הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 113

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום רביעי, כ"ז בכסלו התשע"ו (09 בדצמבר 2015), שעה 9:00

1. צו עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (סל שירותי בריאות לעובד) (תיקון), התשע"ה-2015

2. תקנות עובדים זרים (תיקון-איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשע"ו

חברי הוועדה: אלי אלאלוף – היו"ר

מיכל בירן

טלי פלוסקוב

שרן השכל

מיכל רוזין

נתן סמוך - המשנה ליועצת משפטית, משרד הבריאות

שי סומך - ייעוץ וחקיקה, משפטים

הילה רענן - עו"ד, תחום עבודה ועיסוקים, משרד הכלכלה

מוריה ברוט - מנהלת תחום בכירה תאום פעילות יחידות, משרד הכלכלה

אורי שיינין - רפרנט תחום תעסוקה באג"ת, משרד האוצר

יואב יונש - מנהל צוות ביטוח בריאות, משרד האוצר

רבקה רוזנברג - מנהלת תחום סיעוד, המוסד לביטוח לאומי

מיכל תג'ר - עו"ד, קו לעובד

עידית לבוביץ' שקד - רכזת סיעוד, קו לעובד

דורון יהודה - מנכ"ל, ארגון נכי הפוליו

טלי יצחקי לפפלר - אנשים - ארגון נכי שיתוק מוחין

אבנר עורקבי - יו"ר, אהב"ה - ארגון הנכים בישראל המיוחד

חיים חבלין - ועדת עובדים זרים, התאחדות חקלאי ישראל

נעמי מורביה - יו"ר מטה מאבק הנכים

שמחה בניטה - יו"ר עמותת "מזור"

חלי סלע - ראש אגף פיתוח עסקי, כללית מושלם

יובל יפת - לוביסט, מייצג את עמותת מטב

שמרית שקד גיטלין

ענת כהן שמואל

אתי בן-שמחון

צו עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (סל שירותי בריאות לעובד) (תיקון), התשע"ה-2015

תקנות עובדים זרים (תיקון-איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשע"ו

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות. הנושא של מצב העובדים הזרים והביטוחים הנדרשים עבורם הם בלתי מספקים בעיניי, גם אחרי המאמצים שנעשו כולל התקנות העתידיות שאם נאשר אותן יהיו, וגם לאור המצב של העובדים הזרים בכלל.

אני חושב שהתקנות אמורות לשפר, זה לא פתרון אופטימלי למצב שלהם. הדאגות הגדולות שלי זה מהחומר שלמדתי, שגם בתקופה אחרי הפסקת העבודה שלהם, אחרי איבוד כושר העבודה שלהם אחרי 10 שנים, יש להם תקופה של 90 או 120 יום, שהם גם אם הם יהיו עם ביטוח רפואי כלשהו, הם לא יהיו עם כספי תמיכה שיוכלו לקיים את עצמם בתקופה הזאת, וכל החסכונות שהיו להם עלולים לרדת לטמיון בתקופה זאת.

דבר שני, זה מכביד היום על שתי המערכות שמממנות את זה. הביטוח הזה ממומן בחלקו על-ידי המעסיק, בחלקו על-ידי העובד עצמו. הגדלת הביטוח שהוא גם מבחינה מספרית יחסית נראה לא כבד, ולטווח ארוך הוא כן כבד. לכן אני מבקש היום מכם דיון כמה שיותר ענייני, כדי שנוכל להמליץ אם צריך תיקון, למרות שמלכתחילה הייתי רוצה שנאשר, כי המצב ללא תקנה הוא הרבה יותר חמור מאשר עם תקנה.

אני נותן את רשות הדיבור ליועצת המשפטית שמרית, ואחר כך שני המשרדים יציגו את זה, ואחר כך חברי כנסת, והדיון יהיה פתוח.

בוקר טוב ידידי וחברי אילן גילאון.

בבקשה, שמרית.

חוק עובדים זרים קובע בסעיף 1ד – "חובה על המעסיק להסדיר על חשבונו לעובד הזר למשך כל תקופת עבודתו אצלו ביטוח רפואי שיכלול סל שירותים שקבע שר הבריאות בצו". בעצם, בסעיף קטן (ג) של אותו סעיף קובע ש"המעסיק רשאי לנכות משכרו של העובד הזר סכום שהוציא כדמי ביטוח רפואי בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר".

בעצם שני הסעיפים האלה הם סעיפי הסמכה לתקנות ולצו שנמצאים לפנינו היום. מצד אחד, יש לנו את התקנות שקובעות מה יכלול סל שירותי הבריאות שצריכים להיכלל בביטוח הרפואי. מצד שני, יש לנו תקנות שקובעות כמה אפשר לנכות משכרו של העובד הזר עבור אותו ביטוח.

צו עובדים זרים שעניינו סל שירותי לעובד מפרט את כל השירותים שהעובד הרפואי זכאי להם במסגרת הביטוח הרפואי. לדוגמה, הוא קובע כל השירותים המנויים בתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי. הוא קובע שירותים נוספים של מי שפיר בנשים, וחיסונים בסל התרופות, הוא קובע שירותים נוספים, אני לא אפרט את כל השירותים כרגע.

הצו הזה קובע שאפשר להגביל את הזכאות של העובד בביטוח רפואי במקרה של אובדן כושר עבודה. אם בעצם רופא קובע שהעובד לא כשיר לבצע את העבודה שלשמה הוא בעצם מתקבל לעבודה גם במשך 90 ימים מאותו יום שבו הוא נבדק על-ידי הרופא, בעצם מוגבלת הזכאות שלו לפי אותו ביטוח, הוא יהיה זכאי רק לשירותים רפואיים שהוא נזקק להם במצב חירום רפואי כדי לייצב את המצב הרפואי שלו ולאפשר להטיס אותו מחוץ לישראל, פלוס במשך 30 יום נוספים הוא יהיה זכאי לכלל השירותים הרפואיים. בעצם, מאחורי התקופה הזאת אין לו כבר זכאות לשירותים רפואיים לפי אותו ביטוח.

הייתה עתירה לבית המשפט העליון, בג"צ 1105/06 שהגיש ארגון קו לעובד. בעתירה הזו בית המשפט העליון שמע שורה של טענות גם כנגד הביטוח הרפואי, ובית המשפט העליון קבע בעצם כמה קביעות לגבי הביטוח הרפואי של העובדים הזרים.

הקושי המשמעותי ביותר שבית המשפט העליון הצביע עליו זה באמת בנוגע להסדר של אובדן כושר עבודה של העובד הזר. הוא קרא למשיבים שהם בעצם היו שר הרווחה, שר הבריאות ושר הפנים, לגבש הסדר שייתן מענה לסוגיה הזאת. בנוסף לכך, הוא הצביע על שורה של ליקויים נוספים שנוגעת להתנהלות של חברות הביטוח ונוגעת לזכאות של העובדים לקבלת טיפולים לגבי הביטוח הרפואי. בדיון הקודם גם פירטנו את שאר הליקויים שהוא דיבר עליהם שהם לא נוגעים לאובדן כושר עבודה, וגם ביקשנו את ההתייחסות של משרד האוצר, אז אולי אני לא אפרט מחדש את כל הליקויים, ואנחנו נתמקד היום בנושא של אובדן כושר עבודה. אני מציינת שזה לא היה הנושא היחיד בפסק הדין כפי שכבר פירטנו בדיון הקודם.

בנושא של אובדן כושר עבודה, בית המשפט העליון הצביע על הליקויים, והממשלה הגישה לוועדה – היא חייבת לפי החוק להגיש כל תיקון בצו לאישור הוועדה, היא הגישה לנו בעצם איזשהו הסדר חדש שהיא מבקשת לאשר.

שבעצם בא לתת מענה לבג"צ? הוא נותן מענה לבג"צ?

בג"צ השאיר איזה גמישות שכל הזמן צריך להתאמץ.

בסדר, הוא רוצה לתת לנו את יכולת ההחלטה, אבל אנחנו נכשלים בהחלטות.

איך להתקרב לחוק בריאות ממלכתי, זה השאיפה של בג"צ.

פה זה בדרך, לא הייתי אומר שזה מספק - אני בטוח לא אותך ולא אותי.

בבקשה, משרד הבריאות.

שמרית הציגה את הדברים, אני אשתדל לא לחזור עליהם, בכל זאת כמה עיקרים.

בעיקרון, חוק עובדים זרים וצו עובדים זרים, ועקבותיו נועד לתפיסתנו, אני חושב שגם בתפיסת החוק, כמו שהסעיף המסמיך הוקרא על-ידי שמרית, לתת מענה רפואי לבעיות השוטפות הצצות במהלך תקופת העבודה האפקטיבית הפעילה של העובד הזר אצל מעבידו. במובן הזה הצו הוא מאוד רחב, מכיוון שהוא מקביל למעשה את השירותים שניתנים לעובד הזר, לשירותים, או לעיקר השירותים הניתנים לתושב על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי.

בנקודה שבה מערכת היחסים האפקטיבית הזאת נפסקת במובן זה שהעובד לא מסוגל לבצע את העבודה לשמה הוא התקבל, כפי שתיארה שמרית, מדובר בהסדר מעבר, שבמהלכו העובד מקבל שירותים במצב חירום רפואי, או תקופה מסוימת של הסתגלות, ולאחר מכן, הוא בעצם אמור לחזור לארצו, כיוון שמטרת שהייתו כאן מוצדק.

אכן הוגש בג"צ. אני חושב שבסופו של דבר לא הייתה מחלוקת, וגם אם הייתה מחלוקת, בסופו של דבר לא בה התמקד בית המשפט העליון. לגבי תקופת 10 השנים הראשונות שבה עובד נמצא בארץ, רוב העובדים מסיימים את תקופת עבודתם כעבור חמש שנים, עובדים סיעודיים, כמעט כחריג יחיד יכולים להימצא מעל 5 שנים וגם מעל 10 שנים. לגבי רובם, נראה כי ההסדר הניח את דעתו של בית המשפט.

הנגזרת שעוררה את הקושי שעמד במוקד העתירה, התעסקה בעובדים סיעודיים שכאמור יכולים להיות בארץ מעל 10 שנים, לגביהם סבר בית המשפט, ראשית, סברו העותרים, אחרי זה בית המשפט בעקבותיהם, שראוי בעקבות הוותק, בעקבות איזושהי סוג של זיקה חזקה יותר לא רק של המעביד, אלא גם של הציבור בכללותו לעובדים האלה, ראוי ליצור הסדר שלפחות בתקופה שבה הם לא מסוגלים לעשות יותר את עבודתם, ניתן להם משהו שהוא מעבר להסדר המעבר שדיברנו עליו, וכאן עלתה השאלה מה בעצם הפתרון.

לא הייתה מחלוקת, אני חושב, שלא ניתן לדבר על מצב שבו נביא את העובד ממצב של חולי, שהוא זה שמחייב את יציאתו מהארץ, למצב של ריפוי. בסופו של דבר צריך לזכור, אמנם ברקע, אנחנו לא כל כך רואים את הדברים, אבל לכל עובד יש מדינת מוצא, ובסופו של דבר הרשת - - שפרוסה בפניו במדינת המוצא ככל שהיא קיימת, היא בעצם הפתרון שלו להמשך הדרך.

פתרון למי שלא רוצה לדעת מאיפה הוא בא, כי אנחנו יודעים מה מצב השירות.

זה נכון. מצד שני, מדינת ישראל בתפיסה לאו דווקא יכולה להוות תחליף, ודאי לא לאורך זמן לשיטה שקיימת או לא קיימת במדינות המוצא. מצד שני, אפשר להגיד שההסדר כפי שהוא קיים כיום נתן פתרון שהוא מינימלי מדיי, והיינו צריכים למצוא איזשהו סוג של נקודת איזון בין לתת הכול, לבין לתת את המעט, אגב, חשבנו שהוא מספק, אבל בית-המשפט חשב אחרת, והיום זה כבר לא נתון בוויכוח, כי עמדת בית המשפט היא המחייבת, לתת משהו שהוא הסדר ביניים, וחשבנו מה נכון לעשות.

אדוני, בתחילת הדברים הצביע על העובדה, שבסופו של דבר גם אם אנחנו נותנים מענה רפואי, כשהמענה הזה מבודד מצרכים נוספים של העובד - צרכי מחייה ושהייה, ודמי קיום, וכדומה, המשמעות של הדבר הזה היא לאו דווקא פתרון אפקטיבי, הוא גם לא פתרון נכון, כי בסופו של דבר המטרה היא לא לייצר באמצעי הזה משהו שהמחוקק מלכתחילה נתן עליו את דעתו, ושלל מצב של תושבות סוציאלית לעובד הזר תוך שהוא מקבל את כל אותן זכויות הניתנות באופן סוציאלי לתושבים.

הפתרון שאנחנו מצאנו בהקשר הזה הוא פתרון שמקובל בעולם הביטוח, וגם מצליח להתחבר לפתרון שקיים היום - - - עובדים זרים שזה פתרון הביטוח המספרי. הפתרון הוא מתן פיצוי בדומה למקובל בפוליסת מחלות קשות של סכום חד פעמי, אחיד, ביחס לכל העובדים שנמצאים בלתי כשירים לחזור לעבודתם. הפתרון הזה לא מחליף את הפתרון שדיברנו עליו קודם, הוא לא מחליף את הוראת המעבר בדבר עובדים עד להגעה למצב ייצוג רפואי. הוא לא מחליף את 30 הימים הנוספים שבהם הוא זכאי לשירותים, הוא מתווסף עליהם, ומאפשר בעצם באמצעות פיצוי חד פעמי של 80 אלף שקל לעובד הזר לקבל סכום שמאפשר לו לאחר תקופת הסתגלות שניתנת לו ממילא על פי הצו היום בארץ, לנסות ולהשתקם במסגרת מדינת המוצא שלו עד שהוא משתלב חזרה בתוך המערכת שקיימת שם.

שקלנו את הפתרון הזה למול פתרונות אחרים, כאמור, אחת האלטרנטיבות הייתה גם החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, זאת אלטרנטיבה קשה בסיטואציה הזאת. צריך לזכור שחוק ביטוח בריאות ממלכתי מיועד לתושבים, הוא מיועד גם כשהחלנו אותו לאחרונה על האוכלוסייה שאיננה אוכלוסיית תושבים, דיברנו על אוכלוסייה שהזיקה שלה לישראל היא זיקה - - - משהו ממאוחדי המשפחות שנמנעת מהם אפשרות לשדרג את מעמדם לפי חוק הכניסה לישראל והאזרחות, הוראה שעה. האוכלוסייה הזאת היא אוכלוסייה שבעצם יש לה תא משפחתי בישראל, היא אמורה להיות פה, למעשה, בלתי מוגבל בזמן. לגבי האוכלוסייה הזאת מצאנו שחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הוא האכסניא המתאימה, אגב, לא החלנו אותו במלואו, אלא בשינויים מסוימים.

איזה שינויים? של פרק זמן.

שינויים גם של דמי ביטוח בריאות, וגם של התלות בין דמי ביטוח בריאות לבין הזכאות לשירותים, אני לא אפרוס כאן את הדברים. אני אומר, שגם לגבי האוכלוסייה הזאת שזיקתה לישראל היא חזקה יותר מאשר אוכלוסייה שבאה לפה למטרת עבודה, כשהחלנו, לא החלנו באופן מלא.

למה אתה שופט דבר שהיא פחותה לאוכלוסייה הזאת אחרת? 10 שנים עזרו למדינה להחזיק את האנשים הכי חלשים במערכת - זה לא מספיק? זה לא החלטה של אי מתן שירות על ידי המדינה? פרס על שירות אדיר, ולו גם פרס.

זה לא פרס על ותק.

כשאנחנו מסתכלים על הדברים האלה אפשר להסתכל אחורה, ואפשר להסתכל קדימה. כשאתה מסתכל על ותק, אתה מסתכל על התקופה שכבר נמצאת מאחור. המטרה שלנו כשאנחנו מחילים את חוק ביטוח בריאות ממלכתי לא לתת פרסים או עונשים, אלא לבוא ולהגיד מה אופק השהייה.

ברגע שאופק השהייה מחובר למטרת העבודה, חוק ביטוח בריאות ממלכתי הוא לא האכסניא המתאימה לטעמנו. יש לו, אגב, בעיות נוספות בהקשר הזה גם בהקשר של עובדים אחרים, וגם בהקשר הזה של העובדה שבעצם זה מנתק את המעביד מתוך החוות כלפי העובד, כי חוק ביטוח ממלכתי היום לא מייצר חוות למעבידים, הוא גם מייצר עיוות ביחס לעובדים ותיקים, כיוון שמה שקורה הוא שאם ההוצאות הרפואיות גדלות עם הגיל, ואנחנו נכניס את ההסדר הזה לתוקף אחרי 10 שנים, המשמעות היא, שב-10 השנים הראשונות שבהן ההוצאות הם בממוצע פחותות - מי שייקח את האוכלוסייה הזאת זה הביטוח המסחרי, ואילו כאשר מטבע הדברים עובד מתבגר וההוצאות גדלות, זה עובר בעצם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ויש פה את האלמנט שאנחנו מנסים למנוע אותו, שבו בעצם המדינה מקבלת עליה אחריות לעובד בשלב שבו ההוצאות הן המשמעותיות ביותר, גם אם אנחנו לא מדברים על הנושא של אובדן כושר עבודה, אלא אין מה לעשות, גם בשגרת החיים יש הוצאות רפואיות שהן גדולות כשהעובד מתבגר.

מכל הסיבות האלה חשבנו שלא נכון לייצר את התקדים, שכאמור, אין לו אח ורע היום בחוק ביטוח בריאות ממלכתי של הטלת החוות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי על האוכלוסייה הזאת, לעומת זאת, כשאנחנו באנו והסדרנו את הנושא לגבי אוכלוסיית העובדים הזרים, בהחלט נתנו את דעתנו גם מבחינת ההגינות כלפי אוכלוסיית העובדים הזרים, אבל גם מבחינת ההגינות כלפי המעסיק שאמור לשאת בתשלום. יצרנו כיסוי של 80 אלף שקל, שהמשמעות שלו מבחינת פרמיה, זה יוכל גם לומר נציג המפקח של הביטוח - הוא 18.8 לחודש, שזה סכום שהוא מבחינתנו סכום מינימלי שניתן לשאת בו, וגם את הסכום הזה אנחנו אמרנו – ועלתה - - - ממשרד הכלכלה, אמרנו, מי שיחול עליו הסכום הזה הוא בעצם העובד על ידי הגדלת יכולת המיפוי של המעביד משכרו.

חשוב להגיד, אמרנו את זה גם לבית המשפט העליון, שהסכום הזה שיחול באופן כללי, ההשתתפות של העובד הזר בעלות הפרמיה תקרב אותו לפרמיה שמשלם היום ישראלי שמרוויח שכר מינימום מבחינת דמי ביטוח בריאות, זה סכומים קרוב לזהים.

אז למה לא לעשות להם את זה, היות וזה מקרב אותם?

מבחינת השיקולים למה לא להחיל את חוק ביטוח בריאות ממלכתי אמרתי. אבל מבחינת העלות לפרט של תשלום דמי ביטוח בריאות, התשלום הוא דומה למה שמשלם אדם ישראלי, תושב ישראלי שמקבל שכר מינימום. לכן אנחנו חשבנו שגם מבחינת ההגינות כלפי האוכלוסייה הזאת הכלל נשמר. נכון הדבר שאנחנו לא מביאים אדם למצב של ריפוי מלא.

האמירה שלנו והעמדה שלנו הייתה כי בסופו של דבר צריך לקרב אותו למצב שבו הוא יוכל לקבל סכום של כסף שיאפשר לו תקופה מסוימת של שיקום וגישור כמו שאמרתי, מעבר למה שהצו כבר נותן לו היום, ואנחנו חושבים שזה פתרון טוב.

חשוב לעשות את ההבחנה בין השירותים שאנחנו מכסים אותם, לבין שירותים שנובעים מתאונות עבודה. שירותים שנובעים מתאונות עבודה, הביטוח הלאומי מכסה פר הוצאה גם כאשר הבן-אדם מגיע לארצו. לכן כשאנחנו מדברים כאן על ההסדר שאנחנו מדברים עליו, אנחנו מדברים על כל אותן שירותים שלא נובעים מתאונת עבודה, לגביהם אנחנו מייצרים את הפתרון הזה שממשיך לחול לצד הפתרון של הביטוח הלאומי במקרה של נפגעי תאונות עבודה.

הסדרתם את הפער של השלושה חודשים בין שהוא נפגע בתאונת עבודה, לבין שהוא מקבל את הכסף מהביטוח הלאומי?

אנחנו בחנו את הדבר. בסופו של דבר הגענו לכלל מסקנה – זה לא נושא על התקנות, אבל אנחנו נוכל לדבר על זה בנפרד.

אין ועדה אתה יודע. אני לא פוגשת אותך יותר, אז הנה זה הזדמנות לשאול.

בסופו של דבר הגענו לכלל מסקנה שהמעמסה השיטתית, חלוקת האחריות, כלומר, לתת את זה לביטוח הלאומי, ואז לייצר את חלוקת העבודה הזאת שבה הביטוח המסחרי מכסה אותם בשלושה החודשים הראשונים.

נשאר המצב כפי שהוא.

נכון.

זה משפט שאפשר להבין, כל השאר - הסתובבת, ובסוף לא שינית כלום.

הכוונה היא למצב שבו הביטוח - - -

תודה רבה.

מה שקשור לכלכלה, הקראתי את הסעיף המסמיך קודם, ודיברנו על כך שלמעסיק יש סמכות לנכות משכרו של העובד הזר סכום שהוציא, או שהתחייב להוציא בפועל כדמי ביטוח רפואי בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר בין דרך כלל ובין לסוגים.

יש לנו היום תקנות שקובעות כמה ניתן לנכות משכרו של העובד הזר. התקנות האלה קובעות היום שהשיעור המרבי שרשאי מעביד לנכות משכרו החודשי של העובד לא יעלה - אנחנו מדברים בעובד סיעוד, כי על כך התקנון שלפנינו, על מחצית הסכום שהוציא או שהתחייב להוציאו, ובלבד שהניכוי המרבי משכרו החודשי של עובד זר לא יעלה על 124 שקלים ו-73 אגורות. אני מבינה שבפועל היום הסכומים של דמי ביטוח הבריאות, ואני מניחה שאולי משרד האוצר יוכל להרחיב, אבל סכום הביטוח הרפואי בפועל היום הוא נע בסכומים - - -

לא מנכים להם.

בואו נדבר על מה שהחוק קובע, אחר כך נדבר מה קורה.

אני לא רוצה להגיד סכומים, אני רוצה שמשרד האוצר יגיד סכומים מדויקים, אבל לא בטוח שהיום הסכום שאפשר להוציא כמחצית הוא באמת מהווה מחצית מסכום הביטוח - - -

היום הסכום הוא 2,700 שקל לשנה. אני אתמול עשיתי ביטוח - 2,700 שקל לשנה.

אבל אתה יכול להסביר מה המחירים היום בענף הביטוח הרפואי לעובדים זרים?

אני ממשרד האוצר – אגף שוק ההון. עובדים בענף הסיעוד, הפרמיה נעה בין 3$ ל-3.3$ ליום.

מה פתאום 2$ ליום.

אלה הנתונים שלך?

המקסימלית המאושרת לעובדים בענף הסיעוד.

אפשר לתרגם את זה ל-12 שקל ליום. זה אומר 390 שקלים לחודש.

בפועל משלמים 2$ ליום.

החברות עושות הנחה, אבל גם זה לא בסדר. כי מזה לא מורידים - - -

זה המספר הנכון, אתם רואים, זה הנתונים של האוצר.

אתה יודע מה הפרמיה הממוצעת שמשלמים בענף הזה?

אני מארגון הנכים, ונציג פורום ארגוני הנכים. אתמול עשיתי ביטוח לעובדת שלי, שאלתי כמה אני צריך לשלם, זה 2,700 שקל לחודש.

225 שקלים לחודש. ועד 125 אתה אמור לחייב את העובדת?

עד עכשיו לא אמרנו לנו שאנחנו יכולים לחייב, שילמנו מהכיס שלנו.

לפי הצו הקיים, אתם רשאים לחייב אותם.

הכול מהכיס שלנו.

אני אוכל להסביר. לא מממשים - - -

בעיקרון יש לכם זכות לחייב אותם בסכום.

הם לא מממשים את זה.

יש לנו גם זכות לנכות להם את האחזקה - - -

בואו נישאר בתחום של הביטוחים.

עו"ד הילה רענן ממשרד הכלכלה. כפי שבהמשך לדיון שהיה פה בחודש יולי לגבי הצו, משרד הכלכלה התבקש לבחון תיקון תקנות הניכויים, שבעצם מאפשרות למעסיקים של עובדים זרים לנכות חלק מהסכום שמוציאים בעד דמי ביטוח רפואי. שר הכלכלה ערך התייעצות עם ארגוני המעסיקים ועובדים הנוגעים בדבר, ואחרי שהוא קיבל התייחסויות שלהם הוא הגיע למסקנה שיש להשית את התוספת של 18 שקלים ו-80 אגורות לחודש על העובדים הזרים, גם מהסיבה שנתן הזכיר קודם, שאומרת שבעצם זה מקרב את הסכום לחצי. אנחנו קיבלנו נתונים שנכון להיום פרמיה משוערת עולה בין 2.5$ ליום ל-3.5$ ליום, פחות או יותר.

בעצם הסכום שנקבע בתקנות שלא יעלה מ-24 שקלים נקבע ב-2002. למיטב ידיעתנו, מאז הסכומים של הביטוחים עלו, אבל הסכום שמותר לנכות לא עלה. לכן השתת הסכום הזה על העובד הזר בעצם מקרבת את הרציונל המקורי של המחוקק. הדבר הנוסף הוא, שבעצם מי שנהנה מהרחבת הביטוח הרפואי זה אותם עובדים זרים שיהיו זכאים לקבל פיצוי חד פעמי של 80 אלף שקלים.

תודה.

בוקר טוב, אני שמחה שאנחנו נפגשים. צר לי – אני חייבת לומר את זה שוב - שאין ועדה, אני סומכת עליך לגמרי, אבל דברים האלה שפתאום אני שומעת אחרי שנה וחצי שעוד לא הסתדרו, אני עוד יותר קשה לי עם זה שנסגרה ועדה ואין דיונים חשובים שמתקיימים בנושא.

התחושה היא תחושת ניצול לא נעימה. יש פה תחושה, ואני חושבת שהיושב ראש, ככה, מתהפכת לו הבטן עם זה, התחושה שאנחנו מביאים לכאן עובדים שמסייעים מעבר לכלכלה כמובן, מסייעים לקבוצות הנזקקות ביותר שצריכות אותם. אנחנו מכירים את הקשיים ההפוכים, ולא פעם טיפלנו בהם, אבל אנחנו תמיד צריכים לאזן בין הדברים.

נתן, אחד הוויכוחים שלנו לאורך הזמן ואפילו קיבלתי סוג של תובנה בעניין, שביטוח לאומי הוא סוג של ביטוח חברתי, הדדי בין אזרחי, אזרחיות המדינה, לעת, מה שנקרא, צרה, לעת זקנה וכדומה. ביטוח בריאות זה לא אותו דבר. ביטוח בריאות אתה משלם ביטוח, ואתה מקבל את השירותים. בוודאי שאנחנו מדברים על אובדן כושר עבודה שהוא כתוצאה מהסיבה שהם נמצאים כאן. לא פנו לבג"צ על מימון טיפולי פוריות. אנחנו יודעים יש החרגות וכנראה בצדק. אבל העובדה של ההתעקשות של המדינה לא להחיל עליהם זה אפשרי על פי החוק. יש סעיף בחוק ביטוח בריאות ממלכתי שקובע ששר הבריאות יכול להחיל את סעיף - 52, 56, אני כבר לא זוכרת את הסעיפים בעל פה, זה לא מה שחשוב - הוא יכול לעשות את זה.

העובדה שמוצאים כל מיני דרכים להתחמק, זה ממש ככה. יש פה גם חמדנות של חברות הביטוח, חמדנות מאוד גדולה. הרי מדובר פה בעובדות שרק אחרי 10 שנים שאולי – הרי מה הסטטיסטיקה של כמה, בואו נדבר על סטטיסטיקה, כמה מתוך 60 עובדות יקרה שכאלה שעברו את ה-10 שנים, הצטרכו לשלם על אובדן כושר עבודה.

4,285. מתוך זה ב-2014 היו 2, ב-2015 לא היו בכלל, וכ-7 עובדים אושפזו באותן השנים.

אין לי הגדרה אחרת חוץ מחמדנות, באמת.

את המספרים השגנו בלחץ והם רק הגיעו אתמול.

החישוב שלי, ואולי אני טועה, ולפי החישוב שלי זה אומר, שישלמו לחברות הביטוח, ולדעתי, זו חברה אחת היום, אבל תקנו אותי אם אני טועה. ישלמו להם לפי החישוב שלי - המעסיקים והעובדות, הכול ייפול על המעסיקים, דרך אגב, אני מתרעמת, קשה לי עם ההגדרה מעסיקים, מזה מתחיל כל הבעיה.

זה החוק.

אני יודעת. אבל העובדה שהופכים את המטופלים למעסיקים שצריכים להעסיק – עו"ד, רואה חשבון, סוכן ביטוח - באמת, זה הדבר, הרי על זה מושתת כל העניין. הבעיה פה באמת, שהמדינה מפריטה את כל הסיפור הזה לשוק הפרטי. התוספת שישלמו על 60 אלף עובדות, כמו שאמרתי, הוא מיליון 200 מיליון בשנה לחברות הביטוח, זה לפי החישוב שהועבר אליי, תקנו אותי אם אני טועה.

אני אגיד עוד משהו שעלה גם אצלי בוועדה, וחשוב שתדע כבוד היושב ראש. בשוק הביטוח מי שמפסיד הכי הרבה זה מעסיקיי, במרכאות, עובדות הסיעוד - למה? כיוון שהחקלאים והתאחדות הקבלנים וכדומה מגיעים, מכיוון שהם באים עם מאסה, הם מגיעים למשא ומתן עם חברות הביטוח, ומורידים באופן משמעותי את המחיר שבסופו של דבר הם משלמים פר עובד. לעומת זאת, כל מטופל, מעסיק, משלם הכי יקר על העובד הפרטי שלו, מכיוון שאין להם איגוד שמאגד אותם והם יכולים לפנות לחברת הביטוח כקבוצה ולהוריד את המחירים.

אני באמת חושבת שיש פה הפקרות של המדינה. לא יקרה שום דבר להגיד לחברות הביטוח אתן מסוגלות לספוג את זה. המדינה העניקה לכם פה שוק שלם שבעיניי צריך להיות חלק מתפקודה של המדינה.

שתי נקודות אחרונות. אחת - השוואה בינלאומית. מה, אנחנו המדינה היחידה בעולם שמעסיקים עובדים זרים? היחידים שעושים את זה?

בכסף הזה בסכומים - - -

דרך אגב, נסעתי במיוחד שנה שעברה לפיליפינים, ונפגשתי שם עם הרבה מאוד גורמי ממשל, שמצד אחד באמת החמיאו לנו על חלק גדול מהאופן שבו מעסיקים פה את העובדות הפיליפיניות. מצד שני, היו דברים שמצד הממשלה גורמים שם לתרעומת מאוד גדולה, ולא לעולם חוסן. אתם יודעים, הם צריכים אותנו, אז הם תמיד יבואו לפה. תשאלו פה את משרד הפנים כמה קשה להביא עובדים לכל מיני תחומים, זה לא כל כך פשוט, יש להם הרבה אופציות בעולם היום, העולם גלובאלי רוצים אותם ככוח עבודה.

רק לדוגמה – בצרפת, מהגר עבודה מבוטח בביטוח בריאות לאחר המתנה של שלושה חודשים. באיטליה – כל מי שגר קבוע במדינה, כולל זרים. בבלגיה – מי שעובד באופן חוקי, כולל תושב זר ובני משפחתו. בשוויץ - מי שיש לו אישור שהייה של שלושה חודשים לפחות, וגר במדינה. בספרד, באירלנד, בפינלנד, בניו-זילנד, כל כך הרבה דוגמאות, אני באמת לא מבין את העיקרון הזה שלא להחיל עליהם את ביטוח בריאות לאומי. זה לא משהו שאחר כך הם יחזרו למדינתם ועוד יישמר להם פה זכויות. מהרגע שהם סיימו את עבודתם פה, הזכויות שלהם הסתיימו, אבל כל עוד הם עובדים פה, צריך להחיל עליהם את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, כמו שעשיתם, וטוב שעשיתם את זה. זה חידוש מדהים של המדינה למי שלא מוכר על פי חוק האזרחות, ומדובר בעיקר על נשים מוחלשות ביותר. גם פה, מדברים על נשים שעובדות, שאנחנו רוצים שהם יבואו, רוצים שהם יעבדו אצל האנשים המוחלשים ביותר שצריכים אותם, ותאמינו לי, אף אחד לא יפיל את העלויות האלה, שלא כמו החקלאים על העובדת שלו מכיוון שהוא רוצה לשמור על העובדת, ובצדק. תודה.

שאלה ליואב ברשותך, לפי הסטטיסטיקה, נראה לי שמי שהולך להרוויח מהמהלך הזה של הגדלת ההשתתפות בפוליסה זה רק חברות הביטוח. למה לא עשיתם את הבדיקה הזאת, תבססו, חברות הביטוח מומחיות לסטטיסטיקה לטובתם כמובן. אתם פה לא ראיתם שהמספרים הם לא מצדיקים האת העלאה הזאת.

הג'וב הבא.

אנחנו לצורך הוועדה, התיקון הזה ביקשנו לקיים הערכה, זה המספרים שקיבלנו. אנחנו בוודאי שלא תפקידנו לבדוק שהתוספת לפרמיה תשקף את התוספת בכיסוי כדי לבחון את זה בצורה יותר מדוקדקת, חלק מזמן ההיערכות שביקשנו ליישום הצו זה לאפשר לחברות הביטוח לקיים הערכות לגבי התוספת ולהגיש לנו, ולנו לבחון בצורה יותר מדוקדקת. אנחנו בוודאי שלא נאפשר תוספת שלא משקפת את תוספת הפרמיה, שלא משקפת את תוספת הכיסוי.

אז מה זה דורש? נאשר את הצו, ואחר כך תבדקו עם חברות הביטוח כמה הם יוסיפו?

ואולי גם תציגו לנו מה ההכנסות מול ההוצאות. יש הרי מתח רווחים מאוד גדול. זה הרעיון של חברת ביטוח. חברת ביטוח זה סוג של הימור. אתה מבטח אנשים, לאחד פורצים לבית חמש פעמים, וכל השאר לא פורצים להם בכלל, זה עניין של סטטיסטיקה בסופו של דבר.

לפי הנתונים שאנחנו רואים, רווחים של חברות הביטוח לגבי ביטוחי עובדים זרים, בשנים האחרונות אינם גבוהים. עדות לכך, שעד לפני שנתיים היו קיימים בשוק חמש חברות ביטוח. אנחנו היום במצב ששתי חברות ביטוח יוצאות מהשוק, צריך לקחת גם את הדבר הזה בחשבון.

זו הסיבה, הם מאיימים לעזוב. חברות הביטוח מאיימות להפסיק לבטח עובדים זרים, ואז המדינה באמת תעמוד - - -

עם כל הכבוד, הם לא מאיימים, הם עזבו. שתי חברות ביטוח יצאו מהשוק.

אני שמעתי אותן, אני לא אמרתי מה הן אומרות לך. אני יודעת מה הן איימו עליי. בתוך ועדה שלי, סליחה רגע - - -

חברת ביטוח כלל שתפסה נתח משמעותי בשוק בחברת הביטוח "הפניקס" שתיהן לא מוכרות יותר ביטוחי עובדים זרים, הן יצאו מהשוק.

אני יודעת, אבל זה בדיוק מה שאני אומרת. הם ישבו אצלי בוועדה, והם אמרו בצורה מפורשת, לא שווה לנו, אנחנו לא רוצים את זה. המדינה דיי מכופפת אותנו.

אז הדברים עומדים לבחירה. אם הביטוחים כאלה רווחיים - - -

תשאל את - - - איך הם מרוויחים.

שוב, נתוני הפרמיה לא שונים מהותית בין החברות. המגמה היא לא כניסה של חברות ביטוח לשוק, לצערי, אלא יציאה ממנו.

עוד תיקון שחשוב לי לחדד. השוני בין העובדים השונים נגזר מהשוני בסיכון. גם אני הופתעתי לראשונה כשראיתי את המספרים, אבל יש שוני בסיכון בין עובדים בענף החקלאות, הבניין והסיעוד.

לכן הם משלמים פחות.

כן.

כן. כי בבניין נופלים מגובה של 12 קומות, אבל העובדת בבית מחליקה באמבטיה. באמת, זו הרי לא הסיבה, אנחנו יודעים שזה לא הסיבה. זה נבדק כבר לעומק. הסיבה היחידה זה ההנחה הקבוצתית.

- - - זה ביטוח לאומי, לכן הסיכון הוא לא הסיכון הזה.

ברור לי שזה ששמים עובדים בחקלאות בכל מיני מושבים נדחים, וקשה להם יותר להגיע לרופא, ולכן הם לא מנצלים את הביטוחים. והעובדות גרות בעיר ויכולות ללכת לרופא, זה לא העלויות המדהימות של חברות הביטוח, באמת, שמענו כבר את הטיעונים האלה.

ברקע כל הדיון הזה יש את פסיקת בג"צ שמשום מה יש פה את משרד הבריאות שאני הייתי אומר מתעלם, אבל נשאר באותה תפיסה שהייתה טרם הפסיקה של בג"צ. בג"צ קבע מפורשות שצריך לקרב את הסדרי הבריאות שחלים על אותם אנשים.

למה הוא לא קבע שצריך להחיל עליהם את חוק בריאות ממלכתי, וכל זה היה מיותר, וכל הספקולציות היו מיותרות – למה? אותם אתם תוכלו לפרש את זה.

נכון, זו שאלה נכונה, גם אנחנו תוהים. אבל הוא קבע שדרך המלך זה ביטוח בריאות ממלכתי לעובדים שנמצאים פה מעל 10 שנים, וככל שאפשר לעשות את זה דרך הצו באופן דומה למה שנותן ביטוח בריאות ממלכתי, אפשר לעשות את זה דרך הצו. בא משרד הבריאות עם אותה תפיסה שורשית של העובדים האלה, איך אמר כאן נציג משרד הבריאות, שהעובדים האלה יחזרו בסופו של דבר למדינות המוצא שלהם, ויקבלו את השירותים שם, וזאת המטרה.

אנחנו יודעים שזה לא נכון, עובדים שנמצאים פה 17 שנה מאבדים את הזכאות שלהם לשירותי בריאות במדינות המוצא שלהם. שלא לדבר בכלל על איזה מדינות מוצא הם מגיעים, ואיזה שירותי בריאות יש שם. בג"צ קבע מפורשות שבבינריה הזאת בין להיות לא תושב, לבין להיות תושב הם קרובים יותר לתושבים בגלל השנים הארוכות שהם נתנו לעבודה בישראל, בגלל אופן העבודה שלהם. בגלל המצב של אובדן כושר עבודה שהוא מצב קשה שמחייב זכויות סוציאליות, בגלל הנקודות ההשוואתיות באמת למדינות אחרות שמכיל רוזין הזכירה, הוא קבע שצריך לייצר סדרים דומים. ומה בא משרד הבריאות ומציע? 80 אלף שקל פיצוי חד פעמי שלא מכסה שירותי בריאות בישראל כמו שצריך. הסתכלנו על מחירון של משרד הבריאות, וראינו שבסופו של דבר - - -

אבל גם שם עוד יותר. שם אם את רוצה לקבל רפואה רצינית, אז היא פרטית לחלוטין. ה-80 אלף לא - - -

ה-80 אלף שקלים האלה, בסופו של דבר זה מין פיצוי, בוא נקרא לזה בשם, זה פיצוי על יציאה מרצון בלי בעיות בישראל. זה לא פיצוי באמת שקונה להם שירותים רפואיים. זה רחוק שנות אור ממה שבג"צ קבע. זה רחוק מהתכליות שבאמת צוינו מפורשות בפסק הדין. זאת ועוד, הוא נותן להם 90 יום לצאת מישראל אחרי אובדן כושר עבודה שבהם בעצם מותנה הכסף הזה של 80 אלף שקל ביציאה מישראל, עוד פעם חזר לאותן תכליות שנדחו כבר בפסק דין, זאת אומרת זה כבר נדחה. הטענה להשתקעות, ועל זה שהם לא צריכים לרכוש פה שירותים רפואיים, וזה שזאת לא המטרה, המטרה היא שהם יחזרו למדינה שלהם. כשאנחנו מדברים פה על מספרים זועמים של עובדות, על מה מדובר, על איזה, על שתי עובדות, או אפס עובדות ב-2015? זה החשש הגדול שמישהי חולת סרטן תשתקע פה?

בג"צ דחה את הטענות האלה, הוא דחה את השיקולים האלה. הוא קבע שזה שיקולים לא מידתיים בעצם לתוצאה. זאת אומרת, אלה שיקולים לא חוקתיים, ולכן בעצם אנחנו חוזרים לאותו מקום, לאותה נקודה של אותה תפיסה שורשית שבג"צ דחה אותה, וזה ההסדר שבסופו של דבר מוצע כאן היום. אני חושבת שזה ביזוי מוחלט של פסק הדין.

את מוכנה לציין שאתם פניתם לבית המשפט בעתירה להוצאת צו לביזיון בית משפט ושהבקשה הזאת נדחתה? אני חושב שהוגן לציין את זה כשאת טוענת שזה ביזוי של פסק הדין.

אנחנו פנינו בבקשה לביזיון קודם כל בגלל השהות הארוכה – פסק הדין ניתן ביולי השנה.

היו עוד טענות ונדחו.

ציינו את ההסדר הזה. בג"צ אמר שפתוחה הדלת לעתירה נוספת. ואני יכולה להגיד, נכון, שנדחתה הבקשה לביזיון, ועדיין אני חושבת שההסדר הזה מבזה את פסק הדין.

אני מ"קו לעובד", אני מרכזת את תחום הסיעוד.

אני רוצה להוסיף משהו רגע לא משפטי. מדברים פה על בג"צ ועל דברים כאלה. אני פוגשת את העובדות האלה. אתם מדברים פה על פרמיות, ועל כמה ירוויחו, לא ירוויחו.

כשעובדת עבדה 12, או 13 שנה וחלתה בסרטן, והמעסיקה שלה שמחוברת אליה בכל נימי נפשה רוצה לעזור לה, היא לא יכולה, כי למעסיקה שלה אין כמה מיליונים לממן לה את הטיפולים שחברת הביטוח ששילמו לה כל השנים האלה כל כך הרבה כסף, זורקת אותה. היא פשוט זורקת אותה. היא אומרת לה, את חלית בסרטן, בגדול, טוסי ותמותי בבית, זה מה שאומרות לה חברות הביטוח.

אז מה אתם מציעים להגיד לה? – תמותי עם 80 אלף שקל ביד, כי זה מה שקורה היום. כחברת הביטוח אומרת לה, בואי ותשלמי לנו כל חודש סכום, וזה לא משנה אם זה 2$ דולר, או חצי דולר ליום. כשחברת הביטוח אומרת לה, תשלמי לנו כל חודש סכום כלשהו, תעבדי פה המון שנים. אנחנו מדברים פה סך הכול על עובדות שנמצאות מעל 10 שנים, לא על עובדת שנמצאת פה דקה וחצי. ואחרי זה חברת הביטוח אומרת לה, אה, עכשיו כשאת חולה באמת, כשאת לא יכולה לעבוד יותר לא בישראל, ולא בשום מקום, בואי נחזיר אותך למשפחה שלך, איך שאת, חולה חבולה, וניתן לך 80 אלף שקל פרס, אבל הפרס הזה גם תקבלי רק אם תצאי תוך 90 יום מהארץ, כי אם לא - - -

שוב אי דיוק. אין שום דרישה שהיציאה מהארץ תהיה תוך 90 יום, אני מבקש ממך לדייק.

הצו מקנה לה שירותי חירום 90 יום, מה היא תעשה אחרי 90 יום האלה?

האמירה שלך שאנחנו מתנים את מתן הפיצוי ויציאה מהארץ תוך 90 יום, היא אמירה לא מדויקת, שנייה בסדר לאמירה הקודמת.

אני מבקשת שלפני שמדברים פה על אמירות לא מדויקות, תפנו לחברות הביטוח ותשאלו אותן מה הן עושות בפועל.

איך בפועל, אנחנו מדברים על הסדר חדש.

תשאלו את נציגי חברות הביטוח – סליחה, הצו עם ה-90 יום הוא לא חדש.

אדרבא, את מציינת את הצו החדש. הצו החדש לא - - -

נכון, ולכן אני אומרת, תשאלו בבתי חולים איך נציגי חברות הביטוח רודפים אחרי רופאים שיחתמו על אובדן כושר עבודה עוד לפני שבכלל עובדת סיימה את הטיפול, רק כדי שיוכלו להתחיל לספור לה את הימים, וזה קורה. זה קורה, וזה קורה כל הזמן.

עובדות שנמצאות לפעמים באמצע ההקרנות, באמצע טיפולים כימותרפיים, לקראת ניתוח להסרת גידול, חותמים להן על אובדן כושר עבודה רק בשביל שיהיה אפשר לסלק אותן כמה שיותר מהר מכאן. זה מעבר לכל הגרידיות הזאת של חברות הביטוח, ולכספים הלא הגיוניים שהן מגלגלות לכיס שלהן, זה פשוט חוצפה, וזה להתייחס לעובדת הזאת כאילו זה - מכשיר חשמלי, הגיע שואב אבק, הביתה, התקלקל, יאללה תעיפו אותו, זה בדיוק ככה.

במצב הכי קשה שלהן שהן מתקלקלות, זה המצב שהמדינה צריכה לדאוג להן, ואם היא בחרה לעשות את זה דרך חברות ביטוח, אז לוודא שחברות הביטוח עושות את זה. ועם כל הכבוד, ועכשיו דיברו פה על מספרים, אם חברות ביטוח עכשיו יכניסו לכיס עוד למעלה ממיליון שקל בחודש בזכות השינוי הזה בצו, בזכות השינוי הזה בתקנות, בשביל לשלם 160 אלף במקרה הטוב בשנה, זה פשוט חוצפה, וזה שהמדינה נותנת לזה יד, זה משהו שאני לא מצליחה להבין.

מכל הדיון הזה אני רק יוצא יותר מבולבל, ופחות מרגיש טוב מכל מה שאנחנו רואים, וגם אם התקנות יעברו, זה עושה לי לא הרגשה טובה.

יש לי בקשה מכם, אני רוצה התייעצות עם חברת הכנסת רוזין.

אני מבקש לעשות הפסקה.

רק לא להחיל את זה עלינו, זה הבקשה שלי.

(הישיבה נפסקה בשעה 10:00 ונתחדשה בשעה 10:25.)

חברים, אני מתנצל על האיחור.

אני חייב להגיד שקיימנו התייעצות בנושא הזה, בהשתתפות נציג האוצר, חברות הכנסת מיכל בירן ומיכל רוזין.

אני רוצה לתת הודעה, ולאפשר התייחסות קצרה ולסכם.

אנחנו הגענו למסקנה שהחישובים והבדיקות מול חברות הביטוח זקוקות לבדיקה נוספת. היינו רוצים להיות במצב שאנחנו נאשר היום כבר את התקנות, אבל זה לא מאפשר, על מנת לכבד במיוחד את בית המשפט, את בג"צ כדי שחס וחלילה לא נחשוב שלא לקחנו בחשבון בכל הדיון הזה את חשיבות ההחלטה, ואת רוח ההחלטה שלו.

אנחנו מבקשים מהצוות יחד עם האוצר, יחד עם הבריאות והכלכלה, גם בראייה רחבה יותר, אבל לצורך המפגש הספציפי של היום שהוא קשור לאישור או אי אישור של הצווים, אנחנו מבקשים לבדוק מידית עד 45 יום עם חברות הביטוח את הנושא של גובה של הביטוח של הפוליסה, התוספת הנדרשת, ולבוא עם המלצות ועם הסיכומים שעשו. אנחנו מאמינים שיש מקום להקטין, אם בכלל, להוסיף סכום כלשהו לפוליסה הנוכחית.

במקביל, ואחרי אישור התקנות שיהיו, אני מקווה עד 45 יום, אנחנו נרצה לקיים דיון כולל על הנושא של הביטוחים של עובדי סיעוד, ולבדוק אופציות נוספות, כגון, אופציה של הפעלת חוק בריאות ממלכתי עליהם, כולל אפשרות של פיצויים מוגדלים במידה והם לא יהיו במסגרת החוק הממלכתי. ואם גם בחוק הממלכתי בתקופת המעבר עד עזיבתם את הארץ לחפש פתרונות אנושיים עבורם, כדי שהתקיימו בצורה אנושית כשזה לא קשור לחוק תאונות העבודה שלו. יש פה הרגשה מאוד לא טובה, שאנשים עבדו 10 שנים, שירותו נאמנה, הצילו, עזרו את האוכלוסייה - - -

עשו בשביל ההורים שלנו את כל מה שאנחנו לא מוכנים לעשות.

נכון מאוד.

לשחרר אותם לארצם בלי שום פיצוי הולם שיאפשר להם להתקיים, במיוחד בתקופה שהם חולים, או חס וחלילה יחלו בתקופה שהם יהיו פה בארץ. אתם צריכים להבין שהמעסיקים מסיבה מובנת לא דורשים מהם שום דבר נוסף, חס ושלום. ברגע שהעובד לא יכול יותר לשרת אותם, עליהם להביא עובד חדש, ואז ההוצאות שלהם ממשיכות. אבל אותו עובד שהפסיק לעבוד ואין לו יותר הכנסה והוא חלה, וכושר העבודה נפגע - נראה אנשים שנופלים בין הכיסאות בחוסר תפקוד, וחוסר אנושיות שאינו מתאים לערכי המוסר של המדינה שלנו.

ברשותכם, אני לא אקיים היום הצבעה. אנחנו תוך 45 יום כשנקבל מהצוות שציינתי של המשרדים השונים, נקיים את הדיון תוך 45 יום - כל תשובה שנקבל ותספק אותנו, נכנס את הועדה אפילו אם צריך מהיום למחר, כדי לקבל את ההחלטות לגבי התקנות האלה כולל הסכום של פוליסת הביטוח.

עד כאן ההודעה. התייחסות קצרה מותרת לכל מי שרוצה, אנחנו לא נצביע כפי שאמרתי היום.

אנחנו פשוט צריכים לעדכן את בית המשפט. אני מבין שבדיון הבא יהיו הצבעות.

כן, חוץ מאשר אם יהיה פתרון פלא מדהים שלא צריך יותר הצבעות, אז אנחנו נשמח עוד יותר.

אני רוצה לומר שאם מבחינת משרד האוצר הערכות יגיעו אלינו מוקדם מהמועד הזה - - -

אמרתי עד 45 יום.

זה תלוי בממשלה.

אני בן של הורים סיעודיים. אני אומר ככה - עובדת זרה מגיעה, כל מה שצריך, צריך לתת לה, אבל הנטל הזה על קשישים ונכים לפי גובה הקצבאות שלהם – די, עד פה, מספיק. הקשיש הוא אזרח ישראלי 80 שנה. הוא צריך לקבל את כל מה שמגיע לו. הוא אזרח ישראלי, אני לא רוצה להישמע חס וחלילה לא נכון, או לא טוב, אבל הוא קודם לכל אדם אחר באשר הוא. הוא אזרח ישראלי, הוא בנה את המדינה הזאת, גידל ילדים, שילם את החובות שלו, לא יכול להיות שייתנו לו 2,350 שקל, וכל שבוע ועדה אחרת תקבע להוסיף לו עוד 20 שקל. אמרה לי הידידה שלי פה מצד ימין לפני רגע, גם 8 שקל בשבילי מהקיצבה הם הון עתק של כסף.

אני לא רוצה נימוקים. אני רוצה לברך אותך על הפתיחות לרעיונות חדשים, ועל הרצון הטוב, ועל הנכונות שלך להקשיב ולשמוע, וגם לפעול בהתאם. תודה רבה לך, וכמובן גם לחברי הוועדה.

אני יושבת ראש עמותת "מזור" – נכים וטובת נכים.

אני רוצה להודות לך, ולמיכל רוזין שהיא נאמנה לנו כבר הרבה מאוד שנים בפעילות שלנו עם הנושא של עובדים זרים. אני לא רוצה שזה השתמע שאנחנו נגדם - אנחנו בעדם. אני חושבת שמגיע להם הרבה מאוד, אבל מישהו שצריך לחשוב על תוספות, צריכים לחשוב מאיפה האנשים המוגבלים יקבלו את זה.

בנוסף לזה, אנחנו משלמים ביטוח לאומי, לצורך מה אנחנו משלמים להם אם אובדן כושר עבודה לא נגבה מהם, הלא אני עם אובדן כושר העבודה איבדתי בעבודה, שלחו אותי לרופא תעסוקתי, וקבעו לי אחוזי נכות, ובהתאם לזה העסיקו אותי. אז עם כל הכבוד, יש לי באמת עובדים שעובדים 10 שנים ו-12 שנים, שבאו בריאים לחלוטין, חולים בדלקת פרקים בגלל המים והניקיונות, וכל העבודות. ובאמת, כואב לי הלב, הם יגיעו סמרטוטים למדינה שלהם.

אז אני חושבת, שילמנו לביטוח הלאומי, למה הביטוח הלאומי לא ייקח את הנושא הזה על גבו? זה תאונת עבודה לכל עניין ודבר – אלה שסוחבים אותנו ונשבר להם הגב, זה תאונת עבודה.

כל מה שקשור לתאונות עבודה או לפגיעה, או למחלה, כתוצאה מעבודה זה מכוסה הביטוח.

הביטוח לא מכיר בזה כתאונת עבודה ואז הוא הולך לביטוח.

אני מציע שנבדוק את זה.

אני חושבת שצריך לבדוק את זה.

בנוסף לכך, הנושא של העלויות של הביטוח שמשלמים פה 2,700 ו-2,400 ו-3,000 שקלים. הגבייה זה לא מה הביטוח לוקח, הביטוח מוכר את זה לתאגידים בדולר וחצי, אבל הם מחויבים לקחת כדי להפריש לתאגידים את ה-200$, בגלל זה הם מעלים את המחיר. זה לא רק חברת "הראל" או "כלל" או כל אחד אחר לוקח את כל הקופה. מתחלקים מאחורי הגב שלנו התאגידים, ואת זה צריך לעצור כדי שהנכים לא ישלמו את זה.

הקואליציה הייתה יכולה להעביר את הצווים טכנית, לא עשינו את זה בהתייעצות עם האופוזיציה, במרכאות, בגלל האינטרס המשותף של כולנו כחברי כנסת למצב של העובדים הזרים.

אני רוצה להודות על שיתוף הפעולה, אני רוצה להודות לכם על הסבלנות. להודות גם לגורמים הממשלתיים שלוקחים על עצמם משימה בלוח זמנים מאוד קצר. יהיה מה שיהיה, עד 45 יום אנחנו נתכנס לנושא הזה, כי אנחנו נפגשים גם בפורומים אחרים.

תודה לך על ניהול העניין בצורה כל כך טובה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:35.