הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 53

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, כ"א באדר א התשע"ו (01 במרץ 2016), שעה 12:30

דילמות ואתגרים ברצף הטיפול בילדים בסיכון ובמשפחותיהם הן בקהילה והן במסגרות החוץ ביתיות – במסגרת יום העובד הסוציאלי הבינלאומי

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

יגאל גואטה

מאיר כהן

דליה לב שדה - עובדת סוציאלית, מנהלת שרות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

איתנה ברמן - סגנית מנהלת שרות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אלינור בר - ראש ענף שרות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ורד רוטפוגל - מפקחת ארצית קהילה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עמיר קשי - מפקח ארצי ועדות תכנון טיפול, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אסתי מרקוביץ - מפקחת ארצית איתור והגנה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

שלווה לייבוביץ - מפקחת ארצית אומנה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

איריס פלוגטן - סמנכ"לית בכירה שירותים חברתיים, משרד הרווחה

ורד כרמון - מפקחת ארצית גיל רך, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רונית וייגלר - הלשכה המשפטית, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

זהר סהר - השירות הארצי לעובדים סוציאליים, משרד הבריאות

לידיה רבינוביץ - עובדת סוציאלית, האגף לסיוע משפטי, משרד המשפטים

טלי שונרי - מנהלת היחידה לטיפול בילד, עיריית ירושלים

ציפורה לפלר - ממונה על מחלקת ילד נוער ומשפחה, עיריית ירושלים

מלכה גולדפרב - מרכזת תוכניות לילדים ומשפחות בסיכון, עיריית ירושלים

שולי גרסון - עובדת סוציאלית עירונית לחוק הנוער, עיריית ירושלים

רחל זעפרני - עובדת סוציאלית, אגף שיקום, עיריית ירושלים

רוית זמיר - מנהלת לשכה אזורית, רוממה, עיריית ירושלים

דבורה ממן - עובדת סוציאלית, אגף הרווחה, עיריית בית שמש

דגנית נרקיס - יו"ר ועדת טיפול והערכה ראשון לציון, עיריית ראשון לציון

אילנה שניידר - עובדת סוציאלית, לפי חוק נוער, עיריית ראשון לציון

ליאת מילרוד - ועדה לתכנון טיפול, עיריית ראשון לציון

חלי עובדיה - עובדת סוציאלית, המחלקה לשירותים חברתיים, עיריית חיפה

ליליה לוין - עובדת סוציאלית, המחלקה לשירותים חברתיים, עיריית חיפה

נחמה ברימן - עובדת סוציאלית משפחה, עיריית חיפה

ליאורה לורי - מנהלת אגף הרווחה, עיריית נצרת עילית

מיכל פלג - עובדת סוציאלית, מנהלת היחידה לטיפול בהתמכרויות, עיריית נצרת עילית

איריס בורמיל - אגף הרווחה, עיריית נצרת עילית

ליאת ממן - ראש צוות מרכז עוצמה, רווחה, עיריית באר שבע

אורית מזוז - מנהלת מחלקת רווחה, עיריית באר שבע

מיכל כהן - מנהלת מחלקת רווחה, עיריית באר שבע

מוניקה מסינגר - עובדת סוציאלית לחוק הנוער ויושב ראש ועדת רווחה, נשר

מיכל ליבנה - עובדת סוציאלית, מנהלת המחלקה לשירותים חברתיים, נשר

רחל ברנע - מנכ"לית אסטרטגית, מועצה אזורית הגלבוע

שרון וכשר - עובדת סוציאלית, ראש צוות, מועצה אזורית שומרון

מירה קרני - עובדת סוציאלית, מנהלת קבילות נציב ציבור, המועצה הלאומית לשלום הילד

רוני גאגין - מנכ"לית מחלקה לעבודה סוציאלית, בית החולים רמב"ם, חיפה

ציפי דורות - עובדת סוציאלית, המרכז הרפואי איכילוב

שרה כהן - סטודנטית למשפטים, הקליניקה לזכויות ילדים ונוער, האוניברסיטה העברית בירושלים

עידית מועלם - סטודנטית למשפטים, הקליניקה לזכויות ילדים ונוער, האוניברסיטה העברית בירושלים

דנה רוטשילד - הקליניקה לזכויות ילדים ונוער, האוניברסיטה העברית בירושלים

שירן רייכנברג - עורכת דין, מנחה קליניקה, האוניברסיטה העברית

סמדר רז - עובדת סוציאלית, מרכזת מרכז לימוד ילד ונוער, אוניברסיטת חיפה

יעל גרון - ראש חוג עבודה סוציאלית, המכללה האקדמית צפת

אורית גוטמן שוורץ - יו"ר המועצה לעבודה סוציאלית

רחלי גבאי - עובדת סוציאלית

נחמה דותן - יו"ר תא המפקחים, איגוד העובדים הסוציאליים

שלומית שירה מעין ויליאן - עובדת סוציאלית באיל"ן, איגוד העובדים הסוציאליים

מלי ברקוביץ' - עובדת סוציאלית באיל"ן, איגוד העובדים הסוציאליים

דב ברנשטיין - עובד סוציאלי, גמלאי, קצין מבחן בדימוס, איגוד העובדים הסוציאליים

אהוד דלה - יו"ר מחוז הדרום באגוד העובדים הסוציאליים

יואב אפלבוים - B.A, יו"ר העמותה לפנימיות טיפוליות ושיקומיות, מנכ"ל כפר הנוער "אהבה"

עדנה זלמנסון - חברת וועד מנהל, עמותת אהבה

יובל אפלבוים - B.A, עובד סוציאלי, רכז הדרכה ארצי, עמותת יד לאישה

ירון בראון - מנכ"ל, ילדים בסיכוי

רויטל ברנד - עובדת סוציאלית, מנהלת תוכנית "הורים שותפים", ילדים בסיכוי

מורן מזרחי - עובדת סוציאלית, מרכזת תוכנית גשר לבוגרי פנימיות, ילדים בסיכוי

ט' - תוכנית "הורים שותפים", ילדים בסיכוי

מ' - בוגרת פנימייה

ח' - פעילה

א' - בוגרת אור שלום

אליאב בטיטו - יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית

אליחי סקיטל - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

רעות גולדמן - עובדת סוציאלית, יו"ר תא תלמידים ונוער

שרית ויזל - עובדת סוציאלית, מנהלת תוכניות, אשלים - ג'וינט ישראל

איריס זלכה - מנכ"לית עמותת מקום

יצחק אלמקייס - מנכ"ל פנימית בית ספר למלאכה חב"ד, קריית מלאכי

חדוה שטיגליץ - סטודנטית לחינוך בלתי פורמאלי, בוגרת פנימייה

ד"ר מיכל סלע - פעילה, מתנדבת

רוני קורלאונד - סטודנטית לעבודה סוציאלית

אהובה שרי - סטודנטית לעבודה סוציאלית

שמואל פינצי - גמלאי, לשעבר עובד סוציאלי בביטוח הלאומי

טלי אנרסקי - מנהלת תקשורת, הקרן לידידות

נבט כהנא - עובד סוציאלית, בית ספר לרווחה

חיה דסקל - גמלאית משרד הרווחה

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

תמי ברנע

ר.כ., חבר המתרגמים

דילמות ואתגרים ברצף הטיפול בילדים בסיכון ובמשפחותיהם הן בקהילה והן במסגרות החוץ ביתיות - במסגרת יום העובד הסוציאלי הבינלאומי

צהריים טובים לכולם. אני ברשותכם מבקשת לפתוח את דיון הוועדה בנושא של דילמות ואתגרים ברצף הטיפול בילדים בסיכון ובמשפחותיהם, הן בקהילה והן במסגרות החוץ ביתיות. אנחנו מקיימים את הדיון במסגרת יום העובד הסוציאלי הבין לאומי.

חשוב מאד לציין שבנושא, על כל מורכבויותיו, נושא שנידון ככה ביני לבין העובדים הסוציאליים פחות במסגרת הוועדה, יותר במסגרת של דיונים מקצועיים. רב בשבוע שעבר אנחנו קיימנו דיון מאד משמעותי ומעמיק מבחינת הסוגיה הזו, יחד עם עובדים בכירים במשרד הרווחה. מאד חשוב לנו כל הזמן לבחון את הדברים ולהיות עם היד על הדופק ואנחנו רואים חשיבות רבה בנושא הזה, על כל גווניו.

אין פה שחור ולבן, כמו שהרבה פעמים מנסים להציג את זה בציבור. כשאנחנו אומרים דילמות ואתגרים, אנחנו באמת מתכוונים לכך. ההחלטות של הוצאת ילדים מהבית הן לא פשוטות. הרבה פעמים מדובר בהצלת נפשות ואולי במקרים אחרים מדובר במקרים שצריך יותר לבחון אותם ולראות אולי אפשר לשלב בקהילה, במידה שנמצאים בתוך המקום הזה של לבחון את האיזון בין הדברים ודווקא מהנקודה הזאת אנחנו רוצים בעצם לקיים את הדיון היום.

אז ראשית אני מברכת את כל הנוכחים ואני מודה לכולכם שהגעתם לוועדה לזכויות הילד ובהיקף כזה, זה באמת מחמם את הלב.

לפני שאנחנו פותחים את הדיון, אני נדרשת בעצם להקריא סעיף משפטי שישרת אותנו בהמשך. אני קובעת כי לפי סעיף 120 לתקנות, ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או של קטינים שעליהם דובר בדיון, או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול, ככל שהדבר נדרש כדי להגן על עניינם של קטינים. בסוף בסוף אנחנו כאן בשביל הילדים, אנחנו צריכים גם להגן עליהם.

אנחנו נתחיל בבקשה עם עובדת סוציאלית דליה לב-שדה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים, בבקשה.

תודה רבה. קודם כל אני רוצה להודות לך, חברת הכנסת יפעת שאשא-ביטון, שאפשרת לנו באמת לקיים את היום הזה על הנושא הספציפי הזה ובאמת הפעם זה בהקשר שהגורל זימן לנו בהקשר הזה, למרות שאנחנו כבר תקופה מאד ארוכה, העובדים הסוציאליים - שעומדים בקו החזית החברתית של מדינת ישראל, אין מה לעשות – מותקפים, מושמצים ולאחר באמת התכנית האחרונה שהייתה עם הפנים האמיתיות, שזו כבר הייתה תחושה גם בשטח וגם באצלנו במשרד, שהגדישו את הסאה, מה שנקרא, אפשרת לנו לקיים את הדיון הזה, לרכז אותו, להציג את הנושאים שלנו, ולהציג גם אתגרים שיש לנו ולזמן מספר אנשים לדבר כאן בפורום הזה, בוגרים של מסגרות שלנו, הורים שנמצאים בקשר עם שירותי הרווחה והם יספרו את הסיפור שלהם גם בקצרה.

אז אני אתחיל קודם כל במצגת קצרה מאד, שככה תמקד אותנו בנושאים שעליהם אנחנו מדברים. קודם כל גם בכתובים, גם בחוקים, גם בתקנות, התפיסה הבסיסית במדיניות משרד הרווחה היא, שילד זקוק למסגרת משפחתית חמה, דואגת ואוהבת, הוא צריך להרגיש שייך אליה, לחוש בה בטוח, מוגן לצורך ההתפתחות שלו. זה החלק הראשון החשוב ביותר.

אבל החלק השני שמתבסס עליו, אולי לא אבל, אבל גם החלק השני, שלפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, חלה החובה והזכות על הורים לדאוג לצרכי הקטין ולטובתו, כדרך שהורים מסורים היו נוהגים. זאת אומרת שני הדברים באים ביחד – יש זכויות ויש חובות.

אנחנו רוצים להראות את מספר הילדים המוכרים ובסיכון ישיר משפחתית, שנמצאים בנתונים של משרד הרווחה. אז אתם רואים שמשנת 2001 עד שנת 2005 – הגידול במספר הילדים - - -

2015.

2015. מ-2001, 2010 זה באמצע, כן, 2015. תיכף אני אגיד גם למה בין שנת 2010 לשנת 2015 יש גידול קטן יחסית. אז ילדים מוכרים זה ילדים שפשוט רשומים כי הוריהם רשומים, הם לא בהכרח ילדים בסיכון, אבל אנחנו רואים ש-82.5% מהילדים הרשומים הם גם ילדים בסיכון. ילדים בסיכון זה אומר שזה ילדים שענו על מספר נזקקויות מה שנקרא אצלנו בתוך המשרד, ולכן הם מופיעים ומוגדרים כילדים בסיכון ואנחנו רואים שהמספרים הם גבוהים מאד ועלו מ-142,000 בשנת 2001, דרך 334,000 בשנת 2010, עד 365,981 בשנת 2015.

בחמש השנים האחרונות הגידול יחסית קטן, משום שגם נוספו תקציבים לקהילה, גם נוספה התכנית הלאומית, גם ערכנו מיפוי מאד נרחב של משפחות וילדים בסיכון, ולכן התחושה היא שבסך הכל הרבה מאד מהילדים והמשפחות מאותרים ומזוהים במערכת שלנו.

קודם כל מאד חשובים לי הנתונים של המועצה לשלום הילד, להראות האם היד קלה על ההדק. מדינת ישראל נמצאת במקום לפני האחרון מבחינת המדינות המפותחות, מדינות הרווחה, בהוצאת ילדים מהבית. הנתון הזה של 3.4, שיעור ל-1,000 ילדים, זה לא שלנו, זה אנשים שמבקרים אותנו ובודקים אותנו. הוא עוד גבוה יותר מהמציאות, כי בתוך זה צריך להוריד כ-750 ילדים שנמצאים בפנימיות יום, שזו מסגרת קהילתית, אבל הם נספרים על מכסות. אז אם אנחנו נוריד את זה, אנחנו מגיעים ל-2.7 ל-1,000.

כשאת אומרת פנימיות יום, זה בעצם ילדים שבמהלך היום נמצאים במסגרת של פנימייה ואחר כך מגיעים - - -

נכון. הם נמצאים בבית ספר בקהילה, הם מגיעים לפנימייה משעות הצהריים עד שעות אחר הצהריים, מקבלים טיפול, ההורים מקבלים טיפול ואז הם חוזרים הביתה. סופי שבוע, חגים, חופשות, הם בבית.

גם ביום יום. הם ישנים בבית.

כן, כן, הם ישנים בבית כל יום ובסוף השבוע.

ועדיין הם מוגדרים ילדים בסיכון.

הם בסיכון גבוה, לא רק בסיכון. הם ילדים שאם הם לא היו במסגרות של פנימיות יום, אני חושבת שאת רובם היינו נאלצים להוציא מהבית. הם חלקם נמצאים גם בצווים. דרך אגב גם הפנימייה משמשת להם כמעין עוגן שאם חס וחלילה קורה איזה שהוא משבר במשפחה, אז היא גם יכולה לקחת אותם לאינטרני לפרק זמן ולהחזיר אותם חזרה לקהילה.

תהליך קבלת ההחלטות על הטיפול בילדים ונוער ובמשפחות. אז קודם כל מסר ראשון חשוב לנו להגיד, מי שמחליט על השמת ילדים או על בכלל בנייה של טיפול להורים גם בקהילה, גם בחוץ ביתית, זה הוועדה לתכנון טיפול והערכה, שהיא הפורום המקצועי, הבין מקצועי. יושבים בה גם גורמים נוספים שפועלים תמיד בשותפות עם המשפחה. בלמעלה מ-95% מהוועדות משתתפים ההורים, מתוך בדיקה שאנחנו עשינו.

עובד סוציאלי, כפי שהציגו גם בתכנית, עובד סוציאלי משפחה – לעולם אינה יכולה לקבל החלטה על השמה חוץ ביתית על דעת עצמה. חשוב מאד לדעת את זה ולציין את זה. רוב הילדים מוצאים מביתם רק לאחר מיצוי תהליכי טיפול בקהילה, למעט אותם ילדים שמוצאים בצו כמובן, אבל - - -

בצו חירום.

בצו חירום, סליחה, בצו חירום, ולמסגרות חירום, כשבדרך כלל מדובר על מיעוט די גדול של ילדים, באמת אני חושבת שבסביבות 400-500 ילדים שמוצאים מביתם בצו חירום. וכל החלטה מתקבלת בכובד ראש תוך בחינת כל האפשרויות. המשמעות שלנו היא שאין דבר כזה יד קלה על ההדק.

אני רוצה ברשותך שתחדדי, אני חושבת שזה חשוב, את הנקודה לגבי מי מקבל את ההחלטה על השמה חוץ ביתית. זאת אומרת לא עובדת סוציאלית או עובד סוציאלי לבדם מחליטים בעצם.

נכון, זה צוות בין מקצועי - - -

שכולל את מי?

שיושבים בצוות הזה יושבת ראש ועדת תכנון טיפול, היא עובדת סוציאלית שזה התפקיד שלה והיא הוכשרה לתפקיד הזה. מוזמנת - - -

סליחה, תנהלו את השיח הזה בבקשה בחוץ. בבקשה.

מוזמנת מדריכת ראש צוות בדרך כלל לדיון הזה וגורמים נוספים. עו"ס המשפחה מוזמנת לדיון הזה, המשפחה כמובן, גם הילד, לפי היכולות שלו, לפי הגיל שלו, אם הוא יכול לדבר וגם אנשי מקצוע נוספים שרלבנטיים בקהילה.

אני הייתי רוצה, אני לא יודעת אם עכשיו זה הזמן ואני שואלת אותך פשוט, כי יש לנו פה יושבת ראש ועדת תכנון טיפול, שאנחנו ביקשנו. בהמשך, בסדר. אז זה הפורום שמקבל החלטות על השמה חוץ ביתית. רוב החלטות שמתקבלות הן החלטות בהסכמת ההורים, בשיתוף הפעולה שלהם. כאשר יש התנגדות של ההורים, אז אנחנו עוברים לשלב הבא וזה השלב שבית המשפט צריך לקבל החלטה. דרך אגב, גם רוב המקרים שמגיעים לבית המשפט, בסופו של תהליך מתקבלת החלטה בהסכמת ההורים. יש מיעוט קיצוני של הורים שמתנגדים גם להחלטות בית משפט, ואלה ההורים שבדרך כלל גם מגיעים לתקשורת.

כאן רציתי להראות את מספר המטופלים בעצם שיש לנו גם ילדים וגם הוריהם בקהילה ובחוץ ביתי, שזה רק על פי נתוני מערכת המחשוב שלנו. זה לא כל ההורים שמקבלים את הטיפול. תיכף אני אסביר גם למה הכוונה. ואנחנו רואים שמשנת 2005 עד 2015, אם תשימו לב לגבי ההשמה החוץ ביתית, בגדול זה נשאר 0.4% מכלל הילדים במדינת ישראל. זאת אומרת לא משתנה המספר.

המספרים המוחלטים עולים ויורדים, אבל זה לא משתנה וזה גם מה שהוצג בתכנית. זה לא 10,000 ילדים בהשמה חוץ ביתית, זה 10,000 ילדים שעוברים במערכת ההשמה החוץ ביתית בשנה. כי יש ילדים שמסיימים י"ב, יש ילדים שההורים מחליטים להחזיר אותם הביתה, העובדים הסוציאליים, שהם בעצמם לא רוצים להישאר. ברגע נתון יש בערך כ-6,000 ילדים בפנימיות ועוד 2,300 ילדים במשפחות אומנה.

אנחנו רואים לעומת זאת את הטיפול בקהילה. לאורך השנים, כפי שניתן לראות, יש גידול - - -

כמה יש בפנימיות של משרד החינוך?

שוב, נתון שהוא מספר שעובר בתוך המערכת של משרד החינוך. הוא נע על 22,000 - - -

בדרך כלל מי שמגיע לפנימייה הוא - - -

לא, לא, יש שעוברים גם. אבל 22,000. מה שאומרים במשרד החינוך שזה היום יותר ויותר ילדים דתיים שמגיעים לפניות, פחות ופחות ילדים דווקא חילוניים. אבל את זה צריך לבדוק עם משרד החינוך. הפרופיל קצת משתנה.

אז אנחנו רואים שלמרות שמספר הילדים שנשאר קבוע ואני חייבת להגיד שזה למרות הגידול במספר הילדים, למרות גידול שאנחנו נראה בהמשך גם במספר הדיווחים, למרות שיש עוני שמתגבר במשך השנים האחרונות, למרות סכסוכי גירושים קשים שיש היום במשפחה, בכל זאת מספר הילדים לאורך כל השנים האלה נשאר יציב. זה אומר מבחינתנו שיש ירידה בהשמה החוץ ביתית, כי זה מספר קבוע.

לעומת זאת, מספר הילדים המטופלים והוריהם, אנחנו רואים שיש גידול משמעותי בתוך הקהילה במספרים. תיכף נראה גם את התקציבים שהולכים וגדלים.

מה שרציתי כאן לציין זה שעוד עשרות אלפי ילדים והורים נהנים מתכניות בקהילה, שהן לא נמצאות במערכת המסר, אז אין לי מספיק נתונים שאני יכולה להציג. מדובר גם בעשרות מיליוני שקלים שמוסטים לצורך הנושא הזה. בעיקר חונכים, מטפחים, קבוצות הורים, כל מיני טיפולים פרטניים שקונים עבור המשפחות הללו. זו שיטה אחרת, שיטה תקציבית שונה ולכן זה לא נכלל.

זה סיווג הפרופיל של הילדים בפנימיות. אין לי כאן לאורך השנים, אבל מה שקורה בפועל, את זה אני אומר, אנחנו רואים שהפרופיל השיקומי הולך ומצטמצם, שזה הילדים הפחות מורכבים. הפרופיל הטיפולי הולך וגדל, זה הילדים עם קשיים, בעיות התנהגות, והפרופיל הפוסט אשפוזי – גם כן הולך וגדל בצורה דרמטית, היום על 15% מסך כל המושמים שלנו.

בשנת 2004 התחילה התכנית עם הפנים לקהילה. עם הפנים לקהילה זה לא כל תקציבי משרד הרווחה, זה חשוב להבין. הציגו את זה כאילו מול 1.3 מיליארד שקלים, שאין לי מושג מאיפה הנתון הזה לקוח, כי תיכף תראו את הנתונים, 50 מיליון שקלים הלכו לתקציבי קהילה. ממש לא כך. 50 מיליון שקלים זה סך כל התקציב של עם הפנים לקהילה, שזו התכנית של המרת מכסות ממכסות חוץ ביתיות לשירותים ופיתוח של שירותים בקהילה, שהצטברו לסך התקציבים שמשרד הרווחה יצטרך להשיג ברבות הימים.

אמנון לוי - - -

לא, בוא, אנחנו לא מדברים לגופה של תכנית, חברים. אנחנו מדברים לגופו של עניין וחשוב שהעניין יוצג במלואו.

להלן התקציב.

התכנית לא רלבנטית. אנחנו לא מתכתבים איתה עכשיו, עם כל הכבוד, אנחנו בדיון מקצועי ויש לך את כל הבמה להציג את הנתונים.

התקציב של שירות ילד ונוער בלבד, תיכף אני אתן כמה נתונים על שירותים משיקים שחשוב מאד שגם כן נדע אותם. אתם רואים, אפשר להסתכל בעצם על הקווים האדומים והסגולים, הנמוכים, כי הקו הכחול זה הסך הכל. אנחנו רואים שאם בשנת 2006 היינו בתקציב כשהתקציב החוץ ביתי עמד על קרוב לחצי מיליארד שקלים והתקציב הקהילתי 274 מיליון - - - 907 מיליון שקלים, אנחנו רואים שבשנת 2015 אנחנו נמצאים על תקציב חוץ ביתי של 650 מיליון. לכן אני אומרת שאני לא יודעת איך הגיעו לסכומים של 1.3 מיליארד. גם אם לוקחים את חסות הנוער, זה לא נותן את הנתונים הללו של 800 מיליון, לעומת 650 מיליון תקציב בקהילה.

זה היום התקציב שיש לנו בקהילה, אבל זה לא כל התקציב. חשוב לי שתראו גם את התקציב הזה. יש עוד 260 מיליון שקלים של שירות פרט ומשפחה שגזרתי רק את התכניות הישירות שתומכות במשפחות. חבר הכנסת מאיר כהן יכול גם להעיד, תכנית נושמים לרווחה נכללת פה. זו תכנית לתמיכה במשפחות עניות, שזה מאד חשוב, כי ככל שהמשפחות מתחזקות, אז - - -

שהוא יזם.

כמובן, שהוא יזם והוביל, נכון, ובהחלט אנחנו גם רוצים לראות את הנתונים. וגם שירות נוצץ, מאד חשוב, כל התכניות של הנוער בתוך שירות נוער וצעירים, תומך גם כן בתכניות הקהילתיות ברובן.

ילדים מוצאים מביתם במצבי פגיעות קשים, חשוב מאד להגיד את זה. יש להרחיקם ממצבי סכנה כדי לאפשר את ההתפתחות התקינה שלהם. סך הילדים במרכזי חירום, שמוצאים בחירום, הם סך הכל פחות מ-2% מילדים בהשמה חוץ ביתית, מתוכם כשליש חוזרים הביתה. בכל רגע נתון יש כ-175 ילדים במרכזי חירום. 60 ילדים חוזרים לביתם בתום הטיפול.

קצת על עלויות. ילד בפנימייה תל אביב נע בין 8,000 ל-12,000 שקלים בפוסט אשפוזי לחודש. ילד באשפוז, זה נע – 1,000 שקלים ליום, בחודש זה 36,000 שקלים. באירופה אנחנו מדברים על סכומים שבין 20,000 ל-30,000 יורו לחודש על פי הנתונים של פרופסור עמנואל גרופר, שהוא גם יושב ראש ויצ"ו בארץ.

בדרך כלל בחו"ל המסגרות הן מסגרות קטנות, מסגרות שאנשי מקצוע מנהלים אותן ולכן העלויות מגיעות לסכומים האלה, אז גם את זה חשוב לדעת.

אוקיי.

לא, עוד לא סיימתי.

אז ברשותך אנחנו נעשה אתנחתה קלה. הצטרף אלינו חבר הכנסת מאיר כהן, שבעצם יזם את היום לזכותם או לכבודם של העובדים הסוציאליים.

הוא היה שר של מרביתנו.

נכון מאד. ואתם זוכרים לו חסד, אין שאלה בכלל, כי זה עובר כחוט השני בכל הוועדות שבהן הנושא מוזכר. חשוב לי לומר, חבר הכנסת מאיר כהן, אנחנו פתחנו את הדיון בזה שאנחנו בעצם מציגים את המורכבות של הנושא. הנושא הוא לא שחור ולבן כמו שמנסים להציג אותו. בהרבה מאד מקרים יש מצבים שצריך להסיר את הילדים מהמסגרת שהכי טבעי היה לנו שהם יישארו בה, אבל זה לא כך.

לעומת זאת במקומות האחרים אנחנו צריכים לבחון אם באמת נקודת הקצה היא שצריך להוציא את הילד ולהיות מאד רגישים, ואנחנו מציפים את הסוגיה כאן עם כל השאלות וכל האתגרים, ואני יודעת שאתה צריך לנהל ועדה. אז בבקשה.

תודה רבה גברתי, חברת הכנסת ד"ר שאשא ביטון. שלום לכולם. אני רוצה לציין בפניכם שבשבוע שעבר היא הזיזה את כל הלו"ז, דחתה את כל הישיבות, והיו פה ישיבות מאד חשובות ואמרה לי מאיר, יום העובד הסוציאלי, אני מזיזה את הכל. זה סיפור לקחת לו"ז תוך כדי - - -

תגיד את האמת, היא אמרה לי מאיר ביקשת.

כן, ואני מלא הערכה. תודה רבה גברתי. ובכלל, הצטרפו לכנסת אנשים עם מודעות חברתית ואחת מהן היא ד"ר שאשא ביטון שהשיח הזה, למרות שהיא בקואליציה ואני באופוזיציה, אבל יש איזו תמימות דעים על כך שככל שמצטרפים אנשים עם אוריינטציה, עם שיח חברתי, אנחנו יכולים להגיע להישגים מדידים, או לפחות לשים את הדברים על השולחן.

אני במשפט אחד רוצה להגיד, גברתי יושבת הראש, כמו שאמרת, זאת סוגיה מאד מורכבת. זאת סוגיה שלעתים מדממת ולעתים אתה מרגיש שאתה מצליח. אין שום ספק שמשרד הרווחה וכל הקשורים, באמת עושים עבודה מצוינת. שר לי מאד שבסוף, ורק בזה אני מתייחס לתכנית, צר לי מאד שמשרד הרווחה לא חיבק אתכם. לא חיבק אתכם מספיק. משרד הרווחה היה צריך לחבק, והתגובות של – זאת תכנית הכי מצוינת, אנחנו נגיב, זה נותן תחושה שהם צודקים. הם ממש לא צודקים ובזה נסגור את העניין הזה.

אני עשיתי הכל ובעזרת השם, אם אני פעם אהיה שר הרווחה אני אמשיך בזה. אין לי שום ספק שאנחנו צריכים לפתח מסגרות קהילתיות ולהשאיר כמה שיותר ילדים בתוך היישובים שלהם וקרובים למשפחות שלהם. זאת הנחת יסוד שלא צריך להתווכח עליה.

אני חושב שכשעזבתי את המשרד התקבלה החלטה, אני לא יודע מה קרה עם זה, התקבלה החלטה שאנחנו כל שנה מצמצמים 150 הועדות. והפנימיות, היה קצת כעס, אבל הבנתי מה החשיבות. כי כמו שאמרת ועל זה כולנו תמימי דעים, הלוואי שלא היינו צריכים להוציא את הילדים האלה מחוץ לבית, אבל תהליך ההחלטות הוא תהליך נבון ואין שום דבר שמתקבל בשליפה מהמותן וצריך להגיד את זה דווקא ביום כזה. להגיד את זה ולחזור ולהגיד את זה.

עד שמוציאים ילד מהבית יש הרבה מאד מסננות. יכול מאד להיות שאנחנו צריכים להוסיף עוד. יכול מאד להיות שאנחנו צריכים לבחון מחדש את הדברים, וזה תפקידו של משרד רווחה ותפקידה של כנסת, כל הזמן להאיר את הדברים, לבחון אותם ולקבל החלטות. אבל זאת הזדמנות שלי להגיד, צר לי על כך שלא חיבקו אתכם. אז אולי היום הזה מבהיר לכולם מה ששאשא אומרת, מה שאני אומר, מה שעוד הרבה אנשים אומרים, שזה יום שמעבר להצפת הסוגיות ולשמוע אתכם, זה גם יום שסתם להגיד לכם שלא ברור לנו מאליו שאתם נמצאים.

אוי לה לחברה שמתייחסת לאנשים שעושים עבודה מצוינת כברור מאליו. שוכחים אותם מהר מאד.

אז אני הולך לנהל ועדה, תודה רבה גברת ביטון.

תודה רבה לך, חבר הכנסת מאיר כהן על הדברים ובכלל על היום החשוב הזה.

אני מצטער שאני צריך ללכת.

הכל בסדר. בבקשה, דליה.

הזנחה. מדובר רבות על הזנחה, שהרבה מאד ילדים יוצאים עקב הזנחה ולא דרך התעללות, שהורים צריכים להתעלל בילדיהם. אז לא, אז לפעמים יש גם סוג אחר של פגיעה בילדים, שזה בעצם סוג של התעללות פאסיבית ומתמשכת, אם אפשר לומר. כשל, או חסך בסיפוק צרכיו הפיזיים או הרגשיים של ילד. מה שחשוב אבל לציין שזה פוגע בו ופוגע בהתפתחות שלו. מחקרים מוכיחים שהזנחה מתמשכת גורמת לפגיעה במוח של הילדים, והם פשוט לא מצליחים אחר כך לממש את הפוטנציאל שלהם. אז כן, ילדים גם מוצאים לפעמים מביתם על רקע של הזנחה.

השמה חוץ ביתית ועוני. אין קריטריון כזה של עוני בקבלת החלטות על השמת ילד במסגרת חוץ ביתית. אין דבר כזה. שנכון שיש במסגרות החוץ ביתיות ילדים עניים, אבל אם אנחנו מסתכלים על כך שיש קרוב ל-800,000 ילדים עניים במדינה, אז גם אם כל הילדים בהשמה חוץ ביתית היו עניים, והם לא, אז הם היו מהווים סך הכל 1% מכלל הילדים. אז ברור שאין קשר בין הדברים הללו.

שוב, בטוח שמשפחות עניות עלולות לפעמים להיקלע למצבים שהם בהחלט מאתגרים ודורשים גם משירותי הרווחה לתת עוד ועוד מענים ולא תמיד יש את כולם, אבל אי אפשר לקשור את זה ישירות לזה.

מספר הדיווחים לעובדים הסוציאליים לחוק הנוער. משנת 1995 אנחנו רואים שיש גידול, אחר כך יש יציבות. היום אנחנו עומדים על כ-50,000 דיווחים והדיווחים, הנה הסיבות לדיווחים. דרך אגב, רוב הדיווחים לפי המחקרים הם דיווחי אמת וגם זה עוד סיבה. אתם רואים שיש 50,000 דיווחים אבל יש סך הכל 6,000 ילדים בפנימיות. זאת אומרת שגם לא כל דיווח על כך בעיה שקמה, הילד אוטומטית מוצא מביתו. לא. עדיין מנסים קודם כל בקהילה לטפל ולמצות את כל האפשרויות.

התעללות פיזית – 15,000. אני לא אגיד את המספרים כולם, אבל רק שתיראו. התעללות פיזית, התעללות מינית. דווקא הזנחה נמצא פה ב-12,000, אבל בסך הכל תסתכלו על המקרים, תראו אותם, זה פשוט לבכות כשרואים ממה הילדים הללו סובלים.

המוסר הכפול. אני לא אגיד של מי ושל מה, אבל כן. כאשר ילד נפגע במשפחה – שירותי הרווחה אשמים. כאשר ילד מוצא מביתו על רקע הזנחה – גם שירותי הרווחה אשמים. אז אני חושבת שאנחנו - - -

אתם תפקיד חשוב במערכת.

כן, אבל אנחנו כל הזמן צריכים להחזיק את הקצוות ואנחנו צריכים גיבוי, כי אנחנו פועלים על פי חוקים של מדינת ישראל. אנחנו השליחים, אנחנו הזרוע הארוכה של המדינה. אם רוצים לשנות חוקים, שישנו חוקים, אבל אנחנו עושים את העבודה הנאמנה ואנחנו צריכים לקבל את הגיבוי של המערכת וזה לא מספיק. זו התחושה הכללית. שלא מספיק מגבים אותנו בעשייה שלנו.

ולסיכום האתגרים. אנחנו רוצים כמובן להמשיך להרחיב ולהעמיק את השירותים. אני חושבת שגם ראיתם בעשור האחרון איך פותח מערך השירותים, אבל האתגר עכשיו שלנו, אנחנו מתחילים לפתח תכניות שהן תכניות מעטפת למשפחות, שמותאמות לצרכים הייחודיים של כל משפחה. לתת גם מעטפת תקציבית גמישה, גם לתת עובד סוציאלי לכל 13 משפחות. גם לתת מלווה משפחתי בתוך הבית כדי לסייע לאותן משפחות לעמוד על הרגליים וגם חלק ממצבים של הזנחה ולפעמים גם של התעללות, שבכל זאת הילד יישאר בבית והמשפחות יוכלו לעשות כמה צעדים קדימה, כולל התייחסות לסוגיות של תעסוקה ודיור.

אנחנו רוצים לחזק את מדיניות העדפת האומנה בהשמה חוץ ביתית, כדי שאם ילד יוצא מביתו, שלפחות תהיה לו משפחה שהוא יוכל להיות שייך לתוך מסגרת משפחתית, כדי שתהיה לו התפתחות תקינה ככל האפשר. ולהעמיק את איכות החיים והבקרה במערך החוץ ביתי. האגף לשירותים חברתיים אישיים, יושבת פה גם סמנכ"לית המשרד ומנהלת האגף שלנו, היא מובילה את התהליך יחד איתנו, של לעשות ממש תהליך מאד משמעותי של בחינת כל מערך הפנימיות וכיצד ניתן לשדרג את הטיפול גם בתוך הפנימיות. וביסוס עבודת ועדות תכנון טיפול והערכה.

אז אלה האתגרים שניצבים בפנינו והם רבים מאד ותודה רבה.

רק כסף חסר.

הכסף גם יגיע.

תודה רבה דליה. ברשותכם, אנחנו נימנע מהערות ביניים כדי שנוכל לאפשר גם לאחרים לדבר. אני אשמח לתת לך את רשות הדיבור ותוכל להגיד את הדברים.

אני מוכרחה באמת לחדד. גם באתגרים את הצגת את זה כמוסר כפול, אבל באמת הסוגיה של להוציא ילד מהבית, משום שנשקפת לו סכנה או לפחות מה שמאובחן זה שנשקפת לו סכנה, אל מול הצורך להשאיר אותו בתוך התא המשפחתי, הרבה פעמים יוצר איזה שהוא דיסוננס, שאם בסוף חלילה קורה משהו, אז התחושה היא שלא הגבנו בזמן, שלא עשינו את המעשה הנכון ויכולנו להוציא אותו מהבית ולחטוף באותה מידה על כך בעצם שלא עשינו הכל כדי להשאיר אותו בתוך המסגרת המשפחתית.

אני חושבת שרק הסיטואציה הקטנה הזאת, כביכול, ממחישה את המורכבות ואת הקושי בהתמודדות היום יומית בקבלת ההחלטות של העובדים הסוציאליים. צריך לומר גם ביושר, שאנחנו בני אדם ואנחנו מטפלים בכל כך הרבה ילדים וגם יכולות להיות טעויות בשיקול הדעת, שאנחנו יכולים לגלות אותן בדיעבד. וייאמר לזכות המשרד בהקשר הזה שבתכניות שונות שמגיעות למשרד, יש את הנכונות לפתוח מחדש את התיק או את המקרה ולבחון אותו, כדי לראות האם באמת התקבלה החלטה הנכונה או לא, וצריך הרבה אומץ בשביל זה.

צריך גם אומץ בשביל להביא דיון כזה ליום כזה, ובמקום הזה אני רוצה להגיד לך תודה, כי זה באמת היה בחשיבה משותפת ואני חושבת שזה מוכיח את הכנות שבעבודה היום יומית וכל הכבוד לך ולכל הצוות שהיה שותף.

מ', בוגרת פנימייה, בבקשה, שם מלא.

לא, לא מלא.

אה, סליחה, סליחה, נכון, נכון. בשביל זה יש לי את תמי, שומרת הסף שלי.

שלום. אז כמו שאמרת טעויות. אצלי זה לא היה טעות, אצלי זה היה ההיפך. קודם כל אותי הצילו ואני אספר קצת על עצמי, קודם כל מה אני עושה עכשיו ואני אספר גם על עצמי כבוגרת פנימייה, כילדה. אני סיימתי תואר בקידום נוער ועכשיו אני עושה הסבה לעבודה סוציאלית. כן, המטפל המרפא, הפצוע, אז ככה זה באמת המקום לסגור מעגל.

אני קודם כל מתרגשת. אני גם עשיתי תעודת הוראה, אני מורה לאזרחות, אז אצלי קודם כל שלחתי לתלמידים שלי – אני בכנסת, אני זה. אז כאילו מעמד.

שיעור אזרחות במיטבו.

כן. אמרתי גם למנהל שלי, אנחנו חייבים לעשות להם סיור, אז זה מרגש אותי ככה, כל המעמד הזה. אז כן, קודם כל אני אחזור למצב.

הייתי ילדה, שלחו את משרד הרווחה. שני האחים שלי נשלחו לפנימיית גבעת הוד, אני הייתי בפנימיית יום. שוב, העובדת הסוציאלית ניסתה שאני אהיה בקהילה, לא ישר לשלוח אותי לפנימייה עם שני האחים שלי. הורים לא מתפקדים, הורים שלא מצליחים לגדל את הילדים. ילדת רחוב, מטיילת ברחובות, אמא מעופפת, אבא מהמר, מזריק. לא מצליחה. לא הולכת לבית הספר, אין כסף לקנות. אין בכלל תקשורת עם ההורים. לא משפחה מתפקדת.

בסופו של דבר הוחלט שגם אני עוברת לפנימייה. ברור שלא קל להפריד. לא רגילה בכלל לתורנויות, אני, תורניות, פנימייה? ממש לא. קשה מאד להיות בפנימייה. בכלל, כשמפרידים אותך ואני רגילה להיות ברחובות, קשה. אין מה לעשות. אבל קיבלתי שם סוציאליזציה מחדש, קיבלתי ערכים, קיבלתי כלים. אני יכולה להגיד שהיום אני מודה על זה. הצילו אותי. הצילו אותי, היום אני מ'. היום אני מסתכלת על אנשים שגרתי איתם. אני במקור משכונת - - -

אל תחשפי פרטים.

סליחה. קודם כל אני מאד בקבלה, אז כאילו אני יכולה להגיד את זה. אני יכולה להגיד שאם לא הפנימייה ואם לא הכלים שקיבלתי, לא אני ולא האחים שלי לא היינו מגיעים למקום שאנחנו נמצאים בו, ללא העובדת הסוציאלית הזאת. אנחנו כל הזמן אומרים, כל הזמן אנחנו מסתכלים על זה, כל הזמן אנחנו אומרים וואי, אם לא, וגם ההורים שלי. גם כשאני הייתי שם ידעתי להעריך את המצב הזה. כל הזמן בפנימייה נתנו לנו. נתנו לנו גם לדעת לקבל צריך לדעת וידענו לקבל את זה.

בסופו של דבר סיימתי את הפנימייה, אני והאחים שלה. עשיתי צבא. באמת נעזרתי בעמותות, ילדים בסיכוי, בכל מה שיכולתי. הלכתי לאקדמיה.

האחים שלך עברו תהליך דומה בפנימייה, של שיקום נקרא לזה.

כן. גם אחי הגדול. יש אח שהוא פחות כזה, גם היה לו קשה, אבל שוב, לא ירדנו למקום של מישהו שלא גדל בפנימייה. כי היו לנו כן חברים שגרו בשכונה ולא עברו את התהליך כמו שלנו. אבל אנחנו יודעים להעריך את המצב הזה. יודעים להעריך שגדלנו, שהיה את המקום הזה. לא ניתקו אותנו מהמשפחה. ידענו לשלב אותנו עם ההורים, אם היו צריכים להביא אותם ל - - -

היום אתם בקשר עם המשפחה?

אנחנו בקשר עם המשפחה, אוהבים את המשפחה. ההורים חולים, אז אנחנו גם מטפלים בהם. הם המקור שאנחנו ככה, שמחזק אותנו גם. תראי, בסופו של דבר זה המשפחה שלנו, ההורים שלנו. הם לא עשו לנו, הם לא רוצו לעשות לנו רע, אנחנו לא חושבים. אבל כן היה חשוב לי שאם היה צריך לא לשלוח אותנו שישי שבת, אז היו משאירים אותנו בפנימייה או שולחים אותנו למשפחות מארחות, אבל הם רצו לטובתנו. הם עשו את זה לטובתנו. לא עשו לנו רע. לא התעללו בנו, לא חטפו אותנו.

אני אשאל אותך שאלות קשות בשביל קצת לחדד. באיזה גיל הגעת לפנימייה.

אני הגעתי יותר מאוחר, בגיל 7, אבל יחסית. האחים שלי יצאו בגיל 5.

הספקת לטייל ברחובות עד גיל 7. איזה הספק מדהים.

כן, כן.

והתחושות שלך, שהגעת לפנימייה, כפי שאת הצגת אותן, הן קשות.

היה לי קשה.

זאת אומרת באותה תקופה זו פעם ראשונה, היה קשה לך לקבל את זה.

ברור, מה? מי רוצה לעשות תורניות, מה זה לימודים? אני? לעשות שיעורי בית? אני לא רגילה לדברים האלה. אני רגילה לטייל. אני לא רגילה לדברים האלה.

והיום מהמקום שצמחת - - -

ואני גם רגילה לעשות דברים, להרביץ, כל התסכולים של החיים שלי הייתי מוציאה את זה. ופתאום את יודעת, לדבר, שיחות בפנימייה. אני יכולה להגיד שהיום אני מדברת גם עם ילדים. אחרי הפנימייה, באקדמיה הייתי גם מדריכה בפנימייה ופתאום לחוות את זה. הייתי מדריכה בפנימייה פוסט אשפוזית גם. אז אני חווה את הילדים מה שאני עברתי וזה כאילו, את יודעת, זה הכל אצלי סגירות מעגל. כל הזמן סגרתי מעגל עם עצמי בלראות מה אני חוויתי. גם בתור ילדה הייתי כל הזמן תוקפת, אבל זה משהו שאתה לא יכול. אתה חווה את זה.

תודה רבה. אני בכוונה שאלתי את השאלה, כי באמת הרבה פעמים בפרספקטיבה, כשאנחנו לוקחים את הילדים - - -

כן, אני האשמתי. האשמתי את העובדת הסוציאלית, האשמתי למה היא לקחה אותי ולמה היא הוציאה אותי והאשמתי את ההורים שלי והאשמתי את כולם. אבל בסופו של דבר אני גם בדיעבד יכולה להגיד תודה, כי בלעדיה אני לא הייתי מי שאני פה ולא הייתי יכולה להגיע למעמד הזה ולא הייתי יכולה להיות מי שאני היום ואני מגשימה את עצמי ואני מגשימה את החלומות. כל הזמן אומרים לי מה השאיפות שלך, מה החלום שלך. אני אומרת אני מגשימה עכשיו את החלום שלי.

יופי, אז קודם כל שיהיה לך בהצלחה. תמשיכי להגשים את החלומות שלך. אני כן רוצה לחזור ולחדד שהרבה פעמים כשאנחנו פוגשים את הילדים היום בפרספקטיבה של היום ומנסים לברר את התחושות שלהם, אז אנחנו נמצא באמת הרבה תסכול והרבה כעס והרבה מרמור. וצריך להיות מאד מאד חזקים כאנשי מקצוע בשביל לדעת שאנחנו עושים את הדבר הטוב, כי בסופו של דבר, כשאתם מסתכלים על זה ככה לאחור, אז אתם יודעים באמת לראות את התהליך שעברתם ומה יכול היה להיות אילולא יצאתם לפנימייה.

תודה רבה, גם על האומץ וגם על הגילוי.

ברשות כולם, אני אבא לילד בסיכון כבר כמה שנים. ככה אני מתאר קצת את המצב של הבן שלי. מקטנות, מגיל ממש קטן, היא מספרת ואני מרגיש משהו, דמיון עם הבן שלי. זה ילד שאין אצלו מגבלות של פחד. הוא יכול לקפוץ מבניין לבניין בגובה עצום. הייתי מקבל טלפונים משכנים בלי סוף. נפל כמה פעמים, שבר ידיים, שבר את האף. הוא לא מתרגש משום דבר.

עכשיו, הוא הגיע לסיכון בעקבות התעללות שהוא עבר בקהילה. הוא היה במסגרת של כיתה מקדמת ופשוט לא יכלו להחזיק אותו שם. הייתה שם איזו ועדה, ישבנו שם באיזו שהיא ועדה לגבי הבן, כי שלחו אותו הביתה. הוא עבר התעללות ובמסגרת החינוכית שלחו אותו הביתה כי הוא בסיכון בחברה ואני הגעתי לוועדה הזאת. לא הייתי אמור להיות שם ונתנו לי את רשות הדיבור.

אני רק רוצה שתבינו מה הוחלט בוועדה. משרד החינוך. הוחלט שלילד יהיה איש צוות מיוחד צמוד אליו בכל מסגרת החינוך. זאת אומרת מן הרגע שהוא מגיע למסגרת החינוכית עד שהוא הולך מהמסגרת החינוכית. איש צוות, וגם זה לא עזר. היה לו מישהו וגם זה לא עזר. בסופו של דבר הוא היה שלושה-ארבעה חודשים בבית ללא שום מסגרת. כמובן שהעובדת הסוציאלית של המשפחה ליוותה אותנו באופן מלא וישבנו להחלטה והוחלט לשלוח אותו לפנימייה. היה בסך הכל מדובר בגיל 11. הוא נשלח לפנימייה, לבית מלאכה בקריית מלאכי.

אני רוצה לומר, דובר פה הרבה הרבה לגבי הנושא של פנימייה וגם מה שהיא עברה. גם הבן שלי, אנחנו משפחה מאד חמה ואוהבת. הורים מאד. אנחנו דרך אגב מאד נעזרים בקהילה. יש לנו עובדת סוציאלית קבועה. אנחנו קיבלנו הנחית הורים. כל הילדים שלי הם עם בעיות קשב וריכוז, בעיות ADHD. כולם, חמישה בנים ושלוש בנות, זאת אומרת כולם כולם במסגרות עם קשיים. הקהילה עזרה לנו. אנחנו היום נמצאים גם במהות, דרך המקום שתורם לנו. לפני כן היינו גם כן באיזו שהיא מסגרת מסוימת. אנחנו בשיתוף פעולה מלא בקהילה.

אבל הבן, אני רוצה לומר, למרות שהוא הגיע לפנימייה הוא היה בסיכון גבוה מאד. הוא התחבר לחברה מקולקלת מאד. כשהוא היה מגיע הביתה הייתי רואה אותו בבוקר. הוא היה יוצא בערב, חוזר בבוקר. הייתי מקבל טלפון מאמבולנס, תבוא לחדר המיון. הוא הגיע להתמכר לשתייה חריפה.

בגיל 11?

בגיל 13, 14. הוא התמכר לשתייה חריפה. הרבה פעמים גם הזמנתי משטרה. הוא נעלם. לא היה לי קשר איתו. והחברה שהייתה לו, זאת אומרת לנסות להציל אותו בבית, אבוד לחלוטין. אני קיבלתי אינפורמציה השבוע מאחד החברים שלו, שכמעט כל החברים עומדים להיכנס לכלא. כולם. יש אחד עם שבעה תיקים, בעיות של סחר בסמים, כל מיני. וזו החברה שהוא היה איתם פה בשכונה, במקום המקורים שלנו. וכמעט כולם, אחד נכנס לכלא ועוד כמה בדרך לשם.

וגם כשהוא היה בפנימייה, הוא היה חוזר הביתה, אני אומר בשנה הראשונה היו לנו קשיים אדירים להרחיק אותו מהחברה. אבל שיתוף הפעולה שהיה לנו בפנימייה, הורים בשיתוף, במשך כל שבועיים היינו מגיעים לפנימייה. אני רוצה לומר שהדבר הזה שכל ההורים מגיעים ודנים וכל אחד מספר על הבעיות שלו וההנחיות ושיתוף הפעולה המלא שהיה לנו בפנימייה, שיכולנו להתקשר. אני יכולתי להתקשר לפנימייה אפילו באחת שתיים בלילה, לדעת מה אני עושה עם הבן. קיבלתי הדרכה מהעובד הסוציאלי של הפנימייה, הדרכה מצוות ההורים, שהיינו פעם בשבועיים במשך שנה - - -

זאת אומרת הפנימייה נתנה איזו שהיא מעטפת גם למשפחה, מעבר ל - - -

באופן קבוע היה לנו צוות. פעם אחת הבן שלי ברח מהפנימייה. ברח. ראיתי אותו בשכונה, דיווחתי לפנימייה. זאת אומרת הם ידעו. באחת בלילה המדריך שלו, אב הבית שלו, מנהל הפנימייה עם חמישה חברים, ארבעה חברים, הגיעו לחפש אותו בעיר. חיפשו אותו בעיר, מצאו אותו והחזירו אותו לפנימייה. זה דברים שלא קורים.

מה קורה עם הבן היום?

היום הוא עלה על דרך המלך. זה לא יאומן. אי אפשר לתאר את זה. מי שמכיר אותו, את הילד, לאיזה מצב שהוא יכול היה להיות היום. נפתחו לו תיקים במשטרה, זאת אומרת הוא הגיע – אמרתי, זה ילד שאין לו גבולות. ממש. היום הוא לא גדול, הוא בן 16, אבל בפנימייה, ממשיך בפנימייה ואי אפשר לתאר. ילד אחר לחלוטין. ילד נורמטיבי, ילד עם שאיפות ללמוד. היו לנו בעיות, הוא בכלל לא למד. לא רצה ללמוד. היום הוא מגיע הביתה, המצב שלו היום כבר שנה שלמה הוא מגיע הביתה, הילד, בבית שלי, הראשון שהולך לישון זה הוא. בשעה עשר הוא במיטה. לא מעניין אותו חברים. לא מעניין אותו. הוא יכול היום לעמוד מול כל החברה שהוא פוגש אותה והוא מנדף אותה. פשוט לא יאומן הכוח שהוא קיבל מהפנימייה.

ואני אומר לכל הילדים בסיכון, הליווי הזה של הקהילה נתן לו תמיכה, כי אני בטוח שללא זה הייתי עושה המון טעויות. המון המון. הרצונות שלי בתור אבא, הייתי מוריד אותו והייתי מכניס אותו לכלא מתוך דאגה אני חושב ועם הטעויות שהייתי עושה. אבל החום והתמיכה שקיבלתי מכל המערכת, העובדת הסוציאלית שליוותה אותנו באופן מלא ומהות והפנימייה. זה נתן, אני חושב שאי אפשר לתאר את ההצלחה הזאת.

תודה רבה ט'. אני באמת מברכת על הדברים, כי אסור לנו לשכוח שמאחורי כל ילד שאנחנו מצילים, יש משפחה שלמה שאם אנחנו נדע לתמוך בה, אז אנחנו נעזור גם דרכם לילדים. אז תודה רבה על הדברים החשובים.

מה שהוא מתאר זו גם תכנית של הורים שותפים, שאנחנו מובילים ביחד עם המועצה לילדים בסיכוי ואשלים גם. זה פשוט לתת את החיבוק לכל המשפחה מתוך הפנימייה, לא רק בקהילה אלא גם אנחנו יודעים שלילד צריך להיות קשר בין ההורים לבין המשפחה. לכן זה לא שלוקחים רק ילד ומנתקים אותו לגמרי מהמשפחה, אלא משתדלים לשמור כמה שיותר - - -

שמענו את זה משתי הזוויות, גם מ' שסיפרה על המשפחה וגם ט'.

רציתי להוסיף עוד דבר שהוא דבר שאני חושב שהוא מבורך מאד. וזה פעם בשנה בחופש, יש לנו טיול אבות ובנים. טיול ליומיים לצפון עם לינה, מכובד מאד מכובד. אבא ובן. מקבלים חדר. עשינו את זה.

יש גם טיול אימהות ובנות?

אבל זה דבר שאני חושב שתרם לנו המון המון לקשר.

אוקיי, תודה רבה. דגנית נרקיס, יו"ר ועדת תכנון טיפול.

היי. קודם כל ממש יצא טוב שאני מדברת אחרי מה ששמענו, כי בעיקר מפה אנחנו לוקחים את הכוח. אם יותר, אני בעצם הייתי רוצה לעשות ריפריימינג לשאלה ולסוגיה שעומדת כאן, מעבר לאיך מצמצמים את מספר הילדים שיוצאים מהבית, זה איך מקבלים את ההחלטות הנכונות. כי הסידורים החוץ ביתיים הם חלק מרצף של מענים שאנחנו נותנים, ואני לא ארחיב על התפיסות ויש שינויים במהלך השנים וזה שלא שוקטים על השמרים, אני חושבת שאני מספיק שנים במקצוע שאני יכולה להעיד על השינויים שחלים ואיך מקבלים את ההחלטות הנכונות.

לפחות אני יכולה להגיד שמה שעוזר לנו זה באמת האופן שבו העבודה מתנהלת, שלכל עובד סוציאלי יש הדרכה ויש מסגרת והתהליך שבו מגיעים לקבל החלטה על ילד בסיכון, להוציא מצבי סיכון שהם באמת יכולים להיות אירועים אקוטיים שלפעמים משפחות שלא היו מוכרות ומשפחות שהן מוכרות והן מקבלות גיבוי ומענים עד להגיע לוועדה בעקבות העדר התקדמות או תקיעות, מצבים שהולכים ומסלימים, כשבדרך לא אחת מנקרות אצלנו השאלות מה קורה לילד בתוך הזמן הזה שעובר.

כי זמן ילד הוא לא כזמן מבוגר. שנה בחיים של ילד בן שש זה הרבה מאד זמן, ויש מחקרים וגם ההחלטות שאנחנו מקבלים זה לא אינטואיטיבי. אנחנו נשענים על מחקרים, על תיאוריות, על פרקטיקה, שמצביעים על נזקים שנגרמים בתוך מצבים, גם אם הם לא אקוטיים, מצבים של הזנחה, אפילו עד כדי פגיעה בהתפתחות האישיות, וגם זו האחריות שיש לנו.

התהליך הטיפולי מלווה על ידי הדרכה. בעצם ברגע שעולות שאלות שחשוב להתייעץ, מגיעים לוועדה לתכנון טיפול, כשהרציונל בעצם של הקמת הצוות של הוועדה, זה משהו שדורש בהחלט עוד התייחסות. חלק מזה כמובן שמי שמלווה את המשפחה שזה יהיה צוות שהוא חיצוני לטיפול במשפחה. מומחים בתחום של טיפול בילד ונוער. זו ועדה בין מקצועית בין שירותית, יש בם גם ממשרד הבריאות, גם אנשי חינוך, פסיכולוג, קצין ביקור סדיר. הילדים הם ילדים של כולנו, הם לא ילדים של הזנחה. כמובן שהם ילדים של המשפחות שלהם, אבל האחריות היא אחריות של כולם.

ההזדמנות הזאת שניתנת למשפחה להיוועץ בצוות בין מקצועי שלא חווה וכבר יש לו מעורבות, גם רגשית וכבר יש לו איזה שהן עמדות שגם בתוך ההדרכה שמנסים לברר איפה העמדות ואיפה המציאות, זו הזדמנות משמעותית. העניין הוא שהצוות הזה הוא עדיין לא לגמרי ניתנים לו משאבים. אנחנו בראשון לציון, בעקבות זה שהוועדה היא ועדה שמקבלת הערכה וניתנים משאבים על ידי העירייה. יש לנו צוות קבוע שהוא חיצוני למקרה, לטיפול במשפחה, וכשיש בעצם את האפשרות מבחינת הערכת הצרכים של המשפחה, התפקוד של המשפחה, וכשהגישה היא גישה של כוחות, לא רק להסתכל על הפתולוגיה ולא רק להסתכל על הקושי, אלא להסתכל גם על הכוחות שיש למשפחה, כי הם לא נולדו כשאנחנו פגשנו אותם. הם התמודדו עם דברים עוד לפני שפגשנו אותם. וכדי לדעת איך הם התמודדו אנחנו גם יכולים ללמוד מהם והם יכולים ללמוד על עצמם.

בתוך התהליך הזה, כשיש לנו אפשרות, מבחינת הזמן של הילד, מבחינת הקשיים של הילד, כי אנחנו כל שנה כמו בדוגמה שאתה נתת, שבאמת היה ילד אחת בתוך המשפחה, שאצלו הדברים הוקצנו. יש עוד ילדים עם קשיים כאלה ואחרים, אבל אצלו הדברים הוקצו וכל המשאבים והמעטפת שהמשפחה קיבלה לא הצליחו לשנות את הקשיים של הילד הזה. ולכן, חלק מהביקורת זה איך הוצאתם ילד אחד וילדים אחרים לא. גם אלה החלטות שצריכות להתקבל, האם להוציא ילד אחד, מה המשמעות, מה ההשלכות על המשפחה. אבל לפעמים להוציא ילד אחד, כי עם כל המענים שניתנים הילד הזה הוא בעל צרכים מיוחדים, שהמשפחה לא יכולה לתת לו מענה וגם הקהילה לא יכולה לתת לו מענה.

בתוך המערך הזה אנחנו מקבלים החלטה, כשהדברים הם לא דחופים. יש תהליך גם בתוך הדיון, שכולל בתוכו מעקב אחרי קבלת ההחלטות. לפעמים בתוך דיון ומעקב כל שלושה חודשים האם התכנית מתבצעת. אחד הדגשים המאד גדולים שאנחנו נותנים זה השותפות עם ההורים, כי ברכת הדרך של ההורים, גם אם הילדים יוצאים מהבית - - - והחלק של השותפות של ההורים זה לא רק השתתפות. הם לא רק באים כחלק מהמחויבות שלנו. השותפות, ההשתתפות והעצמה, שזה חלק מהתפקיד שלנו. הלקוח שלנו הוא לא רק הילד, הלקוח שלנו היא כל המשפחה והיכולת שלנו לעזור ולטפל בכל המשפחה היא בעצם ההצלחה של כולנו. זה המנגנון שפיתחנו.

אני רוצה להגיד שאנחנו מחזיקים את הקושי ומחזיקים את הקונפליקטים. אנחנו מחזיקים את העליהום, אבל אנחנו גם מחזיקים את התקווה.

תודה רבה. לכולם מוחאים כפיים פה, מחזקים את כולם. בדרך כלל אסור בכנסת, אבל אני מרשה היום.

חבר הכנסת יגאל גואטה, בבקשה.

שלום לכולם. אני חייב להודות שיש לי בד בבד עוד כמה ועדות, אך בחרתי לבוא דווקא לפה.

מאיזו סיעה אתה, למי שלא מכיר?

יגאל גואטה, סיעת ש"ס. אבל מה זה משנה? זה עוד ילד שגדל בקריית שמונה, במשפחת מצוקה, עם קשיים ואנחנו מכירים את הדברים והדברים קרובים לליבנו. בגדול אין לי מה לומר לכם. יישר כוח. זה מה שאני רוצה לומר. יישר כוח. תודה רבה לכם שאתם מתעסקים בנושאים הקשים והכאובים האלה. זה לא מישהו שעובד בהייטק והוא נהנה והוא בא והוא מייצר. זה פשוט עבודת קודש ומגיע לכם יישר כוח אחד גדול.

גם אם לפעמים טועים - - -

עם עבודת קודש, הם אמרו, לא הולכים למכולת.

רגע, אני אגיע גם למכולת. אין ספק שלפחות אני אולי שלושה עשורים מכיר את הסיפור הזה של העובדים הסוציאליים, שזה איזה שהוא מעגל קסמים שאין קסם ואז לא מצליחים להגיע לכל מה שצריך ושוב פעם חוזר חלילה ואז לא מטפלים ואז יש ביקורת על המערכת למה לא מטפלים, אבל אין כסף.

אני חושב שמהנקודה הזאת, ברשות יושבת הראש, אנחנו כן צריכים לעשות איזה שהוא משהו אופרטיבי. אני דיברתי על זה לפני שבועיים, כשדיברנו על נושא נשים מוכות בכנסת. זה שוב פעם אותו סיפור וקראתי מעל הדוכן לשר הרווחה שאני מבקש בכל לשון של בקשה להעלות את שכר העובדים הסוציאליים.

לכחלון אתה צריך לקרוא.

זה תלוי בשר שלה.

זה תלוי בכולם.

לא, לא, לא, זה תלוי בו.

לא, זה תלוי גם בשר הרווחה.

זה שאני נותנת לכם הערות ביניים זה נחמד, אבל - - -

וכי יש למישהו ספק שכחלון באמת הוא ראש וראשון לכל דבר חברתי, בטח כזה?

זה לא מספיק. הוא שר האוצר.

אוקיי, חבר הכנסת יגאל גואטה.

אוקיי, בואו נסכם שהוא לא פחות ממה שהוא היה קודם.

בואו נסכם שמי שהיה מצליח בשנה אחת, ואני לא רציתי להכניס פוליטיקה ,אבל מי שהכניס בשנה אחת כל כך הרבה תהליכים חברתיים - - -

תני לי לעשות את העבודה בשבילכם. תאמיני לי, אני אעשה אותה יותר טוב.

אני מקבלת. אנחנו עד הפנים גם לשם.

אני לא חושב שבכל תולדותיה של מדינת ישראל היה שר אוצר חברתי כמו משה כחלון, באמת, והוא לא מהמפלגה שלי ואנחנו לא באים עכשיו לעשות פוליטיקה, אבל צריכים פעם אחת ולתמיד לעצור את מעגל הקסמים המטורף הזה. באמת אני חושב שהעובדים הסוציאליים וכל מי שנוגע בכלל בנושא הזה, צריכים לקבל שכר הרבה יותר גבוה, כי שוב פעם, זה גם סוג של עבודה שהיא לא נגמרת. אין לה שעות הרי, אין לה שעות. זה לא שהוא בא שמונה שעות לעבודה והוא הולך. זה לא נגמר. זה טלפונים בלילה וביום ובאמצע הלילה. זה פשוט לא נגמר.

אתה דורך להם על היבלות.

בסדר, אנחנו דורכים ואחרי זה אנחנו נרפא את זה.

לזה אנחנו כבר רגילים, לעבוד מסביב לשעון.

כן. סתם בבדיחותא, אמר לי איזה חבר תשמע, אתה חבר כנסת, אתה מרוויח כך וכך לחודש. אז אמרתי לו תשמע, אבל אני מקבל טלפונים באחת ובשתיים בלילה, אמיתי. ביום חמישי קיבלתי טלפון ממישהו באחת ורבע בלילה. שאל אותי איזו שהיא שאלה ואמרתי לו אתה יודע מה, אני אבדוק לך ואני אחזור אליך עם תשובה. האמת שידעתי את התשובה, רק רציתי לתת לו להרגיש מה זה כשחוזרים אליו בשעה שלוש בבוקר. חזרתי אליו בשעה שלוש בבוקר ואמרתי לו יש לי תשובה בשבילך. הוא אומר לי מה, אתה עובד בלילה? אמרתי לו אם אתה לא ישן, איך אני אישן?

אבל כן, עשיתי חשבון פחות או יותר, קיבלנו אתמול משכורות. אתמול קיבלתי משכורת ראשונה. כן. אני עובד חודש ימים פה ועשיתי חשבון עם אשתי אתמול על כל השעות שאני עובד עם המשכורת שאני מקבל, יצא לי בערך 5.7 שקלים לשעה.

אתה יכול להיות עובד סוציאלי.

כן, כן, יכול להיות שאני אלך להיות עובד סוציאלי. בכל אופן, אני באמת חושב שזו עבודת קודש, אבל צריך להבין עוד דבר. מכיוון שמדובר פה בדיני נפשות, שמענו פה שני סיפורים באמת, אני בכל אחד מהסיפורים באמצע הרגשתי שעוד שנייה אני הולך לדמוע. סיפורים באמת באמת שנוגעים ללב - - -

שניים מיני רבים. חשוב לומר.

כן. רק שניים. אבל מצד שני, ואני מסיים, המרחק בין להציל את הילד הזה או בין להציל את מ' המקסימה הזאת, הוא מרחק דק מאד בין לפספס אותם. ואז בשנייה אחת כולם באים בטענות למערכת איך קרה ואיך קרה ואיך קרה. אבל צריך להבין זה דיני נפשות, זה לא מדע מדויק. זה לא אחד ועוד אחד זה שניים.

תאר לעצמך שבאותו ערב שהילד ברח מהפנימייה לא היה מספיק כוח אדם כדי ללכת ולחפש אותו בעיר ולא היה מי שייצא לחפש אותו ומשם הוא היה הולך לאיזה שהוא מקום והיה עושה איזו עבירה פלילית ומפה לבית סוהר ומסלול ההתרסקות ברור מראש.

לכן אני אומר שוב פעם, ברור שזאת עבודת קודש ונכון שבוחנים אתכם בכל מילימטר ולסיים עם יישר כוח. תמשיכו לעשות, עם כל הביקורת שיש ושוב פעם, מי שלא עושה לא טועה. יכול להיות שיש ביקורת. יכול להיות שיש דברים שלא - - - אבל זה לא מדע מדויק ולכן צריך קודם כל לברך אתכם על מה שאתם עושים ואני מקווה מאד שאנחנו נוכל לעזור ולו במשהו, כדי לעצור את שאר הדברים שיביאו לביקורת הבאה. תודה רבה.

תודה רבה חבר הכנסת יגאל גואטה. הנה, גם לך מוחאים כפיים.

לא, לא.

אוקיי. ירון בראון, מנכ"ל ילדים בסיכוי, בבקשה.

תודה רבה. דבר ראשון אני רוצה להגיד לך, אני 6.5 שנים מגיע לכנסת ואת יושבת הראש הכי ידידותית ונחמדה לסובבים.

תודה רבה.

אני חייב להגיד שדווקא אני מאושר על מה שט' ומ' אמרו פה והם יכולים לסגור מעגל, ודווקא על רקע זה ואנחנו מלווים אותם ואנחנו מלווים עוד אלפי צעירים וילדים בפנימיות. מה שאני רוצה להגיד, התסכול הוא יותר גדול, בגלל שבסופו של דבר מה שמשפיע זה לא הדברים האלה, הנכונים, אלא מה שמשפיע, ואני כן חושב שיש חשיבות למה שקורה בתקשורת, בגלל שמה שאנחנו עדים אליו הוא לא רק מה שהיה שבוע שעבר.

זה תהליך שקורה כבר כמה שנים ויש לו השפעה על דעת הציבור ויש לו השפעה על - - - ויש לו השפעה על העובדים בראש ובראשונה, שקמים כל בוקר והולכים לעבוד בפנימיות והולכים לעבוד כעובדים סוציאליים, וזה לא נעים וזה לא עונג בכלל ללכת ולגייס מוטיבציות כאלה גדולות, כשאתה נמצא בתוך הסיטואציה הזאת ועל אחת כמה וכמה, ואמרתי את זה בוועדה הקודמת, שאנשים שאמורים לשמור עליך ולתת לך גב מתוך המערכת, וזה המערכת הפוליטית, בסופו של דבר שופכים את התינוק עם המים.

עכשיו, זה לא שמערכת הפנימיות היא מערכת מושלמת. זו מערכת גדולה וגם מערכת הרווחה ובכל מערכת יש את הדברים שצריכים לתקן ולעשות, אבל בגדול אני חייב להגיד בתור מנכ"ל של ילדים בסיכוי, שהיא 30 שנה מלווה, אנחנו גאים. אני חושבת שיש מערכת מדהימה, מערכת של עובדים ומנהלים והמפקחים, שבאמת כנגד כל המגמות וכנגד כל האפשרויות עושה עבודה ואני חושב שזה יום שחובה לציין את הדבר הזה ואני לא יודע לאן זה יוביל. בגלל שהמהלכים הם מהלכים מורכבים ולא פשוטים.

אני יכול להגיד בתור אחד וכנציג של עמותה שמלווה את הפנימיות ביום יום, את ההוצאה החוץ ביתית, המגמה בפנימיות היא שהילדים יהיו יותר ויותר קשים, יותר מורכבים. הסיטואציות הרבה יותר קשות. המטלות שחלות על הפנימיות הרבה יותר מורכבות ומצד שני מול כל הקשיים האלה ומול כל הדברים האלה, זה לא פשוט.

ולכן אני חושב שצריך לקום קול שבאמת נותן גב גדול לפנימיות. יש מקום בהוצאה החוץ ביתית על רצף לקהילה, לאומנה, לפנימיות. זה לא אחד נגד השני, אלא זה רצף ולפעמים גורמים אחד לשני לריב אחד נגד השני, ואני חושב שכוועדת זכויות ילד, אני חושב שצריך באמת להקים קול לגבי הדבר הזה ולתת גב גדול לכל הנוגעים במלאכה.

תודה רבה ירון. אני חושבת שזה מה שאנחנו עושים כאן היום. תסביר דליה או תספר, בדיון שלנו בשבוע שעבר נורא כעסתי לא על הסיפור של ה - - - , על זה שהנתונים האמיתיים לא שוקפו לציבור, על זה שכל אחד מרשה לעצמו לזרוק איזה שהוא מספר ואף פעם אנחנו לא שומעים בעצם את התמונה האמיתית.

זו המשימה שלנו כאן, ואני חושבת שזו גם המשימה שלכם באומץ, לבוא ולהגיד חברים, זה לא כך, זה כך, זה לא כך, זה כך. לדעת במקום שאנחנו טועים גם לפתוח את הדברים ולבדוק אותם ואני לא בכדי אמרתי שצריך הרבה אומץ לבוא ולהגיד כן, אנחנו ניקח את התיק הזה ונבחן אותו מחדש. ואני חושבת שכאן אנחנו נמדדים וזה מה שצריך בעצם להציף ולהציג והדיון הזה נועד בדיוק בשביל המטרה האת.

לפני שבוע אנחנו קיימנו דיון מאד מעמיק בסוגית הוצאת ילדים מהבית, ובכל זאת בחרנו כן לקיים היום את הדיון, כדי שנוכל לשקף את זה גם החוצה.

אני רק אומר בהערה שהיו גורמים שהתפקיד שלהם היה להגן למערכת והייתה להם את ההזדמנות גם להגן על המערכת ולא עשו את זה.

אנחנו פה עושים את מה שמוטל עלינו. אוקיי, תודה רבה ירון.

שלום, שמי ח', אני אמא לשבעה ילדים ברוך השם. אני חוזרת דווקא לנקודת הילדות שלי, משם אני מתחילה. גדלתי במשפחה ברוכת ילדים עם הורים שעבדו מאד קשה, במיוחד אמא זכורה לי שעובדת תמיד קשה מאד מאד כדי לקיים את הבית. אני הייתי חוזרת הביתה, אמא הייתה יוצאת לעבודה. היא השתדלה מאד שיהיה איזה סיר אוכל על הגז. זה מה שחוויתי.

רציתי מאד את אמא בבית והיא הייתה מאד עסוקה בעבודות שלה. מצאתי את עצמי שגדלתי, מרוב שרציתי להיות עם אמא, הלכתי ועזרתי לה בעבודות הניקיון. היום אני מבינה שהייתי מאד יצירתית, מצאתי לעצמי זמן איכות עם אמא בעבודה שלה ועזרתי לה לנקות. אני התחלתי משם, בכדי שתבינו לאן הגעתי עם זה בחיי הנישואין שלי.

כשהתחתנתי, ובתור ילדה הבנתי שאת הילדים שלי אני לא ארצה לגדל בצורה כזו. מבחינתי עבודה מחוץ לבית הצטיירה כמשהו קצת של הזנחה, הזנחת הילדים. כשנולד בני הגדול ישבתי בבית. היום הוא בן 31 ועד היום אני צריכה לחזור לעבודה. לא חזרתי לעבודה כי מה שיכול לעורר אצלי אפילו בכי, אם ילד היה נכנס הביתה ושואל איפה אמא ואני בחדר ליד, יכולתי להגיע לידי בכי. זה היה ממקום מאד רגיש אצלי. העדפתי להישאר בבית וכשהגעתי למצב כלכלי שהייתי צריכה כסף, מצאתי את עצמי יוצאת לאיזו שעה עבודה בניקיון. חלילה שהילדים לא יישארו הרבה זמן לבד בבית, כי זה היה מקום מאד רגיש אצלי.

אני צריכה לציין שמבחינת אמא שלי, להגיע לעובדת סוציאלית זה היה קו אדום. גם ככה, כשהייתי צריכה עזרה באיזה שהוא שלב, הגעתי דווקא מהצד הזה שהבת שלי הייתה צריכה טיפול אורתודנטי ורציתי מאד לתת לה את זה ולא יכולתי לעמוד בזה. אזרתי אומץ והגעתי כן לעובדת סוציאלית וברוך השם הגעתי לעובדת סוציאלית שהסתכלה לי בגובה העיניים ונתנה לי באמת את ההרגשה הכי הכי טובה.

ומשם אני רוצה לציין שהתגלגלו על הדברים ועל הדרך הציעו לי, אני דווקא משתתפת בקבוצת העצמה להורים, שמשם נתנו לי המון המון כלים. נמצאתי באיזה שהוא קונפליקט כל הזמן שאני מסוגלת להרבה יותר אבל אין לי את הכלים, מישהו שיוצא לי את זה מהכוח אל הפועל. והקבוצות האלה כן מאד מאד תומכות בי, אם זה בקבוצות עם הילדים, אם זה בוועדת היגוי שאני משתתפת, קבוצת העצמה, פסיכו דרמה – נתנו לי כלים להיות אמא יותר שמחה, זמן איכות עם הילדים שלי.

למדתי להוציא באמת את היכולות שלו. היום אני לא רק מקבלת, אני גם נותנת מעצמי. אני שותפה לקהילה ובאמת, ההישג הכי הכי שלי, מהשבוע שעבר, הבת הגדולה שלי אחרי חופשת לידה חזרה לעבודה וזה היה ממש ממש תיקון מבחינתי. אני זו שתמכתי ואמרתי לה זה לא נורא. אני לא הייתי חוזרת על זה. זו הייתה טעות שלי והסברתי לה, כי אני היא גדלה הכי הרבה על זה. היא חוותה את זה איתי. היא חזרה לעבודה, היא ממש שלמה עם זה ומבחינתי זה ההישג הכי גדול שלי וזה אודות לקבוצות. אין, אין, זה משהו.

מקסים.

ואני מברכת על זה ותמשיכו עם זה, כי זה מאד מאד תומך. אני אומרת שזו השקעה לעתיד. אם אני לא קטפתי ממש את הפירות עם הילדים שלי, הנכדים שלי, הילדים שלי - - -

את קוטפת אותם עכשיו.

לא משנה. זה לא מה שרציתי. זה לא הכמות שרציתי, אבל ברוך השם, הילדים שלי לא הגיעו לסיכון ברוך השם וזהו. זו השפעה לדורות.

תודה רבה. יואב אפלבוים. אני רק אומר מילת פתיחה. אני את המפגש הראשון שלי עם פנימיות בהשמה חוץ ביתית, עשיתי עם פנימיית אהבה. הגעתי ככה יודעת פחות או יותר מהציבור, מהלך הרוח לאן אני הולכת וכשנכנסתי הבנתי שלא היה לי שמץ של מושג לאן אני מגיעה. ונחשפתי באמת לעבודת הקודש, לאהבה. אני עצמי יכולתי לחוש את האהבה ואת האנרגיות ואת הצורך שם לעטוף את הילדים ושלכל ילד יש משמעות. ופגשתי את הילדים ודיברתי איתם ואני חושבת שיצאתי משם בפאזה אחרת לגמרי מזו שנכנסתי איתה.

נכון שיש עוד פנימיות. מאז ביקרתי בעוד לא מעט פנימיות. יש מקומות שצריך להשקיע ולחזק קצת יותר, יש מקומות שכבר יודעים לעשות את הדרך לבד ואני יודעת שגם לנו יש אחריות לעזור לכם בחלק מהאתגרים הלא פשוטים שאתם מתמודדים איתם ואתה מכיר בעצם את הפעילות שאנחנו מנסים לקדם לטובתכם.

אז קודם כל מילה טובה על מה שאתם עושים, והשאר ברשות הדיבור שלך.

תודה. אני רוצה להזכיר שאני לא רק מייצג את אהבה, שאני חי את זה וזה מרכז חיי, אבל אני גם יושב ראש עמותת הפנימיות השיקומיות בישראל.

אני רוצה להודות למ' ולט'. הם חסכו לי הרבה הרבה זמן, כי התכוננתי להביא הנה כמה סיפורים. מ', חסר רק קטע אחד שאני שומע מהבוגרים שלנו. הם מסתכלים לי בעיניים והם אומרים דברים דומים למה שאת אמרת, אבל הם מוסיפים עוד אחד בנימה של התנצלות. יואב, אל תיקח את זה באופן אישי, אבל אחת המשימות שלי בחיים זה לבנות בית, לבנות משפחה - - -

שלא יבואו אליך.

ולדאוג שהילדים שלי לא יגיעו אליך. אני אומר לך שאני לא לוקח את זה באופן אישי.

אני עובד סוציאלי ואני מכיר את התחום כבר הרבה שנים ממרום קרחתי. אני לא אחזור ואדבר. אמרתי לך בביקור אצלנו, אני לא אוהב את המושג עבודת קודש. אנחנו עובדים כי אנחנו אוהבים ילדים ואנחנו עובדים כדי להתפרנס. אני רוצה לומר שלושה דברים ומתנצל מראש אם בוועדה הקודמת שמעו אותי ואני חוזר על הדברים, אבל הם בוערים בקרבי.

הדבר האחד הוא, ואני אומר את זה בשם כל עמותת מנהלי הפנימיות, כ-40 פנימיות. לדעתי יש עוד חברים שיתמכו בי, שאנחנו נהיה הראשונים שנתגייס לכל התפתחות של טיפול בקהילה בילדים בסיכון. אנחנו מוכנים ויודעים שאנחנו, עם הידע שצברו במשך השנים, יש לנו הרבה מה לתרום. אבל זה לא רק שכר העובדים הסוציאליים. שכר העובדים הסוציאליים הוא רק חלק מהעניין. הוא לשבת אחת ולתמיד, לבנות תכנית רצינית, תוך הבנה שהחזית השנייה של החברה הישראלית בנוסף לחזית הגבולות שלנו, היא החזית של אותם ילדים בסיכון, שהם אזרחי המחר.

לבנות תכנית שמגובה בתקנים, בתקציבים, בכסף שעומד לרשות הקהילה, ורק אז להחליט שאנחנו אכן הולכים קדימה עם התכנית שמוטי וינטר הקים בזמנו, קדימה עם הפנים לקהילה. עד אז, וגם אז, אחרי שזה יהיה, ברור לי לחלוטין שיהיו ילדים שיהיו זקוקים לסידור חוץ ביתי וכאן המשפט השני. אחרי שעשינו את התכנית ואחרי שתיקנו ושמנו תקציבים והגברנו את מעמדו של העובד הסוציאלי, יישארו הילדים בסיכון שצריכים ללכת לסידור חוץ ביתי.

אני פונה אליך ואני רואה בך מישהי שתמשיך פה כמה שנים, עוד הרבה אחרי שאני אפרוש. לדעתי אחת המשימות של מי שאיכפת לו, גם עם נושא הסידור החוץ ביתי, זה לשאוף להקים רשות אחת. הילדים היום מסתובבים בין משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הרווחה, כל אחד עם האג'נדה שלו. הגיע הזמן, את יודעת מה - אפילו כדי לחסוך בתקציבים - הגיע הזמן לעגן רשות אחת שתגדיר בדיוק מי הוא ילד בסיכון, שתגדיר בדיוק מי צריך לצאת מהבית, שתגדיר בדיוק מה צריך לעשות עם הילד הזה שיוצא מן הבית. ולא להתחיל לפזר את זה בין משרדי הממשלה, כפי שהמצב קיים היום.

אני קורא לזה לא לנהל את המציאות העכשווית, אלא לגרום לשינוי במציאות כדי לקדם את מצבם של הילדים. את יתר הדברים אני אומר בוועדות הבאות. תודה.

תודה רבה יואב. לא יעזור לך כלום, מתפרנסים, לא מתפרנסים, זאת עבודת קודש אמיתית - - -

תודה.

וכל מי שרואה את זה בעין לא יכול להתעלם מזה.

נמצא איתנו מוטי וינטר, שיש לי כבוד והערכה מאד גדולים אליך והייתי לי גם זכות להגיש את הצעת החוק שבעצם נגזרת מהדו"ח שאתה כתבת, ממקום מאד מאד עמוק של רצון להציל את הילדים שלנו. במסגרת דיוני הוועדה אני מטפלת הרבה בילדים שנפגעים, בעיקר נפגעים מינית, בתוך הסביבה הקרובה שלהם, בין אם זה משפחה, בין אם זה מבוגר אחראי אחר, ששם בעיני הפגיעה היא הכי קשה שיכולה להיות. שלא לדבר, אם אנחנו באמת צוללים לעומק ומדברים על אותם ילדים שאנחנו מתלבטים – כן בסיכון, לא בסיכון, כן להוציא מהבית, לא להוציא מהבית – ובסופו של דבר לפעמים אנחנו גם יכולים לפספס והילדים חלקם כבר לא איתנו.

הסיפור של העברת מידע, שיתוף פעולה בין כל הגורמים – חינוך ורווחה ורופאים וכל מי שבעצם פוגש את הילדים האלה, הוא מאד מאד אקוטי ואני מקווה שנצליח במשימה באמת לקדם את זה עד הסוף.

אתה תרצה לומר מספר דברים? אני מאד אשמח אם תצטרף.

הלכתי לשירותים אז תפסו אותי בחזרה, אבל - - -

בוא תצטרף אלינו.

לא התכוננתי לדבר, אבל אני אגיד. קודמי דיברו כל כך יפה שאני לא צריך להציג יותר מזה. אני חושב שדליה נתנה תשובה הולמת לביזיון והשקרים שהועלו בטלוויזיה ואני לא צריך להוסיף על זה.

יחד עם זה אני רוצה להגיד דבר אחד. לפני כמה ימים אושר פה חוק האומנה. לפני 15 שנה הייתה ועדת רוטלוי, שאני מקווה שקראתם. ישבו עליה הרבה שנים ולא הצליחו לממש אותה. זו הפעם הראשונה, לשמחתי שהכנסת חוקקה את החוק. במקביל, לא חוקקו חוק, גם הצעות, לחוק זכויות ילדים בפנימיות. אני לא חושב שכל מה שדיברו פה יעזור הרבה אם אתם לא תבנו חוק שיעגן את זכויותיהם של הילדים בהוצאה חוץ ביתית, כולל בפנימיות. משום שאני יכול להגיד לך שבמשך 25 השנה האחרונות, אנחנו נלחמנו על כל גרוש בכדי שיתנו לפנימיות. השטויות שהוא אמר שם – תעשיה, הוא ציטט את אסתר הרצוג שקיבלה סימוכין מהמנכ"ל שלנו לפני 30 שנה, שאף אחד לא שמע אותם. זה שטויות במיץ עגבניות.

אני זוכר שאחד הדברים שיבטא את המלחמה שהייתה לנו, למשל שומר לילה. מישהו יעלה על הדעת שלא יהיה שומר לילה בפנימיות? כן, המשרד שלנו לא נתן, עד שבאיזו שהיא קונסטלציה פוליטית בא אלי ישי שהיה אז שר, והיה לו 2.5 מיליון שקלים מיותרים, אז הוא נתן לנו אותם. ועדיין לא פתרנו נדמה לי את כל הבעיה, אבל הועלנו. ולכן לבוא ולהגיד שזו תעשייה וכל הדברים האלה, הבל ורעות רוח.

יחד עם זה, אם לא תטפלו בנושא של הזכויות של הילדים, לא יהיה. צאו וראו מה קורה במדינות אחרות. דליה הציגה פה את שיעור ההוצאה מחוץ לבית. גם בארצות הברית, גם בגרמניה ובעיקר באנגליה, מתייחסים לילדים שהוצאו מחוץ לבית, כאוכלוסייה שצריך לשפות אותה. היום מחזירים להם מה שהחברה גזלה מהם. גם נותנים להם לימודים חינם, שזו אחת הבעיות הגדולות, הנושא של החינוך.

לכן אני מציע לך, יש לך תפקיד חשוב פה, תנסי לקדם את החוק הזה ולמעשה כל החוק ישנו ומוכן. יושבת פה רינת, שהייתה אחת מהאדריכלים שלו, היועצת המשפטית של משרד הרווחה, וקיימתי לפני ומלפנים. יש עוד אנשים שישמחו לעזור, אבל בלי זה, אני לא רואה ואני מרחם על חברי במשרד הרווחה שנותרו שם, שצריכים להילחם כל יום על הדברים האלה, על הזכויות, כי כל אחד אומר להם מה פתאום, זה יותר יקר.

מה את חושב שהצגה מעוותת כזאת לא משפיעה? אני היום יושב ראש עמותה של ילדים בסיכון, והתגובות שאני מקבל מהתורמים – למה שנמשיך לתרום אחרי כתבה כזאת? את יודעת איזה נזק הטיפש הזה עשה?

לא, לא, אנחנו לא מתבטאים ככה. מוחקים את זה מהפרוטוקול.

לא, זה - - -

לא. ציבורי, חינוך, ילד, אנחנו צריכים לשמור על איזו שהיא מסגרת של שיח. תודה רבה מוטי וינטר. אנחנו בהחלט רושמים לפנינו את הסוגיה של חוק זכויות הילד בהוצאה החוץ ביתית שהעילית, ואנחנו בהחלט - - -

מותר לי הערה אחת בהקשר לחוק?

כן. קצרה.

אמרתי בוועדה הקודמת, אחד החולאים הוא שמתחלפים שרים חדשות לבקרים. הייתה תקופה שאף אחד לא רצה לקחת את המשרד הזה, כל אחד בא עם האג'נדה שלו. חבל שחבר הכנסת - - -

טוב, זה נכון אבל כמעט לכל משרד.

בסדר.

חוץ משהאוצר הרוויחו הפעם, אבל - - -

אני לרגע לא טוען שזה בסדר. אני אתן לך דוגמא אחת. חבל שחבר הכנסת מש"ס הלך ואני וודאי לא חשוד כמי שחבר ש"ס או תומך בש"ס. בשנת 1998 - - -

יואב, רק במשפט אחד.

במשפט אחד. בשנת 1998-1999 אני הקמתי את הבית הראשון לבוגרי סידור חוץ ביתי - דיברנו על זה – ללא עורף משפחתי. איך הקמתי את זה ואיך פתאום היה לי תקציב? ש"ס הייתה בשלטון, הם מהטעמים שלהם המשיכו עם ילדים בפנימיות – י"ג-י"ד. בא אלי מפקח ארצי, לחש לי באוזן יואב אני יודע שאתה דואג לילדים האלה, הנה, תכניס אותם ל-י"ג-י"ד. נגמר ש"ס, נגמר הפרויקט הזה, עד שברוך השם, לא כל כך ברוך השם. הקמתי את זה לאחר שבוגר שלנו התאבד עם שחרורו מהצבא, כשאין לו עורף משפחתי, אבל ברוך השם היום יש לי את ילדים בסיכוי. יש אותנו. יש גופים אחרים, אבל זה עדיין לא מאורגן בחוק.

זה גם לא צריך להיות פרויקט, צריכה להיות תכנית ארוכת טווח, אני מסכימה לגמרי וזה חלק מהסוגיות שאנחנו בעצם מנסים לטפל בהן. אני אתן פשוט לפי הרשום, כדי שאני אוכל גם להיות הוגנת למי שביקש זכות דיבור.

עורכת דין ספרא? יצאה. בבקשה.

טוב, אני מתרגשת לדבר פה ויכול להיות שיהיה לי קצת קשה, אז אני פשוט אתחיל. שמי א' ואני בת 21. אני בוגרת של אור שלום ואני גרה עם הורי האומנה שלי במרכז. אני שנה משוחררת משירות צבאי מלא. סיימתי לימודים בתחום המחשבים ובשנה וחצי האחרונות התחלתי לעבוד עם נוער בסיכון במסגרות שונות.

אני כאן כדי להציף בפניכם את החיים במשפחת אומנה ואת המציאות שהובילה לכך. בגיל שנה עליתי מאוקראינה וגרתי עם אבא וסבתא שלי. סבא שלי היה בארץ, אבל גר בנפרד. את אמא שלי לא הכרתי בכלל. היינו משפחה קטנה, קצת עם קושי בעברית, אבל הסתדרנו. סבתא שלי הייתה המפרנסת של המשפחה ואבא שלי אף פעם לא השתלב בעבודה.

בסביבות גיל 8 גילו לאבא שלי לוקמיה ולסבתא שלי התפרץ אלצהיימר, והמשמעות של זה הייתה שהבית בעצם התפרק. אבא שלי היה אלכוהוליסט ונרקומן ואני לא יודעת להגיד אם זה תמיד היה קיים או שפשוט שמתי לב לזה אחרי שהוא חלה, אבל נכנסו לחובות והגענו למצבים שהיינו בלי מים וחשמל או אוכל. ואיך שהוא גם בתקופה הזו לאבא שלי עדיין היה כסף לתת לי לקנות לו בקבוק וודקה כל יומיים, גם לביקורים לבתי החולים, ובקיוסק גם הכירו אותי. ידעו שאבא שלי בכסא גלגלים ולא יכול לצאת מהבית ואני קונה לו.

סבתא שלי לא יכלה יותר להיות השומר שלי בתוך היחסים שלי בין אבא שלי שרק התדרדרו עם הזמן. היה לו המון אלימות וכעס שתמיד הופנה אליי וסבתא שלי ניסתה לשמור אבל כל פעם נכשלה.

אני רוצה להגיד כמה מילים לגבי הסביבה באותה תקופה. כולם ידעו מה קורה, בבית הספר ידעו מה הסיבה לחוסרים שלי ומכיתה ה' בקושי הייתי מגיעה, אבל תמיד זימנו אותי לשיחות ולא את ההורים ולא ערבו את הרווחה. וגם השכנים שהיו שומעים את הצרחות מהדירה שלנו וגם הרופאים שהיו בבתי החולים ורואים ילדה בת 8 עד 10 שמגיעה לאבא בלי הפסקה ולא מתערבים.

וגם הרווחה הכירה אותי. זה הגיע למצב שעובדת סוציאלית לקחה אותי לסופר בשביל לקנות לי אוכל, אבל עדיין השאירו אותי בבית. ואני חייבת לציין שאם הייתה לי את האפשרות לחזור אחורה בזמן, לא הייתי יוצאת מוקדם יותר, כי נהייתי מי שאני בגלל הקושי שעברתי. אבל עם כל הכבוד אני כן חושבת שהיה צריך להוציא אותי מהבית הרבה יותר מוקדם. היו צריכים לקבל את ההחלטה הזאת בשבילי, כי ילדים לא מבינים שהם נמצאים בבית לא נורמטיבי.

לא היו לי חברים שיכולתי להשוות ולא הכרתי משהו אחר. חשבתי שככה צריך להיות. שמעתי איומים אין סופיים מאבא שלי, שאם אני אדבר עם העובדים הסוציאליים, אז הוא יוציא אותי מהבית ואני לא אראה את זה יותר. כל פעם שהייתי בוכה שקשה לי הוא היה מסביר לי שנולדתי בשביל לטפל בו בזמן שצריך ובשביל זה יש בעצם ילדים. והרווחה לא יכלה לצפות מילדה כזאת להבין שהיא בסביבה לא בריאה והיו צריכים לקבל את ההחלטה בשמי.

בסופו של דבר בגיל 12 ביקשתי לצאת לפנימייה. לקחו אותי ואת אבא שלי לשיחה עם אנשי רווחה. העובדים הסוציאליים ביקשו ממנו אישור והוא צרח וקילל והתנגד והוציא אותי מהחדר. בסופו של דבר באות ויום כן יצאתי למשפחת קלט חירום. במשפחת קלט חיפשו לי מקום קבוע וניסו לשכנע אותי לעבור למשפחה חדשה ואני סירבתי. אחרי חצי שנה אבא שלי נפטר והסכמתי ללכת למשפחה חדשה, כי בעצם לי כבר לא הייתה משפחה והגעתי למשפחת אומנה. זוג מדהים, מבוססים כלכלית ממוצא רוסי, כי העברית שלי לא הייתה בשיא באותה תקופה. התחלתי חיים חדשים נורמטיביים.

השנים הראשונות היו נורא קשות. המון שקט מלחיץ והמון חינוך חדש. חינוך טוב, אבל חדש. הבנתי שמקרר זה משהו שיש בו אוכל וזה לא סתם ליופי. הכרתי שהורים מתקשרים בצהריים אם הם בעבודה ושואלים איך היה בבית הספר. הכרתי מה זה חיי חברה. היו דברים קשים כמובן, כי כשמתחילים להבין את הטוב, מתחילים להבין גם מה היה רע. וכשאב האומנה שלי בא לחבק אותי התרחקתי במשך קרוב לשלוש שנים. היה לי נורא קשה לחבק דמות אבהית והתחלתי להבין למה וזה היה לי קשה לקלוט את זה, כי אני גם רציתי את האהבה הזאת.

האומנה נתנה לי בסיס נורמטיבי לפרוח ממנו ובאמת פרחתי. אם הייתי נשארת בבית הביולוגי, לא הייתי מגיעה קורב למי שאני היום ואני מודה לשני ההורים האמיתיים שלי על זה. אני מעריכה אותם ברמות היסטריות. גם הם עברו חיים קשים ועדיין מחזיקים בית, זוגיות ומשפחה ואני רק שואפת להיות כמותם. ואני באמת מרגישה שאנחנו משפחה. קשה לי לדמיין תקופה בלעדיהם.

האומנה גם עזרה לי לחזק את הקשר עם המשפחה הביולוגית שנשארה לי – סבא שלי בעצם. הקשר נשמר והתחזק עם הזמן. בחגים הייתי מביאה אותו לבית, לארוחה עם משפחת האומנה והם הכירו ביניהם.

אני בעצם בעשר השנים האחרונות הייתי בשלוש הלוויות. זיהיתי שתי גופות בשנתיים האחרונות וזה עושה משהו לבן אדם, לילדה בעצם. בהלוויה של סבא שלי, אם האומנה שלי רצתה לזהות את הגופה במקומי. אז היא רצתה לתמוך בי והיא הייתה לצידי, אבל ידעתי שאני צריכה לעשות את זה. אבל הם תמיד היו שם והם שם עד היום. איבדתי המון בחיים שלי, אבל גם השגתי המון בזכותם.

אני חושבת שמסגרת האומנה היא מסגרת שיכולה לתת המון לילד, שהרעיון של הורות אצלו פגום. זה נותן לו להבין מה זה באמת חינוך טוב, מה זו אכפתיות, מה זו תמיכה, מה זה בית נורמטיבי. אני מבינה שלפעמים להורים ביולוגים לא קל, שהחיים שלהם קשים, שלוקח זמן למצוא את עצמך, אבל זה לא צריך לבוא על חשבון הילד או הילדה. הורי אומנה נותנים לילדים להבדיל בין טוב לרע, והקשר בין הורה האומנה להורים הביולוגים יכול אולי לתת לילד פחות לכעוס על ההורים הביולוגים, כי כשלילד טוב זה העיקר.

אני חושבת שהמדינה יכולה להקל על ילדים שנפלו בגלל בחירות הוריהם. אם רק אנשי מקצוע יכירו יותר ולא יפחדו לקבל החלטות ובעיקר לא יאמינו לצעקות של ההורים הביולוגיים, אולי משהו טוב ייצא מזה. כי בסופו של דבר ההורים הביולוגיים יתנגדו. הם תמיד יגידו שהכל טוב ושעוד שנייה הכל יהיה טוב. כי פתאום מסתכלים עליהם או פתאום רוצים לקחת משהו שלהם.

אני חייבת לציין גם תופעה שראיתי לאחרונה עם כל הפרסום בפייסבוק, שאנשים כותבים שארגונים העוסקים במסגרות חוץ ביתיות הם בעצם סוחרים בבני אדם, או שחוק האומנה זה חוק הגנה על הפדופילים. אני ראיתי את זה עם חברות שלי שגם עובדות עם נוער בסיכון וכל אחת בוגרת ממסגרת חוץ ביתית כלשהי. כולנו יצאנו מהבית בעצם וכולנו, כשראינו את זה, הזדעזענו. כי אנחנו מכירות מה זה בית הרסני מבפנים.

אני מאמינה שבן אדם שאומר שזה סחר בבני אדם לא עבר שבועיים בלי מקלחת כי אין מים. לא הכין אוכל רק לאבא לא לעצמו. לא שיחק בקופסת כדורי אקדח שהייתה בשידה ולא התעלף פעמיים בשבוע מחוסר אוכל. גם אם זה אומר להוציא את הילד לתקופה קצרה זה בסדר, אבל בשנייה שעובדים סוציאליים יוצאים מהבית, אף אחד לא יודע מה קורה שם בפנים.

אני רוצה להוסיף, למרות שאני יודעת שזה לא המקום פה, שלא פחות חשוב מכל מה שמדברים כאן, זה גם הליווי אחרי גיל 18. היום אני עובדת כמלווה למתבגרים ובוגרים באור שלום ואני מבינה עד כמה זה חשוב לתת לצעירים גם בהמשך בסיס טוב לתחזק את מה שהשיגו עד גיל 18. המון ילדים נזקקים למציאות קשה בגיל 18 ונופלים חזרה אל המקום המוכר להם, עמדת הקורבן. וזה למה אני חושבת שליווי בוגרים זה חשוב לא פחות מכל מסגרת לפני גיל 18.

לסיכום, אני חושבת שצריך להעלות את המודעות לכל איש מקצוע שעוסק עם ילדים. אנחנו צריכים להשקיע בדור הבא שלנו. זה לא הגיוני שיהיה ילד בכיתה שחושב על איזה סרט הוא יראה אחרי בית הספר ואיזו ארוחה מחכה לו, ותהיה ילדה שיושבת לידו, מסריחה מחוסר מקלחת ורואה שיש לה קשרים בשיער ורק חושבת על להסתפר ואז הכל יהיה טוב.

יש כל כך הרבה סיפורי הצלחה והכל מתבסס על דבר אחד, שמישהו נתן למישהו הזדמנות. המדינה הצליחה לתת לחלק מהילדים הזדמנות ולכן יש גם חלק בוגרים שיושבים, אבל הרבה גם חסרים ולכן צריך להמשיך ללמוד ולהבין למי מגיעה הזדמנות ולא לפחד לתת אותה.

וואו.

כשמך כן את. תודה רבה.

נכון, ממש.

הצלחת לרגש אותנו בלי שום ספק. אני חושבת שהדברים שלך, באוטנטיות שלהם, וככה לשקף את התמונה דרך העיניים של ילד שחווה את זה, זה אומר הכל. יכולנו להתחיל עם העדות שלך ולסיים איתה כדי באמת להבין איפה אנחנו באמת נמצאים. אז תודה רבה.

אנחנו נדרשים ממש לסכם.

לא, לא, אנחנו מוותרים. זה בסדר.

אני ממש מתנצלת אבל באמת היה חשוב לי גם לשמוע את הדברים מראשיתם עד סופם ולא רציתי להפריע לאלה.

זה היה יותר חשוב לשמוע אותה.

ואני באמת רוצה לסיים את הדיון וככה לסכם אותו בכמה נקודות. קודם כל באמת בתודה ענקית לכולכם שהגעתם ולקחתם חלק בדיון החשוב הזה והייתם ברוב קשב, עם כל המורכבויות והשיח שעלה כאן וזה לגמרי לא מובן מאליו.

אני רוצה שכן יהיה ברור, ואלה, זה לא רק העובדים הסוציאליים, זה אנחנו כבני אדם, הכי טבעי לנו לחשוב שילד צריך להיות עם ההורים שלו, גם אם קצת קשה וגם אם זה לא תמיד הולך כמו שזה צריך באמת להיות. התחושה היא שעדיף שהילד יישאר בתא המשפחתי וזו נקודת המוצא. אבל אין שאלה בכלל שאנחנו נדרשים הרבה מאד פעמים להציל את הילדים ולאפשר להם לחוות גם משפחה נורמטיבית, והקשר שאת מתארת בין המשפחה הביולוגית לבין משפחת האומנה ופה תיארו את זה, לבין הפנימייה, הוא מאד מאד חשוב כדי בעצם להשאיר לילד גם את התמונה השלמה ואת הזהות השלמה שלו.

חשוב לשקף לציבור את הנתונים האמיתיים - משרד הרווחה - וזה גם קצת על כתפיכם. אני אסייע ככל שאני יכולה, אבל אני חושבת שהדברים חייבים להיות שקופים לציבור. אי אפשר להשאיר את זה כל הזמן במקום המאד כואב של מקרה כזה או אחר, שאולי גם הייתה שם טעות ואולי גם לא הייתה שם טעות, אבל אנחנו מקבלים איזו שהיא תמונה מאד מסוימת מזווית מאד מסוימת, כפי שמישהו מאד מסוים ראה אותם ואני חושבת שהנתונים שלכם, שהם לא נתונים סובייקטיביים, זה נתונים אמיתיים של כמה כסף מושקע, כמה ילדים משולבים במסגרות כאלה וכמה בקהילה ומה התהליך שאתם עוברים, הוא מאד מאד חשוב, ושגם עדויות כאלה, של ילדים שאומרים, ואגב זה לא רק בוועדה הזו.

יצא לי לשוחח עם כמה ילדים, הם היום כבר בגירים, שיצאו מביתם ואומרים – הצילו אותי. הצילו אותי. ואני חושבת שהקול הזה - - -

אבל את זה גם צריך להביא לידיעת הציבור.

אז אני אומרת, חשוב שגם הכל הזה יישמע. א', אני חושבת שאת יכולה להיות לחלוטין מי שמייצגת את זה בצורה מאד נעימה ואוטנטית ושלמה. באמת שלמה, עם כל המורכבות ועם כל מה שחווית בתהליך הזה.

וגם מ'.

וכמובן גם מ' שיושבת איתנו כאן וסיפרה את הסיפור בהתחלה.

חוק זכויות הילד - כפי שהוצג כאן - אני אקרא אותו ואני בהחלט אבחן את קידומו, אחרי שאני אלמד את הפרטים. ושוב, חיזקו ואימצו, גם אתם העובדים הסוציאליים, גם אתם מהפנימיות, גם מהעמותות השונות שמסייעות ושותפות לדרך וגם למי שהגיע לכאן לספר את הסיפור שלו, תודה ענקית.

הישיבה ננעלה בשעה 14:05.