äëðñú äòùøéí

äëðñú äòùøéí

àåîðéè÷

2015-12-22OMNITECH



הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 94

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, כ"ה בכסלו התשע"ו (07 בדצמבר 2015), שעה 11:00

טיפול בתלמידים ליקויי שמיעה ושיקומם

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

ענת ברקו

מרדכי יוגב

קארין אלהרר

אילן גילאון

דב חנין

שולי מועלם-רפאלי

ד"ר אורלי הרצברג - קלינאית תקשורת ארצית, משרד הבריאות

רחלי אברמזון - מנהלת האגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך

שולמית כהן - מפקחת ארצית, לקויי חושים, משרד החינוך

גלית גבע - מנהלת השירות לשיקום בקהילה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רויטל אילתי-וייסמן - מפקחת ארצית חירשים וכבדי שמיעה, אגף שיקום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אורנה יוגב - ס' מנהל אגף השיקום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עו"ד רות דיין מדר - מנהלת מחלקת חברה, ממונה נגישות לאנשים עם מוגבלות, מרכז השלטון המקומי

אירית כהן - רכזת נגישות מנח"י, עיריית ירושלים

דבי קסטל - ראש היחידה לחינוך והכשרה קלינית, החוג להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת חיפה

ד"ר לימור לביא - ראש תחום אודיולוגיה, החוג להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת חיפה

פרופ' חוה מוז'ניק - קלינאית תקשורת, אוניברסיטת תל-אביב

דבורה בראנד - קלינאית תקשורת, אגודת קלינאי התקשורת בישראל

ד"ר אורלי הלפרן - קלינאית תקשורת, אגודת קלינאי התקשורת בישראל

דבורה מרגוליס - ראש מינהל ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות

אופיר רייכמן - ראש אגף טלוויזיה, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו

הרב שמעון לוי - מנכ"ל, עמותת שמעיה

אריק מאיר - מנכ"ל, עמותת שמע

יהונתן שיוביץ - מנהל מרכז חינוכי ללימודי שפת הסימנים, עמותת שמע

מילי וסרשטרום - מ' גיוס ופיתוח משאבים, עמותת שמע

שירלי פינטו - מנהלת מועדון חברתי שמע, עמותת שמע תל-אביב

ד"ר הנרי דובר - הורה, עמותת שמע ירושלים

יערה ישורון - הורה, עמותת שמע

עדן ישורון - ילדה, עמותת שמע

זהבית אלטשולר לביא - הורה, עמותת שמע

עמית לביא - ילד, עמותת שמע

ד"ר עפרית שפירא-ברמן - הורה, עמותת שמע

מיכאל רוט - הורה, עמותת שמע

חן נומברג - מתורגמנית לשפת סימנים, עמותת שמע

רפאל בוסידן - מתורגמן לשפת הסימנים הישראלית

תמר שפנייר - מתמללת

ד"ר יהב אורון - רופא אף אוזן גרון, איגוד רופאי אף אוזן גרון

שאול בשור - משקיף, המשמר החברתי

יהודית גידלי

הדר אביב

טיפול בתלמידים ליקויי שמיעה ושיקומם

שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט, היום 7 בדצמבר 2015, כ"ה בכסלו התשע"ו. הנושא על סדר-היום, ולאו דווקא הכותרת שמופיעה, הוא: טיפול בתלמידים לקויי שמיעה ושיקומם. אני חייב לומר שאת הדיון יזמה ודחפה חברת הכנסת מירב בן ארי שנעדרת היום, כי היא נענתה להפצרות יו"ר הכנסת לנסוע במשלחת פרלמנטרית לאוקראינה. אל תקנאו בה, הטמפרטורה שם נמוכה.

כן, היא לא נראית נהנית כל-כך. התכתבתי איתה.

כן. אני לא רוצה לפגוע באוקראינים, אבל זה צפוי מראש. אני אשם שהיא נתקעה שם, כי אני סירבתי והיא הבאה בתור אחרַי. זה גילוי נאות. אז אנחנו מאחלים לה הצלחה בשליחותה. אני חושב שזה חשוב, הקשרים הבין-לאומיים והדיפלומטיים של מדינת ישראל. אבל לנו נשארו כאן הבעיות לטפל בכבדי שמיעה במערכת החינוך.

לפני שאעביר את רשות הדיבור לחברי הנסת שנוכחים בדיון, אני אומַר נתונים שכנראה כולם ידועים איתם, והלוואי שיש בהם טעות, כדי שנאתגר את הדיון ותתקנו אותי. במערכת החינוך לומדים כ-4,200 ילדים בני 3 עד 21, הסובלים מירידה בשמיעה. כ-55% מן התלמידים כבדי השמיעה לומדים במערכת החינוך הרגילה, בכיתות רגילות. 29% מן התלמידים החירשים וכבדי השמיעה, שסובלים מירידה חמורה עד עמוקה בשמיעה, מפערי שפה וקשיי למידה נלווים, לומדים בכתות מיוחדות בבתי-הספר הרגילים. 16% מן הילדים החירשים, מי שסובלים מבעיות מורכבות נוספות, לומדים בבתי-ספר לחינוך מיוחד ייעודיים.

אין ספק שמערכת החינוך שלנו הולכת והופכת ידידותית לבעלי מוגבלויות, ואנחנו משקיעים שעות לסיים את תקנות ההנגשה. ותוך כדי הליכה ותוך כדי יישום, אנחנו נתקלים בקשיים ומסתבר שגם המומחים שמייעצים לוועדות לא תמיד צופים פני עתיד, ותוך כדי אנחנו מתעדכנים ומשפרים פעם אחר פעם.

בתקופתי חברי לשכונה נאלץ ללמוד במגבלה. כשאני רואה היום מי לומד בכיתה רגילה ומי לומד בבית-ספר רגיל עם כל החברים בשכונה, לעומת מה שהיה בגילי, לאותו חבר בשכונה שנאלץ כבר מגיל קטן להיות בכיתת חינוך מיוחד, ולי אין לי ספק שאם הוא היה נולד 50 שנה אחרי, אז הוא היו לו הזדמנויות. למרות שאותו אחד הגיע להישגים טובים, אבל יכול להגיע ליותר ויותר. ואנחנו כאן כדי לראות מה ניתן לשפר, הן במשרד החינוך והן במסגרות שיקומיות והטיפול.

לצורך כך הזמנו את נציגי משרד הרווחה, משרד החינוך איתנו, אני רואה. משרד האוצר – אם נצטרך אותו בהמשך, נגייס אותם. ואני מעביר את רשות הדיבור לחברת הכנסת קארין אלהרר, יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה. את ה"ענייני" לא הבנתי אף פעם.

כי זה לא כל ביקרות המדינה, זה רק עניינים. עניינים לבחירתי.

בוקר טוב ותודה, אדוני, על קיומו של דיון חשוב מאין כמוהו. אני רוצה לומר משפט שהוא מובן מאליו, אבל הוא חשוב במיוחד בחודש הזה, כשאנחנו שמדברים על אנשים עם מוגבלות וזכותם לנהל חיים נורמטיביים, יצרניים, פעילים, שכוללים כמובן: חינוך, בריאות, דיור, רווחה, כל דבר אחד שכל אדם זכאי לעשות.

אני מאוד נעצבתי לראות שהתמיכות שניתנות לארגון "שמע", שהוא ארגון שמסייע כמעט בכל רמה לאנשים כבדי שמיעה וחירשים, הועדות שהולכות ופוחתות. ואם אנחנו מגיעים למצב שבו הארגון על סף סגירה, זאת תעודת עניות למדינת ישראל.

שיהיה ברור, יש פה ארגון שיש לו מומחיות גדולה, שעובד כבר 48 שנים. עוד לא הגענו למקום שבו כל אדם עם מוגבלות בשמיעה כל-כך משולב בחברה, שכבר אין מקום לארגון. לצערנו, אנחנו לא שם. היינו שמחים, אני בטוחה שגם מנכ"ל העמותה היה שמח מאוד להגיד: אין לי עבודה, ואף אחד לא צריך אותי. אבל אנחנו לגמרי לא שם. להיפך, עד היום אני מקבלת פניות אנשים שלא מצליחים להשתלב באקדמיה עד הסוף כי אין להם את שעות התרגום.

את יודעת שאני יו"ר תת ועדת משנה לנושא הנגשה, ומרכז את ההנגשה בהשכלה גבוהה. נכנסתי להילוך מהיר שם, וקצב קביעת הדיונים הוא תדיר. כך שאנחנו מקווים שבזמן הקרוב נסיים גם את הסוגיה הזאת.

אדוני, אני קוראת לך ומוכנה לסייע ככל שיש בידי, כי הדבר הזה הוא בלתי אפשרי. אי אפשר להגיד כמו שכתוב בחוק השוויון: שילוב מלא בחיים - - -

ובעת הזו הגיע יו"ר ועדת המשנה להנגשה, חבר הכנסת אילן גילאון.

חברי, ידידי.

שילוב. שילוב זה לא סיסמה, שילוב זה הדרך שצריך לחיות על-פיה. ועמותת שמע נותנת את השילוב הזה לאנשים במקום שבו המדינה פחות מתפקדת.

ולכן היה לי חשוב להגיע לדיון הזה ולומר שאנחנו בוועדה הזאת, אדוני, נוציא קריאה לכל הגורמים הרלוונטיים, ולא ניתן שהעמותה הזאת תגיע לחדלות פירעון וחלילה לסגירה. אם יש משהו שצריך לעשות, זה להעלות להם את התקציבים ולא להוריד להם. המקום הוא מקום של סיוע באמצעות העמותה לאנשים שזקוקים לכך. ולכן אני מבקשת שתצא הקריאה הזו מהוועדה. זה עניין של חייהם של אנשים.

כנראה "שמע" הצליחה בשליחות שלה, כי בדרך-כלל כשמצליחים זה מועמד לחיסול. ני יכול למנות הרבה פרויקטים שהמדינה הובילה בהם, והיום הם נחלת העבר. אז אני מצווה אותך גם להצליח, ואנחנו נעשה הכול שלא יחסלו אתכם.

חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני יושב בין שני חברי הכנסת שמובילים את המאבק בכנסת שלנו למען אנשים עם מוגבלויות, ולדיון הזה יש חשיבות מאוד גדולה בתוך הקשר זה.

אנחנו מדברים על מערכה רחבה. יש הרבה מאוד קשיים, הרבה מאוד אתגרים, הרבה מאוד נושאים שצריך להתמודד איתם. ובמבט כולל, עם כל הקשיים וכל התסכולים, וגם הנסיגות שיש לנו לפעמים במאבקים האלה, אם אני מסתכל על העשור האחרון אני חושב שיש התקדמות מסוימת בתחומים רבים ביחס לאנשים בעלי מוגבלויות, התקדמות מסוימת שכמו הרבה דברים בארץ, מושגת במאבקים קשים ולפעמים בעלייה במדרון.

אבל בתוך התמונה הכללית הזאת, כאשר התכוננתי לדיון זה, ראיתי שבאופן יחסי מצבם של כבדי השמיעה הוא בעייתי יותר. אם בתחומים אחרים יש לנו התקדמות – למשל, לפני שש שנים התחלתי להתעסק בכבדי ראייה ועיוורים, ועם כל הקשיים והבעיות יש לנו התקדמות, יצרנו פתרונות שלא היו קיימים קודם. התחום של כבדי שמיעה במובנים רבים נשאר מאחור.

ואני חושב שהדיון הזה בוועדת החינוך צריך אולי להיות פתח לסדרה של דיונים. נמצא איתנו חבר הכנסת גילאון שמוביל את הוועדה שממוקדת בנושא הזה. צריך לעשות איזשהו מיפוי – אולי כבר עשיתם – גם של הצרכים וגם של האתגרים שעומדים בפנינו, אם אנחנו באמת רוצים לתת חבילת פתרונות לאנשים כבדי שמיעה.

אנחנו עוסקים היום בתחום החינוך, ואני חייב לומר שכאשר ניסיתי לחבר בין מפת הבעיות למה שקורה עם עמותת "שמע", שתי התמונות האלה לא הצטרפו לי לרצף. כי לכאורה המדינה היתה צריכה להגיד: איזה מזל שיש לנו כזו עמותה, זאת אומרת, זה אנחנו היינו צריכים לעשות את זה, מדינת ישראל היתה צריכה לספק את השירות הזה, והנה יש לנו עמותה שעושה זאת, ויש שם אנשים מסורים, ויש ידע שהצטבר, ממש נפלא. אז הייתי נותן לעמותה הזאת תגבור כי היא חוסכת למדינה את מה שהמדינה היתה צריכה לעשות.

במקום לעשות את זה, המדינה מנסה, למרבית הכאב והצער, לחסוך בכסף מאוד קטן. בתקציבי המדינה אנחנו קוראים היום שלמשל, מורידים את מס חברות ב-1.5%, והמשמעות היא מיליארדי שקלים, מיליארדי שקלים שהולכים לטובת בעלי ההון העשירים ביותר במדינת ישראל. אז אף אחד מאתנו לא מדבר על מיליארדי שקלים. אנחנו מדברים על כמה מיליונים שעושים הבדל מאוד משמעותי בחיים של בני-אדם. זה פשוט כואב, זה מצער, זה מקומם, ואנחנו חייבים, כוועדה, להשמיע קול מאוד ברור כנגד הדבר הזה.

תודה. כיו"ר ועדה אני חייב להיות קצת מאוזן. לפעמיים ההתנסחות שלנו כחברי כנסת: המדינה לא עושה, לא עושה – הרי כל הארגונים, כבודם במקומו מונח, וטוב שהם קיימים, הם משלימים ומסייעים איפה שהמדינה – והמדינה כן עושה, ואנחנו נשמע גם מה המדינה עושה. ואם המדינה לא עושה מספיק, גם ניתן להם על הראש, בלשון עדינה נעשה להם: נוּ-נוּ-נוּ, למה הם לא עושים כמו צריך ולא עושים טוב על-פי המתחייב. אבל "לא עושה כלום", זה לא נכון. אני לא פטריוט, כשמדינה צריכה לחטוף את שבט ביקורתי, אני אומר.

להיפך. פטריוטים דורשים מהמדינה לעשות הכול. זה בסדר. אנחנו פטריוטים. לכן אנחנו דורשים מהמדינה.

אני פטריוט לתיקון עוולות.

להיפך, אנחנו בעד הלאמה של דברים, אנחנו לאומיים.

אז המדינה עושה. יכול להיות שהיא לא עושה בדרך הנכונה, לא עושה מספיק. אבל הייתי חייב לומר את זה.

לפני שאני אתן לנציגי משרדי הממשלה, ואני רואה את אי הנוחות לאור הדברים שנאמרו, אני רוצה לשמוע את "שמע", ויש אתנו גם את "שמעיה" – אני לא יודע אם היא מקבילה במגזר החרדי. ולאחר מכן אתן לחבר הכנסת אילן גילאון. או שאתה רוצה עכשיו, אילן?

בדרך-כלל אני בא למקומות האלה כדי לשמוע מפי בעלי המקצוע. בגדול התפיסה שלנו היא אוניברסלית. היא אומרת שאין דבר כזה אנשים מוגבלים או בלתי מוגבלים. כל האנשים בחברה שלנו הם או מוגבלים או נשאי מוגבלות או מוגבלים לפרקים, או יש סביבם מוגבלים או הם יזדקנו ויהיו מוגבלים.

ולכן כל רעיון החסד והגמ"ח פשוט נעקר מן השורש, במקרה הזה. פה מדובר בביטוח וזכויות מתוך תפיסת עולם שהיא שונה, היא סנדלרית, היא כלכלית-סנדרלית.

אמר חבר הכנסת חנין, והוא צודק: הנושא שאנחנו דנים בו היום יוצא בחסר מן הסיבה הפשוטה שככל שלקות יותר סמויה מן העין, כך מתייחסים אליה פחות. זה טבע האנשים. ולכן אנחנו צריכים לדבר בשפה אוניברסלית, שאומרת שאנחנו מנקדים את הלקות באופן אובייקטיבי ואוניברסלי, ואת הדבר הזה אנחנו נותנים כחברה אנושית – ותיכף אתייחס להשוואה שלנו מול אחרים – לאורך כל הדרך ובכל מקום. זאת אומרת, שאפשר להעביר גם את השירות ממקום למקום, וצריך להגיע אליו לאיזושהי השוואה.

הפלטפורמה האורתופדית, תפיסת העולם האורתופדית. כי תראו, נגישות זה תכלית הכול. ובעניין הזה, כל הזמן משתנות טכנולוגיות, אנחנו עוסקים בזה כל הזמן. מי כמו אדוני יודע שאתה מנהל את ישיבות הוועדה להשכלה גבוהה, כמה הדבר הזה כל הזמן משתנה.

נוצרו כאן טכנולוגיות, ריבנו של עולם, שיכולות לצמצם את הפערים בין בני-אדם, ולהביא 80% מן האנשים לעשות 80% מן המטלות. ובעיקר, הדבר המרכזי הוא, שיגיעו למחוז חפצם בצורה מכובדת ועצמאית. זה כל התפקיד של החברה. ולכן יותר מאשר החקיקה שהיא חשובה, אבל היא ברירת מחדל, היא מתקנת רק דברים שלא היו צריכים להיות מקולקלים, אנחנו מנסים להנחיל היום תודעה שאומרת שהנגישות היא תכלית הכול. היא ההגדרה המדויקת ביותר של מה התפקיד של החברה – זה להנגיש, מה תפקידו של הפרט – זה לגשת, ואנחנו משנים את הסביבה. אנחנו לא משנים את האנשים, אנחנו משנים את הסביבה כדי שהם יוכלו להגיע הכי רחוק, הכי מכובד והכי עצמאי שאפשר בתוך החיים האלה, וזה טוב לכולנו.

אני תמיד אומר לילדים שלי, שהם תמיד צריכים לסדר את הכיסא באוטו ככה שכשהאבא השמן והצולע שלהם יבוא לשבת, שיהיה לו נוח. לא שזה עוזר לי הרבה. באל חבר'ה, זה העניין המרכזי. ומספיק להתכתש פנימה. כל הזמן במלחמות האלה כולנו נמצאים במצב של "משפט שלמה", שכל קבוצה צריכה לטפל באופן סקטוריאלי. היה לפני שבוע הסיפור עם האוטיסטים – חוק לא טוב,אבל אנחנו החלטנו שכל מה שמחלק ליותר, אנחנו הולכים על זה. גם מה שהוא סקטוריאלי, אנחנו מכניסים את זה.

לא נוח לי עמותות, אני בכלל חושב שהעמותות זה - - - של חוסר האחריות של המדינה. של העזובה שלה. אבל מאידך, מה הייתי עושה בלי הדבר הזה? משול הדבר לזה שאתם נמצאים בביתכם, ומישהו דופק בדלת,ואתם רואים שזה ילד, והוא אומר שהוא רעב. מה אתה עושה? אתה הולך לתת לו סנדוויץ'. אתה בטוח, אני יודע, עם חריף. ואני מכין לו את זה, ולא מסביר לו מה, עכשיו נטפל רק בזה - - -

אתה דורך לי על היבלות. זו הטענה של אשתי, שאני לא יודע להכין סנדוויץ', כי אף פעם לא הייתי בבית בזמן שמכינים סנדוויץ'.

אז למה אמרתי את כל זה? אבל אנחנו יכולים גם לעזור לך, אתה רואה.

אני מתחיל מהמוגבלות הכי גדולה, שיש לכל האנשים במדינה הזאת, זה אי-נגישות למידע. היום 80% מהציבור בישראל לא מבינים מה מתרחש איתם, 20% אחרים זה עורכי-דין, מתווכים ולבנת פורן. וזה הסיפור, חבר'ה. זאת מערכת שחייבים להפוך אותה באופן אזרחי, אנחנו נבין. לא מדובר בבקשת טובה מאף אחד.

אילן, גילוי נאות - - -

אנחנו עוסקים בלולאות השראה ובאקוסטיקה, עד הפרטים הדקים ביותר. בזה אנחנו עוסקים בוועדת הנגישות. מפי מומחים, אנחנו רוצים שכל אחד יוכל להגיע למחוז חפצו כמה שהוא יכול ולחוות את עיקר חוויית החיים בצורה נכונה ומכובדת, מבלי לבקש ממנו תעודות. לי זה טוב נגישות לעיוורים במעלית, הוא אומר לי, קומה שלישית, כי אני בדרך-כלל שוכח. אני נעזר בזה. בתור דיסלקט אני קורא של הספרייה לעיוורים. יש פה מערכת של כלים שלובים. אותה צריך תמיד לראות ואותה צריך להנחיל.

תודה. אני יכול להקשיב לאילן עד בלי די. כל המגבלה שלי להקשיב נעלמת כשהוא מדבר. אילן, אתה יודע, כשמפריעים לי בדיונים, אני נוזף בהם ואני אומר להם: אין לכם סובלנות כלפי אנשים עם מוגבלות, אני לא מסוגל לשמוע קריאות.

אני גם.

כולנו עם מגבלה כזו או אחרת. אפרופו שמיעה, אני אוחז מזה שיש אנשים שיודעים לשמוע, ולא יכולים לשמוע. ויש אנשים שיכולים לשמוע אבל לא יודעים לשמוע.

נציג "שמע", תשמיע.

כבוד חבר הכנסת, יושב-ראש הוועדה יעקב מרגי, חברת הכנסת קארין אלהרר, ידידת "שמע", תודה שבאת.

תשתחרר, אל תקריא לי. דבר מהלב.

לא, לא. אני רוצה להקריא את זה, שאני לא אפספס שום דבר.

חבר הכנסת דב חנין, חבר הכנסת אילן גילאון, חברי ועדה, הורים וחניכים יקרים, ראשית, אני רוצה להודות לכל מי שפעל למען קיומה של הישיבה הזו היום. מבחינת עמותת "שמע", מדובר ביום חשוב מאוד, ואני סמוך ובטוח שכולנו נצא מכאן היום עם ההבנה שהגיעה העת לפעול למענם של אלפי ילדים ובני-נוער שאותם משרתת העמותה.

בתחילת דרכי בעמותה אמרו לי כולם, חניכים ועובדים כאחד, ש"שמע" זה בית, "שמע" זה משפחה שמקבלת ומכילה אותך כמו שאתה, ילד, ילדה, נער או נערה, חירשים וכבדי שמיעה. היום, על אף שעבר זמן לא רב מאז שהצטרפתי למשפחה הזו, אני מבין שעמותת "שמע" היא הרבה יותר מבית עבור החניכים שלנו. היא בעצם הגוף היחיד שמספק שירותים חברתיים, חינוכיים ושיקומיים בקרב האוכלוסיה הכללית, פרט לחרדים.

בכל שנות פעילות העמותה, ראו בה משרד הרווחה ומשרד החינוך שותף מלא לטיפול באוכלוסיות היעד. אבל משהו לא טוב קורה בשנים האחרונות. המדינה העבירה את האחריות המלאה על הילדים הללו לעמותת "שמע". אם בעבר תמכו משרד חינוך ומשרד הרווחה באופן משמעותי בגוף המקצועי והייחודי שטיפל באותם ילדים, נדמה שבשנים האחרונות היא הולכת ומתנערת מאחריות עליהם, עד לכדי תמיכה שעומדת כיום על 7.5% מתקציב העמותה.

בשנת 2015 תקצב משרד הרווחה את עמותת "שמע" בתמיכה בסך 401,000 שקלים אשר מועברים ממשרד החינוך. כאן חשוב לומר נתון שהתוודענו אליו רק לפני כשנה: משרד הרווחה אינו תומך כיום כלל וכלל בילדים שלנו, אלא שכספי התמיכות מקורם במשרד החינוך בלבד. בכל אופן, עם אותם 401,000 שקלים אנו אמורים לתת שירות לכ-600 ילדים ובני-נוער, ולממן פעילויות בכל רחבי הארץ.

על-פי חישוב גס המתייחס לכמות החניכים במועדוניות שלנו, מדובר בתמיכה של קצת יותר משקל אחד לכל ילד. עם השקל הזה הם אמורים במשך כל השנה להסיע אותו מביתו למועדון, להחזירו חזרה הביתה, לבסס תשתית מקצועית של צוות הדרכה ועובדים סוציאליים, לתת הזנה חמה ועוד. שלא לדבר על שירותים נוספים שניתנו בעבר, וכיום איננו מסוגלים להמשיך ולספק אותם. וזו הסיבה שכולנו כאן היום.

כגון איזה שירותים? אני מכבד את רצונך לנאום, אבל - - -

לא, לא. חשוב לי לומר את הדברים האלה, כי אני חושב שזה המקום לומר את הדברים האלה.

אמרת שיש שירותים שפעם נתת והפסקת לתת אותם. כגון?

למשל, פעילות של הילדים שאני היום לא יכול לתת להם אותן כי אין לי אפשרות. שירותים של טיפול למשפחה, שבזמנו היו ב"שמע" ארבע עובדות סוציאליות שנתנו טיפול לא רק לילדי "שמע", אלא לכל ילדי משרד החינוך שרשומים כילדים כבדי שמיעה וחירשים, והיום אני לא מסוגל לגייס כי אין לי מאיפה. זה דבר שחייב להיעשות, למשל.

ממתי הופסק התקצוב של משרד הרווחה?

זה לא תקצוב, קודם כל. זו תמיכה.

הועדות.

לא הופסק שום תקציב.

סליחה, אני כאן. ברגע שתרגישו שאני לא ממלא את תפקידי, תצביעו, אני אתן לכם להחליף אותי. זה לא תקצוב, זה תמיכה, ותמיכה היא החצר האחורית של השר, ברצונו מעלה וברצונו מוריד.

עם כל הכבוד, הנושא של תמיכות אנחנו מבינים בדיון היום כמה הוא יכול להעלות עמותה או להוריד אותה.

נכון.

כשמדובר בעמותה שנותנת שירות שהוא כל-כך חיוני, כפי שאנחנו שומעים כאן – והאמת היא שעוד לפני ששמעתי, כשביקרתי בעמותה וראיתי את מה שהם נותנים – אני לא מצליחה להבין איך זה משהו שאמור להתנדנד לפי מצב רוח של מישהו.

חברתי, מיד. תסיים את דבריך, ואנחנו תיכף נשמע את הנוגעים בדבר ונראה. הדברים הם חשובים. אני הייתי מצפה שבדיון כזה, כדי להביא לנו את המכֶּה בפטיש, תאמר לי – אתה יודע, אני לא מכיר, לא הייתי אצלך, אצל "שמעיה" הייתי, אני יכול פחות או יותר לדעת, ואני מאמין שזה כמעט חופף – מי אתם? מה אתם עושים?

עמותת "שמע" הוקמה לפני 48 שנה על-ידי חמש משפחות שהילדים שלהן היו חירשים וכבדי שמיעה. העמותה היא עמותה ארצית עם חמישה מרכזים גיאוגרפיים בארץ: טבריה, חיפה, ירושלים, באר-שבע ותל-אביב. העמותה הזו מטפלת בכ-600 ילדים בשנה, שנותנת את כל השירותים של המועדונים החברתיים לאותם ילדים שמגיעים אחר-הצהריים בהסעות ל"שמע".

מה אתם עושים במועדונים האלה?

יושבת פה שירלי, מנהלת המועדון, ויש פה שני ילדים שהם ילדי המועדון שלה - - -

נשמע אותם, אם הם ירצו.

נשמע אותם תיכף, ברשותך.

המועדונים החברתיים נותנים לילדים האלה כלים, גם העשרתיים, גם חווייתיים, ולמעשה ביטחון. הם נמצאים ב"שמע" כקבוצת השווים, הם לא צריכים להתנצל, הם לא צריכים להסביר למה אני לא שומע את המורה, או למה הילד לא מסתכל עליי, אלא הם כולם באותו מצב בדיוק.

אריק, תן לי לנווט את הדיון ואני רוצה לעבור לתכל'ס, אחרת נכלה את הזמן שלנו ולא נגיע לנקודות. אני רוצה לשמוע על מקורות המימון שלכם.

מקורות המימון שלנו הם ככה: 7.5% כרגע, ב-2015, זה מדינת ישראל. משרד החינוך מעביר כל שנה למשרד הרווחה 1.35 מיליון.

ממי אתה מקבל?

ממשרד רווחה אני מקבל, על-פי מבחני תמיכה, 401,000 שקלים שאינני יודע גם על סמך מה הם החליטו - - -

מהי המגמה בחמש השנים האחרונות?

585, 535, 455 - - -

הולך ופוחת. כדעת בית שמאי בנרות חנוכה, ולא כבית הלל.

הולך ופוחת. זאת אומרת, בעוד שנתיים אני אשלם כסף למדינה כדי לתחזק את "שמע".

לא, לא. אתה לא תשלם.

אבל מהי הסיבה שזה הלך ופחת?

הוא לא יודע.

רגע, אולי הם נימקו את זה.

התמיכה שאנחנו מקבלים עבור המועדונים החברתיים היא על סמך כוח-אדם, על עובדים סוציאליים ועל מדריכים. אני היום לא יכול לגייס עוד עובדים סוציאליים - - -

לא במועדונים.

מי שיפריע לי יוותר על זכות דיבור.

גלית, סליחה. אני אומר את הדברים מדויקים, גלית. מדויקים.

ואתה עונה לי, לפרוטוקול, לחברי הכנסת. לא לקריאות ביניים. אני אפילו לא יודע מי זו גלית. גם הפרוטוקול לא מכיר עדיין את גלית.

לגבי התמיכה, רק תחזיר אותי לשאלה כי היה לי איזשהו ניתוק.

נימקו לכם את הירידה?

מה הנימוק שקיבלתם לירידה?

לא. לא נימקו את הירידה. לא הסבירו למה ירידה. יותר מזה, בספטמבר השנה קיבלנו חצי מ-401,000 שקלים.

מקדמה, בגלל שלא היה תקציב.

אבל היה אפשר 75% מ-2014. לפני שבוע קיבלנו עוד 100,000 וקצת שקלים, ואת השאר נקבל בעזרת השם בעוד חודשיים.

אריק, תודה.

אני לא מצליחה להבין.

רבותי, אני מניח את התשתית לדיון. תנו לי להניח את התשתית.

נציג "שמעיה", תציג את עצמך. מי אתם, מה אתם עושים, וכנ"ל מקורות מימון.

אנחנו "שמעיה". "שמעיה" נותנים טיפול לילדים מגיל אפס כשמתגלה שילד לא שומע, כשבית-החולים מגלה שהוא לא עבר את הסינון, אחר-כך עושים לו את בדיקת BERA. מהמגזר הדתי והחרדי מגיעים אלינו. יש לנו מעונות יום שיקומיים, יש לנו גנים, יש מרכז למידה שממומן על-ידי משרד החינוך. הילדים שבמוכר שאינו רשמי נמצאים אלינו, אם זה - - - אם זה חינוך עצמאי, או ילדי פטור.

מהו אופי הפעילות?

אופי הפעילות – אנחנו נותנים שם גם למידה, קלינאית תקשורת, יש לנו מורים ומורות, ויש לנו הווי פעילותי, חברתי, מאוד חזק, שפועל כל ימות השבוע, וכל ילד שהוא לקוי שמיעה יכול לבוא.

כמה ילדים יש אצלכם?

אנחנו יושבים בארבעה מקומות: בבני-ברק יש לנו 75 ילדים, באילת 25 ילדים, בטבריה 12 ילדים, ובצפת בערך 18 ילדים.

ומקורות המימון?

אנחנו ממומנים על-ידי משרד החינוך, כל ילד 2.7, כשבמקומות אחרים אולי יש עדיין קצת יותר ממני. ממשרד הרווחה יש לי הועדות, וגם תקציב שאני מקבל תמיכה קיבלתי 380,000 שקל השנה במבחן תמיכה. בחלק אני ממומן על-ידי משרד בריאות, הוא נותן לי תמיכה לטיפולים שלי.

אתם נותנים גם טיפולים ממש?

כן. וחלק זה הקהילה – אנחנו יושבים בארצות-הברית, בחוץ-לארץ. אנחנו עושים שנורר בקהילה. בערך יותר מחצי אנחנו מביאים ממקורות מחוץ, מעבר למה שאנחנו מקבלים ממשרדי ממשלה.

תודה. משרד החינוך או משרד הרווחה, מי רוצה להתחיל? משרד החינוך, תני לנו את הסקירה של הטיפול בכלל במערכת החינוך.

אני רחלי אברמזון, מנהלת האגף לחינוך מיוחד, נעים מאוד. אני, קודם כל, מצטרפת לברכות על קיום הדיון המשמעותי הזה.אני חושבת שאתה, אדוני היושב-ראש, סימנת לקדם את נושא הצרכים המיוחדים ואת נושא החינוך המיוחד, אז זה עוד דיון בשרשרת הנושאים שאנחנו נפגשים בהם והוא משמעותי וחשוב.

אני גם רוצה להביע הערכה על הפעילות שעמותת "שמע" עושה עבור הילדים כבדי השמיעה, התלמידים שלנו. יחד עם זה, אני רוצה להדגיש ולומר שאנחנו מדברים על פעילות העשרה שנתמכת על-ידי משרד חינוך מתום יום הלימודים, ואת רוב הטיפולים ואת רוב ההנחיה וההדרכה אנחנו עושים במוסדות החינוך במערכת.

ולכן תרשו לי, בבקשה, לפני שאנחנו נדבר על כמה אנחנו תומכים ב"שמע", ומה אנחנו מעבירים לעמותות גם באמצעות משרד הרווחה וגם לא באמצעותו, להציג ולאפשר לשולמית כהן שהיא המפקחת הממונה על לקויות חושים באגף, לספר מה מערכת חינוך עושה עבור הילדים, כי אני חושבת שזה מאוד חשוב.

בבקשה.

במערכת החינוך לומדים כ-3,600 תלמידים בכיתות השילוב, וכ-2,300 תלמידים במסגרות חינוך מיוחד ייעודיות. כשאני מדברת על ייעודיות אני מתכוונת לכיתות חינוך מיוחד לילדים עם לקות בשמיעה, שכל ילדי הכיתה הם ילדים שהם לקויי שמיעה ולומדים יחד.

שני המספרים מתייחסים רק ללקויי השמיעה?

כן, אנחנו מדברים רק על לקויי שמיעה.

כמובן שהמשאבים שניתנים לילדים שהם משולבים הם קצת שונים בהשוואה למשאבים שניתנים לילדים שלומדים בחינוך המיוחד.

במסגרות ייעודיות.

כן, במסגרות הייעודיות.

מה מקבל ילד משולב עם לקות שמיעה?

ילד משולב מקבל שש פעמים במהלך הקריירה החינוכית שלו הנגשת כיתה. רק לסבר את האוזן, זה 30,000 שקל להנגשת כיתה.

שולמית, אני אגיד לך למה אני עוצרת אותך. הנגשת כיתה – יש עם זה הררי בעיות, בנושא של הטיימינג של הנגשת הכיתה. אבל אני אשמח לדעת לפני כן מה הוא מקבל בפועל. הגיע תלמיד, הכיתה הונגשה, ומה הוא זכאי?

אז קודם כל הוא זכאי לאנשי מקצוע שמגיעים אליו לבית-הספר ונותנים לו טיפולים.

איזה סוג של טיפולים?

טיפולים שמתאימים ללקות שלו – זה אימוני שמיעה, זה לעקוף את הלקות, להתמודד עם תוכנית הלימודים - - -

איזה מקצוע פרא-רפואי זה, אימוני שמיעה?

אימוני שמיעה זה יכול להיות או קלינאית תקשורת או מורת שפה. אלה שתי הפונקציות.

כל ילד בשילוב מקבל גם קלינאית תקשורת או מורת שפה?

לא. כל הילדים בגני הילדים מקבלים קלינאית תקשורת, כל הילדים בבתי-הספר מקבלים מורת שפה. הרי המחסור בקלינאיות תקשורת ידוע לכולם, זה לא חדש. וכדי לתת למקסימום ילדים לקבל קלינאית תקשורת, הם מוזמנים אחר-הצהריים ובשעות הצהריים למרכזי "שמע", שם אפשר לתת למספר גדול יותר של ילדים טיפולים באופן פרטני, כדי לא לתת לקלינאית תקשורת לבזבז זמן במעבר מבית-ספר לבית-ספר.

כל ילדי החינוך המיוחד, כולם מקבלים קלינאיות תקשורת. זה ברור. כשאנחנו מדברים על מי שלא מקבל קלינאית תקשורת – זה אותם ילדים שלומדים בכיתות השילוב, שאפשר לתת איזושהי חלופה לקלינאית התקשורת. זה משהו חשוב.

איזו חלופה נותנים?

מורת שפה.

כמובן שבית-הספר שבו הילד לומד מקבל הדרכה מהמורים שמגיעים אליו, מהמורים של המרכז הטיפולי שלנו, מדריכים את בית-הספר גם לגבי אופן ההתייחסות לילד, איך לשלב את הילד, איך להתמודד עם הקושי שלו.

אין ספק שאנחנו זקוקים עדיין לאותם תגבורים במרכזי "שמע". אני רוצה לשמוע את זה.

רחלי, מנהלת האגף, פתחה ואמרה שהיא מעריכה ומוקירה את "שמע".

אבל חשוב להבין – גם לגישתכם, יש הכרח בקיומו של מרכז אחר-הצהריים?

אנחנו חושבים שזה נכון מאוד שילדים לקויי השמיעה ייפגשו אחר-הצהריים.

תודה.

עוד דבר אחד, רק משפט אחד - - -

אל תתחייבי על משפט אחד.

לא, התכוונתי נושא אחד. אתה צודק.

מאחר שאנחנו חושבים שהפעילות של הצהריים, המפגש עם קבוצת השווים, חשובה מאוד לילדים, אנחנו תומכים בעמותה. קודם כל, כל המורות החיילות ובנות השירות לאומי – המורות שלנו, של משרד החינוך – עובדות בפעילויות של המרכזים הטיפוליים. חלק אנחנו גם מסייעים בשעות הוראה.

אני שמח לשמוע את מה שאמרה המפקחת עכשיו, כי עד לפני חודשיים אותה מפקחת הודיעה – לא הודיעה לי, אלא דרך אחת המורות קיבלתי הוראה שכל המורות עוזבות לאלתר את עמותת "שמע", כי המפקחת נתנה הנחיה שזה לא חוקי.

תעצור פה, נשמע את התשובה.

אריק, סליחה, בוא נדייק.

אריק, אצלי בוועדה לא מדברים עם אצבע. תן לה להגיב. אמרת טענה, ואפשרת לך בגלל שהיא חשובה.

אני רוצה, בבקשה, לדייק.

מרכזי "שמע" יושבים בכפוף או יחד, במקרה זה בתל-אביב, באותו מקום שממוקם המרכז הטיפולי של משרד החינוך. במרכז הזה עובדות מורות שהן מורות עובדות מדינה. עובדות מדינה אינן יכולות לעבוד במקביל גם בעמותה. מה שקרה במהלך השנים, ואתם יודעים, לפעמים מגלים דברים בדיעבד, הסתבר שהמורות אלה – אני מדברת על מורות, אני לא מדברת על המורות החיילות – מורות חיילות ובנות שירות לאומי עובדות ונמצאות שם בכל מסגרת.

ולכן כשנודע לנו הדבר, ביקשנו הפסקה מיידית, לאלתר, כיוון שזה נוהל לא תקין. יחד עם זאת, לאחר בדיקה, לפנים משורת הדין, אפשרנו להמשיך את הפעילות כדי לא לקטוע את הרצף, ואנחנו נבחן מחדש את ההעסקה, אם היא יכולה להימשך או לא.

אני מודה לך על ההודעה האחרונה.

משרד הרווחה, תתמקדי לי, לא על אופי הטיפול ואופי השירות. לא אכפת לי שתתני משפט אחד-שניים. בסוף אני רוצה לדעת מה קרה למבחני תמיכה, מה קרה לתקנה התקציבית של התמיכה, הגודל שלה בשנים האחרונות. ואני כן ארצה לשמוע כמה גופים פועלים בזה. אנחנו מכירים את "שמע" ו"שמעיה", ויכול להיות שישנם עוד.

אם הבנתי טוב, המימון של אותה תמיכה היא מכספי משרד החינוך – אם משרד החינוך מוצא לנכון שיש בזה חשיבות וצריך לתמוך בפעולה כזו, למה משרד החינוך לא מפרסם את מבחני תמיכה?

רגע, אדוני. יכול להיות שפספסתי. אתם אמרתם בכמה אתם תומכים? או אתם תומכים רק במורות?

מיליון ומשהו.

לא. אנחנו מעבירים 1.3 מיליון ש"ח למשרד רווחה, לתמיכה בעמותות לקויי שמיעה. ואז משרד הרווחה יוכל - - -

רחלי, אני לא יודע אם את מכירה את המגבלות – למה הפרוצדורה הזו עובדת? יש לכם מניעה? - - -

אני אסביר. משרד משפטים הוציא איזושהי הנחיה, אני לא יודעת איזה משרד. אבל בעבר עמותות קיבלו מהמשרד הזה, מהמשרד הזה ומהמשרד הזה, ואז הוחלט - - -

כדי למנוע כפל תמיכות?

בדיוק. ואז הוחלט שכל עמותה תקבל ממשרד אחד. ואז היה צריך להעביר אליהם כסף כדי שהם ייתנו את הכספים של משרד החינוך ואת הכספים שלהם, שזה ייצא ממקור אחד, כדי שתהיה שליטה על העברת הכספים.

וה-1.3 מיליון זה לכל העמותות?

כן. לכל עמותות לקויי השמיעה.

ואתן יודעות להגיד כמה מזה אמור לעבור ל"שמע"?

כן, לפי המבחן.

בבקשה, משרד הרווחה, תני לנו סקירה על כל סוגיית התמיכה.

אנחנו נחלק את זה בינינו.

אני אתן לכם את חופש הפעולה ביניכם.

אני גלית גבע, מנהלת השירות לשיקום בקהילה במשרד הרווחה.

ברכות.

שלוש שנים.

אני רוצה לפתוח ולומר שמשרד הרווחה מפעיל מערך שירותים, השירות לשיקום בקהילה, מגיל לידה עד גיל זקנה, כשחלק אינטגרלי מאוכלוסיית היעד שמקבלת את השירותים, זו אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה.

אני מדברת על שירותים, כמו שהרב לוי דיבר כאן, ממעונות יום שיקומיים שנותנים מענה – ואם אתמקד אך ורק באוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה, נכון להיום יש לנו כשמונה מעונות יום שיקומיים ייעודיים רק לאוכלוסיית פעוטות חירשים וכבדי שמיעה. אנחנו מדברים גם על שילוב, שילוב ברמה פרטנית, שילוב ברמה קבוצתית, במעונות יום רגילים.

שלא במגזר החרדי, מי מפעיל את המעונות?

גם יש לנו מעונות. יש לנו את מיח"א, יש לנו עוד ארגונים אחרים,לא רק ארגונים חרדיים. אנחנו עובדים היום קרוב ל-10 עמותות, שמונה צבועות רק לטיפול בחירשים וכבדי שמיעה, אבל ישנן עמותות נוספות, ויש מי שנבחר על-פי מכרז בהתאם לקריטריונים ולניסיון שהוא מציג, באופן חופשי ושוויוני.

בנוסף לזה יש את מערך השירותים כמו שצוין כאן, של מועדוניות. אנחנו מדברים גם על מועדוניות שיקומיות וגם על מרכזי נוער. אנחנו עושים פילוח של חטיבות גיל, מגיל שלוש עד שש שנים. לאחר מכן אנחנו מתייחסים לקבוצת אוכלוסייה 6 עד 14, 14 עד 21, או 18 ומעלה. וגם התוכניות נמצאות בהתאם.

עמותת "שמע" – אחד התהליכים שעשינו מבחינת מועדוניות שיקומיות, רק לסבר את האוזן, כיום ישנן כ-105 מועדוניות שיקומיות ברחבי הארץ בפריסה ארצית, שנותנות מענה ללמעלה מ-1,500 ילדים, קרוב ל-2,000 ילדים ובני-נוער, והיד כאן נטויה, והולכות להיפתח גם השנה, ולאחרונה פתחנו מועדונית חדשה נוספת עם "שמעיה".

תוכלי לומר לי אם המגמה של המוגבלות הזאת ביילודים היא בירידה או עלייה.

זה משרד הבריאות יכול לתת.

מבחינת השירות שלנו, אנחנו במגמה של הרחבת המענים - - -

זה בגלל המודעות, לא בגלל גודל - - -

גם בגלל המודעות והאיתור של האוכלוסייה והמודעות של הציבור, וגם שלנו כמשרדי ממשלה והקצאת תקציבים שגייסנו, תקציבים ייעודיים לאוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה.

יש לכם פעילות במגזר הערבי ובמגזר הבדואי?

כמובן. זו פעילות רב-מגזרית. לפני שנה גם גייסנו מפקחת ייעודית לנושא של החירשים וכבדי השמיעה, על-מנת למנף את השירותים. ואנחנו יכולים לראות, אם אנחנו מסתכלים על פריסת השירותים הארצית, מינוף מאוד משמעותי של השירותים בקהילה לאוכלוסייה.

לגבי עמותת "שמע" – אנחנו מאוד מעריכים ומוקירים, שנים המשרד עבד איתה, עוד כשהיה יושב-ראש בשם זבולון. היתה עבודה מאוד יפה, והם עמותה שיכולנו לראות בה כחלוץ של הרבה תוכניות, בעיקר לנוער, כל הנושא של הכנה לשירות צבאי משמעותי וכולי.

בשנים אחרונות העמותה נקלעה להרבה קשיים ברמת התנהלות, ברמת מנכ"לים שהתחלפו חדשות לבקרים, והיום אנחנו נמצאים במקום, גם בעבודה שלנו מול העמותה, של ניסיון, קודם כל, להבהיר איפה המשרד עומד. מבחינת המשרד היום, כל המכרזים לשירותים בקהילה עברו לרשויות המקומיות. הרשות המקומית היא הגורם שמוציא את המכרז, והמדינה על סמך ייפוי כוח או התקשרות ישירה שלנו עם הרשות, אנחנו מעבירים את התקציבים שלנו באמצעות הרשות, ועושים את הבקרה וכולי.

גלית, אנחנו יודעים שמשרד החינוך מעביר לכם 1.3 מיליון לטובת אותו מבחן תמיכה. כמה משרד הרווחה שם? כמה הסך-הכול בתקנה הזאת?

בנוסף לתמיכות - - -

לא, בנוסף ל-1.3 מיליון.

ה-1.3 מיליון לא מהתמיכה.

גלית, לנו אין ספק שהמשרד עושה מעבר.

מהו התקציב שיושב אצלכם, כולל ה-1.3 מיליון, לייעוד הזה?

זה בדיוק המשפט הבא שרציתי לומר.

אל"ף, אנחנו ערים ומודעים לכל הפעילות. כרגע נושא הדיון הוא התמיכה באותן עמותת, באותם גופים, שבאים לעזרת השם בגיבורים, לאלה שצריכים ורוצים להתמודד עם המגבלה וזכאים כשהם רוצים.

שמי אורנה יוגב, אני סגנית מנהל אגף השיקום, ואני מוכרחה להתחיל בנימה אישית. התלבטתי אם להגיד או לא, אבל אני אגיד.

חופשי.

"שמע" מאוד יקר לי בהיבט אישי.

טוב שלא בהיבט כספי.

אולי אנשי "שמע" לא יודעים. אני כילדה ביליתי שעות רבות וימים ארוכים ב"שמע", בגלל שמי שהיתה בזמנו מנכ"לית "שמע" ממש היתה דודה שלי.

אהובה מגן, זיכרונה לברכה.

נכון. ואני אומרת את זה בהיבט אישי, כי תבינו שאנחנו גרנו אחד ליד השני, ואני גדלתי ב"שמע".

זה טוב הנימה האישית, אבל אני לא אוהב דיונים שבאים בעמדת התגוננות. אנחנו באנו ללמוד. יכול להיות שבסוף, במסקנה, נסיק מסקנות אחרות ממה שאתם חשים, אבל בואי נראה. תנו לנו את הנתונים.

לא התגוננות בכלל - - -

"הארגון הזה מאוד יקר לי" עולה לי המון כסף.

לא, לא. ממש לא. תראו, יכולתי לא להגיד, יכולתי לא להגיד - - -

אורנה, אני מעריך את הכּנות. קדימה.

מבחינת התמיכות, משרד החינוך, התקציב שעומד הוא כמו שנאמר 1.3 מיליון וקצת. השנה קיבלנו רק מיליון ו-180 בגלל שלא היה תקציב, לא הועבר כל הסכום ולא יכולנו להתחייב עליו. בנוסף לזה, התקציב שלנו כמשרד נוסף למה שמשרד החינוך מעביר, עומד על עוד 600,000 אלף. זאת אומרת, השנה היה מיליון ו-950 אלף שקל.

כשני מיליון ש"ח מיועדים לתקנת תמיכה הזו.

נכון. אותו סכום היה גם בשנה שעברה.

כמה גופים נתמכים מאותה תקנה?

12 גופים הגישו בקשות לתמיכה מאותו תקציב.

התחלת בנימה אישית, תנו לי להמשיך בנימה אישית. אני הגעתי לכהן כשר, מצאתי במשרד שלי מבחן תמיכה שמתאים לגוף אחד במדינה. קבעו לו את הגובה, את רוחב המותניים. נאבקתי עם הגורמים. אמרתי: לא יקום. אם לא יהיו גופים אחרים שיוכלו להצטרף למבחן תמיכה הזה, אני אחסל את התקנה. והצלחתי. אומנם עדיין בקושי נכנסו עוד שני גופים. אבל אין ספק ש-12 גופים, זה מראה על שקיפות.

קדימה, תמשיכי את הסקירה שלך.

אז יש 12 גופים שהגישו בקשת תמיכה, הסכום נשאר פחות או יותר אותו דבר, פחות או יותר בסכום של שני מיליון שקל. לא השתנה הסכום משנה שעברה.

כמה שנים זה לא השתנה?

לא הלכתי אחורה, אבל אפשר לתת את הנתונים האלה. זה לא בעיה.

זה כמעט סטטי בחמש השנים האחרונות.

הסכומים הם פחות או יותר אותם סכומים. אין לנו תוספות על הסכומים אלה.

אדוני, אני מתנצלת מראש. אני צריכה לצאת לדיון שאני מנהלת, אז אני לא יכולה להיעדר. כדי שאני אצא בנחת, תאמרו לי כמה כסף מועבר כתמיכה ל"שמע".

מבחינת מבחן התמיכה, לפי 3א, מבחן התמיכה בכלל, הסכום שהשנה אושר ל"שמע" היה 401,016 ש"ח לשנת התקציב 2015.

אתם כבר עשיתם ועדת תמיכות?

בוודאי שעשינו, בתחילת השנה. תמיד בתחילת שנה יש ועדה. עשינו וחיכינו לתקציב. נכון שהיה אפשר, עד שקיבלנו את האישור, לשלם את ה-75%. עד שקיבלנו את האישור הזה חשבנו שזה לא נכון לתת את ה-75% ממה שאושר אז, וניתן את מה שאושר השנה.

ואכן בספטמבר הועבר ל"שמע" סכום של חצי מגובה תמיכה, על-פי דוח הביצוע שהם הגישו. לאחרונה קיבלנו דוח ביצוע חדש, העברנו את מלוא הסכום לתשלום, זה היה פחות או יותר 200 אלף.

135 אלף שקל.

אני אומרת לפי מה שאתם הגשתם את דוחות הביצוע, זה מה שהוגש.

אני רוצה עוד משפט אחד לומר: הסכום הזה, של ה-401,000 הוא הסכום הגבוה ביותר שניתן לתמיכה.

תיארתי לעצמי, אם 12 גופים נתמכים ושני מיליון ש"ח.

בדיוק.

בנוסף לזה, חשוב לציין שמעבר לתמיכות יש תקציבים שמועברים מהמשרד לעמותה על פעילות, בהועדות.

הוא לא צריך להתנצל על זה, כי על זה הוא מבצע עבודה.

בסדר, אבל אנחנו מדברים על קרוב למיליון שקל.

גלית ואורנה, ברור שאם יש סכום כסף בערכים מוחלטים צריך לחלק אותו. דרך אגב, יכול להיות שהסכום שנמצא בהועדות הוא בכלל לא קרוב למתן מענים.

ההועדות זה משהו אחר.

ההועדות זה על תקציב שוטף.

אבל אם הייתם אומרים, גם נציגי הרווחה וגם נציגי החינוך, שמדובר בעמותה זניחה, עושה דבר או שניים, אנחנו לא לגמרי בטוחים מה בדיוק, אז הייתי אומרת - - -

אבל היא לא העמותה היחידה.

יש גם את "שמעיה", ויש את גם "מיח"א".

יש לנו עוד עמותות שאנחנו מחויבים, שעושות פעילויות מאוד יפות.

עולם העמותות זה תמיד פעילויות יפות. במיוחד בתחום של מוגבלויות כולם עושים פעילות. אבל יש גם נפח עבודה לכל עמותה, וצריך לקחת גם את זה בחשבון.

זה נלקח בחשבון.

הכול נלקח בחשבון וחשוב לדייק - - -

תודה. אבל אני עדיין מתמקד במבחן התמיכה. הועדות זה דיון אחר.

אבל זה תקציב שמועבר, ואם אנחנו מדברים על שוטף, באופן שוטף, אנחנו מדברים על תקציב מכובד.

גלית, אני נוטה להאמין שכשמשרד ממשלתי נותן הועדות, זה פעילות שהוא צריך לבצע והוא מבצע את זה באמצעות גופים. לכן זה לא לדיון כרגע. לגבי תמחור של זה, כן זה אחד על אחד, לא אחד על אחד. זה דיון אחר. לא כאן. כאן יש מבחן תמיכה על המְעבר, על הבלתי-פורמלי. כולנו מכירים בצורך הזה, בתמיכה הזו, בתוספת הזו, לאותה אוכלוסיית יעד.

וכאן צריך לבחון אם מבחן התמיכה הוא ריאלי והוגן כלפי כל הגופים. צריך לבדוק את מבחני תמיכה, תעשו את זה מדי פעם. תאמינו לי, כשר, כמי שהיה גם שם, זה טוב לרענן מדי פעם, לערבב את הקופסה, התאים לא נרדמים, זה מחיה. צריך לבדוק כי דברים משתנים. ולצערי הרב, בשירות המדינה יש לפעמים תקנות שאף אחד לא רוצה לגעת, כי אחר-כך היועץ המשפטי הופך להיות שותף ותוקע את זה הרבה זמן.

אבל אפשר לבדוק. אולי בדרך הזאת שאנחנו לא בודקים, גורמים נזק. אולי יש גופים לא רלוונטיים, יכול להיות ש"שמע" עושה פעילות מְעבר, והוא מקבל שלא ביחס השווה לגופים אחרים שכבר לא עושים את אותה תרומה לחברה. צריך לבחון את מבחני התמיכה. כמו: מי ישפוט את השופטים, מי יבקר את המבקרים, לבחון את מבחני תמיכה. אז אני מבקש שתבחנו אותם.

עודכנו לפני שנתיים.

המבחנים עודכנו לפני שנתיים, והשנה אנחנו עושים עדכון למבחן - - -

אני שמח. אז כיוונתי לדעת גדולות. חברת הכנסת מרב מיכאלי, עוד תנזוף בי. אז אני אומר, כיוונתי לדעת גדולות, אדרבה. וצריך לבחון, אולי שני מיליון ש"ח לא מספיקים, ושני משרדים - - -

אנחנו נשמח לעוד תקציב.

רגע, רגע. אני לא אוהב שמפריעים לי, כי זה מנתק אותי. אני עם מוגבלות. כולנו עם מוגבלות. איך אתה אומר, אילן?

או מוגבל או נשא מוגבלות, או יהיה מוגבל – כולנו על הספקטרום.

לכן אני לא אוהב שמפריעים לי. זה לא בגלל האגו.

זה שני משרדים שבחמש השנים אחרונות – מתוך ידיעה, הייתי חבר ממשלה בחלק מהתקופה בסוף כהונתי כשר – שני משרדים שתוקצבו וגדל תקציבם בשנים האלה. לכן, אם לא ביחס ישר או ביחס שווה, צריך לעדכן את הסכום, כי תמיכה שנשארת חמש שנים במקום דרוך, זה נסיגה. אין במקום דרוך. אם לא מתקדמים, זו נסיגה, כי גם השירותים מתקדמים, העלויות, יש עדכונים. לכן צריך לעדכן את הסכום, ואני אקרא בסיכום לשרים הנוגעים בדבר לשקול את הגדלת הסכום. כל עוד הנר דולק, עוד ניתן לתקן. עד 31 בדצמבר, מה שהשר ייקח מתקנה לא מנוצלת וישפוך לתוך המשפך הזה של אותו - - - זה פרקטיקה מקצועית. מה שתשפכו, ילך באותו יחס לכל העמותות, ועדיין ניתן לתקן. כל עוד הנר דולק, עד ה-31 בדצמבר, עוד ניתן לתקן.

אמן.

מרגי, שלא יצא שהילדים לא ידברו.

מיד אחרי משרד הבריאות. אני רוצה לראות אם אתם חיוניים בכלל, כל הגופים האלה. הם העדות הכי נאמנה שלנו.

תני לנו קצת רקע, מה קורה בחברה ישראלית בתחום הזה.

שמי ד"ר אורלי הרצברג, ואני קלינאית תקשורת ארצית במשרד הבריאות: משרד הבריאות לא צריך להתבייש לגמרי במה שהוא עושה למען לקויי שמיעה, ואני אתחיל בנושא מאוד-מאוד חשוב של האיתור בגיל המוקדם. יש לנו במדינת ישראל מערכת - - -

עלית לקומה ב' לפני קומה א'. מה עם המניעה?

עצם האיתור המוקדם הוא גם מניעה. כי אם אתה מאתר מוקדם - -

אני בכוונה בוחר את המילים – יש מגזרים ואוכלוסיות ששם הכמות גדולה יחסית, מייחסים את זה לנישואים קרובים. האם גם שם אתם פועלים?

מה שנקרא: גנטיקה קהילתית, זה לא כל-כך בסמכותי. אני לא רוצה להתייחס לזה. אני רוצה להתייחס לעניין שברגע שנולד תינוק בישראל, כל תינוק עובר בדיקת סיקור שמיעה, וזה גרם לכך שתינוקות היום מאותרים בגיל מוקדם מאוד.

עשינו לאחרונה סקר, שמאז שהופעל הסיקור הארצי הזה, הגיל הממוצע שבו תינוק מאותר ירד באופן מאוד משמעותי. אנחנו עדיין לא לגמרי מרוצים, אנחנו פועלים לשפר את התוכנית הזאת, אבל אנחנו בדרך. אנחנו בדרך ליעד של תינוק שיאותר או יאובחן באופן מלא עד גיל שלושה חודשים, ויגיע לשיקום כבר בגיל שישה חודשים. אנחנו מתקרבים מאוד-מאוד ליעד הזה.

אנחנו גם בודקים את התוכנית הזאת עכשיו, עושים סקר לבדוק מה הם החסמים שיש לתוכנית הזאת. יש לנו תוכנית סיקור נוספת במדינת ישראל, שאין בהרבה מדינות בעולם – שתי תוכניות סיקור, גם בדיקות סינון שמיעה לילדים בגילאי בית-ספר. זאת אומרת, כל תלמיד בכיתה א' עובר בדיקת סיקור שמיעה. הילדים שמאותרים מופנים לשיקום, כמובן.

מדינת ישראל נותנת שיקום ברמה מאוד גבוהה לילדים. יש לנו אפשרות לשקם ילדים באמצעות שתלים שהם בסל הבריאות. משרד הבריאות בסמכותו, במסגרת התוספת השלישית, הוא זה שמממן מכשירי שמיעה ומערכות FM אישיות לילדים. יש לנו עלייה מאוד גבוהה בדרישה למכשירי FM, וגם למכשירי שמיעה. אנחנו בעלייה מאוד משמעותית.

זה בגלל המודעוּת או בגלל הצורך שהולך וגדל?

אנחנו חושבים שזה שילוב. זאת אומרת, מאותרים יותר טוב, מגיעים לשיקום יותר מהר, מקבלים את המכשירים, ישנה מודעות יותר גבוהה, וגם הטכנולוגיה שמתפתחת וההתאמה שלנו לידע המקצועי שאכן שיקום, גם באמצעות מכשירים כולל מכשירי FM, מאוד חשוב לשיקום הילדים. המשרד מודע לזה, מאפשר את זה. הדרישה או המימון של משרד הבריאות עלה כמעט בפי 1.5, אפילו יותר, והשנה עוד יותר. אנחנו כמעט פי שניים בטיפולים לילדים במסגרות הגיל הרך. אלה הדברים.

אני מודה על הסקירה. ניתן לתלמידים. בבקשה.

אני עדן, מ"שמע" תל-אביב, ואני גרה במזכרת בתיה. אני נמצאת ב"שמע" בערך מכיתה ב', אם אני לא טועה. יש לי שם חברים וחברות, שאני מדברת איתם עד היום. זה פעם בשבוע שהייתי מגיעה כמעט ישר מבית-ספר ל"שמע". ב"שמע" יש כל מיני פעילויות, ופגשתי את המדריכים ואת החניכים, ובעצם שם הרגשתי שאני שייכת ושאני שווה, ואני הכי מבינה את כולם, והכי כיף לי איתם כי הם בעצם כמוני. והם יודעים מה אני מרגישה והם עוברים בדיוק אותו דבר, והם מתמודדים כמוני. ולפעמים אני יכולה להתייעץ איתם ולשאול אותם שאלות, ולראות איך הם מתמודדים.

עדן, את לומדת בבית-ספר משולב?

כן, אני עם תלמידים רגילים.

יש לך אמצעי עזר בכיתה?ה כיתה מונגשת?

כן, הכיתה מונגשת.

והגישה של הצוות החינוכי והחברים?

בגלל שזה בית-ספר חדש, לפעמים כן הייתי צריכה להעיר בפעמים הראשונות למורות. אבל הן מקבלות את זה ומבינות את זה. אני גם לא לקוית השמיעה היחידה בבית-הספר, שזה מאוד עוזר.

והחברים בכיתה מרגישים שהם מקריבים משהו? אני לא סתם שואל, כי אנחנו התמודדנו –

אתה שומע את הדיבור שלה?

כן. זה עוד לא "נדפק" לי.

לא, תשמע, יש לנו פה אנשים שעובדים איתנו שלא מדברים ככה רהוט.

יפה. טוב, זה מורגש שעדן מטופלת טוב.

אני טיפלתי באופן אישי בתלמידה שעברה כמעט חרם קבוצתי עד שהיא תבעה נגישות מסוימת. זה לא מובן מאליו, לכן שאלתי את עדן את השאלות האלה.

אני רוצה לומר משפט אחד, כאימא של עדן. היכולת של עדן לשבת בדיון בוועדת החינוך ולדבר באופן ברור ועם ביטחון, ובלי להתבייש ממה שהיא, וממי שהיא ואיך שהיא, זה בזכות התמיכה שהיא קיבלה לאורך כל השנים - - -

זה בזכות עדן.

זה בזכות עדן, ללא ספק. אבל קבוצת ההזדהות ש"שמע" נותנת לה, ושאני לא יכולה לקבל, אני לא יכולה לשלוח אותה לשום מקום אחר. זו ההזדמנות היחידה, זה המקום היחיד, זה היכולת הזאת. ואם רוצים את הילדים האלה משולבים ככה בחברה, אז אנחנו חייבים לתת לשם את סדר עדיפות גם בכסף. תודה.

עדן, תודה רבה לך.

יישר כוח גם לה.

תציג את עצמך, ותאמר מה שאתה רוצה לומר, מה שעל לבך.

קוראים לי עמית ואני בן 14. אני גר בקריית-אונו. קודם כל, לפני הכול, "שמע" זה הבית השני שלי. כל פעם שאני מגיע לשם אני מרגיש – אם נגיד עכשיו ממש כואב לי הראש, אני בא לשם, אני נח, ישן, מדבר עם עצמי, משחק עם עצמי.

וב"שמע" יש נושא שנתי, חוגים וקבוצות קטנות. בקבוצות הקטנות עושים מפגש של השכבות. אני עכשיו בכיתה ח', וב-ח' הם כל יום מדברים על נושא אחר. פעם אחת משחקים, פעם אחת מדברים, פעם אחת מספרים מה עבר עליך היום. אתה מוציא את כל מה שיש לך בתוך הגוף, אתה מספר על זה.

ואיך בבית-הספר?

זה בית-ספר רגיל.

מונגש?

לא.

הכיתה לא מונגשת? אז איך אתה מסתדר? אני רואה שיש הרבה חברי כנסת שיש להם אלטרנטיבה, לפי איך שאתה מדבר, אבל איך אתה מסתדר בכיתה שהיא לא מונגשת?

בסדר גמור. ולפעמים יש לי גם - - -

מסייעת?

לא, אין לי.

איך עכשיו אתה שומע? אתה מסתכל עליו כל הזמן?

לא. אני שומע אותך מעולה.

טוב מאוד. אתה יודע כמה אומרים: לא שומעים אותך?

יש לו מכשירים, פשוט לא רואים את זה כי זה שקוף.

טוב מאוד.

כשתהיה חבר כנסת ותבוא למליאה, אתה יכול להוריד.

שם יצעקו עליך. כדאי שתוריד, תגיד לו.

בזכות "שמע" אני בתנועת נוער "כנפיים של קרמבו". לפעמים הם לומדים שירים, ואני ככה יודע בשפת סימנים, הכול בזכות "שמע".

כל הכבוד.

אני מתרגמת את שירלי.

אני אעמוד. מרגיש לי יותר נוח לסמן כשאני עומדת, מאשר בישיבה.

אז קודם כל, לא כל-כך התכוננתי לדבר מול כולם. קוראים לי שירלי, אני בת 26, בוגרת "שמע" בעצמי. כל החיים שלי גדלתי ב"שמע", מגיל שש, מכיתה א', עד סיום התיכון הייתי בוגרת "שמע". ובזכות זה הגעתי למה שאני היום.

ארבע שנים הייתי בצבא, בשירות קבע, ואחר-כך סיימתי לימוד משפטים, וכל הכלים האלה קיבלתי בזכות "שמע". בשום מקום אחר לא הייתי מקבלת דבר כזה. דוגמה קטנה – כשהייתי ב"שמע" הייתי גם ב"צופים", וחשבתי שאולי אני אוכל להשתלב בצופים, אבל לא כל-כך הצלחתי. לא היה נגיש, לא היה שום דבר, לא היה שום כלי תקשורת, כולם דיברו ולא הבנתי כלום. אבל כשהגעתי ל"שמע", פתאום ראיתי שיש לי חֶברה, חברים שלי, אנשים שיכולים באמת להבין אותי, ואני הבנתי אותם.

בשום מקום אחר לא הייתי מקבלת דבר כזה. בשום מקום בעולם אין עמותה שתומכת כמו העמותה הזאת בארץ. גם יונתן בוגר "שמע" בעצמו, והיום הוא מנהל מרכז שפת סימנים, ואני מנהלת את המועדון, וזה ממש סגירת מעגל בשבילי. אני נותנת לילדים מה שאני קיבלתי.

ואני מבקשת מכם להתאמץ להעלות את אחוז התקציב, לא משנה אם זה חירשים, כבדי שמיעה, מושתלים, זה ממש לא משנה אם הם דוברי שפת סימנים או לא דוברי שפת סימנים, הם צריכים לקבל את זה כי זה מגיע להם, כי אין שום מקום אחר שנותן להם את הדבר הזה.

תגידי לה שהתנועה היחידה שאני יודע לעשות זה: "לייק".

יש לך פה שפת סימנים. תלמד.

עד שאני אלמד את זה, הקדנציה תיגמר. ניסיתי, עם הקואורדינציה באצבעות שלי.

לפני כן, תשאלי את שירלי מה היא עושה עם המשפטים.

סיימתי לימודי משפטים, והיום אני פעילה בתוך קהילת החירשים, על זכויות וקידום הקהילה, דרכי נגישות ומודעוּת. אני מעלה את המודעוּת גם בתוך "שמע" וגם מחוץ ל"שמע".

כל הכבוד.

אני מנצלת את לימודי המשפטים שלי להבאת הקהילה למקום הרבה יותר טוב.

את מופיעה בבית-משפט?

לא. אתם יודעים למה? בגלל שזה מקום לא מונגש.

זאת אומרת, בתי-המשפט לא צריכים לקיים את החוק. מה זה קשור אליהם?

שמי יהב אורון, אני רופא אף אוזן גרון, אני נציג איגוד רופאי אף אוזן גרון. יש לי שני דברים להגיד. האחד, אני אחזק את מה שאמרו כרגע הילדים והבוגרים של "שמע".

אנחנו כרופאי אף אוזן גרון, ואני אדבר בשם עמיתי ועמיתותי, ובשמי גם כן – אנחנו רואים ביומיום את הילדים, התינוקות, שהם מגיעים אלינו כשהם כבדי שמיעה, את המשפחות, את האפקט שיש לכל העמותות האלה, למשרדים, לתמיכה שהם נותנים למשפחות ולילדים האלה. זה לא יסולא בפז. זו תמיכה שבלעדיה היה לכולם מאוד קשה, לנו כרופאי אף אוזן גרון, בצד הזה של השיקום, ולמשפחות בוודאי. אלה דברים שעובדים אחד עם השני, ומאוד חשוב שימשיכו להתקיים. בין אם זה "שמע", "מיח"א", "שמעיה", וכולי,

יש הרבה ארגונים.

כולם-כולם, יש המון, והפעילות שלהם מאוד-מאוד חשובה.

מצד שני , אני אחזור רגע לעניינים הכלכליים, כמה שזה לא נעים לדבר על זה ככה, אבל כל שקל ששמים בגיל צעיר המשמעות היא חיסכון – והרי אנחנו מדברים בסוף על כסף – בשיקום של אותו אדם בוגר וביצרנות שלו. אנחנו רואים את זה כאן מול העיניים, וזה בסוף חיסכון למדינה. כלומר, כשאנחנו נשים יותר כסף בגיל הצעיר ונאתר ונשקם בגיל הצעיר יותר ויותר מוקדם, והיכולות שלנו כרופאים משתפרות - -

אנחנו באמצע תהליך היפוך הפירמידה. עוד לא הצלחנו.

- - אז אנחנו גם נביא לתוצאות טובות יותר ונחסוך גם בסוף למדינה. לכן אני מחזק את כל מה שאמרו פה.

תודה. בקשה, גברתי.

קוראים לי ד"ר עפרית שפירא-ברמן. אני חברת סגל באוניברסיטה העברית, בבית-הספר לעבודה סוציאלית. אבל אני יושבת פה בעיקר בכובע השני. אני אימא ליהל, בת 21, שהיא חירשת, מושתלת מלפני חצי שנה, ואני חושבת שיש לי לא מעט ניסיון בגידול ילדה חירשת.

הבת שלי, מבחינתי, היא הצלחה אדירה. אני מאחלת לכולכם ילדים מדהימים כמוה. והיא הצלחה גדולה בזכות הרבה מאוד דברים: קודם כל, בזכות עצמה וההתעקשות שלה, בזכות "מיח"א", בזכות מורות "שמ"ע" שליוו אותה לאורך כל השנים, אבל הרבה מאוד בזכות "שמע". פה כולם מדברים וכולם רבים פה על הכסף, וכל אחד יש לו נתח מוגדר - - -

עוד לא התחלנו לריב.

אתם עוד תריבו. אבל מה ש"שמע" נותנים מבחינת הפעילויות של אחר-הצהריים, אין שום גוף שנתקלתי בו שנותן את הדבר הזה.

למשפחה שיש מספיק משאבים, אפשר לקנות חלק מהשירותים באופן פרטי. את מה ש"שמע" נותנים אין אפשרות לקנות באופן פרטי. הבת שלי לא יכולה להשתלב בשום תנועת נוער, על אף שהיא למדה בבית-ספר רגיל.

לא יכלה. היא בת 21.

כן, היא גם לא תוכל כנראה. יש לי גם כמה עניינים אחר-כך לגבי השכלה גבוהה כי זה השלב הבא שצריך לדאוג שיהיה יותר מסודר. וזאת מישהי שבזכות מה שכל אנשי המקצוע וכל המשרדים – כל מה שאתם נתתם, והיא ואנחנו – תוכל להשתלב בחברה רגילה, הולכת ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה, להיות כמו אימא. אבל היא לא היתה יכולה לעשות זאת בלי "שמע".

עם כל הכבוד למריבות של כולם פה על שקל פה שקל שם, זה חיים של ילדים, וזה אנשים שגדלים להיות אזרחים במדינת ישראל, תורמים, היא עשתה שירות צבאי מלא, אין שום סיבה שהמדינה לא תיתן לה בחזרה.

תודה. בבקשה, אדוני.

שמי מיקי רוט, אני חבר הנהלת "שמע", ואבא לאלעד בן 25 עוד מעט, בוגר "שמע". אלעד נולד חירש לחלוטין. ואני חייב לומר בתחילת דבריי הקצרים, כי נוצרה פה הרגשה כאילו כל האגף של משרדי הממשלה בתור עובדי ממשלה הם בהתגוננות.

אנחנו לא מתגוננים. גאים במה שעשינו עד עכשיו.

- - -

הנה, התגובה שלכם היא של התגוננות.

תקשיבו למה שאני אומר.

- - -

אני רוצה להגיד שאתם אנשים נפלאים כולכם. זה מה שאני רוצה להגיד. למה אתם מתגוננים? כנראה שיש בעיה. משרד הבריאות ומשרד החינוך נותן תשתית נהדרת ופנטסטית, ואני מודה לכם על כל מה שעשיתם למען הילד שלי. פשוט מאוד.

ועוד יעשו.

אבל אני רוצה לחדד את זה – אתם נותנים ידע, אתם נותנים המון. אבל הילד שלי גדל והגיע לגיל 16 עם המון ידע, עם המון עזרה, אני לא יכול לתאר. אבל עדיין זה ילד שהיה בבית. אני גם יושב-ראש מתנ"ס, והילד שלי לא יכול ללכת למתנ"ס, הוא בא לשם, הוא היה בצד, וכולם שיחקו. תבינו את המוחשיות של זה.

עד שהצלחתי להביא אותו ל"שמע", מאותו רגע, כמו פרח שנפתח, ילד אבוד, אבוד לחלוטין, הגיע ל"שמע", פתאום גילה את עצמו, גילה את חברים, והפך להיות כמו עמית וכמו עדן. הוא שירת בצבא כסמל בטייסת, והוא סטודנט למשפטים עכשיו. והכול, אני אומר לכם חד וחלק – לא מפחית לרגע מעבודתכם, להיפך, תודה-תודה – אבל הביטחון, האישיות. כמו שילד בא אלי למתנ"ס ומקבל את החיים, לא הלימודיים, לא של המורה, אלא החיים האמיתיים של חברה, כך ילד מקבל ב"שמע".

ילד לא סתם מוותר על עולם ומלואו בכל מיני דברים, והוא לא יוותר על ללכת ל"שמע". הם נוסעים שעתיים הלוך, שעתיים חזור, הם לא יוותרו על השעות האלה ב"שמע", כי זה העתיד שלהם, זה החברים שלהם, שם הם שווים בין שווים, שם הם לא נכים, שם הם רגילים.

זה לא עניין של מישהו עושה את עבודתו או לא. המדינה, המדינה, היא צריכה לתת פה. שני מיליון שהוזכרו פה זה בדיחה עצובה ועלובה. זה לא ייתכן ל-12 ארגונים, שצריך גם לבדוק את היחסיות של כל אחד מהם. אבל זה לא יתכן, הסכומים אלה הם בדיחה, הם לעג לרש, הם פשוט אצבע משולשת בפניהם של המוגבלים. לא יתכן, לא יתכן. תודה.

תציג את עצמך. לא כולם מכירים אותך.

אני חבר של יושב-ראש הוועדה, יעקב מרגי.

חבר הכנסת מוטי יוגב.

שאלה אינפורמטיבית למשרד החינוך ולמשרד הרווחה בעיקר – כמה מקבלים בתקציב סיוע לעמותות לכל בעלי המוגבלויות? כי זה צריך להיות בתוך יחסיות.

הדיון כרגע הוא על כבדי שמיעה בלבד. אם נפתח את זה, הזמן יִכלה והמה לא יִכלו. יש מוגבלויות ויש תתי-מוגבלויות.

אז אני אומר גם אם לא תהיה תשובה - - -

תוכל לקבל את הנתון הזה, עומדת לך הרשות והזכות.

גילוי נאות, היתה לי סבתא כזאת וקישרנו איתה. אבל היא ודאי לא עברה כל מה שעברו הילדים ב"שמע", ולא נרחיב כרגע בזה.

אבל כל הילדים שיש להם מסיבה זו או אחרת איזושהי מוגבלות, וכפי שמתארים את ארגון "שמע", שאני אישית לא הכרתי ורק התרשמתי והתרגשתי גם מעדן וגם מעמית וגם מהאבא שתיאר, אז בוודאי שכשיש דברים כאלה – וכן עסקתי קצת בהנגשת מוסדות חינוך כסגן ראש מועצה – צריך לסתכל בראייה כוללת, גם להגדלת התקנה לבעלי מוגבלות שמיעה, וגם לראות אם המוגבלויות האחרות במערכת החינוך כולה אכן מקבלים את המדרגה שתאפשר להם. וכפי שאמר פה הרופא, ככל שזה בגיל צעיר יותר, אחרי זה גם האדם עצמו, הילד שהופך לנער ולבוגר, וגם החברה תקבל מזה. וגם מבחינה כלכלית, אין ספק שזה ישלם את עצמו. ולכן אני שואל גם את השאלה הכוללת. לא רק את השאלה הפרטנית, שבה אם תכתוב את הסיכום, אז תכתוב שצריך להוסיף.

חברת הכנסת ענת ברקו, ולאחר מכן חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה.

קודם כל, אני מוכרחה לומר: עדן ועמית, אתם פשוט מדהימים. ואין בכלל מה להגיד. אני לא כל-כך חשופה לעולם הזה, חוץ מזה שיש לי בעל שהוא די חירש בגלל שהוא נכה צה"ל, אז אני רואה כמה קשה להתמודד עם זה, ובמיוחד עם אנשים מבוגרים שלא מקבלים את הנכות שלהם. אני לא רואה כאן ילדים שהנכות הזו מגבילה אותם באיזושהי צורה. ולכן זה דבר ענק, המקום שאתם נמצאים בו היום, ואני בטוחה שהדרך היתה קשה מאוד, אבל היא שווה מאוד.

זו חובתה של המדינה. אף אחד לא עושה טובה לאף אחד. זו חובתה של המדינה, ואם המדינה לא תעשה את זה בגילאים הצעירים ביותר, זה ישפיע על כל מהלך החיים של האזרחים הללו, כל תהליכי הגדילה, הלמידה, התרומה לעצמם ולחברה, ההזדקקות לסיוע בתוך החברה. ולכן התחושה שלי היא שזה בטל בשישים, ההשקעה הזו, לעומת מה שאנחנו מקבלים פה. חייבים לעזור ולעשות את מה שאפשר. תודה.

בדיון הקודם גם אמרתי, היה דיון על פרויקט כל-כך חשוב – כמה עולה למדינה? לקרן להכוונת חיילים משוחררים? אמרתי שאם הייתי מסמן את תקציב משרד הביטחון בנקודות, לא היינו רואים את נקודה של הפרויקט הזה, של בגרות ללוחמים. סכומים מזעריים.

אז אתה רואה, אדוני היושב-ראש? אנחנו מדברים פה על דברים שמשנים חיים של כל-כך הרבה אנשים.

אני רואה את החיוך של רחלי וגלית, אני יודע שהן חוזרות למשרד וכל אחת מביאה תוספת לתקנה הזו. תזכרו, כל עוד הנר דולק, עד ה-31 בדצמבר, עוד ניתן לתקן. אנחנו בחנוכה.

תעשה ישיבה ב-31.

חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה.

שלום לכולם. זכיתי בכנסת הקודמת להתחבר לארגוני החירשים וכבדי השמיעה. קודם כל, אחד הדברים שהדהימו אותי – וכל חברי הכנסת שיושבים פה הם אנשים שמעורבים חברתית עמוק ובארגונים עצמם – ארגוני החירשים וכבדי שמיעה הם היחידים שכל הארגונים משתפים פעולה. זה היה מדהים. עשיתי פה יום בכנסת – תדעו, בכל התחומים. וחברי חבר הכנסת מרגי שישב אתי ואני בעיקר ישבתי איתו בוועדת העבודה והרווחה בלי הפסקה בכנסת הקודמת, היינו – אין משהו אחר להגיד. והדבר הזה הוא אמירה מהותית על איך שאנחנו צריכים לתפוס את הדבר הדי-פשוט שצריך לעשות פה.

תקשיבו, מדובר פה על כסף קטן שיעשה שינוי גדול. וככה צריך לחזור לשרים. אתם תחזרו לשרים, אנחנו נחזור לשרים, לשרים של הבית שלנו, לשרים שלא בבית שלנו. אבל חברים, מדובר על כסף קטן, שהשינוי שהוא מביא הוא כל-כך משמעותי. אני פספסתי את הילדים. אני מכירה לפחות את עדן מהחיים הרגילים, של לא להופיע בוועדת החינוך של הכנסת.

ואני רוצה להגיד דבר נוסף. דיברה חברת הכנסת ברקו, ואני באה מדיון – וזאת הסיבה, סליחה בפני מי שאנחנו נכנסים ויוצאים לו כל הזמן מול העיניים. אנחנו בעוד שלושה דיונים במקביל. אני יורדת עכשיו מדיון על חוק השירות הלאומי-אזרחי. חברים, אם רוצים אנשים מעורבים בחברה, צריך לתת להם כלים להיות מעורבים. מישהו שיישאר סגור בבית מחובר לקבוצה קטנה, לא יוכל להוציא, לא את האור הפרטי שלו ולא להשפיע על האור היותר-גדול. ואני חושבת שזה המעשה החשוב שאותו צריך לעשות עם התקציב הקטן הנדרש פה היום.

תודה. יש אתנו אנשי אקדמיה שהטריחו את עצמם והגיעו לכאן, ולא נוותר עליהם. נתחיל עם פרופסור חווה מוז'ניק.

שלום לכולם. אני רוצה, אחרי כל הדיון הזה, לומר שהמשאבים שיצטרכו הם יותר, לא פחות, מכיוון שהאיתור המוקדם שאורלי דיברה עליו קודם, מאפשר לנו לשקם את הילדים יותר מוקדם. וכל המדע והידע שאנחנו צוברים בנושא של הפרעות בתקשורת, אומר: ככל שאתה מתחיל מוקדם יותר, ומשקם גם כאלה שבעבר אולי היינו אומרים שהם מסתדרים, שאם יש להם ליקוי קל אז לא צריך כל-כך לעזור להם, הם יסתדרו, אם יש להם אוזן אחת אז הכול בסדר. היום אנחנו יודעים מתוך מחקרים שאיכות החיים הבוגרים היא שונה אם יש לך שתי אוזניים עובדות, אם יש לך שיקום מוקדם, גם בלקויות קלות. כך שהמשאבים יצטרכו לגדול ולא לקטון.

אז אם מישהו כאן מדבר על ירידה בתקציבים שצריך - - -

אמרתי: הסטאטי זה נסיגה. לעמוד במקום זה נסיגה.

אז אני אומרת שוב: מתוך המדע, מתוך מה שאנחנו יודעים, המשאבים יצטרכו להיות גדולים. ופה נכנסים גם תקנים של קלינאי תקשורת, ולא חסרים קלינאי תקשורת. מה שחסר זה התקנים שיהיו בשירות הציבורי, מכיוון שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו טיפול פרטני-אישי. ואנחנו יודעים שקלינאי תקשורת מקבלים הכנה אקדמית מאוד-מאוד רצינית בכל הנושא של שיקום שמיעה, לעבוד על תפיסת דיבור, הפקת דיבור, וזה כמובן דורש תקציבים של תקנים במגזר הציבורי.

תודה. ד"ר לימור לביא, בבקשה.

אני מאוניברסיטת חיפה, ואני ראש תחום אודיולוגיה בחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת חיפה.

קודם כל, אני רוצה לומר שאנחנו כחוג מתייחסים מאוד לקבוצה הזאת של ילדים לקויי שמיעה בכמה קורסים שמתייחסים ישירות, גם לאודיולוגיה של הגיל הרך וגם לתקשורת בקרב לקויי שמיעה. יש לנו אפילו תוכנית M.A. של בלשנות של שפות סימנים. זאת אומרת, אלה נושאים שאנחנו מאוד מתייחסים אליהם, כולל הכשרה של הסטודנטים שלנו בתחום זכויות חוקיות של אנשים עם ליקויי שמיעה, בתחום של הנגשה. ואנחנו מאוד-מאוד מדגישים בפניהם את הצורך לתת משהו כולל, זה משהו ברוח החוג שלנו, שזה לא רק לתת מכשירי שמיעה ולא רק לתת שיקום דיבור. אלא גם לתת איזשהו שיקום כולל מכל ההיבטים החברתיים, הסוציאליים, השמיעתיים, קלינאי תקשורת שמלווים אותם, וכן הלאה.

בנושא האבחון המוקדם, אני רוצה להתחבר לדיון שבעבר היה כאן, ואנחנו עוסקים בשאלה שלו באגודת קלינאי התקשורת ובין חוגים שונים בבתי-ספר להפרעות בתקשורת, וזה נושא הצורך להוסיף עוד שלב אחד בסיקור השמיעה. זה משהו שאנחנו בודקים. אנחנו עוד לא יודעים האם הוא נחוץ או לא. אבל ככל הנראה, הפער הזה שבין סיקור שמיעה בגיל יומיים לבין סיקור שמיעה נוסף בגיל שש או שבע, הוא פער מאוד-מאוד בעייתי, משום שהרבה ילדים מגיעים ל"שמע" כשהם לא עברו ב"מיח"א", ולא אותרו במשך שש שנים כי לא ידענו, כי לא איתרנו. אז זה עוד נושא שאנחנו מקווים לטפל בו.

אחרונת הדוברים, לפני שנעשה סיכום, גברת דבי קסטל, בבקשה.

שלום, שמי דבי, אני ראש היחידה להכשרה קלינית בחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת חיפה. בשתי מילים, אני רק רוצה להגיד שמבחינת הכשרת הסטודנטים בחוג, הם מוכשרים לכיוון של לקויות שמיעה על כל הרבדים, גם בנושא של אימוני שמיעה, אבל גם בהתייחס לנושא שפה. ורציתי גם להתייחס למה שאמרו כאן – באמת אין מחסור בקלינאי תקשורת, לדעתי.

בגלל זה אתם מרימים מדי פעם את הרף, ועוד, ועוד ועוד.

אנחנו בעד שיהיו כמה שיותר.

זה לא נראה, לפי תנאי הסף.

בפריפריה אין בדרום אין קלינאיות.

יש ביקוש גדול מאוד. ובאמת, המחסור הוא בתקנים. ואנחנו מקווים שאם יהיו יותר תקנים - - -

- - -

הבנתי שנגעתי בפצע פתוח - - -

- - -

סליחה, אתם רוצים לנהל דיון? אני אקצה לכם חדר בחוץ. בבקשה, גברתי.

אני אומרת שהבעיה היא לא בעיה של רצון. במקומות מסוימים הבעיה היא בעיה של תקנים, ומדי שנה יוצאים בוגרים רבים לשטח שמעוניינים לעבוד בתחום הזה ובתחומים האחרים שקשורים בהפרעות בתקשורת.

תודה. אחרונה, בבקשה.

אני ד"ר אורלי הלפרן, ואני היום פה נציגת אגודת קלינאי התקשורת. עד לפני שלושה חודשים, כשיצאתי לגמלאות, הייתי מדריכה ארצית לאודיולוגיה במשרד החינוך ואחראית על ההנגשות לתלמידים לקויי שמיעה.

מתוך כל מה שנאמר כאן, מעבר להערכה גדולה לפעילותה של "שמע" ולהצלחות הנהדרות, אני חושבת שצריך לתת את הדעת שהוויכוח כאן הוא לא אם משרד החינוך נותן, ואם משרד הרווחה נותן, כי כולם נותנים. אבל לכולם יש שמיכה קצרה. וכאשר המערכת פועלת בתת תקציב, לפחות עד לשנה האחרונה העבודה היתה בתת תקציב. כך לגבי ההנגשות, כך לגבי נושאים אחרים. זה הולך ומשתנה בגלל שנחתנו התקנות, בגלל שיש הקצאות, אבל בשלב הזה זה ויכוח של את מי מכסה השמיכה ולמי מחלקים אותה. ולכן אני מבקשת להדגיש – אין פה התגוננות, אין פה אמירה אחרת, אלא צריך להבין שיש תת תקציב, וצריך לתקצב בסכום - - -

אז אני יכול לזרוק את דברי הסיכום שלי.

אני מאוד שמחה שעשיתי את זה טוב.

אני שמח שכיוונתי לדעת גדולות.

תודה לכולם, תודה לחברת הכנסת מרב בן ארי שהדיון הזה נקבע ביוזמתה ונבצר ממנה להגיע בגלל שליחות פרלמנטרית בחו"ל.

הוועדה קובעת שעומדת לאדם הזכות לממש את הפוטנציאל שלו, והמדינה צריכה לאפשר לו זאת בצורה המיטבית.

הוועדה קוראת למשרד החינוך, למשרד הרווחה והשירותים החברתיים, לבדוק את מבחני התמיכה לזכאות לעמותות המטפלות בתלמידים לקויי שמיעה. הוועדה קוראת לבחון את גובה התקציב לתקנה זו.

"שמע", "שמעיה", "מיח"א", וכנ"ל, אנחנו לא מכירים את כל השמות, כאילו הזכרתי את כולם – אצלנו בבית-הכנסת אומרים: אף על פי שאינם כאן כבודם כאן– ובל ייפקד מושבם ממבחני התמיכה הקרובים, ושעושים מלאכתם, מלאכת הקודש, בטיפול בלקויי שמיעה. הוועדה קוראת למשרדי הממשלה להמשיך ולתמוך בעבודה חשובה זו של הגופים הנ"ל כבעבר.

הוועדה מבקשת לקבל את תשובת השרים לנכונותם להגדיל את סך התמיכה עדיין בשנת 2015 וב-2016, לא או, וב-2016. כי העולה מהדיון פה שהתרומה היא רבה, ואנחנו מודים על כל מה שעושים משרדי הממשלה, ועושים הרבה ועושים המון. ואני אומר לכם, כל אחד מסתכל מבעד המשקפת האישית שלו, אבל כמי שיושב כאן, ואני יודע בחצי שנה האחרונה בתפקידי זה, מה שהמערכות עושות להנגשה וכדי לתת את הדחיפה לאנשים עם מוגבלויות – והמוגבלויות הן רבות. תאמיני לי, כמה שאני מעורה, ומכיר, וידעתי, ועם הניסיון העשיר שלי, לא ידעתי עד כמה.

נכון. לא די, לא מספיק. בדברים האלה אנחנו לא אומרים די. והתפקיד שלנו כחברה בריאה זה לתת דחיפה מאחורה לאלה שמתקשים במעלה ההר, במעלה הגבעה. בזה אנחנו ניבחן כחברה. תאמינו לי, לא במדד המזויף של אחוז הזכאות, שאנחנו משחקים איתו איך שרוצים. ואנחנו משחקים איתו איך שאנחנו רוצים. זה המבחן של חברה בריאה, חברה ערכית, לתת את אותה דחיפה שאנחנו יכולים לתת לאלה שמתקשים, ולא באשמתם, במעלה הגבעה.

ואני מבקש לקבל את תשובת השרים. רחלי, גלית, יש בכוחכן. תסכלו עליי שתיכן, אני מוגבל. אני רוצה לראות ממבט הפנים שלכם שאתם באמת תגידו לשר: ביג דיל. אני אומר לכם, מניסיוני כפרלמנטר וכשר – תקציב 2015 אושר לפני כשבועיים – אני אומר לכם, תת ביצוע, האוצר הולך לחגוג בדרך אל הבנק, לרקוד בדרך אל הבנק בסוף השנה. יש הרבה סעיפים שלא מומשו. זו הזדמנות שלכם. זה לא כסף גדול, זה לא כסף גדול. לקחת עוד ב-2015 ולתת סיכוי לאותם גופים שמתקשים ועושים עבודת קודש.

אני מודה לכם שהבאתם את עדן ועמית – עדן ועמית, תדעו לכם, בדרך-כלל אני לא זוכר שמות, אבל פה קלעתי בפעם הראשונה. אני דוגמה, אני נושא הרבה מוגבלויות. לכן אני אומר, זה לא כסף גדול. ואני מודה לכן על נכונות לפי הבעת הפנים, ואני ממתין לתשובתכן. תודה רבה, הישיבה נעולה.

רגע, פתחתי את הישיבה שוב, ושזה ייכנס לפרוטוקול.

עוד מעט חנוכה, ואני רוצה להראות לכם רק איך מסמנים חנוכה. תסמנו כולכם: חנוכה. חג שמח. ותודה רבה לכולם.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:40.