הכנסת העשרים
מושב ראשון
פרוטוקול מס' 8
מישיבת הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול
יום שני, כ"ג באב התשע"ה (08 באוגוסט 2015), שעה 10:00
ישיבת ועדה של הכנסת ה-20 מתאריך 09/08/2015
סיור בקהילה טיפולית מלכישוע
פרוטוקול
סדר היום
סיור בקהילה טיפולית מלכישוע
מוזמנים
¶
פקד נעמה ניר - תביעות ת"א, המשרד לביטחון הפנים
רפ"ק גלית זמרן - תביעות מחוז ירושלים, המשרד לביטחון הפנים
ד"ר חיים מהל - ר' אגף טו"ש, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול
סוזן בן-עזרא - סגנית האגף טו"ש, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול
נאג'י מטאנס - מרכז השירות לטיפול בהתמכרויות, משרד הרווחה
קרן רוט-איטח - ממונה על מניעת שימוש בסמים אלכוהול וטבק, משרד החינוך
ד"ר אלינה פופרנו - רכזת נושא ארצי, משרד הבריאות
ברק שפירא - רכז נושא ארצי, אכיפה ופיקוח, משרד הבריאות
ד"ר ארקדי גולדנמן - מפקח אזורי, משרד הבריאות
ד"ר אתי גונן - מנכ"ל עמותת נווה מלכישוע
שורי שולב - מנהל ארגוני, מלכישוע
מירי ליבנה - מנהלת ארגונית, מלכישוע
ירון קרסנט - פסיכולוג ראשי, מלכישוע
אוריה גן - מנהל קהילות הנוער, מלכישוע
מיכל ויינשטיין אבירם - מנהלת קהילת אפיק - צעירים, מלכישוע
רונית הורביץ - מנהלת אשפוזית, מלכישוע
א' - מנהל קהילת הבוגרים, מלכישוע
ל' - מדריך, מלכישוע
ש' - מדריך, מלכישוע
ח - מדריך, מלכישוע
ת' - מלכישוע
נ' - מלכישוע
ד' - מלכישוע
ק' - מלכישוע
מ' - מלכישוע
היו"ר תמר זנדברג
¶
בוקר טוב, שבוע טוב לכולם. אני גאה במיוחד לפתוח את סיור ועדת הסמים של הכנסת בקהילה הטיפולית מלכישוע. אני חייבת לומר שלדעתי, מהישיבה הראשונה של הוועדה, או אפילו עוד לפני, שמו של המקום הזה נשמע ומהדהד בכל פעם שאנחנו מדברים בנושא של סמים, של התמכרויות, של מדיניות אפילו. כל הזמן מכל עבר אמרו לנו: את חייבת לבקר במלכישוע. אז הנה, אני שמחה שבאמת – אפילו עוד לא מלאו חודשיים לוועדה הזאת, וזה אחד המקומות הראשונים שאנחנו מבקרות בהם – קודם כל מתוך רצון להכיר, לשמוע, לדעת, ולא רק אי שם לשמוע בירושלים באולמות שלנו, אלא להכיר אתכם, את הצוות, את המטופלים, לשמוע על המקום, על היוזמה ועל הפעילות. תודה לכם על האירוח, תודה לכל המשתתפים, תודה למנכ"לית הקהילה והמקום, תודה לכל הצוות, שבטח תכף יציג את עצמו. תודה לך, לרשות למלחמה בסמים ולחיים, בנסיבות אישיות, שבכל זאת בחרת להגיע לכאן. אתה רוצה לפתוח? הוא צריך לצאת בקרוב בגלל נסיבות משפחתיות. בבקשה.
חיים מהל
¶
אל"ף, אני שמח לארח פה – עוד יצא לי לארח את רפול כיושב-ראש ועדה, וכאלה אנשים מההיסטוריה. המקום הזה הוקם ב-1990, ביוזמה של הרשות למלחמה בסמים ושל המועצה האזורית בקעת בית שאן, שהיום נקראת עמק המעיינות. זה היה אז משהו מאוד חלוצי – לא היה פה כביש, לא היה פה חשמל בהתחלה. היה סיפור ממש חשוב, לדעתי.
מאז עברו 25 שנים, המקום הזה השתנה, אבל אני רוצה לספר שבימים הראשונים ביקר אותי מנכ"ל משרד הבריאות, בשם ד"ר משיח, ושאל אותי: מה החזון שלך? מה הציפיות שלך? אמרתי: אני מקווה לאיזשהו יום, שיהיו פה 100 בוגרים של המקום, והם יהיו גרעין, שישמש דוגמה גם לאחרים, כי לא כולם צריכים להיגמל פה, ולא כולם צריכים לעבור את התהליך פה – שיעברו בחוץ. כלומר זה היה משהו – 100 אנשים שיהיו נקיים מפה.
היום – אני לא רוצה להגיד כמה, כי אני לא יודע, אבל יש המונים שהם כבר נקיים, שעברו פה, ובמקומות אחרים, לא פחות מוצלחים. מלכישוע היא בהחלט דגל מבחינת גודל, מבחינת הנכונות. את הנערה הראשונה בבאר-שבע, בת 15, שהיתה צריכה טיפול גמילה והמשך טיפול, ולא היה לאן לקלוט – קלטנו פה. יש פה יחידה ספציפית לנשים. יש כל מיני אוכלוסיות מיוחדות, אז זה בהחלט דגל, ולכן אני חושב שנורא חשוב לראות את זה.
לי חשוב עוד דבר שתראו פה – ב-90', כשפתחנו את זה – תתקן אותי רונית, היא פה מהיום הראשון – כולם הגיעו הנה בגלל הרואין. היום מעטים מהצעירים מגיעים בגלל הרואין, ולכן ביקשתי שיציגו לכם דווקא את האחרים – את אלה שמגיעים בגלל סמי פיצוציות, את אלה שמגיעים בגלל ריטלין, את אלה שמגיעים בגלל קנאביס. האוכלוסייה השתנתה, הסמים השתנו, וצריך להיות מודע לזה. מי שחושב שהפתרון יהיה על-ידי מתדון ו- - -, שאלה תרופות חשובות למי שמכור להרואין, אבל אנחנו היום, לדעתי – קרנה של הקהילה הטיפולית צריכה לחזור, כי לדברים האלה אין טיפולים בתרופות חלופיות, ולכן אנחנו צריכים להתמודד בדרכים האלה, ואלה דרכים טובות.
אתי נמצאת פה הרבה יותר שנים ממני – אני פה בסך הכול שש שנים, אבל אותה קיבלתי ביום הראשון.
אתי גונן
¶
בוקר טוב, שבוע טוב ונפלא לכולם. לכבוד הוא לנו לארח אתכם. אנחנו קבוע היינו מזמינים הנה, ואני מאוד שמחה שבחרת, לבוא ולשמוע פה את העשייה של כל המערכות כאן.
מלכישוע, כפי שאמר ד"ר חיים מהל, שהיה המנהל המייסד של המקום – את זה הוא לא אמר, והרבה מאוד ממה שכאן קרם עור וגידים במשך השנים, זקוף לזכותו, ולו לשש השנים שהוא היה. מלכישוע למעשה נותנת תשובה לאנשים, שהגורל לא זימן להם דברים חיוביים וכוחות כדי להתמודד עם מה שהחיים זימנו להם, והסמים היו להם פתרון גרוע, אבל פתרון לכאב, לחוסר-יכולת להתמודד עם מה שהחיים שמו עליהם, והם שמו עליהם, ובכבד.
אנחנו, כמלכישוע, עמותה, רואה עצמה נותנת שירותים לכל משרדי הממשלה שרואים בנו כתובת. ככזה אנחנו בקשר עם כל מי שיושב כאן למעשה, בהיבט כזה או אחר, ומודים על שיתוף הפעולה – אני אומרת את זה בקצרה, כדי שלא יהיה מישהו שדילגתי עליו, אבל תודה רבה מראש על זה שאנחנו יד ביד, עובדים יחד כדי למגר את הנזקים שכל אחד ואחד שמגיע הנה, צריך להצליח בהם.
כשאני אומרת שאנחנו עובדים עם כולם, קהילה טיפולית במהותה ובתפישה שלה היא שהיחיד לא יכול להתמודד עם כל מה שנפל עליו. אני אומרת את זה כך, כי אם אנחנו היינו בשלבים הראשונים של כל אחד ואחד בחייו, יכולים לתת לו את המעטפת הנכונה, הוא לא היה מגיע למה שהוא הגיע, אבל לצאת ממעגל איום ונורא של סמים, רק ביחד זה עובד, וזה אומר שכל הקהילה עצמה היא משפחה עבור כל מטופל, כל הצוות מרגיש – ולפעמים זו גם איזושהי בעיה – שהמשפחה, זה משפחת מלכישוע, והמטרה היא באמת לקחת כל בן אדם, עם תוכנית אישית שלו, ובכל אותם הצירים שקיימים, לתת לו תשובה, בין אם זו תשובה רפואית, חינוכית, פסיכו סוציאלית, חברתית, כלכלית, ובמשך התקופה שהוא- - - כי לנערים יש תקופה אחת, למבוגרים תקופות אחרות – לקחת, ובאמת לאפשר לו לצאת מכאן עם כלים ומעטפת חיובית לכל חייו.
יושבים כאן אתנו בין המנהלים רכזי הדרכה – אלי, שהוא רכז הדרכה של קהילת אפיק, ואריק, שהוא רכז הדרכה של קהילת הבוגרים. המטרה של הביקור הזה – שתוכלו לשאול שאלות, ואנחנו נוכל לענות.
אני מאמינה גדולה בחינוך, וככזאת עבדתי שנים רבות – זה התחיל מהיותי מורה ביסודי, ואחר כך מנהלת בית ספר יסודי, חטיבת ביניים שש-שנתי. הגעתי אחרי שנה בפיקוח, במשרד החינוך, החינוך ההתיישבותי, למלכישוע, לתפקיד הזה. כשהגעתי הנה, אמרתי: הכלים היחידים שיש לי זה לראות את הבן אדם, לנסות לראות מה אני יכולה להיות עבורו, מה אני יכולה לתת לו, אבל לתת לו את התנאים האמתיים והתנאים המבורכים ביותר, כדי שיוכל לצמוח.
הכלים שאנחנו מייצרים עבור חברינו פה זה קודם כל מעטפת מאוד ברורה, מסגרת, שבה הם יוכלו ליצור לעצמם את הביטחון הזה. והמקום במעטפת שלו ובתפישות העולם שלו, הוא לא מאפשר שאנחנו נתבלבל במה אנחנו שמים במרכז. וקודם כל במרכז שלנו עומדים המטופלים, שאנחנו מייחלים ליום – שזה ייפול על משרד הבריאות או על עולם המדע? שימצאו פתרון יותר פשוט עבור האנשים שמגיעים הנה, והפתרון הזה יהיה פתרון שיהיה מבורך, ולא פתרון שיהיה לא מבורך. אני מתכוונת לזה שאנחנו חושבים – אני בכל אופן חושבת – שבמעגל החינוכי של מדינת ישראל, ובמעגל של כל האנשים שאנחנו רוצים בטובתם, קודם כל אנחנו רוצים לייצר להם חיים שיאפשרו להם לצמוח נכון ולגדול נכון, וזה במציאות של עולם בריא בכל אותם תחומים – בריאות נפשית, בריאות פיזית ובריאות חברתית.
כאן אני מברכת את הוועדה על הבחירה שלה במלכישוע, כדי שאתם תבינו שאנחנו מדברים על דברים כל כך קשים עבור הפרט והמשפחה שלו, שכמה שנוכל שהמציאות תהיה אחרת, בלי סמים ואלכוהול עבורם, אנחנו נתברך.
רונית תיתן כאן, אחרי שהיא – תבינו, היא נפלה לפני חצי שעה מכיסא, כי רצתה שהלוח יהיה נורא-נורא נקי, כי אנחנו מאמינים בכל הפרטים הקטנים, אז היא טיפסה לנקות, כי אצלנו, כשאני אומרת שההגדרות והקווים הם מאוד-מאוד ברורים, אז ההגדרה שלנו, שהנקי זה בטבע שלי, שהניקיון הוא אנלוגיה של החוץ ושל הפנים. אז כשהיא ראתה את הלוח מלוכלך, ניקתה, ואלון בא והצטרף, וכולנו עכשיו מתפללים שהירך שלה תעמוד בזה.
רונית הורביץ
¶
זה גם נכון. אנחנו שמחים לארח אתכם, באמת. כל מה שאגיד לכם זה על סמך הידע שצברתי פה במהלך השנים. אני מאוד מקווה, שהיום הזה יוסיף נדבך נוסף ליכולת שלכם לקבל החלטות גורליות בעיניי לציבור הישראלי.
אציג לכם את המודל של מלכישוע, וגם לכבודכם עשיתי איזושהי עבודה קטנה – פתחתי 150 תיקים אחרונים. לא הצגתי את התפקיד שלי – אני מנהלת את האשפוזית במלכישוע. אני אחות במקצועי, שזה באמת נדיר, שאחות מנהלת אשפוזית. בדקתי ב-150 התיקים האחרונים, ואציג לכם את הנתונים. אני חושבת שזה מאוד חשוב, כי אני שומעת הרבה בתקשורת – דיברתי קודם עם נציגי משרד הבריאות – אני שומעת המון בתקשורת דברים, שאני בטוחה שהם לא נבדקו, כי אני האשפוזית היחידה בארץ לבני נוער- - - ואני לא מבינה, מאיפה נאמרות כל מיני אמירות, כי לא שאלו אותנו. אני לא נתתי שום מידע. אז עשיתי עבודה – אני אומרת קטנה, אבל היה קצת קשה, לפתוח 150 תיקים, אבל היה חשוב לי מאוד להביא לכם נתונים. עלו בוועדת החוקה שאלות, והלכתי ובדקתי.
נתחיל בהצגת המודל. אני חושבת שאחד הדברים החזקים בכפר שלנו הוא שזה ארגון שצומח עם הצרכים של השטח. זה לא ארגון שקופא על השמרים. אתם תראו – המקום מאוד מתפתח ומשתנה, וגם חיים אמר במפורש: כשאנחנו הקמנו את האשפוזית, נורא לחצו עליי – לא אגיד איזה משרד – שאכניס איזושהי תרופה. אמרתי: למה צריך את זה? אנחנו כאן מתמודדים עם דברים אחרים. אז צריך להתאים את עצמנו, ואני תמיד אומרת: אנחנו צריכים לרוץ לפני העגלה, והרבה פעמים אנחנו רצים אחרי העגלה. הארגון שלנו, באמת, עם הצוות שלנו, ויש פה צוות מדהים, אנחנו מנסים לרוץ לפני העגלה.
כמו שחיים אמר, מלכישוע נוסדה ב-1990 במקום, כפי שאתם רואים, פסטורלי ומאוד נעים. אתן לכם סתם דוגמה – באשפוזית בכל בוקר הם יוצאים לטיול בטבע. לא מזמן אמר לי נער: רונית, את יודעת – אף פעם לא חשבתי שאני יכול ליהנות מפרח. זה בכלל לא בעולם המושגים שלו, ובאשפוזית כל בוקר הם יוצאים – בגשם, בשמש, בקיץ, בחורף – יש טיול בטבע.
הזמן שלי קצוב, ואני לא יכולה את כל המשנה, אבל אחד הדברים שאני כן רוצה לומר לכם, בהתחלה המדריכים – המדריכים שלנו הם מכורים לשעבר – אמרו לי: מה זה חשוב – הפרחים, הציפורים? ואני אומרת, שברגע שאתה מציע להם משהו שהוא מאוד משמעותי, שממלא את כל העולם הרוחני שלהם, אתה חייב להכניס משהו אחר. בלי להכניס משהו אחר, זה לא יעבוד.
אלה הענפים שלנו. אגב, מלכישוע הוא על שם בן של שאול המלך. שאול המלך נהרג פה על הגלבוע, אז כל ההרים והגבעות והעמקים והגאיות נקראים על שמות שקשורים לשאול המלך.
הכפר הוקם בשיתוף הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, המועצה האזורית עמק המעיינות, משרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד החינוך. המועצה היתה מועצה אזורית בקעת בית שאן, והיום היא עמק המעיינות.
חיים מהל
¶
כיוון שרוב המיטות הן מיטות של משרד הרווחה, רוב המימון הוא של משרד הרווחה, ואחרי זה משרד הבריאות, שמממןן את האשפוזית. זה מימון אחר, יותר גבוה פר מיטה, אבל פחות מיטות.
חיים מהל
¶
20 מיליון בערך – נגיד, 60% משרד הרווחה, ואחרי זה, זה מתחלק פחות או יותר חצי-חצי בין הבריאות למשרד החינוך. משרד החינוך מנהל פה את בית הספר.
חיים מהל
¶
הרשות פעם מימנה הכול. הרשות העבירה בבסיס התקציב את התקציב הזה למשרד הרווחה, לפני כ-15 שנה.
רונית הורביץ
¶
כך זה היה נראה. היום זה נראה כך, וממשיך להתפתח.
מה שמיוחד במלכישוע, שיש בכפר שלנו כל הרצף הטיפולי. חשוב להדגיש, כי פעם זה לא היה. התפישה הארצית היתה שמשרד הבריאות עבד בנפרד ממשרד הרווחה. היו אשפוזיות שמפוזרות בארץ – בחיפה, תל-אביב, ירושלים ובאר-שבע – וקהילות טיפוליות, שעבדו בנפרד. מה שפה נוצר בפעם הראשונה זה מיזוג של שני המשרדים, שעובדים באותו מרכז. יש לזה רציונל מאוד חזק. פעם זה היה בתפישה – מה פתאום? לא יכול להיות. אשפוזית, גמילה, אנשים מלוכלכים בתוך קהילה טיפולית – אין מצב. לא משנה. היום יש לנו את זה פה בתוך הכפר.
היו"ר תמר זנדברג
¶
הצטרפה אלינו חברת הכנסת מירב בן ארי. אני מודה לה באופן אישי שהצטרפה אלינו למרות שינויים תכופים, ולמרות שהיתה צריכה לעשות הרבה מאמץ כדי להגיע. בבקשה.
רונית הורביץ
¶
כמו שאמרתי, אחד הדברים הייחודיים בכפר הזה – שיש בו כל הרצף הטיפולי – החל משלב הגמילה הפיזית, שזה האשפוזית. יש פה קהילות טיפוליות – אני בכוונה משתמשת ברבים. יש לנו גם רשת הוסטלים שהם מחוץ לכפר. בסוף הטיפול כאן הם יוצאים להוסטלים, ושוב – זה דבר שלמדנו מהשטח. בהתחלה לא היו הוסטלים – עשו גמילה, ושלחנו אותם הביתה, אבל ראינו שהם נופלים, וצריך תקופת מעבר והסתגלות בקהילה.
רונית הורביץ
¶
יש לנו בעפולה, בבית שאן, בהרצליה ובחיפה.
הפריסה הארצית היא טובה מאוד. פעם אמרתי שאם מישהו יעשה מחקר – למה בהרצליה יש אחוז כל כך גבוה של מכורים נקיים, ינסו למצוא כל מיני סיבות. אפשר לומר שהסיבה היא שהיה הוסטל של מלכישוע בהרצליה.
מה בעצם אנחנו עושים פה – וזה נורא חשוב. אנחנו עושים שני דברים: ראשית, שינוי בדפוסי התנהגות, שזה כבר מהיום הראשון, שמטופל שבא ומתנהג או מדבר או מתלבש, או מה שלא יהיה; ודבר שני, שהוא יותר מורכב לאורך זמן, זה שינוי בדפוסי החשיבה.
תמיד שואלים
¶
איך מטפלים בסוג הסם הזה, בסוג הסם הזה או באלכוהול. זה ממש לא משנה, מכל שנות ניסיוני, מה סוג הסם; אלה דפוסי החשיבה וההתנהלות שלי, שכשקשה לי, אני לוקח משהו חיצוני. יש תיאוריות שלמות, למה בן אדם אוהב סם מסוג זה או סם מסוג אחר – תיאוריות מאוד מעניינות, אבל זה לא רלוונטי. מה שרלוונטי, שכשקשה לי או לא טוב לי, או כשאני מרגיש משהו ואני רוצה להרגיש אחרת, אני לוקח משהו חיצוני, ומכניס פנימה. אז מה שאנחנו עושים פה זה שינוי בדפוסי התנהגות ושינוי בדפוסי חשיבה.
מי מפנה אלינו – בתי משפט, שירותי הרווחה, ותמיד השארנו את האופציה של פנייה עצמית. אני חושבת שנורא חשוב, שאדם יוכל במצוקה להרים טלפון. אנחנו מנסים מאוד לא להיות בירוקרטיים, ולעזור לכמה שיותר אנשים.
אתם שמים לב שאני לא כותבת פה משרד הבריאות, ואני חושבת שזה אחד הבאגים שלנו. מערכת הבריאות היא לא כתובת לאנשים שזקוקים – זה לא נעים לי לומר את זה, כי אני באה מהעולם הזה, אבל מערכת הבריאות היא לא ממש כתובת לעזור לאנשים בקהילה, ולהפנות אלינו. אני ניסיתי לעשות המון פעולות – בתי חולים, חדרי מיון, אבל זה פרויקט שצריך לעבוד עליו. משרד הבריאות לא מהווה פונקציה בהפניה של אנשים לטיפול.
רונית הורביץ
¶
עוד רגע. אנחנו מטפלים פה בכמה מישורים – במישור הרפואי, במישור ההתנהגותי, במישור הקוגניטיבי ובמישור החינוכי. אי-אפשר להתיימר לטפל במכורים לסמים במישור אחד. זה לא עובד. צריך את כל המכלול הזה כדי באמת להגיע להישגים.
אם אעבור בקצרה – החלק הרפואי פה הוא באמת מאוד מפותח. אני שייכת לבסיס שפיתח פה את התחום. יש פה פסיכיאטר, יש פה פסיכיאטר ילדים ונוער, יש פה רופא משפחה, יש פה מומחה כבד – תשאלו אותי למה, אז אומר לכם שכשחייבו אותנו לקבל נשאי פטיטיס- - - , עמדנו על רגליים אחוריות, ואמרנו: אם אתם רוצים שנקבל אותם – אל"ף, צריכה להיות פה מרפאת שיניים כדי שלא נדביק את כל העולם ואשתו; ודבר שני, ננצל את התקופה שהם נמצאים פה למשך שנה לגמילה, לשיקום, גם לטיפול במחלה הזאת, שהיא מחלה נוראית ומידבקת. אז אנחנו עושים פה טיפול בהם, וזה מיוחד לכאן. גם רופא שיניים כמו שאמרתי, מרפאה, וצוות אחיות 24 שעות ביממה.
על המישור ההתנהגותי מי שאחראי זה המדריכים, שרובם – לא כולם – מכורים לשעבר. חלק גדול מאוד מהם – הבוגרים שלנו. עם כל הניסיון שלי, כשמדריך עומד לפני מטופל כשהוא בקריז, משנה מה אגיד, אבל יותר חזק שיעמוד מולו מישהו, ויגיד לו: הייתי במקום שלך. אני לא הייתי שם. זה תפקיד מאוד מרכזי.
חיים מהל
¶
הם לומדים שנה בקורס מיוחד למדריכים, שמתייחס גם לעובדה שרובם באים בלי השכלה בסיסית מאוד גבוהה. לומדים קצת על טיפול קבוצתי, קצת על מבנה פסיכולוגי של האדם וכן הלאה. חלק מהם ימשיכו – יש לנו כאלה שלומדים בבית ברל במסלול מדריכים – הרבה – במסלול של קרימינולוגיה וכן הלאה.
רונית הורביץ
¶
כדאי שאלי יגיד מה תפקיד המדריך. א' הוא רכז הדרכה באפיק, א' הוא רכז בנוער, ו-ש'. הם יעידו על עצמם.
א'
¶
תפקיד המדריך – קודם כל, היא אמרה: לעמוד ולומר לו: גם אני הייתי שם. נכון, בגדול, אנחנו עושים את זה, אבל אני חושב שתפקיד המדריך זה איזה מודל. גם בלי מילים. לא צריך לומר הרבה מילים. ברגע שאתה נמצא בשטח, אתה מקבל את המטופל, ואתה נמצא לידו כל הזמן, והוא רואה ושומע אותך, ואתה יושב אתו בסמינרים, פסיכולוג של החיים, אתה בא מהחיים, אתה מכיר את כל מה שקורה מסביב, זאת הפסיכולוגיה הכי טובה – הלמידה מהחיים. לא צריך כל היום לומר לו: הייתי שם, עשיתי. לא צריך להביא את כל הסיפורים האלה. זה שאתה מקשיב לו, זה שאתה עומד לידו, זה שהוא רואה אותך כמודל, זה שהוא רואה אותך מגולח כל בוקר, זה שהוא שומע אותך באיזה סמינר, זה שהוא רואה שאתה הולך, זה שהוא רואה שאתה מתמודד לפעמים עם השלכה, עם כעסים שלהם, עם כל מיני מצבים שלהם, שאתה מצליח לעמוד, ולא אומר לו: עכשיו עוף מפה, בגלל שאתה כועס, או שאני מחזיר לו חזרה במקום של כעס. הרבה פעמים הם מנסים לבדוק אותך – עד כמה אתה יכול לעמוד מולם. הרבה פעמים בחיים הם עשו דברים, ואז הם קיבלו דחייה. מבחינתו, דחייה זה דבר בסדר. כשאתה עומד ולא דוחה אותו, אלא אומר: אני מקבל אותך, ומנסה לעזור לו – אני חושב שזה המודל הכי טוב. משם הוא מצליח לצמוח. מבחינתו, הוא כל הזמן מסתכל עליך. אתה המודל שלו. לא צריך הרבה מילים ולא צריך פסיכולוגיה.
א'
¶
יש העובדים הסוציאליים, יש קבוצות טיפוליות, יש פרטני, יש פסיכולוג, יש הדרכות שאנחנו מקבלים גם בתור מדריכים, גם הדרכות צוות, גם קורס המדריכים, שנותן לך ידע והבנה. אני יכול לומר שלפני הקורס של המדריכים באמת הבאתי רק את העולם שלי לתוך העבודה. הבנתי שאני לא צריך להביא רק את העולם שלי; אני צריך גם ללמוד דברים אחרים, ואז שילבתי את זה יחד, וזה עזר. בכלל – הלימודים של הקרימינולוגיה, אז אני מביא עוד דברים מהעולם האחר לתוך העולם שלי, וזה מסדר לי את הדברים הכי טוב שיכול להיות.
א'
¶
במדויק, לפני 7 ימים, חודשיים ו-12 שנים הגעתי למלכישוע. בבוקר הזה עוד חיפשתי סמים. אני נשוי, יש לי ארבעה ילדים – שניים מנישואיי השניים.
א'
¶
- - - הם היו לי פתרון טוב לאיזה זמן, כמו שאתי אמרה בהתחלה, וכיסו על כאבים ובעיות אחרות, וגרמו לנזק נוראי בהמשך – לאבד את המשפחה הראשונה שלי. היום המצב הרבה יותר טוב בזכות התהליך הזה שהתחלתי כאן לפני 12 שנים.
אני רואה פה את הילדים שמגיעים אליי, שמחברים אותי לחיים שלי. לכן אני גם מרגיש מאוד קרוב. אני אוהב את מה שאני עושה. אני מרגיש גם שאני תורם בחלק מהמקרים. ממש כיף לי כל יום מחדש לחוות את החוויות האלה ולהרגיש את התרומה של הדברים שאני עושה.
סמים זה דבר רע. הסתכלתי קצת – חיכינו לכם, ציפינו לכם, ובאינטרנט כתוב ש-40% מהסטודנטים מעשנים סמים. זה הרגיז אותי, שהרגיש לי שזה סוג של גאווה. חשבתי על כמה יחסי 40% מהסטודנטים משתמשים בסמים. אם נשווה את זה לבתי סוהר, כמה אחוזים בבתי סוהר? אותו דבר? זה דומה, האחוזים שמשתמשים בסמים בבתי הסוהר לאלה שלומדים באוניברסיטאות? איזה השפעות יש לזה, איזה קשב? ראיתי בבריטניה – תוך יומיים או שלושה השיגו 100,000 חתימות בעצומה שרוצה לגליזציה בעד השימוש בסמים. חשבתי, איזה דברים יפים היה יכול לעשות פה במדינה הזאת, אם כל כך הרבה אנשים היו תורמים לטובת יוקר המחיה או דברים אחרים על סמים. זה קורה מהר מאוד. זה מעורר שאלות, לפחות אצלי – למה? סמים זה דבר שאנשים לא יכולים בלעדיהם? כל כך מוכנים לרוץ ולהשקיע בשביל זה?
סמים זה דבר רע מבחינתי, כל סוגי הסמים. ה"נייס גיא" עד לפני כמה זמן היה חוקי. עכשיו ראו השפעות מאוד גדולות שגורמים לנערים, אבל זה היה סם חוקי, שאנחנו רואים את הנזקים שלו. חשבתי על זה, למה לא קוראים להרואין, רפואי? למה גראס רפואי, והרואין לא רפואי? הרי הרואין – משתמשים בו הרבה ברפואה בעניין הזה. ואני בעד שאנשים חולים – ימצאו להם פתרון תרופתי לכאבים ולסבל. למה זה צריך להיות בעישון כמו במסיבה או משהו כזה?
חשבתי עוד משהו – אם יש טעם בכלל בדברים שלי, כי אלה שבעד הלגליזציה כל כך משכנעים בטיעונים שלהם – אני אומר לך שזה ממש קשה. אני רק רוצה לצעוק שסמים זה דבר רע. אני עובד פה עם נערים שמאבדים – יכול להיות שחלק ניכר אפילו מהסטודנטים ומאנשים אחרים, שיעשנו את הסמים, זה יהיה בסבבה, פעם ב-, במסיבה או בסוף יום, אבל סמים זה לא דבר טוב; זה דבר רע, שחלק – ממש הורס את החיים שלהם.
ש'
¶
אמרו לי לרשום דברים חשובים, אז ברשותכם, אקריא לכם. אני מ - - -. שמי ש', וזכיתי לעשות טיפול גמילה מסמים במלכישוע. אני עובד כמדריך בקהילת הבוגרים. כאשר נתבקשתי להתייחס לסוגיית הלגליזציה של סם הקנאביס, מאוד שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לעשות משהו עם הזעזוע שאני מקבל, כשאני קורא סטטיסטיקה.
היו"ר תמר זנדברג
¶
סליחה שאני מפסיקה אותך – אתן לך לומר מה שאתה רוצה – זה לא דיון על הלגליזציה. זה ביקור אצלכם בכפר כדי להכיר אותו ולראות את הפעילות שלכם. תגיד מה שאתה רוצה, אין בעיה. נשמע, שמחים לשמוע. תגיד את דעתך על כל דבר – אנחנו רוצים לשמוע אותך, אני רק אומרת שזה לא דיון על לגליזציה; זה דיון, להכיר את העבודה שלכם.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
זה שאתם באים פה להסביר כמה זה סמים זה דבר רע – אנחנו יודעות ויודעים את זה; כל המטרה של הביקור זה לדעת מה אתם עושים.
היו"ר תמר זנדברג
¶
אני שוב אומרת – אני מגינה על זכותו להגיד מה שהוא רוצה בכל נושא; אני רק אומרת שזה לא דיון על לגליזציה אלא היכרות עם העבודה שלכם, אתכם, עם המקום שלכם. אם חשוב לך שמה שנדע זה מה העמדה שלך על לגליזציה – תגיד את זה. לפרוטוקול, מה שנקרא.
ש'
¶
לפרוטוקול, אגיד את מה שאני חושב שחשוב. כשאני קורא סטטיסטיקות על נזקי הסם, אני מזדעזע. אני קורא שלרוב הסם לא מוביל לסמים קשים יותר, או לרוב משתמשים בקנאביס אינם מעשנים כל יום, אלא רק באירועים מיוחדים, בסוף השבוע – זה נראה לי פשע.
אגב, בספרו של ד"ר חיים שפירא, שיחות על תורת המשחקים, קראתי – אפשר לעצב כל סטטיסטיקה נטייה לאינטרס מסוים. כשאני קורא את המאמרים האלה, זה מחבר אותי לעניינים עם הסטטיסטיקה.
אבל באתי להציג בפניכם דוגמה חיה וקיימת של אדם הגדל במשפחה נורמטיבית, שהתחיל לעשן גראס בגיל 16, ותוך שנתיים עבר ל- - -
ש'
¶
אני מביע כאן את המחאה שלי בעניין הזה. ראיתי כל כך הרבה אנשים, מתוקים ונעימים – איך הם נפגעים סך הכול מאיזו שאכטה. זה פשוט מזעזע. קשה לי לעכל את הדבר הזה על סדר-היום – נראה לי אבסורד לגמרי. אני לא חושב שאנחנו חיים במדינה שיש בה מנטליות שמאפשרת בכלל את הדבר הזה. אנחנו לא אמריקאים ולא אוסטרלים. השפעות שיהיו לזה גם על הצבא – זה משהו שאני פוחד לחשוב עליו.
אני עישנתי מלא בצבא. מלא. קיבלתי צו 8 בחומת מגן, הגעתי לנצרים, וחצי מהפלוגה שלנו מעשנת, בעיקר בעמדת השמירה היינו מעשנים, ואז זה לא היה חוקי. אם עושים את הסמים חוקיים – קשה לי לתאר, אילו השפעות יהיו על זה.
צר לי שלא יכולתי לקרוא את מה שכתבתי באופן שוטף, אבל זה בסדר גמור.
רונית הורביץ
¶
אני ממשיכה. החלק הקוגניטיבי – העובדים הסוציאליים, הפסיכולוגיים, פסיכו תרפיסטיים. יש פה באמת מכל טוב הארץ. רפלקסולוגיה ושיאצו, דרמה, מוזיקה וטיפול בבעלי חיים וכו'. אנחנו משתדלים להגיע לכל אדם בנקודה שתיגע בו.
החלק החינוכי – כמו שאתי אמרה, יש פה בית ספר – הם לומדים פה כל יום, הנוער, וניגשים לבחינות בגרות. יש פה אנשים שמסיימים בגרויות בהצלחה מאוד יפה.
אוריה גן
¶
קהילת הנוער – מגיעים נערים ונערות מגיל 13 עד 18. בדרך כלל, רובם הגדול במנעד מאוד רחב. יש כאלה שלא למדו מכיתה א', ויש כאלה שהגיעו לפה עם בגרות בספרדית 5 יחידות או מתמטיקה. מגיעים לבגרות מלאה. מאוד מתקדמים בלמידה.
אוריה גן
¶
בונים מערכת אישית, שמשלבת גם העשרה וגם לימודי- - - יש לנו רף מינימום – 12 שנות לימוד, כלומר כל נער או נערה שיוצאים מפה, מבחינתנו, כחלק משלבים טיפוליים צריך לצאת עם 12 שנות לימוד – או תוכנית גמילה או באמצעים אחרים – בגרויות- - -
היו"ר תמר זנדברג
¶
אבל לפה, כשמגיעים נער או נערה בטווח הזה של בין 13 ל-18, לאיזו תקופה הוא או היא מגיעים?
אוריה גן
¶
זה גם משתנה ביחידות השונות, בנוער. יש לנו יחידת אבחון – תקופה של שלושה חודשים. יש לנו טיפול ארוך טווח, שזה הליבה – זה בין שנה וחצי לשנתיים וחצי, כולל הוסטל.
רונית הורביץ
¶
שיטות הטיפול שיש לנו פה הן טיפול אישי, טיפול קבוצתי, טיפול משפחתי וטיפולים ייחודיים. אני מדגישה את זה, כי יש מקומות שדוגלים רק בטיפול פרטני או רק בטיפול קבוצתי. פה יש הכול.
פה יש סכמה שעשיתי, של מה יש כאן. יש האשפוזית, ששייכת למשרד הבריאות – יחידה לגמילה. בעצם בשלב הזה אנחנו עושים גם את האבחונים והמיון – להפנות למקום הנכון. הרבה פעמים אתה עושה גמילה, אבל אם אתה לא מפנה להמשך טיפול למקום המתאים, לא עשית את העבודה. בתקופת האשפוזית, ובגלל שאנחנו מכירים את כל המערכות, ויש לנו כל המערכות פה, אתה גם מפנה את האדם למקום שנכון ומתאים לו.
יש קהילת הנוער, שמחולקת לבנים ולבנות. גם פה יש רציונל. רק נאמר שבעבר הטיפול היה מעורב – בנים ובנות, וראינו עם השנים שיש נשירה מאוד גדולה של הבנות – גם אצל הבוגרים וגם אצל הנוער. זה אחד מפרויקטי הדגל של אתי, של ההפרדה, ובאמת מאז שיש הפרדה בין הבנים לבנות ובין הנשים לגברים, אחוז הנשים ששורדות, שמצליחות בטיפול – לפחות מה שאני בדקתי; לא בדקתי את זה נכון להיום, אבל זה היה פי שלושה ממי שסיימו בעבר. גם, נתון נוסף – מאז שיש הפרדה גם בלימודים, הציונים בבית הספר של הבנים והבנות עלו.
רונית הורביץ
¶
זאת סכמה כללית. בקהילת הנוער, כמו שאוריה אמר, יש טיפול קצר, טיפול ארוך. יש שני בתים – אחד בקיבוץ בן צבי, לבנות ממיעוטים דתיים, וקיבוץ כפר רופין לנערות שהן בסיכון – הן עוד לא צריכות מלכישוע, אבל הן על הקשקש. ואחר כך יש רשת של הוסטלים. הזמן קצר – אני לא יכולה לומר הכול – אני מנסה לומר בקצרה.
בפרויקט הצעירים, שא' הוא רכז המדריכים, ומיכל היא המנהלת, שם הפרדנו.
רונית הורביץ
¶
18 עד 24. שוב – זה בפתיח שאמרתי, שאנחנו מתאימים את עצמנו למצב – בהתחלה היתה קהילת מבוגרים, אחר כך נוער, ונוער ומבוגרים. עם הזמן ראינו שיש פרופיל אחר בקהילת המבוגרים, של חבר'ה עם רמת- - - נמוכה, ורמת שימוש אחרת, ואז הפרדנו את הקהילה הזאת. לצערי הרב, כיום- - - החדש לאחד את זה, אבל אני חושבת שזה מאוד נכון שיש הפרדה. זאת קהילה עם מודל אחר – לא ניכנס לזה, אבל הוא מודל אחר לגמרי, שמותאם לאוכלוסייה האחרת הזאת. זה לא נרקומנים קלאסיים. זה משהו אחר, והם עובדים שם בצורה אחרת ומדהימה, ויש שם הצלחות ממש יפות.
רונית הורביץ
¶
כשדיברתי על האשפוזית, שנעשה שם האבחון הנכון, יכול להגיע הנה בחור בן 18, שנשלח אותו לקהילת הבוגרים. יכול להגיע בחור בן 24 לאשפוזית, ונשלח אותו לקהילת הצעירים. זאת ההתאמה שאני מדברת עליה.
יש לנו קהילת הבגירים, שהיא הקהילה הקלאסית שמכירים, והיא הראשונה שהקמנו, שממנה יצאו כל הזרועות האלה – גם עובדת בצורה מדהימה. אלון המנהל של קהילת הבגירים, ו-ל' הוא רכז הדרכה. זה המודל בכללי, ממש בקצרה.
האשפוזית. לא מזמן הגיעה בקשה מערד על ילד בן 12 ושמונה חודשים, שמסתובב ברחובות כבר שנתיים – סיפור מאוד קשה. לא ממש זכרתי מה סף המינימום שאני יכולה לקבל. התקשרתי ל- - - וביקשתי שיבדוק במכרז מאיזה גיל, כי זה סיפור ממש קשה. לא כל כך הצלחנו בזה. קיבלנו אותו, את הילד הקטן הזה. אחר כך התקשרתי במקביל למשרד הבריאות, לשאול מה הסף. תיארתי את המקרה, ואמרתי שאולי עשיתי טעות, שאנחנו מקבלים קטין כל כך קטן. ממשרד הבריאות, מהמפקח הארצי, קיבלתי אוקיי – זה בסדר, תשאירי אותו אצלך. חגגנו לו בר מצווה, והוא ביחידה של השלושה חודשים, הקצרה, ילד מדהים.
רונית הורביץ
¶
אין גיל. לא כתוב גיל – הסתכלנו שוב. כתוב: סף – 24, אבל לא כתוב גיל התחלה, אז אנחנו מרגישים חופשי. זה עד יום 25.
זה שלב הגמילה, נוער וצעירים. השהות אצלנו היא עד שלושה חודשים. בעבר היתה אשפוזית אחת בארץ לנוער, ושם זה היה שלושה חודשים. כשאנחנו התחלנו לעבוד – אפרופו להתאים את עצמנו – ראינו שיש כאלה שרצו שלושה חודשים של גמילה. יש כאלה שאחרי שבועיים הם אחלה, ויכולים לעבור לקהילה. אז קיבלנו אישור ממשרד הבריאות, להגדיר את זה עד שלושה חודשים – לא צריך שלושה חודשים. מי שעושה את זה בשבועיים – הלאה וקדימה. זה היתרון.
רונית הורביץ
¶
נכון. אני נאבקת לעשות שינוי.
בטלפון אפשר להתקשר למיכל או ל-א', ולומר: יש לי לחץ מטורף אשפוזית, וגם הבחור יחסית מוכן – אני יכולה להעביר אותו, תחת קורת גג אחת.
רונית הורביץ
¶
אנחנו עובדים על זה מאוד קשה. כרגע הדבר הכי קשה לי זה שיש לי רשימת המתנה מבחוץ. פה אנחנו עוד מסתדרים, כי אנחנו עובדים יחד.
רונית הורביץ
¶
18 מיטות. יושבים פה מפקחים של משרד הבריאות. אנחנו מתחננים ועובדים על זה – להגדיל את המכסה.
רונית הורביץ
¶
אני לא עובדת ממש לפי הסדר. יש ילדים שזמן ההמתנה יהיה אפס, כי המקרה כל כך חמור, ואשחיל אותו. יש מקרים מאוד-מאוד מסובכים.
רונית הורביץ
¶
או בבית סוהר. גם ילד שנמצא במעצר, ואני לא רוצה לזעזע אתכם, אבל אני מקבלת תיאורים שנאנס כל לילה בבית סוהר – לפעמים אני באה עם שאלה לאתי: מה יותר חמור – זה שברחוב או זה שבמעצר? מקרים אנושיים קשים.
רונית הורביץ
¶
יש 17 שופטי נוער במדינת ישראל. עם רובם יש לי קשר ישיר, שמתקשרים לפעמים מתוך דיון: רונית, יש פה מקרה קשה. לפעמים אנחנו משחילים מיטה באישור משרד הבריאות – מיטה 19. מאפס עד חודשיים.
היו"ר תמר זנדברג
¶
רק להבין – יש כרגע 60 בני ובנות נוער וצעירים, שממתינים, הם בגדר המתנה, אבל בחודשיים הקרובים הם ייכנסו.
חיים מהל
¶
רק הערה אחת – מאז שהתחילה להיות מוקמת המערכת בארץ בסוף שנות ה-80', העיקרון של דלת אל דלת מקובל על כל המשרדים – הבריאות, הרווחה, הרשות. אם מישהו כבר הגיע לאשפוזית, לא ישלחו אותו הביתה, ותמתין חודש לקהילה טיפולית, אלא הוא אחרי גמילה יגיע לקהילה טיפולית.
רונית הורביץ
¶
אם ילד בא אליי מפנימייה, ובדרך כלל בפנימיות המצב על הפנים – אנחנו עובדים עם הפנימייה, מחזירים אותו לפנימייה אם אנחנו חושבים שזה אפשר.
רונית הורביץ
¶
כן.
גורם מפנה – בית משפט. בשנים האחרונות כ-70% מגיעים דרך הפניות של בית משפט. אפרק את זה. יש פה נקודה חשובה. סיימו אשפוזית והמשיכו טיפול – יש לנו כ-68% בממוצע. זה אחוזי הצלחה מאוד יפים. 68% מהנערים שמגיעים לאשפוזית, ממשיכים- - -
רונית הורביץ
¶
אבל עשיתי פה פילוח אחר, שלדעתי הוא יותר חשוב ומעניין.
יש לי פה פילוח של סוגי הסמים שהגיעו – לקחתי מ-2014. 78% - אפרופו מה שקורה בשטח – הגיעו בגלל קנאביס ונייס גיא.
רונית הורביץ
¶
כן. אבל העבודה שעשיתי זה בדיוק על זה. אתם רואים שיש לנו 3% הרואין, 12%- - - 1% קוקאין. סליחה, רב סוגי. 5% - אלכוהול.
זה לאשפוזית. מה ששאלת – שאלה חשובה – הפרדתי. בתוך המשתמשים של קנאביס ונייס גיא, 78 – 25% היו pure קנאביס, נקי – 22. 33% - נייס גיא, ו-45% - שימוש מעורב.
רונית הורביץ
¶
זה נתון לפרשנות. מי שרוצה באמת עבודת עומק – יש לנו פה הנתונים, ואפשר להיכנס עם זה לעומק.
רונית הורביץ
¶
יש הבחנה. יש כאלה שעוד לא החליטו מה הם ממש אוהבים, או למה יש להם כסף, או מה יש בשוק.
עוד פילוח חשוב שעשיתי – מתוך המשתמשים בקנאביס והנייס גיא – 67% הופנו כאמור מבית משפט; 33% הגיעו מרצונם או בלחץ המשפחה או מכל מיני סיבות - החברה, אבל זה לא דרך בתי משפט.
מתוך בתי המשפט לא כולם הגיעו בצו פלילי. 65% הופנו בצו רווחה, מתוך ה-67% - 65% הגיעו – צו הוצאה ממשמורת, צו השגחה זמנית, ילדים שההורים אומרים: אני לא שולט בו. חוק טיפול והשגחה, הוצאה ממשמורת, טיפול בהסתכלות. זה לא צו פלילי. 35% הגיעו בצו פלילי או חלופת מעצר.
פה הנקודה הכי מעניינת בעיניי, כי אנחנו אומרים שמי שהגיע בצו בית משפט, צו פלילי, אנחנו חושבים שכולם הגיעו בגלל שימוש בסמים או החזקת סמים או סחר בסמים. את זה בדקתי, וזה לא נכון.
רונית הורביץ
¶
לך זה ברור, אבל אני הייתי בוועדת החוקה של הכנסת, ושאלו את נציג המשטרה, והוא לא יכול היה לומר. צריך לעשות עבודה. בדקתי, ו-63% מ-67% הגיעו על עבירות רכוש, אלימות – סליחה, מתוך ה-35%- - -
היו"ר תמר זנדברג
¶
מתוך אלה שהגיעו בחלופת מאסר, 35% מהם – העבירה היא לא על שימוש בסמים אלא עבירות אלימות ועבירות אחרות מסביב.
רונית הורביץ
¶
37% הגיעו בגלל שימוש, החזקה וסחר בסמים. זה, לדעתי, נתון מאוד חשוב. כשהסתכלתי בתיקים – עבירות שהן לא סמים עצמם אלא נלוות. זה חשוב, כי אנחנו חושבים שהם עבריינים כי הם משתמשים בסמים. זה לא נכון.
היו"ר תמר זנדברג
¶
זה יכול להיות הפוך. יכול להיות שהם עבריינים כי הם משתמשים בסמים, יכול להיות, שהם משתמשים בסמים כי הם עבריינים, ויכול להיות שניהם בגלל משהו אחר – בגלל בעיית רווחה או בעיה אחרת.
רונית הורביץ
¶
בדיוק. רק אני אומרת, שלפעמים שאתה שומע – הופכים אותם לעבריינים, כי הם משתמשים בסמים. זה לא מדויק. אם העברתי את המסר, אני שמחה. עבדתי על זה קשה.
היו"ר תמר זנדברג
¶
זה ברור לנו.
תודה לך על הנתונים והפילוח. אני זוכרת שנפגשנו באותה ישיבה בוועדת החוקה. תודה גם על העבודה שלכם – זה יכול מאוד לעזור, לדעת מה הרקע ומאיפה באים אותם ילדים. אתם מכירים אותם אישית, אבל לפעמים להסתכל על התמונה הכוללת, זה נותן משהו.
רונית הורביץ
¶
צריך טריגרים כאלה.
יש לנו יחידת הנוער. נשנה את גיל 13 עד 18. יש בנים, יש מסלול קצר ומסלול ארוך בהוסטלים, יש בנות, מסלול ארוך ובנות בסיכון.
שמתי פה את הDBT באדום. זו שיטה שעובדת טוב עם בנות, ואני חוזרת לקטע, שאנחנו מתאימים את עצמנו למה שצריך. ה-DBT, הוכח שהוא עובד טוב בבנות, אז השיטה הזאת עובדת עם הבנות. אם היה לנו זמן, היינו מרחיבים על זה.
נאג'י מטאנס
¶
בנוער הטיפולים טיפה שונים מהאשפוזית, בנתונים של ההפניות. סך הכול 70% מגיעים בהליך פלילי, בחוק הנוער, שפיטה וענישה, ו-30% בהליך של רווחה.
היו"ר תמר זנדברג
¶
אליך מגיעים לקהילה הטיפולית מהאשפוזית, ומגיעים אליך גם לא מהאשפוזית. אליך 70% מכלל המגיעים שלא מהאשפוזית או מכלל המגיעים בכלל?
גלית זמרן
¶
זה לא אחרי שהם ביצעו עבירה; ייתכן שהם חשודים בביצוע עבירה, הוגש כתב אישום, הם בהליך שהם בכלל עוד לא הודו בבית משפט. נותנים להם את זה כחלופה.
אוריה גן
¶
אלינו מופנים כשהבעיה העיקרית – לא בטוחים, אבל שימוש בסמים או אלכוהול. לא אמרתי התמכרות; אמרתי: שימוש בסמים ואלכוהול – בכוונה. נוער – לא אוהבים להגדיר מכורים, ואנחנו מסכימים עם זה; וגם יש פה טווח מאוד גדול של שימוש בסמים ואלכוהול של נערים ונערות, אבל כולם משתמשים בסמים ואלכוהול ברמה שמפריעה לתפקוד היום-יומי שלהם ובהשתלבות שלהם במסגרות אחרות. יש להם שימוש בסמים ברמה יום-יומית, ושהם לא ישתלבו במסגרת אחרת גם בגלל זה.
היו"ר תמר זנדברג
¶
תנו לי להשלים את השאלה. הנער האופייני או הנערה האופיינית, הם הגיעו לבית משפט – תקנו אותי אם אני טועה – רוב הסיכויים, כתוצאה מעבירה של פריצה, גניבת רכוש, משהו כזה, או כתוצאה מעבירת שימוש או סחר בסמים?
היו"ר תמר זנדברג
¶
ואז הוגש כתב אישום על עבירת רכוש או אלימות, ואותו נער או נערה הגיעו לבית משפט, ובית משפט התרשם כתוצאה מדוח מסוים, או כתוצאה ממשהו, אני מניחה – דוח של קצין מבחן, הוא התרשם שלאותו נער או נערה יש קשר, או בנסיבות חייו, בין העבירה שהוא ביצע, שבגללה הוגש כתב אישום, לבין שימוש לרעה בסמים או אלכוהול. ואז הוא נותן לו אופציה – הוא מבין שלנער יש סיכוי, והוא נותן לו אופציה להגיע לכאן לתקופה של שנה, חצי שנה, שלושה חודשים.
אוריה גן
¶
הוא מגיע לכאן לריאיון עם קצין המבחן שלו ועם ההורים שלו. הוא רואה את המקום, ומדברים אתו על תנאי הקבלה שלו.
היו"ר תמר זנדברג
¶
ואז אם הם מחליטים יחד שהוא יגיע לכאן, הם חוזרים לבית המשפט, ואומרים לבית המשפט: הוא החליט להצטרף לקהילת מלכישוע לתקופה של שנה, חצי שנה- - -
קריאה
¶
אני יכולה ממש במשפט להסביר את ההבדל. זה משרד הרווחה, אני משרד הבריאות. אדם לא חייב לבוא אליי בצער – אדם מבקש עזרה – הוא יקבל את העזרה.
אוריה גן
¶
80 נערים ונערות, בכל זמן נתון. בדרך כלל הם עוברים לתקופה של שלושה חודשים, ואז יש הארכות. במקביל לתהליך המשפטי ניתן צו קבוע, ובעצם מסיימים את ההליכים המשפטיים בעניינם במקביל.
אוריה גן
¶
זה בתקופות, ותלוי לאיזו יחידה. בדרך כלל הטיפול ארוך הטווח – זה הולך אחד מול אחד, בסדר. לאבחון, היחידה הקצרה שלנו, יש המתנה. אנחנו משתדלים שזה לא יעלה על חודש, חודש וחצי.
אוריה גן
¶
אני לא אוהב להגיד את הנתון הזה, כי אני לא יודע כמה הם ממתינים למסגרות אחרות. זו שאלה טובה. היום בזמן הנתון הזה בין 10 ל-12.
אוריה גן
¶
אצלי זה יותר מסובך, כי לא מגיעים – ונקלטת; צריך את הגורם המפנה שיהיה מעורב, צריך ועדת רווחה או צו בית משפט.
גלית זמרן
¶
זה מספר לא נכון, כי הרבה פעמים אנחנו בבית משפט – אני תובעת נוער מחוזית במחוז הדרומי – אני יודעת שקשה להיכנס אליכם, אז אם השופטת לא תתקשר אליך או אליו, זה לא יקרה. כלומר מראש אנחנו לא תומכים ברעיון של מלכישוע, כי אנחנו יודעים שהתקופה היא זמן קריטי שבו הוא ימשיך לבצע עבירות, אם הוא ייצא הביתה.
גלית זמרן
¶
האלטרנטיבה היא למצוא מסגרת אחרת, שהיא לא אשפוזית, והיא לא של קהילה, למרות שאנחנו יודעים שיש בעיה, שזו המסגרת היחידה בארץ.
גלית זמרן
¶
זה מקרים שבגלל שיודעים שאין מקום, או שלא כולם ייכנסו, יש בעיה בסיסית. הרי זה וולונטרי, לבוא לכאן. הנער צריך להביע הסכמתו. שופט לא יכול להכריח אותו. ואז חצי מהם כאילו רוצים כדי להשתחרר מהמעצר.
היו"ר תמר זנדברג
¶
כלומר את אומרת לנו שיש עוד עשרות שהם או מראש הפתרון לא מתאים להם בגלל רצון של המשפחה, של הנער, שלהם, או את יודעת שהמצב הוא כזה שעד שהם יעברו את התהליך, כאילו באופן טבעי, במירכאות, זה לא עולה כאופציה, אלא יש חיפוש למסגרות אחרות.
מהם המקרים שבהם את בכל זאת מתעקשת וכן פונה, ואותו נער או נערה נכנסים לתור של ה-12 הזה שפה מדובר עליו?
גלית זמרן
¶
זה בתיאום עם שירות מבחן, שהוא עיקר הגורמים שמתקשרים אתם, אבל המקרים הם מקרים שאת רואה שחוזר וחוזרת לבית המשפט עם עוד עבירות, הוא כבר נעצר, ומכחיש או לא מכחיש, אבל יש התחלה של ניצוץ שאת רואה שאולי יש סיכוי למלכישוע, וזה במקרים הקשים.
רונית הורביץ
¶
האשפוזית שלנו היא חדשה – היא בת 5.5 שנים. זה עוד לא נטמע במערכות הגדולות, שזאת אופציה. ואני אומרת – אנחנו צריכים להיות האופציה, ולא לתת להם להתגלגל ברחובות ולעבור עוד עבירות.
היו"ר תמר זנדברג
¶
באנו עד פה כדי לראות גם את הנוף וגם את המקום, אז בואו נתכנס לעוד עשר דקות, נסיים את הסקירה, ואז נצא, בסדר?
רונית הורביץ
¶
בסדר. הפעילות כאן מותאמת – יש פה פארק אתגרי, אחד היפים בארץ. עושים פה פעילויות מותאמות לנוער.
יחידת הצעירים זה מגיל 18 עד 24. מיועדת כרגע רק לגברים. אין לנו כרגע מסלול לנשים עם פרופיל כמו שדיברתי. גם פה ה-PRC עובד.
יחידת הבגירים – יש לנו מסלול נפרד – נשים, גברים, גיל 18 ומעלה.
היו"ר תמר זנדברג
¶
א', האם אתה יכול לאפיין את האוכלוסייה שמגיעה אליך – גיל ממוצע, רקע? שמענו הרבה מאוד על הנוער והצעירים. תוכל לתת אותה סקירה על המבוגרים?
א'
¶
זה יהיה מורכב, כי היום המעגל של הקהילה הוא הרבה יותר מגוון ממה שהיה לפני כמה שנים. לפני כמה שנים היתה תמונה אחידה, של אוכלוסייה שמגיעה יותר מהשכבה הנמוכה. היום זה מאוד מגוון. נכנסים הרבה מאוד מטופלים, שבעבר לא היו נכנסים למסגרת טיפולית – מתוך סטיגמה, מתוך כל מיני. זו קהילה גדולה, זה מאגר גדול. זה 88 אנשים שנמצאים על ההר, ויש עוד 20 שנמצאים בהוסטלים.
כדי להגיע לכל אחד כזה, ראינו שצריך לחלק אותם לקבוצות קטנות, אז הם לששה מסלולים. אחד המסלולים הוא נפרד לחלוטין – זו היחידה של הנשים. יש שם צוות של נשים.
אתי גונן
¶
מה שאני רוצה לומר, שצריך לעשות תיקון בנושא של תקצוב הנשים. כל אחזקת מערך לטיפול בנשים היא בעלויות שלה פי שלושה מאחזקת גבר, מהיבטים שונים.
א'
¶
שאר חמשת המסלולים זה של הגברים, שחילקנו אותם בעיקר לפי שימוש ומאפיינים של הנשים. יש לנו מסלול של אלכוהול, מסלול של חבר'ה שהגיעו דרך השב"ס. לגבי זה אומר – בעבר חלק מהמטופלים היו- - - היום רוב המטופלים מגיעים בלי צו של בית משפט אלא מיוזמתם, ביוזמת בני משפחה, למי שיש.
א'
¶
כן. היום יש לנו 17 חבר'ה מתוך ה-88, שנמצאים מבית משפט. זה מאבק מאוד גדול.
יש לנו מסלול של צעירים שמגיעים. רובם מגיעים בחלופת מעצר. יש לנו חבר'ה של מסלול שמגיעים מהסמים הטיפה יותר קלים, בלי עבירות פליליות. יש שם מגוון של חבר'ה שבעבר לא היינו רואים אותם – חבר'ה בעלי מקצועות חופשיים שעבדו. גם מבחינת המגוון – חבר'ה מקיבוצים, ממושבים. יש בעיה – הם צריכים מקום להתנתק מהמשפחה. בעבר לא היה מתאים שייכנסו, והיום אפשרנו את זה.
א'
¶
זה תהליך. בהתחלה רוב מי שמגיע לכאן, צריך חיזוקים. אנחנו מראש שמים את זה על השולחן. זה לא טיפול קצר יום. מי שרוצה רק לעבור גמילה ולצאת – אנחנו לא מקבלים, כי אין לנו המנדט הזה. זה לא כמו באשפוזית.
אחרי זה המשימה שלנו היא לעבוד אתם. בדרך כלל אנחנו רואים שבאמת צריך את השנה וחצי האלה. יש חלק שעושים קצת פחות – זה מסלול של בוגרי קהילות, כאלה שהיו כבר בקהילות טיפוליות שלוש-ארבע פעמים, נשארו נקיים תקופה משמעותית – לפעמים שנתיים, לפעמים חמש, לפעמים גם עשר, ונפלו בחזרה. אז אנחנו לא עושים שוב את כל המעגל הזה, אלא עושים משהו הרבה יותר מובנה. זה יכול להגיע לשמונה חודשים, עשרה חודשים.
א'
¶
אנחנו עושים מאמץ מאוד גדול כדי למלא. לעומת הנוער, שיש שם החוק מאוד חזק ואת המשפחה, בדרך כלל, אם יש, מאוד עוזרים. אצלנו החבר'ה בדרך כלל נמצאים ברחוב. יכול להיות שהם הגיעו לרחוב מהקיבוץ או מהשכונה – זה לא משנה, אבל הם נמצאים ברחוב, ויש הליך בירוקרטי שהם חייבים לעבור אותו – בדיקות רפואיות, כל מיני דברים, שאדם שנמצא תחת השפעת סמים, לעשות את כל המעגל הזה – הוא לא מקושר לרווחה או למשרד כזה או אחר, והמשפחה היא מאוד חלשה, לעשות את המהלך הזה, אפילו פיזית להגיע מתל-אביב למלכישוע – גדול עבורו. אין לו הכוחות לזה. ואז נאלצנו לעשות איזושהי יחידה, שאתי ושורי הרימו את זה יחד עם רונית, וזו יחידה שקוראים לה קלט זמין, כי הם זמינים. מגיע מדריך, לוקח רכב, נוסע לתל-אביב, עושה עבודה עם הבן אדם. אנחנו מנסים לחבר אותו לכל מיני גורמים. מכניסים אותו לרכב, ומביאים אותו לכאן. בדרך כלל כשמביאים בן אדם לכאן בימים הראשונים, הוא לא יודע בדיוק לאן הוא הגיע. כמובן, יש רצון ראשוני. כאן הוא שובר את הקריז, ומתחיל את התהליך. היום רוב המטופלים שלנו מגיעים דרך זה.
היו"ר תמר זנדברג
¶
אצלך, בניגוד לקהילת הנוער, רובם הם תוצאה של האשפוזית? אם הם מכורים והם צריכים לשבור קריז, הם קודם כל באים אליך לאשפוזית לגמילה פיזית, ואחר כך הם עוברים אליך – הבנתי נכון?
רונית הורביץ
¶
לקהילת הנוער ולקהילת הצעירים עוברים מהאשפוזית. למבוגרים לא היה לנו המענה, אז יצרנו מסגרת שנותנת- - -
נאג'י מטאנס
¶
כן. מבחינת תקופת הטיפול, צריך להבין שזה חלק מרצף של שירותים שניתנים בקהילה, ויש עוד מסגרות – למשל, בדרך יש מסגרת של ארבעה חודשים.
היו"ר תמר זנדברג
¶
מה אחוז הנשירה אצלכם? האם קיים, במהלך הדרך, במהלך אותה שנה? ובגדול, אם נסתכל משנת 90' עד היום, יש דרך למדוד אחוזי הצלחה? כמה מאלה שעברו כאן הם היום – אני מניחה, שכמו שהוא אמר, יש כאלה שחוזרים אחרי עשר שנים או אחרי שנה.
אתי גונן
¶
מאחר שהמדידות בכל מסגרת שהיא הן שונות, אם כי כל קהילה מטפלת באנשים אחרים, הקו שמלכישוע בוחנת אותו הוא ניקיון מסמים ואלכוהול ותפקוד בעבודה. אדם שתורם לחברה – קודם כל לעצמו ולחברה. אנחנו אחת לשנה לאורך 25 שנים עושים פה טקסים, שאליהם מוזמנים כל הבוגרים לאורך כל השנים.
אוריה גן
¶
עשינו סקירה לפני כשנה וחצי בנוער, כל הבוגרים שלנו. הנתונים הפתיעו אותנו – עניין אותו תפקוד והימנעות מעבריינות. 77% או עבדו בעבודה מסודרת בשנה האחרונה, בשירות לאומי או צבא, ולא היו מעורבים בפעילות – זה כמה מאות.
אתי גונן
¶
תזכרו שהנקודה הזאת של האנשים, שמבחינתנו, שותים אלכוהול אפילו פעם אחת ב-, לא נחשבים בוגרים, כלומר אנחנו סופרים את האנשים ללא סמים ואלכוהול, אפילו אם הם מתפקדים. זה משהו שתמיד היה לנו קשה מאוד, כי האדם אומר לי: אני לומד, אני עושה, ואתם לא נותנים לי לבוא הנה. מתוך המסיימים, שיש נשירה – שלושה חודשים ראשונים, שהיא הגבוהה ביותר, זה זמן הגמילה הנפשית מהסמים – מתוך המסיימים, שזה 68% מסך כל האנשים הנכנסים הנה- - -
נעמה ניר
¶
מתקיים אצלנו תהליך בתל-אביב פרויקט שנקרא בית משפט לסמים, שקיים יותר מעשור, אבל בשנה האחרונה קיבל טוויסט אמתי, כי אנחנו מאתרים אנשים – אנחנו מבינים, המיפוי העברייני, זה אדם שמתחיל לקנות מהסופר פארם, פולש למבנים, אחר כך פורץ לדירות או מבצע שודים. אנחנו מנסים לאתר את האנשים האלה לפני שהם מגיעים לנפילה הגדולה מבחינת הפרופיל העברייני שלהם, לבחור אותם בפינצטה במסגרת ההליך המקדמי בבית המשפט – זה נקרא אצלנו הליך מוקד, ולהפנות אותם למה שנקרא בית משפט לסמים – כל מיני קריטריונים. הנהלת בתי המשפט בתל-אביב – יש שופט מלמד, שלוקח את האנשים האלה, מבצע דיון מעקבי. כל שבוע הם מגיעים אליו לאולם, נכנס להם לקרביים, יש קצינת מבחן שעומדת שם ושומעת, ועוקבים אחרי האנשים האלה והמאמצים שלהם. המטרה, החזון – לספק להם מעטפת בתוך הקהילה – לא קהילה טיפולית, אלא שהם יסתובבו בינינו, ולתת להם מעטפת של עבודה, של מרכז יום, מעטפת שיקומית מכל הבחינות כדי לשמר אותם אצלנו בחברה. היא קיימת בתל-אביב, ויש שאיפה להגיע לכל רחבי הארץ. זה עובד בבגירים מתוך התפישה שאדם שמשתמש ומכור מצריך טיפול משפטי אחר – הדוק יותר.
כשמגיע אדם, שמבצע עבירות, לפני שהוא מבצע את העבירות החמורות שמצריכות את המעצר שלו, בדרך כלל כדי להגן על הפרט, אנחנו מזהים שזה אדם על תהליך ההידרדרות. אנחנו אוספים את כל התיקים שלו. הם יכולים להיות לא מאוד חמורים – תיקי גניבה, למשל, מהלך של ניקוי שולחן, וכל התיקים שלו עוברים לשופט אחד. השופט הזה מקבל משירות המבחן דוח סוציאלי- - -
רונית הורביץ
¶
אגב, אנחנו היינו הפילוט של הפרויקט הזה עם השופטת- - - וא' היה הפרויקט הראשון שלה. היא חיתנה אותו, וכל מה שצריך. לכן הוא ישב כאן.
מיכל ויינשטיין אבירם
¶
רק אגיד בהקשר של אחוזי הצלחה – זו שאלה מאוד גדולה, מה זו הצלחה, ואיך אנחנו בודקים את זה. אני חושבת שקהילת הצעירים היא מאוד מותאמת, וככל שאנחנו נותנים שירות יותר מותאם, יותר באמת ספציפי, אחוזי ההצלחה גבוהים יותר. באפיק – החבר'ה שלנו מגיעים לטיפול, מסיימים טיפול, ורובם הגדול משתלב בחברה – אוניברסיטה, תעסוקה. גם פה אנחנו עובדים המון על הנושא של לימודים, חינוך, חינוך לתעסוקה. אלה כלים שאחר כך אנשים יכולים להשתלב כאזרחים בחברה.
א'
¶
לגבי מה שאתי אמרה, אנחנו גם עוקבים אחרי כאלה שגם נושרים לפני הזמן, וגם כאלה שסיימו. הם לא יכולים לעלות לפה, אבל הם מחזיקים במקום עבודה שנתיים או שלוש, וכן הם חזרו לחברה וכן פחות עבריינות – גם אחרי הדברים האלה אנחנו עוקבים ומסתכלים.
רונית הורביץ
¶
כל שנה מתקיים פה טקס בוגרים, בנפרד לכל הכיתות. זה הפנינג מאוד מרגש. גם לי, כאחת שעובדת פה המון שנים, כל שנה הטקס הזה מאוד מרגש. אנשים באים עם המשפחות שלהם. כל שנה, מי שמסיים, מקבל שרשרת מזהב עם הלוגו שלנו. זו גאווה מאוד גדולה, עולים לבמה – טקס מאוד מרגש. כל מי שנקי עשר שנים, נוטע עץ ביער הבוגרים שלנו. שנה שעברה ציינו בטקס כל מי שעבר עשרים שנות ניקיון. הם קיבלו מתנה שעון מאוד שווה, והיה מאוד מרגש. זה שמירת הקשר שלנו עם הבוגרים שלו. הם באים לפה. הרבה מאוד מהם רואים בו בית. חלק מתנתקים, אומרים: זה היה חלק בחיים שלי, ומבקשים: אל תשלחו לי הזמנה – שזה בסדר גמור, אבל חלק גדול רואים בזה בית, כשהם בצרה, או כשהם נתקלים בפרידה או במוות או במשבר בחיי הנישואים שלהם, הם יכולים לבוא לבקש עזרה. הם באים לשבתות, לחגים חלקם.
אנחנו מנסים לפתח את נושא המחקר, שהוא חשוב. יש לנו הרבה תוכניות. זה המבנה החדש של האשפוזית – זה יהיה המבנה של ה-30. עלתה פה נקודה – בגלל שהקהילות הן ממשרד הרווחה, יש המון בירוקרטיה, שעד שהם נכנסים לפה, צריך לבצע- - - וחלק נופלים שם. לכן החלק העתידי של האשפוזית הוא גם אשפוזית לבוגרים, ושהקליטה פה תהיה יותר ישירה, בלי כל כך הרבה בירוקרטיה, כי את הבירוקרטיה אנחנו מסדרים פה תוך כדי השלב של האשפוזית.
יש לנו פה צוות שלנו. הם עושים פה מסעות הישרדות. זו תמונה מהארץ. הם עושים במדבר, וזה ללמד אותם, מה קורה כשקשה, כשבחוסר אונים – איך אתמודד. אחוז מאוד גבוה, כששואלים אותם בסוף הטיפול מה היה הדבר הכי משמעותי – הרבה מהם אומרים שההישרדות. אחרי כל מה שעשינו, טיול ההישרדות לוקח את כל התהילה.
רונית הורביץ
¶
א' הוא המנהל של הקהילה מטעם החברים פה. תראו את הנושא של הניהול העצמי של הקהילה. בבקשה, תסביר בכמה מילים.
א'
¶
בעיקרון, הקהילה עובדת עם פתקים כאלה, וברגע שהוא רואה שמישהו חורג, שעובר על חוקי הקהילה או שעושה משהו שמפריע לו מבחינת הערכים שלו, הוא רושם פתק דיווח. פתק הדיווח עולה בהיררכיה, ומגיע אלינו. לכל מטופל יש תיבה. כל מטופל שהגיע אליו פתק, שמים לו בתיבה – כמובן, בשיקול דעת. אם יש משהו חריג, זה עובר למדריכים.
א'
¶
כן. למשל, שהוא לא מקבל סמכות ממי שמעליו בהיררכיה. למשל, מישהו שמאחר. יכול להיות, גם אם צחק על מישהו. יש כל מיני גבולות שהם אישיים – שאני מרגיש שזה גבול, ויכול להיות שבשביל מישהו אחר, זה לא יהיה. יש דברים שהם טכניים כמו איחורים, כמו קבלת סמכות.
א'
¶
בשעה 16:30 הוא מקבל טופס כזה. אנחנו רושמים לו את כל החריגות שהוא חרג במהלך היום – את השם שלו ותאריך, ויש לו אפשרות להתייחס – אם הוא באמת חרג, או אם הוא לוקח על זה אחריות או לא; למה הוא בחר לפעול בצורה כזו; אילו רגשות עלו בו. הוא בוחר, איזו התייחסות לקבל.
אחר כך יושבים כל החברים יחד, בכל המסלולים – זה מחולק למסלולים. הוא מקריא את הטופס שלו, וכל החברים עוזרים לו. זה קורה כל יום.
א'
¶
כן. ואז זה חוזר אלינו. אנחנו גם כן מתייחסים, וזה עובר למדריכים. בסופו של דבר התוצאות נרשמות פה על הלוח, אם זה תפקיד בשבת, או יכול להיות להעביר סמינר, כל מיני מטלות חינוכיות. כך הקהילה מתנהלת, פחות או יותר.
א'
¶
אנחנו גם בתור בני אדם וגם בתור מכורים בפרט, קשה לנו לראות את עצמנו. אנחנו צריכים עזרה של אנשים אחרים, שיראו אותנו. אנחנו גם אנשים שיודעים לפרוץ את הגבולות, ואם יגידו לנו לעשו, לא נעשן. אם יגידו לנו לא לעשן, נעשן...
מירב בן ארי (כולנו)
¶
זה קורה לכולם... כשאומרים למישהו לא: הוא רוצה לבדוק את הגבול, אבל בוא נגיד שפה זה כנראה בעצימות גבוהה יותר.
א'
¶
ואצלנו, אם אנחנו פורצים את הגבולות, אנחנו הולכים להשתמש בסמים, ואנשים נורמטיביים לא ילכו להשתמש בסמים.
יש פה שולחנות של חברים שעובדים פה. זה מהווה טלפון סלולרי שלי. אני יכול לשלוח מסרונים.
אתי גונן
¶
אין טלפונים. אם יש משהו שאדם צריך לקחת החלטה, כשהוא בא לקהילה טיפולית, זה בזה שהוא יודע שהוא מפקיד בכספת את הנייד, כי זה היום בעייתי. אם אני נותנת לך טלפון, מה קורה?
היו"ר תמר זנדברג
¶
זה בגלל ההתמכרות עצמה, או בגלל היכולת, נגיד, דרך האינטרנט להשיג סמים או משהו כזה?
דובר
¶
אני התחלתי להשתמש בגיל 18, כשהתגייסתי, בקנאביס. תקופה קצרה לאחר מכן התחלתי לסחור בזה. זה התגלגל עם המשטרה. שלחו אותי למעצר בית. שחררו אותי מהצבא. פה אני שבועיים לשלושה חודשים, דרך בית משפט. אחרי שלושה חודשים אחזור הביתה.
דובר ב'
¶
אני משתמש שלוש שנים. אני רואה שזה לא טוב לי. אני משתמש בגראס. התחילו להיות לי בעיות בלימודים – לא למדתי, ואז התחילו לי בעיות במשפחה. הייתי עושה שטויות. אז באתי לפה. אני אמור להיות פה שלושה חודשים, בלי חלופת מעצר, בלי כלום. פה אני שבוע וקצת.
דובר ב'
¶
למדתי במרכז יום. לא הצלחתי להפסיק שם. אמרו לי: תבוא לפה, תעשה שלושה חודשים, ותחזור אלינו. זה מה שאני עושה.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
אנחנו יודעים שהרצון שלכם מאוד חשוב, להצליח בתהליך, אבל אצלך זה היה במקום אחר ממנו. היו לך גם הסתבכויות עם החוק בעקבות השימוש שלך?
דובר
¶
אין לי תיק, רישום פלילי או משהו שקשור למשטרה, אבל אני ראיתי שזה מתקרב מאוד. הייתי ממש קרוב. עשיתי שטויות של תיקים. הייתי צריך לעצור את זה.
דובר ב'
¶
נחשפתי בגיל מאוד מוקדם. גם אבא שלי מכור נקי, 12 שנה, אז תמיד היתה לי הרתיעה הזאת. מגיל 13, 14 ראיתי את זה. היו עושים לידי. אף פעם לא היה לי הרצון לגעת בזה, עד שפעם ראשונה – מגיל 15.
דובר ג'
¶
אני מעשן שנתיים וחצי, מגיל 15.5. בגיל הזה נפלטתי מהמסגרות – לא יכולתי להחזיק יותר משלושה חודשים בבתי ספר. לא יכולתי לעשות יום עבודה נורמלי. נפלטתי מעבודות. גונב דברים כמו רכבים, עושה שטויות. לא ידעתי מה אני עושה, הייתי בהשפעה.
דובר ג'
¶
דודים וסבא שלי מעשנים. זה התחיל יותר מחברים בפנימייה. בהתחלה לא ידעתי שמעשנים שם, ואתה מתחיל לראות איך חברים שלך חוזרים בלילה – אתה מדבר אתם, והם לא כמו שדיברת אתם בבוקר. ואז הם קוראים לך פעם אחת ליציאה.
דובר
¶
כי הוא השתמש בחוץ, אז הוא צריך לעבור את התהליך מחדש. אי-אפשר להוריד לקהילה אדם שעדיין יש לו תסמונת גמילה. אז עוברים שם את התסמונת, מאזנים אותם, רואים מה גורם לנפילה, למרות שהדברים קורים הרבה לפני כן. נותנים לו עוד קצת כלים, והוא יורד לכאן, למים עמוקים יותר.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
אילו כלים יש היום לבית ספר להתמודד עם תופעת ילדים מכורים? שיהיה להם הצלחה, וחיים טובים.
ת'
¶
בעצם כל הקהילה פה זה לפי היררכיה. יש סגנים, שסגן זה נער מתקדם – זה הולך לפי שלבים, כל ההתקדמות פה. פה זה חדר שרק סגנים יכולים להיכנס אליו. אני, למשל, נקרא איש צוות. אנשי צוות לא יכולים להתקרב לחדר הזה. פה זה המועדון. יש לנו קבוצות – כמה פעמים ביום, כל מיני סוגים של קבוצות. בעצם רוב היום אנחנו נמצאים פה בשטח. שם למעלה זה חדר האוכל. שם אנחנו לומדים – הכיתות. בדרך כלל זה מ-08:00 עד 13:00. היום אנחנו בסוג של חופש, אז אנחנו עובדים במקום זה, מ-08:00 עד 11:00.
ת'
¶
יש לנו חממה, שאנחנו עובדים בה. אנחנו גם קוטפים כל מיני דברים. שם זה כמו נגרייה קטנה – בונים שולחנות, למשל.
יש הכוורת הזאת, עם השמות. יש הגבולות האלה, וכל נער מחויב להציג את הגבולות האלה. אם, למשל, דיברתי בנוהל שתיקה, חרגתי – כלומר עשיתי משהו שהוא אסור, לפי המקום. נוהל שתיקה – אסור לדבר. זה יכול להיות נוהל שתיקה שלוש שעות, שעתיים, כמה דקות. הוא רושם עליי את החריגה.
ת'
¶
הסגנים. לכל סגן בית. רק נער שהוא שלב ב', הוא יכול להיות סגן. יש שלושה בתים. לכל בית יש סגן משלו. סגן זה תפקיד של חודש וחצי, ואז מחליפים. הוא אחראי – כל החריגות שאני רושם – נגיד, אני רשמתי חריגה עליו, אז יש לו תיבה, שאני זורק לתיבה שלו, וכל יום בצהריים הסגן של הבית שלו נכנס, ומוציא את כל החריגות של הבית שלו, את כל הגבולות שהציבו על הבית שלו, רושם את זה על דפי ממו קטנים, ואז בעצם בקיר הזה בצהריים הסגן שלי שולח אותי לקיר. אני הולך עם ידיים מאחורי הגב, אסור לי לדבר, אסור לי לצחוק, אסור לי להגיב – שום דבר. פשוט לעמוד ישר. כל החריגות שהגיעו אליי, כל מה שהציבו עליי – הוא מקריא הכול. כל מה שהגיע עליי, לפני כולם. הוא הסגן בא עם עוד נער. בסוף הוא נותן לי תוצאה, שיכול להיות שלוש נוהל שתיקה. יש כל מיני תוצאות. זה הקיר. בו אסור לגעת. אסור להישען אליו. אסור להתקרב לאזור שלו. צריך לשמור ממנו מרחק. גם הספסל הזה פה – אסור לשבת עליו, אסור לגעת בו, לא ללכת יותר מדי צמוד אליו. כל נער שקצת מפוזר, מתווכח עם סגנים, עושה קצת רעש או יותר מדי בלגאנים – זה עצירת התנהגות. כאילו שולחים את אותו נער לספסל, הוא עוצר הכול, ועומד שם כמה דקות.
ת'
¶
תמר, את לא מסודרת בכלל. גם בחדר, בכל מקום את מאוד מבולגנת. זה יכול להוביל אותך לכל מיני מקומות שבחיים שלך, בכללי, שזה יפגע בך בסדר שלך עם עצמך, בהיגיינה שלך. זה יכול להוביל אותך למקומות לא הכי טובים. אני רוצה לומר לך – נסי יותר לשמור על הסדר, פחות לבלגן ולעשות דברים שבסופו של דבר יפגעו בך ובחברה שלך ובסביבה שאת נמצאת בה. גם מסתכלים עליך בעין אחרת, שאת יותר מסודרת ופחות מבולגנת.
דובר
¶
הכיוון שלי אליך זה להיעזר בעוזרת שלך. להיות מסודרת, להיות ערנית לעבודה שלך, לעשות מה שנדרש ממך. להסתדר.
אוריה גן
¶
יש פה עניין התנהגותי מסוים. באים הנה מכל מיני רקעים. דרך התנהגות מסוימת. המטרה היא ללמוד התנהגות אחרת – זה אחת, זה ברמה פשוטה.
יש פה גם רמה של שקיפות. אנחנו אומרים אחד לשני מה חושבים עליו, רואים את הבעיות שלו. זה הופך להיות מהר מאוד לא כלי לניגוח או להלשנה, אלא כלי לתמיכה. יש פה עניין חזק של קבוצה שתומכת אחד בשני – חברים, אומרת תודה, בחלק מהמקומות גם מחבקים אותך בסוף. אין פה מטרה להתנכל לך או להרע לך, למרות שיש נערים שמתחילים מהנקודה הזאת.
דובר
¶
יש נערים שהם יותר מתקדמים, שזה שלבי ב' בדרך כלל, שלבי א' מתקדמים, שהם יותר אוהבים, יותר תומכים, יותר עוזרים. בעצם קשיים שהם עברו פה – הם תומכים בנערים החדשים, שקשה להם, שמזדהים אתם, שהם גם עברו אותו דבר.
אוריה גן
¶
יש פה גם כלים שהם לא התנהגותיים – יותר כיוון רגשי ותמיכתי. הרבה מאוד אהבה וחיבוק וכו', הרבה מאוד שיחה, קבוצות שמדברים בהן. כלי שנקרא הקפצת רגש – אתה יכול לבוא ולספר לקבוצה קטנה מה עובר עליך, איך אתה מרגיש וכו'. הרבה כלים רגשיים ותמיכתיים.
אלה הבתים לטיפול ארוך טווח. יש ניצוץ, תקווה, שחף, ו-ג', הוא בית שלב בוגר. שם זו יחידת האבחון.
בבקשה.
נ'
¶
שלום, אני נ' מבית שמש. נמצא פה כבר שנה. אני בן 16.5. הייתי הרבה זמן ברחוב. משפחה דתית. נפלתי באלכוהול בעיקר.
א'
¶
שמי א', אני בן 18 וכמה חודשים. אני נמצא במלכישוע 18 חודשים וכמה ימים. גם הייתי באשפוזית, בבית הילה ופה בקהילה.
כשבאתי לפה, לא ידעתי מילה עברית. פה למדתי לקרוא, לכתוב ולדבר.
א'
¶
מ - - -. אני השתניתי פה – בשפה שלי, בדיבור שלי, בהתנהגות שלי. בבית ספר – היום אני יושב ולומד, מקשיב מה אומרים. אני גם יודע מה אני רוצה מהחיים שלי.
ל'
¶
לא. גדנ"ע בכמה מסגרות. היינו בצלמון אנחנו ופנימיית נירים, ובני עקיבא משוויץ. היינו שם מיום ראשון עד חמישי. התרגלנו טיפה לצבא, למדנו מה זה, ירינו בנשק.
א'
¶
אני א' מ - - -. כמעט בן 17. אני פה בערך שבועיים. ברחתי לבית, והייתי פה איזה חודשיים. ברחתי אחרי חודשיים.
א'
¶
מאוד. באמת גאה בעצמי, כל יום. יש לי קצת נטייה לא להאמין בעצמי, אבל זה גם חלק מהעבודה שאני עושה עכשיו.
ד'
¶
למדתי עד כיתה ח' בבית ספר שמונה שנים - - -. אחרי זה עליתי לכיתה ט' במקום שבין ישיבה לבין תיכון. לא הסתדרתי שם, ועזבתי אחרי חצי שנה. עברתי לעוד בית ספר, והייתי מגיע פעם בשבוע.
ד'
¶
כן. כשהגעתי לפה, לא האמנתי בכלום. היה לי קשה להאמין. נמאס לי לדבר עם עצמי כל הזמן, ואז גיליתי את ה'. זה עשה לי ממש טוב.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
רציתי תמיד להיות עורכת דין. ראיתי מלא סדרות. לפני כמה זמן הייתי עורכת דין, יום אחד. הרגשתי שמיציתי. אבל טוב גם לשאוף לדברים.
קריאה
¶
יש לכם רעיונות, מה הייתם עושים במקום חברי הכנסת, או לשנות את השימוש? אם הייתם יכולים לשנות משהו בקרב הצעירים, מה הייתם משנים? צעירים וסמים.
א'
¶
מועדוני יום כאלה וכל מיני דברים כאלה. ולא להשקיע יותר בשכונות הטובות, כמו שאומרים; להשקיע גם באזורים שקשה שם – שיכונים וכל הדברים האלה. הם הכי צריכים. אפילו גינון לא עושים שם. יש שם המון נוער שצריך את זה, ולא עושים עם זה כלום. משאירים אותם אשכרה במים, ומשאירים אותם לשחות. מה מצפים מאדם שכל החיים שלו גדל כך, משאירים אותו בלי כלום, אין לו אפילו קצה חוט של תקווה, הוא רוצה להצליח, רוצה הכול, רוצה ללמוד. אחר הצהריים מתחיל כל השעמום, מתחיל כל הבלגאן. כמו כל מועדוני היום האלה, שיושבים שם, ויש להם קצת פינג פונג, ובאים – אלה שעוזרים עם שיעורי הבית, ויש ילדים שרוצים את זה, אבל אין להם האפשרות.
א'
¶
לא איפה שאני גר; באופן כללי. יש אנשים שנמאס להם, והם סתם ברחמים עצמיים, וצריכים את העזרה הזאת. רוצים אפילו 12 שנות לימוד, שיהיה להם רק בשביל לעבוד בכל מיני עבודות שצריך 12.
נ'
¶
ברוכים הבאים. נעים להכיר. אני בוגר קהילת אפיק. סיימתי לפני כמעט שנתיים. באתי היום לראיון לשירות לאומי. התקשרו, ושאלו אם אני מעוניין להמשיך פה בשירות לאומי. אני חושב שזאת מתנה, שאני פה.
נ'
¶
הייתי מטופל פה עשרה וחצי חודשים, אחרי זה ירדתי להוסטל, סגרתי שנה וחצי, כולל פה. המשכתי לגור ב - - - עם שותף, שהיה אתי עוד מהאשפוזית.
נ'
¶
כן. חזרתי למרכז, ל - - -. כבר כמה חודשים אני עובד בחנות מחשבים. מוכר מחשבים. אני מ - - - במקור.
ק'
¶
שלום, אני ק' מירושלים. אני בן 22. אפיק היא קהילה שבנויה על אחריות עצמית. את יכולה לעשות מה שבא לך פה. את יכולה להעביר שנה של טיפול ולא לעשות כלום, ואת יכולה להעביר שנה של שינוי מאוד גדול. יש לנו צוות – בכלל, המנכ"לית הגדולה אתי, משגיחים אלינו, אתנו כל הזמן – כיוונים, עוזרים, מתייחסים. הכול. נותנים לנו את כל מה שלא היה לנו בחיים שם - זה אהבה, תמיכה, עזרה.
אני אישית יכול לספר על עצמי, שהגעתי לפה – איבדתי את כל מי שהיה לי, איבדתי את מי שאני. כבר לא הייתי מאמין שאני יכול לעשות שום דבר. פה החזירו לי את זה.
פעילות – יש לנו לימודים, מלמדים אותנו לעבוד בברזל, לנהל, לעבוד כחברה יחד, אחד עם השני. יש לנו מוזיקה, יש לנו להקה משלנו, ששרים יפה.
ק'
¶
תלוי כמה ייקח לי. בערך עשרה חודשים. פה הטיפול בין עשרה לשנה. ייקח עוד חצי שנה בהוסטל. תלוי בי. אני מחליט.
ק'
¶
לא. לא שמעתי אפילו. הלכתי לליפתא, ששמעתי שסגרו אותה, ושם כיוונו אותי. לפני כן לא ידעתי מה לעשות עם החיים שלי. גם ההורים שלי לא יכלו לעזור לי. אני התנגדתי לכול. אבל פה אני מקבל את העזרה.
דובר
¶
משתדלים שכולם יהיו מעורבים. גם התערבות משפחתית, וגם יש משפחות, שכל ההורים מגיעים, ועושים פעילות יחד.
מ'
¶
בגדול, זה יותר הפניה של ההורים שלי, שאגיע לאשפוזית. אני הייתי בסוג של התנגדות, גם כשהייתי פה. לא רציתי כל כך – כל מיני שמועות ודברים כאלה על המקום. בסופו של דבר הגעתי לפה.
היו"ר תמר זנדברג
¶
וההורים – מה הם ראו, שהם חשבו שאתה צריך להיות כאן? היית מעורב בעבירות ודברים כאלה?
מ'
¶
אין לי כמעט עבירות פליליות, אבל ההתנהלות שלי ואורח החיים שלי לא היו כמו שצריך. מזל שהם קלטו את זה.
מ'
¶
כן. גם בבית הספר הייתי משתמש. אז לא ראיתי את זה כמשהו מפריע – שאני יכול גם להשתמש בגראס וכל הדברים האלה, ולהמשיך ללמוד. עברתי את הבגרויות והכול. במבט לאחור הייתי יכול לעשות שם דרך הרבה יותר טובה, להוציא ציונים הרבה יותר טובים. באיזשהו מקום זה הקשה עליי את זה, להיות מנותק מכל מה שקורה שם מסביב.
מ'
¶
קודם כל, להיות פה ולעשות את הטיפול כמו שצריך. זה כולל את ההוסטל וכל הדברים האלה. כשאגיע לשלב של ההוסטל, אתכנן. כרגע אני לא מתכנן.
ש'
¶
שריון. הייתי חודשיים בכלא הצבאי. אמרו לי: שתי אפשרויות – או לשבת את הזמן, או לצאת מהצבא בתור מכור. מאוד פחדתי לבזבז את הזמן שלי שם, וגם ככה ידעתי שלא יחזירו אותי לצבא אחרי שאשב את הזמן. ההורים שלי לחצו אותי לפני שהגעתי לכלא. תמיד ידעתי שיש לי בעיה. רק כשהגעתי לפה, הבנתי כמה היא חמורה. החלטתי לצאת בפרופיל 21 רפואי. יצאתי מהצבא. לא הגעתי לאשפוזית, כמו חלק גדול פה; הגעתי ישר לקהילה. בהתחלה היה לי ממש קשה, להבין את הנהלים פה, את החוקים ואת הכלים – דברים שאני לא רגיל אליהם. מעגל הרגשות – לשתף. מה זה לשתף? ההורים שלי – אני מדבר אתם רק טכני. חברים לא היו לי כל כך בעבר. פה לאט-לאט כל שבוע גיליתי שאני אדם נורא נחמד... התחברתי עם כולם. נהייתי דמות נורא נחמדה לאנשים שנמצאים פה. אני עוזר, משתתף, משתדל לעמוד בחוקים. למדתי מה זה חוקים. עושה מה שאומרים לי.
ש'
¶
הכלי הראשון הוא שיחות אישיות. זה סתם לקחת מישהו בהפסקות, לשבת בצד. אם עבר אליך משהו קשה במהלך היום או רבת עם מישהו, מנהל אותך, ואתה לא יכול ישירות לדבר עם אותו אדם – אתה משתף חבר. מסביר לו מה קרה, אומר לו איך הרגשת. מסביר לו מה אתה רוצה לעשות בהמשך, איך לפתור את זה. יש שולחן דיונים, שאם קרה מקרה בין שני אנשים, אתה פותר את זה בצורה יפה. כל אחד מדבר בתור שלו, לא מתפרץ. מדברים בשפה נעימה, הולמת, וכל אחד אומר מה הציפיות שלו להמשך, ואם כן היה רוצה לחזור להיות בקשר, קצת קשה לו עכשיו. ככה נגמר שולחן הדיונים.
יש קבוצת שיתופים, ששם אנחנו כותבים – נגיד, אם ראיתי ש-ק' התפרץ, או בשבוע האחרון הוא מתפרץ, כועס על אנשים ומדבר בשפה לא יפה – אני משתף בקבוצת שיתוף. בא, אומר לו שישים לב לזה, שינסה לשפר את זה, וכך גם כל הקבוצה תדע, שהוא קצת חלש בתקופה הזאת. או אם למישהו קשה עם גבולות, אני רושם לו פתק בשיתוף, אומר: לא מציב גבולות לעצמך, לא מציב גבולות לאחרים – שים לב לזה. סתם אתה תידרדר. יש אנשים שמקבלים, ויש אנשים שלא מקבלים. יש אנשים שרואים את זה כפגיעה, ויש אנשים שרואים את זה כעזרה.
בשתי קבוצות השיתופים הראשונות הייתי מחזיק את הדף, נאמר מסתכל על ק' – והיה לי קשה. להגיד לאדם ככה מול קבוצה? פאדיחה מול הרבה אנשים? אני לא הייתי רוצה שיגידו לי מה אני עושה לא בסדר, אז למה שאגיד למישהו אחר מה הוא עושה לא בסדר? אני מעדיף לקחת אותו לצד ולדבר אתו. אבל אני חושב שזה כלי מאוד חשוב.
ש'
¶
בהתחלה הייתי עושה פרצופים. קוראים לזה – מסרס אנשים בעיניים... לא הייתי מקבל את זה טוב, אבל לאט-לאט למדתי. לא הכול אני לוקח, אבל אני מאוד-מאוד מקשיב, לכל מה שאומרים לי. חלק שם בצד, על חלק אני עובד.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
ספר משהו על עצמך. איך הגעת לזה? מהצבא? כי שמענו על מישהו שבצבא פעם ראשונה נחשף לסמים.
ש'
¶
זה הגיע עוד לפני זה. לא ברמה כזאת. אני חושב שלא הייתי כל כך תלותי בזה לפני הצבא. בגלל כל הקשיים בצבא חוסר-היכולת לעמוד במסגרות שלי – לא הייתי בדיכאון בצבא, אבל היו לי קשיים, וכך הייתי פותר אותם – קשיים בבית, קשיים בצבא עצמו, עם אנשים, מפקדים. נגיד, הולכים לעבוד, ולפני שהייתי הולך לעבוד, הייתי מעשן. הייתי מרגיע את עצמי. הייתי זומבי בחצי השנה האחרונה שלי בצבא. המפקדים שמו לב לזה, ניסו לעזור לי, ויתרו לי הרבה פעמים. אנשים הבינו שאי-אפשר לעזור לי, שאני בתוך זה. לא הסכמתי כל השנתיים לזה שאני מכור. לא הייתי מוכן לקבל את זה. לא הייתי מוכן לחיות ככה. מה, מכור?
ש'
¶
בהתחלה באתי בגלל סוג של רצון לרצות את ההורים. מאוד חשוב לי שיהיו גאים בי, ושיידעו שאני עושה שינוי. היום קשה להם לקבל את זה. כל השנים שיקרתי להם כל כך הרבה, ובטיפול המשפחתי אבא שלי אמר לי: אחת התכונות הכי יפות שלך – שאתה יודע לשקר לעצמך, לשקר לסביבה שלך. הם עדיין לא מאמינים, כמה שעשיתי את זה בשבילם, אבל היום אני עושה את זה רק בשבילי. לקחתי כבר את ההחלטה הזאת – אני עושה את השינוי הזה רק בשבילי. להיות נקי, לעבוד, ללמוד.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
כל החברה הישראלית פה. זה מה שהוא גם אמר – שזה לא מה שהיה פעם; היום זה בכל האוכלוסיות. שתהיה לכם הצלחה.
אתי גונן
¶
הם מקבלים הרבה מאוד לימודים וכלים, אבל העזרה לאנשים בלימודים היא קריטית. כלומר להכניס למסלול, לסל הזה – ברור שחייבים שיקום. אבל בתוך השיקום הזה חייבים לקחת בחשבון, שכאשר מסיימים- - -
אתי גונן
¶
תואר אקדמאי ראשון, עם ליווי צמוד, עם יכולת להשתלב בעבודה. אפיקים זה פרופיל אחר. אבל נער, או גם מקהילת הבוגרים – חשוב מאוד לפתור גם את המענים האלה. הרשות למלחמה בסמים היום יצרה את התואר בקרימינולוגיה עם תמיכה מאוד גדולה – גם כלכלית וגם ליווי – אבל אני מאמינה שלכל המקצועות שהם רוצים להגיע אליהם, עם עזרה באוניברסיטאות, יש אחוז מסוים של מלגות שאפשר לתת אותן, אבל גם להסתכל עליהם בתןר מאוד ראויים, כי הם גיבורים גדולים, מה שהם עושים פה ונלחמים. מי שעושה את התהליך הזה, מגיע לו הכבוד.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
יש פה מישהו אחראי – ראש אגף בוגרים וכזה? כי בתל-אביב יש תוכנית של בית הילד, וכשהייתי חברת מועצה – גם תמר היתה חברת מועצה שם – עשינו חיבור בין בית הילד לאקדמית ולאוניברסיטה, שמקבלים מלגות אותם בוגרים. השאלה, אם יש פה מישהו שמרכז את הפניות שלהם, ואז אפשר לחבר.
אתי גונן
¶
אנחנו התחלנו בכל קהילה עם האדם לתחומים מסוימים, כי בנוער זה גיוס לצבא, שירות לאומי, שגם החבר'ה מאפיק מחוברים לזה, וראינו שאנחנו צריכים להעמיד לזה אדם מלא. כרגע אנחנו בונים לזה את התוכנית, כי באמת יצא שאיזה עשרה אנשים שונים פה התעסקו בקשרים עם הגורמים השונים, וכרגע זה מה שאנחנו בונים. ראינו שזה לא אפשרי בכוחות – אני מלווה ארבעים סטודנטים במסגרות שונות.
מירב בן ארי (כולנו)
¶
אני כבר מציעה לך את שירותיי – אני גם יושב-ראש שדולת הסטודנטים וההשכלה הגבוהה בכסת – אם יהיה מישהו אחד מפה שירכז ספציפית- - -
מירב בן ארי (כולנו)
¶
בשבוע שעבר הייתי ב- - - וחיברתי מישהו לקרן אייסף למלגת לימודים. אם יש מישהו באמת שירכז, ויכול לפנות, ואני אשמח לעזור בחיבור לאוניברסיטאות.
אתי גונן
¶
הזכרתי, אבל הקרן גם נותנת סכום כספי, שהיום לא עונה על ההשתלבות, ואני ממש-ממש אשמח. רק טלפונים שאקבל.
היו"ר תמר זנדברג
¶
תודה רבה לכם, תודה גם על כל האירוח. אתי, תודה. נוכחנו שוב שאין כמראה עיניים בשביל ללמוד על הדברים. תודה לכל הקהילות, לכל המדריכים – חלקם עזבו אותנו, אז תמסרי להם את תודתנו.
אתי גונן
¶
הנה ה' – אנחנו מתים על המתנדבים שלנו. הוא לפני גיוס, בא להתנדב עד הגיוס כמה חודשים, עושה פה עבודה נהדרת בחבירה עם החבר'ה האלה.