הכנסת העשרים

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 28

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, כ"ז בתמוז התשע"ה (14 ביולי 2015), שעה 10:00

יום אחדות ישראל

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

מירב בן ארי

ענת ברקו

שולי מועלם - חברת כנסת לשעבר

דניאלה פרידמן - מפמ"ר מדעי החברה, משרד החינוך

שושי שפיגל - מפקחת ארצית ח"ח חמ"ד מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

אברהם פרנקל - מייסד, עירית ירושלים

יוסף אפנר - סגן מנהל "נפגים בשביל ישראל"

רעיה אפנר - מנהלת פרויקט "נפגשים בשביל ישראל"

דניאל גולדמן - יו"ר גשר

אילן גאל דור - מנכ"ל גשר

יחזקאל ראובן - סמנכ"ל גשר

איתן מורגנשטרן - רכז קשרי חוץ, גשר

יונתן שריזן - מנהל פיתוח, גשר

אהרון קמפף - גשר אנגליה

ד"ר נח חיות - מנכ"ל מרכז יעקב הרצוג

מוחמד יונס - יו"ר ומנכ"ל אופקים-אפאק לשלום ודו-קיום

שירלי פרנק - המשמר הציוני דמוקרטי, אם תרצו

ערן רותם - מנהל מתחברים

קובי שמואל - מנהל חינוכי יום האחדות

ענת שרץ וייל - מנהלת פרס ירושלים לאחדות ישראל ויום האחדות

ים אברהמי - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

אליאב בטיטו - יו"ר מועצת התלמידים והנוער

תהל שטובר - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

בת גלים שער - אימו של גלעד שער, ז"ל, עמותה לזכר שלושת הנערים

דוד דהאן - יו"ר הארגונים החברתיים בכנסת

מירב ישראלי

יהודית גידלי

ר.כ., חבר המתרגמים

יום אחדות ישראל

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. 17 ביולי 2015, כ"ז בתמוז תשע"ה. הנושא על סדר היום – יום אחדות ישראל.

נתקבלה אצלנו בוועדה בקשה לקיים דיון, במיוחד אחרי יום האחדות שהתקיים בכנסת, שאני חושב שזה היה ניצן חשוב, ולאחר היוזמות של פרס ירושלים לאחדות ישראל, ותסלחו לי על הפתיחות ועל השחרור, אני אומר – כמו ילד קטן שמקבל ממתק וטעים לו והוא רוצה לשמר את הטעם הזה – זה תפקידנו. אנחנו לא רק רוצים לשמר את המסר ואת היוזמה ואת הטעם הטוב הזה של האחדות, אנחנו צריכים לפעול, לנקוט בפעולות כדי שמה שהתחיל לא יעלם.

ברשותכם, בגלל שזה מאד רגשי, אני בחרתי לומר כמה מילים מהכתב:

שלושת הנערים הנפלאים – נפתלי, גלעד ואייל, זכרם לברכה – הצליחו במותם לאחד את העם ואת החברה בישראל. אחדות כזו שהצליחה לאחד את הלבבות של כל חלקי העם. ואנחנו זוכרים. הרי נפתלי, גלעד ואייל נחטפו, נרצחו על ידי מחבלים שפלים, פחדנים ומוגי לב. ואני חוזר על זה וחזרתי על זה גם בנאום ואמרתי גם בכמה הזדמנויות את הציטוט מדבריו של אביו של גלעד:

בזכותם נקבעו רקיעים בשמיים ונפרצו לבבות.

אמנם זה נשמע כמו איזה פסוק או אמירה מרובעת, קשיחה, אבל מי שחי באותם רגעים, חש, יכול להחזיק את זה, יכול היה להרגיש את זה באופן מוחשי. אמירה חזקה ואמיתית שהורגשה באותם ימים כדבר ממשי. ואותה אמירה של חיבוק הדדי ואחדות ליוותה אותנו גם בימי מבצע צוק איתן.

מכאן נובע הצורך החזק שלנו לשמר את אותה סולידריות ואותה אחווה בחברה, ואנחנו כמנהיגים ושליחי ציבור, חובה עלינו להניע תהליך שיישמר וימנף את העוצמה הזו, ויש ביכולתנו. ולא נאמר יש מי שיעשה זאת במקומנו. ואם לא אנו, מי?

רבותי, השגרה והקצב הם המחסום בפני היוזמה והעשייה ועלינו לזכור מאין באנו לכאן ואיך ולאן אנחנו צועדים. ואנו כאן לעצור את הקצב ולומר לשגרה – באנו לכאן ליצור, לתקן ולא לקלקל. וכפי שציטטתי ביום האחדות את כל השיר, אני לא אומר כעת את כל השיר, אבל אומר בית מהשיר:

וגם אם מסביב יהום הסער

ורב הקושי והצער,

אבל יש על מה לשמוח,

יש עוד אומץ ויש עוד כוח.

ויש לנו עוד כוח והוא בידינו לשנות ולהוביל שינוי בחברה. ואני אומר לכם רבותי, זה לא גדול. לפעמים אנחנו רואים גיגית כהרים, או צל הרים כהרים. אבל מי שעוסק בזה יודע - מי שעסק בזה ועוסק בזה – שלפעמים זה רק לגעת, לקלף את הקליפה ולפתוח את הלבבות.

אסיים במה ששמעתי ממורנו ורבנו הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק וקדוש לברכה. יש מושג בבתי הדין הרבניים – כופין אותו עד שאומר רוצה אני. לכאורה יש פה ניגוד לכאורה. אם כופים אותו, אם זו כפייה – זה לא רצון. אז איך אומר רוצה אני? אז זה לא רוצה. הוא אומר אין מציאות שאדם לא רוצה לעשות טוב, אלא בצוק העיתים, כמו שאמרנו, הוא המשיל את זה ואני הוספתי במושגים הטכניים שאני מכיר. יש מנגנונים שיש בהם עין אלקטרונית. עם הזמן, על העין האלקטרונית הזו מצטבר פיח אבק ואז הוא לא קולט. מה צריך לעשות? לנער את האבק.

מה זה כופין אותו? בסלנג שלנו – ומי שנותן הרב עובדיה – הוא היה נותן קצת כאפות, זאת אומרת כופין אותו, מנערים אותו ואז יורד האבק וממנה אין אצלו לא רוצה. רוצה אני, ברגע שיוצא האבק. ואנחנו צריכים ביוזמת כאלה חיוביות, שזו לא יוזמה רק בשביל להעלות את החיוך או לתת לנו תחושה והרגשה טובה. זה כורח מציאות. אנחנו מחויבים לזה.

באנו מכל כך הרבה גלויות. באנו עם הבדלי גישה ותפיסה וסגנונות. באנו למקום אחד ואנחנו נמצאים כאן, על כל רב הגוונים של החברה הישראלית, על כל עדותיה, על כל הדתות בה, על כל הסוגים שיש בה, על הכל. זו משימה אפשרית.

הייתה מציאות אחת - ואני אומר את זה כמעט בכל נאום שלי – מציאות אחת שניסו בעולם להביא שפה אחת, דברים אחדים. זה היה במגדל בבל. אבל מה יצא מזה? בלבול אחד גדול. אפשר להביא אחדות ואחווה ורעות ודאגה הדדית וכבוד לזולת, גם אם חושבים אחרת. גם אם מתנהגים אחרת.

אני רוצה לחזק את ידי העושים במלאכה: את גשר, את פרס ירושלים לאחדות ישראל.

אני מקדם בברכה את חברת הכנסת מירב בן ארי ואת המשפחות היקרות שלקחו את האסון הקשה שלהן, ותורמות אותו בצורה הכי מעוררת כבוד למטרה אחת נשגבה של אחדות ישראל.

אני שמח שיש את הדיון היום. אנחנו לא נעשה אותו כדיון לשם הדיון והמחווה ומתיחת הכתפיים. אנחנו גם נצא עם סיכומים בסוף הדיון ונניע תהליכים, שלזה כולנו שואפים, שזה יקנה שביתה בצביונות הישראלית, בחברה הישראלית וכולם תקווה שאפילו בלוח השנה הישראלי.

תודה רבה.

כפי שביקשו, אנחנו נערך להצגת סרטון. בבקשה. יש תקלה.

אנחנו נתחיל את הדיון, ונראה תוך כדי. יש כאן נציג פרס ישראל לאחדות ישראל שרוצה לדבר?

דרך גשר, כן. בוקר טוב. תודה על ההזמנה ועל הדיון החשוב. שמי אילן גאל דור, מנהל עמותת גשר.

אני חושב שהכל התחיל לפני קצת יותר משנה, כשאחרי החטיפה, כמו שיושב ראש הוועדה הזכיר, היו 18 יום שבהם חיפשו את הנערים ועוד קיוו שזה ייגמר בצורה שונה והייתה תחושה של ביחד, דווקא ביחד מתוך איזו שהיא דאגה וגם אסון.

וכשישבנו אחרי שזה הסתיים, כמו שזה הסתיים, לראות איך אפשר להמשיך את אותה אווירה גם בלי אותו צער ואותו אסון ובהובלת המשפחות, יחד עם ראש עיריית ירושלים, הוחלט על מהלך שיש לנו שלושה מרכיבים מרכזיים: אחד זה הפרס – פרס ירושלים לאחדות ישראל, כשהרעיון הוא לעודד אנשים וגופים ויזמות שיפעלו למען האחדות. ומתברר שהגופים והאנשים שהגישו אותם לפרס היו כמעט 200.

זאת אומרת קורה ויש דברים מדהימים שקורים היום בחברה הישראלית ובעם היהודי, שפועלים למען האחדות. אז כל התהליך לקראת הפרס והפרס עצמו הוענק בבית הנשיא, ביום האחדות.

המימד השני, ההרחבה של זה זה יום האחדות בעצמו, שמחודש לחודש, איך שהתקרב התאריך, יותר ויותר גופים ואנשים רצו להיות שותפים בזה. התחושה של החשיבות של ביחד, זו לא איזו שהיא קלישאה, אלא זה אבן היסוד של החברה הישראלית והעם היהודי שנמצא בתפוצות. איך אנחנו, כמו שאמרת, שומרים כל אחד על אופיו ועל הקו שלו ועל האמונות שלו, אבל מכבד את השני, שומע לשני, קשוב לשני. זה המפתח שלנו.

כוחנו באחדותנו זה לא איזו שהיא קלישאה, אלא אם אנחנו ביחד פנימה, נוכל לעמוד מול כל כוח שיבוא מבחוץ.

ולכן, לטובת אותו יום של יום האחדות במערכת החינוך הפורמאלית, במערכת החינוך הלא פורמאלית, בחברה למתנ"סים, בתנועות הנוער, כמובן במערכת החינוך, שתיכף נשמע על זה – היו המון יוזמות ופעולות והכל היה בהתראה מאד קצרה. את הדבר הזה צריך למסד, שהוא יהיה חלק ממערכת החינוך, אמירה של החברה הישראלית שאחדות היא חלק מהשיח שלנו.

אבל אולי החשש בקביעת יום אחד - וצריך שיהיה יום אחד – הוא שלא יקרה שיהיה לנו יום אחד, נעשה V ואז יצאנו ידי חובת האחדות ויש לנו עוד את כל שאר הימים בשנה שנוכל לריב ולהתווכח. אלא היום הזה צריך להיות מנוף ומגדלור לכל השנה כולה.

ולכן, המימד השלישי הוא איך אנחנו עושים פעולות לאורך כל השנה, במערכת החינוך, בחברה הישראלית, בכל מיני יוזמות, חלק מהיוזמות כאלה שקיבלו את הפרס ויוזמות אחרות שיפעלו לאורך כל השנה.

רק על ידי הרכבת שלושת המרכיבים האלה – אנחנו מאמינים שבאמת נוכל לשנות את השיח בחברה הישראלית. והשיח בחברה הישראלית הוא כל הגורמים: דתיים, חילונים, יהודים וערבים, פריפריה ומרכז ומתווסף לזה גם יהדות התפוצות. אבל אם אנחנו מדברים כאן בחברה הישראלית, זה קריטית שזה יהיה, שהממלכה, שממשלת ישראל, שמשרד החינוך יגידו – אנחנו רוצים שזה יהיה חלק. לא רק יוזמה, של המגזר האזרחי, המגזר השלישי, אלא שזה יבוא מצד הממלכה.

אנחנו מקדמים בברכה את חברת הכנסת לשעבר ובעתיד, בקרוב, בעזרת השם, שולי מועלם.

אני מצטרף לברכות. אז אני קורא לוועדה ולעומד בראשה לקרוא לקבוע את היום הזה בתוך לוח השנה הישראלי, שיהיה יום שיהיה מגדלור לשנה כולה. זה חשוב.

אני רוצה להגיד עוד דבר אחד, וזה לגבי המגזר החרדי. אנחנו פועלים היום רבות עם המגזר החרדי. המגזר החרדי הוא חלק מאד משמעותי בחברה הישראלית וצריך לקחת - להיות אקטיביים – כמו שאמרת, לא לחכות שזה יבוא מהצהרות, למצוא את אותן נקודות מפגש שיורידו את אותה בורות שמביאה לסטריאוטיפים, שמביאה לרגשות שאין מקומם אצלנו בחברה.

לפני שאעביר את רשות הדיבור, אני רוצה לומר: מה לעשות, אנחנו חברה, אמרתי מצד אחד רב גונית ויחד עם זאת עם הרבה תוויות ותגיות. אני רוצה לספר לכם על חוויה שהייתה לי. אם אני אקח אותי כאובייקט, אז יכולים להדביק לי תוויות – חרדי, מזרחי, פריפריה, סקטוריאלי, מעמדו, תמצאו כל מה שיש, בסדר. כל אחד מאיתנו נושא על גבו כמה תוויות ותגיות.

כשכיהנתי כשר לשירותי דת, פתחנו ביוזמה של פעולה עם התפוצות, באמצעות ההסתדרות הציונית ואז, במסגרת אחד הפרויקטים שהיו לנו, זו הייתה פעילות בקרב ישראלים יורדים. חוץ מהקמפוסים ניהלנו פעילות יהודית בקמפוסים, גם בקרב ישראלים יורדים. אחת הפעולות זה בקרב מוכרי העגלות בקניונים – כולנו מכירים אותם. ביום הראשון, איך שהגעתי אני מקבל צ'פחה בכתף – אהלן, מה עניינים, מתי הגעתם. את מי אני רואה? בחור, אני מבין לפני העברית ישראלי, יהודי, תסלחו לי, לצורך המחשה – נראה אשכנזי, חילוני אפילו לא מהמרכז. הוא בא, נותן לי צ'פחה, אומר לי – אהלן, מתי הגעת? עם חיוך כזה, עד האוזניים. לי זה עשה משהו.

פה בארץ ספק שאם היה רואה אותי – היה מתייחס וכבר היו עוברות לו בראש כל התגיות והתוויות עליהן דיברנו.

בליל שבת נפגשנו עם קבוצת ישראלים, גם ביוזמה מאלפת, שאם פה הייתי עושה אותה כחרדי, היו, אני לא רוצה לומר לכם מה היו עושים. זה היה בבית כנסת שאחרי תפילת ליל שבת מתפרק. עורכים בו שולחנות ובאים לשם רק ישראלים, חילונים. אחרי יום עבודה באים, לא רוצה להגיד לכם איך באים בליל שבת, אבל באים. כי הערך של ישראלים לשבת ביחד, לשבת סביב שולחן שבת – גובר על המחסומים הרגשיים שיש לנו פה.

ואז אמרתי להם, רבותי, סיפרתי להם את הסיפור של הבחור עם העגלות. אמרתי להם שהייתי גם בסאב-וואי, ברכבת התחתית, וראיתי, סליחה על הביטוי, שוב, לצורך הסיפור בלבד, כמעט איזה מיליון סינים בימים האלה שהייתי שם. ולא ראיתי סיני ששמח לראות סיני. ואמרתי להם, אני אגיד לכם מה קרה – הבחור בעגלות באותו רגע לא היו לו שום תווית ותגית. היתה לו תווית אחת – ישראלי. נתן לי צ'פחה על הישראלי.

וככה אנחנו צריכים להרגיש כאן. ואת המסר הזה אנחנו צריכים להעביר לפה. לא צריך להיות בגולה או בניכר כדי להבין בסוף שאנחנו פה ישראלים. כולנו בסירה אחת. כמו שהוא אז, שם, בקניון, במול הגדול, קיבל אותי איך שאני ואני קיבלתי אותו בשמחה, איך שהוא והוא לא השתנה באותו רגע והוא לא נהיה דוס ולא ספרדי ולא ימני ולא שמאלני ולא כל דבר אחר. הוא קיבל אותי ואני קיבלתי אותו. ככה אנחנו צריכים לקבל אחד את השני בחברה הישראלי.

הייתי חייב לשתף אתכם בזה. אמרתי, זה אפשרי, רבותי. אתה צודק, גם אני מתחבר. אנחנו לא מדברים עם השונה מאיתנו. אנחנו כמעט לא מדברים עם מי שכמונו. אנחנו לא מדברים. אנחנו שיפוטיים, אנחנו צריכים לדבר עם כל אחד ואחד, עם הקופסא האחורית שלו. לנסות להסתכל במשקפיים שלו. להבין למה, מאיפה זה בא לו ולכבד. גם אם אתה לא מסכים, וגם, תסלחו לי על הביטוי, גם אם זה קורע לך את הבטן לפעמים, האמירה שלו "מפוצצת" אותך כי זה לא מתאים לך, אנחנו חייבים לדעת לכבד את האחר, את דעתו של האחר.

אני אתן את רשות הדיבור למשרד החינוך, בבקשה.

שלום לכולם. שמי בת גלים שער, אני אמא של גלעד. אני אמא של עוד חמש בנות מדהימות ואנחנו מנסים לקחת את הכאב העצום על האובדן של גלעד, כדי שחמש הבנות האחרות ושאר הסובבים אותנו, יקבלו את האיזון הנכון בין החיים למוות.

שנה שעברה נחשפנו לשיאים של רוע מצד אחד – חטיפה, רצח, חוויות מאד קשות, אבל נחשפנו גם לשיאים של טוב. שיאים של אחדות. שיאים של דברים שממש מרוממים את הנפש; והתחושה הזאת של האחדות לצד הכאב, היא דבר שאני חושבת מלווה אותנו כרגע ברמה האישית.

כשאנחנו מנסים להסתכל יותר לצד הלאומי, מאד חשוב לנו לקחת את הימים האלה ולראות את המסוגלות של עם ישראל. עם ישראל בסופו של דבר זה יצא מתוכו, האחדות הזאת זה דבר שקיים בעם, רק צריך קצת לקלף את הקליפות, צריך קצת לתת את המקום ואת הזמן הנכון ואז עם ישראל יוצא במיטבו.

מה שגילינו בקיץ שעבר, כולנו, זה שאנחנו מסוגלים למשהו. זה נכון שבשגרה מאד קשה לשמור על הדבר הזה, אבל התחושה היא שקיום של יום כזה, יום אחדות באופן פורמאלי, ברמה ממלכתית, ייתן הרבה מאד כוח ותזכורת תמידית לצורך הגדול של נושא האחדות.

בוודאי שמדובר כאן בתהליך, כמו שאמר מנכ"ל גשר, תהליך שהוא חינוכי. לכן אנחנו גם חושבים שחשוב מאד שהיום הזה יהיה במערכת החינוך, כי משם בעצם צומח השיח האחר, השפה האחרת, כל הדברים האלה נמצאים בעיקר במערכת החינוך.

אני כן רוצה להתייחס גם לסיפור של ישראל והתפוצות. אנחנו נחשפנו לגילויים של חום ואהבה ואחדות לא רק בארץ, גם בעולם. אם אנחנו נזכור שאנחנו 6-7 מיליון יהודים פה בארץ ועוד 6-7 מיליון יהודים בעולם, אנחנו ביחד כוח של 13 מיליון. אני חושבת שזה כוח עצום. כוחנו באחדותנו זה לא רק בארץ ישראל, זה בארץ ובעולם והסיפור של האחדות, התחברו אליו יהודים גם בארץ וגם בתפוצות. זאת אומרת שאם יהיה יום כזה, אפשר יהיה להמשיך ולנקז את המשך הפעילות ואת החיבורים האלה גם עם יהודים בארץ וגם עם יהודים בעולם, זה חשוב בפני עצמו.

נקודה אחרונה שאני באה מטעם המשפחות, שאם וכאשר, ואני מקווה שהוועדה תקבל בחיוב את הרעיון של יום אחדות, לנו מאד חשוב שהיום הזה יצוין ביום העברי – ט"ו בסיוון, עם הקושי של מערכת החינוך בעניין, זה משתנה כל שנה מיום ליום, אבל אני חושבת שמשהו פה, בזהות היהודית הוא מאד חשוב. כמו שראש השנה הוא תמיד בא' תשרי, כמו שפסח תמיד בי"ד ניסן, יום האחדות צריך תמיד להיות בט"ו בסיוון.

כל המערכות וכל עם ישראל יסתדרו עם התאריך הזה באשר הוא. קצת אתגר חינוכי, אבל אני חושבת שזה מאד חשוב, כי יש פה משהו עברי בעניין הזה. הילדים נרצחו בשל יהדותם, התאריך העברי הוא מאד חשוב לנו ואני מקווה שהוועדה תקבל את התאריך.

תודה רבה. אין ספק שהכל מתחיל בחינוך ואני חושב שככל שזה יהיה בשלבים מוקדמים בחברה הישראלית, של הנער הישראלי, של הילד הישראלי, זה יהיה מוטמע ומוטבע בתכונות האופי. אני חושב שאך טבעי שזה יתחיל במערכת החינוך ואנחנו נשמע את משרד החינוך.

יושבים איתנו נציגי מועצת התלמידים והנוער הארצית, שזו הזדמנות לאחל להם בהצלחה בתחילת דרכם, תחילת שנת הלימודים. אני חושב שזה המשמר הנכנס. זכינו לברך את המשמר היוצא, לא מזמן בוועדה וזה המשמר הנכנס. זה באמת אתגר.

בני הנוער, אתם שוהים ביחד הרבה זמן ואין כמו בית הספר כדי להבין כמה אנחנו באמת דומים ולא דומים אחד לשני בהרבה נושאים ובהרבה תחומים ויש לנו תפקיד חשוב.

הייתי רוצה לשמוע מכם, אם זה נראה לכם ישים ואפשרי. ועוד משפט, לפני כן. אני אישית זכיתי להשתתף בהרבה התחלות של יוזמות כאלה וזה מתסכל. היו כאלה שאמרתי תעשה טובה, אני לא בא. מתחילים ביוזמות בקול תרועה רמה, עם כוונות טובות להמשכיות, פתאום כולם נעלמים. ואנחנו לא רוצים את זה, כמו שאמרתי בפתיחה. אנחנו רוצים להניע משהו שיהיה ב-DNA, בדינאמיקה של ההתנהלות של משרד החינוך, של הכנסת, של הממשלה, של החברה בישראל, של קבוצות דיון, קבוצות התחברות, ותוך שמירת זהות. אף אחד לא רוצה לשנות את השני. נגמרו הימים האלה.

לדוגמא, פעם היינו שומעים בכל הקשור לחרדים – אה, חרדי בא לגור? בטח יסגור לנו את הרחוב בשבת. אז כבר לא סוגרים רחובות בשבת ולא סוגרים חנויות ולא זורקים אבנים. אז להתחבר, תוך שמירת זהות של כל אחד. אף אחד לא רוצה לשנות את השני ואף אחד לא רוצה להשתלט על המחשבה של השני.

בני הנוער, יש לכם תפקיד חשוב בסוגיה הזו ואני רוצה לשאול האם זה ישים.

שלום לכולכם, שלום למשפחות. שמי אליאב בטיטו מהעיר עפולה, בן 17, עולה לכיתה י"ב. נבחרתי ביום שלישי האחרון לרשות מועצת התלמידים והנוער הארצית.

אני רוצה להגיד לכם שאנחנו מאד מאד מתחברים לנושא הזה. השנה, הנושא השנתי שבחרנו לעסוק בו זה חיבור בין שונים. הנושא הזה לא בא סתם. זה נושא שעלה מהשטח, זה נושא שבני הנוער העלו. זה נושא שאף אחד לא קבע ושבאמת יצא מאד במפתיע. זה נושא שהתחלנו לעבוד עליו מתחילת השנה ובאמת התחברנו אליו מאד אחרי הבחירות, בתקופת הבחירות הסוערת, שבה כל האחדות שהייתה, פתאום הרגשנו שדברים מתחילים להתרחש והחלטנו לקחת את זה על עצמנו בשנה הקרובה.

אני חושב שזה נושא מאד חשוב. אני אומר לכם כאן, בוועדה הזאת, אנחנו מבחינתנו שותפים מלאים, אם זה ביום אחדות ישראל, בכל דבר, אנחנו נשמח שתגייסו אותנו לנושא הזה כי לדעתי זה נושא באמת חשוב ואנחנו מאד נשמח שהיום הזה ייצא לפועל.

אנחנו תומכים בכם לגמרי ובכל המאבק, וזה לא רק בכם, זה בנו לדעתי, כי בסופו של דבר בני הנוער, אנחנו לא בחרנו סתם את הנושא הזה. זה נושא שחשוב שנעסוק בו ואם זה בני הנוער בעצמם החליטו שזה נושא חשוב, כנראה שזה מעיד על מה שהולך לקרות כאן.

בסופו של דבר החברה הישראלית זה בני הנוער. בני הנוער עוד כמה שנים הופכים גם להיות המבוגרים, אלה שמחזיקים נשק, אלה שבצבא, אלה שמשתחררים מהצבא ואנחנו כולנו נשמח לשתף פעולה ואני מאד תומך ביום הזה.

אתם רואים? מי אנחנו, שאמורים להכין להם את העולם שיהיה יותר ראוי, והם כבר מוכנים לו ורוצים להשפיע ולשנות. אין ספק, אנחנו נאתגר אתכם בשנה הזאת, כי אנחנו לא נסתפק רק בדיון הזה.

יושבים איתנו אנשים שעשו אחדות ועושים אחדות וזכו בפרס. הייתי רוצה לשמוע אותם. יש מראיין רדיו שתמיד אני מזכיר אותו במבטא צרפתי והוא אמר – תגיד לנו מה עשית בשביל מדינה. אז אני לא אומר מה עשיתם, כי כבר יש מי שאמר מה שעשיתם. תספרו לנו איך אתם עושים ואיך אתם רואים ומה אתם אומרים על כל היוזמה הזאת.

שלום לכולם. שמי רעיה אפנר, אשתו של יוסי אפנר. אנחנו זכינו לכבוד לקבל את פרס ירושלים ל אחדות ישראל וגם המפעל שלנו נולד מכאב גדול. אנחנו איבדנו את אבי, הבן שלנו, שנהרג באסון המסוקים, ומאז אנחנו חברים טובים מאד של שולי. מתוך הכאב הזה נוצר המפעל של "נפגשים בשביל ישראל", או "אבי בשביל ישראל", כשאבי זה גם ראשי תיבות של אפשר ביחד.

מזה 10 שנים אנחנו יוצאים מדי שנה למסע של כחודשיים לאורך שביל ישראל, כאשר אנחנו מזמינים אליו את כל החברה הישראלית שמגיעה, על כל גווניה, כמעט על כל גווניה, במטרה להעמיק את השיח בין השונים.

המסע הזה נשען בעצם על שלוש רגליים, כאשר הראשונה היא הנצחה. אנחנו לא הולכים רק למען זכר אבי, אנחנו צועדים היום במשך כחודשיים לזכר כל הנופלים במערכות ישראל ופיגועי הטרור, ומאפשרים בכך הנצחה לאלפי אנשים ומשפחות, שמי שקצת מכיר את הנושא מקרוב, יודע שהנצחה זה דבר מאד מאד לא פשוט, גם רגשית וגם כלכלית, ודרכנו זה הופך להיות מאד מאד פשוט ומאד מרגש ואפשר לעשות את זה בכמה רמות.

האבן השנייה, אנחנו קוראים לה התחדשות, וזה העיסוק בזהות יהודית- ישראלית, או ישראלית-יהודית וכל אחד מוזמן לבחור מאיזה צד לקרוא את זה. זה מדי יום, לאורך כל המסע שהוא בסביבות 40-45 יום, אנחנו מתיישבים באמצע היום, מקבלים דף לימוד שיש בו מקורות גם ממה שנקרא ארון הספרים היהודי, אבל גם דברי הגות ושירה וספרות. אנשים עושים היכרות, יושבים בקבוצות קטנות. אנחנו מבקשים מאנשים – אל תשבו עם מי שבאתם מהבית. בואו שבו עם אנשים שאתם לא מכירים. אנשים יושבים, עושים סביב היכרות וצוללים לתוך דף הלימוד, כשאף פעם הזמן לא מספיק. הזמן הוא בן 45 דקות לשעה, וכשהוא מסתיים – הם נשארים ללכת עם מי שהם ישבו איתו, כי הם עוד לא סיימו לדבר, וכך השיח מעמיק.

והאבן השלישית בעצם יושבת על שתי האבנים האלה, והיא השיח, הדיאלוג שנוצר בין השונים. והוא באמת נוצר בין שונים, כי במסע שלנו מגיעים דתיים וחילוניים וימנים ושמאלנים וצעירים ומבוגרים, מנעד רב גילי מאד רחב. יש אנשים שלוקחים את הילדים שלהם – ועדת חינוך, לא לשמוע – מוציאים אותם מבית הספר והם הולכים איתנו במשך החודש או חודשיים, וזה בית ספר לחיים. ומצד שני גם אנשים ממש מבוגרים, פנסיונרים. האיש הכי מבוגר שצעד איתנו לאורך חודשיים היה בן 82. זה משהו שבאמת מקרב את השיח בין השונים.

זה מסע של חודשיים.

אם הייתי בוועדת הפרס הייתי מערער. אני אגיד לך למה, לא בגלל שאת מוציאה את הילדים, על זה שלא הזמנתם אותנו.

אנחנו היינו בכנסת כמה פעמים - - -

אבל הכנסת לא הייתה אצלכם בשביל ישראל.

נכון, היא מוזמנת.

אנחנו, ועדת החינוך מזמינים את עצמנו. הרי האגו של הישראלי לא נותן לו להזמין את עצמו באופן ישיר, אז הנה.

אז אני אגיד לך, אני שמחה שאנחנו פה, כי כמו שאמרתי, זה התחיל ממשהו מאד משפחתי. אנחנו לא אנשים שיש לנו פרסום, שיווק, אנחנו לאט-לאט במשך השנים מגיעים ליותר ויותר אנשים ונעזרים. אנחנו מאד אוהבים שיתופים. את הפרס קיבל גם רם שמואלי ממתחברים, אנחנו כבר עשינו איתם שיתוף.

השנה למשל, יחד עם מתחברים היה יום עם המגזר הערבי וזה היה יום מאלף. דיברתם על זה שבחברה הישראלית יש קשיים. אז יש קשיים. החברה החרדית פחות מגיעה ללכת איתנו, כי הולכים יחד, גברים ונשים ואנחנו לא מכתיבים לאנשים איך ללכת, אז יש עם זה בעיה. החברה הערבית, המגזר הערבי-ישראלי לא רצה כל כך ללכת איתנו, כי אנחנו מזכירים את הנופלים, שמבחינתם זו בעיה. אז כל צד צריך לעשות איזה שהן פשרות ומצאנו פשרות, כדי בכל זאת ללכת ביחד והשנה הצלחנו לעשות את זה. היו 600 איש, גם מהמגזר הערבי וגם מהמגזר היהודי. היה מרתק.

אז אני אומרת שדברים כאלה, שאנחנו רוצים לעשות אותם במשך השנה, עם באמת ועדת החינוך ועם מנהל החינוך והנוער ועם מועצת התלמידים, שיכול לעשות לנו חיבורים יותר גדולים. יש מסע של חודשיים לאורך השנה, אבל מעבר למסע הזה, כי לא כל אחד יכול לצאת למסע הזה, למרות שאנשים יכולים לבוא ליום אחד או יומיים, אבל גם לאורך כל השנה – מסעות ייעודיים כדי להגיע למגזרים שאנחנו לא מגיעים אליהם. למשל עולים חדשים. למשל קשישים – להוציא אותם ליום כזה.

מה שגילינו במסע, שהפלטפורמה של היציאה לטבע, מאפשרת לאנשים סוג אחר של מפגש וסוג אחר של דיון. ומה שקורה באמת - - -

אין מחיצות.

אין מחיצות. הן נופלות ונופלים סטריאוטיפיים ומתנפצות סטיגמות ויש דיבור. ברגע שמדברים עם מישהו ומסתכלים לו בעיניים, ויש לנו המון דוגמאות לאורך הזמן, לאורך השנים שהלכנו. אנשים, שאם הייתי מזמינה אותם ככה רשמית – בואו, תיפגשו אצלי, תדברו – היו אומרים לי – אני, עם המטורף, עם הקיצוני הזה, אין לי מה לדבר. ואנשים הגיעו במקרה, כי אנשים באו לטייל, באו לשביל ובמקרה נפגשו, עם דעות קיצוניות מאד, עם אמונות שונות, עם אורח שנים שונה, עם סגנון חיים שונה, אבל ישבו והסתכלו אחד לשני בעיניים וראו שלא צומחות לו כנפיים. אין לו זנב. הוא לא מפלצת. הוא בן אדם שמאמין אחרת ממני, אבל לכבד אפשר.

תמיד יש משהו שאפשר ללמוד ממישהו, גם אם הוא שונה ממני לחלוטין, זה נורא נורא קיצוני שאני לא אוכל ללמוד ממנו משהו, משהו קטן. וזו הגדולה של השיח הזה, המשותף, שבו אנשים יושבים ומסתכלים אחד לשני בעיניים. נו, תגיד אתה.

לא, לא, לא. יש לנו דוברת וכל מי שמכיר את המעגלים יודע שהיא הדוברת.

אז אני אומרת, זו התכנית שלנו ואנחנו נורא מקווים שדרך הפרס, שהוא גם היה פרס כספי שמאד עוזר לנו, אבל בעיקר ההכרה, ההכרה במפעל שלנו והחיבור לעוד גופים ועוד אנשים, שיאפשר לנו להרחיב אותו למפגשים יזומים לאורך השנה. להוציא למשל חברה מתיכון מסוים, תיכון שאנחנו קוראים לו אליטיסטי. אם נוער – אני לא אוהבת את המילה סיכון, הסיכוי יותר טוב, כי הולכים איתנו כאלה – כאלה שמגרדים אותם לפעמים מהשוליים והולכים ביחד יומיים, זה לא להאמין מה שזה עושה.

אנקדוטה קטנה. הלכו איתנו מאיזה מוסד חינוכי, שבאמת מוציא ילדים מהתהומות, אין מילה אחרת, ואחת מהן באה אחר כך ואמרה – ישבתי במעגל עם טייס ושופט והם שאלו אותי מה אני חושבת.

סוף סוף יש מישהו ש- - -

אז דברים כאלה שקורים, ההעצמה שקורית שם, החיבורים שקורים שם, ההסתכלות בעיניים, הצעירים והמבוגרים. הצעירים לומדים במסע כזה משותף, שהמבוגרים הם לא רק טרח מזמן בר כוכבא שדי, לא רוצים לשמוע, אלא יש להם דברים מעניינים כי למשל דיברנו באחת הפעמים על הנושא של מעברות, זה היה ב-60 שנה למדינה, על תקופת המעברות. ישב עם הצעירים עזריאל, שהוא היה ילד מעברות וסיפר להם מעצמו ואחר כך באו חברה ואמרו לנו – כשלמדנו אז בבית ספר, זה עבר ככה. אבל עזריאל סיפר לנו איך הוא, ממה הוא הגיע וזה היה נורא מעניין. וגם המבוגרים - - -

אני ילד מעברות.

אז בפעם הבאה תבוא אתה ותספר לנו. וגם המבוגרים שומעים את הצעירים ורואים שהצעירים זה לא רק "כאילו" ו"סתם" ו"זה" ו"כזה כאילו", אלא יש להם מה להגיד וצריך לשמוע אותם ויש להם רעיונות ויש להם יוזמות והם נהדרים.

תודה רבה. אין ספק ששוב, זה חוזר על אותו ציר אחד – להיפגש, לדבר, לקלף.

להסתכל בעיניים.

לפרק מחיצות, לנסות להבין למה ואיך השני, מאיפה זה בא לו, גם אם לא מסכימים. וצריך לכבד.

חברת הכנסת לשעבר, וכפי שאמרתי בהווה בקרוב, שולי מועלם, בבקשה.

וואו, זה ממש מרגש, תודה. תודה ליושב ראש הוועדה, חברי, חבר הכנסת יעקב מרגי. זה דבר כל כך משמעותי מבחינתנו, התפיסה הזאת שאומרת שאנחנו מנסים לקדם את החיים שלנו - גם האישיים וגם הכלליים – מכל דבר שקורה לנו.

אני רוצה להתחבר מאד מאד גם לבת גלים וגם לרעיה, ולהעיר רק דרך ביטוי אחד, את מה שאנחנו שומעים פה ואת מה שאנשים עושים, ובעיני, אתה ואני יודעים, יש משמעות מאד מאד גדולה לזה שיושבים כאן ואתה אומר הנושא הזה הוא בשדרה המרכזית של ועדת החינוך של כנסת ישראל, של מדינת ישראל, של משרד החינוך, של תנועות שעוסקות בזה ביום יום ושל נוער ומבוגרים וצעירים וכולנו.

הבעל שם טוב הקדוש שטובע את האמירה שבזכירה סוד הגאולה ומבחינתי, הזכירה הזאת, של אירוע כל כך מחונן בציבוריות שלנו, ביהדות שלנו, בישראליות שלנו, באנושיות שלנו. אני לא חושבת שהיה אדם אחד בעולם שלא התחבר לרצון האמיתי ב-18 ימי החיפוש אחרי הנערים, למצוא אותם בחיים, לרצות לראות את הטוב שיקרה מהדבר הזה.

ואומר הבעל שם טוב, בתוך האירוע המחונן הזה, תזכרו. אבל הזכירה הזאת לא יכולה להישאר רק במה שהיה לפני שנה, אלא איך אנחנו לוקחים את זה ומתקדמים עם החיים שלנו, עם החיים של כל מי שיושב כאן ודרך כל אחד שיושב כאן, שיש לו מאחוריו גייסות רבות שהוא משפיע עליהן, אני חושבת שהבחירה הזאת לקחת את העוצמה ליום אחדות, שהוא עכשיו יהיה יום קבוע בלוח השנה היהודי, בלוח השנה הישראלי – הוא הדרך אל הגאולה.

כי הזיכרון הזה, של הנערים, של אבי, של הנופלים ומצד שני של אירועים טובים שקורים לנו, הזיכרון הזה, כשאנחנו לוקחים אותו ואומרים אנחנו לוקחים אותו מדרגה נוספת, זו בעצם הדרך אל הגאולה. ואני מרגישה שהמפגשים האלה ביום האחדות, בזה שאני זוכה לאחוז בשולי הזוג המופלא הזה כבר 18 שנים וללכת איתם באמת מהיום הראשון של המסע הראשון שהתחיל ממשפחה, וזוכה בשנה האחרונה להכיר את המשפחות של הנערים ופשוט ללמוד מהם כל פעם שאנחנו רק נפגשים, איך בעצם לוקחים משהו שהוא כאילו לגמרי אישי ואומרים אני לא נשאר במקום הזה, כי הרבה מאד אנשים רואים בזה משהו שלהם, אז בואו נתקדם עם זה ובעזרת השם, אני בטוחה שתיקח את הדבר הזה קדימה בוועדה שלך.

תודה רבה. את זה נראה בדקות הקרובות, בדברי הסיכום. אין ספק שיום כזה צריך להיות מלא תוכן. זה לא רק אזכור וסמליות. תוכן, עשייה בכל הרמות ובכל הענפים. איך אומרים, לא יהיה בית שלא ידברו אחדות ביום האחדות, כי אם לא, לא עשינו. צריך בשנים הראשונות להיות משיל, כדי שזה יהיה חלק, כמו טבעת, שעם הזמן לא מרגישים אותה על האצבע, כך זה יהיה חלק מאיתנו. ושוב, לא בגלל שזה נעים, אלא כי זה הכרח. זה מחויב המציאות.

הזכרנו את צוק איתן. אני אומר לכם, רבותי, לגבי הימים שאחרי החטיפה – אני גר במושב בדרום. אני לא אשכח את אותה שבת שצה"ל קיבל החלטה להוציא אותם מנקודות האיסוף ולרענן את הכוחות, ואני אומר את זה במושגים אחרים – תסלחו לי, חילק לנו את החיילים. והנה הגיעה קבוצה של חיילים למושב, מאובקים, מה זה, אפשר היה לגרד שכבות של אבק. ושוב סליחה על הביטוי, מיוזעים, שבימים כתיקונם היית בורח כמה מטרים מהם, ואיך חיכית להריח את ריח הזיעה הזאת, ואת האבק, ולא היה איכפת לך שנכנסים אליך הביתה עכשיו, לפני שבת וכל הבית הופך להיות אבק וכלי נשק.

ופרצו סכסוכים, קיבלת פגיעות אישיות – למה אתה קיבלת 4 ואני קיבלתי אחד? זה הסוג. אז לכן זה מה שאני מאחל לנו. את כל הסיפור הזה סיפרתי כדי שנבין שעדיף שנריב באמת על כך שלא אפשרו לנו לעשות יותר למען האחדות. ממש פרצו ויכוחים בין החברים במושב – למה הם לא שלחו אלי? ולמה אני קיבלתי רק חייל אחד ואצלך ישבו ארבעה חיילים? ולא הסתכלו מי ומה.

ובשולחן שבת ישבו אצלך גם המתנחל וגם הקיבוצניק וגם איש השכונות, וכל אחד מעולם אחר. היה גם בן מיעוטים אחד איתנו, וזו הרגשה כזו, שכשנגמרה שבת הלכנו התושבים, פנינו למפקד אמרנו לו תקשיב, ממילא אין להם תכנית למחר, תשאיר לנו אותם שיתרעננו עוד, שינוחו עוד, שיצברו כוחות. תשמע, הוא משיב, אני לא יכול, הם צריכים להיות בכוננות. אמרנו – אתה צריך אותם ביום שני? תשאיר אותם עוד לילה אחד. תן את הלילה.

מאיפה זה בא? רבותי, זה חבוי בכולנו. אנחנו צריכים לנער את האבק, כמו שאמרתי. כופין אותו בכאפה עד שאומר רוצה אני. זה מוטבע בנו, התכונה הזאת. רבותי, פשוט צריך לקלף את השגרה, לקלף את הדעות הקדומות, לקלף את האגו וזה אפשרי וזה בידינו.

חברת הכנסת ענת ברקו, בקצרה, כי אני רוצה לאפשר גם למשרד החינוך ולסכם.

אני מאד מתחברת לדברים שאמרת, כבוד יושב הראש, כי שירתי הרבה מאד שנים בצבא, ואני זוכרת שאחד הדברים, התחושה הכי חשובה הייתה שיש איזו שהיא אחדות והורים קולקטיבים, אחים קולקטיבים, שכולנו עם אחד.

לצערי הרב, בימי השגרה שאנחנו חווים, אפילו היום עם ההסכם שנחתם עם איראן, אז במקום שכולנו נתייצב כעם אחד ונגיד – זה רע למדינת ישראל, זה רע לעולם – יש אופוזיציה ויש קואליציה. צריך לדעת להעלות את עצמנו מעבר לויכוחים הפוליטיים, ללכת עם התחושה שהייתה באותו רגע, ואני אומר שבאותה תקופה פשוט באתי מהצד של לפרק את החמאס, אבל אני זוכרת את התחושה שמצד אחד מדברים על החמאס ומצד שני אנחנו נוסעים לבקר את הילדה באוגדת עזה, כשהיא שירתה שם, כי אף אחד בעצם לא יכול היה לצאת הביתה ויש את החוויה של ירי על הילדים שלנו ועל הבתים שלנו ועל המשקים שלנו.

אני חושבת שהתחושה הזאת, זה משהו שצריך ללמוד איך אנחנו יכולים, מהשבר הזה לנצור את הרגע, לקחת את הדברים הטובים שקרו ולתרגם אותם לעשייה, כפי שציינתם. למה לעשייה? כי לאנשים יש נטייה לשכוח וזה פוגע בכולנו, שאז השכחה הזאת גורמת לנו לא להעריך מספיק את גדלות הרגע, את האצילות של המשפחות, את הילדים האלה שבסך הכל רצו לחזור הביתה בשלום, והזיכרון שלהם הוא הזיכרון של כולנו, שסביבו אנחנו צריכים להתאחד ולהיאבק על זכותנו לחיות במקום הזה בשלום ובביטחון.

תודה.

משרד החינוך, בבקשה.

שלום לכולם, שמי שושי שפיגל, ואני מפקחת ארצית לחינוך חברתי קהילתי, מינהל חברה ונוער וחמ"ד. לצידי יושבת שותפתי ליעד – דניאלה פרידמן, שגם היא תאמר ותגיד כמה דברים.

אני הייתי רפרנטית מטעם משרד החינוך, מטעם מינהל חברה ונוער על כלל הפעילות שקשורה ליום האחדות וחשוב לי לתאר כמה דברים. אבל לפני כן, נאמר על זה שאנחנו מדברים על יום האחדות, אבל אנחנו מדברים על הוויה שלמה של חיים של אחדות ומשהו שאנחנו פועלים אליו בהרבה הרבה מסגרות חינוכיות, גם בחינוך הפורמאלי וגם בחינוך הבלתי פורמאלי ועוד מעט נרחיב ונאמר, כי חשוב לנו שהדברים ייאמרו, כי מתוך הידיעה, תהיה התחברות.

היוזמה של יום האחדות, הדבר המיוחד בה והחוזק הפנימי הכי גדול שלה היה שבעצם היה פה שיתוף פעולה בין המגזרים השונים. פעולה בין מגזרית שגם לוקחת את המגזר הציבורי – אנחנו כמשרד החינוך וגם גשר והפרס והמשפחות ומועצת התלמידים הארצית. הייתה פה איזו שהיא התחברות שהיא לא מובנת מאליה, של רצון להתחבר, שהוא מעל טריטוריות ומקומות, של באמת להתחבר לדבר הגדול.

תודה על חוויה מקסימה שהיינו שותפים אליה, גם של אילן ודניאל מגשר וענת, ובת גלים ונציגי המשפחות והמשפחות היקרות שקיבלו את ההתייחסות באותו היום, ונציגי ועדת הפרס. ויושב פה גם קובי, ככה בשקט, שעשינו ביחד דברים גדולים ביום הזה.

חשוב לי לציין קודם כל דבר גדול ומערך גדול שנעשה על ידי המשרד, וזה הנושא של חוזר מנכ"ל. תראו, על השולחן של משרד החינוך כל יום וכל לילה יש בקשה ליוזמות חינוכיות כאלה ואחרות. והיכולת שלנו, בזמן מאד מאד מצומצם, תוך שלושה חודשים, להוציא חוזר מנכ"ל מסודר, שקורה למערכת החינוך כולה לשתף פעולה.

בתי הספר העל יסודיים, מועצות התלמידים והנוער, יחידות הנוער ברשויות המקומיות, מתנ"סים, תנועות נוער, מכינות קדם צבאיות, מתנדבי שנת שירות ופעולות אמיתיות משותפות בתוך בתי הספר – זה הדבר שבעצם יצר את הדבר הגדול ואת הפסיפס השלם.

לצורך היום הזה בנינו ערכה חינוכית מקסימה, נגישה, נעימה, שבאמת תאפשר לכל מחנך ומחנכת בכיתה לפתוח את הנושא הזה, לדבר את הנושא הזה. הייתה עשייה חברתית באמת באמת ממעלה ראשונה, על ידי רכזי החינוך החברתי בבתי הספר ומלווה מועצות התלמידים, על מנת להנכיח את היום הזה וכמובן על ידי המנהלים.

עוד דוגמא ליוזמה מאד מאד יפה, שהובילו גם במינהל החינוך הדתי, נוער הקהל. 88 בתי ספר חילקו 200,000 שוקולדים אחר הצהריים, ברחובות הערים השונות והייתה עשייה מאד מאד מרוממת ומחוברת.

יום האחדות הוא נקודה בזמן. הוא נקודה בלוח השנה היהודי והכלל ישראלי. הוא מזמן לנו שיח - - -

את יכולה להגיד מה התאריך הלועזי שהיה, לאלה שלא כל כך שולטים?

3 ביוני.

3 ביוני, זה היה התאריך הלועזי. התאריך העברי היה ט"ז בסיוון. אני יכולה לספר לכם על עוד פעולה מאד משמעותית שהייתה אחר הצהריים במחלקות הנוער, מעגלי מפגשים בין נוער ממלכתי לנוער ממלכתי דתי. דבר מאד מאד מיוחד ביום הזה, שבהתחלה חששנו, היה חשש גדול האם באמת היום הזה יישאר רק במקום הישראלי, אלא באמת יתחבר גם למגזרים, גם למגזר הערבי. יושב פה ערן, הייתה פעולה מקסימה, משותפת עם מתחברים והיה אירוע מאד מאד מרשים גם בקלנסווה וגם בטמרה. הייתה גם עשייה בבתי הספר הערבים סביב העניין הזה, עם כל הרגישות וכל האתגר. אז זהו, אז אנחנו היינו שם והתחברנו עם הצוות המופלא הזה.

על מה שאנחנו עושים לאורך כל השנה עם מסגרות הפעולה המשותפות, אני מבקשת שדנה תרחיב, כי זה שיח מאד מאד חשוב.

בקצרה, אם יש לך להוסיף.

אני רק רוצה להרחיב טיפה את היריעה ואת הראייה ולומר שלמעשה משרד החינוך השיק בשנה האחרונה תכנית שנקראת מסובלנות למניעת גזענות וחיים משותפים, תכנית שיש בה שלוש רגליים - שתיים מהן עוסקות בעצם בכל מה שקשור לתחומי התוכן והעיסוק בנושא של התמודדות עם גזענות, מניעת דעות קדומות וסטריאוטיפים, גם ברמת השיח הכיתתי.

אחת הרגליים הללו היא ימי הלוח האזרחיים, ששם אנחנו מציינים ביום הסובלנות הבינלאומי, ביום זכויות האדם, ביום המאבק הבינלאומי בגזענות, את כל ההקשרים שקשורים לנושא הזה, אליהם כמובן מצטרפים יום רבין והשנה גם הצטרף יום האחדות.

רגל נוספת, חשובה בתוך התכנית הזאת, היא כל מה שקשור לנושא של הפגשה, או מה שאנחנו קוראים חיים משותפים בחברה הישראלית. אי אפשר רק לדבר על, אי אפשר באמת רק לעשות יום אחד את הדברים. אם רוצים שתהיה איזו שהיא השפעה ואיזה שהוא שינוי, אז באמת צריך ליצור את ההפגשה לכל אורך הדרך.

העבודה היא לא רק עם התלמידים. התלמידים הם נקודת הקצה, הם גם שותפים טובים בדברים שנעשים לאורך השנה, אבל מבחינתנו אם רוצים ליצור באמת שינוי במערכת החינוך על כל גווניה, אז חובה לעבוד גם עם מנהלים, גם עם מפקחים, גם - - -

אנחנו לא נשאיר שום שכבה בחברה הישראלית, אפילו מקומות עבודה וככל מה שהלב ודמיונכם הולכים – שם אנחנו נהיה. אנחנו רוצים לצקת תוכן ולגרום לכך שלא תהיה פינה שלא ידברו אחדות באותו יום. תודה רבה.

חברת הכנסת מירב בן ארי, לפני הסיכום, בבקשה.

קודם כל תודה, כבוד יושב הראש, על המפגש החשוב הזה. אני עוד דקה אלך, כי יש לי ועדת ביקורת שהתחילה לפני שתי דקות, אבל אני לא בן אדם שמדבר וגם פגשתי את בת גלים באירוע שהיה ברעננה ואמרתי שאם צריך אני אעזור תמיד, אני גם חברה בוועדה הזו.

שמעתי את ההתייחסות של משרד החינוך, שזה יצא גם לחינוך הבלתי פורמאלי ולתנועות הנוער ולש"שנים, שבעיני, אם אנחנו כוועדת חינוך יוצאים מכאן, אז אנחנו הרי ועדת החינוך, התרבות והספורט, אז נראה לי שחוץ מהחינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי שכבר הוזכרו כאן, ואני נציגת החינוך הבלתי פורמאלי - הוא חשוב לי – בואו בכלל נרחיב את היריעה גם מההשפעה שלנו ככנסת, גם על מוסדות התרבות והספורט, שגם הם בעיני חייבים לציין את זה.

זה גם באמת רלבנטי, כי בסופו של דבר זה משהו שהוא חוצה מגזרים ופריפריה, מרכז הארץ, זה לא משנה. אני חושבת שכוועדת חינוך אנחנו צריכים לקחת אלינו את כל הנושאים האלה, ולתת לזה לא רק המלצה, אלא באמת לעשות.

הייתי גם שמחה אם היינו עושים אפילו איזה שהוא רעיון נוסף שבחודש יוני, ובגלל זה גם שאלתי את התאריך, אבל אחרי התאריך העברי, לעשות איזה follow up ולראות מה נעשה לטובת יום האחדות, כדי לראות שאנחנו לא רק מדברים, אלא באמת בפועל עושים גם דברים ומציינים, כדי לעודד את זה מכאן.

אני חייב לסכם, השעון מאיץ בי, אפילו שולט בי. בבקשה יונס, משפט.

אני אתייחס לנקודה אחת. זה היה לא רק רצח של שלושת הנערים היהודים, זה היה רצח של ארבעה אנשים ויש להתייחס לזה במלוא כובד הראש.

נכון.

זה טרור מצד אחד וטרור מצד שני, ואם לא נתייחס - - -

הערתך נשמעה. אין ספק שרצח הנער אבו חדיר זכה לגינויים בחברה הישראלית מכל קצוות הקשת ואני שמח שהרוצחים נתפסו. אני חושב שזה מעשה שגרם נזק חמור לחברה שלנו ואני שמח שהחברה הישראלית הקיאה והוקיעה את הרוצחים ואת המעשים שדומים להם ואני מקווה שכולם יידעו להוקיע מעשים נתבעים, ככל שיהיו. נקווה שלא יהיו.

הצטרף אלינו אבי פרנקל, אתה רוצה לומר משהו?

לא.

אז אני מקריא את הסיכום, ברשותכם.

כפי שעלה מהדיון, זה צורך וכורח וכולנו רוצים להניע את התהליך.

הוועדה מודה למשפחות היקרות, לעמותת גשר, לפרס ירושלים לאחדות ולכל אלה שפועלים באחדות ולמען האחדות, על היוזמות החשובות.

הוועדה קוראת למשרד החינוך להקצות יום אחד שיהיה ביום הרצח של הנערים שהוא ט"ו בסיוון, יום שיהיה כולו, כל מערכת החינוך, על כל גווניה והגילאים בה, יום אחדות ולצקת תוכן ליום הזה.

הוועדה תפנה לשרת התרבות, כדי להביא למצב של חקיקה וכדי להטיל על הוועדה לסמלים ולטקסים להכין תכנית ולצקת תוכן ליום האחדות, לקראת הכרה של יום זה כיום לאומי, שייקבע בלוח השנה הישראלי.

אני מודה לכולם. הוועדה תמשיך לעקוב אחרי ההתפתחות.

תודה רבה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 11:10.