הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 49

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, כ"ה בכסלו התשע"ו (07 בדצמבר 2015), שעה 10:45

30 שנה לעלייה מאתיופיה – ישיבה חגיגית

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

מיכאל אורן

מרדכי יוגב

קסניה סבטלובה

יואל רזבוזוב

עמר בר לב

ענת ברקו

יושב-ראש הכנסת יולי יואל אדלשטיין

שר הפנים סילבן שלום

נתן שרנסקי - יו"ר הסוכנות היהודית

מאיר שמגר - נשיא ביה"מ העליון בדימוס, נשיא הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה

דן תדמור - מנכ"ל בית התפוצות

ג'ורג' גוטלמן - תורם שסייע לעליית יהודי אתיופיה

אלין גוטלמן - משפחת התורם שסייע בעליית יהודי אתיופיה

הרב מנחם ולדמן - שותף במאבק להעלאת יהודי אתיופיה

ראובן מנשה - קייס

ראובן אילי - קייס

פרופ' מיכאל קורינאלדי - חבר הנהלת בהלצ'ין

רוני אקלה - מנכ"ל הפרויקט הלאומי האתיופי

פנטהון אספה דויט - מנכ"ל עמותת טבקה

טיטי איינאו - מלכת היופי לשעבר

תמר יוסף - עולה מאתיופיה

נחמה אלמו - עולה מאתיופיה

דנה גורדון שושני

ס.ל., חבר המתרגמים

30 שנה לעלייה מאתיופיה – ישיבה חגיגית

שלום לכולם. אנחנו תיכף נפתח את הדיון. אנחנו מחכים ליושב ראש הכנסת שייכנס ואז נתחיל. יושב ראש הכנסת הגיע לברך את הכנס ולפתוח, אז אנחנו נקבל את יושב ראש הכנסת. כבוד יושב ראש הכנסת, מר יולי יואל אדלשטיין, כבוד השופט, חברי הכנסת, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, מר נתן שרנסקי, חברים, אורחים נכבדים. היום אנחנו מציינים 30 שנה לעלייה מאתיופיה, אנחנו מציינים היום, שנת 2015, שהעלייה מאתיופיה דוברה בצורה ברורה ופומבית לפני 30 שנה ואנחנו מאוד שמחים היום לציין את זה. תודה, אדוני יושב ראש הכנסת, שאתה מכבד אותנו לבוא ולברך את יהודי אתיופיה שהחליטו ולקחו את הסיכון לעלות למדינת ישראל בדרך לא דרך וסבלו והקריבו הרבה בדרך. העולים הם הגיבורים של העלייה.

אני גם רוצה להודות מאוד לכל המערכות של מדינת ישראל שעשו על מנת להגשים את החלום של יהודי אתיופיה. אני גם רוצה להודות לפעילי העלייה בקרב הקהילה, שפעלו גם להכרתה וגם לעלייתה של הקהילה יד ביד עם המוסד. נמצא איתנו אורח מיוחד שאני מאוד מתרגש להגיד את שמו, אדם יקר, ג'ורג' גוטלמן, שתרם את מטוסיו הפרטיים לצורך הצלחת מבצע משה. אנו מבקשים מעומק לבנו להודות לו על כך בשם מדינת ישראל, אתה עשית דבר גדול. גם למשפחתך, לאשתך, לשני הבנים שלך, שנמצאים פה, תודה שהיום אתם איתנו.

אני ארחיב יותר מאוחר, קודם כל אני אתן ליושב ראש הכנסת שיברך ואז אני אמשיך. תודה.

בוקר טוב, כמעט צהריים טובים, ברוכים הבאים לכנסת, חברי הכנסת וחברי הוועדה, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, והיושב ראש, חבר הכנסת אברהם נגוסה, כל הכבוד על היוזמה שהיא ציון היום המיוחד הזה. כבוד נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, מותר לגלות שאתה לא נמצא כאן בתוקף היותך שופט בכיר ונשיא בית המשפט העליון בדימוס, עם כל הקריירה המשפטית, אלא כמי שעסק בנושא הזה, הלא תמיד פשוט, לפעמים מורכב, של עליית עולי אתיופיה, ותודה רבה לך דווקא בתחום הזה. תודה רבה לך בשם מדינת ישראל ובשם עם ישראל על כל מה שהשקעת ועשית בנושא הזה, כבוד השופט שמגר.

מר ג'ורג' גוטלמן, רעייתו אלין, כבר שמענו, שהתגייסתם ברגע הנכון ואני, מניסיוני כבר רב השנים, אומר שלפעמים לחתוך בצורה כזאת ולא להסתבך עם כל מיני בירוקרטיות זה דבר שמאוד עוזר לקדם תהליכים. הלוואי שנזדקק לזה פחות כמדינה, אבל זה שהיית שם בזמן הנכון, ברגע הנכון, מאפשר לנו עכשיו כעבור 30 שנה לחגוג ולציין ביחד את התאריך המיוחד הזה של מבצע משה.

פרופ' מיכאל קורינאלדי, חבר הנהלת בהלצ'ין ופעיל עלייה וקליטה של יוצאי אתיופיה, כבוד הקייסים של העדה, כל החברים, כל האורחים, ברוכים הבאים.

אני חושב שלמען הדיוק ההיסטורי צריך לומר שכמו כל תאריך, מבחינת העלייה ממדינה זו או אחרת, הוא תאריך סמלי, חשוב, לא מדויק. באולם הזה אני מזהה, גם ללא משקפיים, יוצאי אתיופיה שעלו לארץ לפני 1985, כבר לא לדבר על רבים אחרים שעלו אחרי, אבל אני חושב שעדיין התהליך סמלי. אני חייב לומר לכם באופן אישי שאני זוכר דירה במוסקבה, ב-1980, בהתכנסות של כמה מסורבי עלייה, מורים לעברית, הגיע האורח, בחור צעיר מישראל, אמריקאי במוצאו שעלה לארץ, אבל היה לו דרכון אמריקאי, כמו לכל המבקרים שיכלו להגיע, הוא היה מנגן בגיטרה, ופתאום הוא התחיל לשיר שיר עצוב, אני לא זוכר את השיר, אבל אני זוכר שהייתה בשיר שורה 'שוב אביב בא, מכבי שוב זכתה', ואז היו המכתבים, המכתבים מיהודי אתיופיה, ביתא ישראל, שבעצם ביקשו והתריעו ורצו שידאגו לעלייתם לארץ. הנושא הזה לא היה מוכר לנו ואני זוכר איך מאותו יום הכרנו את הנושא והבנו שכמונו יש עוד קהילות בעולם של אנשים שנמנע מהם לעלות והם מבקשים אותו סיוע שאנחנו ביקשנו. נתן יעיד, באותן שנים הוא כבר היה מאחורי סורג ובריח, אבל הוא יעיד שמסתבר שהשאיפות היו שאיפות משותפות.

חוץ מן התאריך שאנחנו מציינים, לא בכדי אמרתי ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, כי ברור שכל עלייה מלווה לאחר מכן בתהליך קליטה. אני אגיד לכם גם כאן שאני, כמי שכמו שרבים מכם זוכרים בילה כמה שנים בשתי קדנציות שונות במשרד הקליטה, אני כל פעם קצת מתלבט, כי באירוע כזה אני יכול, בלי לשקר, בלי להמציא שום דבר, לדבר על ההצלחות הרבות, על ההישגים הבלתי רגילים של יהודי אתיופיה, יוצאי אתיופיה, כאן במדינת ישראל ולציין, עוד פעם, גם בקרב היושבים באולם הזה, קצינים בצה"ל, בעלי תארים מתקדמים, בעלי מקצועות ייחודיים, אנשים שמתנדבים ותורמים, גם לקהילה וגם למדינת ישראל בכלל. חשוב לעשות את זה, כי אנשים הצליחו והתקדמו ובשנים האחרונות, כמו שאתם יודעים, גם בקרב חברי כנסת תמיד יש יוצאי אתיופיה, גם בקרב עובדי הכנסת יש לא מעט עובדים מקרב יהודי אתיופיה, הדברים האלה הם חשובים וצריך תמיד לציין אותם, אבל אסור לעשות גם שקר בנפשנו. צריך גם להזכיר שהדרך עודנה ארוכה ולצד סיפורי ההצלחה יש גם לא מעט סיפורים של אנשים שהיום ברוך ה' לא מתחננים שמדינת ישראל תעזור להם לעלות לארץ, אבל עדיין זקוקים למה שנקרא בעברית לא תקנית פּוש, מה שנקרא דחיפה על מנת להמשיך ולהתקדם ולתפוס את מקומם הראוי כאן במדינת ישראל.

לכן, וכאן אני סומך על החברים שיושבים ליד השולחן הזה, שעושים את העבודה ביום יום בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, שאנחנו נדע גם לציין ימים כל כך חשובים בתולדות המדינה שלנו, כמו תאריך 30, תאריך עגול, למבצע משה, גם לציין ותמיד להדגיש ולהזמין לכאן על מנת שיהוו דוגמה את האנשים שמאוד הצליחו וכמו שאמרתי כבר תורמים כאן במדינת ישראל, אבל גם לא לטמון את הראש בחול, ולפעמים תוך כדי פעילות תקיפה מול המוסדות השונים לטפל במחדלים, לטפל באלה שעדיין זקוקים לסיוע. אני חושב שזה משקף טוב מאוד את החיים שלנו בכנסת בכלל, ללכת בין שני הדברים האלה. על מה אתה שם יותר דגש, על ההצלחות ומה שהצלחת, או על מה שעדיין צריך לעשות?

אין פה מרשם שאני יכול לרשום, אבל כמו שאמרתי, אני סומך גם על החברים שלי ליד השולחן הזה, סומך על הפעילים הרבים שלא רק באים לחגוג אלא ביום יום פועלים לקדם את בני הקהילה, את אלה שזקוקים לעזרה שלהם ובעצם סומך על שיקול הדעת של כולנו ושל המדינה הזאת, שידעה לקלוט גלי עלייה שונים, שגם בתחום הזה נמשיך ונטפל עד שבאמת פחות ופחות נצטרך לדבר על בעיות ויותר ויותר נדבר על הצלחות. ואולי נפסיק גם באיזה שהוא שלב לציין ולומר 'הצלחות של יהודי אתיופיה', או 'יוצאי אתיופיה', הצלחות של עוד ישראלים ועוד ישראלים, כאן במדינה שלנו. ברוכים תהיו.

אני מבקש גם להודות למנכ"ל הכנסת על הסיוע והארגון החגיגי, הוא ארגן לנו גם תרגום סימולטני מאמהרית לעברית ומעברית לאמהרית. אני רוצה גם להודות לבית התפוצות שהם ארגנו לנו תערוכה שראיתם בחוץ, המנכ"ל ידבר יותר מאוחר.

בראש ובראשונה אני מבקש, שוב, להודות בשם מדינת ישראל כולה, בשם הכנסת ובשם כל קהילת יוצאי אתיופיה בישראל לאדם יקר ומיוחד שפעל אך ורק מתוך סולידריות יהודית, מר ג'ורג' גוטלמן, יהודי יקר שבאותה תקופה של מבצע משה חי בבלגיה, שהתנדב לתרום את מטוסי החברה הפרטית שלו ואת צוות עובדיו כדי לאפשר את הבאת אלפי היהודים לישראל במסגרת מבצע משה. כל זאת רק בהיותו יהודי ומתוך סולידריות יהודית. אנחנו היום אומרים לך תודה על כל מה שעשית. אני רוצה לתת לך תעודת הוקרה. האנשים שהיו בקשר איתו מטעם מדינת ישראל, אנשי המוסד שעבדו והיו בקשר איתו, הם מתארים את עבודתו. מטעמי בריאות הוא לא יכול לעלות, אז אני מבקש את אשתו, אלין גוטלמן, שתגיד כמה דברים.

חברי הכנסת היקרים, חברים נכבדים, זה כבוד גדול לבעלי ולבני משפחתי להיות פה במקום החשוב והמשמעותי הזה. אני שמחה להוקיר את פועלו של בעלי, ג'ורג' גוטלמן, במהלך מבצע משה. ג'ורג' נמצא פה איתנו, אך לאור המצב הרפואי שלו, הוא לא יכול להודות לכם אישית.

אני רוצה לספר לכם את הסיפור של מבצע משה מהזווית שלנו, זווית שאתם לא מכירים, סיפור ששינה את חיינו כמו את חייהם של 8,500 אתיופים. ג'ורג' היה ילד יהודי שהתייתם מאמו, היא הייתה קורבן של הנאצים במלחמת העולם השנייה. הוא היה עני מאוד, אך הצליח להפוך למהנדס. הוא אהב מאוד לטייל בעולם וחיפש דרך לעשות את זה, להגשים את החלום שלו. ב-1970 הוא קנה את המטוס הראשון באשראי, דבר שלא היה מקובל כל כך בזמן הזה, להפתעתו זה עבד ובזכות זה הגיעו מטוסים נוספים שהיו חלק מחברת תעופה גדולה ומוכרת כמו טרנס אירופיאן איירווייס, TEA.

המשפחה שלנו תמיד הייתה ציונית ואוהבת את ישראל ולקחה חלק פעיל בקהילה היהודית והבלגית. בנוסף שירתנו את הממשלה הישראלית בכמה הזדמנויות שלא נוכל לפרט אותן פה. בין הלקוחות הגדולים שלנו היו מדינות ערב, שהשתמשו בחברה כדי לעלות לרגל למכה, כך השתמשו במטוס שלנו והמטוסים שלנו היו מוכרים מאוד בשדה התעופה שלהם, כמו בסודן. יום אחד קיבל ג'ורג' שיחת טלפון מישראל, הוא נשאל האם היה מוכן להציל ולהעלות לישראל אלפי יהודים מאתיופיה, ממחנות פליטים בחרטום, הם היו במצב רע מאוד והמתינו שם כבר הרבה זמן אחרי המסע הקשה הכואב מאתיופיה.

ג'ורג' הסכים בלי לחשוב פעמיים, הוא הבין את המצווה הענקית שעמדה מולו. זמן קצר אחר כך, בעזרתם של גופים וארגונים נוספים, מבצע משה יצא לדרך. הטיסות יצאו מחרטום אינקוגניטו לבריסל בשעת לילה. הם לא יכלו להגיע ישר לישראל משום שסודן היא מדינה מוסלמית. המטוסים הסתתרו במקום סודי בשדה התעופה בבריסל ורק אחרי שתדלקו הם המריאו לארץ. הסוד הגדול והבלתי אפשרי הזה נשמר היטב בחרטום ובבריסל, למרות מספר עצום של אנשים שלקחו בו חלק. למעשה ההדלפה הגיעה מישראל וזה הביא לסוף של המבצע. היינו חייבים להפסיק ולהשאיר הרבה אנשים מאחור, לא רק שלא יכלו להמשיך את המבצע, גם כל המדינות המוסלמיות עשו עלינו חרם, דבר שפגע בהישג שלנו.

ב-2010, כשג'ורג' קיבל פרס כבוד ממכללת רופין, היה לנו כבוד לקיים שיחה עם צעירים, חלקם אתיופים. סטודנט אחד שאל את ג'ורג' 'למה הסכמת לסכן את העסק ואת המשפחה שלך כדי לעזור לנו?' ג'ורג' ענה לו 'כי אתם הייתם יהודים בצרה'.

אני מבקש ממנהלת הוועדה לקרוא את המכתב של אפרים הלוי, שהיה ראש המוסד באותו הזמן.

(מקריאה את מכתבו של אפרים הלוי): 'הזמנתכם הגיעה אליי בהיותי באמצע השבוע במשימה הסברתית בקרב אחת הקהילות היהודיות באירופה ואני יוצא שוב למשימה דומה בקהילה אחרת בשבוע הבא ולא אוכל להשתתף באירוע שתוכנן בוועדה. אני מאחל לכם כי תצליחו לקיים אירוע שיכבד את העולים שהגיעו ארצה תוך גילוי אומץ לב נדיר והקרבה. לצדם התנדבו רבים לשרת בסתר בתנאי סיכון חריגים, ברצף המבצעים שבוצעו בשנות ה-80 של המאה שעברה. בין היתר זכינו לסיוע נדיר של יהודים בתפוצות במקומות שונים ובתפקידים שונים וביניהם אחד שנוכח במעמד שאתם מקיימים, ג'ורג' גוטלמן, ידידי כאח לי. אין תיאור ואין שיעור למעשיו המופלאים. שמור לו מקום ייחודי בכותל המזרח היהודי של מצילי נפשות בכל הדורות.

ברוכים הבאים גם הקייסים, הקייס ראובן מנשה, קייס מולה. אני מאוד מודה לכם שהגעתם. אני עכשיו אזמין את יושב ראש הנהלת הסוכנות, מר נתן שרנסקי.

כבוד היושב ראש, כבוד השופט, נבחרי הכנסת, גיבורים של מבצע משה וגם שלמה ועולים חדשים. אתם עכשיו שמעתם סיפור על מבצע משה, איך זה היה נראה בעולם החופשי, באירופה וכאן בישראל, וכמובן באתיופיה. אני רוצה לקחת אתכם לשנייה לתוך בית סוהר בברית המועצות, ששם אני מקבל עיתון פרבדה, לא היה אפשר לקרוא שם שום דבר חוץ מעיתון פרבדה, ו'פרבדה' זה אמת, אבל כולם ידעו שכל מילה שם שקר, אבל גם התייחסו בהתאם.

ואז אני קורא שם מאמר מלא זעם על ישראל, איך הצבא של הישראלים, מטוסים של ישראלים נכנסו למדינה עצמאית, סודן, כבשו שם נמל תעופה, כבשו אנשים ולקחו אותם כבני ערובה, נתנו להם שם, שם היה כתוב פלאשים, הכריזו שאלה יהודים והביאו אותם בשביל להשתמש כבשר תותחים במלחמות שלהם. ככה היה כתוב. התרגשתי מאוד, כי מיד הבנתי שקרה משהו גדול. אם כל מילה של שקר שם תהפוך לאמת אז אנחנו מבינים שישראל כנראה הגיעה ומצאה יהודים באפריקה. כשאני נכנסתי לבית סוהר ב-1977 אף אחד מאיתנו לא שמע שיש גם יהודים באפריקה. לפחות אנחנו במוסקבה לא שמענו. וכאן, כנראה הגענו ועשינו עלייה מאפריקה, אז בטח שיגיעו מטוסים גם אלינו, זו הייתה ההרגשה.

כמה שנים אחרי זה מבצע שלמה ואני כבר בישראל ואני בא ליושב ראש הסוכנות, אני אומר, יש שמועות, אני לא יודע מה בדיוק, יש שמועות שיש מבצע באתיופיה, אני חייב להיות שם. ואני מספר לו על מבצע משה בבית הסוהר והוא נותן לי לנסוע בתור עיתונאי באחד מהמטוסים. ואז אני ראיתי בפעם הראשונה את הוועדה המשותפת של המוסד ושל הסוכנות היהודית שם בשדה, באותו לילה, וההתרגשות של האנשים שנפגשו עם ירושלים. היה שקט, במטוס שלנו לפחות היה שקט כל הדרך, עד שאמרו שמתחתינו ירושלים ופתאום התחילו זריקות וצעקות 'ירושלים', 'ירושלים', 'ירושלים', אתה מרגיש בדיוק כמו שלנו בברית המועצות המילה ירושלים זה היה סמל, זו הייתה שבועה שאנחנו נגיע לארץ ישראל, ככה היה גם פה.

אחר כך הייתי שר, הייתי אחראי על להביא ב-97'-98' קמפניון ראשון מאדיס ואחר כך בתור שר הפנים פעם ראשונה ביקרתי ואחר כך ביקרתי הרבה פעמים גם בגונדר וגם באדיס ואני חייב להגיד, עם כל המאמצים הרבים שנעשו ועם כל הגיבורים של יהודי אתיופיה בעצמם שעשו, היו גם הרבה השמצות. ההשמצות לא נגמרו בפרבדה. אני זוכר איך עיתונאי BBC אמר לי בגונדר בשנת 2000, 'בזמן שאנחנו עושים כל מאמץ וממשיכים להביא עולים מאתיופיה, אבל אנחנו שמענו שישראל מעדיפה להביא לא יהודים, גויים, לבנים במקום יהודים שחורים'. ככה הוא אמר לי. כמעט התפוצצתי מזעם, אמרתי, 'מה אתם באנגליה, מה אתם בעולם החופשי, במשך מאות שנים של ההיסטוריה שלכם, עשיתם לעמים באפריקה משהו דומה? אתם הבאתם 100 איש והפכת אותם לאזרחים חופשיים לכל דבר כאחים שלכם? איך אתם מעזים?' אבל אני חייב להגיד שההשמצות נמשכות. מה שאני גיליתי, ועכשיו בתור יושב ראש הסוכנות, כשיש לנו הרבה מאבקים נגד העולים שלנו, אין שליחים יותר טובים, יש לנו 1,500 שליחים, אין שליחים יותר טובים להילחם נגד השמצות מאשר שליחים יוצאי אתיופיה, מאותם בחורים ובחורות. אחת הבחורות שיצאה במבצע משה כילדה קטנה, היום היא שליחה הכי מוצלחת שלנו בוושינגטון. הקהילה היהודית בוושינגטון מבקשת מאיתנו עוד שנה ועוד שנה 'תשאירו אותה'. זה מאוד מעניין איך דור שלם של יהודים מאתיופיה הופך למגנים של מדינת ישראל.

כמובן שיש הרבה אתגרים ובעיות של הקליטה ואנחנו לא ניכנס עכשיו לכל זה, אבל דבר אחד אני חייב להגיד, כשאנחנו עלינו מרוסיה ואתם מאתיופיה היה כלי אחד מאוד חשוב שפיתחנו, זה רדיו רק"ע באמהרית וברוסית. אמא שלי ז"ל לא הייתה יכולה להבין שום דבר ממה שהיה בישראל אם לא היה לה רדיו רק"ע. אני בטוח שגם אצלכם, אצל ההורים שלכם, זה שיחק תפקיד מאוד חשוב. היום יש מאמצים לסגור את רדיו רק"ע, אז אסור לנו לדבר על קליטה מוצלחת של יהודי אתיופיה ויהודי רוסיה ויהודים אחרים ויחד עם זה לוותר על כלי בין הכי חשובים שיש לאינטגרציה, לקליטה. אז אני משתמש בהזדמנות זו לקרוא עוד פעם, גם לידידינו בכנסת וגם בממשלה למנוע את זה, לדאוג שאנחנו, מדינת ישראל תמשיך לקלוט במלוא הכוח עם כל הכלים שיש לנו את העלייה המפוארת הזו של עלייה מאתיופיה. תודה רבה.

תודה רבה ליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית מר נתן שרנסקי. אני גם מברך את הרב מנחם ולדמן שנמצא פה, שמלווה את הקהילה הרבה שנים. אני מאוד מודה לך שהגעת.

אנחנו התברכנו בשופט מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, המכהן היום כבר מ-2007 כנשיא כבוד בוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה. אנחנו התברכנו בפעילותו ואנחנו מאוד מודים לך, אדוני השופט. אני אשמח אם תברך אותנו פה.

גבירותיי ורבותיי, אני שמח להיות כאן מכיוון שאני היום כאן יחד איתכם ואתם יחד איתי. שנים רבות חלמנו בחלום שיש להביא ארצה את כל יהודי אתיופיה. זה לא היה דבר יוצא דופן כי הקמתה של מדינת ישראל התלוותה כל הזמן באמונה שיש להביא את היהודים מכל תפוצות הגולה כדי שיגורו כאן בארץ. והנה התקווה שלנו התגשמה ואני מקווה שהיא תתגשם עד סופה. יש כעת החלטת ממשלה, שוודאי תקוים, שהממשלה תמשיך להביא את כל השארית שנשארה באדיס אבבה והשארית שנשארה בגונדר וכולם יעלו ארצה ויתאחדו כאן עם כל תושבי הארץ הזאת, ודאי עם תושבי הארץ הזאת שהם עולי אתיופיה, אבל לא רק איתם.

אנחנו טיפלנו בעולי אתיופיה לא רק מתוך אמונה שכל יהודי מכל מקום בעולם יכול להגיע הנה ולחיות כאן, אלא גם מתוך אהבה והם צריכים לדעת זאת. אנחנו אוהבים אותם כל השנים שבהם טיפלנו ביהודי אתיופיה. היו שנים קשות, שנים של הליכה ברגל, שנים של טיסות, שנים שצריך היה להגיע בדרכים קשות ועקלקלות כדי לעלות ארצה. אם אני יושב כאן היום ומסתכל עליכם לבי שמח, כי אני רואה שאתם השתלבתם במדינה הזאת והלכתם להיות חלק אינטגרלי ממנה.

אני מקווה שהוועדה להצלת יהודי אתיופיה, שבראשה אני עומד כבר מספר שנים, תמשיך לפעול ותביא לסיום הפרשה הזאת כדי שכל יהודי שנמצא באתיופיה יוכל לעלות ארצה ולחיות איתנו. זה דורש מאמץ, זה דורש פעולה קבועה, אבל אנחנו למודים בניסיון ואנחנו נעמוד בניסיון הזה. לכן אני יכול היום לברך אתכם ולומר לכם שאני שמח לראות אתכם כאן ולברך את כל אלה שיגיעו בעתיד כדי להצטרף אליכם ולהצטרף אליי ולהצטרף לחבריי. כל טוב לכם. כפי שאמרתי, אני שמחתי להיות כאן ואני אשמח להיות בכל חגיגה שתעשו בעתיד כדי להשלים בעלייה ולהוסיף עוד ועוד. להתראות וכל טוב.

תודה, כבוד השופט. אנחנו פה בכנס, חברי כנסת ושרים באים והולכים כי יש ועדות ולכן הם מדברים והולכים. יש רשימת דוברים, אבל אני מתנצל שנהוג פה לתת לחברי הכנסת, ואני גם מאוד מברך את טיטי איינאו, מלכת היופי לשעבר של מדינת ישראל, שנמצאת פה איתנו והיא גם תספר לנו על ההישגים שלה במדינת ישראל.

אני עכשיו נותן לחבר הכנסת יואל רזבוזוב, הוא חבר בוועדת העלייה והקליטה, יושב ראש ועדת העלייה והקליטה הקודם ואני מודה לך שבאת.

צהריים טובים. כן, היה לי חשוב להגיע לכאן ולברך. כבוד יושב ראש הוועדה, כל הכבוד על הדיון, חבריי וחברות הכנסת, כבוד השופט, אורחים נכבדים. כיו"ר הוועדה הקודם, בקדנציה הקודמת, כשנכנסתי לתפקיד, כמו שאתם שומעים, גם אני עולה, עליתי בגיל 10, והייתי שקוע בעלייה שלי, העלייה מברית המועצות לשעבר, ואז למדתי בתור יו"ר הוועדה להכיר עלייה אחרת. קיימנו מעל 70 דיונים בקדנציה הקצרה, קדנציה של שנה ושמונה, בנושא של הקהילה האתיופית, עם בעיות, עם אינטגרציה, עם הישגים. היו כל מיני ועדות. היו גם שני חברי כנסת במפלגת 'יש עתיד', חבר הכנסת לשעבר שמעון סולומון וחברת הכנסת לשעבר פנינה תמנו שטה, כך שגם מהחברים שלי במפלגה למדתי להכיר ואני חושב שבאמת כמו שלכל עלייה יש בעיות, גם בעלייה מברית המועצות לשעבר, גם בעלייה של יוצאי אתיופיה, לכל עלייה יש את הבעיות שלה.

כשהתחלנו לעשות דיונים והתעמקנו בנושאים פתאום ראיתי, ואני גם עשיתי חישוב לעצמי, לכל עלייה בערך לוקח דור, 25 שנים, ואז היא מתחילה להשתלב ומתחילים להיות הישגים, אז באמת ראיתי המון הישגים, ואני חושב שבמדינת ישראל עדיין לא מבינים ולא מדברים על ההישגים האלה. מעבר למה שיושב ראש הוועדה ציין, יש לנו כאן מלכת יופי, יש אנשי תרבות, יש אנשי ספורט. אני גם הסתובבתי הרבה בחברות, חברות ממשלתיות, טיפלנו בנושא של החוק של העדפה מתקנת, פתאום ראיתי את כמות המהנדסים, כמות הקצינים, אנשים שבאמת השתלבו. אינטגרציה כל כך טובה, אבל איכשהו תמיד אוהבים לדבר על הבעיות. חשוב לדבר על הבעיות כדי לטפל בהן, אבל יש לכם גם בתור קהילה אחרי 30 שנים הרבה אנשים שאתם יכולים להתגאות בהם. אני חושב שזה הדבר החשוב.

היום, דווקא ביום השמח הזה, ביום הציון הזה בכנסת, אני חושב שאתם צריכים להתגאות, כי אחרי 30 שנים אתם נותנים באמת תרומה מאוד גדולה למדינת ישראל, כמו שאמרתי, בצבא, בתרבות, כמעט בכל תחום שקיים במשק הישראלי ואתם צריכים להתגאות. אנחנו כאן בכנסת צריכים להמשיך הלאה, לטפל בכל הבעיות של כל העולים, של כל העליות, לכולם יש את הניואנסים ודברים קטנים שצריך לטפל בהם, אבל בסופו של דבר, כמו שאני אמרתי, זה יום שמח ואנחנו גאים ומברכים אתכם. תודה.

תודה לחבר הכנסת יואל רזבוזוב. יש לנו עוד חברי כנסת שממהרים לוועדות, חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו, היא גם רוצה לברך אותנו. אנחנו מאוד מודים לך שהגעת.

תודה רבה, ד"ר נגוסה. כבוד הנשיא שמגר, חבריי חברי הכנסת, עולים חדשים, גבירותיי ורבותיי, יש פן מסוים שאולי פחות דובר בו כשמדברים על העלייה של יהודי אתיופיה, על מבצע משה, שבעצם רבע מאותם עולים נספו בדרך. רבע. זה דבר עצום וזה אובדן אדיר ולא במקרה נקבע יום הזיכרון ביום ירושלים, שאין יותר סימבולי מהשאיפה והחלום לממש את מה שעבר במשך הדורות, להגיע לירושלים, ואותו היום נקבע כיום זיכרון לנספי עליית יהודי אתיופיה. צריך עוד יותר לצרוב את האסון הזה בתודעה של כולנו, כי המבצע הוא מבצע משמח ומשמח מאוד לראות את כולם פה, אבל צריך גם לזכור את אלה שלא זכו לממש באמת את חלומם, את ההגשמה האולטימטיבית שלהם כיהודים.

מה שאני רוצה לומר, טיטי, כולם דיברו על זה שאת מלכת יופי, אבל אני רוצה להגיד שאת קצינה בצבא, קצינה בצה"ל, לי זה מאוד חשוב שאנחנו נזכיר את זה. אני מתחברת מהמקום של השירות שלי בצבא, שירות ארוך שנים, בהיותי קצינת הח"ן של פיקוד הדרום מיינתי את החיילות הראשונות שעלו בעלייה הזו לקורס הקצינות ובאמת איתרנו את הבנות הראשונות לקורס קצינות של יחידות השדה, הקצינה ממוצא אתיופי הראשונה שהייתה בצה"ל ביחידות השדה. זה היה לפני 20 שנה בערך והייתה הצלחה עצומה. המגדלור הזה שכל אחת כמו טיטי וכמו האחרות וכמו הלוחמים שמשרתים ביחידות השדה, באחוזים ניכרים, הרבה יותר מאשר במגוונים אחרים של אוכלוסיות, צריך להדגיש את זה, זה מה שמביא את הגאווה, את גאוות היחידה, את גאוות הקהילה וגם את הנראות של הקהילה במקומות המשפיעים. אני רוצה להודות לכם, תודה עצומה על התרומה למדינה וכמה טוב שאתם בבית. תודה.

תודה רבה, חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו.

חברת הכנסת קסניה סבטלובה, חברת ועדת העלייה והקליטה תברך אותנו.

תודה רבה, חברים. חבריי חברי הכנסת, כבוד השופט. נפלא להיות פה איתכם ביום הזה ואני מאוד מתרגשת כי בשבילי זו גם הקדנציה הראשונה שלי בתור חברת כנסת. כפי שאתם שומעים מהמבטא, גם אני עולה ונפלא להיות פה עם יושב ראש הוועדה שלנו, אברהם נגוסה, מייקל אורן, גם הוא עולה, גם האחרים, אמנם לא עולים, אבל בני עולים, זו מהות המדינה שלנו. חברים, בנוסף לכל מה שנאמר פה אני רק אביע תקווה לכך שמי שנשאר עוד באתיופיה ורוצה לעלות, שיתאפשר לו להגשים את החלום הזה בקרוב, שיתאחדו המשפחות ושהעלייה הברוכה הזאת תימשך עד שאחרון היהודים האתיופים שרוצה להיות פה ומוצא את מקומו פה, הוא יבוא ויהיה איתנו כאן בבית שלו.

אני אסיים בסיפור קטן מאוד, סיפור אישי שמחזיר אותו לחודש אוגוסט שנת 91', היום הראשון שלי בישראל. אנחנו עלינו עם אמא וסבתא והביאו אותנו למלון דיפלומט בירושלים. באנו לשם כי לא היה לנו עוד מען לאן ללכת בישראל, אין לנו פה קרובים, אין לנו פה חברים, אנחנו לא מכירים אף אחד, הביאו אותנו למלון דיפלומט. זה היה כבר שעות אחר הצהריים, בין הערביים ככה ואני זוכרת היטב את התמונה הזאת, מורידים אותנו מהמונית, אנחנו יוצאים, דורכים לראשונה בירושלים ואני רואה מעגל של ילדים קטנים, שחומי עור, שרוקדים ושרים שירים בעברית. אני מסתכלת עליהם, כי הם כמעט בגילי, או קצת יותר קטנים, קצת יותר מבוגרים ממני, ואני באה אליהם, ככה עומדת מהצד, לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמי כי מי הם ומי אני ומה הקשר בינינו בכלל, כי מה לעשות שברוסיה לא כל כך ידעו על היהדות ועל העושר והגיוון שלה. אני מסתכלת עליהם והם באים אליי ומסתכלים עליי וככה מחייכים, גם הם לא יודעים כל כך עברית, מסתכלים עליי ואומרים לי 'שלום', וזו המילה היחידה שאני ידעתי. אז שנינו עמדנו ככה, עם הילד האתיופי וחייכנו ואמרנו 'שלום'.

אני חושבת שזו המהות של מדינת ישראל כולה. כל עלייה מביאה לפה יופי מדהים ועושר ותרבות ועלינו לדאוג כאן בכנסת הזאת כנבחרי ציבור לכך שהעושר הזה יתבטא על כל הגוונים שלו, שאנחנו נוכל באמת לשלב ולהשתלב ולגרום פה לאינטגרציה בלי לאבד את המאפיינים התרבותיים הכול כך ייחודיים לכל עלייה. אני שוב מברכת אתכם ותודה שבאתם לכאן, לכנסת ישראל.

תודה רבה.

אני מזמין את הקייס ראובן מנשה לברך את הקהל.

שלום לכולם, בעיקר לאוהדי ירושלים, לבני העדה, האוהבים של ירושלים, חג שמח. היום חג חנוכה, אני חושב שיש עוד נס אחד, איך קבעו את הכנס דווקא לעשות בחג החנוכה. יש לזה משמעות, זה אור נפלא. ביום כזה אני רוצה להגיד תודה לחבר הכנסת ד"ר אברהם נגוסה, לכבוד השופט, לחברי הכנסת, לאנשי הסגל, יהודי אתיופיה, אקדמאים, משפטנים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, נציגים וארגונים שונים מתלווים.

אני רוצה לומר לכם, כשהגענו לסודן, שאני זוכר את מקום הריכוז, המים שהיינו שואבים מהבור, האדמה של סודן, נפלו ילדים, קייסים, זקנים, אמהות. אני רוצה לומר לכם שלא באנו לירושלים לחפש אוכל, אלא היה לנו חלום להיות בארץ הקדושה, בעיר ירושלים, בעיר אבותינו אחרי 2,500 שנה.

אני רוצה לומר לכם, תודה לקייסים, למנהיגים הרוחניים, שבאנו לארץ ישראל בזכותם, הביאו דרך סודן ספרים שונים, תורת ישראל, כתוב עליה באמהרית, תורגם מעברית, אנשים חזקים מסרו את נפשם בעיר סודן, המכות, השודדים, והנה עברו 30 שנה. אבל כשהגענו לארץ ישראל לא הכירו בזהות שלנו, הקייסים המנהיגים היהודים והנציגים, שכבנו מול משרד הרבנות 60 יום ביום הכיפור כדי שיכירו שאנחנו יהודים לכל דבר. לא היה לנו מנוס, לאבותינו לא היה להם שום אתגר להיות אחורה אלא קדימה, הם מסרו את נפשותיהם ושמרו והפשיטו את המכנסיים, 'אמרו, נמות על דתנו', כבר אנחנו לא בסודן אלא בעיר ירושלים. כך הוכחנו.

אני רוצה לומר לפרופ' מיכאל קורינאלדי - - - אני לא יודע אם כבוד השופט שמגר היה, פרופ' קורינאלדי היה, שעושה את המשפטים, את ההלכה של יהודי אתיופיה, על ההיסטוריה של ד"ר פייטלוביץ, הראשונים, היהודים מסרו שהגיעו בהתחלה. אני רוצה לומר לכם כמה הנציגים מאוד מאוד מוכשרים במשך 30 שנה שעשו את המלחמה האמיתית ואחד מהם זה ד"ר אברהם נגוסה, לא התעייפו, גם לבוא לכנסת לקדם לובי, לשכנע מהמפלגות השונות, וכך אני רואה שיש אנשים בעלי השכלה בעדה, אפשר להיות גאים בהם, דוקטורנטים, ברשות השידור, במקומות שונים, עובדים בגאווה, משפטנים, חיילים לוחמים ביחידות מובחרות. אני רוצה לומר לכם, הגענו לארץ ישראל האמיתית בזכות שלנו, לא ביקשנו שום אוכל ושום עזרה, אלא הייתה לנו אהבה להגיע לארץ ישראל.

אני רוצה לומר תודה למוסד של מדינת ישראל, לאדוני, לד"ר גוטלמן, תודה רבה לך, בשם הקהילה שעשית את המבצע. אני רוצה לומר לך, כל הקהילה בכל בית כנסת נתפלל למען הבריאות שלך, תודה שהבאת אותנו, סייעת לנו. וחוץ מזה אני רוצה לומר לכם, כמו הראשונים, רחמים אלעזר ו - - - ועוד ועוד חברים, תראו, אני חושב שיש כמה בעלי השכלה אקדמאית ויש גם אנשי סגל בצבא, במלחמות של מדינת ישראל, הם נתנו את נפשם ונלחמים עדיין וגם יש עולים פה, זה לא קל להיות בירושלים עולה, אני עברתי את זה, ודרך אגב, הילדים שלי לא הזדקקו והם צברים, משפטנים, בכל מיני דברים שהם יצליחו.

אני רוצה להגיד לכולם, בעצם לעם ישראל, תודה רבה שהביאו אותנו לפה לישראל בתנאי אחד, אנחנו הגיבורים של מדינת ישראל, אף יהודי לא בא ברגל לארץ ישראל, רק אנחנו. תודה רבה לכם ואני מברך את הקייס שבא איתנו. היה לנו את העבודה של הקייסים, זה מאוד קשה, יום ולילה, אבל עזבנו את כל העבודה ובאנו לכאן. תודה רבה לכם.

תודה רבה, חג שמח. הקדוש ברוך הוא ישמור עליכם ועלינו, תודה רבה ליושב ראש ד"ר אברהם נגוסה, למר שמגר, כבוד השופט, לכל חברי הכנסת, לחברים היקרים שמשתתפים. הקדוש ברוך הוא ישמור עליכם ועלינו. כל מקום שיש יוזמה של עם ישראל הקדוש ברוך הוא עוזר, שם הוא נמצא, נסים ונפלאות. אנחנו בחג החנוכה, עם ישראל לא התייאשו, מעטים מול רבים עמדו, למה? יזמו, לא היו מוכנים להיות תחת שלטון זר, כך שהקדוש ברוך הוא עוזר.

יהודי אתיופיה, לא שכנעו אותם לבוא לארץ ישראל, אלא היה בתוך תוכם אהבת ארץ ישראל, ירושלים, תורת ישראל, כך האתיופים שמעו הרבה שנים. יזמנו לבוא לכאן לארץ ישראל והקדוש ברוך הוא עזר לנו למרות התלאות בדרך והמוות, כפי שכולם יודעים. יהי רצון שכל נדחי ישראל בכל מקום יבואו לארץ ישראל, אמן כן יהי רצון. חג שמח.

אנחנו עכשיו נזמין את טיטי איינאו. אנחנו מודים לך שהגעת.

שלום לכולם. האמת שאני מאוד מתרגשת להיות פה, זה יום חשוב לנו כעדה, בכלל למדינת ישראל. קוראים לי טיטי ואני נולדתי לפני 24 שנים בחבל גונדר שבאתיופיה. אמי העניקה לי את השם איטייש, שפירושו הביטי אל העתיד. אבי נפטר כשהייתי תינוקת ואמי נפטרה כשהייתי בת 11, היא כנראה ידעה שהיא לא תוכל להעניק לי עתיד ודאגה להעביר לי שעתידי תלוי רק בי. לאחר פטירתה עליתי לארץ עם אחי הגדול, שגדול ממני בשנתיים, גרנו עם סבא וסבתא בנתניה, שניהם כבר אינם בחיים.

הגעתי לפנימייה ולא ידעתי מילה בעברית. בזכות חברה ישראלית שישבה לידי בכיתה למדתי את השפה ושם עוצבה הישראליות שלי. התאהבתי בישראל עוד לפני שהגעתי אליה. מבחינתי מדובר באהבת אמת. בתוך ים הקושי ישראל הייתה ועודנה חוף המבטחים שלי. מבחינתי היא אהבת אמת, היא גם הזכות להעניק בחזרה וזה מה שאני מנסה לעשות ב-11 השנים שלי בישראל. הקפדתי להיות תלמידה טובה ולהצטיין בלימודיי כדי שחלילה לא אהיה נטל על החברה הישראלית. בצבא שירתתי כמ"כית טירונים עד לסמ"פ ומפקדת תחנה לקורס מ"כים כדי להוות דוגמה, להנהיג ולתרום.

ניגשתי לתחרות מלכת היופי של ישראל כדי שאוכל לייצג את העדה שלי ולהעניק לה הכרה חיובית בקרב הציבור ובקרב התקשורת. כיום אני סטודנטית לקיימות וממשל במרכז הבין תחומי. ניצלתי את בחירתי למלכת היופי של ישראל כדי להעניק בחזרה לילדי שכונת נאות שקד בה גדלתי. יחד עם שבועון לאישה וקרן נתניה גייסתי כספים בחו"ל כדי להעניק לילדי השכונה שלי חוגי העשרה ללא תשלום, חוגים שאני לא יכולתי להשתתף בהם כשהייתי ילדה.

אני אמשיך לעשות ולתרום ככל שביכולתי, אבל החינוך הוא באחריות המדינה, החינוך הוא המפתח להצלחה ולהשתלבות בחברה הישראלית, החינוך הוא המפתח לביטחון האישי ולביטחון הכלכלי. אני מצפה מהמדינה שלי שתעשה הכול כדי שכל ילדי ישראל יזכו לחינוך טוב יותר. אני מצפה מהמדינה שלי למגר את נושא ההפרדה בבתי הספר ולפעול לשוויון הזדמנויות. בני העדה שלי פועלים שנים ארוכות בצניעות, בענווה, בשקט ובלחישה. לשמחתי אני ובני דורי, שגדלנו בישראל, שפתנו עברית ושירתנו בצבא, אנחנו יודעים לדבר בקול ונעשה הכול על מנת שקולנו יישמע וקולנו ישנה את המציאות.

אני מלאת הכרת תודה למדינה שלי, אבל אני גם יודעת לעמוד על שלי, לשאוף, לרצות ולקוות. אני רוצה להיות שווה בין שווים ולא שחורה בין שווים. אני רוצה להביט אל העתיד שלי ואל העתיד שלנו עם תקווה, חיוך ולא בפחד. תודה רבה.

תודה. היא מודל לחיקוי, ילדה שעלתה כיתומה וגדלה פה והתחנכה והתקדמה והגיעה בזכות לאן שהגיעה ואני מאוד מודה לך. תודה.

חבר הכנסת מיכאל אורן, חבר ועדת העלייה והקליטה. בבקשה.

צהריים טובים, שלום. תודה רבה, כבוד היושב ראש, כבוד השופט, כבוד הקייסים, חברתי לסיעה, צגה מלקו, אם את שם, מכובדיי כולם. לטיטי אין מבטא, אבל אומרים לי שיש לי מבטא, מישהו שומע? אני לא שומע, אבל אתם שמעתם כמה מבטאים היום, בעיקר רוסים, שתי חברותיי וחבריי בכנסת. לכל עולה חדש למדינת ישראל יש את הסיפור שלו, את הסיפור שלה וכולנו יודעים שלעלות לארץ, להיקלט במדינת ישראל, לא תמיד כל כך פשוט. אבל אני לא חושב שמי שיושב על הבמה היום, יש לו סיפור או לה סיפור כמו שיש לכם. אנחנו לא הלכנו מאות ולא אלפי קילומטרים, לא היינו מטרה לחיות טרף, לא היינו מטרות לשודדי דרך, לא סבלנו ולא הגענו למקום שמבחינה תרבותית כל כך זר לנו, כל כך קשה להסתגל, מבחינת חינוך ותרבות וחברה. אתם עברתם כברת דרך שבעצם אין זולתה בהיסטוריה הישראלית. חשוב מאוד לציין את כל ההישגים שעליית העדה האתיופית למדינת ישראל.

חשוב לציין את ההישגים ואנשים כמו טיטי שבעצם הפכה להיות חלק כל כך חשוב מהמארג הישראלי, אבל אסור לנו, אסור לנו להתעלם מהבעיות שנותרו. במשך שנים רבות ועד היום הזה אני עוסק הרבה מאוד בהסברה, בהושטת יד לקהילות שונות ברחבי העולם, בעיקר בארצות הברית ובארצות הברית במיוחד לקהילה האפריקאית אמריקאית. מגיעות מדי שבוע משלחות מארצות הברית ובשנים קודמות אני חייב להגיד לכם, זה רגע של וידוי, כשהייתי עומד לפני קהילות כאלה ולפני משלחות הייתי אומר להם בגלוי, 'יש לנו הרבה בעיות במדינת ישראל, יש לנו פילוגים בין דתיים וחילוניים, בין יהודים וערבים, אבל תודה לאל אין לנו בעיה על בסיס גזעני בישראל, הנה, תראו את העלייה מאתיופיה, ונקלטו היטב'. אני חייב להגיד לכם, רגע של וידוי, עד ההפגנות אני לא הייתי מודע לעומק הבעיות פה.

היום אני פוגש אותן משלחות של אפריקאים אמריקאים בארצות הברית ואני אומר להם את האמת, 'לנו יש בעיה', ואנחנו חייבים להכיר בבעיה הזאת משום שזה ראשיתה של הדרך לפתור את הבעיה, אי אפשר להתעלם. אז חשוב מאוד להתגאות, חשוב מאוד לציין, אבל אנחנו חייבים להכיר בעובדה שיש לנו עוד כברת דרך. אני בתור חבר כנסת ואני מדבר בשמם של כל חבריי לבית הזה וגם בתור אזרח ישראל מן השורה, אני מסור, אני לא אוכל לנוח עד שאנחנו נפתור את כל הבעיות האלה, שבאמת כמו שטיטי אמרה, אנחנו אזרחים שווי זכויות, שווי מעמד ואנחנו כולנו ישראלים שווים בכל דבר. תודה רבה לכם.

פרופ' מיכאל קורינאלדי שנלחם, נאבק 50 שנה לעליית יהודי אתיופיה והיום גם מלווה את הקהילה גם בעלייה וגם בקליטה. הוא יושב ראש חבר הנהלת בהלצ'ין ויושב ראש ועדת איתור הנספים בעלייה דרך סודן. אני שמח להזמין אותך אל הבמה לתת לנו את הידע של הרבה שנים שעשית. תודה שהגעת.

תודה ליושב ראש הישיבה, אברהם נגוסה, ולנשיא בית המשפט העליון לשעבר. לי זה יום חג אישי, צריך גם להסביר מה קרה ב-20 שנה כי אברהם מדבר על 30 שנה לעלייה והוא מזכיר שאני פעיל 50 שנה ואכן זה נכון. היה בדרך, כפי שכבר הזכירו כאן, מאבקים לטובת העלייה של יהודי אתיופיה. כמובן הזמן קצר כאן מלספר את ההיסטוריה ואני אגע בנקודות אחדות. אי אפשר שלא להזכיר שמות, הזכירו כאן את יעקב פייטלוביץ, אחריו, אם נדלג תקופה מסוימת, צריך להזכיר את חזי עובדיה שהוא זה שמסר לרב עובדיה יוסף בשעתו מכתב על העלייה של יהודי אתיופיה, כי באותה עת מדינת ישראל עדיין לא פתחה את שעריה ליהודי אתיופיה. אחרי שהרב עובדיה יוסף הוציא פסק שיהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר ובמוסדות העלייה חייבים להעלות אותם התחילה התנועה למען העלייה של יהודי אתיופיה.

אני זוכר שלבים שונים מאוד מעניינים. פעם באתי לשר שלמה הלל, היה שר הפנים, שנים אחדות אחרי שהרב עובדיה יוסף זצ"ל פסק מה שפסק ואני שואל אותו 'מדוע לא התחלתם בעלייה?' ואני אומר לו 'מוכרח להיות לך הפסק של הרב עובדיה יוסף', אתם יודעים מה? הוא פתח את המגירה והוא אומר 'אכן, קורינאלדי, מצאתי ואני מתחייב לעשות כל מה שאוכל למען העלייה של יהודי אתיופיה', אבל לקח זמן מסוים, הגיע ראש הממשלה מנחם בגין והוא נתן את ההוראה 'הביאו לי את יהודי אתיופיה'.

דא עקא שבאותו שלב סגר מנגיסטו של אתיופיה את השערים של אתיופיה ואז הייתה החלטה מאוד אמיצה, זו הייתה ההחלטה של הקהילה, להתחיל ביציאת מצרים של יהודי אתיופיה. זו ממש יציאת מצרים. כמובן בלי העזרה של המוסד, שלא הזכירו כאן, ואני מבקש מהמוסד, אחרי 30 שנה, אל תשאירו את הדברים בסתרים ובמחבואים, יש לפחות, הייתי אומר, אני מכיר כ-15 פעילים מהמוסד, צריך להעלות אותם על נס ולהשאיר את שמותיהם. אפרים הלוי אכן היה המנחה, בשלבים מסוימים, אבל יש עוד מספר פעילים וצריך לנהל את הדבר הזה כי אחרי 30 שנה השקיפות יכולה להיות רק לתועלת וצריך להזכיר אותם.

אגב, הציבור גם לא יודע שמבצע משה זה רק הסיום של מבצע אחים. מבצע אחים זה מבצע שהתנהל עם פעילי העדה והמוסד החל מ-1979. היו מסלולים שונים למבצעים הללו, היה מסלול של ספינות, ספינת בת גלים, לאיזה כפר שעשו אותו כאילו כפר של דייגים בסודן, דרכו פעלו פעילי המוסד ומשם דרך הים הביאו אנשים רבים. הרקולסים במדברות של אתיופיה. כל זה קרוי מבצע אחים, וכשאני שואל את הציבור הישראלי 'אתה יודע מה זה מבצע אחים?' כולם יודעים מבצע משה. אכן, מבצע משה היה שלב אחרון, אבל במבצע אחים פלוס המבצעים האחרים הגיעו 16,000. במבצע משה 8,000, אבל בכל המבצעים 16,000, המבצע נמשך חמש שנים לפני מבצע משה וחמש שנים לאחריו, עד כמעט 1990 המשיכו לצאת היהודים דרך סודן בדרכים שונות, גם על ידי תכסיסים עם השלטונות הסודנים. אינני יודע מדוע הדבר הזה צריך להיות במחבואים. צריך להזכיר גם את בוש, שסייע למבצע משה בכל הכרוך בזה.

היה כרוך בזה גם כסף רב, עד היום לא יודעים מה הסכום שהוצא. אנחנו יודעים שבמבצע שלמה היה בסדר גודל של 35 מיליון דולר שהיו צריכים לשלם לשלטונות האתיופיים, גם במבצע משה הפעילות של ג'ורג' גוטלמן הייתה בהתנדבות וכל הכבוד, אבל מעבר לזה זה דרש משאבים אדירים ואכן יהדות ארצות הברית התגייסה. אנחנו פעלנו במקביל כאן בארץ ואנשים קצת כעסו עלינו, אמרו 'מה אתם עושים הפגנות?' גם הזמין אותי בזמנו אחד מאנשי המוסד ואמר לי 'תשמע, עכשיו מתנהלת העלייה, אתם עושים הפגנות?' כמובן שאנחנו הפסקנו את ההפגנות ברגע מסוים. אני לא חושב שזה פגע במבצעים של העלייה, להיפך, משום שהסודנים לא הבינו מה קורה, במחתרת, במחבואים, פעילות מבצע שלם צבאי לוגיסטי, מטוסים, ספינות, חיילים, שלדג, גם בני גנץ היה באתיופיה ועוד רבים אחרים ואת כל זה הם עשו במחבואים, ייתכן מאוד שדווקא העובדה שבחוץ, או בארץ, או בארצות הברית, היו כל הזמן הפגנות זה נתן להם להבין כאילו שלא מתנהל דבר. לכן אני לא חושב שהייתה הפרעה והיום כבר אפרים הלוי מודה שאיש לא הפריע לו. בהתנהלות צריך להיות שילוב של הפעולה הציבורית, של הפעולה הלוגיסטית צבאית ושל הפעולה המשפטית.

אני רוצה לומר לכם, הזכירו את זה כאן, אני הגשתי עבור יהודי אתיופיה 50 בג"צים וכולם עברו בהצלחה, במידה רבה בזכות נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, שישב בראש ההרכבים. זה לא היה עניין של חברות או ידידות, זה היה עניין של אמונה פנימית, שהוא האמין שחלקים בממסד שוגים ביחס ליהודי אתיופיה בכך שהם לא מקדישים את המשאבים, בכך שהם מדקדקים בנושא של הגיורים לחומרה ועוד ועוד. לצדו גם היה המשנה לנשיא בית המשפט העליון, שופט חשוב, השופט מנחם אילון, גם הוא כתב מאמרים ועשה מה שעשה, והרב מרדכי אליהו בשעתו והרב דוד חיים שלוש, שקיבל על עצמו את התפקיד. יחד עם זאת אני רוצה לומר לכם, ראובן מנשה הזכיר כאן את ההפגנה הגדולה, אבל צריך להזכיר את האבא שלך, הקייס איילין מנשה אבייצ'וב. קייס ששומר על המסורת והוא היה הראשון בבג"צ שהוגש אחרי ההפגנה, כי מה קרה אחרי ההפגנה? נחתם הסכם והמדינה לא קיבלה את ההסכם, אז היה צורך בבג"צ והקייס, אני קראתי לו הרב, ואני מציע לציבור שמהיום אנחנו נקרא לקייסים, הקייס רב, או הרב קייס - - -

ובכן, אני רק רוצה עוד נקודות אחדות ואתה כמובן תעצור אותי כשצריך. יש גם מחלוקת על מספר הקורבנות של מבצע אחים, מבצע משה וכו'. בעדה יש מסורת שמדובר ב-4,000 קורבנות. זה קורבן שאף קהילה לא הקריבה כדומה לו במבצעי עלייה. יש כאלה שאומרים שזה לא 4,000 זה 1,500 או דומה. אני יושב בראש הוועדה שמאמתת את הנספים. נכון שהמספרים בינתיים עוד לא הגיעו אלינו כולם, אבל אנחנו מקדשים את המסורת של 4,000 ואכן באנדרטה בהר הרצל כתוב 4,000 קורבנות ואיש לא יכפור במספרים האלה אפילו אם יש בהם מקצת אגדה, הרי כל מדינת ישראל היא אגדה. לא היה בהיסטוריה המודרנית נס גדול יותר מהעלייה של יהודי אתיופיה, מראשיתה ועד תומה.

לפני שאסיים אני רוצה להזכיר לכם עוד נס אחד. אני מסתכל על השלבים השונים, אני מקווה שמישהו יבוא פעם ויתעד את הדברים. אני רואה שורה של נסים לאורך כל המערכת של העלייה הזאת. אחרי מבצע משה התחילו ההפגנות בארץ, אתם יודעים, והגענו לבית המדרש לרבנים בבית וגן. הרבנות הראשית עשתה אסיפה גדולה של כל רבני ישראל, היו שם כ-500 רבנים, זה היה בית מדרש לדיינים ושם, תתפלאו לשמוע את מי הם הזמינו כמרצים. הם הזמינו כמרצים את הרב עובדיה יוסף זצ"ל, הזמינו את הרב אליהו אביחיל ז"ל, שהוא פעיל גדול למען הקבוצות היהודיות השונות, הזמינו את הרב יוסף הדנה, לתת לו את הכבוד בתור עדה, והזמינו אותי. כל רבני ישראל עומדים ושומעים אחד אחד את ארבעת האנשים האלה אומרים שיהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר, מה הדרישה הזאת של הגיור לחומרה? אחד אחד, כל הארבעה, עומדים רבני ישראל. אומרים, 'לא הבאתם מישהו מתנגד או דבר כזה?' הנה, נס גדול, של הרבנות הראשית, פה אחד כולם אמרו מה שאמרו.

אני אסיים בזה שאני אומר עדיין המלאכה רבה. אברהם נגוסה, מנחם ולדמן, השופט שמגר, אנחנו לא נרפה עד שלא יבוא אחרון יהודי אתיופיה ובלתי נידח ממנו נודח.

תודה רבה, פרופ' מיכאל קורינאלדי.

אנחנו עכשיו נשמע סיפור. יכול להיות, אני מאמין, שהיו באחד המטוסים של מר ג'ורג' גוטלמן, תמר יוסף, שהיא עלתה בגיל 14 לבד, בלי הורים, התקדמה פה בארץ והיום היא עוסקת בחינוך ואמא של חייל גולני.

קודם כל אני מאוד מתרגשת. אני מברכת את ד"ר אברהם נגוסה ואני מברכת את כל הקהילה, את כל האורחים, שבאתם היום לציין את המבצע שלנו. אני מאוד מתרגשת, במיוחד ביום הזה, כי אני חגגתי את חג החנוכה בשבוע שהייתי בארץ, זה החג הראשון שחגגתי אותו בארץ ישראל.

אז ככה, העלייה שלנו, איך עליתי לארץ? זה התחיל באתיופיה, בבית ספר בשעות הבוקר, בשעה 10:00 כמובן אחרי שהתארגנו היה אוטובוס לכיוון מסוים. יצאנו בהפסקה, קפצנו מעל הגדר, ברחנו, מהר מאוד הורדנו את התלבושת ועלינו לאוטובוס. עלינו לאוטובוס, נסענו כמה שעות טובות עד איפה שאפשר באוטובוס ואחרי זה הלכנו ברגל כל הערב, בלי אוכל, בלי כלום. היה לנו מה שאמרו לנו, זוג נעלי ספורט, נעלי בית ומסטיקים, אקמול. זה מה שהיה לנו בתיקים. הגענו לכפר, התארגנו, שבוע שלם לקח לנו לבשל דברים יבשים, גרגרי חומוס, כל מיני גרגרים למיניהם ויצאנו לדרך.

הלכנו ברגל שלושה שבועות. יוצאים בירח מלא, הולכים בלילה בשבוע הראשון, כדי שלא יתפסו אותנו. אם תופסים אותנו זה לבית סוהר, בית הסוהר של אתיופיה לא קל. היינו צריכים ללכת בלילה, ביום התחבאנו ביער, ככה הלכנו בשבוע הראשון. שבוע אחרי זה אפשר ללכת גם ביום וגם בלילה, אבל אי אפשר ללכת ביום כי חם. ככה הלכנו שלושה שבועות והגענו לגבול סודן. שילמנו המון כסף למדריכים של הדרך, בסוף היום מדריכי הדרך חזרו ואנחנו נשאר לבד, חצי יום לפני הסעודה. המלווים האלה חזרו כשודדים כי הם ידעו מה יש לכל אחד. הם חזרו כשודדים, כמובן לא ידענו, הם התחילו לשדוד אותנו. לא רק לשדוד, גם לקחת בנות. בחרו כמה בנות בצד, בשביל לקחת אותנו, אני לא ידעתי אז, אחת מהם זה אני והתחילו לקחת מה שיש לי, שעונים, זהב, כסף, שטפו מים, לקחו את האוכל, כל מה שהם רצו עשו.

לא יודעת מאיפה נכנס לי הביטחון הזה, היו לי שתי מחברות, מחברת מדעים ומחברת אנגלית ותעודה של כיתה ח', עם זה יצאתי, והם לקחו לי את זה. וקמתי, ואחד אומר לו 'תירה בה', והשני אמר 'תן לה לדבר, מה היא יכולה לעשות?' קמתי ואמרתי, 'תשמע, המחברות האלה בשבילך זה להדליק מדורה יום אחד, בשבילי זה כרטיס כניסה לאמריקה', אסור להזכיר ישראל, 'אני אתן לך', הוא נתן לי. בתוך המחברת היו לי במעטפות כסף. 200 ביר, זה המון כסף, שהציל אותנו שבוע שלם לפחות. עם זה הגעתי לסודן.

כך הגענו לסודן ושנה שלמה לקחה לנו הדרך, המטוסים נתקעו, כל הסיפור שהיה והגענו לארץ אחרי שנה שלמה. בדרך מתו הרבה אנשים. שני האחים של אבא שלי, שהם היו העוגן של המשפחה, אחות של אמא שלי עם ארבעה הילדים שלה. המון אנשים מתו. אחותי הגיעה גוססת. הגענו לארץ איכשהו. תתארו לכם בסודן כמעט שנה היינו שם, יום אחד לא התייאשתי, יום אחד לא אמרתי 'אני אלך הביתה'. אני מתרגשת ומתפלאת מחדש כל פעם שאני מספרת מאיפה הכוחות האלה היו, יום אחד לא נשברתי.

הגענו לארץ, נקלטנו בפנימיות כי אנחנו בלי הורים. רק שש שנים אחרי זה הגיעו ההורים שלי ולמדנו בפנימייה. אולפן כמו שצריך שנה ראשונה. ההלם הראשון שהיה, שהגענו ארבע הבנות הטובות מתוך 130 נבחרנו להיכנס לכיתה רגילה עם ישראלים. ארבע בנות, שתיים בכל כיתה, אני נכנסת עם החברה שלי ללמוד עם הישראלים בכיתה. ההלם הראשון, כל הכיתה יצאה מהכיתה והם לא רצו ללמוד עם השחורים. זה היה שבר, שבר ענקי שהיה לי. בכיתי, איך שהוא נעשה, סילקו ילדים, השלימו בינינו, נכנסתי. ההלם השני שהיה לי, אני הייתי תלמידה מצטיינת בכיתה במיוחד במתמטיקה, כי אין צורך בעברית, נכנסתי, קיבלנו ציון הכי גבוה, היה מבחן קשה, 70, שני ילדים קיבלנו, אחת ישראלית, אחת אני. כשקיבלנו את הציונים המורה אמרה 'יש מצטיינת אחת והשנייה העתיקה'. מי זאת שהעתיקה? זאת האתיופית. הלם. בכיתי, יצאתי מהכיתה. נשברתי ולא רציתי ללמוד בבית הספר הזה.

התעקשתי, עברתי לימין אורד, שם סיימתי בהצטיינות, יש לי 33 נקודות בגרות, עם 91 ממוצע, עכשיו אני בעלת תואר שני, אני מגשרת בבית ספר, אני מנחת קבוצות, למדתי גם הנחיית קבוצות, אני עושה סדנאות הורים, העצמת נשים, עצמאות הורים, העצמה של נערים ונערות, לא עושה אפליה, גם לנערים, כיתות י"א-י"ב, אני מכינה אותם לצבא, אני מלמדת המון דברים, גם בינו לבינה, איך לכבד אישה, שוויון, כל מה שאפשר. אני כל כך נהנית. בשעות הבוקר אני מגשרת בבית ספר. סיפור קצר, שתי דקות, אני שואלת את עצמי למה אני מגשרת, למה לשם?

אני אספר לכם סיפור קצר. ילדה אחת בכיתה ו' מפריעה, היא משתוללת בחזרות של מסיבת הסיום. המורה אמרה לי 'תיקחי אותה לשיחה, היא כל כך מפריעה לי', אמרתי 'טוב', לקחתי את הילדה, אמרתי לה 'למה את מפריעה?' היא מפריעה רק במסיבת פרידה, ביום הזיכרון, דברים עצובים, היא לא מסוגלת להיות שם. שאלתי אותה למה, היא לא סיפרה לי, אמרתי לה 'אני יכולה לנחש?' היא אמרה לי 'כן', 'העצבות הזאת נגרמת לך ממשהו מהעבר שלך?' היא אמרה לי 'כן' והתפרקה בבכי. היא בכתה המון זמן, שאלתי אותה למה, כי הילדה הזאת, אמא שלה נרצחה על ידי אבא שלה וכל דבר שקשור בפרידה עושה לה רע. אני טיפחתי את הילדה הזאת, עשיתי סדנאות בקבוצה איך להתמודד עם כאבים, אין לברוח, והילדה הזאת לא נשארת דקה לבד, היא מפחדת, ועברתי איתה תהליך איך להתמודד, גם להיות לבד, וגם להתמודד איך להיות בחברה. אם אנחנו לא שם אף אחד לא יודע את הסיפורים שלהם.

את הסיפורים שלי עיבדתי רק בלימודים שלי בהנחיית קבוצות, עד אז זה נשאר. 30 שנה החוויות האלה היו איתי. לכן מאוד חשוב שהקהילה שלנו תתקדם, נעבוד עם הקהילה שלנו, נדרבן את כל הילדים, נעצים את ההורים, זה מה שיעשה לנו את השינוי. תודה רבה.

תודה רבה. אני לוחץ דוברים מכיוון שהזמן רץ והגיע אלינו כבוד השר, המשנה לראש הממשלה וגם שר הפנים, מר סילבן שלום. אני מאוד מודה לך, כבוד השר. אני מבקש בהזדמנות זו לברך ולהודות לך, אדוני השר, על החלטת הממשלה להעלאת שארית יהודי אתיופיה. היום, ביום הזה שאנחנו מציינים 30 שנה לעליית יהודי אתיופיה למדינת ישראל אתה ממשיך להשלים את המלאכה ולכן אני מאוד מודה לך שלקחת את היוזמה, הבאת להחלטת הממשלה. כמיטב ידיעתי זו החלטת ממשלה שהתקבלה בממשלה פה אחד, ללא התנגדות, וזה בזכותך, תודה רבה. אני מזמין אותך לברך את הקהל.

תודה רבה לך, אברהם נגוסה, יושב ראש ועדת העלייה והקליטה, אני רוצה לברך גם את נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט מאיר שמגר, שגם היה אצלי במשרד לפני מספר חודשים ודיבר איתי אודות הנושא הזה.

אני מחויב להעלאת יהודי אתיופיה כבר שנים רבות, עוד מהתקופה שהייתי שר האוצר, וזה כבר לפני 15 שנים, אבל היה מצב כמעט בלתי אפשרי. שלושת המשרדים שנוגעים בהעלאת יהודי אתיופיה לא אהבו את הרעיון, כל אחד וסיבותיו עמו. משרד האוצר, כי זה עולה כסף, משרד הפנים כי צריך לעבור על כל הרשימות ולבדוק וזה המון המון עבודה ומשרד הקליטה, כי זה מגיע למרכזי קליטה בניגוד לקליטה ישירה ששם עולה נכנס בשדה התעופה, יוצא ולא נודע כי בא אל קרבו. זה לא נבע מחוסר רצון להביא את האתיופים או מגזענות, פשוט כל אחד והשיקולים שלו.

עוד כשהייתי שר אוצר פעלתי בעניין. כשר חוץ יצאתי לאתיופיה, הגעתי גם לאדיס וגם לגונדר. באדיס, דרך אגב, אברהם, כשנכנסתי שם למשרד החוץ, חקוק שם על הקיר בכניסה 'בניין זה נבנה על ידי סולל בונה', בעברית. אף אחד שם לא יודע לקרוא מה כתוב שם, אבל זה נבנה על ידי סולל בונה וזה היה ביקור ראשון של שר חוץ באתיופיה אחרי 41 שנים. מאז גולדה מאיר שהייתה שם ב-63' אני הייתי שם ב-2004. הייתי שם בגונדר וראיתי את המצב הקשה שאנשים גרים שם באוהלים ולצערי הרב התחושה והמראות לא עזבו אותי, כאשר הילדים ממש מחזיקים לי כאן בשרוול רק כדי שאני לא אלך בלי לקחת אותם והבאנו את זה לכאן וסיכמנו עם ראש הממשלה שרון. היו אז 24,000, אמרנו 1,000 בחודש ובשנתיים נגמור את זה. היו החלטות של 1,000, אחרי זה זה ירד ל-600, אחרי זה ירד עוד פעם ל-300 ולצערי הרב זה היה טיפין טיפין.

אנחנו כמשפחה מאוד מחויבים לרעיון, אשתי הייתה בכל ההפגנות בקרית מלאכי ובמקומות אחרים כנגד הקיפוח של יהדות אתיופיה והבת שלי חזרה לאחרונה מארבעה חודשים בגונדר, שם היא הלכה להתנדב למען הקהילה.

אני יכול לומר שאלמלא המחויבות של אברהם היה מאוד קשה לעשות את זה כי הבעיות הן לא רק מול משרדי הממשלה. אני חייב להגיד את זה ואולי לא יאהבו את זה כאן, אבל הבעיות הן גם בתוך הקהילה עצמה. כמה באו אליי ואמרו לי 'בשום פנים, הם לא יהודים, לא צריך להביא אותם. אסור' ואני מדבר על אנשים בקהילה, לא על אנשים מבחוץ, ו'למה מביאים את אלה ולא מביאים את אלה?' לכן היה צריך כאן הרבה נחישות והנחישות הזאת שהפגין אברהם, יחד עם דודי, יחד עם התמיכה החזקה של כבוד הנשיא שמגר הצליחה להביא אותנו לקבל החלטה ברגע הנכון, שזה רגע אישור התקציב. כמובן חברים טובים כאן עזרו וסייעו, אבל הידיעה שהתקציב הזה יעבור רק אם נביא את יהודי אתיופיה כמובן סייעה.

אנחנו התחלנו בהליך מזורז. אמנם זה לוקח זמן, כי צריך להבין שרובם נדחו בעבר, אם לא כולם. חוץ מקבוצה מאוד קטנה בקשתם להגיע נדחתה ולא אושרה על ידי אותה ועדה מיוחדת ועכשיו צריך לעשות את זה מחדש, אבל אני יכול לומר שיש כרגע מחויבות אמיתית, גם של ראש הממשלה בנימין נתניהו, גם של שר האוצר, גם של שר הקליטה וגם שלי וביחד אני בטוח שנעשה זאת ונעשה זאת בשמחה רבה ובאהבה גדולה.

אני בעד הבאת היהודים מכל העולם, גם אם צריך לגייר אותם וצריך אין הדבר מוריד כהוא זה. אם יש דבר אחד שהציונות מצליחה בו לאורך כל השנים במאבק שלה מול האויב הוא בהבאת יהודים. אין דבר שמרגיז יותר את האויב מאשר הבאת יהודים נוספים פה לישראל. גם מחבר העמים, כשהגיעו, לא כולם היו יהודים, צריך להגיד את זה ביושר, אז הם לא סייעו למדינה? הם לא סייעו לכלכלה? הם לא סייעו לתרבות? הם לא סייעו לאמנות, הם לא סייעו בצבא? אותו דבר יהודי אתיופיה. כשאני שומע אותך אני כולי התרגשות, מהסיבה הפשוטה, כי המצב שאת מתארת היה מצבם של רבים במדינת ישראל עד תחילת שנות ה-90, שלא ניתן היה להיכנס לאוניברסיטה בכלל. היו 100,000 סטודנטים בלבד ולא היה מקום לסטודנט ה-100,001. בטענות שונות ומשונות מנעו מכל אנשי הפריפריה את האפשרות להיכנס והיום יש למעלה מ-300,000 סטודנטים. מי הם אותם 200,000 סטודנטים? כולם אנשים שבסופו של דבר לא יכלו להגיע ובגלל שדחפנו את העניין ובגלל שלחצנו ואפילו כופפנו ידיים מדינת ישראל הרוויחה. בסופו של דבר האנשים האלה הם הרבה יותר מועילים כאזרחים, הם הרבה יותר תורמים לחברה וזה מאפשר לכולם גם להגשים את עצמם, במקום שיירדו מהארץ ויחפשו במקומות אחרים.

בימים האלה, ותעזור לי גם בזה, כי אתה יושב ראש ועדת העלייה והקליטה, אני יוצא לקולומביה. יש שם את אנוסי ספרד, קבוצות האנוסים, אלה שהיו יהודים בספרד ובגלל האינקוויזיציה נאלצו להמיר את דתם. גם לקולומביה וגם לאל סלוודור. בסופו של דבר, כל מי שרוצה לחזור לחיק היהדות צריך לעשות את זה, צריך לתת לו את האפשרות. אנחנו גם נביא בקרוב קבוצה נוספת של בני המנשה, שמגיעים מהודו, כי כולנו אחים, כולנו יהודים, כולנו צריכים לחיות כאן בארץ ישראל ללא שום הבחנה, ללא שום הבדל. לכולם מגיע לחזור לארץ אבותיהם, לכולם מגיע לחיות כאן בהגנה וברווחה. מה היה היהודי עד לפני 70 שנה? כלום, אבק אדם, שאפשר היה לדרוס אותו ואפשר היה לרמוס אותו ואפשר היה להרוג אותו כי לא היה לו שום הגנה, כי לא הייתה לנו מדינה. המדינה הזאת היא חזקה רק בזכותכם, בזכות העולים שמגיעים לישראל ויכולים להגן עליה.

אני יודע כמה עברתם בדרך, כמה אנשים נפטרו בדרכם לסודן. כאן ההזדמנות לברך אותך פעם נוספת, אדוני, על זה שהעמדת את המטוס לרשות אותם עולים, את צי המטוסים, הודות ליצחק שמיר ז"ל, שהיה זה שהוביל את הרעיון להביא את יהודי אתיופיה לכאן. המורשת שלו הייתה מורשת עלייה שאפשרה לו גם להביא את יהודי חבר העמים, כי בתקופה שלו הגיעו גם יהודי חבר העמים, התחילה העלייה. אנחנו כולנו מחויבים לדרך הזאת. אז יש היום קונצנזוס מלא בממשלת ישראל, זה התקבל פה אחד, כולם הרימו יד בעד ההצעה. עכשיו אנחנו עוברים ליישום ולא יהיו פה הנחות ולא יהיו פה תרגילים, אנחנו נעשה את הכול כדי לפעול ליישום ההחלטה הזאת. ברוך ה' שזיכני להיות שר הפנים בתקופה הזאת כדי שאני אוציא את השסתום, אשחרר אותו, כדי שאוכל להכניס בשער באופן חופשי, אמיתי, לגיטימי, את כל יהדות אתיופיה, בעזרת ה', שתבוא למדינת ישראל. תודה רבה ויום טוב לכולם.

תודה רבה, כבוד השר.

הגיע בחזרה חבר הכנסת מוטי יוגב, חבר ועדת העלייה והקליטה, תודה רבה לך.

מכובדיי כולם, לא אאריך כרגע. ברשות היושב ראש, חבר הכנסת אברהם נגוסה, אני אומר דברים קצרים, וגם ברשות ג'ורג' גוטלמן ורעייתו והבנים והרב ולדמן וכל הפעילים כולם, הקייסים. לא באתי להאריך בדברים וכשיצאנו יצאנו לשתי ועדות נוספות, הוועדה לזכויות הילד בעניין איזה טיפול רגיש ולוועדת החינוך בעניין טיפול במוגבלויות שונות של חירשות, ולכן ככה בעבודה מקבילה, שהבוקר היא כולה חברתית. אני גם חבר ועדת חוץ וביטחון, אבל הבוקר שום דבר לא היה בביטחון, רק סוגיות חברתיות.

בתמצית ובקצרה מאוד גדולה. אמרתי כבר פעם שאני חושב שהעדה האתיופית לעם ישראל חיזקה בנו שלושה דברים, את אחדות ישראל, האחדות של כל שבטי ישראל ואת הערבות ההדדית, שפה גם שמענו את ההתעוררות של משפחה אחת, אבל אני זוכר את ההתעוררות הזאת של כל טייסי אל על, את כולם החזירו לארץ במבצע שלמה מכל מיני מקומות ושל כולנו, כל מי שקראו לו, בהתרגשות גדולה. כשאני מספר את זה, גם אנחנו בכינו. כך אנשי ביטחון וכך אנשים אחרים, כולם רצו להיות שותפים לזה. את אחדות ישראל, את הערבות ההדדית ואת נצח ישראל, כי זו גלות שעוד 500 או 1,000 שנה עוד קודם שאנחנו התגעגענו לארץ אתם כבר התגעגעתם ומשכתם את הגעגוע הזה עוד יותר ואת ירושלים ואת התפילות ואת ההר סיגד וברוך ה' אתם פה, וכפי שאמר השר, המאמצים של חברי, חבר הכנסת אברהם נגוסה, להביא גם את כל שארית הפליטה לכאן להתאחד עם המשפחות ולהתאחד עִם עם ישראל.

הקשיים גדולים, הסיוע היה רב ועוד יהיה, אבל נדמה לי שהעדה האתיופית נמצאת כרגע בנקודה שגם התרומה שלה מתחילה להיות ניכרת וגדולה. אנחנו רואים את הניצנים. אם אני הרבה שנים בצבא, כסגני אלוף ובעזרת ה' אלופי משנה ואולי גם רמטכ"ל אתיופי ראשון, כפי שאמרו פעם על הרמטכ"ל התימני הראשון - - -

עוד לא הגיע.

יגיע, פרסי כבר היה. בעזרת ה'. כך באקדמיה וכך בחינוך וכך בעוד דברים. אין לי ספק, כמו שבחנוכה כל יום מוסיפים והולכים, נר אחד, שני נרות, כך ההלכה, מוסיפים אור, כך אין לי ספק שהעדה האתיופית כרגע ניכרת יותר ויותר ומוצאים יותר ויותר אנשים בעמדות מפתח והם יביאו את כל העדה אחריהם. בעזרת ה' העדה תוסיף ותביא אור למשפחות שלכם, לעדה כולה, לעם ולמדינת ישראל כולה. תודה.

תודה רבה.

הזמן שלנו מתקדם. אני מזמין עוד צעיר שכצעיר הלך דרך סודן בלי משפחה ועלה לישראל ובארץ הוא למד והגיע להיות מנכ"ל הפרויקט הלאומי האתיופי, זה מר רוני אקלה.

צהריים טובים, תודה רבה, כבוד יושב ראש ועדת העלייה והקליטה, ד"ר אברהם נגוסה, חברי כנסת, קהל נכבד. אני עליתי לפני מבצע משה. אני גדלתי בכפר, למדתי בכפר, סיימתי יסודי, אחר כך סיימתי תיכון בגונדר ועבדתי בעבודה מאוד מאוד מצוינת בממשלת אתיופיה, במשרד שנקרא - - - אבל באותו זמן ההורים שלי שגידלו אותי אמרו לי שהארץ שלי היא ארץ ישראל, ירושלים, לכן הבשורה הגיעה. כשהבשורה הגיעה אמרו שאנחנו צריכים לעלות לארץ ישראל. שאלתי שאלה ראשונה, איך עולים לארץ, האם יש מטוס, האם טסים לאדיס ומשם לארץ? אמרו לי לא, לסודן. שאלה, סודן זה ארץ אויב, איך אנחנו יכולים להגיע? אז אמרו, אל תדאג, יש מכתב שהגיע אלינו, אנשים שהגיעו לסודן והגיעו לארץ. אז אמרתי, אין בעיה, החלטתי ביום אחד לעזוב את הכול. עזבתי את הכול וחיפשנו מורה דרך. באותו זמן לחפש מורה דרך זה לא היה קל ולהאמין במורה הדרך שיוביל אותנו לסודן גם לא קל, אבל למזלי היה בן דוד שלי שהגיע והוא הוביל אותנו יחד עם מישהו, מורה דרך, לסודן.

בדרך הדוד שלי חזר לאתיופיה, אחרי שהוא חזר מורה הדרך השני אמר שסודן זה קרוב, אתם יכולים ללכת ברגל, הוא נתן לנו חמור והבן שלו. שמחנו שסודן זה קרוב והתחלנו ללכת. באמצע הדרך השודדים באו ולקחו את הכול. עכשיו אין אוכל, אין שתייה, אין כלום ואנחנו לא יודעים כמה זמן נשאר לנו להגיע לסודן. בסופו של תהליך הבחור שליווה אותנו לא ידע את הדרך ואמר, אני לא יודע את הדרך, אבל היה לנו מזל, החמור שהיה יחד איתנו, הוא היה כמה פעמים בסודן והתחיל להוביל אותנו לסודן. עכשיו תדמיינו לעצמכם, אנחנו הולכים לארץ ישראל, מורה הדרך שלנו הוא חמור ואנחנו הולכים למדינה שנקראת מדינת אויב, שזה סודן.

בסופו של דבר הגענו לסודן. אני שנים מספר, אנחנו הלכנו לסודן, היינו בסודן, זה נשמע משפט קל מאוד, אבל שתדעו לכם, המשפחות שיצאו מהכפר, כל המשפחות, זקנים, מבוגרים, ילדים, נשים בהריון, נשים שילדו, בדרך חלקם נפטרו. כשהגיעו לסודן מה חיכה לנו? לא משהו כמו בארץ כשהגענו, חיכה לנו מחלות, אנשים מתו במחלות. מה שאמרו כאן, 4,000, אני אומר לכם, אני במו עיניי ראיתי אנשים שמתו ואני קברתי שלושה אנשים. אם תשאלו אותי היום איפה קברת אותם, אני לא יודע, זה קבר כמו שאומרים, קבר שלא יודעים איפה נקבר, יש הרבה אנשים שנקברו כך. ילדים שנולדו ונפטרו ונזרקו לשירותים. אני אומר לכם, דברים קשים ואיומים אנחנו עברנו כאן, אבל היה לי מזל ובסופו של תהליך עליתי דרך פריס ואני מבין שיש אנשים טובים שעשו את המהלך הזה.

ואחרי שעליתי לא נשברתי, התחלתי ללמוד עברית, הלכתי לאוניברסיטה, סיימתי תואר ראשון, הלכתי לצבא, הייתי קצין בריאות נפש, אחר כך הייתי שותף לעלייה של מבצע שלמה. אחר כך סיימתי תואר שני והיום אחרי שעברתי כמה תפקידים אני מוביל את הנושא של סיוע בחינוך לילדים שעלו ושיוכלו להיות שווים בין שווים, כמו כל ילד ישראלי. לכן אנחנו מסייעים בסיוע לימודי, בהפעלת מרכזי נוער ובהעצמת הקהילה.

אני יכולתי לספר לכם הרבה מאוד דברים, אבל היות שהזמן קצר אני רוצה להודות לד"ר אברהם נגוסה, שיזמת את הכינוס הזה ובהזדמנות הזאת אני מודה לך.

תודה. אני רוצה להזמין עוד מודל לחיקוי, יושב ראש נציגי הארגונים של יוצאי אתיופיה ומנכ"ל עמותת טבקה, מר פנטהון אספה דויט.

שלום. זה מאוד מרגש להיות פה, חבר הכנסת, יושב ראש ועדת העלייה והקליטה, יישר כוח על היוזמה ועל העשייה שלך, חברי כנסת, קהל נכבד, אדוני, מר גוטלמן, ברוכים הבאים. אני לא הלכתי דרך סודן, אבל משפחתי הלכו דרך סודן ואני לא רוצה להיכנס לזה כי דובר על זה רבות. אנחנו יודעים, יוצאי אתיופיה, יהודי אתיופיה סבלו רבות במשך אלפי שנים ולו רק לשמור על הזהות היהודית שלהם. הם עברו תלאות, רדיפות, בתוך הכפרים שלהם, נמנע מהם מלהחזיק באדמה והם נקראו בשמות כמו קאילה בודהה, זה אומר אנשים שעושים עין הרע לאנשים. את כל זה הם עברו כדי לשמור את היהדות שלהם והם העבירו אותה מדור לדור במשך אלפי שנים. לא רק זה, החלום שעבר מדור לדור היה שיום אחד אנחנו כיהודים נגיע לארץ ישראל, לירושלים, ונהיה כמו כל יהודי חופשי. הדרך לירושלים הייתה קשה מאוד, כמו שסופר, אלפים נספו בדרך לסודן ותינוקות שנזרקו לתוך השירותים מפחד שלא יכירו ושלא יידעו שהם יהודים, הם הגיעו הנה לארץ ישראל, הארץ המובטחת.

אבל הנחישות ששמרו עד שהגיעו הנה התנפצה להם. לצערי, עם כל הדברים היפים שקרו, יש כאן הרבה מאוד אנשים, ראינו בעליות השונות, אנשים שמסרו את נפשם כדי לקלוט את יוצאי אתיופיה, שנרגיש יותר טוב בארץ, אנשים טובים שעשו מאמצים, אבל עם הזמן גם התגלו קשיים לא פשוטים ליוצאי אתיופיה. אנחנו עוברים את זה יום יום, דברים בסגנון של אפליה וגזענות, אבל אל לנו, יהודי אתיופיה, אנחנו במדינה שלנו, זאת הארץ שלנו, ואנחנו לא צריכים לוותר, אף אחד לא עושה לנו טובות. אלה שעזרו, אלה שנתנו לנו להיות פה, אלה אנשים טובים, דברים יפים בהתגלמותם כאן במדינת ישראל, יהודים שעזרו ליהודים.

אנחנו, כמו שההורים שלנו לא נרתעו מהקשיים שהם עברו, ממשלות, השכנים, אנשים שגרו איתם, כאן גם אנחנו לא צריכים לוותר בקלות, כי עלינו מוטלת האחריות בעיקר. יש לנו אחריות לקבוע את הגורל שלנו, מה יהיה הגורל שלנו כאן במדינה שלנו. נכון, אנחנו צריכים להילחם בתופעות של אפליה וגזענות, בדרכים חוקיות, אבל אנחנו צריכים להתעצם, לקבוע ולראות מה אנחנו רוצים לעשות. לא תמיד אנחנו צריכים להשליך את הקשיים כלפי החברה, החברה קובעת, הממשלות קובעות, לצערי יש כל הזמן שתכניות עולות ויורדות, תכניות ארציות, כמו למשל אני צריך לציין את הדרך החדשה שבאה לגזול כמה מההטבות של יוצאי אתיופיה בכך שבאים ואומרים שיוצאי אתיופיה צריכים להשתלב ולא צריכים הטבות מיוחדות. זה פוגע בנו, למרות ה-30 שנה אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עדיין צריכים את ההטבות המיוחדות. בעיניי אנחנו כן צריכים לשמר את ההטבות האלה ולקבוע, יש דברים שאנחנו זקוקים יותר מאנשים אחרים. נכון, יש התקדמויות, כמו שצוין מקודם, אקדמאים, רופאים, מהנדסים, אני בעצמי מהנדס בוגר הטכניון ואני גאה לשרת את העם שלי ואת הקהילה שלי במה שאני עושה וגם אני שירתתי את המדינה כיוצא אתיופיה, ישראלי לכל דבר, בשליחות לאומית עם קרן היסוד חמש שנים בסידני אוסטרליה והייתי שליח מצוין.

אנחנו צריכים להסתכל על כך, זו המדינה שלנו, אנחנו צריכים לשרת אותה ואנחנו צריכים גם לקבוע ולהתעקש ולראות מה אנחנו צריכים לעשות כדי לשפר את המצב ולבנות את המדינה כמו כל אזרח ישראלי. לכן המשימה לפנינו מאוד מאוד ארוכה, אבל אנחנו צריכים להביט אחורה ולהסתכל על הקשיים שעברנו ואיפה אנחנו נמצאים כרגע, כי אנחנו עשינו כברת דרך ארוכה מאוד והתקדמנו. אני מאוד מקווה שבעוד 30 שנה כשאנחנו נהיה פה ונחגוג 60 לעליית יוצאי אתיופיה אנחנו נבוא ונגיד 'הנה, נקלטנו, התאקלמנו, עשינו את האינטגרציה'. זו תקוותי וזה גם המסר שאני רוצה להעביר לכם, יוצאי אתיופיה, וגם לחברה הישראלית, חברי הכנסת, כן, אנחנו צריכים לעשות הכול כדי לאפשר את זה שיקרה.

אני רק רוצה ברשותכם להגיד לאדון גוטלמן בשפה שלו להגיד כמה מילים (מברך בצרפתית). תודה רבה.

יש לנו עוד דוברת ואחר כך אנחנו נראה כמה דקות סרט בעניין העלייה ועם זה אנחנו נסיים. נחמה אלמו.

אני קודם כל מתרגשת לעמוד פה בכלל, זו זכות, להגיד תודה לבורא עולם שהגעתי למקום הזה, למעמד הזה, שאני בתור ילדה, בתור נערה שחוויתי את המסע הרגלי המפרך, העצוב והמצער, ולהיות בכנסת ישראל. ממש תודה, זו זכות גדולה. קודם כל אני אומרת תודה על כל מה שיש לנו.

אני עליתי ב-84', גדלתי באתיופיה, שמעתי סיפורים מארץ ישראל, בית המקדש, ככה העניקו לי הוריי בבית, עם חלום ועם געגועים לירושלים. אני מקצרת. המסע היה מהכפר לסודן ומסודן לישראל, זה לא היה כל כך פשוט, אבל מה שאני רציתי לשתף, בקצרה, שחג החנוכה בשבילי אחרי המסע, אחרי השמחה הגדולה, הפך להיות חושך ושחור, אבל הקדוש ברוך הוא גמל אותי ועזר לי, אני חושבת, שנולדתי למשפחה תומכת, למשפחה טובה, לשכנים טובים, לעמוד על הרגליים, לבנות בית בישראל, להביא ילדים לעולם, לתמוך באחים שלי, כי אמא שלי, מהסיפורים שעכשיו אנחנו פה, שאנשים רגל פה, רגל שם, לב פה, לב שם, אמא שלי לא שרדה אחרי המסע המפרך, אחרי ששכלה בן, אחרי ששכלה נכד, אני שכלתי את הבן שלי בסודן, את האח שלי ואת בני הדודים שלי, וכשהגענו לארץ לא הכירו בי שאני יהודייה והחליטו להגיד לי 'את לא יהודייה, את לא מספיק טובה'. אנשים מסוימים בארץ ישראל, כמו שמקודם אמרתם, חלקם חשבו שהם יותר טובים ממני. אני חשבתי שאני יהודייה, אף אחד לא גרם לי לבוא, אף אחד לא אמר לי בואי תקומי, היהדות שלי בתוך תוכי הביאה אותי לארץ ישראל, עם השנים, לצערי הרב, השאירה לי כוחות, השאירה בי המון המון אור להחזיק ולעמוד על הרגליים, לגדל את האחים שלי ולגדל חמישה ילדים. יש לי שני בנים לוחמים היום וכל האחים שלי היו קצינים ומפקדים, אח שלי הקטן היה בן 5 כשאמא שלי הסתלקה בחנוכה, בנר חמישי, ז"ל, אני גאה שהיא אמא שלי. היה לי חשוב לי לדבר פה לזכרה, הכוחות של אמא שלי, אני חושבת שזה מה שגרם.

ד"ר אברהם, ממש תודה רבה, אתה בן אדם שהולך תמיד קדימה, ועוד הרבה אנשים טובים שתמכו, מ-91', מ-93', כל המלחמות, הרב ולדמן ועוד הרבה אנשים טובים שעזרתם לנו. ממש תודה רבה. בשבילי זו זכות גדולה לראות את כל האנשים ובעזרת ה' בשנה הבאה נעמוד פה ונגיד שלא כל האנשים שעלו מרוסיה ועשו לי, אני רוצה לעשות לבד. אני בן אדם שיכול. ככה אני מגדלת את הילדים שלי, ככה אני מרגישה, שאני מסוגלת, שאנחנו מסוגלים ולא נישבר ואף אחד לא ישבור אותנו. העם היהודי הוא חזק, הוא יודע לשרוד, זה מה שאני ומאוד מאוד חשוב לי, חבר'ה, שיהיה לכם המון כוח וסבלנות להמשיך קדימה ותודה רבה.

תודה רבה.

אני מזמין את מנכ"ל בית התפוצות שהביא את התערוכה של בית התפוצות המוצגת ברחבה בה ביקרתם. אני מאוד מודה לך.

תודה רבה, צהריים טובים. מה שהבאנו וראיתם במבואה ואתם מוזמנים עכשיו לבקר ביתר עיון זאת לא התערוכה, זאת טעימה מתוך תערוכה שאנחנו שוקדים עליה בימים אלה. התערוכה הזאת במלאת 30 שנה למבצע משה. בית התפוצות מוגדר על פי חוק כמרכז הלאומי לקהילות ישראל. כל קהילות ישראל. בין היתר אנחנו מתעדים קהילות. התערוכה הזאת, שעליה אנחנו שוקדים כבר למעלה משנה, יצאה מתוך אוסף צילומים של בית התפוצות שצולמו במבצע משה. צלם שלנו אז, לפני 30 שנה, ליווה את המבצע הזה וחזר עם אלפי צילומים. החלטנו לעשות במלאת 30 שנה תערוכה שתתעד לא את מבצע משה, אלא את מה קרה מאז מבצע משה, על כן התערוכה נקראת '30 שנה אחרי'.

התחלנו עם הצילומים הללו, אותם העלינו בעמוד הפייסבוק, מאות צילומים וביקשנו מאנשים להתחיל לזהות את עצמם. התחילה מהומה די גדולה סביב העמוד הזה ואנשים התחילו לזהות את עצמם, שכנים, חברים וקרובים. מתוך אותם צילומים בסופו של דבר בחרנו עשרה צילומים, עשרה אינדיבידואלים, חזרנו אליהם והתערוכה מורכבת מסיפורם של אותם עשרה אנשים וקורותיהם ב-30 השנה האחרונות.

כפי שציינו קודמיי, אנחנו לא נשקר בנפשנו, העלייה הזו מכילה סיפורים שמצד אחד הם מרוממי נפש ומצד שני הם סיפורים גם מדכדכים, ועל כן יצאנו לדרך עם התערוכה הזאת עם שתי החלטות. אחת, זו תהיה הקהילה שמספרת את סיפורה, את התערוכה הזאת מרכזת אורלי מלסה, היא בת הקהילה, היא במאית דוקומנטרית בעלת שם, היא זו שמרכזת את התערוכה וזו תערוכה שבה הקהילה מספרת את סיפורה. החלטה שנייה הייתה, אנחנו ניתן לסיפורים להוליך אותנו לאן שיוליכו והם הוליכו אותנו לכמה שיאים רגשיים גדולים מאוד והם הוליכו אותנו גם לסיפורים קשים וגם לכל מה שבאמצע. החיים בסופו של דבר מורכבים דווקא לא מהשיאים ומהשפל, אלא מכל מה שנמצא באמצע.

על כן התערוכה הזאת, שתעלה בבית התפוצות ב-23 במאי, עוד חצי שנה, היא תהיה תערוכה ייחודית וראשונה מסוגה וכולכם מוזמנים כמובן. בינתיים מה שיש במבואה בדרככם החוצה זו טעימה מהתערוכה וטעימה ממאגרי המידע של בית התפוצות שמכילים מידע רב אודות כלל קהילות ישראל ובכלל זה הקהילה המפוארת, קהילת אתיופיה. תודה רבה.

תודה רבה. תודה לכל האנשים שבאו. אז אנחנו רוצים לראות סרט על הכנסת לפני שאנחנו מתחילים את הסיור ואחרי הסרט אני אסכם.

(הקרנת סרט).

בשעה הזו ייצאו מכאן שלושה סיורים בתוך הכנסת, יש מדריכים גם באמהרית וגם בעברית.

אני מאוד מודה לכם, משפחת גוטלמן, שהגעתם אלינו. שוב תודה רבה מעומק הלב על מה שעשיתם. תודה רבה לכם. תודה שהגעתם. אני יודע את האנשים שהגעתם לפה, אני לא יכולתי להיכנס לשמות, כי אם אני נכנס לשמות ואני אשכח אחד יהיה לי בלגן. אני מאוד מודה לכם שבאתם, תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:30.