הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 147

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, י"ד באדר א התשע"ו (23 בפברואר 2016), שעה 9:00

הכשרת צוות חינוכי לטיפול בתלמידים להט"בים - לציון יום זכויות הקהילה הגאה

חברי הוועדה: מירב בן ארי – מ"מ היו"ר

ענת ברקו

אמיר אוחנה

יעל גרמן

תמר זנדברג

יואל חסון

מנואל טרכטנברג

מאיר כהן

רויטל סויד

מיכל רוזין

איציק שמולי

נטע ידיד - מדריכה ארצית ביחידה לחינוך מיניות, משרד החינוך

ורד גורפינקל שמיר - מתכללת פעולות מינהל עו"ה, משרד החינוך

איריס מנדה בן יעקב - ממונה על חינוך למיניות, משרד החינוך

ליאורה רמון - מפקחת ארצית לצוותים טיפוליים, משרד הכלכלה

יהלי בן-עמי ויטנברג - מנכ"לית ארגון חוש"ן

אסנת בן פורת - מתנדבת פיתוח תוכן והדרכה, ארגון חוש"ן

דנה ספיר-חן - עורכת דין, מתנדבת בארגון חוש"ן

קרן מדיני - גננת, ארגון חוש"ן

דוד גולנזר - מנהל בית הספר רנה קסין (מטעם ארגון חוש"ן)

דניאל יונס - יו"ר חברותא - הומואים דתיים

נדב שורץ - סגן יו"ר חברותא - הומואים דתיים

הדס בלומנדל - אגף חינוך, הבית הפתוח

רותם פיי - מתנדב בבית הפתוח

תמר בן דוד - הבית הפתוח

יונתן זידנברג - הבית הפתוח

סופיה דיורדייב - הבית הפתוח

נופית מרדכי - הבית הפתוח

דניאל לשון - הבית הפתוח

נעה כרם - הבית הפתוח

מנדי מיכאלי - מנכ"לית איגי - ארגון הנוער הגאה

מייקל אלרוי - איגי - ארגון הנוער הגאה, האחווה הסטודנטיאלית הגאה

עומר רז-שכטר - ארגון איגי - ארגון הנוער הגאה

רובי מגן - איגי - ארגון הנוער הגאה

אור ברל - ארגון איגי - ארגון הנוער הגאה

יערה רוזין - ארגון איגי - ארגון הנוער הגאה

נועה רובין - ארגון איגי - ארגון הנוער הגאה

נעה דקל - ארגון איגי - ארגון הנוער הגאה

דוד פרייס - מדריך ארגון איגי והברנוער

איתי שיקמן - דובר האחווה הסטודנטיאלית הגאה

מוטקה פורת - האחווה הסטודנטיאלית הגאה

תומר גפני - האחווה הסטודנטיאלית הגאה

דפנה גרינר - היחידה לייעוץ וטיפול במרכז הגאה

אלישע אלכסנדר - מנכ"ל ארגון מעברים

מיכאל רייך - ארגון מעברים

רוני דיסלר - ארגון מעברים

ארז כהן - ארגון מעברים, אב בית בבית דרור

אבי סופר - מתנדב בארגון מעברים

יאיר - ארגון מעברים

מרגניתה קלאוזנר - קשרי חוץ בעמותת תהל"ה

זהורית שורק - שב"ל - ארגון הסברה לקהילה הדתית

יהודית ברוזה - בת קול - ארגון לסביות דתיות

שלומית לזר - בת קול - ארגון לסביות דתיות, שב"ל - הסברה של הקהילה הדתית

אתי חדאד - בת קול - ארגון לסביות דתיות

אילה כץ - מתנדבת במרכז ניר כץ

רון כהן - ריינבול תל אביב, קבוצת כדורגל גאה

אייל מג'ר - מנהל הפורום הגאה לאנשי ונשות חינוך פורמאלי

יעל הרץ - סגנית בית ספר באבן יהודה ומורה לכיתות א'-ב'

משה גרדוס - מנהל תיכון אנקורי, מנהל יזמות חינוכית

רונית לאונר - אמא של אפק טרנסג'נדר ואשת חינוך

סתיו ענתבי - מכללה לחינוך דוד ילין

שמואל אפטר - ארגון בינ"ה

הדס לבב - ארגון בינ"ה

אסף רוזנהיים - אבות גאים

אלעד לוטירבך - השומר הצעיר

עדן מרין - צעירי יש עתיד

דנוטה ויסידלקו - תלמידה, תיכון חדש הרצלייה

אגם בן כליפה - תלמידה, תיכון חדש הרצלייה

שובל בן יאיר - תלמידה, תיכון חדש הרצלייה

ניר הרפז - מורה, תיכון חדש הרצלייה

עמית חכמון - תלמיד, בית ספר עירוני א', מודיעין, טרנסג'נדר

גלעד ארנון - מורה

שרון דפט - מורה

רובי מגן - מדריך

מיכל דיוקמן - תלמידת תיכון מנתניה

איתי אחון זאדה - תלמיד חטיבה, בית הספר הדמוקרטי

בל אגם - טרנסית

רבקה כהן - אמא לילדה טרנסית

אור ארז - עצמאי

דני עמית - עצמאי

עומר סבאם - עצמאי

עידית דרור - עצמאית

אביתר שמיר - עצמאי

עירא הדר - עורך דין

גל מנשה - פעיל, המשמר החברתי של הכנסת

אהוד בקר - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

רבקה וידר

ר.כ., חבר המתרגמים

הכשרת צוות חינוכי לטיפול בתלמידים להט"בים - לציון יום זכויות הקהילה הגאה

בוקר טוב לכולם, אני מירב בן ארי, אני אחליף את חבר הכנסת יעקב מרגי, שנמצא היום בבדיקות רפואיות שנקבעו ממזמן, ואני מאד מאד מבקשת, אני כבר אומרת, עוד לפני שמתחיל השידור, אני לא רוצה לשמוע כאן ביטויים של למה הוא לא, אני ממלאת מקום יושב הראש כמעט כל שבוע, ולכן כשהתבקשתי בשל העובדה שלפני חודשיים נקבעו לו בדיקות רפואיות, אני אמלא את התפקיד הזה בשמחה ובלב חפץ, אבל אני מאד מאד מבקשת, מתחילת הדיון, לפני שמשדרים, לא להתייחס למה לא. הסברתי לכם, הוא בבדיקות רפואיות, הוא היה עושה את הדיון הזה לו היה יכול, ולכן אני ממש מבקשת לא להתייחס להיעדרות המוצדקת של חבר הכנסת מרגי ולעשות כאן דיון ענייני.

ועוד משהו אחד לפני שאנחנו מתחילים. אם יש כאן אנשים שרוצים להיות חסויים, כי אלישע כתב לי אתמול. אנחנו בשידור ישיר ולכן אם יש כאן מישהו שמבקש להיות חסוי, קחו את זה בחשבון. אז אני מתנצלת, אבל יש יתרון לזה שאתם בשידור. אנשים יכולים לפתוח את ערוץ 99 ולצפות בכם וזה חשוב, כי בסופו של דבר הדברים החשובים ביותר בנושא של להט"בים זה הנושא של המודעות הציבורית.

אני אגיד ברוכים הבאים לכל מי שהגיע. בוקר טוב לכולם. היום ה-23 בפברואר 2016, י"ד באדר א' תשע"ו. אני פותחת את ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. הדיון בנושא הוא הכשרת צוות חינוכי לטיפול בתלמידים להט"בים - לציון יום זכויות הקהילה הגאה. כפי שאמרתי לפרוטוקול, אני חברת הכנסת מירב בן ארי ואני אחליף את יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת יעקב מרגי.

קודם כל אני רוצה לברך את חברי וחברותי, קודם כל חברותי וחברי לשדולה של הלהט"ב. חברי כנסת וחברות כנסת נפלאים, שמובילים את הנושא של הלהט"ב בכנסת, במודעות הציבורית, בחברה הישראלית. אז ראשית אני רוצה להודות לכם ולומר לכם שזו זכות בשבילי לנהל את הוועדה הזו.

ארגון איגי נמצא פה? מנדי? כשהם יבואו אני גם אתייחס אליהם. ארגון חוש"ן? יהלי, לא ראיתי אותך, סליחה. יופי. אז קודם כל אני רוצה לומר שאני מלווה גם את הארגונים, גם בפגישות אצלי במשרד, גם בפגישות שקיימו במשרד החינוך, זו לא פעם ראשונה. ישבתי אצל אלישע בחדרון הקטן במעברים, במשרדון הקטן הזה ואני שמחה שאני יכולה גם אני ללוות. הנה, אלישע בדיוק נכנס. סיפרתי על הפגישה אצלך במשרד.

יש כאן התגייסות של חברי כנסת, בטח אלה שמובילות את השדולה, אבל גם חברי הכנסת מכל הסיעות, לפחות רוב הסיעות של הבית. כל הסיעות זה עוד חזון אחרית הימים, אבל רוב הסיעות של הבית באמת מבינות ובאמת רוצות לקדם את הנושא של הלהט"ב.

אני יודעת שזה לא מושלם ואני יודעת שיש לכם הרבה תלונות ובצדק, אני לא אתגונן, אבל אני רוצה לומר לכם שאנחנו נמשיך ונפעל גם בקואליציה וגם באופוזיציה – כמו שאנחנו עושים גם היום – כדי לקדם את הזכויות של הלהט"ב.

ועוד משהו אחרון מבחינה טכנית. יש לנו כאן אנשים ונשים שביקשו זכות דיבור. אתם הרבה, אז ראשית אני אבקש לקצר, כדי שכולם יוכלו לדבר, ודבר שני, אנחנו במסגרת של זמן וזה שהדיון משודר זה גם ממרכז אותנו ולכן אני ממש ממש מבקשת, חוץ מאלה שכבר נרשמו לזכות דיבור, אם יש מישהו שממש חשוב לו לדבר, שיירשם אצל מזכירת הוועדה, ובבקשה לצמצם ואם אפשר לא לחדד ולא לחזור על דברי חבריכם, אלא לשתף אותנו בדברים אחרים. אנחנו נשמח.

אני רוצה לאחל לכולנו יום חשוב ויום משמעותי ויום מוצלח. יש כאן חברי כנסת וחברות כנסת שממש, אמרתי למיכל, חברת הכנסת רוזין, שזה ממש יום חגה. אז היא אמרה זה יום חגכם. אז זה היום של כולנו, ואני באמת באמת חושבת שהדבר המשמעותי ביותר הוא לדעת, ושכולכם תדעו, שרוב כנסת ישראל, אולי לא כולם, אבל רוב כנסת ישראל מאחוריכם.

אז שיהיה לנו יום מוצלח, יום משמעותי וחשוב. וכעת אני רוצה לתת לחברת הכנסת מיכל רוזין, יושבת ראש השדולה הגאה בכנסת, בבקשה, מיכל.

תודה רבה. קודם כל בוקר טוב לכולם. אני באמת נרגשת, מתרגשת בשם כולנו ותודה לחברי שהגיעו. זה חשוב מאד. בוקר טוב מנדי.

אני רוצה להגיד בשם יושבת ראש השדולה הגאה, שעימן הרמתי את היום הזה – חברת הכנסת מרב מיכאלי, חברת הכנסת יעל גרמן וגם חברת הכנסת שרן השכל מהליכוד שהצטרפה אלינו בשבוע שעבר והיא תתחיל להיות פעילה איתנו בשדולה.

אני רוצה לומר שיש משמעות אדירה לעובדה שאנחנו מתחילים את הבוקר הזה, את היום הזה, בוועדת החינוך. כי כאשר אנחנו מדברים על נושאים גם במחלוקת וגם נושאים שחשוב בחברה לפתור ולקדם, אנחנו תמיד מדברים על כך שהכל מתחיל בחינוך. הכל מתחיל בחינוך – הסבלנות, השלום, השותפות, הדיבור, ההכרה באחר, הכל מתחיל בחינוך.

ולכן העובדה שגם את היום הזה, בתשע בבוקר, אנחנו מתחילים עם ועדת החינוך, יש לכך משמעות אדירה בשבילי. וכמו שאנחנו מדברים על חינוך ואנחנו נשמע פה הרבה על הקשיים והבעיות, אנחנו מדברים הרבה על הקהילה ובמשך היום הזה נדבר. יש תשע ועדות בכנסת שידונו בנושא הזה ואני חושבת שזו פעם ראשונה שיש יום כזה ושתשע ועדות במקביל מקיימות דיונים ולא כולם. דיונים מעמיקים, לא פשוטים, מורכבים בהחלט ובאמת הוועדות יתגייסו ויהיו דיונים אני בטוחה מעמיקים וטובים וכנס בצהריים.

חשוב לי לומר שהכל מתחיל מגיל הגן, זה הכל מתחיל מההתחלה בגיל הגן, שבו צריך להכיר. לא תמיד, אתם יודעים, אני תמיד אומרת, גם בנושאים אחרים שבהם אני מטפלת, העולם לא מתחלק לטובים ורעים, לשחור ולבן. הרבה פעמים העולם מתחלק למי שיודע או לא יודע, מכיר, מבין, יש לו ידע ועוד עשור או עוד עשרים שנה אנחנו נסתכל אחורה ונגיד – איך יכול להיות שבמערכת החינוך לא היה את זה, לא למדנו, לא היו תכניות.

ובוודאי ילדים היום שנמצאים במערכת החינוך, שהם ילדים למשפחות להט"ביות, הם צריכים שתהיה להם הסביבה, שהגננת, הגנן, הצוות החינוך, יכירו, יקבל אותם בסבר פנים ויידע להסביר ויידע להסביר ויידע להכיל, ולא שביום המשפחה יבקשו תמונה של אמא ואבא מהחתונה, ולא שביום המשפחה יגידו רגע, לא יידעו איך לדבר על זה שלילד יש שתי אימהות או שני אבות.

ולכן אני חושבת שזה מתחיל משם, וכמובן כמובן השיא של הדברים במערכת החינוך, אנחנו מדברים בני ובנוער הנוער, שלצערנו הרב עדיין סופגים במערכת החינוך אלימות מילולית ופיזית. פעמים רבות הצוות החינוכי אדיש ואפילו חלק מהעניין, וגם לא מהווה בעצם אוזן קשבת וכתובת לאותם ילדים, למצוקה של אותם ילדים. ואני בטוחה שפה גם מנדי וגם יהלי יעלו את הדברים האלה ושאר החברים והחברות מהקהילה, יעלו את המורכבות הגדולה.

יש לנו דרך ארוכה. צריך להפסיק עם הדיבורים. צריך לתת תקציבים לעניין. במדינת ישראל, אנחנו יודעים, מה שלא שמים עליו כסף, לא קיים. עד שמערכת החינוך לא תשים כסף על תכניות חינוכיות במערכת החינוך, עד שהיא לא תכשיר את כל הצוותים. לא יכול להיות שמורה מסיימת עם תעודת הוראה, היא חייבת לעבור קורס של מגן דוד אדום, אבל היא לא צריכה לדעת שום דבר על קהילת הלהט"ב אלא אם כן היא לוקחת אולי איזה קורס בחירה שמישהו יזם. ולכן הגיע הזמן למעשים. התכניות ברורות, זה לא משהו שאנחנו ממציאים אותו.

בוקר טוב שיהיה לכולנו, בהצלחה ביום הזה ותודה לכם שבאתם. תודה לך מירב על הדיון, תודה רבה.

תודה רבה. לא, לא, אין מחיאות כפיים. אני כבר אומרת לכם, עכשיו לחשו לי, כנראה שהדיון עד עשר, אז בואו נבדוק את זה, כי ממש ממש אין לנו זמן ואני רוצה לשמוע.

אני מתנצלת מירב, מכיוון שיש ועדות במקביל, לא שזה לא חשוב בעיני, אבל אנחנו רצות - כל ראשות השדולה - בין הוועדות, לפתוח, לדבר.

אוקיי. חברת הכנסת זנדברג, שלוש דקות. בבקשה.

אפילו שתי דקות.

יופי.

אני קודם כל רוצה להודות למיכל, חברתי, ביחד עם מרב ויעל גרמן. באמת כל הכבוד, הרמתן פה יום, תדעו אתם, היא לא אמרה את שבח השדולה, אז אני אגיד בפניה. יש פה הרבה ימים מיוחדים בכנסת, אבל יום כזה, שבאמת שמונה-תשע ועדות וכזו התגייסות של החברה האזרחית שמראה פה קודם כל עוצמה וכוח. מבני נוער, ארגוני הנוער, איגי, חוש"ן, ארגון גג, האגודה, באמת.

גם בדרך לפה ראיתי את הדמויות, את האנשים, את חברתנו מיכל עדן ועירא הדר. באמת, אני לא רוצה להגיד את השמות של כולם, אבל יש פה מגוון רב דורי, רב מערכתי, שמראה את המאבק של הקהילה הזו לאורך זמן ומסמל גם את ההישגים. וצריך רגע לעצור ולחגוג את ההישגים ואת הפריצה ואת ההכרה שעברנו במשך השנים האלה והעשורים האלה, אפילו הייתי אומרת; וגם מסמן את מה שעוד צריך להשיג ואת מה שעוד צריך להיאבק עליו ואני חושבת שהשילוב של שניהם זה הייחודיות של היום המיוחד הזה.

אני רוצה רק מילה אחת על נושא הדיון ולהתמקד ספציפית בגיל הרך. כי יש הרבה תכניות והרבה דיבור בזמן האחרון גם על הנוער וארגוני הנוער, באמת מכל הסוגים, החל מהטרנסים והטרנדיות ועד האלימות והאלימות המילולית במערכת החינוך, אבל הרבה מהדברים האלה אנחנו נוכל לחסוך בגילאים מבוגרים יותר עד לבגרות, אם נתחיל מהגיל הרך.

ואני רוצה לתת לכם רק דוגמא אחת, שחלק ממנה מופיעה פה, שאני לפני שנבחרתי לכנסת הייתי חברת מועצה בעיריית תל אביב יפו, גם מירב הגיעה משם, והייתי יושבת ראש הוועד לקידום מעמד האישה ויזמנו שם תכנית לחינוך מגדרי בגיל הרך. ואני רואה הרבה מהעקרונות שהנחלנו שם, לא לילדים, אלא לגננות, לצוות החינוכי, לגננות ולסייעות. הרבה מהעקרונות – גיבורות וגיבורים, קבלת השבת, מקבלי השבת, הנושא של פינות המשחקים. כמה מרחב פיזי בגן מוקדש למשחק בקוביות לעומת משחקי הקופסא, לעומת בובות, לעומת מטבח, לעומת כל הדברים האלה.

אולי פה לא צריך להרחיב על התוכן ועל החשיבות של התכנית הזו. אני כן רוצה לספר לכם על החוויה, אנחנו ליוונו את זה בהערכה, במשובים שהצוות החינוכי העריכו את עצמם עם הכניסה לתכנית ובסופה. עם הכניסה לתכנית, הגננות והסייעות נתנו לעצמן ציונים יחסית גבוהים במידת הידע וההיכרות שלהן והמודעות שלהן לנושא. והם אמרו בטח אנחנו יודעות, זה פמיניזם, זה מעמד האישה, נכון המאבק, כולם יודעים, כולם מכירים בחשיבות.

בסוף התכנית, אחרי השנה הזאת של ההכשרה, וזו הייתה הכשרה מוכרת לגמול על ידי משרד החינוך, כחלק מההכשרות שפתוחות לצוותים. הפער בין מה שהן עצמן העריכו את עצמן ואת הידע וההיכרות שלהן בהתחלה, לבין מה שהן דיווחו, התהליך שהן עברו, התהליך הרגשי, התהליך החינוכי, הרגישות למילים, לבחירת והצגת הדמויות, הדמויות לחיקוי, העבודה עם ההורים – היה פשוט מדהים. זה היה מדהים לראות איזה תהליך הן עברו ואני חושבת שיש כאן לקח מאד מאד מאד חשוב, עד כמה ההעשרה וההשכלה של הצוותים החינוכיים יכול לחלחל בגיל הרך והמון המון המון ממה שאולי אנחנו נדבר אחר כך על הטרדות מיניות, על אלימות, על הדרה, על אלימות מילולית, יכול להיזרע בגיל הזה ולעשות שינוי גדול.

תודה רבה. חברת הכנסת ענת ברקו ביקשה לומר כמה מילים לפני שהיא נאלצת ללכת לוועדה אחרת. בבקשה, חברת הכנסת ברקו.

תודה גברתי יושבת הראש, בוקר טוב. אני שמחה להיות כאן אתכן ואתכם ועם כולם בעצם. מה שאני רוצה להגיד, שאם אני מסתכלת ממרום גילי, אני חושבת שנעשתה כאן דרך מאד מאד משמעותית. אם היו דברים, אני לא מדברת אפילו מבחינת חוק, אני מדברת מבחינת הנורמה, מבחינת הקבלה החברתית, מבחינת היחס לקהילה. הקטע שאפשר לבחור, שכל אחת ואחד יכולים לבחור איך הם רוצים לחיות את החיים שלהם מבלי שייכנסו לחדר המיטות שלהם ולחיים הפרטיים שלהם, אני חושבת שהוא הדבר הכי חשוב.

ונכון שגם בענייני מגדר ובענייני זהות מינית אנחנו רואים שעשינו כברת דרך, כי אם יש דברים שהיו גם, וגם אפילו בצבא אפשר לראות את זה, שהם היו לא נורמטיביים בצבא והיו תפקידים מאד מאד מוגדרים מבחינה חברתית ומבחינת התפקידים שנדרשו לעשייה של חלוקת תפקידים מאד ברורה.

אנחנו רואים שגם היום פה בקהילה שיושבת מולנו וגם ראיתי את זה בהפגנה שהייתה וגם בתהלוכה, שבעצם אנשים יכולים להביע את עצמם בצורה חופשית, הם לא מתביישים. וגם היחס של הילדים, לפחות אני רואה את זה אפילו דרך העיניים של הילדים שלי, שזה נראה להם טבעי. אין כאן שום בעיה שבאה אמא ואמא ומלווה את הילדה או הילד לגן, או אבא ואבא. זה לא משנה. הם לא מתייחסים לזה באופן שאולי היה בדור שלנו ונתפס כחריג. אני חושבת שזה ההישג הגדול ביותר.

ככל שנזרום עם הדברים בצורה טבעית וככל שאדם מגבש את הזהות המינית שלו ומקבל את היחס היותר מקבל והמאפשר של החברה, מבלי לרדוף אף אחד בגלל איך שהוא רוצה לחיות או בגלל איך שרוצים לחיות או בגלל הדרך שרוצים לבחור, כשזה לא משנה, הרי החיים הרגילים הם החיים הרגילים של כולנו והדברים הללו, שהם דברים גדולים בשביל הקהילה שיושבת כאן ובשביל כולנו גם כחברה, הם עושים את הדברים ליותר פשוטים גם בחיים היומיומיים וגם שלנו, כחברה, כחברה שהיא מקבלת, כחברה שהיא מאפשרת, כחברה שהיא שיוונית, וכחברה שכל אחד יכול לבחור את דרכו כראות עיניו ולפי מה שטוב לו או טוב לה. זה לא משנה כרגע.

אז באמת אני מודה לכם שבאתם. יש הרבה מאד פעילויות בכנסת לטובת הקהילה, ואני חושבת שהיום הזה הוא מבורך, וככל שאנשים יכירו יותר, אני חושבת שהקבלה תהיה מושלמת יותר.

אז תודה רבה לכם. תודה לך גברתי יושבת הראש, אני פשוט חייבת ללכת.

תודה רבה חברת הכנסת ברקו. אני רוצה להתחיל את הדיון עם הנציגים שהגיעו. קודם כל אני רוצה לומר שמרשים מאד הערכה וגם הספרים של רוזן. אפשר למצוא אותם בחנויות הספרים. אז זה כבר משודר ואפשר גם למכור פה ספרים. אין לנו שום אחוזים בכנסת, אבל תשמעו, זה חשוב.

נשמח יותר מזה, פשוט לחלק אותם. רק שמשרד החינוך צריך לאשר את זה.

בסדר, אל תדאגי, משרד החינוך פה. בואי לשולחן, יש מקום לידינו.

אולי תהיי חברת כנסת.

בבקשה, אני רוצה לשמוע את אסנת בן פורת, יועצת חינוכית, רכזת המערך המסייע – טוב, זה ארוך. אסנת, בואי תציגי את עצמך, בבקשה. תציגי את פעילות ארגון חוש"ן בתחום הכשרת צוותי חינוך מגיל גן ועד יסודי. זה בעצם הליבה, זה core של הדיון פה, אז אני רוצה לשמוע בבקשה מה את עושה.

אני אכן יושבת כאן על הרבה מאד כובעים. אני יועצת חינוכית במקצוע שלי. אני עובדת - - -

סליחה, אני רק רוצה להגיד שהדיון עד השעה 11. אפשר להירגע, אבל לא לדבר הרבה.

מהר. בתפקיד שלי בעבודה שלי אני רכזת המערך המסייע וסגנית מנהל בבית החינוך המשותף חוף השרון. שימשתי כרכזת פיתוח תוכן והדרכה של חוש"ן במשך הרבה שנים, הייתי שותפה לפיתוח של תכנית גני הילדים ועוד תכניות רבות נוספות.

חוש"ן, כמו שכולם יודעים – חינוך ושינוי – שזה הדבר המשמעותי שבעצם חינוך יוצר שינוי, שזה שם הארגון, הוא ארגון ארצי שמגיע לפעילויות לכ-30,000 אנשים, תלמידים, צוותי חינוך, יועצים וכו'. זה ארגון שבעצם עובד, זאת אומרת בואו נגיד שהדבר המרכזי היום זה באמת הנושא של הכשרת צוותי חינוך, אבל קודם כל אני רוצה להגיד תודה, כיוון שאיריס ממשרד החינוך כאן, ראיתי אותה, אז אני רוצה - - -

איריס, את המנהלת של התכנית לכישורי חיים?

לא, אני המנהלת של היחידה למניות ו - - -

למיניות, אוקיי. זה היה במעמד האישה שעלו כישורי החיים. אחרי זה נתייחס גם לזה.

כן, כן. נדבר על כישורי חיים בהמשך.

כן, סליחה. את עובדת מולה במשרד החינוך?

ארגון חוש"ן עובד מול שפ"י בהרבה מאד מהתכניות בשיתוף פעולה וזו הזדמנות גם להודות לשפ"י שפתח לנו דלת לגני הילדים באמצעות פעילות מדהימה, שהייתה בהרצלייה לצוות מאד גדול של 130 גננות וסייעות. היו רק גננות, אז אני לא אומר גננים. קרן תדבר על זה אחר כך. אז ככה זו באמת הזדמנות לומר תודה. וגם פתיחת האפשרות לעבוד עם צוותי חינוך בבתי הספר - - -

ממתי התחלתם לעבוד עם גננות במדינת ישראל? מאז השנה הראשונה?

כן.

כן, השתלמות אחת.

התכנית הזאת נכתבה לפני כ-5 שנים או 4 שנים פחות או יותר ונעשו כל מיני ניסיונות לממן גישור לה ובמיוחד לערכה באגף הקדם יסודי, מה שדי לא עבד והפעם ככה הדברים עבדו יותר טוב, ולפחות נפתחה הדלת באמצעות ההשתלמות הזאת שהייתה ממש ממש מצוינת. אנחנו אמנם עשינו פיילוט עם כל מיני והיו לנו תגובות של גננות ותגובות של אנשי ונשות חינוך, אבל זו בעצם הפעם הראשונה שזה עבד בצורה מאד מאד משמעותית והתכנית קיבלה, ההשתלמות שהייתה לא קצרה של אחר הצהריים שלם, קיבלה פידבקים ממש מצוינים.

כמו גם אישור להיכנס לבתי הספר, לעבוד עם צוותי חינוך של בתי ספר יסודיים, שגם זה מאד משמעותי. אנחנו יודעים כבר שהקללה הידועה – הומו, מופיעה כבר בכיתה ב', אז גם הנושא הזה הוא מאד משמעותי ובעצם יוצר מצב שחוש"ן ערוך לפעילות מהגן עד י"ב וכמובן כמובן לצוותי חינוך לכל טווח הגילאים הזה, שלא לומר על דברים נוספים.

תספרי לי רגע, על הגננות הבנתי שזה משנת 2015-2016 – נכנסתם לגננות, 130 בעיר הרצלייה.

כן.

אוקיי, ובתי ספר יסודיים? ממתי אתם בקשר עם הצוות החינוכי של בתי הספר היסודיים בארץ?

בבתי הספר היסודיים אנחנו עכשיו רק בונים את התכנית עבורם, וזה משהו שיתחיל, אני מקווה, בקרוב. זה משהו שעוד לא התחיל.

אני פשוט גננת, אז אני אשמח.

תיכף קרן, טיפה סבלנות. אני רק רוצה שאסנת תסיים.

אנחנו קיבלנו רק עכשיו את האישור להיכנס לצוותי חינוך של בתי ספר יסודיים, ולכן אנחנו עכשיו מתחילים בעבודה ולדעתי כבר בשנה זו ניתן להיכנס לצוותים כאלה, כי התכניות בבסיס כבר מוכנות.

לכמה תלמידים תגיעו?

אנחנו מדברים כרגע כאן על הכשרת צוותי חינוך. גם לגבי הגננות, אנחנו מדברות על הגננות. ובכלל, אני רוצה להגיד בתור מי שנמצאת 28 שנה במערכת החינוך וכרגע בבית ספר שש שנתי – ז' עד י"ב – אנחנו מוצאים שהתלמידים באופן יחסי לצוותי חינוך, יותר פתוחים ויותר נכונים לשמוע, וצוותי החינוך הם אלה שיותר מתקשים.

צריך גם לומר שצוותי חינוך הם אלה שנמצאים בבית הספר, בגן, יום יום, שעה שעה. אנחנו באים לקצת, אנחנו עושים משהו והולכים. ואני חושבת שהחשיבות שצוותי חינוך ירגישו בנוח עם הנושא קודם כל, כי המבוכה היא מאד גדולה. איך לדבר, זה ישר מתקשר לכל מיני טאבוים ולכל מיני דברים כאלה. אני חושבת שזה דבר היותר משמעותי, כי את מי שהתלמיד או הילד בגן או האמא, שתי האמהות או שני האבות או כל דרך אחרת של משפחה שאנחנו יודעים שיש יותר משתי אימהות ושני אבות, שירגישו בנוח לשוחח איתם, לדעת איך לדבר.

אני יכולה לומר מניסיוני, אצלי בחדר יש שני פריטים שקשורים לקהילה. אחד זה דגל גאווה גדול על השולחן, ושניים, על הלוח שלי יש שלט גדול צבעוני שאומר הומו זה לא קללה. ואני רוצה להגיד שבבית הספר שלי היו איזה קולות כאלה של מורים שהתרעמו על כך שזה מה שיש בחדר של סגנית המנהל והיה צורך לכנס את כל המורים, וזה מה שאנחנו עשינו בבית הספר שלנו, כדי להסביר למה זה חשוב.

ואני יכולה להגיד מקרה אחד שהוא היה מאד חשוב. יש הרבה.

כן, ועם זה את מסיימת.

כן. של תלמידה שיצאה סוף סוף מהארון מול אמא שלה, שלקחה את זה מאד מאד קשה, ואז התלמידה פשוט יכלה להגיד, נכון אמא, את מכירה את אסנת, הרכזת, הסגנית, אז גם היא לסבית. בואי, בואי תדברי איתה והיא באה. ואני חושבת שזה היה משהו מאד משמעותי. זה נשמע כזה קטן, אבל זה דבר מאד משמעותי.

לכן אני חושב שהתקצוב באמת והתמיכה, גם בעובדה שהערכה הזאת תוכל להיות מחולקת וגם בכך שתהיה עזרה במימון ובהכשרה ותהיה איזו אמירה שהכשרה של צוותי חינוך זה חלק משמעותי מהכשרה גם בסמינרים, גם בגני ילדים וגם הלאה בכל מערכת החינוך, הוא דבר מאד משמעותי וזה הצעד שאנחנו צריכים עוד לעשות קדימה, שאין לנו אותו עכשיו.

כל הכבוד לך. באמת תודה רבה. אם היו מחיאות כפיים הייתי מוחאת, אבל לא צריך. כל הכבוד. מאד מאד מרשים.

מאד מרגש.

וגם מרגש, נכון. קרן מדיני, בבקשה. תציגי את עצמך.

אהלן, שלום לכולם. אני קרן, בת 36 מחולון. אני פה בכמה כובעים. קודם כל אני אמא של אור, שזה הכובע הכי חשוב. אור זה ילד שבא, אני חד הורית והבאתי אותו לעולם בעזרת תרומת זרע. אני גם גננת בעיר תל אביב, בגן עירוני ומתנדבת חוש"ן, שזה כובעים מאד חשובים בחיי.

אני רוצה להגיד לכם כמה דברים מתוך כאב מאד גדול שאני נתקלת גם בתור גננת וגם בתור אמא של אור, שהוא במערכת החינוך במדינת ישראל. אחד, בתור גננת, אין לנו שום יחידת תוכן בסמינר הקיבוצים, לוינסקי, לא משנה איפה אתה למד. מבחינתי ללמוד שנה סטטיסטיקה, אבל לא לעשות אפילו קורס אחד, אפילו ארבעה מפגשים, משהו, על איך להתמודד היום עם משפחות הקשת, איך להתמודד עם מגדר, שזה לא קיים וזה לא חלק מתעודת הוראה מגיל הגן עד י"ב. בעיני זה משהו שאנחנו חייבים לשנות אותו עכשיו. זה משהו לגבי סטודנטים שעוד לומדים.

מי שכבר למד, גננות שכבר גננות, אני יכולה להגיד לכם שגם בעיריית תל אביב, איפה שזה אמור להיחשב המעוז של הקהילה, אני נתקלת בהמון המון גננות גם עם חוסר ידע, גם עם חוסר קבלה. ילדים בגן, ילד בגן שהוא בן לשני אבות, שנשלח הביתה עם עבודה – כבד את אביך ואת אמך - חזר הביתה עם הדף. יש לנו הרבה ילדים שלא קיבלו לא את המשפחה שלהם בגן בתל אביב. זאת אומרת הכאילו סטיגמה הזאת שבתל אביב הגננות לא צריכות, אני חושבת שצריך להפסיק את זה. כל הגננות צריכות לעבור השתלמות איך להתמודד עם זה.

ההשתלמות שהעברנו לגננות הרצלייה, שלי הייתה את הזכות להיות חלק מהצוות שבנה את ההשתלמות והעביר את ההשתלמות. אני הייתי עם דמעות בעיניים בהשתלמות.

יהלי, תגידי, אני רוצה לשמוע עוד נקודה אחת על ההשתלמות של הגננות בהרצלייה, כי היא באמת ייחודית. מי מימן את ההשתלמות?

עיריית הרצלייה.

100 אחוז?

לא. חלק מהעירייה וחלק מרשת עתיד.

זאת אומרת שחוש"ן לשם שינוי לא היו צריכים להביא כסף לטובת זה?

אנחנו לא מעבירים כסף. אנחנו מבקשים בדרך כלל עלות ממש ממש סמלית לפעילויות שלנו, וזה מה שהמקום עצמו צריך לשלם. כמובן שאם מערכת החינוך תעביר לנו את התקציבים, המקום עצמו לא ישלם. בתי הספר לא צריכים לשלם והצוותים לא צריכים לשלם.

כן, תודה על ההבהרה, זה היה חסר לי פשוט לדעת. אל תדאגי, אני רוצה לתת לכמה ארגונים ואל תדאגי, יגיע זמן ואנחנו נשמע אתכם.

לגבי רשת עתיד.

בסדר, תתייחסי לזה. תרשמי לך. אני גם רושמת לי דברים. כן, בבקשה, קרן.

אני רוצה להגיד, כמו שהתחלתי להגיד, שבאמת הייתי בהשתלמות עם דמעות בעיניים, כי ראיתי את השינוי שעשינו אצל הגננות ב-live, וראיתי אותו במשובים, של כמה זה חשוב, כמה מי שכבר סיים את הסמינר ואליו כבר אי אפשר להגיע, צריך לקבל את הכלים האלה. לחלקם אין שום יכולת לדעת איך להתמודד ביום המשפחה.

לי הייתה השנה אמא בגן, שפשוט החליטה שהיא אומרת לילד שלה שהילדה עם השתי אמהות ממציאה שתי אימהות. גן במרכז תל אביב. אמא שחיה במרכז תל אביב אמרה לבן שלה – היא ממציאה. והילד פשוט התחיל לבכות לי באמצע קבלת שבת – אסור שתי אמהות, אסור שתי אמהות ונכנס להתקף, כי אמא שלו עשתה לו ממש דיסוננס בין המציאות שהוא רואה כל יום, שהוא רואה את הילדה מגיעה עם שתי אימהות בבוקר, ובין מה שאמא שלו אומרת לו. ולי עוד יש את הכלים, כי אני בחוש"ן - - -

פטה מורגנה.

כן, היא פשוט אמרה לילד שלה – אתה ממציא. מציאות קיימת. ואני יכולה להגיד לך שאם לא הייתי מתנדבת חוש"ן ואם לא הייתי עושה את ההשתלמות הזאת ומכינה אותם, אני לא בטוחה כמה כלים היו לי להתמודד מול האמא הזו. וזה עוד כאן במרכז תל אביב. אני לא רוצה לדבר על מה קורה בפריפריה ובאזורים שעוד זה פחות אמור להיות נפוץ, שאני גם נגד כל הסטיגמה הזאת.

אני יכולה להגיד לכם שהבן שלי, מתברר לי עכשיו אחרי חצי שנה בגן, שהגננת, שהיא יודעת שהוא מתרומת זרע, אומרת לי מה, יש לו שני הורים. אני לא יכולה להגיד לכם איך ההרגשה הזאת שהילד שלי עם הגננת הזאת כבר חצי שנה. אני לא יודעת איזה מסר הוא כבר קיבל ומה היא אמרה לו. אני לא איתו בגן, והוא בן שנתיים ושלושה חודשים הילד. מה היא אמרה לו? מה הוא קיבל ממנה? וזו גננת. וזו גננת לא שנה ולא שנתיים.

ואנחנו חייבות וחייבים להגיע. בעיני, כמו שאמרתם, שהגיל הרך הוא הגיל הכי חשוב. כי אם היא יוצרת לו דיסוננס, אחר כך הוא חוזר הביתה. אני לא מכירה את תורם הזרע. אני לא יודעת איך הוא נראה. היא החליטה שהוא הורה שלו? אני לא יכולה להסביר לכם את הכאב לעמוד מול גננת כזו. אני לא יכולה להסתכל עליה בעיניים מאז. נפגעתי ברמות מטורפות.

אני נעלבתי כשהבת שלי, שהיא בת יחידה, חזרה עם דף עבודה כזה לכתוב על האחים ומה האחים, ואין לה אחים. אז מזה אני נעלבתי, אז על אחת כמה וכמה אני לא יכולה לדמיין עד כמה שהמציאות שונה - - -

אני רק רוצה לומר לגבי ההשתלמות, אנחנו בתור גננות תל אביב לא עברנו את ההשתלמות הזאת. אנחנו מחולקים למרחב ויש כל כך הרבה חוסר ידע אצלנו במרחב וההשתלמות הזאת בעיני חייבת להיכנס חובה למפקחות והערכה הזאת, כדי שניתן להם את הכלים. יש פה ממש עצות מעשיות, שזה אני חושבת מה שגננות הכי צריכות. כי אפשר לדבר באוויר, אבל כלים. אוקיי, יש לי קבלת שבת, מה אני עושה. יש לי יום המשפחה, מה אני עושה? וכל זה מופיע בערכה ואני חושבת שאנחנו חייבות לעשות את זה.

תודה רבה. אני רוצה לשמוע עוד ארגונים. מנדי מארגון איגי, את רוצה לדבר? בבקשה, רק תציגי את עצמך לפרוטוקול.

אני אשמח רק להגיד שלוש נקודות ואז לתת לחניכים שלנו לדבר.

כן, אנחנו נשמע מכל הארגונים.

יותר חשוב ממני.אז אני מנדי מיכאלי, אני מנכ"לית שותפה באיגי – ארגון הנוער הגאה. דבר ראשון שהייתי רוצה להתייחס אליו, ראיתי שהניסוח של הנושא של הדיון היום בוועדה הוא הכשרת צוותי חינוך לטיפול בלהט"בים. אז יושבת לידי איריס משפ"י, אחת מהרבה נשים בשפ"י שאני מאד מעריכה. נשות מקצוע משכמכם ומעלה, ובמה שאני הולכת להגיד עכשיו אין שום קשר לשפ"י או לעבודה שאתם עושים.

אני רואה משהו פגום בזה שכל הנושא הזה – לדבר להט"בית, לדבר מגדר ולדבר מיניות – נופל בתוך משרד החינוך תחת תחום שהוא תחום טיפולי. הנושא הזה יצא מה-DSM, הנטייה ההומוסקסואלית יצאה מה-DSM בשנת 1972 או בשנת 1974. הטרנס ג'נדרס יצאו מה-DSM בעשור האחרון. אנחנו לא צריכים טיפול. התלמידים הלהט"בים לא צריכים טיפול. אנחנו צריכים חינוך. אנחנו צריכים חינוך פלורליסטי, חינוך שנותן לכל אחד להביא לידי ביטוי את הזהות האמיתית, וזה לא משנה מה היא. אז זו הערה ראשונה. הייתי מאד שמחה אם זה היה עובר לאחריות של המזכירות הפדגוגית, למרות שאתן עושות עבודה נהדרת. זה צריך להיות בתוך הקוריקולום באופן קבוע בעיני.

דבר שני שהייתי רוצה לשים על השולחן והחניכים עוד רגע יפרטו. לי היו חוויות מאד לא טובות בבית הספר, בעיקר מצד מורים. התלמידים אכלו אותי, ירדתי להם בגרון בסדר, המורים לא ידעו איך לאכול ילדה שנראית כמו ילד ולא מעניין אותה להתחבר לבנות. ומה שעצוב לי זה שבשמונה השנים האחרונות באיגי, אני לא מפסיקה לשמוע סיפורים כאלה. אני סיימתי את הלימודים שלי לפני 15 שנים. השינוי שקיים קיים בבתי ספר מסוימים שבהם יש בדרך כלל אנשים, פרסונות, שמבינים את הבעייתיות במצב הקיים ועושים שינוי כי זה חשוב להם אישית. אין שינוי, בטח שלא משמעותי במערכת. כמעט ואין שינוי בכלל מהמקום שבו אני הייתי לפני 20 שנה בהתמודדויות כאלה. אז אני יודעת שיש הרבה תכניות ויש דברים ויש הרבה עבודה, אבל בשטח לא מרגישים את השינוי.

ודבר אחרון שאני ארצה להגיד, זה שיש גופים מקצועיים בשטח, גם חוש"ן, גם איגי, גם הבית הפתוח. יש ארגונים שהרבה זמן כבר עושים הכשרות, גם למורים יש קורס. מישהי דיברה על סמינר הקיבוצים, אז מתחיל שבוע הבא בסמסטר הבא קורס במסלול לחינוך דמוקרטי שאיגי מעבירים, על פדגוגיה קווירית. יש שם טיפול בכל מה שקשור לנטייה מינית, מגדר, מיניות ואיך לגשת לתלמידים בצורה אחרת.

יש הכשרות שנעשות למורים גם באיגי וגם בחוש"ן. אנחנו עושים את זה. אנחנו יודעות לעשות את זה ואנחנו נשמח להמשיך לעשות את זה אם יש צורך, או במינימום לייעץ. אנחנו לא מחפשות, אנחנו עמותה, אין לנו שום צורך עז לקחת עבודה שאין צורך לעשות אותה. יש לנו משאבים מאד מצומצמים בסופו של דבר, וזו כן אחריות המדינה. אנחנו יודעות איך לעשות את זה ומכירות את השיח, יכולות לייעץ, לשבת לכתוב ביחד תכנים.

והייתי מציעה בשלב הזה שני אפיקי פעולה. בטווח הארוך, אנחנו לא מחפשים לקחת את האחריות מהידיים של המחנכים והמחנכות. זה צריך לשבת שם, הם צריכים להכיר את התוכן. בני הנוער שיושבים בכיתות צריכים להרגיש בנוח במרחב בטוח לדבר עם המחנכים והמחנכות שלהם.

עד שנכשיר אותם, כנראה שייקח כמה שנים טובות, אז אפשר לבנות הכשרה, לעבוד על זה ולהחליט שאין מורה או מורה במערכת החינוך או אנשים שנכנסים למערכת החינוך, שלא עוברים את התוכן הזה. זה לא הגיוני. ובינתיים צריך לעשות גם משהו ברמה המיידית, כי ייקח 5, 10 שנים, לא יודעת.

מעולם לא בניתי תכנית למשהו, הכשרה של כל המורים בארץ, אבל בינתיים יהיו עוד עשרות אם לא מאות אלפי ילדים ובני נוער שיעברו במערכת החינוך והם להט"בים והם חווים שונות מגדרית, או ברמת הנטייה המינית ולא יהיה להם מענה, בגלל שהמורה עוד ארבע שנים מתוכנן לעבור הכשרה. אז אפשר גם עכשיו לייצר מנגנון כלשהו, שבו גופי המקצוע שקיימים ויודעים לעשות את ההכשרה הזאת, ייכנסו במיידי לבתי הספר ולאקדמיות להכשרה לחינוך.

נכון, וההכשרות האלה קיימות. הן ישנן.

נכון.

תודה, תודה רבה. איתי ומיכל, תלמידי תיכון וחניכי איגי.

אני אתחיל. אני תלמיד חטיבה קודם כל. אני בן 14.

מאיפה?

אני עברתי לדמוקרטי בעקבות אלימות פיזית ומילולית של תלמידים. אפילו פעם אחת שברתי את היד, הלכתי לבית חולים, אמרתי שנפלתי מהאופניים.

אני אתחיל. שלום. שמי איתי אחון זאדה. אני בן 14. יצאתי מהארון בגיל 13. היום באתי לדבר עם מיכל מטעם איגי, כדי לייצג את הנוער הגאה בארץ. היום ברצוני לדבר על נער טרנס ג'נדר שישתמש בשמו הבדוי אמיר, מכיוון שאני לא קיבלתי אישור להשתמש בשמו. אמיר הוא נער טרנס ג'נדר מאזור צפון מרכז הארץ, שפנה למורתו המועדפת וביקש ממנה לפנות אליו בלשון גבר, מאשר מתבקש לפי המגדר שלו. המורה נענתה בשלילה ואמרה לו שהוא חולה. בעקבות התקרית מצבו הנפשי של אמיר התדרדר ואמיר עבר לפגיעה עצמית.

אני שואל פה בעצם, אם אותה מורה הייתה עוברת הכשרה והייתה יודעת מה להגיד, להפריד בין האישי למקצועי, אולי באותו הרגע, במצב הרגיש הזה של אמיר, אולי המצב היה אחר. אולי אמיר היום היה נער שמח ובלי חתכים על הידיים ובלי צלקות. זאת השאלה שאני רוצה היום להשאיר על השולחן. תודה.

תודה רבה.

שלום לכולם. קוראים לי מיכל, אני בת 17.5 ואני תלמידת תיכון מנתניה. הייתי רוצה להציג עוד נקודת מבט. את האמון שלי במערכת החינוך אני איבדתי כשהייתי בכיתה ט'. באותם הימים הייתי במצב די רגיש, כי רק התחלתי לגלות את המיניות שלי והבנתי שפשוט אין לי למי לפנות והייתי צריכה את האוזן הקשבת הזאת. לא מצאתי מורה אחד באותם הימים, שיכול לבוא ולהקשיב לי ולהיות שם בשבילי.

כשהגעתי לתיכון, אני בעצם הבנתי שאם אני רוצה להשיג תמיכה ראויה או להביא תכנית הסברה, אני אאלץ לרדוף אחרי גורמים בבית הספר שלי. שנתי הראשונה בתיכון בוזבזה על תחנונים שהיו ממילא חסרי סיכוי. למה אני, בתור תלמידת תיכון, צריכה לדאוג לזה שיביאו תמיכה רגשית לכל החברים שלי, ויש לי 20 להט"בים שאני יודעת עליהם בבית הספר שלי. למה אני צריכה לדואג לזה? למה אני, כשהייתי בכיתה י', הייתי צריכה להתעסק בזה ולרדוף אחרי אנשים?

מערכת החינוך מתעלמת מאיתנו והמצרכים שלנו בבוטות, כי הכי קל זה להשתיק את מי שפשוט לא מסוגל לדבר. את כל אותם הנערים שנמצאים עמוק בארון ומפחדים לדבר או לשתף.

אחרי הרצח במצעד הגאווה בירושלים, הנוער הלהט"בי חזר לספסל הלימודים שבור וכאוב. רבים מאיתנו היו זקוקים לסיוע נפשי. אף אחד לא טרח לעסוק במה שעבר עלינו, ועובדה שחלק מאיתנו עדיין מלקקים את הפצעים. על חברים שלי, בעיקר אלה שהיו במצעד, עברה עליהם תקופה מזעזעת. יש לי חברים שהגיעו למצבים של אובדנות. יש לי חברים שעדיין יש להם התקפי חרדה בגלל זה וזה לא נראה לי הגיוני שלא קיבלנו תמיכה רגשית בבית הספר.

במקום זה התקיימה, לפחות בכיתה שלי, שיחה שלא הייתה רלבנטית. אף אחד לא התעסק באיך הרגשנו, במה קרה לנו. אף אחד לא התעסק במה זה אומר עלינו כחברה בכלל. הגיע הזמן שמערכת החינוך תיתן מענה ראוי לכלל בני הנוער על ידי הכשרת הצוות החינוכי. זה נראה לי בסיסי. זה לא הגיוני שאני וחברים שלי נצטרך להתמודד לבד. לא משנה אם זה מישהו שמתמודד עם הנטייה המינית שלו, עם הזהות המגדרית, לכולם מגיעה תמיכה וזה לא נראה לי הגיוני.

אם אפשר להוסיף משהו?

תודה רבה. כן, איתי.

אני רוצה להגיד ששנה שלמה הייתי בחטיבת בן צבי בקריית אונו וכל השנה הזאת, גם בשבוע הגאווה וגם אחרי זה, כשעזבתי את בית הספר וגיליתי אחרי הרצח של שירה, שכל השנה וחצי האלה, בכל בית הספר לא הוזכרה פעם אחת המילה הומו, חוץ מבאקט של קללה. וזה משהו שצריך לעבוד עליו.

ואני רוצה להגיד גם, שכשיצאתי מהארון מול המורה שלי, זכיתי לזלזול ולא מקצועיות, וזה במצב הכי רגיש שלי בתור נער שיוצא עכשיו מהארון וצריך להתמודד עם הפגיעה של החברה בי, ולבוא למורה ולקבל ממנו את הזלזול הזה, זה הדבר הכי קשה שיש לנער כמוני.

יש אפשרות להוסיף?

לא, זהו. אני רוצה לשמוע את יאיר מארגון מעברים, בבקשה.

היי, שמי יאיר. אני לומד בבית ספר בית אקשטיין לחינוך מיוחד ורציתי לחלוק אתכם את החוויות שלי עם הקונפליקט התמידי שלי אל מול המגדר והזהות המינית שלי.

רציתי שתתארו לעצמכם מצב בו הבן שלכם מרגיש לראשונה חלק מהחברה רק בגיל 14. תארו לכם כמה שנים בבוקר, כשנפרדתי מההורים, הלכתי למקום שבו הרגשתי לא רצוי, לא מובן. תתארו את הילד שלכם במשך 10 שנים, תשע שעות ביום, צריך לספוג עלבונות ולהתפלל שהסיוט ייגמר ויוכל לחזור למקום היחיד שבו הוא מרגיש מוגן ובטוח – הבית שלו.

מאז שאני זוכרת את עצמי, מצאתי את עצמי שונה מהסביבה הנורמטיבית שהקיפה אותי, עד כדי תחושות ניכור קשות ודחייה אשר עלו מהסביבה הבית ספרית שבה הייתי. למרות זאת, מעולם לא זכיתי לתמיכה והכלה מערכתית חינוכית. ויותר מכך, גם המערכת החינוכית בבית הספר לא הכילה את קשיי.

רק חבר שהכרתי דרך פייסבוק היה רגיש מספיק בשביל לראות נער במצוקה ולשלוח אותו לאיגי. כמה שנים הייתי בודד ומנוכר עד שחבר אחד אמר מה שבית ספר או מערכת חינוך שלמה לא ידעו להגיד במשך 10 שנים שלמות. אחרי שנתיים באיגי יצא לי לזכות ולהכיר את ארגון מעברים, מקום בו אני מרגיש שייך, מקובל ואהוב.

בארגון מעברים דואגים לתמיכה רגשית לנוער במצבי, תומכים בדירות מעבר לאלה שנזרקו מהבית בגלל נטייתם המגדרית. - - - על מנת להרגיש חלק מהחברה הזאת, חלק ממדינת ישראל. לצערי כיום הארגון בנוי כיום בעיקר על תרומות ומתנדבים ולא מקבל את המשאבים הדרושים לו כדי לתת מענה. בגלל מה שעברתי במערכת החינוך, אני חושב שזה חשוב ואפילו מאד, ואפילו חובה, להכשיר גננות, מורים, למען תלמידים להט"בים כדי שכל אחד או אחת, יוכלו להיות הם עצמם בגלל מי שהם. תודה.

תודה רבה. בן כמה אתה?

15.5.

מאיפה אתה בארץ?

מהשרון.

תודה ששיתפת אותנו. אני רוצה לשמוע גם את מיקי, ממעברים, בבקשה. חשוב לי לשמוע את כל הארגונים. גם מי שמהארגונים שעוד רשום, הוא ידבר. פשוט אני לקחתי קצת נציגות.

טוב, אז אני אספר קצת על החוויה האישית שלי. שלום, קוראים לי מיכאל רייך. אני בן 18 ומתנדב כרגע בשנת שירות. עד לפני כחצי שנה למדתי בתיכון למדעים ואומניות בירושלים, ולמרות שזה נחשב לבית ספר מוצלח ופתוח, את שלוש שנות התיכון שלי העברי בקושי רב. אמנם רוב חברי הגיבו בהבנה לתהליך שעברתי, אך ההנהלה וצוות בית הספר גילו חוסר הבנה והציבו מכשולים פעם אחר פעם, כאשר ניסיתי לספר להם שאני גבר.

השיא הגיע כאשר רוב המגמה דאז קיבל התקף חרדה כאשר סיפרתי לו. אחריו - סליחה, קצת קשה לי.

בסדר גמור.

כאשר לאחריו ניסיתי להתאבד מתוך בלבול, כעס וייאוש. ניסיון שכמעט ולא קיבל התייחסות מצד הצוות. אני מאמין שאם צוות המורים היה עובר הדרכה בנושא והיו יודעים בפני מי או מה הם עומדים, החוויה שלי ושל רבים אחרים הייתה טובה בהרבה. הצורך בהעלאת המודעות אצל הצוות החינוכי, בין אם בבתי הספר ובין אם בגנים, הוא חשוב מאין כמוהו.

אני מבקש מכם, עזרו לאנשי החינוך שלנו, כדי שאף אחד לא יצטרך לעבור את מה שאני עברתי.

תודה רבה, מיכאל, מיקי, תודה רבה. את רוצה להתייחס לדברים?

גברתי.

בבקשה, חבר הכנסת מאיר כהן.

לפני שאנשי משרד החינוך יתייחסו. שלום לכולם, גברתי יושבת הראש, חברות הכנסת, חברי הכנסת. אני עוצם עיניים ואני חושב שאני נמצא לפני 20 שנה כמנהל בית ספר במשרד החינוך. שום דבר לא השתנה. זה מוציא אותי מכלים.

עכשיו שוב, אני לא-. תמיד מגיעה הגברת משפ"י והיא הופכת להיות לשק האגרוף בכמה ועדות. אז זה לא אישי נגדי, חס ושלום. אני משער שאת עושה כמיטב יכולתך, אבל שום דבר לא השתנה במשרד החינוך. שום דבר. אנחנו יושבים כל שנה ושומעים את אותם הדברים. זה המקום היחיד שבו כל הקהילה נמצאת ושם צריך לעשות הכשרות אמיתיות. אי אפשר.

לפני שבאתי לכאן אני בדקתי בסמינר קיי, בדקתי במכללות בדרום. אין שום דבר משמעותי שמכשיר את המורים. הייתי מנהל בית ספר בדימונה. הקושי הוא כפול ומכופל בתוך מערכת החינוך. הקושי הוא כפול ומכופל בתוך משפחות מסורתיות. וכבר אז, ואמר כאן מישהו, שהכל תלוי בפרסונה. במקום שיש מנהלת בית ספר עם רגישות, אז יש שיח. במקום שיש מורה או מורה רגישות, יש שיח.

לצערי הגדול, משרד החינוך עדיין לא מבין את - - -

סליחה אדוני, תמשיך.

לצערי הגדול משרד החינוך עדיין לא הבין את הקושי של חלק מהתלמידים והתלמידות. ויש תופעות מחרידות שלא מגיעות לתקשורת. יש אמירות חסרות תקדים של מורים. אנחנו שומעים את זה מהבנים שלנו, מהילדים שלנו, אנחנו שומעים את זה כחברי כנסת. מגיעים אלינו מכתבים על התבטאויות קשות מאד, כולל של מנהלי בתי ספר, של לחפש איזו דרך לשלוח אותם מבית הספר, שחס וחלילה לא יצטרכו להתמודד.

ולכן, כשאנחנו באים לעיר הגדולה, גברתי יושבת הראש, לא פלא שבמטרופולין מתנקזים כולם. כי שם לפחות אפשר למצוא את הארגונים. כי שם לפחות אפשר למצוא פעילות הרבה יותר לעומק ואפשר למצוא אנשים שיקשיבו לך.

אז בראש ובראשונה אני פונה למשרד החינוך ולשפ"י ולשר החינוך שהיה צריך להיות כאן. כאן. הוא היה צריך לשבת בראש השולחן הזה ולשמוע את הילדים, כי זאת המערכת שלו. הוא לא יצליח, מה שלא נעשה, זאת מערכת החינוך האמיתית על כל רבדיה, על כל השונות שלה.

ולכן אני אומר – ובזה אני מסיים – משרד החינוך תתעוררו. תמסרי את המסר הזה לאנשים. תמסרי את המסר הזה לשר, למנהלי המחוזות, למנהלי בתי הספר. עושים ארבעה ימים על אחדות ירושלים ושישה ימים על מלחמות ישראל ואפילו לא שעה אחת על השונות בתוך החברה, ועל הצורך להחזיק את הילדים האלה ולא להתייחס אליהם כאל ילדים חורגים של אלוהים ולחפש לדחוף אותם.

היום אני אומר לך גברתי יושבת הראש, מנהלי בתי ספר שאני מכיר והם טובים ומצוינים, מודדים אותם בכמה אחוזי בגרות יש, לא מודדים אותם כיצד הם מתמודדים עם השונות בתוך בית הספר שלהם ומה הרמה הערכית ומה ההתייחסות ומה הכבוד. בין אם יש להם ילדים מהקהילה הגאה ובין אם יש להם ילדים ערבים או ילדים שלא נראים וחושבים אחרת כמו מה שבית הספר משדר.

ותודה רבה לכם על היום הזה.

תודה, חבר הכנסת מאיר כהן. אני רק כן אוסיף, כי התייחסת לעניין של שר החינוך. לצערי זה כבר 20 שנה. דיברת על זה. אז נכון ששר החינוך היה צריך לשבת פה, אבל מצד שני, נקראה שלצידו היו צריכים לשבת עוד עשרה לפחות מה-10-20 שנה - - -

אין חשוב יותר ממשרד החינוך.

זו תופעה ולפני שהם יתייחסו, אני רוצה לשמוע את זהורית שורק, פעילה בשב"ל – הסברה של הארגונים הדתיים, בבקשה.

שלום לכם. תודה רבה רבה רבה על היום המדהים הזה לכל המארגנים, ואם היו מחיאות כפיים, אז הייתי שמחה שהן יהיו דווקא כאן לאנשים שטרחו ועמלו על היום הזה.

קוראים לי זהורית שורק, אני פעילה בשב"ל – ראשי תיבות של – שהכל ברא לכבודו. אני מרצה למורים במקצועי ואני גם יושבת ראש המטה הגאה של יש עתיד.

חשוב לי לספר על הפעילות של שב"ל. כל מה ששמעתם כאן, כל מה ששמעתם כאן מכל האנשים והילדים ובני הנוער, עכשיו תיקחו את הדבר הזה, את כל הסיפורים האלה, ותעצימו אותם לתוך חברה דתית, שמרנית, שיש לה פסוק שמהדהד ועל הקיר בגדול שמדבר על משכב זכר. זו הסיטואציה של החברה שבה אני חיה, של החברה שהילדים אצלנו מתמודדים איתה.

הפעילות שלנו בתוך ארגון שב"ל נעשית מאחורי הקלעים. בעברי, כשהייתי בחוש"ן והעברתי פעילויות חוש"ן ואז נפגשנו עם תלמידים, בציבור הדתי אנחנו לא מצליחים להגיע לבני הנוער. לא מצליחים לדבר איתם. אנחנו מדי פעם מדברים עם צוותים חינוכיים, עם רבנים, עם מכינות, עם שש"נ, אבל לא מצליחים להגיע לבני הנוער.

כשאני יצאתי מהארון הייתי בת 29. הייתי כבר נשואה עם שני ילדים, בת 29, כשגיליתי על עצמי שאני לסבית. לא ידעתי את מי לשאול. אצלנו בציבור הדתי הולכים ושואלים רב, אבל לא חשבתי ללכת לשאול רב, כי זה היה נשמע לי לא הגיוני, אז שאלתי את הרב הכי קרוב שאני מכירה, וזה רב גוגל וכשהקלדתי בגוגל לסביות דתיות, הייתי בטוחה שגוגל יעשה לי כזה פחחח, נראה לך? אין דבר כזה בכלל.

לשמחתי, גוגל ענה שיש דבר כזה. היה ארגון שהגעתי אליו לראשונה, ארגון בת קול, וזה הארגון שבתוכו צמחתי למה שאני היום. זה ארגון שנתן לי המון המון כוח וזה ארגון שבזכותו יכולתי להיות הרבה יותר חזקה, הרבה יותר במקום שבו אני נמצאת. ולכן הארגונים שלא נמצאים כאן ומדברים על חינוך, הם הארגונים שמעצימים את המקום שלנו. ואחר כך, לפני שמונה שנים הגעתי לשב"ל.

אני אספר סיפור אחד על שב"ל, שבו נפגשתי. אני מעבירה המון המון פעילויות. בערך יוצא לי להעביר פעילות פעם בשבוע במשך שמונה שנים, תחשבו כמה פעילויות העברתי, כולל צוותים חינוכיים. הגעתי פעם אחת לפעילות, סיפרתי כמו תמיד את הסיפור שלי ואני רואה מישהי שזזה ככה בכיסא בחוסר נוחות, ממש. לקראת סוף הסיפור היא מתחילה לבכות. הבנתי. היום אני מבינה, הסיפור מרגש ובאמת ההתמודדות היא לא פשוטה.

בסוף הפעילות היא ניגשת אלי ואומרת לי תגידי לי, את לא זוכרת אותי? אמרתי לה אני ממש מתנצלת, אבל לא. היא אומרת לי הייתי מורה שלך בבית הספר. אמרתי לה אני ממש מתנצלת, היא אומרת לי כן, הייתי מורה לאחד המקצועות, לא המחנכת. לא זכרתי אותה. ואז היא אמרה לי – אני כל כך מצטערת שנאלצת לעבור את כל הדרך חתחתים הזאת כדי להגיע ולהיות מי שאת.

וזאת בדיוק הנקודה כאן. אנחנו נאלצים לעבור המון בדרך, רק כדי להגיד אנחנו מי שאנחנו. ובמקום הזה, אנחנו צריכים לבקש ממשרד החינוך עזרה גם להיכנס למוסדות חינוך דתיים. אז אני מבינה את הקושי, אני יודעת, בתוך עמי אני יושבת, אבל אם תהיה הנחיה שלכם, והאמת שכבר נפגשנו איתם פעם, נפגשנו עם חמ"ד עוד בתקופה ששנלר היה חבר כנסת. דיברנו, ביקשנו לדבר עם צוותים חינוכיים. מספיק לי שמחנך לא יעמוד בכיתה ויגיד שזה תועבה ודינו של אותו נער למות, להיסקל או כל צורת מוות אחרת שנוחה ככה לזרוק לחלל האוויר, זה יעשה את השינוי.

אני ממש ממש אשמח לשתף פעולה. הארגון שלנו ממש ישמח לכתוב תכניות, להיכנס בפנים. תעזרו בנו, אנחנו פה, אנחנו מספיק חזקים כדי להגיד אנחנו פה ועכשיו גם אחרים צריכים לדעת את זה. תודה לך.

תודה לך. חברת הכנסת יעל גרמן, בבקשה, אחת מיושבת ראש השדולה. ואני גם רוצה להגיד לך משהו, חברת הכנסת גרמן. לפני שהגעתי לכנסת אני ויעל עשינו פרויקט מדהים לנוער בסיכון, בהרצלייה, מרכז שאני הקמתי, ובאמת חברת הכנסת גרמן נתנה לי גב מלא להקמת המרכז, ובזכותה מאות נערים כבר מקבלים הזדמנות.

למה אני מספרת את זה? כי לפני שהגעת, דיברו כאן על עיריית הרצלייה. מכיוון שאני משוחדת בכל מה שקשור לעיריית הרצלייה, חשוב לי שתדעי שהפרויקט היחיד בארץ שמסייע, אני אגיד לכם את כל מה שלמדתי מכם, שבעצם נתן תכנית לגננות, והנה את רואה, יש פה גם ספרים מאד יפים, הוא בעיריית הרצלייה בלבד. אז את יכולה להתגאות, כי זו העיר שלך. ראשת העיר. מהיכרות אני יודעת גם שעשית שם מהפיכה. אז ייאמר לזכותך, 130 גננות מעיריית הרצלייה, העיר היחידה בארץ שעשתה תכנית ליווי לגננות.

קודם כל תודה רבה על דברי הפתיחה המעודדים האלה. אני מתנצלת, כי אני פותחת בעוד דקה את הישיבה בוועדת הפנים. כמו שאתם יודעים, יש לנו היום שמונה ועדות, אבל אני רוצה להודות לך על כך שלקחת את היושבות ראש, ואני נורא מעריכה את חברי הכנסת שנמצאים כאן ואני כאן כדי לומר שזה יום היסטורי.

זה יום היסטורי, כי יושב ראש הכנסת והכנסת באה ואמרה שהיא מכירה ביום הזה. פעם ראשונה שהכנסת באה ואומרת יש יום למען זכויות הקהילה הגאה. וזה בעיני רגע פשוט אדיר, שאני חושבת שלפני שבע שנים, כאשר ניצן הורוביץ הקים את השדולה הראשונה, היא לא נקרא השדולה, היא נקראה השדולה נגד להט"בפוביה, נדמה לי זה היה השם שלה. כשהוא הקים את זה, הוא לא היה מאמין שזה יקרה והוא יהיה היום.

אני משערת לעצמי שדיברו על מערכת החינוך ועל משרד החינוך. אני רוצה לדבר אליכם, אל בני הנוער. אתם שווים לכל דבר ועניין, וזה לא צריך לעניין אף אחד אם גבר אוהב גבר, אם אישה אוהבת אישה, אם גבר שנולד בגוף של גבר מרגיש כאישה או אישה שנולדה בגוף של אישה מרגישה כגבר. זה לא משהו כהוא זה. לא את הכישרונות ולא את יכולת ההצלחה ולא את טוב הלב ולא שום דבר. ואנחנו כאן כדי לגרום לכך שכל החברה, גם בתוך מערכת החינוך וגם מחוץ לחינוך, יבינו שלא נטייה מינית ולא זהות מגדרית משנה את זהותו של האדם.

אז תהיו גאים במה שאתם ואנחנו מאחריכם.

תודה רבה. תודה. אני חרגתי מהרגלתי על מחיאות הכפיים, בגלל שהיא יושבת ראש השדולה. אני יודעת שאתם מעריכים את חברי הכנסת שנמצאים כאן, הערכתכם ברורה.

בבקשה, חבר הכנסת אמיר אוחנה.

בוקר טוב.

כבוד בשבילי אגב גם, שאתה יושב פה.

הכבוד כולו שלי. תודה גברתי יושבת הראש על ניהול הוועדה הזו. תודה לכם חברי, חברי הכנסת, חברות הכנסת המשתתפים והמשתתפות.

אמר חברי הטוב, חבר הכנסת מאיר כהן, שהוא נזכר בימיו כמנהל בית ספר ו-20 שנה כלום לא השתנה. תראו, עברו הרבה מים בנהר ב-20 השנה הללו. כנס כזה לא יכול היה להתחולל לפני 20 שנה. למעשה, בכנסים הראשונים שהנהיגה אז שולמית אלוני, יעל דיין תיבדל לחיים ארוכים, היו מריבות וויכוחים לא בין קואליציה לאופוזיציה על מי עשה יותר למען הקהילה או מי יעשה יותר למען הקהילה, אלא בין גורמים מאד מאד להט"בפובים, לבין אותן חלוצות, שאת שמותיהן אמרתי וחלוצים נוספים שהצטרפו אליהן לאורך השנים.

אם השיח בעבר היה, אני מצטט – נטפל בהם כמו בשפעת העופות – סוף ציטוט, היום אנחנו כמעט ולא שומעים דברים כאלה, בטח לא בכנסת.

זה לא אומר שזה לא נאמר. הם מפחדים להגיד, אבל זה נאמר.

אז קודם כל זה שהצלחנו להכניס את ההומופובים לארונות, זה כבר הישג. אנחנו עושים טיפולי המרה ללה"טבפובים על בסיס קבוע. אז כן, אני חושב שדברים השתנו.

אתה יודע מה אומרים על ההומופובים הכי גדולים.

אה, טוב זה, אני לא פסיכולוג.

אני רק אומרת.

אני לא פסיכולוג. אז כן דברים משתנים, למעשה לא רק בחקיקה אלא גם ביחס החברתי. אני זוכר את התקופה שבה אני הבנתי שאני נמשך לבני מיני. זה היה בסוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90 ואני נער צעיר. לא היה לי גוגל, לא הייתה לי ויקיפדיה. אפילו לא ידעתי שיש לזה שם, לא ידעתי שיש לזה מילה, למה שאני מרגיש.

אני חושב שהיום בני נוער פחות ופחות נאלצים להתמודד עם חוסר הידע הזה. זאת אומרת לכל הפחות, אנחנו יכולים להגיד שאנחנו בוודאי פתוחים, חשופים יותר למידע, וזה נכון גם אלינו, בני ובנות קהילת הלהט"ב, וגם לזולתנו. ככה שהבורות הולכות ופוחתת, וכשהבורות הולכת ופוחתת, כך גם השנאה, כך גם הכעס, הזעם שהוא לפעמים, כמו שראינו בקיץ האחרון, עז עד מוות.

כן, יש שינוי וכן יש עוד לאן ללכת. זה לא שהגענו למנוחה ולנחלה, בוודאי שלא. יש לנו עוד הרבה לאן להתקדם. אני חושב שהעובדה שהמילה הומו עדיין נאמרת כקללה, אם לא הקללה הכי נפוצה במרחב הציבורי – הומו, קוקסינל - שלל קללות שאנחנו מכירים מהרחוב, מבתי הספר, מהגנים, מהצבא, זה דבר שצריך לטפל בו, והדרך לטפל בו היא בעיקר בעיני נראות.

העובדה שאנחנו, טרנסים, טרנסיות, הומואים, לסביות, בי, נמצאים כאן בפנים גלויות ולא תחת טשטוש ולא תחת הסוואה ומדברים על החיים שלנו, על מי שאנחנו, על מה שאנחנו רוצים, על מה שאנחנו מקווים, יש בה הרבה כדי לבער את הדעות הקדומות. יש בה הרבה כדי להביא את החברה למקום טוב יותר, מקום מבין יותר, מקום פתוח יותר.

ואנחנו לא שוכחים, וזה בעיני אולי הנקודה הכי כואבת, את הנתון הנורא והמזעזע שכיום בקרב בני הנוער הלהט"בים, אחוז המתאבדים או המנסים להתאבד הוא גבוה פי שלושה משיעורם באוכלוסייה. בדבר הזה אנחנו חייבים לטפל. והדרך לטפל, אנחנו בוועדת החינוך כרגע, היא וודאי - ובכך אני מצטרף לדברים שנאמרו כאן כבר קודם - פשוט לדבר על זה ולהסביר מגיל צעיר, מגיל קטן, שיש אנשים שנמשכים לשאינם בני מינם ויש אנשים שנמשכים לבני מינם ויש אנשים, כמו שאמרנו, שנולדו בגוף של גבר אבל עם זהות נשית ולהיפך, וזה בסדר, וזה לא דבר שיש לתקן אותו, אלא זה דבר שצריך לקבל אותו ולאהוב אותו, כמו שאנחנו אוהבים את זולתנו.

את החברה צריך לתקן.

בדיוק, את החברה צריך לתקן, את הדעות הקדומות. כמו שאמרתי, את השנאה, את הדברים הללו צריך לתקן ורצוי מגיל כמה שיותר צעיר. זה לא צריך להיות עניין של חינוך מיני בהכרח לפני ההתפתחות המינית, אבל כן, חינוך, חינוך נקודה.

אני מאד מודה לכם שטרחתם והגעתם הנה. זה באמת יום מיוחד ,זה באמת יום היסטורי. היו כנסים להט"בים בעבר, אבל יום כזה, שבו כמעט כל ועדות הכנסת מקיימות דיונים בתחומים הרלבנטיים גם לקהילת הלהט"ב וגם לאותה ועדה, זה דבר חסר תקדים.

אני מודה גם ליושבות ראש השדולה הלהט"בית, שהחל מהשבוע שעבר באופן רשמי גם הצטרפה אליהן חברת הכנסת שרן השכל מהליכוד, וגם ליושב ראש הכנסת, שאיפשר את היום הזה. תודה לכם.

תודה רבה. אני רוצה לשמוע את אודי לדרגור, יושב ראש עמותת אבות גאים. אוקיי. אייל מג'ר, מקים הפורום הגאה לאנשי ונשות חינוך פורמאלי, בוא תצטרף לשולחן. בבקשה.

שלום. תודה רבה על הרשות לדבר. אני אייל מג'ר, אני מורה ללשון, הבעה ותיאטרון בבית הספר הדמוקרטי יחד שבשכונת ג'סי כהן בחולון. לפני כמעט שלוש שנים הקמתי פורום של מורות, מורים, סייעות, סייעים, מנהלות, מנהלים, שכולם להט"בים. המטרה של הפורום הזה, בהתחלה זו הייתה קבוצה חברתית ואז לאט לאט גיבשנו כל מיני מטרות, שאחת מהן זה לקדם את הסבלנות, הקבלה של להט"בים בבתי הספר, וזה לא רק תלמידים.

איפה אתה מלמד?

בבית הספר הדמוקרטי יחד שבשכונת ג'סי כהן בחולון.

ואיך העבודה שלך מול משרד החינוך?

משרה קטנה מדי, אם את רוצה ממש לדעת.

את מכירה אותו? נעים מאד, תכירו.

שלום, שלום. להלן משרד החינוך.

אגב, הרבה פעמים בוועדות אני יוצרת חיבורים בין ארגונים, אז קודם כל חשוב שתכירו. זה בתור התחלה. תמשיך בבקשה, אייל.

אז חלק מהעבודה של הפורום הזה, הייתה בעצם תחרות של מרכזי פסגה שהם לא קשורים לשפ"י.

כן, כן, אנחנו מכירים.

נכון, נכון. והגשנו את עצמנו לתחרות הזאת והתקבלנו לכתוב ולבנות בעצם השתלמות של 30 שעות של קורס הכשרה על הקהילה הגאה למורים ולמורות כלליים, כפיילוט בחולון. מחמאות להרצלייה, מחמאות גם לחולון.

קיבלת.

אז לפיכך, במהלך החודש הקודם נפגשתי עם הרבה מאד נציגים מהארגונים שהיו כאן, שוחחנו, דיברנו וגיבשנו בעצם תכנית של השתלמות, של טעימות מכל מיני חלקים בקהילה הגאה. עכשיו, יחד עם זאת, חושבים שזה הרבה זמן, אבל זה מעט מאד זמן להספיק לעבור על כל הקהילה הגאה. אבל בכל זאת בתוך צו השעה שאתם אומרים שצריך להכשיר וצריך להכשיר וצריך להכשיר, חשוב להגיד שזה נעשה, אבל ההכשרה לוקחת זמן.

ולכן אני חושב שהמקום של הפעילויות של חוש"ן ושל - - -

מה זה, זה נעשה? אתה מדבר על משהו לוקאלי של עיריית חולון.

לא, לא, פסגה זה - - -

אני יודע מה זה פסגה.

כן, זה מרכז של משרד החינוך.

אבל מי משלם את זה, מי מטפל בזה?

משרד החינוך דרך - - -

משרד החינוך לחולון?

לא בדיוק.

אלא?

התקבלנו כפיילוט בחולון ואחרי שזאת תהיה הצלחה מסחררת, נעבור לכל הארץ.

אה, אוקיי, עכשיו עושים פיילוט.

שנה הבאה, שנת תשע"ז.

אז בניגוד למה שראינו עד היום, שזה מול שפ"י, שגם מנדי דיברה על זה - - -

נכון.

מה שאתם עושים, הנה, את רואה, זה דווקא משהו שהיה אידיאל שלך ושבסופו של דבר כך זה גם אמור להיות, זה לא חלק מהשירות הפסיכולוגי אלא מול משרד החינוך.

נכון.

אז בהמשך למה שחבר הכנסת מאיר כהן אמר, מי מממן את הפעילות?

משרד החינוך.

את כל הפעילות במאה אחוז?

פסגה ומשרד החינוך.

ואיך זה יוצא מחוץ לחולון?

את זה נראה שנה הבאה, כאשר נעשה את ההשתלמות, נראה כיתות, ובהתאם לזה בשאר הפסגות. פסגות זה המקומות שעושים את הפרויקט.

מה אתה צריך כדי שהפעילות שלך תצא מחולון? זו ועדת החינוך.

לא, לא, הוא אומר שאם הפיילוט יצליח אז. פסגה זה מקום שמכשיר מורים, שממומן על ידי משרד החינוך.

כש-.

לכשהוא יצליח.

ויהיה תקציב לכל הארץ? זה הובטח לך?

הבטחות?

טוב, אנחנו כוועדה נעקוב אחרי הנושא הזה.

מעולה.

אני רוצה לדעת לאן זה מתפתח. תודה רבה. חבר הכנסת יואל חסון, בבקשה.

תודה רבה, בוקר טוב לכולם. תודה רבה לך גברתי יושבת הראש על ניהול הישיבה. אני מאד שמח על הישיבה החשובה הזאת ואני שמח גם על היום הזה, שכמו שנאמר פה קודם, הוא היום נתפס ונראה גם בעיני רוב חברי הכנסת כדבר הגיוני, ראוי, לא ביג ניוז, וזה לא היה ככה לפני כמה שנים. והיה לי באמת את הכבוד להיות בין החברים הבודדים בשדולה הגאה הראשונה שהוקמה כאן בכנסת.

זה היה לפני כמה שנים, וזה היה אז שדולה שהיה בא המון קהל, אבל מעט מעט חברי כנסת ואני שמח לראות היום שהמציאות כל כך השתנתה ואני חושב שזה דבר שאומר הרבה גם על החברה הישראלית וגם על המדינה, המדינה שלנו כמדינה ועל מה שאנחנו עוברים כחברה.

זה לא אומר אגב, שאין עדיין בעיות. זה לא אומר שההומופוביה נעלמה לה מהעולם, זה לא אומר שאנשים באופן אישי לא ממשיכים לחוות חוויות מטרידות, קשות, פוגעניות. זה עדיין קיים, אי אפשר להתעלם מזה. מאמין ומקווה שלפחות במה שקשור למערכות של המדינה אנחנו מתקדמים קצת בעניין הזה, אבל, ופה אנחנו מדברים על העניין הזה, זה העניין של החינוך.

הרי בסוף המדינה, בטח מדינה דמוקרטית, לא שולטת באנשים ולא אומרת להם מה לחשוב ומה להגיד. היא מנסה להסביר, היא מנסה לחנך, היא מנסה לכוון ואני חושב שהדיון הזה, על הכשרת צוותים חינוכיים במערכת החינוך, זה התחלה של התהליך.

כי רוב האנשים שמגלים לראשונה את נטיית המין שלהם, זה קורה באמת בגיל הזה. זה קורה בגיל בית הספר, זה קורה בגיל התיכון בדרך כלל, אולי קצת לפני, אולי קצת אחרי, וזה קורה שהם תוך כדי מערכת החינוך והם שם והם מגלים את עצמם ונחשפים, והם מנסים להבין את עצמם. חלקם מבולבלים יותר, חלקם פחות. וזה הרגע בעיני קודם כל שאותה אחת או אותו אחד, צריכים לבוא ולהרגיש בטוח להתייעץ, לדבר עם הצוותים החינוכיים, להרגיש חופשי לעשות את זה, לדעת שמי שהם מדברים מולו הוא אדם שיוכל לתת להם את הכלים, יוכל לתת להם את הסיוע, יבין אותם, יידע להשתמש בכלים המקצועיים גם שלו וגם הכלים שמערכת החינוך נותנת.

ולכן ההכשרה הזאת של הצוותים, בעיני זו אחת המשימות הלאומיות שלנו כמדינה, כי עם כל הכבוד לנו, חברי הכנסת ושרי הממשלה וכל הדברים האלה, אתם יודעים מה, אפילו בכירי משרד החינוך שיושבים כאן, בסוף זה מגיע לקצה. בסוף זה העובדת הסוציאלית בבית הספר, זה המורה, זה המחנך או המחנכת או המורה, זה מנהל או מנהלת בית הספר. אלה האנשים שבסוף נוגעים באותם ילדים, בני נוער ושם צריך לדעת שאנחנו מכשירים אותם באופן הנכון ביותר ובדרך הנכונה ביותר.

ובעיני, מערכת החינוך ואנחנו נשמע את זה בדיון, ואני רוצה גם לומר לכם משהו, כי אם יש כאן אנשים שהם לראשונה בכנסת הם צריכים לדעת את זה. אנחנו חברי הכנסת, בטח ביום כזה, אבל בדרך כלל נאלצים לעבור מוועדה לוועדה ובאמת לא נשארים כל הזמן במהלך כל הדיונים, אבל זה לא אומר שאנחנו או הוועדה לא ממשיכה לעקוב אחרי הדברים. הכנסת תפקידה לפקח על עבודת הממשלה. ברגע שוועדת החינוך החליטה שהנושא הזה הוא על שולחנה, אז יתבצע כאן פיקוח ואנחנו נוודא שהמערכות משתפרות, מתקדמות ומסיימות ועושות את מה שצריך.

לכן אני מקווה, ואלף המסר של הדיון הזה הוא כבר מסר חשוב, אבל הביצוע בשטח הוא יותר חשוב ואנחנו נמשיך לעקוב ולקוות שהדברים ילכו קדימה וישתפרו, ונמשיך גם ביום הזה להיות בעוד ועוד דיונים, בעוד נושאים שעולים על סדר היום, הם רבים ומגוונים ואנחנו נעשה את זה. תודה רבה.

תודה רבה חבר הכנסת חסון. אני רוצה לשמוע אותך דווקא, מייקל. קודם כל אני רוצה להודות לך, אני חושבת שמה שעשית, ואני לא צופה בתכנית, אני מודה, אין לנו ממש חיים כאלה שאנחנו מגיעים בשמונה בערב ורואים טלוויזיה. אנחנו חושבים שכולם צופים בנו, אבל תדע לך שגם - - -

אנחנו האח הגדול האמיתי.

נכון, גם כאן זה האח הגדול.

והיותר מעניין אגב, בטוח.

לא, שם יותר מעניין.

לא נכון.

מה שכן, אחד הדברים החשובים בעיני בחשיפה שלך, שאני מניחה שהיא לא הייתה לך קלה, זה שפשוט את מה שעשית, החלפת סוג של מערכת החינוך. כי באת, נכנסת לטלוויזיה, לערוץ 2, לפריים טיים, ופשוט הראית לאנשים איך זה נראה, ואגב זה נראה מצוין, אז גם מחמאות בשבילך.

כן חשוב לי שתאמר כמה מילים לוועדה, גם בגלל שאם תרצה או לא, קיבלת איזה שהוא תפקיד ציבורי. אז אנחנו חברי הכנסת נבחרנו על ידי הציבור, אתה נבחרת על ידי התקשורת, שאתה יודע, מישהו אמר פעם חיים ומוות בידי ערוץ 2 – הוא קצת נסחף – אבל יש משהו בתפקיד שלך ובחשיפה הציבורית שלך, שמביא הרבה הרבה חברה מכל הארץ, פריפריה, מרכז ,לא משנה, להבין איך הם בעצם חיים של טרנס ג'נדר.

אז אני אשמח שתאמר כמה מילים לוועדה, בטח אחרי החוויה שעברת בתקופה האחרונה.

קודם כל תודה רבה. האמת, אני אמור נראה לי לדבר בוועדה הבאה, אבל כן חשוב לי להגיד שהחלטתי להשתתף בתכנית למען המטרה הזאת, לא באמת בשביל החוויה האישית שלי, ונוכחתי לגלות שגם יצא סקר, שלפי מה שידוע לי העלה את המודעות ואת השיח ברשתות החברתיות ביותר ממאה אחוזים.

התכנית שהשתתפתי בה היא תכנית ריאליטי, בסופו של דבר הם לא מחפשים יותר מדי דיונים שהם חשובים לחברה, הם יותר מחפשים בשר, אבל למזלי היו לי חברים טובים שצפו בערוץ 26, שזה בעצם ערוץ שפועל כל הזמן ותפסו כל מיני קטעים שכן דיברתי על הנושא וזה מה שהכי חשוב. ומלבד זה, כן פנו אלי לפייסבוק ובכל מיני דרכים אחרות, בני נוער ואנשים והורים ומפה לעד להודעה חדשה, שלרובם השתנתה התפיסה ועוד בני נוער שפנו אלי ואמרו לי שזה נתן להם מוטיבציה וכוח להמשיך. ואני לא רוצה לקחת את הקרדיט, אבל אני חושב שמבחינתי עשיתי את שלי.

במובן הזה אני גם רוצה להגיד לכם שזו רק תכנית, אבל לא היה קל להיות שם 60 יום ובמיוחד בסופו של דבר כן לאבד את האנונימיות שלך לחלוטין למען המטרה הזאת, אבל האמת שעשיתי את זה בשביל זה.

אני רק רוצה לומר משהו לגבי הדיונים האלה, כי בדרך לפה בעצם שאלתי את החברים שלי ברכב, אנחנו לא בעצם באים לפה לשכנע את המשוכנעים, כאילו, אנחנו יושבים פה ואנחנו דנים על הדברים האלה שהם מאד חשובים. השאלה היא האם בסופו של דבר באמת דברים ייצאו לפועל, זאת השאלה. ואני באמת, לדעתי הדברים קורים יותר כשזה מתחיל מלמטה, מהחברה. כאילו, בלי להעליב אתכם, אבל - - -

בסדר גמור.

אני חושב שאם השינוי בכל אדם מתחיל מעצמו וכן הרשתות החברתיות לדעתי, אלה כלים מאד חזקים שאנחנו יכולים להשתמש בהם לצורך העלאת המודעות והשינוי בחברה.

זה בשילוב חקיקה נכונה וטובה, יוצרים את השינוי הזה שעליו אתה מדבר. כלומר, חלקה של הכנסת היא בכך שבסופו של דבר הכל מתנקז לכאן מבחינת חקיקה. כל מה שקורה, בכל צומת של החיים שלנו. לכן השילוב הזה הוא מצוין.

אתה צודק שזה מתחיל מלמטה, אבל כשאתם באים לכאן, אנחנו רוצים לשמוע מה. אתם בעצם מניעים אותנו, זאת הסיבה. זה לא שאנחנו מעמעמים את החשיבות שלכם.

כן. אני גם רוצה שתגיד לי עוד משהו אחד לפני שאתה מסיים, כי בעיני, אני לא מסכימה לגמרי עם חבר הכנסת כהן. אתה יכול היום לחוקק חוקים ובסופו של דבר תשב אותה טרנסית ששמעתי בקריות לא מזמן, שזרקו עליה כוח לתוך העין רק בגלל שהיא דיברה. גם אם היה חוק שאומר שהטרנסים והטרנסיות הם - - -. לא יודעת. פחות.

חקיקה של זכויות, של שוויון זכויות, זה דבר מאד חשוב.

חבר הכנסת מאיר כהן, חלילה, אני לא מזלזלת, אני רק אומרת שיש עוד דברים. לא מזלזלת.

אמרתי שזה - - -

שנייה רגע. אני חושבת שבסופו של דבר, וזה גם מה שאמרתי בתחילת דברי, כשאנשים כמוך חושפים את עצמם, ואני שמחה שגם אמרת פה לוועדה שבאת מתוך תפקיד ציבורי, יש לזה בעיני כל כך הרבה ערך וכזו משמעות. חלילה, החקיקה היא דבר חשוב ואני חברת כנסת ואני יודעת כמה היא חשובה. אבל בסופו של דבר הדברים שאתה עושה והדברים שאתם עושים, בארגונים, בפעילות בבית הספר, זה שאת שמה את השלט של הומו זה לא קללה. זה שארגון כמו איגי או כמו מעברים, ודיברתי על המשרדון הקטן הזה, מקבל ונותן את החיבוק זה כל כך משמעותי.

אני רק רוצה לשאול שאלה אחרונה כי אני רוצה להעביר את זכות הדיבור. מבחינת התגובות של עם ישראל, מאד מעניין אותי, זכית לחיבוק או זכית לתגובות שליליות?

ברחוב אפילו.

ברחוב. ספר לנו, כי מבחינתי זה שיש וכנסת ישראל מציינת בפעם הראשונה, באמת בשנת 2016, אז משהו השתנה בחברה. אז השאלה, בעיניים שלך, לפי מה שאתה רואה, לפי התגובות שאתה מקבל.

אני אתייחס. עזבו את התכנית, הייתה עלי כתבה לפני מספר חודשים ואחרי הכתבה הזאת, שהיא אגב הייתה כתבה מאד מעולה לדעתי של הכתבת רותי שילוני שעשתה אותה. היו תגובות מטורפות עם המון אהבה, המון פרגון, מלא אנשים שבאו , וכמו שאמרתי שהם אמרו לי – עשית לי סוויץ' בראש. אבל גם היו כמה תגובות ברשת, למשל גועל נפש, לך תתאבד וכו' וכו'. דברים שבאמת לא מזיזים לי.

מה שכן הזיז לי זה שאני למדתי בבית ספר דתי של בנות ושמעתי מתלמידות שלומדות שם כיום, שהמורות שלימדו אותי העבירו על זה ביקורת ו - - -

בכיתה? בבית הספר?

בבית הספר ובעצם עשו על זה שיחות בכיתה והמורות האלה גינו את זה, גינו את התופעה, ובשפה הכי פשוטה די לכלכו עלי אישית ועל כל העניין הזה, וזה דווקא מה שפגע בי. ואני חושב שעם כל הכבוד, אני אדם מאמין, אני שומר שבת, כשרות, אני מברך ומתפלל ואני בא מבית דתי. צריכים להתחיל גם לעשות שינוי שם. מישהו צריך לשים לזה סטופ, לעניין הזה שעם כל הכבוד, אי אפשר לתת למורים, במיוחד במגזר הדתי, פשוט להתבטא איך שנוח להם, כי באותן כיתות יושבים תלמידים ותלמידות שבסופו של דבר פשוט נכנס בהם פחד והם משתתקים.

אני גם רוצה לומר בנימה זאת, שאף אחד לא יפחד כי אין ממה וממי לפחד.

בית הספר שלך צריך להתגאות בך. בדיוק הפוך. ייקח להם קצת זמן. אני יכולה להגיד לך שבית ספר שמוציא אדם כמוך, שהוא אדם אמיץ, צריך לקחת את זה ולהתגאות ובטח ובטח, חס ושלום לא ללכלך עליך. זה בושה בשבילם, לא שלנו.

בבקשה, חברת הכנסת רויטל סויד.

זה נאיבי. זה בית ספר דתי, אל תשכחי.

כן, כן, אמרתי. אמרתי, זה תהליך, אבל אני אומרת שצריך בטח לא ללכלך עליו. בבקשה, חברת הכנסת סויד.

בוקר טוב. קודם כל צריך להצדיע על זה שיש היום יום של הקהילה הגאה, הקהילה הלהט"בית בכנסת - - -

בפעם הראשונה.

שזה בכלל לא דבר טריוויאלי, זו פעם ראשונה. זה בהחלט רגע מאד מכונן, היסטורי ומרגש. ולכן, חייבים לראות את זה גם בצד החיובי של זה מחד. מאידך, אנחנו מדברים פה על חקיקה.

מחר עולה הצעת חוק שלי לקריאה טרומית. הצעת החוק שאני הגשתי, שעולה לקריאה טרומית, היא להכיר בהורים חד מיניים, בזוג חד מיני שכול כהורים שכולים שניהם, לא רק את ההורה הביולוגי. הצעת החוק שלי, בחלק השני שלה, מדברת על כך שלהכיר בזוגות חד מיניים כאלמן או אלמנה לצורך שכול.

איזה נושא בקונסנסוס, שכול, טרור, הורים שמאבדים ילד, שלא נדע וחס וחלילה. לכאורה דבר שהיינו צריכים לדעת שהקואליציה שלנו תצביע חד משמעית בעדו. אני בכלל לא מדברת על מי שזרקו עליה כוס. אני בכלל לא מדברת על נישואים אזרחיים, שבוודאי שאנחנו בעד זה, אבל אני לא מדבר על זה. אני מדברת על הדבר הכי בסיסי במדינת ישראל – הורים שחס וחלילה, שלא נדע, מאבדים ילד. אלמן או אלמנה שמאבדים בן זוג או בת זוג.

ואני רוצה לגעת, חברת הכנסת בן ארי, חברת הקואליציה, איך אתם תצביעו בעד החוק הזה מחר. זה לא חכמה לעשות יום של קהילה גאה. זה לא חכמה - - -

אני לא אגרר לזה בכלל.

זה לא חכמה לעשות פה יום מיוחד - - -

אין מה להיגרר, זאת התשובה.

איפה הקואליציה?

אני גם לא צריכה לתת תשובה ואני אגיד בדיוק מה שאני חושבת.

איפה הקואליציה עצמה? איפה הקואליציה תהיה כשמחר יצטרכו ל - - -, שזוגות חד מיניים הם גם הורים שכולים שניהם ולא רק ההורה הביולוגי.

אז בואו נצדיע ליום הזה. הוא חשוב. אבל מחר יש הצעת חוק.

יש עוד דברים שחשובים. בהצלחה עם זה.

הצלחה תהיה בעזרתכם בקואליציה. עכשיו בואו נראה - - -

אולי ננצח אותם כמו שניצחנו אותם אתמול בלילה.

קודם כל לא ניצחתם. תיקו זה לא ניצחון.

סליחה? תיקו זה ניצחון.

אני לא מדברת פה על ניצחון. חברה, אל תיקחו את זה ל - - -

חברה, לא תיכנסו, לא, אבל את מביאה מראש את העניין הזה שהגעת לפה כדי להביך את הקואליציה עם חוק שאת יודעת שאנחנו - - -

זה מחוץ לחוק להביך את הקואליציה? אני לא מבין.

לא, חס וחלילה.

סליחה יואל ומירב, שניכם. אני לא לוקחת את זה למקום הזה ולא - - -

את לקחת את זה בדיוק עכשיו.

ולא להביך אותך ולא להביך אף אחד.

לא משנה, זה לא - - -

זה לדבר על הזכויות שיש או שאין. בואו ניקח את זה בדיוק למקום שאני רוצה שזה יהיה בו. מצד אחד בואו נגיד תודה. יש יום, באמת הגיע הזמן פעם ראשונה בכנסת ישראל. מחד חברה, בואו לא נתרגש יותר מדי. הזכויות עדיין אינן מגיעות. הנה דוגמא לחוק שעולה מחר, עניין שבקונסנסוס, עניין שאין עליו מחלוקת במדינת ישראל, לצערי הרב זה שכול ואני רוצה לראות אם החוק הזה יעבור או לא.

ולכן אני אומרת את הדברים האלה. גם כדי לחזק ובמה. כי לצערי הרב אנחנו יודעים שמחר יהיה מאד קשה להעביר את החוק הזה. למה אני אומרת את הדברים האלה? אני אומרת את הדברים האלה כדי להבין שאנחנו בעידן של תהליך. תהליך. אתם ואנחנו בדור המעבר, דור המעבר מתקופה שלא הייתה שום הכרה, לדור שבעזרת השם יגיע ותהיה בו הכרה מלאה, עם שוויון זכויות מלא, ובדור הזה אנחנו עוברים תהליכים מורכבים, של מצד אחד יום בכנסת של הכרה בקהילה והצדעה לה, ומצד שני גם חוקים שאינם עוברים.

אז אתה מדבר על חקיקה ואני אומרת, הנה, אתה רואה איך היא מתקדמת. היא לא.

תודה רבה.

אבל בעצם העובדה שאנחנו פה ואנחנו מנהלים שיחה ואנחנו מדברים את הדברים ואנחנו אומרים אותם, בואו נראה גם את החיובי בזה. הדור הבא אחרינו הוא כבר יהיה דור שיש לקוות שיהיה לו שוויון זכויות מלא. תודה.

אוקיי, תודה רבה חברת הכנסת. בל יצאה? היא דווקא ישבה כאן הרבה זמן. אם מישהו בקשר איתה ואתם יכולים לכתוב לה שתבוא ונשמור לה על זכות הדיבור שלה.

אני מנסה לאזן בין כולם. רבקה, בבקשה. רבקה כהן?

תודה. זה השם בפייסבוק, זה לא השם בתעודת הזהות. אני אמא לילדה טרנסית. אני משתמשת במונח הזה בזהירות, כי היא עוד ילדה. רציתי לדבר על ההתמודדות שלי מול מערכת החינוך והיחס שהבת שלי קיבלה.

בת כמה היא?

4.5. מערכת החינוך קיימת בין השאר כדי לתת להורים כלים להתמודד עם כל מיני דברים שצצים, שאולי אנחנו לא מוכנים אליהם. ככה מורה הצביעה לאמא שלי על כך שאני לא רואה טוב, ואני קיבלתי משקפיים, אבל כשזה מגיע לשונות מגדרית, הבורות מזעזעת. כשהבת שלי הכריזה במילים שהיא בת, מה שבדרך כלל נעשה בשלב הזה הוא לנסות ללמד אותה שהיא בן.

אני ידעתי לא לעשות את זה, הודות להיכרות עם הקהילה, אבל אם הייתי תלויה בבית הספר שלי, שבו למדתי, המשפט היחיד שהייתי שומעת על הקהילה הגאה באופן כללי, היה – אם אחת מכן לסבית, שתבוא אלי, אנחנו יכולות לגמול אותה מזה.

אז אני מכירה את הקהילה, אני מכירה גם את הקהילה הטרנסית ואני הייתי צריכה לגשת אל הגננות וללמד אותן איך הן צריכות להתייחס לבת שלי. עשרות ילדים בשנה עוברים אצלן. הן צריכות לדעת במה הן יכולות להיתקל, הן צריכות לדעת איך להתמודד עם הדברים האלה.

הייתה לי בקשה אחת פשוטה, והן יצרו ישיבה שלמה עם מומחית, רכזת, יועצת חינוכית של הגן, ואני מעריכה את ההתייחסות הרצינית, אבל בסך הכל ביקשתי את תתקנו אותה כשהיא מדברת על עצמה בלשון שנוחה לה.

לא לכל ההורים יש את המודעות שלי. לילדה שלי יש את הפריבילגיה של אמא שלא תכניס אותה לתוך ארון. ואם יש ילד שההורים שלו רק צריכים הכוונה כדי שיתנו לו בית, שבו לא רומסים את הזהות שלו, איזה שירות עושה לו מערכת שמתנהלת כאילו ילדים כמוהו לא קיימים? לא יתכן שהוא ימצא את עצמו בארון מהסיבה הפשוטה שאף אחד סביבו לא יודע שבגיל שלו זה בסדר לחוות את עצמו אחרת.

באותה פגישה עם הגננות שלי, אני אמרתי שאני לא מוכנה להתעלם כשהבת שלי מדברת על עצמה ומספרת לי מה הזהות שלה. התגובה שקיבלתי, מה שנאמר לי היה – את לא בונה לה ארון אבל את בונה לה במה. אז אני לא בונה לה במה, אבל הציבור מתנהג כמו קהל בקרקס.

אני רציתי לתת נתונים בנוגע ליחס לילדות כמו שלי, אבל פשוט אין. אני יודעת על חברות, אני מכירה אנשים שבגיל הזה כבר דיברו על עצמם, כבר אמרו שהם יודעים מי הם וכל הסביבה ביטלה את זה. פשוט לא ידעו שזה יכול לקרות בגיל הזה ולא יתכן שכל גורם שאני נתקלת בו, בכל המערכת הזאת, לא יודע איך לגשת ואיך להתייחס אל הבת שלי.

תודה רבה. תודה. מילים קשות שכאמא אני מרגישה שדרוש הרבה אומץ לבוא לפה ולהיחשף עם סיפור כזה רגיש.

בל, בבקשה, קראתי לך, הלכת לי. בבקשה.

ברחתי לך אבל חזרתי.

לא, נורא, חזרת.

אני מתנצלת על הבריחה. קודם כל אני רוצה להגיד בוקר טוב לכולם ושאני מברכת על היום המיוחד הזה, יום עם מלא עוצמה, יום שמביא לי הרגשה שהיום אני יותר שמחה לחיות במדינה הזאת, שיש לי, לבנות מיני, לקהילה שלי הרבה יותר מקום כאן, ואני מברכת על זה.

המון פעמים בוועדות האחרונות שהיינו פה, התעסקנו כאילו בבתי ספר ובנוער טרנס ג'נדרי או באנשים גאים, הומואים, לסביות. על זה שמורים ומנהלים בבתי הספר לא יודעים בכלל איך להתייחס לילדים ונערים כאלה. לא יודעים איך להתייחס לא להומו או לא ללסבית או לטרנס ג'נדר או לטרנס ג'נדרית. ואני אספר לכם סוד קטן. אני בתקופה האחרונה יושבת כל הזמן בבית מול המחשב, מכינה איזה שהוא משהו שאני מקווה בקרוב להגיש לכם אותו. איזה שהוא רעיון.

בואו נחשוב רגע על פנל, שבפנל הזה יושבת טרנסג'נדרית, טרנס ג'נדר, הומו ולסבית. פנל כזה שמשרד החינוך תומך בו, שהפנל הזה עובד תקופה מאד ארוכה ומכין מן מופע. מופע הרצאה שמספר את הסיפור של כל אחד מאיתנו. והמופע הזה, משרד החינוך לוקח אותו ושולח את כל המנהלים והמורים בבתי הספר בישראל, להופעה הזאת. היום יש את המופע בחולון וכל מנהלי בתי הספר בחולון והמורים והיועצות בחולון מגיעים להופעה הזאת. ואז בהופעה הזאת הם נחשפים לעולם שלנו. נחשפים לעולם שלי. נחשפים לעולם של הומו, של לסבית. מה זה להיות מישהי כמונו, מה זה להיות הומו, מה זה להיות לסבית, מה זה להיות טרנס ג'נדרית.

תחשבו מה מופע כזה, שירוץ בכל הארץ, עם הסברה כזאת, איך יחזיר מורים הביתה? איך יחזיר מנהלים הביתה? איך למחרת שהם יגיעו לבית הספר ותשב שם נערה טרנסג'נדרית בכיתה, איך המורה תסתכל עליה פתאום בעין שונה. זה משהו שאני מתכוונת להגיש לכם בקרוב. אני מקווה שאתם תיענו לזה.

מעבר לזה, אני רוצה להגיד משהו שאני תמיד חוזרת עליו כשאני מגיעה לכאן וזה מילה שאני בדרך כלל חופשת כשאני מגיעה לכאן וזה – חאלס. אנחנו לא חלשים, אנחנו לא מסכנים, לא חסר לנו שום דבר. אנחנו אנשים יפים, אנחנו אנשים חזקים, אנחנו אנשים שיש לנו עתיד ואנחנו רוצים לחיות במדינה הזאת בסך הכל בחופש שלנו. אנחנו לא פחדנים. מערכת החינוך פחדנית. אני לא פוחדת לחיות את החיים שלי כטרנסג'נדרית כאן. אתם פוחדים ממני. למה אתם פוחדים ממני?

תודה רבה.

עכשיו אתם יכולים למחוא לה כפיים. תדעי לך שאת משהו מיוחד ולא סתם קראתי לך וביקשתי, כי כל פעם שאת באה לפה לוועדה, את נותנת עוד כזה, עוד משהו. אני אפילו לא יכולה לתאר לך את זה במילים, את התחושות שאת מעבירה. כל הכבוד לך. אמרתי את זה ואני אומרת את זה להרבה חברה צעירים, אתם שליחים. אתם שליחי הציבור האמיתיים.

תמשיכי ותביאי את ההצגה לוועדת החינוך. אני מבטיחה לך לפחות, אם תסכימי, נלך חברי הוועדה לראות את ההצגה.

יאללה, סבבה. שורה ראשונה.

מה זה, אני יושבת ורוצה לשמוע בדיוק הכל, שאני לא אפספס כלום. תודה.

תודה רבה לך. תודה לכם.

אל תשכחי את הבי סקסואליים.

לא נראה לי שהיא תשכח מישהו. נראה לי שהיא די בעניין.

אני אוסיף עוד כיסא לפנל. באודישנים לזה אני אכתוב.

חבר הכנסת מנואל טרכטנברג, תודה שהצטרפת אלינו, בבקשה. שלוש דקות בבקשה.

בסדר גמור. בוקר טוב לכולכם. זה יום גדול לכנסת. אם אני מבין נכון זו פעם ראשונה שמתקיים יום כזה וזה אומר משהו על כך שהבשילו התנאים כדי שנפסיק לחשוב במונחים של יוצא דופן, של מאבק חסר סיכוי ונקבל את העובדה המשמחת, שסוף סוף אנחנו יכולים לשבת בכנסת ישראל ולדבר כן, על עוד פעולות שצריך לעשות, אבל כמעין תהליך הדרגתי, כמו שיש מאבקים על השכר של עובדי קבלן, או על עדיין מעמדן של נשים בחברה. מאבקים ארוכי טווח, אבל לא יוצאי דופן. לא מה זה הדבר הזה. אז טוב שהגענו לנקודה הזאת. זאת אמירה אחת.

אמירה שנייה שאני רוצה להגיד ואני מניח שהדברים נאמרו, אבל בכל זאת, אני רוצה להדגיש זאת. נורא חשוב שהזהות המינית של כל אחד ואחד במדינת ישראל, אפשר יהיה לבטא אותה בשלב מוקדם מאד בחיים. וככל שזה יקרה קודם, כך ייטיב עם כולם. עם זה שרוצה להגדיר את הזהות המינית שלו בצורה זו או אחרת, וגם עם הסביבה שתלמד להכיל זאת ולקבל זאת.

והדבר השלישי, ואולי הוא החשוב מכולם. תראו, ברה ישראלית היא חברה שמצטיינת ברב גווניותה. אנחנו עושים לא רק שבטים שבטים, אלא רבדים רבדים ועולים וותיקים ופריפריה ומרכז ודתיים מכל הגוונים וכו'. העניין של זהות – מי אני – זה דבר מאד מרכזי בחברה כל כך רב גונית. ומה שאני רוצה להציע לכולנו, שהפן של הזהות המינית, שזה חלק אינטגראלי של איך אני מגדיר את עצמי, לא יהיה שונה מהזהות הדתית, מהזהות הלאומית, מהזהות האתנית, מאיפה אני בא, איזה אוכל אני אוהב ומה השירים שאני שר.

כלומר, חלק מזהות, עם אותה מידה של לגיטימיות, כמו זהות דתית שבאה לידי ביטוי בצורה של הכיפה שאני חובש. לזה אנחנו צריכים לשאוף ואז הטיעון והקבלה ומה צריך לעשות, זה יהיה חלק מהדיון הכללי על זהות בישראל. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת טרכטנברג. גברת גורפינקל.

אני רק רוצה לומר תודה רבה. זה יום מאד מאד אופטימי לכולנו פה ושיהיה לנו באמת יום מהנה ושיהיו לו תוצאות פוריות.

אופטימיות.

פוריות בעזרת השם להבא. זו חגיגה בכנסת לבוא ובאמת לציין יום כזה. אין לכם מושג כמה זה חשוב. תודה.

תודה רבה חברת הכנסת סויד. ורד גורפינקל שמיר, מנהל עובדי הוראה.

שמי ורד, אני קודם כל מורה בבית ספר. אני אמא לשניים, שזה גם לא פחות חשוב ואני עובדת במנהל עובדי ההוראה במשרד החינוך, כך שלא יושבים פה רק שפ"י, אלא גם יושב המינהל שלנו, שמתעסק ב - - -

וטוב מאד שבאת, כדי להבהיר את זה, כי כל פעם בוועדות החינוך אני שומעת שפ"י, שפ"י, אבל זה מאד קריטי לנו העניין הזה.

בשביל זה אנחנו פה.

אז בואי תגידי לנו איך זה עובד.

אז שנייה לפני שאני אגיד במה המנהל מתעסק, אני רוצה להגיד שזה ממש מרגש לראות את כמות האנשים שיושבים פה, שהנושא הזה חשוב להם ולהעריך באמת את כל מי שחשף ודיבר ואני באמת חושבת שזה יום מבורך, אני מסכימה.

אני רוצה להגיד שהמנהל שלנו מתעסק בכל הנושא של הכשרת מורים, של פיתוח מקצועי של מורים, של הכניסה שלהם להוראה, של השלב של הסטאז' של הערכת מורים ושל כוח אדם בהוראה. זה בעיקרון המנהל.

אני רוצה רגע להודות שקיבלתי סוף סוף סיכה. עכשיו אני אשים אותה. פשוט לא הביאו לי. עם הקואליציה, אין מה לעשות. תמשיכי.

אז אני אגיד משהו על עניין ההכשרה שעלה פה כמה פעמים. אני רוצה לעשות הבחנה בין הכשרה באמת, שזה סטודנטים שלומדים להוראה לבין פיתוח מקצועי, שזה שלב שהוא האין סרוויס, שזה כבר מורים שהם בפועל. אני אגיד מילה על ההכשרה.

וגננות.

וגננות, נכון. כשאני אומרת מורים הכוונה שלי לעובדי הוראה באופן כללי, אבל את צודקת. אז העולם של ההכשרה, אני מניחה שחלקכם מכירים, קיים דרך מתווה אריאב, שזה מתווה שהוא סגור וכרגע נכון לעכשיו זה לא משהו שאנחנו יכולים להכניס אותו כקורס חובה, ולכן הוא באמת נמצא כקורסי בחירה.

אני רוצה להגיד באופן כללי שיש הרבה מאד דברים שאנחנו חושבים והיינו רוצים שייכנסו לתוך המתווה ויש הרבה מאד נושאים שמגיעים מעת לעת ואומרים חייבים שכל מורי מדינת ישראל ילמדו, וזה באמת נושאים שהם ראויים ומאד מאד חשובים והמשמעות היא, אני מניחה, להאריך להם מאד מאד את התואר, או לוותר על נושאים חשובים אחרים שנמצאים, אבל בכל אופן, המתווה הזה, ברור לנו שמשהו בנושא של שונות, מגדר וזהות מינית זה דברים שבאמת חשוב שמורי ישראל, אנחנו מסכימים איתכם, שמורי ישראל צריכים לדעת.

איך זה קורה? בואי תגידי לנו, הזמן שלנו קצר.

אז אני אומרת. מתווה אריאב - - -

אין יותר נרשמים, חברה, אני לא אספיק, תראו מה יש לי פה. כבר אין לי מקום אפילו על השולחן. סליחה.

אז מתווה אריאב אמור להיפתח בעיקרון השנה ואני מניחה שייכנסו אליו וידברו סביב נושאים כאלה ואחרים, בין השאר הנושא הזה, אבל דווקא הנושא שאני רוצה להתמקד בו זה העולם של הפיתוח המקצועי של מורים, שזה מורים שמכהנים, ואייל באמת הציג את זה מקודם כדוגמא שהוא עושה.

אז ברור שיש לנו שם עוד הרבה מאד עבודה, אבל אני חושבת שיש היום מה שאמרו מקודם, רשת עתיד ומרכז פסגה, זה גופים של משרד החינוך, זה לא גופים שהם חיצוניים ואנחנו מאד מעודדים את העניין הזה של לעשות פיתוח מקצועי למורים סביב הדברים האלה ויש באמת יוזמות שגם באות מהשטח כמו היוזמה שלו. אנחנו בקשר עם - - -

אם הארגונים החברתיים, שמאד מאד פעילים, האם הם קשורים לפסגה ולעתיד?

יפה. אז עם איגי יצא לנו לשבת כמה פעמים.

ו-?

אז זה מה שאני אומרת, ואנחנו דיברנו על אפשרות, יש לנו מרכז לסימולציה למורים שאנחנו רוצים להקים סימולציות למורים שקשורות לזה, וכל הנושא של להוציא סרטון - - -

ומה עם חוש"ן?

בסדר, אנחנו מזמינים אתכם גם להצטרף לעניין. בוודאי. וגם כל הנושא של לעשות איזה שהן סדרות עם מורים.

סרטון.

לא סרטון שהוא סרטון הסברה, אלא של המרכז לסימולציה. אם אתם רוצים אתם מוזמנים להיכנס ולראות את הסרטונים לדוגמא שהם עושים ולעשות שם ובאמת להכניס כל מיני תכנים בעולם של הפיתוח המקצועי. אנחנו חושבים שזאת הדרך שבאמת אנחנו נוכל להגיע למורי ישראל בנושא של - - -

אז מתי זה יתחיל?

אז שיתוף הפעולה שלנו עם איגי, ואני מזמינה עוד אנשים להצטרף ואנחנו באמת נדבר על זה גם במשרד וגם מחוצה - - -

אני חושבת שהיו צריכים לפנות אלינו ולא אנחנו צריכים לשמוע את זה בוועדה, אחרי 11 שנות שיתוף פעולה עם משרד החינוך. זה מה שאני חושבת.

זה דבר אחד. והדבר השני שאני רוצה להגיד לגבי השתלמויות, פשוט מתוך השטח, זה שהמורים מאד מוגבלים בהשתלמויות שלהם. במסגרת עוז לתמורה ואופק חדש, יש כל מיני חובות שמורים צריכים לעבור ובתי הספר לוקחים השתלמויות בית ספריות שהן לא בנושא הזה, ובצדק. זאת אומרת יש להם המון נושאים שבתי ספר צריכים לעבוד, דבר שמאד מגביל את האפשרות של מורה בכלל להגיע להשתלמות כזאת. אז מעט מאד, אם בכלל, מורים יבחרו להגיע לדבר כזה.

את מכירה את חוש"ן?

מעכשיו. אני מכירה את הגוף, אבל לא יצא לנו לשבת איתם.

ואת שב"ל?

רגע, רגע, סליחה. הערות ביניים זה רק חברי כנסת או אני. בבקשה תדברו היום.

בסדר גמור.

אני אעקוב אחרי גם שיהיו שיתופי פעולה. רק תסיימי.

אין בעיה. השורה התחתונה, מה שאני רוצה להגיד זה שאנחנו מעודדים את העניין הזה של להכניס את העולם הזה לעולם של הפיתוח המקצועי ובאופן כללי למורים, ושזה משהו שאנחנו עובדים עליו ואני מאמינה שאנחנו מתחילים לראות כבר, באמת עם אייל שמתחיל שנה הבאה לעשות איזה שהוא משהו, וזה דברים שאנחנו מתקצבים אותם. זאת אומרת זה לא דברים שבאים בלי. וחשובה לומר.

יפה. אני מאד מאד מודה שהגעת והבהרת את הנקודה הזאת, היא הייתה לי קצת חסרה כאן. תודה רבה.

שתי דקות, ניתה? בבקשה. קצר, כי אנחנו חייבים להספיק כאן את כולם.

שמי ניתה קלאוזנר, ארגון תהל"ה, תמיכה להורים בקהילה הגאה של הומואים, לסביות, ביסקסואליים, טרנסג'נדרים, כל הלהט"בים. אנחנו מארגנים 16 קבוצות תמיכה ברחבי הארץ, ביניהן שתי קבוצות שמיועדות להורים של טרנסג'נדרים וקבוצה אחת לאנשים של נשאי איידס.

מטעם מי? אתם?

מטעמנו. אנחנו עמותה. חוץ מזה יש לנו מפעל שנקרא הורה בקפה שנמצא בארבעה מקומות בארץ, שבו הורים נמצאים ונפגשים עם ילדים שרוצים לדבר על הבעיות שלהם, הורים שלפעמים לא יכולים לדבר עם הילדים שלהם עצמם, או שעדיין לא מחוץ לארון ורוצים להתייעץ עם הורה אחר.

אנחנו גם מכשירים את כל האנשים - - -

איפה נמצאים המקומות האלה?

יש לנו בירושלים, בתל אביב, בבאר שבע ועכשיו פתחנו לאחרונה בחיפה. אני עצמי אשת שטח בחינוך, אני עובדת 17 שנה כמטפלת רגשית בחינוך המיוחד. עבודת בבית ספר תורני לבנים. אני מחוץ לארון בבית הספר, דבר שמקל על אנשים לפנות אלי. בחדרי בבית הספר הדתי יש דגל גאווה.

כל הכבוד.

כל המורים בבית הספר – חרדיים ודתיים – יודעים עלי. אני אמא לשני בנים הומואים, הם יודעים את הסיפור שלי. אני מופיעה בטלוויזיה, אני מופיעה בעיתונות, דבר שעוזר לאנשים לפנות אלי, בדרך כלל מאד בדיסקרטיות, אבל באים ומספרים לי את הסיפור שלהם, שואלים אותי שאלות, שואלים אותי לאן לפנות. ומנהל בית הספר שלי, ששיתפתי אותו בזה שאני באה הנה לדבר, ברך אותי ואמר לי תדברי איתם על מעגלי שיח למנהלים, בעיקר בסקטור הדתי.

אז אני אומרת לכם את זה, כי זה בא מתוך השטח ומתוך המנהלים. הוא אמר תתחילו מלמעלה, המנהלים בבתי הספר הדתיים זקוקים למעגלי שיח, אנחנו כבר נדאג להוריד את זה למחטה למורים.

יפה מאד.

אז זה מאד חשוב וככל שאנחנו משתפים יותר ויוצאים מהארון יותר, יותר אנשים יפנו אלינו וידברו אלינו.

יושב כאן נער אחד שעד היום לא פגשתי אותו, שאבא שלו עובד איתי, וכשהוא יצא מהארון אבא שלו פנה אלי, כי הוא ידע עלי והיום פגשתי את הבן. אז אני לא מוציאה אף אחד מהארון היום, אני לא אומרת שמות, אבל שתדעו שזה היה מאד מרגש בשבילי לפגוש את הנער הזה פה.

תודה, תודה רבה. חבר הכנסת טרכטנברג רק מילה אחת.

רק רציתי להוסיף.

לא, אני ממש מתנצלת, יש כאן לפחות עוד שמונה ויש לי 13 דקות.

אבל לא דיברו פה על - - -

לא, סליחה גברתי, אין לי זמן, אני מתנצלת. תאמיני לי, אני מנסה להיות פה בצדק עם כולם. אין לי זמן. בבקשה, חבר הכנסת.

מילה אחת. שאלה, רעיון לבתי הספר. האם יש בבתי הספר מישהו שמופקד על הנושא הזה באופן קבוע, והאם יש בסמינרים, במכללות - - -

מכללות למורות.

התשובה היא לא.

היה לנו דיון על זה, לפני שהגעת.

אוקיי, אז אני מציע, כי זה נורא חשוב.

כן, כן, אני יוצאת עם זה, עם המכללות למורות, בסדר גמור. תודה רבה חבר הכנסת טרכטנברג.

שרון דפט? כבר נפגשנו. ממש ממש דקה, למרות שזה סיפור הוא מאד חשוב. אני ממש מתנצלת, אין לנו זמן. ותדעו שזה לא עניין של-. זה מאד מעניין אותי, זה חשוב לי, אבל אנחנו חייבים בשעה 11 לצאת מפה. בבקשה.

את הסיפור שלי את מכירה.

היטב.

אני לא אחזור עליו, אבל אני כן אוסיף - - -

אבל תגידי כמה מילים על עצמך, שיידעו.

אני מורה טרנסג'נדר.

מורה, סליחה.

יצאתי מהארון בפני המנהלת שלי. התחלפו מנהלות, המנהלת החדשה – יצאתי מהארון בפניה באוגוסט 2014.

מאיפה אתה בארץ, תזכיר לי?

מרמת גן, עובד ביפו ד'.

כן, רק כדי שנדע קצת.

אני מורה מין המניין מזה 25 שנה בבית הספר איתמר בן אב"י ביפו ד'. יצאתי מהארון מול המנהלת, הצגתי את הדברים וביקשתי מול הצוות לצאת מהארון בצורה מסודרת.

נכון, סיפרת לנו.

לא כמו מר שמועתי. ונתקלתי בחומה מטעם משרד החינוך, עכשיו, אני לא המורה היחיד במערכת החינוך שהוא מתוך הקהילה הגאה. יש המון מורים, גננות, גננים, מנהלי בתי ספר ואפילו מפקחים. והחומה הזו של חס וחלילה, רק שיידעו, והפחד הכי גדול של משרד החינוך זה ההורים של התלמידים.

דיברת אז על משהו שהיית בסכנת פיטורין משהו?

אני עדיין. אני בשנת שבתון מאונס.

כן, זהו, אני זוכרת את זה.

אני אמור לחזור למערכת.

אתה תחזור למערכת.

המערכת הציבה תנאי שאני אמור להגיע עם תעודת זהות אחרי שתעבור את התיקון שהיא צריכה לעבור, ולבית ספר אחר. אני ציינתי בפני אותה מערכת - - -

שאתה רוצה לחזור לאותו בית ספר?

אלף אני מעדיף לחזור לאותו בית ספר כי גם מכירים אותי, מכירים את דרך העבודה שלי, אני לא צריך להתחיל לבנות את עצמי מחדש, זה אחד. שניים, לא משנה לאיזה בית ספר תעבירו אותי, הרב גוגל יספר לכל הורי בית הספר ולתלמידי בית הספר את האינפורמציה עלי. זאת אומרת, להתחבא בתוך ארונות לא יפתור את הבעיה, זה יצוף. וכשזה יצוף רב סרן שמועתי יבוא לבקר.

בסדר. בגלל שהזמן שלנו קצר ואני מכירה את הסיפור, אני רוצה - - -

אני רק רוצה להגיד - - -

אוקיי, אז משפט אחרון ואני אגיד לך משהו.

בסופו של דבר משרד החינוך כן אישר הרצאה מסודרת בבית הספר שלי. במהלך אותה הרצאה עוד מורים שאני ידעתי עליהם, יצאו מהארון. עכשיו, זה עצוב שבמאי 2016, מורים, מנהלים, מפקדים, עדיין בארון.

אני רוצה להגיד לך משהו, שרון. בגלל שאני גם מכירה את הסיפור שלך כבר זמן מה, כשנגיע לרגע מול משרד החינוך, אם יהיה לך קושי, תשתף אותי אישית, אני אעזור לך. זה רשום וידוע.

נדב מחברותא. דקה, בבקשה. אני מתנצלת, אבל נתתי לך את יומך. בבקשה.

אין בעיה. תודה. ספר משלי אומר חנוך לנער על פי דרכו, ויש כאלה שמפרשים את זה על פי הדרך שלו, ויש כאלה שאומרים שזה על פי בהתחלה כמו פי הבאר. אנחנו מדברים על ההתחלה של ההכשרה של הסטודנטים, שכמו שחבר הכנסת פה אמר, לא נעשית. סטודנטים היום, עשיתי סקר קטן בקרב סטודנטים דתיים להוראה, שאומר – הם חושבים שלא היה להם בכיתות להט"בים. הם גם מסתכלים סביבם וחושבים שפחות מ-50% מהסטודנטים מוכנים למצב שבו תלמיד להט"ב ייגש אליהם.

אני כן רוצה לציין לטובה את היחידה למיניות בשירות הפסיכולוגי ייעוצי. במיוחד את עדי פישמן, אשר מרכזת את היחידה הדתית. דווקא מן הדתיים תצא הבשורה. אנחנו עובדים איתה צמוד בחברותא, שב"ל. שב"ל הולכת לבתי ספר דתיים בדומה לחוש"ן.

לעומת זאת, אני אישית בתור מורה פוטרתי כשנשמות טובות החליטו לגלות להם את נטייתי המינית. כן. תלמידים בבתי ספר דתיים ניתנים להם אופציות – או שתעזוב את בית הספר או שאנחנו מגלים להורים שלך.

שמעתי את זה בוועדת החינוך הקודמת.

תעזוב את בית הספר או שתעבור טיפול המרה. יש עוד מה לעשות. המצב הוא יותר טוב מבעבר, אבל איך אומרים – יום שוויון? בואו נעבור מדיבורים למעשים.

תודה רבה. עמית, בבקשה, דקה. אלישע, הוא במקומך. אני יודעת שהוא חשוב לך.

שלום, קוראים לי עמית חכמון. אני לומד עכשיו בכיתה י"ב בבית ספר עירוני א' במודיעין. אני נער טרנסג'נדר. בכיתה י"א חזרתי כגבר לבית הספר.

אחרי החופש הגדול?

כן. כאילו עברתי את השינוי בחופש הגדול שבין י' ל-י"א'. מסיבה לא ברורה, אני לא יודע למה דווקא אני, אבל אני פשוט בורכתי. בורכתי במשפחה שקיבלה אותי מהרגע הראשון, בסביבה ובחברים שלרגע לא פקפקו בי, ותמיד עמדו שם לצידי.

גם בבית הספר אני דוגמא יוצאת מן הכלל, לפי דעתי, לפי מה שאני שומע וזה עצוב מאד, שבית הספר שלי עמד לצידי מהרגע הראשון. לא חוויתי שום טרנס פוביה בחיים שלי, לפחות לא מול הפנים. אולי מאחורי הגב, אני לא יודע, אבל שום דבר רע אלי לא הופנה ואני רוצה להגיד שאם בית הספר שלי לא היה מתנהג איך שהוא התנהג, אני לא הייתי נמצא פה היום. אני לא הייתי איפה שאני היום ואני לא הייתי מצליח להמשיך בחיים שלי ולהגיע למקום שמח, כי אני באמת מאושר היום, לפחות מהבחינה הזאת.

אני עומד לסיים בית ספר עוד כמה חודשים, אני עומד להתגייס לצה"ל ליחידה מובחרת. אני מתעסק במחשבים ואני פשוט לא הייתי איפה שאני נמצא היום. זה מאד חשוב. בית הספר מהווה את הבסיס של כל נערה ונערה בישראל, ומאד חשוב שדווקא במקום הזה, משם נוכל להתפתח. שם הכי יבינו אותנו, שם הכי יעמדו לצידנו, כי לפעמים משפחה לא עומדים. מספיק ששם דווקא כן.

נכון. קודם כל תודה רבה. נתת לנו אופטימיות לקראת הסוף, אבל תראו כמה משמעותי בית הספר. כמה בעיצוב האישיות שלך וכמה בעתיד שלך, זה בית הספר.

טוב, אין לך ברירה, שתי דקות, בבקשה.

חשבתי 10.

לא. רציתי. זה במצב אופטימי. אבל אל תדאגי, את יודעת, אני כל הזמן בנושא הזה.

אז קודם כל מברכת על היום הזה.

תודה רבה. תציגי את שמך ותפקידך לפרוטוקול.

איריס מנדה בן יעקב, מנהלת היחידה למיניות ומניעת פגיעה בילדים ובני נוער, בשפ"י – זה שירות פסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך.

אני רוצה להגיד רק בהערת סוגריים שכייף לכם שיש לכם, וזה באמת, אני לא אישה פוליטית, אבל באמת אני רואה את הפעילות של מירב בן ארי, שהגיעה עד אלינו לשפ"י, כדי לקדם נושאים של הקהילה וזה ממש מחמם את הלב וזו אמירה. היום הזה זו אמירה והפגישה איתך, זאת אומרת לכתת רגליים ולא רק לעשות את זה כאן אלא גם מאחורי הקלעים, זה חשוב.

אני רוצה להגיד שבימים אלה אנחנו עסוקים במשרד החינוך, לראות איך אפשר להרחיב את העשייה מעבר לגבולות שפ"י. השירות הפסיכולוגי ייעוצי זה שירות שבאמת, לשכנע את המשוכנעים, כמו שמייקי אמר, כי היועצות שלנו עוברות הכשרות כל הזמן. הן הרפרנטיות בבתי הספר לנושא. זאת אומרת גם אם עובדי ההוראה לא עוברים הכשרה מסודרת, בבתי הספר אנחנו מזמינים את הארגונים. אנחנו התחלנו עם חוש"ן, יש לנו היסטוריה מאד מאד ארוכה עם חוש"ן. אסנת ואני אפילו לפני כמה שנים ישבנו וכתבנו את היחידות ואת פרק כישורי חיים המפורסם.

כן, כן. את אחראית על זה.

היא ואני, סליחה, היחידה.

היחידה זו אני.

ישבנו וכתבנו את הפרק בכישורי חיים ואנחנו הזמנו לשולחן העגול, זאת אומרת אנחנו עושים שולחן עגול עם כל הארגונים, גם עם הארגונים הערבים. עם אסווד הצלחנו להביא אותם אלינו, ועם כל מיני רפרנטים בתחומים שונים, אזרחות, מדעי החברה, חינוך גופני, מנהלי הקדם יסודי, היסודי, העל יסודי, כדי לחשוב איך מרחיבים את העשייה, כי אין ספק שזה לא מספיק. מודה. זה לא מספיק.

יחד עם זאת, כן נעשית עשייה. זאת אומרת לצד הסיפורים, ובאמת, מאד כאב לי לשמוע על הסיפורים הקשים ושמחתי לשמוע גם את הסיפור של עמית. כי אני בטוחה שלצד הסיפורים המאד מאד קשים של אמירות קשות, יש גם סיפורים שמחממים את הלב והם יכולים להוות באמת דוגמא למודל של ליווי הקהילה בבתי הספר.

אז יש באמת הכשרות אמרנו של היועצות החינוכיות, יש ימי עיון שאנחנו מזמינים גם את המנהלים, גם יועצים, לכל הקשת, את הארגונים, את חוש"ן, את איגי, שיספרו את הסיפור האישי שלהם. זה תמיד עובד. זה נכון שהכשרה ארוכה היא בעצם המפתח.

שתפי גם אותנו ההורים, בבקשה. יש לנו צד בזה.

כן, רק בואי תסיימי, כי אני חייבת לעשות סיכום. אני תיכף אגיד לך גם, כי אני עוד לא סיימתי. רגע, אדוני, אל תפריע, תן לי, באמת, אני קצת מבינה בחומר. לא סתם ישבתי עם משרד החינוך לפני כן.

אז גם אם לא נעשית הכשרה של 30 שעות, יש בבתי הספר נגיעה בנושא, של הארגונים שמגיעים ומספרים את הסיפור האישי שלהם ואין כמו החוויה, כי באמת צריך לעבוד על העמדות של אנשי החינוך, והעמדות של אנשי החינוך משקפות את החברה כולה, הם לא משקפים רק את מערכת החינוך.

אז אני חושבת שיש גם עוד אנשים לא רק במערכת החינוך, שהם חוששים לצאת מהארון וצר לי, ואנחנו רוצים לשמור עליהם ולראות איך אפשר לעזור להם.

ארגונים שמספרים סיפור אישי.

אין לי זמן לזה, יהלי, תסלחי לי. משפט אחרון, אני חייבת לסכם כי כל הסדרנים פה מסתכלים עלי ובצדק.

גם בחמ"ד אנחנו מתחילים להיכנס. אנחנו מכשירים את הלבבות עם מנהלי חמ"ד ולאט לאט גם ניכנס לשם.

מה זה חמ"ד?

חמ"ד זה מינהל החינוך הדתי.

מירב, רק חבל שאת לא מדברת עם הסטודנטים.

לא, אדוני, אני גם במקרה יושבת ראש השדולה להשכלה גבוהה. אני מתנצלת. דיבר כאן ובצדק יפה מאד גם המנהל של - - -. אין לי זמן. הזמן קצר. חברים, היה כאן דיון מצוין, בואו נתמקד באמת בדברים החשובים ולא בהתלהמות.

אני רוצה לסכם ולומר כמה דברים. אחד, אני רוצה להודות לכל מי שהגיע לכאן. אני מתנצלת אם היו כאן שניים או שלושה שלא הספיקו לדבר, אני פועלת משיקולי זמן ובאמת השתדלתי לשמוע את כולכם.

אני רוצה להגיד משהו אחד. אני מלווה את הארגונים, את איגי, את חוש"ן ואת מעברים מיום כניסתי לכנסת. פגשתי אותם אצלם ואני אמשיך ללוות אותם. העבודה כאן בוועדה, ואלף אתם גם צריכים להתחבר ביניכם, מה שקורה כאן, וגם אני אישית, בלי קשר לוועדה, אני אישית אבדוק. אני בקשר איתם כל הזמן, אני אוודא שהדברים קורים. כל הזמן, לא רק מתוך מחויבות שלי כוועדה, אלא כחברת כנסת.

אני רוצה משהו אחד לסיום. אני יודעת שבתוך הקואליציה יש, גם בתוך האופוזיציה, וגם הגיע חבר הכנסת כבל. בוא, בוא, שב לידי. אתה יודע שזה יזרז אותי. אני יודעת שהעניין של החקיקה הוא עלה והוא היה כאן השולחן ואמרה את זה חברת הכנסת סויד, ואני אומרת בכנות, אני לא מתכוונת להתגונן, אני מודעת לבעייתיות.

אבל למרות הבעייתיות שיש לנו כעת בקואליציה, אני פועלת ואני אמשיך לפעול לטובת הארגונים ועם משרד החינוך ו - - - כי גם ישבתי שם.

במקביל, חשוב לי שתדעו, לא היה לי זמן להתייחס לזה, אבל אנחנו הולכים להקים שלטר שהוא המשך של בית דרור, שזה מגיל 18 עד גיל 30, עם אותם חברה שמסיימים את בית דרור וזו יוזמה שלי. אני יודעת שזה נורא קשה, תודה רבה, אבל הולך לקום שלטר לצעירים חסרי בית.

והנה, אני גם אומרת לכם שאתמול פניתי לשישה ראשי ערים במדינת ישראל, לבקש מהם שיקימו אצלם הוסטל שיקומי ללהט"ב. זאת אומרת אותו חסר בית להט"ב, שבא אל השלטר ואומר אני עכשיו בתקופת שיקום. פניתי אל ראשי הערים – קחו ותקימו את ההוסטל אצלכם.

לכן יש דברים שנעשים כאן ואני מבטיחה לכם ובאמת, זה לא מס שפתיים. אני עומדת לטובת הקהילה תמיד, לכל דבר שתצטרכו. גם שרון, עם העניין האישי, אם צריך וגם ברמה המערכתית.

בגלל שאין לי זמן, אני אוציא סיכום מסודר לוועדה. אני מאד מודה לחבר הכנסת איתן כבל שנתן לי שתי דקות מזמנו. תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:05.