הכנסת העשרים

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 16

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, ל' בתשרי התשע"ו (13 באוקטובר 2015), שעה 10:00

ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות: העצמת ההורים במאבק בבריונות ברשת

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

אורי מקלב

רויטל סויד

יסמין פנינה ליסמן - מדריכה ארצית לגלישה בטוחה, משרד החינוך

הילה סגל - מנהלת היחידה לאקלים מיטבי וצמצום פערים, משרד החינוך

עידית רותם - אגף טכנולוגיית מידע, משרד החינוך

ליאור קובץ - רכז תקשוב בי"ס חשמונאים, משרד החינוך

סימונה מורלי - מנכ"ל הרשות למאבק בהתמכרויות, עיריית אשדוד

ליאת פרנקו - חוקרת אלימות ברשת, אוניברסיטת תל אביב

חוה קליין - יו"ר הוועדה לזכויות הילד, לשכת עורכי הדין

כרמית פולק כהן - עו"ד, המועצה הלאומית לשלום הילד

רינה כהן - יו"ר המועצה הציבורית להורים בישראל

ליאת קליין - היועצת המשפטית, איגוד מרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית

ד"ר טליה אתגר - מנהלת תחום פגיעות מיניות, עמותת עלם

ליאורה ליבוביץ - דוברת עמותת אשנ"ב-אנשים למען שימוש נבון באינטרנט

אורנה היילינגר - מנהלת המרכז לאינטרנט בטוח, איגוד האינטרנט בישראל

יונה פרסבורגר - מנהל תחום תוכן ופעילויות, עמותת נתיבי רשת

גדי ליסק - רכז רפואה התנהגותית, עמותת נתיבי רשת

לילי הלפרין - מנהלת מרכז אמ"ת

משה אשכנזי - יו"ר ועד הורים מוסדי

לורין פוריס - סגן יו"ר ארגון ההורים בירושלים

עדן סניור - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

אלמוג בן משה - נציגה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

יריב פאר - מנכ"ל חברת תום

גיל גבריאל - סמנכ"ל שיווק תום

נועה אלפנט - מנהלת מדיניות וקשרי ממשלה, גוגל

רתם איזק - עיתונאית, טיים אאוט ת"א, את

מודי לוין - גמלאי משטרה, לשעבר סגן ראש יאח"ה

שמרית שקד

רחל סעדה

ס.ל., חבר המתרגמים

ציון יום מיגור השיח האלים והבריוני במרחב הווירטואלי וברשתות החברתיות: העצמת ההורים במאבק בבריונות ברשת

בוקר טוב לכולם, אני מבקשת להתחיל את הוועדה. אנחנו מציינים היום יום מיוחד למיגור השיח האלים והבריוני ברשת. למעשה הדיון הזה ממשיך סדרת דיונים שהתחלנו בהם כבר במושב הקודם, בניסיון לראות איך אנחנו יכולים להתמודד עם האלימות ברשת, עם הסכנות ברשת ולאפשר לילדים שלנו גלישה יותר בטוחה ממה שהם חווים היום. אנחנו בחרנו את הדיון ביום המיוחד להקדיש דווקא להעצמת ההורים. אני משוכנעת שלהורים יש פה תפקיד ומקום מאוד מאוד משמעותי בסיוע של כולנו להתמודדות עם הסכנות באינטרנט. אני מאמינה שההורים צריכים להיות הרבה יותר דומיננטיים, הרבה יותר נוכחים, לא רק פיזית, אלא גם תודעתית, בעולמם של הילדים כשהם נמצאים או מצ'וטטים באינטרנט ולכן אני חושבת שהדיון היום צריך לעסוק בשאלה איך אנחנו מעצימים את ההורים, איך אנחנו נותנים להם את הכוח ואת הכלים להתמודד עם המציאות שבה הילדים היום מסתובבים הרבה יותר ברשת מאשר ברחובות.

אנחנו נפתח את הדיון עם הדוברים ואני מבטיחה שאני אאפשר לכולם לדבר, רק תשתדלו לעשות את זה בצורה עניינית, קצרה וכמובן ממוקדת. יש לנו נציגים ממשרד החינוך, יש לנו את יסמין והילה, בוקר טוב. מישהי מכן רוצה לפתוח?

נגיד באופן כללי שהמשרד שלנו מאוד עסוק בסוגיה של גלישה בטוחה. ברשת יש הרבה אתגרים, אבל כמו כשיוצאים לרחוב, ברחוב יש הזדמנויות ויש גם סכנות. באופן עקרוני אני רוצה להגיד מילה על מה אנחנו עושים עם התלמידים, מאוד בכללי, כי ביקשת קצר ואנחנו עסוקים בהורים, אבל שבתי הספר היום פועלים בשלוש פעימות סביב ההסברה לתלמידים על איך חיים ברשת, בתחילת השנה, באמצע השנה, כשמתקיים השבוע הלאומי לגלישה בטוחה, ולקראת היציאה לחופשה.

אני חושבת שזה אחד התחומים אולי הכי מטופחים מבחינת חומרים מושקעים, ויסמין תגיד תיכף מילה על איזה סוג של חומרים יש לנו, חומרים, מערכים, סדנאות, סרטונים, עזרים, שותפויות עם משרדים אחרים, משרד המשפטים ששותף לפעילויות שאנחנו עושים עם תלמידים, לצד כל זה יש לנו גם חוזר מנכ"ל חדש שיצא באפריל האחרון שמדבר אמנם על יצירת אקלים מיטבי וצמצום אלימות בכלל, אבל בפעם הראשונה מפרט בצורה מאוד מאוד ברורה מה נדרש מבית ספר לעשות בימים של שגרה, זאת אומרת מה אמור להופיע, מרמת תקנון, כי הילדים צריכים לדעת לא רק כשקורה אירוע, ושלוש רמות של התייחסות, חינוכית, חינוכית טיפולית, חינוכית טיפולית ועל פי חוק במצבים של פגיעה ברשת, וזה טווח גדול מאוד, סוגי הפגיעה הם בטווח רחב מאוד, מהצקה חד פעמית ובאמת התנהגויות שהן ברמה של חוסר מודעות ועד להתנהגויות פוגעות וקשות וחמורות. אני אגיד שבקצה של התגובה שלנו, ועוד פעם, יש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל אני מקצרת בכוונה, אחת ההחלטות שאנחנו קיבלנו, בעיקר סביב הנושא של הפצת תמונות עירום ותמונות של אקט מיני וסרטונים של קטינים, אחת ההחלטות שקיבלנו, לא בקלות, עם כאבי בטן, הייתה שכשמגיע כזה דבר לפתחו של מנהל או מנהלת בית הספר הם מגישים תלונה במשטרה על אף שאין על זה היום חובת דיווח. זה קרה בעיקר כי רוב המקרים שהגיעו אלינו היו מקרים של תמונות שרצו בלי שידענו מי הפיץ אותם ואיך קרה ואפילו לפעמים - - -

אפילו ההורים מפיצים תמונות באופן תמים מאוד והם הופכים להיות משהו שהוא מאוד בעייתי, או משתמשים בזה ל - - -

אני אומרת שוב, מרמה של חוסר מודעות וילדים מאוד צעירים שלא יודעים מה זה הכלי הזה שנתנו להם ביד, ועד לרמה של התנהגויות פוגעניות, והתפקיד שלנו הוא לסמן ולהעלות לרמת מודעות, גם את הקצה, אבל בוודאי עוד הרבה לפני זה עם ילדים צעירים.

לגבי ההורים אני אגיד, התפיסה שלנו של ההורים, שבאמת ההורים הם שותפים. מה זה שותפים? אנחנו שותפים שלהם, אבל ההורים מוזמנים לפעילויות, יש הרצאות, תיכף יסמין תגיד על זה כמה מילים, כי חשוב לי שיישמע כאן איזה פעילויות יזומות נעשות גם על ידי המשרד וגם בתי הספר עושים, ישירות, מיועדות להורים, אבל ההורים יכולים כמובן לבחור אם להגיע או לא.

ברשותך, לפני שאנחנו עוברים ליסמין, הפעילות בהחלט נשמעת מבורכת, אני גם מכירה את אופי הפעילויות שיש בחלק מבתי ספר. ולמה אני אומרת בחלק מבתי ספר? כי השאלה שאני רוצה לשאול היא עד כמה אתם יכולים באמת לפקח, לעקוב, שהפעילויות שאת מדברת עליהן מתקיימות בכל בתי הספר, מתקיימות באופן שהוא שיטתי, שהוא לא ארעי, חד פעמי, שיש איזה שהיא עבודה שבונה את עצמה, שיש איזה שהוא תהליך שנעשה בבתי הספר. כי הרי זה נחמד לבוא ולעשות איזה שהיא פעילות שהיא חד פעמית, שהיא מעלה את הנושא ואנחנו לא באמת יודעים איזה תהליך של הטמעה הילדים עוברים. זה ברמה של הילדים. ברמה של ההורים באמת השאלה שנשאלת היא איך אנחנו הופכים במרכאות את ההורים לקהל שבוי. אנחנו מאפשרים להם פעילויות חד פעמיות, כל מיני דברים שאנחנו מציעים והם יכולים להחליט אם הם מגיעים או לא מגיעים. לרוב מגיעים דווקא ההורים שהם יותר מודעים ואנחנו מפספסים את ההורים שהם פחות מודעים. השאלה איך אנחנו יכולים ליצור מערך כזה שאנחנו מביאים אליו את כל ההורים, מנצלים ימים שכל ההורים ממילא נמצאים ואז מעבירים את התכנים הייחודיים האלה.

קודם כל לגבי מערך הבקרה, בתום שבוע הגלישה הבטוחה אנחנו מעבירים שאלונים לכל בתי הספר, על מנת שידווחו על ביצוע פעילויות שאנחנו מאפשרים להם בשבוע הזה יחד עם כל השותפים שלנו למערך הזה. גם לקראת היציאה לחופשת הקיץ, מאחר שזו גם כן פעימה שהיא מאוד משמעותית מבחינתנו, אנחנו מעבירים שאלונים לבתי הספר והם מחויבים לתת לנו מענה.

כמובן, שוב, אנחנו מנסים להגיע לכלל בתי הספר. על פי חוזר מנכ"ל אתיקה ומוגנות ברשת המערך החינוכי שאנחנו מציעים לבתי הספר מחייב את כל בתי הספר, לא רק אלה שנמצאים בתכנית התקשוב. יחד עם חשיבה בתוך המשרד, יש ועדה משרדית שמרכזת את כל יחידות המשרד והוועדה הבין משרדית שכוללת את כל השותפים שלנו, אנחנו עושים חשיבה איך להגיע ליותר ויותר בתי ספר. אחת הדרכים שלנו, וזו באמת אחת הפעילויות שאנחנו עושים, באמצעות האקדמיה ברשת, שמשרד החינוך מוביל, זה למידה מרחוק. באמצעות מערכת למידה מרחוק אנחנו מצליחים להגיע לאוכלוסיות מרוחקות יותר, שבדרך כלל מאוד קשה גם להגיע אליהן פיזית ובאמצעות קול קורא או באמצעות הודעה שיוצאת דרך מחוזות אל בתי הספר אנחנו מצליחים להגיע לאוכלוסיות מרוחקות יותר ורבות יותר.

אני חייבת לומר שבמסגרת האקדמיה ברשת אנחנו קיימנו שישה מפגשים מקוונים להורים, השתתפו און ליין וגם על ידי תיעוד של צפיות ביוטיוב הגענו ל-10,000 הורים שצפו בסרטונים שמדברים על אבטחת מידע, שמדברים על ההיבטים הפליליים שיש בהתנהגות בריונית ברשת, על התקשורת בין הורים וילדים, עד כמה היא חשובה, נושא של פורנוגרפיה והתנהגויות בעלות אופי מיני. בנוסף לכך יש ענן חינוכי שמרכז את כלל הפעילויות לשלושה קהלי יעד, למורים, לתלמידים ולהורים. הענן הזה מתפתח ונבנה משנה לשנה ויש חשיבה בתוך המשרד ומחוץ למשרד לגבי מערך חינוכי הרבה יותר הוליסטי שנותן מענה לכל ההיבטים שאנחנו מתמודדים איתם ומנסים להוביל יותר ויותר את הפן החינוכי, זאת אומרת לתת ולהעצים את בני הנוער, להוביל וליזום מהלכים חיוביים כדי להראות שהרשת - - -

יכולה להיות סביבה תורמת.

היא באמת סביבה תורמת שיכולה להוביל מהלכים חיוביים.

אני רוצה להגיד משפט. אחת, לגבי סוגיית החובה של בתי הספר, שעליה שאלת, שלמעשה זה אתגר מאוד גדול, אבל בתי הספר יותר ויותר היום, אין להם את האופציה לא לעסוק בנושא, יש תביעה של ההורים, יש מורכבות בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות, אין באמת אפשרות לשבת על הגדר ולא לעשות, ואני יכולה להגיד שיש אלינו פניות שאנחנו לפעמים לא עומדים בבקשות של בתי הספר לסייע. בנוסף אני רוצה להגיד שההורים הם לא קהל שבוי, איך עושים אותם? אני לא יודעת אם אנחנו רוצים שהם יהיו קהל שבוי, אבל אני אומרת שוב, נעשים מאמצים גדולים מאוד להביא את האינפורמציה בפני עוד ועוד הורים. שאלה גדולה איך מגיעים לאלה שאנחנו עדיין לא מגיעים אליהם.

אתם מציעים להורים להחזיק אינטרנט מסונן או מעקב? כל מה שדיברת עכשיו, מה שאני שמעתי, זה בעצם מעקב על הפעולות של ההורים, איך אתם עוקבים אחרי הילד, איפה הוא נמצא, האם הוא מוטרד או לא מבחוץ, האם הוא עצמו נגרר למשהו, אבל האם אתם גם אומרים להורים, אם יש לנו משהו, משנה סדורה בעניין שאנחנו יכולים להגיד להורים, 'תשמע - - -'. אני כהורה גם לא יודע להתמודד, אני לא רוצה לעצור את הילד מצד אחד, אני יודע שזה גם לא יעזור, אני יודע שיש חברה, האם אנחנו יוצרים איזה נורמה שאנחנו אומרים להורים 'תשמעו, אנחנו חושבים שבגיל כזה עד גיל כזה לא צריך שהכול יהיה פתוח בפני ילד. אתם צריכים להחזיק בבית בקוד או במערכות כאלה שאתם - - -', זה מסר שהוא מנחה הורים, הנחיית הורים, לא רק איך להתמודד.

בדיוק, אנחנו מנחים בפעילויות שלנו ובעלונים שאנחנו מוציאים אל ההורים, מנחים אותם לדיאלוג, לדיאלוג משמעותי עם הילדים. ברגע שמתקיים דיאלוג משמעותי אז הילדים חושפים את הסוגיות, את המורכבויות, את הדילמות, ואולי גם באמת את הדברים הטובים שקורים שם ברשת ומשתפים אותם במשחקים שהם משחקים ברשת או סרטים וכן הלאה. זאת אומרת ההנחיה המרכזית מבחינתנו להורים זה לתקשר ולדבר ולייצר דיאלוג משמעותי עם הילדים, להיות רלוונטיים עבורם גם ברשת. בכלל היום מאוד קשה לעשות את ההפרדה בין החיים הממשיים לחיים שברשת ולכן הדיאלוג הזה הוא משמעותי בכל מקרה בין הורים וילדים. זאת ההנחיה שלנו.

אני רוצה לקחת רגע את המשפט האחרון שאת ציינת, שאין הפרדה בין החיים הממשיים לחיים ברשת, אבל עדיין התחושה היא שההורים לא באמת יודעים מה קורה שם. זאת אומרת ההורים רואים את הילד, הם נמצאים איתו פיזית אבל אין להם מושג באיזה עולם באותו רגע נתון הוא בעצם משוטט ומה החוויות שהוא עובר שם.

אנחנו רואים גם תופעה נוספת, יכול להיות מצב שהורים באמת לא נמצאים ולא נוכחים, אבל אנחנו רואים גם הורים מאוד מבוהלים, שלא נותנים לילדים שלהם להיכנס לקבוצת ווטסאפ ולא להחזיק טלפונים, הם מאוד מודאגים מהרשת וצריך להגיד שהרשת כאן כדי להישאר וצריך ללמוד להתנהל בתוכה. אז יש לנו בהחלט המלצות להורים, לשאלת חבר הכנסת ששאל, יש לנו בהחלט המלצות, יש לנו בהחלט הצעות. יסמין, ממינהל מדע וטכנולוגיה, אני מהשירות הפסיכולוגי הייעוצי, אבל ההורים בסופו של דבר, זו בחירה שלהם, זאת המדיניות שלנו, הם כמובן מתנהלים עם הילדים שלהם באופן שבו הם מוצאים לנכון.

נמצאת איתנו חברת הכנסת רויטל סויד, שיזמה את היום המיוחד הזה, והצטרף אלינו גם חבר הכנסת אורי מקלב. אנחנו ציינו שהדיון הזה הוא המשך טבעי לסדרת דיונים שאנחנו קיימנו בוועדה לזכויות הילד בנושא של גלישה בטוחה באינטרנט ואנחנו בחרנו להקדיש את היום הזה דווקא להעצמת הורים בכל הסוגיה. המשמעות היא לעסוק דווקא במניעה, לראות איך אנחנו הופכים את ההורים למבוגר האחראי, למבוגר הנוכח בחייהם של הילדים, יותר מעורב בכל מה שקשור לגלישה של ילדיו באינטרנט. זה אומר גם לבוא ולשאול איפה אתה נמצא, באיזה אתרים, עם מי אתה מדבר, איזה קבוצות ווטסאפ יש בטלפון. ממש להיכנס ולראות. כשהדלת נעולה והוא מול המסך אז להיות שם, לא לפחד. לא לפחד להיות שם בשביל הילדים. אני חושבת שזו לא חדירה לפרטיות, כמו שכולם מנסים להתגונן ולהגיד 'לא, אנחנו צריכים להשאיר לילד את העולם שלו', אלא בהחלט זה המקום שלנו להיות שם ולהגן על הילדים. אנחנו צריכים לחשוב איזה כלים אנחנו נותנים לידי ההורים ואיך אנחנו מעצימים אותם כדי שיהיה להם הכוח לעמוד מול מתבגר בתוך החדר ולהגיד לו 'כן, אני רוצה לראות איפה אתה מסתובב באינטרנט'.

קודם כל בוקר טוב. אני מברכת אותך, חברתי יושבת ראש הוועדה, ד"ר יפעת שאשא ביטון, על הדיון היום, אבל לא רק על הדיון היום, אלא על הזווית המיוחדת שלו. היום למעשה הוא יום מיוחד, אותו יזמתי בכנסת, לגבי מיגור השיח האלים והבריוני ברשת, אני יושבת ראש השדולה ובהחלט מהיום הראשון שלי בכנסת, ממש מיום ההשבעה, הקמתי את השדולה הזאת מתוך זווית הראייה והתובנה וההכרה שבני נוער וילדים נפגעים ברשת כל יום, כל היום, בעיקר פוגעים האחד בשני. את הנושא הזה אנחנו גם מציפים ומעלים למודעות, גם הכנסת ביום המיוחד הזה, כמעט כל הוועדות דנות בה, הנאומים במליאה היום ייפתחו כשכל חברי סיעות הבית השונות נואמים בנושא הזה והוא נושא מאוד מאוד חשוב.

הזווית שאת מביאה לכאן פה במסגרת של הוועדה לזכויות הילד, זה על המקום של ההורה, היא זווית מאוד מאוד חשובה. בסוף אם אנחנו מסתכלים על הנושא הזה אז התפקיד שלנו כמחוקק, וזה מה שאני לקחתי על עצמי, הוא כמובן לחוקק חוקים כדי לקחת את הזירה הכול כך מבורכת הזאת, שמעניקה כל כך הרבה מידע לכל כך הרבה אנשים וגם לבני נוער וילדים, היא מעשירה, היא מפרה, היא מאפשרת חופש ביטוי והיא חיובית ביותר, אבל לדאוג שהסמן החיובי לא חס וחלילה יגיע לכך שיהיה רב השלילי בה על החיובי והמקום שלנו כהורים הוא מקום מאוד מאוד חשוב.

הוא מאוד חשוב, אבל הוא גם מאוד מפחיד ולמה הוא מאוד מפחיד? כי אנחנו למעשה לא יכולים לעקוב כל הזמן אחרי סדרות הווטסאפ הרצות האלה אחת אחרי השנייה, אנחנו לא יכולים לראות את כל הפוסטים, את כל השרינג, את כל מה שאומרים ובסוף בני הנוער והילדים פוגעים אחד בשני. לא תמיד גם הילדים משתפים. ילדים גם בטוחים במאת האחוזים שזו השפה, שככה מדברים ברשת, שככה מתנהלים וככה מדברים, השפה היא פוגענית, היא בריונית, היא אלימה, דברים שהם לא היו אומרים אותם בהכרח אחד כלפי השני אם הם היו עומדים אחד מול השני. אנחנו צריכים להטמיע את השיח האחר. אני פניתי לשר החינוך בנט וערכתי איתו פגישה ואמרתי לו שמשרד החינוך חייב להירתם לנושא הזה, חייב להיכנס לנושא וחייב לדעת שהפן שלו בנושא של מיגור שיח אלים ובריוני הוא חשוב מאוד, בהקניה, בלימוד, בהטמעה של ערכים וכמובן גם בלהגן על הילד.

אני מלווה הרבה מאוד הורים בחודשים האחרונים, אמא של נערה בת 16 שלקחה כדורים וניסתה להתאבד אחרי פוסטים פוגעניים, אמא של ילד שקבוצות הווטסאפ שרצו אודותיו היו כאלה שהוא לא רצה לצאת מהבית, ילדה שבעיר שלה, בכל העיר שלה, בכל קבוצות הווטסאפ והפייסבוקים חיברו עליה שיר עם תכנים מיניים פוגעניים מאוד מאוד והילדה הזאת, כבר אין לה לאן ללכת. מה שמייחד את ההורים ואת הילדים זו ההתכנסות, הרצון רק באיזה שהיא דרך להתמודד ולא לחשוף את זה עוד.

היום נמצאת איתנו אילה, אמא של אלרואי, אמא אמיצה לילדה אמיצה וחזקה ומיוחדת שרוצה לשתף אותנו פה היום בוועדה במה עברה אלרואי ומה עברה אמא שלה כתוצאה מכך ואת הדרך שבה היא התמודדה.

שלום לכולם. שמי אילה. לא פשוט להגיע לכאן, היה לי מאוד קשה להחליט לעשות את זה. כתבתי כדי שיהיה לי יותר קל. יש לי ילדה בת 9.5, היא לומדת היום בכיתה ה', אנחנו מאשדוד. השנה העברתי אותה לבית ספר אחר כבר אחרי שהיא ספגה אלימות מכיתה א' עד כיתה ד'. באתי לכאן לספר את הסיפור שלנו וסיפור שהוא לצערי של עוד הרבה הרבה הורים אחרים וילדים אחרים. אלרואי ילדה מאוד בוגרת, אפילו זקנה לפעמים ולא בכדי, אחרי שהיא עברה ממרום גילה כל כך הרבה מהמורות, בורות, תהומות וגיהינום עלי אדמות.

מכיתה א' עד כיתה ד' היא ספגה חרמות ואני עוד מייחלת לסוף. מדי פעם היו לה חברות, אך רוב הזמן היא הייתה לבד. היא הייתה מסתובבת בהפסקות לבד, יושבת לבד. כמו שהיא אומרת, 'גם כן הפסקות, יותר שחורות מהגיהינום', כך היא מתארת את ההפסקות.

קצת קשה לי. אני מתנצלת. גם כששיתפו אותה מדי פעם בהפסקות זה היה למטרה מסוימת, היא שימשה כמו פועל שחור, זה להיות התופסת, זה להיות המחפשת, השומרת, האוספת כדורים, דברים כאלה. אם היא הייתה נופלת ומקבלת מכה, נחבלת, ברוב המקרים היו מתעלמים ממנה לחלוטין. אני יכולה לספור בארבע שנים על כף יד אחת כמה פעמים אולי שאלו אותה מה קורה לה.

אילה, אולי תוכלי לשתף אותנו, איך זה היה ברשת החברתית, איך הפגיעה הייתה ברשת.

מפה הגענו לרשת. אם עד עכשיו זה לא הספיק, כל האלימות, אז נכנסו כל הטלפונים ונכנס השלב של הווטסאפ, הטורבו אינפורמיישן, ואם קודם לכן חרם היה לוקח כמה שעות, אולי אפילו יומיים, אז החרם הפך להיות ברגע, זה פשוט לחיצה על כפתור והיא מנוטרלת. אם החליטו שלא מדברים איתה היא הייתה מגיעה לבית הספר וכבר אף אחד לא היה מתייחס אליה. היו רושמים לה איומים בווטסאפ, היו מקליטים מיני איומים, שאם היא תדבר עם ילדה מסוימת לא ידברו איתה, אם היא תדבר עם שאר הילדים יחרימו אותה. היא פשוט מכיתה א' עד כיתה ד' רוב הזמן הסתובבה לבד.

היא הייתה מקבלת הזמנות למפגשים בווטסאפ, אם זה היה מפגש חברתי גרידא, היא לא מוזמנת ובריש גלי, זאת אומרת כולם מוזמנים מלבד אלרואי. אם זה היה יום הולדת, היא מביאה מתנות יפות, לכן תמיד היא הייתה מוזמנת. אם צריך ללמוד למבחן אז היא הראשונה שפונים אליה ונורא נחמדים אליה כי היא המצטיינת של הכיתה ואחרי המבחן הנחמדות הייתה נגמרת.

הילדה המדהימה שלי שהייתה יוצאת לבית הספר בלב עד כאב ממש, בחרדה עמוקה עד אין ערוך ובדאגה מוגברת ומתגברת מרגע למשנהו, בידיעה שהיא לבד, ואם היא לא לבד זה עניין של זמן. זה יכול להסתיים בכיתה וזה יכול להסתיים בווטסאפ. לפעמים זה היה נראה לא מציאותי, לראות את הילדה שלי עם המועקה, הכאב החנוק, הפחד, הקנאה, השנאה, התפרצויות הבכי בלילות. היא הייתה יושבת במין אפאתיות כזו, באדישות, חיוורת, היא הייתה נראית כמו אדם ללא רוח חיים, כשכאילו אין שום משמעות לחיים שלה, ממש ככה. היא הייתה פשוט מגיעה אחרי הבכי, אחרי הכאבים, אחרי הכול, היא פשוט הייתה יושבת במין אפאתיות כזו, שזה היה ממש ממש לחיות ולא לחיות.

והיא החליטה יום אחד שהיא לא רוצה להיות יותר מצטיינת והיא החליטה להפסיק ללמוד וזה עבד לה בכמה מבחנים, אולי שניים, ואז היה המעשה שבעצם גרם לה להחליט לעזוב את בית הספר. זה היה באמצע כיתה ד', אחד החברים מהכיתה בעט בה והפיל אותה. במקרה הזה היו החברות מהכיתה, ראו אותה שרועה על הרצפה, מדממת מהברך, היא ניסתה לקום והיא לא הצליחה לקום, כי היא הייתה חבולה באגן ובבטן, הם פשוט עמדו וצחקו והלכו וזה הפך להיות בדיחה בווטסאפ, במקום להושיט יד.

אחרי ארבע שנים סוף סוף החלטנו באמת לסיים את הסאגה המטורפת הזאת. אחרי ארבע שנים של כעס, כאב, מתח, תסכול, שאני גם לא ידעתי איפה לשים את עצמי, פניתי. פניתי גם בכיתה א', ב', ג', כמו כן ב-ד', פניתי להנהלה, פניתי למורות, למחנכות, פניתי ליועצת, לסגנית, למנהל, שנכנסו ומדי פעם ככה קיימו שיחות בכיתה כדי לנסות לשפר את המצב. הראיתי להם הודעות בווטסאפ, הקלטות בווטסאפ, של דברים מאוד קשים, וזה בית ספר דתי והיו שם דברים מאוד קשים. היה ניסיון לטפל, ב'בואו נסמן וי ונעבור הלאה', זה מה שאני הרגשתי. ניסו ליצור איזה שהוא מפגש עם פסיכולוגית לאורך מספר מפגשים, אבל דווקא את הגורמים הבעייתיים בכיתה לא הכניסו לתוך זה ואלרואי מצאה את עצמה לבד בשיחות של הפסיכולוגית. כל אחד נשר ונשר והיא פשוט מצאה את עצמה לבד.

ברשותך, תנסי לתאר לנו את מה שאירע ברשת כרשת, כדי שאנחנו נבין את העוצמה של הזירה הזו אל מול הזירה האחרת שאת מתארת, שזה בית ספר, הפסקות. תנסי למקד את עצמך במה שקרה בזירה של הרשת, אם זה ווטסאפ או כל ערוץ תקשורתי אחר.

ואם אני יכולה גם להוסיף, אילה, אם אתה יכולה, את הורה, את יושבת פה, לא הרבה הורים מוכנים לשתף אותנו, אם את מוכנה לשתף, איך את חושבת שהורים יכולים להתמודד עם זה, אם בכלל. איך הורים יכולים להתמודד עם תופעה כזאת, אם בכלל. על הרשת החברתית שאנחנו מדברים.

הרשת החברתית היחידה שלנו זה ווטסאפ, אין לנו פייסבוק, לאף אחד במשפחה. בווטסאפ היא הייתה מקבלת הודעות של מפגשים, 'כולם בפלאפל, אלרואי לא מוזמנת', וכשהיא הייתה שואלת למה היו אומרים לה 'אנחנו יותר מדי'. רק היא הייתה מפריעה. כולם נמצאים ורק היא. היה קורה משהו מסוים, הבדיחות שהיו, הם היו פשוט לועגים לה, על הקטע שהיא חנונית. היא לקחה נורא קשה את המושג של החנונית, שהיא לא הייתה מוכנה שיקראו לה חנונית, כי חנונית זה משהו שלילי. היא לא לקחה את זה למקום הטוב, שחנונית זה משהו שהוא אוקיי, את תלמידה טובה, זה הכול.

היא ניסתה להגיב, היא ניסתה בכל דרך, היא ניסתה להזמין אותם, היא ניסתה להיות כן חברה שלהם, אבל הם כל הזמן צלבו אותה. הצליבה הזאת, זה לא אני מתקשר למישהו ועד שאני מדברת ועד שאני מעבירה את המסר מאחד לשני, שזה תהליך, פה זה בלחיצת כפתור, כולם מעורים. כל הקבוצות, הם פתחו 20 קבוצות, כל הקבוצות בלחיצה אחת עכשיו, כולם משותפים, כולם יודעים, כולם זהו, נטרלו אותה. זה יכול להיות רק הכיתה שלה, זה יכול להיות גם הכיתה המקבילה. זה הרבה יותר גרוע ממה שהיה קודם לפני הווטסאפ, כי לפני הווטסאפ עוד היו לנו איזה שהם תהליכים, שעוד שרדנו לאט לאט. בווטסאפ זה הכול מהר, נעשה משהו וזה מהר. וגם כשזה לא נכון. זה לא נכון, אבל עדיין זה רץ ומבחינתם זה נכון, כי זה נאמר בווטסאפ. השליטה מחליטה בכיתה מה ומי יגיד וזה מה שעושים. מסיבת פיג'מות שהיא מוזמנת אליה ואז בווטסאפ מודיעים לה שהיא לא מוזמנת למסיבת פיג'מות.

אילה, מאיזה שלב בתהליך את היית מודעת לזה שמתרחשת סיטואציה כזו עם הילדה?

בכיתה א', אחרי חודש וחצי שהחרימו אותה.

ומכיתה א' למעשה את ניסית להתמודד עם זה עד כיתה ד'?

כן.

כששיתפת גורמים נוספים בתוך המערכות השונות? בלי שאנחנו נציין שמות כרגע.

כן.

מה את מציעה להורים? יש כלים להתמודד עם זה בכלל?

קודם כל לאהוב. מלא אהבה, מלא מלא, מלא אהבה, מלא חיזוק, מלא חום, כי הילדה שלי שורדת ועומדת על הרגליים ולא נכנסה לאיזה מלנכוליה מטורפת כי היא מקבלת המון חיזוק מהסביבה, מהמשפחה.

והתמודדות עם הרשת? איך ההורים יכולים להתמודד עם הרשת?

אין לי פתרון. אני ניסיתי לחשוב על כל כך הרבה דברים. אני גם מלמדת בקרן קרב, אני גם נחשפת לילדים נוספים, אני רואה גם מהצד השני איך הילדים נפגעים ואני מנסה לחשוב גם דרכם איך לפתור את הבעיה. אני פה כי לי אין תשובה.

תודה רבה, אילה.

ברשותכם אני רוצה קצת לקחת מהשיחה הזו וגם להתייחס לדברים של חברת הכנסת רויטל סויד, לגבי המקום של ההורים והיכולת שלהם בעצם להיות נוכחים כל הזמן. אנחנו דיברנו על זה קצת לפני, זה נכון שאנחנו פיזית לא נמצאים בכל רגע נתון, אבל אני חושבת שכמו שהיום בונים מערכות קשרים ומטפחים ומשקיעים אנחנו חייבים לבנות בצורה נכונה את הקשר עם הילדים שלנו, דווקא בעידן הזה. אנחנו חייבים להיות נוכחים תודעתית גם כשאנחנו לא נוכחים פיזית. לבנות שיח כזה בבית שהילדים יידעו שאתם שם ואתם תהיו לעזרתם ברגע שצריך ושהם יזהו מתי קורה משהו חריג כי הם יזכרו שאתם דיברתם איתם על אפשרויות כאלה ואחרות והם יידעו לעדכן אתכם וליידע אתכם כשזה קורה או להתייעץ איתכם ולהתלבט איתכם כשהם לא בטוחים אם הסיטואציה שהם פגשו באינטרנט היא טובה או לא או איך לעכל אותה.

אני חושבת שיש משמעות מאוד מאוד גדולה לנוכחות התודעתית שלנו בקרב הילדים שלנו. זה משהו שאנחנו צריכים לעבוד עליו, לעבוד עליו מגיל מאוד מאוד צעיר. חבר'ה, הילדים נחשפים לאינטרנט במשחקים אינטראקטיביים תמימים כביכול לחלוטין כבר מגילאים מאוד צעירים. אנחנו מדברים על כיתות א' ו-ב' עוד מעבר לווטסאפ וככל שאנחנו גדלים עם הגיל, כיתות ג' ו-ד' הם נחשפים למשחקים נוספים ואני אומרת לכם, הזירה הזו מזמנת המון המון דברים. אנחנו חייבים להיות שם בשביל הילדים גם אם אנחנו לא נוכחים פיזית באותו רגע ממש.

אני לא מכירה את הסיפור, אבל אני רק מבקשת להציע עזרה ככל שניתן בשלב הזה. אני לא מכירה את המקרה, אבל מן הראוי שאחרי מה ששמענו אנחנו לפחות - - -

ממשרד החינוך? אנחנו נשמח לעשות את החיבור. אני רוצה עם האמירה הזו לעבור למרכז להורות משמעותית באשדוד ולשאול, ראשית, מה הפעילות הייחודית שאתם מציעים ואיך אתם יכולים להמליץ לנו על כלים משמעותיים שאפשר להעניק להורים, כדי שיהיה להם הכוח, האומץ, היכולת, להיות שם בשביל הילדים האלה.

אני מודה לכולם, אני עוברת לוועדה הבאה. תודה על הדיון.

תודה.

ברשותך, אם תוכלי לתת לי את הפרטים, להצמיד לך מנחת הורים, על מנת שתוכלי לצלוח בהצלחה את הסאגה המאוד מאוד לא נעימה שעברת עד עכשיו ולתת לך כלים, כמובן בשיתוף עם בית הספר, עם היועצת הבית ספרית, על מנת שאל"ף, התופעה הזאת לא תחזור על עצמה, ובי"ת, שאת תצאי מחוזקת, את ובתך, מהעניין.

אני רוצה להעיר שבאשדוד יש מרכז להורות משמעותית. השאיפה שלנו, המועצה הציבורית להורים בישראל, שיהיה מרכז משמעותי להורים בכל יישוב ויישוב ולהורים תהיה כתובת, תהיה זהות ומקום להורים להיעזר. סימונה יכולה להציע עזרה אחרי שהקימה באשדוד מרכז להורות משמעותית. ומה אנחנו עושים עם יבנה ונתיבות ואופקים? ושם הסיפורים, לצערי הרב, דומים מאוד מאוד.

תודה, אילה.

טוב, סימונה מורלי, מנכ"לית חברה עירונית בעיריית אשדוד. אני רוצה פה לומר שכרשות מוניציפאלית שלקחה על עצמה לשים את ההורים כאג'נדה וכתפיסה והסלוגן שראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, הנהיג באשדוד, 'עיר חושבת הורים'. זה לא רק דיבורים, אלא הלכה למעשה הוקם מרכז, מרכז להורות משמעותית שמנגיש מגוון רחב של פעילויות, מעבר להכשרה של אוכלוסייה ותושבים למסלול הכשרה להורים גם מפתח מודלים. אחד המודלים שאנחנו מאוד מתגאים, יחד עם מינהל חינוך ויחד עם שפ"י, אנחנו מפעילים מנחת הורים בית ספרית, מנחת הורים ששוהה בבית הספר, היא חלק מהסגל החינוכי בבית הספר, מונחית על ידי היועצת הבית ספרית ועל ידי מנהל בית הספר והיא כתובת להורים באותו בית ספר בכל מה שקשור לסוגיות, אם זה כיתתיות, אם זה חברתיות ואם זה פרטניות והיא מפעילה אותם.

לאור העובדה שנכנסנו בנושא של התמודדות עם אלימות ברשת אז במסגרת הסדנאות של ההורים אנחנו מכניסים תכנים יותר משמעותיים בנושא של תקשורת הורים וילדים, אבטחה ברשת, הלגיטימציה לבוא כהורה ולהיכנס ולבקש מהילד ויחד איתו להסתכל באיזה רשתות הוא גולש, באיזה קבוצות הוא שותף ולומר היכן לצאת והיכן להיכנס. זה בסדר. זה בסדר כהורה, אתה לא חבר, אתה הורה וכל נושא הגבולות מאוד מאוד מונגש. המודלים מהנושא של הבית ספרי מונחל גם בגנים, יש מנחת הורים לאשכול של גנים, שהיא נותנת את המענה. במתנ"סים יש מנחת הורים שיושבת במתנ"ס.

אם אנחנו מסתכלים בפריזמה הרחבה, ואני לא אסקור את הכול, בעצם אנחנו מנסים להנגיש את השירות. בסדר גודל אנחנו מגיעים ל-8,500 הורים כמעט כל שנה וזה לא הרבה במושגים שלנו, כי יש לנו 60,000 בני נוער. אם נעשה מכפלות, אז אנחנו באמת מנסים להרחיב את המענים.

המרכז היום גם פועל לפתח מודלים גם עם נוער בסיכון. אנחנו מפעילים מודלים ולשאלתך כיצד אנחנו מחייבים, אז לשמחתי הרבה שיתוף הפעולה, גם עם מינהל חינוך, גם עם גורמי הרווחה וגם עם גורמי האכיפה, כמו קידום נוער, כדי שתהיה חלופת מעצר לצורך העניין, אז קידום נוער מפנה את ההורה אלינו לקבל הנחיית הורים וסדנאות הורים וזה תנאי, למשל, לחלופת מעצר. זה הצד הקיצון. הצד היותר נורמטיבי זה במעברים, המעבר מכיתה ו' ל-ז', כשההורה מאוד מעורב, מאוד רוצה להיות בעניין, כשהוא מוזמן לראות היכן בנו או בתו ילמדו אז הוא מקבל סדנה בהנחיה הורית וחשיפה ולאחר מכן הוא נכנס. במפגש שורשים שההורים מגיעים, במעבר לחלוקת המגמות. אנחנו מנסים לתפוס ממש אוכלוסיות, היכן שההורה חייב להיות נוכח כדי לקבל החלטה היכן הילד שלו, באיזה מגמה הוא ילמד, שם אנחנו מה שנקרא תופסים את המומנטום בשיתוף פעולה עם בית הספר ועם היועצת ואנחנו מנגישים את הנושא הזה.

ברשותך אני רוצה למקד ולשאול שאלה. אני מבינה ממה שאת אומרת שהמרכז הזה לא איזה שהוא מרכז פיזי שאליו מגיעים, אלא אתם באמת יצרתם קשר עם מערכת החינוך, זה אומר שהורים יכולים באופן טבעי להגיע לתוך בית הספר או לתוך המוסד החינוכי שבו נמצא הילד שלהם ושם לקבל את השירות.

גם וגם. מצד אחד אנחנו מנגישים את השירות בתוך בתי הספר באופן קבוע, בגנים וכו', ובנוסף ישנו מרכז ממש פיזי, מרכז שאליו מגיעים הורים או מוכוונים הורים וישנן פניות של הורים כאשר שם אנחנו מנגישים. אשדוד היא עיר רב תרבותית, אז אנחנו מנגישים את הנושא במרכז עצמו בשפות, באמהרית, ברוסית, בצרפתית. יש לנו רבע חרדים, אז אנחנו גם מנגישים את השירות, מתאימים, עושים אדפטציה של הנחיית הורים למגזר החרדי. אז מצד אחד יש מבנה מאוד מכבד ומכובד עם חדרים לשיח פרטני, שיח משפחתי, ששם מגיעים מי שרוצה לא להיחשף. לצורך העניין, עכשיו את הגברת אנחנו נזמין ונצמיד לה מישהו מותאם ומצד שני ישנן אוכלוסיות שזה הפוך, אנחנו מנגישים, המנחות שלנו יוצאות לשטח ומנגישות את השירות. אז אנחנו עושים את התמהיל הזה, מצד אחד אנחנו מנגישים את זה ומצד שני אנחנו מהווים כתובת.

זו יוזמה מוניציפאלית? זו יוזמה יישובית?

מוניציפאלית לחלוטין.

זו עבודה של 20 שנה עם משרד החינוך, עם חינוך מבוגרים, עם הרשות למלחמה בסמים, עם הרשות המקומית. הרשות המקומית באשדוד עשתה קפיצת מדרגה בנושא הזה ומה שסימונה מתארת זה מודל יוצא מן הכלל. מה שצריך להוסיף זה, סימונה יפתי, זה את ההכשרות, שאתם עובדים רק עם אנשי מקצוע שהכשרתם אותם. זה לא כל בר בי רב יכול לעבוד עם הורים ולהנחות אותם, יש לכם הכשרה.

נכון. נישה נוספת שייחודית למרכז עצמו זה גם גוף מכשיר. ישנן כיתות לימוד מאוד אינטראקטיביות ובמהלך שנתיים וחצי חברנו למכללת אחווה, יש לנו אקרדיטציה, יש לנו הכרה גם של משרד החינוך וגם - - -

אתם מכשירים מדריכים ומנחים?

אנחנו מכשירים אנשי מקצוע בסקטור, גם עובדים סוציאליים, גם יועצות, גם מורות וגם מנחות במשך שנתיים וחצי. השנה גם פתחנו מחזור שלישי של התמחות בסופר נני ונכנסנו עכשיו לנושא של גלישה בטוחה ברשת. זאת אומרת נדבך מאוד אינטגרלי במסגרת ההכשרה של מנחת הורים נכנס גם הפרק הזה, מהשנה הזאת, לאור החשיפה ולאור הסיכון.

רינה, את מעורבת בעניין?

רינה, אני רוצה לומר תודה לרינה, היא מהדרייברים ומהמקימים.

זהו, אני רוצה את המודל הזה גם ברשויות מקומיות אחרות.

צריך ראש עיר מאוד minded לעניין, באמת ברצון ושיתוף פעולה של כל הגורמים.

אנחנו נשוחח אחר כך וננסה ללמוד את המודל ואולי להציע אותו כמודלינג לרשויות נוספות כדי שיהיה אפשר להעתיק את זה. אנחנו נדבר ברמה יותר קונקרטית ברזולוציה קצת יותר - - -

ועד ההורים המרכזי שותף לכלל הפעילות שלנו, גם ועד ההורים הבית ספרי וגם ועד ההורים העירוני. לצורך העניין עכשיו, עם כל הרגישויות של מה שקורה, אנחנו יחד עם ועד ההורים, עם סיירת הורים, עם המנחות הבית ספריות, נכנסים על מנת להגביר את תחושת הביטחון של הילדים שלנו. אז הכול בשיתוף פעולה ואז בעצם אנחנו גורמים לתחושת ביטחון מצד אחד ומצד שני אנחנו מנגישים את השירות.

יישר כוח. תודה רבה.

אורנה מאיגוד האינטרנט. אורנה, אתם עשיתם סקר שמעיד על הנתונים הקשים, שבעצם הורים פחות מעורבים, פחות מודעים, פחות יודעים איפה הילדים שלהם בעצם נמצאים בסביבת הרשת.

מצאנו הרבה מאוד פערים בתפיסה של הילדים ברשת, בין מה שהילדים חושבים על עצמם לבין מה שההורים חושבים עליהם. לפעמים פערים שמעוררים חיוך, כי מרבית ההורים חשבו שהילדים פוגעים ברשת בעוד שהילדים פחות פוגעים ברשת, מצד אחד. מצד שני, למרבית ההורים אין ידע באמת איפה הם נמצאים, באיזה מרחבים הם נמצאים, כמה שעות הם גולשים. הם פשוט לא יודעים מה קורה עם בני הנוער והילדים ברשת. עשינו סקר משווה בין 500 בני נוער בגיל 14-18 לבין הורים לילדים בני 14-18 ואלה הפערים שנמצאו.

אני חייבת לשתף ממה שעולה מהפעילות שלנו והקו הפתוח. כשאנחנו שומעים הורים אנחנו שומעים שהבעיה או החסם הוא לכאורה חסם דיגיטלי, פערי ידע בין ההורים לילדים. אני לא מחדשת לאף אחד כאן שום דבר, יחד עם זאת - - -

היום זה כבר קצת פחות. אנחנו רואים גם את ההורים מתמצאים היטב בתוך הסביבה, בין אם זה הווטסאפ ובין - - -

זה נכון באופן חלקי. ביום חמישי היה איזה שהוא כנס על פרטיות, מסתבר שכל שכבת גיל היא מהגרת לשכבה הבאה. מכיוון שהטכנולוגיה רצה כל כך מהר אז גם בני 24 הם מהגרים דיגיטליים לבני ה-15. אבל יש גם את הנושא של התעסקות וחוסר זמן. יחד עם זאת אם הילד שלי משחק כדורגל ואף אחד לא יכול לחשוד בי שאני משחקת כדורגל, אני לא אשאר אדישה למה קורה במגרש, מה קורה עם החברים, האם המאמן מתייחס אליו כמו שצריך. בדיוק באותה מידה אני מצפה שההורים יעשו את זה.

כשאנחנו חשבנו מה כן, אנחנו יודעים שיש בעיה, אני חושבת שיש קושי אמיתי, זאת אומרת חשוב וחובה דרך מערכת החינוך, אני חושבת שהסינרגיה בין מערך החינוך להורים הוא חשוב, אבל יש הרבה מגזרים נוספים, כמו מקומות עבודה, כמו קורסים באוניברסיטאות של עובדים סוציאליים, כמו מקומות אחרים שצריך להגיע אל ההורים גם שם. אגב, במקומות עבודה יש פה win-win situation, גם להדריך את העובדים, גם ליצור בקהילה ובתעשייה מעורבות וידע למה שקורה, ולפעמים פתרונות יקרו גם מהמקום הזה.

דרך נוספת זה לחייב תהליך של לימוד ושיעור שמחייב את ההורים. ועוד דבר, שהוא יהיה פחות פופולרי במה שאני אומרת, אבל לאור מה שהגברת אמרה קודם, אני חושבת שצריך גם לשקול איזה שהיא אחריות הורית לפעילות שהילדים שלהם עושים. אחת התופעות המרגיזות והמקוממות שאנחנו נתקלים בה, זה ההורים, לוקח זמן לעורר אותם למקרים שהילדים שלהם נפגעים. בסוף הם מתעוררים ומודעים והם מעורבים והכול, אבל קשה מאוד לעורר הורים שהילדים שלהם פוגעים. קשה מאוד לעורר אותם וגם פה צריכים לקחת אותם ולהגיד 'חבריה, גם הילדים שפוגעים הם ילדים של כולנו', וגם פה צריך לעשות איזה שהיא פעולה.

אני חייבת להתחבר למה שאת הצגת, אורנה, ואני מרגישה חוסר נוחות עם ממצאי הסקר ואני אגיד לך באיזה מקום, האמירה שיש פער בין כמה שההורים מודעים לזמן הגלישה או זמן השיטוט של הילדים באינטרנט לבין הזמן האמיתי. אני חושבת שזה בדיוק מהמקום של מה שאת הצגת בסוף. יש פה איזה שהוא עניין של הדחקה. אני מתקשה להאמין שההורים לא יודעים כמה שעות הילדים שלהם נמצאים באינטרנט. יש פה שתי בעיות, או בעיה אחת שההורים בכלל לא מתקשרים עם הילדים ואז הם לא יודעים איפה הם היו במהלך היום ואם הם היו בבית או לא בבית ומה הם עשו וכו', שזו בעיה בפני עצמה שצריך לטפל בה, או שההורים יודעים, הם יודעים שהוא היה בבית והם יודעים שהוא משחק במחשב, אבל הם באיזה שהוא מנגנון של הדחקה והתמודדות אומרים 'אה, הוא בטח משחק שעתיים-שלוש', ואנחנו יודעים שהוא היה שם הרבה יותר.

יתרה מזאת, זו הדחקה ועניין של תפיסה. כי לנו ברור שגלישה היום היא סמרטפון, לחלק מההורים זה לא ברור. מבחינתם גלישה זה כניסה למחשב ואני חושבת שפה יש את הפערים.

לי יש הורים מבוגרים, שיהיו בריאים. מבוגרים, בני 60 פלוס, לא בגילאים שאנחנו דיברנו, לא, ביחס לגיל 24, אמרת שגיל 24 הוא מהגר, והם לחלוטין שולטים בכול וגם הם, הם לא יושבים מול המחשב ומבזבזים את המזון, הכול נעשה דרך ה - - - אז בטח ובטח הצעירים יותר. אז יש פה איזה שהיא בעיה חברתית שאותה אנחנו צריכים לנתח. אנחנו צריכים לזעזע קצת את המערכת כדי שהורים יגידו 'אוקיי, אנחנו מוכנים להתחיל ולהתמודד'. זה מה שאנחנו צריכים, זאת נקודת הפתיחה. השאלה איך עושים את זה.

אני רוצה להוסיף משהו.

תזכירי לי את השם.

טליה אתגר מעלם. אני אנסה נורא בקיצור. קודם כל אסור לנו לשכוח שהרשת היא גם דבר טוב.

לגמרי. אנחנו לא נגד, אנחנו רק בשאלה איך מתמודדים ועושים את זה נכון.

השאלה היא גם, אני מרגישה ששמים את הכול בתוך סל אחד וככה לא נצליח. מה שעלה כאן, גם מהדברים של אורנה, אנחנו יותר יודעים מה לעשות בקטעים של ילדים שנפגעו והורים לילדים שנפגעו, ילדים שפגעו והורים לילדים שפגעו, אבל הרוב הם לא שם. רוב הילדים וגם ההורים שלהם הם לא במקומות של הפוגע הברור והנפגע הברור. הרוב, מה שאנחנו קוראים להם, זה האחרים, זה אלה שבמרכאות רק מעבירים - - -

הם נפגעו והם לא דיווחו. יש הרבה אנשים שבוחרים להצניע ולהישאר עם זה מכונסים בתוך ביתם.

רגע, מי שנפגע, דיווח או לא דיווח, הוא פגוע. זה מקום אחד. מי שפגע, אנחנו יודעים או לא יודעים, זה השני. אבל רוב הילדים הם כאלה שאו לא מבינים מה באמת הם עושים, או שזה אוטומטי להעביר, אני יכולה לפרט עוד הרבה רק אין זמן, פה זה המקום הכי קל להתחיל מבחינת הילדים ומבחינת ההורים. תראו, להורים באמת נורא קשה. הורה, כמו שתיארה פה האמא לילדה הנפגעת, או מהניסיון שלי לגבי הורים לילדים פוגעים, זה נורא קשה באמת, אבל הם מגיעים. אני חושבת שצריך בוועדה הזו למקד את השאלה איך מגיעים להורים במרכאות של האחרים, הרגילים, כי הפוגעים והקורבנות יגיעו אלינו.

זה בדיוק השיח, טליה.

אבל לעשות את ההפרדה, כי מדרך הטבע, גם העדויות וגם הסיפורים וגם הכול על המקרים הקיצוניים שאנחנו שומעים על מה קרה לילד איקס או לילד וואי, וזה חשוב, אבל אם רוצים לעשות איזה שהוא שינוי אסור לשכוח את המסה הגדולה.

טליה, השיח שלנו פה, ואני בכוונה גם חיזקתי את זה פעם אחר פעם, הוא בדיוק על האחרים, מי שאת קוראת להם אחרים ואני חייבת לומר משהו. מבחינתי כל ילד שחשוף לתוכן קשה הוא נפגע. ילד שרואה פתאום סרטון פורנוגרפי כי הוא הגיע לשם בטעות - - - זה קרה לי, הבת שלי יום אחד הקישה שם של שיר ושומו שמים, קפץ לה גם השיר, אבל קפץ לה עוד משהו והיא ישר באה ואמרה לי 'תראי מה'. קודם כל זה שהיא קופצת - - -

אבל היא באה ואמרה לך.

זה מה שאמרתי, זה השיח שצריך לבנות בתוך הבתים. ואני חייבת לומר שבאותו רגע נתון לא הייתי שם. כשהגעתי הביתה היא מהר קראה לי לחדר וככה בשקט בשקט אמרה לי 'בואי תראי'. אני מדברת בדיוק על המקומות של הילדים שלא נמצאים בתוך הפגיעה עצמה, אבל הם חשופים ונפגעים מתוקף התוכן שהם חשופים אליו. הסרטונים של דאעש, שהסתובבו בפייסבוק, ילד שרואה דבר כזה, אני לא יודעת אם יש איזה שהוא פסיכולוג שיכול להציל אותו אחר כך מהטראומה. לכן אני אומרת שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו כהורים נמצאים שם. את יודעת מה, אז לא עצרנו באותו רגע את החשיפה שלו, אבל הילד יודע להתמודד באמצעותנו. למקום הזה אני רוצה לנסות לקחת את הדיון.

את אמרת את זה, הכי חשוב שיבואו לדבר. אם נתחיל מה שאתם אמרתם, שנתחיל בגיל הגן, אז אולי נגיע לגיל - - - אי אפשר להתחיל בגיל 15 להורים שלא היה להם קשר עם הילד - - -

אני מסכימה לגמרי. אמרנו, עוד בגילאים הצעירים.

תמיד שעוסקים בנושא של הרשת, כי באמת זה הרבה יותר אלמנטרי.

תודה, טליה, את צודקת.

לורן, בבקשה.

שמי לורין, אני סגן יושב ראש ארגון ההורים בירושלים. ארגון ההורים בירושלים מאוד מאוד פעיל, אנחנו למעשה מקיימים קשר רציף עם מאות הורים, יש לנו ווטסאפ, גם של ארגון ההורים, גם של הורים שפעילים בשטח ואנחנו נתקלים בהרבה מאוד שאלות. אנחנו פשוט מכוונים כל אחד מאיתנו מול הורים עם בעיות ספציפיות וכל אחד פחות או יותר בתחום ההתמחות שלו. אנחנו מאוד מאוד מחזקים וקוראים להורים להיות מאוד פעילים בנושא של החינוך של הילדים, בדיוק מאותן נקודות, כדי לחזק את הילדים.

אני רוצה להגיד לך שבעניין הזה של הבריונות ברשת, זה באמת מתחיל מגיל צעיר. אני יכולה להגיד לכם שבאופן אישי אני נתקלתי בזה. נתקלתי בזה כשהבת שלי הייתה אלופת הקריאה של ירושלים, יש דבר כזה, היא הייתה בשנים הראשונות, היא גם קפצה כיתה ומה שנקרא בלונדינית חננה עם משקפיים וזה ממש לא היה פשוט. אני זוכרת אחרי שהיא חזרה לבית הספר, הייתה איזה שהיא קבוצה מסוימת של תלמידים פחות טובים שפשוט ארגנו חרם.

החרם היה אינטרנטי?

כן, ווטסאפים, ולא לשתף אותה. אני חייבת להגיד לך שאני הייתי מאוד מאוד מעורבת ואני חושבת שזה לקח פחות מכמה חודשים והצלחנו להתגבר על זה. אבל רק בגלל שהייתי מאוד מאוד מאוד מעורבת, מאוד מאוד מנוסה. זאת הילדה החמישית שלי, בפער מאוד גדול מהבנות הגדולות. אני הגעתי לבית ספר, אני ראיתי את המנהל, אני התקשרתי אליו, אני דיברתי עם המחנכת כל הזמן, אני לא נתתי למערכת להירדם, אני דרשתי תשובות. בסופו של דבר הנושא טופל ומוגר והכול היה בסדר, אבל מה קורה עם כל ההורים האלה שהם לא כאלה חזקים? שהם לא כאלה מודעים? שהם צריכים לקבל כלים?

ועם כל התכניות הגדולות של משרד החינוך, אין אכיפה בשטח. אין תשובה ל-bullying בארץ. בארצות הברית יש תקנון בית ספרי ויש שם - - -

גם במשרד החינוך יש.

אבל לא עושים את זה. בוא נגיד שיש גם עניין שיש משפחות, לרוע מזלה של הבת שלי בהתחלה, זו הייתה משפחה חזקה במרכאות, לא כל כך היה קל להעניש את הילדה הזו, כי גם המחנכת חששה מההורים שלה. זה נורא. אין פה משהו שהוא לגמרי ענייני. היה קשה מאוד לטפל, כי גם ההורים הגנו על הילדה הפוגעת, זאת אומרת הם לא שיתפו פעולה. עברנו תהליך ובסופו של דבר, בצורה לא ישירה כל כך, אבל הנושא טופל. אבל אני אומרת, המחנכים די פוחדים לטפל במקרים האלה. אין תשובות ברורות. וגם היועצים.

אני חייבת לומר פה שבהקשר של הדיון, נכון, הנושא של אכיפה הוא נושא בפני עצמו, אבל אם אנחנו נצליח לטפל בבעיה לצורך העניין כשטיפול בבעיה זה גם התייחסות חברתית לצד הפוגע, כי אם הצד הפוגע כבר לא פוגע והצליחו להעביר איתו איזה שהוא תהליך שהוא חינוכי, אז הענישה פה היא פחות חשובה. זאת אומרת אני חושבת שהרעיון הוא לראות איך אנחנו יוצרים הסדרה חברתית, איך אנחנו נותנים להם כלים, כי בסופו של דבר גם הפוגעים צריכים לקבל איזה שהיא התייחסות ואם אנחנו מצליחים לייצר את זה בהסדרה חברתית, אני חושבת שכולם מרוויחים.

אני בעד כלים, אבל אין כלים ברורים. כרגע במערכת אין כלים ברורים, זו בעצם הפרשנות. אני יכולה להגיד לך מהניסיון שלי ומניסיון של לא מעט הורים שפונים אלינו, אין להם כלים ברורים, אין מדיניות ברורה של איך מתנהלים במצב כזה.

יש מדיניות ברורה.

אז היא לא יורדת לשטח.

לא, אנחנו לא נשפוט מקרה פרטי, אנחנו מדברים ברמת התופעה.

אני רוצה להתייחס, לא במקום של להתגונן, במקום של לשתף במורכבות. המדיניות, כמו שאמרתי בהתחלה ואני חושבת שלא היית, שב-1 באפריל האחרון יצא חוזר מנכ"ל מאוד מאוד מפורט בדיוק לגבי מה שאת מתייחסת. אנחנו בשנה של הטמעה של החוזר ואני יכולה להגיד שאנחנו עוברים בחריש עמוק ממנהלי מחוזות וכל המפקחים ועד חדר מורים, מורה מורה, ממש עם לוח מאוד מאוד מפורט. זה הרבה פעמים מורכב, זה מורכב במקום שבו - - - בדיוק דיברנו כאן, הולכת עכשיו, אני אקרא לזה רגע בצורה בוטה, פורנוגרפיה של סרטונים פוגעניים על כל הפיגועים שקורים פה בחוץ ברשת, בכל מקום זה מופיע, בחדשות זה מופיע, הילדים שלנו רואים את זה. איפה אנחנו המבוגרים גם בהתנהלות שלנו? איפה אנחנו בכל מיני מורכבויות אחרות?

בהחלט כשאנחנו עומדים מול ילדים צעירים אנחנו צריכים להגיד שהעשייה החינוכית היא המרכז. ד"ר טליה אתגר יודעת שגם כשאנחנו נמצאים במצבים שבהם יש פגיעה חמורה על ידי ילדים וקטינים, היכולת לחייב את ההורים, היכולת לכפות על ההורים לעשות אפילו הליך טיפולי, אני לא מדברת על משהו אחר, היא מאוד מוגבלת, היא מאוד מורכבת.

בטיפול על מי שפגע היא לא מוגבלת.

אני לא מדברת על פגיעה מינית, אני מדברת על זה שכשמישהו פוגע, עושה bullying ברשת, היכולת שלנו להגיד להורים ולילד 'אתה חייב להיכנס לתהליך טיפולי', אנחנו יכולים להכריח מישהו?

ליאורה, בבקשה.

אני מייצגת את עמותת אשנ"ב, אנשים למען שימוש נבון באינטרנט ואנחנו פועלים כבר מסוף שנות ה-90 בנושא של הדרכות וחינוך לשימוש נבון ברשת. כדי להוסיף דברים חדשים שלא נאמרו כאן, אנחנו עושים הדרכות גם להורים, אנחנו עושים את ההדרכות האלה, רובן ממש בלי כסף, והורים לא מגיעים.

בפריסה ארצית.

בפריסה ארצית לגמרי, לא משנה לאן אנחנו מגיעים. אנחנו מוציאים מרצה מתל אביב שמגיע לכרמיאל והוא מוצא שם שני הורים אחרי שהמנהלת הבטיחה לו שיהיו שם הרבה מאוד הורים. זו בעיה, ההורים לא יוצאים מהבית, אני חושבת שצריכים לחשוב מה עושים. אנחנו ניסינו ללכת למקומות העבודה ואנחנו מעבירים גם הדרכות, שוב ללא תשלום, גם במקומות עבודה, אבל אז נתקלנו במעסיקים שבאו ואמרו 'סליחה, זה זמן עבודה. אם הורים רוצים הדרכה למחשבים, שיעשו את זה אחרי שעות העבודה'. אף הורה לא מוכן להישאר אחרי שעות עבודה. אני חושבת שצריך לרתום אולי את המעסיקים הגדולים במשק, את הגופים הגדולים ולהגיד להם, דיברו כאן על הטמעה של חוזר מנכ"ל, בואו נעשה שנה של הטמעה של הנושא הזה ברמה הלאומית. נבקש מכל המעסיקים הגדולים, מהממשלה, מחברות, מההסתדרות, מכל מקום, לעשות את ההדרכות, לחייב שעה של הדרכה את כל העובדים שלהם, לעשות את זה, לא משנה איזה גוף, העיקר שזה יהיה גוף שהוא - - -

כשאת אומרת הדרכה את מתכוונת למה?

אנחנו שולחים מדריך, איש מקצוע, מרצה, מתנדב שלנו שבא עם מצגת, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משרד החינוך, מצגת מאושרת, מלאה בתכנים, מצגת שהיא אקטואלית, שהיא כל הזמן מתעדכנת, והוא מדריך אותם.

מדריך אותם למה?

מדריך להתמודד, מדריך אותם לזהות, נותן להם סט של כלים ראשוני. אף אחד לא יהיה מומחה משעה של פעילות הדרכה, אבל אמא שלא מבינה כלום, או אבא שלא יודע - - -

מעלה מודעות.

מעלה את המודעות שלו והוא יכול לשים לב. באמת, כמו שדיברו כאן על עולם הסלולר, אני יכולה להגיד לכם שאני אדם מאוד מאוד מודע והילדה שלי מאוד מאוד מודעת ורק לאחרונה אני גיליתי שכשאני אומרת לבת שלי 'לילה טוב' ומכבים את האורות וכולנו הלכנו לישון היא מבלה עוד שעתיים-שלוש עם החברים שלה בווטסאפ מתחת לכרית.

יש גם אלמנטים של קרינה.

אני יודעת וזו ילדה שמודעת לזה, סופר מודעת, היא הולכת ואומרת את זה ל - - - אז בהחלט יש פה איזה שהוא פער ואני חושבת שצריך להתמודד עם התופעה הזו של הסלולר. אני אישית גם חוויתי את זה שהמחנכת לא ידעה בשנה שעברה איך להתמודד עם ילדה, שבגלל שהיא חכמה ובגלל שהיא חיה בעולם של מבוגרים קצת, אז לא יודעים איך להתמודד איתה ועושים עליה חרם בווטסאפ. אבל בסוף הצליחו לעשות את זה בהתערבות של בית ספר. אז אני אומרת, בסוף זה עניין של בית ספר שצריכים להתערב והורים שצריכים לדעת ועם מודעות, אבל אם לא נעורר את המודעות הזו אז - - - אני מבקשת כאן אולי - - -

לא רק בית ספר, זה הורים. אני אומרת תמיד, בואו ננסה לא לגלגל את הכדורים, זה כולנו פה שותפים למשימה הזאת.

נכון. תקראו למעסיקים הגדולים להצטרף לזה, תקראו להסתדרות, לכל המקומות האלה, למשרדי הממשלה, לחייב הדרכה כזו. כמו שעושים ביום האישה, עושים הדרכה. כמו שעושים הדרכת בטיחות, כמו שעושים הדרכה איך מטפסים על סולם ואיך עושים משהו בחשמל, שיעשו הדרכה לשימוש נבון באינטרנט.

תודה רבה.

יונה, בבקשה, מנכ"ל עמותת נתיבי רשת.

עמותת נתיבי רשת עוסקת מ-2008 בכל הקשור להתמודדות עם אתגרים וסכנות באינטרנט בסביבה הדיגיטלית. אני אישית מרצה כבר עשר שנים בתחום הזה בבתי ספר, מאות הרצאות והרבה מאוד מפגשים עם ילדים. אני רוצה להוסיף כמה דברים, כי נאמרו פה בהחלט דברים מאוד חשובים על מעורבות הורית. קודם כל ברמה הפרקטית להגיע להורים, אז נאמר פה שיש קושי להביא הורים. מהניסיון שלנו יש שיטה שעובדת מעולה, זה תלוי בהתגייסות של בית הספר, ברצינות של בית הספר ובתקציב, זה לארגן ערבים של הורים וילדים ביחד, כשהילדים מגיעים עם ההורים שלהם. ואז ההורים מגיעים, כי הם צריכים להביא את הילדים וזה משותף.

אפשר לעשות פעילות מקבילה באותו זמן, אם רוצים לתת הרצאה מיוחדת, שיש דברים שלא רוצים שהילדים ישמעו, בעיקר ביסודי, אז אפשר להעסיק את הילדים בו זמנית, ואז יוצאים מערב כזה עם עוצמות אדירות, גם הילדים שותפים לתהליך, זה בדרך כלל תהליך יומי שבבוקר הילדים מקבלים הרצאות, בערב ההורים מקבלים, הם יוצאים ביחד עם מסר משותף. זה מביא אוטומטית את ההורים לדבר עם הילדים שלהם כי הם משותפים באירוע. ערבים כאלה שארגנו מאוד מאוד מצליחים, זה תמיד יוצא עם הרגשה של המון כוח. ההורים מדווחים, עד כמה שזה תרם להם ועד כמה שזה היה משמעותי. אז זה אפשרי, זה תלוי עד כמה המערכת ומשרד החינוך, ופה אני פונה לנציגי משרד החינוך, מוכנים לתקצב ערבים כאלה, לתת לזה ממש עדיפות עליונה.

מעבר לזה אני רוצה להוסיף כמה דברים שקשורים בכלל לתרבות השיח. אנחנו התרגלנו שאנחנו אוטומטית מקבלים את כל החידושים הטכנולוגיים והתנהגויות טכנולוגיות שהילדים מפתחים. אני חושב שפה צריך שינוי תפיסתי. זה שילדים מקבלים מאות הודעות ביום, יש ילדים שמקבלים מעל 1,000 הודעות ביום, הם מתחברים לכל מיני קבוצות, תרבות השיח הפכה להיות תרבות של סתם. מדובר היום ממש בתרבות שהיא נרקיסיסטית, העיקר להגיד 'אני פה' ולהוסיף עוד סמיילי ועוד משהו סתם ועוד תמונה סתם. תרבות הסתם היא הבסיס אחר כך שבקלות ממנה אפשר להוסיף דברים פוגעניים, כי אם להגיד סתם דברים ולהתרגל שהכול זה קצת סתם, אז בסוף להוסיף הערה מעליבה זה גם סתם ולהוסיף על זה עוד תוספת, עוד הערה מכיוון אחר, זה גם סתם, ולהוסיף על זה לייקים זה גם סתם. תרבות הסתם הפכה להיות תרבות פוגענית בבסיס, היא תרבות לא נורמלית.

והיא לא רק ברשת.

בדבר הזה צריך להיות שינוי תפיסתי. ההורים צריכים להיות מעורבים בכמות ההודעות, ההתראות שילדים מקבלים. לא נורמלי שכל הזמן יש הפרעות והפרעות, זה יוצר הפרעות בלתי פוסקות וזה לא יוצר יכולת של התבוננות, רגע, מה אנחנו בכלל עושים פה, איך אנחנו מדברים? אז צריך לצמצם בצורה משמעותית. זה אפשרי, זה דורש מודעות והדרכה ואת זה אנחנו בהרצאות שלנו מאוד מדגישים, כמות הסתם הופכת להיות כמות איכותית ברמה השלילית.

דבר נוסף, אני רוצה לעשות הבחנה בין הגילאים. בגיל יסודי זה גם לא נורמלי שלילדים מגיל קטן יש סמרטפון והם מתחברים לכל מיני קבוצות וההורים לא יודעים מה קורה. צריך להגביל את הגילאים, לצאת עם מסרים מאוד ברורים להורים וגם אם מתחברים לווטסאפ עם החברים של הכיתה, אז בגיל יסודי ההורים צריכים להיות מעורבים מכיוון שברשת בקלות שמים דברים שהם ללא שליטה ומקבלים דברים בלי שליטה. אז ברמה הטכנולוגית הווטסאפ מאפשר היום להתחבר דרך המחשב הרגיל, הורים עושים את זה ואני אישית עושה את זה עם הבת שלי והיא מקבלת את זה בסדר גמור והכול פתוח ומדברים. זה לא כי אנחנו חושדים בילדים, אלא כי אנחנו רוצים להיות מעורבים. ואז אפשר במחשב הרגיל לראות את כל מה שקורה - - -

בסמרטפון אפשר ואפשר לראות, לא חייבים להעביר אותם למדיה אחרת, אבל חשוב להיות וחשוב שהילד לא ינעל את הנייד ושאם הוא נועל אותו, אז שתהיה לכם את הסיסמה, שהוא יידע שאתם שם. גם אם אתם לא באמת פותחים, עצם זה שהוא יודע שזה נגיש לכם זה כבר עושה חצי עבודה.

כמובן. המעורבות ההורית, כמו שאת הסברת, הנוכחות, הילד יודע ומדברים והכול פתוח, זה הבסיס. אבל בגיל יסודי, בגיל קטן, ההורה צריך להיות פיזית מעורב, זה לא מספיק שאנחנו נסמוך על הילדים.

כן, זה גם וגם, זה נבנה מאיזה שהוא תהליך.

ואז כבר בחטיבת ביניים ותיכון אז אפשר כמובן לתת יותר פרטיות לילדים. אבל גם אז זה דורש המשך מעורבות. בכלים האלה הם גם ההבחנה בין יסודי לגיל יותר מבוגר היא חשובה.

תודה רבה, תודה על הדברים.

נועה, בבקשה.

אני נועה אלפנט מגוגל. עוד לא הזדמן לנו להציג לוועדה בכנסת הזו את פרויקט 'שומרי המסך' שלנו, שזה פרויקט שאנחנו עושים כבר ארבע שנים, שנולד בישראל וקורה עכשיו ב-12 מדינות, שבו בני נוער הופכים להיות שגרירים של מלחמה בבריונות ברשת, זאת אומרת גלישה בטוחה בכלל בקהילה שלהם. בבית הספר ובקהילה. הם עושים הרצאות להורים ולילדים צעירים יותר ועוד. את הפרויקט הזה אנחנו עושים בשיתוף עם רשת אורט והתלמידים עושים את זה במסגרת המחויבות האישית שלהם. היום תלמיד תיכון מחויב שלוש שנים לעשות מחויבות אישית, 60 שעות בשנה, ואני חושבת שנכון יהיה שנבחרת כזו של 'שומרי מסך' תהיה בכל בית ספר במסגרת המחויבות האישית. זה לא דורש הרבה משאבים, זה דורש נכונות של בית הספר לרכז את זה ולהקים נבחרת כזו.

מה הפריסה של זה היום?

זה ברשת אורט, הם השותפים שלנו וזה היום ב-40 בתי ספר שפועלים בתוך הקהילה שלהם. בתוך הקהילה הם מגיעים להרבה מאוד אנשים, הם גם עושים תחרות של סרטונים, של קמפיינים אישיים שמגיעים למאות אלפי צפיות. אנחנו לא יכולים להכניס את זה לכל בתי הספר בישראל.

למה?

משום שזה בסופו של דבר בשיתוף עם משרד החינוך, כבר דיברנו, 'שומרי מסך' נפגש לאחרונה עם שר החינוך ותהיה פגישת המשך במטרה - - -

גם יש לזה ואריאציות שונות. עוד פעם, זה איזה שהוא מהלך ספציפי של גוגל, אבל כן קיימים היום צוותים וקבוצות של ילדים, שזו לא המחויבות האישית, אבל זה חלק מתוך פעילות שהם עושים בבית הספר. זה סוג של ואריאציות שונות שקיימות היום בבית הספר.

מה שחשוב לי לומר, אם אני יכולה להיעזר בכם להעביר מסר לאילה, אמא של אלרואי, תוך כדי הדברים הבאמת עצובים שכולנו דמענו יחד איתה, בדקתי אם יש קבוצת 'שומרי מסך' באשדוד ונפתחה השנה. אז הילדים רק בתחילת ההכשרה שלהם אבל יש קבוצות בערים קבוצות שיש שם כמה וכמה שומרות מסך שיכולות לתת לה תמיכה. אנחנו מאוד נשמח לעשות את החיבור, הן ממש משמשות אוזן קשבת ועוברות הכשרה ומלוות על ידי יועצות בית הספר כדי לעשות את זה. שומרות המסך הן תלמידות תיכון.

נגיד עוד פעם, אחרי אירוע כזה, שתלמידת תיכון תלווה את הילדה, זה נראה לי לא נכון.

זה לא תחליף לליווי המקצועי. בגוגל עובדים רק חנונים, אז עצם זה שאותה ילדה חושבת שאם קוראים לה חנונית זה דבר נורא, אז כבר להראות לה מודל אחר - - - זה לא תחליף לטיפול ובטח לא לטיפול ההורי, אבל אנחנו מציעים כאן, אם רוצים לעשות את השידוך ולתת לה גם תמיכה של בת נוער מבוגרת יותר ש - - -

היא קיבלה כל כך הרבה הצעות היום שהיא תהיה כבר - - -

לא, הדיון הוא על האחריות ההורית ואני לא רוצה שנשים על הילדים את ה - - -

את האחריות של ההורים, כי זה לא במקום.

את ההסברה בוודאי, אני חושבת שזה רעיון מבורך.

זה ודאי לא תחליף, אבל התמיכה, הרבה משומרי המסך הם ילדים שבעצמם חוו את זה כילדים יותר צעירים והיום עושים את התיקון ומעבירים את המסר הזה הלאה ונותנים תמיכה לילדים יותר צעירים. אנחנו מציעים את העזרה ומי שרוצה ייקח אותה.

יש איזה שהוא יתרון שמתוך הניסיון שלהם הם מעבירים איזה שהם מסרים. זה יכול להיות בנוסף, זה לא במקום האחריות של ההורים.

זה בסדר גמור, אבל צריך לעשות הבחנה בין ההסברה ובין העבודה הקבוצתית.

כן, אנחנו מדברים על שני רבדים שונים. תודה, נועה.

אלמוג, הנערה שבחבורה.

אני אלמוג בן משה, אני ממועצת התלמידים והנוער הארצית, הפן השני. באמת רציתי מאוד להתחבר למה שאתה אמרת, הנושא של הפרדה בין ילדים בגיל יסודי לבין בני נוער, שזאת הפרדה שאני חושבת שהיא ממש ממש חשובה. ילדים בגיל של יסודי, כל הנושא של המעקב, כל מה שדובר כאן, אני כן מאמינה שזה דבר שהוא חשוב באמת, אני לא אחזור על מה שכבר נאמר, אבל בגילאים של חטיבה ושל תיכון, שזה כבר בני נוער, מעקב? קודם כל זה כבר משהו שלפי דעתי לא יכול להתבצע בפועל. אמרת 1,000 הודעות ביום, זה 1,000 הודעות בקבוצה בשעה, זה משהו שטכנית אני לא חושבת שהורים יכולים לעמוד בו. הילדים עומדים בזה, אבל - - - אני באמת חושבת שזה גם משהו שלא צריך לעשות אותו. אני חושבת שברגע שילד יימנע מכל מיני דברים כי אמא ואבא שומרים עליי ובודקים שאני עושה ככה או לא עושה ככה, אנחנו מאבדים פה משהו, כי עוד שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע שנים הוא כבר לא יהיה נער, הוא כבר לא יהיה בפיקוח של ההורים שיסתכלו לו בטלפון בכל שעה ואנחנו מאבדים איזה שהוא תהליך.

אני מאוד רוצה להתחבר למה שנאמר כאן לגבי הנושא של המעורבות של ההורים, אבל לא ברמה של להסתכל ולבדוק מה קורה בטלפון, אלא ברמה של לדעת שכשקורה משהו אז יש לי למי לפנות ולא יקרה לי שום דבר ולא יסתכלו עליי אחרת, באמת שיש לי את המקום לפנות אליו וזה ההורים. בסופו של דבר זה צריך להיות באיזה שהוא מובן של תקשורת, שאני ארגיש בנוח, שאני ארגיש שמתעניינים, שיש התעניינות של ההורים, שזה לא משהו שעובר לידם, שרוצים לבוא ולעזור לי, אבל לא ברמה של לבוא ולקחת ממני או לבוא ולהשתלט לי. בסופו של דבר מתבגרים, בני נוער, אני מניחה שכולכם יודעים את זה, יש לנו את החיים שלנו וברגע שההורה נכנס יותר מדי זה יוצר אנטי ומאבדים ערך מוסף.

זהו, בעיקרון. ככה דיברו כאן על מעקב וזה, הרגשתי צורך להבהיר את זה, שבגילאי יסודי, אני חושבת שיש בזה אפילו צורך, אבל בגילאי חטיבה ותיכון, לא רק שאין בזה צורך, זה גם עלול לגרום לתוצאה הפוכה.

אלמוג, אבל תסכימי איתי, בדיוק כמו שדיברנו מקודם, בשביל לבנות את המצב שבו הנער או הנערה המתבגרים ירגישו שהם יכולים לבוא ולפנות להורה והם ירגישו שהוא שם ושהוא יעזור להם ושהם לא לבד בסיטואציות שהן בעייתיות, צריך את כל התהליך המטרים מאז שהוא צעיר. שכן ההורה יושב איתו ורואה מה הוא כתב ואומר לו 'אתה לא חושב שפגעת?' או 'אתה לא נפגעת', השפה הזו, ייתן את ההערות, או באתרים מסוימים שהוא נכנס, שיגיד לו 'תשמע, יש אתרים שכן ויש אתרים שלא', ובאמת שתהיה יד מכוונת שרק בדרך הזו יהיה אפשר לעצב את הנער או הנערה, שאנחנו כבר לא נצטרך לראות איפה הם משוטטים, כי יושב להם כאן איפה נכון להיות ואיפה פחות נכון להיות ושהנה, אנחנו שם בשבילם.

אני מסכימה עם זה ובאמת אמרתי על הגילאים היותר מוקדמים, של בית הספר היסודי, שכן, ההורה צריך להיות מעורב. אבל כשמגיעים לגיל כיתה ז' ומעלה אנחנו מאבדים פה איזה שהוא משהו וזה צריך להיות בעצם מודעות הורית, כמו שאמרו כאן, שבאמת יש לי כאן בראש שאמא שלי אמרה לי ככה וככה ולכן אני רואה - - - לצורך העניין, עכשיו באמת רצים המון סרטונים, תמונות זוועה, של כל מה שקורה בפיגועים כאן בחוץ. אני באופן אישי אני מקבלת, אני אפילו לא מורידה את התמונה, כי אני יודעת שזה עושה לי רע ואני לא רוצה לראות את זה, וזה משהו שיש המון שמתייחסים לזה - - -

זה הוטמע בתהליך.

אלה דברים שהם מזעזעים ואני ראיתי את זה ואני לא מסוגלת לעמוד בזה ואני יודעת את זה, בגלל שעברתי איזה שהוא תהליך. אני יודעת שאני לא רוצה לראות את זה אז אני לא מורידה את התמונה, מבחירה שלי, לא כי אמרו לי ולא כי בודקים לי בטלפון שאין לי תמונות כאלה. זאת המטרה בסופו של דבר.

אוקיי, תודה. את רצית לשאול שאלה?

אני מקבלת את מה שאת אומרת על הקטע של החיטוט, זה נכון, אבל יש לגיטימציה להורה אחת ל- לבוא ולהסתכל ביחד, אני מדגישה את הביחד, עצם הידיעה שאחת ל- ההורה, האמא, האבא, יבואו ויסתכלו מכניסה גם את הנושא של אחריות. אני שמחה שלא הורדת, סימן שהוטמע בך חינוך כהלכה.

מה שאני רוצה להגיד לגבי הנושא הזה, אני באמת לא מאמינה שהורה צריך לבוא ולהסתכל, אלא ברמה של אפילו אני יושבת עכשיו עם הטלפון ואמא שלי יושבת לידי, 'מה את מדברת? מה?'

כן, זה ברמה של לשאול. אף אחד לא לוקח את הטלפון של הילד ומחפש בו.

את אומרת את כל מה שאני רוצה להגיד, כל הכבוד.

להראות את ההתעניינות, לא לבוא ולהסתכל ולראות.

אבל זה בדיוק השיח, כשאנחנו אומרים 'תהיו שם' זה בדיוק השיח.

כמו שאני לא אחטט בטלפון של בעלי, כך אני לא אחטט בטלפון של הילדה שלי, כי אני מכבדת אותה. כל הכבוד.

בדיוק.

בתנאי שהיא לא עשתה עבירה.

זה מה שרציתי להגיד. זה כמו בגן שעשועים, אנחנו מנחים ומכוונים את הילדים שלנו. בגן השעשועים, כשהילדה שלי רוצה לטפס על המגלשה מלמטה ויש מישהו שרוצה להתגלש, אני אומרת לה, מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך, את לא אוהבת שמטפסים לך מלמטה אל תטפסי מלמטה. ואני רואה איך ההורים נותנים לילדים שלהם - - -

אני ישר אומרת לה, את רוצה שהוא ייפול עלייך ותשברי את הראש?

ואני רואה איך ההורים נותנים לילדים שלהם להתפרע בגן השעשועים ולא עומדים איתם ומנחים אותם איך לשחק נכון ולא לפגוע בחברים. על אותו משקל של גן השעשועים, גן השעשועים ברשת.

זה יותר קשה.

אבל זה אחרי שאת בנית - - -

ברור, לכן אני יושבת על כל מה שאלמוג אמרה, כי היא לקחה לי את כל מה שרציתי להגיד, על השיח והכבוד. כל הכבוד, באמת.

זו מערכת היחסים שצריך לבנות גם עם ילדים, של שיח שהוא פתוח והוא מתחיל במקום שאת רואה לאיזה כיוונים הילד הולך כשהוא צעיר, כי בואו נודה על האמת, הם מחזיקים את זה היום כבר בכיתה א'-ב', לצערנו, ולנתב אותו ככה לאט לאט כדי שאנחנו נוכל לנהל שיח ולא יותר מזה בבגרות. תודה רבה, אלמוג, ואנחנו נודה גם לך כי את רצית להצטרף לדברים.

יריב מחברת תום. אהלן.

אני רוצה קודם כל לחזק את מה שאמרה יושבת ראש הוועדה, הניסיון שלנו מראה שהפער הטכנולוגי קודם כל בהחלט מצטמצם, אבל מה שנשאר מאוד בולט זה המרחק התפיסתי לגבי שני דברים. האחד, ההורים לא מבינים את עוצמת החומרים שהילדים שלהם צורכים. ההורים לא מבינים שהילדים צורכים חומר פורנוגרפי קשה, חומר אלים בצורה קשה וכשמדברים על שיח אחר כך ברשת, אם ילדים צורכים כזה חומר בתוך הבית, אז אחר כך נורא ברור למה הם מתבטאים בצורה אלימה בתוך הרשת, בתוך החברים.

הבעיה השנייה שלדעתי היא יותר מורכבת, צריך להבין, אני חושב שהפורום המכובד שיושב פה הוא ממש לא מייצג את כלל האוכלוסייה, יש פה פורום מאוד מודע, רוב ההורים מפחדים להתעמת עם הילדים שלהם. רוב ההורים יפחדו לגשת לסמרטפון, רוב ההורים יפחדו להגיד לילד, 'אני לא רוצה שבבית שלי תצרוך פורנוגרפיה'. ההורים מפחדים להגיד את זה, הם לא מבינים מה תפקידם, אם זה נכון להגיד, מה יקרה אם הילד יתחיל לריב איתי וזה - - -

ההורים לא מניחים שהילדים שלהם רואים פורנוגרפיה.

אמרתי שני דברים, אחד, הם לא מבינים שבבית שלהם צורכים פורנוגרפיה וצורכים אלימות קשה. בבית שלהם. הסקרים הם מוחלטים בנושא הזה, מגיל מאוד צעיר. והפחד השני זה להתעמת עם הילד. אני חושב שאם אפשר פה, אני מאוד מאמין בחינוך ובהרצאות, אבל זה חייב לקרות במקביל. אם אפשר לעשות פה משהו בצורה לאומית, רחבה, אני חושב שיש כמה מהלכים, אם מסתכלים בהיסטוריה הקצרה שהצליח המחוקק לייצר מודעות, היום כולם חוגרים חגורת בטיחות בלי קשר לקנסות, כי הם יודעים שזה מסוכן, ופעם לא חגרו. אני חושב שבזמנו הנושא של חיסכון במים עבד. אני חושב שגם המהלך אפילו האחרון של משרד החינוך, עם 5 יחידות במתמטיקה, תפס.

אני חושב שאם הוועדה תצליח לקבל מימון, יחד עם הלפ"מ, למצוא את הקריאטיב הנכון, את הפרזנטור הנכון ולהעביר מסר להורים, אחת, אתם חייבים קודם כל בתוך הבית שלכם למנוע מהילדים שלכם להיחשף לתכנים קשים. זה לא מעקב ולא שום דבר, ההורה צריך להעביר מסר ברור, כשאין מסר ברור יש בלבול וכשיש בלבול אז הכול מותר. אחד התירוצים זה, עד שלא נפתור את כל יכולות הטכנולוגיה לא צריך לעשות כלום, ופה זה מסר מבלבל. צריך לבוא מסר ברור אחד, ההורה צריך למנוע מהילדים שלו להיחשף לתכנים אלימים, לפורנוגרפיה קשה, שאין שום סיבה שילד ייחשף. והדבר השני זה למצוא את הדרך להסביר להורה, זה התפקיד שלך, אתה חייב, אתה צריך להיות שם. אני חושב שיש מספיק אנשי שיווק מוכשרים שיצליחו להעביר את המסר.

זה הרבה יותר עמוק מזה.

נכון, זה לא יכול להישאר ברמה הטכנית.

אם להורה יש איזה שהוא קושי לשים גבולות ויש פה מומחים להורים יותר ממני, אחד הסימפטומים של זה היא באמת המורכבות סביב הרשת ויש לזה סימפטומים נוספים. ואם יש בעיה בתקשורת ואם יש שאלה של סמכות, הסוגיה היא הרבה יותר עמוקה ובהחלט אחד הביטויים שלה זה המורכבות ברשת.

עד שנפתור את כל ה - - -

אבל קיימים היום, למשל קמפיינים של משרד המשפטים להורים על הפצת תמונות ברשת, ערוץ הילדים - - -

לא מספיק.

זה קיים. עם כל הכבוד, האפקטיביות של זה היא מזערית.

אין ספק שצריך פה איזה שהיא תעמולה במרכאות שתעלה למודעות של ההורים, אבל ברשותך, אני מוכרחה לומר שמעבר לצעדים הטכניים שאנחנו יכולים לעשות, בחסימה של אתרים, בחסימה של אינטרנט וכו', אז אנחנו חוסמים את זה אצלנו בבית והוא יוצא ל-wi.fi, אם זה בסביבת בית ספר או בסביבות אחרות וגולש.

חברים שההורים שלהם מורידים את זה.

מה שאני רוצה, לפחות מהדיון הספציפי הזה, כי אנחנו כבר היינו בסדרה של דיונים ודיברנו על ההיבטים הטכניים שאנחנו יכולים להשתמש בהם, בכלים הטכנולוגיים שאנחנו יכולים להשתמש בהם, אבל חשוב לי שמהשולחן הזה, מהדיון היום, ייצא כל הנושא של הסמכות ההורית, של האחריות ההורית ושל חיזוק ההורים, העצמת ההורים. אנחנו רוצים בדיוק מהמקום שאתה אומר, ההורים פוחדים להתעמת, אני רוצה לתת להורים את הכוח לעמוד מול הילדים שלהם ולצד זה שהם מלווים אותם ומנחים אותם הם גם יודעים לקבל מהם את המידע של איפה הם נמצאים ועם איזה אתגרים בתוך הרשת הם מתמודדים. תודה, יריב.

אנחנו ממש קרובים לסיום. יש לנו את רינה ואחר כך עדן.

תודה רבה. אני קודם כל רוצה להודות על הדיון הזה ועל העלאת הנושא של הורים והעצמת הורים, כי זה נדיר שזה מתרחש בבית הזה ואני חושבת שזה חשוב ביותר. אני רוצה בכמה נקודות ספורות. 35 שנים אני בתוך הנושא של הורים ופיתחתי אותו בתוך משרד החינוך ועל כל הארץ.

אני רוצה להגיד ככה, אנחנו נמצאים היום במהפכה, במהפכה של הגדרות, של הגדרות מי זה ילד היום, בן 13 שמכניס סכין לבן 13 אחר זה ילד? או זה מישהו אחר? אנחנו צריכים להבין שההגדרות משתנות לנגד עינינו כל יום. באותה מידה גם הנושא של הורות ואתגרי ההורות בעידן הדיגיטלי הזה, הורות היא הורות היא הורות, מאברהם אבינו ועד היום זו אותה הורות, אבל האתגרים הם אתגרים משתנים. תמיד ההורות זה לגדל ילד אחד יחיד ומיוחד ולהביא אותו מתלות לעצמאות ושיהיה אדם אותנטי וכו' וכו' וכו', אבל האתגרים משתנים.

מה שקורה היום ולאור הדיון הזה, אני רוצה להחזיר את הדיון ברשותכם ולתת את הדגש, דיברתם על אחריות הורית. אני רוצה על השולחן הזה להעלות את השאלה, אחרי באמת 35 שנות עבודה בתחום ואני מכירה את כל העשייה בשטח ואם פספסתי משהו, עליי ועל צווארי, מי אחראי לאחריות הורית? זאת שאלה לבית הזה. מה תפקידה של המדינה, מה תפקידו של הבית הזה בנושא אחריות הורית. אין תחליף להורות, אין תחליף למי שמגדל ילדים, אין תחליף לדבר הזה, אבל מי אחראי לאחריות הורית ובעידן שמשתנה לנגד עינינו הסיכויים של הילדים גדלים מחד, אבל הסיכונים גדלים מאידך. הזירה משתנה, איפה ההורים, איפה המדינה כדי לסייע להורים, אלה שלא מודעים ואלה שמפחדים, ואלה שכן יודעים אבל לא יודעים איך, יודעים את המה, אבל לא יודעים את האיך ולא יודעים את מה שאלמוג אמרה, איפה הגבול בין הדברים הללו.

אנחנו מצפים, אנחנו זה המועצה הציבורית להורים, זה הרבה גופים שחברו ביחד לנושא הורים, אנחנו מצפים מהבית הזה למדיניות לאומית בנושא הורים והעצמת הורים. צריכה להיות מדיניות לאומית, צריך להיות מרכז להורים בכל יישוב כדוגמת אשדוד. בזמנו, לפני כשמונה עד עשר שנים היו 60 מרכזים כאלה ב-60 יישובים, בזמן שהיו מעברים כאלה ואחרים במשרד החינוך, לא משנה, הם הצטמצמו, יד לנו כרגע ביחד עם אשדוד כ-10 מרכזים גדולים שנותנים מענים מורכבים, מותאמים, רב תרבותיים, בשפות שונות עם מנחי הורים מוסמכים שיצרנו אותם.

היכן מפוזרים 10 המרכזים האלה, במרכז?

בוודאי. לא בנתיבות, לא באופקים ולא בבית שאן. היו לי פעם שם. היו לנו, זה לא לי, הקמנו אותם, עבדנו עליהם. תקציבים, צריכים להינתן תקציבים לנושא הורים, מעט מאוד תקציבים מוקדשים לנושא הורים, גם ברמת מדינה וגם ברמה יישובית. אז יש לנו את אשדוד לדוגמה, את מודיעין, את חיפה, יש שאפשר למנות אותם, אבל באמת על זה אני מונה אותם, אין בטבריה ואין במקומות האחרים.

אני מוכרחה לומר משהו בעניין התקציב. תמיד נדמה לנו שאנחנו נגיד תקציב ואז גם יש בעיות תקציביות, אז על זה קם ונופל דבר, ואני אומרת, אולי אנחנו צריכים לעשות חשיבה מחודשת לגבי סדרי העדיפויות שלנו. אנחנו לא יכולים להפיל ולהרים פרויקטים של תכניות שונות או נושאים שאנחנו רוצים לקדם על ענייני תקציב. אני חושבת שזו שאלה בפני עצמה, איך אנחנו מארגנים מחדש את סדרי העדיפויות שלנו בתוך המערכות, כי כמו שאת אומרת, הצרכים משתנים, האתגרים משתנים והפוקוסים שאנחנו צריכים לשים במרוצת השנים הולכים ומשתנים ויכול להיות שזה מפנה לנו תקציב מדברים שאנחנו פחות זקוקים להם, או פחות נדרשים להם בנקודת הזמן הזו, לטובת דברים שהם הרבה יותר אקוטיים. שיח שהוא בהחלט חשוב ואני אעלה ואקדם אותו במשרד החינוך.

עוד שלוש נקודות מצומצמות.

אם את יכולה לומר אותן בעשר שניות אז כן.

למה זקוק ילד ל-1,000 הודעות ווטסאפ ביום? או בשעה?

אין תשובה.

לא, יש תשובה. אני אגיד לך - - -

טלפון סלולרי, זאת השאלה, כזה משוכלל. הוא אסטרונאוט? למה?

ילד זקוק לקשר נותן תמיכה, מאפשר גדילה ויוצר זהות. זה תפקידם של הורים ומחנכים. ברגע שהדבר הזה חסר ממיטבו, נגיד את זה ככה בלשון עדינה, אז הוא מחפש את זה אצל בני הגיל שלו והוא צריך - - -

אני פחות מסכימה עם הניתוח הזה, אני מוכרחה לומר, אנחנו לא נפתח פה את השיח, כי יש הרבה ילדים. את יודעת מה? אני יכולה לקחת כדוגמה את מה שקורה פה, תסכימו איתי, אני כרגע לא זקוקה לתמיכה, יש לי הרבה בבית, הטלפון שלי מוצף בהודעות, לא של אנשים עלומים. יש פה איזה שהיא אינטראקציה חברתית שאנחנו יכולים לדון עליה בפני עצמה.

למה הילד מנהל שיח של בריונות ברשת?

ברשותך, בואי נשאיר את זה במקום של הסמכות ההורית, מבטיחה לך שעוד יהיו לנו דיונים על הנושא של הילדים ואיך אנחנו מתמודדים גם ברובד הזה.

אז בואו נסכם את הנושא הזה ונדגיש את הנושא של האחריות הלאומית ודבר נוסף, על זה שגם הורים לא יכולים להיות לבד וגם המחנכים לא יכולים להיות לבד. חוסר הקשר או הקשר הפחות טוב, בוא נגיד ככה, בין המבוגרים המשמעותיים, קרי הורים ואנשי מקצוע, בפער הזה נופלים ילדים. בגילוי הדעת שרשמנו ויש לכל אחד - - -

רינה, תודה. אנחנו קיבלנו את גילוי הדעת. אני פשוט רוצה לאפשר לגד גם לדבר ואנחנו כבר אחרי זמן הוועדה. אז ברשותך, יהיו לנו עוד הזדמנויות, אבל אני בהחלט לוקחת ממך את הנושא של מדיניות לאומית להעצמה הורית, אני אפילו אנסה לקדם את זה בשיח מול המשרדים השונים. תודה על הטיפ הזה.

אנחנו מצפים לחקיקה.

גד, בבקשה. אבל, ברשותך, ממש בקצרה.

קצר. אני פסיכולוג ואני בעמותת נתיבי רשת מרכז את התחום של רפואה התנהגותית, שזה כולל מחקר של השפעות בריאותיות ופסיכולוגיות של צריכת כל זמן המסך החל מינקות עד גיל הנוער. אנחנו כרגע מרכזים את מאגר הידע, שלצערי הוא הכי גדול, הייתי שמח שבכלל לא הייתי צריך לעשות את זה, שזה היה קיים מזמן. אנחנו דיברנו פה על מושגים כמו נגע חברתית ושאלנו מאיפה בא הרוע, איך הוא מתחיל - - -

גדי, ברשותך, אנחנו כוועדה שמענו את זה, אני רוצה שתמקד את זה בנושא של ההורים, כי זה נושא השיח.

אנחנו שואלים איך זה מתחיל מגיל צעיר, וזה התכנים אשמים, אז אנחנו צריכים למנוע כאן בעיות, דיברנו על מניעה ואני רוצה להכניס כאן אלמנט חדש במשוואה שלא דובר עליו בכלל וזה אלמנט אורגני, מאיפה נוצרת הבריונות. קודם כל היום אנחנו יודעים שזמן המסך בגיל הנוער הוא קרוב ל-9 שעות וזה כולל סמרטפונים, בעיקר סמרטפונים. זאת אומרת הורים שלא חושבים שזה זמן מסך עושים טעות רצינית ביותר. צריך להבין שזמן המסך הזה, עד גיל 20 לפחות, ובני הנוער לא מודעים לזה בכלל, ודאי ההורים, יוצר מתח כרוני במערכת הפיזיולוגית. מתח כרוני מבחינת התנהלות קצב הלב ומבחינת לחץ הדם. אלה הילדים שיבואו לתוך האינטרנט ויתפקדו.

הגורמים הבאים זה שינויים במבנה המוח, שמתחילים מינקות. אלה המחקרים שמתחילים להתעסק ב - - -

גדי, אתה נוגע בהשלכות של זמן מסך, אנחנו קיימנו על זה דיון מאוד מאוד ארוך, אני ממש באמת מבקשת, כי אנחנו כבר הרבה אחרי הזמן ואני רוצה לכבד את הנוכחים. אני רוצה שתיתן לנו מהמקום המאוד מקצועי שלך הצעה פרקטית לגבי ההתמודדות של ההורים, איך אנחנו יכולים לתת כוח בידיים של ההורים להתמודד עם כל זה.

אני אגיד מה ההורים צריכים לדעת, כי חסר להם מידע. רק מילה אחת על ההשפעות האלה, ההשפעות האלה של זמן מסך יוצרות שינויים במוח, שינויים מבניים שיוצרים תכונות של כר לבריונות. זאת אומרת מאיפה הרוע הזה בא מגיל צעיר? הילד הנחמד שלנו פתאום מתחיל - - - זה יוצר שליטה קוגניטיבית לקויה, ירידה באמפתיה לאחרים, תגובות מתחושת איום, לכל דבר קטן אנחנו עונים מתחושת הישרדות ואיום. אלה דברים מוחיים, ויסות רגשי לקוי, אגרסיה, זה לא נראה כקונפליקט בעיני הילד ושליטה לקויה באימפולסים. זה הכול.

זאת אומרת שאם הורים יידעו את הדבר הזה, שכל זמן מסך מעבר לשעה וחצי-שעתיים עד גיל 16-17, אנחנו לא ב-9 שעות, אלא נדבר שעתיים מקסימום, מתעצמות נטיות באופן אורגני לבריונות רשת. אם ההורים יידעו את זה, זה כל המסר, וצריך תקציב מאוד קטן בשביל זה. אם הורים יידעו את זה, אז יהיה עניין של הפחתת זמן המסך. אין לנו בעצם אל מי לדבר, אנחנו נותנים להם את כל החופש לגלוש כמה שהם רוצים בכל הכלים, כולל אחרי שעות כיבוי אורות, ואז מתפלאים שקרה משהו ואנחנו לא מבינים שזה משהו אורגני משמעותי.

אתה אומר, הנגשת המידע הזה להורים יכולה להפחית.

הנגשת המידע הזה, שההורים יגידו 'אני לא רוצה שזה יקרה לילדים שלי, אני לא רוצה ילד עם סטרס כרוני ועם שינויים מבניים כאלה במוח'. המידע הזה צריך להגיע דרך רופאי הילדים ודרך מיזם לאומי תקשורתי. זה הכול.

אני לא נתקלתי במידע הזה עדיין, זה באמת מעניין.

איפה אפשר למצוא את המחקר?

תלכי לאתר נתיבי רשת, יש מאמר שלם על כל הדברים האלה.

ברשותכם אני מסכמת. ראשית, אני רוצה להודות לכולכם באמת על הסבלנות ושנשארתם אפילו מעבר לזמן הוועדה. אני חושבת שעלו פה דברים מאוד חשובים שיכולים לסייע, גם מודלים שונים שאני אשמח לקבל כדי להנגיש אותם לכמה שיותר רשויות ובתי ספר, שיידעו באמת להשתמש בכלים האלה או לפחות יוכלו לבחור וללמוד מהכלים האלה.

אני חושבת שהשאלה הבאמת גדולה וחזקה שישבה פה במרכז זה העניין של התמודדות ההורים עם הפחד לעמוד מול הילדים ולראות מה באמת קורה שם, הרצון להישאר איתם באיזה שהיא מערכת יחסים של שקט תעשייתי ואיזה שהיא נינוחות, חברים עם הילדים. אין שום פסול בלהיות חבר של הילד אם אתה קודם כל ההורה שלו. אז ככה לראות באמת מה היא נקודת הפתיחה.

אני לוקחת את הרעיון של מדיניות לאומית להעצמת הורים. אנחנו ננסה ליצור איזה שהיא ועדה בין משרדית שתשב ותבחן איך אפשר לעשות את זה בשיתופי פעולה. הנושא של פעילות משותפת בית ספרית, אנחנו דיברנו בהתחלה על הנושא של מתי ההורים הם קהל שבוי, במרכאות, אז יכול להיות שבאמת בפעילויות משותפות של הורים וילדים אנחנו נצליח להכניס את התכנים האלה. זה משהו ששווה לחשוב עליו. אני יודעת שיש הרבה פעילויות משותפות של הורים וילדים בתוך בתי הספר, אפשר לווסת את אחת מהן.

אני אשמח גם לקבל את המודל ועד הורים מייעץ, אני חושבת שאם הורים יתחילו לדבר בינם לבין עצמם ולשתף, עם איזה שהוא כוח מנחה, אז אולי גם דרך הערוץ הזה אנחנו נצליח לחזק ולעודד הורים יותר להתמודד.

זה מה שאנחנו עושים בירושלים. זה המודל שלנו בירושלים.

אנחנו נרשום את הדברים הללו. אני אפנה פה לאנשים השונים שהציגו את הדברים ואנחנו ניעזר. המון המון תודה לכם.

חודש טוב לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 11:50.