הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 38

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, ב' בשבט התשע"ו (12 בינואר 2016), שעה 10:00

אפליית ילדים בשל משקלם

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

אורי מקלב

דב חנין

תמר זנדברג

שולמית כהן - מדריכה ארצית בקידום בריאות, משרד החינוך

נטע ידיד - מדריכה ארצית ביחידה לחינוך למיניות, משרד החינוך

חוה אלטמן - אחראית ארצית לתזונה בבריאות הציבור, משרד הבריאות

איילת קלטר - מנכ"ל אדם ומלואו

יעל קלטר - בתה של איילת קלטר

עדי ברקן - צלם אופנה סוכנות דוגמנות, עמותת simply you

אורלי דנסקי גרינברג - צלמת, סוכנות דוגמנות, מנהלת קשרי חוץ בינלאומיים, עמותת simply you

מור מרדכי מנזלי - מרואיין, HOT, עדות מטעם איילת

תום אנטופולסקי - מרואיין, עדות מטעם איילת

ענת כהן - מפיקה, רשת

לימור טירקל - עורכת אחראית, רשת

נירית זידר - מתנדבת, האגודה לזכויות החולה, אדום מלואו

קרן זילברמן - עורכת דין, יו"ר פורום זכיות הילד, לשכת עו"ד

אנסטסיה דן - דיאטנית, מקצועות פרא-רפואיים

אהרון פוקס - מזכיר קיבוץ נען, התנועה הקיבוצית

הדס פוקס - הורה, תנועת ההתיישבות

נדב פוקס - ילד, תנועת ההתיישבות

יאנה מישייב - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

תמי ברנע

ר.כ., חבר המתרגמים

אפליית ילדים בשל משקלם

בוקר טוב לכולם. תודה על נוכחותכם, אני ברשותכם אפתח את דיון הוועדה בנושא של אפליית ילדים בשל משקלם. אנחנו עדים לתופעה שבה בעצם ילדים מוקנטים, סובלים מתגיות חברתיות ומהתנהגות שהיא מאד מעליבה ופוגענית, בין אם זה בסביבה הבית ספרית, אבל לצערנו הרב אנחנו נחשפנו למחקרים שמראים שהפגיעה היא גם בבית, זאת אומרת הילדים סובלים מהתנהגות פוגענית בשל המשקל שלהם, גם בסביבה שאמורה להיות מאד מוגנת ומכילה ועוטפת, דווקא מההורים.

אנחנו ננסה ללמוד על התופעה ולראות איך מבחינה חברתית אנחנו מנסים לחנך או ליצור מציאות שהיא קצת אחרת, כי אנחנו בסופו של דבר שותפים, אני חושבת, לדימוי ולתדמית שאנחנו מעניקים לאותם ילדים, או בכלל לאנשים שהם בעלי משקל עודף, אם זה דרך מודל היופי שאנחנו משדרים – אם זה בפרסומות, אם זה בתכניות טלוויזיה – ואם זה אפילו בתכניות לימודים.

אנחנו תיכף נשמע את איילת שתציג בפנינו את המחקר, אבל אנחנו באמת עדים לכך שגם בתכניות לימודים יש שימוש במונחים של רזה ושמן וזה הופך להיות כחלק ממשהו שמאפיין את הילד כתכונה. אנחנו כולנו יודעים שלהיות שמן או רזה זו לא תכונה אלא זה מצב פיזי שבו נתון הילד וננסה לראות איך אנחנו מפרקים את זה בהיבט החברתי.

אז איילת, בבקשה.

אני לא יכולה להתחיל.

את לא יכולה כי?

אני צריכה לסדר את המחשב.

אוקיי, אז אני אנצל את הזמן כדי להתחיל דווקא מחוויה טובה ולהראות שאפשר ברמה החברתית להעביר מסרים אחרים, ואני הולכת לפרגן למסגרת שלא כל כך פרגנתי לה בשנים האחרונות וזו החוויה שהייתה לי בפסטיגל השנה. פעם ראשונה שאני מגיעה עם הבת שלי, צופה בפסטיגל ואני רואה ילדים בכל הגוונים ואני רואה רקדניות מכל הגוונים. הם כבר לא רק השדופות והגבוהות ולא מודל היופי שאנחנו ניסינו ככה לשדר אותו בשנים האחרונות, אלא באמת יש במה ומקום לכולם.

ואני חושבת שאם אנחנו נתמיד בקו הזה ואנחנו נראה גם לילדים שלכולם יש מקום וכולם יכולים להיות מוכשרים, וזה לא משנה אם הם רזים או שמנים, מלאים יותר או מלאים פחות, כולם בסופו של דבר יכולים להיות חלק מהחברה, כולם בסופו של דבר יכולים להצליח ואני חושבת שאנחנו נוכל להגיע להישגים גם בתחום הזה.

אין שאלה שאנחנו צריכים לחנך לאורח חיים בריא ושאנחנו צריכים לשמור באמת על תזונה נכונה וכו', אבל אני חושבת שזה נושא אחר לדיון. כי בסופו של דבר אנחנו יודעים שהרבה פעמים זה לא רק תוצאה של אורח חיים כזה או אחר, אלא זה באמת מצב פיזי נתון ואנחנו צריכים לתת לכל ילד את התחושה שיש לו מקום ושהוא שווה לכולם. אנחנו מדברים על קבלת האחר והשונה, מבחינתנו הם חלק אינטגראלי מהחברה.

איילת, את רוצה בכל זאת לפתוח ולספר?

חבל לי, כי אז כל מה שהכנתי להגיד - - -

אוקיי, אז אנחנו נתחיל דווקא עם סיפורים אישים ואחר כך אנחנו נפנה לעדי ברקן, לצלם האופנה שהרים את הדגל ואמר אוקיי, עד כאן הרזון, בואו אנחנו נבין שאפשר להיות יפים גם כשיש קצת בשר על הגוף. אנחנו נתחיל עם מור מנזלי. בבקשה מור.

שמי מור מנזלי, אני בן 30 מתל אביב, עובד בחברת שיווק דיגיטאלי ביום ובגמילה מעישון בערב. אני גאה לקחת חלק בדיון הזה היום ונושא האפליה על בסיס משקל מלווה אותי מגיל צעיר מאד. עד גיל 6 לא סבלתי מעודף משקל, ואני אומר "סבלתי". תהליך ההשמנה שלי החל כאשר הוריי עברו דירה בפעם הראשונה ונותקתי מכל החברים ומהסגרת שלי ושם בעצם התפקיד של האוכל החל לתפוס. כי לאורך הילדות שלי האוכל היה פרס כשהייתי ילד טוב והוא היה נחמה כשהייתי עצוב והוא ניתן לי בכל פעם שהרגשות סערו.

אז במשך השנים למדתי שאוכל הוא ישות בחיים שלי, שאני מתמודד איתה ושהיא עוזרת לי כשאני צריך אותה. ולכן ברגעי הבדידות בבתי הספר שעברתי אליהם, האוכל תמיד היה שם והייתי אוכל הרבה יותר.

עברתי בילדותי שלושה בתי ספר יסודיים, בכולם הייתי השונה, השמן, החריג, חוויתי חרמות, אלימות פיזית ועלבונות שמלווים אותי עד היום.

השנים האלה עיצבו את זהותי. למדתי שאסור לי לבלוט בין ה - - -, למדתי להטיל ספק בעצמי, להתבייש ולשנוא את המראה. נדמה היה שהדבר בא באופן טבעי לכל הילדים בבית הספר, נראה כי הדחייה משמנים מתחילה בלידה, כאילו היא טבועה בגנים שלנו כבני אדם.

עם השנים הקולות של הסובבים אותי נטמעו בי, הפכו לקול שלי. אני הפכתי ללועג, לשונא, לאדם זר בתוך גופי. יש דיסוננס מושלם בין מור של המחשבות לבין מי שאני רואה במראה, שכל מבט בה מבהיל אותי ומכעיס אותי.

חשוב לציין שהמבוגרים בחיי לא ידעו כיצד להכיל את הבעיה שלי. הורי לקחו אותי לדיאטניות, קבוצות תמיכה, חדרי כושר, חוגים, כאשר כל כישלון באחד מהתחומים האלה קיבע בי את האמונה שאני לא בעל ערך.

גם בבגרותי המשקל עמד לי למכשול, בין עם המדים הצבאיים, שבהם מידתי הייתה מ' – מיוחד, למרות ששקלתי הרבה פחות ממה שאני שוקל עכשיו. לא הייתי חריג. מדי העבודה שלאורך השנים תמיד הייתי צריך לבקש בגדים באופן מיוחד. תמיד הרגשתי לא בנוח בתוך הבגדים. גם עכשיו, כשאני יושב כאן, אני כל הזמן מרגיש שאני צריך לסדר את עצמי כי המראה יותר חשוב מכל דבר, מאיך שאני מתבטא, מאיך שאני נשמע, מהחכמה שלי – המראה קודם כל צריך להגיע.

חשוב לי לציין שזה משהו שיכול להיפתר על ידי הסביבה הבוגרת בחיים. כי ילדים תמיד יהיו אכזריים. זה הטבע של ילדים להיות אכזריים. אנחנו יכולים לחנך אותם להכיל וזה משהו שיכול לקחת זמן, אני מאמין שיכול לקרות, אבל המבוגרים הם אלה שצריכים ללמוד איך להכיל את הילד ולהראות לו שהוא לא חסר ערך, שהוא לא תלוי במשקל שלו, שהאופי שלו הוא מה שחשוב ואני מאמין שאם נעשה את זה אז נוכל להגיע למציאות טובה יותר.

מור, אתה חווית את זה גם בסביבת הבית, המשפחה? זאת אומרת נתנו לך להרגיש שאתה חריג? ניסו להפעיל עליך לחץ לשפר את המשקל שלך?

כן. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי בדיאטות. אני בעצם קודם כל השמנתי. ברגע שהגעתי לגיל בגרות, שבו זה הפריע לי מבחינה אישית, התחילו לקחת אותי לדיאטניות, לעשות לי דיאטות, מרזי מורית שהייתה בזמנו. עברתי המון המון תהליכים. זה תמיד היה ממקום טוב. אמא שלי תמיד רצתה שאני ארזה כדי שלי יהיה יותר טוב, כאשר בעצם המקום היה הפוך – אני שמנתי כי היה לי לא טוב. אני שמנתי כי האמנתי שאוכל הוא דבר טוב, שאוכל הוא דבר שעוזר, שמנחם, שהוא שם כי הייתי לבד. כי לא היה מי שהבין אותי ואת הבעיות שלי.

אוקיי, אתה מעלה פה סוגיה חשובה באמת ביכולת שלנו לטפל גם בסוגיית ההשמנה, כשאנחנו נבין מה המקום של האוכל בחיים שלנו ואיזה פונקציה הוא בעצם ממלא, ויכול להיות שאם במקום להתעסק במשקל של הילד, אנחנו ננסה להבין אם יש איזה דברים שעומדים מאחורי זה, אז אנחנו אולי נצליח בעצם להרוויח את שני הצדדים – גם לטפל בבעיות האמיתיות וגם לעזור לו להתמודד עם המשקל.

נקודה חשובה מאד. תודה רבה, מור. הצטרף אלינו חבר הכנסת דב חנין, בוקר טוב. אתה רוצה להצטרף לדיון?

אני רק רוצה להגיד כמה מיליםך.

בבקשה.

קודם כל אני מודה לך על קיום הדיון הזה. כמובן שבהמשך לדברים שלך, כמובן שאלה של חינוך לתזונה נכונה היא חשובה והיא חלק מרכזי בעבודה שלנו מול מערכת החינוך. מערכת החינוך צריכה בהחלט לתרום לתזונה נכונה ומאוזנת של ילדים.

אבל בכל זאת אני רוצה לחזור להיבט הראשון של הדיון, כי גם אני שומע על באמת מקרים שבהם ילדים נפגעים בתוך מערכת החינוך בגלל למשל בעיות משקל. מה שאנחנו צריכים לנסות להבטיח, זה שמערכת החינוך תהיה מקום חם ועוטף לילדים, גם אם יש להם קשיים, בעיות, מורכבויות, שוניות כאלה או אחרות. וסביבת ילדים יכולה להיות קשה ולפעמים אפילו גם אכזרית.

המסר שאנחנו צריכים שלהעביר למערכת החינוך, זה החשיבות של היכולת להיות מקום עוטף ומגן על ילדים שונים, עם שוניות, מורכבויות, קשיים, אפילו בעיות בריאותיות ואחרות ולכן אני חושב שהדיון הזה הוא חשוב והעבודה שלנו מול משרד החינוך ומערכת החינוך בתחום הזה היא מאד חשובה.

תודה רבה.

תודה רבה חבר הכנסת דב חנין. עדי ברקן, אני אשמח לשמוע את התייחסותך.

כן. קודם כל לענות לחבר הכנסת דב חנין. אל תצפה כרגע שמשרד החינוך ישנה את התמונה. אני הייתי לא פעם אחת ולא פעמיים, ישבתי עם האנשים שמחליטים במשרד החינוך. כרגע הטענה במשרד החינוך היא שלא מדברים על הפרעות אכילה, על בעיות של דימוי גוף במערכת החינוך. כן, כמו שלא דיברו לפני 50 שנה על סמים ועל אלכוהול.

צריכה להיות פה חשיבה מחודשת, צריך לעשות פה רגע חושבים, כי גם אלה שאמורים לחנך את התלמידים שלנו, נגועים במגפה הזאת.

בתחילת שנות ה-90 נעשה שינוי במודל הגוף העולמי. בא מעצב בשם קלווין קליין, החליט שהוא לוקח דוגמנית בשם קייט מוס, שהיא המודל הבא. הכל נהדר ויפה, רק שהוא הפך את המרוץ לרזון למרוץ לשידפון. אם בתחילת שנות ה-90 יכולנו להגדיר בחורה רזה שהיא מידה 38-40, היום בחורה רזה זה קולב עם דופק.

אני הייתי חלק משרשרת החיול, מההחלטה לקחת דוגמנית לא רזה, שדופה, למצב שיש היום קרוב למיליון וחצי איש שסובלים מבעיות של דימוי גוף/הפרעות אכילה, סמים ואלכוהול. כשאני ניגש לבתי הספר, אני נפגש עם 6,000 בני נוער בחודש, אני פעמיים בשבוע בבתי ספר.

אתה עושה את זה באופן - - -

בהתנדבות מלאה. יש לי עמותה, simply you, שהקמתי לפני 10 שנים. אנחנו לא גובים שקל מאף אחד.

איך בעצם הגעת לנושא הזה?

כשאני הבנתי שלהגיד למישהי את יפה, תורידי ארבעה קילו, זה בעצם לשלוח אותה להתאבד, עצרתי. והייתי לי הזכות להיות חלק מההצלה של אותה נערה בתחילת שנות ה-2000 ואז הבנתי שבעצם שהלכנו רחוק מדי. הלכנו רחוק מדי עם בחירה של דוגמניות, הלכנו רחוק מדי עם תוכנת הפוטושופ. קיבלנו תכנית פוטושופ שאמורה לעזור לנו טכנולוגית באסתטיקה, אבל לא רק אני קיבלתי את זה, קיבלו גם מעצבי האופנה.

וכשמעצב אופנה סוגד רק ליצירה, ולצערי זה גם מתחבר לפנטזיה המינית שלו, הוא רואה רק דבר אחד – איך אני מוכר. וכשלוקחים את הבגד ובאמת מניחים אותו על קולב, הוא נראה הכי טוב, כי אין שום סימני גנטיקה שונים שיכולים לשנות את הבגד. איך אמר לי מעצב פעם? הוא אמר לי תקשיב, עדי, זה עובד, זה מוכר. אני כל שנה מקטין את המדיה, אני גם חוסך בבד, אבל זה גם מוכר. אז אני שאלתי אותו, אתה יודע שמתחת לבגד יש גוף של אישה? אז מה הוא ענה לי? שתתאים את עצמה.

עכשיו, הוא לא אומר את זה ממקום של רוע, הוא ממקום שנמצא מעבר לקופה, הוא עושה את הסקיצות שלו, שחבל שלא הבאתי מצגת שתראו איך בסקיצות הוא רואה את האישה, וזה עובד וזה מוכר. כי לא רק במודל בשינוי היופי. בתחילת שנות ה-90 אנחנו היינו פה עם ערוץ אחד, ומה קרה? קיבלנו את הערוצים המסחריים, קיבלנו את האינטרנט, וקבענו סטנדרטים חדשים בעולם. הנראות, קודם כל הנראות.

מי קובע לנו את הנראות? בואו נעצור לרגע, מי קובע לנו את הנראות? קבוצה של מעצבים שמוכרים בגדים, עזוב את העדפות המיניות שלהם. אין לי בעיה עם גייז, 50% מהחברים שלי הם גייז, אבל יש לנו בעיה שאנחנו נכנסים לסטודיו. כי כשאני נכנס לסטודיו ואני הולך לצלם את קוקה קולה, אז אני אבחר 12 נשים שונות ב-12 מידות שונות, כי יש 32 סוגי גנטיקה בעולם. אבל הוא נכנס לסטודיו, הוא רואה רק אחד – את המודל הכי רזה, שבדקתי, שרק 4% מהכלל האוכלוסייה יכולים להידמות לו. מה קורה עם ה-96% האחרים?

אז שאני מגיע לבית ספר ואומרת לי ילדה בת 12 תשמע עדי, אמא שלי סיפרה לי שכשהיא הייתה בכיתה י"ב, הן היו יורדות לשירותים לעשן סיגריה. אנחנו יורדת להקיא. עכשיו, זו לא אחת ולא שתיים. אם אני אומר שמ-6,000 בני נוער, מעל 50% נמצאים שם, 50% נמצאים שם. ואני שואל אוקיי, אז מה את עושה עם זה ורד? היא אומרת לי אני בטח לא אספר לאמא. אני אומר לה למה? כי אמא תיקח אותי כמו שהיא לקחה את הילה ואז היא תגיע לפסיכיאטר ותיתן לי כדורים ואני לא פסיכית. ברור שאת לא פסיכית. היא בסך הכל רצתה ללכת לבית הספר, לחזור הביתה בשלום. אנחנו מפריעים לה.

והצלחנו להעביר אחרי 12 שנה את חוק הפוטושופ. חוק הפוטושופ נועד לדבר אחד, לשפר את דימוי הגוף בפני הנוער. אין פה שום-. עשינו מחקרים, מצאנו את הקשר המכריע בין מודל היופי לבעיה של דימוי גוף, ומה קרה בפועל? קיבלנו משנה לשנה דוגמנית יותר רזה. אנחנו.

יושבים פה הורים שבתחילת שנות ה-90 היו בגיל טיפש עשרה. אל תצפה מהם שיבוא השינוי. הם גם שם. בתחילת שנות ה-90 עם התפרצות המדיה, קיבלנו רק מודל אחד. אל תצפה מההורים שהיום בגיל 35, 50, שיבוא השינוי. הם גם בפנים. זה בפתיחה של המקרר בדיאט, ואל תאכלי, אל תשמיני. ואז אם נכנסים מקבלים חוברת צביעה. כשאני הייתי קטן והייתי מקבל חוברת צביעה, היו ספורטאים עם חבילת טושים. היום יש טוש אחד, כי בטוש אחד היא מסיימת את כל הממדים של הגוף.

ואז היא תיכנס לרשת המבורגרים ותקבל מתנת ילדים והבובה תהיה כזו. כי מי שמעצב את הבובה הזאת, ובראטס והשאר זה מעצבי אופנה. ואותם מעצבים שמעצבים לראלף לורן, מעצבים לילדים שלנו איך להיראות. ואז מגיעה המדיה ואם הילד שלך יצא מהבית לפני שהוא הבין שהוא הכי יפה בעולם, הוא לא שלך. הוא שלהם. ואנחנו מחכים לו בבית ספר.

מתי ראיתם בבית הספר יושבים בנים ובנות ואוכלים ביחד? או תחשוב יותר גרוע. כמה סנדביצ'ים מזה שאנחנו מכינים בבוקר, באמת נפגשים עם הקיבה של הבן שלנו או של הבת שלנו ונשארים שם. אני אגיד לך, אחוזים בודדים. הם רוצים להיראות טוב. המשמעות להיראות טוב זה להיות רזה. מה זה רזה? זה רווח בין הרגליים ועצמות בחוץ. זה כבר לא המידה.

ומעצבי האופנה יושבים שם למעלה באולימפוס וצוחקים על כולנו. למה? כי הם שולטים במדיה. תיכנס היום לערוצים. אני מקווה ש-. אף אחד מהמדיה לא הגיע לפה - - -

כי הם מכתיבים. הם מכתיבים מה יפה ומה נכון ומה זוהר ומה טוב.

יפה מאד. אם אתה פותח ערוץ 2 ואתה רואה שהמודלים בין הגבר לאישה שוקלים אותו דבר ורואים אותו דבר, מה אתה מצפה מהבת שלך?

יש פה מגפה נוראית של בעיות של דימוי גוף. חייבים לעשות את זה ויותר מזה. כשאנחנו העברנו את החוק פה עשיתי מסיבת עיתונאים ובא כתב של FD1 והוא אמר לי תגיד לי עדי ברקן, צלם אופנה הכל טוב ויפה, אתה חושב שמפה מתל אביב תוכל לשנות את התעשייה? אמרתי להם נכון, פה אנחנו נראה לכם מה הבעיה, נראה לכם איך אפשר למנוע אותה ובעיקר איך לטפל בא. הוא צחק עלי.

בשנתיים האחרונות לא ירדנו מהמדיה בצרפת. החוק עבר ערב קריסמס. חוק שאנחנו כתבנו פה, אור לגויים. הצרפתים העבירו את זה. יותר מזה, שישה חודשי מאסר בפועל, 75,000 אירו קנס על כל עבירה. ואני אגיד לך יותר מזה, איך הוא צחק, הוא אמר לי אתה יהודי רחמן, עדי, אצלי ישבו בכלא.

צרפת זה לא תל אביב, זה קלווין קליין, זה ורסאצ'ה, זה קנזו, זה כל המעצבים. הם הולכים לאכול אותה, מהאחד בינואר 2017. הם לא מדברים, הם עושים. ופה יש חוק כתוב, פה יושבים כולם, יושבים - - -וצוחקים על העולם. למה? כי כולנו משועבדים לזה. לא צריך לעשות יותר מדי.

מערכת החינוך צריכה להבין שיש פה בעיה. אנחנו לא צריכים אתכם כדי שאנחנו לא נדבר על זה. יש חוגי-. התלמידים האלה לומדים תמרורים היום. צריך לעצור לרגע ולחשוב קודם כל איך מעבירים את זה. אני יודע להעביר את זה. אנחנו עושים את זה בהתנדבות. אפשר לעשות עוד 200 כמוני, זה לא שאני המצאתי את האטום. אני לא פסיכולוג. עובדה שאני מצליח.

יש לי בעמותה 186 ילדות מגיל 5 עד גיל 45, שהיו במסגרות אשפוזיות, שלקחו כדורים פסיכיאטריים וכולם אצלנו מגיעים בחזרה. חוזרות לקהילה, חוזרות לבית ספר, מפסיקות להקיא, חוזר המחזור, מתגייסות לצבא ומתחתנות. למה? כי הבעיה היא בעיה חברתית. אל תנסו פה לעשות ועדות חקירה ופסיכיאטרים, זה לא כתוב בשום ספרי DSL. לא שם. המחקרים להפרעות אכילה זה עדיין שעוד לא היו מצלמות על הטלפון.

יש פה דברים חדשים ויש פה מגיפה חברתית ואפשר לשנות את זה. אלף קודם כל לשנות את מודל היופי. בואו נראה שלא יהיה 32 סוגי גנטיקה, יש 12, אבל למה רק אחד? אנחנו נותנים להם מהגיל שהם נולדים להרגיש אשמים. מוקצים. ראית פעם וישב פה הבחור הזה, אני בטוח הוא לא הוריד חולצה בים.

הייתי בבסיס צנחנים, מלח הארץ. גם לי בחור שהוא אוכל ארבעה חמאסניקים לארוחת בוקר. וכששאלתי אותם מי קם בבוקר, עומד מול המראה ואוהב את עצמו? אף אחד לא קם. ואז אמרתי בצחוק, אמרתי אתה יודע מה, בוא שנייה אחת, וקם יניב שגב, לוחם. אמרתי לו יניב, איך אתה מרגיש? הוא אומר לי תשמע, אני אגיד לך את האמת, הרגשתי טוב עד לפני שנתיים. אני אומר לו למה? עברתי בקניון רמת אביב וראיתי את הפרזנטור של קסטרו, את עברי לידר. עשיתם לו קוביות בבטן. אמרתי לו אוקיי. אני מאותו יום שישי, כשהייתי יוצא עם החברה, הייתי יוצא עם ג'ינס וטי שירט לבן. עכשיו אני הולך עם טי שירט שחור. אין לו אחוז שומן בגוף והוא תופס את זה בגלל זה.

אתם מבינים לאן אנחנו לוקחים אותם? זה כבר לא בנות בנות 4. זה בנים ובנות.

נכון.

זה כבר לא דור של חצי שמה במחלקות הפרעות אכילה. ועוד פעם, זה לא שם. הילדים האלה לא צריכים להיות במחלקות להפרעות אכילה. ילדה בת 4 לא צריכה לראות פסיכיאטר, היא צריכה לראות מי שגרם לבעיה ומי שגרם לבעיה זה בעיה חברתית.

אנחנו יוצאים החוצה בדרך לבית הספר, מה אנחנו רואים? שלטי חוצות, החברים שלי עושים את זה. 2.5 מידות פוטושופ. הם מגיעים למטה כי עצרו לקנות בקבוק שתייה בפיצוציה, כל העיתונים, השערים, זה 2.5 מידות פוטושופ. ייכנסו לבית הספר והשפה בבית הספר, אני שם, מי שהכי רזה, הכי מקובל. יש את זה, זה לא סיסמאות.

בואו ניקח את החוק, נייצר אכיפה כמו בצרפת, נשנה את מודל היופי ונשב פה בעוד שלוש שנים ותראו פה צבירה של 50-60% בסביבה הזו. אשתה כוס מים ואמשיך.

תודה רבה עדי. אני חושבת שזה נוגע בדיוק - - -

אני חייב לציין עוד דבר אחד.

בבקשה.

כשאני באתי ואמרתי אני רוצה לפנות לידיעות אחרונות, כי זה גול עצמי. לידיעות אחרונות יש לה גם סוכנות דוגמניות. בואו נראה אם ידיעות אחרונות, שחי מזה, יסכים ללכת ולא יצלם דוגמניות מתחת לתת משקל. זה בקשה גדולה מדי. ואני אומר לך את האמת, אני נפגשתי עם מנכ"לים, עם מי לא, אם מנכ"ל קסטרו, עם מנכ"ל רנואר, כולם ככה עם הראש.

הדבר הראשון שהוא אמר לי, עדי זה ישפר את דימוי הגוף ועובדה שידיעות אחרונות עשה את זה. פניתי לשאר המדיה. אף אחד לא זז. כמה עיתונים יש פה? כמה קמפיינים מצטלמים פה בחודש? זה לא השוק בניו יורק. ככה אוכפים את זה. בואו נעשה את זה. לא צריך לשבור את הראש יותר מדי. זה כתוב.

מה שאני אומר עכשיו אני אומר 15 שנה. תפתחו את הפרוטוקולים. משנת 2002 אני אומר אותו דבר .לא שיניתי שום דבר. רק מה, אז חשבנו, ישב לידי הפסיכיאטר הראשי של משרד הבריאות, מר פיקלביץ וגור ומנהל המחלקה ואני אמרתי בשנת 2005, בעוד 10 שנים יעמדו ילדות בנות 3 מול המראה, כאלה רזות ולא יבינו למה הן רוצות להיות רזות, אנחנו בעיצומה של מגפה. אז מר פיקלביץ אומר לי, היזהרו ממגיפה לא להידבק.

ראיתם נתונים ביומיים האחרונים? ראיתם קצת ידיעות אחרונות? זו המציאות. הם עוד יודו בזה.

אוקיי, אני חושבת שאתה נוגע בדיוק בנקודה. תמיד כשאני מדברת על זה שאנחנו צריכים לעבור איזה שהוא תהליך חינוכי, אני לא מתכוונת רק לבית הספר, למרות שחינוך מתחבר לבית ספר, אלא אני חושבת שאנחנו כחברה, לכולנו יש חלק בתהליך החינוך הזה וזה באמת מתחיל מהפרסומים ומהמדיה וכמו שאמרתי מקודם פרסומות וסדרות טלוויזיה וכו'.

ואני חושבת שאם שם אנחנו נדע לעשות את השינוי, ואני לגמרי מסכימה, אנחנו לא הולכים לחוקק פה שום דבר חדש. הדבר הראשון שאנחנו נעשה כשנצא מהוועדה הזו זה לבדוק שאנחנו אכן יוצאים לאכיפה של החוק שכבר חוקק, כדי לפעול במלוא הכוח והמרץ, כי אני חושבת שמשם אנחנו נוכל להתחיל את השינוי.

אין שאלה שהילדים והנוער והמבוגרים שופטים בעצם את מה שהם רואים דרך המודלים שאנחנו באופן סמוי על פניו מחדירים בעצם לתודעה שלהם, וכך הם רואים את העולם. ולצערי הרב עדי, זה לא עוד הרבה מאד שנים, זה כבר כאן. ילדות בנות 6, כיתה א' וב', אתה נותן להן לאכול משהו והן אומרות זה משמין, או כמה קלוריות ואתה מסתכל ואתה אומר רגע, אבל אנחנו בבית לא מדברים על זה, אבל החברה מדברת. הם רואים את זה בטלוויזיה, הם רואים את זה בבובות שהן מחזיקות וזה הכל ביחד מצטרף בעצם לאיזו שהיא תודעה שיוצרת חברה לא בריאה, לא רק אנשים לא בריאים.

היום את אומרת למישהי את נראית טוב אז היא אומרת – שמנתי? המחמאה הכי גדולה זה רזית. גבר שרוצה לכבוש, עזבי שהגברים היום יותר דפוקים מהנשים בבעיות של דימוי גוף. אבל אתה רוצה להחמיא לאישה, אתה אומר לה יא, איזה יופי רזית, היא שלך. לאן הגענו?

לקחת כל בוקר את הילד הקטן, לחבק אותו ולהגיד לו חמודי, אתה הכי יפה בעולם. לעטוף אותו מהגיהינום שמחכה לו בחוץ, כי מחכה לו גיהינום בחוץ.

חברים, ניתוחי קיצור קיבה שהיום הם תופעה שכיחה מאד לצערנו הרב. אז נכון שיש מקומות שבהם צריך לעשות אותם מטעמי בריאות, אבל אנחנו מזהים שזה הולך והופך להיות שכיח יותר בקרב אלה שמחפשים את האסתטיקה. זה בסדר לרצות להיות אסתטיים, אבל השאלה איזה נזק חברתי, שוב אני מדגישה, חברתי, כחברה, מה אנחנו עושים לעצמנו ולא רק לאנשים עצמם.

איילת, ברשותך.

טוב, דבר ראשון שמי איילת קלטר, ואני מנכ"ל אדם ומלואו, הארגון הישראלי למניעת אפליה על רקע במשקל. אני רוצה להודות לד"ר יפעת שאשא על פתיחת הדלת המכבדת, לתמי ברנע, מנהלת הוועדה ולחבר הכנסת דב חנין.

אז מוזמנת לשבת, למרות שאני לגמרי מזדהה איתך.

לא, לא בהתחלה, אחר כך. ואני לוקחת את הדברים של עדי ברקן ומרחיבה אותם הרבה יותר כי אנחנו לא עוסקים ברזון והפרעות אכילה, שזה 2% מהאוכלוסייה, אנחנו עוסקים בבעיה הרבה יותר רחבה של אפליה על רקע משקל, שנוגעת בקרוב ל-70% מהאוכלוסייה במדינת ישראל.

וכדי להבין את זה ואני אכניס קצת פן – עדי דיבר נורא אמוציונאלי ואני קצת אעשה את זה יותר אקדמי, כדי להרחיב את היריעה ולעגן את מה שהוא אמר בצורה אקדמית ומתוך זה להרחיב.

ובעצם אנחנו ניזונים מסטיגמות. הסטיגמה בחברה שלנו, זה שבעצם שאדם כאילו שמוטבעת בו הסטיגמה הוא שום אדם. הוא כאילו לא קיים. עכשיו, הסטיגמה הולכת ומתעצמת ככל שהאדם נאשם במשקלו. ככל שהוא אשם בבעיה שיש לו. סוגיה שאנחנו מתעסקים בה באפליה משקל – האדם נאשם במשקלו.

רק במילה, הסטיגמה מורכבת מהיבטים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים ובתוך זה סטריאוטיפים, דעות קדומות ובתוכם האפליה על רקע משקל. בארץ מוכרים בתוך נציבות הזדמנויות בעבודה 17 סוגי סטיגמה, אפליות על רקע מין, נטייה מינית, גזע וכו'. המילה אפליה על רקע משקל לא קיימת - - -

לא מצוינת.

לא בשום ורסיה, וזה פשוט מתוך האתר שלה. כל 17 האפליות המוכרות זה לא על רקע משקל, שרק שתבינו היום, היא במימדים הכי גדולים מכל האפליות הקיימות.

אז מה זה אפליה על רקע משקל? שהיום אנחנו אומרים בהמון מובנים שהיא ההומופוביה החדשה. זו אפליה המופנית כנגד אנשים עם עודף משקל, ואני אגיד על כל משקל, לא רק עודף משקל. על פי רוב, בעקבות תפיסה סטריאוטיפ של אנשים אלה כניחנים בתכונות נלוות שהם מגעילים, חסרי כוח רצון, עצלנים, לא אינטליגנטיים, חלשים.

האפליה מתבטאת ביחס מזלזל, בהעלבה, בשמות גנאי, בהקנטה, בפגיעה פיזית, אבל הרבה יותר מזה, בפגיעה בקבלה לעבודה, במתן שירותים, ביחס בין רופא לחולה, במוסדות החינוך, ביחס בין הורים לילדים שלהם, ותיכף אני אראה לכם נתונים בחנויות הבגדים, בתקשורת, בכל מקום. אדם לא יכול למצוא את עצמו. הוא נכנס לחנות בגדים, הוא לא מוצא לקנות. אתה יכול להיות אדם רזה ולא תמצא שום בגד במידה שלך.

הסטיגמה על השמנים נוגעת באנשים מכל הגילאים, מכל המינים, מכל הצבעים ומכל הגדלים ואדם חווה אותה מיום שהוא נולד עד יום מותו. אנחנו היום יודעים שהנתונים מראים שאפליה על רקע משקל משתווה לאפליה על רקע גזע, ויש עלייה של 66% בשכיחות האפליה בעשור האחרון.

מה הבעיה הכי גדולה באפליה על רקע משקל? למה בעצם זה הופך אותה לאפליה נוראית, יותר מגיל, ממין וכו'. האפליה על רקע משקל עיקרה, בתפיסה המוטעית, שהמשקל שלנו הוא באחריות שלנו ובשליטה המלאה שלנו. אנחנו, לפי התפיסה הזאת, אשמים במשקל שלנו. ופה מתחיל ופה נגמרת כל תופעת האפליה.

עשינו מחקר ברשת החברתית. המחקר הראה, כאשר אדם עם עודף משקל הולך ברחוב, ל-85% מהאנשים העוברים לידו יש מחשבות נוראיות עליו. להיות שמן בישראל 2016, זאת קללה. בישראל, בה 63% נמצאים עם עודף משקל או עם השמנה, אפליה על רקע משקל היא בעיה חברתית אמיתית בכל הגילאים, בכל המינים, הצבעים וכו'.

החברה הזאת, החברה שלנו, נגועה בשמנופוביה מטורפת. אנחנו לא שמים לב, אבל יש דה לגיטימציה בכל מקום אפשרי, כשאדם עם משקל הולך ברחוב. הדבר היותר נורא, שהאדם מפנים את הסטיגמה הזאת בתוך עצמו והוא חושב שהוא ראוי ליחס המזלזל, להשפלה, לזלזול. רק לדוגמא, פתחנו פה אולם ענקי, לא הגיעו אנשים. למה לא הגיעו אנשים? אנשים לא מבינים בכלל את ע וצמת הבעיה, את חומרתה ואת הנזק האין סופי שהיא עושה לחברה שלנו.

אז החברה בישראל סובלת משמנופוביה עמוקה והמחקרים מאד עצובים. המקומות שאמורים להגן עלינו בכלל בחיים, הם המקומות הכי פוגעים. המחקרים מראים שבאפליה על רקע משקל, הבית הוא המקום הכי פוגעני. עכשיו, זה חשוב לי לציין, אני לא מאשימה את ההורים. נהפוך הוא. בעיני הם קורבן של החברה הנוראה הזאת שפיתחנו, של החברה השמנופובית, שמנסה לשנות את האדם מגיל צעיר.

השניים, אחריהם, למרבי הפלא הם אנשי הקהילה הרפואית, שאמורים לעזור לנו. הם נמצאים, אם תסתכלו, חברי המשפחה 72%, רופאים 69%. אבל הנתונים עצובים עוד יותר.

סקר שנערך בשנת 2015 בארצות הברית, קנדה, איסלנד ואוסטרליה, הראה דבר עצוב מאד. היחס לשמן הראו 46.8% זאת הסיבה העיקרית להצקה לילדים. לא נטייה מינית, לא גזע, לא דת, לא יכולת אקדמית, לא מוגבלות פיזית, אף אחד. 46.8% מהאנשים פוגעים באדם על רקע משקלו.

עוד נתונים, כולם עדכניים מהעיתונים הכי נחשבים בעולם האקדמי. 37% מהילדים עם עודף משקל מדווחים על הקנטות, הצקות, איומים והפחדות מצד הוריהם מצד משקלם. כי מה זה להורה שהילד שלו שמן? המשקל של הילד זה כאילו עדות להורות שלו, לכישלון שלו. או מה זה אומר לי שיש לי ילד שמן? אנחנו מפספסים דבר אחד, הילד לא בחר להיות שמן. עיקר המשקל שלי זה תולדה גנטית. מה שמעצים את זה, זה הניסיון שלנו לשנות את המשקל הזה.

הנתונים הולכים הלאה. 44% מהבוגרים השמנים דיווחו על הצקות מילדותם מצד אימם, שהיו קשורות למשקלם ו-34% הצקות מצד האב. מחקר שהתפרסם בשנת 2013 בדק 918 הורים לילדים בגילאי שנתיים עד 18. הממצאים הראו שעודף משקל הוא הסיבה העיקרית להצקות לילדים, בלא קשר למשקל ההורים.

וגם להיות בקבוצת השווים, בבית הספר, הדבר נוראי. להיות חבר של ילד שמן זו קללה. עכשיו, אתה לא חייב להיות שמן כזה, כל עגלגל, ככל שמשקלך עולה, היחס אליך - - -

ככל שאתה מתרחק מהמודל שאנחנו בעצם מכוונים אליו, במירכאות.

ממש, ממש. עכשיו, למה אני בעצם מחברת ולמה אני בעצם באה ואומרת שאפליה על רקע משקל זה בעצם התעללות רגשית, Abuse בילד, כי אם תסתכלו מה זה הגדרה של Abuse – התעללות נפשית בילדים בילדות היא דפוס מתמשך של התנהגות הורית שמעבירה לילד מסר לפיו הוא חסר ערך, לא אהוב, לא רצוי, או שהוא רצוי רק כשהוא מספק את צורכי ההורה ולצורך העניין את צורכי החברה. לרוב מדובר בעוינות מתמשכת שעוברת בהצקות, השפלות, בידוד, איומים וכו' וכו' וכו'.

כלומר, ילד שלא גדל במידה המקובלת, או שהוא לא עומד באידיאל החברתי, למרות שהוא בריא, למרות שהוא אוכל טוב, למרות שהוא עושה פעילות גופנית, מגיל אפס מפלים אותו, מנסים לשנות אותו. עכשיו, הפגיעה היא כל כך ארוכה, שהמחקרים מראים שהורה שבא לקחת את הילד שלו מהגן והילד שלו הוא לא בתו החברתי והילד רץ אליו – הוא מתבייש לחבק אותו, הוא מתבייש לקבל אותו. איזה פנים הילד רואה כשההורה פוגש אותו?

איך אנחנו פוגעים בילדים שלנו? זה בדברים שאנחנו בכלל לא מבינים. אנחנו עוקבים אחריהם מה הם אוכלים, אנחנו סופרים להם את הקלוריות, אנחנו מסתכלים על מה הוא אוכל או לא אוכל, איך הוא לובש, הוא לא לובש. השבוע היה אצלי הורה שסיפר שהוא מתכווץ כשהוא צריך להלביש את הילד שלו, שהוא קצת עגלגל. הוא מתכווץ. אז מה הילד חווה? הוא צריך להיעלם כדי שיאהבו אותו יחבקו אותו? משווים אותו לילד השכן, אומרים לו אם היית יורד רק 2 קילו היית מדהים. משווים אותו לעצמנו. משווים אותו למה שהכי היינו רוצים שיהיה.

בשם הבריאות, זה בכלל מילה מאד יפה. מה, אתה לא רוצה להיות בריא? אז אני כבר רוצה לשים פה על השולחן – ילד יכול להיות בריא, לאכול טוב, להתנהג היטב, להיות איכותי, לעשות ספורט והוא עדיין יהיה עגלגל, העגלגלות שלו לא אומרת מי הוא, מה האיכויות שלו ובטח לא אם הוא בריא.

היא: אתה בטוח שאתה רוצה לאכול את זה? אולי תתאפק? צוחקים על אנשים אחרים, אבל הם לא מבינים שכשצוחקים על מישהו אחר, הם בעצם צוחקים על הילד שלהם. מתייחסים למשקל כאילו הוא חזות הכל. נותנים לאחרים להעיר לילד שלהם, בלי שהם מגנים עליו. הוא מופקר. מפחדים, מתביישים להגן עליו, מתביישים בו, והכי חשוב – מגיל אפס מנסים לשנות אותו. הוא הולך לרופא, ילד חמוד, עושים לו את זה יפה, תרד במשקל. תשתנה. הולכים בבית, אותו יחס, הולכים בתקשורת – אותו יחס. הולכים לסבא וסבתא – אותו יחס. כל הזמן מגיל אפס הילד צריך להשתנות.

ובעצם מה התוצאות? לאן זה לוקח אותנו? הילדים מגיל צעיר עם דיכאון, מנסים כל הזמן לעשות דיאטה. פגיעה בלתי הפיכה בעצמי, ב-Self, באיכויות שלהם של בני האדם. עלייה במקרי התאבדויות. הם חשופים יותר לניצול מיני, רגשי ופיזי. יש פגיעה ביכולת הקוגניטיבית בלימודים שלהם. הם אוכלים לא בריא. ילדים שמגיל צעיר מנסים לשנות את משקלם, הם אותם הילדים שיאכלו הכי לא בריא. הם חשופים לדיאטות הולכות וחוזרות, כך שאם אני עגלגל וכבר מנסים לשנות אותי ואני בגיל צעיר מתחיל להיות בדיאטות, הסיכוי שלי להיות שמן בוגר, מתוסכל ובדיכאון, הולך וגדל. ומתוך זה כמובן שהפרעות אכילה, בידוד חברתי, השמנה נוראית וחוזר חלילה, זה מעגל אין סופי.

אז אני אומרת הצילו. כל עוד אפליה על רקע משקל תמשיך להיות קיימת בחברה שלנו, וההתייחסות בשם סמכות הורית, רפואית, טיפולית, חברתית או חינוכית, שגורמת לסבל באופן שיטתי לילדים הסובלים מעודף משקל, זאת התעללות רגשית. אנחנו שוללים מהילדים שלנו את הזכות לגדול לתוך הגוף שלהם. להתפתח לאנשים בוגרים, בריאים, הבטוחים בעצמם ויכולים להתמודד עם אתגרי החיים.

אז דבר ראשון שוב אני רוצה להודות על פתיחת הדלת, ואני מקווה שהפעם הוועדה תעזור להוביל את השינויים הנדרשים.

אנחנו מבקשים מהוועדה להכיר בצורך ובהכרח לטפל בסוגיות האפליה על רקע משקל ככלל ובזו שבילדים בפרט. אנחנו מבקשים שינויי חקיקה דחופים, שיסדירו את איסור האפליה על רקע משקל בחוק. שינויים אלה שאינם כרוכים בעלות כספית, יכולים לחולל שינויים חברתיים, תודעתיים וציבוריים, שישפיעו על עוצמת שכיחות וקיום האפליה על רקע משקל.

החוקים האמורים מוכנים אצלנו. חוק זכויות החולה, חוק זכויות התלמיד, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, חוק איסור לשון הרע, חוק איסור אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. אני חייבת לציין, אני הייתי דיאטנית קלינית, אני יודעת במה הדברים אמורים. אני כבר 20 שנה לא שם, אחרי שהייתי יושבת ראש עמותת הדיאטניות, אני מובילה היום את השיח החברתי האחר ואני חושבת שכולנו יכולים לחבור אליו.

אנחנו צריכים להפסיק את שקילת הילדים בבתי הספר. זה מן תעשיית שקילה, שמגיל צעיר הילד שהולך להישקל בבית הספר, כבר מתחילה תחרות השקילה. אנחנו צריכים לשנות את ספרי הלימוד. כמו שאת אמרת מקודם, בכל ספרי הלימוד, כבר מכיתה ב' – איזה משקל אתה רוצה להיות, או כמה היית רוצה לרדת. בכיתה ה' – איזו תכונות יש לך, ורזה באמת הפכה להיות תכונה וזה בספרי הלימוד שלנו שיוצאים על ידי משרד החינוך.

אז אני מבקשת, לא יודעת איך אומרים את זה, אבל אני ממש מבקשת, להקים צוות בין משרדי שיתאם את פעילות משרדי הבריאות, הרווחה, העבודה והחינוך בנושא המאבק באפליה על רקע משקל, ואני אומרת משקל ואני מתכוונת כל משקל, ואני ממש אשמח על מעקב של הוועדה ועל התקדמות הטיפול בנושא האפליה.

ואני מאד אוהבת להשתמש בדברים של מרטין לותר קינג שאמר: אי צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום, והלוואי והיינו מבינים את זה. תודה רבה.

תודה רבה איילת על הדברים החשובים והבאמת מרתקים. אני חושבת שלצד זה שזה לא חדש, אנחנו כאילו יודעים, מכירים את זה וזה נמצא פה איפה שהוא, בכל זאת להיחשף לזה כל פעם מחדש זה מזעזע.

יש עוד נקודה שאם אנחנו כבר מרחיבים את השיח, של ההשפעות בעצם של תפיסת הדימוי העצמי. זה בנות ובנים, שמתלבשים במידות שהן לא נכונות, כי הם רוצים מאד מאד להיכנס למידה שהיא קטנה יותר ואז אנחנו מזהים כל מיני עיוותים, והם כאילו בכוונה פוגעים בעצמם ולא מחמיאים לעצמם. זאת אומרת הם מתלבשים בצורה לא מחמיאה, כשהם יכלו ללבוש את אותם בגדים ולהיראות הרבה יותר מוחמאים, ואני חושבת שזו עוד איזו שהיא נגזרת בעצם של לרצות להיות רזה, לרזות להיכנס לנורמה, אפילו אם זה בכוח.

אני רוצה ברשותך לספר סיפור אישי. קיבלתי רשות מהבת שלי ואני מספרת לכם אותו. הבת שלי היא הבת שלי, אבל היא לא הגנטיקה שלי, היא הגנטיקה של הסבתא. ואני חולה על הילדה שלי, כמו שכל אמא חולה על הילד שלה. ובכיתה ה' הבנתי, והילדה שלי גדלה בקיבוץ, שזה חשוב לציין, דהיינו מקום מוגן. הודיעו לנו שהולכים לשקול את הילדים ואז עוד הייתי דיאטנית קלינית. אני אומרת אז, הייתי דיאטנית קלינית והתחבטתי אם לפנות למנהלת בית הספר, למורה, להגיד, ואמרתי כלום. ולמה אני אומרת? כי הילדה שלי לא הייתה רזה. הילדה שלי עגלגלה הייתה, היא תהיה והיא בעיני הדבר הכי מתוק בעולם והיא יודעת את זה.

החלטנו שלא אומרים כלום, רק ביקשתי מהמורה שיכבדו בתהליך של השקילה את הפרטיות של הילדים. כיבדו. בחיי כיבדו. שקלו את הילדים בבודדת מה שנקרא. זהו. וחשבתי שעבר האירוע. עברו כמה ימים ואני חוזרת הביתה ואני רואה את הילדה שלי חצי מת. בדיכאון. עצובה. מסתובבת בבית, לא מדברת, לא אומרת כלום. יעלי, יעלי, יעלי, לא אומרת מילה.

בסוף היום אני כבר לא יכולה, אז אני אומרת לה יעלי, קרה משהו, תספרי לי. ואז היא מוציאה מהתיק שלה מכתב מטעם משרד הבריאות, שלושה עמודים שאומר לה שהיא שמנה מדי, שהיא לא בסדר, שהיא צריכה ללכת לדיאטנית ולרופא כדי לרדת במשקל.

תסלחו לי, אני אדם צנוע יחסית. חיבקתי אותה חזק, אני בכיתי יחד איתה ועמדנו ליד הפח. אני עד היום זוכרת את הנקודה בבית שעמדנו, ואמרתי לה יעלי, מי הדיאטנית הכי טובה בישראל? אז היא צחקה ואמרה לי את אמא. אמרתי לה את תכעסי עלי אם אני אקח את המכתב של משרד הבריאות ואני אקרע אותו לגזרים, פה בפח? אז היא אומרת לי אמא, את לא כועסת עלי? וכאן אני בכלל התכווצתי. על מה יש לי לכעוס עליך?

תחושת האשם של הילדים.

את מהממת. וזו דוגמא קטנה. ואמרתי לעצמי הבת שלי גדלה בבית שלי, אני מגוננת עליה, אבל מה קורה בעוד מיליוני בתים אחרים שאין מי שיגונן עליהם? שאין מי שיעזור להם להשתנות, לא ההיפך, סליחה, ואין מי שיכבד אותם כמי שהם, שהם מהממים ויפים?

אני רוצה לספר לכם ואני יכולה לספר לכם אין סוף סיפורים, אבל אחד הסיפורים היותר עצובים שראיתי אצל ילדים בקליניקה שלי, על ילדים שפיתחו בעיות הרטבה בגלל המשקל, ילדים שפיתחו בעיות של סיוטים בלילות. הילדים האלה מגיעים אלי. אתמול ישבה אצלי ילדה בת 12, מהממת, חמודה, רקדנית. אז מה זה עזר? אני יושבת והיא אומרת לי איילת תעזרי לי להפסיק לשנוא את עצמי. היא רוצה, אבל היא תצא מהחדר שלי ובחוץ זה שדה קרב וכל מה שאני אגיד לה בפנים, בתוך המפגש הזה, ילך וייעלם.

עכשיו, כל מה שאני באה ואומרת, אם הילד הזה הולך לרופא, אם הוא פוגש בבית את העוינות, הוא בא לבית הספר וכולם מדברים באותה שפה עוינת, שאני קוראת לה שפת הדיאטה, אבל זה לא משנה. זו שפה שמודדת את הערך של האדם באמצעות משקלו. אנחנו מנציחים את הבעיה.

נכון. תודה רבה איילת.

אורלי דנסקי גרינברג.

אני חושבת שעדי רצה.

אני בלעתי גם את מה שהיית צריכה להגיד, אני אוסיף עוד שני דברים.

זה בסדר, אנחנו עובדים ביחד הרבה מאד שנים.

יש פה רוב נשי. מישהי יכולה לומר לי פה מהמשתתפות, כשאומרים מידה 38, 40, 42 – למה הכוונה? זה היקף. היקף במה?

אין לי מושג. זה רק אומר אם אתה רזה או מלא.

רכב לפותר נכונה. אתן רצות כל הזמן לפי המידה. כשאתן אומרות אני מידה X, למה את מתכוונת?

אתה כל כך צודק, זה ביחס לשום דבר. זה אמור להיות ביחס לגובה, ביחס לנתונים אחרים.

בדיוק. זה הדרך של המעצב לשלוט בכם. שימו לב שמידה, סתם לדוגמא, מידה 32 השנה בקסטרו, ירדה ב-2.5 ס"מ מה-32 של השנה שעברה. השתנה משהו גנטי בכן?

אדוני, אבל אני חושבת שאתה מפספס שאתה משאיר את זה רק בעולם האופנה. זה בעולם הרפואה - - -

משם זה מגיע.

לא. תקשיב, ההיסטוריה, לא, אני חייבת פה לשים את זה על השולחן.

נשים את זה על השולחן.

ההיסטוריה היא שהכל התחיל בתעשיית ביטוחי החיים של חברות המטרופולין - - -

לא, איילת, זה הכל ביחד, איילת. זה מהבובות שאנחנו קונים לילדות כשהן עוד מאד מאד צעירות ואנחנו כולנו יודעים איך הברבי נראית.

לא, לא, יפעת, אני רוצה להסביר מאיפה התופעה התחילה. היא התחילה בראשית המאה הקודמת. תעשיית האופנה הצטרפה לזה בשנות ה-60 עם טוויגי. ההתחלה היא רפואית, מדיקאלית.

לא.

שנייה, זה ההיסטוריה, מה לעשות?

אני יודע את ההיסטוריה. תיכף אנחנו - - -

אז בואי אני אשבור את המיתוס, איילת.

גם הייתה מרלין מונרו אחר כך. היא סתמה את טוויגי, ואז הגיעה קייט מוס. תקשיבי, אני מכיר את ההיסטוריה על בוריה.

אוקיי, זה פחות רלבנטי לדיון, אבל מה שרלבנטי זה המציאות שבה אנחנו חיים, אבל אני חייבת לשבור את המיתוס שדווקא אני באה מבית שיש בו אמא אחות, באה מעולם הרפואה, וכל פעם כשחלילה השלתי איזה קילו, אז היא הייתה אומרת לי את נראית חולה. כאילו אצלה המודל בדיוק היה הפוך.

אז זה טוב, אז הרווחת.

לגמרי.

אני יכולה להגיד שתי שורות לגבי מה שאמרת על בגדים אצל ילדים, כשהם לובשים בגדים צמודים?

בבקשה. לא מותאמים, זה לא צמודים. זה לא מותאמים כי הם רוצים להיות בסטנדרט.

לא מותאמים למשקל שלהם. זה לאו דווקא כי הם רוצים להיות בסטנדרט. אני כשגדלתי מעולם לא התלבשתי אופנתי, בעיקר כי לא היה לי איך. הבגדים שלי תמיד היו ממחסנים וממקומות למידות מיוחדות. זה אף פעם לא היה אופנתי ואני חייב לציין שנסעתי לניו יורק השנה, לפני שלושה חודשים, ובכל חנות בגדים שנכנסתי היו בגדים במידה שלי. בכל חנות בגדים שנכנסתי. סוף סוף יכולתי לחזור עם בגדים שאהבתי. שלא קניתי כי אוקיי, זה הדבר היחיד שלא נראה מזעזע בחנות למידות גדולות.

מור, אתה יודע למה? כי מעצב אופנה אומר אני לא יכול לראות מישהו עם טוסיק של 42 אצלי בחנות. למה הכוונה? לפני 15-20 שנה דוגמנית הייתה מידה 38. היום עושים מידות גדולות במידה 38-40. אז כשילדה בת 14 רואה שנעה תשבי מידה 38 עושה מידות גדולות, בטח שהיא תרגיש בטטה. מי מגדיר לנו מה זה שמן? אפשר להיות שמן ולהיות בריא.

נכון. אני לא מבין את ה - - -

יש הבדל בין שמן של לרדת בגדול שהבעיה היא בריאותית, לבין שאפשר להיות שמן ולהיות בריא, אבל אנחנו נותנים להם לנשום. ושמן זה אומר מידה 24 ומעלה, זה לא 44, 46. עכשיו, למה לא תמצא בגדים? הם לא רוצים אתכם בחנויות. הם לא רוצים אותך.

אבל היום יש איזה שהוא תהליך שכן מנסים לכפות עליהם להביא מידות גדולות יותר.

רק מדברים. את המדיום, את המידה 40 ו-42 ידחפו לך בסוף, ליד השירותים שם, שלא יראו אותך. ותעשה לי טובה, אל תעבור איפה שההם עוברים, הם לא רוצים אותך שם. אתה מידות גדולות. אתה נושם, אתה מחייך מוזר, אתה מידות גדולות. לך הצידה, אל תעמוד לי באמצע. הם רוצים את כל אלה שרוצות ויכולות כביכול להיכנס למידה 24 בפנים.

ואז האמא נכנסת למידה 24 ומגיעה הביתה ואומרת לקטנה בגיל 8-9, זה גיל ההתבגרות היום, עומדת מול המראה ואומרת איזה יופי זה יושב על הטוסיק על אמא. לאן הקטנה הלכה? לתזונאית שלה? היא הלכה לשירותים. ואת תמשיכי, איזה יופי זה יושב. כולם נגועים שם. בואו נשנה את זה.

היא עשתה פה ניתוח מדויק אחד לאחד מה שאמרנו. לא צריך סיסמאות, בואו נעשה את זה, זה מול העיניים. שילדה בת 14 לא תוריד חולצה בים בגלל שיש לה מידה 40? זה נראה לכם הגיוני?

אוקיי, תודה עדי. חברת הכנסת תמר זנדברג, בבקשה ולאחריה ענת כהן.

תודה רבה גברתי יושבת הראש, תודה רבה על הדיון הזה. אין לי מה להוסיף אחרי הדברים המאלפים, סליחה שנכנסתי באמצע הדברים. בדיוק מהמקום הזה אני יזמתי הצעת חוק לאיסור אפליה מחמת משקל והכנסה של הנושא הזה לחוק לשון הרע, בדיוק כפי שהצעת, לא בגלל, ואני מסכימה עם כל מה שנאמר כאן. אני רואה בעיה חברתית, בעיה ציבורית, בעיה נורמטיבית בשני מישורים ובוויכוח ביניכם אני רוצה להכריע. שניכם צודקים.

אחד, יש לנו בעיה של מדיקליזציה כוזבת. בעיה של ניסיונות לשכנע אותנו ששמן פירושו חולה, לא בריא, ואני אומרת גם בתור מישהי רזה, ששואלים אותי אם אני מקיאה בשירותים וכל הזמן אומרים לי שאני לא בריאה מספיק; ומצד שני, לא חשוב כמה רזה אני אהיה ולא חשוב כמה עיגולים שחורים מסביב לעיניים יהיו לי ולא חשוב כמה הבגדים תלויים עלי, זה תמיד ייחשב טוב, כי ככל שיותר רזה זה יותר טוב. לא משנה איך זה מתאים, ואני לא באה להתחרות.

אני כאילו בצד הטוב של הדבר הזה, אבל אין ספק שהמדיקליזציה הכוזבת של המשקל זו בעיה שמחלחלת כל כך עמוק, כי היא הולכת לאחיות ולרופאים ולסבתות שחושבות שזה לא בריא ולמשפחה הקרובה והגרעינית, שאמורה לספק מקום מוגן, בדיוק כפי שתיארת. אז זו בעיה ראשונה.

בעיה שנייה שאתה התייחסת או שעלתה פה בדיון, זה אידיאל היופי הכוזב שבא לקדש את הרזון בפני עצמו ותו לא. לא את היופי אפילו, אלא את הרזון כתחליף ליופי וזה דבר שלפעמים צריך להבין עד כמה הוא פוגעני. את סיפרת כמה הוא פוגעני לנפשם של ילדים. הוא פוגעני ואני רוצה להתייחס למה שאמרת, הוא גם פוגעני כלכלית. תבינו עד כמה לפעמים הצורך להיראות, מפסיד קהל יעד. הרי רוב האנשים, למעלה מ-60%-70% מהאנשים והנשים הם מידה 38 ומעלה. אז היית מצפה שאם חנויות רוצות למכור, הן היו עושות מידות בגדלים האלה, נכון? לא.

הצורך להדיר את השמנים והשמנות מהחנויות ולא לראות אותם במרחב הציבורי, וכשהתעסקתי בהצעת החוק הזאת שמעתי על רשתות בין לאומיות שאת המידות הגדולות מוכרות באינטרנט, אבל לא בחנות, כדי שלא יסתובבו להם השמנות והשמנים בתוך החנות. הרי זה דבר הזוי. הוא מנצח אפילו את האינטרס הכלכלי, שאנחנו רגילים לחשוב שהוא מוביל. אז אין בזה הרי שום היגיון.

ולכן אני יזמתי בעצם את שתי הצעות החוק האלה, לא מתוך ניסיון למשטר, ואני שמחה שהתייחסת גם להצעות החוק, כי אני חושבת שלחקיקה יש גם אמירה נורמטיבית. יש גם אמירה שיוצאת מבית המחוקקים ומספר החוקים של מדינת ישראל, מה ראוי ומה לא ראוי.

ואם היום קללה, ואנחנו בחוק איסור לשון הרע, כולל בשנים האחרונות, הכנסנו עוד כמה דברים. הכנסנו איסור אפליה מחמת מוגבלות, בשנים האחרונות נכנסה. כמובן איסור אפליה מחמת גזע, דת ומין, שזה בעצם העילות הקלאסיות ואני חושבת שאמירה שלנו כמחוקקים ומחוקקות ואני מניחה את הצעת החוק הזו על השולחן של הוועדה הזו. נשמח לקדם אותה בהובלת הוועדה, בהובלתך, כאמירה מטעם הוועדה שאומרת אנחנו רואים את החשיבות הנורמטיבית של איסור אפליה, שזו עילה חוקתית, זו עילה שנוגעת לעיקרון השוויון.

זה לא איזה משהו צרכני, זה דבר מהותי לזהות של אדם, לאנושיות שלו אפילו, כי אפליה פוגעת באנושיות והופכת אדם לפחות אדם, לפחות שווה לאדם אחר. ואותו דבר לשון הרע. על מנת ששמן יפסיק להיות קללה, בספר החוקים, אני לא חושבת, את אמרת שנטייה מינית היא למטה מבחינת העילות, ההצקה וההטרדות של ילדים.

זה לא הופך את ההומו להיות עכשיו לא קללה, זה פשוט הוציא אותה "מהפוליטיקלי קורקט", אחר כך זה מוציא אותה גם מהשיח הנורמטיבי, ממה שאנשים מרשים לעצמם ואחר כך ההוויה קובעת את התודעה. זה גם מוציא אותה מההפנמה שלנו, של מה ראוי ומה לא, גם לגבי סביבתנו וגם לגבי עצמנו. ואני חושבת שהדבר ההרסני ביותר מכל מה שציינת, זה בעצם ההפנמה. אני מתחילה לחשוב על עצמי כעל פחות בן אדם, כעל אדם פחות שווה לאחרים, בגלל שכל הסביבה משדרת לי את זה, אז זה גם נכנס אלי - - -

אז הוא ראוי ליחס הזה בעצם.

בדיוק. ופוגע בזהות הבסיסית ביותר שלי, וכאן מדובר בדבר שקשור לגוף, שזה המקום הכי פוגעני. זה לא בכדי שגוף, מיניות, צבע עור, כל הדברים - - -

כבר הגוף מתערבב עם - - -

בדיוק, אבל הדברים שקשורים לגוף הם הדברים הכי אינטימיים, הכי פרטיים. אנחנו כל היום לומדים, הבת שלי לומדת, הדבר הראשון שהם לומדים זה שגופי הוא ברשותי, אז גופו של השמן והשמנה הוא פחות ברשותם, הם גם ברשות הרבים, בכל אלה שמרשים לעצמם להתייחס לגוף ובעצם לפלוש לרשות הפרטית של אותו ילד או ילדה ובאמת לפגוע בנימים כי בסיסיים של הביטחון העצמי, של הזהות וכו'.

ולכן אני מעמידה את שתי הצעות החוק האלה לרשות הוועדה, לקדם אותן כאן, באמת בשיתוף פעולה קואליציה ואופוזיציה, לא נריב על קרדיטים ודברים כאלה, אלא באמת שהדברים האלה ייכנסו בשיתוף אתכם, ותודה.

תודה רבה.

תמר, אז אני רוצה להוסיף, אם זה בסדר, את שלוש הצעות החוק האחרות, כי הן מוכנות.

אני אתייחס לעניין החקיקה בסיכום. תודה רבה חברת הכנסת תמר זנדברג.

ברשותכם, נשמע את ענת כהן מרשת, בבקשה.

אני לא זז. דרך אגב, אנחנו באמצע צילומים, אני הסברתי גם למזכירה שיש שלושה ימים שאנחנו בצילומים של הפקה, אתם תראו את זה, זה בנושא שאנחנו מדברים עליו.

כן, אני יודעת.

אז השארתי את כולם בסטודיו, כי הייתי חייב להגיע לפה, ואת האמת אמרתי, מעניין אותי אם אחד מהזכיינים יהיה פה.

הנה.

רשת היא מהזכיינים הטובים ביותר, אני אומר לך את האמת. עם קשת יש לנו בעיה יותר רצינית. אבל בואו נשמע את רשת.

בואו נשמע את רשת, בבקשה.

אז קודם כל אנחנו שמחים להיות פה ולשמוע את הדברים. אנחנו מסכימים, אני באופן אישי וגם לימור שאיתי, וגם מהגוף שאנחנו מייצגות, מסכימים עם כל מילה ומילה שנאמרת כאן.

אני אתחיל באופן כללי. לרשת יש איזה שהוא, נקרא לזה קוד אתי שאנחנו עובדים עליו, שהוא קשור לכל מיני דברים, בין אם אפליה או בין אם שפה או כל דבר שאנחנו רוצים, שלמרות שהדבר הוא אופנתי, עדיין יש ערכים לרשת שאנחנו רוצים לשמור עליהם ומה אנחנו מראים וכן מציגים וכן מראים לצופים שאנחנו יודעים שברובם הם נוער וילדים.

אני חושבת שאפשר להגיד שאנחנו די מקפידים על העניין הזה של להציג דמויות או להאדיר דמויות אך ורק, ואם אנחנו מתמקדים עכשיו על משקל, כרזות או יפות או רזים או יפים. וברוב התכניות שלנו הדמויות הן אנשים אמיתיים. זאת אומרת 12 המידות שדיברתם עליהן, ואם הם מוצגים בגלל הכישרון שלהם – אם זה שירה או כל דבר אחר, אז הם מוצגים כאלה ואין איזו שהיא אפליה לגבי לא, הוא לא מספיק רזה אז הוא לא מספיק יפה להיות בפריים טיים.

אני אתן לכם טיפ או איזה טיזר קטן, העונה הבאה של המרוץ למיליון שצולמה, אני יכולה להראות שאנחנו מדברים על-, ומאדירים ומעצימים כל בן אדם סביב התכונות שלו ומה שהוא מביא, לא רק בגלל העמידה, ואיך עולים עליו הבגדים.

אנטי תזה לבגדי הים שרצים לנו על המסכים בתקופה הזו ונותנים רק גוון אחד לאיך צריך להיראות, אבל חברה', אלה החטאים שלנו. כי אנחנו עושים את זה אולי ממקום כביכול לא מודע, באופן אוטומטי כי כך הורגלנו וחונכנו ואנחנו מחנכים דור שלם על הבסיס הזה ואני חושבת שפה אנחנו חוטאים. תודה רבה ענת.

משרד החינוך. נמצאת כאן שולמית?

כן.

היי שולמית, אני אשמח לקבל את ההתייחסות שלך גם לסוגיות שהועלו כאן ולראות איך אנחנו בתוך מערכת החינוך מתמודדים עם נושא המשקל ומוציאים אותו מהקונטקסט שהוא נמצא בו היום. אני יכולה לומר שגם אני זוכרת, אם זה ביומנים ואם זה בכל מיני מסמכים אחרים, ילדים נדרשו לציין את המשקל שלהם. אני לא יודעת עד כמה זה רלבנטי לצורך העניין בהקשר החינוכי ואני אשמח לשמוע את ההתייחסות.

אוקיי. הכיוון בשנים האחרונות, לפחות מבחינת הפיקוח על הבריאות, שאני נציגה שלו במשרד החינוך, זה להוביל תכניות, זה לא תכניות, זה יותר להוביל אורח חיים בריא ופעיל.

קודם כל אני רוצה להתחיל שאני מברכת על הדיון הזה ושמעלים אותו בכלל. תודה לך. אתה ציינת את העניין של הסנדביצ'ים ומה רואים ואיך רואים, ואחד הדברים שאנחנו מובילים וכרגע אנחנו מדברים על משהו כמו בין 200 ל-250 בתי ספר שנכנסים לתכנית של בית ספר מקדם בריאות. זה עניין של תזונה, פעילות גופנית והיגיינה – שלושת התחומים האלה.

בתזונה אנחנו מדברים באמת על לאכול בריא, לא ממקום של לשנות את מבנה הגוף, אלא מהחשיבות של לכלול את הכל ואנחנו מתייחסים גם לעניין של דימוי גוף. כי בכובע אחר שלי אני גם יועצת חינוכית בתוך בית ספר, ויש תכניות שמתייחסות דווקא להיבט הזה של דימוי הגוף ובגיל ההתבגרות והכיוון הוא כזה.

אני מסכימה שזה מעט ולא מספיק ואני יודעת כבר על תיאום פגישה שלך ביחד עם שפ"י, כדי באמת לראות איך אפשר להטמיע מדיניות חינוכית ולקדם את כל הנושא הזה ולשים אותו בפוקוס בהקשר של הדרה חברתית.

אני כן חושבת שרק מערכת החינוך זה לא מספיק, אבל בה מבלים תלמידים את מרבית השעות ויש לנו אחריות כוללת, אבל אני חושבת שזה באמת משהו חברתי גורף ואני מסכימה איתך שלתקשורת ולתדמית שמנסים לייצר, יש מקום חשוב. אנחנו לא רוצים להטיל את האשמה, אבל אני חושבת שהרעיון הוא באמת לחשוב איך יוצרים את שיתוף הפעולה כדי לתקוף את הבעיה מזוויות שונות ולראות באמת איך אפשר לשנות את הדימוי הזה ואת התדמית שנוצרה בחברה, שהיא חותכת את כל הגילאים ואני מסכימה איתך שזה לא מאפיין רק גילאים צעירים. לצערנו הגילאים הולכים ויורדים. ממש השבוע דיברו על גילאי 6-7 ו-8 עם בעיות בהפרעות אכילה קשות והעבודה צריכה להיות רחבת היקף.

מישהו כאן ציין את הנושא של ספרי לימוד וכו'. אני לא יודעת להתייחס לזה כרגע, אבל אני בהחלט אעביר את זה כדי לבחון את זה ולדון. אין לי מספיק נתונים כרגע.

זה קיים. אני אוכל להעביר לך גם דברים קונקרטיים, אבל אני רוצה לשאול משהו. אני מכירה את התכנית של אורח חיים בריא ואת מדברת על דימוי גוף ואני רוצה לשאול אם בתוך התכנית אנחנו לא מקבעים איזה שהם דפוסים חברתיים שאנחנו כאילו מורגלים אליהם, את יודעת, ב-background. זאת אומרת שכשאנחנו מדברים על אורח חיים בריא, הילד יודע שהוא צריך לאכול סנדביץ' עם נניח ירקות והכל, ולא עם ממרח שוקולד, לא כי ממרח שוקולד זה לא בריא כממרח שוקולד, אלא כי זה גם משמין.

ואני הרבה פעמים שומעת בעצם את ההגבלה הזאת. זאת אומרת עד כמה משרד החינוך ער לניואנסים הקטנים ומנסה לחדד אותם; ופעם שנייה, הנושא של דימוי גוף, האם הוא באמת נותן במה למגוון המשקלים שיש לילדים השונים ולא מכוון לאיזה שהוא מקום מאד מסוים ומוגדר.

אז שני דברים אני רוצה לומר. רק עוד לפני זה לציין, מישהו כאן ציין את העניין של שקילה. חל איסור חמור לשקול תלמידים במסגרות חינוך.

סליחה, סליחה, זה היה במיקור חוץ ופעמיים במשך בית ספר יסודי באים לשקול את הילדים ואחר כך בראשית החטיבה. והילדים שלא תואמים את אידיאל ה-BMI החסר טעם וריח, אז הם מקבלים מכתב אשמה הביתה. וזה בכל הארץ. פשוט זה היום ניתן לחברות קבלניות שעושות את זה, לא אחיות בית ספר שזה מוסד - - -

לא חשוב מי עושה את זה. זה קיים היום בבתי הספר? היום שוקלים בבתי הספר?

בטח.

אני חוזרת ואומרת - - -

אוקיי, שנייה, אנחנו נתייחס לזה.

רק שנייה.

הכל נכון חוץ ממכתב האשמה.

אוקיי, אנחנו נתייחס לזה. בבקשה.

זה חמור, זה אסור ואני אעביר את זה הלאה ויכול להיות שצריך להוציא חוזר מנכ"ל ספציפית לעניין הזה של שקילה, יש את זה בחוזר מנכ"ל, לפחות רענון לכל מסגרות החינוך כי חל איסור. אסור לשקול.

אוקיי, אנחנו נתייחס לזה בסיכום הדברים.

בעניין דימוי הגוף, יושבת איתנו נציגה של שפ"י.

אוקיי, אני אשמח לשמוע איך אתם בעצם מתמודדים עם דימוי הגוף ומה צריך להיות דימוי הגוף.

אז קודם כל דב חנין לא נמצא פה, אבל הייתי אומרת שזה היה קצת, בחוויה שלי קצת הייתי עם תחושה של הקצנה שהכל מוטל על מערכת החינוך. אני חושבת שאנחנו חברה שחיה בתוך מסרים מאד מאד מקרבנים.

עדי, אני גם חייבת לומר לך, כשאני הייתי בכיתה י', הבנות הקיאו בשירותים. זאת אומרת, ואני מדברת על - - -

זה התחיל בדור שלך ואנחנו מעבירים את זה הלאה, נכון.

נכון. זאת אומרת זה לא משהו שהוא חדש, זה משהו שהוא מוכר.

לא, אבל בממדים כאלה? ולא בגילאים כאלה.

אז לא מדדתי את הממדים. אני יכולה לומר לך שזו הייתה תופעה של בנות שהיו - - -

אז זה התחיל. כשאת היית בתיכון זה התחיל.

אוקיי, זו תופעה שבעצם הולכת ומקצינה, אין שאלה שהיא התחילה לפני כמה עשורים.

אבל אני חייבת לומר שהנושא הזה מאד מאד מעסיק אותנו. יש שתי יחידות שעוסקות בנושא הזה, כל אחת בדרך אחרת. היחידה למיניות ומניעת פגיעה שאני מדריכה ארצית בה, מפתחת תכנים בנושא דימוי גוף באתר שפ"י נט, זה אתר - - -

מה זה? מה כוללים התכנים? כשאת אומרת דימוי גוף, לאיזה דימוי גוף אנחנו מכוונים ומחנכים אותם? מאד חשוב לי לצלול לזה.

אנחנו פיתחנו יחד, זאת אומרת לא אנחנו פיתחנו אלא ביחד עם יוניליוור, דאב העולמית, מוזיאון ישראל. ב-2011 הוצאנו תכנית בשם בעד עצמי. זו תכנית שהשותפים לה היו פרופסור מוריה גולן, שהיא מנהלת מרכז שחר להפרעות אכילה, ד"ר טוביה זקהם, שהוא פסיכיאטר, סיגל ארוך שהיא דיאטנית קלינית, שפ"י.

זאת אומרת אני מדברת על גופים מאד רציניים שפיתחו תכנית שרצה כבר במשך ארבע שנים בארץ לחטיבות הביניים ועכשיו מתאימים את התכנית לבתי ספר יסודיים ואדרבא. בתכנית הזאת מביאים תמונות של ציירים, נשים שמנות ממוזיאון ישראל, וזה הייחודי של התכנית הזאת. זאת אומרת להראות שבעצם יש רזה ויש שמן ויש שחור ויש לבן ויש את כל הצבעים ואת כל הגוונים ושבעצם בן אדם נבחן על פי האישיות שלו ולא על פי המראה החיצוני שלו.

בנוסף אני אומרת שיש לנו באתר שפ"י נט ממש פרק מיוחד שמוקדש לנושא של דימוי גוף. במסגרת תכנית כישורי חיים המורים חייבים להעביר את התכנית הזאת בבתי הספר. זאת אומרת בהחלט הדעת ניתנת לנושא. אנחנו לא מדברים על הפרעות אכילה, כי זאת ההוראה שפסיכיאטרים ורופאים העבירו לנו. זאת אומרת לא לדבר ישירות על הפרעות אכילה, אלא לדבר בעצם יותר על דימוי גוף, ועל - - -

על מה שמונע את ההתפתחות שלה.

כדאי שנעצר פה.

בדיוק.

שנייה, מיד עדי. בוא ניתן לה לסיים את הדברים.

ובטח לא לתת לילדים כלים ולהרחיב להם את הידע בנושא של מה זה בולימיה ומה זה אנורקסיה כי זה לא יתרום, אלא באמת אנחנו רוצים לתת מקום לתחושה האישית שלהם ולערך העצמי שלהם.

מעבר לכך, ישנה יחידת האח"מ בשפ"י, שהיא מדברת על אקלים חינוכי מיטבי. באפריל בשנה שעברה, זאת אומרת לפני כן. לא שנה שעברה, בעצם 2015, זה שנה שעברה, לפני כמה חודשים, הוצאנו חוזר, היחידה הוציאה חוזר מנכ"ל; ואחד הנושאים המרכזיים בחוזר המנכ"ל הוא הנושא של הצקה ובריונות. זאת אומרת בעצם חוזר מנכ"ל של משרד החינוך הורה לכל בתי הספר שבמקום שבו חווים הצקה ובריונות גם מילולית וגם פיזית - - -

על רקע משקל?

על כל רקע שהוא.

באופן כללי.

גם מיני וגם גופני, על רקע של משקל, כל רקע שהוא. יש פעולות שיש לעשות אותן, שמתחילות בהזמנת ההורים ועונשים ועד בעצם דיווח לפקידת סעד ולמשטרה. בעצם משרד החינוך רואה את הנושא הזה בחומרה מאד רבה. ישנם 250 מדריכים ביחידה הזאת, שכל שנה מגיעים ל-1,000 בתי ספר בארץ והם מתייחסים לכל נושא של שיפור אקלים וסובלנות כלפי האחר והשונה ויוצא הדופן. זאת אומרת הנושא הזה הוא בהחלט מקבל מקום מאד מרכזי.

אני גם חייבת לומר שבשנת 2011 משרד החינוך, יחד עם ג'וינט אשלים, הוציאו חוברת שנקראת מקום לכולם, שגם היא עוסקת גם בנושא של דחייה חברתית וחרם.

כן, אבל ברשותך, אני מכירה את התכניות האלה והן חשובות והן תורמות לתחומים נוספים ובעניין הבריונות וההצקות, אבל קשה לי שלא לשאול האם ניתנת ההתייחסות להצקות על רקע משקל באותו אופן שהן נעשות על רקעים אחרים ואני אגיד לך למה. כי התחושה היא, ואני חושבת שזה גם עלה כאן, שגם אנחנו, עולם המבוגרים, שבוי באיזה שהוא קונספט שלהיות שמן זה בעייתי, זה מזיק, זה לא בריא.

והשאלה היא אם הטיפול הוא באמת במקום של צריך לקבל אותו וזה בסדר וזה לגיטימי, או – ואני אומרת לך את זה מתוך ידיעה – או לפנות להורים ולהגיד תקשיבו, הילד סובל מעודף משקל, אולי תראו איך אפשר לעזור לו כדי שהוא לא יסבול יותר מעודף משקל, לעשות איתו כל מיני תהליכים, ואז המשקל שאנחנו נותנים להצקות כלפי הילדים השמנים לצורך העניין, הוא לא אותו משקל שאנחנו נותנים על הצקות על רקע אחר; והשאלה אם אנחנו לא שבויים כאן. אם לא צריך לחדד את העניין של הצקה על רקע משקל כדי שיבינו שזה לא לגיטימי.

תראי, בעיקרון כל הנושאים של היחידה שלנו, שקשורים לדימוי גוף, מדברים על הנושא, אבל מה שאת מעלה פה זה באמת להעלות עוד חידוד ולחדד עוד יותר את הנושא הזה, ולכן באמת עכשיו, מאחר שאנחנו יודעים שבעיות אכילה מתחילות בגיל צעיר, אנחנו החלטנו להתאים את התכניות ולרדת בעצם עם הגיל, ואני חושבת שברגע שנפיק את התכנית, והיא אמורה להיות מופקת יחסית די במהירות, אנחנו בהחלט רואים את זה כנושא מאד מרכזי. אני חושבת שזה בהחלט יתפרש לכל בתי הספר ויועבר מסר בנושא. וגם יכול להיות שזה מעלה איזו שהיא שאלה לגבי חידוד הנושא באישור חוזר מנכ"ל או מידעים שאנחנו מעבירים במערכת החינוך, אבל בהחלט הנושא - - -

כן, נתייחס לזה בסיכום.

נמצא על הפרק וקיים.

תודה רבה. עדי, בהתייחסות קצרה ואחר כך חבר הכנסת אורי מקלב.

זה חשוב מאד לשמוע אותו. זה מרתק, אני אומר שכדאי לשמוע אותו.

אני שומע פה - - -

אז פספסת אותו בפתיחה המצוינת שהייתה. בבקשה.

אני שומע פה את דברי משרד החינוך ואני אומר לעצמי מה הבעיה לעצור רגע אחד ולהגיד חברה טעינו? התכנית שהגברת מדברת, זה תכנית של חברת יוניליוור, נקרא לה חברה מסחרית, משנת 2007. התכנית הזאת הייתה במספר בתי ספר - - -

זה לא נכון. זו תכנית חדשה.

לא, היא עברה שדרוגים. פה אני חייבת לומר לטובת המשרד, היא עברה שדרוגים ומתייחסת לבריונות ברשת ומתייחסת לכל הנושא של הרשתות החברתיות. אני יודעת ובגלל זה אני הדגשתי את הדגש בנושא המשקל לצד כל הדברים האחרים.

תכנית חדשה. לפני שבעה חודשים נפגשתי ברחוב הארבעה בתל אביב עם כל החברה ודיברתי על בעיות של דימוי גוף. ישבו, אני לא זוכר אם את היית שם, ישבו שפ"י וכולם, ואמרה לי הגברת, מר עדי ברקן, אנחנו במערכת החינוך לא מדברים על הבעיות האלה, לא על הפרעות אכילה, לא על בעיות של דימוי גוף. שאלתי, כי כשאני הייתי קטן גם לא דיברו על סמים ואלכוהול. ואז הסבירו לי שהם קיבלו הנחיה מהפסיכיאטריה שלא מדברים על זה בבתי הספר כי זה יכול לגרות אותם.

אז לפסיכיאטר כדאי להבין שהם לא צריכים את המורים כדי שיבינו, כי הם מקבלים את זה בגוגל יותר מהר. וכשיצאתי מהפגישה, היא זרקה לי דיסק און קי על השולחן. שאלתי מה זה הדיסק און קי, גברת? היא אומרת לי זה תכנית המניעה שאנחנו עושים בהפרעות אכילה בבתי ספר. אמרתי לה אבל גברתי אמרה שאין תכנית כזאת. יש תכנית כזאת. אני מספר לכם דברים אותנטיים ואני עומד מאחורי כל מילה שאני אומר.

חזרתי הביתה, הסתכלתי על התכנית וגיליתי שזה יוניליוור משנת 2007, והתקשרתי לידידה שלי, תמר טרבלסי, כתבת בידיעות אחרונות ואמרתי לה תמר, בזכות הפיברוקים האלה הנוער שלנו הולך לאכול אותה. שלחתי את כל החומרים, התעוררתי ביום שלישי, ראיתי פרוש בידיעות אחרונות בדאבל סטרייפ, תכנית מניעה להפרעות אכילה - מרלין מונרו הייתה שם בטקסט - בבתי ספר. התכנית הזאת לא הייתה ואם היא הייתה היא נמצאת במקום מינורי לחלוטין, וכן צריך לדבר בבתי ספר, כי הבעיה היא לא בעיה פסיכיאטרית. תעזבו את הפסיכיאטרים פה. הפסיכיאטרים לא צריכים להיות פה.

הבעיה היא בעיה חברתית, וכן, כואב לי להגיד, שאני כולה צלם אופנה, נכנס לכיתה, ההשפעה שלי הרבה יותר גדולה מאשר הגברת תיכנס, שהיא דוקטור. מה לעשות? כשנכנס רופא או פסיכיאטר – יש מגננה. הם לא רוצים להיות בריאים, הם רוצים להרגיש טוב. להיראות טוב – זה רק הקטע החברתי. בבתי הספר לא מדברים, שלא יעבדו עליכם בעיניים. ואם מדברים אז זה בצורה מינורית. לשים את זה על השולחן. רוב הבנות היום לא קשובות כי הם עסוקות להיכנס לג'ינס למטה.

עדי, הנקודה ברורה.

בואו נקרא לילד בשם שלו. אז משרד החינוך יספר וכולם יספרו, בפועל אני נפגש עם 6,000 בני נוער. בכל בתי הספר לא פגשתי פעם אחת שמישהי הרימה את היד ואמרה אני הייתי בתכנית הזאת. ואני שואל, אז איפה זה התכנית הזאת?

אוקיי, אנחנו נחדד את זה, תודה עדי. התייחסות במשפט בבקשה.

אני רוצה - - -

מיד איילת, אני רוצה גם לאפשר פה לעוד כמה דוברים ואחר כך.

קודם כל אני שמחה ואתה מדבר מלב ליבך ואני שמחה על השינוי שאתה עברת במהלך השנים, ממצד אחד לצד השני של המתרס והלוואי שיצטרפו אליך גם חבריך בתחום.

אני לא מצפה.

אני אומרת הלוואי. בכל מקרה, אנחנו צריכים לזכור שכולנו כאן צריכים לחבור יחד לטובת העניין ולשים את זה בפוקוס. יכול להיות שלא מספיק, אני לא רוצה לטמון את הראש בחול, אבל להגיד שהתכנית לא מתקיימת, היא מתקיימת. נעשה כאן תהליך של חשיבה להוריד את זה לשכבות גיל צעירות יותר, ויכול להיות שכמו שאמרה כאן קודם, הפוקוס צריך להיות אחר או לחדד אותו. זה לא שלא מתייחסים.

יש שוני מההיבט הרפואי-פסיכיאטרי, שאין לנו מנדט. אני אשת טיפול גם, אין לנו מנדט וזה לא נכון להרחיב את ההתייחסות והדיון פה בתוך מערכת החינוך, אלא להתייחס דווקא להיבטים האחרים של איך אני מחזק את הדימוי העצמי, איך אני מתמודד עם מה שמשדרים לי בתקשורת, עם הפרסומים בחוצות. איזה דימוי, איזה עמוד שדרה יציב אני נותן לאותו ילד, כי זה בנים ובנות, באותה ילדה, כדי להתמודד מול כל המתקפות האלה של הפרסומים והדרישות והציפייה החברתית, וזו בעיה, זו אכן בעיה חברתית - - -

החוק הזה ישנה. חוק הפוטושופ ישנה את מה שהיא אומרת. אז ברגע שנשנה את - - -

נכון.

אוקיי, נכון, אנחנו נטפל באכיפה של החוק ונתייחס לזה גם בסיכום ובהמלצות. תודה רבה שולמית.

חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה, ולאחר מכן קרן זילברמן.

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. קודם כל הדיון הזה הוא דיון חשוב. יש כאן יום המזון בכנסת, אבל מי שיודע, הדיון הזה הוא לא סתם מדבר רק על השמנה של ילדים. זה בעיות קשות מאד שיש לילדים, ההשפעות הרבות. פעם היה לכל ילד ילד עצלן, זה היה נקרא ה - - - הכי בוגר. היום ילד עצלן, כבר אין דבר כזה. אצלנו היה ילד עצלן. היום אתה שמן או משהו מעין זה, הערה על הגוף שיש לזה השפעה מאד קשה.

אבל אני דווקא רוצה להתחבר למה שאמר עדי, ואני לא יודע אם הוא אמר את זה גם בהתחלה או לא. בקשר לחקיקה, היינו שותפים בחקיקה הזו. אני בסופו של דבר לא הגשתי מסיבות מובנות, אבל ביקשנו מרחל אדטו והיא הגישה את זה ובאמת עניין האכיפה בעניין הזה הוא חשוב מאד.

התהליך וזה שלקחת על עצמך להתחיל לפתח ולעלות, ויש שינוי מאז. אני באמת רואה את עדי בעניין הזה, שעשה שינוי באמת מהפכני שהוא הציף את הדברים האלה דווקא ממבט שלו ולא ממקום אחר, שעשה שינוי. הוא כל הזמן מדבר על כך, שצריך להמשיך עם זה. זה לא דבר שאפשר וצריך הרבה יותר מודעות.

אני רוצה לדבר, כי כשדיברתם על ילדים בוודאי דיברתם, אבל אני לא יודע אם דיברתם על דבר אחד, הנושא של המודעות של ההורים לנושא.

כן, דיברנו על ההורים.

וזה הנושא, לאו דווקא בתי הספר. גם בין ההורה לילד שלו, בין אם הוא אומר לו את זה בצורה חדה ופוגעת ובין אם הוא אומר את זה בצורה לא חדה ופוגעת. בין הדיבורים בדברים האלה, מאז שעדי דיבר איתי ואני סיפרתי את זה אצלי בבית, אז בשיח, ובלי עין רעה המשפחה גדולה, לא מדברים לפני הילדים, גם המבוגרים, לא מדברים לא על דיאטות ולא על מראות, גם כשנמצאים בסביבה הילדים או הילדות או נכדים ונכדות או כאלה, ילדים שנמצאים בגיל קטן. משם זה מתחיל. הפסיקו לדבר. כשהם נמצאים לא מדברים על זה, כשראינו את ההקשבה וזה מחלחל וזה מאד חשוב.

ולא פחות חשוב, כשמדברים גם על הילדים בין החברים בתוך החברה, אבל זה לא פחות חשוב גם במודעות של ההורים מה השפעה, מה ההשלכה, מה הנזק, איזה דברים יש לזה מהשיחה, אני לא יודע אם הוא אמר את זה, שהאמא עומדת מול המראה ומדברת על עצמה, לא מעבר לזה. דיברת על זה? סיפרת את זה?

סיפרתי את זה, כן.

כן.

אז אני רואה שזה בסדר. אני זוכר מלפני כמה שנים וזה עדיין נשאר. אבל זה החלק החשוב ביותר. ואני יודע מניסיון, שלא מודעים. ההורים לא מודעים. הם חושבים שהדבר הזה קשור להם או שיש להם בעיה עם הילד. הם לא מודעים במסר, בהבנה, במה שמשדרים לילדים, שזה לא פחות חשוב.

הם שבויים גם כן בכל הסינדרום החברתי.

וזה כן יכול להיות בתכניות לימודים וזה כן יכול להיות במסר שבית הספר מעביר להורים במפגשים שיש לו, ובמסר בכלל שאנשים מופיעים לפני הורים בכל מיני הנחיות שיש. הורים רוצים בסדנאות שיש, זה לא נמצא בתוך תכנית הלימודים ובכלל בשיח בתוך הדברים האלה. תודה.

תודה רבה חבר הכנסת אורי מקלב. קרן זילברמן ולאחר מכן תום. בבקשה, קרן.

בוקר טוב לכולם.

רק בקצרה, כי אנחנו ממש קצובים בזמן.

אז אני כאן מטעם לשכת עורכי הדין. אני רוצה לציין שלשכת עורכי הדין מכירה בחשיבות הרבה של זכויות הפרט ובכלל זה גם שוויון בהימנעות מאפליה מכל סוג שהוא, ובטח ובטח כאשר מדובר באפליה שנוגעת בילדים רכים בשנים. כאשר אנחנו נוגעים בנושא הספציפי הזה של אפליה על רקע משקל, אותם ילדים בעצם, מגילאים מאד צעירים, מצופים ללכת בדרך מסוימת. מצופים לקבל על עצמם תכתיבים חברתיים מסוימים והדבר הזה יוצר איזו שהיא פגיעה אנושה – זה לא יהיה מוגזם להגדיר את הפגיעה הזאת כפגיעה אנושה – משום שאותם ילדים לא מסוגלים להתמודד עם הלחץ החברתי שמוטל עליהם.

אנחנו חושבים שכדי שהמצב הזה ישתנה, כדי לתת איזה שהוא מענה לבעיה הזו, צריך קודם כל לשנות את החקיקה ולייצר איזה שהוא דו שיח בין כל המערכות. דיברו כאן על הצעד ההורי, החלק ההורי ועל מערכת החינוך ועוד כל מיני שחקנים במגרש הזה. אז אנחנו אומרים שצריך לשנות את החקיקה כדי שיתקיים איזה שהוא שיח בין כל המערכות, מערכת החינוך, מערכת הבריאות, כדי להגביר את המודעות לנושא הזה ולהסביר גם את חשיבות הבעיה.

דיברו כאן על נושא של איך מערכת החינוך תתמודד עם הדבר הזה ויש איזו שהיא תכנית למניעת הפרעות אכילה או להתייחסות לעניין הזה. אז זה מאד לא נכון בעיני לבוא ממקום של לתקן את הבעיה אחרי שהיא נוצרה. הפרעות אכילה זה משהו שנוצר כתוצאה מאיזו שהיא חוויה - - -

אין שאלה שצריך גם לתקן וגם למנוע וצריך לעבוד בשני הערוצים.

צריך ממש מבראשית להתחיל ולהסביר שזה שילד נולד שמן, זה לא הופך אותו לפחות טוב. ומה עם ההעדפה האישית והטעם האישי ומהבחירה האישית והסגנון האישי? למה - - -

כן, הדברים כבר - - -

מקסימות ונהדרות שמרגישות פחות טוב עם עצמן? למה אין מקום לדבר הזה? למה נשים מלאות או גברים מלאים צריכים להרגיש פחות טוב עם מי שהם בעולם הזה? יש כאן איזה משהו שהוא פסול.

אוקיי, קרן, פשוט הדברים כבר עלו ואני רוצה לתת הזדמנות גם לאחרים שעוד לא אמרו - - -

אבל אני רק אומרת - - -

את מדברת על נושא החקיקה שהוא חשוב.

כן. וזה הדבר שבאמת יכול ליצור את השינוי.

מאה אחוז. תודה רבה, קרן. תום, בבקשה ולאחר מכן נציגת משרד הבריאות.

שלום, נעים מאד, אני תום, אני בת 28, אני שחקנית במקצועי ויוצרת. אני מתעסקת גם בהוראה, אז אני נפגשת גם בצד השני. אנשים משקשקים משומן. מבחינתי גדלתי על זה שאני מקולקלת, לא מספיק טובה, לא בריאה. יפה, אבל חבל, אולי תרזי 5 קילו.

אני בשלב הזה של החיים כותבת לעצמי, כי האומנות לא מאפשרת לי להביא את עצמי לידי ביטוי, כי יש לפחות, לא יודעת, כמה מהאוכלוסייה מעל מידה? 60% מהאוכלוסייה במידה שלי, אבל אני לא בסדר ואין אותי על המסך. וכשיש אותי, המרוץ למיליון, כמעט הלכתי לאודישנים, אבל חששתי. למה חששתי? שיראו תחת מקפץ על המסך ושזה יהיה מוצג בצורה רעה וזה לא אתם, זה החברה. זה כולנו.

זה לא לעלות על אומגה במושב בגיל 12, כי אני אפיל את המתקן, כי הוא לא בנוי לאנשים גדולים, כי הכסא קטן. וזה לפחד ללכת בבית הספר בלבוש מסוים וזה לא ללכת לקניות עם אף אחת מהחברות שלי, כי רק עם אמא אפשר, כי רק בקרייזי ליין, סליחה, אני אמצא בגדים בגיל 14. זה מגוחך.

אני רזיתי 30 קילו ואני מתגאה בזה וזה מביך אותי שאני מתגאה בזה. כי אני לא רק גוף ואני חושבת שאפשר להתחיל לא רק בחינוך ובבריאות ובילדות. זה צריך גם לבוא מהתקשורת בעיני. כי התקשורת מקלקלת את כל מה שיכול לבוא מהחינוך וצריך. זה מלחמה במלא חזיתות והרבה פה אמרו את זה. צריך משהו מהפכני.

נכון.

מבחינתי, החלום שלי זה שאני לא אהיה שונה, שאני אהיה סטנדרט בדיוק כמו כל בחורה אחרת. שאני לא ארגיש ניצחון שאני אוכלת סנדביץ' גדול מול כולם בקפיטריה בכנסת. זה החלום שלי.

תודה רבה, תום. נציגת משרד הבריאות, בבקשה. שתי דקות ואנחנו נסכם.

אני אגיד כמה דברים קצרים. מאד נוגע לי ללב כבן אדם, הרבה דברים ששמעתי כאן. אני מסכימה עם רוב הדברים ששמעתי. קשה לי כבן אדם, לא כנציגת משרד הבריאות, עם ההתלהמות הזאת. ההתלהמות הזאת מצד שני באה כנגד ההתלהמות שהייתה מהצד הראשון, מהצד השני. יש כאן לדעתי מקום של אחריות חברתית, ומתוך המקום הזה, אני רוצה לדבר.

אני רוצה לדבר על זה שהבריאות היא גם תזונה נכונה, מותאמת, נבונה וכו', אבל היא גם חברה שמקבלת את זה. אנחנו צריכים להיזהר מאד בשם זה שאנשים בכל הגדלים, בכל הצבעים, בכל המינים מכובדים על ידי כולנו, אבל אז אנחנו בבית ספר יכולים לקבל, בגלל שהכל מותר, אוכל לא בריא. אוכל מזיק, לא שהוא לא בריא, הוא מזיק. אנחנו לא יודעים להגיד לא על שום דבר, כי אנחנו מושפעים מהתקשורת ומכל מה שאנחנו רואים בקלטות ובכל מקום אחר.

מאד מאד מאד חשוב שאנחנו נבין שיש עדויות שאנשים שמנים הם גם בריאים, אבל צריך לדעת את זה. יש אנשים שמנים ואחוז גדול מבין השמנים וגם מבין אלה שהם בעודף משקל, שהם מושכים את זה מהילדות דרך ההתבגרות הלאה לגיל המבוגר יותר, וקשה להם לעשות משהו. הם אנשים שיש להם מאפיינים בריאותיים אחרים לא טובים.

כן, רגע, סליחה, אבל בזה צריך לטפל במסגרות המתאימות ולא בבית הספר, במשקל מול כל התלמידים או באיזה שהיא אינסטנציה חברתית. זאת אומרת יש את המערכת שבה אפשר לטפל בזה.

זה נכון שצריך לטפל בזה במקום הנכון. צריך לזכור שכששוקלים בבית ספר ובטיפות חלב ובכל המסגרות האחרות שעושים את זה, זה לא בהרבה מסגרות האחרות, מוצאים לא רק עודף משקל והשמנה, מוצאים גם תת משקל ותת גדילה, וזה דברים שצריך לדעת אותם.

חברה שלא יכולה להגיד כמה מהאנשים נמצאים למשל בעודף משקל כי הם במצב סוציו אקונומי נמוך ואין בעצם אוכל טוב לתת לילדים האלה, אוכל בריא, אוכל שמספק את מה שהם צריכים, ואחוז מאד גדול מהאוכלוסייה השמנה, היא בעצם שמנה כי הם לא אוכלים את האוכל שהם צריכים לאכול. הם אוכלים בעיקר פחמימות, ג'חנונים וכו', וסליחה אם פגעתי במישהו - - -

לא, חברים, אבל גם פה אנחנו צריכים לשמור על האיזון, וברשותך אני אתן לך משפט סיכום ואני אתייחס לדברים, כי התחושה שמרוב שאנחנו מדברים על אורח חיים בריא ואנחנו מנסים לקחת את זה לקצה האחר, אנחנו שוכחים שיש איזונים בחיים ואנחנו מפספסים את האיזון הזה.

ואני מדברת על האיזון מהצד השני. אסור לנו לזרוק את התינוק יחד עם המים. חשוב מאד, עברנו את המקום של בעיות, בואו ניקח את זה באחריות כמו שצריך, נטפל במי שצריך ונאפשר לכל האנשים לחיות נכון.

אוקיי. את נציגת מועצת התלמידים? נציגת מועצת התלמידים, כי אני תמיד נותנת להם כבוד, אבל בדקה ואני חותכת אותך אחרי דקה כי אני חייבת לסכם. בסדר?

אני חושבת שיש הרבה דברים שלא נאמרו שהם חשובים, אני רק אגיד.

אני מסכימה. אנחנו רק בדיון ראשון ועוד יהיו לנו דיונים נוספים. בבקשה.

טוב, אז אני יאנה מישייב, אני נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. אני מדברת פה בתור בת נוער שעוברת בית ספר כבר 12 שנה, בכיתה י"ב. אנחנו לא עוברים תכניות של טיפול במשקל. אנחנו נשקלים כל שנה בתחילת שנה. אני יכולה להגיד מהצד שלי, בכיתה מבקשים מאיתנו ללכת - - -

בכל שנה.

בכל בית ספר מבקשים מאיתנו שהאחות תבוא ותגיד והיא אומרת לנו – אתם צריכים להישקל ולמדוד גובה. הרבה ילדים נפגעים מזה, גם ילדים בכיתה שלי. אני מאד חושבת שצריך לטפל בעניין הזה וצריך לטפל בעניין של דימוי משקל, שזו אחת הבעיות הכי גדולות שיש אצל בני נוער בישראל.

ואני מדברת על זה שחברות שלי מרגישות נורא, נורא עם הגוף שלהן. אני באמת מדברת כאילו הכי מהלב מפה וממה שחברות שלי מרגישות, ואני מבינה שגם את מרגישה את זה ככה. זה נורא מה שבני נוער אומרים בישראל וזה נורא שבנות צריכות להקיא בשירותים של בית הספר כדי להרזות. או ההיפך שילדה, חברה שלי, שהיא רזה מאד, אומרים לה שהיא חולה, למרות שהיא לא חולה. למרות שהיא בריאה לגמרי, אבל אומרים לה שהיא רזה. או ילדה מאד שמנה, או ילד מאד שמן, שאומרים לו שהוא חולה. זה לא נכון. הוא בריא. זה הכל. זה מה שרציתי להגיד וזה באמת נגע ללב שלי מאד.

תודה רבה באמת על הדברים המרגשים ואני מוכרחה לסכם. אני יודעת שיש עוד הרבה דברים לומר ואנחנו עוד נתקדם בדיון ואני לגמרי מסכימה, אנחנו לא מעודדים פה השמנה. זה לא הסיפור, אבל כדי לטפל בהשמנה יש לנו ערוצים שנכון דרכם לטפל בעצם בסוגיות שיכולות להיות בהן פגיעה בריאותית או חשש לאיזו שהיא הפרעה.

אבל אנחנו מדברים בעצם על הקונטקסט החברתי, לאיזה מודל יופי אנחנו בעצם מחנכים. למה אנחנו מרגילים את הילדים שלנו שנכון ובריא ויפה וזוהר ואני חושבת שפה אנחנו קצת חוטאים.

אני ראשית מבקשת ממשרד החינוך להוציא הוראה מפורשת – אין שקילה במערכת החינוך. זה לא רלבנטי, זאת לא המסגרת. אני חושבת שאם אנחנו נעלה את המודעות לנושא של משקל או לאורח חיים בריא, במובן הרחב שלו, לא אורח חיים בריא רק להיות רזה ולאכול חסה או אני לא יודעת מה כל היום, אלא באמת למקום המאוזן, אז ההורים יוכלו לדעת מתי בעצם יש איזה שהוא איתות ולקחת ולבדוק רגע לפני שהם מתחילים להציק או להקניט את הילד שלהם. אז אני מבקשת לאסור את השקילה במערכת החינוך.

אני חושבת שהרזון בעצם משרת את התעשייה. עדי, בסופו של דבר אתם מכתיבים את הקצב, אתם מכתיבים את מודל היופי, ואני מסכימה לגמרי, אכיפה של אותו חוק שאתה מדבר עליו זה הבסיס בעצם להתחיל ולפעול בנושא הזה, כי משם תוכל לצאת הטובה ודרך כך בעצם להשליך אחר כך גם על המערכות האחרות.

אני כן מבקשת שמשרד החינוך ומשרד הבריאות יישבו ביחד ויראו איך הם יוצרים תכנית, פעם אחת שהיא תכנית מניעתית ופעם שנייה באמת לראות איך אנחנו מחנכים את הילד להסתכל, את הילדים, להסתכל על דימוי גוף ודימוי עצמי שהוא במנעד קצת יותר רחב ממה שאנחנו מורגלים לו היום, ויש עבודה שצריך לעשות גם עם עולם המבוגרים. כאילו לראות איך הם לא מעבירים בעצם מסרים באופן לא מודע. הם לא עושים את זה מרוע, אבל זה יוצא, כי הם חלק מהחברה וחלק מהקונטקסט וצריך לעשות עבודה גם בעצם עם המורים ועם המחנכים.

סליחה על ההפרעה, אבל גם משרד הרווחה רלבנטי ל - - -

וגם משרד הרווחה, נכון, אני ציינתי כאן, אני מתנצלת. משרד החינוך, הבריאות והרווחה.

יש לי קצת בעיה עם הנושא של החקיקה ואני אבחן אותו. אני אשב ואני אבחן ואנחנו נקיים דיון גם עם תמר וגם איתך, איילת וגם עם עורכת הדין וננסה לראות איך אנחנו עושים את זה נכון, כי אני בכל מקרה חושבת שזה שנבוא ונגדיר חוק שאסור לקרוא שמן ואסור להפלות על רקע משקל, אז יופי, אז יש לנו חוק כזה. גם לא בטוח שהם ירוצו ויתלוננו שהקניטו אותם ואמרו לי או הפלו אותם.

אבל אני חושבת שאם אנחנו נעשה את זה במשולב עם איזה שהוא תהליך חברתי שיצור שינוי חברתי, אז אנחנו בעצם נוכל להרוויח איזה שהוא שינוי משמעותי.

אני מוכרחה לציין שהסיפור הזה מתחיל לא רק מהדוגמניות. תצפו בתכניות ילדים לגילאים המאד רכים וצעירים, תכניות מצוירות ואתם תזעזעו לגלות שגם שם יש את מודל היופי ומה נכון שיהיה ואיך הפנים צריכים להיראות ואיך הגוף צריך להיראות והחלקים שהגדרתם פה ואני לא אחזור עליהם, צריכים להיראות.

אני ביקשתי מחקר מקיף ממרכז המידע והמחקר של הכנסת לגבי תכניות הילדים, לראות איזה מסרים סמויים אנחנו מעבירים לילדים בני 3, 4 ו-5, עוד לפני שהם מגיעים לגיל של הדוגמנות.

יש לנו עוד הרבה עבודה. אני מניחה שזה דיון ראשון מסדרת דיונים שאנחנו נקיים. אנחנו נשב ביחד על נושא החקיקה. אני אשמח לקבל תכנית ממשרד החינוך, הרווחה והבריאות תוך חודש, לגבי מה אתם מתכוונים לעשות במערכת החינוך ואיזה תכנית אתם מתכוונים להפעיל; ואני ארצה לקבל דיווח על איסור מוחלט במערכת החינוך לגבי הנושא של השקילה, בכל גיל שהוא. לא כיתה א' ולא - - -

יש. צריך לחדד את הנהלים ולהוציא חוזר - - -

לוודא שזה קורה. לוודא שזה קורה. נציגת מועצת התלמידים, שתלמידים יתלוננו, הם יכולים לראות גם כתובת בוועדה. אם וכאשר מבקשים מהם לערוך שקילה או לקיים שקילה בבית הספר, תפנו אלינו, אנחנו נדע לטפל הלאה.

תודה רבה לכולכם על הדיון החשוב הזה. אנחנו ניפגש שוב בעוד מספר שבועות. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:30.