הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 136

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום ראשון, כ"ח בשבט התשע"ו (07 בפברואר 2016), שעה 9:00

סיור בבית התפוצות

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

אמיר אוחנה

דן תדמור - מנכ"ל בית התפוצות

אירנה נבזלין - יו"ר דירקטוריון בית התפוצות

ליאור גבאי - נציג ציבור, דירקטוריון בית התפוצות

אורית לרנר - קשרי ממשל, בית התפוצות

טליה אבנון בנבניסטי - בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי, בית התפוצות

נורית גזית - סמנכ"ל דיגיטל, בית התפוצות

גבי דהן





לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

יהודית גידלי

ס.ל., חבר המתרגמים

סיור בבית התפוצות

הייתי פה בפעם הראשונה, ככה להיכרות החברים ששותפים לתוך התהליך הזה, אבל כבר בפעם השנייה, וזה הסיפור המעניין, הבאתי את ילדיי לבקר בבית, אמרתי להם 'בואו תעשו סיבוב', בואו נראה. אתה יודע, אבל מי שלא יודע, יש לי ילדים בגילאים של מ-22 עד גיל 10 שחשופים קצת לעולם, אבל לא הכירו את בית התפוצות והם עשו סיור במה שקרוי מוזיאון הקבע הישן והם יצאו עם הרבה הרבה תובנות שאחת מהן הילד הקטן ידע לבטא בצורה הכי טובה, זה 'אבא, למה בבית הספר לא הביאו אותנו לפה?' יש הרבה דברים, הם יצאו למשל, אחד התלהב מאוד מאוד מכל תצוגת בתי הכנסת, השני התלהב מאוד מהרעיון של עץ השורשים, השלישי התלהב מאוד מהכיסא של רש"י שעמד שם בפינה עם הגומחה. כל אחד יצא, אבל יצאו עם דברים, הם אמרו 'אבא, יש פה הרבה דברים מה לראות ולא ראינו'.

אחד התהליכים שלצערי עדיין לא הצלחנו לממש, אם אנחנו כבר מדברים על חינוך, זה שאנחנו כל הזמן אומרים שלבית הזה יש ייחודיות. הייחודיות שלו קודם כל שיש לו את השם של מוזיאון העם היהודי. זה לא עוד מוזיאון, זה מקום שאמור להיות הבבואה של העם היהודי על כל ההיסטוריה שלו. ייאמר לזכות אירנה ודן שעושים מאמצים גדולים לא רק לשמר את מה שהיה בעבר, אלא גם שהדברים החדשים יהיו כאלה מזמינים שאנשים יוכלו לבוא מכל העולם.

הייחודיות שאנחנו מנסים להפעיל בדירקטוריון זה שהבית הזה יהיה בית של כולם. זה אומר שאנחנו רוצים שאנשים דתיים, חרדים, חילוניים, מארצות הברית, מצרפת, מישראל, מכל המקומות, יבואו לפה ויראו שבאמת הלוגו פה זה שאתה חלק מהסיפור. חלק מהעניין זה שבאמת כל אחד שבא לפה צריך להרגיש שהוא חלק מהבית. לכן יש חשיבות גדולה לסיור של ועדת החינוך, כי אם יש מטרה חשובה לבית התפוצות, מעבר להגשמת היעדים שאנחנו מתכוננים תוך כדי ותיכף אירנה ודן יעבירו זה שאנחנו רוצים לגרום למצב שכל מוסדות החינוך בארץ, בצורה כזאת או אחרת זה יהיה תחנה בתוך המסגרת שלהם. אז שיהיה לכם בהצלחה.

מה זה שיהיה לכם? שיהיה לנו, של כולנו ביחד.

אנחנו יהיה לנו, אבל שיהיה לכם לאתגר את זה.

אמרת דבר חשוב, שהוא בפסיכולוגיה של הבן אדם, כל ילד מתלהב ממשהו אחר. אפרופו, בהקשר של פרשיות השבוע הקודמות, הסיבה העיקרית של מכות מצרים זה להחזיר לבני ישראל את האמונה, אז מספיק מכה אחת, מה, אומרים שהקב"ה כול יכול, למה היה צריך לעשות? הקב"ה נתן עשר מכות, זה הרציונל שבהגדה אנחנו אומרים רבי יהודה נתן בהם סימנים, זה בחלוקה מסוימת. זה לא סתם ראשי תיבות, דצ"כ עד"ש באח"ב, כל ילד קטן יכול לחלק את זה ולמצוא לזה ראשי התיבות, הוא הקיף את כלל עם ישראל. יכול להיות שיש אחד שהתלהב ממכת הדם, שראה בזה את שיא הפלא, השני התלהב ממכת הברד, אבל בעשר המכות כללו את כולם. זה הרציונל. תוך כדי, איך אומרים? משיח לפי תומו, זה הרציונל כי באמת לכל אחד יש את הראייה שלו. כשלפעמים שואלים אותי מה נשמע. באופן טבעי מצפים לשמוע ברוך ה', אני אומר 'תלוי איפה תשים את האוזן'. כל אחד בעיני המביט. אני חושב שזה חזק מה שהוא אמר ולכן זה ישר צד אותי

אז נתחיל?

נתחיל. רק הערה. שלא תתרגשו מהנוכחות. בימי ראשון כשאומרים סיור של ועדה זה טבעי, בדרך כלל כשיש מצלמות טלוויזיה יש שלושה-ארבעה ח"כים, כשלא, אז זה יו"ר הוועדה והצוות שלו, אבל התובנות הן יותר חשובות מיו"ר הוועדה ומחברי הכנסת.

אנחנו לא מודאגים, העיקר שאתם פה. קודם כל תודה שבאתם, אנחנו יודעים שאתם לא בתקופה קלה בכנסת, אנחנו רואים מה שקורה שם כל יום, אז תודה שאתם פה. אני לא חושבת שאני יכולה להוסיף הרבה על מה שליאור אמר, אני אגיד מנקודת המבט שלי.

אני נולדתי למשפחה יהודייה לפי הדם, אבל שום דבר יהודי לא היה מתרחש בבית. אני נולדתי למשפחה ששני הסבא רבא שלי היו רבנים, אבל זה מה שנעלם בדרך ברוסיה הסובייטית ולי אף פעם לא הייתה הזדמנות לבדוק מה זה אומר להיות יהודי. לא שאלו אותי, גם את ההורים שלי לא שאלו. הנטייה של הזמן אז הייתה שכולם סובייטים ואין אופציה אחרת. כשמצאתי את עצמי בבית ספר יהודי במוסקבה - - -

היו כאלה שהייתה להם אופציה, אבל הם היו בסיביר.

היו כאלה, כן, שרצו לבדוק את האופציה, אנחנו יודעים איך זה הלך. ההורים שלי היו משפחה ממוצעת, מהנדס, מהנדסת, אף אחד לא רצה להישאר בלי עבודה. חשוב להיות יהודי, אבל עוד יותר חשוב זה לאכול, לתת לילד חינוך ולהמשיך הלאה והעיקר לצאת מהמדינה הזאת מתי שהוא. זה תמיד היה ברור, אבל לא מדברים על זה.

אני מצאתי את עצמי בבית ספר יהודי בגיל 14. מה זה היה בית ספר יהודי? זה היה בית ספר שכולם יהודים קודם כל וזה עשה את כל ההבדל. בסופו של דבר, אני אגיד את זה וזה אולי לא יישמע מאוד טוב, אבל לא את מה שאנחנו למדנו שם, אלא מי היה סביבי. אני פתאום הרגשתי בבית, האנשים שהיו מסביבי היו אנשים עם אמביציות, עם חוש הומור, עם צורך ללמוד, עם הבנה שהעולם הוא לא רק האזור שלנו במוסקבה, אלא העולם הגדול ועם הבנה שיש משהו מעבר לאני. זה כל החוויה שלי להיות יהודי, מאז זה חיפוש.

אני הגעתי למקום הזה בגלל המשפחה שלי, בגלל אבא שלי, שהתגלגל לפה בגלל אריק שרון ונתן שרנסקי שביקשו ממנו, אבל מה שמצאנו פה זה, אני חושבת שזה מה שאתה אומר, שאפשר להיות יהודים כל מיני דרכים, העיקר צריך לתת לאנשים אופציה ללמוד מה זה. התשובה לזה היא כל כך שונה לכל אחד ואנחנו פה לא מדברים על השוני, אנחנו פה מדברים על למה צריך להיות ביחד, למה העם הזה תמיד היה ביחד בכל הדורות, למה העם הזה תמיד נשאר בישראל, בארץ ישראל. אנחנו לא מקום פוליטי, אנחנו מקום א-פוליטי לכל דבר, כי יש לנו פוליטיקה רק אחת, המסר שלנו הוא רק אחד, אנחנו עם אחד, שצריך לדעת שהוא עם אחד, שלא כל אחד זוכר, הרבה יותר קל לדבר על מה מפריד בינינו לעומת מה מחבר בינינו, אבל בסוף 5,000 שנה נשארנו. אין מקום אחר.

כמו שליאור אומר, זה עבר לכל הילדים שלו. אנחנו רואים פה ילדים. תודה לאל, ליאור, אנחנו רואים פה הרבה ילדים דתיים, אנחנו רואים פה ילדים מהתנחלויות, אנחנו רואים פה ילדים, כל מיני, שלא נגיד על חילונים שחיים בסביבה פה וכל אחד לוקח מפה איזה שהוא מסר ובגלל זה כשאתם תראו את הפרזנטציה ואתם תעברו את הסיור עם הצוות המקצועי, לצערי לא איתי, אני ממש מתנצלת מראש, קרתה לנו טרגדיה, בחורה בת 34 נפטרה מסרטן, חברה שלנו, אז אני בדרך ללוויה מפה, אבל אתם תהיו בידיים הרבה יותר טובות משלי. מה שאתם תראו, אנחנו מצד אחד מקום מאוד אקלקטי, כי אנחנו מנסים להעביר את המסר הזה, אנחנו עם אחד, בכל מיני דרכים, והדרכים האלה הן דרך בית ספר, שטליה תדבר על זה, זה דרך הטכנולוגיות, זה דרך תערוכות מתחלפות, זה דרך תערוכות שהן פה.

אז המסר אחד, אנחנו עם, כולנו העם היהודי, כל אחד בוחר באיזה צורה, אבל שנדע שכולנו ביחד. המסר השני הוא, וזה מסר, לדעתי ולדעתנו, מהפכני קצת במובן הזה שאין ארגון אחר שמדבר על זה, זה שהעם שלנו הוא עם שלא רק שרד, אלא גם הצליח. אם אנחנו נסתכל על התמונה של מה זה העם שלנו עכשיו, עם כל החשיבות של מה שקרה במלחמת העולם השנייה ועם כל החשיבות של כל הבעיות שקרו לנו במשך השנים, בסוף אנחנו עם מצליח, אנחנו עם שיש לו מדינה, שאפשר להגיד הכול, אבל זו מדינה שאחרי 67 שנה זה נס שזה קרה, אבל זה לא נס, אנחנו יודעים. זה עם שמצליח בכל מדינה דמוקרטית. אני חייבת להגיד, ששם להצליח זה בחירה אחרת, אבל בכל מדינה שיש לך זכות להיות יהודי אנחנו עם שמצליח, אנחנו עם שמחובר, אנחנו עם שיש לו ערכים משותפים, שיש לנו גורל משותף, שיש לנו עתיד משותף וזה הסיפור שאנחנו מספרים.

כשאתה אמרת שאנחנו לא במקום מרכזי, אתה צודק. אחת מהסיבות שאנחנו לא במקום מרכזי היא זה שהסיפור שאנחנו סיפרנו עד עכשיו היה סיפור רק של חלק מהעם והחלק הזה היה תפוצות. אנחנו לא הסתכלנו, לא אנחנו לא הסתכלנו, אלא הסיפור של העם היהודי היה ישראל והתפוצות. אנחנו פה כדי לחבר, אנחנו 14 מיליון, למזלנו, ומחוברים כולם, גם אם אנחנו לא חיים באותה מדינה, גם אם אנחנו לא מדברים באותה שפה, אבל בסוף אם אתה יורד לרמה של ערכים והגורל אנחנו ביחד.

אז אני מאוד מקווה שאתם תיהנו פה ותראו מה קורה פה. אנחנו נשמח לכל עזרה. אנחנו עושים פרויקט, כל עזרה שאפשר כדי להביא לפה אנשים, אני חושבת שאתם תראו ותתרשמו שיש לנו פרויקט חשוב לא פחות מכל מוזיאון גדול אחר, מוזיאון ישראל ומוזיאון 'יד ושם'. כל עזרה שאתם יכולים להביא לפה בחשיפה יותר לתלמידים, לחיילים, אנחנו יודעים לספק את התוכן. אז אני ממש שמחה שאתם פה. אם יש לכם שאלות אליי אני אשמח לענות, אם לא, אני משאירה אתכם בידיים של אנשים יותר מקצועיים ממני.

הבסיס הקיומי שלכם כאן, הבסיס החוקי, אתם מכוח מה?

אנחנו מכוח חוק בית התפוצות שעבר לפני עשר שנים והוא מבטיח את אותו חלק מהתקציב שלנו שמגיע מהמדינה. אני אחסוך כמה שקפים במצגת, בעלי המניות של בית התפוצות הם מדינת ישראל, הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית, הקונגרס היהודי העולמי ואוניברסיטת תל אביב. מתוך שלל בעלי המניות הללו היחידים שתומכים כספית זו מדינת ישראל. אנחנו מקבלים מהמדינה 7.5 מיליון שקל בשנה, שזה בערך 30% מהתקציב השוטף שלנו. שאר התקציב השוטף מגיע מהכנסות עצמיות, החל ממכירת כרטיסים וכלה בסניף ארומה שנמצא פה למעלה ומשלם לנו שכר דירה. אז זה כבר לא חצי שקל בשביל לקבל את השורשים שלך, אבל יש מקורות הכנסה אחרים ותרומות.

בית התפוצות מאוזן מזה כמה שנים, בדיוק סגרנו עוד שנה מאוזנת, וזה בכל מה שנוגע לשוטף. אנחנו נמצאים בעיצומה של תכנית פיתוח רב שנתית. כשאני אומר רב שנתית, כשאנחנו נסיים בסוף 2018 ותיכף קצת ניכנס לפרטים, זה יהיה מעל עשר שנים, זה 12 שנה של פיתוח. שזה נשמע המון, אבל בדרך כלל מוסדות מהסוג הזה, כשהם בוראים את עצמם מחדש זה מה שזה לוקח. כש'יד ושם' עשה - - -

אתם מרגישים שאתם הולכים לברוא את עצמכם מחדש בתכנית הזו?

כן, ותיכף נסביר במה זה כרוך, אבל זה ממש כך, זה לא פחות מאשר לברוא את עצמנו מחדש. כשמסתכלים על מוזיאונים גם בארץ וגם בעולם, תהליכים כאלה של טרנספורמציה לוקחים עשור ויותר. גם מוזיאון ישראל שעשה את זה, גם 'יד ושם' שעשה את זה, גם גופים ברחבי העולם. למעשה אני חייב לומר שהרבה פעמים גופים מהסוג שלנו, כשהם כבר הגיעו למצב שבו הגרף יורד והגרף כבר היה מאוד בירידה, אתה זוכר ביקור, כשהמקום הזה היה עוד בשיא פריחתו, הוא נפתח ב-78', שנות ה-80 היו שנים של פריחה, המקום הזה היה שם דבר בארץ ובעולם.

נכון. בצבא, שירתי ב-78'-81'.

כן, זה היה פלא טכנולוגי, זה היה פלא רעיוני, באו מכל העולם לחזות בפלא הזה של מוזיאון שמספר את סיפורו של עם וכן הלאה. ואז היו שנים של סטגנציה והידרדרות. בדרך כלל הגרף הזה, כשהוא יורד, קשה מאוד להפוך מגמה. גם בשוק הפרטי, גם במגזר הציבורי, קשה מאוד להפוך. פה חברו יחד בעצם שני דברים, האחד, ראש הממשלה דאז אריק שרון התגייס למשימה והעביר את החוק, זה סוף סוף קיבע את חלקה של המדינה בתמיכה, עד אז זה היה כפי ש - - -

מאיזה משרד אתם מקבלים את התקציב?

דרך משרד התרבות, אבל התקציב הוא מכל המשרדים. תקציב הפיתוח.

זה חצי איגום משאבים כזה.

איגום משאבים שעובר דרך משרד התרבות?

של ארבעה משרדים תכנית הפיתוח, חינוך, משרד ראש הממשלה, אוצר ותרבות.

אז רגל אחת התייצבה, שזה דבר שכשלעצמו הוא יוצא דופן, רוב מוסדות התרבות צריכים, תעיד אורית שמסייעת לנו בקשרי ממשל, כל שנה מחדש באקווריום הזה לריב אחד עם השני כדי ללכוד איזה משהו. גם איך מנהלים תקציב כשאתה לא יודע מה אתה תקבל, אם תקבל. זאת הייתה רגל אחת. משהתייצבה הרגל הזו, הרגל השנייה הייתה הסיוע הפילנתרופי של משפחת נבזלין. אמרתי שבערך שליש מהתקציב שלנו מגיע מתרומות, אני חייב לומר שבשליש הזה שני שליש ממנו זה סיוע קבוע ממשפחת נבזלין.

זה בשוטף. זה השתנה.

מרגע שאתה מצליח לתקוע שתי יתדות אז אפשר כבר לדבר על אוקיי מתייצבים וצומחים. ובאמת מה שקורה פה בשנים האחרונות שאנחנו בעיצומו של פרויקט התחדשות שמקיף את כל מה שאנחנו עושים. המדינה העמידה תקציב פיתוח של 64 מיליון שקל, מצ'ינג, הפרויקט כולו הוא פרויקט של כמעט 400 מיליון שקל אז 64 פתאום נשמע קטן, ויחד עם זה להתחיל עם 64 של מדינת ישראל לגוף שהוא גוף יהודי גלובלי, הוא אמנם שוכן כאן בתל אביב, אבל המשימה שלו היא משימה גלובלית. אז זה שמדינת ישראל התייצבה ובעצם שמה את הכסף הראשון זה דבר שהוא בעל משמעות. ומאז אנחנו במסע גיוס כספים מאוד מאוד אגרסיבי. היעד הוא 100 מיליון דולר, אנחנו כבר חצינו את ה-56, זאת אומרת אנחנו כבר הרבה מעל ל-50%.

זה בתשובה לשאלתך מתוקף מה אנחנו מתקיימים. שכחתי גם לציין שאנחנו חברה לתועלת הציבור.

אני מצטערת. תודה רבה.

הכבוד הוא לנו, באמת תודה.

זו הייתה אירנה נבזלין, יושבת הראש של בית התפוצות. אני דן תדמור, מנכ"ל בית התפוצות. טליה אבנון בנבניסטי עומדת בראש בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי, שזאת הזרוע החינוכית שלנו. למי שהגיע מאוחר, ליאור גבאי הוא דירקטור בבית התפוצות ואורית, כאמור, מסייעת לנו עם קשרי ממשל.

זה ציטוט מתוך חוק בית התפוצות שמגדיר את המשימה של בית התפוצות. בית התפוצות הוא המקום הלאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם. זה נחמד לחוק, עכשיו אני אגיד את זה בשפה שלנו. אנחנו כאן כדי לטפח ולחזק את תחושת השייכות לעם היהודי, זו משימתנו.

כאמור הוא נוסע בשנת 78'. זה מקום גדול. מי שקצת מכיר בשטח וכן הלאה, 18,500 מטר מרובע זה מוסד גדול מאוד. כיום אנחנו כבר במעל 200,000 מבקרים בשנה, בשנות השפל הדבר הזה ירד לכדי 50,000 בשנה. כיום כמות המבקרים שלנו צומחת משנה לשנה וכל זה עוד לפני שיישמנו את כל תכניות הפיתוח שלנו במלואן.

מה המאפיינים של ה-200,000?

מגיעים אלינו כ-35,000 תלמידים, שזה מספר יפה. יכול להיות יותר יפה.

זה פחות מ-5% של הפוטנציאל שאנחנו יכולים להגיע אליו.

אתם יכולים לקלוט מיליון תלמידים בשנה, נניח אם היו מגיעים?

לא, השאלה היא לא שחור או לבן. כמי שמנסה בקשיים להתמודד עם הסוגיה הזו כוועדה מפקחת, הסוגיה של תשלומי הורים, של ניווט של מערכות חינוך מסוימות לסוג מסוים של פעילות שאפילו כמעט ממוסדת כלכלית בתוך המעגלים הפנימיים יודע שהתחרות שלכם לא קלה. אם אתה רוצה אני ארד לרזולוציות בהגדרות, אני אמרתי בהגדרה כללית.

אדוני חבר הכנסת, הבעיה שלנו פה היא לא כניסה, הבעיה שלנו פה בעיקר היא לשנע אותם מקרית שמונה ומחצור. זו הבעיה.

אנחנו פה, כמו שאמרה אירנה, היא אמרה שאנחנו חברה עם הרבה תוויות, הרבה תגיות, הרבה תפוצות, גם מערכת החינוך שלנו מכוח זה היא עדיין כזאת וכל זרם לוקח את הפעילות שלו, גם כשזה בתשלום, סביב עמותות וארגונים שהם בתוך ה - - - אחד מזין את השני. לכן גוף כזה כשהוא, בהגדרה, לאומי, כלל עולמי לעם היהודי, הוא צריך להתחרות בזרמים האלה, זה לא קל. לכן צריך פה יד מאוד - - -

ליאור גם נגע בנקודה, לצערי כשמסתכלים על המפה של הגעה לבית התפוצות של בתי ספר הנקודות באזור המרכז כבר מתחברות זו לזו ואז אתה רואה נקודות ספורדיות לסוגיה של העברת ילדי פריפריה. יש רגליים לטענה שהמקום הזה חשוב יותר לפריפריה, אפילו יותר מאשר למרכז, מכל מיני סיבות. זה נושא שאנחנו מטפלים בו. כמו שליאור אמר, הבעיה הגדולה זה הגעה. האוטובוס הזה עולה 2,500 שקל ליום וקצת הסעדה כי כשמגיעים לפה מרחוק אז צריך גם לאכול וכו' וכו' וכו'. אנחנו הקמנו קרן ואנחנו מגייסים כספים לטובת המטרה הזאת ספציפית.

דן, עם כל הכבוד גם מהפריפריה מגיעים לפארק יהושע פעם או פעמיים, מגיעים ללונה פארק, מגיעים לסופרלנד, אני בכוונה לוקח את המקומות הכי הכי לא חינוכיים, לצורך העניין ערכים וחינוך, לא יקרה כלום אם מתוך היום הזה שיוצאים בשמונה בבוקר וחוזרים בשש, שבע, שמונה בערב זה יהיה שעתיים בבית התפוצות. הם כבר פה.

נכון, אני מסכים איתך לגמרי וזה מאבק, וחוץ מזה אנחנו מסייעים לדבר הזה. הרבה פעמים אתה מדבר עם בית ספר שאומר לך 'בחפץ לב אני אבוא, אני אנסה לבוא, אין לי כסף להסעה', אז אנחנו הולכים עם הדברים, אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה לבד, בסוף המדינה צריכה להתגייס. יש ברוך ה' משרד לפריפריה עכשיו, יש גופים ממלכתיים שיכולים לסייע, לפחות במצ'ינג, הם שקל, תשים שקל, מה שלא יהיה, הגדרנו לעצמנו משימה להבאת ילדי פריפריה לבית התפוצות.

אז כאמור מגיעים לכאן כ-35,000 תלמידים, שזה לא מספיק, בשנה, מגיעים לכאן כ-5,000 חיילים בשנה, שזה ממש לא מספיק, אנחנו עובדים כרגע גם על תכניות לצבא.

החיילים במסגרת קורסים מסוימים או שזה פתוח?

פתוח מהדרגות - - -

למה? מרצון של איזה מ"פ או קצינת ת"ש?

לא, למשל ביום חמישי היה כאן ביקור של חיל האוויר, תת אלוף במטה חיל האוויר הביא 300 מהחיילים שלו לביקור כולל.

יוזמה שלו? שהוא החליט?

בגלל יוזמה שלו, כן, והוא בא עם כל חייליו, השתתף כאחד החיילים במטה, לסיור מאוד משמעותי. מודל דומה היה בחיל הים לפני כשנה, אבל גם קורסים וגם צוערים וגם טירונים וגם - - -

אני מקווה שזה בסדר שאנחנו עושים את הדיון כזה פתוח, אבל אני אומר לכם, יש מושג שאומר בתחבולות תעשה לך מלחמה. אנחנו אומרים את זה על יצר הרע, הוא בא לך בכל מיני תחבולות, תעשה לו את זה בתחבולות. יוזמה שלכם, מול צה"ל, מול אכ"א. יום חווייתי כזה ל-100 מ"פ ייתן לך 30-40 יוזמות כמו שנתת לי.

אז הדבר הזה נקרא יום חשיפה ואנחנו עושים את זה גם מול הצבא, גם מול סוכני תיירות, מול כל האוכלוסיות הפוטנציאליות עושים את יום החשיפה. מול צה"ל אנחנו עושים גם דבר אחר, יש לנו שיתוף פעולה עם חיל החינוך, פיתחנו אפליקציה שבה אפשר לבנות עץ משפחה פרימיטיבי, שלושה דורות, כל אחד שאתה תופס אותו לרגע יודע להגיד לך שלושה דורות ואנחנו יוצאים ואנחנו פוגשים את כל הטירונים הקרביים של צה"ל, אצלם, בסדרות החינוך. הם מקבלים סדרה שהנושא שלה זה זהות יהודית ובמהלך השעה-שעה וחצי שאנחנו מבלים איתם הם ממלאים עץ משפחה. אגב, הנחת העבודה של צה"ל זה שלכל חייל של סמרטפון וזה נכון, הלכתי, ביקרתי וראיתי. עץ המשפחה הזה, מבחינה גנאולוגית, אין לו המון ערך, מה הערך שלו? שמת את עצמך ואת משפחתך במאגר המידע של העם היהודי, אתה שם. אחד מעשרה יחזרו לשם ויפתחו אותו. גם האחרים קיבלו חוויית שייכות כלשהי.

הלכתי לראות את זה בפעולה. הלכתי ללטרון, שם הם עוברים את סדרת החינוך, ונפלתי דווקא על האוכלוסייה שהיא נחשבת הכי קשה במובן הזה, המג"בניקים. קרביים, אבל לא נפלתי לא על צנחנים ולא על גולני, נפלתי על מג"בניקים. ראיתי שלוש קבוצות, אנחנו יודעים גם לטפל במוסלמים ונוצרים ודרוזים ואחרים כדי לא להפלות אף אחד, יש לזה פתרונות. נכנסתי לחדר, כל החבר'ה הם פריפריה, כולם פריפריה, הציפייה שלי הייתה, בכל זאת חיילים וזה, ציפיתי לניכור וכן הלאה. ברגע שמדברים איתם על זהות יהודית ובאים אליהם נכון ההשתתפות הייתה מדהימה.

אז יש מערך שיעור שלם שמתחיל מ'ספר לי על איזה שהיא מסורת אצלך במשפחה'. אתה רואה את החבר'ה האלה, חבר'ה מחוספסים, כל אחד נפתח ומספר על חוויה, בדרך כלל יהודית. ההגדרה הייתה זהות ישראלית וזהות לאומית יהודית ואתה רואה שעה וחצי עברו ככה, כולם משתתפים, כולם פתחו את הדבר הזה, אכפת להם למלא את עץ המשפחה, כשהם נתקעים על משהו הם - - - כל אחד יודע שלושה דורות, אם הם נתקעים, אז מותר לו להרים טלפון לסבתא איזה פרט וקיבלת, אתה יודע מה? גם אם זה לא יילך צעד אחד הלאה, השעה וחצי האלה של מגע עם הזהות היהודית זה הישג בפני עצמו.

אז אני אומר, אנחנו לא רק מחכים שצה"ל יגיע לפה, אנחנו יוצאים גם לצה"ל. אוכלוסיות אחרות זה תיירים, בערך 15%, גם זה משהו שצריך לגדול. הייתה תקופה שבה בית התפוצות היה כמו 'יד ושם', היה עצירת חובה. כל מי שהגיע, לפחות יהודים, כל מי שהגיע לישראל נעצר בבית התפוצות. אנחנו לא שם, אנחנו רוצים להחזיר עטרה ליושנה. אוכלוסיות נוספות זה גמלאים, קבוצות מקבוצות שונות ואינדיבידואלים, אנשים שבאים לראות כאן או את תצוגת הקבע או את התערוכות המתחלפות שלנו. אני שמח לומר שהמספרים הם בצמיחה.

קצת על המבנה שלנו. אז יו"ר כבוד של חבר הנאמנים שלנו ג'וזף ליברמן, סנטור בדימוס, היה בשעתו מועמד לסגן נשיא ארצות הברית. חבר הנאמנים, שזה גוף שהוא לא אקזקוטיבי, יושבי הראש הם שותפים עם השגריר אלפרד מוזס, יהודי אמריקאי נדיב שגם תרם למקום הזה 6 מיליון דולר, ואיתן בן אליהו, לשעבר מפקד חיל האוויר, פעיל מאוד במה שאנחנו עושים. איתן נכנס והפך לפעיל בבית התפוצות לפני כחמש שנים, כשעבדנו כאן על תערוכה על קהילת אירן. איתן הוא ממוצא אירני. הוא היה מעורב בדבר הזה.

בסופו של דבר קמה תערוכה מאוד מאוד יפה שגם אחרי זה נדדה, זה אחד הדברים שקורים לתערוכות שלנו, הן נודדות ברחבי העולם, התערוכה הזאת נדדה לארצות הברית, הסתובבה גם בלוס אנג'לס וגם בניו יורק ואיתן נדבק מזה. הוא נוהג לומר שבחלק הראשון של חייו הוא התעסק בעיקר בלהרוס, עכשיו הוא מתעסק בלבנות. הוא מגויס בכל מאודו למה שקורה כאן, עם היופי הזה שככל שאנחנו מדגישים את העניין של המשותף לנו, מה שיפה בעם היהודי זה השיתוף יחד עם הגיוון, אנחנו לא מסתירים, אלא להיפך, אנחנו מטפחים את הגוונים השונים בכל המובנים, משום שלתחושתנו כשמגיע לכאן אדם הוא צריך להרגיש שייך ומיוצג, רואים אותי כאן. לא משנה מה הרקע שלי ומה המוצא שלי אני כאן במוזיאון העם היהודי.

אירנה, פגשתם, אני זה אני. ד"ר אורית שחם-גובר, שנבצר ממנה להיות כאן כי היא בחו"ל, היא האוצרת הראשית שלנו.

על המשימה דיברנו. אנחנו מבצעים את המשימה שלנו בעיקר בשלושה מעגלים. האחד, אנחנו מוזיאון וזה אומר תצוגת קבע נרחבת ותערוכות מתחלפות, שכשמן כן הן, הן מתחלפות מדי חצי שנה עד שמונה חודשים, עשרה חודשים. אנחנו גוף חינוכי ומיד נרחיב על זה עם טליה, זה בעצם העיקר של הדיון הזה היום, והדבר השלישי, אנחנו גוף שמפיץ את התוכן שלו באמצעים טכנולוגיים.

בדרך כלל אנשים יודעים שבית התפוצות הוא בית למאגר מידע גנאולוגי, עצי משפחה, דיברנו על זה. לצד מאגר הגנאולוגי יש עוד ארבעה מאגרי מידע, צילומים, מוזיקה וקהילות. יש לנו כאן תיעוד של מעל 4,000 קהילות שקיימות ושכבר אינן קיימות. המאגרים הללו מתמזגים ואנחנו נראה דוגמה לזה. קודם תיארת את הביקור שלך כאן ואמרת, ראית את בתי הכנסת, יכול להיות שאתה זוכר שראית את בית הכנסת מפז, שזה אחד מבתי הכנסת באוסף שלנו.

ראיתי את כל בתי הכנסת.

יפה, ואמרת שגם שמעת - - -

כן.

כי בית התפוצות הפיק בשעתו דיסק של ר' דוד בוזגלו, שאלה פיוטים מאותה התפוצה.

אבל אז זה לא היה - - - דוגמה, אני כילד בן 10 זכיתי לישון שבוע במחיצתו. הוא שהה במחיצתנו. בגיל 10, סמוך עליי שלא היה לי את הידע לדעת מי הבן אדם, רק ידעתי את התכונה סביבו וכולם נלחמו לארח אותו. כשאני התוודעתי לשירה, לכתיבה ולזה, הבנתי את גודל האישיות שהייתה, כי היא נראתה לי באותו זמן עם גלבייה ומשקפי השמש כמו לא רוצה להגיד לכם - - - כי ככה זה, אנחנו אוהבים לעבוד עם העיניים יותר מאשר עם הראש. אני תמיד אומר, העיניים רואות, שולחות פקודה למדפסת, מוציא מדבקה, מדביקים פה. ככה אנחנו מדביקים לכל אחד את המדבקה לפי העיניים. אבל אז, לפני 30 ומשהו שנים, זה היה נחלתם של מתי מעט מי זה הרב דוד בוזגלו, גודלו, האיש הענק הזה. לכן אני זוכר את זה. היום זה לא ביג דיל, כי אנשים קצת הצליחו להתגבר ולהתעלות ולהתחיל להיפתח קצת, אבל אז אותי זה שבה. זה שבה שכבר אז יכולתי להיכנס, לשמוע את ההוויה ולסייר גם ברחובות.

וזה יצר אצלך משהו בלתי נשכח, זה יצר אצלך אימפקט בלתי נשכח.

כן.

זה הכוח של המקום הזה.

הריגוש החווייתי הזה, זה יחדור. אני מבין את איתן בן אליהו. יכול להיות שבשבילו זו הייתה אבן שמונחת פה מאחורה בקופסה, המפגש הזה פה עשה לו - - -

כן, ככה זה. טליה יושבת כאן משום שבגיל 12 היא הגיעה לבית התפוצות. זה המקום. היא ידעה שזה יהיה המקום שלה, בגיל 12.

עכשיו אני יודע שהיא יותר צעירה ממני וגם שהיא בחרה בחירה נכונה.

אז כאמור, אמרתי שאנחנו פועלים בשלושה תחומים, מוזיאון, מאגרי מידע וחינוך. התחום הכי יקר מבין השלושה זה המוזיאון ואנחנו בעיצומו של פרויקט של לעשות מחדש את המוזיאון. הגיע הזמן. כשאתה ביקרת בו זה היה פלא טכנולוגי, היום זה כמעט מנהרת זמן. אנחנו נעשה סיבוב, אתם תראו, זה עדיין מצליח לספק חוויה אפקטיבית ל-200,000 איש, וזה עומד לזכותם של המתכננים, שמשנות ה-70 עד היום אתה עדיין מסוגל לייצר זה, אבל הגיע הזמן לשינוי, גם לשינוי טכנולוגי ו - - -

אתם יודעים לקראת מה אתם הולכים ב-2018? אתם היום רואים מה שהולך לצאת?

כל סנטימטר ברמה של עכשיו אם הפרספקס זה בעובי 0.5 או 0.3. הכול גמור.

אפילו איפה תהיה התמונה והיכן היא תמוקם, הכול.

עד הסוף, עד הסנטימטר האחרון. המוזיאון החדש מביא לידי ביטוי לא רק שינוי טכנולוגי, למרות שטכנולוגיה זה חשוב, יש שינויים בפרדיגמות ויש שינויים בתמות. השינויים הם בעיקר הדברים הבאים, את תרחיבי על זה קצת יותר מאוחר, אבל אני אמנה אותם. האחד, כפי שאירנה אמרה, התפיסה שלנו של ההיסטוריה היהודית היא תפיסה אופטימית, היא תפיסה של לא אמות כי אחיה, בשנה הבאה בירושלים. אנחנו עם שסך ההיסטוריה שלו הוא לא רק סך רדיפות. עם כל הכבוד ששמור לפרקים האפלים בהיסטוריה שלנו, בין אם זה פוגרומים, גירוש ספרד, שואה - - -

זו היסטוריה אפלה של הרודפים אותנו.

נכון, בדיוק, ואם הם היו מצליחים לא היינו פה ועל כן אנחנו הצלחנו לא רק לשרוד, אלא לשגשג. ברוב שנות ההיסטוריה שלנו אנחנו הצלחנו, שגשגנו, תרמנו, השפענו.

בעיקר בעשרות השנים האחרונות.

אין ספק שהמאה ה-20 היא המאה המעצבת והתורמת ביותר מבחינת ההשפעה של העולם היהודי על תרבות העולם כולו.

אני חולק, אולי הכלים המדידים. דיברנו על ר' דוד בוזגלו, עזבי אותו בצד, יש הרמ"א המרוקאי, יש הרמ"א האשכנזי, ר' משה איסרליש. דן, שמע את זה.

אני מקשיב לכל מילה.

הוא חיבר ספר על באר שבע. ספר עב כרס כזה, לא היה גוגל, לא היה אוטוסטראדת מידע, למה קראו לו באר שבע? שבע חוכמות, כולל אסטרולוגיה עם מספרי כוכבים, מערכות השמש והכוכבים עם שרטוטים מדויקים. אם תראי אותו איך הוא נראה, זה אחד שישב במרוקו בבתי אבן. אנחנו, עד איפה שידנו מגעת, אם נחזור לאורך התקופות, קחי את ימי הביניים, תור הזהב, לפני הגירוש, ותחזרי אחורה, תמיד הייתה תרומה, רק היום אנחנו יודעים לתרגם לנו, לנו, לכן אתה מיד קפצת, אמרת 'עשרות השנים האחרונות', אבל תרד בפלנטה, תרד בפס רחב, לאורך כל הדורות, העם היהודי תרם את חלקו.

ממעוף הציפור, כשאתה מסתכל מלמעלה, אני חושב שמאז 48', כלומר הפלא הזה, שאני רואה בו פלא, של התקומה של מדינת ישראל, וכמו שדן אמר, לא רק שרדנו, אלא משגשגים, צומחים, בונים, גדלים, אני חושב שהתרומה שלנו, בעיקר בהתחשב בטרגדיה שעברנו רק כמה שנים קודם לכן, שהייתה הגדולה בכל הדורות, היא מרשימה ב - - -

כי העולם התפתח ויש לנו אפשרות, איך אמרת ממעוף הציפור? אז לא, כשאני מדבר איתך על גירוש ספרד, לא הייתה לנו אפשרות להסתכל ממעוף הציפור, אבל התרומה של העם היהודי הייתה גדולה. בגלל זה גם גורשנו, אל תספר לאף אחד, כי הפרענו להם בהרבה תחומים.

אז כאמור המוזיאון החדש, שינוי אחד בתמות זה השינוי הזה, שינוי אחר בתמות זה כל הנושא של מיצוג. אתם תעשו סיבוב בתצוגת הקבע, יחסית למוזיאון שנבנה בשנות ה-70 הנושא של ייצוגיות של כל העדות וכן הלאה, המצב פה לא נורא בכלל, ממש לא נורא, ויחד עם זה יש מה לשפר. קודם כל יש דברים, אתיופים אתה לא רואה היום במוזיאון, למה? כי כשפתחו את המוזיאון לא היו עוד אתיופים, אבל גם עדות אחרות לא לחלוטין מיוצגות.

שאלת הייצוג מאוד מאוד - - -

שאלת הייצוג היא שאלה מכרעת, זה - - -

אין ספק. דוגמה, אם אני לא הייתי רואה אז את הפינה הקטנה הזאת של יהדות מרוקו, יכול להיות שזה היה צורם לי כבר אז.

נכון, זה היה צורם לך.

היו בוא נגיד ימים רבים של חשיפה כיצד באמת לעשות את המקום הזה עם התאמה מרבית לכלל האוכלוסייה בדגש על זה שהמוזיאון, אפשר להגיד את זה בצורה ברורה, היה בעבר יותר אשכנזי ופחות באו לידי ביטוי עדות המזרח. בסיבוב החדש הוא יותר כולל את האוכלוסייה הזו.

זה לא בשטרות ולא במוזיאון.

הסיפור של העם היהודי הוא סך כל חלקיו, הוא לא יכול להיות חסר. זה כל העדות, בלי יוצא מן הכלל.

נכון מאוד. אתה רואה שם את הקצה של הלוגו שלנו. הלוגו שלנו הוא מגן דוד, שהוא מוזאיקה, הוא מורכב משברים ורסיסים שביחד הם מרכיבים את הפסיפס של העם היהודי.

זה עוד שינוי תמתי והייתי מונה עוד שינוי אחד מאוד מאוד חשוב. אנחנו נקראים בית התפוצות מכל מיני סיבות היסטוריות, גם החוק נקרא חוק בית התפוצות וכן הלאה, אבל הקו שמייסדינו מתחו בין ישראל לבין התפוצות הוא לא קו שאנחנו שמים עליו היום את הדגש. אנחנו מתעסקים במשותף לכולנו, היסטוריה משותפת, מורשת משותפת, ערכים משותפים, שפה משותפת, בין אם דוברים אותה על בוריה או לא, מולדת משותפת בין אם דרים בה ובין אם לאו. זו המולדת של העם היהודי גם כשאתה יהודי אמריקאי. אנחנו עוסקים אך ורק במכנה המשותף ועל כן, אני חוזר למה שאתה אמרת קודם, מכיוון שאנחנו מעל כל מחלוקת, אנחנו מכנה משותף וקונצנזוס מוחלט, אין אף אוכלוסייה שמגיעה לכאן ולא תצא מכאן עם תוספת ותרומה, חרדי, חילוני, פריפריה, מרכז, לכולם יש מה להרוויח ולהפיק מלהיות כאן ולבקר כאן.

אז המוזיאון החדש ייפתח בשני שלבים, שלב א' ב-24 במאי, בעוד שלושה חודשים וחצי. אנחנו פותחים אגף חדש. אנחנו קוראים לו אגף חדש, למרות שזה בניין שנבנה לפני 30 שנה, אבל נגמר הכסף, אז הוא שכב שם כאבן שאין לה הופכין 30 שנה. עכשיו, במסגרת תכניות הפיתוח שלנו אנחנו פרצנו לבניין הזה, סילקנו את היונים, ניצחנו. זה מבנה של מעל 2,000 מטר שזה כשלעצמו, אם הוא לא היה צמוד למוזיאון גדול יותר זה כבר מוזיאון. זה חמש גלריות ואנחנו פותחים ב-24 במאי סימולטנית עם ארבע תערוכות חדשות, אחת מהן, שהיא אבן היסוד, זו גלריית בתי הכנסת. אותם דגמים של בתי הכנסת. היה ברור שאנחנו לא מוותרים עליהם, נהפוך הוא, אנחנו מרימים אותם, לוקחים את הגלריה הגדולה ביותר שלנו, 600 מטר, הוספנו עוד בתי כנסת, הוספנו סרטים, הוספנו תחנות אינטראקטיביות, תבנה לעצמך את בית הכנסת שלך, בוא נתחקה אחרי ניגון או פיוט, הוספנו תאורה, הוספנו סאונד. זה כשלעצמו מוזיאון בתוך מוזיאון שעוסק באופן שבו העם שלנו התקהל לדורותיו ועל פני יבשות עד צורות מודרניות של התקהלות.

החוקרים מועסקים על ידכם?

יש לנו ועדה מייעצת אקדמית שמונה את מיטב החוקרים מהארץ ומהעולם, כל אחד בתחומו.

ואתם נעזרים גם במכונים אחרים שכבר עשו עבודות?

נעזרנו, אבל שתבין כמה שנים זה לוקח הדבר הזה, הוועדה האקדמית הלכה למעשה סיימה את תפקידה כבר לפני חמש שנים, היא התכנסה, התווכחו, רבו, יש המון סוגיות לריב עליהן, המון, להתווכח, על קוצו של יו"ד, אבל בסוף מופק נרטיב והנרטיב הזה, רק שתבין את סדרי הגודל של הזמן, הוא כבר נכתב לפני חמש שנים, רק שלוקח כמעט עשור להוציא את זה מן הכוח אל הפועל. יש לך סיפור לספר, איך אתה עושה את זה? איך אתה מעצב את זה, מה יהיה אינטראקטיבי, מה יהיה תלת ממד, מה יהיה, מה יהיה, מה יהיה.

אז שלב א' ייפתח במאי, כאמור ארבע תערוכות, אחת בתי כנסת, שתיים גלריה לילדים שנסבה סביב גיבורי על יהודים. גיבורי על יהודים הם לא בענייני כוח, הם בענייני מוח, ממשה ועד איינשטיין ועד מארק צוקרברג מפייסבוק, כולם גיבורי על יהודים וגיבורות על יהודיות. כפי שאנחנו מקפידים על ייצוג לכל הזרמים ולכל העדות וכן הלאה אנחנו מקפידים על ייצוג גם לנשים. גם כשמגיעה לכאן ילדה, היא צריכה להרגיש שהיא מיוצגת והיא חלק מהסיפור היהודי.

את מי שמת כנשים?

אני לא זוכר את כל הרשימה, אבל יש התמקדות בדונה גרציה.

בכל תחום יש ייצוג גם של נשים, גם בתרבות וגם בכלכלה וגם במדע, פילוסופיה. בכל תחום.

אף פעם לא היה לנו חוסר במנהיגות או סופרות או - - -

לא הייתה שום בעיה למצוא ייצוג לכל התחומים.

דונה גרציה זו דוגמה מאוד טובה לכל מה שדיברנו עליו. בחדר הזה אני מניח שכולם מכירים את הסיפור של דונה גרציה, אני כבר הייתי בחדרים שבהם ישבו אנשים משכילים ולא הכירו, לפחות לא לעומק, את סיפורה של דונה גרציה. מדובר באישה ספרדית, הייתה רוטשילד 300 שנה לפני רוטשילד במובן הזה של להיות הפילנתרופית היהודייה, הייתה הרצל 300 שנה לפני הרצל. דונה גרציה נפטרה כשהיא לא הספיקה להגשים את חלומה. חלומה היה ללכת לעות'מאנים, לקבל מהם צ'רטר, להקים עיר ואחרי זה יותר מזה, אוטונומיה יהודית. היא התחילה בטבריה אבל זה לא היה נגמר בטבריה. זה נפסק רק כי מה לעשות, היא נפטרה בגיל צעיר יחסית.

זו דוגמה מצוינת לסיפור שהוא סיפור מדהים, לא מספיק מכירים אותו והנה הזדמנות להנחיל אותו לכולם. אז יש את הגברת הזאת, יש לנו - - -

לידיה ליטבק, טייסת שנלחמה בנאצים, הייתה ידועה בתור אחת המפילות הכי גדולות של אותה מלחמה. שרה אהרונסון, בתור מהפכנית אמיצה מאוד, אישה שעשתה והקריבה את חייה, אנחנו יודעים לאיזה מטרות, אסתר רוט שחמורוב, בתחום של ספורט ואתלטיקה, עדה יונת כמובן, בתחום של מדע.

זוהרה אלפסיה שם איפה שהוא?

חביבה מסיקה. לא היה תחום - - -

סליחה, מי זו חביבה מסיקה?

חביבה מסיקה הייתה זמרת ושחקנית טוניסאית. היא הייתה ברברה סטרייסנד של שנות ה-30 וה-40 במגרב, עם סוף מאוד טרגי. היא הייתה יפהפייה, היה לה מחזר, גם יהודי, מבוגר ממנה בהרבה שנים, בסוף הוא רצח אותה. יהודי בן 80, אהבה נכזבת והיא נרצחה. זוהרה אלפסיה נמצאת, היא לא נמצאת שם, היא נמצאת באזור התרבות של תצוגת הקבע.

דן, זה שאתה מכיר אותה זה כבר טוב.

אנחנו עובדים.

אבל כולם יכירו אותה. כל מי שיבקר בגלריה.

אין ספק. אין ספק שאנחנו עושים עוול, לעצמנו קודם כל. אתמול, תוך כדי נסיעה, דבר שידוע לי, אבל מישהו שם לי בהגדרה נכונה, הוא אמר לי 'אנחנו נוהגים להסתכל על התקופות הקודמות כחברה שהדירה נשים', אבל קח את החברה היהודית, שהיא עוד מלקה את עצמה, כי מי שכתב במקרא העצים את הנוכחות של הגברים, אבל השיר הראשון בעולם שמהלל ומשבח את האישה, כתב אותו שלמה המלך, אותו שלמה המלך ש - - - ואשת חיל.

חשבתי שמרים עוד הקדימה בלשיר.

היא שרה לגברים.

כשיצאו לקראת שאול שרו "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", אבל שיר שמהלל את האישה, אין ספק שנמצא, לכן מיד קפצתי, אני לא נעצר, אם נרד שכבות שכבות שכבות אנחנו נראה את המטרייה הפתוחה.

את הזמרת אשכנזי ביוון?

זה בלתי אפשרי - - -

את כל הנשים.

בחוויה של שעתיים לילד להגיע לכל אותן דמויות, אבל כן היה חשוב למצוא את הייצוג שבאמת מביא את כל המכלול.

לצד תצוגת הקבע יש כמובן תערוכות מתחלפות. זו דוגמה לכמה תערוכות שעשינו בשנים האחרונות, אליהו בוקובזה זה אמן טוניסאי.

יש לו תמונה בכנסת.

עשינו תערוכה שלקחה את האמנות היהודית של חייטות, מהחייט ועד מעצב האופנה הזה וקיבלנו שיתוף פעולה ממעצבי האופנה היהודים הכי גדולים בעולם היום, דונה קארן, מייקל קורס, אלבר אלבז, רלף לורן - - -

קלווין קליין.

לא, הוא לא שלח לנו דווקא.

אתה מבין למה גירשו אותנו מכל מקום?

היינו טובים מדי.

זה ברור.

תרמנו להם בכל תחום. נכנסנו לגטאות, מהגטו עשינו להם צרות בכל מקום.

יש למעלה תצוגה קטנטונת של טבעת מאוצר איירפורט. איירפורט זו עיירה בגרמניה.

הוא חשב שזה עיר המוצא שלו במרוקו.

אפרופו מה שאתה אומר, בשנת 1349, מה קורה באירופה? המגפה השחורה. הנוצרים ניגפים, היהודים לא, למה? כי אנחנו נקיים, בוא נגיד.

אל תגיד את זה.

נטילת ידיים, בסדר? זה מותר לי להגיד?

מקווה.

מקווה. ומה עושים הנוצרים כשהם ניגפים והיהודים לא? שוחטים את היהודים, מה שעשו לאורך כל הדורות. רגע לפני שהוא נשחט אחד מעשירי איירפורט טומן באדמה את האוצר שלו, 28 קילו של אבנים טובות וזהב וכסף ותכשיטים וכן הלאה. לפני 30 שנה עושים שם חפירות הצלה, מגלים את האוצר הזה, מגלים את האוצר עם כל היופי שלו. זה מוצג שם, אבל אחת הטבעות, טבעת נישואין יפהפייה ומקסימה, רפליקה שלה קיבלנו. חפץ כזה קטן, תראה איזה סיפור עומד מאחוריו.

עשינו כאן תערוכה שבעוד שבוע היא נפתחת בניו יורק, במוזיאון סקירבול בניו יורק, סביב שמלות כלה. לקחנו כאן בוגרי שנקר, הם באו לכאן, קיבלו השראה, כל אחד על פי המוצא והשורשים שלו עיצב שמלות כלה. זו תערוכה שעשינו על יהדות בוכרה, הייתה תערוכה מקסימה. תערוכה שלנו, שנפתחת בעוד שבוע בארצות הברית, בקליבלנד, על לכידת אייכמן, שיתוף פעולה עם המוסד. פעם ראשונה שהמוסד מוציא החוצה את ה - - -

זה זכה לחשיפה תקשורתית.

עכשיו זה יעשה סיבוב של כמה שנים בארצות הברית.

לפני כמה שנים היה שנה או שנתיים בכנסת, הכול, כמו שזה, קומפלט.

זה התחיל ככה, הסדר היה כדלקמן. בלובי של המוסד, בכנסת ואז אמרנו, יאללה, שחררו, ואז עבדנו עם האוצר שאז היה עוד איש המוסד, אבנר אברהם, ופעם ראשונה שהמוסד אישר להוציא את הדברים האלה החוצה, מחוץ למוסד החוצה ועכשיו גם לחו"ל.

סליחה, השם הזה מופיע בפרוטוקול, זה בסדר?

כן, הוא השתחרר כבר. תדעי לך שכשאני הכרתי אותו לפני שלוש שנים, הוא עוד היה במוסד, קראו לו אבנר א'. הוא הגיש לי כרטיס ביקור, כתוב אבנר א'. עכשיו מותר להגיד שקוראים לו אבנר אברהם.

אני מציע לך להתעדכן גם בגנזך המדינה, כי עכשיו הם אישרו גם את הפרוטוקולים, הם חשפו את הפרוטוקולים וגם אם יש דברים שלו, תוכל להוסיף את זה לפה.

הערה חשובה. זו תערוכת אירן שהזכרתי קודם. ועכשיו הגענו לחינוך, וכאן טליה תרחיב.

אתם ערים ל - - -

מה נעשה? התחלנו קצת מאוחר, יש המון מה להגיד, אבל אנחנו נזדרז.

בסדר, אנחנו נתכווץ בדברים אחרים. זה חשוב.

רק נתחיל, ניתן לכם פחות או יותר את הלך הרוח של בית הספר ואז בסיור.

יש לי עוד בקשה קטנה, אם אפשר את המצגות האלה להעביר לנו במייל.

בוודאי.

בית הספר הבינלאומי ללימודי העם היהודי הוקם לפני עשר שנים בבית התפוצות בשביל להיות אותו ארגון שמגשר בין תצוגת הקבע שעוד לא התחדשה לבין הרעיון של הבנייה מחדש של מוזיאון בית התפוצות. הגוף הזה היה איזה שהוא מתווך רעיוני לאותם רעיונות שאי אפשר היה עדיין ליישם אותם בתצוגה הישנה ובתערוכות ואנחנו היינו הטקסט שהיווה חלופה לאותם רעיונות שעלו לפני כמעט 40 שנה.

חזון בית הספר, לחנך לשייכות מושכלת ופעילה לעם היהודי. בעניין הזה אנחנו מדברים על ידע, על קוגניציה, על השכלה, על רגש מפותח ומתפתח וגם איזה שהוא חיבור לקראת מעשה, זאת אומרת שהחוויה פה והחוויות שבית הספר יהיה מסוגל לייצר היום, לא רק במוזיאון בית התפוצות, אלא בכלל בקרב קהילות יהודיות בעולם כולו, יתורגם לאיזה שהוא מעשה סביב הדבר הזה. לא חוויה חד פעמית, אלא חוויה מתמשכת שכל אותם רכיבי הידע והרגש מתבססים עליו.

הייעוד שלנו, כמו שאתם רואים, להוות את המסגרת החינוכית של בית התפוצות, לטפח אנשי חינוך לעמיות יהודיות, מיד אני אזכיר מה זה עמיות יהודית, אבל זה כבר פה בשיחה שלנו, לשמש בית יוצר לתכניות לעמיות יהודית, חוויה, ידע ומעשה, ולשרת כמצע להגדרתו וקידומו של החינוך לעמיות יהודית בארץ ובעולם.

זה המבנה הארגוני שלנו, אני אעבור על זה בקצרה, אבל כמו שאתם רואים, כששואלים אותנו מי הוא קהל היעד, בעצם התשובה היא שאין לנו קהל יעד, כולם קהלי היעד שלנו, מורים, מחנכים, מנהלים, אנשי מקצוע, קהל וקהילה, משפחות, הורים, שוחרי תרבות, צעירים וסטודנטים וכמובן כל החלק המאוד רחב של הפעילות שלנו, חינוך פורמלי בישראל וחינוך בלתי פורמלי בישראל ובעולם היהודי.

אנחנו עובדים עם עמיות יהודית, לא לאומיות ולא דתיות, אלא הרעיון הוא שחלק מהסיפור של העם זה שלכל אחד מאיתנו יש את החוט שמקשר אותו להיותו חלק מהקולקטיב. מה שאנחנו עושים כאן זה ביחד טווים את החוטים ואת הקשרים בין יחידים לבין קהילות לבין העם כולו. זה היסוד המארגן התוכני שלנו, כפי שדן כבר הזכיר. אנחנו מדברים על זיכרון משותף, על יצירה, ספרות ותרבות יהודית שעומדת בחלק גדול מהמוטיב והנרטיב שבתוך המוזיאון, אורחות חיים יהודיים, שפה עברית ושפות יהודיות אחרות, שחלקן נכחדו, אבל חלקן עדיין קיימות והן חלק מההוויה היהודית. זיקה קבועה למדינת ישראל, למולדת, ועולם ערכים יהודי ייחודי שעליו חלק גדול מהתכניות שלנו בבתי ספר כמובן מבוסס. אנחנו עובדים עם מתודולוגיה יחידית שמצד אחד בונה את הרכיבים של הזהות אצל היחיד, אבל גם טווה אצלו את הקשרים לעם כולו ומוצאים את כל ההזדמנות לפרק את הסיפור למכלול המרכיבים שלו ואז למצוא את הדרך היצירתית לחבר אותו מחדש.

חלק גדול מהקהל שלנו זה תלמידי ותלמידות במערכת החינוך בישראל, כ-35,000 בשנה. התכנית אולי הפופולארית שרוב התלמידים מגיעים זה תכנית שורשים בכיתות ו', ז' ו-ח', כמה אלפים של תלמידים, אבל זו רק דוגמה, גם לאיך נראית פחות או יותר תכנית כזאת אצלנו, אבל גם לכך שחלק גדול מהאנשים שבאים לכאן מצפים לפגוש את עצמם ואת הקהילה שלהם ואת המורשת שלהם, את ההורים, את הסבים והסבתות, את קהילת המוצא ואנחנו מאפשרים להם כל מיני נקודות חיבור שיעשירו אצלם את התהליך.

יש מצבים שתלמיד מגיע לכאן והוא- - - הרי כבר בגן ילדים עובדים על עץ, שהוא בא ומוצא את המידע הזה שקיים אצלכם?

בוודאי. בדרך כלל אנחנו עושים גם תהליכי הכנה, אנחנו מבקשים שישלחו לנו את שמות המשפחה, אפיונים, ואנחנו מסוגלים כבר להגיש להם את זה פה, אבל אנחנו גם אומרים שהמאגר שלנו מתבסס בעצם על שיתוף, ככל שאתם תזינו אותו ככה הוא יהיה עשיר יותר.

כמו שאמרנו בהתחלה, אנחנו עושים מאמץ מאוד גדול להגיע לכל תלמיד במערכת החינוך, גם אלה שהם מחוץ לטווח ההגעה המיידי שלנו, מענקים וקרנות עוזרים לנו לבסס את זה ואנחנו בהחלט מאמינים שככל שאדם יודע יותר על המורשת שלו ועל העבר שלו זה גם מסייע לו להצליח ביעדים אישיים שהקהילה והוא מייעדים לעצמם.

אחת התכניות הוותיקות של בית הספר קיימת כבר 21 שנה, סיפור משפחתי, חקר ותיעוד שורשי המשפחה, תלמידים בשנת הבר-בת מצווה, לא רק חוקרים את המשפחה ומתעדים, אלא גם יש להם אפשרות להציג את זה בתור מוצג מוזיאוני ולגשת לתחרות עולמית כל שנה. כ-40 זוכים מכל מיני מדינות בעולם משתתפים בתחרות, 40 הילדים מגיעים לכאן, אנחנו מטיסים אותם בזכות תרומה מאוד נדיבה שיש לנו. הם עם המשפחות שלהם משתתפים כאן ביומיים של חוויה, המוצגים שלהם משתתפים כאן בתערוכה, שזוכה להרבה מאוד ביקורות חמימות מצד הקהילה.

הפרויקט של הגנאולוגיה עם צה"ל. אנחנו התחלנו אותו ביוני האחרון. הייתה לנו אפשרות להגיע ל-5,000 חיילים, הגענו לקצת יותר מ-3,000, רק בגלל שהיו דברים אחרים בסדר היום הלאומי שלא אפשרו לנו לממש את הפוטנציאל. אנחנו לקראת מעבר לבה"ד 1 בפרויקט הזה, היום נמצאות פה כל קצינות החינוך של בה"ד 1 כדי לעשות את ההתאמות וזה הדבר הבא. בערך בשנה אנחנו נוכל לעמוד על כ-10,000 עצים שיצטרפו למאגר של בית התפוצות.

יש לכם היום את עיר הבה"דים מרוכזת.

אתה אומר הכול במקום אחד.

נכון. זה מאוד חשוב, כי זה מספר על כך שבית התפוצות לא פועל רק תחת המוסד הפיזי הזה, אלא בכל מקום שבו מתקיים חינוך.

תכנית העדשה היהודית, תחרות צילום לבני נוער. בני נוער שולחים לנו צילום שנעשה על ידם שמתאר את הקשר שלהם לעם היהודי. הצילומים הזוכים משתתפים כאן בתחרות ותערוכה בינלאומית.

התכנית הזאת שקיימת היום בלמעלה מ-500 מוסדות חינוך בישראל, שנקראת הקשר הרב דורי, בשיתוף המשרד לשוויון חברתי ומשרד החינוך, מפגישה שני דורות בקהילה, את האזרחים הוותיקים ואת התלמידים. התלמידים מלמדים את המבוגרים יישומי מחשב על כל קשת השימושים והידע של התלמידים וביחד האזרחים הוותיקים מעניקים להם את סיפור החיים שלהם, מתעדים אותו ביחד במאגר הסיפורים של בית התפוצות.

יש מיזם חשוב ב'יד שרה', הם בוחרים כל פעם, אקראית, אחת מהאוכלוסיות של האזרחים הוותיקים וכותבים את סיפור חייהם כספר. זה מתגלגל כל הזמן.

אז היום מה שאנחנו עושים, אנחנו מעלים את הסיפורים, חלקם גם יוצאים בתור ספרים דיגיטליים, יש משפחות שמדפיסות את הספרים האישיים.

יכול להיות שזה מאגר שיכול לשמש אתכם. אני מאמין שיש להם כבר צבר של מאות כאלה. וזה חוזר אחורה, אם עכשיו הם מגיעים לשלישי והיא חוזרת שלושה דורות אחורה, אז - - -

אז המאגר הזה גם הפך להיות מאגר שדרכו מלמדים היום היסטוריה בבתי ספר ואת השפה העברית. זאת אומרת יש פה כבר חומר נהדר ללימוד שהוא חווייתי מאוד, שהוא חי, שהוא מלא בסיפורים ולא רק דרך ספרי ההיסטוריה הרגילים.

כל חג שיש חופש מספיק ארוך, במיוחד בקיץ, אנחנו עורכים פעילות לכל המשפחה, להורים וילדים. כל שנה כ-15,000 משפחות מגיעות לכאן, הכול סביב הנרטיב של עמיות יהודית ואתה חלק מהסיפור.

תכנית שאנחנו עכשיו משיקים בקרב יהדות ברית המועצות לשעבר, שהורים ותלמידים יוצרים ערכים של קהילות יהודיות וזה עובר למאגר הקהילות של בית התפוצות.

במסגרת תכניות לפיתוח מקצועי עמיתי בית התפוצות, תכנית שמשקיעה בכ-15 בוגרים של ארגונים גדולים בארץ את הידע המקצועי שלנו ומאפשרת להם ולאותו ארגון שממנו הם באים לעשות דברים דומים בתחום הידע שלנו ובקרב מסגרות חינוך נוספות.

אנחנו משקיעים הרבה מאוד בצעירים וסטודנטים, יש קהילה מאוד גדולה של קהל בינלאומי שחי היום באזורי תל אביב וירושלים, אנחנו מאפשרים להם למצות חלק מהפוטנציאל היהודי הקהילתי כאן בבית התפוצות בכל מיני תכניות אטרקטיביות. יש לנו מסלולי התמחות מקצועיים לצעירים מחו"ל שבאים לארץ, לחצי שנה או שנה, כדי למצוא את דרכם בישראל, אנחנו מאפשרים להם כניסה רכה יותר לעולם המקצועי ולחברה הישראלית. מדי שנה אנחנו מעלים כנס בינלאומי בנושאים של עמיות יהודית, הכנס הבא יהיה בנובמבר, הוא כבר נמצא בפרסום, בשיתוף משרדי הממשלה, משרד התפוצות, משרד החוץ, ואנחנו עושים עבודה גם עם כיוונים נוספים שפועלים בתחום.

מדי שנה יש לנו כ-2,000 מנויים שחברים קבוע בסדרות התרבות של בית התפוצות, לפחות שתיים מתוך הסדרות שפועלות עוסקות, אחת בעולם התוכן של הספרדים, אחת בעולם התוכן של יהדות אשכנז, אחת בספרות עברית, אחת בקולנוע דוקומנטרי ישראלי. יש לנו גם מפגשים אחת לחודש, כל מפגש עוסק במורשת של אחת מקהילות ישראל. ביום חמישי שעבר יהדות ליטא, חודש לפני זה יהדות מרוקו, כל חודש אנחנו מאפשרים מפגש עם המאגרים של בית התפוצות סביב אחת מהקהילות.

זה פחות או יותר איך אנחנו על מפת הארגונים בעולם. אנחנו עובדים היום עם קרוב ל-200 מוסדות יהודיים, בתי ספר, תנועות נוער, מרכזים קהילתיים, בתי כנסת. כולם מוצאים איזה שהיא נקודת חיבור לבית התפוצות דרך התכניות שלנו.

תגלית או נעל"ה עוברים דרככם?

כרגע בעיקר תגלית דוברת רוסית, התגלית של הצרפתים ושל אירופה, אנחנו עובדים קשה מאוד שגם התגלית דוברת האנגלית תגיע לכאן.

זה מדגם מתוך היקפי הפעילות השנתיים שלנו, 35,000 תלמידי מערכת החינוך, 20,000 סיפורים משפחתיים, מתוכם 10,000 בישראל שלא מגיעים לכאן, המשתתפים בתכנית, זו תכנית שקורית בבית הספר, הרב דורי.

כמה מגיעים אליכם באופן עצמאי?

מה זה עצמאי? אנשים, בכלל?

בא לי עכשיו, אני כאבא, לבוא - - -

בערך 40% מהמבקרים שלנו אלה אנשים שנכנסים כאינדיבידואלים לבד.

סדרי גודל של 80,000.

זה יפה, זה רק מחדד את כמה הקשר המוסדי קיים. אני חשבתי הפוך.

נכון, וכשאנחנו מדברים על השנים שאנחנו נעבור פה, החל מעוד שלושה חודשים וחצי וכן הלאה, ההשפעה הגדולה ביותר תהיה דווקא על אלה. זאת אומרת אנשים שבית התפוצות, בוא נגיד בגלוי, הוא ירד מהמפה של מקום שבאים אליו ואנחנו נחזור למפה. גם בבתי ספר, צה"ל וכן הלאה, תמשיך העבודה, אבל בינינו היום אנחנו מביאים אותם והבעיה היא לא האטרקטיביות או חוסר האטרקטיביות של בית התפוצות, דווקא הבודדים האלה, אנחנו נחזור לפוקוס.

לכן אתה חייב להיות אטרקטיבי.

מה שאני מציעה עכשיו, שנראה את הדברים האלה בפועל, נסייר במוזיאון ונוכל להתחקות אחרי סיורים.

רק ברשותכם, לפני שהולכים, כמה מילים, אשתדל באמת לקצר. אני פותח בווידוי, כמי שבוגר מערכת החינוך הישראלית היסודית, העל יסודית, האקדמית, בוגר צה"ל, כולל קורסים פיקודיים, קורס קצינים וכו', זו הפעם הראשונה שאני מבקר בבית התפוצות, ולא בגלל שלא היה בי צמא או רצון ללמוד על התפוצות שלי. עשיתי את זה, את חקר התפוצות שלי עשיתי בעצמי כשתשאלתי כל זקן וזקנה שהיו בסביבה וידעו מה היה קודם ומאיפה אנחנו מגיעים וכו'. אני לא יודע מה הסיבה, יכול להיות שאני מקרה יחיד ויכול להיות שיש נוספים כמוני שאיכשהו עברו את כל המערכת מבלי להגיע למקום החשוב הזה, שאני חושב שכל כך קשה להפריז בחשיבות שלו.

אז קודם כל אני רוצה להודות ליושב ראש הוועדה שהזמין אותי, למרות שאני לא חבר בוועדה, ואני נעתרתי בשמחה, גם כי אני מכבד ומעריך אותו באופן מקצועי, אבל גם, אם מותר לי, כי אני מעריך ומכבד אותו באופן אישי. למה כל כך קשה להפריז בחשיבות של המקום הזה? מי ששמע את נאום הבכורה שלי בכנסת ולא נעדר מסיבות כאלה או אחרת, דיברתי על החשיבות, למעשה הפרויקט החשוב ביותר של הציונות בת דורנו, הוא להצמיח שורשים. לו האנשים שחיים כאן, אני מדבר על הישראלים כולם, יצמיחו שורשים, שום מילקי ושום מחירי דיור ושום דבר לא יבריח אותם מכאן, כי אחרת באמת למה לא אוגנדה ולמה לא ברלין ולמה לא וכו' וכו' וכו'.

אני סובר כמוך, אבל אני מחדד את זה, אני אומר שצריך להתחבר לשורשים, לא להצמיח אותם מחדש.

נכון. צריך להתחבר, להכיר את השורשים ולכן מה שאתם עושים בעיניי הוא הפרויקט החשוב ביותר של הציונות בת דורנו. אני רוצה לראות את הארגון הזה צומח, משגשג, גדל ומגיע לתפוצה כמה שיותר רחבה, כמו שאמרתם, לא רק בקרב הישראלים אלא גם בקרב היהדות העולמית. אני שמח שאני עכשיו הולך לראות את הדברים במו עיניי וככל שאני אוכל לעזור ולסייע בהמשך, כמובן אני לרשותכם.

(בסיור)

הנקודה הזאת היא לא חלק מהמוזיאון, אבל חלק מאוד מההתרחשות מסבירה את הסיפור. תסתכלו סביבכם ותראו כמה המקום הזה עמוס בצעירים ובתלמידים וכמה הוא שוקק חיים ואנחנו רק נשמח שיהיה פה צפוף כל הזמן וכל היום. מי שנכנס לכאן בשעות הפעילות רואה כאן עבודה מאוד מאוד שוקקת של הבית, תלמידים בכל הגילאים וצעירים שנכנסים לכאן להיות חלק מהתכניות שלנו.

המפגש הזה של הנקודה הזאת הוא בעצם הסיפור של ישן וחדש. אנחנו נמצאים בנקודה העתיקה של המוזיאון, במקום שהתחיל הסיפור פעם, אבל אם אנחנו מסתכלים לכאן, כשרואים את המוטו שהוא כבר הסיפור של המוזיאון החדש ואת פסיפס החתונות של קהילות ישראל השונות אפשר לראות איפה פעם התחילה נקודת המוצא של הסיפור היהודי ואיפה הוא מתחיל היום.

בעצם משם אנחנו מתחילים את הסיפור, שכולנו חלק מהסיפור, כל אחד מהמורשת שלו ומקהילת המוצא והמשפחה וכשעולים במדרגות אחד הדברים שאנחנו שמים לב זה שמתחיל להיות פה חושך מאוד וכי דרמה גדולה בעצם מתחילה להיות מוצגת לנגד עינינו. מי שיצר את המוזיאון הזה הוא לא רק אבא קובנר, אלא גם יהושע ויינברג. הם היו אנשי תיאטרון והם הבינו איך יוצרים דרמה, דרמה יוצרים כשמחשיכים את הקהל, שמים זרקור של אור לפנינו ופתאום אנחנו מבינים שתיכף הולך להיות פה משהו מאוד מאוד מעניין.

למרות שהמוזיאון החדש, אני מזכיר לכם, אנחנו כרגע נעשה סיבוב מהיר, הוא שני שלבים. לא הספקתי להגיד שהשלב השני הוא בסוף 2018. המוזיאון החדש יהיה מואר. זה נכון שחושך ואור זה מאוד דרמטי וכן הלאה, המסר שלנו של אופטימיות ולחגוג את הזהות היהודית שלנו יבוא לידי ביטוי גם בזה שהמקום לא יהיה אפל ולא יהיה קודר.

אבל יש שילוב של חדש בישן? הישן לא יוצא?

נכון. חלק גדול מהישן יוצא וחלק נשאר.

אבל תדעו לכם, קח גם בחשבון שברגע שחלק גדול מהישן יוצא הזהות של המוזיאון משתנה.

ברור, וזה בסדר.

זה הימור.

פעם ב-40 שנה צריך להשתנות.

אנחנו תיכף נראה מה מתחדש ומה נשמר וההקשר ביניהם הוא מאוד מאוד מעניין. שער טיטוס, שבעצם היווה את ראשיתו של הסיפור ההיסטורי, כפי שמוצג - - -

אפרופו שער טיטוס שאנחנו רואים יש סיפור ידוע על הרב מפונוביץ'. הרב מפונוביץ' נסע לרומא לגיוס כספים לישיבה ובמונית הם עברו ליד שער טיטוס, אז הוא ביקש לעצור, הוא ירד ואמר 'טיטוס, טיטוס, אתה, עם כל מה ש - - - לא קיים ואנחנו ממשיכים וקיימים'.

ותראו מה עושים ה - - - עושים סלפי.

אתם מרשים להכניס?

כן, אנחנו מעודדים אנשים, זה גם חלק היום מהדרך שבה אנחנו יוצרים תכנית. טלפונים וטאבלטים זו דרך שבה אנשים יוצרים יומן בתוך בית התפוצות ואחר כך לשימוש שלהם אנחנו מתעסקים הרבה מאוד בטכנולוגיה. אבל אם תשימו לבד, אחד הסמלים המובהקים כאן כמובן זו המנורה.

כל הסיפור של שער טיטוס הוא ב - - -

בדיוק. סיפור מאוד מעניין על שער טיטוס היום ברומא, שזה היה שער שאף פעם קהילת יהודי איטליה לא הסכימה לעבור תחתיו, כי הוא היווה את היעדר הריבונות ואת החורבן. ביום שקמה מדינת ישראל הרב הראשי של יהדות איטליה עשה תהלוכה הפוכה, שבעצם הם הלכו בצד השני ועברו מתחת לשער בתור סיבה לניצחון מאוד מאוד גדולה והיום השער פתוח למעבר של יהודי איטליה, כי הם כבר חוגגים את הניצחון ולא את החורבן בעניין הזה. אבל המנורה היא אחד הסמלים שאנחנו נראה אותם הרבה מאוד בתוך המוזיאון, כאן בתוך תצוגת הקבע, זה לא דבר שהולך לאיבוד. זה דבר שיישמר בתור סמל לריבונות היהודית, בתור המעבר מבית המקדש עד לבתי הכנסת, לבתי הכנסיות של היום, זה אחד הסמלים המובהקים של הסיפור היהודי ולכן הוא ממשיך ללוות אותו גם בשנים הקרובות.

אחד הדברים הכי מפתיעים - - - אם אנחנו אומרים שהם חלק מהסיפור, אחד הדברים שיקרו, שהם יעברו פה והם יראו את עצמם בתוך התמונות כדי לתת להם תחושה שאנחנו מתכוונים ברצינות למוטו הזה, שהסיפור נמצא אצלם. הוא לא נמצא במוזיאון, הוא לא נמצא בהיסטוריה, הוא חי ונושם - - -

כל אחד יוצר את ה - - -

אחריות, בדיוק, להעביר אותו הלאה.

אני הייתי במוזיאון היהודי החדש במוסקבה. כדאי לראות איך משקיעים במוזיאון.

כן, שם הטכנולוגיה, יכול להיות שהיא אפילו טיפה יותר מדי, הולוגרמות וכל זה. בסוף התוכן טכנולוגי. ביום שאתה פותח הטכנולוגיה שלך כבר מיושנת, כי הטכנולוגיה שפתחת, קיבצת אותה לפני שלוש שנים - - -

לא, אבל לראות את העוצמות של ההמחשה.

הם עשו שם עבודה מאוד יפה, יש לי רק טיפה ביקורת, קצת אובר טכנולוגיה והם קצת חיפפו את ה - - -

את העומק המחקרי?

בדיוק, בדיוק.

אחד המקומות הדרמטיים שהולכים להשתנות בסיפור של המוזיאון החדש זה החלל המשותף הזה. החלל הזה, שהיום נקרא חלל הזיכרון, עמוד הזיכרון, אותו חלל שאפשר לראות מכל נקודה ומכל קומה במוזיאון, מהקומה השלישית, מהקומה השנייה, מהקומה הראשונה. זה החלל שמעצב אצל רבים את החוויה פה של הזיכרון היהודי, משהו קודר ואפל, ויש הרבה מאוד נרטיבים קשים של חורבן, של שואה.

אז תגידי לי, איך זה שאנחנו מתרפקים על העבר שלנו? אני בכוונה מתריס. לקחו את זה יותר מדי לכיוון הזה.

כל המערכות לקחו את זה. זה בית התפוצות.

זה לא אומר שצריך להתכחש.

יפה, אני חושבת שבית התפוצות בעניין הזה יהיה גורם מוביל שישנה גם את תפיסת המערכות הקלאסיות שמספר את הסיפור היהודי.

זה הולך ביחד.

החלל הזה יהיה חלל מואר, יהיה חלל, או שידליק כלוב זיכרון כזה שמרגיש - - - ומעצב תפיסת יהדות מאוד מסוימת, אשכנזית אפילו, אם לומר, אלא יהיה פה איזה שהוא מוטיב מעגלי, כנראה פתוח, עיבוי דמויות, משהו שמתעד חגיגה, שגשוג, צמיחה, ברית, שותפות ולא רק את הנרטיב המארגן הזה שהוא חשוב.

את אמרת, כשאני הולך לקטע של ההוויה של השטיבל האשכנזי, או של הגטו, הנזק ש - - -

נכון, וגם אם נשים פה רגע לב למוזיקה, לפסקול, מי שמזהה זה אותו פסקול של ניגון שהתנגן בפעם הראשונה באחת הקהילות שנסעו לטרבלינקה, של אותו רב שלקח את הניגון החסידי של אני מאמין והתחיל לשיר אותו והפך להיות אותו ניגון שהוא שר לפני הגרדום באותה תקופה. אבל ללא ספק את הפסקול צריך לשנות, את החוויה צריך לשנות, צריך לייצר שהמרכיב המרכזי של הסיפור היהודי לא יהיה כזה כי הוא לא כזה, הוא אחר לגמרי.

הוא לא כזה, כשמצליחים להעלות הקלטות - - - לא היה שם רק - - -

זו חוויה מעצבת, זה כמה אי אפשר להתכחש לה, ומה עושים מדריכים? לוקחים את הילדים מתחת וכשמסתכלים למעלה, מצד אחד יש ניצנים של אור ותקווה ואופטימיות, אבל החוויה כולה היא לא כזאת.

חייבת להיות ידו, במקביל אליו.

למה לעשות חינוך יהודי במוזיאון? למה בית התפוצות כל כך חשוב כחלק ממערכות החינוך היהודי במדינת ישראל? כי גם השיעור המעניין יותר בהיסטוריה של העם היהודי לא יכול להיות מעניין כמו לשבת עשר דקות מול אחת מהיצירות האלה שדרכה לומדים תולדות העם היהודי בכמה דקות, בצורה כל כך מעניינת, שהסמלים יוצאים החוצה, שהסיפור כולו מוצג כאן בארבעה פרקים מרכזיים, שכל מה שאנחנו יודעים מוצג לפנינו בתור איזה שהיא אמנות מאוד מאוד מרהיבה והרבה תלמידים פשוט יושבים כאן בעשר דקות של לימוד ולומדים היסטוריה יהודית כמו שלא היו זוכים לה באף שיעור בבית הספר.

מי שזוכר, או מי שמתחיל להיזכר, הקומה הזאת בעצם הייתה קומת האמונה. כאן המודלים של בתי הכנסת היו מוחזקים בכל החלל שאנחנו נמצאים כאן. שער האמונה היה אחד מאותם שישה שערים שדרכו סיפרו את הדרך שבה עם ישראל שמר לאורך כל הדורות על הסיפור המתמשך והייחודי שלו. היום הקומה הזאת נמצאת באיזה שהוא מעבר בין הישן לבין החדש, בתי הכנסת נכנסו לרסטורציה בשביל שיוכלו להיכנס לתצוגה החדשה. מה שאתם רואים כאן, תסתכלו כמה דקות ואז נגיד מה זה.

מערת המכפלה.

שתי דקות, זה מרתק. כן, זה מערת המכפלה, אבל תראו מה יש פה.

יש כמה ימים בשנה שמערת המכפלה - - -

כן, אבל זה לא מה שאנחנו רואים כאן.

יש 12 ימים שהיהודים - - -

20 ימים.

זה עובר טרנספורמציה.

ממה למה?

הלוך וחזור כל הזמן.

מבית כנסת למסגד, ממסגד לבית כנסת.

נכון.

יש הרבה מבנים באירופה שהיו כנסיות ועשו אותם מסגדים.

נכון.

ובהודו יש בית כנסת בהאי בניו דלהי, זה מבנה שכל אחד יכול להתפלל לאן ולמי שהוא רוצה.

מערת המכפלה בשביל הרבה מהישראלים זה מין ארון שאף פעם לא נפתח ולא יודעים מה קורה מאחוריו. זה מין מקום עלום כזה שרק שומעים עליו, אבל לא באמת מכירים אותו. העבודה הזאת של מירה פארן - - - של בית התפוצות נותנת תמונה מרתקת על מה שנקרא היום עולם - - - מצד שני הצד המוסרי, הגורם המתווך כמובן זה השלטון האזרחי, וזה סיפור שלנו היום. זה סיפור של מדינת ישראל, עם כל מה שהיא מתמודדת איתו, שיחות מרתקות עם תלמידים - - - אנחנו רוצים שהחוויה תהיה על חושית ולכן אנחנו מביאים את כל העולמות, אבל השיעור האקטואלי ושיעור האזרחות, כפי שאמרתי, הטובים ביותר לא יכולים להשתוות לכמה דקות של חוויה פה.

שוב, בהמשך לשער האמונה, אנחנו רואים ביטויים מאוד מאוד חדשים של גיורים שמתקיימים היום ביבשת אפריקה, איזה שהיא תופעה שהולכת כנראה ומתרחבת של אותן מדינות, ששבטים בתוך אותן מדינות עוברים תהליכי גיור, אנחנו מדברים על ימינו אנו, זה לא שבטים היסטוריים אלא שבטים - - -

זה גם לא חבר'ה שטוענים לשורשים יהודיים, הם מתגיירים.

וככה זה נראה מבעד לעדשת המצלמה של הצלם דיוויד ג'ונו. הוא מתעד את התהליך המרתק הזה, הבלתי מוכר, שהוא מאוד מאוד רחוק ממרכז יהודי בכל היבט אפשרי ותערוכת הצילומים פה מאחורינו היא זו שמתחקה אחר התהליך הזה. אנחנו לא יודעים עוד מה אפשר לחשוב עליו, מה אפשר להגיד עליו, אבל הוא קורה ויש לו מקום גם בבית התפוצות.

בני שבט המנשה, הם מתגיירים, אבל יש דעות לכאן ולכאן והמדינה עוקבת בחשש - - -

אבל שלא כמו שבט המנשה, שיש פוטנציאל יהודי וכו', פה אין את ה - - -

לא, אני מדבר לגבי אלה, המדינה עדיין חוששת שמא תתפתח תעשייה סביב זה. גם יהדות אתיופיה, מזמן אנחנו כבר העלינו את שארית הפליטה, אבל כל פעם מכוח חוק השבות תמצאי, היו נישואי תערובת והם הולכים ו - - -

הקומה הזאת היא הקומה האחרונה בתצוגה. מעניין לעמוד על כמה מרכיבים שהשתנו בתצוגה החדשה. אנחנו מסיימים בקומה הזאת את הסיפור של בית התפוצות והוא נגמר, אל"ף, בהתחקות אחר 13 קהילות ישראל שמספרות כל אחת את השרשרת שלה וכמובן השער האחרון שדרכו יוצא המבקר זה שער השבה, אותו שער ששם על נס את השיבה לציון, את העלייה לארץ ישראל ודרכו כל המבקרים היו יוצאים כשפניהם נרגשות מאוד מאותו מעבר לארץ ישראל.

מה שאנחנו רואים, שבמוזיאון החדש החוויה תהיה בדיוק הפוכה מבחינת העלייה והירידה, המבקרים יתחילו מהקומה השלישית מתוך יהדות בת זמננו, לא בשביל לתת דגש על הסיפור ההיסטורי, אלא לתת דגש על הסיפור של הכאן ועכשיו, על איך נראית היהדות היום, איך חלקך בתוך הסיפור, וככל שהם ירצו להעמיק ולדעת יותר הם יירדו בקומות המוזיאון. לכן קומת הקיום, זו הקומה שאנחנו נמצאים בה הרגע, תהפוך לקומת העם היהודי ויהדות זמננו ודרכו אנחנו נתחיל לצלוח אל השורשים שלנו.

כמה שעות ביקור יהיה בתצוגה החדשה כדי שהוא יהיה אפקטיבי.

צריך שעתיים כדי להוציא מזה איזה - - -

לפחות?

אבל במוזיאון החדש אפשר יהיה לבוא לעשות קומה אחת, ללכת הביתה, לחזור ביום אחר. כל קומה תהיה אוטונומית. הקומה השלישית היא בת זמננו, הקומה השנייה היא היסטוריה, מחורבן הבית ועד היום, הקומה התחתונה היא היסודות הרעיוניים, מעגל החיים היהודי, לוח השנה היהודי, במרכז השבת, הברית. כל קומה אפשר לעשות בנפרד. בוא נגיד, לעשות את זה כמו שצריך זה שעתיים ואפשר גם יותר.

אבל אני מתרשם שהרוב זה העתקים ו - - -

נכון, אתה צודק לגמרי.

למה אתם לא מחזיקים נוסחים אוריגינליים, או לפחות מנסים ל - - -

אני אענה בקצרה. כשעשו את המוזיאון כאן לפני 40 שנה זו הייתה החלטה בכוונת מכוון, מהפכנית. אנחנו לא ניתן למצב האובייקטים להכתיב לנו את הסיפור, במה שצריך נעשה רפליקות. זה היה מוזיאון מהפכני בזה שהוא הושתת על רפליקות, במוזיאון החדש אנחנו דווקא שמים אובייקטים, לא בטירוף. אגב במוזיאונים בעולם בדרך כלל 90% מהאוסף הוא במרתף, אתה לא רואה אותו. זה כמו הקרחון של הטיטניק, אתה רואה רק את הקצה וכל מיני דברים במרתפים. אנחנו רוכשים דברים ולווים דברים, בהשאלה, ככל שהם עוזרים לנו לספר את הסיפור, לא סתם כדי לבנות אוסף במרתף. עכשיו, נגיד, לכל בית כנסת יהיה לידו אובייקט מאותו בית כנסת. נגיד בית הכנסת של פאז, יש לנו את השנדליר, את המנורה מפאז, לדוגמה, בבית כנסת אחר יהיה כיסא, בית כנסת שלישי - - -

השלט - - - שזה פה רפליקה, אפילו לא מתקרב לרפליקה, הדבר הזה נמצא בהשאלה שיוצג באחד מבתי הכנסת החדשים, שהוא מסביר הרבה מאוד מההשתלשלות של בתי הכנסת בעולם.

לא, אבל תדע לך שזה לא ממעיט מערך החוויה אם יש העתקים.

להיות במחיצת האובייקט, להיות במחיצת החפץ שהיה שם, הרי אנחנו הולכים במוזיאון, אנחנו לא יכולים באמת לחזור אחורה בזמן, החוויה של להיות כשאתה יודע שזה האורגינל, יש בה כוח, יש בה עוצמה.

זה עוד יותר מזה. אני הייתי פעם בשבוע ישיבה, למדתי במרכז הרב בירושלים, חזר שם בן אדם שהיה בשליחות בדווינסק, שם פעל האור שמח, הרוגוצ'ובר, אם שמעת עליו, הוא הביא ש"ס מבית הכנסת של האור שמח והוא אמר 'אני יודע במפורש', כי היו שם כמה דברים בכתב יד, 'שאור שמח למד בש"ס הזה'.

והנה אתה במחיצת הדבר הזה, יש לזה אפקט.

אתה לא יכול להחזיק במוזיאון בסדר גודל כזה - - -

לא, זה נכון, צריך בסוף לעשות החלטות, כמו כל דבר בחיים, איפה אתה שם את המאמץ, איפה אתה שם את הכסף, איפה אתה שם את האובייקט. הביאו אובייקטים במיליוני דולרים, זה עוד לפני הביטוח, אז צריך להחליט על מה שמים את הדגש, אבל במוזיאון החדש יהיו אובייקטים.

זאת התחנה האחרונה שלנו בסיור. דיברתי על מעגלי המידע של בית התפוצות, החודש אנחנו מעלים אותם לאינטרנט. עד עכשיו נקודת התורפה של מאגרי המידע הייתה שצריך לבוא לבית התפוצות. יש חדר מחשבים והכול טוב ויפה, אבל צריך להגיע לכאן. כזכור, רק 200,000 איש מגיעים לכאן, יש 14 מיליון יהודים ברחבי העולם, הנגשת מאגרי המידע לאינטרנט זו מהפכה טכנולוגית מאוד מאוד גדולה, לא פשוט בכלל.

היא יכולה ליצור גירוי גם להביא אותם אחר כך.

גם להביא אותם וגם אם לא נביא אותם, יושב לו בן אדם איפה שאתה רוצה בעולם ומצליח להגיע לתוכן יהודי.

עכשיו אנחנו נלך למקום שבו עובדים החבר'ה, זה הכול חבר'ה צעירים מוכשרים, היי טק, זה כמו סטרט אפ קטן אצלנו ואנחנו נקבל הדגמה קצרה של איך זה יעבוד.

דיברתי על האגף החדש שמתחיל פה, זה אתר בנייה, קשה לדמיין שבעוד שלושה חודשים זה מוזיאון. מה שעוד יותר קשה לדמיין, שאנחנו עומדים בלוח הזמנים ובתקציב. זה בכלל מדע בדיוני.

נורית, אנחנו איתך. נורית גזית, סמנכ"ל דיגיטל בבית התפוצות. נורית וצוותה עובדים כבר שנתיים על האתגר הגדול של העלאת מאגרי המידע של בית התפוצות לאינטרנט. זה פרויקט טכנולוגי שיש לו גם היבטים משפטיים, זכויות יוצרים, הגנה על פרטיות וכיוצא באלה ובעיקר אתגר של ממשק משתמש, איך אנחנו גורמים לדבר הזה להיות נגיש, זמין ומשתף, שאנשים ירצו מאוד להיכנס אליו ונוכל גם לתפוס אותם לסיבוב וחוויה ומסע בזמן במאגרי המידע שלנו.

הם יודעים קצת על מה זה המאגרים שלנו?

אמרתי שיש חמישה מאגרי מידע, עצי משפחה, שמות משפחה, קהילות, מוזיקה וצילומים.

אז באמת הקמנו אתר שמנסה לעשות חוויה שהיא מרכזית סביב היוזר ולוקח את כל חמשת המאגרים האלה ושופך אותם לתוך מאגר אחד גדול. הרעיון שלנו לאפשר ליוזר סוג של מסע שמתחיל מזה שהוא אומר לנו שם ומקום, שזה שני פרטים שכל אחד יודע על עצמו. זה מתחיל מזה שאנחנו מבקשים מהיוזר שייתן לנו שם ו/או מקום, לא צריך אפילו את שני הפרטים, מספיק אחד מהם ואז משם אנחנו מתחילים לתת לו חזרה מידע רלוונטי וגם לחשוף אותו לתכנים מעניינים ומיוחדים, שקשורים ולא קשורים, מתוך המאגרים שלנו. אז אני מציעה שנעשה ניסיון ונתחיל עם שם ומקום של?

יעקב מרגי.

איך כותבים את זה באנגלית?

Margi, אבל זה לא בהכרח כי בצרפתית זה עם u.

אני חושבת שזה עם e, יכול להיות?

כן ו-u.

אוקיי.

בדיוק, ככה אמי כותבת.

ומקום?

מקום בעולם?

כן, שם של עיר או כפר.

רבט, מרוקו. אין ספק שבמקנס תמצאי יותר, אבל בואי נתחיל עם רבט.

סאלה, יכול להיות?

אמי מסאלה. יש גם מקנס. המקור זה מקנס.

אוקיי, אז אנחנו כבר בפנים. אז קודם כל יש פה את הפירוש של שם המשפחה, literally means from the Erg.

אתה רואה שגם כתוב פה, מֶרגי, בן מרגי, מָרגי.

כל הוורסיות.

נכון. זה ספציפית שם שהוא מבוסס על שם של מקום.

Literally means man from the Erg, man from the prairie. Prairie זה ערבה בערבית.

שפלה.

זה המידע על שם המשפחה, יש לנו בצד גם את הקישור למידע על - - -

מיד כבר יעלו גם צילומים שיש במאגר שלנו על רבט, יעלו בצד אישים ידועים מאותו מקום.

אישים, מוזיקה אם יש, תמונות נוספות, עוד מקומות שקשורים, בשביל לחשוף את - - -

להעשיר את ה - - -

ואז כשאתה סוטה ימינה ושמאלה אתה יוצא למסע, מסע אסוציאטיבי.

נכון, אם כי אתה יכול לחזור אחורה וגם להתחיל. יש פה לינק לעצי משפחה, שיש בהם את השם או את המקום או את שניהם, וככה אפשר גם ממש להגיע לאנשים ספציפיים.

שמואל מרגי.

אמרת שמואל מרגי, כי?

כי יש לי אח שהוא אובססיבי עם עץ המשפחה.

זה הוא?

לא יודע אם זה הוא, בואי נראה מה הוא נותן לך.

ההורים יהודה וסלבי מרגי?

לא.

אז זה אולי אובססיבי אחר. יש הרבה שעושים עצי משפחה.

אז אפרופו האובססיביים, אחד הדברים אולי הכי חשובים בדבר הזה זה שאנחנו נאפשר להעלות מידע. סוף סוף העלאת המידע לא תהיה - - - כיום אתה צריך לשלוח את - - -

ויש מידע שאגור במקום אחר והוא רושם.

כן, לכל אחד יש - - -

יש צורת קובץ שהיא אחידה לכל עצי המשפחה בעולם, הוא שולח לנו את זה. האפשרות להעלות מידע היא מהפכה, כי כיום להעלות מידע למאגר שלנו זה קטע שהוא לגמרי מפגר טכנולוגית. צריך להביא את זה לפה, לבוא. עכשיו כל מי שייכנס בכל רחבי העולם מתי שהוא רוצה, ולא ציינו, כל הדבר הזה הוא חינם, לא גובים פה שום דבר, לא חצי שקל ולא נעליים.

אתה לא תשכח את חצי השקל. אני אמרתי את זה, כי אני מתגעגע לאותו מטבע, הוא היה אז בעל ערך.

אז בעינינו זו חובתנו להנגיש את מאגרי המידע, להיפך, אנחנו מוציאים המון כסף והמון מאמץ כדי שכל מי שרוצה יוכל לגשת למאגרי המידע. תקוותנו היא שזה יהיה כל כך בשימוש שאנשים יעלו המון מידע ומאגר המידע שלנו יצמח בצורה אקספוננציאלית כתוצאה מהדבר הזה.

כן. אני רוצה להראות עוד דבר אחד, בכל אייטם יש כפתור שנקרא to my story. אגב, עברית, אנגלית. אני מראה את זה באנגלית, אבל זה יהיה בשתי השפות. אם אתה במקרה נופל פה על אייטם שאתה מרגיש שהוא חלק מהסיפור שלך, במקרה הזה כמובן המקום שממנו המשפחה הגיעה, או שם המשפחה וכו', אז אתה יכול ללחוץ על הכפתור הזה ואז בעצם אתה מלקט לאורך השיטוט שלך את האייטמים שרלוונטיים לסיפור שלך ולאט לאט נבנה לך מאחורה איזה שהוא סיפור. אני לא אראה לכם את העמוד החי באתר כי זה בדיוק הסקשן שאנחנו עובדים עליו ברגעים אלה, שני החבר'ה שם בקצה, אבל זה ייראה משהו כזה, זאת אומרת אפשר יהיה ממש לבנות את הסיפור לפי ענפים משפחתיים או לפי נושאים. זה רק תצורה אחת, אחר כך אנחנו נאפשר גם עוד סוגים שונים של תצורה לדברים האלה, בצורה של ספר, ואחר כך יהיה אפשר להדפיס כמובן.

תוכל להפיץ את זה לחברים וקרובים.

איך אתם מתמודדים עם הסוגיה, אם כבר הזכרת, של זכויות היוצרים? זה הפך להיות סטרט אפ משפטי, אתה לא יכול לזוז בלי - - -

המידע שיש בבית התפוצות, בחלקו הגדול הוא מידע שיש לנו זכויות שימוש בלתי מוגבלות. מישהו נתן לנו צילום, חתם על טופס של פרילס, שנתן לנו זכויות.

לא בכולם, לא תמיד יש.

במקרים שבהם יש ספק אנחנו הולכים קדימה, שיבקש שאני אוריד את זה. אם הוא יבקש שאני אוריד אני אוריד.

במקרה הכי טוב, במקרה הגרוע הוא יכול לתבוע אותך.

אז ההנחה שלנו זה ש - - -

למה אתם לא יוזמים חוק לצורך העניין, ביטוי מושאל, גנרי, כמו בתעשיית ה - - - למוזיאונים.

שיפטור אותנו?

מוותק מסוים.

חוקי זכויות היוצרים הם רבים ומורכבים. אנחנו מניחים הנחת עבודה שלא יתבעו אותנו, אלא במקסימום - - -

כי זה גם לא למטרות רווח, אז גם אם יתבע מישהו, אז יגידו להוריד את זה.

קבר דוד זה דבר כמעט - - - השתמשתי בו באחד התפקידים שלי, פתאום צץ זה שצילם את התמונה. הגרפיקאית שלי, לא יודע מאיפה לקחה את זה, אני הייתי צריך להיתבע על 700,000 שקל, זה נגמר ב-70,000 שקל פשרה. התמונה הכי יקרה, אני חושב, שעלתה - - -

קרדיט אנחנו נותנים כשאנחנו יודעים ובדברים אחרים אנחנו לוקחים סיכון מסוים. האמת היא שאנחנו לא רוצים לוותר על המידע הזה, אז ניקח סיכון ואני מניח שאנחנו נהיה בסדר. לוקחים סיכון.

יש לנו גם מערכת ניהול תוכן שבה ליד כל אייטם מפורט בדיוק מה רמת זכויות היוצרים שלו. יש מקרים שנגיד אנשים תרמו לנו תוכן לפני 30 שנה, כשלא היה עדיין אינטרנט ואף אחד לא חשב על זה, אז יכולים לבוא ולהגיד 'לא נתתי לכם זכויות לאינטרנט', ואז במקרה הזה אנחנו נעשה מה שדן אומר ו - - -

הדבר הזה, שהוא עדיין נמצא בפיתוח, שאנחנו משיקים אותו בגרסה מקדמית ואנחנו ממשיכים כל הזמן לפתח אותו, יש לו פוטנציאל מהפכני, גם ברמה האינדיבידואלית וגם ברמה המוסדית. דמיין לעצמך את המורה בסנדיי סקול, או אני לא יודע איפה, מנסה לדבר עם הילדים האלה ולהכניס להם קצת זהות יהודית לראש, זה מתחיל איתם. השאלה הראשונה זה - - -

היום זה מקור המידע העיקרי, אי אפשר בלי זה.

כן, והשאלה היא, 'תגיד לי שם שלך ותגיד לי את העיר ממנה באו אבותיך', זאת אומרת כל הסיפור מתחיל איתם וכל הדו שיח, כשהוא מתחיל באינדיבידואל, יש לו פוטנציאל אדיר.

וזה הופך את זה לאוטוסטראדה דו כיוונית?

כן, בדיוק. מצאתי פה, ממש הבוקר, תמונה של המערכת הישנה שלנו של המאגרים, המכשיר הזה, זה נראה שנות ה-70. התקדמנו.

אני שייך לדור שבמקום העבודה הראשון שלי שידרו עם טלפרינטר לבורסה, עם הנייר המחורר הזה.

בצבא היו צפ"טיות, הן היו עם הטלפרינטר. המכשיר הראשון שעבדתי איתו בצבא, היה לו עט אור. עט אור, שעושים אור על המסך.

כן, שמעתי את זה. זה היה לפני שנולדתי.

לצד מאגרי המידע אנחנו עובדים פה על עוד כל מיני יוזמות, כמו למשל האפליקציה שהראינו לעצי משפחה וכן הלאה, זה פה. אנחנו עובדים על עוד כמה אפליקציות, אנחנו רוצים לעשות אפליקציית שמות משפחה, שאתה תוכל מתי שאתה רוצה לתקתק שם משפחה שלך, של אחרים. אתה הולך מחר לפגוש את אוחנה, אתה רוצה לדעת מה - - - אגב, יש לנו אוחנה?

יש לנו.

בואו נראה אוחנה. מאיפה בא אוחנה?

כותבים את זה כמו הצרפתים.

זה שם מטרונומי.

כן, על שם חנה.

יש שמות ביהדות שהם על שם האם. ידעת את זה?

לא.

באמת?

כן.

אז בוא נספר לך עוד.

זה כמו ישראלה.

ה-או זה מ-.

יש לי בן דוד חרדי בירושלים שהוא אומר בעקשנות שאוחנה זה ראשי תיבות, אוהבי חוכמה נסתרה. ככה הוא טוען.

היה לי פה מישהו לפני שבועיים שקוראים לו מלץ והוא כל החיים חשב שמלץ זה מלכי צדק. מלץ זה לֶתֶת ברוב השפות האשכנזיות. אבותיו היו שיכורים, לא היו מלכים.

יש עוד אפשרות לאוחנה.

עוד אפשרות, על שם מה, מקצוע?

שם מקום.

קודם כל זה שם יהודי, על שם חנה, בניה של חנה.

זה איזה שהוא כפר.

חשבתי שהמקום שלנו מאירלנד, כמו - - -

אופרן.

יש מקום שנקרא איפרן.

זה ה- the oldest known city of Jewish settlement in Morocco. יש פירוט של אוחנה מפורסמים.

זה לא באוויר עדיין, נכון? אי אפשר עדיין לראות את זה?

זה באוויר, אבל חסום. זה באינטרנט, אבל ממש בסוף החודש הזה אנחנו פותחים.

והוא יהיה נגיש?

כן, הכי נגיש שאפשר.

אין ספק, זה חשוב.

זה כלי עם עוצמה אדירה.

ודאי. אני לא רוצה להרחיק לכת ולומר לך שאי אפשר זה בלי זה. אי אפשר לזה בלי זה.

זה יד לוחצת יד, זה חשוב מאין כמוהו. באמת, כי שני הדברים שאנשים זכרו זה בית הכנסת, שזה הכי מוזיאון שיש - - -

היום אתה לא יוצא לשום דבר בלי הכלי, קודם כל אתה אומר יאללה בוא נראה את ה - - -

איזה יופי של תמונות במקנס. אני כל פעם מגלה פה עוד ועוד תמונות, פשוט מהמם.

זה מרכז יהודי.

תודה רבה, נורית.

(בישיבה)

יושבת פה איתנו אורית, מסתכלת כבר מה - - -

'מה ייצא לנו מזה?'

אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו יודעים הכול ואתם בפרקטיקה, אתם צריכים לדעת איפה אנחנו יכולים לסייע בידכם, כי הצרכים רבים, אנחנו נוגעים בהרבה נושאים. תאמין לי, הלוואי שהאזרח הקטן היה יודע עד כמה אנחנו נוגעים בהרבה הרבה פרטים קטנים. האזרח רואה כותרות למעלה, לא יורד לשורות הקטנות ואין יותר טוב מכם שיאמר לנו באמת איפה אנחנו יכולים לעזור במיוחד. יש דברים שתפקידכם אתם לעשות, יש דברים שלמרות מה שתעשו צריך את הדחיפה ואנחנו נמצאים שם. אז בשמחה רבה.

אתה תתחיל ואחר כך אני אמשיך?

לא, דווקא את תתחילי ואחרי זה אני אולי אמשיך.

אחת, השוטף. אתה הרי ביחסים מאוד טובים עם השרה הנוכחית ובהחלט יכול לעזור לנו אם בשוטף השנה הם יקבלו תוספת לבסיס.

כשאני שאלתי לא רציתי להפריע, אמנם הפרעתי הרבה בסקירה, אבל שאלתי על מקור תקציב ונפלת לי ישר לפיתוח, פיתוח, פיתוח, והיא, שמת לב, בפרקטיקה לאן הלכה? בשוטף. יש תקציב שוטף, שהוא מעבר לאותו תקציב פיתוח, זה ה-7 מיליון שלך?

הבסיס לא עלה במשך הרבה שנים, ב-2015 הוא עלה בחצי מיליון, אבל אין ספק שמה שקרה בבית הזה בשנים האחרונות, שעמד על סף סגירה ואני לא רוצה להגיד לך כמה רצנו בשביל להציל אותו, והיום הוא עשה מהפכה ואפשר לראות את זה לפי כל המספרים, וגם כשאני משווה אותו, קצת דיברנו על המקום של השואה ושל כל הרדיפות במשך השנים, יש לך את 'יד ושם' וגם את המוסדות האחרים, שאת כולם צריך לחזק, אבל אין ספק שהבית הזה צריך לקבל איזה שהיא תוספת יותר רצינית. השנה, אני לא אומרת שהיא יכולה בזה, אבל בהחלט אפשר להגדיל פה את התקציב, את הבסיס, זה מאוד יעזור להמשך שיתפתח.

אני רוצה לומר, זה הא בהא תליא. אם לבית התפוצות קרה מה שלי קרה, ואני לא מחזיק מעצמי כמי שעכשיו בית התפוצות היה צריך להיות במרכז מעייניו, כי עשיתי משהו מאז הביקור, אבל בפרקטיקה מסתבר, אתה אומר שבשנים האלה - - - גם לי נעלם בית התפוצות. גם אם לא היית שואל אותי הייתי אומר לך, שמע, נכון, היה פיק, עכשיו אתם רוצים להחיות את זה? אבל זה הא בהא תליא. אנחנו צריכים את הבטן הזו, מה שנקרא, בגרף המבקרים, צריך למלא אותה, ליישר אותה לאיזה רמה מסוימת כי כשזה יעלה גם המוטיבציה להוסיף תקציב תהיה.

כשאני אבוא לשרה ויש לה 20,000 דברים על הראש שלה, גלגל"צ ועוד כל מיני דברים אחרים, בית התפוצות וכל הפריפריה, היא תגיד לי 'נכון, אתה צודק, אבל זה לא - - -', אבל כשזה יהיה על סדר היום, עוד אחד שיאמר 'הייתי' ויכתוב על זה פוסט ויאמר ו - - - אין ספק שהיא תתחבר. היא הייתה כאן מאז שהיא שרה?

לא. היא תהיה, אבל היא עוד לא הייתה.

היינו אצלה והיא עוד לא הייתה פה. עוד לא הספיקה להחזיר לנו את הביקור.

כן, היא לא מספיקה להגיע להרבה מקומות, לצערי הרב.

את אומרת שהאקטואליה מושכת אותה.

זה נכון, האקטואליה מושכת אותה, הדבר השני, כן, כשדיברנו וזה מקום שאתה קרוב אצלו וזה העניין של לנסות בכל זאת את הנושא של ההסעות, הוא פשוט משהו שממש ממש קשה להתמודד איתו וקשה לערבב את הממדיון, אם מגיעים או לא. אם רוצים לתת להם תכנית כמו שצריך - - -

אני הבאתי דוגמה, אבל למרכז מגיעים - - -

לא כולם.

לא בהסדרים מאורגנים.

מתי גמרת לימודים? אל תאמרי לי, עברו כמה שנים, נכון? סיימתי לפנייך, אבל יש לנו ילדים, תלמידי ישראל מגיעים מהפריפריה למרכז, עם אוטובוסים. אותם אוטובוסים שאנחנו רואים אותם בכבישים, ברגע שאין בקופסה בית התפוצות אז זה לא ייכנס, לא עם הממדיון, לא ייכנס, את יודעת מה, גם עם מוזיאון ישראל.

לא, סליחה, זה פשוט צריך להיות תנועה משולבת, זאת האמת. הבית פה עושה את כל מה שיש בשביל להגיע לאנשים, למורים, למערכת החינוך, אבל עדיין, לא סתם אוספים את הקרן הזאת וזה נגב גליל, בהחלט אני חושבת שאפשר היה לעשות מיזם משותף. יש לנו את התכנית שלהם, אפשר היה לפחות להכפיל.

אני לא מדלג על כלום, הפריפריה חשובה גם במשרד התרבות, חשובה גם במשרד נגב-גליל, זו סוגיה שצריך לגעת בה. זה לא כסף גדול לשנע תלמידים.

לא, זה ממש לא כסף גדול.

אם אתה מגדיל ב-25% או ב-30% את מספר התלמידים המבקרים כבר יש לך - - -

אנחנו יודעים להגיד בדיוק כמה זה, אנחנו יודעים להגיד. תכל'ס בגדול זה 60 שקל לראש, כולל ההסעה וההסעדה.

70 שקל.

סליחה, 70 שקל לראש. רוצה לומר, אתה רוצה להביא לפה עוד 50,000 ילדים מהפריפריה, כמה זה יעלה לך? 3.5. לא דמיוני.

וגם אפשר לבחור את זה לפי הסוציו אקונומי, לתת את זה לאלה שצריכים את זה יותר ושלמשל לרשות המקומית יש פחות אפשרות לעזור. אפשר, אנחנו כבר עושים את זה.

אתה יכול להצביע לי שמהמרכז מגיעים יותר?

בטח.

אנחנו יודעים.

הפתרון הוא לא להלביש את בית התפוצות על גיחה קיימת, רק מסיבה אחת, החוויה כאן היא במינימום חוויה של ארבע שעות, במינימום. אחרי שהשתוללו בממדיון, זה לא אותו סשן, זה גיחה נפרדת.

זה מלווה אחר כך בכיתה, בסיכום?

לא עשינו את הסיור הזה, אבל כשאני אומר בית ספר יש כאן כיתות, זה הסיפור. זה הדבר העיקרי.

אני חושבת שאלה שני הדברים הכי - - -

אני אהיה נורא גלוי. הכסף שהכי אוהבים לקבל זה הכסף הלא מסומן. תביא לי חצי מיליון ואני אעשה כראות עיניי, אשלם חשבון חשמל, אני אעשה זה ואני אעשה זה, הנושא של פריפריה הוא כל כך חשוב לנו שאנחנו היום שמים את זה בראש הרשימה, למרות שלא נשאר לי מזה כלום, כאילו. אבל מה זה לא נשאר כלום? הבאתי לפה אנשים. אנשים שוכחים למה הם קיימים, אנחנו קיימים בשביל להביא לפה צעירים, צעירים מהפריפריה בראש ובראשונה. לכן אני הולך היום, אם אני מבזבז את הזמן שלי מול נדבן, לא בלהגיד לו 'תביא לי כסף', אלא 'תביא פריפריה', למרות שאני רק צינור לדבר הזה, למה? כי זה מגשים את הייעוד של המקום הזה. זה בראש מעייננו הדבר הזה.

ואנחנו הצלע השלישית במשולש הזה, לכאורה, לא מעניין אותנו הבעיה שלך, מעניין אותנו שהתלמידים ייהנו מהחוויה וממה שאתה עושה פה. ברור. צריך לעשות את זה.

כמה משרד התיירות עוזר לנו לגבי תיירות חוץ?

כלום. התשובה היא כלום.

אין לך שום ממשק עם משרד התיירות, לא פנים ולא חוץ?

לא.

כשאנחנו מדברים בכל זאת על יהדות העולם ולא דווקא רק במאורגן, אז באמת פעם זה היה מקום ש - - -

כי ציפי חוטובלי כסגנית שר אמרה 'בואו נשנה', לא רק 'יד ושם'. כל אחד בוכה מאיפה שכואב לו, אז נעשה איזה מיקס של כל הרצונות של כולם. אני חושב שצריך להעלות את זה על הכתב, בסיכום. אנחנו נעשה ככה, שאתם מוציאים מכתב סיכום של הסיור הזה ופונים אלינו, באופן כללי, בקטע החשיבות של הפריפריה, הגעת התלמידים מהפריפריה, לא רק גיאוגרפית, גם פריפריה חברתית, כי גם בתל אביב יש את זה וגם בכפר סבא יש אנשים ש - - -

נכון.

אני תמיד מקפיד על זה, כי לחשוב שמי שגר בכפר סבא אז כולם חזקים, או מי שגר בתל אביב, אז כולם חזקים, לא, גם בבאר שבע יש חזקים שלא צריכים לקבל סיוע, כנגד זה. לגעת בפריפריה ובסוגיה הזו ולגעת בקטע של בכלל העצמה וזה, מתוך זה אנחנו נביא את הקטע של השוטף, וננסה לפעול גם מול השרה. מול השרים, משרד החינוך, עוד לא נגענו איפה הוא פה ב - - -

משרד החינוך נותן לנו כמה דברים. אל"ף, הוא נותן מחיר סבסוד לכל תלמיד, איזה שהוא הסכם מסגרת.

זה קשור לסל התרבות שלו?

כן, 18 שקלים לתרבות.

הוא לא נותן לנו כלום, להיפך. יש לנו הסכם איתו שאנחנו גובים 18 שקלים בלבד, שזה פחות ממחיר עלות על כל תלמיד, ובסדר, נקבל אותם בברכה ואני מוכן להמשיך להפסיד את הכסף הזה.

אבל זה לא משהו אקטיבי.

להיפך, זה גורם לנו להגיע ליותר, שזה מה שאנחנו רוצים, אבל בעצם זה מכניס פחות לבית. צריך לזכור, זה לא שהוא מבקש להוריד והוא נותן את הדלתא, אלא מורידים - - -

אנחנו משלימים. הדבר היחיד שהוא כן נותן בשווי כסף זה תקן של בת שירות לאומי אחת.

אחת.

אחת. את השאר אנחנו עושים דרך המימון עצמו. כן חשוב מאוד להגיד ששווי הכסף מול משרד החינוך הוא מאוד מאוד מרכזי, הרבה מאוד הכשרות של מורים מתקיימות דרך המענק הזה שמשרד החינוך נותן לנו, ימי הוראה למורים, השתלמויות, זה דרך הקשר הרב דורי. זה בהחלט כן.

אתם מוכרים לצרכי גמול?

כן, דרך בית הספר לחינוך של האוניברסיטה אפשר לעשות אצלנו קורסים וכו'.

אתם מתחברים למסע ישראלי?

הוא אמר שכן.

כן, אבל אנחנו לא תחנת חובה במסע ישראלי.

גם על זה נדון השבוע.

אז תעלו על הכתב גם את סוגיית משרד החינוך וגם את זה ואנחנו נראה. נתחיל לנסות לעזור לכם. זה לא כסף גדול.

לא.

אבל מה לעשות, זה שדה קרב. לצורך המחשה, התקציב של כל משרד הוא שדה קרב, כל אחד מושך לכיוון.

אתה אמרת בהתחלה, אתה מוותר על שעה אחת במשרד החינוך שהיא שווה, אני לא יודעת כמה, מיליונים - - -

ונותן את בית התפוצות ועוד כמה תחנות בחיים שהן חשובות לא פחות.

אז סיכמנו? יפה. אז אנחנו רק ניפרד עם מתנה, או בעצם זו בקשה. זו סיכה עם הלוגו שלנו ו - - -

אתם מקפידים על הקטע של מגן דוד עם החלקים.

בדיוק. זה הלוגו שלנו ומי שיענוד את הסיכה הזאת עושה לנו שירות משום שהוא שגריר שלנו. זה אומר שאתה לובש חליפות ואתה חף כרגע מסיכה אז - - -

מכל סיכה.

אז עכשיו לא, עכשיו אתה תענוד את הסיכה של העם היהודי.

לכבוד הוא לי. אני מבטיח לך שכבר בביקור הראשון, אני אמור לנסוע לחלק מרוסיה, החלק שבמחלוקת כרגע, אני אענוד, אני מוזמן לקהילה היהודית.

מה החלק שבמחלוקת? אוקראינה?

קרים.

זה כבר נגמרה המחלוקת. בלעו ונגמרה המחלוקת.

כן, מבחינתם אין מחלוקת.

זה שי צנוע מאיתנו וגם לך, ואל תעשי לי ש'אני אסור לי לקבל' וכל מיני כאלה.

עד גבול מסוים.

זה מתחת לגבול.

גם אני וגם היא, כל מה שנקבל עובר. אנחנו שואלים, מקבלים אישור כן כן לא לא. כן זה קח, לא, זה נשאר בכנסת, זה לא הולך לאיבוד, יש חוק שימור החומר.

זה בעל ערך סמלי גבוה מאוד, בעל ערך כלכלי לא גבוה.

זה משבוע שעבר, 50 שנה לכנסת.

יפה. אז כאות הוקרה על זה שעבדנו, מאחורי הקלעים עבדת קשה מאוד על הביקור הזה, אנחנו אסירי תודה.

תודה רבה. אני מוכרחה להגיד לך שעל אף שהייתי פה לפני שנתיים עם חבר הכנסת מצנע ראיתי פה הרבה דברים חדשים.

יופי, כיף לשמוע. אנחנו באמת בתקופת התחדשות.

אני מזמין את עצמי לאחר שתגמרו ותפתחו ונבוא.

קודם כל לפתיחה.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00.