הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 40

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני, ח' בשבט התשע"ו (18 בינואר 2016), שעה 11:00

1. דו"ח המועצה לשלום הילד על מצבם של ילדי ישראל, של חבר הכנסת מרדכי יוגב

2. תוצאותיו של דו"ח המועצה לשלום הילד- מצבם של ילדי ישראל, של חברת הכנסת רויטל סויד

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

רויטל סויד

חנה שדמי - מנהלת אגף שפ"י, משרד החינוך

עירית בירן - סגנית מנהל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

רחלי אברמזון - מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

פנינה אליתר - מפקחת ארצית, אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

דורית בר-חי - ממונה על צעירים בגיל גיוס, מנהל חברה ונוער, משרד החינוך

שרון צלר - מפקחת גני ילדים, מחוז תל אביב, משרד החינוך

ד"ר ליזה רובין - מנהלת המחלקה לאם ולילד, משרד הבריאות

סנ"צ עדי זלדס - רמ"ד מחקר ומידע באגף התנועה, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק מירון נצר - מ"מ רמ"ח בטיחות, המשרד לביטחון פנים

רפ"ק ארז פייביש - קצין משמרות זה"ב, המשרד לביטחון פנים

פיני איזגר - משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

נעמי אבוטבול - מפקחת ארצית שרות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ד"ר רונית צור - מנהלת השירות לחקירות ילדים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

איילת כהן - מנהלת תחום ילד נכה, המוסד לביטוח לאומי

רות דיין מדר - ראש מינהל חברה, מרכז השלטון המקומי

ד"ר יצחק קדמן - מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד

שושי סומך - עורכת דין, המועצה הלאומית לשלום הילד

אליזבט לוי - מנהלת קשרים בינלאומיים, המועצה הלאומית לשלום הילד

שני כהן - עובדת המועצה הלאומית לשלום הילד

ציפי ברמן - מנהלת מחלקת מחקר, עורכת השנתון, המועצה הלאומית לשלום הילד

גלית גלעד - סמנכ"ל אגף מדיניות ממשל וקשרי חוץ, בטרם - המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים

אביטל אפל-פנקס - מנהלת יחסי חוץ וממשל, בטרם - המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים

ליה מירון - ממונה על ילדי חו"ל ללא הורים בארץ, המנהל לחינוך התיישבותי

חוה קליין - עורכת דין, יו"ר ועדת זכויות הילד לשכת עורכי הדין

לילך נחמיה - עורכת דין, מנהלת מחלקת חקיקה, לשכת עורכי הדין

ליאת קליין - עורכת דין, יועצת משפטית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית

מתן אלקלעי - לוביסט (ברדוגו יועצים), מייצג את פורום כפרי הנוער והפנימיות

רחל סעדה

ר.כ., חבר המתרגמים

1.דו"ח המועצה לשלום הילד על מצבם של ילדי ישראל, של חבר הכנסת מרדכי יוגב

2.תוצאותיו של דו"ח המועצה לשלום הילד- מצבם של ילדי ישראל, של חברת הכנסת רויטל סויד

בוקר טוב לכולם. אנחנו נתחיל ואם חברת הכנסת רויטל סויד שביקשה את הדיון המהיר תצטרף, אז אנחנו כמובן נקבל אותה בשמחה.

אני פותחת ברשותכם את הוועדה לזכויות הילד, בנושא של תוצאותיו של דו"ח המועצה לשלום הילד – מצבם של ילדי ישראל. ביקשו את הדיון חברי הכנסת רויטל סויד ומרדכי יוגב. אנחנו למעשה נחשפים לחלקים שונים של הדו"ח במהלך החודשים האחרונים בהם אנחנו מטפלים בסוגיות שונות הקשורות בשלום הילד.

כשאני עברתי על נתוני הדו"ח, אז לא הופתעתי, אבל די התעודדתי מהעובדה שהנושאים הכבדים באמת שעולים שם, כמו סוגית ההתעללות בילדים, ניצול מיני בילדים, שלצערנו שיעור המקרים עלה בשנה האחרונה, הם נושאים שהוועדה לקחה על עצמה לטפל בצורה מאד מאד מעמיקה. אנחנו קיימנו רצף של דיונים בתחום הזה, חלק מהיושבים סביב השולחן גם שותפים להם, גם ברמת הוועדה וגם ברמת הדיונים המקצועיים שאנחנו מקיימים, בניסיון לראות איך אנחנו מובילים מהלך שיביא להפחתה בשיעור ההתעללות בילדים ובעיקר בכל הטיפול בפגיעות המיניות בילדים, אם זה ברמת הליווי, האיתור ואם זה ברמת האכיפה.

ברשותכם אני אתן את רשות הדיבור לד"ר יצחק קדמן, שיציג את הנתונים ומשם אנחנו נתקדם לדיון עצמו.

בבקשה, יצחק.

תודה גברתי, אני מודה לך שהקדשת לנושא הזה ישיבה. זה חשוב מאד לדון בנתונים ובמידע, כבסיס לכל עשייה. שבוע שעבר הייתי בוועדת כנסת אחרת, שם נידון נושא מאד חשוב של התאבדות של ילדים ובני נוער. אגב, גם על זה יש נתונים.

הופתעתי לראות שחבר כנסת מסוים, שאני לא אנקוב בשמו, אמר – אנחנו לא צריכים הסברים, אנחנו לא צריכים רקע, בוא נהיה פרקטיים. אני חושב שטוב עושה הכנסת, בוודאי הוועדה לזכויות הילד, שלא מזלזלת בידע, נתונים ומידע כבסיס לכל עשייה, כי אחרת אנחנו נהיה חשופים לכל רוח שתוביל אותנו ממקום למקום, בלי בסיס למה שאנחנו רוצים לעשות.

אני גם מודה לשני המציעים – חבר הכנסת רויטל סויד וחבר הכנסת מוטי יוגב.

זאת הזדמנות אולי לומר שהוא פשוט נמצא בהלוויה בעתניאל וזו הסיבה שהוא לא נמצא כאן.

אני מודה גם כמובן לכל האורחים שהגיעו ברצון. אם יהיה צורך נענה בסוף לשאלות. אני רוצה להתחיל פשוט בכמה דקות, לנסות לעבור ביעף על מספר נתונים מהשנתון. אגב, אי אפשר לסכם את השנתון בכמה מילים ובכמה משפטים או בכמה דקות. זה השנתון. יש בו כ-700 עמודים ועשרות אלפי נתונים, שמתוכם דלינו כמה דברים על קצה המזלג.

אגב, ידוע לי הכלל שאין הנחתום מעיד על עיסתו. אני בכל זאת אומרת שאלף זאת השנה ה-24 שאנחנו מוציאים את השנתון. הרבה פעמים קל לאסוף מידע חד פעמי, אבל להמשיך בהתמדה זה דבר שכל אלה מכם שיודעים, בכל עיסוק שאתם עוסקים בו, הדבר הכי קשה היא ההתמדה.

והדבר השני, בדקנו כמה פעמים. אין עוד דבר כזה בכל העולם. בהיקף כזה, בהתמדה כזאת – שנה אחרי שנה. התייחסנו לדוגמאות אחרות, יש כל מיני דברים חלקיים, דבר כזה לא קיים ולכן אני שמח גם שמציון תצא תורה. היו כבר אצלנו מספר אנשים וארגונים ממקומות שונים בעולם שבאו ללמוד. לצערי כבר עברו כמה שנים מאז שהוצאנו מהדורה באנגלית והפצנו אותה גם בכל הקונסוליות והשגרירויות שלנו ברחבי העולם. אם יהיה מקור מימון, נעשה פעם נוספת באנגלית.

ומכאן לעניין עצמו. אני אבקש מציפי לעזור לי עם המצגת. ציפי היא מנהלת מחלקת המחקר שלנו ועורכת השנתון ומגיעים לה הרבה שבחים ותודות על העבודה היוצאת מן הכלל שנעשתה פה.

יישר כוח.

טוב, אנחנו נתחיל בדמוגרפיה ותנאי חיים, אבל רק על קצה המזלג. אני אתייחס למה שאתם רואים כרגע. כשאני שואל אנשים, כולל אנשים אנשי מקצוע, כולל משרדי ממשלה, מה מספר הילדים שנולד בכל שנתון? ואני מופתע כל פעם מחדש שלא יודעים ואלה שיודעים יודעים בטעות. אז התשובה הכי נפוצה שהייתה נכונה לפני כמה שנים – 150,000 ילדים בשנתון. התשובה האמיתית היא למעלה מ-176,000.

למה אני מקדיש לזה זמן? מפני שצריך להבין, כשאנחנו יודעים שהשנתונים היום הם 176,000 והם הולכים וגדלים, זה אומר כמה כיתות אנחנו נצטרך בעוד 5 שנים. זה אומר כמה עובדים סוציאליים אנחנו צריכים, בהנחה שיש אחוז מסוים שזקוקים לשירותי הרווחה. זה אומר כמה מתנ"סים צריכים להיבנות, זה אומר אולי קודם כל ומעל לכל – כמה מעונות יום, ואחר כך אנחנו מוצאים את עצמנו מופתעים. ילדים הגיעו לגיל 3 וחסרים מבנים למעונות יום. איך זה יכול להיות?

לכן אני אומר, אנחנו מוכרחים לשים לב, השנתונים גדלים כל הזמן. במהלך ה-44 שנים האחרונות, מספר הילדים לשנתון כמעט הכפיל את עצמו, ואם אנחנו שואלים את עצמנו האם הכפילו את עצמם גם השירותים לילדים – התשובה היא בהחלט לא. סך הכל יש לנו היום כ-2,700,000 ילדים, שזה שליש מהאוכלוסייה, וכאן אנחנו יכולים לעבור למצג הבא, שבו אנחנו רואים איפה נמצאת ישראל יחסית למדינות אחרות בעולם.

למרות ששיעור הילדים מתוך כלל האוכלוסייה הולך וקטן אצלנו מאז קום המדינה ועד היום, אנחנו עדיין במקום גבוה ביותר ביחס למדינות העולם במיוחד במדינות העולם המערבי, ובהשוואה למדינות השכנות לנו, שיעור הילדים בישראל הוא פחות מהן, אבל בהשוואה למדינות המערב, שיעור הילדים אצלנו הוא גבוה ביותר ויש לזה כמובן הרבה מאד השלכות.

בפרק הזה בחרנו עוד להתייחס לבעיה קשה מאד, שהוועדה הזאת במספר פעמים נתנה עליה את הדעת, זה ילדים ששוהים בישראל בלי שום מעמד חוקי. הם לא אזרחים, הם לא תושבים, הם כלום. אתם תראו שהקבוצה הכי גדולה מבין ה-61,000 ילדים שאין להם מעמד בישראל, הם מה שקרוי תייר. שלא תטעו, לא מדובר בילדים שבאו לנופש באילת ושכחו לחזור לארצות מוצאם. הם נכנסו באשרת תייר, לכן זה מופיע כך גם ברישומים של משרד הפנים.

לרוב מדובר בילדי עולים. זה יכול להיות ילד של האישה שאיננה יהודיה ונשואה ליהודי וזה ילד מנישואים קודמים. המשפחה באה איתו, כי אמרו לה תיסעו, תסדרו בארץ, הכל יהיה בסדר, והילד מוצא את עצמו עם אשרת תייר שפג תוקפה והילד ללא מעמד. יש עשרות אלפי ילדי עולים שמעמדם לא הוסדר עד עצם היום הזה, וזה אתגר גדול מאד גם לוועדה הזאת לעסוק בזה.

המצג הבא מראה לנו דבר שאנחנו יודעים אותו באינטואיציה, אבל תראו כמה הוא בולט. ככל שאשכול היישובים הוא נמוך יותר מבחינה סוציו אקונומית, כך יש יותר ויותר ילדים. אם אנחנו לוקחים את האשכול הנמוך ביותר, אשכול מספר 1, כ-60% מתושבי היישוב הם ילדים. מאחר שילדים דורשים השקעה וילדים לא מכניסים הכנסה ואינם חלק מכוח העבודה ואינם חלק מכוח הייצור, ברוב המקומות וכך צריך שיהיה, צריך להבין שהיישובים באשכולות הנמוכים הם במעגל סגור. יש בהם הרבה ילדים, כתוצאה מכך יש מעט ארנונה, מעט הכנסה והדבר משקיע את האשכול יותר ויותר נמוך.

אם אנחנו לוקחים את כל שלושת האשכולות הנמוכים, אז תראו, בכולם למעלה מ-40% שיעור הילדים. דווקא ביישובים המבוססים יותר, יש פחות ילדים ופחות אוכלוסייה שהיא אוכלוסייה שנתרמת.

נעבור למצג הבא. וזה שוב, דבר שבאינטואיציה אנחנו כולנו יודעים, יש עלייה עצומה בשיעור המשפחות החד הוריות, שביקשו שנקרא להן משפחות עם הורה עצמאי, כי רוב המשפחות החד הוריות הן משפחות של גירושין, לא אלמנות או משפחות שמראש קמו כמשפחה עם הורה אחד בלבד. ובמשפחות האלה, שיש בהן הורה חד הורי, או משפחה עצמאית, המספרים הולכים וגדלים בצורה מדהימה, מ-1995 עד היום, סך הכל במספר הילדים במשפחות האלה הוא 234,000, זה מספר עצום.

וצריך לזכור, אני לא בא לתת שמץ של שיפוטיות כלפי צורת המשפחה ודרך הרכבה, אבל שיהיה ברור לחלוטין, במשפחות חד הוריות העומס על ההורה הוא הרבה יותר גדול, ההכנסה היא הרבה יותר קטנה, כי בדרך כלל יש רק הכנסה של הורה אחד ולפעמים גם פחות מזה. ילדים במשפחות חד הוריות לא פעם סובלים מבעיות לא פשוטות וגם אם אנחנו לגמרי, וכך צריך להיות – לא שיפוטיים – אי אפשר לא לשים לב לתופעה הזאת, שמצריכה השקעה רבה מאד בילדים במשפחות הללו.

מכאן, כמה נתונים על קצה המזלג בנושא החינוך. המצג הראשון בנושא החינוך מראה על נשירה במובן היותר אמיתי שלה. הנתונים הרשמיים על נשירה, תיכף תראו אותם, הם הרבה יותר נמוכים, אבל אם בודקים כמה ילדים היו בטיפול של קצין ביקור סדיר וקצין ביקור סדיר נכנס כאשר הילד על סף נשירה או כבר בנשירה, המספרים הם עצומים זה 75,000 בשנת הלימודים האחרונה שיש לנו נתונים עליה. אגב, היו הרבה יותר בשנת תשע"ג.

כשביקשתי מקציני ביקור סדיר הסבר איך ירד המספר, התשובה שלהם הייתה מאד מעציבה. זה לא בגלל שמספר הילדים הנושרים פחת, אלא מפני שיש פחות ופחות קציני ביקור סדיר. קציני הביקור הסדיר מדווחים על זה שאף אחד לא רוצה לעבוד בתפקיד הזה, השכר שם מאד נמוך. אין להם גם את התנאים שיש לעובדי הוראה בדרך כלל, ויש מחסור עצום - - -

הם עובדי רשויות, קציני ביקור סדיר. הם עובדי רשות.

כן. מדווחים על הרבה מאד מקומות שבהם חסרים קציני ביקור סדיר, ולכן הם מגיעים "רק" ל-75,000 ילדים.

בנשירה במערכת החינוך בולטים שני מגזרים או שתי קבוצות באוכלוסייה, שבהם אחוז הנשירה מאד גבוה. האחד זה ילדים חרדים והשני זה ילדי עולים, ששם המספרים הם הכי גבוהים. ואגב, ככל ששנת העלייה קרובה יותר להיום, שיעור הנשירה של הילדים האלה יותר גבוה, וזה מצריך הרבה יותר ממה שנעשה היום, של השקעה בילדי עולים, משום שיש להם פוטנציאל גדול מאד לנשירה.

המצג הבא עוסק בנושא שהוא ידוע ומוכר, אבל לא עד הסוף. זה הנושא של אחוז הזכאים לתעודת בגרות. פה אפשר כמובן להסתכל על חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה. חצי הכוס המלאה שיש לכ-50% מהילדים בכל יישוב זכאים לתעודת בגרות. חצי הכוס הריקה, שיש 50% שלא זכאים לתעודת בגרות. נתון שלא רבים יודעים אותו, האחוז שמופיע פה הוא עוד הרבה יותר נמוך כאשר בודקים את ערך תעודת הבגרות. מסתבר שיש תעודות בגרות מכל מיני סוגים.

תעודת הבגרות שעוברת את הסף מבחינת קבלה לאוניברסיטאות, היא בין 10% ל-15% פחות מהנתונים שנמצאים פה. זאת אומרת המספרים, אם בודקים אותם, תעודת בגרות שהיא בעלת ערך כניסה לאוניברסיטאות, המספרים הם קטנים בהרבה. זה גם נושא שצריך לתת לו תשומת לב. אגב, גם פה כמו בכל נושא אחר, ההתפלגות של מי זכאים ולא זכאים, קשורה בהחלט גם במרכז ופריפריה, קשורה בעוצמתו של היישוב שבו הילד נולד, קשורה במצב הסוציו אקונומי של המשפחות. וזה משהו שצריך להסב את תשומת ליבנו, שפחות מ-50% מקבלים תעודת בגרות שמקנה להם כניסה לאוניברסיטאות.

כמה נתונים על תרבות הפנאי של ילדים בישראל. אני רק יכול לומר לכם שאנחנו קרובים מאד להגדרה של התמכרות של ילדים ובני נוער לכל המסכים בגדלים השונים שלהם, מהטלפון החכם ועד לאייפד ולמחשב נייד ולמסך בכל אשר נמצא. היום כבר יש את זה גם על השעון, לחלק מהילדים. הילדים קמים בבוקר ומיד עושים את הפעולה הראשונה, לא מצחצחים שיניים, לא אוכלים קורנפלקס. הפעולה הראשונה שעושים כשילדים מתעוררים, הם בודקים כמה הודעות נכנסו באותן שעות מעטות שהם לא היו צמודים למסך.

שיעור הגלישה והשימוש ברשת על נגזרותיה, הוא משך שעות ארוכות ביום. בשנתון יש נתונים על זה שארבע שעות חשיפה מול הטלוויזיה, חמש שעות חשיפה מול הטלפון החכם ועוד איזה שעה חשיפה למסכים אחרים. מישהו שאל אותי – אז מתי הם בכלל חיים אם זה 5 ועוד 4 ועוד 1 - - -

הם חיים תוך כדי.

התשובה היא נורא פשוטה – הם עושים את זה במקביל. זה לפעמים שימוש בשלושה מסכים במקביל. אגב, הדבר המעניין הנוסף בתחום הזה, הוא שאין שום קשר בין מה שההורים חושבים על מה הילד עושה אל מול המסכים, ומה הילדים אומרים. מסתבר שההורים למשל חושבים שהילד הרבה פחות שעות ממה שהילדים מציינים שהוא זמן הצפייה והשימוש בפועל. גם בנושאים אחרים מצאנו שיש פערים גדולים מאד בין מה שההורים חושבים שהם יודעים על הילדים שלהם בשימוש באינטרנט, לבין מה שהילדים מציינים.

אגב, זאת הזדמנות לברך, יש פה נציגים ממשטרת ישראל. אתמול עברה החלטה בממשלה בנושא מאד חשוב על הקמת מוקד לאומי - - -

מערך.

מערך לאומי שנקרא מאור, שיעסוק בכל הנושא של עבירות ברשת, ישמש גם באיזה שהוא מקום כפתור מצוקה לילדים וגם לא לילדים שנתקלים במצוקה ברשת, משום שעם כל הברכה שיש בקדמה של האינטרנט ונגזרותיו, יש גם הרבה מאד מוקשים והילדים אפילו לא שמים לב, כי אין גדר ושלט – זהירות מוקשים. הגיע הזמן שאנחנו נקדיש לנושא הזה הרבה יותר, מפני שזה שדה המוקשים המודרני של הילדים במדינת ישראל מכל הסוגים ומכל המינים. החל מבריונות רשת ועד ניצול פדופילי שנעשה באמצעות הרשת והרבה מאד דברים אחרים.

ברוך הבא. אתה כנראה תהיה חלק אינטגראלי מהוועדה כאן, כי זה גם אחד הנושאים שאנחנו רוצים להעמיק ולראות איך אנחנו פותרים את הסיפור הזה, אז זו בשורה טובה.

עוד מילה אחת על שימוש בטלפון החכם. זה הגיל שבו הילדים לראשונה קיבלו טלפון חכם לרשותם. המדהים הוא שחלק לא מבוטל מקבלים אותו לראשונה כבר בגיל 6. אני לא בטוח שהם יודעים לקרוא כבר, אבל להשתמש בטלפון החכם הם כבר יודעים.

כאלה שלראשונה רק בגיל 14 קיבלו, זה 1%, זה מספר מאד קטן. זאת אומרת המספרים, הגיל הממוצע שבו הילדים מקבלים הוא 9-10, שילדים מקבלים את הטלפון החכם.

עד אז הם משתמשים בזה של ההורים, זה בסדר, זה לא שהם מנותקים.

טוב, פה יש כמה שעות משתמשים ביום, דיברנו על זה. לצורך האיזון של מה עושים בשעות הפנאי, הסיפור הזה בעיני הוא קצת עצוב, וזה כמה ילדים עוסקים בספורט תחרותי עד כל הענפים שלו. מדובר בסך הכל ב-52,000 ילדים וקצת, שעוסקים בספורט תחרותי. זה יכול להיות כדורגל, כדורסל, כדורעף, ג'ודו, טניס, כל הענפים. והתמונה העוד יותר עצובה, לפחות בעיניי, זה המספר הקטנטן של בנות שעוסקות בספורט. 83.7% זה בנים שעוסקים בספורט תחרותי ורק כ-16% מהבנות. אפשר לדבר בהזדמנות אחרת למה קורה דבר כזה וגם איזה מקורות חברתיים יש לזה וגם איזה השפעה יש לזה.

צריך לבדוק את הנתונים האלה בצורה השוואתית לתקופות אחרות, כי העניין זה לא רק הספורט התחרותי, זה גם פעילויות פנאי אחרות שהיו מקובלות פעם, והיום אנחנו כבר לא רואים אותן, או שלפחות הן מתקיימות בשיעורים קטנים.

את צודקת לגמרי. מכאן אנחנו עוברים שוב לנושא נדוש, אבל אני אגיד עליו שתי מילים. תחולת העוני בקרב ילדים בישראל היא בלתי נסבלת. אין מילה אחרת לתאר את זה. רק כדי שלא נחשוב שאי אפשר אחרת, בשנת 1980 שיעור הילדים מתחת לקו העוני בישראל, לא באיזה ארץ אחרת, 8.1. אנחנו כבר מספר רב של שנים עברנו את רף 30%. כמעט כל ילד שלישי בישראל הוא ילד עני. כמובן שגם זה מתחלק לפי מגזרים והוא לא מתחלק בצורה שווה. יש אוכלוסיות שבהן שיעורי הילדים מתחת לקו העוני מגיע ל-50% ויותר.

הדבר הכי עצוב בעיני, זה המרחק בין שני הגרפים שאתם רואים. בעבר, הצליחו בעזרת שיטת מיסוי ובעיקר באמצעות מערכת הביטוח הלאומי, להקטין את שיעורי העוני בקרב ילדים באמצעות מה שנקרא תשלומי ההעברה. בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, היכולת להנמיך את שיעורי העוני באמצעות התערבות ממשלתית, בעיקר תשלומי העברה ומיסוי צודק, ירד מאד וההתערבות של המדינה מצליחה להקטין את העוני רק ב-4%. זה ההבדל בין 31% ל-35% בשני הרישומים שאתם רואים בגרף הזה.

וזה אומר לא רק שיש הרבה עוני בקרב ילדים, אלא שאנחנו עושים מעט כדי להקטין אותו. חלק מזה היה גם קיצוץ קצבאות הילדים בשנים האחרונות, שזה עכשיו תוקן - - -

שהוא חזר. כן, יש כמה דברים שמתקנים פה, ברשותך, גם הנושא של קצבאות ילדים, גם הנושא של מס הכנסה שלילי שעושים בו תיקונים כדי שהוא יהיה משמעותי באמת.

וכדרכם של הדברים האלה, אנחנו נראה אותם בשנתון הבא או בעוד שנתיים, כך לפחות אנחנו מקווים.

הלוואי. אני מאד מאד מקווה שבאמת נצליח לראות את זה.

מה שאתם רואים עכשיו, זה רק כדי לחזור ולהזכיר לנו את מקומנו המאד מאד מאד לא מחמיא בהשוואה למדד OECD. קצת שונה מהגדרת העוני אצלנו. לפי מדד ה-OECD אנחנו נמצאים, לפי מה שאתם רואים פה, במקום השני במדינות המפותחות בעולם. אגב, בינתיים נמסר לי שיש מדד OECD חדש, ועברנו גם את תורכיה. זאת אומרת כבשנו את המקום הראשון. חבל שבנושאים אחרים אנחנו לא בראש הטבלה ודווקא בנושא הזה.

המרחק בינינו לבין הממוצע של OECD הוא גדול מאד. אני מקווה שזה ישמש צלצול השכמה לכל מי שנמצא על הגה השלטון ויכול לפעול וצריך לפעול בתכנית רב שנתית לצמצום ממדי העוני בקרב ילדים בישראל.

כן, אבל פה חשוב ככה כאיזה שהוא טיפ. אתם עשיתם פילוח אמנם, אני עברתי על השנתון, אבל לדעתי חשוב מאד לזקק את האוכלוסיות שבקרבן מדד העוני הוא מאד מאד גבוה, כדי שלפחות הטיפול יהיה נקודתי ולא עוד פעם משהו כזה רחב, שנותן קצת בכל מקום ולא נותן איזה שהוא בוסט מאד משמעותי במקומות שבאמת צריך.

ההערה בהחלט במקומה. כפי שאמרתי גם קודם, אנחנו יודעים ששיעור העוני בקרב ילדים גדול מאד באוכלוסייה החרדית, גדול מאד באוכלוסייה הערבית, עוד יותר גדול באוכלוסייה הבדואית בנגב. גדול יחסית לשאר האוכלוסייה בקרב ילדי עולים, גדול עוד יותר בקרב ילדי עולים שמוצאם מאתיופיה, כך שאת צודקת שיש מקומות שיש. אני רק בטוח שלא לזה התכוונת, כי אני כבר שמעתי הערות על כך שאם נוריד את הילדים האתיופים ונוריד את הילדים הערבים ונוריד את הילדים החרדים, אז מצבנו יהיה נורמה.

לא, אני לא רוצה להוריד אותם. אני רוצה שכשאנחנו נבוא לטפל, נדע לטפל נכון או לטפל יותר בקרב האוכלוסיות האלה.

בהחלט כן. אגב, גם באוכלוסייה, אני לא יודע אפילו איך לקרוא לה כדי לא לפגוע באף אחד. באוכלוסייה שאיננה כוללת את המגזרים שהזכרתי, באוכלוסייה המיין סטרים, עדיין השיעור של העוני בקרב ילדים יותר גדול מאשר באוכלוסיות בארצות אחרות שאנחנו רוצים להידמות אליהן, כך שיש הרבה מה לעשות.

משהו על ילדים ומצוקה וילדים ושירותי רווחה. מספר הילדים המוכרים לשירותי רווחה עלה מאד בשנים האחרונות, הוא מגיע היום כמעט לחצי מיליון ילדים. שיעור גבוה מאד. ילדים מוכרים הם לאו דווקא ילדים עניים. יכולים ילדים להיות מוכרים לשירותי הרווחה בגלל סיכון, בגלל מצוקות שונות של ההורים, בגלל בעיות בזוגיות של ההורים, בגלל אלף ואחת סיבות.

המספרים הם פה גדולים וההגדרה היא הגדרה מעניינת, מפני שמדובר לא על ילדים מטופלים בשירותי הרווחה, אלא על ילדים המוכרים בשירותי הרווחה. רק לאחרונה למדנו על משבר בעיריית ירושלי, שבו ניסו, אני מקווה שזה היה רק איזה שהוא תרגיל, לפטר עובדים סוציאליים בעיריית ירושלים כאמצעי לחץ על משרד האוצר או משהו כזה. כאשר כבר כיום חלק מהעובדים הסוציאליים בשירותי הרווחה הם עובדי קבלן, דבר שהוא בלתי נסבל, בכלל, של העסקת עובדים בתנאים מסוג ב'. וקשה לי לראות כיצד עובדים סוציאליים, שהם בעצמם במצבי מצוקה, יכולים לטפל גם בילדים במצבי מצוקה.

מספר הדיווחים על ילדים נפגעי התעללות עלה בשנים האחרונות בגרף חד מאד. חלק מזה הוא תוצאה של עלייה גדולה מאד במודעות של חובת הדיווח שנחקקה בחוק, אבל חלק מזה הוא גם עלייה נטו בשיעור הילדים שהם קורבנות התעללות. האם כולם מקבלים תשובות ומענים? התשובה לצערי הרב ממש לא.

מילה אחת על ילדים שהושמו בפנימיות מחוץ לבית. הרבה פעמים יש ביקורת על שירותי הרווחה, שאומרת בצורה עדינה, יש גם התבטאויות יותר קשות, שהיד קלה על ההדק ומוציאים מהר ילדים מהבית. בהשוואה לכ-350,000 ילדים בסיכון שהוגדרו על ידי משרד הרווחה, מספר הילדים שהוצאו לפנימיות היה 7,400, שזה שברירים של אחוזים מכלל הילדים בסיכון. המספרים הולכים ויורדים בשנים האחרונות. יש מי שתולה את זה במדיניות – הלוואי שזה כך – של השקעה יותר גדולה בקהילה.

שילוב בקהילה.

בהרבה מאד מקרים זה ירידה בתקציב, והרבה מאד מקרים, רק עכשיו קיבלנו מקרה נוסף שהגיע אלינו באחרונה, של וטו שמטילות הרשויות המקומיות העניות, שלא מסוגלות ולא רוצות לתרום את חלקן בסך 25%. לאלה מכם שלא יודעים, המטצ'ינג בין הממשלה לרשויות המקומות זה 75% - 25%; ואם רשות מקומית שיש לה חשב מלווה וגירעונות אדירים אומרת לא ל-25%, גם ה-75% לא מנוצלים והילד נשאר תקוע, למרות שהיה צריך לצאת מהבית.

עוד מילה אחת מאד אקטואלית. בחלוקה שבין ילדים שהושמו בפנימיות לילדים שהושמו במשפחות אומנה, יש אצלנו אנומליה שאין דומה לה באף מדינה אחרת בעולם. ברוב הארצות בעולם המערבי, יש או חלוקה זהה או אפילו יתרון גדול מאד לילדים שהושמו באומנה. בישראל החלוקה הפנימית היא 71% הושמו בפנימיות ורק 21% הושמו במשפחות אומנה. אני מקווה שהשיעורים האלה ישתנו, כאשר הכנסת בקרוב מאד, ככה אני מייחל ומתפלל, תעביר סוף סוף אחרי שנים של עיכוב, את חוק האומנה שנמצא בהכנה לקריאה שנייה ושלישית בוועדה לעבודה ורווחה של הכנסת.

מספר מילים על ילדים נפגעי עבירה. אלה ילדים שהם קורבנות להתעללות, אלימות פיזית, עבירות מין וכדומה. שוב, אם תראו את ההשוואה בין שנת 1998 לשנת 2014, המספר כמעט הכפיל את עצמו. חלק לא מבוטל זה עבירות בתוך המשפחה, חלק מחוץ המשפחה. ככל שהדברים נעשים במעגל היותר קרוב, אנחנו יודעים הרבה פחות, כך שהמספרים האלה הם במציאות עוד הרבה יותר גדולים.

העבירות נגד חיי אדם שנעשו כלפי ילדים, זאת אומרת כל אותן עבירות שמוגדרות כרצח, ניסיון לרצח, הריגה, ניסיון להריגה, גרימת מוות ברשלנות. שוב, תראו את העלייה המדהימה. בשנת 2005 היו 23 ילדים שנרצחו או נעשה בהם ניסיון לרצח וכדומה. בשנת 2014 זה עלה ל-84 ילדים. זה מספרים עצומים שאנחנו צריכים לפעול לצמצם אותם.

ברשותך, לגבי השקף שלפני. עבירות בתוך המשפחה – התייחסתם רק למשפחה בדרגה ראשונה או משפחה בכלל, כשכתבתם במשפחה ומחוץ למשפחה? לקחתם רק את התא המשפחתי של אמא, אבא ואחים, או התייחסתם גם במובן הרבה?

אני לא סגורה על ההגדרות.

אנחנו נבדוק את זה.

אז אני אשמח, בסדר? תודה.

עד סוף הישיבה אפילו נוכל לבדוק את זה, אם זה מופיע בשנתון. תראו, משהו קצת יותר אופטימי במצג הבא, ובזה גם אני מסתכל על המשטרה. קטינים שנעדרו מביתם, כשההגדרה היא שנעדרו יותר מ-48 שעות. פה דווקא יש ירידה. אני לא יודע למה לשייך אותך, למה להסביר אותה, אבל טוב שהיא ישנה. בשנת 2002 היו לנו כ-1,870 ילדים שנעדרו מביתם. זה ירד בשנת 2014 ל-1,062. אגב, חלק מהם אפילו בגילאי אפס עד חמש. זה אמנם מספרים קטנים, אבל זה עדיין מפתיע שילד מתחת לגיל 5 נעלם ליותר מ-48 שעות.

אחריות הורית, קצת.

הם מכורים למסכים, אז - - -

כן. כמה מילים על בריאות.

את יודעת, הם רודפים אחרי ה-Wi-Fi ולפעמים לא רואים עד איפה הם מגיעים. גם על זה כבר יש בדיחות.

כמה מילים על בריאות. יש לנו בעיה, אני יודע, ואני חושב שבוועדה שלך, חברת הכנסת יפעת, דיברנו על נושא של משקל. היו תלונות על זה שבודקים ילדים בבית ספר בצורה פומבית.

שבוע שעבר קיימנו דיון.

אני רוצה להגיד איזו מילה של הסתייגות. אני חושב שאסור שזה ייעשה בצורה פומבית ומביישת ומלחיצה, אבל אני חושב שבדיקת אחות או רופא – והלוואי והיו לנו אחיות בבתי ספר ולא כאלה שבאות לביקור פעם בשנה, חייבת לבדוק גם את עניין המשקל והגובה. צריך לעשות זאת בפרטיות ובצורה הכי מכובדת שאפשר, אבל זה דבר שצריך להיבדק. יש לנו כפי שתארו פה, לא מעט ילדים שיש להם גובה נמוך מדי, שיש להם תת משקל ובמקרים מסוימים גם עודף משקל. זה הופך להיות בעיה בריאותית אם לא מטפלים בזה, וצריך לדעת כדי לטפל.

שוב, יש פה אוכלוסיות שבהן יש תת שגשוג ואוכלוסיות שבהן יש משקל שנמוך בצורה בולטת - גם החרדים וגם הערבים. זה לא לגמרי מנותק מהנתונים על עוני שהזכרנו קודם.

טוב, בנושא הזה אנחנו ביקשנו שיכינו תכנית. אין שאלה שצריך לעשות מעקב, אבל אני חושבת שהאופן שבו זה נעשה היום בתוך מערכת החינוך הוא לא נכון.

צודקת.

גם כשאומרים אוקיי, לא נעשה את זה בכיתה, אז לוקחים אותם פשוט לכיתה אחרת ומורידים אותם והם מחכים בתור, אז זה לא משיג את המטרה. ואני מקווה שבאמת יגיעו עם תכנית משולבת של משרד החינוך ומשרד הבריאות, שנוכל לתת מענה גם לסוגיה הזו.

טוב, עכשיו אני רוצה לשנייה להתעכב, כי זה אחד הנתונים שמופיעים אצלנו בשנתון בשנים האחרונות והוא מטריד, ומטריד שכמעט לא נעשה דבר בעניין הזה.

יצחק, אם אתה יכול להתכנס.

כן, עוד שלוש דקות אני מסיים. כל ילד חמישי במדינת ישראל היה בשנה שעברה בחדר מיון. מה, הילדים שלנו כל כך חולים? הילדים שלנו כל כך נפצעים? התשובה היא לא, כי אנחנו יודעים גם את השעות שבהן רוב הילדים האלה הגיעו לחדר המיון, והשעות הכי פופולאריות הן בין שש לחצות. אחרי חצות כבר ההורים אומרים נחכה לבוקר. לפני שש יש עוד סיכוי שהמרפאה פתוחה. בין שש לחצות מגיעים המוני ילדים לחדר המיון.

חדר מיון, כל אחד מכם שהוא הורה לילדים והיה פעם בחדר מיון לילדים, יודע שזה לא מקום נחמד להיות בו, זה לא מקום בריא להיות בו, זה לא מקום שזול להיות בו. חלק גדול מהמספרים האדירים האלה, שזה גם הוצאה כלכלית אדירה, הם מיותרים לגמרי, אם היינו פועלים כדי ששירותי הבריאות בקהילה יהיו פתוחים בשעות יותר ארוכות ממה שיש היום.

אז בחלק מהיישובים יש מה שנקרא טרם ומרפאות נוספות.

ביקור רופא.

זה לא קיים בכל היישובים. ככל היישוב יותר מרוחק ויותר קטן, הרבה פעמים לא תמצא. ואז רצים לחדר מיון. זה דבר בלתי אפשרי, זה לא בריא, זה יקר. מוכרחים לעשות משהו בעניין הזה.

צריך לעשות משהו כדי למנוע את זה שהם לא יצטרכו מראש להגיע, לא לטרם, לא לביקור רופא, כי המספרים פה מעידים על תופעה שהיא לא-, שבוא נגיד, אתה יודע מה, אפילו בחצי מזה אנחנו נוכל למנוע עם קצת ערנות והתייחסות לתשתיות כמו שצריך.

מה שאת אמרת עכשיו מתייחס בהחלט למצג הבא שמדבר על כמה ילדים מתוך אלה שהגיעו לחדר מיון, הגיעו עקב פגיעה בתאונות. זה כ-200,005 אלף ילדים, הרבה יותר מדי וחברת הכנסת יפעת צודקת במאה אחוז, את רובם הגדול – ואני יודע שנמצאים פה אנשי בטרם המצוינים – הם יספרו לכם בקלות איך אפשר למנוע את הדברים האלה עם קצת יותר תשומת לב ועם קצת יותר השקעה.

בשורה טובה לגבי ילדים נפגעים בתאונות דרכים – השנתון איננו רק דברים שליליים, יש בו גם דברים חיוביים – יש ירידה מתמדת בשיעור הילדים שנפגעו בתאונות דרכים. זו בהחלט בשורה טובה, אם כי עדיין יש יותר מדי.

תמותת תינוקות, שוב, בשורה מאד טובה. אנחנו פה באמת במקום מכובד מאד בטבלת המדינות המתקדמות בעולם בנושא של תמותת תינוקות או השיעור הנמוך של תמותת תינוקות, שהוא חוצה את כל המגזרים אגב, אם כי במגזר הערבי יש עדיין פי שניים מאשר במגזר היהודי – תמותת תינוקות עד גיל שנה, אבל על כל פנים, תראו איזו ירידה יש לנו בשיעור תמותת התינוקות. זה רק מראה, והשבחים פה מגיעים בהחלט לטיפול החלב ולמשרד הבריאות, שאם משקיעים רואים תוצאות.

אני פשוט אפסיק פה. כמובן שאפשר להמשיך עוד ועוד. אני לא אעשה את זה. השנתון ניתן לרכישה. תמצית, לקט מאד מאד עב כרס של הנתונים של השנתון ניתן לקבל אותו, ניתן להוריד אותו גם מהאתר של הוועדה בכנסת, העלינו את הלקט של הנתונים, את התמצית, העלינו אותה, אז כל מי שרוצה יכול לעשות בזה שימוש.

תודה רבה.

תודה רבה לך, ד"ר קדמן, שבאמת נעשתה פה עבודה מצוינת. אני מוכרחה לומר שאנחנו פעמים רבות לאורך כל השנה עושים שימוש בנתונים שהמועצה לשלום הילד בעצם אוספת ויוצרת מאגרת איכותי של חומר שאנחנו יכולים בהחלט להסתמך עליו. אני לגמרי מסכימה שבלי נתונים ובלי להכיר את השטח אי אפשר לעשות עבודה אמיתית ולכן יש לזה חשיבות מאד גדולה.

אני אומר ככה בחצי מילה לגבי סוגית החינוך, וסוגית ההוצאה מהבית. עניין הבגרות, ויוצא לי לדבר על זה די הרבה לאחרונה, זה עניין של שיטה שצריך לשנות. לא בהכרח אותם 50% שיוצאים בלי תעודת בגרות באמת חייבים לצאת בלי כלום.

זאת אומרת יש עוד הרבה דברים שקורים בתוך בתי הספר שאנחנו צריכים לחזק, דוגמת החינוך הטכנולוגי, שאנחנו נקיים על זה דיון גם במסגרת הוועדה, איך אנחנו באמת עוזרים לכל תלמיד בתוך המערכת, מתוך התייחסות באמת לזכויותיו, לצאת עם תעודה משמעותית, בין אם היא מקצועית ובין אם היא בגרות עיונית. אבל זה באמת לדיון אחר ואנחנו נשאיר את זה לשם.

סוגית הוצאה מהבית היא סוגיה מורכבת, היא קשה. אני לא חושבת שיש דברים שהם נכונים שאנחנו יכולים לומר אותם, בטח לא ללא דיון משמעותי ואני בהחלט זימנתי דיון מקצועי דווקא, כדי ללמוד את הנושא ולראות איך אנחנו פועלים בצורה נכונה בכל מה שקשור להוצאות מהבית של ילדים, ואנחנו לאחר מכן נעשה פולו-אפ במסגרת הוועדה, כדי לראות איך אנחנו מרחיבים את השיח.

אז אני אשמח לשמוע התייחסויות, לפחות לסוגיות האחרות. אנחנו נתחיל בנושא שקרוב לליבנו, כל הנושא של בטיחות ילדים והיפגעות ילדים, ונתחיל עם בטרם. בבקשה, גלית.

קודם כל ברכות למועצה לשלום הילד על העבודה החשובה. מי כמונו להוביל את סוגית איסוף הנתונים שלוקה בחסר בכל מה שקשור להיפגעות ילדים. נתונים הם בעצם כוח. עם נתונים אנחנו נדע במדינה שמתמודדת עם בעיות משאבים, איפה להשקיע ואיך למגר מגיפות קשות כמו למשל היפגעות ילדים.

אני מתייחסת לפרק הספציפי שמדבר אצלכם על ילדים ותאונות. קודם כל יש שם משפט מאד קשה, מבחינתי. אני נפגשת בזה כל יום, אבל עדיין כשכתוב באופן ברור שפגיעות לא מכוונות הן פי 40 מפגיעות מכוונות, אז קודם כל תודה לאל שפחות יש אלימות, אבל להיות במצב כזה במדינת ישראל, המתקדמת, המפתחת, שמשקיעה במחלפים, בדברים כל כך יפים ושהילדים שלנו נפגעים כל יום, כל דקה.

באמת, אני רק רוצה לשתף אתכם. בחודש האחרון איבדנו 14 ילדים ורק מתחילת ינואר 2016 מתו 9 ילדים. ורק בשבת האחרונה איבדנו כמה ילדים שנכוו ממים ומתו. נכוו ממים רותחים. זה אבסורד. אנחנו שומעים על פיגועים, אבל התמותה הזאת היא מיותרת.

אז אני בחרתי להתייחס לשני דברים ואני אגיד את זה בקצרה. קודם כל העובדה היא – ואתה אמרת את זה בצורה ברורה – ילדים ממעמד סוציו אקונומי נמוך נפגעים יותר בתאונות. יש לנו פערים במדינת ישראל והסיכוי של ילד מאשכול נמוך להיפגע, למות, הוא גבוה פי שניים מילד מאשכול בינוני ופי שלושה מילד מאשכול גבוה. שערורייה.

אנחנו צריכים לדעת איך להיכנס ולסייע להורים האלה כדי להציל את הילדים שלהם, כי רק כך הם יוכלו לצאת ממעגל העוני. אני רואה, אנחנו רואים קשר מאד מאד קרוב בין להשקיע בכלכלה ובפיתוח ולהוציא אנשים לעבודה, לבין הבטיחות של ילדיהם. אני לא מכירה אמא שתעזוב את הילד שלה לצאת לעבודה, כשהוא לא בטוח, ואני רוצה לשמוע מישהו שיגיד לי את זה אחרת. וזה בכל העולם ככה, אבל אצלנו אנחנו רואים בולטות ואנחנו מתחילים לראות את הפערים.

נושא נוסף – ואתה אפילו ציינת את זה בפנינו לפני כשנה, כשהייתה חסרה לך התייחסות בכנס שלך, בנושא של ילדים בחברה הערבית. הם נפגעים הרבה יותר מהילדים בחברה היהודית. ערבית ובדואית. עירית פה שותפה שלנו למאבק ולדאגה. ילד בחברה ערבית יש לו סיכוי של פי שבעה להיפגע מילד בחברה היהודית. הם נפגעים פי 20 בתאונות דרכים והם נפגעים פי חמישה בתאונות בבית. הבית שלהם לא בטוח. גם הבית של החברה היהודית לא בטוח. ביתך הוא לא מבצרך, צריך להוציא את זה מהלקסיקון.

דבר אחרון, בשבת האחרונה נהרג ילד שטבע בשלולית. אני ראיתי את השלולית. זה לא נראה שלולית. זה נראה מאגר מים. זה לא שלולית. אני מכירה שלולית אחרת. הילד הזה היה ילד של עובד זר. אנחנו יודעים שהמעונות שלהם הם במצב נוראי וחבל. זאת אומרת ילד הוא ילד הוא ילד, הוא חסר ישע ואני מצפה שמדינת ישראל תתייחס לילדים האלה ותציל אותם ולא תזניח אותם, כמו שאני מצפה שהם יצילו את הילדים שלנו.

תודה רבה גלית. אני בהחלט מסכימה עם הדברים. משרד הבריאות, ד"ר ליזה רובין נמצאת?

כן.

הייתי רוצה לשמוע התייחסות שלך לאופן שבו בעצם משרד הבריאות נערך, אם זה עם תכניות ייחודיות או דברים שאת יודעת עליהם, כדי להתמודד פעם אחת עם הנושא של פגיעות של ילדים. מבחינת הסברה אני יודעת שהמשרד בעצם מטפל גם בפן הזה. ואם יש לך התייחסות לסוגיות אחרות שעלו כאן.

אז לגבי תאונות – כל הורה שמגיע לטיפת חלב, יש הדרכה אישית לגבי - - - מרקע שפותח ביחד עם ארגון בטרם לגבי ההתנהגות הראויה והבטוחה עם הילד וזו הדרכה אישית שמתקיימת בטיפת חלב. כפי שאתם יודעים יש היענות גדולה עדיין לטיפת חלב. מה שכן, אין לנו היענות אחרי גיל 3. אני יושבת עם העמיתים שלי בחינוך ומדברים על אפשרויות להתמודד עם הסוגיה הזאת, עם מחשבות חדשות, מפני שבדרך כלל ילדים אינם מגיעים אחרי גיל החיסונים לטיפות החלב. אנחנו צריכים לגבי הערכת התפתחות וכו', למצוא פתרונות להערכת התפתחות ולפתור את הבעיות של הילדים הללו.

אז זו התייחסות לגבי תאונות בגיל הרך. משרד הבריאות אמור לתכלל תכנית ארצית, שבעצם ההתמודדות עם היפגעויות בילדים, אנחנו רואים את התוצאות של ההיפגעויות, אבל התמודדות עם היפגעויות, איפה שהם נמצאים הוא דבר שכרוך בחקיקה או כרוך בשינויים בסביבה ובשינויים אחרים ולא רק בהדרכה. ההדרכה היא הדבר שעובד, שעוזר, אבל - - -

הוא לא הדבר היחיד, נכון.

הוא לא הדבר היחיד. התכנית הזאת לא התקדמה בינתיים. זה דורש תקצוב מהאוצר וזה צריך פעולה והיא נדרשת ביותר.

לגבי דברים אחרים במשרד הבריאות, לגבי תמותת תינוקות אני לא אוסיף, אבל יש דברים שהמשרד עשה שאני חושבת שראויים לציון. הרחבת הפעילות לגבי בריאות השן, הזכאות לבריאות השן עד גיל 14 עכשיו, ובנוסף לזה יש תכנית שמופעלת שהיא מניעתית לכל בתי הספר. האם זה סוף הדרך? לא. אבל צריכים וזה אחד מהדברים שדורשים מעקב שמראה זה מגיע. הוא צריך להגיע יותר טוב, גם לילדים הנזקקים, מפני שדווקא הילדים העניים הם הנהנים הגדולים ואני מקווה שנראה גם כן החזרה של הפלואור בעתיד הקרוב. אנחנו נערכים לזה.

אני רוצה לציין תכנית לא לגבי הילדים, לגבי הילדים הקטנים יותר והרזים, מהנתונים שיש לנו בבתי הספר, אנחנו לא בטוחים לגבי מה הסיבות. בוודאי יכולות להיות סיבות של נגישות לאוכל, אבל יש סיבות נוספות שאנחנו לא מבינים ואנחנו מנסים לחקור אותן. צפיפות במשפחה, רווחים בין לידות וכו'. אנחנו נערכים ביחד עם החינוך להעריך את המשמעות של תכנית ההזנה ומשמעותה, שהיא לא תכנית שלנו, היא תכנית של החינוך והרווחה.

אני רוצה לציין דבר לגבי השמנה, שיש תכנית דגל של אפשרי בריא, שהוא חובק בעצם מגיל לידה עד לילדים יותר מבוגרים. אפשרי בריא זו תכנית רב תחומית, לעודד פעילות גופנית והרגלי חיים בריאים בילדים. יש 600 בתי ספר מקדמי בריאות שאנחנו עובדים איתם יד ביד. יש תכנית אפשרי בריא לגיל הרך, שהתחילה כבר לפעול ואנחנו מפתחים את זה ביחד עם התכנית הלאומית 360 ושיזמנו אותה וזה נותן גם כן כישורי הורות. הדגש הוא לא על ספורט תחרותי, אבל על ספורט דרך אגב מאשר לילדים היותר מבוגרים.

אם הזכרנו את התכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, 360, אז אני חושבת שחשוב לציין אותה גם כן כאחת מהתכניות או הפלטפורמות שהניבו שיתופי פעולה ועבודה משותפת בין הרווחה, החינוך והבריאות, שיש לזה השלכות מעבר לתכנית והתכניות המופעלות על ידי התכנית בעצמה, אלא העבודה בכלל ביחד.

אוקיי, תודה רבה. ברשותך, אני רק אתייחס לנושא של תכנית אורח חיים בריא שאת דיברת עליה. ציינתי את זה גם לפני שבוע בדיון שעסק בנושא של משקל. אנחנו צריכים באמת נורא להיזהר עם העניין של רזון או עודף משקל. זה לא תמיד מתחבר למשהו שהוא חולי או כתוצאה מאיזו שהיא תקלה, אלא הרבה פעמים אנחנו יודעים, זה גם מבנה גוף של אנשים וחשוב מאד להיות רגישים לנושא הזה.

דבר נוסף, התחושה שלי בתכניות האלה, ואני ביקשתי שיבדקו, זה שיש איזו שהיא הקצנה. קצת ברחנו מהאיזונים של מה בריא ומה נכון לאכול. אני לפחות שומעת את זה כעדויות של ילדים שמגיעים ומציינים את זה. אז נכון, כולנו כעולם מבוגרים גם שבויים באיזה שהוא קונספט שאנחנו כולנו ניזונים ממנו. אני ביקשתי שיבחנו גם עם הצוותים החינוכיים אם באמת המסרים שאנחנו מביאים הם לא מסרים שהם לא מאוזנים מבחינת מה נכון לאכול, כמה נכון לאכול וכו'. אז זה ככה כהערה. תודה רבה.

הצטרפה אלינו חברת הכנסת רויטל סויד, שבעצם ביקשה את הדיון, אז בבקשה.

אז קודם כל כבר צהריים טובים, כבר לא בוקר טוב, ואני רוצה להתנצל. אנחנו פשוט באמצע דיונים בוועדת חוקה על חוק המישוש והדיונים מאד מאד סוערים והיום זה היום, אז אני רק הגעתי כדי להודות לך על הדיון ולהודות לכם, למועצה לשלום הילד על הנתונים.

אני יושבת ראש השדולה למאבק באלימות ובריונות ברשת. לפי ממצאי הדו"ח כל ילד רביעי הוא נפגע רשת. אנחנו רואים שהילדים שלנו, הילדים ובני הנוער, נמצאים שעות רבות במהלך היממה בווטסאפ, בפייסבוק, ברשתות החבריות. גם היום בשעה 12 יש דיון על הבליינספוט, שזו אפליקציה חדשה שמאפשרת משלוח מסרונים ותכנים באופן אנונימי, משהו שבאמת יכול רק לדרדר עוד יותר את המצב.

אני לצערי לא יכולה להשתתף בדיון כי אני חייבת לחזור חזרה לוועדת חוקה, אבל אני מודה לכם מאד על הדיון. זה נושא חשוב ואין לי ספק שבאמצעות דיונים פה והעלאת המודעות, גם לגבי העובדה שכל ילד שלישי הוא עני, כל ילד חמישי עובר תקיפה מינית וכל ילד רביעי הוא נפגע רשת, זה המקום לדון ולהעלות את הדברים ותודה. ואני מתנצלת שאני צריכה ללכת.

תגני בחוק המישוש גם על קטינים. לחוק המישוש יש השלכות גם לגבי קטינים.

אני רוצה לומר לך שאנחנו במאבק גדול ולצערי לא נוחלים הצלחה. לא עם קטינים ולא עם בוגרים. לצערי הרב זה המצב. אני חוזרת לשם. תודה.

תודה רבה חברת הכנסת רויטל סויד. אין לי פה רשימה של דוברים, אז מי שרוצה בעצם להתייחס לדיון, בשמחה, שאני לא אפנה למי שרק בוחר לשמוע. בבקשה.

שמי עירית בירן ממשרד החינוך. אני רוצה להתייחס לנתוני הנשירה. קודם כל סטטיסטית אנחנו רואים כן שיפור באוכלוסיות מאד רחבות בנושא נתוני הנשירה. יש לדעתנו אוכלוסיות מסוימות ששם המצב באמת משפיע על הסטטיסטיקה הכללית הישראלית.

אני רוצה לדבר על הנושא של המגזר החרדי. אנחנו נכנסו גם לניתוח הנתונים וגם ניסיון לפתור את הבעיה. אנחנו רואים שבמעבר, בגילאים הבוגרים בין מה שנקרא ישיבות קטנות לישיבות גדולות בגילאי 16-17, יש לנו קבוצה מאד גדולה של ילדים שלא משתלבים לתוך המערכת. בגלל זה אנחנו רואים נתוני נשירה בגיל היותר בוגר בצורה מאד בוטה, בכמות יותר גדולה בנתונים.

אנחנו כבר תוך כדי הרחבת חוק לימוד חובה עד גיל 18, התחלנו בפיתוח של כמה תכניות שבעצם פותחות מה שקודם עלה, הנושא של אופציה ללמידה לקראת מסלול של טכנאים, הנדסאים. יש לנו כמה קבוצות שכבר רצות ואנחנו רואים תוצאות יפות.

טו"ב? את מדברת על טו"ב?

לא, זה מעבר לטו"ב, כי הם מתחילים בגיל יותר בוגר. טו"ב מתחיל עם ילד בגיל 15. אנחנו פה לוקחים ילדים שלמדו בתוך ישיבה וסוגרים פערים בנושא של אנגלית, מתמטיקה ומדעים. את השנתיים האלה של כאילו י"א-י"ב מחדש ועולים איתם אחר כך לי"ג-י"ד כדי להביא אותם למצב של טכנאים-הנדסאים. עם הבנים אנחנו רואים תוצאות יפות. אצל הבנות כמובן, לאורך כל השנים לאט לאט נכנס החינוך הטכנולוגי ויש פרי.

הם לא יהיו תחת התוצאה של בגרויות כי הם הולכים למסלול אחר, שהוא נותן להם אחר כך תעודה שאיתה הם יכולים בעצם אחר כך לצאת לשוק העבודה או להתגייס וכן הלאה. אנחנו מקווים שנוכל בשנים הקרובות להרחיב את התכנית. עשינו את זה מאד בעדינות כי הייתה התנגדות של חלק מהמובילים במגזר וצריך היה לעשות את זה באמת עם אותם ילדים שרוצים ומעוניינים וגם משפחות.

אני רוצה להתייחס לנושא של המגזר הבדואי בדרום. חלק מהבעיה היא שילדים לא מצליחים להגיע לגנים בגלל בעיות של מרחק, במיוחד בפזורה בנגב. כרגע יש ועדה שיושבת לבחון את העניין ולמצוא פתרונות במקומות שילד בגיל 3, 4 ו-5 אי אפשר להסיע אותו למרחקים כדי להגיע לבית הספר. ואז אנחנו רואים שחלק מהילדים מגיעים לבית הספר ונושרים אפילו בכיתות ג'-ד'. גם בתהליך הזה אנחנו עושים איזו שהיא עבודה גם בזיהוי, גם ליווי הילדים והמשפחות לקראת חזרה לתוך המסגרות החינוכיות.

שם זאת בעיה מאד מורכבת. אנחנו מקווים שיהיה פתרון גם קרקעי, איפה להניח את אותם גנים, אותם קרוואנים, אותם מבנים זמניים באותם מרכזים לא מאושרים בפזורה, לאותם מקומות שאפשר יהיה באמת להקים מסגרות, כי ילד שמגיע לכיתה א' בפעם הראשונה ולא היה בגן, הוא כבר בא עם פער לימודי. הילדים האחרים שכן היו ביישובים היותר מסודרים או בקרבה יותר גדולה לגן – נפתחים פערים. בכיתות ג'-ד' הם מתחילים להרגיש את הפערים האלה ויש קושי ולאט לאט יותר קשה להחזיק אותם עד סוף י"ב.

אותם ילדים שאנחנו כן מצליחים, כן מגיעים לתוצאות ואנחנו רואים שיפור עם אלה שנשארים - - -

מה הדד ליין של הוועדה?

היא צריכה ל-1 בספטמבר כבר להביא תכניות שאפשר יהיה לדבר עליהן כבר. היא ממש - - -

ב-1 בספטמבר הן תיושמנה, או עד ה-1 בספטמבר - - -

ליישום. הרעיון הוא שב-1 בספטמבר יהיה יישום להרחבת המענים החינוכיים לגילאים הצעירים, כדי שבטווח הארוך נראה באמת הקטנה של כמות הילדים הנושרים.

ביישובים הוותיקים או ביישובים מסביב אנחנו רואים לאורך כל הדרך שיפור. גם בהתמדה וגם בהתאם לזה גם אנחנו רואים בתוצאות. אבל במקום שילדים לא מגיעים אז יש קושי. אז זה נושא אחד שחשבתי שכדאי להגיד, שיש תכניות וכן הלאה.

גם בנושא של האיתור, מאחר שד"ר קדמן דיבר על בעיית הקב"סים, יש ניסיון ללכת גם בחשיבה אחרת ולחזור לסיפור של להוציא לשטח, כמו שפעם היה לנו מדריכי נוער שעבדו בשכונות וחיפשו את הילדים וכן הלאה, להוציא אנשים שהם לאו דווקא, כי קב"ס צריך להיות מורה, עם תואר - - -

צריכה להיות לו תעודת הוראה.

צריכה להיות תעודת הוראה וכן הלאה, לנסות לפתור עם אנשים סטודנטים או אנשים אחרים, שיעזרו לנו כעוזרים ל-, כדי להתחיל לחפש את הילדים באותם מקומות שיש לנו קושי.

אבל לא צריך לחפש את הילדים.

לא - - -

לא, יש ילדים שאמורים להיות חלק ממערכת החינוך, once לא הגיעו לתוך מערכת החינוך, צריך שיהיה פיקוח של המערכת - - -

נכון.

של הרשות.

נכון, אבל צריך להגיע אל האוהל שלו או לפחון שלו כדי לשכנע את ההורים.

אה, את מדברת על המקום הספציפי הזה.

אני מדברת על המקומות האלה, כן. אני לא מדברת על יישובי קבע, זה סיפור אחר. אני מדברת דווקא על האוכלוסיות המרוחקות, על הפזורה, ששם יש לנו קושי. אני מקווה שעם החשיבה האחרת, נוכל באמת לבוא ולהגיד הנה, אספנו עוד כמה אלפי ילדים חזרה לתוך המערכת, בהנגשה וכן הלאה. תודה.

תודה רבה. אני חייבת לציין ושאפילו יירשם בפרוטוקול, שאני מאד מברכת על מה שאת אומרת עכשיו מבחינת הוועדה, מבחינת האופק של באמת לרצות להביא פתרון כבר בשנת הלימודים הקרובה. אני חושבת שזו בהחלט בשורה שהיא משמחת ואני מאחלת לכם בהצלחה.

תודה.

כי זה חשוב מאד. נציגי המשרד לביטחון הפנים, מישהו רוצה להתייחס? אתה רוצה לספר לנו קצת על התכנית החדשה? אני מאד אשמח לשמוע. בבקשה.

אני מודה לד"ר קדמן, שהציג את המערך שאנחנו עתידים להקים. אתמול עברה החלטת ממשלה, עלתה להחלטת ממשלה הצעה להקמת מערך מאור, שכל תכליתו וייעודו זה הגנה על קטינים, לא רק על קטינים, אבל בדגש על קטינים וילדים, מפני האיומים הנשקפים להם במרחב המקוון, לגבי עבירות מין, סמים, פדופיליה, אבל גם שיימינג והתבטאויות פוגעניות שלמצער אנחנו נדרשים לא פעם לעסוק בזה וזו הופכת להיות רעה חולה.

אז באמת יש פה בשורה למדינת ישראל, שפעם אחת אנחנו מיישרים קו על כל מדינות העולם המערבי שקיימים כבר מרכזים כאלה. אנחנו בפיגור של לפחות עשור במרכזים האלה שקיימים, שנותנים באמת מענה בשיטה של one stop shop, כלומר במקום אחד אנחנו יודעים לתת מענה לא רק משטרתי לכל העוולות והאיומים שנשקפים לילדים ברשת.

תכנית שנבנתה בשיתוף עם יוניס"ף, זו התכנית הרחבה ההיא?

לא. אבל שותפים לתכנית משרדי ממשלה נוספים. המשרד לביטחון פנים מוביל את התכנית, אבל שותפים משרד החינוך, משרד הרווחה. גם לעניין הנושא של איומים כלפי עובדי ציבור, שלמצער בעיקר האוכלוסייה של עובדים סוציאליים, פקידי סעד וכאלה שעובדים עם ילדים, הסופגים לא אחת עלבונות. אז כל הנושא של התבטאויות ברשת ועבירות ברשת, אנחנו מקווים שנצליח לתת מענה.

אנחנו בשלב של הקמת גרעין הקמה, שיאפיין ויכתוב את תורות ההפעלה, ואנחנו כמובן מזמינים את כל מי שמוצא לנכון להצטרף ולהתחבר למערך – בגלל שזה מערך מולטי דיסציפלינארי, אז יש פה מקום בעצם לכולם, לא רק למשרדי ממשלה, גם ל-NGO'S שיושבים פה וגם למגזר שני ושלישי, שכמובן יכולים להתחבר; וכולי תקווה שכעבור 120 ימים, אנחנו מצווים להציג המלצות למבנה מערך בפני השר לביטחון פנים, ואז זה יעלה שוב להחלטת ממשלה.

וברגע שהמערך יבוא, תהיה פה בשורה גם בדמות כפתור דיווח שאפשר יהיה באמצעות אפליקציה לשלוח תלונה מבלי להגיע לתחנת משטרה, ולקבל טיפול הוליסטי גם משטרתי, גם רווחתי, גם חינוכי. אז אנחנו גם נשמח להציג לוועדה את המבנה ואת המודל ואת התפיסה. אני חושב שיש בהחלט מקום לחבר אתכם לזה.

נשמח מאד. בשיח שהיה לי עם הקבוצה שעליה אתה מדבר, התרשמתי שיש קצת בעיות שכרוכות בחקיקה. זאת אומרת שיהיו דברים שכדי שיהיה אפשר באמת לקיים מעקב או למנוע, לא רק לטפל אחרי פגיעה, אלא למנוע פגיעה, מה שהיום הוא כמעט בלתי אפשרי, כי לצורך העניין אם ניקח פדופיליה או עבירות מין, זה רק אחרי שמתרחשת הפגיעה אפשר לדווח ולטפל. צריך שינוי חקיקה שיהיה אפשר "להתחזות", או להיכנס לנעלי אותו קטין ולנהל את השיחה ולאתר בעצם את מקור השיחה.

האם זה גם ייפתר כחלק מהחלטת הממשלה, או שזה תהליך נפרד שצריך לעשות?

בכלל, אנחנו הרי צועדים פה על קרקע בתולית, כי כל הנושא הזה הוא בעצם - - -

מאד חדש.

הוא הולך ומתרקם ומתגשם עכשיו. מבחינת חקיקה, כלומר לצאת לדרך זה לא נון-סטרטר. אין לי משהו שמבחינה חקיקתית חסר לי על מנת לאכוף חוקים ברשת. אבל בהחלט אנחנו גם חסרים בחקיקה לעומת מדינות העולם המערבי, בכל הנושא הזה של הגנה על ילדים. אחת המשימות שתוטלנה על מטה המערך, זה לקדם חקיקה בנושא. חקיקה חסרה.

עכשיו, כמובן שכל הנושא של עבודה ברשת היא בעיקר נשענת על רגולציה והסדרה עצמית של ספקיות הרשת וחברות התקשורת, וזה נושא מאד מאד מורכב והוא נוגע להרבה אספקטים של הרבה משרדי ממשלה. אבל בהחלט יש מקום גם לוועדה הזו לקדם חקיקה בתחום, שיכולה לתמוך את העשייה והעבודה של המערך. בהחלט. יש המון מקום לעבודה בנושא.

אוקיי, תודה רבה. אנחנו נקיים דיון שבו בעצם יוצג כל המערך בצורה מפורטת, כדי שנוכל לזהות בעצם היכן אנחנו יכולים להיכנס ולסייע.

אני מבקש את רשותך ללכת לוועדת מדע וטכנולוגיה. תודה רבה.

אני מיד מצטרפת גם. בהצלחה, חשוב מאד, ותודה רבה.

אפשר להוסיף?

כן, בבקשה. שם.

קוראים לי עדי זלדס ואני ראש מדור מחקר ומידע באגף התנועה. אני רוצה רק לציין בהיבט של היפגעות של ילדים בתאונות דרכים, שבאמת זו אוכלוסייה חלשה בכל הנושא של ילדים בתאונות דרכים, כאשר אם אנחנו מסתכלים על המגזרים, אז באמת מה שנאמר כאן לגבי המגזר הערבי, שזו אוכלוסייה עוד יותר חלשה, במיוחד מה שאנחנו קוראים תאונות חצר, תאונות מחוץ לבית, ממש בחצר, זה גם משהו שאנחנו מכירים.

אנחנו עושים הבחנה בין הצעירים גם בהיבט של הנפגעים כהולכי רגל וגם כנהגים צעירים. גם אוכלוסיית הנהגים הצעירים בני 18, גם הם, עם חוסר הניסיון והמקצועיות, גם הם אוכלוסייה שגורמת לתאונות. עיקר התקיפה שלנו בעניין הזה זה בעניין היותר הסברתי, אם זה משמרות הזה"ב, אם זה פורומים שאנחנו עושים בשיתוף פעולה עם משרד התחבורה, הרשות הלאומית בנושא של המגזר.

אני בדקתי לפני שהגעתי את הנתונים של שנת 2015 כפי שמופיעים אצלנו. השנתון מכיל נתונים עד שנת 2014. ניסיתי לראות אם יש איזה שהם כיוונים, זאת אומרת משהו שקופץ לעין. אין משהו שבולט, סך הכל בשנת 2015, אפשר להגיד שפחות או יותר אותם מאפיינים של שנת 2014, פחות או יותר. פה זה קצת עלייה, פה זה קצת ירידה, אבל אין משהו שקופץ לעין ואומר ששנת 2015 היה משהו קטסטרופאלי.

יש ירידה בדריסות החצר.

אז אני אומר, יש ירידה כללית במעורבות של צעירים בתאונות דרכים עד גיל 17, אבל מצד שני בתוך זה יש עלייה, בתוך זה יש עלייה בחמורות ובקשות, ירידה בקלות. אז קשה להגיד פה משהו חד משמעי.

כן, בבקשה.

מה שלא הספקתי להראות לכם קודם, אני אתייחס לנציגות המכובדת שיש לנו, של משטרת ישראל פה. אחד הדברים שעולה מהשנתון והוא בהחלט פוזיטיבי, בעשור האחרון יש ירידה בולטת ועקבית בשיעור הילדים שהם עוברי חוק. עבירות של ילדים, גם בתיקים, גם בילדים שמעורבים בפעילות כללית. הירידה הם היא גם יחסית לשיעורם באוכלוסייה ולמספר התיקים בכלל שנפתחו במשטרה, אבל גם באופן מוחלט יש ירידה משמעותית במספר התיקים. אגב, באלימות ובעבריינות של בני נוער בכלל ובפרט בעבריינות ואלימות בתוך מוסדות חינוך, יש ירידה בכל סוגי העבירות וזה דבר מאד חיובי.

יחד עם זה, וזה חומר למחשבה, אני רק יכול להעלות את זה, עלייה בשיעור המעצרים של קטינים. אז אם יש פחות עבירות, איך יש עלייה בשיעור המעצרים? יכולים להיות שני הסברים אלטרנטיביים ואולי שניהם נכונים. אחד, שאולי האצבע קלה מדי על הדק המעצרים; והדבר השני, שיכול להיות שיש פחות עבירות, אבל העבירות שקטינים עושים הן עבירות יותר חמורות. ואם העבירות הן יותר חמורות, אז גם יש מטבע הדברים יותר מעצרים. זו נקודה שחייבת בדיקה.

אני הייתי שמה כאן סימן שאלה נוסף. אנחנו יודעים שהרבה מהפגיעות לצורך העניין של בני נוער בבני נוער או ילדים בילדים, עברו לרשת. ושם אנחנו עדיין לא נמצאים במקום שאנחנו יכולים לטפל בצורה מיטבית. לא בכדי גם הוקמה היחידה החדשה אנחנו מתבשרים עליה. ככה כנקודה למחשבה ואנחנו נישאר עם הטעם הטוב של הבשורות הטובות.

מישהו רוצה להתייחס, כי אנחנו רגע לפני סיכום. בבקשה, בקצרה.

שרון צלר ממשרד החינוך, מחוז תל אביב. הנקודה שרציתי להעלות וסוגיה שעלתה ככה בנקודה, אבל אצלנו במחוז היא מאד מאד רבת משקל, זה הנושא של ילדים של פליטים בגני ילדים. אצלנו מספרם הולך וגדל. אני יודעת שמקריאת הדו"ח ראיתי שבאמת מספר המסתננים והילדים שנכנסים לארץ הולך וקטן, אבל כל שנה אנחנו מתבשרים על כ-1,000 לידות והילדים האלה מגיעים אלינו למערכת החינוך.

אם כרגע אנחנו עומדים רק בתל אביב על 34 כיתות גן מלאות של 35 ילדים, ילדי פליטים ומהגרי עבודה, הם אפילו לא מהגרי עבודה, אלא פליטים ומבקשי מקלט. נתון שהוא בהחלט מאד משמעותי וגדול, כי המשאבים שאנחנו מקבלים עבורם הם מאד - - -

דלים.

דלים מאד. אנחנו מקבלים אותם חסרי מיומנויות בסיסיות. ילדים עם קשיים שפה. הם לא דוברים לא את השפה שלהם, כי הם מגיעים משלל של תרבויות, לא שפת אם, לא אנגלית. הצוותים שלנו צריכים להתמודד עם ילדים שאין להם לא קשרים, אפילו במשחק. פשוט צריך להשקיע בהם הרבה מאד משאבים.

הילדים האלה כרגע הם פה. הם נולדים כאן ורוב הסיכויים שהם יישארו פה ואנחנו כדי שלא נקום יום אחד ונגיד רגע, איפה היינו ולמה לא עשינו, לא השקענו בהם מספיק ופתאום נולדה לנו קבוצה, תת קבוצה בתוך המערך הזה, אנחנו חייבים לעשות פה חשיבה מאד מאד רצינית, מה אנחנו נותנים להם כדי לישר קו.

נעשה מחקר במחוז שלנו, אצל ילדים שהם בבית ספר. הילדים האלה הם לא שייכים לחינוך המיוחד, הם נמצאים תחת עקומה מאד נורמטיבית של ילדים שצריכים פשוט השקעה מבחינה סביבתית, השקעה בתכנים, בהעשרה, בכל הנושאים הרלבנטיים, כדי באמת ליצור אצלם נקודת פתיחה דומה לילדים ישראלים, כדי שהם באמת יוכלו להשתלב בחברה בצורה טובה.

נקודה חשובה מאד. תודה רבה על ההערה החשובה. בבקשה.

אני אתחבר לדבריה.

שם ותפקיד.

שמי ליה מירון, משרד החינוך, המינהל לחינוך התיישבותי פנימייתי ועליית הנוער. אז הנקודות שאני רוצה לגעת בהן, זה להתחבר לדבריה של שרון, שאם אצלם יש גידול במספר ילדי הפליטים, אצלנו במינהל יש צמצום. לפני כשלוש שנים התחנכו בפנימיות של המינהל לחינוך התיישבותי 150 בני נוער פליטים, שאישית הוצאתי אותם מבתי כלא וממתקני כליאה של המשטרה.

כיום אני שמחה לבשר שיש רק 10 בשתי פנימיות – בכדורי ובנעורים. הם קיבלו באמת מענה גם של - - -

השאלה אם הם לא עברו למקומות אחרים, הם פשוט נמצאים אולי לא בחינוך ההתיישבותי, אבל הם נמצאים ב - - -

בחינוך רגיל, אוקיי, זה בסדר. אנחנו מוכנים לתת את המענה למי שזקוק וכאן אני מתחברת לבעיה השנייה, שהיום אין מענה מבחינת משרד הפנים, לילדי עולים, לא עולים אלא תיירים, מה שהעליתם במצגת, שחלק ניכר מנישואי תערובת או תיירים שמגיעים לארץ והילדים שווים ללימודים במסגרת פנימייתית ואין באפשרותם ללמוד בבתי ספר, כי המשפחות האלה הן לא מסוגלות לתת להם מענה והם מבקשים ללמוד אצלנו ואנחנו לא יכולים לקבל ללא תעודת זהות, ללא איזה שהוא סידור לילדים האלה. וזאת בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.

למה? אם משרד החינוך כמשרד חינוך במוסדות אחרים יכול לקבל, למה החינוך ההתיישבותי לא?

כי זה פנימייה. זה הוצאת ילד מהבית, שהוחלט לא לתת - - -

לא כל פנימייה היא הוצאת ילד מהבית.

מתוך בחירה. אצלנו זה רק מתוך בחירה וד"ר קדמן ציין את זה.

אני עדיין חוזרת ושואלת – למה בתוך מסגרת החינוך הרגיל הם כן יכולים להתחנך ובחינוך ההתיישבותי לא?

זאת ההנחיה.

השילוב בבית הספר הוא חד משמעי, ילד שבארץ נמצא. אנחנו מחויבים לתת לו בית ספר ולמידה וכל מה שהחוק מחייב אותנו והבעיה זה התנאים בתוך הפנימיות, המחויבות של ההורים לתשלומים וכן הלאה. צריך לבדוק את זה, אבל בעיקרון את הלמידה בבית הספר, גם בחינוך ההתיישבותי, יש תלמידים שחסרי מספר זהות ישראלי עם דרכונים או חסרי כל זהות, שלומדים גם בחינוך ההתיישבותי. הבעיה היא שזה תהיה פנימייה. צריך לבדוק את זה, אני לא יודעת למה.

הסיפור הוא כלכלי, הוא לא כי אין להם - - -

כלכלי.

כן, אז זה מה שאני אומרת. זה לא כי אין להם תעודת זהות, זה כי ההורים לא עומדים בתשלומים או לא יכולים לעמוד בעצם בתשלומי ההורים.

יש החלטה - - -

יש החלטה של מי?

של משרד הפנים, לא יודעת. משרד הפנים - - -

אני מבקשת לבדוק את זה, כי זה נראה לי די מוזר שדווקא בחינוך ההתיישבותי לא מקבלים ילדים, לא כאלה של מהגרים, לא כאלה שהם חסרי תעודת זהות. זה לא מרגיש לי טוב.

את הפליטים קיבלנו בהחלט.

לא, לא, אני מדברת על פנימיות של החינוך. אני יודעת - - -

רק עם מספר זיהוי ישראלי אנחנו מקבלים.

כי אתם החלטתם? אני לא סתם שואלת. כי החינוך ההתיישבותי החליט?

אני חושבת שזה מאז. אני עובדת רק 30 שנה בתחום ומאז ומתמיד זה רק עם מספר זיהוי ישראלי, קיבלנו את הילדים לפנימיות של המינהל.

אני אשמח שהנושא הזה ייבדק, בסדר? אני מבקשת שתיבדק הסוגיה של אי קבלת ילדים ללא תעודת זהות בחינוך ההתיישבותי אל מול קבלתם בחינוך הרגיל. של מי ההחלטה הזו, אני חושבת שזה מעורר פה, לי לפחות, איזה שהוא - - -

אוקיי, התייחסות אחרונה. בבקשה.

רות דיין, מרכז השלטון המקומי.

אה. אז אני ביקשתי לבדוק אם הגעתם. יש לי בשבילכם משהו. אוקיי, בבקשה.

אנחנו, אני מתארת לעצמי מצטרפים בוודאי לעמדת הוועדה ולכל הדיון שהתקיים פה, להמשיך את התכנית הלאומית לבטיחות ילדים, למניעת היפגעות ילדים שהתחילה והתקיימה במשך שנה שלמה עבודת מטה רצינית שארגון בטרם הוביל עם כלל משרדי הממשלה, עם השלטון המקומי, עם מד"א, כיבוי אש, משטרת ישראל, כל הגופים, ביטוח לאומי, כל הגופים שבעצם שותפים לתרום לבטיחות ילדים.

התהליך הופסק והוא לא ממשיך - - -

לא, התהליך לא הופסק. התכנית מוכנה, צריך עכשיו להביא אותה לידי יישום.

מימוש. לידי החלטת ממשלה ומימוש. לא כל יום נעשית עבודה כזאת. הערך המוסף של התכנית הזאת זה שהיא עבודה רב מערכתית. לאורך כל הדרך בכל הדיונים ראינו איך חלקיקי מידע שיש אצל משרד הפנים ואצל השלטון המקומי מתחבר עם משרד המשפטים ודברים פשוטים, שבחקיקה פשוטה, בתיקונים פשוטים, יכולים לשנות מצב ולפעול לבטיחות ילדים בצורה מיטבית יותר.

לא תמיד זה תקציב, אלא זה משאבי ידע ומשאבי תכנון ועבודה משותפת; וכל התכניות האלה בסופו יום נשפכות, רובן נשפכות לתוך הרשויות המקומיות. הרשות המקומית בסופו של יום מחויבת לבטיחות האזרחים שלה ובכלל זה הילדים. מהיבטים סביבתיים של בריאות ותשתיות, של תקן נכון למתקני שעשועים ושהמדרכות יהיו באופן תקני כדי שהילדים לא יפלו. מהדברים הכי - - -

שזה גם אתם יכולים לדאוג עוד בלי שאנחנו נטפל ב - - -

בוודאי, בוודאי. אני מדברת על - - -

בתכנית הלאומית ובאיזה שהוא מערך כולל.

אני מדברת על המחויבות. כן, אבל גם קביעת תקן של מכון התקנים ואישור של הממונה על התקינה במשרד הכלכלה למתקני שעשועים, אלא תהליכים שלפעמים צריך לעשות סוג של זירוז כשמעלים נושאים לפעולה, בסופו של יום הרשות המקומית נערכת לבצע את זה. לפעמים יש צורך בתקציבים, לפעמים יש צורך בלפרוש תכנית עבודה למשך שנים, אבל אין ספק שהרשויות המקומיות מחויבות לנושא הזה ופועלות; אבל עבודה רב מערכתית של כלל משרדי הממשלה, הגופים והשלטון המקומי, אני מאמינה שיתרמו לבטיחות ילדי ישראל.

אני רוצה רק לתת הערה. אמרת את זה, היא לא שתולה, אגב, זה בא מיוזמתה. אמרת את זה לבן אדם המתאים, לחברת הכנסת שאשא ביטון. היא המובילה של התכנית הלאומית, היא אימצה אותה והיא בעזרת השם, יחד - - -

אנחנו נשדרג אותה.

יופי.

אוקיי, תודה רבה. הרמת לי גם להנחתה, ככה לשתי נקודות סיכום. אני ברשותכם מסכמת את הדיון. אני אתחיל דווקא עם הסיכום שקשור בשלטון המקומי, אבל עוד רגע לפני כן, אני כן רוצה לנצל את הבמה הזאת.

דיברת על מתקני שעשועים וכו'. אני יודעת שבמפרט של השלטון המקומי ואני חושבת שיצא לנו לדבר על זה, יש את כל הנושא של הצללה, אבל זה וולונטרי. זאת אומרת רשות בסוף יכולה לבחור אם היא שמה עוד נדנדה או שהיא מצלילה את הגן.

אין תקן שמחייב, תקן ישראלי שמחייב.

אז אני אומרת, אנחנו יודעים כולנו ובהרבה מקומות זה כבר בצורה וולונטרית כן מקבל ביטוי. לחייב את זה כחלק מהמפרט.

זה קיים במפרט של החברה למשק וכלכלה.

אני יודעת שזה קיים, אבל אנחנו לא מחייבים. זאת אומרת בסוף הם בוחרים אם זה עוד נדנדה או עוד מגלשה או להצליל את הגן, ואני חושבת שאנחנו צריכים לתת איזו שהיא עדיפות לנושא של ההצללה, עד שאנחנו נסדיר את זה בחקיקה. אנחנו נלך גם לתהליך של חקיקה, אבל - - -

כן, אבל ההצללה יכולה לבוא בהרבה צורות. היא יכולה לבוא באמצעות עצים ואז אנחנו הולכים להצללה - - -

אני אפילו לא אומרת איך תצלילו, אבל שתהיה שם הצללה.

כי במקרה נחשפתי לוונדליזם מאד מאד גדול ברשות מקומית שילדים עושים בנושא הזה, ואז זה הופך להיות טרמפולינה מסוכנת. זאת אומרת צריך למצוא את האיזונים.

בסדר, צריך לבקר את זה. אנחנו מדברים ודיברנו בדיון שהתקיים כאן אנחנו דיברנו על שני ערוצים. אחד לטווח הארוך, שזה באמת הצללה טבעית, ואחד לטווח הקצר, שזה הצללה שהיא לא דרך עצים אלא דרך מפרשיות וכו'. וכן, גם יש אחריות על הרשות המקומית, יש שם פקחים, להסתובב ולעבור ולראות שהדברים נמצאים במצב שהוא תקין, בדיוק כמו שצריך לבדוק את המגלשות ואת הנדנדות וכל דבר אחר.

אני אשמח מאד אם תיקחי את ההערה הזו ותנסו לקדם את זה שהצללה לא תהיה וולונטרית, אלא תהיה חלק מהמפרט הבסיסי ולנסות לקדם את זה.

אי אפשר לחייב מה שלא בחוק ולא בתקן.

אפשר. לא, אל תגידי - - -

לחייב? לחייב? מרכז שלטון מקומי לא יכול לחייב אף אחד.

כן, כמרכז שלטון מקומי את יכולה לבוא ולומר לרשויות חשוב שיהיה זה וזה וזה.

זה לא הסמכות. מרכז השלטון המקומי הוא גוף ממליץ, מייעץ, מעדכן, משתף, אבל הוא לא גוף מנחה. זה המנדט של מרכז השלטון המקומי. אנחנו לא משרד הפנים. מי שקובע סטנדרטים - - -

בסוף אנחנו קובעים סטנדרטים. לא כל דבר צריך להיות בחקיקה ואנחנו נעשה את זה בחקיקה, אבל אני חושבת שיש דברים שאנחנו יכולים למנוע עוד רגע לפני שאנחנו - - -

יכולות להיות המלצות, כמו שהוצאנו המלצות בנושא של בטיחות בסביבת מוסדות חינוך. המלצות כן, אבל לא הנחיות. אנחנו לא גוף מנחה, אנחנו לא רגולטור.

עצוב לי לשמוע את זה, אבל בסדר. אנחנו נטפל בזה.

אז אולי זה התפקיד של משרד הפנים. משרד הפנים אחראי על הרשויות המקומיות והוא המחוקק שלהן והוא הרגולטור שלהן, אבל לא מרכז שלטון מקומי.

אוקיי, אנחנו נטפל בסוגיה הזו משום שהיא רק חלק אולי מהדיון הכולל. מה שאני מבקשת מהמשרד לביטחון פנים ואני מסכמת, אלה ההמלצות. סליחה, מהמרכז לשלטון מקומי:

זה פעם אחת את הנושא של איוש תקנים של קב"סים. טוענים פה שאין איוש מלא, שמתקשים למצוא קב"סים. אני לא מכירה את הנתון הזה. אני יודעת שהקב"סים הם עובדי שלטון מקומי. פשוט לבדוק שכל רשות באמת עושה את המאמץ כדי לאייש את התקנים שהיא זכאית להם.

יש 60 תקנים פנויים כרגע.

אז אני אשמח מאד שהמרכז לשלטון מקומי יבדוק את זה מול ה - - -

כולם לא מאוישים כי?

צריך לבדוק. צריך לבדוק למה הם לא מאוישים, אם זה עניין שהרשות לא מתאמצת מספיק או - - -

השכר שלהם לא מוצמד להסכמי העבודה. הבעיה נובעת מזה שהם היסטורית היו צמודים להסכמי העבודה של המורים. מה שקרה, בשנים האחרונות יש אופק חדש ועוז לתמורה, הסכמי השכר של המורים מאד השתפרו והאנשים שצריכים לבוא מתוך חינוך והוראה לא רוצים לבוא, כי הפערים הם מאד גדולים. זו ירידה מאד גדולה ברמת השכר של העובדים. הם מוצמדים עדיין להסכמים הישנים.

אני לא יודעת בדיוק איפה העניין עומד, אבל אני יודעת שמיכל מנקס הייתה מעורבת במהלך ואבי קמינסקי וכל הגורמים - - -

היה על זה דיון נפרד בוועדת החינוך. שווה לקרוא ולהבין.

אז בבקשה, אני מבקשת לבדוק את זה מול הרשויות ואם יש בעיות שהן קונקרטיות, אז אנחנו נשמח לקיים על זה דיון.

דבר שני שגם דובר כאן, גם בוועדה הנוכחית וגם יצא לנו לדבר בעבר, הנושא של המטצ'ינג לילדים בסיכון. שרשויות, עד שהן חותמות על הטפסים ועד שהן משחררות את הכסף, זה תהליך כזה שבסופו של דבר ילדים נופלים בין הכיסאות ואנחנו המלצנו ליצור מערך שבו יש קיצוץ אוטומטי של הרשות, כחלק מהתקציב של משרד הרווחה - - -

מדברים על 360?

לא, אני מדברת על בכלל.

הוצאה לפנימיות.

זה לא רק הוצאה לפנימיות. יש מערך. זה גם הנושא של הועדות לצורך העניין במעונות וכל השירותים של ילדים בסיכון, בסופו של דבר מחייבים חתימה של גזבר, של רשות. צריך לראות איך אנחנו פותרים את זה, שזה לא יהיה נתון לשיקול דעתו של ראש עיר כזה או אחר, אלא ילד שנמצא בסיכון, יש קיזוז אוטומטי - - -

אז צריך לקיים על זה דיון נפרד ולהבין יותר.

בשמחה רבה. אז צריך לכתוב ואנחנו נקיים גם עם משרד הפנים וגם עם השלטון המקומי ועם כל הגופים הרלבנטיים. אנחנו מדברים על עניין שהוא רוחבי, לא רק עניין של פנימיות, אלא בכלל, כבר מהגיל הרך, ילדים בסיכון, איך אנחנו מטפלים בהם.

צריך לפנות למשרד הפנים, לראות איך מסדירים את מעמדם של ילדי עולים, הם מוגדרים היום כתיירים, לראות איך אנחנו באמת עושים הסדרה של הנושא. אני אישית פגשתי כמה כאלה בפנימיות. אני יכולה לומר שכואב הלב, במיוחד בשלב שבו הם כבר צריכים להתגייס. הם היו טובים עד עכשיו, עכשיו כשהם באים להתגייס – האבא יהודי, האמא לא – אופס, הם לא רשאים. באמת, ילדים שהם מלח הארץ, חלק מאיתנו. אין שום סיבה שלא נסדיר את זה.

ומדינת ישראל כבר השקיעה בהם.

כן, אני מטפלת בחלק מהמקרים ברמה אישית, אבל אני חושבת שצריכה להיות פה איזו שהיא התייחסות מערכתית.

כמו שאמרתי, אני מברכת על הקמת הוועדה לפתרון חינוכי בפזורה הבדואית. אני חושבת שזו אחת הבשורות שיוצאות מהוועדה הזו, ואני מקווה שבאמת אנחנו נתבשר גם על יציאה ליישום לקראת שנת הלימודים הקרובה.

אני מבקשת שנקיים דיון בנושא האפליקציה, נבין בעצם את המערך החדש של מאור – איך הוא עובד, מה נדרש לו כדי שיהיה אפשר לקדם את זה ואיפה אנחנו יכולים לסייע בקידום. והכי חשוב; איך אנחנו אחר כך מביאים את זה למודעות של כלל הציבור, כי זה שאנחנו יודעים והם יודעים זה לא מספיק. צריך ליצור מערך של הסברה לפחות ברמה התחלתית.

והדבר האחרון זה בחינת הטיפול בילדי מהגרים, מבקשי מקלט. אנחנו אפילו נקבע סיור במסגרת הוועדה, כדי לרדת ולראות באמת מה קורה שם ומשם איך אנחנו מתקדמים במתן טיפול ראוי.

אני חייבת לציין, אני בררתי את הסיפור הזה גם בשיתוף עם יוניס"ף וגם היה לי שיח עם אגף מסילה בעיריית תל אביב. אנחנו מדברים על אנשים שאי אפשר להוציא אותם מהארץ. זאת אומרת על פי האמנה הבינלאומית הם חלק מכאן ואנחנו לא יכולים לשחרר אותם. אין להם ארץ מוצא ואנחנו צריכים לראות איך בנתונים האלה אנחנו בעצם נותנים את המיטב, כי בסופו של דבר הם יהיו חלק מהחברה העתידית שלנו ואנחנו רוצים אותם נורמטיביים, משתלבים, עצמאיים. ולכן אני רואה את זה כחלק גם מאחריות כוללת שלנו בהתייחסות לילדי מהגרים.

המון תודה לכולכם ואנחנו ניפגש בדיונים הבאים.

הישיבה ננעלה בשעה 12:25.