורי המלחמה הזו, לווטרנים וכד'.

אני רוצה, אדוני היושב ראש, להביע דאגה מאוד גדולה, דאגה מאוד גדולה מהיוזמה, שאני חושב שהיא יוזמה לא מוצלחת, לבטל את היום הזה ולהעביר אותו לתאריך עברי. יש לנו המון המון חגים וימים בישראל שאנחנו מציינים אותם לפי התאריך העברי אבל, כאן יש יום שכל העולם מציין אותו ואנחנו, היהודים, במרכז הסיפור הזה, ואנחנו 'בהתנדבות' – אני חושב שמתוך רצון טוב אבל זו פשוט טעות גדולה, מוציאים את עצמנו מהכלל, מעמידים את עצמנו בפינה, ביום שבו אנחנו במרכז הסיפור. אני חושב שזו באמת טעות גדולה ואני מקווה שמהוועדה הזו תצא אמירה, שאומרת שאנחנו מביעים דאגה מן היוזמה הזו, עם כל הכבוד ליוזמים ולמציעים, שיש להם הרבה רצון טוב, אבל היום הזה הוא יום אוניברסלי ואנחנו בתוך האוניברסאליות הזו ובמרכז האוניברסליות הזו. אני הייתי מציע – אני קראתי את המסקנות שאני בהחלט חותם על כל מילה שלהן, אני הייתי מציע להוסיף התייחסות גם לנקודה הזו, בסיכום של הדיון הזה.

תודה.

משפט אחד, אפשר?

בבקשה.

משפט אחד. אני פשוט שמעתי כאן את אפרים פפרנה וכשהוא אמר "אני בן שש עשרה וחצי יצאתי" תחשבו, ילד לקח נשק והלך להילחם, זאת מלחמה שכמה עשרות מיליוני אנשים מתו שם וזה באמת עניין של גבורה.

דווקא בימים האלה, גבורה למדינת ישראל, הסיפורים האלה מהווים מוטיבציה. זו מוטיבציה לתלמידים, זו מוטיבציה לחיילים, גם אני אפילו אתן דוגמה אישית שאני, כספורטאי, לפני שהייתי עולה לקרב הייתי רואה סרטים, סרטי מלחמה, כי ראיתי את האנשים, את הגבורה שלהם, איך הם הולכים ואמרתי: מה, אני מפחד מאיזה קרב? זו באמת מוטיבציה. תחשבו. תיכנסו עכשיו לראש של תלמיד שעוד מעט הולך להיות חייל, הוא רואה מה האנשים האלה עשו, אני חושב שזה יעשה אותנו יותר חזקים כמדינה וזה מסר חשוב שכדאי להעביר. תודה.

נשמע את נציגת משרד החינוך, הגברת אלירז קראוס. בבקשה. מה מפריע ביום הזה?

מ-2012 לא הייתה התקדמות. ראינו את הפרוטוקול ואותם דברים נשמעו אז.

אנחנו נשמח לשמוע את עמדת משרד החינוך בנושא.

קודם כל אני רוצה לשתף אתכם בהתרגשות מאוד גדולה, לשמוע את מר אפרים פפרנה. אני הסתכלתי אם מקליטים כי רק את זה אפשר לקחת ולעשות מזה פעילות לתלמידים, רק מחמש הדקות ששמענו פה. זה היה מאוד מרגש וזה עושה הרבה מאוד מחויבות, אחרי שמקשיבים לךָ.

כל מי שנמצא בחדר הזה מסכים אתךְ.

ה-9 במאי הוא יום שהוא גם מורשת עולמית והוא גם מורשת יהודית. הוא חשוב מבחינה חינוכית בשני המובנים האלה, גם במובן החינוכי-אוניברסלי וגם במובן היהודי. אני שותפה לזה שה-9 למאי הוא ה-9 למאי ויום השואה הוא כ"ז בניסן, ויש לנו כך את שני המרכיבים. אנחנו נמצאים במעבר בין-דורי ולהקשיב לך מדבר זה מאוד מדגיש את זה.

לכן, האחריות שלנו, להעביר את המורשת בכל המכלול של נושא השואה, על כל המרכיבים שלה, היא אתגר עצום ומאוד גדול. המורשת היא גם לגבי מה שהיה אבל גם הדוגמה של כוחות הנפש והגבורה, שהחיילים היהודים בצבאות בנות הברית, עם דגש על הווטרנים, גייסו, היא דוגמה חינוכית של מסוגלות וכוחות נפש, שמהם אדם לוקח כוח לכול, אם ציינת את זה בספורט ואם ציינתם את זה בהתמודדות של מדינת ישראל, זו באמת דוגמה, דוגמה למסורת, שאנחנו יכולים לקחת ממה שאתם הייתם חייבים לעשות.

כיום, התאריך הזה מוזכר בתכנית שיעורי המחנך של מינהל חברה ונוער לחינוך העל יסודי, שזה ז'-י"ב, עם פעילות וסרטונים שמַפנים למרכזים השונים של הווטרנים, כדי שמחנך כיתה יוכל לעשות שיעור מחנך בשבוע שחל בו ה-9 במאי.

הנושא הזה נכנס לתכנית הלימודים בהיסטוריה ולחומר המחייב בהיסטוריה. אני צריכה לומר פה שבחינוך הממלכתי היום אין בחינה חיצונית, נושא השואה הוא נושא שנלמד ובנושא הזה של החיילים היהודיים בצבאות בנות הברית, עם הניתוח של המניעים שלהם, התרומה שלהם לניצחון, בדרך כלל ההמלצה היא לקחת דוגמה של לוחם ספציפי, עולה, וללמוד על העשייה שלו, כי זה לא דומה. הניסיון החינוכי מלמד שאם אתה לומד דרך סיפור אנושי, אישי ספציפי, אתה מבין את התופעה הכוללת בצורה הרבה יותר טובה. זה נמצא בהנחיות של חלק מהחומר העיוני של תלמידי י"א, י"ב, כשהם לומדים על השואה בהיסטוריה, כי זה צריך להיות מרכיב.

גם הגיליון של "יד ושם" מופץ לכל המורים, עם קריאה לציין את זה בכיתות באותו תאריך. מה שאני לוקחת להגיד פה – למרות שזה לא כל כך נוח לומר, אבל אני חושבת שיש לי איזו דרך להתמודד עם זה, הוא שכ"ז בניסן יוצא מאוד קרוב ל-9 במאי כל שנה, לא משנה איך 'נופל' הלוח העברי. אני חושבת שמה שאנחנו יכולים לעשות זה בתכנית "בשבילי הזיכרון" שהיא מא' עד י"ב, לקחת כהנחיה, מאחר והתכנית מדברת על תכנית שנתית, לא רק בשבוע של יום השואה, שכל בית ספר או יפתח או ייקח כתחנה את ה-9 במאי ולהכין פעילויות לגילאים של היסודי, כדי שמחנכים ידעו איך לעשות את זה. כי לימוד על מלחמה בבית ספר יסודי צריך התאמה חינוכית לעשות את זה. לא עשינו את זה בתוך "בשבילי הזכירון" עד עכשיו ואני לוקחת לי – אני מקווה בעזרת השם בעוד שנה, תזמינו אותי להראות לכם את הפעילויות שבנינו, מכיתה – אני לא יודעת אם א' אבל ג' עד ט', כדי שבתי ספר שאין להם עדיין את המערכים האלה, יוכלו לקחת את זה כאחת התחנות שבהן מספרים את סיפור השואה כמורשת, כי התכנית "בשבילי הזיכרון" באה כדי לתת את המורשת של סיפור השואה ואת מה שאנחנו יכולים לקחת ממנה להמשך.

זה הכיוון שאני חושבת שאנחנו נוכל כן לקחת אותו ואז בדרך הזאת, להכניס יותר ויותר בתי ספר לציון התאריך הזה בתאריך הזה, לא רק כחלק מיום השואה, כי הרי כיום זה בתוך התכנים של יום השואה אבל לא כיום נפרד, אז זה משהו שהוא לא ממש ציון של היום כיום נפרד אבל, לבקש מבית הספר שכחלק מההכנה שלו ליום השואה יציין את היום הזה.

תודה. חברת הכנסת קסניה סבטלובה, כן.

גבירתי, אני אשמח להתייחס עכשיו לדברים שאמרת. אני חושבת שיש חשיבות יתרה לכך שבבתי הספר גם יתייחסו לנושא של הגבורה, לא במסגרת של יום השואה, כי שואה זה משהו שעובר דרך כל הלימודים שלנו – אני בוגרת מערכת החינוך הישראלית, בין אם נרצה או לא נרצה, זה מגן חובה, בנותיי בנות השש באו בשנה שעברה כבר, כשהסבירו להם על השואה, אז כך שזה חלק נפרד והחלק של ה-9 במאי, שמה לעשות, של ההיסטוריה של המלחמה, התרומה של החיילים היהודיים וגם האספקט הכלל אנושי כמו שבצדק ציינת, חייבים להדגיש את זה ביתר שאת וכמו שנאמר פה, אולי באמת על ידי טקסים שמיוחדים ליום הזה אבל, באספקט הכלל מערכתי, שזה לא יהיה ניתן לבחירה כי כרגע אנחנו יודעים שיש המלצות לעשות אבל רבים מבתי הספר, שאני ביררתי ושאלתי, לפני הועדה הזו, אמרו לי שלא.

אני עוד פעם מחזירה אותנו ל-2012 שמה לעשות, עברו ארבע שנים ודווקא הועדה – חינוך זה היה, לא בוועדת העלייה והקליטה, זה התקיים ב-9 למאי, שזה קצת סימובלי, ואז אמר ואדים קירפיצ'וב, מעירית 'ראשון', הוא אמר דבר כזה: אנחנו בטקס שערכנו ב'ראשון' הגיעה תלמידה מכיתה י"ב, שהייתה אמורה כבר ללמוד את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ואת משמעותו של ה-9 במאי, והיא אמרה: מה אתם מדברים, איזה שטויות אתם מדברים? מה פתאום רוסים? אלה בכלל היו האמריקאים שניצחו במלחמה הזאת, הרוסים בכלל לא השתתפו בה, זה תוצר של מערכת החינוך הישראלית היום, אז על מתלמידה אחת כמובן לא נעשה הכללות על כולם ואני יודעת שיש כאלה ויש כאלה אבל, אני אומרת שיש המונים, המונים של תלמידי ישראל ולא מטמיעים מכיתה א' שזה חג שהוא חג ישראלי לכל דבר, ה-9 במאי, זה מה שאנחנו מנסים להעביר פה, שבהרגשה שלנו, של אלה שבאו עם המורשת של החג הזה, מבחינתנו זה החג הכי ישראלי ויהודי שיכול להיות, כי אם מחברים את זה לתקומה ולשחרור ומבינים שבלי החג הזה לא היינו פה בכלל, לא הייתה מלחמת השחרור אז בעצם, זה "חג על" כזה שאמור לאחד פה את כל הישראלים באשר הם, מכל עדה שיש.

נשמח לתרום את חלקנו פה ולדבר על השאלה, כיצד אנחנו יכולים להטמיע מכיתות מאוד נמוכות וכהנחיית חובה בבתי הספר, אז תגידו לנו מה צריך ואני כבר ניהלתי שיחה עם שר החינוך נפתלי בנט בעניין והוא היה מעוניין להמשיך את השיח, גם בנוגע לחומרים חינוכיים שכרגע לא נמצאים במערכת החינוך בכלל, גם לא לי"א ולי"ב וגם כמובן להתאים אותם לכיתות נמוכות יותר, כדי להתחיל את הלימודים האלה כבר בחטיבה, אם לא אפילו ביסודי, אז תגידו לנו מה צריך ומה נדרש ומה אנחנו כחברי כנסת יכולים לעזור. להגיש חומרים – אנחנו כבר אוספים אותם, לחשוב ביחד על טקסים שאפשר לקיים אותם אבל להתחיל עם זה כבר השנה ולא מאוחר מדי.

תודה. נציג משרד העלייה והקליטה דר' ולדימיר שקלאר, מנהל אגף בכיר לקליטה בקהילה. בבקשה, אדוני.

או.קיי. לא כביקורת כי פה התפקיד של חברי הכנסת לבקר ולקבל החלטות אבל, אפרים פה דיבר על המוזיאון באשדוד, זה לא מוזיאון יחיד, הוא אולי גדול אבל אנחנו תומכים ביותר מחמשה מוזיאונים בכל רחבי הארץ ואנחנו דורשים מן הרשויות להביא לשם תלמידים, כדי שווטרנים יספרו להם סיפורי גבורה ואני יכול להגיד לָךְ שלרוב תלמידי ישראל אין מושג, לא לאחד, ל-90%, 80%, אין מושג על מלחמת העולם השנייה, על גבורה של יהודים, הם מתבלבלים עם יום השואה, אז כאן יש לכם מה לעשות. אני לא חושב שמה שאת אמרת "אני אנסה לעשות שביל, אפיק" – זה לא יעזור. אם עד היום זה לא עזר אז זה לא יעזור. צריך משהו יותר משמעותי, יותר דרמטי, כי אותי זה מקומם. כשאני מדבר עם תלמידים הם לא יודעים כלום, הם לא יודעים כלום. הבן שלי, למשל, אני לא יכול להגיד שהוא לא יודע כלום כי אנחנו מספרים לו, אבל אם לא היינו מספרים לו אז הוא גם לא היה יודע והוא עכשיו בי"ב, אז תחשבו על זה.

תודה. גברת אנה פרלמן, קרן "ג'נסיס" בישראל. בבקשה.

תודה רבה. כבוד יושב ראש הועדה, חברי הכנסת. גם אני מתרגשת יחד עם כולכם על היום הזה, היוזמה הזאת, אבל הייתי רוצה להמשיך את הקו של שהוא כן הוכנס כאן, הביטוי "לא מדברים רק על ה-9 במאי", למרות שהועדה הזו מדגישה את המשמעות של 9 במאי עבור העם היהודי ובטח עבור קהילת יהודי ברית המועצות אבל, באופן סימבולי, התאריך הזה הפך להיות סוג של ביטוי, שמשמעו להעביר את הסיפור של היהדות הדוברת רוסית למערכת החינוך הישראלית, כי הסיפור לא קיים, לכן הוא לא קיים גם לילדים שלנו, גם לילדים שהם יוצאי ברית המועצות לשעבר וגם לחבריהם לכיתה.

לא קיים הסיפור על שואת יהודי ברית המועצות בבתי הספר, לא קיים סיפור הגבורה היהודית בברית המועצות, גם בצבא האדום וגם בשורות הפרטיזנים והמחתרות. הרי את כל סיפורי הגבורה המעטים שמלמדים, גם לצורך העניין, גבורה יהודית בגטו ורשה - - - שורה של מעשי גבורה ולחימה בלתי רגילה, בשטח ברית המועצות לשעבר, כאשר חצי מיליון יהודים היו חלק בלתי נפרד רק מהצבא האדום, לא כולל מחתרות.

הסיפור זה לא קיים ואני מסכימה לגמרי עם כל מה שנאמר כאן. הסיפור הזה הוא לא רק חלק מהמורשת היהודית של הקהילה הדוברת רוסית אלא זה חלק מהמורשת של המדינה הזו וחלק מהסיפור שלנו, אז באופן טבעי מאוד צריך לשלב את הסיפור הזה בתוך הסיפור של העם היהודי, בתוך ההיסטוריה של העם היהודי. אנחנו באיזשהו פלא, מנתקים חלק משמעותי מאוד מהחברה הישראלית, מהמורשת הישראלית ולכן, אנחנו מחנכים קצינים שלנו וחיילים בצבא הגנה לישראל, עם הבנה מאוד ברורה, שלפניהם היו חיילים יהודים שגם נלחמו לא מעט על מנת שהמדינה הזו תקום.

הייתי רוצה רק להגיד דוגמה. לא מעט נוכחתי, במסגרת הפעילות של קרן "ג'נסיס" בצבא הגנה לישראל, במפגשים של קציני צה"ל ועם ווטרנים. לא ברור לי כיצד, אבל בכל אחד מהמפגשים האלה, תמיד היה קם איש יקר, שעבר את דרך הבלתי נתפסת שעברת, מר פפרני, והוא אומר: רבותי, אני את שלי עשיתי, אני הגנתי על העם היהודי, עכשיו חלקכם.

כיצד אנחנו לא מצליחים להעביר את האמת הפשוטה הזאת אל תוך המערכת הישראלית – לא ברור לי אבל, ברור לי מאוד שילד ממשפחה דוברת רוסית, לא יודע שהוא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של העם הזה, הוא גם לא יכול להיות חלק נפרד מהסיפור הישראלי ואם אנחנו רוצים ליצור חברה איתנה, חזקה, שמסתמכת על זיכרון השואה אבל מסתכלת על זיכרון הגבורה, אין לנו ספק שאנחנו נהיה חברה הרבה יותר בריאה, גם ברמת הזהות היהודית הישראלית שלנו, גם ברמת האחדות וגם ברמת של איזושהי ראיה קדימה. תודה.

(אומר דברים בשפה הרוסית.)

(מתרגמת את דבריו של אפרים פפרני)

בתגובה לדברים שלָך, נציגת משרד החינוך, אני בא להדגיש שאנחנו עושים את השיחות עם התלמידים לא רק בשפה הרוסית, אלא גם כמובן בעברית ובאנגלית וכאשר באות קבוצות – ובאות קבוצות, גם ממדינות אחרות, אז יש לנו גם צרפתית וגם ספרדית. יש לנו גם תצוגה שמתייחסת לנושא של גבורה יהודית, מהישוב היהודי ועד צבא הגנה לישראל ואנחנו מבקשים שתבואו לבקר אותנו, שתהיו אתנו בקשר קרוב, שנוכל לעבוד ביחד למען הצלחת הפרויקט הזה.

אני קודם כל מקבלת את ההזמנה. אני לא בדקתי אם בתכנית הטיולים של משרד החינוך – יש תכנית טיולים עם המלצות לתחנות, אם המוזיאון של הווטרנים נכלל. אני מבינה שכרגע הגדול הוא באשדוד ולא - - - שלנו, המוזיאונים, אז אני לא יכולה להתייחס ללטרון. אני אבקש גם ממינהל חברה ונוער, שאחראי על תכניות הטיולים, לבוא אתנו לביקור. אני אקח אחר כך מהוועדה את הדרך ליצור אתכם קשר ואנחנו נבוא לבקר ונראה איך משלבים את זה גם בהמלצות לטיולים. אני רוצה שוב להגיד שמאוד התרשמתי מהדברים שלך ואם קיים מוזיאון גדול כזה באשדוד, אני לא הכרתי אותו. אני יודעת שיש מרכזים של ווטרנים אבל לא הכרתי את - - -

יש בתל אביב Office גדול.

או.קיי, אנחנו נבוא.

אני רוצה להגיד שניה לפני שאת ממשיכה, גברת, יש כאלה מוזיאונים בהרבה ערים בארץ - - -

אני יודעת אבל - - -

גם בערים הקטנות יש כאלה מוזיאונים. רק צריך לדעת, רק צריך לרצות לדעת איפה הם נמצאים, אנחנו נכוון אתכם.

סרטונים יש לי - - -

בוודאי.

כמעט בכל עיר יש כזה - - -

יש כמה דוגמאות באתר של המשרד, כמה מרכזים, אבל אני רוצה לראות את הגדולים כי כדי להכניס לאתר להמלצות לטיולים, אני צריכה לראות את המוזיאונים הגדולים. אני רוצה להדגיש שכן מלמדים על מלחמת העולם השנייה וכן על צבאות בנות הברית כולם, זה תמיד אתגר, לא כל מה שמלמדים אחר כך תלמידים יודעים, אבל זאת לא סיבה לא ללמד ולא לתרום לתודעה.

אני חושבת שהמקום של הווטרנים ושל חיילים בצבאות בנות הברית כולם – לא מספיק מרכזי. אני מקבלת את האמירה הזאת, על כל המישורים החינוכיים שלה, הן האוניברסאליים והן אלה של הזהות היהודית והישראלית, כל אחד על פי הדגשים שלו, ולכן, אני אמרתי שבתכנית החינוכית אני לוקחת על עצמי לבנות חומרים דווקא לגילאים הצעירים יותר, עם הרגישות הנדרשת, כדי שזה יהיה בתוך החומרים שאנחנו מנגישים בתכנית "בשבילי הזיכרון" ולא רק בתכנית הלימודים בהיסטוריה, כנושא, כפעילות שמציינים אותה כחלק מסיפור השואה והגבורה.

מה לגבי, סליחה, אני פשוט לא הייתי חלק מהוועדה, אבל האם דיברתם על טקס ליום הניצחון במערכת החינוך הממלכתית?

אני פה פחות נוח לי, אני לא יכולה להתחייב על זה בצורה הזאת. אני יכולה לבנות אולי מערך של טקס שננגיש אותו לבתי הספר אבל לבחירה.

ואם אנחנו - - -

כאן - - - 'יום לוח' עוד בחודש מאי, שעמוס בכל כך הרבה 'ימי לוח', שבסופו של דבר לא מתבצעים. אני ספרתי לפני שבאתי, לקראת הדיון הזה, יש 27 'ימי לוח' שכוללים קשת מאוד רחבה; יום הסבלנות הבינלאומי, היום הבינלאומי למאבק בגזענות, יום זכויות האדם, שאנחנו - - -

גם סבלנות וגם גזענות – הכול נכלל בתוך העניין הזה של 9 למאי.

הרבה פעמים אנחנו נתקלים בביקורת ההפוכה, שאי אפשר לבנות את כל הזהות רק על החלק הזה ולהוסיף – אני לא יכולה להתחייב לזה.

למי את צריכה לפנות?

מי כן יכול להתחייב על זה?

אני גם אומר יותר מזה, הנטייה היא לאפשר לבתי הספר יותר אוטונומיה ויותר בחירה. אני לא רואה היום, ריאלית, הנחיה מחייבת לכל בתי הספר לציין – לא חשוב כמעט באיזה נושא, יום לוח מסוים. יש את יום - - - יש את יום - - - יש את יום הזיכרון לחללי צה"ל, כל הימים האחרים את לא תמצאי להם נוכחות כללית במערכת. היה לי נוח להגיד: כן אני רוצה - - -

את מביאה את זה כאופציה, מי שירצה יעשה? האם זה מה שאת אומרת? לתת להם חומרים וכן הלאה.

אופציה זה - - -

סופו שלא יעשו.

את זה אנחנו יודעים.

אנחנו נפנה - - -

אני כן יכולה לומר מניסיון, שבתוך "בשבילי הזיכרון" – שזו התכנית החינוכית לכל הגילאים, חסרים חומרים לבית הספר היסודי, ואם אנחנו ננגיש את החומרים האלה בצורה טובה, השימוש בהם יהיה רחב. התאמה של חומרים לגילאים האלה והתמהיל הנכון לעשות אותם, דווקא עם העניין של מאי וניסן והחיבור ביניהם, כאן אני חושבת שהאתגר החינוכי הוא אתגר שאנחנו נוכל לבנות אותו. להתחייב ליום כללי במערכת – אני אומרת פה, ההמלצה היא לציין את זה, זה כבר נמצא כהמלצה, ואתן צודקות שהיא לא נפוצה ביישום שלה, יש בתי ספר שעושים את זה, יש בתי ספר שמזמינים וטרנים לטקס יום השואה אבל, זה לא מערכתי, והנושא של הדרישה להכניס את זה גם לתכנית הלימודים בהיסטוריה באופן יותר בולט, ובוודאי לתכניות חינוכיות ולתכניות הטיולים – את זה אני יכולה להגיד שאנחנו נעשה. תזמינו אותי בבקשה, בעזרת השם שנהיה כולנו בריאים, בעוד שנה, לראות מה נעשה. אני מוכנה לעמוד באתגר הזה ותראו שהתקדמנו. לציין את זה כיום לוח נוסף אני לא רואה כרגע ריאלית, בתאריך, בזמן הזה, בשנה, להוסיף עוד - - -

הדאגה שלנו היא שאם לא נחייב אז אתם לא תקיימו את זה. כן, חבר הכנסת חנין.

אדוני היושב ראש, אני הייתי מאוד שמח אם היינו במצב שבו באמת ביום הניצחון, כמו בימים חשובים אחרים, כל בית ספר היה מתכנס באולם והיה מתקיים טקס. אני מבין, אמרה פה נציגת משרד החינוך, בצורה מאוד כנה, שזה מאוד מורכב בתנאים שאנחנו נמצאים בהם אבל, אנחנו לא חייבים להתחיל מרמת המקסימום, כי אם אנחנו קובעים שזה יום שמערכת החינוך תציין אותו אז למשל אפשר לציין אותו בשעת מחנך בכל שבוע, ששעת המחנך באותו שבוע - - -

זה מה שציינתי בהתחלה.

תוקדש ליום הניצחון. אפילו אם זה יהיה יום אחד אחרי או לפני, אבל יש שעת מחנך בכל שבוע, אין שום סיבה לא לקבוע את העיקרון, שמערכת החינוך מציינת את זה כ'יום לוח', הצורה והמתכונת צריכות להתפתח עם הזמן אבל, את העיקרון אנחנו חייבים לדעתי לציין. תודה.

נשמע את נציגת "יד ושם", בבקשה.

שלום, ברוכים הבאים, שמי אורלי ניר, אני סגנית מנהלת אגף השכר וקשרי קהילה ואתי אורי קלט, מבית הספר הבינלאומי להוראת השואה. אנחנו דווקא כן נתחיל עם הטקס אז אנחנו כמובן מקיימים טקס ממלכתי גדול. שנה שעברה היינו שותפים לטקס הממלכתי לציון שבעים שנה, עשינו את זה עם משרד רוה"מ לטרון וערכנו טקס מפואר ורב רושם. השנה אנחנו חוזרים למתכונת הקבועה, שזה יהיה ביום ראשון ה-8 במאי, הקדמנו ביום בגלל אירועי יום העצמאות, שנושקים. אל תשכחו שיום השואה יוצא יום חמישי, זאת אומרת שיש לנו ביום חמישי טקס, בימים רביעי, חמישי וראשון. זה יצא השנה בצפיפות מאוד גדולה. השר, שר הקליטה, כמובן יהיה נוכח, כנציג המדינה ואתו יבואו כחמש מאות ווטרנים, ניצולי שואה, חיילים, אנחנו עושים את זה באנדרטת הניצחון, בשעה שלש, השנה קצת יותר מוקדם, שוב, משיקולים מערכתיים כאלה ואחרים.

אני בכבוד רוצה להעביר לאורי את העדכון של מה שאנחנו עושים, מבחינת השיתוף שלנו עם מערכות החינוך השונות בארץ.

אתחיל בשבוע יום הניצחון שהשנה הוא שבוע יום השואה, השנה זה צמוד. 'בגדול' אנחנו כן מלמדים תלמידים, זאת אומרת, כשבאים אלינו ליום עיון. אני עוסק בשוטף בעיקר עם תיכונים י', י"א, י"ב, י"א זה מסתדר עם ההערכה החלופית, עם התכנית, כשאחד הנושאים הוא נושא של גבורה ואז נוגעים בנושא של הלוחמים היהודים. במיוחד בשבוע הזה שסביב ה-9 במאי אנחנו עוסקים בזה בצורה הרבה יותר אינטנסיבית. אנחנו נכנסים עם התלמידים למוזיאון, במוזיאון עוסקים בפינה שמוקדשת ללוחמים היהודים, לוקחים את אנדרטת הניצחון, עמוד הגבורה, עוד פעם, אלה אתרים שעוסקים בדיוק בנושא הזה ולעתים – זה תלוי בבית הספר, אנחנו לוקחים אותם גם להר הרצל ושם, משלבים את האנדרטאות שמוקדשות ללוחמים היהודים, בתוך כל הדבר הזה. זה גם לאורך השנה כולה אבל בשבוע הזה זה מיוחד.

בשבוע של 9 במאי הווטרנים בדרך כלל מגיעים מוקדם בבוקר, הם מסתובבים ב"יד ושם", נכנסים למוזיאון, אנחנו משתדלים ומנחים את המדריכים שלנו ליצור מפגשים, כלומר, שהמחסום של השפה – גם אם הווטרן לא מדבר עברית, אנחנו משתדלים שכן יהיה מפגש, שהתלמידים ידברו אתו, שאיכשהו נעשה תרגום וגם אם אין תרגום, עצם המפגש הזה משדר משהו, כמו שהרגשנו פה עכשיו במפגש אתךָ.

אני רוצה רק משהו אחד לגבי אורך השנה כולה, מדברים פה הרבה מאוד על יהודי ברית המועצות במלחמה וזו באמת הדומיננטיות – ואולי המרכזיוּת מהרבה סיבות אבל, חשוב להדגיש שאנחנו מציינים ועוסקים בלוחמים יהודים גם בצבא ארצות הברית, שזה גם כן מעל חצי מיליון איש, בצבא בריטניה – שזה הישוב היהודי ויש לזה גם השלכות – כמו שאפרים הזכיר מקודם, לגבי צהל בכלל, שהרבה מאוד מפקדים שהיו בבריגדה היהודית ובכלל בצבא האנגלי, המשיכו גם לאחר מכן. צבאות פולין, למעשה אנחנו מדברים על כמה וכמה צבאות בתקופות שונות, שגם משם מגיעים אנשים שונים אבל, באופן טבעי, בגלל הדומיננטיות של הסיפור, יהודי ברית המועצות נמצאים גם.

אנה נמצאת פה אז אנחנו יכולים להגיד על הרבה מאוד שיתופי פעולה שיש בין ג'נסיס לבין "יד ושם" ובית הספר הבינלאומי להוראת השואה, שאנחנו עוסקים לאורך השנה כולה בפרויקטים, היו בעבר פרויקטים של תיעוד ווטרנים, של סטודנטים, של תלמידים, שהלכו ונפגשו, היה ב"מופת בשמת" בחיפה ועוד בתי ספר, בתי ספר שונים שמגיעים לאורך השנה, שיש בהם יותר אוריינטציה של יוצאי חבר העמים, אנחנו עוסקים רבות בנושא הזה ואני יכול להגיד לכם, כמי שמתאם פעילויות של הרבה בתי ספר ולאורך השנה כולה, אנחנו משתדלים להכניס – לפעמים בצורה יותר הולמת, לפעמים כדרך אגב, את הנושא של הלוחמים היהודים כחלק מהיום כולו. כלומר, שלא יהיה מצב שקבוצה מגיעה ולא נגעה בנושא הזה. לפעמים זה עשר דקות, לפעמים זה יותר זמן, זה תלוי בבית הספר ובפעילות שהוא בוחר.

יש פעילויות אצלנו, במרכזיה הפדגוגית, סביב הערכה חלופית של עבודות של תלמידים שגם נוגעות בדבר הזה וכשיש לנו אפשרות, אז זה עם ניצולי שואה שהם ווטרנים שעובדים אתנו, הם מגיעים, אנחנו עושים איזשהו מפגש, אני יכול להגיד על יום השואה הקרוב שיש לנו 'פאנל' – הוא מיועד לסטודנטים אבל גם תלמידים כנראה ישתתפו בו, שמגיעים אליו ניצולי שואה ואנחנו משתדלים שבתוך ה'פאנל' הזה כל שנה יהיו גם ווטרנים, שידברו על החלק הזה, כיוון שאנחנו משתדלים לדבר על הסיפור שלפני המלחמה והלאה, כלומר, שהנושא הזה יהיה גם לאורך הדרך.

בימי עיון, המדריכים שלנו, מדריכי פולין, בימי עיון ככלל ב"יד ושם", הנושא הזה עולה שוב ושוב, ומקבל תשומת לב והפקנו חוברות שונות, גם במסגרת החוברת "שבילי הזכרון", זו חוברת שיוצאת מ"יד ושם" למורים אבל, גם חוברות פנימיות שיועדו למדריכים, אנחנו מעלים באתר של "יד ושם" דברים, כלומר, לאורך השנה הנושא הזה קיים. הוא מקבל יתר תשומת לב בשבוע של ה-9 במאי, אבל הוא קיים לאורך השנה, בשיתוף עם משרד החינוך, בשיתוף עם ג'נסיס ובפעילות רבה.

אני יכול להגיד עוד דבר אחד שהוזכר פה, לגבי לטרון, גם לטרון – אני לא יכול להגיד עכשיו אבל בעבר היו לנו לא מעט שיתופי פעולה עם לטרון, צביקה קנטור שבזמנו היה, אני לא יודע אם עדיין, נפגשנו אתו, אני יכול גם להעיד על חילופי דברים בנושא הזה, שהיו לנו, כדי שיהיה שיתוף פעולה, כדי שנַפנה ואנחנו מציעים לבתי ספר לפנות לשם, בהמשך לדברים שנאמרו בהתחלה.

יש עוד הרבה דברים שאני יכול להגיד על הפעילות שלנו אבל 'בגדול' לאורך השנה, זה קיים ונוכח.

תודה, תודה. אנחנו נסכם את הדיון. אני מבקש ממנהלת הועדה, דנה גורדון, שתקרא לנו את המסקנות. לאחר מכן נצביע. בבקשה.

הועדה סבורה כי חשוב לציין במערכת החינוך את יום הניצחון על גרמניה. חשוב להביא לידיעת התלמידים בישראל, ביום זה במיוחד, מידע אודות הלחימה שהביאה לניצחון ולהדגיש את העובדה שיהודים רבים לחמו במסגרת הצבא האדום הסובייטי ובכך היו שותפים למיגור הצורר הנאצי. כתוצאה מכך הושם קץ לשואת יהודי אירופה, שוחררו עמי אירופה מהכיבוש הנאצי והדבר הביא להקמת מדינת ישראל.

1. לציין במערכת החינוך את יום הניצחון על גרמניה הנאצית, החָל ברחבי העולם בתאריך ה-9 במאי, לחשוף את התלמידים לפרק חשוב בהיסטוריה ולהנחיל את מורשת גבורתם של בני הלאומים שלחמו בנאצים, במחתרות, בתנועות הפרטיזנים, במחנות הריכוז ובגטאות וכמובן, בצבאות הסדירים.

2. להורות למורים ללמד במסגרתו אודות הלחימה בצורר הנאצי ומיגורו, תוך שימת דגש על תרומתם של הלוחמים היהודים בצבא האדום וכן בצבא בעלות הברית. יש להדגיש כי כתוצאה מכך הושם קץ לשואת יהודי אירופה וזורזה הקמת מדינת ישראל. יש לכלול בחומר הלימוד גם את ההתמודדות של יהודי ברית המועצות לשעבר עם השואה, ואת העובדה שרבים מהם נאלצו לעזוב את כל רכושם ולהימלט אלפי קילומטרים מן הצורר הנאצי, ברעב ובחוסר כל.

3. הועדה מביעה דאגה נוכח היוזמה לשנות את מועד יום הניצחון ולקבוע במקומו מועד על פי התאריך העברי. יוזמה זו, שבאה מתוך רצון טוב, עלולה לגרום לכך שדווקא ישראל תוציא את עצמה מהכלל של ציון היום במתכונת האוניברסלית, שהתקבעה בעולם כולו. הועדה קוראת להמשיך לציין את יום הניצחון במועד האוניברסאלי של ה-9 במאי.

הצבעה

בעד – פה אחד

מסקנות הוועדה אושרו.

אנחנו מצביעים. מי בעד? פה אחד. אין מתנגדים, אין נמנעים. הועדה תניח היום את המסקנות על שולחן הכנסת. אנחנו סוגרים את הדיון. תודה לכולכם שבאתם והשתתפתם, תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30.