הכנסת העשרים

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 15

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, י"ט בתמוז התשע"ה (06 ביולי 2015), שעה 10:00

הצגת תוכניות המגזר השלישי בתחומי החינוך והתעסוקה ליוצאי אתיופיה, במטרה להגביר שיתוף פעולה עם משרדי הממשלה

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

סופה לנדבר

יפית בר - מנהלת תחום תעסוקה דיור ושיכון, המשרד לאזרחים ותיקים

רויטל דותן - ממונה על ארגון הלימודים באגף קליטת תלמיד, משרד החינוך

מיכל עוז ארי - ממונה תוכניות ושותופית בן מגזריות, משרד החינוך

מיכל פינק - סמנכ"ל אגף בכיר אסטרטגיה ותכנון מדיניות, משרד הכלכלה

שרי פייר - מנהלת תחום בכירה לחינוך, משרד העלייה והקליטה

קלאודיה כץ - מנהלת אגף תעסוקה, משרד העלייה והקליטה

דוד יאסו - מנהל אגף א קליטת עולי אתיופיה, משרד העלייה והקליטה

מיכל ביאז - מרכזת תמיכות, אגף בכיר לקליטה בקהילה, משרד העלייה והקליטה

קרן בן נתן קרוגר - סא"ל, ראש אגף תכנון ומחקר, אגף כוח-אדם, צה"ל

מספין אלמיהו - ממונה על קליטת עולי אתיופיה ברשות, עיריית ירושלים

רוני אקלה - מנכ"ל, הפרויקט הלאומי לקהילה האתיופית בישראל

שושנה בן-דור - מנכ"ל, ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה

יהונתן דוד - קרן דויד

שלמה בריהון - קרן דויד

סלומון שלמה אקלה - מנכ"ל, מרכז ליהדות אתיופיה - "בהלצ'ין"

חגית חובב - יועצת, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

דוד מהרט - מנהל, מרכז היגוי של עולי אתיופיה

דן פוטרמן - מנכ"ל המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך

עינת אוריון - מנהלת תוכנית המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך

מנברו שמעון - ראש צוות פיתוח קהילה - המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך

שרה מאיר - יועץ, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

דנה בן אור רוטמן - מנהלת תחום ילדים-היווט

מירית פרנקל - מנהלת פדגוגית בתכנית קדם עתידים

נעמי צימרמן - מנהלת פיתוח משאבים, האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

וונדה אקלה - מנכ"ל, נציגי ארגונים של קהילת יוצאי אתיופיה בפרוייקט הלאומי האתיופי

מרב אלקן - מנהלת המחלקה לתכניות ופרויקטים, רשת אורט

מרב פינק - מנהלת תכנית הפרויקט הלאומי באורט, רשת אורט

תזטה גרמאי - רכזת התכנית באוניברסיטת בר אילן-מכון פוירישטיין

ענת כגן - רכזת תחום חינוך-מכון פוירשטיין

זהר נתן - פעיל "אם תרצו"

שירלי פרנק - פעילה "אם תרצו"

ממו שבבאו - נציג, ארגוני עולים מאתיופיה

תקלה מקנן - מרצה - מרכז האקדמי רופין, המרכז האקדמי רופין

טזתה גרמאי - מכון פוירשטיין

עזריה אביהו - קייס באשקלון

צח בן יהודה - מרכז המחקר והמידע, הכנסת

מיכל אברה סמואל – מנכ"לית עמותת פידל לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה

גרמאו מהרי - מוזמנים שונים

דנה גורדון שושני

שלומית כהן

הצגת תוכניות המגזר השלישי בתחומי החינוך והתעסוקה ליוצאי אתיופיה, במטרה להגביר שיתוף פעולה עם משרדי הממשלה

בוקר טוב לכל המשתתפים והצופים בערוך הכנסת. אני פותח את הדיון בנושא הצגת תוכניות המגזר השלישי בתחומי החינוך, התעסוקה וגם תחומים אחרים אם יש, בנושא שילובם וקליטתם של יוצאי אתיופיה, במטרה להגביר את שיתוף הפעולה. ההצגה תעזור לנו להבין ולדעת את התוכניות הקיימות בשטח, ואז גם לראות את מידת שיתוף הפעולה בין משרדי הממשלה לבין המגזר השלישי.

אנחנו יודעים שבמגזר השלישי יש תוכניות ראויות, שמקדמות את ענייני הקהילה. לכן חשוב מאוד להציג אותן פה, ומשרדי הממשלה גם יכירו ויבינו. בדרך זה אפשר יהיה ליצור ולהגביר ולשפר את שיתוף הפעולה.

בהזדמנות הזאת אני רוצה להודות למשרד החינוך, שקיבלו את בקשתנו לדחות בשנה את מכרז מרכז ההיגוי לשנה.

אני רוצה שכל ארגון או עמותה יציג את שמו, את ארגונו, מה הוא עושה בארגון, מה היקף הפעילות שלו, הן מבחינת התקציב השנתי שלו והן מבחינת מספר העובדים שבתוכו. זה חשוב לנו מאוד כדי לקבל תמונה כללית של הארגון. אני מבקש שכל ארגון יעשה את זה בתמצית, כי בשעה 11:55 אנחנו צריכים לסיים את הדיון. לכן אני מבקש שכל ארגון ידבר שלוש דקות, בתמצית. אנחנו רוצים לשמוע גם את דעת משרדי הממשלה.

נתחיל בפרויקט הלאומי לעולי אתיופיה. המנכ"ל רוני אקלה יציג לנו מה הוא עושה.

בוקר טוב לכולם. תודה ליושב-ראש. הפרויקט הלאומי הוא מיזם משותף לממשלת ישראל, לעם היהודי, שהוקם בשנת 2001, על-פי החלטת ממשלה. בתחילת הדרך הוחלט להתמקד בשלושה תחומים עיקריים: בנושא של סיוע לימודי, הפעלת מרכז נוער והעצמת הקהילה.

מאז אנחנו מפעילים את שלוש התוכניות על-פי תקציב, בשיתוף פעולה מלא עם שלושה משרדי ממשלה, משרד האוצר, משרד הקליטה ומשרד החינוך. השותפים העיקריים שלנו הם הג'וינט, הסוכנות וקרן היסוד, נציגות הפדרציות היהודיות ונציגות הקהילה האתיופית. אלו האנשים שמקבלים את ההחלטות, וההחלטות מתקבלות בפרויקט עצמו. הוגדר לנו שאנחנו צריכים להתמקד בסיוע לגילאי 18-13. כשאנחנו עושים מיפוי כללי של הקהילה האתיופית, היא קהילה מאוד קטנה. יש כיום 136,000 בני הקהילה, מתוכם בגילאים של 5-0 יש 14,304. בגילאים 12-6 יש לנו כ-17,600. בגילאים 18-13, וזה התחום העיקרי של הפרויקט הלאומי, יש לנו 18,832. הפרויקט הלאומי נוגע אך ורק במספר מצומצם מאוד, שהוא שליש מהמספר הזה. כיום נמצאים במסגרת הסיוע שאנחנו נותנים 4,122 ילדים שמקבלים סיוע לימודי. בנוסף יש לנו הפעלת מרכז נוער. יש לנו 17 מרכזי נוער ב-16 יישובים, ושם נהנים מהשעה 16:00 עד 22:00 כ-1,500 בני נוער. מרכזי הנוער הוקמו אחרי שלמדנו מה שקרה בתחנה המרכזית בתל-אביב, שרוב הילדים הגיעו מכל מיני מסגרות, גם מפנימיות וגם מיישובים, התרכזו בתחנה המרכזית וכתוצאה מכך עברו על החוק. כדי לצמצם את העבירות על החוק אמרנו שבמקום להמתין בתחנה מרכזית אנחנו יכולים לתת את המענה ביישובי קבע, לפתוח להם מרכזי נוער ובמרכזים האלה לתת להם העצמה אישית. אחרי שהם מסיימים את הלימודים הם מגיעים לשם בין השעות 16:00 ל-22:00. את המשך הטיפול שאנחנו נותנים במרכזי נוער, הגופים המפעילים שלנו יציגו בהמשך.

דבר נוסף, הפרויקט הלאומי לא עוזר לילדים בחוק חינוך חובה. אחד מהדברים שאנחנו מקפידים עליהם, אנחנו לא מתמקדים בילדים שנמצאים בחוק חינוך חובה, שזאת מחויבותה של מדינת ישראל לתת את המענה הזה. הפעילות מתמקדת אחרי שהילדים מסיימים את הלימודים שלהם ולפני שהולכים הביתה. אז אנחנו נכנסים לתמונה ונותנים את המענה של סיוע לימודי בתוספת הזנה, וזה משמעותי מאוד. אני גם שמח שבעקבות המחקר שמלווה אותנו מאז ההקמה שלנו עד היום, אנחנו צמצמנו את הפער הלימודי והגענו לקו המשווה של השגת תעודת בגרות. כשאנחנו מדברים על הקהילה, הרבה פעמים אני שומע מהקהילה שלי על הפרויקט הלאומי: אם הוא מקבל סיוע מהפדרציות והעם היהודי וממשלת ישראל, איך יכול להיות שיש ילדים שלא מקבלים טיפול? נכון, הם צודקים. אני יכול לתת דין וחשבון רק ל-4,000 ילדים, ו-14,000 ילדים שנמצאים במסגרות אחרות, אני לא אחראי לזה. זה לא בגלל שאנחנו לא אנשי מקצוע ולא יכולים לתת את המענה, אלא הבעיה שלנו היא חוסר משאבים. יש לנו גם גופים מפעילים מצוינים שעובדים עבורנו, שמפעילים את התוכניות, כמו "אורט", כמו חברת המתנ"סים. הגופים האלה, שהעבודה שלהם היא עבודה מבורכת, עושים עבודה מאוד משמעותית ומשנה תמונה. מה שאנחנו עושים זה יחד אתם. אנחנו יושבים כל פעם ובודקים את עצמנו איפה הבעיות, ואם יש בעיות אנחנו פותרים אותן מיידית. זה לא נדחה לשנה או לשנתיים, אלא הפתרונות הם מיידיים. כתוצאה מכך יש תוצאות.

בנוסף לפעילות של סיוע לימודי יש מרכזי נוער. הגופים המפעילים שלנו, שמפעילים את התוכנית, כמו "פידל", "חיות" ו"דרור בית החינוך", ובזמנו גם מתנ"ס מקומי בגדרה. היו גם עמותות נוספות שפעלו, והיום לצערי הרב הן לא פועלות יחד אתנו. אבל הן גם עושות עבודה קשה מאוד ומתמודדים עם משאבים מאוד מצומצמים. אבל במינימום תקציב יש מקסימום תוצאה. ואני שמח מאוד להגיד שאם הייתה לנו יכולת משאבית, יכולנו לתת את המענה לכל בני הנוער שמממשלת ישראל והעם היהודי החליט עליהם.

הדבר האחרון, כאשר נכנסתי לתפקיד בשנת 2011 עשיתי מיפוי כללי של כל התוכניות של מה שקורה בקרב הקהילה האתיופית, והצגתי את זה לממשלת ישראל וגם לפדרציות היהודיות ולגופים שפועלים בקרב הקהילה. באותה תקופה גם הדוח הועבר למבקר המדינה, ואני שמח שגם מבקר המדינה הצביע על ליקויים שהתגלו באותו זמן, בשנת 2013. הבעיה העיקרית בקרב הקהילה האתיופית היא לא הגופים המפעילים או אנשי מקצוע או משאבים. יש בעיה שאין גוף מתכלל אחד. כתוצאה מכך כל אחד שעושה עבודה בקרב הקהילה האתיופית, בקרב הקהילה שלנו, אומר שהוא הצליח. אבל הרבה פעמים כשאנחנו בודקים בכמה אנשים מדובר, אנחנו מוצאים מספר מאוד מצומצם של אנשים באותן התוכניות שהם מדברים עליהן. היו אין-ספור דיונים בנושא, וחשוב שיהיו דיונים אבל לדיונים צריך להיות גם סוף. צריך להציב משאבים, צריך לשים את המקצועיות וגם את ההערכה והמדידה במקביל, כל אחד במה שהוא עושה, כדי שנוכל לראות האם זה מקדם או לא מקדם. מה שלא מקדם צריך לסגור, ומה שמקדם צריך לפתח וצריך לעשות אותו. זה מה שחסר לנו היום. לכן אני מקווה שבהובלה שלך, באחריות שלך, אנחנו נגיע לתוצאות הרבה יותר טובות. תודה רבה.

תודה רבה. זה מה שאנחנו התחלנו לעשות.

נשמע עכשיו את דן פוטרמן, מנכ"ל המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך.

תודה ליושב-ראש, חבר הכנסת אברהם נגוסה. המרכז הישראלי לחדשנות בחינוך הוא שותפות בין עמותות "פידל", קרן "מוריה" ואוניברסיטת קולומביה, המכללה למורים בניו-יורק. אנחנו אחראים על תוכנית הוליסטית להעלות הישגים בבתי-ספר יסודיים. יש לנו ריכוז של תלמידים יוצאי אתיופיה. זאת לא תוכנית העשרה, זאת תוכנית תפנית פדגוגית שמשנה את הליבה של יום הלימודים. ראינו לנכון לבנות תוכנית על מנת לספק מענה לצרכים הספציפיים של התלמידים יוצאי אתיופיה, וגם לצרכים של הוריהם. אז אנחנו מחזקים את הציר בין בית-הספר לבין הבית, ואנחנו רואים שהשילוב של תוספת של תפקיד חדש שמלמדת אוריינות, להשקיע במורים, בצוות של כל בית-ספר שמשתתף, במגשרים, ברכזי הורים אצלנו מהעדה. זה שילוב מנצח. כמובן יש גם ליווי למנהלים ולמנהלות אצלנו.

התוכנית כבר הוכיחה את עצמה. יש לנו הישגים שעולים באופן עקבי משנה לשנה, וחשוב יותר, התלמידים מצליחים לשמר את ההישגים שלהם. מנהלים מדווחים לנו שיש פחות הפניות לחינוך מיוחד, ירידה משמעותית, וגם יותר ויותר תלמידים מהעדה מתקבלים לחטיבות ביניים, אליטות בערים שלהם.

בתשע"ו יהיו 24 בתי-ספר שישתתפו בתוכנית, ונגיע ל-6,000 תלמידים. שליש מהם תלמידים מהעדה. התוכנית מתמקדת בשפה העברית, שזו גם מטרת-על של בית-ספר יסודי בכלל, וגם הצורך הבולט של הילדים מהעדה, שאנחנו רואים לא מעט מהם ילדים של שפה שנייה.

אציין שהמפקחת הארצית להוראת שפה, אתי בוקשפיין, שפרשה מהמשרד בינואר, היא המנהלת הפדגוגית החדשה שלנו. שאלו אותה למה היא באה אלינו אחרי שהיא הייתה אחראית על אלפי בתי-ספר, והיא אמרה שזאת התוכנית הטובה ביותר שהיא ראתה בשטח בכל השנים.

אנחנו אף פעם לא מבדלים את הילדים. אין בידול אצלנו בתוכנית. הילדים לא יודעים שהתוכנית שם משום שיש ריכוז של תלמידים מהעדה, הם חושבים שזה רק אורח חיים של בית-הספר. זאת אומרת שאנחנו לא מחזקים את הסטיגמה שהילדים לא שווים בין שווים. זה בשותפות מלאה עם משרד החינוך. המשרד משקיע בתוכנית. המשרד תורם תקן נוסף לכל בית-ספר, שזאת באמת השקעה מאסיבית בתוכנית, ומבין שחייבים להשקיע במורים אם רוצים לעשות שינוי בשטח. חייבים לעשות אחרת וחייבים לפתח את הפיתוח המקצועי בבית-הספר. הכול כמובן בברכת המנכ"לית, מיכל כהן. אנחנו עובדים מול יהודית קדש, שאחראית על חינוך יסודי והאגף לקליטת תלמידים עולים. אנחנו עובדים עם מיה שריר שנים, ובכל רשות אנחנו גם עובדים בשותפות עם הרשות שמשקיעה גם בעליות של התוכנית.

היום היקף התקציב שלנו הוא בסביבות 15 מיליון שקלים לשנה. תורמים פרטיים תורמים בערך 55% של העליות האלה. המשרד נותן בערך רבע, והרשויות בסך הכול מכסות 20%. כמובן אם יכולנו לגייס יותר תקציבים מהממשל, יכולנו להגיע ל-60-50 בתי-ספר, להגיע לעוד אלפי תלמידים מהעדה. אני חושב שזאת התוכנית ביסודי אולי הכי מקיפה שיש היום.

אציג גם את מנברו שמעון, שהוא מנהל פיתוח קהילתי אצלנו, אחראי על כל התוכנית שלנו מול הקהילה ומול ההורים. אנחנו רואים ממש חשיבות מאוד גבוהה בזה. מנהלת התוכנית שלי היא עינת אוריון. שניהם בוגרי "מנדל". עינת באה אלינו אחרי 26 שנה במודיעין, ב-8200. נראה לכם שקף או שניים מהמצגת שלנו, אני יודע שהזמן מאוד מוגבל. אני מודה לכם על ההקשבה.

בוקר טוב. אני אמשיך מהמקום שבו המנכ"ל של העמותה הפסיק ואדבר קצת על האינדיקטורים שלנו להצלחה, בהתייחס לארבעת מרכיבי התוכנית. התוכנית היא תוכנית הוליסטית שמעוגנת במודיעין פדגוגי, ששם דגש על קריאה, אל כתיבה ועל דיבור. שלושה היבטים של השפה, שיש להם קשר הדוק לפיתוח החשיבה, ואנחנו גם אומרים לפיתוח המחשבה על שוויון הזדמנויות ועל אפשרויות לעתיד.

אנחנו בראש ובראשונה מדברים על הישגים. מיד אראה כמה מהם. המטרה שלנו בהישגים היא לקדם אותם באופן כללי, וגם לצמצם את הפערים בהישגים בקרב תלמידים יוצאי אתיופיה. אנחנו פועלים לצמצום מספר התלמידים הלא קוראים, או אלה שאינם קוראים ברמה המצופה. אנחנו טוענים שקריאה היא מפתח להצלחה בכל תחומי הלימוד, ובוודאי בכל מגרש אפשרי בחיים. אנחנו מדברים על לימודים בתיכון, על השכלה גבוהה, על צבא, על תעסוקה.

אנחנו רואים עלייה בשיעור השתתפות של הורים בפעילויות בית-ספריות. אנחנו לפעמים מתחילים עם 20%-15% השתתפות של הורים בכלל בפעילויות, מגיעים לרמות גבוהות מאוד של 80% ו-90%, בדגש על פעילויות סביב נושא האוריינות, קריאה משותפת, חגיגות כתיבה וכו'.

אנחנו פועלים לקיום אורח חיים אורייני בבית-הספר ובבית, גם בשעות הבוקר, גם בשעות אחר הצהריים. אחד המדדים הרכים שאנחנו מאוד גאים בהם הוא שהילדים מתחילים לקבל ספרים כמתנה ליום הולדת, שזה דבר שלא קיים לפני שנחשפים לעולם הספר, והפוטנציאל של זה הוא אדיר. אנחנו רואים שיפור באקלים הלמידה הבית-ספרי. זה מדד שמקבל ביטוי גם במבחני המיצב. שינוי בעמדות של צוות מורים ומנהלי בתי-ספר באשר לתחושת המסוגלות, לאמונה בתלמידים, ושיפור בדימוי העצמי, תחושת המסוגלות והמוטיבציה ברמת התלמיד. כל הדברים האלה הם מפתח לשוויון הזדמנויות ולהצלחה.

מתוך מה שאנחנו יודעים למפות בנושא הישגים, אני מבקשת להציג שני שקפים. השקף הראשון מדבר על מיפוי התלמידים בהישגים על-פי משימות הערכה של משרד החינוך, המבחנים שכל תלמידי ישראל נבחנים בהם פעמיים בשנה. אנחנו לא מקיימים מבחנים משלנו, הכול בתיאום מלא עם המחוזות. אפשר לראות כאן את ההתקדמות של התלמידים ביחס לוותק שלהם בתוכנית. תלמידים שמשתתפים שלוש שנים ומעלה בתוכנית. כפי שאמר המנכ"ל, התוכנית הזאת מתרחשת בכיתות במשך שעות הלימודים במערכת. אחרי שלוש שנים רואים עלייה ניכרת במספר התלמידים שנמצאים בטווחי ההישגים הגבוהים, מ-45% לכמעט 70% אחרי שלוש שנים. במקביל, כמובן, מבחינה מתמטית, אין הסבר אחר, מצטמצם מספר התלמידים שנמצאים בטווחים הנמוכים.

בדגש על תלמידים יוצאי אתיופיה, ברמות הקריאה הגבוהות ביותר, זאת אומרת הילדים שהם המצטיינים ברמות הקריאה, אנחנו פוגשים ייצוג יתר, ייצוג גבוה של ילדים ממוצא אתיופי ביחס לחבריהם. אם הזכרנו קודם שתלמידים ממוצא אתיופי הם בהיקף של כשליש מתלמידי התוכנית, מכיוון שאנחנו פועלים בתוך הסביבה המיידית ללא בידול, אז כאן אנחנו יכולים לראות שכמעט חצי מהתלמידים המצטיינים ברמות הקריאה הם תלמידים ממוצא אתיופי. ומה שאפשר לראות בחלק התחתון של השקף הוא שבתוך הקבוצה הזאת של המצטיינים, השיעור של התלמידים ממוצא אתיופי הוא גבוה כמעט פי שניים מתלמידים אחרים.

עד היום פעלנו בשלושה מחוזות. את שנת הלימודים הקודמת, שהסתיימה אך לפני שבוע, סיימנו עם 18 בתי-ספר, ופעלנו בתוכם עם כל התלמידים. אפשר לראות כאן, אבל אני לא אכנס לרזולוציה הזאת, את הפילוח בין המחוזות. בתשע"ה עבדנו עם קרוב ל-1,500 תלמידים, ובתשע"ו אנחנו נפתח עם התייחסות ונגיעה ישירה לקרוב ל-2,000 תלמידים יוצאי אתיופיה. זה מתוך פוטנציאל כללי בבתי-הספר לשנה הקרובה של 6,000 תלמידים. כשאנחנו מביטים קדימה, ומה שחשוב פה זה השורות התחתונות, אנחנו פילחנו בעזרת נתונים שקיבלנו מהאגף לקליטת תלמידים עולים, את הפוטנציאל על-פי מחוזות. בשנה הבאה נשלח רגל בפעם הראשונה למחוז דרום, ששם יש פוטנציאל מאוד גדול. בסך הכול אנחנו רואים את עצמנו בהיקף של 4-3 שנים, בהינתן המשך תמיכה ממשלתית בתוכנית ומודל המימון כפי שתיאר אותו דן, עם פוטנציאל מקסימאלי של קרוב ל-7,000 תלמידים יוצאי אתיופיה ואף למעלה מזה. תודה.

תודה רבה. מה שחשוב בתוכנית הזאת, שכולנו שואפים לכיוון של השתלבות. אז התוכנית היא בשילוב ולא בצורה של בידול, ולכן יישר כוח.

עכשיו נשמע ממיכל אברה סמואל, מנכ"לית עמותת "פידל" לחינוך ושילוב חברתי של יוצאי אתיופיה.

תודה רבה. אני מברכת על המפגש הזה. אני חושבת שזאת פעם ראשונה שבוועדות שאני משתתפת מביאים את המגזר השלישי להשמיע ולספר באופן אקטיבי על הפעילויות ועל התוכניות. יישר כוח ליושב-ראש.

עמותת "פידל" שמה ארבעה עקרונות עבודה מאוד משמעותיות. האחד זה הקניית כלים. דבר שני, היא פועלת מתוך הקהילה ולמען הקהילה. דבר שלישי, יצירת שינוי לטווח הארוך. וכן מדובר בארגון שכל הזמן לומד. זה ארגון שהוקם על-ידי ד"ר נגיסט מנגשה ב-1996. לאורך השנים הצלחנו להכשיר חינוכיים חברתיים, כ-144 מגשרים שהיום נמצאים ברחבי הארץ, נותנים מענה לקהילה בחינוך הפורמאלי. מתוך זה, לייצר אנשי מקצוע יוצאי אתיופיה שיוכלו להשתלב בתוך המערכת. הדבר הנוסף שאנחנו כארגון ראינו, אחרי ההכשרה של המגשרים, הוא שכיסינו באופן יחסי את המענים, הקמנו מרכזי נוער שפועלים ביישובים שונים ברחבי הארץ. יש לנו 800 מרכזי נוער כאלה שאנחנו מפעילים, חלק בשיתוף ובמימון של הפרויקט הלאומי, חלק ברשויות מקומיות, קרנות, פדרציות ושותפים נוספים שאנחנו מפעילים. במרכזי הנוער אנחנו בעצם נותנים מענה לכ-1,000 ילדים אחרי הצהריים בתוכניות שונות. תוכניות של העשרה, חוגים, פעילויות. שם אנחנו רואים את העבודה המאומצת שלנו, שבני הנוער יוצאים מתוך המרכז שלנו ופורצים החוצה לתוך הפעילויות הפורמאליות הקיימות, לתוך התוכניות השונות של הרשויות. מבחינתנו, לתת להם את ארגז הכלים שיאפשרו להם לפעול ולתפקד כתלמידים נורמטיביים ומובילים בתוך הרשות. הן בתנועות נוער, הן בתוכניות מנהיגות ובפעילויות שונות.

התוכנית הנוספת שפיתחנו לאורך שנים היא תוכנית מנהיגות צעירה. תוכנית שאנחנו לוקחים בני-נוער ועובדים אתם לאורך שלוש שנים. בשנה הראשונה עובדים על מי הם, מה הזהות שלהם, מה הכוחות שלהם. בשנה השנייה אנחנו עובדים אתם על מה זה מנהיג. מנהיג יכול להיות בכיתה, מנהיג יכול להיות ברחוב, בשכונה. השאלה היא איך מביאים מודלים לחיקוי שיפגשו מצליחנים מתוך תחום ידע רחב מאוד. בשנה השלישית אנחנו אומרים: חבר'ה, עד עכשיו קיבלתם, עכשיו זה הזמן שלכם לחזור לתרום לקהילה. הקהילה יכולה להיות קהילת יוצאי אתיופיה, קהילה רחבה, שכונה, חונכות. לצד זה אנחנו עובדים גם על הנושא של זהות. אחד הדברים שאנחנו רואים בקרב בני-הנוער שגדלו פה והתחנכו פה הוא הנושא של שמירת הזהות, המורשת, תחושת השייכות. זה מקום שאנחנו רואים בו עבודה מאוד מעמיקה.

הדבר הנוסף שאנחנו רואים זה הנושא של הורים. הורים הם חלק משמעותי מאוד בבניית עוגן משמעותי לילדים, להשתלבות שלהם. לכן אנחנו עובדים בסדנאות הורים עם מנהיגות הורית. אנחנו מצליחים להביא את ההורים להיות שותפים אקטיביים בחיי היום-יום של הילדים שלהם.

אם אני אסכם את מודל העבודה שלנו כארגון שפועל כמעט ב-20 יישובים ונותן מענה לכ-5,000 ילדים, נוער, ישראלים ותיקים, אנשי מקצוע והורים, אנחנו רואים את החלק הפורמאלי. בבוקר יש הרצף. הרצף הוא משמעותי מאוד בעבודה שלנו. בבוקר החינוך הפורמאלי, הילדים מתחנכים בחינוך הפורמאלי, אחר כך יש אחר הצהריים, מה קורה לילדים בשעות הפנאי. כולנו יודעים שאנחנו מצליחים לתת לילדים הפרטיים שלנו חוגים משמעותיים, ואנחנו צריכים לאפשר גם לחבר'ה הצעירים לצרוך חוגים ותוכניות. בציר הזה אחר הצהריים אנחנו נוגעים גם בהורים, גם בבני-נוער ובסביבה שלהם בקהילה.

ההצלחות שלנו מבחינתי הן ההכשרה שלנו את המגשרים, שהם משולבים היום בכל ציר בחינוך, ברווחה, בכל הפעילויות האפשריות. הצמצום של השוטטות ועבריינות הנוער בתוך השכונות שאנחנו פועלים בהן, מניעת נשירה, שילוב במסגרות שהן פורמאליות לתנועות נוער, לתוכניות מצטיינות. זה חלק משמעותי מאוד. יש לנו כ-40 עובדים בארגון. התקציב שלנו, לצערי, חוץ מהרשויות שבאמת שותפות אתנו מבחינת התשתיות במרכזי הנוער, רוב התקציבים שלנו מגיעים מתרומות, מהפרויקט הלאומי, מקרן "מוריה", מקרן "ידידות". אני אחטא אם לא אמנה את כל השמות. בעבר היה לנו שיתוף הפעולה שלנו עם הממשלה, אבל בשנים האחרונות אני כן מצפה שנגדיל את שיתוף הפעולה שלנו גם בתרומה כספית לפעילות של העמותה. תודה.

תודה. נשמע עכשיו את קייס עזריה אביהו, נשיא מועצת הכוהנים.

אני אדבר על המבוגרים, לא על הילדים. לפני 12 שנה הקמנו את מועצת הכוהנים כדי לשמר את הזהות היהודית ואת המורשת של הקהילה, איך לשמור אותה. כמו חג הסיגד וחגים אחרים. יחד עם עיריית ירושלים ועם כל העיריות אנחנו מובילים את החג הזה.

לצערנו היו המון התאבדויות, המון רציחות של נשים על-ידי בני זוגן, וזה יצר בעיה לקהילה. אנחנו הקייסים קמנו כדי למנוע את האירועים הקשים הבאים. התחלנו להסתובב וללמד בכל מקום. האירועים האלה היו ממש מטרידים, כי הילדים נשארים בלי ההורים, בלי אבא ובלי אימא, וזה היה מפחיד. במיוחד הגבר האתיופי שרוצח את זוגתו זה דבר שהיה מפחיד. בשיתוף פעולה עם משרד הקליטה, בתוכנית חומש, לקחנו תקציב קטן והתחלנו להסתובב בכל מקום. בתחילה לקחנו שישה מקומות. אומנם שישה מקומות זה כסדנא, כעניין לימודי, אבל אנחנו מסתובבים בכל מקום שיש בו החמרה. אירוע שקורה מתחת לבניין גורם לסכסוך בין השכנים, גורם לסכסוך בין האנשים, גורם גם לילדים שייכנסו לאלכוהול ולסמים, גורם לכל מיני הדבקות של מחלות. לקחנו לעצמנו את הדבר הזה.

שנים רבות היינו באתיופיה ולא הייתה אצלנו הדבקת מחלות, לא היינו הורגים את האישה ולא היינו מחזירים נקמה בלי משפט. איך זה יכול להיות? כל כך התגעגענו, כל כך רצינו להיות בארץ הקודש, במדינת ישראל הקדושה. לא סתם עלינו, כל אחד מאתנו. העלייה שלנו לא הייתה עלייה קלה. היה בה אובדן בנפש, היו בה מחלות, היה צריך ללכת ברגל. אני עליתי ב-1991 ב"מבצע שלמה" והייתי שנתיים במחנה. זה לא היה קל. אנשים מחכים עכשיו 12 ו-15 שנה כדי לעלות, וזה סבל. הם עזבו את הבית, עזבו את השכונה. משכירים בית בשירותים ובמקומות אחרים ונמצאים בסבל גדול. לא סתם באנו למדינת ישראל, בכיף. איך יכול להיות שאנחנו נדבקים במחלות לא נורמאליות ולתופעות כמו רציחות? האם זה בגלל האמונה? בגלל כל מיני דברים? לכן התכנסנו הקייסים, באמונה שלמה. בעזרת ה' תשמעו בזמנים הקרובים שלא יהיו הרבה מקרים כאלה. לצערנו אנחנו לא יכולים להגיע לכמה שכונות וללמד. אנחנו מאוד רוצים להגיע לכל שכונה וללמד, ללא שום קשר לתוכנית.

אנחנו גם צריכים לפתח את הספרים שלנו. גייסנו גם את קרן "ידידות". פיתחנו כמה ספרים ויש לנו עוד הרבה תוכניות בעזרת ה'. אבל עשינו את החלק הגדול, הכואב והנורא, טיפול בנושא של אובדן נשים שנרצחות בידי בעליהן. אנחנו נלחמים בזה מאוד, זה עדיין לא נגמר. אנחנו מסתובבים ללמד את הדברים האלה. וגם אנחנו צריכים לצמצם את האירועים שקורים מתחת לבניין. זה גורם לילדים לשתייה ולשכרות ולאלימות. כל הדברים האלה הם באחריותנו. אנחנו לוקחים את ההובלה. נכון, כמה ארגונים מסתובבים מבית-ספר לבית-ספר, נותנים מענה. כל הפרויקטים משקיעים הרבה. אבל אחרי שהם חוזרים אל ביתם, שרואים את הנסיבות וכל המקרים האלה, זאת בעיה. אני גר באשקלון, נכנסנו למקומות וראינו מה אירוע מביא. איך יכול להיות שאדם מבוגר יוצא ומשתין מאחורי הבניין. המילים האלה מזעזעות, זה לא מקובל שאני מוציא דברים כאלה, אבל התחייבנו. החלטנו בישיבה להוציא מילים קשות, כדי שתהיה אמירה מצד הקייסים. אני גאה שבעיר שלנו אין אף אירוע, אף אחד לא עושה כך מתחת לבניין. כל זה הוא באחריותנו, בגלל המילים שאנחנו אומרים.

אם לא נביא את הקהילה, את ההורים, מלמדים את הילדים יחד אתם, זה לא יקרה. אם אנחנו כל יום מלמדים את הילדים, הם חוזרים הביתה ורואים את הדברים האלה. אם לא ניקח את ההובלה ביחד, המצב לא ישתנה בחיים. כמה שנשקיע מיליונים, המצב יישאר אותו מצב. זה כרגע מה שאנחנו עושים. תודה.

תודה רבה, קייס אביהו. הצטרפה אלינו חברת הכנסת סופה לנדבר, שרת הקליטה לשעבר.

נשמע את שושנה בן-דור, מנכ"לית ארגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה.

אני רוצה להודות לוועדה וליושב-ראש הוועדה שהזמינו אותי לדבר היום על ההזדמנות להציג את מה שאנחנו עושים. אני מודה שאני מתרגשת בפורומים כאלה, אז אני מקווה שאני אצליח להגיד כל מה שתכננתי ורשמתי. אז אם אני מסתכלת על הדף יותר מדי, אני מתנצלת מראש.

קשה מאוד לסכם מעל 30 שנות פעילות של הארגון. אולי צריכים לעשות את החשבון שוב, כי הארגון קיים משנת 1982. הוא קם בארצות-הברית, כפי שמבינים מהשם, והמשרד הראשי עדיין שם, עם ארבע מטרות בהתאם לזמן. סיוע לשמר את הקהילה האתיופית, כשהיא עוד הייתה באתיופיה; סיוע בעלייה; סיוע בקליטה, עם דגש על חינוך; סיוע בשימור מורשת. אנחנו יושבים זה ליד זה, ואני מקווה שזה לא במקרה.

מדוע התמקדנו בחינוך? על אף שהיו תוכניות אחרות בעבר, הארגון רואה את החינוך וההצלחה בחינוך כמפתח לשילוב של הקהילה בחברה הישראלית, וכמפתח למוביליות חברתית, תוך אמונה שזאת ההשקעה הנכונה. אני גם רוצה להוסיף, ואני חושבת שזאת נקודה חשובה, שהקהילה משתנה. יש הרבה שינויים, הקהילה לא אחידה. יש הטרוגניות רבה בקהילה היום. לכן כל מי שעובד אתה או מתוכה – אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לשינויים שחלים בתוך הקהילה עם השנים, או בתוך קבוצות שונות בקהילה.

התוכנית הוותיקה של הארגון, שקיימת מאמצע שנות ה-80, מלגות מחיה לסטודנטים בהשכלה הגבוהה. יש לנו כרגע כמעט 400 סטודנטים בשנה שמקבלים את המלגות האלו, מעל ל-2,700 בוגרים. התוכנית מבוססת על תרומה ישירה בין תורם לבין סטודנט, ולפעמים מתפתחים יחסים אישיים בין התורם לסטודנט. רבים מהאנשים שהפכו למנהיגים בקרב הקהילה קיבלו את המלגות.

כאשר התוכנית התחילה היו כ-50 סטודנטים בשנה. כמעט כולם קיבלו, אם לא כולם. היום אנחנו מכסים אולי 20%, אז יש גידול מבורך במספר הסטודנטים בהשכלה גבוהה. הלוואי ויכולנו להדביק את הקצב הזה.

תוכנית הדגל שלנו היא תוכנית הלימודיות, שהיא פועלת בבתי-ספר יסודיים כתוספת לשעות הוראה, בעיקר אחר הצהריים כתוספת ליום הלימודים. החלטנו לעבוד בגיל היסודי כיוון שאנחנו רוצים שתלמידים יוצאי אתיופיה יצליחו מתחילת הלימודים הפורמאליים, במקום שתהיה התערבות מאוחרת יותר שבאה לתקן אצל תלמידים שחוו כישלון עד שהגיעו לגיל יותר מבוגר. התוכנית קיימת מ-1993 ועברה שינויים בהתאמות.

אנחנו עובדים בתוך בית-הספר שבו התלמידים לומדים על מנת לקדם תיאום מלא עם המחנכות בפיתוח תוכניות לימודים בתוך הלימודייה ומעקב אחרי כל תלמיד וצרכיו. אנחנו גם נותנים חומרי למידה והעשרה על בסיס אישי. אני יכולה לפרט יותר את מה שאנחנו עושים, אבל עד כאן.

הצוות הוא צוות מקצועי. המורים והמורות עם תעודת הוראה, קבוצות קטנות, שכבתיות, עד 10 תלמידים. אנחנו גם נותנים ארוחת צהריים. כאמור, התוכנית קיימת משנת 1993, ואני רוצה גם קצת לשתף בתובנות שלנו. כלומר, אנחנו גם רואים שהאתגר העיקרי הוא בתחום האוריינות והשפה, פיתוח מושגים וידע עולם. התלמידים עם כישורי שפה טובים פורצים קדימה, מצליחים לפי כל קני המידה, ולכן אנחנו עובדים על הנושא הזה. אני מתחברת להרבה ממה שדן ועינת אמרו.

אנחנו גם עוזרים בפיתוח חשיבה מתמטית. לחלק מהתלמידים, אם אין הורה בבית שיכול לסייע בהכנת שיעורי-בית, אנחנו גם מקדישים לזה חלק מהזמן.

כ-80%-75% מהתלמידים נמצאים ברמת כיתת האם. אנחנו גם עושים מעקב, וגם חלקם עם ציונים גבוהים. לא הבאתי את כל המדדים אתי, אבל אני כן רוצה להדגיש שגם אנחנו מאמינים בחשיבות של לעשות מעקב ומדידה והערכה, ורמת כיתת האם היא הקובעת. לפעמים חשוב מאוד לציין את ההתקדמות האישית של תלמיד, כשתלמיד מתקשה מאוד. אבל אנחנו צריכים גם לדאוג שאם לא כולם אז כמעט כולם יגיעו לרמת כיתת האם. בשנה הזאת לימדנו ב-17 בתי-ספר, כ-740 תלמידים. אין לנו מעקב כמה בוגרים היו במשך השנים. עבדנו בשמונה יישובים, אבל התוכנית כאמור התחילה ב-1993, עם כל הכוונות להמשיך ולהפעיל אותה. אנחנו מחוברים היטב לעיריות ולרשויות המקומיות. התוכנית היא גם בתוך המאגר הרשום של תוכניות במשרד החינוך.

תוכנית נוספת שאנחנו מפעילים היא תוכנית למתן מלגות לתלמידים בחטיבת ביניים ותיכון, שזה בעצם השתתפות בתשלומי הורים כדי לאפשר לתלמידים ללמוד בתוך היישוב שלהם, וגם לפי בחירתם, עם תקווה שנוכל לסייע להם להיות בבתי-הספר החצי פרטיים והפרטיים שהם לפעמים יקרים מאוד. כ-1,000 תלמידים בשנה מקבלים את המלגות האלה בכ-50 בתי-ספר וב-20 יישובים. התוכנית הזאת קיימת משנת 1997. יש לנו גם תוכנית שקוראים לה "ספרי ברני" על שם התורם, שזה לחלק ספרי קריאה לילדים בגילאים המאוד צעירים. זה מיועד יותר להורים ולאחים הגדולים, כדי שכבר מגיל מאוד קטן הם יקראו ספרים עם הילדים או אם יש להם עדיין אחים או אחיינים, ולפעמים באירועים אחרים, כדי שמגיל מאוד צעיר הילדים יאהבו את קריאת הספרים. כפי שאמרנו, האוריינות היא חשובה מאוד.

יש לנו פעילות גם בתחום של שימור מורשת. אני לא אפרט. האתגר העיקרי שלנו כארגון הוא שאנחנו ארגון קטן ועצמאי, ולא מחוברים רשמית לגופים הגדולים. אבל אנחנו מאמינים שהיתרון הוא שאנחנו עושים את העבודה שלנו בצורה מקצועית ואנחנו יכולים לשתף אנשים עם הרבה ניסיון בשטח, שזה מתועד היטב.

מבחינת התקציב, התקציב הכולל לכל התוכניות האלה שמניתי הוא קצת מעל לשישה מיליון שקלים בשנה. הרוב המוחלט מבוסס על קרנות ותרומות של אנשים, בעיקר מארצות-הברית. חלק מקרנות פה בארץ. רוב הרשויות המקומיות גם משתתפות, מי יותר ומי פחות. עם משרד החינוך עד עכשיו לא הגענו למידת השותפות שהיינו רוצים להגיע אליה. יש לנו מיזם משותף אחד כבר כמה שנים, ונהנינו מאוד ממשאבי החומש בראשון-לציון.

תודה רבה.

תוך 20 שנה איבדנו המון מנהיגים רוחניים גדולים, אבל בכל זאת הסמכנו מעל 23 קייסים. אנחנו נלחמים להכרתם, וגם אנחנו נלחמים להחזיר את המעמד של הקייסים. לא רק את מעמד הקייסים, מעמד לכל הקהילה. מי שיודע מה זה "זהות יהודית", אנחנו נלחמים על הדבר הזה. המלחמה היא לא רק עלינו. העבודה של הקייסים היא לכל אחד ואחד. בעזרת ה' עוד נפתח.

תודה. נשמע מיהונתן דוד, נשיא קרן "דויד", בבקשה.

תודה רבה, היושב-ראש אברהם נגוסה, חברת הכנסת סופה לנדבר. זאת זכות גדולה להיות בו, גם כשאני בעצמי עולה, וגם להיות בפורום שחברי הכנסת הם עולים. אני חושב שזה אומר הרבה על המדינה שלנו.

אני חושב שזה מבורך שהזמנתם את המגזר השלישי, כי המגזר השלישי הוא סוג של מעבדה. יש תוכניות שהצליחו, ויש הרבה תוכניות שלא הצליחו. אפשר להסתכל על המעבדה הזאת ולראות מה מצליח ולאילו תוכניות יש תוצאות. המדינה יכולה להרחיב את התוכניות שהביאו את התוצאות מהמעבדה הזאת.

כולנו יודעים את כל הסטטיסטיקה, ואני חושב שהשאלה שהמדינה מסתכלת עליה היא איך אנחנו יכולים לקחת ילד או ילדה בגיל 6 ולהוביל אותם עד גיל 26, כך שבגיל 26 הם יוכלו להוביל את הדור הבא לבד, בלי התערבות של המדינה. אולי אם נסתכל במעבדה של המגזר השלישי נוכל לראות כמה דוגמאות של מה מצליח בכל קבוצת גיל. אם ניקח את הגיל הצעיר של בית-הספר היסודי, אני חושב שראינו את התוצאות שדן פוטרמן ועינת אוריין הציגו, עם התוכנית שלהם, והם סגרו פערים. לא רק זה, אני חושב שפה יש סטטיסטיקה שהיא בהירה, כי ראינו שאפילו הילדים מהקהילה האתיופית הצליחו יותר. זה מראה שיש פה פוטנציאל ענק, אם יודעים איך לעבוד נכון עם הילדים. הבעיה היא שהיום הרבה מהנוער בקהילה מוזנחים, כולם גרים באזורים מסוימים, טאטאו אותם מתחת לשטיח ולא רוצים להסתכל. אני חושב שאם באים ועובדים נכון, כמו תוכנית האוריינות, אז בגילאים של בית-הספר היסודי אני חושב שהתוכניות של אוריינות הן חשובות. כי אם ילד מתחיל כיתה א' בפער וכבר בכיתה ו' הוא בפער של שנתיים, אז כבר קשה לסגור את הפערים האלה אחר כך ויש תסכולים, והילדים כבר יוצאים לרחוב בחטיבת הביניים. אז כפי שאנחנו רואים את זה בקבוצת הגיל הזאת, זה המענה, אוריינות שנעשית בתוכנית שמביאה תוצאות. שם זה כבר בשותפות עם המדינה וצריך להרחיב את זה.

הקרן שלנו היא קרן "דויד", אנחנו משקיעים מיליון דולר בשנה בנוער בקהילה האתיופית. יש כמה תוכניות, אם זה מצוינות בספורט, אם זה בני-עקיבא, תוכנית "השחר", תוכנית מנהיגות עם גיל התיכון. יש עוד כמה עמותות שהן מנהלות את התוכנית ואנחנו משקיעים על בסיס תוצאות, ובאמת הצלחנו להשפיע על תוצאות בתוכניות האלה. גם הקמנו עמותת "מנהיגי העתיד", שזאת תוכנית שמתייחסת לקבוצת גיל מכיתה ז' עד כיתה י"ב. שם התמונה קצת יותר מורכבת, כי זה לא רק לשים דגש על מצוינות ועל ארבע וחמש יחידות אנגלית ומתמטיקה, אלא שם גם צריך להתייחס לנושא של זהות של הנערים והנערות האלה. פה ראינו מהניסיון שלנו שהרבה מהחבר'ה האלה סוחבים איזשהו תיק כבד על הגב, שהוא מפריע לאמביציה ולמוטיבציה. גם אם אתה משאבים, אם אתה לא מתייחס לצד של הזהות והדברים האלה, אתה לא יכול באמת למקסם את המשאבים האלה בפן האקדמי. לכן פה מדובר בתוכניות העצמה. כמו שמיכל אמרה, דווקא כן ללכת אחורה ולהתחבר עם ההורים ולהתחבר עם התרבות ולהתגאות. אינטגרציה זה לא להתבייש ולשכוח מאיפה באמת. אינטגרציה זה קודם כל להתחבר לשאלה מי אתה, מה הזהות שלך, ולהבין את ההורים שלך ולהבין מאיפה באת. כי כשאתה מבין מי אתה, הרבה יותר קל לך ללכת קדימה, בלי תיקים. לכן התוכנית "מנהיגי העתיד" מתייחסת לדבר הזה, מביאה אנשים מוצלחים מהקהילה לדבר עם הילדים. שלחנו את הילדים לקייטנות בארצות-הברית. אנחנו שולחים אותם לקייטנת טכנולוגיה בישראל, שבאים ילדים יהודים מ-30 מדינות בעולם. זה לא רק נותן את הטכנולוגיה, אלא זה נותן את התחושה לילד שיש לו חברים מכל העולם והוא על המפה, והוא לא מישהו מסכן באיזשהו שיכון.

התוכנית הזאת מתרחשת בטכניון, ועצם זה שהילד מגיע לטכניון והוא בן בית בטכניון, זה כבר לא משהו בעננים כאשר יגיע לשם אחר כך. כי כבר כל הפרופסורים מכירים אותו והוא מרגיש שם בנוח ויש לו גאווה בקהילה שהוא לומד בטכניון. בתוכנית שראינו שהם מצליחים בה יש שלושה מרכיבים: מעטפת, מעטפת ומעטפת. זה אומר שאם אתה תסמוך על זה שהילדים יגיעו לבד, כנראה שהם לא יגיעו. אבל אם תדאג לתחבורה ולרכז מהקהילה שמחובר עם ההורים והמורים והוא עוקב אחרי הילד, אז הוא יגיע. ואם אתה מביא תוכנית ההעצמה ושורשים וגאוות יחידה, אז יש לך הצלחות. אני חושב שהדברים האלה הם לא סותרים אינטגרציה, אלא הם השלב הראשון בשביל אינטגרציה. זה הכיוון שלנו.

בנוסף לזה הבוגרים שלנו, שמגיעים לכיתה י"ב, יוצאים לטיול שורשים באתיופיה. שם פגשתי במקרה את דוד יאסו. זה דבר כל כך מעצים שאי-אפשר בכלל לתאר.

אנחנו עכשיו שמים יותר ויותר דגש בקרן שלנו על לימודים גבוהים. בלימודים גבוהים המצב הוא שאין מספיק ייצוג פרופורציונאלי של הקהילה באקדמיה. יש כמה סיבות לזה. אני חושב שזה הדבר הכי קריטי מיידית כדי לפתור את הבעיה הזאת. יש לנו כמה דרכים שאנחנו מסתכלים עליהן עכשיו. יש גם תוכניות מוצלחות כמו "אופקים בהייטק" של קרן רש"י. הרעיון הוא לקחת חבר'ה מהמצב, כי זה קצת לא הוגן למדוד אותם על-פי הבגרויות והפסיכומטרי כי ממילא הם היו בפערים. אבל אם אתה נכנס לצבא ואתה רואה רקורד של הצלחה בצבא, זה אינדיקטור להצלחה באקדמיה. פה צריך לשים הרבה דגש, להכניס מהצבא לאקדמיה עם המעטפת. תודה רבה.

תודה רבה. אנחנו נשמע עכשיו את דוד מהרט, מנהל מרכז ההיגוי של עולי אתיופיה. בתחילת הישיבה בירכתי את משרד החינוך על כך שהם הסכימו לדחות את המכרז בשנה.

בוקר טוב. גם אני רוצה לברך את משרד החינוך, אבל אני רוצה גם לברך אותך ולהודות לך. אני מאמין שלדיון שהיה פה לפני כשבועיים ולשיחות שקיימת היה משקל. המצב הזה שבו היינו נתונים כחודשיים לפני פתיחת שנת הלימודים, 70 עובדים בלי לדעת מה יהיה אתם ב-1 בספטמבר, היה מצב אקוטי. אני שמח על הפתרון הזה ואני מקווה שבשנה הזאת יימצא פתרון, כפי שעובדי משרד ההיגוי מבקשים ממשרד החינוך להיקלט בתוך משרד החינוך ולעבוד כחלק אינטגרלי במשרד החינוך. אני מאמין שגם בעניין הזה תוכל לעזור לנו, כי אני חושב שזה יעד מאוד חשוב. כך שאני מוסר את תודתי בשמי ובשם עובדי מרכז ההיגוי.

לעצם הדיון. האמת היא שמרכז ההיגוי הוא סוג של סמי ממסד, כפי שקראו לנו פעם. כי ראשית הקמתו של מרכז ההיגוי היא על-ידי משרד החינוך, ועיקר פעילותו ומימון פעילותו הוא על-ידי משרד החינוך. אבל הפעילות מתקיימת מחוץ למשרד החינוך, במסגרת העמותה שנקראת "האגודה לקידום החינוך", גוף שבשנים האחרונות פועל כזכיין במכרז. יחד עם זאת, מעבר לפעילויות האלה אנחנו גם מגייסים תרומות שמאפשרות לנו לקיים כמה פעולות. אני רוצה לציין בקצרה את הפעילויות שאנחנו מקיימים במסגרת מרכז ההיגוי. הפעילות ממומנת על-ידי משרד החינוך.

כיום במרכז ההיגוי עובדים 70 אנשים, שפרושים מהצפון בקריית-שמונה עד ערד בדרום. הצוות שלנו מחולק למגשרים, צוות מחוזי וצוות מטה. יש לנו כ-55 מגשרים המשולבים ב-160 בתי-ספר, המלווים כ-11,000 תלמידים יוצאי אתיופיה. אני כבר מראש אומר, לא כל 11,000 התלמידים צריכים את העזרה של המגשרים, אבל בבתי-ספר יש לנו מגשרים שמשולבים בהם. יש צוות של שמונה אנשים שמלווה את נושא בני הקהילה בכ-52 יישובים ויש צוות מטה. זהו צוות מקצועי, צוות מנוסה, צוות שחלקו עבר קורס גישור במסגרת עמותת "פידל". חלקם אנשים אקדמאים, ולאחרונה על בסיס הידע והניסיון שצברנו הכשרנו בשנה שעברה עוד כ-23 אנשים, שמעבר לדברים הרגילים גם עברו הכשרה בתחום של האוריינות, איך ליצור סביבה אוריינית, איך לסייע להורים לייצר סביבה אוריינית. אני פחות עוסק באיך הורה צריך לקרוא או לא לקרוא, אבל אנחנו חושבים שאפשר ליצור סביבה אוריינית גם אם האבא או האימא לא יודעים לקרוא עברית. עדיין אפשר לטפח ילד שאוהב לקרוא, ולהורים יש תפקיד משמעותי מאוד בעניין הזה גם אם הם לא יודעים לקרוא. מעבר לכך, יש מגוון של תוכניות שעוסקות בטיפוח המורשת, תוכניות שעוסקות בהאזנה אישית, תוכניות שעוסקות בקשר הבין-דורי. הקשר הבין-דורי הוא אולי חלק מהנושא שלא תמיד ברור ומובן. יש הבדלים בין דוריים. ככל שההורים מבוגרים יותר והילדים מגיעים בגיל צעיר יותר, יש צורך בקשר בעזרת תוכן משותף לשיח בין-דורי. לכן הם מקיימים הרבה פעילויות, ואלה פעילויות מעניינות מאוד שמפגישות את ההורים והילדים ויוצרות פעולות שההורים מסבירים, ההורים מדריכים. אנחנו מאמינים שזה דבר חשוב מאוד.

חלק מהתוכניות שלנו עוסקות בחונכות אישית. זה סיוע שאני חושב שהוא גם מענה לחלק מהקולות שאנחנו שומעים היום. זה סיוע שניתן פר ילד על-פי הצרכים שלו, להתאים לו סטודנט או סטודנטית לפי מה שהוא צריך. הוא מקבל את זה באופן אישי. זה דומה להורה בעל אמצעים שכאשר הילד שלו מתקשה הוא שוכר לו מורה פרטי. זאת דוגמה שאנחנו עושים במסגרת החונכויות.

אנחנו מפעילים כ-40 סדנאות הורים בכל שנה, שמשתתפים בהן כ-60 הורים. התוכניות האלה ממומנות על-ידי משרד החינוך, כפי שאמרתי. אלה תוכניות שמטרתן להעמיק את המעורבות של ההורים. אנחנו רואים במעורבות של ההורים מרכיב חשוב מאוד. בלי ההורים אנחנו לא מאמינים שאפשר לעשות משהו משמעותי. אגב, לפני שנים אחת הפעולות הראשונות שעשינו, כשבאתי לגופים שעוסקים בהנחיית סדנאות הורים, ובתחילת הדרך היינו בעיקר גוף שמממן, הגישו לי תוכנית תקצוב. אמרו לי: סדנת הורים תעלה לכם כך, והיא מורכבת ממנחה סדנת הורים לא בן קהילה ושכר של מתרגם בן קהילה שיושב לידו ומתרגם לו. המודל היה שבא פרנג'י – סליחה על הביטוי – להנחות סדנאות הורים, ובן הקהילה היה יושב לידו ומתרגם לו מה אומר המנחה. יזמנו תוכנית יקרה מאוד במכון אדלר, הכשרנו אנשים מבני הקהילה והאמנו שבשלב הזה יש מוכשרים מקרב בני הקהילה שיודעים לעשות את הדברים האלה.

יש לנו עיתון שנקרא "ידיעות נגט", שאנחנו מפיצים. מעבר לכך, בגישה שלנו אנחנו מאוד תומכים בכל מה שקשור למדיניות האינטגרציה. אתה מכיר את הנושא גם מהדיונים שקיימנו עם משרד החינוך. אנחנו חושבים שלעניין של האינטגרציה יש חשיבות רבה. אינטגרציה היא לא עניין של ציונים, היא גם עניין של תחושה, של שייכות ומחוברות. נוצר מצב, שכרגע לא ננתח אותו, שלבתי-הספר שבהם יש ריכוז גבוה של בני הקהילה בגדול נוצרה תדמית כמסגרת מתייגת. בחלק מהמקומות, מבלי לעשות הכללות, ההישגים הלימודיים של הילדים באותם בתי-ספר היו מאוד נמוכים. מי שרוצה, אני יכול גם להראות לו את ההישגים שלהם. כך שתמכנו בדברים האלה.

מעבר לכך, כמה תוכניות בקצרה שאנחנו מקדמים אותן במסגרת תרומות. יש תוכנית שנקראת תוכנית "ממני". אגב, האחות שלה היא תוכנית העצמה אישית, שאנחנו מכירים אותה במסגרת פעילות משרד החינוך. תוכנית "ממני" היא תוכנית שמאתגרת את הצעירים והצעירות בני הקהילה, שנראים לנו הכי מרשימים בהישגים שלהם, בקורות החיים שלהם, ומביאים אותם להעביר הרצאות בבתי-הספר, לא כאתיופים אלא כבעלי מקצוע בתחום מסוים, ומעבירים פעילות לכל הכיתה. נעשה מחקר על-ידי בחורה מוכשרת מאוד בקהילה, לילך סגאי, שעושה עבודת תזה בתוכנית שמקבלת שבחים.

יש תוכנית שהפעלנו עד לשנה שעברה, שנקראת "חושבים קדימה". היא תוכנית מעברים שמחזקת את הילדים לקראת המעבר לחטיבות הביניים בכיתות ד', ה', ו', באמצעות הליבה. ילד שמסיים כיתה ו' ומתחיל כיתה ז', שם מתחילה ההסללה, איזו בגרות תהיה לו, וזה גם קובע איזה תואר יהיה לו באוניברסיטה.

ממש בימים אלה אנחנו מתחילים בתוכנית שנקראת "טעמי מדע". זאת תוכנית שמשלבת את הילדים בני הקהילה בפעילות של נוער שוחר מדע, באוניברסיטאות, בטכניון, בתל-אביב, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן-גוריון. אני מתחבר למה שאמר יהונתן, כאשר ילד מהקהילה מסתובב עם חולצה עם הלוגו של המוסד האקדמי, אני מאמין שזה גם אומר לו שזה לא לבני אלים, אלא כל מי שרוצה יכול להגיע לכך.

לעניין של השורשים, ליוויתי קבוצת ילדים למסע שורשים לאתיופיה. אני מאמין שהחיבור של בני הקהילה לחברה הישראלית מתחיל קודם כל לחיבור עם הזמן. הייתי באמבובר. כשהיינו באמבובר, ירדנו בירידה וילדים מהסביבה רצו אחרי בני הקהילה ואמרו להם: לו יכולתי להיות אתה. אני חושב שבני הקהילה הסתכלו בגאווה בהיותם יהודים יוצאי אתיופיה ובהיותם ישראלים, שחוזרים לשם, מדליקים שם נרות חנוכה ושרים את כל שירי החנוכה. אני חושב שכאשר אתה שלם עם עצמך, אתה יכול גם להתחבר לחברה הישראלית.

אחד מהדברים שהיום אנחנו מתמודדים אתם בקרב בני הקהילה זה נושא המוטיבציה. יש תחושה הולכת וגדלה בקרב בני הקהילה, שאם נולדת עם הצבע הזה ואם אתה שייך לקהילה הזאת, לא בטוח שההישגים הלימודיים שלך מספיקים כדי להשתלב. וזה נבנה על-ידי זה שיש אקדמאים רבים בני הקהילה שלא מוצאים תעסוקה בהשכלה שהם רכשו, והאחים והאחיות שהם היו מושא התקווה שלהם, חושבים לעצמם: אם הם לא מצאו, אז למה לי להתאמץ אם זה לא יכול לפתוח לי את העתיד? לכן אנחנו מביאים את הדמויות האלה, להגיד: חברים, נכון שיש אפליה, נכון שיש גזענות, אבל לא בכל מקום יש גזענות, לא בכל מקום יש אפליה, לא בכל מקום מפלים את בני הקהילה לרעה. כך שהאחים והאחיות שלכם, אולי לפעמים בנתונים פחות טובים משלכם, הצליחו להגיע להישגים, וגם אתם יכולים לעשות את זה.

תודה רבה. נשמע עכשיו את מרב אלקן, מנהלת מחלקת התוכניות והפרויקטים של רשת אורט.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני נמצאת פה בשני כובעים. רשת אורט ישראל, כמו שאתם יודעים, היא הרשת החינוכית הגדולה בישראל. אבל גם כאן בעיקר ובגאווה כזכיין של הפרויקט הלאומי.

קודם כל, כזכיין של הפרויקט הלאומי. אנחנו זכיין של הפרויקט הלאומי למעלה מ-10 שנים. השנה היו בתוכנית 1,340 תלמידים בתשעה יישובים. מתחילת הדרך, כשהתחלנו לעבוד בתוכנית, חשבנו שאין זה מקומנו להחליף את צוותי בתי-הספר ואת בתי-הספר. ולכן מתחילת הדרך אנחנו עובדים עם הצוותים, עם מורי בתי-הספר בהכשרת המורים, בהשתתפות בישיבות פדגוגיות. אני יכולה להגיד שההתגייסות של בתי-הספר הייתה ברמה כזאת שמנהלי בתי-ספר וסגני מנהלים השתתפו כמתגברים בתוכניות. זאת אומרת, מבחינתנו כשיום אחד לא יצטרכו את הפרויקט והוא יסתיים, הידע, היכולות, ההיכרות יישארו בבתי-הספר. זה מבחינתנו, כמי שגם מנהלים במקביל בתי-ספר, יודעים שזו אחת המחויבויות הגדולות שלנו.

כמו שאמרתי, אנחנו מפעילים את התוכנית בתשעה יישובים. יש לנו עוד פיילוט בשני יישובים ובכמה בתי-ספר יסודיים. התוכנית, למרות שהיא תוכנית נפרדת לבני העדה, לא מתויגת כתוכנית לחלשים. כי קבוצות המצוינות, ביקורים באקדמיה – התוכנית מתגברת את כל הרמות. היא לא תוכנית שמיועדת חלילה לחלשים, אלא קבוצות המצוינות מעורבות יחד עם הקבוצות של התלמידים היותר מתקשים.

אנחנו עובדים חזק מאוד עם הצוותים, וחזק מאוד על תחושת המסוגלות לא רק של התלמידים, אלא של הצוותים להגיע עם התלמידים להישגים. עם השנים אנחנו באמת רואים שיש לזה השפעה. אם נדבר על נתונים, לפי מכון "ברוקדייל", בלי התערבות זכאות של תלמידים בני העדה עמדה בזמנו על 40%. אני מתחברת מאוד למה שרוני אמר, כשיש התערבות והיא התערבות טובה, אנחנו מגיעים ל-82% זכאות בנתניה, ל-92% זכאות בפתח-תקווה ומספרים דומים ביישובים אחרים. 84% בעפולה. כלומר, ההתערבות הנכונה מביאה לתוצאות. אין בזה בכלל ספק.

אנחנו גם עובדים על הנושא של בגרות איכותית וקבלה לאקדמיה. נעשות פעולות רבות שאין לנו זמן לפרט אותן. הן עובדות גם על תחושת ההעצמה של התלמידים, גם עם ההורים, ובעיקר באמת על עבודה בתוך בתי-הספר על שינוי מעמד התלמידים בבית-הספר. זה מתחבר למה שנאמר פה על הפרויקט הלאומי והפעילות המבורכת שלו, כמובן בשיתוף פעולה עם משרד החינוך ועם הגופים האחרים.

אני רוצה להגיד כמה מילים עלינו כרשת "אורט" ועל התוכנית שהתחלנו להפעיל בשנה שעברה כפיילוט, שהיא בעצם עובדת בתוך בתי-הספר שלנו על פיילוט מנהיגות. אני מתחברת כאן למה שנאמר לגבי היכולת להיות מנהיג רק אם אתה מכיר את הזהות שלך. בשנה שעברה עשינו פיילוט ב-10 בתי-ספר, בשיתוף "אשלים" ואגף קל"ע במשרד החינוך. עבדנו על העצמה של תלמידים בני העדה האתיופית וקבוצות מנהיגות. אבל קבוצות המנהיגות בלבד היו מעורבות, ובתוך קבוצות המנהיגות נלמד על תרבות העדה, על מנהיגים של העדה. אבל ביחד, כדי שבאמת יהיה כוח ללמוד ביחד, לזהות את החוזקות וללכת אתן בגאווה. התוכנית לוותה על-ידי מרכז הערכה של סמינר לווינסקי, וההערכה הראתה שינוי גדול מאוד. בסופו של דבר אנחנו באמת מאמינים שהשינוי צריך להיות בהישגים, ביכולות, בהעצמה. אבל בלי שינוי שייעשה בחברה מסביב ובתפיסות של החברה מסביב יהיה קשה להתנפץ כל פעם על קרקע של קשיים. במישור הלאומי אנחנו רואים הצלחה גדולה מאוד לקבוצות הנפרדות, כפי שנעשה בפרויקט הלאומי. אבל במישור המנהיגותי, העוצמתי וההכנה של החברה הקולטת אנחנו רואים חשיבות גדולה גם בכך.

יושבת אתי לידיה פינק, מנהלת התוכנית. אני חייבת להגיד את זה. הישגים גדולים, בזכותה ובזכות המנהיגות שלה.

תודה רבה. מר וונדה אקלה, מנכ"ל נציגות הארגון של יוצאי אתיופיה.

אני לא מפעיל תוכנית חינוכית, אבל אני רוצה להתייחס לנקודות שעלו כאן. אני מעריך את האנשים שעושים את המלאכה, וזה מחמם את הלב. אבל אחת הבעיות שלי, שבין מה שמסופר פה ובין מה שקורה בשטח, כלומר מה שאנשים אומרים, יש נתק מסוים. ואם הנתק קיים, יש שני דברים. האחד, יכול להיות אנשים שעובדים קשה ולא מפרסמים את מה שהם עושים. הדבר השני, אולי לא עושים נכון. זה גם יכול להיות. אלה שתי שאלות שכולנו צריכים לתת איזשהו מענה עליהן.

מספר מקבלי השירות הוא מספר קטן. אחת הטענות היא שהתקציבים יותר גדולים. לכן, אם התקציב יותר גדול והמספר של הנהנים מהשירות הוא קטן, יש איזשהו סימן שאלה. אני חושב שהבמה הזאת יכולה לתת איזשהו מענה לכל השאלות שעולות בשטח.

דבר נוסף, הקהילה של יוצאי אתיופיה מפוזרת בשישה יישובים. אני אסקור את תוכנית החומש. כשתוכנית החומש קמה, אמרו שזה שישה יישובים ושבע שכונות. אבל זאת תוכנית של קהילה. גם אמרו שהתוכנית צריכה להתחיל כפיילוט. היא התחילה כפיילוט ומתה כפיילוט. אם כך, מבחינת התקשורת לכלל האוכלוסייה היא מאבדת את הפרופורציה. אם היו אומרים שהתוכנית היא רק לשש שכונות או לשבע שכונות, אז אנשים אחרים לא היו מצפים שהתוכנית יכולה להגיע אליהם והם יכולים לקבל את השירות. לכן כאן יש איזושהי בעיה בין הפרסום למציאות. אני חושב שכמו שנאמר, יש הרבה תוכניות שבאמת מצליחות, ואם לא היו מתערבים גם האוכלוסייה הייתה יכולה להיות במקום אחר. אבל בואו ננסה לחבר את העניין הזה, לצמצם את הביקורת מול העשייה של האנשים. אם נעשה את העניין הזה אולי נלך לכיוון הנכון.

פעם הייתה עלייה של העצמה. עכשיו יש הנושא של גידול ושילוב. זה עולה כל הזמן. לדעתי הגידול והשילוב לא הייתה צריכה להיות השאלה. אני חושב שכל יוצאי אתיופיה לומדים ביחד, וזה לא אומר שבגלל הצבע שלהם הם נכשלים. השאלה היא כשיוצאי אתיופיה יושבים ביחד, מה אתה נותן לו. זה השיקול שצריך להיות. אם יוצאי אתיופיה לומדים ביחד ושולחים להם מורות חיילות, והתקציב הוא דל, זה באמת יהיה כך. לכן הציפיות מראש, שהם יכולים להסתדר במעט תקציבים, זה לדעתי לא צריך להיות השיקול.

יש בתי-ספר שבהתחלה אמרו שיוצאי אתיופיה לומדים ביחד, וזה משפר אותם. ראו שהפיזור לא הצליח והחזירו אותם לאותו בית-ספר שמשם פיזרו אותם. עכשיו, ככל שמשקיעים את ההשקעה הנכונה, ההצלחה שלהם יותר גדולה. לכן זה לא בכל מחיר שזה כך.

אם אנחנו מסתכלים על החינוך, הוא קודם כל מתחיל בבית, אחר כך בבית-הספר, אחר כך המסגרת שאחרי בית-הספר, וכן המוטיבציה של הילד. ככל שנקיים את הדיון בצורה כזאת, אולי אחד ילמד מהשני, אחד ישלים את השני, ונוכל להוביל את העניין הזה כמו שאנחנו רוצים. אבל כולנו צריכים לזכור גם את התופעות האחרות, כל האמירות וכל ההפגנות, שלכל אחד ואחד יש החלק שלו מה הוא צריך לתקן. כולם צריכים לחשוב. תודה רבה.

תודה רבה. נשמע עכשיו את חגית חובב, יועצת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה. בבקשה. אני צריך ללכת להצביע ולחזור. המשיכו בבקשה.

אני רוצה להתחיל עם שני נתונים. האחד, 80% מהילדים הלומדים היום במערכת החינוך עם ילידי ישראל. הנתון השני הוא מחקר שהתפרסם לאחרונה, של מרכז "טאוב", שילד שהגיע עד גיל 12 לארץ משתלב יותר. כלומר, יש פער גדול בין מי שהגיע עד גיל 12 לבין מי שהגיע לאחר מכן. רוב הילדים, כפי שאמרתי, הם ילידי ישראל. אני שואלת את עצמי, בעקבות דברים שנאמרו כאן – יש להבחין. יש ארגונים שהיו פונקציונאליים לשנות ה-80 וה-90, והיום אתה שואל את עצמך מדוע הם קיימים. התוכניות לפעמים מנציחות מצב שהיה והוא לא מתאים למצב הנוכחי.

שמחתי לשמוע כאן שחלק מהנתונים כבר מדברים על גישה יותר פרטנית. אנחנו באגודה למען יהודי אתיופיה סוברים שמאחר שהקהילה היום מאוד הטרוגנית, מן הראוי אולי לעבור מתוכניות שהולכות לקבוצה, לשכונה, אל תוכניות שהולכות יותר לפרט והן מתבססות יותר על גישות שמתאימות יותר לכל אדם וזה הפתרון המתאים לו. כי לעתים אנחנו כופים על הילד ללכת למרכז למידה של יוצאי אתיופיה, וזה לא מתאים לו.

היית באיזושהי שכונה שפעלה בנושא הזה? הייתם שם, בדקתם את זה?

אנחנו רואים את התוצאות הסופיות.

יש כל מיני תוצאות.

אנחנו רואים שיש תוצאות, אבל עדיין הפערים אינם מצטמצמים. ואז אנחנו שואלים את עצמנו לאחר 30 שנה מדוע הפערים לא הצטמצמו. אז ייתכן שההסבר לכך הוא מה שאתה אמרת, שכל אחד ואחד עושה את הפעולה שלו, אבל הפעולה היא בהיבט מאוד מצומצם. אז צריך לחשוב שוב, כי ייתכן שיש גם כפילויות בתוך המערכת. אנחנו רק סוברים שלגבי ילדים שהם ילידי ישראל וכל המערכת משקיעה, היה מן הראוי לשאול שוב את מקומן של העמותות השונות שפועלות היום בתחום. אינני באה כאן לבקר את פעילותן של העמותות, אבל לפעמים נראה לנו שקיומן של העמותות משחרר למעשה גם את המשרדים ממחויבותם. כאן אני רוצה לברך את משרד החינוך, שקיבל על עצמו למעשה את הגישה הזאת והוא אומר היום: אני בוחן מחדש את התוכניות שלי ואת העברת הדברים לסוכני חוץ. אנחנו לא מטילים את זה על האגף לקליטת עלייה שיעסוק בעולים, והעבודה הזאת היא חשובה מאוד, אלא על האנשים עצמם, שכל אחד מהם בתחומו אחראי לקדם את התלמידים יוצאי אתיופיה. אני בכוונה לא אומרת "עולים", כי הם אינם עולים מאתיופיה.

תודה. טזתה גרמאי, בבקשה.

תודה על ההזדמנות. ענת כגן, שיצאה, התנצלה שהיא לא יכלה להמשיך להישאר. אני מגיעה ממכון פוירשטיין, שזה מכון שמתעסק באבחון פוטנציאלי ויכולת המודע של האדם. זה מכון שהעבודות שלו מתמקדות בארץ ובעולם. אני אתמקד במה שאנחנו עושים כאן בארץ, בעיקר בקרב הקהילה.

המכון התחיל לעבוד עם חיילים ב-2004, בשיתוף פעולה יוצא מן הכלל עם צה"ל. התוכנית הזאת הוכיחה את עצמה כתוכנית מצוינת וטובה, שמצליחה לשלב צעירים בתפקידי איכות שקודם לכן היו בו אולי, אבל היו בו מעט מאוד צעירים יוצאי אתיופיה. אני מדברת על כל תפקידי האיכות שיש בצבא. בנוסף אנחנו עושים הכשרות בקרב המשטרה. המכון מעביר סדנאות לשוטרים, וזאת קריאה שהגיעה דווקא מהמשטרה. הם ראו את הניסיון הרב שיש למכון עם צעירים וביקשו לעשות כך.

אני אתמקד בתוכנית השלישית שפועלת מ-2010 ועדיין ממשיכה. זו תוכנית שנקראת "הזדמנויות שוות בהשכלה". זו תוכנית שמבקשת לשלב צעירים יוצאי אתיופיה באקדמיה. זה נכון שיש אקדמאים יוצאי אתיופיה, אבל הייתה תקופה שמספר האקדמאים שהיו באוניברסיטה הלך והצטמצם, והמשמעות של זה היא די ברורה. זה אקדמאים בתארים יותר מתקדמים בכמות יחסית קטנה. מעבר לזה, סוגי הלימוד של הצעירים או האקדמאים היה רק לתחומים מסוימים, שכפי שדוד הזכיר קודם, השתלבות בהם ובתעסוקה היא בעייתית. התוכנית שלנו התחילה ב-2010, כפי שאמרתי. היא התחילה באוניברסיטת בר-אילן. היא כמובן תוכנית שפועלת בשיתוף עם מנהל הסטודנטים וארגונים אחרים באקדמיה, והפדרציה שדי נרתמה לעניין וג'וינט ישראל. הממוצע של יוצאי אתיופיה בפסיכומטרי היה בזמנו 425, שעם זה אי-אפשר להיכנס לחוגים שהם משמעותיים. האוניברסיטה שלקחה על עצמה לשלב ולקחת את הפרויקט הזה הייתה בזמנו אוניברסיטת בר-אילן. כיום אנחנו פועלים גם בבר-אילן וגם באוניברסיטה העברית.

לשאלה של הכמויות, יש לנו כרגע כמאה סטודנטים בשתי האוניברסיטאות. יש לנו כ-30 בוגרים וכ-25 צעירים שאמורים לסיים בסוף השנה הזאת. אנחנו מתמקדים בעיקר בכך שהצעירים האלה ייכנסו למסלולים שהם יותר פרקטיים. הכוונה היא למקצועות שהם יותר יישומיים אחר כך. אני מדברת על מחלקות כמו רפואה, הנדסה, רוקחות, ריפוי ועיסוק, עבודה סוציאלית. מספר הסטודנטים שיש לנו במדעי החברה – אני די מעריכה את המסלול הזה, אבל מדעי החברה, שהוא יותר ממוקד, הוא יחסית צר. זאת אומרת, משתדלים שמי שנכנס לתוכנית ילמד את מה שהוא רוצה ללמוד, וכן מכוונים שהלמידה תהיה למידה של מצוינות.

המטרה של התוכנית היא כן לאפשר לצעירים להיכנס לאקדמיה, לעבור את שלוש השנים. אין להם איזושהי תוכנית שמבדלת אותם משאר הסטודנטים. אנחנו מתערבים בשלב ההתחלתי. הליווי שיש אחר כך הוא ליווי אקדמי, והוא פר סטודנט ופר התמודדות שיש לו עם קושי כזה או אחר.

כל שנה אנחנו פותחים מחזור חדש. זו השנה השישית בבר-אילן, והשנה הזאת היא שנה חמישית שאנחנו פותחים. יש לנו לא מעט צעירים שרוצים להיות בתוכנית. הקושי הגדול שאתו אנחנו מתמודדים הוא שבגלל בעיות תקציב אנחנו מוגבלים לקבל רק 20 בכל אוניברסיטה. שתי האוניברסיטאות מאוד מגויסות לתוכנית, אבל זאת תוכנית שצריכה לתת מענה לעוד הרבה צעירים. כמעט כל שנה אנחנו מאבחנים קרוב ל-150 מועמדים, שמתוכם אנחנו לוקחים 40 או 35 ולאחרים אין לנו מענה. אנחנו מקווים שהתוכנית הזאת תמשיך ונצליח לקלוט יותר אקדמאיים, משום שהאוניברסיטאות כרגע הן בשלב שהן רק רוצות להרחיב את התוכנית, אבל כמו שאמרתי, זה מלכ"ר וגוף חיצוני שאין לו היכולת לעשות את השינוי הממשי במסגרות הגדולות יותר. תודה.

יושב-ראש הוועדה מיד ייכנס. דנה בן אור, בבקשה.

תודה. אני מטעם עמותת "להיות", שהיא הגוף הזכיין של הפרויקט הלאומי. אנחנו מפעילים חמישה מרכזי נוער באזור חיפה והקריות. מגיעים אלינו כ-250 בני נוער מחמישה מרכזי נוער, ועוד כ-50 ילדים למועדונית שאנחנו מפעילים. כרגע רק מועדונית אחת מקריית-ביאליק בשיתוף העירייה. בעבר הפעלנו גם מועדונית בחיפה. אנחנו מקווים לפתוח מועדוניות נוספות.

בעמותה יש כ-14 עובדים וכ-60 מתנדבים. אנחנו מעניקים מסגרות אחר הצהריים לבני הנוער. מקיימים שיחות אישיות, מעבירים פעילויות ערכיות, חינוכיות, מורשת, וכן חוגים שונים כגון ספורט, חשיבה. אנחנו מקיימים שיתופי פעולה עם כל הגורמים ברשויות, שזה הרווחה, החינוך, בתי-הספר. אנחנו בקשר עם יועצי בתי-הספר ועם המורים. אנחנו גם בקשר עם תנועות נוער שונות שפועלות בעיר במטרה לחבר את הנוער לפעילות הפנאי בעיר. אנחנו מקיימים עבודה משמעותית גם עם הנוער ועם הוריו בסדנאות הורים וילדים. אנחנו דוחפים את הנוער להתנדבות בעיר, מתוך האמונה שדרך נתינה אתה יכול להתפתח ולהתעצם.

קיימת היום סכנת סגירה למרכז הנוער שלנו בקריית-ים. אתמול התקיימה אסיפת הורים. ההורים העידו באסיפה שבזכות מרכז הנוער יש פחות שוטטות, פחות עבריינות, פחות ונדאליזם בקרב הנוער. אימא העידה שיש לה ילדים שלא לקחו חלק במרכז הנוער וילדים שלוקחים חלק. על אלה שלא לקחו חלק היא אמרה שנגזרה עליהם מציאות אחרת, קשה, עבריינית יותר מאשר ילדיה אשר לקחו חלק במרכז. אני חושבת שזאת המשמעות הכי גדולה של מרכזי הנוער שלנו. בשטח ההורים רוצים תוכניות שיעזרו לילדים שלהם ויפתחו בפניהם שוויון הזדמנויות בחברה הישראלית.

אנחנו פוגשים הרבה נערות שמגיעות, משתפות את מדריכות הנוער שלנו בקשר לפגיעות מיניות, הטרדות מיניות. מרכז הנוער נותן להם מקום לבוא, לשתף, לדבר, לחשוף. בזכות המדריכות הרגישות והעבודה המשמעותית אנחנו מצליחים לגשר בין הבנות לרווחה, לגורמים ברשויות, על מנת לעזור לנערות וגם לעשות חיבור שהוא נכון גם בלעדינו. לנסות לעזור להן להגיע למקומות הנכונים.

בשנתיים האחרונות שבעה בני נוער שצמחו במרכזי הנוער שלנו יצאו לשנות שירות משמעותיות. בעינינו זה שיא השילוב בחברה. המדריכים במרכזי הנוער מהווים עבור הנוער מקום משמעותי וחשוב בשילוב בחברה הישראלית.

תודה. מירית פרנקל, מקדם עתידים, בבקשה.

צהריים טובים. אני שמחה מאוד להיות כאן. אני מנהלת פדגוגית בעמותת "עתידים", עמותה שפועלת ומקדמת מצוינות מדעית בפריפריה מזה 13 שנה. תחת העמותה יש לנו מגוון רחב מאוד של תוכניות. אנחנו מתחילים לעבוד עם הילדים בגיל בית-ספר, מלווים אותם דרך כמה תחנות מאוד חשובות. אני לא אפרט את כולן, אני חושבת שהוצג פה מגוון גדול מאוד של תוכניות שמטפלות בנושאים של אוריינות וזהות וכל הדברים האלה. אם אני מסתכלת רגע על הערך המוסף שלנו, שאותו הייתי רוצה להציג כאן – כי מבחינתי זה מודל שהוא מצליח, אנחנו מודדים את עצמנו עם מכון מחקר, מכון "סולד", ולכן אני רוצה לראות את זה גדל ומתפתח – זה הנושא של העתודה הצבאית. הוזכר כאן השירות הצבאי. יש לנו בתוך צה"ל מנהלת מובנית, מנהלת צבאית שנקראת "עתידים". היום קרוב ל-40% מהעתודאים בצה"ל הם עתודאים של "עתידים" והם משרתים בתפקידים טכנולוגיים מאוד בכירים. היום אפשר להגיד שמבחינה טכנולוגית, מבחינה ביטחונית, הצבא נסמך עליהם. יש לנו זרוע שנמצאת כבר בתוך הצבא. זה ערך מוסף אחד.

הערך המוסף השני הוא השלב הבא אחרי האקדמיה. גם באקדמיה אנחנו נמצאים. יש לנו תוכנית שנקראת "עתידים לתעשייה". אנחנו נמצאים גם בשלב אחרי האקדמיה, בתעשייה. אנחנו מצמיחים את החבר'ה שלנו ומטפחים אותם להיות מהנדסים ולהגיע לכל נקודות ועמדות המפתח האסטרטגיות גם בצבא, גם במשק הישראלי, בתעשייה. בתוך כל המנגנון הזה, אנחנו עובדים כמובן גם עם האוכלוסייה האתיופית. הוזכר כאן הנושא של הבידול מול השילוב. התלמידים יוצאי העדה האתיופית הם חלק אינטגראלי מהאוכלוסייה של התלמידים שלנו, מהסטודנטים, מהעתודאים. יהונתן הזכיר את הנושא של המעטפת. אנחנו רואים שברגע שנותנים את הכלים, אפשר להגיע להישגים כבירים. אנחנו מאוד נשמח לפתח את זה עוד יותר.

העמותה עובדת בשיתוף פעולה צמוד עם משרדי ממשלה שונים – משרד החינוך, משרד המדע, המשרד לפיתוח הנגב והגליל. אנחנו עובדים בצמוד עם כל האקדמיות הכי בכירות, גם בשלב של התוכנית הבית-ספרית, כיוון שהתלמידים שלנו מגיעים לאקדמיות ועושים חקר, וגם בתוכניות שבהן אנחנו נמצאים באקדמיה, סטודנטים נמצאים באקדמיה, בטכניון, באוניברסיטת תל-אביב, באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, במכללות השונות. הנושא של האוכלוסייה האתיופית הוא מבחינתנו יעד שאנחנו רוצים מאוד לקדם אותו, כי זה נמצא על סדר היום הלאומי. המטרה שלנו כעמותה – אתם בעצמכם יודעים, יש כאן עמותות שהן ותיקות מאתנו – אתה חייב כל הזמן להתאים את עצמך לצרכים של השטח. במקרה שלנו אנחנו מגדירים את זה כצרכים הלאומיים, כי אנחנו רוצים שהתלמידים והסטודנטים יגיעו למקומות האלה ויוכלו לעשות את השינויים ולהשפיע. אני מזמינה את כל מי שנמצא כאן, את הארגונים ואת העמותות, להתחבר, כדי שנוכל כולנו להשיג את השינוי שלשמו התכנסנו כאן היום.

כמה יוצאי אתיופיה משתתפים אצלכם?

בשנים האחרונות יש לנו בין 300 ל-700 משתתפים יוצאי העדה האתיופית, במגוון תוכניות. בשנה האחרונה היו לנו כ-400 משתתפים ב"קדם עתידים", שזאת התוכנית הבית-ספרית, ב"עתידים לתעשייה" ובעתודה הטכנולוגית בצבא.

כמה שורדים מאלה שהולכים לעתודה?

אחוזי השרידות הם גבוהים מאוד. מה שמיוחד שם, שאנחנו מלווים אותם לאורך כל העתודה.

עד לפני שלוש שנים זה היה בערך שרידות של כחצי מהם.

אנחנו עושים מחקר כל פעם של חמש שנים, ומהנתונים שקיבלנו עולה שהשרידות עלתה. אני חושבת שמהבחינה הזאת, בגלל הליווי וגם השיבוץ של התפקיד, אנחנו לא רק מכינים אותם, דואגים שהם מתקבלים ושוכחים. אנחנו מלווים אותם והם נשארים. תוך כדי השירות הצבאי גם ממשיכים ללימודים יותר מתקדמים. יש הרבה עבודה, אחרת לא היו צריכים אותנו. אנחנו מבחינתנו רוצים ללמוד ולייעל את הדרכים שבהן אנחנו פועלים. יש אחוזי הצלחה, אבל יש עוד הרבה עבודה.

פרויקט "עתידים" פעל בשיתוף פעולה עם הפרויקט הלאומי, ולפני כשנה ביטלנו את זה בגלל שאחוז השרידות של הילדים שהיו בתוכנית לא הצליחו ולא השתלבו, ואפילו הועברו ל"אקסיומה". כתוצאה מכך המספר שדיברת עליו, 400 ילדים – אני לא רואה אותם ברשימה.

אם לעשות קצת סדר, אנחנו פועלים בשיתוף עם משרד החינוך. יש לנו גופים מפעילים, אנחנו משמשים כגוף מטה. אחד מהגופים המפעילים הוא "אקסיומה". התוכנית פועלת בשיתוף פעולה שהוא בא והולך. אני יכולה להגיד לך, שמתוך ה-400 האלה, קרוב ל-300 תלמידים זה "קדם עתידים". אנחנו מצמיחים, אנחנו עובדים לפי עיקרון הרצף. זה מספר שאני יכולה לתת לך, הוא בדוק. אני המנהלת הפדגוגית של התוכנית הבית-ספרית, אז אני יודעת אחד לאחד. אנחנו מצמיחים אותם. היום אנחנו יוצרים תוכניות עם מכון וייצמן, עם אוניברסיטת תל-אביב, לחזק עוד יותר ולהצמיח. כולי תקווה שאנחנו נצליח לעשות דברים טובים יותר ממה שאנחנו עושים עכשיו.

נציגת משרד החינוך, בבקשה.

אני ממונה במשרד על כל הנושא של שותפיות בין-מגזריות ותוכניות חיצוניות. זה תפקיד די חדש במשרד החינוך, וזה תפקיד שעדיין לא קיים במשרדי ממשלה אחרים. עכשיו לומדים את התהליך שאני כבר אציג. משרדי ממשלה אחרים לומדים את התהליך שאנחנו עשינו בשנתיים האחרונות ומנסים ליישם את זה אצלם.

בשנתיים האחרונות, מתוך אמונה בזה שחיזוק החברה האזרחית ככלל משמעו חיזוק החברה הישראלית ובטח מערכת החינוך, הובלנו תהליך של הסדרה של כל הנושא של שותפויות עם גופים חיצוניים, בדגש על תוכניות שפועלות במערכת החינוך. ההסדרה הזאת הייתה סביב שולחן עגול בין מגזרי, שבסופו ביוני לפני שנה גובשה מדיניות. זאת פעם ראשונה בממשלה שגובשה מדיניות בשיח בין-מגזרי. רבים מהיושבים פה שותפים לשיח, ואני חושבת שכמעט כולם גם נמצאים בתוך מאגר התוכניות, שזה אחד מתוצרי המדיניות הזאת.

למדיניות יש שני תוצרים. האחד זה מאגר תוכניות ממוחשב, שקודם כל ממפה את כל התוכניות שפועלות בכלל במוסדות החינוך. עד היום יש במאגר בערך 1,000 תוכניות. אנחנו מצפים לכמעט 5,000 תוכניות. כנראה שזה המספר, אנחנו עדיין לא ממש יודעים מה המספר. המאגר הזה נשען גם על חכמת ההמונים, כמו אתרים. זאת אומרת שמנהלי בתי-ספר ומנהלי אגפי חינוך ברשויות ימשבו את התוכניות, וכך יהיה לנו יותר מידע על כל תוכניות. מצד שני, אנשי מקצוע במטה משרד החינוך ייתנו את המשוב המקצועי שלהם לגבי כל תוכנית. התוכניות מופיעות במסלולים שונים, אני לא אפרט את זה כאן.

אמרתי שיש למדיניות הזאת כמה תוצרים. האחד זה המאגר. השני זה מודל מיטבי למנהל בית-ספר או למנהל אגף חינוך ברשות, איך בכלל לשלב תוכנית בתוך המוסד החינוכי. אחד התוצרים הנוספים זה אמנה בין מגזרים. היום אני מאמינה ששיתוף הפעולה כתוצאה מהשיח הבין-מגזרי הזה נראה טיפה אחרת.

ערוץ נוסף זה מיזם של ממשלה, חברה אזרחית, שמתכלל הג'וינט, שהוא בעצם מסדיר את הקשר בין שבעה משרדי ממשלה לבין החברה האזרחית. זה המקום ללמד וגם ללמוד ממשרדי ממשלה אחרים.

על התהליך הזה כולו נעשה מחקר מאוד מקיף של הכנסת בשנה האחרונה. עידו אבגר ממחלקת המחקר של הכנסת חקר את זה. אפשר לראות את זה באתר של הכנסת. מחקר מעניין מאוד, שדי מחמיא למשרד ולכל התהליך הזה שהוא עשה. יושבת לידי רויטל דותן, שרובכם מכירים אותה. היא ממונה באגף לקליטת תלמידים עולים במשרד החינוך. תודה.

אני חושבת שמיכל הדגישה את הדברים החשובים שבאמת כל תוכנית תיכנס למאגר, וכך תהיה הסדרה ומנהלים יוכלו לקרוא, לראות. זה שקוף, זה פתוח לכולם. אתם כמובן מוזמנים, מי שעדיין לא נמצא במאגר.

גם עמותות שיושבות כאן ורוצות לדעת מה עושות עמותות אחרות באותו תחום – זה לא רק עמותות, אלא גם חברות עסקיות – אפרופו כפילויות של תוכניות או השלמה של תוכניות, המאגר הוא הזירה הנכונה לקבל את כל המידע הזה. אני קוראת למי שעדיין לא רשום במאגר – זה פשוט מאוד ב"גוגל", מערכת תוכניות חינוכיות. חשוב מאוד להזין את התוכנית למאגר. אתם מוזמנים לעשות את זה. תודה.

המנהלים שאני עובדת אתם נכנסו לאתר המשוב ומצאו שמסובך מאוד להכניס את המשוב.

זה חדש לגמרי. המשוב קיים סך הכול חודשיים באוויר. אשמח שיפנו אלינו.

דוד יאסו, בבקשה.

תודה רבה. פעם ראשונה שאני מגיע ונהנה מדיון. זה דיון מלמד ומקצועי. חן חן.

אני מנהל אגף קליטת עולי אתיופיה במשרד הקליטה. מבחינת משרד הקליטה, כמשרד הוא עושה את רוב הפעילויות שלו בשיתוף פעולה עם המגזר השלישי, עם הרשויות, עם כל אלה שנמצאים פה. שיתוף הפעולה הוא אחד הדברים שמוביל אותנו מבחינתנו. כל דבר שאני אגע, הן בנושא של חינוך, הן בנושא של תעסוקה, המשרד לא פועל פעולה ישירה אלא דרך הגופים האלה. אני חייב לציין כאן את ההירתמות של הגופים האלה ואת העשייה שלהם.

אנחנו לא באנו כדי להציג, אלא כדי לראות ולשמוע. עד שנת 2000 בגיל 45 בני הקהילה היו בלתי ניתנים להשמה בעבודה. היום מעל 75%, ב-5% יותר מהחברה הישראלית או היהודית, מועסקים יוצאי אתיופיה. נכון, יש פער בנושא של תעסוקה. זה גם היום בנושא של התמקצעות.

בנושא של החינוך אותו דבר, כפי שציין גם מנכ"ל הפרויקט הלאומי וגם מה שציינו כאן הגופים האחרים. מי שמתכלל זה משרד הקליטה. אבל שוב, יושב-ראש הוועדה, אתה עצמך היית שותף וראית ואתה רואה שאת כל הנושאים האלה אנחנו עושים ביד אחת, יחד כולם, עם כל משרדי הממשלה. נכון שיש עכשיו הדרך החדשה. כל עוד שאין החלטת ממשלה, אנחנו ממשיכים באותו נוהל שפעלנו בו בעבר. כך שמבחינתי אני שמח מאוד לשמוע ולראות דווקא מהגופים האלה שנמצאים כאן, מימין ומשמאל, שמדווחים על שיתוף הפעולה הנכון.

כפי שיהונתן דוד הזכיר, המון פעילות בנושא של החינוך, ואולי צריך לראות איזשהו מרכוז כדי שנראה באמת שכל הילדים של בני הקהילה ייהנו, ולא רק אוכלוסייה מסוימת. אולי אנחנו כמשרדי הממשלה, יחד עם משרד החינוך, צריכים לראות איך אנחנו מביאים את זה לתוצאה הנכונה. תודה.

תודה רבה. מיכל פינק, בבקשה.

אני סמנכ"ל אסטרטגיה ותכנון מדיניות במשרד הכלכלה. ברכות ליושבים בחדר, מכיוון שאנחנו גם מרגישים בשטח את התרומה של עמותות בכל ההיבט התעסוקתי. מגוון הכלים שנמצא בידי משרד הכלכלה ושמכוון לקהילה האתיופית עוסק בעיקר בהיבטים של שדרוג תעסוקתי. אני מסכימה עם הנאמר כאן, יש פערי תעסוקה מבחינת שיעור הכניסה לשוק העבודה. הפערים קיימים, אבל הם נמוכים מאוד. עיקר הפער נמצא במקום של השדרוג התעסוקתי, במקום שבו יש נתונים נמוכים של ייצוג במקצועות בשכר גבוה, במקצועות של ניהול. לכן במקרה הזה עיקר הכלים שלנו, כאמור, מוכוונים לשם, אם זה דרך הכשרות מקצועיות ייעודית, השלמת מיומנויות גם למי שמגיע עם מיומנות לשוק העבודה וגם למי שאינו מגיע עם מיומנות. ליווי אישי זה חלק משמעותי מאוד. אנחנו פועלים באמצעות רכזים של הכוון תעסוקתי. במקומות אוניברסאליים שבהם הרכז יכול לטפל באופן אישי בפונה, על מנת להכווין אותו לסדנאות ולהכנה לשוק העבודה, למנטורים וכן הלאה.

מה שחשוב לראות באותה אוכלוסייה שאנחנו פוגשים זה הצורך להשלמת השכלה מתאימה. מכיוון שהפערים מצויים בעיקר היכן שהעולה או האזרח הוותיק מגיע במצב של היעדר השכלה מתאימה לשוק העבודה, ואלה מקומות שבהם צריך גם לטפל כדי שנוכל בעתיד להכווין למקצועות גבוהים יותר. אנחנו עושים שם את חלקנו. כמובן יש גם החלק החינוכי, שצריך להשלים אותו.

תודה רבה. אנחנו מתנצלים בפני מי שלא הספיק לדבר. יש דיון אחרינו. לכן נסכם פה. זה דיון ראשון בנושא הזה. זה נושא חשוב לנו מאוד. זה מגזר שעושה הרבה, ושיתוף הפעולה עם המגזר הציבורי הוא חשוב מאוד ואנחנו נמשיך. תודה שהגעתם לפה ושיתפתם אותנו והצגתם. תמשיכו לעשות את העבודה הטובה והנכונה ביותר. תודה רבה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 11:55.