הכנסת העשרים

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 9

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום חמישי, כ"ט בתמוז התשע"ה (16 ביולי 2015), שעה 10:30

סיור בכפר ילדים ונוער "אהבה" בקרית ביאליק

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

ורדה ליבנה - מרכז את הפיקוח על החינוך המיוחד, מחוז חיפה, משרד החינוך

דליה סיני - מרכז שירות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

עידית ארבץ - עו"ד, חברה בוועדה לזכויות הילד, מחוז ת"א, לשכת עורכי הדין

יואב אפלבוים - מנכ"ל כפר ילדים ונוער 'אהבה'

דני אריאל - מנהל הפנימייה, כפר ילדים ונוער 'אהבה'

שמוליק כהן - מפקח בפנימייה, עובד השירות

ג'קי אבן - יו"ר הוועד המנהל, כפר ילדים ונוער 'אהבה'

עדנה זלמנסון - מתנדבת וחברת הוועד המנהל, כפר הנוער 'אהבה'

טלי יפת - מנהלת בית הספר, כפר ילדים ונוער 'אהבה'

עינת קפון - מנהלת בית הספר החדשה, כפר ילדים ונוער 'אהבה'

אפרת אמיר - מנהלת מרכז חירום, כפר ילדים ונוער 'אהבה'

אתי נחום - מנהלת משפחתון נחום, כפר ילדים ונוער 'אהבה'

רונית רז - יועצת פרלמנטרית לח"כ יפעת שאשא ביטון

לירון וייס - דוברת הוועדה

שמואל סגל





תקוה קסש

רחל סעדה

ס.ל., חבר המתרגמים

סיור בכפר ילדים ונוער "אהבה" בקרית ביאליק

אני נמצאת פה, גם מלאת התפעלות, מהמעט שראיתי בדרכי לכאן, אבל גם מלאת סקרנות.

(סבב נוכחות)

יפעת, את רוצה לומר משהו או להתחיל לזרום?

אני אשמח יותר לשמוע.

אז אני מקדים ואומר שאנחנו בכוונה לא הכנו מצגת, גם הדברים שייאמרו כאן בחדר כפתיח יהיו די קצרים. אנחנו מאמינים במראה עיניים, אבל אני אתן בכל זאת איזה שהיא סקירה קצרה. בסוף היום, אני מאוד צנטרליסטי אז בסוף היום, כדי שבמהלך תהיו מרוכזים בדברים שלי תקבלו גם את החוברת שעליה אני מדבר.

כפר הילדים ונוער 'אהבה' זו מערכת מאוד ותיקה, למעשה בתוך השירות לילד ונוער נדמה לי שהיא הכי ותיקה והכי גדולה, אנחנו בארץ 80 שנה, חוגגים השנה 80 שנה. אני מדגיש שאנחנו בארץ 80 שנה, כי 'אהבה' התחילה ב-1922 בגרמניה. הקהילה היהודית בברלין נתקלת בבעיה עם יהודים יוצאי מזרח אירופה שחשבו שהם באים לברלין לעשות כסף והפכו להיות משפחות מצוקה תלויות בקהילה ואז הקהילה ב-1922 הופכת את בית התמחוי, שהיה עד 1914 לשירות העניים בקהילה, לפנימייה. מנהלת הפנימייה דאז, גב' ביאטה ברגר, אחות ילדים במקצועה, נענית לדגל, פותחת את הפנימייה ומהרגע הראשון קוראת למקום 'האבה', בעברית אבל בלשון הייקים. אם אתם מדברים עם ילדים בוגרי 'אהבה', אנחנו קוראים להם ילדים עד היום למרות שהם בני 85, והם נורא נהנים מזה. אתה שואל אותם 'איפה התחנכת?' אז הוא אומר 'אני התחנכתי ב'האבה', קודם בגרמניה ואחרי זה בישראל'.

בכל אופן מ-1922 המרכז של העשייה הוא הצרכים של הילד שזקוק למחסה מחוץ לבית. ב-1933 גב' ביאטה ברגר מרגישה שהקרקע מתחילה לרעוד מתחת לרגלי היהודים, הנאצים משתוללים קצת ברחובות והיא באה הנה, למקום הזה, קונה כאן את האדמות, אוספת קודם תרומות, זה לא השתנה עד היום, קונה את האדמות, בונה פה את 'אהבה' ישראל ומ-1935 עד 1939 100 ילדי 'אהבה', את כל אנשי הצוות ועוד כ-300 ילדים מכל רחבי אירופה והיא למעשה מצילה אותם.

אנחנו ממלאים צו. מאז ועד היום אנחנו יודעים לעשות רק דבר אחד, לעבוד עם ילדים שזקוקים לטיפול וקידום, ילדים שנולדו עם פוטנציאל תקין אבל החיים המרו איתם והם נפגעו רגשית בעקבות טראומות מאוד קשות וזקוקים גם לקידום לימודי וגם לקידום חברתי. אנחנו מערכת טיפולית שכוללת בתוכה ילדים שמוגדרים על ידי משרד הרווחה כילדים טיפוליים וילדים פוסט אשפוזיים. לפני אשפוז ובעקבות אשפוז ומניעת אשפוז, עם תכניות מאוד מיוחדות אנחנו פיתחנו כאן. המערכת כוללת 15 בתי משפחתונים, ושאף אחד לא יתבלבל, אנחנו נמצאים כרגע במגורי ילדים. זה לא קונבנציונלי בישראל, אבל 'אהבה' שמה לה לדגל להוביל במשך שנים תפיסות חדשניות, כל פעם בתקופה אחרת.

ב-91' הרסו פה את כל התשתית של בתי המגורים של הילדים, שהיו בתי מגורים פנימייתיים רגילים, מסדרון, 6 חדרים, מקלחת, מועדון, ובניגוד לדעתו של משרד הרווחה והאקדמיה, עברו לתשתית. כולם אמרו 'חבר'ה, אתם פותחים משפחתונים לילדים טיפוליים, בהתנהגות שלהם הם יהרסו משפחה אחרי משפחה שתבוא לגור כאן'. אתי, כמה שנים את מסיימת אצלנו?

שבע.

אתי מנהלת את המשפחתון הזה יחד עם בעלה והיא לא נראית הרוסה לגמרי. אנחנו מזמן הצלחנו להוריד את הדעות - - -

אני הרוסה מהסוף.

אתי, לצערנו, עוזבת, מסיימת שבע שנות שירות. אגב, בתוך המערך הפנימייתי היציבות של הצוות 7 שנים בצוות הדרכה זה המון המון, ויש לנו אנשים שממשיכים לשרת אפילו מעבר לזה. הרעיון של משפחתונים טיפוליים הוא רעיון שלמרות ההתנגדות 'אהבה' רצה איתו.

זה בית ילדים שזוג גר פה?

בדירה צמודה, הדירה שלהם שמה. את רואה שם דלת?

אנחנו יושבים במשפחתון?

אנחנו יושבים בסלון של הילדים במשפחתון נחום.

שפה יש חדרים שגרים בהם הילדים?

אנחנו נראה את החדרים עוד מעט, אני מניחה.

מה התנאים של הילדים במשפחתון הזה?

אני כבר אומר.

אנחנו פיזית נמצאים פה כל זמן שהילדים נמצאים. מעירים אותם בבוקר, שולחים אותם לבית הספר, הבקרים בדרך כלל קצת פנויים, ב-12:30 מקבלים אותם. כל היום הוא לנהל את סדר היום כמו שמנהלים בבית, רק שזה בגדול יותר, 13 ילדים עם מערך עוטף מסביב של כל הפנימייה, עם חוגים ופרויקטים ועוד ועוד, עד שהם הולכים לישון.

שאלה אישית. הילדים פה, יש פה ילדים שהם גם שלך, הילדים - - -

יש לי ילדים משלי, אבל כשאני הגעתי לפה כבר הילדים שלי התבגרו, הצעיר היה כבר בן 16.

אבל לשאלתך, יש זוגות שהילדים - - -

שגרו עם הילדים שלהם.

או הילדים נולדו כאן. אנחנו משתדלים לקבל זוגות שעברו את החוויה ההורית לפחות פעם אחת ואנחנו מתרשמים שיש להם מיומנויות הוריות מאוד חזקות. חלק מהתהליך של לחיות בבית, במודל של בית נורמטיבי, הוא למשל להיקלע למצב שתינוק נולד. המדריכה, אנחנו לא קוראים להם הורים אלא מדריכים, כדי להשאיר מקום להורים הביולוגיים, מדריכה יולדת והם מגדלים את התינוק יחד עם ההורים שלו. אתם יכולים לראות פה תופעות של ילדים בני 3-4 שנולדו למשפחות, בימי שבת, כשהילדים יוצאים לחופשה פעם בשבועיים, ומי שלא יוצא לחופשה מתרכז פה בבניין מיוחד כדי לאפשר לזוגות לנוח, אתם יכולים לראות את הילדים שלהם, בני 3-4, מסתובבים בחדרים הריקים ומחפשים כל הזמן את הסו קולד האחים שלהם.

בכל אופן יש לנו 13 משפחתונים כאלה מאוישים על ידי משפחות שבאו הנה כשכירים, אבל גם כשליחות לגדל את הילדים. יש לנו עוד 2 משפחתונים שהם משפחתוני יום טיפוליים, היחידים בארץ, אנחנו נחזור לדבר עליהם בסוף היום. במשפחה, בבניין, בתוך הבית, עובד הזוג, כאן גם עובדת בת שירות לאומי ולידם בני שנת שירות, שינשינים, איכות הנוער בישראל שמתנדבים לשנה אחת.

אנחנו גאים לומר שאנחנו הקומונה הכי מבוקשת והכי גדולה בארץ, 21 שינשינים, פניות 400, אחרי 400 אתה קם וסוגר את המחשבים ולא נותן יותר לפנות אלינו ואנחנו בוחרים 21. ליד זה בית ספר לחינוך מיוחד שמשרת בעיקר את ילדי הפנימייה, כתפיסה רק מ-א' עד ט'. כתפיסה, אני אומר, אנחנו מתעקשים בסוף כיתה ט' להעביר את כל הילדים ללימודים בבית ספר רגיל.

גם בין א' ל-ט', למרות שהייתה ועדת השמה והחליטו שהילד יהיה בחינוך מיוחד, במידה שהוא מגלה כוחות אנחנו פועלים עם משרד החינוך ועם הרשות ומעבירים את הילד לחינוך הרגיל, כי על פי תפיסתנו ילדים צריכים לסיים 12 שנות לימוד במערכת נורמטיבית ורגילה. אני תמיד מספר אנקדוטה, ישב מולי תורם שהיה צריך רק להוציא את הצ'ק כדי שנבנה בית ספר עד כיתה י"ב. אני הסברתי לו חזור והסבר שאנחנו על פי תפיסתנו, אידיאולוגית, לא רוצים שהילדים ילמדו בבית ספר לחינוך מיוחד עד י"ב, אלא רוצים שיהיו מעורבים בקהילה עצמה. נתתי לו 13 אלטרנטיבות אחרות למה אפשר לעשות טוב עם הכסף אצלנו. הוא סירב, אבל אנחנו ויתרנו על הכסף ואנחנו שמחים כי מתחילים פה ילדים בגילאי 6, בוגרי מערכת לימודים, או נפלטי מערכות לימודים ומערכות קהילתיות אחרות, מתחילים פה כמעט אנאלפביתים, עם המון בעיות רגשיות וכולם מסיימים 12 שנות לימוד, חלק גדול מהם מסיימים גם עם בגרויות.

החינוך המיוחד הוא בעצם על בסיס שהוא רגשי התנהגותי ועיכוב התפתחותי?

לא, לא עיכוב התפתחותי. בית הספר מוגדר כתלמידים עם פוטנציאל תקין עם בעיות התנהגותיות/רגשיות. אני רוצה, יואב, ברשותך, להוסיף משהו על מה שאמרת, שזו תופעה ייחודית, היא ייחודית במחוז, היא ייחודית גם ברמה הארצית, ש-95% מתלמידי בית ספר לחינוך מיוחד מסיימים ועוברים למערכת החינוך הרגילה. זו תופעה שהיא בהחלט יוצאת דופן, לא עכשיו נדבר על זה, אבל נגזר מזה שבית הספר עובד בתכניות לימודים רגילות עם המון המון התאמות. הליבה היא התכוונות לחינוך הרגיל.

אז זה בית הספר, ועינת, אתם זוכים לחנוך אותה. עינת היא מנהלת בית הספר החדשה שלנו. טלי, אני מניח שנפגוש אותה בסיור, כשנהיה בבית הספר, פורשת אחרי 12 שנה. בתוך המסגרות האלה של פנימיית היום והפנימייה המלאה יש לנו כ-200 ילדים, מתוכם כ-25 ילדים שמוגדרים כילדים פוסט אשפוזיים, עם תכניות מיוחדות לילדים הפוסט אשפוזיים, צוות מיוחד שמתכנן את התכנית הטיפולית עבורם, ליווי מיוחד. ליד זה פרויקט נוסף - - -

שואלת כאן לירון שאלה, לאן הם עוברים. הם עוברים או לבתי ספר רגילים באזור, יש כאן את אורט ביאליק, יש אליאנס, יש כל מיני מסגרות - - -

עם כמה בתי ספר אנחנו עובדים, דני?

23.

אנחנו עובדים עם 23 בתי ספר תיכון וזה נובע מהטעם הפשוט, או הלא כל כך פשוט, שכל ילד יקבל את כתובת הלימודים שהכי הכי מתאימה לו ומשולבת בין הרצון שלו לבין היכולות, כי לפעמים לילדים יש רצונות קצת הפוכים מהמציאות עצמה.

אני רק אתן דוגמה. בשנה הבאה יש ילד שילמד בבית ספר טכני של חיל האוויר ברמת דוד, שזה מאוד רחוק מפה, זה דורש הסעות מיוחדות, ושני ילדים פעם ראשונה ילמדו בבית ספר בכרמיאל, בית ספר פרח, משהו חדשני.

אני ממשיך. המסגרת הבאה שיש לנו, ואתם תפגשו אותה, היא מרכז החירום הצפוני לילדים ונוער בסיכון, מרכז חירום שקולט ילדים בחירום שמופנים על ידי משרד הרווחה באמצעות בתי המשפט ומטפל ב-40 משפחות שהן משפחות מסכנות.

כשאתה אומר מטפלים ב-40 משפחות זה אומר שיש טיפול מעבר לילד עצמו?

כן, יש צוות מיוחד שהוא מטפל רק במשפחות. משפחה באה לשנה או שנה וחצי, היא מופנית על ידי משרד הרווחה, העובדים בשירותים הקהילתיים, ובדרך כלל גם על ידי בית המשפט.

זה אקסטרני, הילדים לא נמצאים שם. הטיפול הוא גם כדי למנוע שילדים ייצאו למסגרת חוץ ביתית.

זאת אומרת הם נשארים בתוך המשפחה שלהם ואתם משגרים אפשרות של מערך תומך למשפחות?

לא משגרים, המשפחות מופנות והן באות לפה.

הן באות לכאן?

כן.

פה יש מרכז טיפולי, לילדי סיכון גבוה. אתם תראו.

מאיזה גיל אתם קולטים את הילדים?

אנחנו קולטים את הילדים מגיל 6. משרד הרווחה מנסה, בתכניות חדשות שלו, להגביל את גיל הקליטה לגיל 8. אני אתייחס לזה בדיון הסופי שלנו אחרי הסיור. עד גיל 18.

אני מגיע לפרויקט האחרון שלנו. ב-97' התחלתי לעבוד כאן, ב-98' כבר שאלתי את עצמי, 'רגע, מה קורה עם הילדים אחרי גיל 18?' אנחנו השקענו הון, אנרגיה, גם כסף וגם אנרגיות, קידמנו אותם, אבל המשפחות נשארו באותו מצב, או שהם היו ללא עורף משפחתי ולא היו פתרונות. אני מניח שאני לא נראה לכם חשוד כאיש ש"ס, אז ניצלתי את העובדה שש"ס, בניזרי היה במשרד הרווחה, ובעידוד של מרכז המחוז, פתחתי קבוצה של חמש בנות, י"ג-י"ד, קראתי לזה. וש"ס תמך.

בניזרי עשה הרבה דברים טובים. אני יודעת על כמה דברים טובים ששלמה בניזרי עשה.

זה מה שקרה אז. לצערי, אני אגיד את זה בזהירות, כי זה לא כל כך לצערי, הממשל התחלף ואז נפסקו ההורדות ל-י"ג-י"ד ולפני כ-10 שנים חניך בוגר שלנו היה כאן 9 שנים, שירת בצבא כחייל בודד עוד 3 שנים, השאיר מכתב בשבוע האחרון ש'אהבה' הייתה הבית שלו ואין לו לאן לחזור. ותאמינו לי, אני מכיר טוב את הבית שלו, זה היה ארבעה קירות עם אמא שלא הייתי נותן לה לגדל חתולים וכלבים. תסלחו לי על ההתבטאות. הבן השני שלה היה כאן והבן ההוא הגיע הביתה, השאיר את המכתב ושם קץ לחייו. זה היה הרגע שבו שכנעתי את חברי הוועד המנהל שאנחנו חייבים לדאוג לילדים ולחכות עד שמשרד הרווחה, משרד החינוך וכולם יתעשתו ויקיימו מסגרת המשך לילדים שלנו.

היום אנחנו עומדים על 4 בתים חמים לבני 18 פלוס ללא עורף משפחתי. התחלנו רק עם בוגרים שלנו, התבקשנו אחרי זה על ידי אשלים, והיום עמותת ילדים בסיכוי, לקלוט גם ילדים בוגרים של מקומות אחרים. יש לנו כיום נדמה לי כ-50 ילדים שאנחנו בקשר איתם. חלקם כבר עברו את המגורים שלנו וחיים כעצמאים, אבל זקוקים עדיין לליווי וארבע דירות שמאוכלסות כל הזמן. אתם תשמעו יותר הסבר ותפגשו את החבר'ה בפרויקט.

זה 24 ילדים בדירות, נכון?

24 ילדים. כרגע חלק מהם עוברים לדיור עצמאי ואנחנו קולטים אחרים.

זה כפר באמת. אני רואה פה מנעד של גילאים וזה מצריך היערכויות מיוחדות מבחינת הילדים?

כן, זה בהחלט מצריך היערכויות מיוחדות. אני אתייחס להיערכות אחת שקשורה לישיבה שהשתתפנו בה בוועדת הרווחה. נושא של פגיעות פנימיות.

שלא הספקתם לדווח שם.

שאני מאוד כועס ואני מעריך מאוד את אלי, אבל - - -

זו אחת הסיבות שגם באנו.

אני יודע, רחל. אני מקווה שנקיים ישיבת ועדה אצלך בירושלים. בכל אופן, אחד הטריגרים זה הנושא של הפגיעות המיניות. אנחנו מערכת שבשלב שלפני 6 שנים, נדמה לי, היינו מוצפים בפגיעות מיניות. אל תתבלבלו, זה לא שהיו אצלנו יותר פגיעות מיניות מאשר במקומות אחרים, זה אנחנו החלטנו שאנחנו נלחמים בתופעה עד הסוף. משרד הרווחה ברמה ארצית עשה פרויקט שאני מברך עליו עד היום, החליט לקחת נושא של הפגיעות המיניות ולדחוף אותו כתהליך של התמודדות כי לא הייתה ברירה. המאפיין של הפגיעות המיניות היו לא בנים ובנות, אלא ילדים בנים מגילאים 10 עד 12 שפגעו אחד בשני, בדרך כלל שחזרו פגיעות מן הבית.

משרד הרווחה, יחד עם אשלים, מימנו המון השתלמויות ונעשתה באמת בעניין הזה פעילות נהדרת. אנחנו לקחנו את הכפפה והרמנו את זה הלאה ופיתחנו פה תכנית מוגנות שכל מטרתה להפחית את הנושא של הפגיעות המיניות ולהגיע למצב שהתכנית הזאת מוטמעת אצל הילדים ואצל הצוות. התכנית התפרסמה הלאה, היא תכנית טובה, הצגנו אותה בכנסת בשדולה של זכויות ילדים של אורלי לוי, קיבלנו פרס ארצי על העניין הזה ואנחנו חיים ונושמים אותה. אני לא יכול לחתום לכם שהכחדנו עד הסוף, אף אחד לא יכול להכחיד עד הסוף, אני יכול לחתום לכם שזה לא אישיו היום, שזה לא אישיו, כשמה שמוביל את זה, חבר'ה, אנחנו נבדוק, נתמודד. אני מדבר חופשי ליד הילדים, תשאלו אותם, הם יגידו לכם באיזה שלב מוגנות כל אחד מהם, זה הקודים שלנו, אבל אנחנו בהחלט גאים בתכנית הזו.

כמה אני יכול לברבר? אני יכול לספר סיפורים - - - ביקשנו מילדים להצטרף הנה. אולי תציגו את עצמכם?

אני הודיה, אני בת 15, אני מהמשפחתון הזה ואני רמת מוגנות 2.

אני נטלי, אני בת 16 וחודש ואני מוגנות 2.

דין ברנס, אני גר קומה למעלה, 13.5, מוגנות 2.

מה זה מוגנות 2?

מוגנות זה הולך ככה, יש את מוגנות 4, ילדים שאו פחות סומכים עליהם, או שסומכים עליהם אבל רוצים לשמור עליהם שלא יקרה להם משהו, אז נותנים להם ללכת לחצר או לכל מקום ללכת עם שינשין. שינשין זה מישהו שעושה שנת שירות פה בפנימייה ותורם מהזמן שלו. תמיד יש עליהם פיקוח והם לא לבד. יש מוגנות 3, שזה כבר שלב כזה שסומכים עליך, אבל להראות שאפשר לסמוך עליך אתה צריך כל חצי שעה לבוא להגיד שלום, להראות שאתה בסדר. אתה לא אדון לעצמך. יש את מוגנות 2, שזה אנחנו, שיש לנו אפשרות לצאת מחוץ לפנימייה, אם זה ללכת לקריה, לקניון, אפטרים, כל מיני דברים כאלה, אז אנחנו יכולים, אבל גם, זה לא על דעת עצמנו. צריכים לבוא, ליידע את המדריכים, שיידעו ולא ידאגו.

ללא ליווי.

לא, ללא ליווי?

יש גם מוגנות 1 או שהיא בכלל מוסרת?

1 זה כמו 2, אין כזה הרבה הבדל.

למה התחלתם מ-2 ולא מ-1?

- - - כולם עוברים את כל התהליך עד שנבנה אמון ואז לאט לאט - - -

הם מתחילים במוגנות 3, מי שמגיע לפה מגיע במוגנות 3 כבררת מחדל, אלא אם כן יש משהו חריג. הם צריכים להוכיח את היכולת שלהם לרדת מוגנות והם עושים תהליך, זה לא מובן מאליו. הם צריכים אישור של הרבה גורמים, בין אם זה בבית הספר, בין אם זה הגורמים הטיפוליים, מדריכים כמובן, שהם מוכנים כבר לרדת מוגנות ואז יש ועדה ומאשרים, או שלא מאשרים, שהם - - -

הייתם במוגנות 3?

אני באתי לפה במוגנות 3.

המנחה שלי, שזו אתי, שחררה ממני קצת ונתנה לי לצאת לבד מהפנימייה, כי ידעו שאפשר לסמוך עליי למרות שהייתי מוגנות 3.

זה אישיו ביניכם, הילדים, זה כמו לעלות בדרגה, שאתם יודעים שאתם עוברים מרמה אחת של מוגנות לרמה אחרת, זה אישיו?

זה כאילו אומרים לנו 'יאללה, סומכים עליך, בוא נשחרר לך עוד חוט'.

כן, זה נכון.

אבל זה לא משהו חברתי, כי התכניות הן מאוד מאוד פרטניות.

לא, על חברתי, דווקא ברמה האישית.

ההתייחסות לכל אחד היא מאוד מאוד פרטנית, הילדים הם שונים והצרכים שלהם.

אבל זה הישג ברמה האישית שהוא יורד מוגנות.

דין, כמה שנים אתה כאן?

עוד מעט אני מתחיל שנה חמישית.

אני רק אעיר לגבי דין, דין לפני 3 שנים היה איתנו בביקור ב-MIS, make it simple, זה מפעל שמתנדב אצלנו וישבנו שם כל הילדים והצוות - - -

דין, אתה רוצה שהוא יספר את זה?

בסדר.

והצוות המלווה. והגיע סמנכ"ל המפעל ושאל את הילדים מה אתם רוצים לעשות כשתהיו גדולים? הוא קיווה שכולם יגידו 'פנינו לייצור', דין אמר, 'אני רוצה להרביץ את מכת חיי' והסביר בדיוק מה זה מכה. אני מדבר על זה חופשי, כי אני מדבר עם דין המון על זה.

נראה לי הוא הידרדר עוד יותר. תשאל אותו היום מה הוא רוצה להיות.

דין הביא את זה כחלק ממשהו שעוד לא הצלחנו לנתק אותו לגמרי משם. דין יהיה בשבוע הבא אצל דליה, מרכזת המחוז, ואצל שמוליק המפקח, כאחד המצטיינים שלנו. אז יש לנו עוד קצת עימותים, ויכוחים, זה לא עימותים, ויכוחים, ניסיונות להסביר שאולי כדאי להחליף עגילים, אבל דין, על מה אתה מדבר היום? מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

כל פעם זה משתנה.

מותר לך עוד.

הוא יכול להביא את מכת חייו בצורה שהיא לא פלילית.

כן, כשאני התכוונתי למכת חיי אני לא התכוונתי שאני אלך - - -

כן, אני חשבתי במובן החיובי - - -

להיות סטרטאפיסט, לעשות אקזיט.

הודיה, כמה שנים את כאן?

בינואר מתחילה את השישית. הגעתי לפה בגיל 8.5, עכשיו סיימתי ט' בבית הספר פה, אני עולה לכיתה י' עתיד, במגמת קונדיטוריה, ושואפת לבגרות מלאה.

כל הכבוד.

נטלי, את רוצה לספר על עצמך?

כמו שאמרתי אני נטלי, אני פה שנה רביעית, הגעתי מאלוני יצחק, עולה ל-י"א - - -

איפה את לומדת?

ביעדים. ועושה בגרות - - -

איזה מגמה ביעדים את לומדת?

קונדיטוריה.

אתם רוצים לשאול עוד שאלות את הילדים?

איזה פעילות חברתית יש לכם? חוגים או משהו כזה?

יש לנו גם חוגים. חוגי מוזיקה, חוגי ספורט, הכול. יש גם פרויקטים, זה לא נגיד ילדים קטנים ובוגרים ביחד. אם נגיד לקטנים יש מועדונצ'יק, שזו הפעילות לילדים, גם להעביר להם את הזמן, גם לעשות להם כיף, שלא יהיו כל הזמן כאילו - - - קצת לשחרר אותם. יש את 'ירוק בכפר'. עדיין יש את זה? יש 'ירוק בכפר', פעם אחת שילבו את זה עם מדע ירוק - - -

התנדבות במד"א?

מדע ב-ע'. שם כאילו יותר דואגים לסביבה. נגיד עושים כל מיני פעילויות לאיכות הסביבה וזה. למשל אני יודע שהילדים בנו את פינת העישון מחוץ לפנימייה, לשמור על סביבה יותר נקייה. יש פרויקט בני מצווה, כל אלה שמגיעים לגיל 13 ובנות מגיעות לגיל 12, יש את כל התהליך של להגיע לרגע המיוחד הזה.

זה פרויקט של שנה שלמה של פעילויות שהם עושים כולל הקניית ערכים וטיולים. פרויקט מהמם פשוט.

יש לכם עזרה בלימודים, סיוע במתמטיקה?

אלה שלומדים בתוך הפנימייה, המדריכים והשינשינים עוזרים להם בשיעורי בית. אלה שלומדים מחוץ לפנימייה, יש להם שיעורי עזר, יש מורים למתמטיקה ומורים - - -

האם אתם מקבלים תקציב מסוים כשאתם יורדים ברמה של המוגנות ואתם יוצאים החוצה? יש לכם חופש לקנייה של דברים?

יש לנו את דמי הכיס שאנחנו מקבלים כל חודש.

מה הסכום שאתם מקבלים?

55 מגיל 14, מתחת לגיל 14 – 35.

כל חודש? ואיפה אתם שומרים את הכסף?

יש בכל משפחתון קלסר של דמי כיס והמדריכים שומרים על הכסף.

יש כאלה שעובדים בתוך הפנימייה, יש כאלה שעובדים מחוץ לפנימייה.

עבור עבודה בתוך הפנימייה אתם מקבלים שכר?

לא, מה שהוא מתכוון, אלה שעובדים בתוך הפנימייה, הסכום הבסיסי זה דמי הכיס שהם דיברו עליו, חלק מדמי הכיס שהם מקבלים כתקצוב ממשרד הרווחה אנחנו שומרים בקופה נפרדת וילדים שרוצים לעבוד ולהשתתף ולתת שירות בתוך הכפר יכולים, למשל - - -

לנקות את המדרגות או לנקות איזה משרד. אני עובד בחוץ.

כן, אבל יש ילדים שעובדים בפנים ואז את יתרת דמי הכיס אנחנו משתמשים כתשלום שכר ואומרים להם, 'בואו תהיו שותפים גם לקבלת דמי הכיס שלכם וגם לשירות לקהילה'. אבל יש חבר'ה, כמו דין, שמקבלים אישור לעבוד בחוץ.

איפה אתה עובד בחוץ?

קניבר, אבל כרגע אני מחפש עבודה אחרת.

קניבר זה פאב?

זו מסעדת המבורגר.

ואת הכסף שאתה מרוויח, מה אתה עושה איתו?

נהנה איתו.

לא, מה שמעניין אותי, האם מלמדים אתכם להיות אזרח כלכלי, בוא נאמר, איך להתארגן עם התקציב, איפה לשים אותו - - - הכנה לחיים, מה שנקרא.

עשו את הדברים האלה בבית הספר פה. אם נגיד אני רוצה לקנות משהו, לפעמים אני גם מתייעץ עם המדריכים שלי, נגיד אם פתאום הם שמים לב שנגמרת לי המשכורת צ'יק צ'ק, הם אומרים לי 'על מה בזבזת את זה', אומרים לי 'אל תבזבז ככה וככה'. מעבר ללבזבז על דברים שלי, אני לפעמים מממן את הקו הפתוח של הטלפון, על כל מקרה שאני צריך, דברים בסיסיים שאני צריך, אחר כך למותרות.

אבל כשאתה יוצא עם חברה שלך מי משלם?

קו פתוח זה דבר בסיסי.

זה דבר בסיסי.

כשאתה יוצא עם חברה שלך מי משלם?

אני. למה שאני אתן לה לשלם?

תמיד אתה?

כן.

את זה עוד לא לימדתי אותך, לא להיות פראייר.

היא רוצה לשלם, אני לא נותן.

צודק, אתה מאה אחוז. רק תספר לנו, אם כבר דיברתם על חברה, היא מפה?

לא.

היא מבחוץ?

כן.

יש לכם גם חברה חיצונית לפנימייה?

מבית הספר, מי שלומד בחוץ.

נכון. ואז הם יכולים להיפגש איתם.

איך המשפחות בשכונה?

לשאלה הזאת, אתם צריכים להבין, זה חלק מהתפיסה שלנו למעורבות בחוץ וללימודים בחוץ, אבל אנחנו יותר גרועים מכל אמא פולנייה, מרוקאית, איך שתרצו, כל בן זוג או בת זוג של החניכים שלנו עוברת פה סקירה ובדיקה ברמה של מוסד ושב"כ. החברה של דין כבר בת בית אצלנו. אני רואה אותה, אני לפעמים מתבלבל, אני לרגע חושב, 'רגע, היא בכל זאת שלנו'. אבל כן, אנחנו מעודדים המון חברויות. אגב, נורא מעניין, בגלל שהמסגרת היא משפחתונים - - -

אז לא נוצרות פה - - -

החברויות פה הן מאוד מעטות - - -

זו שאלה. אין מערכת יחסים בתוך הפנימייה, זה יכול להיות, אבל מאוד קשה לנהל מערכת יחסים בתוך הפנימייה. כולם אחד בתחת של השני ויש ריכולים וזה.

הבנו על מה אנחנו מדברים. אחת התופעות המדהימות, היא סיימה השנה, ילדה שלנו שהייתה פה 11 שנה, נדמה לי, היא למדה בבית ספר שיש בו כיתת חירשים אילמים. היא עצמה בריאה לחלוטין, היא התאהבה שם בילד, ברגבים, כבר 4 או 5 שנים שהם חברים. זה היה מדהים לראות איך היא למדה שפת סימנים, איך הם ישבו כאן למטה, או במשפחתון, וניהלו שיחות שלמות. אנחנו מסביב מאוד אוהבים את הבחור, זה כמו משפחה שמקבלים את החבר הביתה, למדנו קצת לתקשר איתו גם. אבל כן, היחסים בתוך המשפחה זה חלק ממה שדין תיאר, זה יחסים משפחתיים יותר. לכן אני מפרש את החברויות החוצה, שאנחנו מאוד נהנים מהם, שהן חברויות כמו ילד שגדל בבית רגיל ונורמטיבי.

האם יש איזה שהיא תחרות. יש כאן הרבה משפחתונים, שמענו, איך אתם מסתדרים עם הקבוצות האחרות בפנים?

יש לכל מיני ילדים גם חברים במשפחתונים אחרים, אין תחרות עם מישהו, ריב עם מישהו. כולם מסתדרים אחד עם השני.

הם לומדים יחד בבית הספר ומשחקים ביחד בחצר, תיקחי בחשבון שזה יוצר - - -

הם מתערבבים בחוץ.

כן, לגמרי.

אם היו שואלים אתכם מה הייתם רוצים לשפר, משהו שחסר, משהו שקשה לכם עם זה.

האמת ששום דבר. הפנימייה הזאת נתנה לי הרבה וחינכה אותי ברמה מאוד טובה. אני זוכרת את עצמי כילדה ממש גרועה, עושה בלגן, מורדת, אני לא אכנס לזה. לדעתי לא צריך לשנות פה כלום, המקום הזה תומך ועוזר וגם מעבר לזה. מה שאני כן חושבת זה שצריך יותר לשים לב לילדים אחרים שקשה להם בחברה, לא בצוות. אני מתכוונת לילדים עצמם, כי ילדים נוטים פה יותר להחרים ילדים. חוץ מזה הכול בסדר גמור, נורא כיף פה וזו פנימייה ממש טובה.

על הטלפונים הניידים הייתה לנו מלחמה במשך הרבה שנים. לא אישרנו להם. את זה הם קיבלו. יש עוד דברים ש - - -

תמיד יש מה לשפר. בינתיים כאילו, נחזור בתשובה מתי שהוא.

הם צריכים לחשוב על התשובה, לא שולף מהמותן. הוא איש חושב, כל הכבוד.

יושבת פה ראש הוועדה לזכויות הילד בכנסת.

דין, התורם האמריקאי האחרון שהיה פה היה בקבוצת סהר. קבוצת סהר זו קבוצה מיוחדת, משפחתו שמורכבת רק מבנות, והוא שאל אותן 'חסר לכן עוד משהו?' אז נטלי מסהר אמרה 'כן, מחשב', ואז קיבלנו 20 מחשבים לכל המשפחתונים. אבל הם לא נותנים.

האם אתה יכול להגדיל את המקלחת לאיזה אמבטיה טובה?

דין לא רוצה לבקש מיטה גדולה, יש ילדים שהיו רוצים מיטה גדולה.

יואב, שכחת לדבר על חבורת הזמר פה.

את רוצה לספר על חבורת הזמר?

כן.

אז אני אקדים רק משפט אחד. הילדים באים הנה, ושוב, אני מדבר באופן חופשי כי אנחנו מדברים על זה, הם באים הנה עם קשיים. כשאתה נתקל באוכלוסייה כזאת אתה אומר רגע, רגע, צריך טיפולים וזה בסדר גמור, וצריך להשקיע המון בטיפול ובהתייחסות אישית, אנחנו עושים את זה, אבל יחד עם זה אנחנו מאמינים מאוד בכוחות של הילדים וביכולות שלהם. לכן אחת הדוגמאות שהודיה משתתפת, הודיה משתתפת בחבורת הזמר שלנו וחבורת הזמר היא חבורה שעובדת פה באמת על המון כישורים של הילדים, מנוהלת באופן מקצועי.

את הלהקה שניר מילר - - -

כן, ויש לנו פה להקה, הרכב כלי, שמי שמנהל אותה זה ניק מילר. אני לא יודע אם זה אומר לכם משהו, אבל אחד מהגיטריסטים הטובים ביותר בארץ. היה הנגן של סטלה מאריס. הוא עובד פה כמעט בהתנדבות, מוציא תוצרים נהדרים. התוצר השני זו חבורת הזמר.

חבורת הזמר היא להקה, קוראים לה בקצב הראפ, של ילדים מגיל 12 עד 18, בנים ובנות, לכל אחד יש סוג קול שונה וביחד נוצרת להקה ממש מורכבת. בשנה שעברה היינו להקת חימום של שלום חנוך, מול 1,000 איש. כל שנה יש מהפנימייה ערב התרמה, כעיקרון, יוצא לחבורת הזמר להופיע ועם הכסף הזה תורמים לפנימייה מה שצריך. אני נמצאת בחבורת הזמר כבר 4 שנים וחוץ משירה יש לזה גם תרומות וזה מקום שאתה בא לשם ואתה יוצא משם רגוע ושלו כי זה כיף. זהו בעיקרון.

שמענו דברים מקסימים, אבל מה קורה במצבים בהם ילדים מגיעים לכל מיני משברים כאלה ועצובים וכן הלאה?

תמיד יש אוזן קשבת, מישהו שיקשיב להם. אני למשל, מאז שהגעתי לפה עד, נראה לי השנה - - -

היום בבוקר.

עד היום בבוקר לא הצלחתי באמת להתרגל שאני בפנימייה. הייתי יכול לעלות במדרגות ועדיין לא מרגיש לי שאני שייך לזה ולמרוד במנהלים ובמדריכים ולעשות כל מיני פירסינג שאני עושה. הייתי יכול לברוח מהמשפחתון וללכת לישון בספסל ובאמצע הלילה שיבואו להעיר אותי לעלות למשפחתון. רמה כזאת. כשיש מישהו שהוא במשבר, בשביל שהוא ייצא מהמשבר הזה, המדריכים ייתנו הכול וינסו לעזור, אבל בשביל שהוא ייצא מהמשבר הזה הוא גם צריך לתת יד. אני נגיד השנה, אין לי שום בעיות, פה ושם ויכוחים, אבל אני לא רואה בזה שום דבר רע.

זה חלק מה - - -

המדריכים פה זה כמו הורים שניים שלנו. אני מחשיב אותם כהורים לגמרי. גם בבית רגיל תמיד יש את הוויכוחים והצעקות וזה נורמלי. זה ממש מרגיש כמו בבית, אז יש פה מישהו שתמיד יקשיב לך ויעזור לך.

המשברים הם שגרה, אנחנו מכירים המון - - -

אבל אם את מחפשת תקנון של התנהגות ותגובות, הוא לא קיים אצלנו. התפיסה היא שכל תגובה חינוכית טיפולית מותאמת לילד ולמאפיינים שלו.

- - - בצבא זה לעשות את ההכי טוב, להיות קרבי וזה, אבל יש - - -

הצוות החינוכי בעצם ישן כאן, אני מבינה.

הוא גר פה.

אז יש נגישות שאם קורה משהו - - -

קודם כל לצוות החינוכי, יש פה פעמון שמגיע עד חדר השינה שלהם, אבל זה לא מספיק. יש על כל בניין כזה איש חינוך שאחראי כל הלילה ומסתובב. שומר לילה.

היו לי בעיות עם משטרה בעבר, קרתה לי פה תאונה שחשבו שזה היה ניסיון לפגוע בעצמי, אז יצא מצב שהייתי במין אשפוז כאילו, אבל ברמה כזאת של אם יש סגור/פתוח אני בפתוח, אם מישהו נמצא שם שנה, אני הייתי שם שבוע והלכתי. כאילו רק לראות שהכול בסדר. עכשיו כאילו בצבא זה קצת, 'היית ככה', ו'אתה משתמש בטיפול תרופתי ככה וככה, ריטלין וזה', מסתכלים ממש על הקטנות האלה וזה קצת עושה לך בעיות.

אנחנו לוקחים לתשומת לבנו את מה שאתה אומר, מאוד. אני נציגה של לשכת עורכי הדין, אנחנו עושים כל מיני הצעות חקיקה, הרבה פעמים, אני לוקחת לתשומת לבי את מה שאתה אומר.

הצבא מאוד נוקשה עם טיפול תרופתי. זה דבר ידוע, טיפול תרופתי באשר הוא מאוד מפריע

נגיד יש ריספרדל, יש פה הרבה ילדים בפנימייה שלוקחים את זה.

זה עניין של אחריות. זו בעיה.

אני לא חושב שזה כדור של משהו של אנשים עם בעיות, כאילו הפרעות ו - - - לי זה אמור לעזור לריטלין וטיפה למתן אותי, שאני אהיה טיפה, גם יותר מרוכז וגם יותר מפוקס. לא ישר כאילו לברוח.

אגב, עם התרופות, אנחנו אל"ף, משתדלים להמעיט, אבל אנחנו גם משתדלים החל מגיל 16 לגרום לזה שתהיה הפסקה מוחלטת של - - - כמובן שמי שיכול הרבה יותר מוקדם אנחנו שואפים שזה יהיה יותר מוקדם. ככל שעולה הגיל והילדים ממשיכים לשהות פה רמת השימוש בתרופות קטנה.

אם למישהו זה מה שעוזר לתפקד, זה מה שמאזן וזה - - -

בדיוק, זה חשוב.

הוא אמר בקשר לריטלין. חבר'ה, תודה רבה.

כל הכבוד לכם, תודה רבה.

עבודת קודש, רבותיי.

אנחנו לא משתמשים במושגים עבודת קודש, אנחנו בחרנו לעשות את העבודה, אבל אנחנו באמת אוהבים אותם מאוד.

המסגרת הזו, אתה יכול לבוא כאיש מקצוע, אבל אם אין לך משהו בתוך הנשמה אז זה אי אפשר.

אז בואו נמשיך.

יש לי שתי שאלות ממש קטנות. האחת, הילדים יש להם צרכים מעבר לדמי הכיס שהם מקבלים, אם זה ביגוד ו - - - איך אתם מטפלים בזה?

הם באים עם ביגוד מהבית, אבל זה אף פעם לא מספיק.

הם מבלים פה, אתה מספר על ילדה שהייתה פה 11 שנים, אז - - -

אנחנו רוכשים ביגוד. קודם כל אנחנו מתוקצבים דרך משרד הרווחה, אבל זה לא מספיק, אנחנו רוכשים ביגוד, אנחנו מקבלים המון תרופות של ביגוד.

גם ביגוד יד שנייה? אפשר לשלוח לכם?

אבל רק ביגוד טוב. את שואלת על ביגוד יד שנייה, אז יש פה פעמיים בשנה, חוויה לראות את זה, יש לנו פרויקט שלם חברתי, דין הזכיר את הפרויקטים החברתיים שלנו, שהוא פרויקט להעצמת בנות. רק הבנות שותפות לפרויקט הזה, כי למדנו במשך השנים שהראש היה מכוון יותר לבנים, חוג ספורט, כדורגל, זה דבר אחד. דבר שני, הרקע שממנו מגיעות הבנות שלנו הוא רקע כזה ששמו אותן תמיד בצד ושלחו אותן למטבח ולמיטה ואנחנו מאוד עוסקים בהעצמה של בנות. אז בנושא הביגוד, יש פה פעמיים בשנה בזאר שבו אנחנו לא רוצים שהבנות ירגישו שהן מקבלות כל הזמן, הן רוכשות באגורות בגדים שחלקם ישנים במצב טוב וחלקם נתרמים לנו על ידי סוכנויות ביגוד.

הן עושות את זה לא בכסף אמיתי, זה בכסף כאילו. הן לא באמת משלמות.

כן, הן עושות את זה בתלושים כאלה. אז ביגוד, טיפול רפואי. הכול מכוסה. כמו שאמרתי, חלק גדול מתקצוב משרד הרווחה, אבל זה לא מספיק. התקציב שלנו הכולל, התזרים הוא 26 מיליון ₪, מתוכם כ-3 מיליון ₪ תרומות, 90% זה משרד הרווחה ועוד 10% משרד החינוך, 3 מיליון, לבית הספר. אנחנו נתייחס לדברים האלה בשיחת הסיכום.

זו הייתה השאלה הקלה, השאלה היותר מורכבת היא זאת, ההורים שלהם, איך הם יוצרים איתם קשר, אם הם בכלל נמצאים איתם בקשר. אני מניחה שזה שונה וזה ייחודי לכל אחד, אבל המגמות העיקריות.

אני אתן לך תשובה כי גם בזה אנחנו מאוד גאים. אני הגעתי הנה לפני 17 שנה, אני עובד רק בנושא של ילדים בסיכון מחוץ לבית מ-72', הייתה לי קריירה של 25 שנה בחינוך ההתיישבותי בעליית הנוער, חייתי בפנימייה, נישאתי, ילדיי נולדו שם. בין היתר, לפני שהגעתי הנה, עבדתי עם ילדים בסיכוי, המועצה לילד החוסה בפרויקט מיוחד מאוד, בחופשת הקיץ היינו מפגישים לעשרה ימים אמהות לילדים צעירים בפנימיות, בתנאי פנימייה. כל התכנית היה קשר עם האמא, בניית הקשר, חיזוק הקשר בין האמא לילד. עם הראש הזה של לא להזניח את הילדים הביולוגיים הגעתי הנה. בחפיפה הציגו לי את תכניות הפעילות ובין היתר הציגו לי את תכנית הבר מצווה. תכנית מאוד מעניינת, פרושה על שנה שלמה, ושאלתי פתאום 'כן, אבל איפה ההורים משתלבים?' אז אמרו לי 'מה זאת אומרת? הם לאורך כל הדרך', אמרתי, 'מה זאת אומרת לאורך כל הדרך?' ואז תפסתי שהם מתכוונים למדריכים.

עם התפיסה שלי ועם ההתחברות הנפלאה של הצוות, עם חששות בהתחלה, הפכנו את הקערה על פיה. אל"ף, יש לנו היום שבע קבוצות הורים שפועלות פה, עם ילדים ובלי ילדים. יש פה קבוצת כדורגל של אבות ביולוגיים והילדים, יש פה קבוצות של אמהות, יש פה אמהות שלא מוותרות, כשאנחנו רוצים לעשות קצת רכבת ולהחליף, כי כוח האדם שעומד לרשותנו, הן לא מוותרות וממשיכות כבר שנה חמישית, שישית, שביעית בקבוצת האמהות, עם המחנכים והעובדים הסוציאליים. המקום פתוח 24 שעות לביקור של ההורים, אנחנו כבר מזמן עברנו את התחושה של מדריכים שההורים הם גורם מפריע או סו קולד מתחרה, לכן, למשל, אנחנו קוראים למדריכים מדריכים, לא הורים ולא הורי בית ולא סיפורים כאלה. מגיעים הנה שמנה וסלתה של החברה הישראלית, אתם יכולים לתאר לעצמכם, הם מתקבלים פה בהמון כבוד. המון פעמים אנחנו הגשר שמקשר ביניהם לבין לשכת הרווחה שמזמן מזמן הם בעטו בה.

יש הורים שמגיעים הנה עם כל מיני צווים שאיתם אנחנו צריכים ללכת, כמו מרכז קשר, אז יש לנו את מרכז הקשר שלנו ואנחנו מקפידים מאוד על זה. הורה יודע ש - - -

יש מרכז קשר כאן?

מאולתר, זה לא - - - ברגע שיש לנו דבר כזה - - -

יש לנו מרכז קשר שנמצא בנוכחות של מישהו.

ברגע שיש דבר כזה אנחנו ממלאים מיד אחרי הצו. יש לנו הסכם שהוא בלתי כתוב, אבל הוא ברור לכל ההורים, אנחנו מדברים על זה, שגם אם אתה משתמש או גם אם אתה שותה כרוני, כמה שעות לפני הביקור כאן אתה לא שותה ולא נוטל את הסמים כי אחרת אתה לא תהיה פה. הדבר העצוב הוא שקשה, איך אמא אמרה לי? אמא שהיו לה פה 4 ילדים, כל ילד מאב אחר, והיא עוד הסתובבה עם תינוק בעגלה ותפסה אותי יום אחד, חיבקה אותי ואמרה לי 'יואב, אתה אחלה מנהל, באמת, והצוות שלך אחלה, אל תדאג, גם הילד הקטן יהיה אצלך'. אז זה מצחיק, אבל זה עצוב.

צריך לציין שהם יוצאים פעם בשבועיים הביתה, רובם. מי שיש לו - - -

יש לו לאן להגיע.

אבל זה לא תמיד לבית הביולוגי, זה המון למשפחות מלוות שאנחנו משלמים להם. אנחנו פתוחים 365 יום בשנה, זאת אומרת יש קבוצה שתמיד תמיד נשארת ולא יוצאת. אחד הילדים שהיה פה, למשל, בקבוצה הזו, היא מעט מאוד נוסעת לבקר את אמא שלה, אנחנו משתדלים לא להיכנס ממש לרקע של הילדים - - -

- - - לא היה בבית איזה 3 שנים.

נכון.

התכנית שלנו הלאה זה לעשות את הסיור. זה בסדר שאנחנו הולכים ברגל?

ברור.

ואחר כך נתכנס לסיכום.

(הסיור)

לשאלה של מי שהוטרד מהבניין הזה, אל"ף, הוא נראה חדש בשנים האחרונות, הוא משנת 33'. היה פעם חדר האוכל של ילדי 'אהבה'. ב-91' כשבנו את המשפחתונים והרסו את התשתיות של הקבוצות הקונבנציונליות הוא הפך להיות אולם התרבות. שנים הוא היה מאוד ישן, עד שהגיע הנה בוגר שלנו, שחי בלוס אנג'לס. חלקכם אולי שמעתם על האתר שלו, ג'יי דייט. הוא הקים את ג'יי דייט ואני לא נתתי לגעת באולם, תמיד אמרתי, יגיע מישהו שזה ייגע לליבו שזה אולם התרבות הישן שלנו והוא יעזור לנו, ואלון כרמל, יחד עם ארגון שנקרא בני ציון, מארצות הברית, עזרו לנו לשפץ את האולם. היום הוא אולם התרבות. אנחנו לא נכנסים כי זה כיסאות ותאורה. ליד זה המטבח המרכזי שמבשל רק ארוחות צהריים, אבל מעביר אותן יחד עם אספקה טרייה כל יום למשפחתונים.

אגב, כששאלת אם יש הבדל בין המשפחתונים, אחד ההבדלים המהותיים ביותר, אבל זה חלק מהתפיסה שלנו, זה טביעת היד של הזוג שחי שם ואנחנו יודעים שבני אדם הם שונים. כשהגעתי הנה ועשיתי חפיפה התיישבתי במשפחתון והזוג, היא מרוקאית והוא רומני, הוא אומר לי 'למה אתה בא עכשיו? תבוא תראה את אחד מפלאי הטבע, תבוא ביום רביעי', אמרתי 'למה?' הוא אמר, 'תבוא לארוחת ערב ביום רביעי'. חבר'ה, 13 חבר'ה, 2 רוסים, אתיופי אחד וכל היתר חבר'ה יוצאי עדות המזרח, כולם יושבים ואוכלים ממליגה, שזה מאכל רומני. הוא היה בשלן, הוא רומני, גדל על ממליגה, הוא אמר 'אם אני לא עושה ביום רביעי בערב ממליגה במשפחתון אין לי מה להיכנס למשפחתון'. משפחתון ליד זה, ואנחנו מדברים לילדים דרך הבטן, משפחתון צמחוני. ילדים צמחוניים, כי ההורים, המדריכים, היו צמחוניים.

חצר בית הספר. תשימו לב, קודם כל, שיש גדר שמקיפה את בית הספר. למרות שזה באותו מתחם, המטרה היא שהילדים יבינו שיש מקום שהוא תחום ללימודים בשעות הבוקר. בשעות הצהריים זה נפתח. הסיבה השנייה היא, לא לאפשר לילד שקשה לו בכיתה לשוטט ולרוץ למשפחתון, למשל. אז השערים נעולים.

כל עבודות המוזאיקה שאתם רואים כאן הן עבודות שנעשו על ידי הילדים, מתנדבים, ובהנחיה של אמן שקוראים לו יואב. עברנו שם, יש שם בניינים שלמים שהוא עבד עליהם יחד עם הילדים ועשה מוזאיקה.

אנחנו ניכנס, נעשה סיור בזק בבית הספר, למרות שהוא בשיפוצים כרגע.

- - - הם ממש מזמינים, בעיצוב שלהם, בקישוט שלהם. ממש ככה מאוד מחמם.

תודה. מי שלא מבין לחלוטין, לא בפסיכולוגיה ולא בציורי ילדים, מספיק שיסתכל לפורטרטים שתלויים כאן, אין מבע על הפנים, שלא לדבר על התוקפנות. יש גם תקווה, אבל הציורים האלה מדברים.

טלי היא מנהלת בית הספר. הסיור שלנו הוא קצר, אבל ממצה. טלי, אפשר לראות כיתה?

כן, אפשר לראות כיתה. לפני כן אני אראה לכם, אנחנו עומדים ליד הלוח הזה אז אני אומר לכם שזה חלק מזכויות הילדים שלהם, זה מה שהם למדו בבית, שאנחנו נלמד. תל"י זה בית ספר תגבור לימודי יהדות, זה נושא מרכזי בבית הספר.

זה בית ספר תל"י?

זה בית ספר תל"י היחיד שהוא חינוך מיוחד בארץ.

- - - לפחות אנחנו נעשה את מה ש - - - 'אני גדל ב'אהבה' להיות אדם חושב ואוהב ארצו ועמו ישראל'. זה חלק שהיה מאוד חשוב לנו להכניס, את אהבת הארץ. אני חושבת שזו זכות גדולה ללמוד יהדות וכל מה שקשור לארץ ישראל. יש לנו שנת בר מצווה פה, סיפרת על זה בטח, וכל פרשת השבוע, בני מצווה. להפוך את הערכים לחיי יום יום. מעגל ההפנמה לב 21, זה הלב של החינוך המיוחד. אנחנו בנינו ביום העצמאות, כיוון שמה שנשאר לילדים מיום העצמאות? - - - זה לא חוגגים כי זה צמוד תמיד ליום הזיכרון, שלושה ימים קודם אנחנו עושים סדר יום העצמאות, כמו סדר פסח, עם שולחן, עם צלחת יום העצמאות עם המאכלים של מדינת ישראל, ארבע כוסות, עם הגדה ליום העצמאות. כל הסיפור של ארץ ישראל ואהבת הארץ בא דרך מעגל העצמה, ברך את מדינת ישראל. תגיד אתה, שלא אני אתגאה, שקיבלנו על התכנית הזאת פרס ארצי של קרן תל"י על התכנית הייחודית הזאת של בית הספר.

טלי, בחלק הקודם הדגשנו את זה שרוב רובם של התלמידים בעצם מסיימים פה בית ספר לחינוך מיוחד ועוברים לחינוך הרגיל.

נכון, זה היה החלום שלנו. יכולנו להיות עד גיל 21, כי בתי הספר של החינוך המיוחד הם עד גיל 21, אבל מראש בתפיסת העולם אין שום סיבה שילד כל חייו יהיה בחינוך המיוחד. זכותו לחזור לקהילה ולהיות חלק מה - - -

כולם צריכים להיות בחינוך המיוחד? ואם יש ילד שלא צריך?

בפנימייה יש 200 ילדים שמתוכם בבית הספר 120, ה-80 האחרים לא צריכים חינוך מיוחד, אבל הילדים מגיעים אליי לבית הספר לא רק דרך ועדות הרווחה, אלא ועדות השמה של משרד החינוך שמפנים אותם אלינו כי יש להם - - -

אז יש כיתות רגילות?

פה לא, זה בית ספר לחינוך מיוחד - - -

רגע, עוד פעם, יש פה בתוך בית הספר הזה שתי אוכלוסיות, יש אוכלוסייה אחת שהיא תלמידי הפנימייה, ילדים שגרים בפנימייה והוחלט לגביהם שהם צריכים בית ספר לחינוך מיוחד בפרופיל הזה. יש ילדים אחרים שגרים בפנימייה, שצריכים כיתה רגילה או כיתת לקויי למידה בחינוך הרגיל והם לומדים באזור.

נכון, אנחנו משבצים אותם.

אם צריך, אז בטח. יש ילדים נוספים שלומדים פה בבית הספר כבית ספר לחינוך מיוחד שנותן חינוך במחוז, ילדים שגרים בחיפה או בקרית ים, שלנים בבית וזה בית הספר שלהם.

זאת אומרת גם מחוץ למקום, באים הנה ילדים מקרית שמונה, מחדרה עד - - -

אבל אלה פנימייה.

אבל הם גם בבית ספר. לשאלתך, לעשות סדר, יש פה 120 תלמידים מתוך ה-200 של הפנימייה. מ-א' עד ט'. ב-ט' הם הולכים החוצה. אנחנו עובדים לפי תכניות הלימודים הרגילות ומאפשרים להם להשתבץ בתיכון רגיל, כמו הילדים הפרטיים שלנו.

רוב התלמידים בחינוך מיוחד?

פה כולם.

פה כולם, הפרעות התנהגות וקשיים ב - - -

למה פנימייה?

מתחילים בחינוך מיוחד.

לצערנו, אני אסביר. פעם שאלתי את השאלה הזאת. תראו, ילד מגיע עם חור בלב. כמה שאתה אוסף את זה פנימה, מאחורה זה יוצא החוצה. אנחנו יודעים, כל המחקרים אומרים, שככל שילד צעיר יותר לא מקבל חיבוק וחום ואהבה ומה שהוא צריך לקבל אז הנזק הוא נזק מצטבר. הבעיות הרגשיות הן כתוצאה מכל אורח החיים הקשה שלהם והמסגרות הקשות בבית. פה אנחנו משתדלים לעשות 'והיית אך שמח'. זה לא פשוט. 'והיית אך שמח' כשקשה מאוד מאוד להיות שמח זה לא פשוט, אבל זו המטרה שלנו, לעשות את זה טוב, לשמח, את העוצמות שלהם להעצים, לתת להם אפשרות לצאת החוצה. שמעתם כבר את הילדות והילדים, הודיה דיברה?

כן, מאוד מרשימה.

אז מה אתם אומרים? כי הודיה בוגרת שלי מכיתה ב' עד כיתה ט' והיא הולכת החוצה לתיכון שהיא רצתה, לעשות בגרויות וללכת לצבא. זאת המטרה. אז כל אחד שמצליח, אין אפס.

אם הזכירו אותה, בלי להיכנס עמוק לרקע שלה, אם היא הייתה ממשיכה להסתובב בחוץ בסביבה הביולוגית, גם מנטלית וגם חברתית היא הייתה בביבי השופכין של החברה הישראלית. צריך להיות ברור, גם היא, גם אחיה שנמצא כאן ותראו את אחותה הגדולה, אז היא בכלל פורחת. בכלל לא הבאנו ילדים שהם הכי מוצלחים אצלנו, אלא ילדים ממוצעים, אבל היא דוגמה לילדה שאתה אף פעם לא יכול להבחין האם זה מולד, כשזה ברור לך שחלק גדול הוא הבסיס הביולוגי שהיא גדלה בו, המשפחתי, אבל אנחנו לא מוותרים ואנחנו איתה מתקדמים.

בואו ניכנס, תראו כיתה. להיות בין הילדים, להיות יכול להגיד מה אני רוצה, מורה, סייעת בכיתה. הנושא של הזכויות, לא מתחיל בזכויות אלא הוא נגמר באחריות. לי יש זכות לקבל, אבל גם יש לי אחריות לתת לשני. כל הנושא הזה, חשוב לי לספר לכם עליו, דברו על אלימות בבית הספר, על כן 'שומר אחי אנוכי' מהסיפור של קין והבל, שהוא היתמם לפני ה' ושאל 'מה, שומר אחי אנוכי?' כן, שומר אחי אנוכי.

תכנית המעגלים. הודיה באה אליי בבוקר להגיד, 'נכון שיש דברים שאני לא אגיד אותם, אישיים שלי?' אמרתי, 'לפי מה שישאלו אותך', כי אנחנו הולכים על תכנית המעגלים, למי אני אומר מה ומתי. לא כל דבר אני מספר לכל אחד. זה מאוד חשוב. הילדים שלנו באופן אינסטינקטיבי, או אנחנו מקנים להם את זה, פה אין בית שיקנה את זה, אז אנחנו אלה שצריכים - - -

אתם יכולים לראות את 'האחר הוא אני', אתם יכולים לראות כמובן ארץ ישראל, תכניות עיצוב התנהגות, מערכות טיפוליות, כי בעצם, אמנם אנחנו עובדים לפי תכנית הלימודים הרגילה כי זו זכותם של הילדים לעלות ל-י' רגילה ולדעת את החומר במתמטיקה. אני לא יודעת אם סיפרתם מה הם למדו ומה הם יודעים, איך הם יכולים להיכנס למערכת הרגילה ולהצליח. אז מעבר לזה, כמובן שהמערכת הטיפולית והמערכת - - - הן מערכות מאוד מאוד חשובות.

אפרופו זכויות בנושא אלימות, בטח דיברתם, אבל יש תקנון לבית הספר שהוא תקנון רמזור. מה האדום ומה הצהוב ומה הירוק, כל החיזוקים הניתנים. האדום זה מה אסור וכמובן שמיד יש מול כל מה שאסור את מערכת האכיפה של מה שעושים. כל תכנית המוגנות, דיברתם עליה?

המוגנות כן.

אנחנו יחד, הפנימייה ובית הספר, זו שפה אחת. אני לא יודעת אם אמרת שקיבלנו את פרס אשלים על תכנית המוגנות שלנו? לא אמרת את זה?

הייתי צנוע במיוחד.

אז כן, אז אני אומרת שתכנית המוגנות היא בנפשנו, גם בבית הספר. ההפסקות מחולקות בין קטנים לגדולים, יש שבעה - - - כל ילד צבוע מ-1 עד 4, יש ליווי צמוד לילדים שהם 4, צמוד, כדי שלא יהיו - - - אני הבנתי שהיה לכם בוועדה דיון על פגיעות מיניות.

תהיה.

תהיה. בינתיים דיברתם רק על הסעות - - -

אנחנו נדבר על פגיעות מיניות השבוע או בשבוע הבא.

לא, הייתה לנו ישיבה, יואב היה, בוועדת העבודה והרווחה ודיברו על זה שאין מדריכי לילה. אין מספיק מדריכים בלילה.

אבל אתם ישבתם בוועדה בנושא - - -

בוועדה לזכויות הילד יהיה לנו הנושא של פגיעות מיניות ו - - -

הנושא הזה הוא מאוד רגיש אצלנו. לשמור שלא יהיה, כשנמצאים בבית, כשהם מחוץ לבית, פנימיית 'אהבה' ובית הספר זה לשמור שלא יקרה. אני רוצה לציין, לא יודעת אם אתה אמרת שיש לנו אחוז גבוה מאוד של ילדים שנפגעו, היו קורבנות, ואז גם מטבע הדברים גם חלק, לא מזה, לא מטבע, לצערי, מטבע הדברים זה מה שקורה, המון פעמים ילד שהוא קורבן הופך - - - אז הצד החינוכי יחד עם הצד הטיפולי, יחד, זה מאסט.

אבל לפני הכול זה בית ספר לכל דבר.

הכול פתוח, כלכלת בית, סדנאות.

לי חשוב כשילד בא הביתה, אם אין כמעט כלום, אז מכמעט כלום הזה הוא יוכל להכין לעצמו אוכל ושהוא יוכל להיות ה-handy man של עצמו ולא יצטרך להזמין בעלי מקצוע, בשביל זה יש סדנת עץ וסדנת מתכת וחשמל וכמובן סדנה של היזמים הצעירים - - - כי הילדים מאוד מאוד מוכשרים וצריך לפתח בהם את הכישרון הזה שלהם.

ניכנס לכלכלת בית. העבודה הזאת נמצאת אצלי בכלכלת בית, הנושא של האינטליגנציות המרובות בכלכלת בית. יש איתם מורה מאוד ייחודית, דרך אגב, כי אין היום מורים לכלכלת בית ואין הכשרה למורים לכלכלת בית וזה נורא נורא חשוב כי הילדים צריכים להגיע הביתה, הם באים אחרי - - - כי לא היה לנו, אין אוכל במקרר, עם מה שיש במקרר לדעת להכין. וגם לדעת מה בריא ומה צריך להכניס ל - - - אם תראו בכניסה, גם צרכנות נבונה נכנס לתוך זה, כולל הקיץ, איך אני צורך בקיץ את כל מה שיש בחוץ בלי שיסדרו אותי וירמו אותי ומה אני עושה אם כן סידרו אותי וכן רימו אותי, למי אני פונה? מה שנקרא התחלה לחיים של כישורי חיים.

אפשר לראות פה בתמונות את הילדים שעוברים את כל התהליך, מתכנון ארוחה עד רחיצת כלים, ההכנה של זה. פה, שתדעי, אי אפשר לעשות דיאטות, כי כל מה שהם מכינים הם יודעים שהם גם נותנים. הילדים כאן לומדים שזה 'לא רק אני מקבל, אלא אני גם נותן', לא רק מגיע לי.

- - - בעצם כל תכניות ההכנה לחיים משולב בהם גם כל תכניות הליבה של בית הספר. זאת אומרת אם זה בישול ואפייה וכו' ייכנס פה מתמטיקה או טקסט שפה כמתכון - - -

רואים את זה מכל הבחינות. יש לי כאן מורה מקסימה, אנחנו דיברנו על לקחת מערכים לאורח חיים. לא להישאר רק במילים של הערכים, כי מה החוכמה? זה חיי היום יום. היא החליטה לפתוח קפיטריה למעשים טובים והילדים מסנגרים על עצמם ואנשים ממליצים עליהם, אנשי צוות או ילדים אחרים, מציגים למה מגיע להם לשבת בקפיטריה למעשים טובים ולקבל תעודת הצטיינות על מעשים טובים. זה לעבור מערכים לאורח החיים של היום יום. כיף לי לתת את התעודות האלה לילדים, יש שם את כל הרציונל, את עוד לא ראית את זה אפילו, את כל הרציונל של התכנית של קפיטריה למעשים טובים.

טלי.

תן לי חמש דקות. אתם יכולים לראות פה, זה מסע ספרותי, שזו מסורת - - -

לי כיף פה. אני לא יודעת מה איתכם, אני נהנית פה.

10 שנים קיבלנו 10,000 שקל על המסע הספרותי. את יודעת מה זה ללכת עם כל הצוות לסטימצקי, כל אחד לוקח עגלה ויכול לשים ספרים ב-10,000 שקל? זה היה חלום. אני לא יודעת כמה אנשים קראו את פוליאנה, אבל המסע הספרותי אל עצמי, אל הבעיות שלי והקשיים שלי דרך ספרי הילדים, זה הרעיון. אז יש פה את כל ספרי הילדים של - - -

טלי, אני אקטע אותך רגע, יפעת העירה הערה שאני מוכרח להתייחס אליה. אמרת שכיף לך ואת מרגישה כאן כיף. כך אמרת, לא?

לגמרי.

אז את מצטרפת לחברה מאוד טובה. לא רק שכל מי שמבקר אצלנו - - - אני בין היתר אחראי בעמותה לגיוס תרומות ואנחנו עושים ערבי התרמה בארצות הברית. בכל ערב כזה יש את מה שנקרא honor, האיש המכובד, לפני 4 שנים ה-honor הייתה גב' ד"ר לורטה ג'ונסון מבולטימור. לורטה היא כושית שלפני 15 שנה הייתה מגישת תה בחדר מורים בבולטימור והיא אמרה לצוות שם שהיא תהיה פעם מורה. יכול להיות שהיום היא כבר בראש, אבל כשהיא באה הנה היא הייתה סגנית ראש הארגון הפדרלי של המורים בארצות הברית. אתם מבינים איזה כברת דרך היא עשתה.

היא אמרה שהיא מוכנה להיות honor, פנו אליה, אבל היא מוכרחה לראות את המקום, היא באה לישראל והיא מקדישה שעתיים בלוח הזמנים לבקר ב'אהבה'. השעתיים הפכו להיות 6 שעות, ולא באשמתי, אני לא הייתי פה, אבל הצוות סייר איתה. היא ביקשה להישאר כדי לראות עוד ועוד. לא נחזיק אותך פה מעבר ל-8 שעות. וכשהיא עמדה על הבמה בערב עצמו, היו שם כ-800 אנשים שחלקם הגדול אמריקאים עוסקים בחינוך וחלקם מממנים חינוך. היא אמרה, 'חבר'ה, אנחנו האמריקאים עושים דברים מאוד גדולים, אבל כדאי לנו גם ללמוד מאחרים, מי שרוצה ללמוד מה זה ילד עם צרכים והתשובות להם כדאי שיעשה מה שאני עשיתי, רק מראש יתכנן 12 שעות'. אז את בחברה טובה, כי הסלוגן שלנו אומר 'אם את הולכת בעקבות הלב תגיעי לאהבה'.

יפה.

שם על הקיר למעלה, עברנו בצ'יק ולא נחזור, יש לנו פעילויות עם המשטרה, כי מאוד חשוב לנו שהקשר עם המשטרה יהיה קשר חיובי ולא רק סביב האירועים שהילדים חווים חשיפה שלהם.

הנגרות, הייתה לנו תחרות תערוכה - - - עד המוצר. התכנון, השרטוט, הסבלנות, כי זה לא לוקח שיעור אחד או שניים, ההתמדה לילדים עם הפרעות קשב וריכוז והפרעות אחרות, הרצון לעשות. ביקשתי מהמורה שאת הדברים שנשארו היא תוציא החוצה.

אחד הכעסים שלי על משרד החינוך ש - - -

- - - למשל אתמול היה לנו דיון בנושא הזה - - -

למעשה מנהל בית ספר היום, נגיד כמו טלי, שרוצה להכניס עוד שעות צריך לעשות את זה בכל מיני - - - של שעות.

תדעו לכם שלזכותו של יואב, אני אומר את זה כי זה חובה לומר, אין מורים, אם לא היו הפורשים לפנסיה מוכנים לבוא לעבוד בתשלום של יואב לא היו לנו הסדנאות האלה והן כל כך חשובות.

אני רוצה להיכנס לשם, בואו לשם איתי. בדרך אני אגיד לכם, בשקט בשקט - - - יש לכם פה את ה - - - יש פה את החשמל ויש את המשחקים, יש גם אביזרים שלוקחים הביתה. עוד פעם, לתכנן, כל מערכת קושי, המכונות של הכיפופים ולצבוע את זה, תסתכלו את הצביעה של הילדים, זה שילוב עם חשמל, זו מנורת לילה, שילוב מתכת עם למידה של חשמל.

טלי, היה טבעי שילדים עם בעיות התנהגות קשות לעיתים נגיד שזה מסוכן. בואי תסבירי על החיבור בין חינוך לדברים האלה.

אני רוצה לומר לכם, שהכללים האלה, לפני שנכנסים בכלל, של מה מותר ואסור והבטיחות והגהות וההסתכלות של המורה, מורה וסייעת תמיד, והכיתות שנכנסות לכאן הן קטנות, אני מחלקת אותם, כדי שבאמת לא תהיה בעיה של זה. אני פורשת בסוף החודש הבא ואני יכולה להגיד לכם שב-12 שנה שלי פה אף ילד פה לא נפצע. הם נפצעים במקומות אחרים ובדברים אחרים - - -

- - - וזה מה שאומרת לכם המדינה, אי אפשר להחזיק אותם, לא עם עוד מורים בתוך הכיתה ולא - - - ממש לא.

זו המצאה של הילדים. זו הדמקה, תסתכלו, קופסה שנלווית וכל החיילים.

אבל יש התייחסות יותר רחבה לעניין הזה, כי, ורדה, ילדים עם בעיות התנהגות ותפקוד כזה - - -

אתם הבנתם שאני שאלתי את זה בהפוך, נכון? או שאני צריכה להסביר את עצמי?

לא, לא, ילדים עם בעיות התנהגות ותפקוד כמו הילדים שאנחנו קולטים, מצופה בקונבנציה שיהיו גדרות מסביב עם שומרים שידליקו אלף פנסים. למרות שילדים מעל גיל 12 אצלנו באישור המדריך יכולים לצאת החוצה ולחזור והשומר לא יעצור אותם, מתחת לגיל 12 הוא יעצור תמיד וידאג שיהיה להם מלווה, יש לנו, אני לא יודע אם הכי מעט, אבל אין לנו בריחות מפה, כמעט שלא. ילדים חדשים לפעמים לוקחים את הרגליים ואנחנו מוצאים אותם אחרי שעתיים. התחושה שאנחנו סומכים עליך או עלייך שכשתלמד את הכללים אנחנו נסמוך עליך יותר היא תחושה שמלווה את החצר שלנו, את הסדנאות כאן והתוצאות מדברות עד עצמן. אנחנו מתמודדים הרבה פחות עם בריחות, כמעט ללא תאונות.

אנחנו הולכים ליזמים הצעירים באהבה. זו תכנית החינוך הרגיל. אנחנו עושים אותה פה אני חושבת שכבר 15 שנה. זה מה שנקרא הכנה לחיי עבודה. תסתכלו על הקירות ואני אומר שכשיש לך מורה יצירתי אז השמים הם הגבול עם הילדים. בזה אין ספק. חוץ מזה שהיא עושה את כל האמנויות, המורה זיו תיכף תיכנס, ליזמים הצעירים יש לוח עבודה, הם מדביקים את שעות העבודה שלהם, את היצירות אנחנו מוכרים. אני הלכתי לסוף התהליך. כל התהליך של מה הצורך, סקר כדאיות, סקר שווקים, עלויות, תכנון וכמובן המכירה והם נורא אוהבים ויש לנו קבלות כדי לספור את הכסף כי בסוף השנה הם גם מקבלים את השכר שלהם על עבודתם, כל אחד לפי מה שהוא השקיע. ואתם רואים, אין הרבה מה להראות כי זה סוף השנה, חילקנו את הכול, אבל אתם קצת רואים. מי מזהה את זה? אלה הם לוחות השראה. למעלה זה תמונות, מוביילים. יש אחד נשאר, שבשבת, הכול עבודת יד של הילדים. הקטנים יותר, כל הרקמה וכל - - - יש תכנית ספירלית מתפתחת. זיו, רוצה כמה מילים? לוחות עד, לוחות שנה, יפעת, כאלה עם כל האירועים, השמחים והפחות שמחים. אין אחד זהה לשני, הכול עבודת יד של הילדים. איפה השעונים? נשאר מהשעונים?

לא, לקחו הכול. היה פה מלאי עצום, אבל הילדים לא ויתרו וגם קנו את רוב העבודות, שזאת המטרה, ליצור את הפרויקט המיוחד. מעבר לזה שכל הכיתות כמעט מגיעות לכאן והילדים מתנסים במיומנויות שונות שחלק מהילדים שלנו בחינוך הרגיל היום לא מתנסה בהם, מפגש עם חומרים שונים, כלי עבודה שונים. הפרויקט של היזמים הוא באמת פרויקט שמדמה בנייה של עסק. לא סתם נבחרים ילדים, לפני שנה עבדנו עם 6 ילדים, השנה עם 8, כי פשוט כמויות של ילדים כל השנה רודפים אחריי, 'אני רוצה רוצה רוצה'. הילדים מאוד רוצים להשתתף בפרויקט הזה, זה לא פרויקט פשוט, אני אומרת להם 'אתם זכיתם'. מי שמוכיח את עצמו בתחילת השנה, גם מבחינת משמעת וגם מבחינת יכולות מתקבל לפרויקט הזה. זה פרויקט של חטיבת ביניים, ז', ח', ט', לא של צעירים.

אני אעצור אותך לשנייה ואני אומר, כי יואב - - -

זה המשפט האחרון.

בכל בתי הספר הרגילים, שיש בהם יזמים צעירים, יוזמים ומוציאים החוצה לביצוע אצל מישהו שמכין להם ועושה להם. פה כל הליין של העשייה, לא רק היוזמה וכל מה שמסביב אלא באמת גם לייצר את זה ואז למכור את מה שאתה בעצמך ייצרת. זה החלק הייחודי של הילדים פה.

משפט אחרון שלי, כי אני לא סיפרתי. אני מאוד גאה בפרויקט הזה, אני רק רוצה להוסיף שהשנה הילדים היו שותפים גם בבניית המטרות של הפרויקט, כל תהליך האימוני והתהליך המעשי, ורק שימו לב שהשנה הפרויקט המרכזי היה לוחות השראה שמה שעומד מאחוריהם זה חשיבה חיובית. הילדים היו צריכים להוציא משירים ומהעולם שלהם מילים שהן בעצם מילות השראה, רק דברים חיוביים.

הם גם בנו אתר. הם הכינו אתר והם בנו אותו, היזמים הצעירים, כל בית הספר, הכול מרושת באינטרנט, הכול - - -

מבחינתי ה-home sweet home - - -

זה מוצא חן בעינייך? לכתוב את זה, לבחור את זה. ראית איזה טעם טוב?

ילדים שיצאו מהבית - - - זה אומר, ה- home sweet home- - - מדהים.

המקום הזה, פעם היינו נוסעים החוצה לחווה חקלאית, אתם זוכרים את הזמנים האלה? פה זה החווה החקלאית שלנו. יש ערוגה לכל כיתה, הילדים מגדלים את כל הצמחים, משולב בלימודי מדעים. יש פה צמחי תבלין - - -

עכשיו אני אספר לכם סיפור. אנחנו נמצאים בממלכה של דוד, אבל דוד זה השם הרשמי, זה דוד המלך. דוד הוא סייר בבית הספר, עד לפני כמה שנים - - - בואו נתקדם.

איזה כיף פה לבוא. היה לי ילד שבנה לעצמו בית כאן וכל פעם שהוא היה סוער הוא היה מתיישב למעלה, אמרתי 'מה אתה עושה פה?' 'אני משקיף על הכול, יש לי שקט'. הלב שלי דפק כל פעם שהוא טיפס לשם, אבל...

עד לפני כמה שנים ילדים שהיה קשה להם בכיתה היו יוצאים לדוד המלך ופה היה שולחן, שולחן אחר, אבל במקום הזה הוא היה שותל איתם שתילים ומגדל אותם והם היו נרגעים. יום אחד הופיע השכן מכפר ביאליק, יש לנו כפר חקלאי שכן, שאגב, אחד התושבים שלו, בעל משק, הוא האלוף אורי שגיא, שהוא הנשיא שלנו, העצים מאחורה זו תרומה של אורי שגיא, גם שבעת המינים, הוא תרם כאן את כל שבעת המינים, והגיע בעל משק אחר אליי למשרד, אמר 'תקשיב, אני בעל משתלות שפר, משתלות הסחלבים הכי גדולה בארץ, 'עשיתי לביתי ואני אמשיך לעשות, אני רוצה לעשות עכשיו לילדי 'אהבה'.' אני חובב סוסים והוא הקים לנו בתוך פינת החי אורווה, תיכף נראה אותה, והעביר לנו סוסים.

לרכיבה טיפולית.

כמובן לרכיבה טיפולית. עכשיו לא רק שהוא נתן כסף, אלא הוא עבד פה פיזית עם הפועלים התאילנדים שלו. תפסתי אותו, אמרתי לו, 'תקשיב, בוזי, יש לי פה את דוד המלך, הוא עובד פה מתחת לעצים עם ילדים, עושה עבודת קודש, אבל אני רוצה לתחום לו את זה קצת'. אני התכוונתי שהוא ישים פה ארבעה ברזלי זווית עם איזה מחסום, עכשיו בואו נראה מה הוא התכוון. החום הוא חום אימים, אני התכוונתי למשהו אחד, הוא התכוון למשהו אחר.

הכול ממוחשב, כל ההשקיה ממוחשבת. כל השולחנות האלה מלאים במשך השנה, הילדים מגדלים אותם מהניצנים הקטנים, מהזרע עד העציצים הגדולים. פה זה לא סחלבים, אנחנו לא מגדלים סחלבים, אנחנו לא מתחרים איתו.

מה מגדלים?

כל מיני צמחים אחרים ואנחנו מוכרים אותם למי שמעוניין.שוב, הכסף רק לילדים. הם אוהבים את זה.

הפרק האחרון כאן קשור לתרומה של אותו בועז. פינת החי כוללת סוסים לרכיבה טיפולית, כוללת כלבים - - -

לגידול אישי.

לא רק כלבים אלא גם מכרסמים למיניהם ונחשים. אתם יכולים לראות פה בשעות אחר הצהריים ילד הולך עם נחש כרוך סביב צווארו, לא ארסי.

גם ארסיים היו לנו, תפסנו ב-10 הימים האחרונים שניים.

יש ילדים שמגדלים כלבים. פינת החי הזאת קולטת כל יום בשנת הלימודים כ-70 ילדים בתהליכים טיפוליים, גם לרכיבה ולהנאה.

כשאני הגעתי ל'אהבה' היו רק שני חמורים. הם עוד פה. אני לא יודעת אם זה אותם שניים.

היו רק שני חמורים, אבל כמובן פיתחנו ובוזי עזר לנו מאוד. אגב, אנחנו נעבור בדרך למרכז החירום, פה מעבר לגדר יש נחל פוארה, שכמו במדינת ישראל בחלק מהנחלים הוא מאוד מוזנח עד עוד שנה. הולכים לפתח פה טיילת מאוד יפה והמועצה האזורית הלכה איתנו, אנחנו משנים את התכנית של הרכיבה, מקבלים מהמועצה האזורית עוד קצת אדמה והם גם ישפצו לנו את פינת החי.

רק שלא יצמצמו את המרחב ואז זה יסגור לכם את ה - - -

לא, להיפך, הם הולכים איתנו.

אותו בוזי, אותו בועז ישב אצלי יום אחד ואמר לי 'תגידי מה עוד את רוצה?', 'תשמע, החזית של בית הספר נראית נורא, הייתי בברצלונה, ראיתי את הבתים של גאודי', מה, רק הוא יכול? גם הילדים שלנו יכולים. השגתי ממשרד החינוך אמן מורה, במשך שנתיים הוא הגיע לכאן, הוא עשה עם הילדים את עבודת הפסיפס הענקית שאם לא ראיתם, תיכף תראו אותה בכניסה לבית הספר - - -

הם ראו.

בועז, הוא עם המכנסיים הקצרים והתאילנדים, עשה את כל הפיתוח הסביבתי מסביב שם, כולל העצים לגובה שייתנו הצללה לשטח, שיהיה יותר נעים לילדים. זהו.

אני אומַר שמי שעובד ב'אהבה' זוכה לפגוש את האנשים הטובים באמצע הדרך, כדברי המשורר. יש לנו סוללות של מתנדבים פה, ביניהם רפאל שאימץ אותנו, סיפרת על זה קצת, יואב? רוח ההתנדבות, זה פשוט לא יאומן.

הפינה הזאת, שאלתי פעם את בוזי 'תגיד, מה אנחנו יכולים לעשות למענך? כל כך הרבה עשית למען 'אהבה'.' הוא אומר, 'יש לי שלושה חברים טובים ואני רוצה להנציח אותם במקום שמח' - - -

תודה רבה.

תודה רבה שבאתם, זה כל כך חשוב.

כל מה שאתם עושים למען הילדים האלה זה - - -

אני אפרד מכם, אתם ממשיכים.

תודה רבה, טלי.

(המשך הסיור).

נשאלתי מה זה פה. הבניין הזה, יש בו 8 דירות, ב-2 דירות מתגוררים השינשינים שלנו, מה שהם קוראים הקומונה, 4 הדירות האחרות זה רכזים שעובדים פה סביב השעון ואנחנו מעוניינים שהם יגורו כאן, כי אנחנו צריכים אותם ביום ובלילה, ו-2 דירות שייכות ל-18 פלוס. אנחנו הולכים לבקר באחת הדירות. יש לנו עוד 2 דירות במרכז החירום שנמצא פה ממול, של 18 פלוס. שני החבר'ה האלה, ההורים שלהם עובדים במספנות ישראל, מספנות ישראל בניסוי מוצלח איתנו קלטו שני 18 פלוס שהגיעו לרמה של מנהלי משמרות. יכול להיות שאחד מהם פה, מגזר פרטי, ואז אנחנו הסכמנו לקבל כמה חבר'ה של מספנות ישראל, ילדים של עובדים בקיץ, שהם משלמים להם את השכר, אבל אנחנו מעסיקים אותם.

כל הכבוד.

אני אתן שתי מילות מפתח ואחר כך החבר'ה ייתנו את שלהם. על ההחלטה להקים את פרויקט 18 פלוס סיפרתי לכם, אנחנו נמצאים באחת הדירות. שלושת הנשים שההבדל ביניהם לבין מלאכים בשמים זה שאין להן כנפיים, רונית, עובדת סוציאלית שמרכזת את הפרויקט, אילנה ואתי, הן מלוות את הפרויקט, כשאתי גרה כאן. אין לי יותר מה להוסיף. חבר'ה, כשאתם מדברים ומספרים על עצמכם, בטח ירצו לשאול אתכם שאלות, אז תעשו את זה בקצרה, אבל תספרו מאיפה הגעתם, אם הייתם ב'אהבה' כמה זמן הייתם ב'אהבה' ומה אתם עושים היום. מי רוצה להתחיל?

אני הייתי בפנימייה מגיל 8 וחצי עד 13. אחר כך יצאתי מהפנימייה ועברתי לפרויקט לפני הצבא. יואב עזר לי להתגייס לצבא, בהתחלה לא רצו לקבל אותי לצבא. בסוף הייתי בקבע, הייתי 4 שנים בצבא, השתחררתי, נפצעתי, עברתי שיקום והתחלתי לעבוד במספנות ישראל, חודשיים אחרי ניתוח. היום אני אחראי רציף שם, זה אומר אחראי משמרת, אחראי על כל מה שקשור בתפעול של הרציף, בדיקה של האוניות, ניקיון, ציוד הרמה. יש לי צוות של עוד 3 חבר'ה, פלוס צוות של חברת עובדי קבלן שנותנים שירותים לנמל.

כל הכבוד.

ניר שוכח פרט אחד מזערי, קטן, שאנחנו ישבנו פה לפני שלושה שבועות, יחד עם מנהלת משאבי אנוש של מספנות ישראל וניר אמר שהוא רוצה להמשיך וללמוד ואז הוא אמר 'אני רוצה ללמוד הנדסאי', לפני שהספקתי לשאול למה לא מהנדסים ניר נתן את התשובה ואמר 'אני מפחד שלימודי הנדסה בטכניון יגזלו ממני את כל הזמן ואני לא אוכל לעבוד ולהתפרנס'. ניר קיבל מאיתנו הבטחה אישית שאם הוא יעשה מאמץ וישלים את הבגרויות ויתקבל לטכניון אנחנו, יחד עם מספנות ישראל, נדאג לזה שהוא ילמד הנדסה וגם יוכל להתפרנס ולפרנס את עצמו בכבוד.

ושהוא השיג לנו תרומה. הוא השיג אותה, לדירות, של סלון ומכונת כביסה ומייבש כביסה. הוא בא עכשיו כמישהו שתורם למקום שבו הוא גדל. זה מקסים.

כל הכבוד, תענוג לשמוע את הדברים.

בגלל שהתחלנו עם ניר אני רק אשלים ואני אומר לכם שאחרי פרויקט 18 פלוס יש לנו פרויקט שנקרא 'משפחה צומחת'. על פי כל המחקרים והספרות ילדים עד גיל 3, למעשה מתעצבת האישיות שלהם, מ-0 עד 3. אנחנו מנחים חבר'ה צעירים שלנו, שגמרו כבר את הפרויקט, שמתחילים מסלול של זוגיות ומשפחה ועד מלאת לילד 3 יש לנו כרגע שלושה בתהליך ואנחנו נמשיך ונפתח אותו.

שלום, אני אילן, משרת בחיל האוויר. קודם כל לפני שאני מספר על חיל האוויר, אני עליתי מאוקראינה לבד, מכל מיני סיבות אישיות עליתי לבד, הייתי גר בתל אביב ובאתי לפה כי סיפרו לי שיש כאן 18 פלוס. אני דיברתי עם רונית והסברתי לה שאני צריך את המקום ואני מוכן הכול כדי לעבור מתל אביב לפה ואני צריך את העזרה וקיבלתי את העזרה פה. אני משרת שירות לא קל בחיל האוויר, ברמת דוד, ואני מאוד גאה בעצמי, כי פעם לא הייתי חושב על זה, הייתי חושב איך לשלם שכר דירה, איך לגמור את החודש, כך הייתי חושב. היום המקום הזה נתן לי הרבה כלים ואני עדיין לוקח הרבה כלים שאני צריך ויש לי פה צוות שאני חושב שבאף מקום אני לא אקבל אותו ותודה לכל מי שעוזר לי בתהליך הזה. אני רוצה רק להצליח - - -

אתה תצליח.

כן, ברור.

באיזה גיל עלית?

אני עליתי בגיל כמעט 18, לבד.

לא, הוא גדל כאן.

הייתי בפנימייה, אבל - - -

כמה שנים היית בפנימייה?

הייתי כמעט 5 שנים ב'אהבה'. הייתי בהתחלה אצל עליזה ואז עברתי לרותי משה, היום אני גר בפנימייה - - - אבל בסופו של דבר המקום הזה נתן לי הרבה כלים.

תודה.

אני אלכס, בגיל 6.5 נכנסתי לפנימייה. הייתי בה 10 שנים. תקופה לא פשוטה הייתה לי, אבל עזרו לי הרבה, נתנו לי הרבה צ'אנסים. אני בן 20, בטירת הכרמל, בסיס - - - אני פה בפרויקט שנתיים, עברו לי די מהר. אני ממש נהנה פה, יש פה חברים, לא מרגיש לבד, הכול פתוח, כולנו מבלים, אם זה לשבת לדבר, לשוחח. זהו, אני שמח להיות פה.

אלכס לא סיים ב'אהבה', הוא בכיתה ט' או י' החליט שכבר הגענו לו עד לפה והוא צריך לנשום, הוא הלך, עשה דברים אחרים.

הלך לפנימיית הרטוב וחזר אלינו. נשם קצת וחזר.

חזר כבר לפרויקט, הוא לא חזר לפנימייה.

אתה חוזר כל ערב מהצבא?

יומיות. ממשיך את המורשת של אח שלי.

נכון. יש לאלכס אח שהיה אצלנו, סיים אצלנו לפני 5 שנים ויש לו עוד אחות שהייתה אצלנו.

ניקו אחיו למד, אנחנו מימנו לימודים של רפואה אלטרנטיבית, עיסוי.

אבל כל הנערים שרוצים להמשיך מתקבלים? יש מספיק מקום? מה לגבי הביקוש וההיצע?

צריך לחשוב במושגים של כפר, לא גומרים פה עשרות עשרות כל שנה י"ב, גומרים שבעה-שמונה. לא ייתכן שנער או נערה שזקוקים למסגרת הזאת ורוצים להיות כאן שלא יקבלו את המסגרת. מפה אנחנו ממשיכים הלאה. יש חבר'ה שבגלל סיבות שונות לא הולכים לשרת בצבא וזקוקים להשתלב בהוסטל, הם יילכו להשתלב בהוסטל. הבנים, רובם משרתים בצבא, 99%. אגב, מאז שפתחנו את הפרויקט גמרתי לשמוע 'אני רוצה להתגייס למשמר הגבול ולהרביץ לערבים'. היום ההשפעה החזקה של הפרויקט, שבו חבר'ה בעידוד שלנו מתגייסים גם ליחידות קרביות מביאה לזה שכל הבנים מתגייסים, יש פה ושם בודדים במשך השנים שאנחנו לא מוותרים, אז הם משתלבים בשירות הלאומי. בנות, חצי מתגייסות וחצי הולכות לשירות לאומי ואנחנו כמובן מלווים אותם.

מה השיתוף של המדינה? עוזרים קצת?

קודם כל הפרויקט הזה בנוי על תרומות. אנחנו היום עובדים בשיתוף עם ילדים בסיכוי, שלהם יש מרחב של דירות בכל הארץ. אגב, הם למדו את זה מאיתנו, הם העתיקו את המודל מאיתנו, ואנחנו בשמחה, אנחנו אף פעם לא שומרים את הקלפים קרוב לחזה, אלא רוצים לשתף ולקדם. מה שדיברתי על שיתוף ההורים, כשאנחנו פתחנו את הפרויקטים של הקבוצות, הביטוח הלאומי והמועצה לילד החוסה באו ללמוד מאיתנו את המודל ואחרי זה אימצו אותו ברמה הארצית. אז ילדים בסיכוי מקבלים איזה שהיא תמיכה של משרד הרווחה, אבל אם את שואלת אותי הייתי רוצה לראות שהמדינה לוקחת אחריות על החבר'ה במימון מה שנקרא הועדה, תשלום חודשי. אולי לרשום כאחת הנקודות שלכם לקדם הלאה, בגילאים מאוחרים יותר.

כן, הכול בנוי על תרומות וילד אצלנו לא יישאר אחרי גיל 18 ברחוב או במקום שיזיק לו, אלא אנחנו נדאג לו להמשך. אם פה מלא אנחנו יודעים גם לשכור דירות.

אני אורית, בת 34, הייתי פה מגיל 10 עד גיל 18, גם לי לא היה קל פה כי לא היה לי קל עם עצמי והמקום הזה תמיד מרגש אותי מחדש, כי לבוא לפה מבחינתי זה לבוא הביתה, מה שבאף מקום לא הרגשתי. המקום הזה הקנה לי כישורים חברתיים, להכיר עוד ילדים כמוני. אני ממש מתרגשת. גדלתי וצמחתי מהמקומות האלה, של הקושי, של הכאב. היום אני מאמנת אישית ליחסים בין הורים לילדים ואני מגבילה את זה לילדים ונוער. זה הייעוד שלי, דווקא מהמקומות האלה שפגשתי גם ילדים שהם מבתים כמו שאני באתי, קודם כל הרגשתי שונה, ומהכאב הזה רק צמחתי, בזכותם, בזכות דני, יואב, אתי.

אורית הייתה ברביעייה הראשונה של הבנות של ה-18 פלוס.

כבר סיפרתי לכם שניצלתי את י"ג-י"ד של ש"ס. היום אני יכול להגיד לכם, חלק מהשיער שאיננו אצלי - - -

תגידי שאת אמא לילדה.

אחד הדברים שהיה חשוב לי זה שסוף סוף אף אחד לא ויתר עליי. הם באמת כאילו, מה שלא עשיתי ולאיזה כיוון שלא בעטתי, הם היו שם איתנים וחזקים, גם כשעליתי להם באמת, אני יכולה להעיד, יש פה מדריכים ש - - -

דינה.

כן. הם לא ויתרו עליי וזה מה שהכי גרם לי להתפתח. מספיק אדם אחד שיאמין בך ולא יוותר עליך בשביל לגדול ולצמוח. זהו.

כל הכבוד לך.

האמת שהיו צריכים להיות עוד כמה בני 28-30, אבל מקומות העבודה והסיפורים עיכבו אותם.

אני עידן, אני בן 18.5, גדלתי בפנימייה מגיל 8 ועזרו לי בכול. עכשיו אני לקראת גיוס, נכנס לכל ה - - - יש פה אווירה טובה, יש פה חבר'ה טובים.

יותר חופש מבפנימייה.

הוא עוד לא נכנס, הוא בשלבים שבין לבין. הוא עוד לא עבר - - -

אבל יש יותר חופש.

יותר חופש. החופש הזה לפעמים הוא קשה.

אני רואה את זה מאיתי שעכשיו הגיע אליכם.

מאוד קשה החופש הזה. יש איזה שהיא פנטזיה של הצעירים שלנו שכשהם יסיימו את הפנימייה, הם יגיעו סוף סוף לחופש והם מגיעים לכאן, הם נכנסים, זה בעצם מסלול רכבת, הם נפרדים מהמקום שבו הצרכים הבסיסיים מסופקים כל הזמן.

זה מאוד עוטף אותם מכל הכיוונים.

מאוד עוטף ופה הם צריכים פתאום לעלות מדרגה ולהתחיל להכיר, לקבוע תור לרופא ולעשות קניות בסופר ולהכיר את כל השירותים בקהילה.

זו אחת המטרות של המקום הזה, ללמד אותם את כישורי החיים האלה שבפנימייה יותר קשה כי בסך הכול - - -

איך המדינה לא - - -

אני לא יודע. תשאלי את - - -

אני חושבת שאולי לא מצליחים להבין שבגיל 18 הכנפיים לא מספיק חזקות לעוף. לא מצליחים להבין, לא מספיק חזקות לעוף.

יש לי משפחה ב - - - זורקים אותם בגיל 18 החוצה, נותנים להם מזוודה, קדימה, לצאת לדרך והם יוצאים לדרך. רק אנחנו - - -

אבל עד גיל 18 בארצות הברית מטעינים אותם עם הרבה כישורים לחיים.

אבל הם יודעים שיש להם לאן לחזור אם קשה להם בדרך.

גם אל תשכחי שאצלנו הם יוצאים לצבא ועדיין בצבא זו אחת התקופות הלא פשוטות, המאתגרות של בחור צעיר בן 18. מסגרת נוקשה, לא רואים כל כך את היחיד, רואים את המערכת, אתה חייב להתאים את עצמך. הדרישות, שעות, אימונים קשים, מפרכים, שעות שינה מוגבלות, אתה חייב לבוא לבית לתמיכה, שאתה יודע שיש מישהו שעוטף אותך.

סמל ראשון, הבמה שלך.

אני ארון, אני בן 21, אני לא גדלתי ב'אהבה', באתי מאלוני יצחק. סיימתי י"ב, בגרות מלאה והכול, לאחר מכן עשיתי מכינה בחצור הגלילית, קדם צבאית, ואז הגעתי ב - - -

לפני שנתיים וחצי-שלוש הגעת אלינו.

בהתחלה הייתה לי כניסה מאוד קשה, אתה יודע, מקום חדש, להתחיל שגרה חדשה והכול, כי הייתי גם בסוג של פנימייה, עטפו אותי באהבה ודאגו לי, ומזל שהייתה רונית, שתמיד דאגה לי, נתנה לי יד ועזרה. גם מקיקי ואילנה. התגייסתי לנח"ל, אני מפקד, מ"כ, בגדוד 931 ויש לי אחלה חבר'ה פה. באמת, נהנה וטוב לי.

מה התכניות לעתיד? מתי אתה משתחרר?

ביולי 16'.

ו-?

קבע, בעזרת ה'.

אחרי שתחזור מדרום אמריקה.

לא, הוא נוסע למזרח.

אני יונתן, אני משרת בשירות לאומי, בעכו. אני מתנדב גם במשטרת - - - אני סמל שני במשטרה, קיבלתי כמה - - -. הגעתי לפה מ - - -

מאומנה. מקיבוץ אילון.

כן, קיבוץ אילון ובית הספר למדעים ואמנויות מעלה. וזהו.

יש לו פה אחות אצלנו. הם התאחדו אחרי שהם נפרדו בילדותם המוקדמת, אימוצים. היא גדלה אצלנו בפנימייה והם התאחדו כששניהם הגיעו לגיל 18. איחדנו ביניהם והם ביחד.

מתי הניתוח?

בעזרת ה'. ביום ראשון אחותו נכנסת לניתוח שתל באוזן, היא חירשת. היא נכנסת לניתוח שתל בבני ציון ובעזרת ה' היא תשמע. זה מאוד חשוב.

אני אשר. אני למדתי באלוני יצחק, סיימתי שם, עשיתי מכינה קדם צבאית, כמוהו, אחרי זה התגייסתי לצנחנים, סיימתי את הצנחנים, לוחם, וזהו. עכשיו אני בשחרור. ב-20 אני משתחרר, גוזר את החוגר. אתמול היה לי ראיון ברכבת, נכנס לרכבת, סיימתי תעסוקתית ואחרי הרכבת - - - בעזרת ה'.

מאיזה עדה אתה? אתה חייב לבוא אליי ולהצטלם שוב. חבר'ה, אני מצולם עם אשר והתמונה תלויה אצלי בחדר, אבל הוא לא חייך ולפעמים שואלים אותי 'את מי אתה מחבק?'

זה התאורה.

זה הפרויקט שלנו.

מקסים, כל הכבוד.

אנחנו מריעים באהבה לצעירים שלנו. באמת הם עושים המון, זה כרוך במוטיבציה פנימית שלא תתואר, זה פשוט כל פעם הצעד הבא. ממש ניתן לראות אחורה שהם עושים המון צעדים והכול מתחיל באמת בצעד אחד ועוד צעד אחד ועוד צעד אחד. להיות מ"כ בצבא זה גדול, לסיים שירות צבאי זה פשוט - - - לחיילים שלנו, רגילים בבית, שאנחנו עוטפים אותם זה הישג גדול, להם זה הישג עצום, זה מדהים.

אבל לא נקל ראש, הם אמרו שזה האמון ושעוטפים אותם ו - - -

חבר'ה, תודה רבה.

(המשך הסיור)

אני אומר משפט וחצי ואחרי זה אפרת תציג. אנחנו נעשה סיור קצר ונשב למעלה לסיכום. בעניין מרכז החירום, אנחנו מטפלים בו ומנהלים אותו מ-2008, אחרי שהוא היה בקרית אתא והיה מאוד מוזנח משרד הרווחה פנה אלינו שניגש למכרז והודיע שאם אנחנו זוכים בו אנחנו מקימים בניין חדש. ואכן הבניין הזה חדש, הוא לא מ-2008. לצערי בסוף 2009, עם המשבר הכלכלי הגדול נפלו גם התורמים שהתחייבו לממן את כל הבנייה, אבל הצלחנו לגייס עוד כספים וכאן, אפרת, יש לי בקשה, למרות האכזבה שלי מהישיבה האחרונה של ועדת הרווחה, אני מוכרח לומר לשבחו של אלי אלאלוף, ותעבירו לו גם אתם, שאחד האנשים הראשונים שהתגייס לעזור לנו במשבר הזה היה אלי עצמו באמצעות קרן רש"י. הוא נתן לנו הלוואה של מיליון שקל ללא ריבית. אחריו התגייסו עוד כמה אנשים וכמה ארגונים וברוך ה' הבניין הזה קיים ומתפקד. הבמה שלך.

אני אספר בכמה מילים על מרכז החירום. למרכז החירום יש שתי מטרות מרכזיות, המטרה הראשונה היא מטרה של הגנה על הילדים, בעצם הילדים שמגיעים לכאן אלה ילדים בטווח גילאים של 6 עד 14 שמוצאים מהבית בנסיבות מאוד דרמטיות, בשיא המשבר של חייהם. הם מגיעים לכאן ולמעשה עוברים עוד איזה שהוא משבר סביב ההוצאה מהבית וכמו שאמרתי, המטרה הראשונה היא הגנה בפני כל מה שקורה להם ובכלל זה כל הפעולות שנעשות כאן נעשות בצורה הזו.

המטרה השנייה היא מטרה אבחונית. בזמן שהותם כאן, שהוא זמן קצוב של מספר חודשים, שלושה חודשים, שהילדים אמורים להיות כאן אנחנו אמורים לאבחן אותם ואת משפחתם ולגבש המלצות לגבי המשך חייהם, האם הם יכולים לחזור הביתה או האם הם זקוקים לאחת המסגרות החוץ ביתיות השונות שקיימות.

בתוך כך הילדים מגיעים לכאן, כמו שאתם מבינים, במצב לא פשוט, אנחנו מקבלים אותם הרבה פעמים במצב הזנחה מאוד קשה. יש לזה הרבה פעמים ביטוי פיזי, איך שהם נראים ואיך שהם אוכלים ומבחינת לכלוך, מהדברים הכי הכי בסיסיים ופשוטים שנראים לכולנו מאוד ראשוניים, ועד כמובן המצב הרגשי המאוד סוער ומבולבל שלהם. הם מתקבלים כאן ומקבלים ליווי מאוד מאוד צמוד של מספר גדול של אנשי צוות, יש פה עובדים סוציאליים שמנהלים את המקרה, שאחראים על כל הקשר עם המשפחה. המשפחה מגיעה לכאן אחת לשבוע ורק בהזמנה, שיחה עם עובד סוציאלי שעה, ביקור של שעה עם הילד, כשהעובד הסוציאלי נוכח ורואה כל הזמן את המשפחה ואת האינטראקציה שיש עם הילדים, שיחות הטלפון של הילדים עם הבית פעמיים בשבוע בזמנים קבועים, בעזרת המדריכים אנחנו מקשיבים לכל שיחת טלפון ומתערבים בהתאם לצורך, נאלצים אפילו לנתק שיחה אם השיחה היא מאוד פוגענית. לאורך כל סדר היום של הילדים אפשר לראות, יש הרבה מאוד מבוגרים שמסתכלים עליהם. אנחנו מסתכלים על כל דבר שקורה להם, אנחנו מדברים איתם המון, מלמדים אותם מאוד לחבר בין התנהגות לבין רגש, ללמד אותם שיש אפשרויות נוספות להביע את הרגשות ולהוציא אותם. בעיקר משתדלים מאוד להיות קשובים ולהחזיר את האמון של המבוגרים שמאוד הלך לאיבוד.

יש פה בית ספר, הילדים לומדים פה בשתי כיתות, כיתת קטנים יותר, א' עד ג', כיתת גדולים יותר, ד' עד ו', לפעמים יש לנו גם ז'. כמובן תכנית לימודים אישית, זאת אומרת שהמורים פה צריכים להמציא את עצמם מחדש כל פעם. הילדים מגיעים לכאן, מן הסתם לימודים זה הדבר האחרון שמעניין אותם ועדיין אנחנו עסוקים בלתת להם חוויות של לימוד אחרות ושונות מכל מה שהם מכירים, חוויות של הצלחה, חוויות של מורה שרואה אותם ומקשיבה להם ומלמדת אותם, כמעט ולא בצורה פרונטלית כמו שאנחנו מכירים שמורה מלמדת. אנחנו משקיעים בזה הרבה מאוד והמורות צריכות ממש לבנות תכניות אישיות לכל הילדים, שתלויות גם במצב הרגשי שלהם כמובן, גם במצב שאליו הם הגיעו. אני יכוה להגיד שכל הילדים, באמת אנחנו יכולים לראות שמבחינה לימודית, למשל, יש תזוזה, מצליחים בחודשים שהם כאן להתארגן ולקבל חוויית למידה שונה ולצאת מפה הרבה פעמים עם הצלחות.

יש לנו כמובן פעילויות של אחר הצהריים. לא אמרתי את זה קודם, יכולים להיות פה עד 15-16 ילדים גג, מקסימום. יש פה פעילויות אחר הצהריים של חוגים, שעות פנאי, קוסם, חוג זומבה, חוג מחזור, כל מיני חוגים כאלה ואחרים, פעילויות פנאי. עכשיו אנחנו בקיץ אז יש פעילות של קייטנה, הילדים יוצאים לטיולים. אתמול הם היו במדרסה, נוסעים לשפיים, יש פעילויות כמובן שהן בתוך הבית מה שנקרא, בתוך המרכז.

זהו. סיור.

בואו נעלה נראה בעיניים.

ניכנס קודם לתחום בית הספר. אתם רוצים לראות את החצר? הילדים מבלים בה. גם בבית הספר, גם אחרי הצהריים. כמובן שהכול תחום.

המגלשה לא מוצללת.

יש פה בנות של השירות הלאומי.

(ישיבת סיכום)

אתם רוצים לשאול משהו לפני כמה דברים שאני ארצה לומר?

אנחנו שאלנו תוך כדי סיור.

אורית, הבחורה בת ה-30, אני זוכר אותה בת 18, יוצאת עם הקייטנה שלנו ללונה פארק, מבקשת ממני לעלות איתה על הגלגל הענק. אני עולה איתה על הגלגל הענק, קיץ, קייטנה, שמח, היא בת 18, ואז היא תופסת לי את היד ואומרת לי 'אני רוצה לשאול אותך משהו', אני שואל אותה 'מה?' ואז היא אומרת לי 'אתה חושב שזה הזמן לפתוח את תיק האימוץ שלי?' שתבינו איפה הילדים האלה חיים ועם מה הם חיים. לונה פארק, קייטנה. לצערנו היא דוגמה לא טובה של אימוץ והיא למעשה פליטת אימוץ. האמא שלה המאמצת בעלת מקצוע חופשי, הבעל שלה, האבא המאמץ, בעל כמה משאיות להובלת זבל. כשדינה העובדת הסוציאלית כתבה עליה דוח לצבא היא גילתה שם מה מקצועם ודינה כתבה נהג, היא אמרה, 'את השתגעת? תכתבי נהג זבל, כי הוא זבל'.

זה נושא לדיון אחר. הילדים בתוך המשפחות המאמצות.

תראי, לרונית לא היה זמן לדבר, אבל למשל חלק מהבוגרים שאנחנו קולטים ממקומות אחרים הם נפלטי משפחות אומנה שאיתם צריך לטפל. יונתן, הילד הקצת חירש - - -

אבל אם כבר סיפרת, היא פתחה את תיק האימוץ בסוף או לא?

כן, והיא נפגשה עם האמא הביולוגית פעם אחת ויחידה. אני לא יכול לחדור ליותר פרטים.

אנחנו מגיעים לסיום הסיור שלנו. זאת 'אהבה'. פתחתי וסיפרתי, אין הרבה מה להוסיף, אפשר לסייר ולשהות אצלנו הרבה שעות ולשמוע הרבה דברים ולראות עוד הרבה דברים, ברשותך וברשותכם אני רוצה לחבוש את הכובע השני שלי שהוא קשור קשר אמיץ מאוד ולנצל את ההזדמנות הזו שאת כאן. אני מגיש לכם נייר עמדה, אתם תקבלו אותו למטה, אני במלוא הצניעות מציין גם מי אני בתחילת נייר העמדה כדי להבהיר שאני, סליחה על הצניעות, יש לי קבלות על הדברים שאני אומר. 43 שנה אני עובד רק בנושא של סידור חוץ ביתי לילדים בסיכון, יש לי שתי ידיים שמאליות, מתמטיקה זה לא בדיוק הצד שלי, אז מה נשאר לי? להיות עובד סוציאלי ולעבוד עם ילדים בסיכון. אני בוגר חיפה עבודה סוציאלית, היום אני גם יושב ראש העמותה לקידום הפנימיות הטיפוליות בישראל ואני סגן נשיא FICE ישראל. FICE היא ארגון בינלאומי שמאגד בתוכו כ-32 מדינות מרחבי העולם, שכולם ארגונים שעוסקים בילדים בסידור חוץ ביתי, ואני גם חבר ההנהלה הבינלאומית ויושב ראש ועדת הביקורת של ההנהלה הבינלאומית של FICE.

אני מבקש בדברים שאני מביא בפניכם להעלות נקודות שנדמה לי שהן שדות ופנסים לעבודה הלאה במישור הפרלמנטרי והחוקתי וקצת מכאבי הבטן שלנו. העמותה שלנו היא עמותה של מתנדבים, עמותה לקידום הפנימיות, כולה על טהרת המתנדבים, חוץ ממנכ"ל באיזה רבע משרה שמשלים את העבודה שלנו קשה מאוד להשלים, וכל המטרה היא לקדם את מצב הילדים בפנימיות ולקדם את הפנימיות.

אני רוצה להדגיש דבר אחד שהוא בשבילנו דבר חקוק בסלע ולעיתים חברי כנסת, אנשי ממשלה, ציבור, לא מבינים את ההבחנה. כשאני מדבר על הפנימיות והפנימיות הטיפוליות אני מדבר על פנימיות בשירות ילד ונוער של משרד הרווחה, לא כפרי הנוער של משרד החינוך, ואני חייב לשים ולהדגיש את ההבדל. אנחנו עובדים רק מול משרד הרווחה. יש בינינו שיתוף פעולה מלא, יש המון קונפליקטים בדרך, אבל בסך הכול יש שיתוף פעולה מלא לאורך כל הדרך, עם שאלות, עם תהיות, עם הערות, עם כעסים לפעמים, אבל קשה לי נורא כשמדברים על פנימיות ומכילים את כולם בסלט אחד. יש לי רעיון איך לפתור את זה, אבל את זה אני אומר בסוף.

יש לי תחושה, ולא רק לי, שבשנים האחרונות הציבוריות הישראלית, ולצערי גם חברים בפרלמנט, נגררים אחרי עליהום שלא מוצדק, הוא לא מוצדק בנושא של עובדים סוציאליים, פקידי סעד ופנימיות. אני עד לכך במשך כל השנים, כמה עובדים סוציאליים משקיעים ומתלבטים וכמה פקידי סעד משקיעים ומתלבטים עד הרגע שהם מחליטים להוציא ילד מן הבית. ואני ודאי ער לכך כמה משקיעים בפנימיות כדי להוביל את הילדים למרכז החברה הנורמטיבית. זו לא סיסמה, זה אמיתי.

ועדת הרווחה האחרונה כונסה בעקבות כתבה בתקשורת. אני אז לא היה לי זמן לדבר, אבל הייתי מזכיר לכל החברים שביום שישי לפני כינוס הוועדה, בערוץ 10, בחדשות המרכזיות, הייתה כתבה עלינו ועל זוג שנקלט כאן ועל תחושת השליחות והעשייה של הזוג. אחת השאלות שאני שואל ומבקש זה כשאתם נתקלים - - - אגב בסוף ועדת הרווחה הלכתי לכיוון חניון הלאום ונתקלתי שם בצוות טלוויזיה של ערוץ 1 מראיין אמא שהילד שלה נמצא במרכז החירום בנווה מיכאל. אני לא צריך להוסיף כדי שתבינו מה קורה ומי זה הילד שנמצא שם. אני הקשבתי ובשלב מסוים ביקשתי לדבר עם הכתבת. אני לא יודע אם זה שודר או לא שודר, היא בכל אופן שמחה לשמוע אותי ולצלם. אם הכתבה הייתה נשארת רק עם הדברים של האמא, שאני מבין לליבה, אבל כנראה שהילד צריך להיות בחוץ, במרכז החירום, אם הכתבה הייתה נשארת רק ברמה הזאת, שלהם, שוב עליהום בלי לבדוק על העובדים הסוציאליים, הרווחה.

בהתייחס למה שאתה אומר, אנחנו מקבלים הרבה פניות, לפעמים אני מקבלת טלפונים, 'לקחו לי את הילד', 'לקחו לי - - -', גם אם אנחנו רוצים לטפל בזה אין לנו אפשרות לברר. מקסימום אנחנו כותבים מכתב לשר ומה עושה השר? הוא מבקש מהעובדת הסוציאלית שמטפלת בתיק. אין לנו אפשרות גם לבדוק, לעזור. זאת אומרת יש איזה תסכול מצד אחד כהורה שאין לו לאן לפנות ואנחנו לא יכולים לעזור.

מוציאים צו של בית משפט בפני שופטת לנוער והשופט לא מאשר כל בקשה ולא מקבל כמובן מאליו את הבקשות - - -

בואו נשים את הדברים על השולחן, יש הרבה פעמים שההוצאות הן לא מוצדקות, הן חפוזות, ולפעמים משקיעים כסף בלהוציא את הילד החוצה כשיכלו להשקיע את הכסף בלשקם את הילד בתוך המשפחה ולתת סיוע לאם. יש הכול מהכול. אני גם חייבת לומר, אני הסתובבתי נפעמת פה, באמת, כל היום הזה, זה פשוט מדהים, עם כל הכאב. אני הסתכלתי על הילדים, ניסיתי לחשוב מה עובר עליהם, אבל בואו נודה, מבלי שסיירתי בכל המקומות, שלא כל המרכזים האלה הם מרכז 'אהבה'. ולכן אין לי בעיה גם, באמת במקום לבוא ולהגיד 'אה, הנה באמת הכול עובד כמו שצריך' ללכת להסתובב ולראות את המקומות שבהם זה פחות עובד.

באותו דיון שאתה היית אנחנו דיברנו על המקומות שבהם הצוותים הם ללא הכשרה ושיש שם המון בעיות שמטייחים אותם. אני למשל הרבה יותר מעריכה אמירה כמו שלך, שהיו פה הרבה פגיעות מיניות ואנחנו התמודדנו איתם ובדקנו אותם מאשר לנסות לטייח ובא מישהו מבחוץ ואופס, מגלים שזה לא בדיוק. אז לא לקחת את זה אישית, הרבה פעמים הדיונים האלה נוגעים במקומות - - -

לא, אבל אני חושבת שיואב דיבר על משהו יותר כללי. את אמרת שיש הוצאות חפוזות וכדומה ואני בכל זאת רוצה כאן להתייחס לזה. אין מערכת מושלמת, לא כל העובדים, לא ברפואה, לא בעבודה סוציאלית, לא בשום תחום, זה ברור. אני חושבת שאם אני מבינה נכון, המסר היה שמוציאים ילד מהבית, זה לא שעובד סוציאלי קם בבוקר והוא מחליט להתלבש על הילד הספציפי ולהוציא אותו למחרת בבוקר. זה עובר כל כך הרבה תהליכים, בתוך הרווחה ואחר כך מול בתי משפט וכדומה, שלהגיד 'הוצאות חפוזות', זה משהו שקשה לי לשמוע, כי זה בטח לא חפוזות, אולי אפילו מאוחר מדי. את צודקת שיש הוצאות שאולי - - -

אני מכירה את זה, הייתי ממונה על הרווחה וטיפלתי אישית.

שאולי היה אפשר למנוע אם היינו בעולם מושלם והיו את כל התקציבים שבעולם, יכול להיות, אני לא בטוחה שזה רק כסף. יש הרבה מקרים שאנחנו משאירים בקהילה ומשקיעים הרבה מאוד תקציבים ושירותים שניתנים ואחר כך הילד יוצא, ופה יכולים לספר עליהם, בגיל מאוד מאוחר ואז כבר קשה לפעמים לעשות איתם עבודה. אז יש מחיר לכל דבר.

אין ספק. בגלל זה אני אומרת, זה מאוד מאוד מורכב. אני מכירה את זה, כי באמת הייתי שם ואפילו יצא לי להיות בתוך טיפול של משפחות ברמה מאוד מאוד ספציפית. אני יכולה להגיד לך שמהצד השני, אני גם אמרתי את זה, לא זוכרת מי עמד לידי, שזה נורא שיש ילדים שצריך להציל אותם מההורים שלהם וגם שם אנחנו ככה מאוד צריכים לראות, ובעיניי זה הרבה יותר חמור, איך אפשר להגביר את הענישה או להחמיר אותה ובאמת לזעזע, כי בעיניי זה הדבר הכי נורא שצריך להציל ילד מההורים שלו.

יש הכול מהכול ואני בעד שכל העבודה הקשה והמשאבים שנדרשים, כל אחד זה עולם, אומרים, אז בואו נתייחס לזה ככל אחד בעולם ובואו נבדוק את זה לגופו של עניין ושלא ייווצר איזה שהוא שטנץ' במערכת כי לפעמים התחושה, בהרבה מאוד תחומים, שנוצר שטנץ' כזה ו'הנה זאת הדרך'.

זה הדימוי שהתקשורת מנסה ליצור, שהוא לא מדויק.

אני ביקשתי במסר שלי לנסות ולבדוק את הדברים באמת עד סופם. המצב הפיזי וכוח אדם בפנימיות, כל מה שראיתם פה, הפסיליטיז, בנוי מתרומות, שהיום משרד הרווחה, כבר כמה שנים, יצר קרן שהיא קרן שיפורים שבו הוא עושה איתנו מטצ'ינג לשפר, אבל זה קוצו של יו"ד. צריך לקדם את הדברים האלה.

בגדול, אני לא צריך לספר לכם, משרד הרווחה הוא לא תיק שרצים ועטים עליו וכתוצאה מזה גם התקציבים, אבל כשמדברים על כוח אדם, אני רוצה שתבינו, משרד הרווחה מתקצב מנהל של מערכת כזאת ב-11,500 עלות שכר.

עלות שכר. תורידי 30% ו-40% מזה. מי יבוא להיות מנהל בשכר של 7,000 שקל? ברצינות.

דיברנו על זה בוועדה, זו בדיוק הנקודה שהעלינו.

דבר נוסף, אנשים מתעלמים מזה, אני פועל מוניציפאלית תחת מועצה אזורית זבולון. עיניי כלות כשאני מסתובב בארץ ואני רואה כל בית ספר בזכות מפעל הפיס, מומן בתרומה של מפעל הפיס. הדרך היחידה שלי להציג תמיכה לשיפוצים או לבנייה מחדש עבור הילדים זה דרך הרשות המקומית ומפעל הפיס. היה פה ראש מועצה אחד שהעז להגיד את מה שכולם חושבים, כשהוא עושה חשבון בין 20 היישובים שלו, ואני כלול בתוכם, את מי להעדיף, הוא ישר מסתכל כמה מצביעים יש לו. אף אחד מהילדים לא מהאזור שלו בכלל, למה שהוא יפנה למפעל הפיס וישקיע את הכספים שלו כאן? אם הייתם יכולים לדחוף, אני עושה את זה כקול קורא לכך שפנימיות יוכרו כרשות מקומית לצורך העניין הזה ויזכו גם הם לתמיכות של מפעל הפיס ולא רק לחסדי ראש מועצה או ראש עיר כזה או אחר, אנחנו רק נוריד את הכובע.

את הנקודות האלה אתה ציינת במסמך העמדה?

כן, את תקבלי את הכול.

אנחנו עוברים תהליך של מכרוז. אין לי בעיה עם הנושא של המכרוז. יש לי בעיה, אבל אני מבין שמשרד האוצר לוחץ. צריך להאריך מה שיוצר, אבל מגיעים לאבסורדים, אתם נמצאים פה והנה מרכז החירום, סיפרתי לכם שנתקענו בסוף 2009 וכל בר דעת מבין ש-2009 זה השנה הכי גרועה, אבל הילדים היו תקועים שם בג'יפה, בקרית אתא, ואנחנו אמרנו שאנחנו הולכים עד הסוף. כשנפל התורם התחלנו לגייס כספים, גמרנו את האגורה שבאגורה שהייתה לנו בחשבון, נשארנו על מינוס. עברו שנתיים, משרד הרווחה יצא למכרוז על מרכז החירום, שוב, כי הוא עשה את זה כל 3 שנים, עברנו בדיקת איתנות כספית ולא התקבלנו, אמרו לנו לא. אני אומר להם 'חבר'ה, אתם יודעים על מה הוצאנו את הכסף? על אותו נושא שאתם כרגע עושים', תמתינו בסבלנות. ברוך ה', דחו את המכרז והלכו איתנו, אבל זה העמיד אותנו במצב אבסורדי.

אני נותן לך נייר מיוחד, אני מבקש באופן אישי משהו שקשור ל'אהבה' בנושא של מכרוז, משנת 2000 אנחנו קיימים כאן ברשות משרד הרווחה, פנימיות ופנימיות טיפוליות, סיפרתי לכם את זה. פנימיות שמשרתות ילדים מהקהילה שלא רוצים להוציא אותם מהבית. אנחנו עושים את זה 15 שנה, עם סמל תעריף של משרד הרווחה. נכון שאנחנו היחידים בארץ שעושים את זה. נכנס משרד הרווחה עכשיו לתהליך של מכרוז של פנימיות שיקומיות והודיע לנו שפנימיית היום הטיפולית שלנו בעקבות המכרז תהפוך להיות פנימיית יום שיקומית.

שזה תעריף הרבה יותר נמוך.

זה תעריף הרבה יותר נמוך, זה שירותים הרבה יותר נמוכים, זה להחליט יום אחד בבוקר ולהגיד לילד, להורים שלו ולכל מי שאנחנו עובדים איתו, 'אדוני, מהיום אתה לא טיפולי ואתה לא זקוק לשירותים שקיבלת עד היום אלא לחלק מהם'. אני אתן לך נייר ביד, אני פועל בכל הדחפורים מול משרד הרווחה. אני יודע שהמחוז מבין את הבעיה ואנחנו לא נוותר על זה, אבל נבקש התגייסות שלכם.

בתי ספר בתוך הפנימיות מתוקצבים על ידי משרד החינוך.

דיברנו על זה בדרך.

דיברנו, זה מוזכר כאן.

מטצ'ינג של משרד החינוך. ההשתתפות בעלות של סייעות, בהעסקה שלהן, בעצם הם פועלים כמו ברשות המקומית - - -

בהגדרה של בית הספר, בהפרעות התנהגות התשלום של הסייעות הוא 100%.

לא, הוא 70%.

אני יודעת על 100%. אני אבדוק.

טוב מאוד, אם תצליחי - - -

אני יודעת מה אנחנו מתקצבים בכל הכיתות לבעיות התנהגות וזה לא שונה.

יופי, אז אולי חל פה מהפך, כי אנחנו ממש בבעיה בנושא הזה.

אז בואי נסכם, כדי שלא נעשה כפל, תבדקי את זה ואנחנו - - -

אני אבדוק את זה היום.

והדבר האחרון הוא חלום שלי, אבל אני מחפש צינור לדחוף אותו הלאה. את בשבילי צינור למקבלי ההחלטות. אני שנים חולם על זה שמדינת ישראל תגיע סוף כל סוף למסקנה שצריך להקים רשות מרכזית אחת שתטפל בילדים בסיכון ובילדים שצריכים לצאת מהבית, אז יהיו פחות מקרים את מי להוציא, יהיו הגדרות מדויקות את מי להוציא, כמה לתקצב ובמי לטפל. אני לא צריך לספר לכם, היום משרד החינוך ומשרד הבריאות וכמובן משרד הרווחה ובתוך משרד הרווחה הרשות לחסות הנוער והשירות לטיפול - - - חבר'ה, הגיע הזמן שהמדינה הזאת, כמו בחו"ל, תקבע שני דברים, אחד, שמישהו מרכזי צריך לקחת את המושכות האלה ולא לפצל את זה בין 1001 גורמים. הדבר השני, אמרתי לכם, אני מגייס תרומות ואני חבר הנהלת FICE, פעמיים בשנה יש לי ישיבות עם החברים ממדינות אחרות. כדי לחסוך כסף, תמיד כשאני נוסע לישיבה באירופה ממשיך הלאה לארצות הברית לגיוס כספים, לא לבזבז כסף על עוד כרטיס טיסה. החברים מאירופה לא מבינים על מה אני מדבר כשאני אומר שאני צריך לגייס כספים לחיים השוטפים, לפנימייה ולשיפוץ ולפיתוח.

באיזה עוד מדינה שירותי הרווחה מופרטים כמעט לגמרי, חוץ ממדינת ישראל?

הם לא מבינים. גם אם הם מופרטים המדינה משלמת ומכסה את הכול.

אני רוצה לסיים, לפחות את החלק שלי, אני אספר את הסיפור? תספר אתה.

בקצרה. אני חנן לוגסי מקרית שמונה. הגעתי לפנימיית אהבה בגיל 11, 10.5, בעקבות זה שאמא חלתה בסכיזופרניה והיו צריכים להוציא אותי מהבית. הגעתי לפנימיית 'אהבה' ופשוט התמיכה שנתנו לי לאורך כל השנים האלה וכל החיזוק, עטפו אותי באהבה. איך שהשם של הפנימייה הזאת, 'אהבה', כך אני קיבלתי כל הזמן הזה. נתנו לי את הכלים לצאת לחיים כבוגר, כאחראי. כשסיימתי את הצבא, לקראת השחרור, חצי שנה לפני השחרור והוקם פרויקט בשם 18 פלוס, אתם מכירים בטח.

היינו איתם שם.

הגעתי לפרויקט הזה לקראת השחרור שלי מהצבא, שם פגשתי באשתי שהיא חניכה לשעבר ב'אהבה'. התחתנו, יש לנו 3 ילדים, ולאורך כל הדרך הפנימייה חיזקה אותנו ותמכה בנו והיום אנחנו מי שאנחנו. אני כיום ספר, אפשר להגיד מצליח. יואב אז בזמנו דאג לדאוג לי לכל מיני מלגות לימודים וכך הצלחתי לסיים את הקורס כמו שצריך וזהו. אני גאה בפנימייה הזאת.

שכרנו גם מספרה - - -

כן, דאגו לי גם.

זה יותר מורכב. חנן היה בגולני ובחצי השנה האחרונה הוא בא לספר לי שהוא ביקש להיות ספר כי זה חלום חייו והמג"ד אפשר לו כי הוא היה חייל טוב. כשהוא השתחרר מהצבא והצטרף ל-18 פלוס הוא בא אליי ואמר 'אני רוצה להיות ספר', אמרתי לו 'תקשיב, חנן, אם אתה רוצה את התמיכה שלנו אל תלך להיות לי שוליה של ספר ואחרי זה תספר לכולם שאתה ספר. אני מממן ואתה הולך ללמוד', במכללת ויצ"ו אין ספרים, יש עיצוב שיער, ואכן מימנו וחנן הצטיין בלימודים. הוא הופיע אצלי יום אחד במשרד, לקראת סוף הלימודים, ואומר לי 'תשמע, בנהריה יש ספר שכונתי שזכה בלוטו ועבר עם המשפחה שלו, עזב את נהריה'. אני ישר הבנתי, אמרתי לו 'טוב, אז מה אתה רוצה?', הוא אמר 'אני רוצה להיות ספר שם', אמרתי 'בסדר'. גייסנו כסף, תרומה, קנינו את הכלים הראשונים של חנן, גייסנו בעל של חניכה אחרת שלנו, מהמחזור של חנן, שיפוצניק, שעשה את השיפוץ במספרה ההיא ברבע מחיר וחנן התחיל להיות עצמאי.

אז אתה בנהריה עכשיו?

אני סגרתי בנהריה כי אשתי אז נכנסה להריון, ההריון הראשון, פיטרו אותה מהעבודה. בדיוק הייתי שם בשנה הראשונה ומצאתי את עצמי צריך לשלם גם את השכירות של העסק, כבר נגמר התקציב של המימון ומצאתי את עצמי משלם את השכירות גם של העסק וגם של הבית, אז היה לי קשה מאוד, כי הייתי מפרנס יחיד, אז נאלצתי לחזור לעבוד עוד כמה שנים שכיר והיום אני ברוך ה' עצמאי וטוב לי.

איפה אתה גר?

אני גר בקרית ביאליק. אני במקור מקרית שמונה, אבל נשארתי בביאליק בגלל שהפנימייה - - -

קרוב לבית מה שנקרא.

זה הבית שלי.

נכון, זה מה שאני אומרת, קרוב לבית.

זה הבית שלי ואני לא אשכח את המקום הזה בחיים ובכל הזדמנות שיש לי לתת ולתרום אני עושה את זה בשמחה ובאהבה.

הקשר ביני לבין חנן, ובזה אני באמת אסיים את הדברים שלי, היה כשחנן היה ב-י"א, כשהיה בירור עם ההורים של הילדים. בכיתה י"א אני מקבל טלפון מבית הספר שחנן הסתבך בקטטה עם אלימות, ומתקיים בירור בבית הספר. אמרתי שזה חמור מאוד, אבל 'אם אתם רוצים שהבירור יתקיים, מגיעים ההורים של הילדים, הוא יתקיים אצלנו'. למה אמרתי את זה? כי הבנתי ישר שאם אנחנו באים עם חנן כאנשי הפנימייה והילדים מגיעים לשם עם ההורים שלהם המשקל הוא לא שווה, אז אנחנו נאזן אותו. אנחנו קיימנו את הבירור, חנן לקח את האחריות בעזרתנו על מה שהוא היה אחראי, הם לקחו על מה שהם היו אחראים, אבל כשסיימנו את הכול חנן אמר לי משפט שמלווה אותי כל הזמן, הוא אמר 'תשמע, אני לא בסדר, אבל אני הרגשתי בבירור הזה שיש מאחוריי הורים', כי הייתי אני והייתה רותי - - -

יש לך זיכרון טוב.

הייתה רותי ש - - -

כמה שנים היית אצל רותי?

אצל רותי הייתי קרוב ל-4 שנים.

היא הייתה המדריכה שלו במשפחתון, עליך היא לא ויתרה.

נכון.

אגב, סיוון, אשתו של חנן, השתחררה מהצבא, באה אליי ואמרה לי 'אני רוצה לעשות עבודה מועדפת בשמירה ואני רוצה שתדבר עם בעל חברת השמירה שלכם כדי שאני אהיה שומרת ב'אהבה' ואני לא רק אסגור מעגל, אלא אני אחזיר קצת ממה שקיבלתי'.

ברוח זו אנחנו עומדים לסיים. אני מוכרח לומר, חבר'ה, שלא הכול ורוד אצלנו. יש גם לפעמים רגעים של דמעות ויש לפעמים רגעים של התפרצויות ויש גם רגעים שאתה מורט באמת את השיער ולפעמים גם ילדים מורטים לעצמם את השיער, כך שיש רגעים קשים. המכוונות שלנו היא באמת לעשות את המיטב. אני חושב שזה נעשה בהרבה מאוד פנימיות בארץ. נגעתי בנקודות המטרידות אותנו ואיך אני חושב שאפשר להיטיב איתנו קצת.

אני מודה לכם, אני מודה לך שבחרת לקיים את הישיבה כאן, אני מקווה שיהיו לנו עוד הרבה קשר בנושא של ילדים, אני מוכן כמובן להירתם. עכשיו אני מניח שהבטן מדברת, אז אתם מוזמנים גם לאכול.

נאמר תודה גם. נאמר תודה לכם, קודם כל שפתחתם את הדלת, שעשיתם לנו סיור באמת מרתק ומאוד אמיתי. ואנחנו, כן, שמענו בין השורות גם את המצוקות וגם את ההתמודדויות והילדים היו מדהימים איך שהם הציגו את זה. אני חושבת שמגיע יישר כוח ענק, באמת, לכל מי שלוקח פה חלק. אמרתי את זה כבר קודם, אם לא באים עם נשמה אמיתית קשה לשרוד במקום כזה. אז אני בטוחה שכל אחד ממי שנמצא כאן יש לו נשמה ענקית.

הישיבה ננעלה בשעה 14:40.