הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 152

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, כ"א באדר א התשע"ו (01 במרץ 2016), שעה 11:30

מסגרות הטיפול והתמיכה בבני הנוער חסרי העורף המשפחתי המתגוררים בפנימיות - לרגל יום העובד הסוציאלי הבינלאומי

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

מרדכי יוגב

חיים ילין

מאיר כהן

אורלי לוי אבקסיס

איילת נחמיאס ורבין

נתמר הלל - מ"מ מנהל האגף הפסיכוסוציאלי, המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער, משרד החינוך

פביאן מלישקוביץ - עו"סית ראשית, האגף הפסיכוסוציאלי, המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער, משרד החינוך

דר' אילן שמש - מפקח ארצי, קדום נוער, אגף חינוך ילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

יעקב מלקמו - מפקח ארצי על הפנימיות, משרד החינוך

אסתי מרקוביץ - מפקחת ארצית, שרות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

דליה לב שדה - מנהלת שירות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

איתנה ברמן - סגנית מנהלת שירות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עמוס קשי - מפקח ארצי – ועדות תכנון, טיפול והערכה, שירות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אלינור בר - האגף לשירותים חברתיים ואישיים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

יעל אגמון - רפרנטית בטוח לאומי, אגף תקציבים, משרד האוצר

פרופ' מוחמד חאג' יחיא - בית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית

צפרא דוויק - יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים

אריה אהרן - יו"ר מחוז תל אביב והמרכז, איגוד העובדים הסוציאליים

נחמה דותן - יו"ר תא המפקחים, איגוד העובדים הסוציאליים

רעות גולדמן - יו"ר תא ילדים ונוער בסידור חוץ ביתי, איגוד העובדים הסוציאליים

ירון בראון - מנכל "ילדים בסיכוי" - המועצה לילד החוסה

אורית לרנר - חברת ועד מנהל "ילדים בסיכוי" - המועצה לילד החוסה

יואב אפלבוים - מנכל כפר ילדים ונוער "אהבה", יו"ר העמותות הטיפוליות והשיקומיות בישראל

עדנה זלמנסון - חברת ועד מנהל, עמותת "אהבה"

טליה בוקובזה - עו"ס משפחה, עירית חיפה

רננה לשם - עו"ס משפחה, עיריית חיפה

רננה פירברגר - עו"ס משפחה, עיריית חיפה

לימור חיון - מזכירת מחלקת רווחה, עירית חיפה

ליאורה לורי - מנהלת אגף הרווחה, עירית נצרת עילית

איריס בורמיל - ראש צוות רווחה, עירית נצרת עילית

מיכל פלג - מנהלת היחידה לטיפול בהתמכרויות, עירית נצרת עילית

דבורה ממן - מדריכת צוות, אגף רווחה, עיריית בית שמש

מוניקה מסינגר - עו"ס חוק נוער, יו"ר ועדות רווחה, עיריית נשר

אבנר פפורן - עו"ס משפחות צעירות, המחלקה לשירותים חברתיים, עיריית הדר

דני קורנבליט - עו"ס נוער וצעירים, אחראי מרכז קשר, עירית מודיעין עלית

אביגיל אנגלמן - מנהלת מחלקת רווחה, מועצה אזורית גזר

עדי רומח סרבניצקי - עו"ס לחוק החוסים, עירית מזכרת בתיה

הילה ידעי - עו"ס נוער ומשפחות, עירית מזכרת בתיה

שרה הימלך - עו"ס חוק נוער, עירית ירושלים

רחל זעפרני - עו"ס שיקום, עירית ירושלים

רבקה אור - עו"ס, לשכת רווחה הר נוף, ירושלים

רחל אליאסיאן - עו"ס, לשכת רווחה הר נוף, ירושלים

עדי עיני - עו"ס, לשכת רווחה הר נוף, ירושלים

רחל גבאי - עו"ס, לשכת רווחה לב העיר, ירושלים

הילה אלון - עו"ס משפחה, לשכת רווחה רמת אשכול, ירושלים

שיר מימון - עו"ס קהילתית, מינהל קהילתי רוממה, ירושלים

דבורה ידגריאן - עו"ס קהילתית, מינהל קהילתי בוכרים-גאולה, ירושלים

נידאא זידאן - עו"ס קהילתית, מחלקת הרווחה, עוספייה

פנחס וייס - עו"ס, מנהל אשכול מערך דיור, "שיח סוד"

שחר שומן - מנכל העמותה לקידום פנימיות בישראל

שרית ויזל - מנהלת תכניות למערך חוץ-ביתי, ג'וינט אשלים

ציפי גוטנטג - הסתדרות המורים בישראל

רים חאג' עלי - מורה

אליאב בטיטו - יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית

ניקול רויטמן - מועצת התלמידים והנוער הארצית

חוי כהן - סטודנטית לעבודה סוציאלית

חני קורלאנד - סטודנטית לעבודה סוציאלית

אהובה שור - סטודנטית לעבודה סוציאלית

מיכל מגד - סטודנטית לעבודה סוציאלית

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

מירב ישראלי

יהודית גידלי

ר.ל., חבר המתרגמים

מסגרות הטיפול והתמיכה בבני הנוער חסרי העורף המשפחתי המתגוררים בפנימיות - לרגל יום העובד הסוציאלי הבינלאומי

שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת. 1 במרץ 2016, כ"א באדר א' תשע"ו והנושא על סדר היום: מסגרות הטיפול והתמיכה בבני הנוער חסרי העורף המשפחתי המתגוררים בפנימיות, לרגל יום העובד הסוציאלי הבינלאומי.

אני לא מבין את מי שקבע את הכותרת הזו, סוף סוף יש יום חג שרוצים להציע לעובדים הסוציאליים, אז דוחפים להם עבודה ומטלות. ככה, זו דרכנו אבל אנחנו גם נעבוד ולא נשכח להצדיע לכם, ולהראות לכם כמה שאנחנו, ביומיום, למרות שאתם לא מרגישים את זה. אנחנו גם נצדיע לעובדים סוציאליים שזה היום שהכנסת מציינת אותו ואתנו חבר הכנסת חיים ילין, יש לו קצת ניסיון, היה ראש מועצת אשכול, חיים ילין היה ראש מועצת אשכול, ויש בה היום הרבה כלניות, אנחנו ברוח אופטימית, אנחנו בתקופת "דרום אדום", ואתנו חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, גם היא יש לה קילומטראז' בסוגיות האלו, שאתם, העובדים הסוציאליים מלווים אותן, הן כיו"ר ועדת זכויות הילד בקדנציה הקודמת והן בחקיקה מסיבית והעלאת נושאים לסדר היום, אז תודה רבה.

סוף סוף אומרים תודה כמו שצריך אז גם לא - - -

אנחנו מיד נתגבר על התקלה. אנחנו נמשיך מאחר ואלה דברי נימוסין ודברי פתיחה. אני אומר דברי פתיחה ואתן לחברי הכנסת להוסיף. ואני רוצה לשמוע גם את האורחים שלנו ואנחנו נצא בסוף הדיון גם עם אמירות, אמירות סיכום וקריאה למערכות השונות.

אין ספק שהעובדים סוציאליים במשך שנים רבות, מהווים את חוד החנית ונמצאים בחזית בכל הטיפול בכלל האוכלוסיות שאנחנו אמורים לחזק אותן וללוות אותן, כל אחת בתחנה כזו או אחרת, כמו בנושא של היום, הטיפול והתמיכה בבני הנוער חסרי העורף המשפחתי המתגוררים בפנימיות. היה לנו יום נפלא בכנסת שראינו כמה דוגמאות בהן כן ניתן מענה לאותם נערים, אחרי הגיל שבו מסתיים המוסד החינוכי הכפרי ולאחר שהם משתחררים מצה"ל, וכשהם נקלטו בידיים חמות ותומכות ומקצועיות אז השמים הם הגבול. ראינו סיפורי הצלחה, אבל ככל שאתה רואה את סיפורי ההצלחה לבך נחמץ, מתכווץ, המעיים מתהפכות, על כמה כאלה, הרי מתוך ה'הן' אתה יודע כמה ה'לאו', כמה לא זכו, וכמה יש לנו עוד הרבה, עוד הרבה מה לעשות סביב הסוגיה הזו. הנה, הפרוטוקול הגיע, הוא כבר מתמקם. - - - בינתיים, בינתיים, "עד ש", אנחנו לא מאשימים אותך, אנחנו מודים לך שבאת, ואתם, העובדים סוציאליים, האם יש לנו עובדים סוציאליים?

בטח.

לפי המבטים חשבתי שהם לא פה ואני מדבר. תחייכו, תגיבו. אני מכיר את התחושה שלכם. אתם בחזית, מתמודדים עם הבעיות הקשות, התמורה לא משולמת, האגרה לא משולמת, "אין תמורה בעד האגרה" – נקח את זה, המקצוע כמעט נשכח על ידי מי שהיה צריך להעצים אותו, להעצים את המעמד של העובד הסוציאלי, לעתים גם הייתם בצמתים של כפיות טובה וחטפתם את האש, חטפתם את האש מאותם מטופלים שלכם, הוציאו עליכם את התסכול ואת הזעם, עד שהכנסת סוף סוף החליטה לחוקק, הנה, הגיע אלינו שר הרווחה לשעבר, שהוא היוזם של היום הזה, נכון? הוא גם ראש עירית דימונה לשעבר וגם ידיד יקר וחשוב, אני עוד מעט אתן לך את רשות הדיבור, אני במילות הפתיחה. עד שברוך השם הכנסת השכילה, בחקיקה פרטית לחוקק חוקים שהם נגד – אני אקרא לעובדת סוציאלית כדי להשתיק אתכם, השכילה בקדנציה הקודמת לחוקק חוק ראשון, וזכיתי ליצור רציפות לחוק על שם של חברך לסיעה, שמעון סולומון, שהוא בעצמו עובד סוציאלי ואני קידמתי אותו השנה, החלתי עליו דין רציפות ולפיו, גם אלימות מילולית, לא רק אלימות פיזית תיחשב עם סנקציה וזו רק ההתחלה. אני חושב, מאיר, זו עבודה שלנו, לגרור את המדינה, את הממשלה, את כל הנוגעים בדבר, כמו שעשינו עם מעמד המורה ועדיין יש מה לעשות אבל, שמנו את זה על השולחן. צריך להעצים, לשים את מעמד העובד סוציאלי, לתת לו את הכבוד הראוי בשולחן הזה שנקרא שירות המדינה, הן בהעצמת מעמד, הן בשכר הולם והן בתנאי העבודה. גם תנאי העבודה, סביבת העבודה, לא פחות חשובים מתנאי השכר ו- - - זה משיק למעמד, כי אני לא יכול לומר: "הוא מהמעמד", כי זה חלק מהמעמד.

אז אני מודה לך על היום הזה, אני תמיד אומר, בימים מרוכזים, מי שמבין קצת בריפוי, יש אנטיביוטיקה בכדור ויש כאלה שרוצים זבנג וגמרנו, אז הוא מקבל זריקה דוראביוטיק, אז אני אומר, יום כזה שהוא יום של העובדים הסוציאליים, שמצדיע לעובדים סוציאליים, הכנסת מציינת את זה בהרבה ועדות, בדיון במליאה, מציפים את הנושאים ואחרי דברי הפתיחה שלך, נשמע את חברי הכנסת אבל אני לא רוצה - - -

אני מעדיף לשמוע את חברי הכנסת, אני יושב פה.

אתה יושב אתנו?

זה לא הוגן, נכנס מישהו שמארגן ואז נותנים לו את זכות הדיבור.

אבל זה היום שלך.

אז רבותי, חבר הכנסת חיים ילין ולאחר מכן חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס אבל, אני לא רוצה במנותק, אני לא רוצה שזה יהיה מנותק מהנושא שהוא "מסגרות הטיפול והתמיכה בבני נוער חסרי העורף המשפחתי המתגוררים בפנימיות". חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה.

כבוד היושב ראש, תודה רבה. ולכל העובדים הסוציאליים שנמצאים פה, הדבר הכי חשוב להגיד לכם הוא שאני משוגע עליכם, אני באמת אוהב אתכם, אני תמיד אמרתי שבעוטף עזה יש שני סוגי חיילים, אחד שמסתער עם שכפ"צ כדי להגן עלינו פיזית ואחד שמגן עלינו נפשית, רגשית. זה אתם. זה אתם, העובדים הסוציאליים, אז קודם כל להגיד תודה לכל מי שמכיר את הסיטואציה בעוטף עזה, למרות שאתם לא כולכם הייתם שם אבל אתם מבינים מה אני אומר.

אני פה בכובע אחר, דווקא בכובע של אב, שלושת הילדים שלי, שכבר סיימו צבא, היו במסגרות של התנדבות בשנה שלישית, לפני צבא, והשכיל אחד, שגם נפצע ב"צוק איתן" והוא רצה, אחרי שהוא עשה את "קריית יערים", הוא הלך לעבוד ב"כנות" כמדריך בוגר. הדיבור שלו כל הזמן, מעבר לנוער שהוא מטפל כמדריך בוגר, זה על השילוב של העובדים סוציאליים בתוך המסגרת הזו. אני רוצה להעביר מסר, מסר שאני שומע אותו, לא חוויתי אותו אבל לפחות שאתם תשמעו אותו, שהחיבור הכי חשוב שלו זה להבין שהוא עושה את הדברים הנכונים, ומי שאומר לו שהוא עושה את הדברים הנכונים זה העובדים הסוציאליים. שלפעמים הנוער, מרוב התלהבות הוא מנסה לעזור ולפעמים הוא לא נותן לאותו נער להתמודד עם הקושי ועם הבעיה. לפעמים צריך לעטוף ולפעמים צריך לא לעטוף ולכן אני נמצא פה בדיון הזה, שמבחינתי הוא מרתק, כי אני חושב שכל פנימייה, כל מקום כזה, שאנחנו מסוגלים, שאתם מסוגלים להעמיד על הרגלים את הנוער שיילכו במסלול, יגיעו בסופו של דבר לצבא ויחוו את הדבר הכי חשוב שיש בחיים – יחוו הצלחה, שזה מה שכולנו רוצים. אם אנחנו מצליחים להביא אותם למקום הזה, אז זה כמו שביהדות אנחנו אומרים שאם הצלנו נפש אחת זה כאילו הצלנו עולם ומלואו, אז אני אומר לכם שכנראה הצלתם הרבה מאוד עולמות והרבה מאוד משפחות והרבה מאוד נערים, ובסופו של דבר, אני מאוד מקווה שאנחנו, פה, בעבודה שלנו בכנסת, נצליח להילחם למענכם וכל מי שתמיד פנה אלי, כשהם עובדים סוציאליים או פסיכולוגים קליניים, זו אצלי נקודת חולשה מאוד לא פשוטה ולכן, אתם יכולים לגייס אותי תמיד, מתי שאתם רוצים.

זאת הזדמנות להודות למאיר, שהוא גם חברי לסיעה ולמפלגה, והיה אתי לאורך כל הדרך כשר רווחה ושנינו מהפריפריה, שנינו מבינים את הקשיים ואנחנו פה למענכם ותודה על היום הזה. אני חושב שחבל שאנחנו צריכים לחכות ליום הבינלאומי של העובדים הסוציאליים, הרי יש לנו את העובדים הסוציאליים פה אבל, אני חייב להודות שתמיד מחפשים את ה title כדי לנסות לשים על סדר היום את עבודתכם - - - שיש. תודה רבה.

לפני שאני אעביר את רשות הדיבור לחברת הכנסת אורלי לוי, הצטרפו אלינו חברת כנסת איילת נחמיאס ורבין וחבר הכנסת מוטי יוגב. בבקשה, אורלי.

תודה רבה לך אדוני היושב ראש, תודה רבה לשר הרווחה לשעבר, מאיר כהן, שיזם את היום הזה, כי מגיע, באמת, שיהיה גם יום כזה, למי שכמו שאמרת קודם, נמצא בחזית כמעט יום יום. אני מראש רוצה להתנצל, כי עוד מעט מתחילה וועדה שאני חלק מן הדיונים שלה, ועדת הכספים, וכאן, אני רוצה לנסות לאחד את שני הנושאים, היום המיוחד של העובדים סוציאליים והנושא של הילדים חסרי ההורות המשפחתית.

תראו, המקצוע הזה שבחרתם לעמכם הוא מקצוע כפוי טובה בשני מישורים. הוא מקצוע כפוי טובה מבחינת הלקוח, שזה אותן משפחות וילדים שאתם מתעסקים אתם, הרי מן הסתם, לא הייתם נכנסים לתמונה אם הכול היה בסדר וורוד, וזורם על מי מנוחות, והילד היה מתפתח בצורה נורמטיבית בבית שבו הוא אמור להיות הכי מוגן, ומצד שני, הוא כפוי טובה מבחינת הנושא של הראייה של המימסד קרי, הממשלה והמדינה את מעמד העובדים סוציאליים. אני שמעתי שהוזמן מחקר ממשרד הרווחה, לגבי העובדים סוציאליים – מעמדם, קידומם, ההכנסות שלהם ביחס לעובדים של משרדים אחרים ולמספקים של שירות שהמדינה אמורה לתת. הפלא ופלא, מעמדם הוא הכי מוחלש, בין כל העובדים, בין כל משרדי הממשלה.

עכשיו אני שואלת, מה מביא אותם לשָם אם כך? ולמה המדיניות הזו? הרי היינו רוצים את הכוחות הטובים ביותר, שיראו שם גם אופק תעסוקתי כדי שאנשים יבחרו במקצוע הזה, לא רק בגלל תחושת השליחות, כי זה מגדיל באמת את תחושת השליחות של אותם אנשים, כי אנשים שהולכים לשם יכולים היו לבחור במקצועות אחרים, הרבה יותר מתגמלים. והתחושה היא שלפעמים כאשר אנחנו מתעוררים לכל מיני אירועים, ביניהם אירועים טראגיים, שאלת הש.ג. מיד עולה. והש.ג. פה זה העובד סוציאלי.

אנחנו מצפים מהם לעלות הרים וגבעות, כשלאורך השנים הצטרפו עוד חובות על העובדים הסוציאליים וחוקים שיזמנו –וטוב מאוד שכך, אבל מנגד, לא הפחתנו מאותו עובד סוציאלי את העומס של התיקים. הרחבנו לו את האחריות ואת החובה, ומנגד לא נתנו לו לא ארגז כלים ולא הפחתנו את העומס. אם אותו עובד סוציאלי צריך לטפל בבין מאה ומשהו תיקים לשלש מאות תיקים – וגם לזה זה מגיע, אז איך תצפו ממנו להיות מאוד יסודי, אתם יודעים מה, מבחינת זמנים נטו, מתי הוא יכול לבקר, להכין את התסקיר, לראות, למנוע טעויות, כי לפעמים טעויות קורות בגלל שלא הצליחו להיחשף לתמונה המלאה מקוצר זמן טיפול. זה כמו שאתה נכנס לרופא המשפחה והוא אומר לך: יש לך שתי שניות לטעון טענותיך ולהגיד איפה כואב לך. אנחנו מתריעים על זה שנותנים לנו שבע דקות "מטכליות" מה שנקרא בקופות השונות ואילו פה מדובר בדיני נפשות, ולא אחת העובדים סוציאליים באים ומפצירים בנו: תנו לנו ארגז כלים, תנו לנו את היכולות לטפל בנושאים שבהם אנחנו מתעסקים. תנו לנו לעשות עבודה מספיק יסודית כדי שלא יפלו טעויות ותסלחו לי, עם כל הכבוד – ויש באמת כבוד לעבודה שלכם, העבודה היא סיזיפית, חד וחלק. אף אחד לא מנסה להגיד שזה מקום ורוד לעבוד בו, זו עבודה שוחקת, המקרים קשים, לפעמים אתה מפתח עור עבה מדי ואתה הופך להיות פחות רגיש, או שאתה פשוט נשבר בדרך, מהסיפורים של הילדים, של המשפחות. ולפעמים מול האטימות השלטונית שלא נותנת לכם את הכלים ואני אביא לראיה דבר אחד. צפרא, היושבת ראש שלכם, בדיון שערכתי כיושבת ראש הועדה לזכויות הילד, בנוגע לפינוי ילדים מבתים של דיור ציבורי, הוציאה מכתב מאוד מאוד חריף, 'על פניו' מקומם מאוד, אבל כשאתה יורד לעומק הדברים, היא רצתה לזעזע והצליחה לזעזע. היא ביקשה פטור מלהתעסק עם האוכלוסייה הזו. היא אמרה: תִפְטרו אותנו, העובדים סוציאליים, מלהתעסק בפינויים ובטיפול בדיירי או זכאי הדיור הציבורי. וכשאתה אומר: אם אתם לא אז מי כן? אז היא באה ואומרת: אם אני על הנייר יש לי סמכות אבל בפועל אין לי שום כלי לעזור לאנשים האלה, ואין לי שום סמכות וגם אם אני כותבת דוח אז לאן הוא הולך – הוא הולך למגירה ואף אחד לא מעיין בו בכלל, אנחנו רוצים לזעזע כי אנחנו חושבים שלאנשים האלה מגיע יותר.

תודה.

שניה. אותם אנשים נמצאים בצומת הכי מרכזי של ילדים שבמקרים מסויימים מוצאים מביתם – ואנחנו מכירים גם את המחקר של אוניברסיטת חיפה וכד', לעתים בשל חוסר בנתונים, בצורה שיכולה לעורר ביקורת, אבל במקרים אחרים אנחנו אומרים: איך לא הוציאו את הילד? הוא נמצא בסכנה, וזה מתעורר לאחר שקרו אירועים מסויימים.

הנושא הזה הוא נושא שצריך לעשות בו חריש עמוק, לתת לעובדים סוציאליים את הכלים לעזור לאוכלוסייה שעליה הם אמונים, כדי לעשות את העבודה הטובה ביותר. להוריד מהם קודם כל את העומס, לתגמל אותם ויותר מזה, כן, גם לבקר, כי רק ביקורת תביא גם לשינוי של השיטה אבל תביא לכך שיעשו מינימום טעויות. אתם צריכים להבין, הגורלות של הילדים האלה בידיים שלכם ואנחנו לא יכולים לעבוד כצ'ק ליסט, אוקיי, עשינו, סימנו וי, ביקרנו, כי אנחנו צריכים גם לספק פתרון לאותה בעיה שנמצאת.

והילדים שנמצאים, חסרי העורף המשפחתי, הבעיה שלהם מתחדדת בגיל שמונה עשרה, שביום בהיר אחד נגמרה החובה של המדינה, באותו היום שנסגר להם אותו מוסד, הם נזרקים החוצה. אני שמעתי על ספור של נער שהלך מיד איך שהגיע לגיל ולא היה לו איפה לישון, כי הוא חסר עורף משפחתי, לא היה מי שיקבל אותו, הלך, ביצע איזושהי גניבה בכוונה כדי שיעצרו אותו, כי שם יש לו קורת גג ואוכל. ואני שואלת על אותה נערה שאנחנו זורקים החוצה, מה הכלים שאנחנו יכולים לתת לה כדי להבטיח גג מעל לראשה או מה היא תידרש לתת בתמורה לאותה קורת גג, שהמדינה לא מספקת לה. מי יספק לה ובאיזה תנאים – אנחנו יכולים רק לדמיין.

הנושא הזה של +18 נולד אצל ירון בראון, עוד בכנסת ה-18 בדירת הבוגרים, שהייתה ראשונה אולי בראשון לציון וזה היה דוגמה. האב טיפוס הזה, המודל הזה, צריך להוות נושא שיטפל באותם ילדים רוחבית ולא רק בפיילוטים כאלה ואחרים. אין מנוס מכך, בגיל שמונה עשרה לא צצה להם משפחה ובטח לא משפחה חזקה שיכולה לתת להם את הכלים. תודה.

לכן אני רוצה לתת את רשות הדיבור של חברי הכנסת, נעשה הפוגה, ירון בראון.

בסדר גמור.

מאיר נתן לי. הוא יסמן לי מתי שהוא ירצה, הוא ילד גדול. האם ירון בראון נמצא אתנו? בבקשה, הצג את עצמך, תספר לנו כמו שאומר פלאטו שרון: מה עשית בשביל מדינה?

שמי ירון ואני מנכ"ל עמותת "ילדים בסיכוי". אני אגיד שני משפטים. עמותת "ילדים בסיכוי" היא עמותה שפועלת כבר שלושים שנה לטובת ילדי הפנימיות והאומנה. מפעילה הרבה תכניות, אנחנו לא מנהלים פנימיות, אנחנו מפעילים תכניות לטובת הילדים.

זו הזדמנות נהדרת דבר ראשון לתת ברכות והוקרה ענקית, לכל העובדים הסוציאליים ולאנשי הפנימיות, ששופכים את דמם - - -

האם יש לנו כאן אנשי הפנימיות?

כן.

יש פה.

האם נרשמתם לדבר?

כן.

ששופכים את דמם על לא עוול בכפם, ואני חייב להגיד בצער רב, כולל על ידי גורמים שאמורים להגן עליהם ולהיות ידידותיים אליהם, ולהבין בדיוק את הסיטואציה שהם נמצאים בה. לצערי, הנושא הזה של תקשורת רדודה ושטוחה ו'צהובה', פוגשת ציבור שלא מודע לפרטים ולכן נעשה פה עוול ענק ואני חושב שזו במה נהדרת פה, להרים קול ולהגיד שהפנימיות והרווחה והעובדים סוציאליים עושים עבודה גדולה, כמו שאורלי אמרה, בתוך מערכת קצרת תקציב עם עומסים ענקיים, ודי בודדים בדבר הזה וזה הדבר הראשון שחשוב לי לציין אותו.

הדבר השני, לגבי הנושא של חסרי עורף, "ילדים בסיכוי" ביחד עם משרד הרווחה, עם השירות לילד ונוער, ועם "אשלים" ועם "חוט השני" ועמותת מנהלי הפנימיות, אצל כולנו כבר כמה שנים הנושא הזה של חסרי עורף נמצא על האג'נדה בצורה מאוד משמעותית. רק בשביל לשבר את האוזן, היום יש פחות או יותר 5,600 ילדים בפנימיות הרווחה, שגם זה לא המספר שהוצג בתקשורת, הוא ב 20% שונה, אני לא מדבר על משרד החינוך אלא רק על הנושא של פנימיות הרווחה, ומתוך ה-5,600 ילדים סדר גודל של עד 15% מוגדרים כחסרי עורף משפחתי. ההגדרה לחסר עורף משפחתי היא ילד שפעם בשבועיים, כשילד יכול לצאת הביתה, אז הוא לא יכול לצאת. הוא לא יכול לצאת, מכל מיני סיבות. אני אקח את ההגדרה הכי פשוטה.

לטובת העניין, המערכת היום –ואני אומר עוד פעם, המערכת היא מורכבת, אנחנו חלק ממנה, היא מפעילה כמה וכמה פעילויות ותכניות לטובת חסרי העורף. דבר ראשון, יש משפחות מלוות. אנחנו רק שנה שעברה הצלחנו לעשות "שידוך" של מאה משפחות עם ילדים ומשפחות מלוות, זו כמות ענקית של שידוכים, אנחנו עושים תהליכי הטמעה, אנחנו מגייסים משפחות - - -

סליחה, דרך איפה אתם עושים את זה?

דרך הפייסבוק, דרך אמצעי התקשורת, אנחנו מגייסים משפחות - - -

למה לא דרך השלטון המקומי?

אנחנו עושים דרך כולם, עושים גם פעילויות ברשויות המקומיות, עושים אסיפות הורים - - -

אני מבקש, בדיון, הדיבורים הצדדים מפריעים, סליחה, רגע, סליחה ירון, הדיבורים הצדדיים האלה מפריעים לדיון, אז אני מבקש. תקשיבו.

לפני חודש הגיעה משפחה מעוטף עזה אלינו, לתל אביב, עם חמישה ילדים שלהם, להיות משפחה מלווה. מעוטף עזה הגיעו. אז, דבר ראשון, יש משפחות מלוות. דבר שני, כמו שאורלי ציינה, יש תכנית ענקית היום ל +18 שיש לה המון שותפים, גם פנימיות וגם עמותת "למרחב" - - -

האם המדינה שותפה?

המדינה שותפה, אגף 'התקון' שותף, יש צורך ענק, הכול במחסור.

בסדר, בסדר.

התהליך התחיל.

אנחנו צריכים לשלש ולרבע את זה, לפחות, לפחות אבל יש היום - - -

משרד החינוך אגף רווחה כאן?

משרד הרווחה כאן.

החינוך כאן?

החינוך פה והרווחה פה.

אני אומר עוד פעם, יש מקום לעשות עבודה ענקית, עדיין - - -

גם אם לא היית מציין את זה, היה ברור לנו שזה בחוסר.

נכון, נכון להיום - - -

דרך אגב, החוק שלי עדיין לא אושר אז צריך לזכור את זה. פועלים אולי לפי רוחו של החוק אבל החוק עדיין לא אושר, מה שאומר שבכל רגע נתון, התכניות האלו יכולות להיות מופסקות או לא להתרחב.

נשמע סקירה מן המשרדים.

יש היום, רק בתכנית אצלנו, כמעט שלושים ואחת דירות, אנחנו מלווים כמעט 350 צעירים, 95 עושים שירות צבאי מלא, כולל קרבי, יש לנו 70 סטודנטים בתכנית, יש המון עבודה והגרעין מראה שיש פוטנציאל שם שצריך להשקיע בו אז לכן יש עתיד.

הדבר השלישי - - -

אתה יודע משהו? סליחה, אמרתי בפתיחה שכשאתה רואה את ההצלחה אתה מתכווץ, על מי שפיספס. כשאתה אומר לי 350, לפי הערכתך, כמה לא מגיעים? כמה לא נחשפים? כמה חסרי עורף לא נחשפים?

לפי ההערכה שלנו - - -

בשנה - - -

זה לא בשנה, בשנה מדברים בערך על 450 צעירים חסרי עורף משפחתי, שמסיימים כל שנה מחזור. עכשיו תקח שלש שנים אחורה, ארבע שנים אחורה, אז במצטבר מגיע ל-3,000, 2,000, 4,000. 3,000-4,000 צעירים צריכים - - -

זה קצת יותר מזה בגלל שלא רק ה-15% שמוגדרים כחסרי עורף משפחתי הם אלה שבאמת אין להם, יש עוד קבוצה מאוד גדולה שאין להם לאן לחזור.

לפחות בהגדרה - - -

אחרי - - - מרחיב את המעגלים, אין ספק.

לפחות בהגדרה אנחנו צריכים לדעת.

כן. נקודה נוספת וחשובה ואני דווקא גם פה יכול לפרגן. "ילדים בסיכוי" הם אפוטרופוס, אנחנו היום עם כמעט מאה ילדים שאנחנו אפוטרופוסים שלהם. אנחנו הגוף היחיד שלא גובה כסף ומשרד המשפטים, בפעם הראשונה ב-2016 נכנס למימון, עד היום מימַנו את זה רק מתרומות. זו נקודה.

הנקודה הכי משמעותית שאני רוצה להגיד, קורית היום. אנחנו מסיימים בימים אלה ועדה משותפת, יחד עם משרד הרווחה, "אשלים" עמותת "חוט השני", מנהלי פנימיות ומפקחים, ששנה שלמה ישבה על המדוכה, בנושא של חסרי עורף, להגדיר אותם, לאפיין אותם, לזהות אותם, מהרגע של ועדת ההשמה עד גיל 25 - - - אותם, מהם הצרכים שלהם, ברגע שהוא מגיע לפנימייה איך העובד הסוציאלי ומנהל הפנימיה יודעים ישר לזהות אותו, מה צריך לתת לו – כולל אפילו להגיע לסל מיוחד עבור הילדים האלה. זו ועדה שממש בימים האלה מסיימת את הפעילות שלה, הובילה אותה דר' מוריה לוי, היו בה שותפים המון גורמים ואני מאמין, שברגע שנגיש את התוצאות האלו למשרד הרווחה – ומשרד הרווחה שותף בתהליך הזה, אני מאמין שזו תהיה פריצת דרך מאוד גדולה בנושא של חסרי עורף משפחתי.

רק כדי לסכם, בימים שתמיד רק מחפשים את השלילי, קורים דברים חיוביים, לא מספיק, צריך להגדיל את זה, צריך לתת לזה יותר תקציבים, יותר תשומת לב אבל, אפשר גם בימים כאלה, של עובדים סוציאליים, לדבר על דברים טובים.

תודה. כדי להשלים את התמונה אני רוצה לשמוע את נציגי הפנימיות.

האם אפשר לפני זה להציג את האנשים שלנו פה?

אדוני, יש פה אחד שתפקידו והוא מקבל משכורת עליו, הוא לנהל את הועדה. אין לו פריבילגיה אחרת, תשאירו אותו. כל מי שידבר יציג את עצמו, אין אחד שלא יציג את עצמו ומי שחסר לי אני אבקש אותו. יואב אפלבוים. הצג את עצמך.

אני יואב אפלבוים. אני מנכל כפר ילדים ונוער "אהבה" ויו"ר העמותות הטיפוליות והשיקומיות בישראל. תראו, אני עובד סוציאלי ואני לא אדבר כרגע בשבחם של העובדים סוציאליים וגם לא על התנאים והשכר שאנחנו כולנו, העובדים הסוציאליים, עובדים בהם. אני היום משמש כמנכל אבל כשהייתי עובד סוציאלי וכשאני עֵד לשכר ולתנאי העבודה, בעיקר בקהילות ובלשכות, אז איך אמרת? לבנו נחמץ, אני לא אכנס ולא אחזור על זה.

אני הקמתי, ואני אתחיל דווקא מהסוף, את הבית הראשון לחסרי עורף משפחתי, לא אחרי שילד או ילדה שלי הסתובבו ולא היה להם לאן לחזור מהצבא, אלא אחרי שילד שם קץ לחייו והוא כתב במכתב "הייתי ב"אהבה" תשע שנים, לאחר מכן הצבא דאג לי כחייל בודד, אין לי לאן לחזור" ותאמינו לי, רבותי, לא היה לו לאן לחזור.

אני, עד היום, שתים עשרה שנה אני מקיים את הבתים האלה, היום אני מחזיק ארבעה בתים כאלה, בסיוע של "ילדים בסיכוי", עד היום אני אוסף חצי מיליון שקל כל שנה, כדי לקיים את המסגרות האלו. אני בארבעה משפטים קצרים רוצה להתייחס לילדים בסידור החוץ ביתי - - -

כמה ילדים יש לך בארבעה בתים האלה?

עשרים וארבעה ילדים שחיים פיזית בארבעה הבתים האלה, משמונה מסגרות חוץ ביתיות, בוגרי מסגרות חוץ ביתיות, יש עוד 62 ילדים – אני קורא להם עדיין ילדים, הם עומדים אתנו בקשר, גם שכבר בגרו את המסגרות האלה, ואנחנו נמצאים אתם בתהליכי יעוץ ותמיכה. הם גרים כבר בדיור עצמאי.

אני רוצה לדבר בשלושה משפטים קצרים על הנושא של ילדים בסידור חוץ ביתי, כי זה הנושא ותוקפים אותנו ואת העובדים סוציאליים, גם בתקשורת, גם בעל פה, בכל דרך אפשרית. רבותי, אני אומר לכם, כיושב ראש העמותה – עמותת הפנימיות הטיפוליות והשיקומיות בישראל, אנחנו הראשונים שתומכים במציאת פתרונות לילדים בסיכון בתוך הקהילות. ואנחנו נהיה הראשונים - - -

לא בכל מחיר.

רגע, תאמין לי, אני מכיר את האג'נדה. תן לי לסיים, אתה תשמע ממני את הכול, אפילו יישאר זמן לשאלות.

שרירי הבטן שלי מאוד חזקים.

אנחנו הראשונים, אנחנו יודעים היטב, שעם הניסיון שלנו, יש לנו מה לתרום לפיתוח העשייה בתוך הקהילות, רק רבותי, כדי לעשות את העבודה האמיתית בתוך הקהילה, צריך מישהו בקרב מקבלי ההחלטות, ובממשלה למעלה, להחליט שהולכים על זה. החלפתי כבר ממרומי קרחתי וארבעים וארבע שנות עבודתי, רק בשדה שלי שהוא ילדים בסיכון מחוץ לבית, החלפתי כבר שבעה שרי רווחה, עברתי תקופות שאף אחד לא רצה לקחת את משרד הרווחה, כמספר כזה מנכ"לים. כל שר, כל מנכל, בא עם האג'נדה שלו, ואנחנו, האנשים בשדה, נלחצים וחייבים להתחבר לאג'נדה. עד שאנחנו מתחברים, עוברים לאג'נדה אחרת. הגיע הזמן שמישהו יוביל ויעשה שינוי במציאות, לא ינהל את המציאות. ויחליט שצריך לחשוב ברצינות, על תיקנון מתאים בקהילות, על תקציבים מתאימים בקהילות ועל פתרונות מתאימים בקהילות.

גם אחרי זה, לשאלתך ולהערתך, יש ילדים שלעולם לעולם לעולם יצטרכו לצאת למסגרות פנימייתיות או משפחות אומנה. רבותי, הגיע הזמן של אותם מקבלי החלטות, שאני קורא להם, לפתח בתוך הקהילות, להקציב תקנים, אני לא פוחד מזה למרות שאני פועל וחי בפנימייה, להיפך, אני מברך ואני חוזר ואומר, אני מברך. הגיע הזמן שתוקם רשות אחת, שתגדיר מהו ילד בסיכון שצריך לצאת מן הבית, מה התקנים שצריך לתת לסידור חוץ ביתי כזה - - -

רגע, בזמנו, מוטי וינטר, לא עשה זאת?

לא, לא, הוא לא - - - מספיק.

הטיפול בקהילה - - -

סליחה, מר מרגי.

סליחה, בזמנו הוא הוביל קו - - -

עשה ולא מספיק. אני חוזר ואומר - - -

בסדר, שאלתי, קיבלתי תשובה.

משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, כולם מטפלים בילדים ונוער בסיכון. רבותי, הגיע הזמן לתפוס את כל המשרדים האלה יחד, להגדיר מיהו ילד בסיכון, לְמה הוא זקוק כשהוא יוצא לסידור חוץ ביתי ואיך מתקצבים את זה. תודה רבה.

אני מאוד מודה לך. תודה רבה. חבר הכנסת השר לשעבר, מאיר כהן.

שלום לכולם, אדוני היושב ראש, תודה רבה על הדיון. היו לי דיונים במקביל, וכשפניתי לראשי הוועדות אז רוב ראשי הוועדות הרימו את הכפפה בשמחה גדולה, אנחנו מנסים ביום הזה שני דברים לא לעשות. מצד אחד לא להפוך את זה ליום חגיגי ואז כולם מסתפקים ב"כמה אנחנו, כמה אתם" כי כולם עושים דברים טובים ואז אנחנו נפספס את היום, לכן חשבתי שמן הראוי שיהיו דיונים בנושאים כמו הנושא הזה, שהם משמעותיים, ולהגיד לכם שביום כזה אנחנו יותר מתמיד, עובדים אצלכם, כי אנחנו רוצים לשמוע את הדברים הבוערים, לקחת אותם ולתרגם אותם לשאילתות וחוקים וכן הלאה.

אני רק רוצה להגיד שבניגוד לעמדתה של הקואליציה, החוק שלי אישר הגבלה לששים תיקים. עובדים על זה, קשה מאוד לעבוד על זה, יש טרוניות גדולות – גם של האוצר, כנגד העובדים סוציאליים, אני התחייבתי שאנחנו נעשה מיפוי אמיתי של מספר התיקים ורק אחרי שנעשה, שכל רשות תעשה את המיפוי הזה, אנחנו נתחיל לתקצב את זה, באמת מתוך ההכרה והידיעה שאכן, העובדים סוציאליים, ברובם, ואתם תשמעו את זה למגינת לבכם, ברובם, עושים עבודה מצויינת ואין המיעוט מעיד על הכלל, אבל אי אפשר לבוא ולדבר ואתם גם לא עושים עבודת קודש, כי כשאומרים – ואני רוצה לצטט את תמר זנדברג, היא אמרה משהו נכון הבוקר, "כשאומרים על מישהו: אתה עושה עבודת קודש זאת אומרת ששכרך הוא קטן", אז כשאין מה להגיד אומרים "עושה עבודת קודש". עכשיו לך, אדוני, לגבי - - -

אם היית מקבל שכר גבוה היית מופיע בתוך הממונה - - -

אז זו עבודת קודש, זו אמירה לכך שמקבלים מעט כסף. אכן, באמת, העורף המשפחתי של אותם ילדים הוא אחד הדברים שלא מטופלים לאורך זמן אבל, בניגוד למה שאתה אומר, אדוני, אילו הייתי נשאר שר הרווחה, הייתי נותן היום חצי - - - אצלכם. אני קיבלתי החלטה לצמצם כל שנה ב-150. אני זוכר את הכעס שלכם ועדיין מה שאני אומר ממש לא מצדיק את ה'עליהום' שהיה בתקשורת. לבי לבי ואני כועס מאוד ואמרתי על זה שאנשים שהיו צריכים להגן עליכם ולחבק אתכם, דיברו סרה בגנותכם. הכעיס אתי מאוד ותאמינו לי שמי שמכיר אותי יודע, אני מאותה תפוצה של - - - זה הכעיס אותי מאוד. כי מצד אחד הוא היה צריך להגן עליכם והוא לא עשה את זה, ויחד עם זה, אין לי שום ספק, אין לי שום ספק שצריך לעשות חשיבה מחודשת וכן, מתוך ה-5,600 ואני מדבר על אנשי הרווחה, כן, לפחות אלפיים יכולים לחזור לביתם. במציאות עכשיו.

אבל כפי שהוא אומר, עם תקינה, עם תכניות - - -

במציאות עכשיו, ובתנאי, שהכסף הזה יושג בתבונה ובחכמה ובשיתוף פעולה עם ראשי רשויות, לפעילות קהילתית ולתמיכה קהילתית בתוך הערים, דבר שלצערי, אנחנו לא כל כך רואים שיתוף פעולה, ראו ראש עיר מסוים בשבוע שעבר. לכן העסק הוא מאוד מאוד מורכב.

אני רוצה להוסיף עוד משהו, אדוני. הילדים חסרי העורף המשפחתי הם הרבה יותר מהנתונים שאנחנו מכירים. אל תשכחו שיש פה אלפים של ילדים שנחלצים מתוך המערכת ולא צריכים את העזרה שלנו. אני פוגש אותם יום יום. חבר'ה שבסיטואציה אחרת היו באים ומבקשים את הסעד שלנו. אני מכיר מאות חיילים, אני אישית מכיר, אני מטפל בהם, חיילים בודדים שזה סוג של חיילים שאין להם עורף, והם נמצאים בתוך המערכת, די שקופים אבל הם בונים להם יסודות עזרה משלהם.

צריך באומץ גדול, משרד הרווחה, אני מאוד מקווה, כל שר עושה את חלקו, זה לא אג'נדה, בסופו של דבר אם אתה מחבר את הדברים של כולם, אז אין שום שר שהאג'נדה שלו היא אג'נדה שלילית. יש בעיה של רצף - - -

לא אמרתי שלילית.

שניה, לא אמרתי שאתה אמרת, יש בעיה גדולה מאוד בסוגיה של הרצף השלטוני, אתה צודק, בוודאי, אבל יחד עם זה, אני חושב שהיום יותר מתמיד, במשרד הרווחה, אני יודע שכחלון וגם - - - דיברתי אתו על זה, הגיע הזמן – התחלתי עם זה, לעשות חשיבה, ניווט מחדש, בכל מה שקשור לפנימיות. זה לא ניווט מחדש שבסופו יהיו פחות ילדים כי יכול מאוד להיות שהמציאות תוכיח שלא, שהילדים צריכים להגיע לפנימיות אבל, התעריפים, הטיפול, השיח אתכם, הפיקוח, יש עוד כל כך הרבה דברים, שהתחלנו לגעת בהם וכמעט כל דבר שנגענו בו, ראינו שזה עולם ומלואו שצריך חשיבה הרבה יותר הוליסטית, הרבה יותר מעמיקה.

לסיכום הדברים אני רוצה להגיד כך. דווקא על הרקע של אותה תכנית ביום הזה חשוב שהדברים יישמעו. בסקר שנעשה על ידי הקרן לידידות, וצפרא הצטרפה אליו, אחד הדברים הכואבים ביותר הוא שכל כך הרבה עובדים סוציאליים צריכים הם בעצמם עזרה כלכלית – זה מדהים. אגב, אני אמרתי את זה כל השנים ולצפרא אני אומר ולך אדוני, אנחנו כחברי כנסת, נדמה לי שההסכם - - - בסוף השנה הזאת, נכון? הסכם השכר של העובדים סוציאליים. את תשמעי מאתנו ומעוד הרבה חברי כנסת התחייבות, שאנחנו נהיה צמודים אליכם במאבק הזה. אני ניהלתי מאבק מסוים כשהייתי מורה, על שכרם של המורים ואמרו לי: מאיר, תשמע, מאבקים זה תוספות כאלו ואחרות, ואנחנו מדברים על מאבק שהוא היה מאבק משמעותי, כי מאבקים שמסתיימים באחוז וחצי תוספת ושקט לשבע שנים, אין בזה כלום, שום דבר. אני מאוד מקווה כי באמת, מעומק הלב ולא בשביל היום הזה ולא בשביל כותרות, מי שהיה ראש רשות בפריפריה יודע שהחברה הישראלית תתרסק אם היא תתייחס לעובדים הסוציאליים כאל מובנים מאליהם. העובדים הסוציאליים והעבודה שלהם לא מובנת מאליה.

חיים שכח לספר סיפור – ועם זה אני מסיים, אני יושב אצל חיים כשהוא ראש מועצת אשכול, תוך כדי המלחמה, יושבים במרחב מוגן ומדברים. ויושבת לידינו עובדת סוציאלית והיא מקבלת שיחת טלפון ואומרים לה – זה היה מדהים, אומרים לה בטלפון: טיל נפל על הבית שלך. אתה זוכר את זה? טיל נפל על הבית שלך והיא אומרת: "או.קיי, הילדים שלי אצל ההורים שלי, בעלי לא נמצא בבית, או.קיי., אני אבוא יותר מאוחר". סוגרת את הטלפון ומספרת לנו על החבר'ה שהיא מטפלת בהם. זה הדהים אותי. אמרתי: איפה יש עוד אנשים שמודיעים להם שטיל נפל על הבית, פירק אותו והם אומרים: ברוך השם, הילדים שם, הכול בסדר וממשיכים לטפל כאילו שום דבר לא קרה. אני חושב שזה היה הרגע, קו פרשת המים מבחינתי, שהבנתי שהעובדים הסוציאליים הם הרבה מעבר לפקידים, כי הם שמים את הנשמה שלהם על השולחן. תודה רבה.

לפני שאני אשמע תלמידה, נציגת אחד הכפרים, אני אומר לצפרא, שגודל ההסכם או השיפור או המעמד יהיה תלוי גם בכם. עד כמה תדעו – ואני לא מזמין אתכם לנהל את המאבק הזה או לגייס לטובתכם את כל הסקטורים האחרים, כי אנחנו, כפי שאמר לכם מאיר כהן, אנחנו נשמח לעמוד לרשותכם בזמן, כל דבר בעתו, בזמנו. אני אתן לך את רשות הדיבור בהמשך. עכשיו ניקול רויטמן, נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית, תלמידה בכפר הנוער "אלוני יצחק". בבקשה.

שלום, קוראים לי ניקול, אני מתחנכת שנה רביעית בכפר הנוער "אלוני יצחק" באיזור גבעת עדה- בנימינה. אמנם אני לא חסרת עורף משפחתי ברוך השם אבל יש אתי בקבוצה בפנימייה הרבה ילדים שאני יודעת שאין להם כל כך לאן לחזור הביתה, והיה לי חשוב להשתתף בדיון הזה, כי זה משהו שמגיע אלי ביומיום וגם לחברים שלי. יש מספר דברים שאני רואה כדוגמה אישית בכפר שלי, שנעשים ובאמת מדהימים ועוזרים, ברמה מטורפת. אנשים באים ותוך שנה שנתיים משתנים ומתפתחים ויש לנו המון דוגמאות של רוב הבוגרים שלנו, שמסיימים לימודים גבוהים וצבא והם קצינים, נציגות מאוד גבוהה.

קודם כל לדעתי, מה שמאוד חשוב כחניכה זה נגיד, הצוות החינוכי שהוא אמור להוות דוגמה אישית, ואני לא חשבתי על זמן הדיון - - -

דברי חופשי.

או.קיי., קצת מתרגשת.

מותר לך, זה גם טוב.

קודם כל, זה מתן הדוגמה האישית מהצוות החינוכי ומבוגרי הפנימיה שסיימו. אצלנו מתקיים מדי שנה אירוע של מתן מילגות לבוגרים שבו באים בוגרים שסיימו לפני חמש שנים, שנתיים, שלש ובעצם, הם מציגים את כל מה שהם עושים, מה הם לומדים, איפה הם עובדים, וזה נותן דוגמה מאוד טובה לילדים שמתחנכים, והם מספרים סיפורי אישיים, כמו נגיד, "אני באתי לפה, הייתי ילד עם בעיות" וכשהם מספרים מאיפה הם באו ולאן הם הגיעו - - -

זה תורם לקבוצה.

כן, אז ילדים קטנים מסתכלים וזה נותן להם תקווה. עוד דבר שלדעתי הוא חשוב וכבר דיברו עליו - - -

הפנימיה - - -

כיתות ז'-י"ב. אני אישית הגעתי בכיתה ט'.

איפה זה "אלוני יצחק"?

גבעת עדה – בנימינה.

עוד דבר שקורה אצלנו והוא מאוד טוב וכבר דיברו עליו, זה הבתים לבוגרים, משהו שהוקם אצלנו לפני שנה או פחות, בית לבוגרים שאני אישית נכנסתי לשם למרות שזה לא מותר אבל בסדר, נכנסתי לשם וזה נראה ממש מעולה. יש אצלנו עכשיו בוגרים שסיימו שנה שעברה, שעדיין לא התגייסו לצה"ל, הם בוגרי תכנית "נעלה", שכרגע גרים שם והפנימיה נותנת להם אפילו מקום לעבוד, בתוך הפנימייה, בחדר אוכל, זאת אומרת, הם לא יצאו לעולם ואיבדו את עצמם.

לדעתי זה מאוד חשוב כי ברגע שאתה מתחנך בפנימייה ואתה רגיל למסגרת הזאת, ובמיוחד אם אין לך ערוץ משפחתי, אז לסיים את הפנימיה נראה לך מפחיד. "עכשיו דואגים לי, עכשיו אני במסגרת" יש כאלה שגם המסגרת - - - פחות טובות משלי, אצלי זו דוגמה מאוד טובה, למשל, אני מבינה שזה לא תמיד ורוד, וברגע שהם ישתחררו מהצבא אז זה יכול לגרום עוד בלבול.

אצלנו שומרים על קשר קבוע עם בוגרים, אפילו שנים אחרי שהם מסיימים, המון גם באים לעובדים הסוציאליים, קורה להם משהו ומקבלים אותם באהבה אצלנו, נגיד נותנים להם יעוץ ועזרה בצבא, אלה דברים שהם מאוד חשובים, כי אם אין להם עורף משפחתי ואתם רוצים שהם יצליחו ולא ילכו לשוליים של החברה ולא יהיו פושעים ועוד בעיות למדינה, אז לדעתי זה מינימלי.

עוד משהו אחד. לדעתי מאוד חשוב, משהו שאצלנו קצת בעייתי, גם מבחינה של מדריכים ומשמרות ודברים כאלה, יש ילדים בפנימיות שהן לא קשות מדי, וגם, הם חסרי עורף משפחתי ואצלנו, נגיד, יוצאים פעם בשבועיים בדרך כלל, ולפעמים הם לא יכולים לבוא אז לפעמים יש בעייתיות עם הישארות אצלנו, מאשרים ממש לבודדים, אז זה משהו שצריך להיות יותר פתוח ויותר לאפשר שיהיה, כי יש כאלה שמחזק אותם לצאת הביתה ויש כאלה שזה גם יכול להזיק להם.

תודה. הצגת לנו את הצד הזה גם מן הצד של התלמידים. לפני שאני אתן, בהסכמתךְ, לחבר הכנסת מוטי יוגב, מי שרוצה להתבטא מעבר למשרדי הממשלה שאני אבקש מהם, פשוט להשאיר לי פה פתק עם שם ותפקיד, אני אתן לו את רשות הדיבור. בבקשה חבר הכנסת מוטי יוגב.

אני מתנצל, בדרך כלל אוהב לשמוע יותר. ברשות היושב ראש, חברת הכנסת איילת ורבין, שנתנה לי את זכות הדיבור, צפרא ואחרים. אני אהיה קצר. הנושא קרוב ללבי מפני שאני מכיר את עצמי, יואב מכפר "אהבה" דילג פה אבל אני מניח שעבד עם אבי ז"ל, שהיה מנהל שרות המבחן לנוער בחיפה, שנים ארוכות מקום המדינה, שלושים שנה. לאחר מכן גם עסקנו – והיום, הישוב שאני גר בו, זה הישוב דולב, משום שיש בו אולפנה שכזו ואנחנו מלווים את הבנות כבר חמש עשרה שנה. גם זכיתי בחמישי האחרון, מתוך אותו רצון, הייתי בפנימייה ובמשפחתון של "סעד", שעושה גם הוא - - - מזון בסיפור. את הקשים הם שולחים אלינו, לדולב, את המקרים הקשים.

אני חושב, היושב ראש, העובדות הסוציאליות – ואני מתחיל בעובדות כי רובם הן כאלה, אני זוכר את אבי שעבד בחסן שוקרי, אז 90% היו נשים גם אז ורק שניים גברים. אחד, לוי קראו לו והשני מנצרת. פרח מזכרוני כרגע שמו. והן כולן, רבות מהן לוקחות את הסיפורים גם לתוך הבית ולשינה, כי הסיפורים לא קלים ואני חושב שאנחנו צריכים לחבור יחד, אולי בוועדה משותפת עם ועדת העבודה והרווחה, כדי לדון בזה.

אני רוצה להיות כרגע ממוקד לנושא הועדה הזו, שהוא הבוגרים והבוגרות. אולפנת דולב הקימה בית בוגרות ראשון ובית בוגרות שני, בשיתוף, ובמודיעין בית בוגרות שלישי, ובאמת הדבר הזה, שלא עוזבים את הבת או את הבן וממשיכים, עד שיש לו אפשרות או מקצוע או יכולת לעמוד עצמאי בחיים, זה דבר גדול. איך מחוקקים את זה או איך מביאים לזה שזה יהיה מתוקנן וייתן את המענה, כי בן שמונה עשרה נופל ואין לו באמת את הגב, וציינתְ פה את החברים ואת החברות, אז זה דבר אחד.

הדבר השני, נצטרף בוודאי לחקיקה של התקן של העובדים והעובדות והדבר השלישי, שעלה גם בוועדות קודמות הוא השאלה, איך מגיעים למצב שבו עובדים סוציאליים הם לא עובדי קבלן, לא ברשויות ולא בשום מקום, אלא עובדים בהעסקה ישירה על כל המשתמע, עם תנאי השכר הפנסיוניים והקרנות השונות, זה דבר שיכול להיות שגם פה היינו צריכים לייצר - - - ואם לא אז חקיקה.

אני אסיים בזה שיכול להיות שצריך לנסות לעשות את זה, לתקוף את הנושא של הבוגרים בוועדה משותפת ובאמת בהערכה גדולה. קודם חברתי, חברת הכנסת אורלי לוי, שאלה איך עושים את זה, אז אין ספק שהעובדים הסוציאליים והעובדות הסוציאליות עושים עבודת קודש הרבה מעבר לעבודה, כשליחות של חיים וכתחושה שזה מה שהם מצווים לעשות בחיים, להציל נפשות ולעזור לאנשים שונים, 'ישר כח' גדול.

הפסדת את דברי הפתיחה שאמרנו בשבח ובצורך לחזק את המעמד של העובד הסוציאלי, הן בסביבת עבודה, הן בתנאים והן בשכר הולם, שיבטא את המעמד ואת המאמץ של העובד.

ממש מתנצל, אנחנו בתוך יום שבו צריך להיות עכשיו גם בהצבעה אבל לבי ממש פה ולא שם.

בבקשה. איילת, האם את רוצה לשמוע את צפרא או - - -

אני אשמח לשמוע את איילת גם.

אז איילת, בבקשה.

אני ישבתי פה והקשבתי כי זה יום מאוד מרגש. צפרא, רוני רקח, ירון בראון לצערי יצא וכל האנשים שעושים פה מלאכה מקודשת, ואני חושבת שהבעיה היא לא רק המלאכה המקודשת אלא העובדה שבסוף, כשאנחנו בודקים איפה מושקעים המשאבים לטיפול בילדים שלנו ולצערי, זה לא נוגע רק לאותם נערים ונערות חסרי עורף משפחתי, אלא החל מגיל שלושה חודשים, שלש שנים, איפה שאנחנו נוגעים בסייעות, ויעקב, אתה ואני כל הזמן מדברים על שכר הסייעות, איפה שנמצא הציבור היותר חלש, גם כשמדובר בקשישים, ואתם מטפלים בהרבה מאוד קשישים בודדים ותסלחו לי על השימוש במילה האיומה, אני מתנצלת – ועזובים, כי המדינה במידה רבה פשוט עזבה אותם ונטשה אותם. אני מוכרחה להגיד לכם ששם אנחנו מוצאים את השכר, הכינוי "השכר הכי פחות מתגמל" יעקב, הוא פשוט חסר- אחריות, כי זה השכר המביש, המשפיל, שבפירוש לא מצביע על המשימה המורכבת והמטורפת – צריך לומר הרבה פעמים, שלוקחים על עצמם העובדים הסוציאליים. ואני זוכרת שכשמאיר הביא את החוק על כמות התיקים שעובד סוציאלי יהיה לו מותר לטפל בהם, אני זוכרת שלחצתי על ה'בעד' חמש פעמים בתקווה שזה כבר יעביר אותנו - - -

זה הצליח, בניגוד לעמדת הקואליציה.

בדיוק, כי, אתה יודע משהו, אני מוצאת גם בחקיקה שאני הגשתי ואני, אתה יודע, אתה מכיר אותי, מגישה חקיקה בזהירות, ביראת קודש ממש, אני רואה - - - יודעת שמשהו הוא נכון הוא נכון הוא נכון, זה הכול. והדברים שאת דיברת עליהם, ניקול, נאמרים מהלב ומגיעים ללב ואנחנו שוכחים שמי שהוא חסר עורף משפחתי, הוא לא מקבל פתאום עורף משפחתי כשהוא יוצא מהפנימייה, הוא לא פתאום מקבל את הכלים ואת המשאבים ואת רשת הביטחון - - -

המציאות לא מותאמת לקריטריונים.

בדיוק, זה בדיוק, לשם אני מכוונת יעקב, אתה כבר קורא אותי, כי זו בעיה ברצף הטיפולי, כי בסופו של דבר אנחנו מוכרחים לראות איך אנחנו ממשיכים את התהליך הזה, של העצמה, של לתת להם כלים ואתה יודע, בבחירות, ביקרתי באיזושהי פנימייה, מאוד מורכבת, באיזור הצפון והגענו לשם, חברי כנסת בהווה ההוא ולעתיד, ואני לא אשכח בחיים את הבחורה, את הילדה בת השש עשרה שניגשה אלי ואמרה לי: לי אמרו – אני לא אומר את שמה, נקרא לה א', כי מה שנקרא "פרטיה שמורים במערכת" - - -

קחי אות אחרת.

"פרטיה שמורים במערכת" כי אני עוקבת אחריה, היא אמרה לי: אני רוצה להיות רופאה. אה! כן, קחי אות אחרת.

זה נצרב בתודעה.

ברור, ברור, נכון, היא אמרה לי: אני רוצה להיות רופאה. ילדה שעלתה מרוסיה. והיא אמרה לי: כל מה שאני שמעתי כל החיים זה שלא ייצא ממני כלום, פשוט כלום, כלום, כלום ואני אמרתי לה, אני הסתכלתי עליה - - -

מישהי אמרה שעד שהיא הגיעה לאיזו מסגרת היא חשבה שקוראים לה 'תשתקי'.

כן, נכון, וא', אני אמרתי לה – ואני מלווה אותה, אגב, ואני אמרתי לה: את תהיי רופאה. מה שלא יהיה את תהיי רופאה. אנחנו נדאג ללוות אותך ואת תהיי רופאה. ולכן, אנחנו צריכים לראות, היום היא בת שבע עשרה ואנחנו צריכים להבין איך אנחנו מייצרים את אותו סל, סל קריטריונים, שהוא כל כך לא פשוט, תסלחו לי על ההשוואה הלא מתחייבת אבל היא כן משמעותית, כשאנחנו דנו, למשל, בחוק האותיסטים, אנחנו גם שאלנו את עצמנו, רגע, נכון, מהו סל הפתרונות? למה אנחנו לא מסתכלים על אנשים שסובלים ממוגבלויות ומתאימים להם איזשהו סל? גם פה אנחנו מוכרחים להבין שזה לא כל כך טריוויאלי – ואני חתומה על החוק של חברינו, חבר הכנסת מקלב, זה לא כל כך טריוויאלי לייצר את הדברים האלה אבל בעיקר, אנחנו חייבים להבין שאם אנחנו לא נייצר רשת בטחון אמיתית, רשת בטחון מאוד מאוד צפופה, שהחורים בה מאוד מאוד קטנים, אז אנחנו, את אותם נערי ונערות בסיכון, שמתגוררים בפנימיות, אנחנו נפגוש אותם גם אחר כך. ורק לסיים, מוכרחה להגיד לך, נאזם, אתה יודע שאני מאוד אוהבת אותך, יושב כאן נאזם באדר בשקט, הוא סגן מזכירת הכנסת, צריך להגיד, הסגן המיתולוגי של מזכירת הכנסת המיתולוגית, הוא יושב כאן בשקט ומקשיב לדיון ואני מוכרחה להגיד לך שאני מאוד מתרגשת מזה.

הכבוד כולו שלי.

כל פעם שהוא מגיע לדיון שלנו - - -

אני יודעת. זה באמת. אני אומרת את האמת. תודה.

תודה. צפרא, תקשיבי, אני רוצה לומר לך - - -

אני אקשיב לצפרא ואני אצטרך ללכת לוועדת כלכלה.

תקשיבי, מלים גבוהות וזה, בסדר. אמרנו אותן, את מכירה אותן וככל שתאמיני בהצלחה שלך במאבק הבא, בהסכם עבודה הבא שלך, כך תהיה מידת ההצלחה של ההסכם. אני יודע שיש מקצועות מסויימים, שקשה לשבות אתם והאוצר מנצל את זה. אני יכול להביא עוד הרבה דוגמאות והם נמצאים בתחתית סולם השכר של האוצר, של הממונה על השכר באוצר. אבל חייב להיות, כי גם המורים בשלב מסויים חשבו שזהו, זה לא זה. והרופאים חשבו שלא זה ורק שהם יצאו למאבק וידעו לגייס גם את הציבור לטובתם, הצליחו המאבקים. ואני חושב שזה צורך שהוא לא שלכם בלבד אלא צורך של החברה בישראל, צורך שלנו, ואנחנו נשלב ידיים, עם המגבלה הקואליציונית, מאבק עובדים זה לא קשור – קואליציוני - - -

יעקב, אתה זוכר שבאנו לסייעות בזמנו, אמרנו, שאם היו יוצאים למאבק למשל, על שכר הסייעות, גם על בתי אבות וגם במעונות, אז אני אמרתי שאני אקשור את עצמי לדחפור, באמת.

לכן אני אומר לכן - - -

זה בדיוק האירוע.

אני אומר לך, צפרא, על נערים חסרי עורף דיברנו, אתן לך את הרשות, בוודאי תדברי את על מה שחשבת לומר אבל אין ספק, שתדעי לך, הכנסת עשתה סוויץ', ואני חייב לומר, הייתה התלהמות בקדנציה הקודמת ואני זוכר את עצמי, כשיצאתי מדיון מסוים בוועדת זכויות הילד שלא הסכמתי עם הדובר, שהוא היה חבר לסיעה שלי, לא הסכמתי עם הדובר, כל הכבוד לו, יש גם נערים - - -

הוא כבר לא בכנסת, לשמחתי.

יש נערים, יש נערים, תראי, יכול להיות שזה בא לו מאיזה מקום אבל אי אפשר לקבוע קביעה חד משמעית, כי יש גם נערים ונערות שיש להם עורף משפחתי והאינטרס הגדול לטובתם הוא להוציא אותם מהבית, כי הכלים והתנאים וסוג הבעיה. העניין של חינוך מחדש, זה לא בדיוק נכון, זה לא שחור לבן לכאן ולא שחור לבן לכאן ואנחנו כן חייבים לסמוך עליכם וסומכים עליכם שאתם תתנו, ואתם נותנים את חוות הדעת המתאימות ואנחנו רואים את ההצלחות ורואים גם את הכישלונות אבל, אין ספק, אין ספק שבסוף בסוף בסוף, כמו שאמרו שם בני ישראל במצרים "לבנים אומרים לנו עשה, ותבן לא ניתן לעבדיך". אנחנו מבקשים מכם תוצרת ולא נותנים לכם את הכלים, לא נותנים לכם כלי עבודה, לא נותנים לכם תנאי עבודה ולא אויר. יום כזה, שהוא יום גדוש בדיונים וסיכומים, ועוד יהיו לנו נאומים במליאה, אני חושב שיביא תועלת וברכה ואני, חשוב לי לשמוע את הדברים שלך, הפרוטוקול גם חשוב לו, כדי לנסח ולגמור עם הודעת סיכום. בבקשה, צפרא.

אז "קלעתי לדעת גדולים" כששאלו אותי היום, באחת הרשתות, איפה אנחנו עומדים עם הסקר הזה ואמרתי שאנחנו כמו העבדים במצרים, מקוששים קש ותבן ולא מצליחים ללבן לבנים.

אז אני כיוונתי לדעת גדולים ולא שמעתי אותך.

זו גירסא דינקותא, גם שלך וגם שלי ושל כולנו. קשה לי באמת, אני מוכרחה להגיד, עם האמירה הזאת ש"הכול תלוי בנו" ו"ככל שאנחנו נאמין במאבק" ואתה צודק, קשה לנו לשבות. קשה לנו לעצור את כל הסיוע שאנחנו נותנים למאות אלפי משפחות ופרטים, בעיקר לחסרי ישע כמו קשישים וילדים, ואמנם ילדים שבפנימיות כבר יש להם איזושהי רשת ביטחון אבל אחרים ורבים, אין להם רשת ביטחון, קשה לנו מאוד לנקוט באמצעים קיצוניים.

כשאנחנו מגיעים לאוצר אז כך, המשנה לממונה שאחראי על הרווחה אומר: אני לא יכול לדון בעניינים שלכם כי הבת שלי עובדת סוציאלית, ואומר הממונה על השכר: אני גם לא יכול לדון כי אחותי עובדת סוציאלית, אז היינו צריכים לחפש מישהו שהוא ערירי אבל הגענו לכחלון שהוא אמר: אין בעיה, אני אטפל בעניין הזה ומאז לא שמענו, אז מי שאנחנו צריכים שהוא יתחייב שהוא לצידנו, האחד והיחיד שבאמת יכול לבצע, זה שר האוצר.

כששר האוצר יעמוד בכנסת היום ויגיד: אני מתחייב לסייע לעובדים הסוציאליים לתקן את סולם השכר, שאנחנו לא נלך הביתה עם מינוס בבנק, שעובדת סוציאלית בת ארבעים עם תואר שני ושלושה ילדים, תביא הביתה רק 8,000 שקל – מזה אי אפשר לחיות, שלא יתייחסו אלינו כך, כי רובנו נשים, 83% מהמועסקים נשים, ונשים כידוע, לא בדיוק האוכלוסייה המועדפת, אנחנו עדיין מודרות ועדיין מוגדרות כנחותות ולא יסתכלו עלי - - -

תלוי אצל מי.

אצל מי שקובע. כששואלים אותי "מה בעלך עושה?" - - -

בכללי.

כשמישהו שואל אותי: מה בעלך עושה? אז לפני שאני אומרת לו: אללה ירחמו, נפטר, אז שיבדוק טוב מאוד למה הוא בכלל שואל אותי את השאלה הזאת. את כל אחת מהנוכחות כאן שואלים את השאלה הזאת ומצפים ממנה שתהיה נשואה לאיזה איש הייטק או לאיזה, סלח לי, חבר כנסת, כדי שתהיה מספיק הכנסה בבית, אז אנחנו לא במקום - - -

אל - - - לא ממליץ.

אז אנחנו במקום שבו אנחנו צריכים שכנסת ישראל תעמוד ותגיד: אני דורשת ממשרד האוצר. דורשת ממשרד האוצר, שיתחייב, שבשנת 2016 הוא משנה את סולם השכר שלנו, נותן לנו לחיות באופן ראוי ולא שנקבל סקר כל כך עצוב, כל כך עצוב, ששליש מהעובדים אומרים שהם צריכים עזרה משפחתית ואני אומרת לך, כבודו, הרבה יותר משליש, הם פשוט התביישו להודות בזה. פשוט התביישו להודות בזה וגם, לא כל המשפחות יכולות לעזור.

יש עובדים סוציאליים שעובדים בחלקיות משרה כי זה פטנט שמדינת ישראל המציאה, עושים מכרזים גם בפנימיות ונותנים להם 40% משרה או 60% משרה, לכו תחפשו עוד חלקי משרה במקום אחר אבל איך אתה יכול לעשות את זה, כאשר אומרים לך שאת חצי המשרה שלך או את ה 40% או את ה-60%, תעשה בחמישה או ארבעה ימים בשבוע, איפה תמצא עבודה אחרת? וכשאתה עובד בפנימיות אתה עובד בלי שעות בכלל, אתה עובד 24/7, 365 יום בשנה, אתה לא מקבל אפילו כוננות אחת, ואתה צריך להיות זמין כי אם ילד מציק לו משהו, וילד בורח וילד צריך מישהו וילד מתפרע – ואנחנו לא מקבלים בפנימיות רק ילדים שכל כך טוב להם, שבאו ממקום כל כך תומך, כמו שסיפרה כאן ניקול על הילדה שאמרו לה כמו לאחרים שכל החיים אמרו להם, אתם לא שווים, אתם לא יכולים, אתם לא מסוגלים, או שבכלל אין מישהו שיגיד להם משהו לטוב או לרע, הילדים האלה צריכים אותנו 24/7, 365 יום בשנה, אף אחד לא משלם על זה.

יש לנו כאלף עובדים סוציאליים בסידורים החוץ ביתיים, לעניין הועדה הזאת, והם מועסקים רובם בהעסקה קבלנית על ידי כל מיני עמותות שנותנות שירות למשרד הרווחה, למשרד החינוך ולמשרד הבריאות, יש לנו גם פנימיות פוסט-אשפוזיות. ואני רוצה כאן לציין לשבח את דר' בני שיפר, מנהל החינוך ההתיישבותי, שאחרי שישבנו אתו פעמיים, הבין עניין והכריז, שלא יהיה יותר מכרז לפנימיות שמפעיל המינהל לחינוך התיישבותי, שלא לפי הסכם השכר של העובדים הסוציאליים, אלא רק לפי הסכם השכר של העובדים סוציאליים שזה היה הישג לא נורמאלי וכך יהיה.

למה הוא לא הגיע היום?

הגיעה נציגה שלו.

אני נציגה שלו.

גברת נתמר הלל, עו"ס נתמר הלל, שמנהלת השירות הסוציאלי - - -

הוא לא פה? סיבה מיוחדת?

עניין אישי.

הרבה עניינים אישיים. גם בדיון קודם אמר לי: "עניין אישי" ולא הגיע.

אבל יש לו סיבות בכל זאת, למרות שהוא לא הגיע, יש לו זכויות כי הוא פתח את הדלת והוא אמר: לא יהיה יותר כדבר הזה.

למי שמתרגש, אני אוהב לחשוב בקול. בבקשה.

אנחנו נעביר את זה.

אני אוהב לחשוב בקול.

עדיין, עדיין זה פותר בעיה חלקית כי כמו שאמרנו, השכר שלנו, גם אם הוא על פי ההסכם הוא לא מציאה גדולה ועדיין אין תנאים נילווים כמו שצריך. מה שייתקן אבל, ואדוני כבר ציין את זה, או איילת ציינה את זה – זה סל. אנחנו מדברים כבר שנים רבות מאוד על שצריך לחוקק חוק שירותי רווחה. כולנו נסמכים על חוק הסעד משנת 1957 שמי שמסתכל עליו לא מבין בכלל על מה מדברים, מה זה הסעד הזה? מה זו הבושה הזאת? אנחנו דורשים שיחוקקו חוק חדש שייקרא שירותי רווחה 2016 - - -

צפרא, את יודעת איך הוא ייראה? הרי לו יצויין שמישהו מכם, רגע, האם עשיתם עבודת מטה?

בוודאי שעשינו עבודה. ביום העו"ס לפני שנתיים הגשתי הצעה לשולחן ועדת הרווחה, שח"כ כץ, שאז היה ח"כ, השר כץ אז היה ח"כ, הגשנו את זה כהצעה והוא אמר: יהיה. ואילו היום כשהוא שר אז 'לא יהיה'. למה 'לא יהיה'? כי זה עולה הרבה כסף. ובתוך החוק הזה צריך להיות סל שירותי רווחה, כמו שיש סל שיקום במשרד הבריאות, שהוא יוצא מן הכלל והוא פתר בעיות והיום לא צריכים לחפש ולקושש מן היקב ומן הגורן. כך צריך להיות חוק שירותי רווחה, מעודכן, עם סל בתוכו שמגדיר בדיוק מה ילד פנימייה יקבל, מה ילד אומנה יקבל ומה מבוגר קשיש יקבל, זה מסדר את העניינים. מי מתנגד לזה? ניחוש אחד.

האוצר.

ברור. כמו שהם מתנגדים לעניין של - - -

נמצאים אתנו האוצר, הם יגיבו אחר כך.

כמו שמתנגדים לעניין של תיקון המעמסה. אני כבר לא מדברת על המעמסה של כמה תיקים יש לעובד סוציאלי וכל תיק תכפילו במספר בני משפחה, כי לא יעלה על הדעת שאם יש מקרה אחד במשפחה שהוא בבעיה מאוד קשה – לא חשוב איזו בעיה, שבני המשפחה האחרים לא באותה בעיה ולא סובלים מזה, אז זה ברור. וכשאומרים קשיש, אז ארבע מאות תיקים – וכבר דיבר על זה מבקר המדינה, הרי ברור שיש לו גם אישה ויש לו ילדים, וגם אם נניח שרק הקשיש ואשתו אז זה כבר שמונה מאות איש שאנחנו מטפלים בהם וגם לתיקון המעמסה מתנגדים.

וכמה מעמסה יש לעובד סוציאלי בפנימיות? הלוא גם הם לא יכולים לשאת יותר מאשר כמות מסויימת ובמכרזים האלה כותבים לפנימייה, תקן של עובד סוציאלי אחד לדוגמה, אז בשביל להרוויח או לחלק את זה, יחלקו את זה לשני עובדים, שני עובדים שעובדים בחצי משרה או שלושה עובדים שיעבדו ב- 33% משרה, וגם בזה נתקלנו. איפה המקצועיות? איפה ההדרכה? איפה הקדשת הזמן? אתם יודעים כמה זה עולה למדינת ישראל 'בהפוכה' – זה כשהמקצועיות הולכת לאיבוד. אני אשקיע בעובד, חמש שנים העובד הזה יעבוד, אני אלמד אותו, אני אדאג שהוא יבין על מה הוא מדבר ואחרי חמש שנים הוא יגיד: שלא - - - להחתים. האם לא חבל על הכסף? זה כסף שהשקענו.

אני קוראת מכאן לוועדה הזאת לעשות סדר גם בעניין הזה ולדרוש שהמכרזים יצאו למשרות מלאות, שיבדקו את התנאים של המקצועיות, ידרשו הדרכה, ידרשו כוננויות וידרשו מעטפת גם לעובד הסוציאלי כדי שיוכל לעזור לילדים כמה שיותר.

תודה צפרא. לפני שנשמע את האוצר, משרד החינוך, בבקשה. הציגי את עצמך.

נתמר הלל, מנהלת האגף לשירותים פסיכוסוציאליים, במינהל לחינוך התיישבותי, משרד החינוך. יושבים כאן חבריי, עובדת סוציאלית פביאן, מפקח מלקמו, אם יש להם להוסיף אז תוסיפו מה שיש. אני אוותר. אני עשרים וחמש שנה בעבודה סוציאלית, התחלתי את העבודה שלי בפנימייה ואני רוצה להיות במעמד הזה, גאה להיות עובדת סוציאלית, זה מקצוע שבו אתה מרגיש מציל נפשות, זה נאמר קודם.

אני רוצה להגיד, דובר על חסרי העורף המשפחתי ובהגדרה של ירון, נערים ונערות שאין להם לאן לחזור בסופי שבוע. יש לנו גם נערים ונערות, שלא יוצאים מן הפנימיות, לא יצאו כי יש להם מה לעשות בפנימייה. לפי הצדק הטבעי ילד צריך לגדול בחיק המשפחה כמו כל הילדים שלנו, אבל, ישנם ילדים - - - הפנימי שלהם הוא לא איתה.

אני רוצה להגיד לך, אדוני יושב ראש הועדה, דיברה אורלי קודם, לפני שנה היה דיון פה, על עדכון של "סל לאור", דמי אחזקה בפנימיות, שנים הוא לא עודכן, אז אנחנו גם יכולים לייצר פתרון מכל מיני תקציבים אבל, הילדים שהם חסרי העורף המשפחתי, זה לא יטופל על הרצף אם אין דמי אחזקה, אז זה דבר אחד שאני רוצה לשים פה על השולחן.

הדבר הנוסף, דובר פה במשך היום במסגרת הועדות השונות, על המעמסה, על תנאי העבודה ואנחנו מדברים על נערים ונערות שהדמות המשמעותית בפנימייה היא המדריך, היא המעטפת המקצועית של העובד הסוציאלי, ואם אנחנו לא נדאג שהשירות הזה יהיה יציב, אז יכולה להיות פגיעה נוספת באותם הנערים.

יש לי שאלה, מאחר ואת מייצגת את משרד החינוך, את האגף שמטפל, האם את מרגישה שהפעילות שלך מתוקצבת בחסר?

בוודאי, חד משמעית. אנחנו בפער מאוד גדול, גם התקנים שלנו, תקנים של - - -

אני לא סתם שואל. כי יש שאלת המשך, למי שהתפלא למה שאלתי. האם יש מסמך שהגשתם לממונים? הרי יש כל שנה דיוני תקציב, כמחלקה מקצועית, האם הגשתם נייר עבודה שדורש תוספת תקנים, תוספת תקציב, תוספת לסוגיה הזו של הפנימיות?

כל הזמן, כל הזמן, הוא נמצא על השולחן של האוצר, באמצעות משרד החינוך, באמצעות - - -

האם אתם כמחלקה מקצועית, הגשתם?

אנחנו כמחלקה – בוודאי. אנחנו בחסר היום, על השולחן של החשב שלנו, נמצא, איקס תקנים שאין לנו אותו.

אז אם בני פישר היה פה הייתי אומר לו שאני מבקש את המסמך הזה. הוא לא פה אז אני מבקש באמצעותך, את המסמך האחרון, לפני דיוני התקציב, שמבקש ומציג את החסר, נבקש את זה לוועדה.

נשמח להעביר לך את זה במיידי - - -

תודה רבה. הנייר - - -

במיידי, כן.

תודה. האם יש עוד מישהו?

אני רוצה עוד משפט להגיד, בכל זאת, מבחינת ההבנה שלנו, עשינו מחקר לפני שבע שנים, בדקנו רטרואקטיבית מה עושים הבוגרים שלנו, מצאנו שבין 10%-15% מהבוגרים שלנו לא מצאו את עצמם. ניקול הזכירה את הנושא של בית בוגרים, הקמנו בהרבה כפרים בית בוגרים, התיקצוב שלו הוא שליש משרה, זה צחוק מעבודה, אז גם זה מופיע.

לכן חשוב לי המסמך.

אנחנו נגיש אותו, נעביר אותו, כן.

משרד האוצר, יעל אגמון. את יודעת, אנחנו שמענו שבע"ה בשנה הבאה, ההסכם - - -

ב-2016. במהלך השנה.

במהלך השנה.

כן.

זה יסתיים. האם את יודעת לומר לנו מגמות? כיוון? אני יודע שאת לא שר האוצר.

כן, כן. במסגרת ההסכם עם העובדים סוציאליים – ועכשיו אני מדברת על כלל המסגרות, לא רק על מסגרות חינוך, ההסכם מול העובדים סוציאליים כלל שני עקרונות. הראשון הוא צו הרחבה, שיחול על עובדים סוציאליים בעמותות - - - זה גם חלק מהפנימיות. צו ההרחבה הזה צריך לצאת על ידי שר הרווחה בעבודה מול אגף שכר באוצר. הם דנים עליו עכשיו, הוא ייצא במהלך השנה והוא יגדיר שכר - - -

אני אחדד את השאלה.

כן.

יש הבנה באגף התקציבים, וגם אצל הממונה על השכר באוצר, את מי את מייצגת?

אגף התקציבים.

אגף התקציבים. בסוף, כשמסכים הממונה על השכר באוצר, עדיין צריך אישור של אגף התקציבים, אז אני שואל אותך, זו הדינמיקה ואני שואל, האם יש הבנה שהעובדים סוציאליים, מזה שנים רבות, מעמדם נפגע? ששכרם, יחסית להשכלה שלהם, לעשייה שלהם, אינו תואם מול מגזרים אחרים? ראינו זאת בעבר בהוראה ושינינו, ובעוד תחומים אחרים, השאלה היא האם יש הבנה שההסכם הפעם הולך לקראת – ואני לא מצפה שתגידי לי באחוזים כי זו דינמיקה של משא ומתן, השאלה היא, בעקרון הכללי, האם את יודעת לומר לי, האם, מעבר לשינוי מינורי, או עדכון מינורי, האם הולך להיות - - -

אני אסביר איך עובד ההסכם. ההסכם, מאחר והעובדים הסוציאליים הם פרוסים על פני המון מעסיקים, אז ההסכם לא עובד על - - -

ברורה לנו סוגיית ההרחבה, ברורה לנו.

אז ההסכם עובד בצורה של צו הרחבה, שרוב הסכומים בו כבר נקבעו בהסכם מול ההסתדרות, רק יש שם כל מיני בעיות טכניות שצריך לפתור אבל עובדים על זה, והצד השני של ההסכם הזה, הוא קליטה של כ-1,200 עובדים סוציאליים בתוך הרשויות המקומיות. פה למעשה, אתה לוקח עובדים סוציאליים שעבדו בתאגידים של הרשויות כשיש גם 150 תקנים שמיועדים לעובדים חדשים ברשויות ובעצם, משווה את התנאים שלהם לתנאי הסכם השכר של הרשויות, אז כמובן ששכרם יעלה והעמותות, זה מאוד תלוי, יש שוני מאוד גדול, יש עמותות שמשלמות את תעריף משרד הרווחה לעובד סוציאלי, וזה גבוה היום ב-1,000 שקל מן המינימום שצפרא דיברה עליו, שנקבע ב-2011. יש עמותות שמשלמות גם מעבר ל-8,000 שקל האלה ויש עמותות שלא עומדות בשכר המינימום ומשרד הרווחה – ואני בטוחה שגם משרד החינוך, עובד על פיקוח שכן ישולם המינימום. צו ההרחבה יעלה את המינימום הזה ואנחנו נעשה פיקוח כך שזה יעבור קדימה לעובדים.

או.קיי., בבקשה.

שמי אריה אהרן, אני באיגוד העובדים סוציאליים, יו"ר מחוז תל אביב והמרכז. אני רוצה להתייחס לדברייך, נציגת משרד האוצר, לגבי העניין של צו ההרחבה. אתה דיברת, כבוד היושב ראש, על שכר העובדים סוציאליים ואילו נציגת המשרד דיברה על ההרחבה ואני אגיד לכם מה ההבדל בין השכר לבין ההרחבה.

השכר הוא השאלה מהו השכר שמקבלים – האם הוא שכר נאות או מספק. מה שהנציגה דיברה, מה שדיברת את, זו ההרחבה. מה זו הרחבה, הרחבה זה אומר שהעובדים סוציאליים שנמצאים, בערך 40% מהם, בעמותות ובספקי השירותים, יקבלו כמו עובדי המיגזר הציבור. מהי הבעיה שיושב הראש העלה? שבמיגזר הציבורי השכר מאוד נמוך, ואת אומרת לו, תשמע, אנחנו, מה שעשינו הוא, שכל העובדים הסוציאליים יקבלו לפי אותו שכר, שהוא נמוך. כלומר, אני מסכים אתך שיש פה איזה תיקון של עיוות מסוים, שאותם עובדים בעמותות קיבלו שכר עוד יותר נמוך ותנאים פחותים יותר אבל עכשיו את אומרת: אנחנו נשווה אותם למגזר הציבורי.

אדוני.

כן.

שמת לב מה הפניתי לצפרא? גם בלי מאבק, ובלי יציאה למאבק, ההסכם מסתיים ב- 2016, לגבי צווי ההרחבה היא אמרה לך במלים אחרות: ההסכם כבר נחתם, אנחנו הולכים ב- 2016 להרחיב אותו, מזה לא תבוא הישועה.

נכון, נכון מאוד.

מזה לא תבוא הישועה. זה אותו עדכון מינורי, הלוואי והיינו שמחים במצבם של עובדי הרשויות המקומיות, זה על אותה פלטפורמה. אין ספק שיצטרך להיות כאן מאבק רציני, מגובה, עם דעת קהל אוהדת, כדי להביא לאותו שינוי שאנחנו מדברים עליו, כפי שהיה בזמנו עם הרופאים, כפי שהיה בזמנו, לא מזמן, עם המורים ועם סקטורים נוספים. אין ספק שהעובדים הסוציאליים נשכחו שנים רבות בסוגיה הזו של שיפור מעמדם תנאי עבודתם וכו', לכן, זה חייב להיות בפס רחב, לא רק השכר כי גם השכר, תנאי עבודה, תקינה, המדינה לא אוהבת תקינה, תקינה היא מחייבת, היא כסף ואני מבין גם את האוצר, זה עניין של סדרי עדיפות, אבל אין ספק שאם מישהו חושב שזה יהיה בלי מאבק אז עולם כמנהגו נוהג.

נכון.

רבותי - - -

האם רק אפשר מילה אחת להגיד?

בבקשה. רק חבל שלא נרשמת. כשאני רואה מי נרשם אז אני מחלק את הזמן לפי זה. והשעון, אתה לא רואה אותו, אני רואה אותו והוא מאיץ בי כל הזמן.

שמי פנחס וייס, אני עובד סוציאלי, גאה להיות גם עובד סוציאלי חרדי. דבר אחד היה חשוב להגיד, בהמשך לדיון הזה, גם בנושא של השכר וגם בנושא של התפקיד, שהלקוחות שלנו לא כל כך אוהבים אותנו. לגבי מה שהיושב ראש אמר "תגייס את הציבור שלנו לטובתנו", אז אני חושב שאם בתקשורת ככה אומרים שאנחנו מרוויחים 17,000 לדייר אצלנו במסגרת, אז הציבור חושב שאנחנו באמת לוקחים את זה לכיס ובינתיים, במכולת אף אחד לא קיבל את הכסף שבתקשורת נאמר לנו. השאלה היא - - -

רגע, זו בעיה כללית בחברה הישראלית. כשאתה הולך לקנות מוצר פרטי אז אתה עושה השוואות, יורד לפרטים הקטנים, הופך את ההתוויות, מגדיל ובודק. לצערנו הרב, הציבור קונה ידיעות תקשורתיות, בלי - - - את השורות הקטנות. זה נכון לגבי הכלל, ותמיד אני קורא לחבר'ה הצעירים בוועדה ואני אומר: רבותי, אל תקנו לוקשים, תלמדו, תרדו לעומק, תשאלו את השאלות, תחקרו ותגיעו למסקנות בעצמכם. בבקשה.

הבעיה היא פה שכשמורים עושים הפגנה אז יושבים עשרות הורים בבית עם ילדיהם ולא יכולים ללכת לעבודה בגלל שעכשיו שלושה ארבעה ילדים שלהם בבית והם תקועים, אז כל המדינה בבעיה אבל, כשאנחנו שובתים אז אנחנו לבד. אין מישהו ששובת אתנו. הלקוחות שלנו נמצאים בבית, הלקוחות שלנו נמצאים במעמד הנמוך ביותר כך שכמה שאנחנו נילחם, לא יהיה לנו את האנשים בתוך הכנסת - - -

חזרתי ארבע פעמים. צפיתי את הדברים שאתה אומר. לכן חזרתי, גיוס דעת הקהל, גיוס אוירה אוהדת, הכנה למאבק, לא לצאת למאבק ולהגיד: אני שובת – כי הרבה שבתו וחזרו לעבודה כלעומת שבאו, צריך להכין מאבק ולא בושה ללמוד מסקטורים אחרים, אין מה לעשות. זה לא יבוא בצווי הרחבה, או עם מה שקורה במשק, כי את זה תקבלו בלי טובות של אף אחד אבל זה לא יביא את הבשורה לעובד הסוציאלי.

רבותי, אפשר עוד לדבר על זה. קודם כל היה חשוב לנו, אנחנו, כמחוקקים, שתרגישו את החיבוק הזה ושאנחנו קשובים, מכירים, יודעים את הצרכים, במיוחד מי שמלווה את הסוגיות האלה, החברתיות, אם זה בוועדה לזכויות הילד, בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת החינוך, אלה הועדות המרכזיות שמובילות את הסוגיות האלה. אני מכיר את הקושי, מכיר את הדילמות שאתם נמצאים בהן ולא לחינם אמרה חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, אני לא מבינה את העובדים הסוציאליים האלה, הסבא היה עובד סוציאלי עם תנאים נמוכים, האימא עובדת סוציאלית ושולחת את הבן שלה להיות עובד סוציאלי והיא לא מבינה, שלפעמים גם הנשמה יש לה חלק, הדחף הפנימי והאמונה והשליחות, הכול מתערבב יחד אבל, אין ספק שהגיע הזמן שתהיה תמורה הוגנת וראויה, שתכבד את הבן אדם.

רבותי, אנחנו אומרים, באקטואליה של הבעיה, שאוירה בית-ספרית תתן מורים טובים, נכון? תתן תכנים, תתן הכול בבית הספר, אוירה פדגוגית, לא יעזור כלום – האווירה, אז גם כאן, שהעובד הסוציאלי ייצא בבוקר עם גב זקוף, ייצא עם סיפוק, יחזור הביתה עם חיוך, יידע שעבד קשה אבל יידע שיש מי שמעריך אותו ומה לעשות, הערכה מתבטאת גם בתמורה, גם בשכר הוגן ובתנאי עבודה הוגנים. זו לא בושה, צריך לתקנן – כן, צריך לקבוע כמויות – כן. רבותי, עובד סוציאלי לפעמים עושה ניתוח כירורגי, תרתי משמע, וכמו שהכירורג צריך להיזהר כך גם הוא ולא לחינם חלק תוקפים, כי לא יודעים את המציאות, הרי בסוף העובד הסוציאלי הוא בן אדם, ואנחנו סומכים עליו ואנחנו שולחים אותו, יש מושג תלמודי "לא דומה תשמע לתחזה", שולחים אותו לראות, לחוש לדעת ולקבוע בסוף, אז אנחנו חייבים לעזור לו והעזרה היחידה שיכולים לעזור לו היא בתנאי שכר הוגנים, בתנאי עבודה וסביבה אוהדת, כדי שהוא באמת יביא את התוצאה הטובה לאותם ילדים, לאותם קשישים, לאותו כל מי שזקוק לו. אני אקרא נקודות לסיכום הדיון.

הוועדה מודה לחבר הכנסת מאיר כהן על היוזמה הברוכה שלו ועל היום המרוכז הזה בכנסת.

הועדה מציינת לשבח את עבודת העובדים הסוציאליים, על אף התנאים הקשים שבהם הם מתפקדים. הועדה דורשת להיטיב את התנאים של העובדים הסוציאליים, הן בשכר, הן בתנאי עבודה והן בהורדת מספר התיקים שכל עובד סוציאלי מטפל בהם.

הועדה מציינת שיש אלפי ילדים בפנימיות, ללא עורף משפחתי, שיש לדאוג לילדים אלה ולתת להם את כל צרכם. כפי שאמרתי, הגיל לא משנה את הקריטריונים, זה שהוא מגיע לגיל שמונה עשרה, לא משנה את הקריטריונים, התנאים שלו נשארים אותם תנאים ולכן, גם במשך שהותם בפנימייה – ואני מברך על היוזמות האלו שנוצרו בפנימיות, שלכאורה, גם הן, בגיל שמונה עשרה סיימו את תפקידן אבל יוצרות מגמות המשך של +18. הועדה תמשיך לעקוב אחרי הסוגיות האלו.

הועדה תשמח לשתף פעולה, הנה, אני אומר לעובדים הסוציאליים, ביוזמות חקיקה, אז לא נצליח להעביר את כל חוק הרווחה במדינת ישראל אבל, פרוסה ועוד פרוסה, צעד אחר צעד. אני קורא לכם, הועדה קוראת לכם, להציג לנו יוזמות, הן בתחום החינוך והן בתחום הרווחה, לטובת אותם ילדים וגם לטובת העובדים הסוציאליים. יוזמות חקיקה, גם אם הן חלקיות, גם אם הן לא תמונת מענה כוללת, כדי להתחיל לשפר הן חשובות. אתם לא יודעים מה עושה דיון להצעת חוק אפילו שהיא חלקית וקטנה ומזערית. יש דיונים בוועדה, דיונים בוועדת שרים לענייני חקיקה וזה מחלחל, נכון, בסוף, תאמינו לי, הייתי חבר בוועדת שרים לענייני חקיקה, כולם רוצים לתמוך, כולנו מאמינים בזה, יש אילוצים תקציביים, יש גם משמעת קואליציונית, יש סדרי עדיפויות ולכן, לא לחינם אתם רואים שר שהיה פעם פה, ראה את הדברים כך ועכשיו כשהוא שר הרווחה הוא רואה את הדברים אחרת, כי בסוף הוא צריך להתמודד. לא שהשתנו לו המשקפיים, אלא שהוא ראה את הדברים גם מכאן וגם משם, יש אילוצים וסדרי עדיפויות.

הועדה מודה לכם על ההשתתפות ואנחנו, כפי שאמרתי, נמשיך לעקוב אחרי הסוגיות האלו. תודה רבה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:00.