הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 117

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום שלישי, ג' בטבת התשע"ו (15 בדצמבר 2015), שעה 10:00

במסגרת היום הבינלאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות בכנסת – על סדר היום: פתרונות לדיור בקהילה לאנשים עם מוגבלות

חברי הוועדה: שולי רפאלי-מועלם – מ"מ היו"ר

אילן גילאון – מ"מ היו"ר

ג'מאל זחאלקה

נורית קורן

עבדאללה אבו מערוף

סופה לנדבר

אדוארד וייס - סגן היועץ המשפטי, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

נחום עידו - מנהל השירות לדיור תומך לאנשים עם מש"ה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אחיה קמארה - נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים

יונית אפרתי - נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים

לארה עקיבא - מנהלת תחום נכויות, עיריית תל אביב-יפו, המרכז לשלטון מקומי

אודליה פיטוסי - תרפיסטית באמנות, הפורום לקידום האמנה, בזכות

נעמה לרנר - מנהלת המחלקה הקהילתית, עמותת 'בזכות'

ח' - הורה, עמותת 'בזכות'

עמל מרדכי - עו"ד, עמותת 'בזכות'

מ' - הורה, מתנדב באימון אינטגרטיבי לילדים ונוער, עמותת 'בזכות'

נ' - הורה, עמותת 'בזכות'

ליבת קמחי - מוזמנת עם מוגבלות, עמותת 'בזכות'

סיגלית יהלומי - מנכ"לית, אקי"ם ישראל

ח' - חבר הנהלה, אקי"ם ישראל

ס' - הורה, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

טלי גרודנר - הורה, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

מרים בר-ניר - חברת הנהלה, סנגור, עוצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש

בת שבע רייס - ועדת דיור בקהילה, עוצמה, פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש

משה רוטמן - מזכ"ל ואחראי תחום ילדים ומשפחות, ארגון הפעולה של הנכים

אורה ביתן - סמנכ"לית בית הגלגלים

רותי קטנוב - עו"ס, בית הגלגלים

רקפת קלישוב - הורה לדייר בבית אקשטיין

ט' - רכזת משפחות ספיישל אולימפיקס

הנרייט אלון - הורה

עמית וולפמן - הורה, אלו"ט, הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, התארגנות עירונית, אשדוד

קרן לוי - הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, התארגנות עירונית, אשדוד

נורית טופז - הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, התארגנות עירונית, אשדוד

עופר דהרי - סמנכ"ל, עמותת שק"ל

רויטל לן כהן - עו"ד, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

ניצן שמואלי - אח של בעלת צרכים מיוחדים

ציונה שמואלי - הורה לבעלת צרכים מיוחדים מש"ה

משה שמואלי - הורה לבעלת צרכים מיוחדים מש"ה

יעל יונה - חברת הנהלה, יוזמות השילוב בישראל

וילמה מאור

ס.ל., חבר המתרגמים

במסגרת היום הבינלאומי למען זכויות אנשים עם מוגבלויות בכנסת: על סדר היום: פתרונות לדיור בקהילה לאנשים עם מוגבלות

בוקר טוב לכולם. אני מתנצלת בפניכם על זה שגלשנו בדיון הקודם. אנחנו מציינים היום, יום שלישי, ג' בטבת, 15 בדצמבר, כמדי שנה את היום הבינלאומי לזכויות של אנשים עם מוגבלויות והשנה אנחנו שמים זרקור על שילוב של אנשים עם מוגבלויות בקהילה. הוועדה הזאת, שעוסקת כל השנה ויש לה תת ועדה בנושא של שילוב והנגשה, בראשות חבר הכנסת גילאון, והוא גם היוזם של הדיון הזה, אנחנו רוצים להעלות את השאלה להתחיל דיון על הפתרון, שבעזרת ה' נתקדם איתו, של פרק הדיור בקהילה של אנשים עם מוגבלויות.

בדיון הזה נוכחים אנשים רבים, יש לנו שעה אחת בלבד לדיון הזה, מזה נובע לצערי שלא רק לא כולם יוכלו לדבר אלא גם מי שאנחנו נחשוב שצריך לדבר כנראה לא יוכל. אנחנו ננסה לעשות את זה מאוד ממוקד ואני אבקש מחבר הכנסת אילן גילאון, שעומד בראש תת הוועדה ושהוא היוזם של הדיון הזה, להציג את הנושא ולאט לאט אנחנו נרחיב את השיח.

תודה רבה, גברתי, חברת הכנסת שולי מועלם, שהיא שותפה שלי לכל המאמצים האלה. אני אנסה לתמצת משום שיושבים כאן ארגונים חשובים ביותר שהם בעצם הערסל שתופס את המקום של המדינה בהרבה מאוד מובנים, למגינת לבנו, הייתי אומר כך. אני הייתי מסתפק היום, גברתי, בלדבר על היום הישראלי למוגבלויות ולא הבינלאומי, אין לנו כאלה יומרות גדולות, בכל זאת בואו נסדר את העניין הזה כאן. אני תמיד אומר שאני מוטרד מזה שיש או יום הנכה הבינלאומי או יום האישה הבינלאומית, כל מה שחלש, יש לו יום בינלאומי וזה בעצם היורצייט של הדבר הזה ובזה זה נגמר. אני אהיה שבע רצון ומבסוט ושקט כשיהיה פה יום הבנקאי הבינלאומי ויום הקבלן הבינלאומי. כל אלה עדיין לא נמצאים במקום הזה.

לכן מתוך תפיסת עולם, גברתי, שאת יודעת שאנחנו מפתחים אותה מזה איזה שהוא זמן, גם אנחנו חדשים בתוך תפיסת העולם הזו, שהכלל הוא רק היוצא מן הכלל, למעשה בעצם שאין דבר כזה אנשים מוגבלים או בלתי מוגבלים, כולנו או מוגבלים או נשאי מוגבלות, או נהיה מוגבלים בעתיד, או יש בסביבה שלנו מוגבלים, לכן התפיסה האוניברסאלית הזאת קיימת והדיון כאן צריך להתמקד בעניין של השילוב בתוך הקהילה מתוך מלחמה עם מושגים של המאה הקודמת. ואני אגיד לך יותר מזה, של ה-200 שנים הקודמות.

בית חולים איננו בית, גברתי, לא קיים דבר כזה. התפיסה העכשווית כרגע, שגם הטכנולוגיה וגם המשאבים מאפשרים אותה היא התאמת הסביבה לאדם ולא להיפך מזה. זה כל הסיפור, זה כל העניין. לכל אדם יש זכות להגיע למחוז חפצו בצורה מכובדת ועצמאית ולהיות משולב באופן מקסימלי וככל יכולתו בחיים כדי לחוות את עיקר החוויה.

כל נושא הנגישות הוא למעשה לאפשר לכל אדם להגיע בצורה מכובדת ועצמאית למחוז חפצו וזה גם תפקידה של החברה על פי תפיסתה של גברתי, אני יודע. יש לנו הרבה מאוד מחלוקות, אבל נדמה לי שבעניין הזה אין לנו מחלוקת - - -

לא, יש לנו הרבה מאוד הסכמות וקצת מחלוקות.

וקצת מחלוקות בעניינים לא חשובים כמו - - -

כמו הר הבית.

אבל גם הר הבית צריך להיות מונגש, אגב. לכן היום הזה הוא בעצם גם כדי לעורר את העניין, אבל גם כדי להביא אותו לפתרון קונקרטי. אני עדיין נמצא בטראומה של מה שקרה כאן לפני שבועיים, בו ניסינו לעשות ניסיון להעלות באבחה אחת את המצב הקיומי של 220,000 אנשים, שכל אחד מאיתנו יכול להיות במצב הזה. אגב, בדקנו סטטיסטית, לכל אחד יש סיכוי פי 13,500 להיות אדם עם מוגבלות, כי זה דבר לא נרכש, אתם יודעים, אנחנו לא לומדים באוניברסיטה להיות מוגבלים, זה קורה לנו, כי קיבלנו לא מספיק חמצן בלידה, או לא עברנו נכון את הכביש, או כמו במקרה שלי לא קיבלתי את החיסון בזמן. זה יכול לקרות לכל אחד, לכן הראייה היא ראייה אוניברסאלית שקשורה לזכויות ולא לחובות, ולכן יש לכל אדם זכות לחוות את עיקר חוויית החיים וזה אנחנו צריכים לאפשר.

איך אנחנו מאפשרים? על ידי כלים חלוקתיים. בסופו של דבר, חברים, עוני הוא תוצאה של חלוקה לא נכונה של עושר, זה הכול. היות שהסיכוי שלנו להיות האדם המוגבל פי 13,500 מאשר יצחק תשובה אני רואה את הדבר הזה, כאדם חרדתי אגב, לא בגלל אלטרואיזם, אני רואה את הדבר הזה טעון בסולידריות של בין בני אדם, שכל אחד מהם יכול להיות נזקק ולהגיע לתוך המקום הזה. הוא רוצה להיות משולב והוא רוצה לחיות בכבוד ואיננו יכול. לכן כל מיני מושגים, שהיו נהוגים במאה הקודמת, הם בטלים ומבוטלים.

מה שעומד כאן זה חוק של 'בזכות', שהם יפרטו אותו, מי שמוביל אותו אלה חבר הכנסת מקלב, גפני ואני, ועוד מספר חברי כנסת. אני לא הייתי רוצה שיקרה לי מה שקרה בפעם הקודמת עם החוק להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, שבו 61 חברי כנסת הסכימו וחתמו כי אנשים חושבים שזה נכון לעשות, מבחינה חלוקתית, להקפיץ מדרגה בבת אחת, מתוך ראייה אוניברסאלית של הדברים האלה. הייתי רוצה שנגיע לאיזה שהוא מצב שאלה הם נכסי צאן הברזל של כל חברה, שכל אדם צריך להגיע מכובד ועצמאי לאן שהוא צריך להגיע, וזה תפקידה של החברה. בסופו של דבר, אני אומר לכולם,put money where mouth is, אל תדברו לי גבוהה גבוהה, בסופו של דבר זה כרוך במשאבים, בחלוקה, בשאלה המרכזית והיחידה שהפוליטיקה עוסקת בה אגב, מי מקבל כמה ולמה ומי משלם כמה ולמה, זה הכול.

היום האנשים המוגבלים הם מעמד הפועלים של פעם, המעמד הלא זכיין, הייתי אומר, הם האחרונים להיות בכל עניין. אין שום סיבה, בטכנולוגיות של היום ובמשאבים של היום, ש-80% מהאנשים לא יכולים לעשות 80% מהעבודות. אין שום סיבה בעולם ש-100% מהאנשים לא יהיו משולבים בתוך קהילתם ועדיין יש מקומות שאנחנו מדירים את האדם המוגבל, שהחצר האחורית ביותר היא באמת הפגיעות בתחום המוגבלות הנפשית, אבל גם הקוגניטיבית והפיזית ואחרות. אנחנו רוצים להעביר את הרעה החולה הזאת מן העולם.

תודה ל'בזכות', אני רוצה שוב לציין את הארגון הזה, וכמובן לנציגות שאנחנו עובדים בידיים שלובות, אבל יש כאן באמת הרבה ארגונים. אתם יודעים, אני מטבעי תמיד מפחד מעמותות, אני אפילו פעם אמרתי משהו 'שונא עמותות יחיה', אבל מצד שני, תסלחו לי, אני נמצא באותה דילמה שהיום יש הרבה ויכוחים בקשר אליה, למי נותנים. אז כאשר אתה נמצא בבית וילד מגיע ודופק בדלת ואומר שהוא רעב, אני לא אבוא ואסביר לו שזה לא הפתרון וזה פתרון סקטוריאלי, מה שאגב נכון, אנחנו לפעמים נאלצים להיות במשפט שלמה ולהצביע בעד חוקים שהם לא טובים, שהם סקטוריאליים, כי הערסל הזה צריך לתת לאדם את הזכויות שלו על פי מוגבלותו מבלי שם מחלה בכלל, להעלים אותה, ולכן גם ואוצ'ר להעביר אותה ממקום למקום. כלומר אותה זכות שהוא מקבל בטיפול חוץ ביתי, הוא יכול לקבל אותה גם אצל אמא ואבא שלו, שב-90% מהמקרים זה בטח הרבה יותר טוב והרבה יותר נוח או בכל פתרון אחר.

לכן להקטין את המסגרות, לתת לאנשים לחיות, כל אחד היום יכול להשתלב. זה עניין של רצון, אם נרצה ונסכים לשים את הדברים שם, ואנחנו צריכים להיות לפה לכל האנשים. את זה אמרתי על רגל אחת. אתם יודעים, אני מומחה לדבר על רגל אחת.

תודה רבה. אני אבקש מגב' נעמה לרנר, מנהלת המחלקה הקהילתית ב'בזכות' להציג את הנושא.

ארגון 'בזכות', אנחנו חושבים שיש היום הזדמנות פז לעשות צדק אמיתי לאנשים עם מוגבלות בהקשר של דיור בקהילה וסל סיוע אישי שהוא סל שתומך דיור בקהילה. יש היום הרבה הרבה דיבורים והתחילה גם התחלה של חקיקה אולי בהקשר של אנשים עם אוטיזם, בהקשר של חוק שירותי רווחה, חקיקות מסוימות שהן מדברות בין השאר על הנושא של דיור בקהילה לאוכלוסיות שהיום אין להן פתרון.

מה שאנחנו רוצים לומר, ואני אומר אותו מאוד בקיצור, כי יש כאן באמת הרבה אנשים עם מוגבלות והורים עם בטן מלאה שרוצים לדבר ואני רוצה להשאיר להם היום את הבמה, יש לנו היום הזדמנות פז, הזדמנות פז למדינת ישראל לעשות את הדבר האמיתי, לא את הליד ולא את הכמעט, לא להגיד ש'יש שירותים שקיימים והם עדיין לא מתוקצבים, אז ניתן להם תקציב, אז ניתן להם חקיקה כדי לתקצב אותם', לא 'בואו ניקח את הקיים ונעגן אותו ונעגן אותו', אלא בואו נעשה את הדבר האמיתי, נחוקק את פרק דיור בקהילה וסל סיוע אישי בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

כמו שאנחנו היינו רוצים לראות את עצמנו כמדינת זכויות לאנשים עם מוגבלות, לתת את הזכות לאנשים עם מוגבלות לגור בקהילה וממנה לגזור את כל השירותים, לא לתת את השירותים שממילא אנחנו נותנים ושחלקם מתאימים ושחלקם לא מתאימים לאנשים עם מוגבלות מסוימת, לא להקים מסגרות ולהכניס לתוכן אנשים לפי המסגרות שקיימות, אלא לראות את האדם, לראות את האנשים עצמם, את הצרכים שלהם ואת הזכות שלהם להתגורר בקהילה ולתפור, כמו שנאמר כאן בישיבה הקודמת, חליפת דיור בסיוע אישית, כמו חליפת חינוך אישית אז חליפת דיור וסיוע אישית לכל אדם על פי הצרכים שלו.

יש כאן משפחות ואנשים שכל אחד מהם נפל בין הכיסאות באיזה שהוא אופן. אלה אנשים הם מוגבלות, לגמרי מגיע להם דיור, לגמרי מגיע להם לחיות בקהילה, מדינת ישראל אומרת גם, מגיע להם לחיות בקהילה, אין שאלה לגבי אף אחד מהם ובכל זאת כל אחד מהם נתקל פחות או יותר בקיר אטום, בגלל שהחקיקה הקיימת, ולצערנו גם החקיקה שמנסים כעת לקדם בהקשר של אוטיזם ובהקשר של שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות פיזית, מעגנת ומאגמת את הדברים שקיימים ולא מתאימים היום, או האנשים עם מוגבלות לא רוצים בהם היום או רובם לא רוצים בהם היום ולא מאפשרת לתת משהו שהוא תפור באמת אישית. פרק דיור בקהילה ובחוק השוויון הוא must, הוא פשוט must ואנחנו נשמח אם תעזרו לנו לקדם אותו.

תודה רבה. אני רוצה לבקש מגב' ליבת קמחי וממר מ' לדבר, כאנשים שמתמודדים בעצמם עם העניין.

אני כאן.

כן, ראיתי אותך, רק רציתי את עצמך ואיפה את גרה ואם לא אכפת לך, גם תגידי בת כמה את.

אני בת 40, אני ליבת קמחי, אני נכה, באתי לכאן כנכה, כבן אדם פרטי. ברשותכם אני רוצה להיות טיפ טיפה חוצפנית ולשאול אתכם, מי שרואה חדשות, למי שיש טלוויזיה בבית, אם שמתם לב שהיה בפריים טיים לפני יומיים, שמענו מפי הסמכות כמעט העליונה, אני כתבתי לי את זה, אז הבאתי את הפתק, כי הייתי קצת מופתעת, אמירה על כך שנדרש שינוי חקיקה בגלל דברים שגילינו שאינם עומדים בקנה אחד עם ההיגיון והחמלה. אם אתם זוכרים, זה משהו שנתניהו אמר לפני יומיים בנוגע לכלבים שצריך להכניס אותם להסגר, בנוגע לכלב שצריך להכניס אותו להסגר כי הוא נשך מישהו. המצב שקיים כיום בחקיקה הנוכחית היום בארץ, למרבה הכאב, בשבילי ובשביל אלפי אנשים כמוני, הוא שאין לנו שום פתרון דיור בקהילה, למרות שעל פי החוק, על פי המוסר, ישראל כבר חתמה, אני חושבת משנת 98', לפי אמנת האו"ם שישראל אישרה.

מ-2012.

אשררה אותה.

יש לנו זכות לחיות בקהילה, אבל אין שום דרך לממש את הזכות הזו. הייתי לאחרונה במערכת הרווחה, הדבר היחידי שהציעו לי, אמרתי להם, אני יודעת את הסיפור הטרגי על 800 איש שכמוני יישלחו לאשפוז סיעודי כי אין להם שום פתרון אחר, למרות שרפואית הם לא צריכים אשפוז והם לא במצב סיעודי, הם רק נכים. היא אמרה לי, 'אני רוצה להרגיע אותך, שלא תדאגי, זה אכן יקרה, אבל ברוך ה' אמא עוד כאן, את לא צריכה לחשוב על זה'. אז המערכת אומרת לי, 'זו לא בעיה שלנו, המשפחה צריכה לדאוג לך. ברוך ה' אמא כאן'. פניתי בתמימותי למשפחה שלי, המשפחה שלי אמרה, 'בדברים כאלה המערכת צריכה לדאוג, המדינה צריכה לדאוג'.

בעצם אני צריכה לקבץ נדבות משניהם ולהישאר קירחת מכאן ומכאן. אני חושבת, אם יש משהו, הדבר הכי קטן בהתנהלות שלי כרגע, שלא נראה כמו הסטריאוטיפ של הנכה, הרבה אנשים אומרים לי, 'אבל את לא נשמעת כמו נכה'. במערכת הרווחה היא אמרה לי, דיברה איתי כמה דקות ואז אמרה 'את חכמה, את לא מתאימה לפרופיל, לא מגיעים אלינו אנשים כאלה. אנשים שיש להם רק נכות גופנית, לא קוגניטיבית ולא נפשית, מקבלים הון עתק מהביטוח הלאומי, חיים את החיים הטובים, אנחנו לא פוגשים אותם'. אז משהו צריך, אולי צריך איזה שהוא שינוי בפרופיל הזה, הוא לא מתאים למציאות.

אני חושבת שאם אני לא נשמעת כמו נכה, כל אלפי ועשרות אלפי ומאות אלפי אנשים כמוני זה משאבים מבוזבזים עצומים. אם היום היה לי דיור, כל מה שהייתי עושה היה לסיים תואר ראשון בפסיכולוגיה, שאני עושה עכשיו, ולהתחיל בשיא המהירות תואר ראשון בחו"ל, אני כבר בקשר עם אוניברסיטה בנוגע לזה, בלימודי מוגבלות, לעזור לנכים אחרים. אבל אם אין לי אפילו דיור, אנשים כמוני מתבזבזים.

(היו"ר אילן גילאון)

הם לא יתבזבזו עוד. תודה, ליבת.

מוני. חבר'ה, אני מבקש, יש פה הרבה דוברים, תנסו להצטמצם מאוד, גם לא לחזור על דברי חבריכם. גם כפי שאתם רואים, הייתה פה הפיכה צבאית ואני פה ה - - -

שמי מ', אני כאן ביחד עם נ', הורים לבת שהיא נפגעה בגיל 15.5 פגיעה מוחית מאוד מפושטת וקשה. מאז, לאחר שיקום של שנתיים, שהיא כבר איכשהו תפקדה כנגד כל הסיכויים היא הידרדרה לכל מיני מסגרות. היא הייתה בתחילה תקופה ארוכה בבית והגיעה לכל מיני מסגרות, עברה ממסגרת למסגרת והיה איזה אירוע בתחנה לבריאות הנפש בקרית יובל, שהפסיכולוגית מול עיניה נהרגה והיא חטפה שני כדורים. סליחה שאני מתרגש.

לא, זה בסדר גמור.

מה זה? איזה אירוע זה היה?

בקרית יובל, היא הייתה בדרך לפסיכולוגית שלה ואז מישהו שם השתולל, אחד המטופלים, והרג ארבע נשים וביניהם גם הפסיכולוגית של הבת שלי והבת שלי בדיוק הייתה באזור. זה אחרי אירוע שהיה לה בגיל 15.5. זה היה בתוספת כזה. היא נשארה עד היום עם שני כדורים, אחד ביד, שלא הצליחו להוציא לה, ואחד באזור המותן, לא רצו לגעת.

בכל אופן מאז חלה הידרדרות מבחינת היכולת התפקודית שלה, היא הייתה במסגרת נוספת, ששם לצערי הרב, בשלב מסוים, הקושי שלה, שיווי המשקל וכו', הביא אותה למצב שהיא נפלה על חלון זכוכית בתוך הדירה שהיא הייתה בה וגם שם היא עברה טראומה לא פשוטה וכך זה נמשך לאורך לא מעט זמן.

אנחנו 28 שנים מתמודדים עם - - -

בכל אופן היא הגיעה לפני 8 שנים למסגרת בצפון, שם, כתוצאה מאיזה שהוא תהליך של מטפל, שהזהירו אותו, היא עברה משבר נוסף וזה הגיע למצב שבחצי השנה האחרונה, השנה האחרונה בעצם, הם לוחצים בצורה אדירה שהיא לא תישאר במקום.

את העניין הזה, אנחנו נדבר עליו בנפרד, לאחר מכן נראה אולי נוכל לעזור במשהו, אוקיי? אני מבין את הבעיה.

הנקודה המרכזית שעולה במקרה הזה היא שהבת של המשפחה הזאת צריכה לעזוב את המקום ואין למדינת ישראל מה להציע לה. מדינת ישראל מציעה לה מעבר ל - - -

נעמה, אני מציע, היות שזה לא דיון לכל השולחן, בואו נראה איפה נוכל לעשות.

סליחה, אבל יש פה עוד נקודה עקרונית.

כן, אבל את תוכלי להגיד לי אותה לאחר מכן, תאמיני לי, אני לא אשאיר אבן אחת שלא אהפוך אותה כדי לעזור למצב.

אנחנו נשמח מאוד.

ד"ר עבדאללה אבו מערוף, בבקשה. אתה צריך ללכת, אז אני מראש מתנצל.

בוקר טוב, לצערי אני צריך לצאת לוועדה אחרת. היה אפשר להסתפק בדבריו של חבר הכנסת גילאון, אבל בכל זאת לחדד את הדברים ולהגיד כמה משפטים. אנחנו לא עניין של חמלה, העניין של מוגבלות זה חלק מהחברה, אנשים חייבים להמציא את הזכויות שלהם. אנחנו כחברה, כמדינה, יש אמירה ישנה שכולם מכירים אותה, אבל היא נשכחת בהיסטוריה, של ברנרד שו, שהוא היה קירח, אבל עם זקן מאוד גדול, שאלו אותו 'מה המינוסים של מה שנקרא הקפיטליזם?' אז הוא אמר, 'זה הרבה ייצור על חלוקה לא צודקת, לא נכונה, כמו הקרחת שלי והזקן שלי'. זה בהמשך לדבריו. העניין הוא לא חמלה, העניין הוא זכות. יש אפשרות, צריך את הזכות הזאת שתתקיים בחוק, או לא בחוק, כמדינה, ברווחה, בבריאות. זה מה שצריך, זה הכול. אנחנו כמחוקקים או אנחנו כמדינה, איך שלא נלך - - -

לפני 10 שדקות היה לנו אותו דיון על ילדים, על הפעוטות. בהמשך לזה אנחנו חייבים כמדינה, כולנו אזרחים וכולנו מכירים מה צריך לעשות, לא רק בדיונים האלה. זה טוב שיש כאלה דיונים, זה מאוד חשוב ובאמת כל הכבוד לחבר הכנסת שהעלה את הדיון, לכן חייבים למצוא את הדרך לחלוקה הנכונה והצודקת שכל האנשים בחברה יקבלו מה שמגיע להם. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת אבו מערוף.

בבקשה, סיגל פרץ-יהלומי.

שלום לכולם, אני מנכ"לית אקי"ם ישראל. אני רוצה להגיד שכולנו מאוד מבינים שמהפכה חייבת להתרחש במדינה ברמת השירותים שניתנים בדיור. כמו שחבר הכנסת גילאון אמר, אנחנו נמצאים עדיין במאה הקודמת, במודל הרפואי, מה שנקרא בואו נאשפז אותם במסגרת, נדאג לניקיונם, ללבושם, נטפל בבריאותם, אבל לא בצורה העצמאית והנכונה והממצה את החיים כמו שלכל אחד ללא מוגבלות יש. לכן אנחנו בתפיסה מאוד מאוד תופסים. אני מאוד שמחה על המהלך שמשרד הרווחה מוביל בתמיכת אקי"ם כגוף ארצי של הורים, למעבר של 900 אנשים ממעונות פנימייה לקהילה. אנחנו עושים את זה יחד ופותרים בעיה אחרי בעיה. כי אתם יודעים, כל מהפכה כזאת מביאה איתה הרבה מאוד קשיים. כל משפחה שמגיעה אלינו מקבלת את המענה וביחד עם המשרד אנחנו עושים חליפה כדי שבהתחלה האנשים שרוצים להשתלב בקהילה יילכו ואחר כך הלאה.

אבל אני רוצה בכל זאת להתייחס למודל שקיים היום. חבר הכנסת גילאון, חשוב לי שגם אתה תדע על זה, כי אנחנו עדיין במאבק יותר בסיסי לגבי תקנות דיור בקהילה. בחודשים הקרובים, לדעתי תוך חודשיים-שלושה, יגיע הדיון לכאן, אני עושה סוג של פרומושן לנושא תקנות דיור בקהילה של חבר'ה עם מוגבלות שכלית, שגרים עדיין בדירות. כלומר זו לא אותה גישה עצמאית מאוד מאוד נכונה וחזונית מבחינתנו, והלוואי שאנחנו נדחף אותה, אבל עדיין אנחנו מדברים על יותר ויותר דירות בקהילה, ארבעה, חמישה, שישה אנשים בקהילה.

משרד הרווחה מקדם, ואנחנו שותפים מלאים שלהם בסנגור לקידום תוספת תקציב ראויה לכל האנשים עם מוגבלות שכלית, קלה, בינונית וקשה בקהילה, אבל משום מה הנושא של אנשים סיעודיים בקהילה עדיין אנחנו בחוסר הסכמה מוחלט בין הצדדים. המשרד חושש שזה יהיה סוג של בעיה תקציבית, שזה יהיה איזה סוג של בור ללא תחתית מבחינה תקציבית. אני עכשיו מייצגת אותם, אבל אני לא רוצה, אני רוצה שזה ייפתר,

ברור. אני מכיר את אלה שכותבים שמדינת ישראל זה עסק יקר מדי.

אנחנו ממש מתעקשים, אנחנו לא נהיה מוכנים שהתקנות הללו יעברו בלי לאפשר לאנשים סיעודיים גם את האפשרות לגור בדירות בקהילה. מבחינתנו זה מאסט, חזון אחרית הימים זה אותו דיור עצמאי אישי ש'בזכות' מובילה, אבל גם בדרך צריך לפתור את זה, התקנות האלה יגיעו לדיון כאן וחייבים להכניס גם את האנשים הסיעודיים.

נראה לי שלפחות לחברי הכנסת שנמצאים פה את מתפרצת לדלת פתוחה. אנחנו סלט הבית בעניין, גם חברת הכנסת לנדבר וגם אני.

מאה אחוז. מבחינתנו המשמעות היא שרק שתבינו, היום אנשים סיעודיים עם מוגבלות שכלית, יש בסך הכול כ-70 איש בקהילה, שגרים במסגרות דיור. 70, כל היתר נמצאים במעונות ואין להם את האפשרות.

יש קבוצות הורים שמתאגדות ואקי"ם מסייעת סנגורית, באשקלון, במודיעין, ברחובות, ברעננה, אבל אין להם לאן כרגע. לכן זה משהו שהוא מאוד מאוד קריטי, שבד בבד נקדם גם אותו. תודה רבה.

תודה, סיגל. רק לומר לכם, אנחנו מבקרים במקומות האלה, בדרך כלל נעמה לרנר באה ומהנציבות, אנחנו מבקרים במקומות האלה, אף אחד לא רוצה שיקיריו יהיו שם. מי שמפעיל את זה אלה קבלנים וקבלני משנה, ובמקום שצריך לדאוג לכך שאתה צריך להגדיל את הרווחים שלך ולצמצם את ההוצאות שלך, זה מסתיים בהתעללות בחסרי ישע, מקום אחרי מקום. סיגל, אנחנו, בכל אופן מי שכאן, אני חושב שהוא - - -

שולי, בואי קחי את ה - - -

לא, לא. אני צריכה עוד כמה דקות שוב לצאת, אז אתה ממשיך את הדיון עד סופו.

רק תגידי שתפסנו לכם מקום על הר הבית.

אל תדאג, הר הבית עומד על תלו ואתה מנהל את הדיון הזה.

לא, אני רוצה שהבוחר יכניס אותנו. אני בא ממפלגה, רצינו לעשות עצרת המונית, אבל המונית לא הגיעה אז לא יכולנו לעשות אותה.

מי עכשיו? עידו נחום, ממשרד הרווחה.

אני אחראי על הנושא של דיור לאנשים עם מוגבלות שכלית במשרד הרווחה. מתוך 10,000 אנשים שאנחנו מטפלים בהם, שנמצאים במסגרות דיור, יש לנו היום 6,500 שנמצאים במעונות. אני חייב להתנגד לדברים שאתה אמרת, אנחנו חושבים שהטיפול - - -

כמה אתה אמרת שנמצאים במסגרת?

6,500 ו-3,500 נמצאים בקהילה. אני חושב שהטיפול במעונות הוא טיפול טוב. אחת הבעיות שלנו, שאנחנו רוצים להוציא אנשים מהמעונות, זה שדווקא המשפחות שלהם לא מוכנות בשום פנים ואופן שבני המשפחה ייצאו מהמעונות, הם מרגישים הרבה יותר ביטחון בכך שהם נמצאים במעונות.

ודאי, איזה פתרון אחר? הרי אתם משקיעים בקפיטציה עד 20,000 שקל לאדם. בבית הוא יוכל לקבל את זה? על מה אתה מדבר? בוודאי שאת המשפחות מפחידים. איזה פתרון? לך לאילנית, נווה יעקב לא מזמן נסגר, נדמה לי. אני מכיר את המקומות היפים האלה שלך.

אנחנו מציעים לכל המשפחות - - -

זה פשוט מדהים - - -

סליחה, אנחנו מציעים לכל המשפחות, גם למשפחות שאתה הזכרת עכשיו באילנית, לכולן, הצענו דיור בקהילה. כולן עד אחת לא הסכימו.

כי כולם - - -

השאלה אם האלטרנטיבות שלהם - - -

האלטרנטיבות שהצענו להם - - -

אולי זה דורש מההורים יותר?

בסדר, אני אכבד אותך. אתה פקיד ממשלתי, אני לא מתנגד ל - - -

אנחנו עושים באמת פרויקט מאוד מאוד גדול, כפי שסיגל הזכירה, להוציא 900 אנשים. אנחנו עושים את זה כל הזמן, דרך אגב, אנחנו עושים עכשיו מבצע יותר גדול, להוציא אנשים מהמעונות לדיור בקהילה. אנחנו מתקננים עכשיו תקן כוח אדם חדש לדירות בקהילה, להוסטלים בקהילה, כך שבאמת נוכל לתת את השירות הכי טוב שאנחנו יכולים דווקא בדיור בקהילה. רוב הדיירים, רוב האנשים החדשים שנכנסים אלינו עכשיו - - -

אה, זה עידו נחום, עכשיו אני יודע - - -

אתה מכיר אותי.

יש לנו ויכוח שנים, לא מאתמול. בסדר גמור, עכשיו ראיתי.

אז אנחנו מדברים על זה שאנחנו מוציאים אנשים לדיור בקהילה, יש לנו באמת, כפי שהוזכר כאן, כל הנושא של תקן כוח אדם בקהילה, החל מ-1 בינואר יגדל התקן של כוח האדם בקהילה, כך שיותר אנשים יוכלו להיות בדיור בקהילה. גם הנושא של התקן של כוח האדם לדיירים סיעודיים בקהילה. האגף שלנו כחזון שלו, ולא רק כחזון שלו, בעצם הצהרנו בבית המשפט העליון, בשבתו כבג"צ, שכל אדם שיכול להיות בקהילה, שהוא לא מסכן, לא את עצמו ולא את אחרים, בגלל התנהגות, או שהוא לא זקוק לטיפול רפואי צמוד 24 שעות ביממה, יוכל לגור בדיור בקהילה ואנחנו נעשה את כל המאמצים ועושים את כל המאמצים כדי שאנשים יגורו בקהילה. ואני בהחלט תומך בזה שתהיה חקיקה. אנחנו חושבים שאם תהיה חקיקה - - -

אתה רואה? - - -

אבל, נחום, תגיד שאתה תומך.

אנחנו בהחלט תומכים.

עד שהצעת החוק תגיע יעברו - - -

זו עמדתנו כמשרד. אולי משרדים אחרים - - -

חברת הכנסת קורן צריכה לצאת, את מקבלת בלי תור, מה שנקרא, אבל שזה יהיה קצר.

אז אני מתנצלת אם לקחתי תור של מישהו ואני לא הייתי כל הדיון פה, כי אני מדלגת היום מוועדה לוועדה. כל הוועדות עוסקות בנושא אנשים עם מוגבלות וזה מאוד מבורך ומאוד חשוב. הנושא של דיור בקהילה, אני חושבת שזה נושא מאוד מאוד חשוב.

מגיעות לשולחני כל מיני בקשות של סיוע לבנייה של דירות לאנשים אוטיסטים, עם מוגבלות של אוטיזם, ואני רוצה לומר שאני נתקלתי בזה שיש עיריות שמקצות את השטח וההורים צריכים לשלם את העלות של הבנייה. כלומר אלו"ט מוכנה לשים חלק מהכסף והחלק השני, מי שצריך לשים זה ההורים. ההורים פנו אליי ואמרו לי 'תראי, אנחנו מוכנים לשים כסף בתנאי שאנחנו נדע שהילדים שלנו יקבלו יחידת דיור באותו בניין' וזה לא בטוח, רק אחרי שהבניין יהיה מוכן. זה מה שהבנתי מהורים בשני מקרים לפחות. הבנתי שיש מקרה כזה במודיעין ונדמה לי בבאר יעקב, אם אני לא טועה.

זה הנוהל.

אם זה הנוהל, למה שהורה ישים את הכסף שלו לדיור ובסוף הילד שלו לא ייכנס לשם?

זה הסיכוי היחיד שלו.

זה משהו שהוא לא נראה לי סביר ולא נראה לי שזה בסדר גם מבחינת צרכנית, שמישהו שם כסף - - -

למה שהורה יצטרך לשים כסף? למה?

זו כבר נקודה נוספת. אבל קודם כל אני באתי מהבחינה הצרכנית - - -

המדינה לוקחת אחריות, שתיקח עד הסוף.

את צודקת במאה אחוז, בגלל זה אני מעלה את הנושא הזה, כי אני חושבת שזה נושא מאוד מאוד מאוד חשוב. כי אם השלטון המקומי כבר נותן את האדמה, אז כבר קיבלנו 50%, ערך האדמה עולה הרבה כסף. עכשיו פה, מדוע המשרד - - - אילן, אולי אתה תוכל לעזור לי, אתה הרבה שנים פה בכנסת ואתה יודע יותר טוב ממני, אני חברת כנסת חדשה, באמת למה המדינה - - -

אל תלמדי כאן כלום.

למה המדינה לא מממנת את כל הדירות האלה וכאן, אם אתה אומר שיש דיור בקהילה, אז גם האנשים האלה צריכים לקבל את המענה.

נורית, עד שלא תהיה פה הבנה מי זה המדינה והמדינה זה כל האנשים האלה, שאני רוצה להעצים ככל יכולתי כשאני יכול, את יודעת למה? כי אני רוצה להיות מועצם כשאני צריך ואף אחד לא יעשה לי טובה. אני לא זקוק לחמלה של אף אחד.

לא צריך חמלה, צריכים להיות דברים ברורים.

זו לא בעיה בידי משרד הרווחה או שר הרווחה, הבעיה היא בידי ממשלת ישראל ומשרד האוצר, איזה חלוקה הוא עושה בעושר הלאומי? זה כל העניין. אני יודע מה דעותייך, אבל אני יודע שהאחריות - - -

אבל זה לא קשור פה, זה לא ימין ושמאל בכלל.

לא, אני יודע שדעותייך כדעותיי, זה מה שאני רוצה לומר. אבל בסופו של דבר המימוש של הדברים חייב להיות מימוש חלוקתי. לא חמלה, לא טובות, אוניברסאליות בחלוקה, זה מה שקובע במדינה. זה הכול.

נכון. חבר הכנסת גילאון, אני רוצה אפילו לומר לך, שזה לא עניין של חמלה. אני חושבת שאם יש אדם שיש לו מגבלה מסוימת והוא צריך לקבל יותר משאבים, המדינה צריכה להקצות יותר משאבים. כן, יותר משאבים. אני רוצה רק לדעת, יושב כאן פקיד שמדבר על דיור בקהילה, אני רוצה לדעת איך אנשים אוטיסטים יקבלו את הדיור מבלי שההורים שלהם יצטרכו לקחת הלוואות. מספיק שהם מטפלים בילד כזה.

אם את תמתיני כאן הוא ייתן לך תשובה מיד. אני צריך עוד לתת לאנשים זכות דיבור. תודה, נורית.

חבריי, בוקר טוב. אתה יודע, אילן, אני מאוד לא אוהבת, עם אנשים עם מוגבלות, אנשים שעברו שואה, אלה ואחרים, אנחנו מסמנים, אנחנו מדברים וממשיכים בדרך כאילו לא קרה שום דבר.

לא, לא, אנחנו משתדלים לטפל - - -

סליחה, סליחה - - -

נורית, זה את תלמדי מהוותיקים דווקא.

אתה יודע, תראה, גם היום תעבור איזה הצעת חוק שלי שאולי תוסיף - - -

אלה שיש להם ימים כאן מצבם בכלליות לא כל כך טוב.

חברת הכנסת נורית קורן, מהליכוד. בגלל זה אמרתי לו, זה לא ימין ולא שמאל, אלה דברים בקונצנזוס.

את קרובה לביבי, תעזרי לנו.

אני עושה ככל יכולתי.

אנחנו מפריעים לחברת הכנסת לנדבר לדבר כרגע.

אני חוזרת ואני אומרת, אני לא אוהבת את הימים האלה, אני חושבת שכל יום בשנה אנחנו כחברי כנסת חברתיים נאמנים באותם נושאים שאנחנו מטפלים. אני לא חושבת שבשביל זה צריכים יום מיוחד כדי לעלות על הבמה ולדבר על הנושא ולהישבע שאנחנו נאמנים בדרך.

היום שמעתי ברדיו, בשידור, אבא של מי שנפצע אתמול, שעובד באחד מבתי החולים, הוא אמר 'עד שהצרה הזאת והפציעה הזאת של הבן שלי לא דפקה לי בדלת האישית שלי, אני, בן אדם שעובד בבית חולים בירושלים, לא הרגשתי מה שאני מרגיש היום'. אילן, אני אומרת שמה שמרגישים האנשים האלה אנחנו בחיים לא נרגיש, בגלל שכאשר צרה דופקת בדלת אתה נמצא עם הצרה הזאת. אני פעם סיפרתי בכנסת שהיה לי ילד, הוא נפטר, אני עברתי את זה. ילד עם שיתוק ילדים, נולד ילד בריא ומה שקרה קרה. אני יודעת מה שאני עברתי במשך שנתיים כדי לטפל, כדי למכור, כדי להשיג את הכספים, כדי להשקיע בילד הזה וכדי לתת לו את החיים. לצערי לא הצלחנו, החיים צחקו עלינו.

אבל מה שאני אומרת כאן היום, אנחנו שומעים היום דברי חוכמה, המון דברי חוכמה, של חברי כנסת, של אנשים שדורשים את הדרך המשותפת איתנו כחברי כנסת. אני לעיתים אומרת, עם כאב רב מאוד, המדינה אטומה עם המון בירוקרטיה, עם המון דברים שאפילו אנחנו כחברי כנסת לא תמיד מסוגלים לפתור.

אני מחזיקה, אילן, כאן שני מכתבים של פניות אליי, של אנשים נכים, אחת עברה מיליון ניתוחים, עכשיו עם המוגבלות שלה היא חיה בקומה שלישית בדימונה. עכשיו היא עוברת ניתוחים בבאר שבע, היא צריכה שיעבירו אותה מדימונה וייתנו לה דירה בבאר שבע, וגם בבאר שבע אין דירות בקומת קרקע. אין לי תשובה. חברת כנסת, שרה לשעבר, לא קיבלתי תשובה עד כה. יש בן אדם שפנה אליי דרך פייסבוק. בן אדם בגיל 52 שעבר כמה פעמים שטף דם במוח, מוגבל, פנה אליי, אומר 'אני גר בדירה שכורה, הכסף שאני מקבל, הכול הולך לשכירות, אני לא יודע איך אני מחזיק מעמד, בכל לשון של בקשה אני מבקש, אני צריך גג מעל הראש'.

אילן, אני חושבת שאנחנו היום חייבים למצוא, לא דרך חקיקה, דרך פנייה למשרדים הרלוונטיים, איך מסדרים את החיים של האנשים האלה. איך - - -

איך מפסיקים את השיטה של הפרד ומשול, שכל אחד אתה צריך לטפל בו באופן פרטני.

נכון. איך החזון של האגף של משרד הרווחה אנחנו הופכים למציאות נורמלית לאנשים האלה. ואני אומרת, לא דרך חקיקה, דרך פנייה לשרים הרלוונטיים, אנחנו צריכים לדעת איך האנשים הללו, באיזה סעיף של תקציב יקבלו את הפתרון. אחרת אנחנו נביא חקיקה ואנחנו נחוקק כאן חוקים, ותאמינו לי שאני גם חוקקתי כאן חוקים, אני משנת 96' - - -

אבל, סופה, הרי זאת השיטה לסכסך את כל - - -

אבל השיטה מגעילה. אז אני חושבת, אילן, היום הזה צריך להיות נגד שיטה, נגד הבירוקרטיה, נגד אטימות, נגד אנשים שלא מסוגלים להיכנס לצרה של אחר. אנשים שלא מבינים שמה שקורה איתם, חלילה וחס יכול לקרות עם כל אחד בחברה הזאת. בגלל זה החברה הזאת מחויבת לאנשים האלה ובגלל זה לחברת כנסת חדשה אני רוצה להמליץ או לתת טיפ, אם זה אפשרי, אני נגד סיסמאות, אני נגד בירוקרטיה, אני נגד אטימות, אני חושבת שביום הזה אנחנו צריכים לפנות לחברה ולשרים הרלוונטיים, תיתנו את הפתרון לאנשים האלה ותגידו במשך כמה שנים או במשך כמה זמן הם יקבלו את הפתרון. תודה רבה.

חברת הכנסת סופה, אני חושבת שאם היה ארגון אחד, היה שר אחד שמטפל באנשים עם מוגבלות יכול להיות שזה היה עוזר.

חברת הכנסת, לא קיבלת רשות דיבור.

אני רוצה להגיד לך שאני כשרה לעלייה וקליטה במשך שש שנים הלשכה שלי הייתה פתוחה, אף פקיד לא התעסק איתי כאשר הוא היה בירוקרט. אני חושבת שבמשרד - - -

קואליציה-אופוזיציה, לא - - -

לא, לא, אני אומרת, הלשכה שלי הייתה פתוחה ואני חושבת שכל שר מתנהג כמו שהוא צריך להתנהג.

חברת הכנסת סופה לנדבר היא אשדודית, שיהיה לכם ברור, וגם אני.

תודה רבה ליושב ראש.

אנחנו דרומים, אז תיזהרו מאיתנו, נכון, סופה?

אנחנו אשדודים.

בבקשה. חבר'ה, תנסו לתמצת, אני לא רוצה בסוף להגיד שאלה לא ידברו כי אין זמן. כל אחד שיגיד את דברו.

הבן שלנו הוא בן 28 כיום, הוא נמצא עדיין בבית בהשגחה צמודה, 24 שעות ביממה, בעזרה של מטפל זר וכמובן שגם אנחנו עוזרים לו. המטפל הזר משולם על ידי קצבה של הביטוח הלאומי, כולכם מכירים את השירותים המיוחדים. גם הילד שלנו היה ילד בריא עד גיל שנה וחלה לצערנו בדלקת של המוח שהותירה אותו נכה. מהרגע שד' הגיע לגיל 17 אנחנו מחפשים מסגרת שתכיל אותו ותכבד אותו עם כל הצרכים המיוחדים, ללא השגחה גזר דינו מוות או האופציה הנוספת זה שיקשרו אותו.

ב-10 השנים האחרונות ראינו מספר רב של מסגרות, טיילנו ממש לרוחב הארץ. המסגרות שראינו בארץ בקהילה, אנחנו מדגישים את הקהילה, נראו לנו מתאימות, אבל נדרשנו, ובצדק, למטפל צמוד. אתם יודעים שכשילד כזה עוזב את הבית למסגרת חוץ ביתית, הוא מאבד את קצבת הביטוח הלאומי ואין מי שבעצם יממן עבורו את המטפל הצמוד.

במסגרת הוויה דולורוזה שעברנו ב-10 השנים האחרונות, למצוא לד' דיור בקהילה, נשלחנו גם כמובן לוועדת אבחון, על ידכם ומטעמכם, משרד הרווחה, לאבחון מקיף שבסופו התכנסה ועדת אבחון בלתי תלויה, גם בחדרה פעמיים, אחת בתל השומר ואפילו נשלחנו לירושלים לנוירולוגית שתחליט האם ד' מסוגל להיות בקהילה ובה קבעו באופן חד פעמי שד' מתאים לדיור בקהילה, אבל כתוצאה מסיכון חייו, הנפילות, הוא זקוק למטפל צמוד.

חזרנו עם התוצאות של הוועדה למדינה והמדינה אמרה 'שלחנו אתכם, אבל אין לנו אפשרות לממן את המטפל הצמוד'. אין מי שיממן את העניין הזה. נכון להיום ד' נמצא בבית, הוא לא מסודר בדיור בקהילה, והסיבה בעצם נותרה כשהייתה, המימון של המטפל הצמוד, בעצם אין מי שיממן לנו את המטפל הצמוד.

אנחנו כמובן רוצים שד' ימשיך להיות במסגרת קהילתית עם כל המעטפת, כמו שהוא חי היום, בית שיהווה עבורו מקום להמשך חייו. מדינת ישראל קבעה שהוא מסוגל ויכול לחיות בקהילה. גם צוותים רפואיים קבעו, ישבנו שם עם צוות רב מקצועי שקבע שד' מסוגל לגור בקהילה, אבל לא ניתן לנו לממש את הזכות הזו, כי בעצם אין מי שיממן לנו את המטפל וד' עדיין בבית.

תודה רבה, זה נרשם.

בבקשה. שוב, ממש בקצרה, כי אנחנו בעוד חמש דקות סוגרים את הישיבה. אחיה, אתה תדבר אחרון.

אני אמא לבת בת 22 עם תסמונת אספרגר. היא נישאה וגם נולדה לה בת ובעצם במצב הזה שום דיור בקהילה גם לא יכול להחזיק אותה בתור נשואה ואמא לבת, לכן מוטל עליי להפעיל כאילו סוג של כל השירותים של הדיור, לא רק דיור, הכול, להחזיק מישהו שיעזור לה לתכנן לה תכנית משפחתית, לתכנן לה תכנית פנאי, כל הדברים הם בעצם עליי, לא ממקום מקצועי, לא ממקום שאני יכולה טכנית פרקטית לתפעל את זה. אני גם לא אשאר, בוא נאמר, ניסיתי להיות צעירה יותר, זה לא הולך, ואני דואגת. אני חושבת שאם ההגנה שקיימת בדיור הייתה בשבילה זה היה יכול להיות תשובה מצוינת בשבילה, בשביל בעלה ובשביל הנכדה שלי.

יש לי עוד בת עם מוגבלויות, בת 12, לצערי אני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת, כשהיא תתבגר, לאפשר לה לממש את היכולת שלה להינשא ולהוליד, כי אי אפשר לעמוד בזה.

את צודקת במאה אחוזים, זה מה שאנחנו פה מנסים לעשות. נקווה להצליח.

אני אתנצל, כי אני אהיה חייב לסכם פה.

שלום לכולם. אמא לנערה בת 28, ילדה עם צרכים מיוחדים בשיקום. בזמנו שיניתי את המילה פיגור שכלי אצל השר כחלון, הבת שלי גרה בשיקום, אני מדברת על משהו הרבה יותר רחב. ביקשתי כבר כמה פעמים, גם מקארין, גם מהשר, אדם שמגיע לדיור אין להורים שלו מושג מה זכויותיו. כשאני הייתי בבית חולים קיבלתי דף, מה מותר לי לאכול ומה לא. אנחנו, ההורים החזקים בדיור שלנו, כתוצאה מזה הבנו שמשרד הרווחה נותן כסף לביגוד, לתרופות, לא יודעים שום דבר. האם אי אפשר להוציא מזכר לכל האנשים המוגבלים שנכנסים לדיור, מה זכויותיהם. אנחנו לא יודעים את זה ו - - -

פשוט לחייב את משרד הרווחה להוציא.

דבר נוסף, על הפיקוח. יש מעט מאוד מפקחים, נחום עידו, על הדיורים האלה. יש שם הרבה דברים שקורים וזה גם כספים. תודה.

על זה דיברנו קודם.

אני חנן, אבא של ע', הוא בן 26, נמצא בדיור קהילתי שהושג בזכות ריצה לבג"צים ובזכות 'בזכות'. מה שאני מבקש זה בסך הכול שני דברים פשוטים, שמשרד הרווחה יכבד את מה שהוא מצהיר עליו. לא יכול להיות שבדיור שבו נמצא בני התקנון הוא 1 מטפל ל-8 סיעודיים. זה דבר לא נורמלי. זה אחת. שתיים, יש בג"צ, שדיבר עליו עידו נחום, המשרד לא מכבד את בג"צ. שלוש, סמנכ"ל המשרד אמר בקול רם 'אנחנו בסיעודיים נטפל בבוא העת'. אני לא יודע מתי זה בבוא העת. ארבע, בקשה גדולה למשרד האוצר, שסף הכניסה להיות רפרנט באגף התקציבים יהיה גיל 30 ואבא נכה. ואז ייראו הדברים אחרת.

אני אסכם, אתה תביא את המבוא לסיכום.

תודה רבה, חבר הכנסת גילאון, תודה רבה על היום הזה שארגנתם ועל הדיון החשוב הזה. אני רוצה להגיד שמדינת ישראל אשררה את אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות בשנת 2012. בהרבה תחומים מדינת ישראל היא אחת הטובות בעולם, אבל בכמה תחומים מדינת ישראל לא נמצאת במקום שהיינו רוצים שהיא תהיה. אחד הפרקים שאנחנו לא נמצאים ביעד שהיינו רוצים להיות בו זה פרק הדיור בקהילה.

למרות מה שאמר נחום עידו ולמרות כל השינויים שחלים במדיניות של משרד הרווחה ושל משרד הבריאות, שהם עצומים, אני לא רוצה להמעיט בערכם, עדיין יש לנו מספר בעיות. כמו שאתה אמרת, בביקורים ובמעונות אנחנו פוגשים הרבה אנשים שאנחנו לא חושבים שהיו צריכים להישאר שם או להיכנס לשם, כמו שציינו פה הורים, הרבה ילדים נשארים בבית כי אין להם פתרונות לחיים בקהילה, עדיין הזכות של חיים בקהילה היא לא זכות שמוקנית והיא ברורה והיא מוחלטת ואין סל של שירותים כולל שמאפשר לאנשים עם מוגבלות לחיות בקהילה.

שמעת מה עידו נחום אמר, אני מקבל את הסיכום שלו. הוא אמר שכל אדם שאיננו מסוכן באופן מהותי לקהילה שלו ושאיננו צריך טיפול אינטנסיבי שהוא לא יכול להינתן בביתו הוא בתוך הקהילה. נכון? אתה אמרת?

העניין הוא שאין לזה שיניים. ד' לא מסוגל לקהילה, אין לו בעיה רפואית שמחייבת - - -

נעמה, תודה רבה. I rest my case, תודה. זה מה שאמרתי.

הזכרתם כבר את כל הנושאים, אני רק רוצה להזכיר רק עוד נושא אחד וזה האנשים שנופלים בין משרדי הממשלה השונים. בגלל שמשרדי הממשלה לא מצליחים לשתף פעולה ביניהם, לא מקבלים את השירותים שמגיעים להם ולא מצליחים לחיות בקהילה, אחד המקרים שהוזכרו פה זה כמובן הנושא של הסיעודיים.

שזה תוספת תקציבית, זה לא קשור לשיתוף פעולה.

זה קשור לשיתוף פעולה.

הוועדה קוראת לכנסת לקדם את החוק לדיור בקהילה, שהוא פרק אחד בתוך חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, כמובן שמתפרס על כל תחומי החיים. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, שיונק מן החקיקה האמריקאית, הוא בעצם הסילבוס, האנציקלופדיה, של כל המוגבלויות ואנחנו אמרנו שהגישה שלנו כאן היא אוניברסאלית ולכן לכל אדם, על פי אמנת האו"ם, שאנחנו חתומים עליה, זכות לדיור בתוך הקהילה. אני מסייג את זה ממה שעידו נחום, נציג משרד הרווחה, אמר כאן.

יום הנכה הבינלאומי, שזה יהיה יום בינלאומי לאנשים עם מוגבלויות. ייגזר מתוך כך שאנחנו נצטרך לקדם ערסל שירותים שעובר עם האדם המוגבל ללא הבדל שם, קבוצה או מחלה. על פי מוגבלויותיו האובייקטיביות, הוא יוכל לקחת אותן לכל מקום ומקום שבו הוא יקבל את שירותיו באופן שוויוני ומוחלט.

אילן, לפני שאתה מסיים, להמליץ למשרד הרווחה, או לחייב את משרד הרווחה, לפרסם את הזכויות של אותם אנשים.

כן, מה שנאמר כאן. אני מבקש, גם מה שאתה אמרת. כל מה שנאמר כאן מקודם רשום בפרוטוקול וכל דבר יופנה לכתובת המתאימה. בגדול יש כאן איזה שהיא מחויבות לשינוי דיסקט בראש, זאת אומרת ראיית העניין של המוגבלות כדבר אוניברסאלי, כביטוחי, כעניין של חלוקה וכעניין של זכות להביא אותו אל המקסימום בתוך החלוקה הזאת. אלה הן החלטות פוליטיות, אין משהו אחר.

לכן ברוח זו אני סוגר את הישיבה. מודה לכולכם. אני מקווה שבשנה הבאה אנחנו נוכל גם לספר כמה דברים שהתרחשו וקרו.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00.