הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 96

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, כ"ו בכסלו התשע"ו (08 בדצמבר 2015), שעה 11:00

הכללת היציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב במערכת הלימוד – לציון יום זה בכנסת

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

ד"ר שמעון אוחיון - חכ"ל, מנהל מרכז דהאן

אסתר דינה דרורי - מרכזת תחום מורשת קהילות ישראל, משרד החינוך

אורנה כץ אתר - מפמ"ר היסטוריה, משרד החינוך

נועה בלכר אורנשטיין - רת"ח קשרים בין-לאומיים במשרד לשוויון חברתי

ד"ר יואל מרציאנו - סגן ראש מכון בן-צבי

פרופ' חיים סעדון - מכון בן-צבי

לבנה זמיר - יושבת ראש מרכז הארגונים של יוצאי ארצות ערב

לינדה מנוחין - בחבר הנאמנים של מרכז מורשת יהדות בבל

צבי גבאי - מרכז מורשת יהדות בבל

שמעון דורון - יו"ר העמותה, יהודים מארצות ערב

ג'נט דלאל - נציגת שכונות ופריפריה, מרכז הארגונים של היהודים מארצות ערב ואירן

עדי בובליל - קרן מיראז'

הילה סולימני - קרן מיראז'

גולן ברהום - פורום קדם למזרחנות והסברה

ספי גבאי - מורה להיסטוריה לשעבר, אחראית על אתר ווז'ק

נריה ג'רפי - פעיל במשמר הציוני-דמוקרטי

רועי שטרסברג - פעיל במשמר הציוני-דמוקרטי

דוד דהאן - יושב-ראש הארגונים החברתיים בכנסת

יהודית גידלי

יפה קרינצה

הכללת היציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב במערכת הלימוד - לציון יום זה בכנסת

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, 8 בדצמבר 2015, כ"ו בכסלו התשע"ו - והיא לא הראשונה להיום. הנושא על סדר היום הוא הכללת היציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב במערכת הלימוד, לציון יום זה בכנסת.

ב-23 ביוני 2014 חוקק - ביוזמת חבר הכנסת ד"ר שמעון אוחיון, שיושב לשמאלי, וחבר הכנסת נסים זאב - חוק חדש בשם חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, וזו הסיבה, הם אשמים שאנחנו פה היום סביב השולחן.

בשונה ממה שנהוג לחשוב, פליטים יהודים ממדינות ערב הם יהודים אשר נאלצו, ברובם, לעזוב את הכול מאחוריהם ולהגיע לכאן חסרי כול. כמו שאמר יעקב: "כי במקלי עברתי את הירדן - - - ועתה הייתי לשני מחנות". אז אני לא רוצה להמשיך ל"הצילני נא", גם אם זה כל כך אקטואלי ואנחנו ממשיכים לבקש "הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו". כמעט כל משפחה שניה או שלישית מיוצאי מדינות ערב עזבה הכול אחריה ובאה עם הרוח, עם תעצומות הנפש ועם החזון. אני אומר את זה, להבדיל, כשאני מספיד - אני לא אוהב להספיד, אבל כשמזמינים אותי להספיד איזה אדם שאני מכיר, אני לא מדבר על הזכויות שלו אלא רק על הזכות הזו ומשווה את זה להתנהלות שלנו היום.

אני לוקח את אבי עליו השלום, שעזב קריירה ועסק עצמאי ויצא עם שישה ילדים אל הבלתי נודע. היום אנחנו מזמינים חצי שנה מראש נופש. עזבו חו"ל, חו"ל יש קצת אי-ודאות, חששות. נופש פה – באילת, ים המלח - אנחנו רוצים לרדת לכל הפרטים: מה יש, מה אין, מה לוקחים אתנו. יצאו אל הבלתי נודע עם שישה ילדים קטנים, עזבו פרנסה, עזבו חברים, עזבו הווי, עזבו הכול, והכול בחשכת ליל, ובאים. זה היה מובן מאליו שבעה עשורים, כי באו בשביל הציונות. יגידו לך: ירושלים ירושלים, אבל כשמתחילים לדבר קצת ואנחנו שומעים את סוגיית הפליטים, את הפיצוי וזה - באו והציבו את המראה הזו בפנינו, חברי הכנסת החשובים.

אעביר את רשות הדיבור בפתיחה לחבר הכנסת לשעבר שמעון אוחיון ולאחר מכן נפתח את הדיון לאורחים.

תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש. אני מודה לך על קיום הדיון הזה משום שאני בוודאי, יחד עם חבריי, רואה את ועדת החינוך ואת מערכת החינוך כיעד המרכזי ליישומו של החוק הזה. תרשה לי הקדמה, שאולי חבריי כבר שמעו אותה ואפתח את זה גם לצורך הדיון והפרוטוקול, זה מאוד מאוד חשוב.

כמה ימים לאחר הצהרת בלפור מתחיל מסע שטנה בכל ארצות ערב נגד הקהילות היהודיות. חסנין הייכל, שב-1947 היה נציגה של מצרים באו"ם, כבר חזה אמר: רבותי, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והחלוקה בתוכנית החלוקה תביא לטבח ביהודים בכל ארצות ערב. כך הכריז חסנין הייכל, שהיה אז נציג מצרים. לצערי, נבואתו התגשמה. כשעוקבים אחרי הסיפור הזה רואים עוד ב-1934 פרעות בקונסטנטין, כאשר 25 יהודים נהרגים; ממשיכים הלאה לפרהוד בעירק ב-1941, כאשר למעלה מ-150 יהודים נשחטים, הרס רב של בתים ומוסדות, אלפים נשארים בחוץ ללא בית, ללא מחסה; ממשיכים הלאה, ב-1947 הפרעות בטריפולי בלוב - נהרגים 133 יהודים; ב-1947 בחלב שבסוריה עשרות יהודים נהרגים והמון ערבי מכלה את זעמו, לא פחות מ-18 בתי כנסת בחלב, מי בשריפה ובהצתה ומי בהרס ובנזק רב. המסע הזה ממשיך ולא פוסח אפילו על קהילות קטנות כמו עדן – קהילה קטנה סופגת מכה ו-90 יהודים נהרגים ב-1947; ב-1948 במרוקו, שם במערב הרחוק, המגרב, שלכאורה רחוק מן המזרח התיכון - 42 יהודים מוצאים את מותם באוג'דה ובג'ראדה; בקהיר ובאלכסנדריה 50 איש נהרגים ב-1948.

יכולתי להמשיך, אדוני היושב-ראש, במסע התלאות והפרעות שנעשה ביהודי ארצות ערב מאז שהכריזו את אותה הכרזה מפורסמת, הכרזת בלפור, ואחר כך כשמוכרז על הקמת מדינת ישראל ב-1947. הסיפור הזה, אדוני היושב-ראש, איננו מוכר, איננו ידוע. זהו מחדלן של כל ממשלות ישראל בעבר, שלא טרחו להציב את הסיפור הזה במערכת ההסברה שלהן וגם בתוכניות הלימודים, כדי שבני העם היהודי החיים במדינת ישראל ובעולם כולו יכירו את הסיפור הזה. זהו סיפור שמלווה את תקומתה של מדינת ישראל, זהו האקסודוס של יהודי ארצות ערב. האקסודוס הזה לא סופר ואיננו מוכר, לצערי. יש כאן עונש כפול – גם הסבל שהיה, התלאות והפרעות שליוו את יהודי ארצות ערב, וגם אחר כך התעלמו ממה שקרה להם. זה לא נכנס לתולדות עם ישראל ולתולדות תקומת מדינת ישראל ולכל הסיפור ההיסטורי הציוני.

נכון, געגועים, כמיהה וחינוך ציוני היו תמיד בארצות ערב, וברוך השם, יהודים רבים עלו ממניעים ציוניים וממניעים אידיאולוגיים. עלו לארץ והתיישבו ולא חיכו לפרעות. אבל התופעה המיוחדת הזאת, של ציבור שמונה קרוב למיליון שמתחסל - קהילות יהודיות שמתחסלות תוך 25–30 שנה – לא מוכרת. למעשה כמעט לא נשאר אף אחד, למעלה מ-99% לא נשארו. אין לזה אח ורע בתופעות היסטוריות שאנחנו מכירים בתולדות העם היהודי. עולם של סיפור, של יצירה, של פעילות חברתית, תרבותית ותורנית, עוד לפני בואם של הערבים, עוד לפני בואו של האסלם לארצות המזרח התיכון ולארצות צפון אפריקה היו קהילות יהודיות פורחות, שפעלו, יצרו ותרמו למורשת עם ישראל, ולתקומתו כמובן, והסיפור הזה לא מוכר, לא מסופר.

השבוע כולנו היינו עדים למה שהתחולל ב"סינמטק" בתל-אביב - שלושה ימים גדושים של פעילות, של סרטים, של תוכניות אמנותיות על הנכבה הפלסטינית. והנכבה היהודית, מאן דכר שמיה? אף אחד לא מזכיר אותה. זהו מחדל. אני לא יכול להאשים את ליאת רוזנברג, ליאת רוזנברג שמובילה את ארגון "זוכרות". היא זוכרת, היא מכירה מה קרה לערבים שעזבו את מדינת ישראל. ערבים שעזבו – זה לא אותו סיפור. נכון שהיתה פה מלחמה, היתה מלחמת העצמאות, אבל לא היתה יוזמה לגירוש. היוזמה לגירוש היתה בארצות ערב; שלילת אזרחות היתה בארצות ערב; הלאמת רכוש בסדר גודל – הערכה בסיסית - של למעלה מ-400 מיליארד דולר. זוהי הערכה בסיסית שכרגע מתהלכת. זו באמת נכבה יזומה, ואותה ליאת רוזנברג מ"זוכרות" זוכרת מה שקורה לאזרחים הערבים, אבל מאחיה, בני משפחתה, בשרה, היא מתעלמת, היא לא מכירה. ואני לא יכול להאשים אותה, אני לא יכול להאשים אותה משום שהיא לא הכירה ולא ידעה – לוּ הסיפור הזה היה מסופר. זהו המחדל של ממשלות ישראל בעניין הזה. לצערי, חוסר הכרות מביא גם להתנכרות ולהתנשאות.

אתה בוודאי יודע - ואני לא רוצה להכניס את גברת גידלי בעניינים, תפקידה הרשמי הוא כפי שהוא צריך להיות בעניין הזה, אבל היא היתה עדה בעניין הזה, גם בדיונים שהתקיימו בוועדת החינוך - כשהבאתי את הצעת החוק לוועדת השרים, שר החינוך לשעבר שי פירון התנגד, עשה ממני חוכא ואטלולא. הוא אמר: מה רוצה אוחיון?

הוא כתב עכשיו איזה פוסט.

נכון, הוא התנצל. עכשיו הוא התנצל, חבל מאוחר - - -

הוא זיהה את 50% - - -

עכשיו הוא מתנצל, אבל זאת הבעיה - חוסר הכרות מביאה להתנשאות ולכן הוא שאל: מה רוצה אוחיון? מה, יש יום ליהדות הונגריה? אני ביקשתי יום ליהדות מרוקו, יום ליהדות טוניסיה, יום ליהדות תימן, יום ליהדות אלג'יריה, יום ליהדות עירק? לא. ביקשתי שכל ההוויה היהודית בארצות ערב תוכר, כל הסיפור של האקסודוס השני, כל מסע התלאות והפרעות שליוו אותם עקב תקומתה של מדינת ישראל. זה שזור בתולדות מדינת ישראל, מדינת ישראל לא יכולה להתנתק מהסיפור הזה, והסיפור הזה לא מוכר. לכן היינו צריכים לבוא.

גם פה, בוועדת החינוך, התביישתי שכל השרים - השר הממונה על אזרחים ותיקים, שהיום זה נקרא שוויון חברתי, כותב בפסקה: מסכים שיורה על פעילות; שר החוץ יורה על פעילות. היה פה ויכוח עם שי פירון אם הוא מסכים לכתוב "יורה". הוא הסכים רק ל"יאפשר". עמרם מצנע, שהיה יושב-ראש ועדת החינוך ניסה את כוחו, בסופו של דבר לא רצינו לאבד את החוק, לא רצינו להתקשקש והסכמנו ל"יעודד". שר החינוך יעודד, הוא לא ייזום, חלילה. יעודד. וכך אנחנו נמצאים איפה שאנחנו נמצאים.

מדינת ישראל מפסידה גם את חוסר תחושת השייכות שיש לקהילה גדולה מאוד – למעלה מ-50% ממדינת ישראל – הסיפור שאין תחושת שייכות ומקום בתולדות המדינה. זה דבר אחד. היא משלמת גם מחיר כפול - תראו מה קורה בעולם: אנשים מדברים על הנכבה הפלסטינית ולא מדברים על הנכבה היהודית. הלוא בוודאי לו הסיפור הזה היה ידוע כל נושא הנכבה הפלסטינית היה מקבל פרופורציה אחרת, היה מקבל איזון אחר לגמרי. 600,000 עזבו את מדינת ישראל, 850,000–900,000 עזבו את מדינות ערב בגירוש יזום.

עכשיו לתכל'ס בעניין הזה, כדי להיות תכליתי, אחרי הפתיחה. אני שמח שהמצב הולך ומשתנה. למזלנו, יש גם דלת פתוחה אצל שר החינוך הנוכחי. דבר ראשון, כשבאתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה לקיים כנס רב משתתפים יחד עם תלמידים ומורים – היה בשבוע שעבר כנס שבו השתתפו למעלה מ-700 – הוא מראש אמר שהוא בא והוא ייתן הנחייה והוראות, אלא שברגע האחרון נאלץ לנסוע לחו"ל. המנכ"לית נתנה הנחייה לשחרר תלמידים ומורים לארבע שעות. זה מפנה בשבילנו, וצריך לשבח אותו.

אני רוצה לשבח שתי מפמ"ריות חשובות, ואחת מהן אתנו כאן, ד"ר אורנה אתר-כץ. היא הדלת הפתוחה שלנו, בעניין הזה היא באמת תקוותנו לשילוב הנושא הזה בתוך מערכת השעות. הפתיחות שלה, היוזמה שלה להכשיר מורים, להביא אותם למרכזים ולהטמיע.

אלא שיש לנו פה כמה וכמה בעיות. א', אנחנו צריכים להמשיך ולעודד את המוסדות שחוקרים ומפרסמים, את "יד בן צבי". גילוי נאות - מרכז דהן שעוסק בזה ועד היום הוציא, ברוך השם, 26–27 ספרים, קבצים מדעיים של מחקר על קהילות ישראל במזרח, צריך להמשיך ולא להיות תלוי בתרומות. מרכז דהן חי רק מתרומות, למשל. זה דבר אחד, בתחום המחקר. הדבר השני: אי אפשר להגיד שמערכת השעות בתוכנית הלימודים צפופה ואין לזה מקום. צריכים ללמוד את תולדות עם ישראל.

אלה שאמרו לך לא מכירים את האני מאמין שלי - - -

לכן מערכת החינוך צריכה לעשות אפליה מתקנת כדי למצוא זמן לסיפור הזה. אני פונה עוד פעם למנכ"לית לעשות עוד צעד - היא פתחה את הדלת - שבכל בתי-הספר בשנה הבאה, בעזרת השם, באותו שבוע, באותו חודש יילמד הנושא ויתקיימו טקסים ממלכתיים ואירועים, וכל בית-ספר יכין את הסיפור וילמד סביב עבודות וסביב מסכת, עד אשר נפנים את הסיפור הזה בתוך ילדי ישראל. למערכת החינוך יש תפקיד חשוב: להכניס גם את הצד הטקסי, גם את הצד הלימודי וגם את הצד החווייתי אל תוך בתי-הספר. רק אז נתרום לתחושת השייכות לכל קהילות ישראל, רק ככה נגביר את החוסן הלאומי והחברתי של עם ישראל. תודה רבה.

תודה. אני מעדיף שמשרד החינוך יצבור עוד התייחסויות ואז נשמע אותו.

לבנה זמיר, יושבת-ראש מרכז הארגונים של יהודי ארצות ערב, בבקשה.

שוב תודה לחבר הכנסת – בשבילי אתה חבר כנסת, לא לשעבר – ד"ר שמעון אוחיון. תוך שנה וחצי הוא עשה את מה שחברי כנסת רבים לא עשו לפניו. יש חברי כנסת ששנים בכנסת ולא השיגו את מה שהוא הצליח, ואני יודעת, כי 18 שנה אני מדברת על זה שיכניסו לבתי-הספר. 18 שנה זה הרבה. היינו פה בכנסת, זה התחיל לפני שבע שנים, קראו לנו ודיברנו ודיברנו. מה ששמעון אוחיון אמר עכשיו - המילה "לעודד". פעמיים ישבנו כאן כדי להחליט מה לכתוב, בסוף אמרתי: בואו נגמור עם זה ושיהיה "יעודד שר החינוך", כי זה לא להתנגד, וזה חשוב.

חבר הכנסת יעקב מרגי, תודה על דבריך בתחילת הישיבה הזאת. זה אומר שאתה בעד המילה "גירוש"; קראת לזה "גירוש בעל כורחם". זה יפה.

בתורה יש כמה פעמים שכתוב "בעצם היום הזה". מה ההסבר לכך? לדוגמה, לנוח היו מתנגדים. אמרו לו: למה אתה בונה את התיבה? אמר להם: לעתיד לבוא הקדוש ברוך הוא יביא מבול. אבל הם לא רצו לחזור בתשובה, אמרו: כשהוא ירצה להיכנס לתיבה, אנחנו נשתלט לו. תנו לו לעבוד קשה. הקדוש ברוך הוא יכול היה לעשות שהמבול יהיה בלילה, בחושך, כולם ישנים. אבל "בעצם היום הזה".

אברהם אבינו, כשרצה למול את עצמו התייעץ עם שלושת חבריו: אשכול, ענר וממרא. הוא פחד שיילחמו בו ארבעת המלכים, אם הוא יעשה ברית הוא לא יתפקד. "בעצם היום הזה נימול אברהם".

מי שיוצא בכיף, בעוצמה, לא בורח בחשכת ליל, לא עושה את זה עם פעילי מוסד ולא עושה את זה כשהוא משאיר את הרכוש אלא מוכר את הרכוש שלו, מפרסם למכירה ומודיע – שואלים אותו: למה אתה מוכר? אני עולה לארץ ישראל. אבל אנחנו סולחים. לא שוכחים, אבל סולחים. היה קשה להכיל. אמרה לי חברת כנסת מסוימת כשהתחילו לדון בכלל בשייכות של עדות המזרח לטרגדיה הנוראה של העם היהודי, אמרה לי ביושרה: אנחנו, האשכנזים, לא רצינו לתת לכם שותפות בזיכרון הזה או שותפות אפילו בפיצוי, לא רצינו שתשתלטו לנו. זה גרם נזק.

אבל לא קרה כלום, היום מכירים, היום יש חופש. מה לעשות, היו הגבלות, היו יהודים שהוגלו, לצערנו יש גם מה שניספו בשואה, והכירו בהם. לא קרה כלום למדינת ישראל. וגם כאן, לא יקרה כלום אם תלמידי ישראל יכירו קצת את הפינה החשובה הזאת, שרק תוסיף ללכידות החברתית, תוסיף למורל, תוסיף לפטריוטיזם – אם עדיין מותר לומר בימינו את המילה - ציונים יותר טובים ופטריוטים. הפסקתי אותך.

לא הפסקת, השלמת. מצוין. תתפלאו לשמוע, אנחנו כבר בבתי-הספר. מאוד לא אשמח אם מישהו פה ילין או ישמיע טרוניה – אין להשמיע טרוניה. אנחנו בבתי-הספר. המילה "החדרת הנושא של הגירוש והיציאה של יהודי ארצות ערב לבתי-הספר", זה אומר שזה כבר עשוי, שזה כבר מאחורי. אם זה יקרה בעוד יומיים, בעוד שנה או בעוד שנתיים – לא מעניין אותי. זה יקרה, כי חיכיתי הרבה.

אל תהיי אופטימית. בואי נבדוק.

אני אופטימית ואני יודעת. כבר לפני 15 שנה, לפני עשר שנים אמרו לי: לבנה, על מה את נלחמת? עזבי.

את יודעת שעד לפני כמה שנים הבאנו לפה רק את המופלטה? אליבא דאשף התרבות הישראלי.

על זה דינה דרורי אחראית, היא אחראית על המורשת.

לא, אני לא על המופלטה.

זה הפך למורשת בעם ישראל, כל הכבוד...

אני יציאת מצרים, אני יציאת מצרים האמיתית. אני חושבת שחוץ ממני ואולי פרופ' סעדון - - -

למה? אני יליד מרוקו. אני לא צעיר כל כך.

רגע רגע, יש כאן ילידי עירק.

נדבר עליהם.

אני שמחה שיש עוד כמה. מעטים הם אלה שעדיין יכולים להעיד ולומר: גורשתי. אני, בת עשר גורשתי באמצע הלילה. במצרים היה גירוש המוני – אולי לא כמו בטוניס. אנחנו גורשנו. דודי בבית-סוהר שנה וחצי, חיכינו לו ואמרו לנו: בבקשה, איתפדלו, לאונייה ישר. באמצע הלילה, כמו שאמר חבר הכנסת יעקב מרגי. מזוודה קטנה כל אחד עם קצת בגדים, כמו גנבים בלילה, לאוניה באלכסנדריה. שם מצאנו את דודי, שהיה שנה וחצי בבית-סוהר. ולאן? למחנה פליטים בצרפת. חיכינו וחיכינו, כי היתה סלקציה – לוקחים, לא לוקחים - אבל בזכות אחיי הצעירים המלומדים אמרו: בואו, תעלו ארצה. אבי אמר: לא רוצה לעלות. הוא לא היה ציוני, אבי. הציונים היו הנוער. העשירים, האמידים, כמו אבי - לקחו לנו את העסק האדיר, בית הדפוס הכי גדול בקהיר שהדפיס עבור משרד החינוך המצרי – לא היו ציונים. זה לא פשוט להורים, זה דור המדבר. הם דור המדבר, אנחנו זכינו בפירות. ההורים שלנו – צריך לזכור, כי המילה "זכור" היא מצווה בעם ישראל, הילדים שלנו צריכים לזכור כי הורינו היו דור המדבר, כמו משה רבנו להבדיל - הביא אותנו לארץ ישראל והוא לא זכה להיכנס. הורינו נכנסו אבל לא זכו. אמי אמרה אני רוצה ללכת למקום שיש רק יהודים, שאיש לא יאמר לילדיי: אטבח אל יהוד.

לכן, כשבשבוע שעבר בבר-אילן, אצלך אוחיון, קמו ממשרד החינוך וממכון בן צבי ואמרו: לא, זאת עלייה. בשנה הבאה בחוק יהיה כתוב: גירוש, יציאה ועלייה - אני לא יודעת מה זאת עלייה. עלייה רוסית יש, עלייה מבולגריה יש. עלו - לפעמים בכורח, אבל יש הרבה שלא עלו. מחצית מיהודי מצרים לא עלו. היו עשירים מאוד. כמו באמריקה, בליל הסדר אמרו: בשנה הבאה בירושלים, אבל לא עלו. שלחו המון כסף, בנו – כפר ידידיה כולו נבנה ונקנה בשנת 1935 על-ידי יהודי אלכסנדריה. היו נותנים מכל הלב ליישוב, לאוניברסיטה העברית תרמו הון. אבל לא עלו, גורשו. אז לא לשכוח את המילה "גורשו". עלייה בכורח.

תודה. אני חושב שתרמת.

ידידי שמעון הזכיר את הטבח באוג'דה. אני רוצה לעשות מחווה ליהודי מבוגר, באר-שבעי. הוא היה אז ילד, ניצול יחידי ממשפחתו מהטבח הזה. קוראים לו יוסי מלכה, הוא חי בבאר-שבע, יהודי מבוגר מאוד, וכשהוא מספר איך הוא הסתתר וראה את כולם שחוטים וטבוחים לנגד עיניו – לשמוע אותו מדבר על זה - - - הוא הופיע גם בתקשורת הכתובה כמה פעמים בנושא הזה.

גברת ג'אנט דלאל, נציגת שכונות ופריפריה, חברה במרכז הארגונים של היהודים מארצות ערב ואירן. בבקשה, גברתי. רק תקצרו, כדי שנספיק לשמוע את כולם.

הסיפור האחרון שהזכרת ראוי לתיעוד וללימוד את ילדינו בבתי-הספר. עוד הבן אדם חי ויכול להעיד בעצמו, להקליט אותו ולהראות את זה.

בואו נראה מה קורה במזרח התיכון, נעלה כמו נשר ונראה מה קורה. אני דוברת ערבית, יצאתי בשנת 75' מעירק, בתקופת סדאם חוסין, ואני מתכתבת עם עירקים שהם דור ההמשך לדור אבותינו שיצאו משם. אני באה לסקור אתכם: אתרי מורשת קדושים שלנו, כמו קבר הנביא יחזקאל, נמצאים שם יחד עם הרכוש הקהילתי והפרטי הרב של יהודי ארצות ערב. הכול נמצא שם תחת כיבוש, ואין נגישות לבעלי העניין. אין נגישות ליהודים, שהם בעלי הרכוש הזה – קבר הנביא יחזקאל - - -

עוד לא הסתדרנו על קבר שכם ויהושע בן נון פה עם כל אלה - - -

אני סוקרת מה קורה. שני סטים של פליטים – אנחנו יודעים, כמו שאמר ד"ר שמעון אוחיון: יש כמעט מיליון פליטים יהודי ארצות ערב מול 650,000, הטענה של הפליטים הפלסטינים. אבל מה, הטענה של הפלסטינים נשמעת ויש מי שישרת אותה, כמו ליאת רוזנברג מ"זוכרות"; את הטענה שלנו אף אחד לא משמיע. מישהו דואג להצניע אותה, להרדים אותה, ובזה אנחנו יורים לעצמנו ברגל כי אנחנו מפסידים בקרב על מצפונם של הילדים שלנו. הילדים שלנו מתחנכים שלנו בבית-הספר. הם שומעים על הנכבה הפלסטינית הרבה, ועוד אומרים: איזה עם אנחנו, כובש. אבל לא שמעו על הטרגדיה של היהודים מארצות ערב.

כדי להיות מאוזן קצת, לא שאני כופר בעניין הזה – אם נחקור, יש את הסיבות, כי היהודי המצוי תמיד הרגיש זר בגולה.

2,700 שנה הרגיש זר? אבל הוא היה שם.

10,000 שנה, לו יצויר. אבל היהודי בגולה תמיד הרגיש שהוא זר בגולה, הוא מחכה, כל הכמיהה שלו. אני נוטה להאמין שזה משם. לגבי ההדרה שלנו פה את הנרטיב הזה – זה כבר סיפור אחר. אף פעם לא מאוחר.

יש כל מיני יוזמות, אולי של מכון יד בן צבי, לצייר את היציאה הזאת, הגירוש, העקירה, לצייר אותה בפן משיחי, ציוני. היתה ציונות; 2,700 אמרנו: לשנה הבאה בירושלים.

ולא התכוונו, את אומרת.

אמרנו את זה, אבל לא עשינו את זה עד שבערה האדמה מתחת רגלינו, ואת זה אי אפשר להצניע. נניח יצניעו, מכון בן צבי יצניע, דור ההמשך של עמי האזור, האינטלקטואלים, חוקרים ומפשפשים בארכיונים של היהודים שנשארו שם והאמת צפה על פני השטח. אז מה, אז פה אנחנו נצניע והם יגידו: אל-תהג'יה אל-קסרי – עקירה בכוח? הם משתמשים בביטוי הזה. יש להם תיעוד, יש להם מסמכים, יש חקיקות. אז מה אנחנו מצניעים? מישהו אחר יוריד לנו את הבגדים ותצא ערוותנו.

את יודעת מה ההבדל בינינו לבינם? אותם העובדות לא מבלבלות. זה שדיין נתן את המפתח לראשי הווקף, זו העדות הכי גדולה, הכי נאמנה – אמנם זה בא אחרי – שאף אחד פה לא גירש אף אחד.

אני מדברת על גירוש יהודי ארצות ערב והעקירה שלהם.

ודאי. אמרתי שאותם העובדות לא מבלבלות.

מה שעשתה מערכת החינוך, הסיחה את הדעת מהנרטיב של דור הסבא והסבתא. גם אם הסבתא וסבא סיפרו שבפרהוד עשו לנו ככה וככה, הדוד שלי נפטר, זה הרגו אותו, סיפרו על המחזות שראו - משרד החינוך הסיח את הדעת. סבא וסבתא רצו לספר אבל התלמידים לא היו מעוניינים, כי זה לא בתוכנית הלימוד.

"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור". זה מסכם.

מה שאני אומרת, זה חבל. אני אומרת, בשם האינטגרציה, אני מבקשת כאחת מהשטח, מהשכונות: יש פה פערים בין דוריים, ואני מבקשת שתעשו תוכנית מתקנת שתשלב את דור הסבא והסבתא. שהתלמיד יבוא לסבא ולסבתא ויבקש, בגלל שמשרד החינוך נתן לו תוכנית שהוא צריך לכתוב עבודה ולהביא תיעוד. על זה שמעתי המלצה מראש עיריית תל-אביב, רון חולדאי, שאני פעילה בה. הוא אמר: שלבו את הנוער, הוא יעזור לנו לתעד.

תודה. עדי בובליל מקרן מיראז', בבקשה. קיבלת פרוטקציה, כי אתם משקיעים בנגב.

לא, לא רק. תודה, אני נציגה של משפחת מיראז' בארץ כבר עשר שנים, אבל אני לא קשורה לנגב.

אני קשור.

אני עובדת עם קהילת יוצאי אירן בישראל ועם תוכנית כנפיים של חיילים בודדים. אני דווקא רוצה לבוא ממקום אחר. קודם כול, כמובן שאני מסכימה ואני גם מאוד שמחה על הדיון הזה, זה כיף להיות שותפים למשהו שבעיניי הוא מאוד חיובי.

אזכיר שני דברים מרכזיים, כי יהדות אירן זה דבר גדול ועשיר ויש המון מה ללמוד מהיהדות הזאת. יש את הנושא של המהפכה באירן, שאי אפשר לטעות בכך שהיהודים לא בחרו בדיוק בנקודת הזמן הזו להגיע לישראל. אני חושבת שלא צריך להוסיף מילים בעניין הזה. וחוץ מזה יש את הנושא המאוד מרכזי של יהדות אירן, של אנוסי של משהד – אני רואה פה הרבה הנהונים, אז אקצר. אלה שני נושאים מאוד מרכזיים ביהדות אירן.

קרן מיראז' הקימה את המרכז למורשת יהדות אירן באוניברסיטת תל-אביב. יש הרבה מרצים, פרופסורים ודוקטורנטים שיוכלו להרחיב את היריעה כמה שצריך. חשוב לי לציין משהו שבא מהשטח, לאו דווקא כי יש קרן או מרצה כזה או אחר. הקמנו שתי מגמות: אחת בכיתה ז' בחולון ואחת בכיתה י' בתיכון בן גוריון בפתח תקווה, כמובן עם צוות המורים ובאישור משרד החינוך. אני רוצה להגיד לכם ששתי המגמות האלה הן המגמות המבוקשות ביותר בבית-הספר.

מגמות למה?

מה המגמות האלה?

לפרסית. לימודי אירן, ביטחון ומודיעין ופרסית. אלה שתי יחידות שפה ושלוש יחידות של כל השאר. חמש יחידות בגרות. לימודי אירן, ביטחון ומודיעין.

נתת פה כותרת - רק מהקדיחה של ראש הממשלה על הגרעין האירני קיבלתם 50% מהתלמידים. איזה גירוי של הדמיון, חבל על הזמן.

אני רוצה להגיד לכם שנמצאים במגמות האלה התלמידים המצטיינים. יש כאן שיתופי פעולה - - -

איך זה קשור ליהדות? איך ביטחון ומודיעין קשורים?

יש להם על הדרך גם לימודים בהיסטוריה ובכל הנושא של יהדות אירן, כולל שפה. קרן מיראז' מוסיפה בתוכנית הזאת את הקטע התרבותי ומעשירה את זה במרצים ובכל מה שצריך מסביב. אני מציינת את זה כדי להראות שיש עניין, יש עניין גם המורים, שלא נדבר על מנהלי בתי-הספר, של ההורים ושל התלמידים עצמם.

תודה. אחרונה בסבב הזה, לפני שאנחנו פונים לידענים, לאזור הידע והמידע, גברת מנוחין.

אני ילידת עירק. יצאתי מעודדת מהדברים ששמעתי היום. לרוב הייתי באה לפה ויוצאת בעצבים ובבכי. אז אני שמחה שהגעתי.

זה לא הדיון הראשון שלך?

ראשון השנה. אני רוצה לברך על כל מה שנעשה עד עכשיו. אני רוצה לסבר את האוזן, בתור עורכת של אתר בערבית לקידום הבנה בין העמים במזרח התיכון בערבית, שנקרא "וונלטקי", קיבלנו כתבה בערבית שה-30 בנובמבר, יום העקירה, צוין בארביל בנוכחות מנהל המחוז, עם נציגים של הקהילה היהודית ונאמר במפורש, רבותי: נכבה יהודית, צריך לפצות את יהודי עירק על העוול שנעשה. היתה תערוכת תמונות - - -

הם עוד חיים שם?

הם עוד חיים שם, 430 יהודים נמצאים שם. אבל מה שהדהים אותי במיוחד ורציתי לשתף אתכם, שהם אמרו במפורש "נכבה יהודית". פה חוששים להשתמש במונח הזה, כבר משתמשים בו שם ומדברים במפורש על הצורך לפצות את היהודים על הרכוש שלהם.

אני רוצה להציע משהו לגבי התכנים במשרד החינוך. אני באה מרקע בטלוויזיה ואני מכירה הרבה סרטים תיעודיים שנעשו בטלוויזיה בערוץ הראשון על קהילות בישראל. הכתבות האלה נעשו בשנות ה-80', גם על יהודי מרוקו וגם על יהודי עירק, כתבות מצוינות שעלו מאות אלפי דולרים, ואפשר לנצל אותן לצורך הסברה בבתי-ספר. יש גם סרט שאני, לצערי, הייתי הכוכבת שלו, כי איבדתי את אבא שלי ויצאתי למסע חיפוש שנקרא "צל בבגדד". יש גם סרטים על יהודי מצרים. אני חושבת שהיה כדאי לכנס את הסרטים הקיימים, לא רק לרשום אותם ולקבל אישור של סל תרבות, כי זה לא שווה שום דבר אם משרד החינוך לא מחייב ולא מציע רשימה של סרטים קיימים. תודה רבה.

תודה. מכון בן צבי, בבקשה. אומר פלטו שרון: מה עשית בשביל מדינה?

מכון בן צבי קיים כמעט 70 שנה ו-70 שנה הוא עוסק בהכנת חומרים, בפרסום של חומרים ובמחקרים היסטוריים.

אתם רק אוספים או גם - - -

מכיוון שידעתי שתשאל את השאלה, אז גם הכנו מראש את הדברים. עסקנו בשני היבטים שקשורים בנושא הדיון – כרגע אני לא עוסק בנושאים אחרים: זה גם לתאר את העושר של הקהילות היהודיות האלה בארצות השונות בסדרת ספרים שנקראת "קהילות ישראל במזרח במאה ה-19 וה-20". יש 14 כרכים שכבר הוצאנו על הקהילות האלה, בשיתוף עם משרד החינוך. אני יודע שהספרים האלה נלמדים גם באוניברסיטאות וגם נמצאים בכל מערכת החינוך. מערכת החינוך קונה את הספרים האלה ממכון בן צבי - - -

מערכת החינוך קונה מבן צבי, אבל בתי-הספר מקבלים אותם בחינם.

אם הייתי ממשיך את רמת הדיוק שלך: ואנחנו, הריבון, מתקצבים אתכם. זה אנחנו בסוף, האזרחים.

בנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו, הוצאנו למערכת החינוך שני ספרים שעוסקים בנושא של לפני הקמת המדינה ולאחר הקמת המדינה. הוצאנו מארז של חוברות מכל ארץ וארץ שעוסקות בעלייה מהקהילות האלה. הוצאנו יחידה למשרד החינוך שנקראת "עצמאות וגורל";

זה ספר שניתן לכל מורה.

נכון, ניתן לכל מורה. הוצאנו ספר שעוסק בנושא של הכמיהה והערגה של הקהילות היהודיות בארצות המזרח לארץ ישראל; הוצאנו חוברת של "עת-מול" שעוסקת בנושא של הפליטות, הגירוש של היהודים.

חוץ ממצרים. מצרים לא מופיעה.

הוצאנו שלוש חוברות נוספות, קראנו לזה: "העדות המזרחיות בבניין ירושלים", "רבנים ומנהיגים בקהילות המזרח" והוצאנו גם את החוברת שנקראת "לדבר יהודית - מסע במרחב ובזמן". כל זה למשרד החינוך, מעבר לערכות לימודים שעוסקות בציונות, שעוסקות ביחסי יהודים ומוסלמים.

יש שתי יחידות שמט"ח עשה יחד אתנו, בתשלום של מכון בן צבי, אחת שעוסקת בעקירה ובגירוש והשניה עוסקת בנושא של מלחמת העולם השניה בקהילה היהודית בטוניסיה. אחרי הישיבה הזאת נתחיל לעבוד על יחידה נוספת במט"ח, יחידה מקוונת כמובן, שעוסקת בנושא של השואה של יהודי לוב.

כלומר, מבחינת חומרים, אני חושב שקיימים חומרים, ולא מעט. אני חושב שהנושא מאוד מורכב מבחינה היסטורית.

יש פה מישהו שמבין קצת בגיאוגרפיה? צפון אפריקה היא במזרחה של מדינת ישראל או במערבה?

מערבה.

ואנחנו עדיין יהדות המזרח. זה שורש הבעיה, כי יש מישהו שבא מהמערב שאני יכול לדחוף אותו, עוד מעט הוא נופל למזרח. למה? כי עם כיבוש הגוש הסובייטי וכל זה - - - אבל מה לעשות, יש פטרונות ויש אדנות. שחררתי, אני חושב בקול.

הייתי שמח לדבר על הנושא, ואחר כך גם אציע ליושב-ראש הצעה בנושא הזה.

השיתוף שיש לנו עם משרד החינוך - עם מר משה זעפרני, עם ד"ר אורנה אתר, עם דינה דרורי - הוא באמת יוצא מן הכלל, והוא יוצא מן הכלל כבר לאורך שנים בהשתלמויות מורים, אחרי זה ידברו על זה כאן. אני לא רוצה לדבר בשמו של משרד החינוך, אבל אנחנו מקבלים תמיכה גדולה ממשרד החינוך. אני חושב, אדוני היושב-ראש, שהדברים העיקריים שחסרים לנו היום זה אמצעים וגיבוי יותר חזק. אני חושב שאמצעים נכונים יכולנו להגיע ליותר.

אני רוצה להזכיר ליושב-ראש שתי עובדות חשובות. אחת, היום באוניברסיטאות אין כמעט תלמידי מחקר לתואר שני ושלישי שעוסקים בנושא הזה.

שמתי לב שאתה חוזר על אוניברסיטאות והשכלה גבוהה.

כי משם בא הידע ההיסטורי שאותו אנחנו צריכים כדי להנחיל למערכת החינוך. הנושא הזה נמצא בירידה בשנים האחרונות. בעבר הנושא הזה היה - - -

כל מדעי החברה והרוח בירידה.

כל מדעי הרוח והחברה, ובתוך זה גם הנושא שנמצא – כפי שאתה מעיד בעצמך, אדוני היושב-ראש - בירידה מאוד גדולה וקיפוח מתמשך מזה שנים, והיינו רוצים לתקן את הדבר הזה. בלי ידע היסטורי מסודר, טוב ואמין התמונה לא תהיה מושלמת. למרות שיצא לי להשקיע בנושא לא מעט שנים, אני רוצה להגיד לך שאני יוצא פחות עם ידע מאשר עם ידע, כי התמונה היא גדולה, התמונה היא מורכבת, התמונה היא מסובכת ואי אפשר להציג אותה בצורה פשטנית.

אני רוצה לברך על הדברים של ראש הממשלה בכנס של הפליטות, הוא אמר שהוא מוכן להעמיד מלגות לצורך הנושא הזה והלוואי שהדבר הזה יתממש וייצא לפועל, כי אני חושב שהיום יש ציבור של תלמידי מחקר שמשווע לדבר הזה והיינו רוצים להמשיך בנושא הזה. חומרים יש היום, יש לא מעט חומרים כדי להגיע - - -

מתי הוא אמר את זה?

הוא אמר בכנס האחרון שהיה, עם השרה גמליאל. ב-30 בנובמבר.

יש מישהו שמבין פה מרוקנית? יש פתגם במרוקנית: אעמיד את זה במבחן.

אבל מה שמאוד חשוב לנו, כמכון בן צבי שעוסק בהבנת ההיסטוריה של הקהילות היהודיות בארצות האסלם, זה להעמיד את הדברים, על המורכבות שלהם ועל הדיוק ההיסטורי המלא. אנחנו יכולים לסייע למשרד החינוך ולכל הארגונים האחרים בנושא הזה.

רוב הדיונים בוועדה זה תקציב, מגמות. אני לא אשאל אותך על כסף; אנחנו רק דואגים לתת לכם כסף, אתם לוקחים 50%. בסדר, עזוב את הקטע הזה. התחום הזה במגמת עלייה אצלכם?

במכון בן צבי? רק במגמת עלייה, והלוואי שהיינו יכולים יותר.

אני אשאל שאלה מתוך מה שהיה פעם; אני חושב שזה תוקן כבר, זה הרושם. אתם נדיבים לכל מיני חוקרים עצמאיים, שלא באים מהאקדמיה, לנבור אצלכם?

לא.

למה את מפריעה לי? אני יודע לפרוט על מיתרים, תאמיני לי.

הארכיונים של מכון בן צבי הם ארכיונים ציבוריים והם פתוחים לקהל. כל אדם, ללא כל קשר - - -

ראיתי העוויות בפנים, ולא כל מה שמובן מאליו מובן לכולם. אני שואל שוב, ואני שואל באמת, כמי ששלח אליכם שני חברי הנהלה – הרי הוועדה ממנה שני חברי הנהלה: חשוב לי. כי פעם קיבלתי תלונה בקטע הזה של בחור צעיר שחיבר ספרים על קהילות שלמות, ספרים עבי כרס, עשה עבודות במשאביו הפרטיים. בחור צעיר ממש, שמוציא יצירות מופת. בפעם הראשונה הוא אמר לי שהערימו עליו קשיים, בפעם השניה הוא כבר אמר לי שלא.

אנחנו מוסד ציבורי. נשמח לקבל את השם של האדם ולעזור. אני לא חושב שהדבר הזה נכון. אבל אם אדוני היושב-ראש ירשה לי, הייתי מציע עוד דבר אחד. נשמח מאוד, במכון בן צבי, להזמין את ועדת החינוך של הכנסת לקראת יום השואה השנה, שיוצא השנה בתחילת מאי, לישיבה מיוחדת במכון בן צבי.

גילוי נאות - הוזמנתי כבר ולא הספקנו.

נציג בפניכם את הדברים – נגיד את הנושא של השואה של היהודים בארצות ערב, כפי שאנחנו מבינים אותה ורואים אותה, עם דברים שאנחנו עושים שמשרתים את מערכת החינוך, אתר אינטרנט עם אלפי מסמכים על הנושא. נשמח לעמוד לרשותכם בנושא הזה.

תודה. משרד החינוך, ד"ר אורנה כץ אתר.

אני רוצה להתחיל ולומר גם מה שאמרתי בכנס. קודם כול, דבר שבעיניי מאוד חשוב להבהיר ולהשתמש במינוח הזה – אנחנו לא מדברים על סיפור של 50% מהתלמידים. אנחנו מדברים על הסיפור של כולנו, של 100% מהתלמידים. אסור לבצע את ההפרדה הזאת, בדיוק כמו שפרקים אחרים בהיסטוריה של עם ישראל זה של כולנו. אנחנו עם אחד.

ממתי זה התחיל להיות סיפור של 100% או של 50%?

בעיניי זה תמיד היה 100% סיפור.

אני לא בטוח.

אני יכולה לומר לך מה בעיניי; זה תמיד היה 100% של כולם, וכך צריך לחנך את הילדים. זה לא שאת הפרק הזה לומדים הילדים יוצאי ארצות האסלם ואת הפרק האחר לומדים יהודים שההורים שלהם - - -

זו לא כוונת המחוקק.

זה לא צריך להיות ככה. זה צריך להיות של כולם.

זו לא כוונת המחוקק. אני רוצה לדעת שאכן השכן שלי, שעלה מרומניה או פולין, השכנים שגדלתי אתם בשכונה למדו בבית הספר – וחשוב ללמוד – את המורשת של יהדות אירופה – יהדות המזרח, שזאת אירופה - - -

גיאוגרפית.

כן כן. אם ארץ ישראל היא טבורו של עולם, אין ספק. אני, חבר הכנסת יעקב מרגי, יציר כפיה – כל אחד ישפוט אם לטוב או לרע – של מערכת החינוך הממלכתית. אני זוכר את שיעורי ההיסטוריה שלמדתי.

לא לימדו את זה.

לא לימדו. אבל לימדו של 50%.

אז אני אומרת עכשיו לא צריך להיות כך.

אני מסכים אתך. את אומרת לי שכך צריך – מסכים אתך.

דיברתי על מה צריך, לא אמרתי שתמיד היה כך.

התחלת בפתיח שלא צריך ללמד היסטוריה של 50%.

לא, לא הבנת אותי. יש פה אי-הבנה מוחלטת.

לא מתוך גישה שזה 50%, אלא זה עניינם של כל ה-100%.

אני לא מודד 50% או 100%, אני חושב שכולם צריכים ללמוד את כולם. אבל קודם למדו כולם לא את של כולם.

זה בדיוק מה שאני אומרת.

70 שנה כמעט.

יש כאן אי-הבנה.

אמא שלי אמרה: תעזבו את הקטנצ'יק הזה, הוא לא צריך עזרה. אז אל תעזרו לי. בבקשה.

אני רוצה לציין כמה דברים שנמצאים, כפי שמערכת החינוך מתייחסת לזה היום. דינה תשלים את החלק של מורשת.

אני אוהב לנווט את הדיון. מאחר שאתם אמורים לספק תשובות, הם היו אמורים להרצות ולהציג תמונת מצב: כמפמ"ר היסטוריה, ספרי ההיסטוריה שעוסקים בנרטיב של הגירוש ממדינות ערב, מתי רועננו, עודכנו או אם בכלל היה מושג כזה?

אנחנו עובדים לפי תוכנית לימודים שנכנסה לתוקפה ב-2008. כל ספרי הלימוד המאושרים כוללים את זה, אפשר לבדוק את זה. הנושא נכנס בהדרגה, לדעתי עכשיו אנחנו בשנה הרביעית שהוא בגדר חובה לבחינות הבגרות. יש שאלות בתוך בחינות הבגרות. הבאתי לפה רק שתי דוגמאות, יש עוד. נמצא פרק חובה. יש פה, למשל, קטע מקור של יהודי מבירות ששלח מכתב, ולקחו את זה ועל זה בנו שאלות בבחינת הבגרות; יש פה קטע מתוך ספר של פרופ' סעדון ועל זה נבנתה שאלה בתוך בחינת הבגרות. היום זה בגדר נושא חובה, וזה דבר שהוא מאוד חשוב אבל זה לא מספיק.

אני רוצה להתייחס להערה שנשמעה לגבי הנושא של האוניברסיטה. האוניברסיטאות והמכללות מכשירות את המורים שלנו, ולכן מאוד חשוב שהמורים בתהליך ההכשרה שלהם ילמדו קורסים בנושאים האלה, כי ברגע שהם מגיעים למערכת החינוך ולא למדו את הנושאים האלה – כמו שכשאני הגעתי למערכת החינוך לא למדתי את הנושאים האלה, ויש לי הרבה מאוד שנים של אוניברסיטאות, אפילו שתיים בהיסטוריה, ולא היה אף קורס על הנושא הזה - - -

לאט לאט אני מגיע למסקנה שהדיון הראשון שלי היה צריך להיות מכללות להוראה.

צריך להכניס את זה. ודאי.

"להכניס" זה מילה עדינה, צריך לעשות שם משהו.

גם השתלמויות למורים.

אוקיי, זה אנשים שמכשירים לנו את המורים - - -

להוציא את הנפטלין ולהכניס משהו חדש.

במיוחד בחטיבות העליונות, שם המורים הם מורים שמגיעים מהאוניברסיטאות – זה בדרך כלל לא מהמכללות - ולכן זה מאוד חשוב. אנחנו מכסים על החוסר הזה בכמה וכמה דרכים. החומרים האלה מחולקים חינם אין כסף לבתי-הספר ולמורים, שלא יהיה מישהו שיגיד שמטעמים כלכליים הוא לא רוכש את זה. אין דבר כזה, מחולקים חינם אין כסף. כל מדריכי ההיסטוריה קיבלו את כל סדרת הספרים הזו – וזו עלות עצומה - כדי להראות את זה למורים. החוברת הכחולה שאני מראה לכם הגיעה לכל מורה ומורה, מעבר לזה שהיא גם מצויה באתר, מקוונת. יש לנו חומרים שאנחנו כל הזמן מזרימים למורים דרך פורום המורים שיש לנו, שיש בו רק בחטיבה העליונה מעל 1,600 מורים מאוד פעילים, בחטיבה הביניים כ-600 מורים. כל הזמן מזרימים, כדי שזה לא יהיה 30 בנובמבר וזהו. זה כל השנה, צריך שזה יהיה במודעות כל השנה וכל שנה.

אנחנו עושים ימי עיון למורים, שזה כלי לחשוף אותם למידע. ביוני שעבר עשינו יום עיון מוצלח מאוד בבית מורשת יהדות בבל, זה עסק בחורבן בכלל. ביוני הקרוב מתוכנן יום עיון על הפרהוד בלבד, ממש מתמקד בנושא הזה. ביום ראשון יש לנו יום עיון על הנושא של יהודי מצרים, יש לנו למעלה מ-80 מורים, אנחנו כבר ב-over booking.

ביוזמה שלנו.

ודאי, נכון.

שיבינו שזה לא היה עלייה, זה היה גירוש.

בסדר, לא ניכנס כרגע להיסטוריוגרפיה.

בספר כתוב "עלייה" ולא כתוב "גירוש".

עצם העובדה שהתווכחו על זה, זה כבר טוב, זה מודעות. אנחנו רוצים שתהיה מודעות. אז מתווכחים אם זה ככה או ככה, זה כבר באמת - - -

עלייה זה לא גירוש.

בשנה שעברה עשינו שיעור מקוון, שכל הזמן נמצא לרשות המורים. הבאנו את לבנה, שספרה את ספורה, זאת אומרת את הפן האישי; הבאנו את בן דרור ימיני שנתן את הפן המחקרי, והיה הרב חיים סבטו. זה היה, כמובן, בשיתוף עם אגף מורשת. אנחנו מפיצים הקישורים שוב ושוב, כי אפשר היה לראות את זה בזמן אמת בעת השידור ואפשר היה להמשיך ולראות את זה. אנחנו יודעים שגם השנה אנשים נכנסו ומראים את זה - לוקחים חלקים או מראים את הכול.

ישנו חוזר המנכ"לית, שגם הוא מרכז למורים את החומרים השונים. מפיצים אותו כל פעם מחדש ומעדכנים את זה כל הזמן.

ד"ר אורנה כץ: "יעודד" או "יורה" – היה משנה לך את ההתייחסות?

מבחינתי זה "יורה".

"יעודד" זה מבחינתך "יורה"?

זו חובה אצלנו, אנחנו עוסקים בזה.

מבחינת החקיקה והניסיון שהיה בעבר, עדיף שנתקן כדי שתהיה הכוונה מלמעלה.

כן, כדי שלא נהיה תלויים בשר זה או אחר. זו הנקודה.

בדיוק.

אני רק רוצה לעדכן שאף בית-ספר לא ציין את - - -

גברתי, בואי אגיד לך משהו: את לא רוצה. את מקסימום מרימה יד ומבקשת רשות דיבור. זו ועדת חינוך. יש את מתווה הגז, שם יש פופוליזם כמה שאת רוצה.

אני רוצה לסכם וגם להתייחס למה שאת אומרת. זה לא נכון, זה לא שאף בית-ספר לא ציין את זה. אני יודעת במפורש על אחרים. כדי שנושא יישב היטב בתודעה אנחנו צריכים חברה שלמה שתעסוק בזה כל הזמן. זה לא מספיק שאני נותנת הוראה ואומרת שזו חובה. זה צריך להיות כל הזמן, ולא רק בכיתות י"א שלומדות את זה לבגרות, אלא גם בכיתות נמוכות יותר. הדרך ליצור תודעה היא, בין היתר, מחקרים, היא עיסוק של אמצעי התקשורת, כדי שאם יש מצב שיש איזשהו בית-ספר שיחליט להתעלם מה-30 בנובמבר, יבואו הורי הילדים, תבוא החברה ויגידו: סליחה, מה זה? האם יעלה על הדעת שימים אחרים לא יצוינו? לא. אותו דבר כאן.

תודה רבה. כמה שנים שיעור היסטוריה בנוי בתוך המערכת?

מכיתה ו' עד כיתה י"א. שעתיים שבועיות מ-ו' עד ט'.

עד כיתה ו' אין שיעורי היסטוריה.

לא. ובכיתות י' ו-י"א זה שלוש ושלוש או שלוש וארבע.

תודה. גברת דינה דרורי, בבקשה.

צהרים טובים, אני ממורשת קהילות ישראל, אגף מורשת במשרד החינוך.

איך אתם מביאים את תרומתכם בתחום הזה לידי ביטוי?

עד היום עסקנו בעיקר בתוכניות לא פורמליות. אנחנו לא נותנים שעות וכל הדברים הללו, הפעילות שלנו בעיקרה היא פעילות וולונטרית של מורים ושל תלמידים. בשנים האחרונות עשינו שתי פעילויות מרכזיות. הכול קשור באיזשהו מקום גם לדברים שנאמרו כאן. אנחנו מבקשים מתלמידים לתעד את הסיפורים המשפחתיים שלהם בכיתות ה'-ו', ובכיתות ז' עד ט' "חוקרים צעירים". בכיתות ה'-ו' אנחנו מקבלים סיפורים מרגשים, מדהימים על עלייה, על קליטה בארץ, על הכרות. הפעילות שלנו לא עוסקת אך ורק בגירוש/בעלייה – ואני לא נכנסת עכשיו לוויכוח - אלא אנחנו, כמורשת קהילות ישראל, חושבים שלא רק הגירוש/עלייה זה הדבר החשוב, אלא אנחנו חושבים שאחד הדברים החשובים ביותר הוא גם להכיר את המורשת, להכיר את הסיפור ההיסטורי, להכיר את המורשת התרבותית, את המורשת המוסיקלית, את ההגות היהודית וכל הדברים הללו. התחום שלנו לא עוסק אך ורק בהיסטוריה, בנושא יום הגירוש.

הדברים שקיבלנו - וסיפרתי את זה גם בכנסת בבר-אילן בשנה שעברה - אחת המורות מבית-ספר האמנים רמלה הרימה את הכפפה וערכה מפגש מדהים של תלמידי בית-הספר יחד עם הסבים והסבתות שסיפרו את סיפור העלייה. הוזמנתי לשם, וישבו שם מעגלים מעגלים של סבים וסבתות וסיפרו את הסיפור. הם סיפרו את הדבר שהיה להם הכי כיף בילדותם בארצות המוצא שלהם. אני חושבת שהדבר הזה, של הכרות - - -

שם לא דיברו על המופלטה, נכון?

לא דיברו.

את יודעת מה קרה עם המופלטה? באו פוליטיקאים לצבור כוח, והפכו את זה לציר המרכזי. זה סך הכול גילה על הבורות של - - -

כבוד היושב-ראש, אחד הדברים שאני, כאחראית על מורשת קהילות ישראל, אם יש מסמך או משהו שיגיע אליי וידבר על פולקלור - אני לא מוכנה לקבל אותו, ועדים לכך גם בשבוע שעבר. אני לא מוכנה להסתכל על יהודי ארצות האסלם, על מורשת היהודים בכלל, כעל מנהג של אוכל – מופלטה או כל דבר אחר. לנו, כיהודים, יש תרבות, ואת התרבות הזו ואת המורשת הזו אנחנו רוצים לקדם במערכת.

דינה דרורי, אני חייב לומר את אשר על ליבי. יש יישומון חדש של אנשים טובים, שעשו את זה מתוך קנאת סופרים ומתוך הדרה – "החכם היומי". כל יום עולה דמות של חכם מחכמי ספרד. למה קם הצורך? כי משרד החינוך בשנה מסוימת הוציא חוברת, מיזם. איך אמרת? בכספי משלם המיסים. לא נעלם ממני כלום, אני שם לב לניואנסים. ומשום מה, בחוברת הזו לא היו חכמי ספרד. משרד החינוך של מדינת ישראל, כשאנחנו מדברים על ללמוד את של כולם.

זה מתוקן.

תודה רבה שתוקן. אני לא רוצה שמישהו יהיה צריך להעיר. אני מקווה שגם ועדת הפרס לתרומה, שעכשיו רבים עליה השרה והשר, על השטר – כדי שלא נצטרך לומר תמיד לתקן, כמו טייח שמתקן תיקונים, שכבר עכשיו, עוד באיבה, יבדקו את חברי הוועדה, אם היא מאוזנת. כי מה לעשות, אנחנו חברה שלא יודעת להכיל. צריך כל הזמן להזכיר שיש אחרים, יש שותפים. יש כאלה שחושבים שאין להם שותפים, שהם הריבונים לכול, הם האדונים לכל מה שקרה פה במדינה. אנחנו בדיון כזה שאפשר לומר את זה. יש מקומות אחרים שיגידו: מה אתה מתבכיין? ואני לא מתבכיין, לא מתכוון להתנצל לאף אחד על כלום.

משרד החינוך של מדינת ישראל מוציא מכספי משלם המיסים. השבוע בסיור בבתי אבות אני מתפאר לחבר הכנסת אלאלוף שיש את הרמ"א המרוקאי – רבי משה רפאל אלבז. הוא נראה עם ג'לביה וכובע, עם כל הסטיגמות והשיפוטיות, אבל הוא כתב ספר "באר שבע", שבע החוכמות, שאני מזמין כל אסטרולוג של ימינו שילמד את הפרק הזה, חוץ מהחוכמות האחרות שהוא כתב על דברים שהיום חוקרים אותם. בלי אמצעים, עם גרפים, עם שרטוטים ועם כמויות של כוכבים ומערכות שמיים. ומה לעשות, הוא יליד מרוקו. הוא לא חי בדורנו. אז אומר לי חבר הכנסת אלאלוף: על מה אתה מדבר? תראה את האחיינית שלו, היא פה בבית האבות.

את מי שדדו? את רבי משה רפאל אלבז לא שדדו, שדדו אותנו. אנחנו, כתלמידים בבתי-הספר, הצנענו את ההורים שלנו. הצנענו אותם, כי זו היתה רוח המפקד. סכמי.

אני בהחלט מקבלת את הדברים שאמרת, על ההצנעה, חוסר הידע וכו'.

אני רוצה להגיד כאן לגבי "חוקרים צעירים" וגם לגבי "דור לדור". את שתי התוכניות הללו אנחנו מקווים, אם ירצה השם, לקיים כחובה בבתי-הספר הממלכתיים במדינת ישראל בשנה הבאה. אני מקווה מאוד שנגיע גם לממלכתי-דתי, אבל לגבי הממלכתיים, אנחנו מבקשים ומקווים שהתוכנית תהיה תוכנית חובה בכל בתי-הספר. זו כבר הסתכלות מסוג אחר, זו הסתכלות של התלמיד על הדבר ולא רק מערכת החינוך צריכה ללמד וללמד.

הנושא של מחשבת ישראל מתוקן בשנה הזאת, ואני מקווה שבשנה הבאה הדבר כבר ייכנס למערכת הלימוד.

דבר אחרון, אני בהחלט רואה את מורשת יהודי ארצות האסלם לא אך ורק בשיעורי היסטוריה, לא אך ורק ב"חוקרים צעירים", אלא בכל המקצועות: מוסיקה, אמנות, היסטוריה, ספרות. לא יכול להיות שכל מה שאנחנו דנים בו זה לדבר אך ורק על איך מלמדים את זה בשיעורי היסטוריה. יהודי ארצות האסלם, עם כל העושר התרבותי שלהם, צריכים לבוא לידי ביטוי גם בכל הנושאים האחרים של מקצועות הלימוד.

אני שמח על האמירה הזאת שלך. תודה. בבקשה, אדוני.

אני יושב-ראש ארגון יוצאי לוב בישראל. אני, שמעון דורון דדוש, לשעבר בכיר במערכת הביטחון, לשעבר סמנכ"ל באוניברסיטת בר אילן, היום יושב-ראש הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב. באתי לכאן לא בכדי להתבכיין, באתי לכאן כי חשוב לי שהילדים בארץ הזאת יקבלו תמונה מלאה של ההיסטוריה של העם שלהם, שידעו שיש גם היסטוריה נוספת שלא ידועה להם, והיא לא פחות משמעותית מההיסטוריה שעליה למדו עד היום.

יהדות לוב היא מהעתיקות בקהילות ישראל, עוד מלפני חורבן בית ראשון. איזה תלמיד יודע על כך? קהילה שתחילתה עוד בתקופת המלך שלמה; קהילה שבניה נמצאים בממשלה, בכנסת, בביטחון וברפואה; קהילה שגאה במורשתה העתיקה, אך אם ילדי ישראל לא ידעו עליה, לא יבקרו במרכז המורשת שלה, הקהילה הזאת תיעלם לעולם ועד. היום בלוב כמעט לא נותר זכר לקהילה מפוארת זאת. תלמידים אלה גם לא ידעו שחוקי הגזע, גזירות השבת, הטלאי הצהוב, מחנות הריכוז והפוגרומים היו גם נחלתה של אותה קהילה, שמאות מבניה נרצחו בשואה, ובהם גם אחותי הבכורה שנרצחה בגיל שלושה חודשים על-ידי מזרק רעל. אותם ילדים לא ידעו שקהילת לוב היתה הקהילה הראשונה שהתמרדה על הסבל, העינויים, המצור, הרעב ושריפת בית המקדש הראשון וחילול הקודש.

חבל על התלמידים שלא יודעים שאת הפיוט "בר יוחאי", שמושר על-ידי כלל קהילות ישראל, נכתב על-ידי הרב שמעון לביא בטריפולי, שכתב גם את הפירוש לספר הזוהר "כתם פז". כמו כן, לא ילמדו הילדים על הציונות בלוב, על התרומה לקק"ל, על ביקורם של משה שרת, יצחק רפאל, ברוך דובדבני ואישים רבים נוספים בלוב. על הקמת מועדון בן יהודה, בית-הספר "התקווה", ארגון ההגנה בלוב ומבצעי ההעפלה בסיוע הבריגדות הארץ ישראליות. תנועת "הצופים", "מכבי לוב" ועוד.

אני יכול להמשיך עוד ועוד על חיי הקהילה היפה של יהדות לוב, אך במקום זאת אתן דוגמה קטנה לעיוות בתוכנית הלימודים. כולנו למדנו את הפואמה "עיר ההרגה" של חיים נחמן ביאליק, על פרעות קישינב, וברשותכם אקריא מספר משפטים על הנושא. ב-6 באפריל 1903 פרצו פרעות קישינב בעקבות עלילה. האשימו יהודים ברצח נוער נוצרי למטרות דתיות. בקישינב הופיעו בריונים שקראו "מוות ליהודים". בימים 6 עד 8 באפריל, השתתפו פורעים מכל שכבות הציבור הרוסי ונרצחו 49 יהודים.

במקביל לזה אני רוצה לקרוא משהו על פרעות טריפולי. פרעות טריפולי אירעו בנובמבר 1945, כאשר המון ערבי פשט על בתי כנסת ובתי מסחר ברבעים יהודים בטריפולי בירת לוב ובסביבותיה. נרצחו 132 יהודים ומאות נפצעו, בעיקר נשים וילדים, נשרפו תשעה בתי כנסת, 813 בתי עסק יהודים נהרסו. הפרעות בלוב נמשכו מ-4 בנובמבר עד להתערבות הצבא הבריטי, ששלט בלוב, ב-7 בנובמבר. לנו יש פואמה, אני חושב שהיא לא פחות טובה מהפואמה של ביאליק. אף אחד לא לומד אותה והיא גם לא נמצאת בשום מערך חינוך. כמובן שאפשר לקרוא לזה אפליה, הדחקה, הסתרה, אך אני מעדיף לקרוא לזה חוסר ידע או חוסר הכרות עם החומר.

אז רבותי, מתפקידנו לתת לילדינו את המידע ההיסטורי המלא על כל שכבותיו, גווניו ועדותיו ולא רק צבע וגוון אחד, וזאת בכדי שתהיה בידו תמונה היסטורית מלאה ומדויקת על קורותיו של עם ישראל. הדרך לעשות זאת היא במספר תחומים, והם: לעודד מחקרים ולתת מלגות עם העדפה מתקנת למחקרים על ההיסטוריה של קהילות יהודי ערב; לפתוח אתר אינטרנט ולהכניס בו חומרים על כל תפוצות ישראל, שיהיה בית התפוצות הדיגיטלי; לעודד תלמידים על-ידי סבסוד הסעות לבקר במרכזי המורשת של קהילות ישראל, ויש הרבה קהילות ומרכזים יפים, ובכלל זה מרכז מורשת יהדות לוב, מרכז מורשת בבל, מצרים, תימן, מרוקו ועוד; להקים פורום חינוך של אנשי האקדמיה מקהילות ערב, שישבו על המדוכה ויציעו דרכים להכנסת ההיסטוריה והמורשת של קהילות במדינות ערב לתוכנית הלימודים.

לסיום, אני מבקש להודות למשרד התרבות והמשרד לשוויון חברתי, שבזכותם אנחנו יכולים להציג את המורשת היפה הזאת. תודה.

תודה. בבקשה, אדוני. מי כבודו?

אני איש מרכז מורשת יהדות בבל, אבל מעבר לכך אני איש משרד החוץ כבר למעלה מ-35 שנה. אני עוסק בנושא הזה מאז שהייתי במשרד החוץ, אבל אני מבחין בין שני סוגי טיפול בנושא: טיפול הסברתי וטיפול חינוכי. הטיפול ההסברתי צריך להיות בידי משרד החוץ, ושם להביא את כל הסיפורים הטרגיים שהיהודים סבלו בכל קהילה וקהילה, וישנם רבים. בזמנו טבעתי את המושג "הנכבה היהודית". הייתי הראשון שהשתמש בזה ואני בעד זה, אבל פה אנחנו במערכת חינוך. חינוך צריך לבסס על דברים חיוביים ומורשתיים. אי אפשר כל הזמן לספר לילדים על הטרגדיות שהיו. כפי שדורון אמר, צריך להביא לילדים שירים מהתקופה הקודמת – להביא שירים של יהודה הלוי, לדבר על הרב מימון, לדבר על התלמוד הבבלי. אלה הן סוגיות שגדלו והתפתחו - - -

אתה צודק בקטע של המורשת והתרבות. אבל כשאתה רוצה לחזק ולחדד בתודעה שהיה גם גירוש ממדינות האסלם, חייבים לדבר על זה.

ודאי. אני לא אומר לא לדבר, אבל מערכת החינוך צריכה להקפיד על הסוגיות הגדולות שהיו לקהילות האלה במשך 2,500 שנה שהיו בגלות. כמובן שנצטרך לדבר על הטרגדיות שהיו, והיו טרגדיות קשות. ישנם פה אנשים שעושים את זה בחפץ לב ועושים את זה בצורה טובה. בחינוך צריך להקפיד, כפי שד"ר אוחיון עשה ביום העיון שלו – דיברו על ההיסטוריה ועל המורשת של כל הקהילות היהודיות ולא של קהילה אחת, כי אם נדבר על כל קהילה בנפרד לא נצא מזה. כל אחד ימצא איזשהו פגם.

אין ספק שאי אפשר לפרוט לעדות, זה צריך להיות כלל מורשת. לכן היה רציונל, כשכל חבר כנסת רצה לחוקק חוק להקמת רשות למורשת עדה זו או אחרת. לכן היתה החלטה עקרונית של שרת החינוך דאז, לימור לבנת, לאגד את זה במרכז מורשת כללי. אני חושב שזה נכון, כי כולם ביחד בונים את הסיפור של התקומה של מדינת ישראל בארץ ישראל. צריך לעשות את זה בצורה שתיתן ביטוי לכל המורשות.

הצעתי בכנס שארגן ד"ר אוחיון להקים אנדרטה מרכזית לכל הקורבנות היהודים בכל הקהילות השונות – מצרים, סוריה, עירק, תימן. היו קורבנות, אנשים שילמו בחייהם בגלל זה שהם יהודים, בגלל זה שהאשימו אותם בקשר עם מדינת ישראל ובדרכם למדינת ישראל. במורשת יהדות בבל יש אנדרטה לזכר הרוגי הפרהוד, אבל אני רוצה לראות אנדרטה לכלל הקורבנות, של כל הקהילות, ושם כולנו נתייחד וכולנו נחשוב על זה יחד.

תודה רבה. בבקשה, אבל בקצרה כי אנחנו בסיכום.

בסדר, אהיה מאוד פרקטי. שלום לכולם, חלק מכירים אותי. ייסדתי, יחד עם ד"ר אדי כהן - מזרחן, פליט מלבנון שעלה בשנת 1990 - את פורום "קדם" למזרחנות והסברה. פורום "קדם" מתעסק בהסברה ישראלית בערבית. אחד הנושאים שלו הוא שיתוף פעולה עם מרכז הארגונים, שיתוף פעולה גם עם הגברת לבנה זמיר, זה גם על נושא הנכבה היהודית.

במישור ההסברתי – יש פה זיכרון היסטורי, יש פה הכרה בזכויות ויש פה גם לקח לעתיד. בהרבה ריאיונות שיש לנו בערבית אף אחד מהדוברים הישראלים, שמדברים באופן אובייקטיבי, לא מזכיר את הנכבה היהודית. אם לא נזכיר את זה ייכנס שקר אחר. בהרבה עימותים שיש לי ברשתות ערביות, ארציות ובין-לאומיות, המסר הוא שיהודים בשנות ה-40 חיו בשלום ובשלווה, או שהקמת מדינת ישראל הצדיקה את הפגיעה הזו – שום תגובה ישראלית.

ברשותך, אני רוצה להתייחס להיבט החינוכי עכשיו. אנחנו, בפורום קדם, חוץ מכתב הגנה, שאני ממליץ להרבה דוברים ונציגים ישראלים - בכל השפות, לא רק בערבית – להשתמש בו, ערכנו וכתבנו חוברת בנושא הנכבה היהודית - הפליטים היהודים מארצות ערב. מה יש בה? יש בה ציטטות של דוברים ערבים וגם של נציגי חו"ל, מאירופה; יש בה סרטונים שעשינו בערבית שמדברים על הזכות לקבל פיצויים. יש שם שימוש בערבית במושג – כמה זה חשוב – הנכבה היהודית. כל הזמן שומעים רק צד אחד, בטח בערבית. יש כאן הנחיות מפורטות למורֶה ולמורָה ברמה הפדגוגית, מהדברים המוכרים – כ"ט בנובמבר, שואה - דרך דברים שהם לא מוכרים. אנשים לא יודעים שהיתה שואה בלוב, כבוד היושב-ראש. אנחנו מקשרים את זה לנושא השואה, אנחנו מקשרים את זה גם לזכויות אדם, עבודת שורשים בחטיבה, עבודת גמר בתיכון. יש כאן תמונות, יש גם ציטוטים.

אנחנו מקשרים את הנושא גם בהיבט ההסברתי – כתב הגנה, וגם בהיבט החינוכי. החוברת שערכנו היא ל-2015. אנחנו אומרים דבר מאוד פשוט: מה שעבר עלינו כמיעוט, למרות שחלקנו היינו לא ציונים, חלקנו דוברי ערבית, חלקנו נאמנים למדינה, מיעוט נאמר שהוגדר בנחיתות – למרות הכול היו פרעות. מה שקורה היום, כבוד היושב-ראש, זה מה שקורה לנוצרים, יש טיהור אתני לנוצרים. אם ניקח את הנושא הזה, כמו שאנחנו מתעסקים בו בקדם, בהיבט ההסברתי נמצא הרבה מאוד שותפים לנושא הזה. יש הרבה מאוד יזידים, יש הרבה מאוד כורדים ויש הרבה מאוד נוצרים שאומרים לי בערבית – עשינו סרטון גם בנושא הזה: מה שקורה לנו זה מה שקרה לכם. אז צריך לקחת את הנושא הזה, כמו שאנחנו עושים, בהיבט ההסברתי ובהיבט החינוכי ו להעלות אותו. ושוב אני מזהיר - אני מזהיר כי אני נמצא שם בעימותים, לא בפרשנות של שתי דקות.

מר ברהום, אתה יודע באיזו ועדה אתה נמצא?

כן. אמרתי, כבוד היושב-ראש, והצגתי.

בסדר. הכתפיים שלי צרות.

הצגתי חוברת בהיבט הפדגוגי. דיברתי על ההיבט הפדגוגי, כבוד היושב-ראש, כמו שביקשת.

אבל אני רוצה להגיד עוד משהו: דווקא היכן שאנחנו נמצאים, כבוד היושב-ראש, אם לא נגיד ולא נעלה את זה ילדי ישראל – וראינו את זה בכנס - לא מודעים למה שהיה. הם מודעים למשהו אחר – הנכבה הפלסטינית.

תודה.

אני יכולה להגיד משהו?

בבקשה.

הייתי בעבר מורה להיסטוריה, ואני אחראית על האתר של ווז'ק, שכבר נסגר, אבל אני עדיין - - -

שני משפטים בבקשה, כי השעון כבר מאיץ.

90,000 בתי אב הגיעו מארצות ערב בשנות ה-50'. היום נשארו מעטים. לצערי הרב, לא מתעדים את הסיפורים שלהם בצורה מספקת ועוד מעט לא יהיו אנשים שנולדו שם ולא יהיה לנו חומר מספיק לתעד, ולכן יכול להיות שבמשרד החינוך יש מקום לאפשר תיעוד כזה על-ידי התלמידים. במקום בחינת בגרות אולי אפשר לעשות עבודת חקר על תיעוד כזה. לדעתי, זה אחד האמצעים.

שנית, יש פער בתפיסה בין ראשי הארגונים לגבי מה היה לבין מכון יד בן צבי. לכן אני חושבת שמכון יד בן צבי צריך להיות בקשר עם ראשי הארגונים כדי לראות את התמונה גם מההיבט שלהם.

תודה. משפט סיום, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני יושב-ראש הארגונים החברתיים בכנסת. אני רוצה להציג כמה נקודות. נקודה ראשונה, מדובר כאן על גירוש והתעללות שנעשו ביוצאי מדינות ערב. דבר שני שנוצר הוא גורמי ההתנגדות לחשיפה של ההתעללות והגירוש, זה נוצר כאן בארץ. הגורם הזה הוא גורם של בורות, הבורות נוצרת מחוסר ידיעה של לימוד של ציבור כזה על הציבור האחר. זה ברור שזה בין אשכנזים לספרדים, שחוסר ידיעה על הצד הספרדי גרם לבורות שיצרה את המצב הזה, שלא יודעים על זה.

תודה. סיכום. בבקשה, בקצרה.

אני מהמשרד לשוויון חברתי. כמו שמסרה השרה גמליאל בטקס, היא מחויבת לנושא והיא תקדם אותו.

איזו אמירה חשובה, ושמרת אותה לסוף.

לא רציתי לתפוס את מקומם של אחרים. היא מחויבת לנושא. דרך אגב, את החוק הזה, יחד עם חבר הכנסת אוחיון, עזרנו להוביל וידענו את כל הוויכוחים על המילים הקטנות שהן בעצם גדולות. המשרד מחויב לנושא, לקדם את הדברים ביחד עם משרד החינוך וגם ביחד עם משרד החוץ, שלא דיברנו על פועלו. ב-30 ומשהו נציגויות בחו"ל נעשו אירועים לציון היום הזה. נמשיך לקדם יחד עם כל הגורמים – יחד עם הארגונים ויחד עם האנשים.

תודה. תודה רבה לכל המשתתפים בדיון על תרומתם לדיון. נמשיך גם בשנה הבאה, בעזרת השם, לעקוב אחרי ההתפתחויות.

ועדת החינוך, התרבות והספורט קיימה היום ישיבה בנושא, שמעה את סקירתו והרצאתו המלומדת של חבר הכנסת לשעבר ד"ר שמעון אוחיון. הוועדה שמעה שמאז הצהרת בלפור סבלו היהודים בארצות ערב ובאירן מרדיפות, גירוש ורצח. כמיליון יהודים גורשו מארצות ערב, לעתים באישון לילה, ללא רכושם, לעומת כ-600,000 פליטים ערבים שאנו שומעים את סיפורם ללא הרף, את סיפור הפליטים הפלסטינים. זהו פרק לא ידוע, שלא סופר ולא נלמד, ואם היה נלמד בארץ ובעולם הנושא היה מושרש היטב בסיפור תקומת עם ישראל בארצו.

הוועדה שמעה שהנושא שולב במערכת החינוך והוכנס כפרק חובה בבחינות הבגרות. הוועדה שמחה לשמוע שמשרד החינוך משלב את סיפור הגירוש בתכני הלימוד במקצוע ההיסטוריה. הוועדה שמחה לשמוע שהאגף למורשת עושה פעולות בקרב תלמידים ומורים.

הוועדה מבקשת ממשרד החינוך לחזק ולתגבר את הלימודים במערכת החינוך במגמות ההיסטוריה באגף המורשת. הוועדה מבקשת שדרך הטמעת הנושא תהיה גם בליווי של טקסים וכנסים בנושא זה.

הוועדה מבקשת מיד בן צבי לעודד את המחקר והפרסום. הוועדה מודה למרכז דהאן באוניברסיטת בר אילן על העלאת הנושא.

הוועדה תפנה לראש הממשלה ליישם הלכה למעשה את הצהרתו להענקת מלגות למחקר ולימוד הנושא.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:36.