הכנסת העשרים

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 6

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, כ"ח בסיון התשע"ה (15 ביוני 2015), שעה 9:00

שיפור קליטת בני נוער עולים - מניעת נשירה, התדרדרות ומצוקה

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

רוברט אילטוב

מרדכי יוגב

טלי פלוסקוב

יהושוע באוור - סגן ראש אגף מצילה, המשרד לביטחון פנים

מיטל אברהמי - מחלקת נוער באח"מ, המשרד לביטחון פנים

איציק אלמוג - רמ"ח נוער באח"מ, המשרד לביטחון פנים

שרה כהן - מנהלת מחלקת רווחה, משרד העלייה והקליטה

מאיה שריר - מנהלת אגף קליטת תלמידים עולים, משרד החינוך

רויטל דותן - מפקחת באגף קליטת תלמידים עולים, משרד החינוך

ורדה שרגאי - מנהלת אגף לאבחון וה שמה, משרד החינוך

ורדה רפפורט - מפקחת ארצית לקטינים עוברי חוק, משרד הרווחה, השירותים החברתיים והתפוצות

מירה קידר - מנהלת אגף רווחה והתמודדות, הסוכנות היהודית

שרון סופר - ממ"מ, הכנסת

צח בן-יהודה - ממ"מ, הכנסת

ישיאלם פקדה - עובדת המועצה - פניות ציבור, המועצה לשלום הילד

דניאל חפץ - מנהל פרוייקטים חינוכיים, עמ"י ישראל

דוד סמסון - ראש ישיבת YTA

בצלאל בורשטיין - מנהל תכנית YTA בנים

אלכס שמידט - מנהלת מחלקה לעלייה וקליטה, עיריית רמת-גן

וגאי טבג'ה - מנחת יוצאי אתיופיה, רשות למלחמה בסמים

אמיר סנדלר - תנועת בני עקיבא

אביגל וובו - רכזת שילוב עולים, תנועת בני עקיבא

מישל בן שטרית - מנהל המחלקה לילדים ונוער, חברת המתנ"סים

ליליה קימיאגרוב - מלווה משפחות, פורום הורים עולים

דגנית לוי - סוציולוגית, ברוקדייל

מילה ספיבק - מנהלת ביה"ס יוענה ז'בוטינסקי, רשת עתיד

רוני אקלה - מנכ"ל, הפרויקט הלאומי לקהילה האתיופית בישראל

אלי זרחין - שדלן, אגודה ישראלית למען ילדים עולים

רוברט ששון - מנכ"ל עמותת צומת

שמעון סיאני - מנכ"ל, ידידים

דנה גורדון שושני

הדס צנוירט

שיפור קליטת בני נוער עולים – מניעת נשירה, התדרדרות ומצוקה

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. על סדר-היום: שיפור קליטת בני נוער עולים - מניעת נשירה, התדרדרות של בני נוער עולים ומצוקה. ברוכים הבאים.

לפי הכתבות שראינו, והנתונים שאנחנו רואים, הנוער העולה מידרדר. יש נשירה ממערכת החינוך, ומידרדר עד כדי שמגיעים לסמים, לאלכוהול. מצב המצוקה של בני הנוער העולים, המצב מאוד מדאיג. אנחנו מודעים, שהמערכת הממשלתית, משרדי הממשלה מפעילים גם תוכניות, וגם עמותות עוסקות הרבה כדי למנוע ולעשות כמה שיותר, לעצור את הידרדרות הנוער.

אנחנו נשמע מנציגי משרדי הממשלה, מה עושים, ואיך הם מתכוונים לעצור או לפחות לצמצם את התופעה. אנחנו גם נשמע מעמותות שונות, שעוסקות – תנועת הנוער ואחרים, שעוסקים במלחמה בתופעה. אז אנחנו נגיע לסיכום בסוף, איך כל אחד יכול לשלב ידיים על-מנת למגר את התופעה.

ראשון נשמע את הנתונים בדיוק מהצוות שלנו פה, לפי מה שיש בממ"מ. צח יציג לנו. לאחר מכן גם נשמע עוד נתונים, גם מהפן המחקרי. אז ניכנס לתוכניות ולפעילות של משרדי הממשלה. אז נשמע גם את העמותות. כך ננהל את הדיון, וכמובן, אני מבקש שכל אחד יקצר בדבריו, יסכם בקיצור, כדי שנגיע לאחרים. הזמן שלנו מוגבל. אני גם מאוד מבקש, שכל אחד יכבד, שייתן זכות לסיים את דבריו, כדי שנשמע ונשמיע. תודה רבה. צח, בבקשה.

תודה רבה ליושב-ראש הוועדה. אני צח בן-יהודה, רכז מחקר ומידע במרכז המחקר והמידע של הכנסת. לטובת הדיון היום ביקשנו עיבוד מיוחד מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אודות נתוני נשירה של תלמידים ילידי חו"ל ממערכת החינוך העברי, בפירוט לפי יבשות מוצא. מדובר בנושא רחב, והנתונים שהבאנו הם רק כדי לגבי מושג לגבי היקף התופעה, לשמש בסיס לדיון היום, שיירד לעומק התופעה.

הנתונים שקיבלנו מצביעים על שונות בין קבוצות המוצא השונות. מהנתונים שקיבלנו, במערכת החינוך העברי בשנות הלימוד תשע"ב ותשע"ג אחוז הנשירה של תלמידים ילידי ישראל עמד על 2.6 ו-2.2. לעומת זאת, אחוזי הנשירה של תלמידים ילידי חו"ל עמד על 4.8% ו-4.5%, בהתאמה.

עלייה זו נקודה משברית, וזה בא לידי ביטוי גם בנתוני הנשירה בהבדלים בין קבוצות המוצא השונות. מהנתונים שקיבלנו מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נתוני הנשירה מאירופה בשנת תשע"ג עמדו על 6.86%, ובמעבר לתשע"ד על 6.02%. נתוני הנשירה מאמריקה עמדו כבר על 7.61% בתשע"ב, ו-6.17 בתשע"ג. מדבר בנתוני נשירה ברוטו, ורק משתי שנות הלימוד הללו.

מטרת הדיון היום הוא לרדת לעומקם של הדברים, לאפיין את המורכבות והקשיים של כל קבוצה, ולדאוג שיש לכל קבוצה מענה הולם. אנחנו מקווים שנתונים אלה יאפשרו לפתוח את הדיון.

כדי שיהיה ברור יותר, נשמע עוד פן מחקרי. נשמע מהגברת דגנית לוי, חוקרת סוציולוגית, חברת צוות קליטה ועלייה במרכז לילדים ונוער במכון ברוקדייל, ואז נתחיל להתייחס.

בוקר טוב לכולם. בהמשך לדברים של צח אציג ממש כמה נתונים בולטים ממחקר שעשינו יחד עם משרד הקליטה, עם שירותי הרווחה, עם הגברת שרה כהן, על בני נוער עולים. אנחנו כללנו במחקר שבע קבוצות שונות של בני נוער עולים, מעולי המערב, דוברי ספרדית, צרפתית ואנגלית, יוצאי אתיופיה, גם ילידי הארץ וגם ילידי אתיופיה, ויוצאי ברית המועצות – ילידי הארץ וילידי ברית המועצות, ובנוסף היתה קבוצה להשוואה של יהודים ותיקים.

אגיד ממש כמה מילים, וחשוב לי להדגיש שביקשנו שאתמקד בקשיים יותר של העולים ושל בני הנוער, ולא להסתכל על התמונה הרחבה יותר, למרות שהמחקר שלנו סוקר את כל היבטי החיים של בני הנוער.

בהשוואה בין עולי המערב אנחנו רואים שהמצב של דוברי אנגלית הוא המצב הטוב ביותר כמעט בכל פרמטר שבדקנו. המצב של דוברי ספרדית: חלק ניכר מהם מקבלים עזרה לימודית, אבל הם עדיין זקוקים לעזרה נוספת. חלק ניכר, חמישית מהם, חשים ניכור כלפי בית הספר, שזו הקבוצה שחשה ניכור בשיעור הכי גבוה מבין כל הקבוצות שבדקנו, והם גם הכי פחות שבעי רצון מהקליטה שלהם בארץ.

ברשותך, סליחה, אם אפשר היה למקד גם בנסיבות. את מדברת על קושי שפה, את מדברת על ניכור. מדוע – מבחינתי זה היה חידוש, של חוסר-היכרות, של דווקא דרום אמריקה, האחוזים הגבוהים ביותר. מה הנסיבות ביוצאי ברית המועצות, ביוצאי אתיופיה – אם אתם יודעים למקד?

זה מאוד תלוי גם מי האוכלוסייה. אני לא מדברת פה בכלל עכשיו על מאפייני האוכלוסייה, אבל יש גם עניין של מי מגיע לארץ - איזו קבוצה מתוך היהדות, נגיד של דרום אמריקה, מגיעה לארץ, באילו נסיבות הם מגיעים לארץ, וגם העניין שהם יחסית קבוצה קטנה, והיכולת לעזור להם, בגלל שהם מפוזרים כמה תלמידים פה וכמה תלמידים פה, ויותר קשה לתת עזרה, מאשר כשיש מסה מאותה קבוצה.

בנוגע לדוברי צרפתית, ובעיקר עולים מצרפת, המצב הלימודי שלהם בהרבה היבטים הוא יחסית מדאיג. למרות שהם העריכו את השליטה שלהם בעברית בדומה לשאר הקבוצות, רבע מהם העידו שהם מתקשים להשתתף בשיעור בגלל שליטה לא מספיקה בעברית. חלק ניכר מהם, 43%, מתקשים בשלושה מקצועות או יותר, שזה השיעור הכי גבוה של מתקשים – לא דווקא נכשלים בלימודים, אבל מעידים על קושי בלימודים. קרוב למחצית מהם חשים ניתוק מבית הספר, שזה מדד מסכם, שכולל גם היעדרות רבה מבית הספר, גם הרגשת ניכור וגם כישלון בלימודים.

כשאנחנו משווים בין עולים ובני עולים יוצאי ברית המועצות לשעבר, מצאנו שהמצב של בני העולים הוא טוב, וברוב המדדים שבדקנו הם מאוד דומים ליהודים הוותיקים, אם זה במצב הלימודי ובהרגשת הרווחה הכללית.

העולים מברית המועצות לשעבר, ומי שהשתתף אצלנו בסקר זה החבר'ה היותר חדשים בארץ, שיש להם קצת מאפיינים שונים מהעולים שעלו בתחילת שנות ה-90 – חשים יחסית הרבה ניכור כלפי החברה הישראלית, והם גם מעורבים יותר בהתנהגויות סיכון.

בקרב יוצאי אתיופיה מצאנו הרבה מאוד משותף בין העולים לבני העולים, אבל נמצא הבדל בלא מעט מדדים לרעת בני העולים, כלומר לרעת יוצאי אתיופיה שנולדו בארץ, במיוחד בכל ההיבטים של קשר עם ההורים, מצב לימודי וקצת התנהגויות סיכון. זה, בגדול.

זה בעיקר חידד, לשים לב להבדלים גם בתוך עולי המערב בין שלוש הקבוצות, ולא להתייחס אליהם כמקשה אחת, וגם להבדיל בין חבר'ה שנולדו בארץ לכאלה שנולדו בחו"ל, ולראות שגם מי שנולד באר, עדיין רואים לא מעט קשיים, והרבה פעמים יותר קשיים דווקא ממי שנולד בחו"ל ועלה בעצמו.

לראשונה שיקפנו באמצעות המחקר את השונות בין קבוצות שהן יחסית קטנות יותר, ופחות נמצאות על סדר-היום. המשמעות היתה של המחקר, בעיקר בהקשר של עולים שהם דוברי צרפתית, ספרדית ואנגלית, שלראשונה שיקפנו תמונת מצב ראשונית שידועה לנו, ושהיא מבחינתנו בסיס לכל מי שעוסק בנושא, לחשוב על קידום תוכניות שמותאמות למאפיינים.

יש שאלה פה לגבי הנתונים. בבקשה.

אתם בחרתם במחקר שלכם להתייחס לילידי חו"ל. הגדרת משרד הקליטה זה ילדי עולים. אלה ההגדרות הפורמליות של משרד הקליטה. אני חושב שאם אנחנו הולכים, כמו שדיברה נציגת ברוקדייל, גם על ילידי הארץ שהם ילדי עולים, אנחנו מגיעים למספרים הרבה יותר גדולים גם בכמות, ואולי גם לאחוזים אחרים. השאלה, אם התייחסתם לכך באיזושהי דרך.

אענה על כך. מבחינתנו, אלה נתונים זמינים שיש לנו בעיבוד של מיום רביעי, שנקבע הדיון, להיום, מול מה שיש בלמ"ס, וההתייחסות היא רק לילדים שנולדו לא בארץ. נכון שיש מקום לעשות את ההרחבה, והנציגה מברוקדייל מבחינתנו, לבקשנו, השלימה את התמונה המלאה יותר.

תודה. מאיה, ממשרד החינוך, בבקשה.

שלום. ראשית, אני רוצה לברך על המחקר של הממ"מ, שהתייחסתם לנושא מאוד מורכב של נשירה, ואתם בעצמכם אומרים שיש כאן נשירה ברוטו ויש כאן נשירה נטו. אם אני לוקחת את המאפיינים באמת, למשל, שב-2014 היו לנו 5,991 נושרים במערכת, אבל כשנכנסים לפילוח עומק רואים שמעל 3,000 מהם הם בחינוך החרדי, כלומר הם לא בדיוק נושרים; הם מצויים במוסדות חינוך, שאנחנו לא רואים אותם. ב-2015 יש 1,421 נושרים, וכ-560 מהם לומדים בחינוך החרדי, אז שווה עוד בדיקה של איפה נמצאים הילדים, כי כפי שציינתם, אלה נתונים של נשירה ברוטו, אבל חלקם נמצאים – לומדים בהיל"ה, לומדים במוסדות ברסלב או אחרים, כלומר נמצאים במערכת, אבל לא מערכת חינוך שאנחנו רואים.

אבל הם התחילו כן במערכת החינוך של משרד החינוך.

הרבה מאוד עולים, ודווקא מאפיינים, כפי שתואר, של ארצות הברית, מגיעים לחינוך החרדי.

שאלה טכנית: בעידן המחשב – עלה פה בדיון בוועדת חינוך, שלא רואים את המורים של היל"ה, הם קבלנים. אתם לא רואים את התלמידים?

אנחנו רואים, וגם עושים עבודה; היום אנחנו מפתחים עבודה מאוד מסודרת מול מחוז חרדי. אנחנו רואים את התלמידים. אני מצטערת ומתנצלת שלא נמצא כאן נציג של אגף שחר, שהם אחראים על נתוני הנשירה, אבל כפי שאמרתם, זה באמת היה במועד מאוחר מדי, הזימון. הם גם אחראיים על קב"סים. תלמידים עולים קודם כל הם תלמידים במערכת החינוך, וככאלה הם מקבלים את כל התנאים, כל הזכויות שמקבלים כל התלמידים. בכלל זה יש, כמובן, עבודה של קב"סים – קציני ביקור סדיר, שעובדים עם כל המערכת – לא משנה באיזה מגזר, עדה או מוצא; עובדים עם כולם. ובראש ובראשונה, אחריות של מנהלי בתי הספר. מנהל בית ספר אחראי על כל התלמידים שלו, בין אם הם עולים או בני עולים או ילידי הארץ ותיקים. אותו דבר המחנכים. כדי להמחיש עד כמה אנחנו רואים אחריות של מחנכי הכיתות ושל המנהלים, יש לנו סטנדרטים ותהליכי קליטה של תלמידים עולים במערכת החינוך. הסטנדרטים האלה הם כלי למנהל בית הספר, לפרט מה הוא צריך לעשות, כאשר מגיעים תלמידים עולים לבית ספרו.

במקביל, יש לנו בנוסף תיק תלמיד עולה, שזה תיק שממלאת מחנכת הכיתה יחד עם הילד, יחד עם המשפחה. זה לומר: תלמיד עולה – יש לו עבר, אנחנו צריכים לראות מה החוזקות שלו, מה החולשות, מה הוא עשה בשעות הפנאי, איך היה הקשר שלו עם חברים. התיק הזה מלווה את התלמיד במהלך שלוש שנים ראשונות להיותו בארץ. אחד הדברים שמאפיינים עולים זה גם מעברים בתוך הארץ. נקודות הנשירה שראינו הן של סיום שנה ותחילת שנה. ברור שצריך לעשות משהו בקיץ ובמעברים. אנחנו מתכננים בכיוון הזה.

תוכנית שמוצגת כאן במחקר שלנו היא תוכנית עוגן, לליווי במעבר הבין-תרבותי ומניעת נשירת סמויה לתלמידים עולים שלומדים בגיל חטיבות הביניים.

בנוסף, אנחנו מפעילים מגשרים חינוכיים בין-תרבותיים עם הרשויות. יש לנו מגשרים דוברי רוסית, צרפתית, ספרדית, בני מנשה ואמהרית. המגשרים הללו אחראים על משולש: על עבודה עם ההורים והמשפחות, על עבודה עם התלמידים ועל עבודה עם צוותי החינוך. אנחנו רואים במשפחה חלק מהמעבר הבין-תרבותי, וכמובן, אנחנו מתייחסים גם אליהם – גם לתת להם מידע על מערכת החינוך בארץ, שמאוד שונה ממערכות חינוך בעולם; מה הזכויות פה, החובות. התאמות לבגרות, למשל - זה אחד הדברים שאנחנו יכולים לשפר כדי לעזור בסיוע ובהשתלבות של תלמידים עולים, ואכן יצא בתחילת השנה חוזר מנכ"ל חדש על התאמות לבגרות, שהן יותר ידידותיות - גם להבנה וגם לתלמידים.

דבר נוסף שפיתחנו הוא חונכות, מכיוון שחסרים לנו משאבים, אנחנו יודעים שתמיד נדרש עוד. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה – יושב פה מנכ"ל ידידים שמעון סיאני, אז אנחנו בכל מיני תוכניות של חונכות עם ידידים, עם ידיד לחינוך.

דבר נוסף הוא רשויות. אנחנו עובדים אתם בשיתוף פעולה. יושב פה אלכס שמידט, מנהל אגף קליטה בתוך אגף החינוך בעיריית רמת גן. בשיתוף פעולה אנחנו מנסים לראות ילד-ילד ומשפחה-משפחה כדי לתת סיוע.

בנוסף, יש תוכניות שפ"י – השירות הפסיכולוגי הייעוצי במשרד החינוך על תוכניות מניעה. דיברתם על מניעת סמים, מניעת אלכוהול – על זה הם אחראיים. אנחנו רואים תשובות הוליסטיות, מגוונות על כל ההיבטים - גם הלימודי, החברתי, הלימודי והרגשי, כולל המשפחות ולא רק התלמידים.

תודה. אנחנו מצפים דווקא מהעולים שהמשפחות מגיעות מארץ מבוססת יותר, במערב, ואנחנו רואים לפי הנתונים, שהנשירה היא יותר גבוהה שם. אני שואל, למה זה קורה דווקא שם? גם אמרת קודם שיש להם מגשרים בכל השפות, ולא ציינת אנגלית. אני רואה שמאירופה ומאמריקה יש נשירה גבוהה. יש לכם מדריכים דוברי אנגלית?

צודק. אין לנו מגשרים דוברי אנגלית. יש הנחה שגויה, כנראה, שכולם מדברים אנגלית, אז מסתדרים, ובאמת המעבר הבין-תרבותי, השונות הזאת, גם אם הם מגיעים מארצות הברית או מארצות רווחה, כפי שאתה קורא להם – עדיין הם חווים מעבר בין-תרבותי, הלם תרבות. זה מאפיין שידוע בכל העולם, ומאפיין מקצועי של מעבר בין תרבויות. כולם חווים אותו, לא משנה מאיפה הם עוברים.

תודה. נשמע מביטחון פנים, רב פקד איציק. תוכל להציג לנו, מה המשטרה עושה בדברים האלה?

בוקר טוב. אני מבקש לתקן – בעמל רב הגעתי לדרגת ניצב משנה...

סליחה, זה מה שנמסר לנו.

אני ראש מחלקת הנוער במשטרת ישראל. לדיון הזה הגעתי יותר בכובע הנוסף שאנחנו בשנים האחרונות מאמצים – הכובע המניעתי. החוק במדינת ישראל, ככל שהוא מתייחס לנוער, מבוסס על שתי דיסציפלינות עיקריות: האחת אומרת שפיטה, ענישה, דרכי טיפול, כלומר החוטא ועונשו: עשית – תשלם; והשנייה, בכוונת מכוון שחוקקו, נקראת טוה"ש - טיפול והשגחה. מאוד בהתחלה המחוקק קבע, בצד הענישה, שכמדובר בקטינים, יש הנושא השיקומי החינוכי. משטרת ישראל בהוויה שלה היא לא גוף חינוכי בהגדרתה בלבד, אבל בשנים האחרונות אנחנו מקדמים הרבה מאוד מיזמים, שתכליתם בסופו של דבר החזרתם של בני הנוער שסרחו, טעו, עשו מעשה כזה או אחר שהוא בקטגוריות מאד ברורות, למסלול החיים הנורמטיבי, מתוך כוונה ברורה - להרוויח אזרחים טובים יותר בעתיד.

מה שמתייחס באופן ספציפי לנושא של עולים זה תוכנית שנקראת סיכויים. זו תוכנית שפותחה על-ידי משרד הקליטה בשירות המבחן לנוער, ומשטרת ישראל שותפה לה. מטרתה: צמצום ממדי הפשע בקרב קטינים בקבוצות הגילאים 12 עד 18, כשהם עולים חדשים. היא מתאפיינת בכך שהחניכה שם היא אישית ופרטנית יותר, והיא מופעלת כרגע ב-33 ישובים במדינת ישראל.

בשנים האחרונות אני חושב שיש קצת פחות הפניות לשם, כי יש פחות עולים חדשים שעולים כרגע, אבל התוכנית הזאת, אני מספר עליה, כי היא מבוססת אוכלוסיית עולים.

תוכנוית אחרות, שמאוד מוכרות – חלקן יותר וחלקן פחות – אחת נקראת מיל"ה. זו תוכנית משטרתית, שמובלת יחד עם השמ"ל. בתוכנית הזאת השתתפו מאז 2010 עד היום מעל 7,500 עולים, כלומר קטין שעשה מעשה קונדס – תקיפה, דברים שאפשר אחר כך למנוע לו רישום פלילי, ולאפשר לו להתגייס לצבא ולהיות אזרח טוב, אם הוא נכנס לפרויקט מיל"ה – מובילים יחד למען הנוער – אנחנו רואים את הפירות וההצלחה, וכל פעם בטקסים רואים חבר'ה שהולכים לצנחנים ומתגייסים ומתנדבים ליחידות, שהם בוגרי התוכנית.

קבוצת דיון משפחתית. הרעיון שלה הוא אפקט ערכי חינוכי – נער שמבצע עבירה בבית הספר – למשל, תקף את החבר שלו – הרעיון הוא שילוב של המשפחה הגרעינית, יחד עם הנער הזה, אחרי שהוא מודה ומתייצב. זה מסתיים בטקס שבו הוא בא, מתנצל ומפצה – פעם זה על-ידי עוגה, כרטיס לקולנוע או כל מסר אחר, אבל הוא מבין שהוא טעה, מודה מצטער וגם מפצה את הקרבן.

דבר נוסף שאני מבקש לציין – מפכ"ל המשטרה, שעוד מעט מסיים את תפקידו, אבל בתפקידו הנוכחי לפני כשנה אישר מהלך דרמטי מבחינתי כראש מחלקת הנוער, והוא אישר לי שבעה תקנים של קצינים, בכל מחוזות המשטרה. בכל מחוז יש קצין מניעה והסברה, שזה מה שהוא עושה מבוקר עד ערב – כנסים, הרצאות, סכנות באינטרנט, עבירות מין, סמי פיצוציות, אלכוהול, ועוד הרבה פעולות יחד עם הרשויות המוניציפליות ויחד עם משרדי ממשלה נוספים. אז השבעה האלה כפופים גם פיקודית וגם מקצועית אליי, למחלקת הנוער, והם עושים עבודה נהדרת, ואנחנו רואים בזה מהלך שובר שוויון, שהולך ומוטמע יותר. כדי להכניס אותם למוד של עבודה, שגם נמדד, אז המפכ"ל החליט שזה ייכנס למערכת המדידה, כלומר יהיו להם פרמטרים, שהם יצטרכו להימדד, ואז מפקדי המחוזות והתחנות יצטרכו להבין שהמניעה והשיקום זה חלק בלתי-נפרד מהעשייה שלנו.

תודה רבה, ניצב משנה איציק אלמוג, ראש מחלקת הנוער במשטרת ישראל – אני מתקן לפרוטוקול.

תודה.

עכשיו נשמע מווגאי טבג'ה, מנחת יוצאי אתיופיה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול.

בוקר טוב. אני אדבר על הנושא של תחום עולים, בעיקר בקרב יוצאי אתיופיה – זה הנושא שאני ממונה עליו ברשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול. הנושא של התנהגויות סיכוניות בתחום סמים ואלכוהול זו תופעה שהולכת וגוברת בקרב קהילת יוצאי אתיופיה. זו תופעה חדשה שהקהילה נפגשת אתה פה בארץ. אנחנו רואים שהיא תופסת נפח מאוד גדול בחיי הקהילה, לאור הסיבות שצוינו, גם בגלל ההגירה וכל מיני סיבות, שהאלכוהול ממלא ומכהה ואת הכאבים שלהם.

ככל שאנחנו עובדים בשטח, אנחנו רואים יותר ויותר שימוש בסמים, שימוש באלכוהול, בעיקר, בקרב קהילת יוצאי אתיופיה. השימוש הוא גם בקרב חלק גדול מהמבוגרים, גם בקרב הנוער, בעיקר, בקרב הצעירים, שזה 18 פלוס עד 35. אנחנו גם נחשפים בשטח לילדים – בסביבות גילאים 10 ואף למטה מזה. זו אחת התופעות המדאיגות, בעיניי. התופעה של שימוש בסמים ואלכוהול זה לא רק בקהילת יוצאי אתיופיה; זה בעולם כולו ובחברה הישראלית. אנחנו מנסים להתמודד עם התופעה, אבל בקרב קהילת יוצאי אתיופיה זה בצורה מאוד קיצונית, שכל הנתונים שאנחנו רואים או נחשפים אליהם בכל מיני מחקרים, כולל המחקר של ברוקדייל, שחלקו הוצג היום, גם שם מציין את הפערים בין ילידי הארץ, שהם הצברים יוצאי אתיופיה, לבין ילידי אתיופיה. יש אחוזים מאוד גבוהים, ויש פער גבוה בשימוש.

כתוצאה מהשימוש אנחנו רואים את בני הנוער עושים עבירות. המשטרה יכולה להעיד על כך שיש יותר ויותר עבריינות, יותר ויותר שוטטות ומעשי קונדס. אני רוצה להעלות לשולחן הזה ולומר שזו תופעה שאנחנו צריכים לטפל בה, ולחשוב, כיצד לעשות זאת.

צוין פה שיש המון מערכות שתומכות בעבודה – תרבות, מגשרים ואנשי חינוך. בתור אחת שממונה על זה בחמש השנים האחרונות בקרב יוצאי אתיופיה, וגם אני עובדת עם אנשי מקצוע, גם עם הקהילה עצמה וגם עם אנשי הצוות וגם בכלל בתקשורת, אני רואה שאחד הדברים הקשים, שאנשי מקצוע מדברים ולא מתבצעים הדברים בסופו של דבר. הטיפול לא מותאם. הנגשת השירות לא מותאמת לקהילת יוצאי אתיופיה. אני חושבת שזה השולחן שממנו צריכה לבוא התשובה בנושא, ולומר: יכול להיות שאנחנו כותבים תוכניות ברמות ארציות בצורה מאוד יפה, הם נראים על הנייר מאוד מרשימים, אבל האפקטיביות שלהם היא פחותה. אני אומרת: בואו נבחן גם את עצמנו, ונראה מה קורה בשטח. מה שקורה בשטח, לא הולם לפעמים את התוכניות המוצגות.

אני מדברת באופן כללי על תוכניות ולא באופן פרטני. צריך לעשות את החשיבה הנכונה, אם אנחנו באמת רוצים לעזור בנושא עבודה מגזרית, כלומר צריך לתת מענה הולם ומתאים לתרבות ששונה ממני. זה אומר שאם אני, למשל, מטפלת במגזר הרוסי, אני כיוצאת אתיופיה צריכה לעשות את החשיבה מבחינת התאמת השירותים שאני נותנת לאותו עולה שמגיע אליי.

בנוסף, הרבה פעמים חלק מאנשי המקצוע חושבים שהנושא של תרבות זה שפה. לא תמיד שפה היא אחת הקריטריונים. לתרבות יש ממדים אחרים כמו מוצא, כמו ערכים, כמו התרבות עצמה, כמו מה שהולך בבית. זה משפיע גם על ילידי הארץ. אני שומעת הרבה: אתם כבר דוברי עברית, אתם כבר שלושים שנה. זה לא בטוח; צריך לבחון את זה. ההורים שלי הם דוברי אמהרית, ואני ניזונה מהם. הערכים של הוריי מושרשים. אני מעבירה את הערכים שלמדתי מהוריי לילדיי. בעיניי, זה משהו שמדינת ישראל צריכה לשים על הולחן. יפה שאנחנו יודעים לבנות תוכניות, אבל לרוב התוכניות הן לא מותאמות. אם לא ניקח את זה לתשומת לבנו, נמשיך לראות לא רק את התופעה של שימוש בסמים ואלכוהול אלא כל התנהגות סיכונית אחרת בקרב בני נוער יוצאי אתיופיה או בני נוער בכלל. תודה.

תודה רבה. נשמע עכשיו את שרה כהן, מנהלת שירות הרווחה במשרד העלייה והקליטה.

לגבי הנתונים שמכוונים את העשייה שלנו, אנחנו כל הזמן עוקבים אחר הנתונים. חשוב לציין שיש כל הזמן מגמות חיוביות מאוד של שיפור במצבם של בני הנוער העולים. אנחנו רואים שיש יתרון, וזה עלה גם במחקר שעשינו, יתרון לוותק בקרב האוכלוסייה, והאוכלוסייה שנמצאת פחות שנים בארץ, אני מניחה שיהיו בה יותר מצבים שקשורים לנושא של ההשתלבות וההסתגלות, בין היתר גם במערכת החינוך. צריך גם לתת את הדעת לשונות בין נשירה סמויה וגלויה, כי חלק מהאוכלוסיות של העולים מאופיינים יותר בנשירה סמויה – מגיעים לבית הספר, אבל לא ממש משתתפים בלימודים.

אני רוצה בקצרה, להגיד מה משרד העלייה והקליטה עושה ומעורב - מבחינתנו, בשני אגפים מרכזיים – האגף לקליטה בקהילה, שכרגע אין נציג כלשהו מטעמו, אבל הוא מקיים שורה שלמה של פעולות בנושא הלימודים וסיוע בלימודים ותגבור לימודי, שזה בהחלט נותן את ההשלמה למה שניתן בתוך מערכת החינוך. אנחנו רואים שבני הנוער העולים זקוקים לעזרה לימודית. הם מציינים במחקר שהם מקבלים, אבל הם זקוקים לעוד. בעיקר ראינו את זה בקרב אוכלוסייה של יוצאי אתיופיה, וגם בדור השני מקבלים לימודית, ו-וודאי זקוקים לעזרה לימודית.

בהקשר תוכניות שירות הרווחה, הצבנו שורת יעדים שקשורים להפחתה של התנהגויות סיכון, ובחלקן תוכניות שהן תומכות טיפול. חלק מהתוכניות או מרביתן נעשות בשיתוף משרדי ממשלה משיקים. לא מעט תוכניות נעשות יחד עם עמותות וארגונים. אני רוצה לציין בקצרה את היעדים המרכזיים, או לפחות את המודלים העיקריים של ההתערבות. יש לנו הפניות שקשורות לנושא של התמודדות עם בעיות בנושא נוער עובר חוק. התוכנית המרכזית שלנו, שאיציק אלמוג ציין, היא תוכנית סיכויים. זו תוכנית שמבוצעת במימון משותף של משרד העלייה והקליטה יחד עם משרד הרווחה, שירות מבחן לנוער וארגון ידידים, כגורם מפעיל. התוכנית פועלת כרגע ב-32 ישובים. היא מקיפה מאות רבות של בני נוער, ובעשור שהיא פועלת היא הגיעה למעלה מ-6,000 בני נוער עולים שהשתתפו בתוכנית.

אנחנו בוחנים כל העת את גרף הירידה בפשיעה של הנוער העולה. הגרף מראה ירידה ברורה של פשיעה. כלומר אפשרנו כרגע בתוכנית הכנסת בני נוער ותיקים. מתמהיל של 100% ירדנו ל-70-30, וכרגע אנחנו מאפשרים 50 ילדים עולים ו-50 ותיקים.

תוכנית נוספת שקשורה לנושא של התמודדות עם נוער עובר חוק היא תוכנית משפחה תומכת, שאנחנו עושים עם פורום הורים עולים, והיא מיועדת לליווי של הורי בני הנוער עוברי החוק, במקרה הזה של יוצאי חבר המדינות.

יש לנו שורת תוכניות שקשורות לנושא הסברה באופן שמותאם תרבותית – כל רכזי הפוך על הפוך, דוברי רוסית ואמהרית, וגם צרפתית, במרכזי מידע וייעוץ לנוער הפוך על הפוך – מתוקצבים באמצעותנו.

שורת תוכניות בנושא תוכניות איתור דוגמת נערי הגן, תוכנית מחוברים, שאנחנו עושים אותה עם 13 רשויות מקומיות ואגף קליטה בקהילה.

נתנו דגש מיוחד בשנים האחרונות לנערות עולות כמגדר בסיכון מוגבר. פיתחנו שורת תוכניות, שחלקן נעשות גם עם ארגון ידידים כמו סל"ע לנערות עולות, שהולכת ומתרחבת, הקמת חצרות נשיות כמו בקריית מלאכי, בנתניה, זרקור על נערות שעוסקות בהתנהגויות מיניות בלתי-מאובחנות.

שורת תוכניות בנושא חיבור לגורמי ההגנה והחוסן כמו קולנוער, עם עמותת קולנוער, יזמים צעירים, חוגי סיור, עם אחריי ועם חברים בטבע.

התוכניות, שהן תוכניות ברזולוציה יישובית, שאנחנו בעיקר עושים יחד עם התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, הן תוכניות של מרכזים חינוכיים טיפוליים שפועלים בשורת ישובים דוגמת מגדולרים, שבחלקם אנחנו עושים יחד עם עמותת על"ם.

אני רוצה לסכם ולומר שאנחנו רואים ירידה מוכחת באפיון מצבי סיכון אצל הנוער. אנחנו צריכים להיות כל הזמן קשובים, ולשים את האצבע על הדופק לגבי התפתחות של מצבי סיכון אצל אוכלוסייה בעיקר חדשה שמגיעה, להבין שבקרב הדור השני אנחנו צריכים עדיין לתת תשומות ייחודיות, שמותאמות למקום שבו הם נמצאים. בשורה התחתונה, כל התוכניות מבוצעות בעבודה עם ההורים. אני חושבת שלא נצליח להביא לתוצאות משביעות מבחינתנו, בלי שאנחנו מכניסים את המרכיב של ההורים. תוכניות שקשורות למניעת שימוש לרעה באלכוהול ובסמים, שאנחנו עושים, מתבגרים בעלייה עם עמותת אפשר ותוכניות עם אל סם – במרבית התוכניות ההורים נכנסים באופן מובנה כחלק מהעבודה, כי אנחנו חושבים שהמקום של ההורים, למשל בתוכנית כמו מתבגרים בעלייה, שבנויה על שלושה מרכיבים: על הנושא של ידע ומידע, על הנושא של מיקוד שליטה פנימה ועל הנושא של היחסים עם ההורים – רק העבודה על המשולש הזה יכולה להניב, מבחינתנו, תוצאות ראויות. תודה.

תודה רבה. רוני אקלה, מנכ"ל הפרויקט הלאומי.

תודה. אני מאוד שמח לשמוע שיש ירידה בנשירת בני הקהילה. זו תוצאה של עבודה מאומצת שאנחנו עושים בישובים שאנחנו נמצאים בהם.

אני חושב שיש הרבה מאוד דיונים ודיבורים ואמירות שנאמרות כאן. אני נמצא ב-23 ישובים לפחות. יש לנו 17 מרכזי נוער שפועלים מ-16:00 עד 22:00. במרכזים האלה, הגופים שמדובר עליהם – אני לא רואה אותם. זה מצער מאוד, משום שמשתתפים בתוכנית העבודה שלנו כ-1,400 בני נוער. אנחנו מתמודדים עם בעיות מאוד קשות – סמים, אלכוהול, זנות, ואפילו בני מיעוטים, שגם משלבים את בנות הקהילה לישובים שלהם. אבל אני מאוד שמח, מצד שני, שאנחנו עושים מאמצים כדי למנוע את הדבר הזה, והיום הגענו לשלב שבמקום לדבר על זנות, סמים ואלכוהול, אנחנו מדברים על מנהיגות, על התנדבות, על שילוב של בני נוער בתנועות נוער. אנחנו גם רואים את השילוב שלהם הולך וגדל.

יחד עם זאת, נדרשים מאתנו מאמצים עילאיים כדי לשלב ידיים ולעשות את העבודה הנכונה. הרבה אמירות שנאמרות, שבני הקהילה הם 30 שנה בארץ, הם משולבים, אבל אנשים לא רואים את זה. אני יכול לדבר פה על הנייר כמו כל אחד אחר שמדבר, אבל השכונות זה שונה לגמרי. האנשים שנמצאים בשכונות, לרוב נמצאים בינם לבניין עצמם. בני הנוער מבודדים, וכדי לשלב אותם אנחנו צריכים לעשות שילוב כאן, כלומר איגום משאבים, ידע משותף ועשייה משותפת. אם לא נעשה כך, אני חושב שיש לנו בעיה חמורה.

אני שמח לבשר לכם שבסיוע הלימודי שאנחנו עושים, זה מה שמבדיל בעין עולים לוותיקים, אנחנו עושים גם לעולים, גם לוותיקים, הגענו לממוצע ארצי שווה, שבתעודת הבגרות הכללית - נכון, יש בעיה, קצת אנחנו מפגרים בתעודת בגרות איכותית, אבל גם שם אנחנו משקיעים את רוב המשאבים וגם את הכוחות המקצועיים כדי שנוכל להוביל את בני הקהילה לשילוב מלא בחברה הישראלית.

לדעתי, מה שצריך לעשות, התוכניות שמדובר עליהן כאן, גם משטרת ישראל וגם אחראי – מכיר אותם טוב – וגם הנושא של מניעת אלכוהול וסמים, גם גופים אחרים יחד, אם נשב סביב שולחן אחד, באותה שכונה, ונלבן את הבעיות, אני חושב שהפתרונות נמצאים שם; לא פה. יש לנו הרבה מתנדבים, שיכולים לעזור. יש הרבה מאוד אנשים טובים, שיכולים להתנדב, לעשות את העבודה. יש הרבה מאוד אנשים שתורמים תרומה כדי שנוכל להשתלב בחברה.

לכן אני קורא מפה לכולם – בואו נעשה עבודה מאומצת בשטח ולא בנייר ולא בדיבורים – לא נוכל לשנות דבר.

כלומר מה שאתה אומר, שמה שאנחנו שומעים פה על התוכניות, אתה לא רואה אותן בשטח, לא עובדים לעשות את זה ממוקד יותר עם הפרויקטים, עם מה שאתה עושה?

נכון. יש הרבה גופים שאומרים: אנחנו מטפלים בעולי אתיופיה. אני זה שרואה את הילד כל ערב. אתם לא רואים אותי בוועדות. אני לא מגיע לפה. אני נמצא כל יום בשטח, ואני רואה מה קורה בשטח. יכול להיות שיש שניים, שלושה, כמו שעשינו בפעם הקודמת, מיפוי מדויק, כמה ילדים אתה מטפל וכמה משאבים אתה משקיע, ובאיזה אזור אתה עובד, ואם אנחנו לא רואים את זה, הכול דיבורים. לכן, כדי לשנות את המצב הזה, אני מבקש שכולם, שמדברים על הקהילה האתיופית וגם על המשאבים שיש להם – תרדו, ניפגש עם הפעילים, עם ההורים, עם הילדים בעצמם, ונעשה את העבודה כמו שצריך.

תודה. נשמע עכשיו עובדת סוציאלית, ורדה רפפורט, מפקחת ארצית לקטינים עוברי חוק.

אולי, בניגוד לכל הדוברים הקודמים, אנחנו כבר מטפלים בנערים ונערות שעברו על החוק, כלומר זה הקצה של הרצף. כל מי שמגיע לשירות המבחן לנוער, עבר על החוק. כבר ציינו את התוכניות – שרה והמשטרה – ציינו את התוכניות שאנחנו מפעילים עבור עולים, והתייחסנו למשפחה תומכת. אנחנו מעניקים טיפול לכל נער שעבר על החוק, אם הוא עולה, ואם הוא ותיק בארץ.

כמובן, אנחנו מפעילים גם את שיקול הדעת המקצועי וגם את הכלים המקצועיים שיש לנו, לגבי מי המשפחה, מי הנער, מה הצרכים הייחודיים, כפי שציינה פה חברתי עם העניין של המאפיינים הייחודיים של מי שמופנה אלינו.

אני רוצה להמשיך את דברי שרה, שהבנו שאי-אפשר לטפל בנוער בלי לטפל במשפחות, ובעיקר בהורים. לא ניתן. כיום זה נמצאת על המדוכה אצלנו. אנחנו מפעילים בכל התוכניות שיש לנו בשירות, אנחנו עובדים יחד עם ההורים. אנחנו מפתחים תוכניות מיוחדות להורים של הנערים שהופנו אלינו לשירות. כל הטיפול הקבוצתי אצלנו הוא טיפול רווח בשירות המבחן לנוער, וכל הנערים שמשתתפים בקבוצות, ההורים שלהם נפגשים גם עם קצין מבחן, עם איש מקצוע. אנחנו מנסים להקנות להם כלים לתקשורת, לשימוש בסמכות, לשיקום הסמכות ההורית. אנחנו מפתחים עכשיו תוכנית עם פרופ' חיים עומר, שידוע כמומחה בתחום הזה. להערכתי, ולהערכת אנשי מקצוע טובים וגדולים ממני, לא ניתן לטפל בנוער בלי לשלב ולטפל גם בהורים; זה חייב להיות טיפול מערכתי. אני מקווה שנלך ונתפתח, ואני מקבל מה שאמר כאן חברי, שחייבים לשלב ידיים, אם אנחנו רוצים שינוי, אם אנחנו רוצים להפחית את בני הנוער שנמצאים בסיכון - חייבים לעבוד יחד באופן מערכתי בתוך הרשויות. תודה.

תודה. הרב דוד סמסון, ראש ישיבת YTA. בבקשה.

קודם כל, אני רוצה לומר תודה רבה על ההזמנה. אם אני יכול לצטט את הרב הראשי, הרב אברהם שפירא, כשגילו מכשירי האזנה בהיכל שלמה, בתוך לשכת הרבנות, ביקשו תגובה. הוא אומר: סוף-סוף מישהו רוצה לשמוע. אני מרגיש בצורה דומה, ומודה מאוד על האפשרות.

אנחנו קבוצת אנשי חינוך, שיושבים על המדוכה של הנשירה מארצות הרווחה הרבה שנים. השקענו הרבה משאבים, הרבה מחשבות, הרבה שעות. אנחנו לשם כך גם סיירנו בכל העולם, ללמוד ממיטב בתי הספר בעולם, איך הם מטפלים בנשירה, אם בפינלנד, באוסטרליה, בסינגפור, באנגליה, בארצות הברית. בסוף גיבשנו מסקנות מכל הסיור וסיעור המוחות. הגענו למסקנה שצריכים שלושה דברים: ראשית, הוראה בשפת האם.

הצטרף אלינו חבר הכנסת רוברט מישראל ביתנו.

הגענו למסקנה שצריכים שלושה דברים. לפי המחקרים – לאו דווקא בארץ; גם בארץ, אבל בכל העולם - עולים, 60% יכולים להשתלב במערכות החינוך, 40%, אם הם עולים בשנות העשרה מ-10 עד 15, הם לא יכולים, כלומר יש מיעוט, אבל מיעוט מאוד משמעותי, 40%, שהם לא יכולים להשתלב. אנחנו בנינו פתרון ל-40%: הוראה בשפת האם. המחקרים האחרונים מראים שתקשורת רגשית מתבצעת אך ורק בשפת האם, ואם רוצים לתקשר עם העולים בצורה משמעותית, חייבים בשפת האם. המחקרים מראים שיש פער של 20 נקודות בין היבחנות בשפת האם להיבחנות בשפה זרה, בין אם זה עברית לעולים פה בארץ, או אנגלית בשביל מקסיקנים שמגיעים מארצות הברית, בכל העולם. אז דבר ראשון, הקמנו מערכת YTA ל-40% האלה, שיוכלו ללמוד בשפת האם. הם עושים בגרות ישראלית לכל דבר. יש לנו כבר כמה שנים של בוגרים, והם משתלבים בציבור הרחב, אם בצבא, אם בישיבות הסדר, אם במכינות קדם צבאיות. הבנות נכנסות לשירות לאומי, לצבא – מה שנקרא, מיינסטרים. זה עובד. באמצעות הוראה בשפת האם אפשר אחר כך לטפל ב-40% האלה.

בשביל ה-60%, שזה הרוב, שנמצאים במוסדות החינוך, חייבים להקים מערכות תמיכה בשפה, כלומר יש לנו באתר תרגום כל החומר לבגרות לאנגלית, כך שמי רוצה מכל המוסדות, הם יכולים להיכנס לאתר שלנו וללמוד את הבגרות באנגלית. צריך עוד הרבה – צריך גם להקים שיעורים מקוונים בשפת העם לעולים הללו, כדי שיוכלו להישאר במוסדות שלהם, וללמוד במקביל באנגלית. הרבה מהם לא יכולים לקרוא טקסט בזמן אמת, לעשות שיעורי בית, אבל עם גיבוי של שיעורים מקוונים הם יוכלו.

הדבר השלישי, זה קצת מרחק לכת, אבל הדבר השלישי שצריך, ודרוש בשביל זה שינוי קונספציה – לאפשר לאנשים שעוד לא עלו, וחושבים לעלות, בחו"ל, לעשות תעודות בגרות. היום תעודת הבגרות יכולה להיעשות רק בארץ. אי-אפשר להיבחן אפילו על בגרות אחת בחו"ל. אם יפתחו את זה – אגב, המוסד שלנו מוכן להנפיק תעודות בגרות של YTA לכל מי שיעמוד במערך המקוון. עושים את זה בכל העולם. יש לי תלמידים פה בארץ שעושים בגרות של פלורידה או של ארצות הברית. יש 8,000 איטלקים שעושים בגרות של תירכן בארצות הברית. הייתי מיישר קו עם כל העולם בעולם הזה, ולאפשר להנפיק תעודות בגרות ושיעשו בגרויות. כך תלמידים עולים, ששוקלים לעלות בכיתות י"א, י"ב, שאי-אפשר להספיק את הבגרויות, שכבר ב-ט' ו-י' ישתלבו במערך, או בי"א, והם יכולים להגיע כאן בי"ב, ולסיים את הבגרות פה ולהשתלב. אלה שלוש הנקודות שלדעתנו, יכולות למנוע את הנשירה. תודה רבה.

תודה רבה. מר רוברט ששון, מנכ"ל עמותת צומת.

תודה. ראשית, ברצוני להודות לכם על הזכות שנתתם לי לדבר בפניכם ולהציג את הפעילות והעשייה שלנו בעמותת צומת.

עמותת צומת פועלת בכל יום להצלתם של אלפי בני נוער אנגלוסקסים במצוקה גדולה, שעלו מארצות שונות. רבים מנערים אלו נזנחו על-ידי משפחותיהם, קהילותיהם ובתי הספר שלהם. למרביתם חסרים אהבה, ביטחון, יציבות, אשר מגיעים לכל ילד ולכל נער. נוער עולה במצוקה שמגיעים לארץ , נזרקו לחיים בהם הם מסגלים לעצמם התנהגויות מסוכנות ומסכנות, הכוללות מחסור בבית, התמכרויות, פשיעה, ניסיונות להתאבד ומערכות יחסים פוגעניות.

צומת, עמותה המבוססת במרכז העיר ירושלים - המקום בו נערים אלה מסתובבים - מגיבה למצוקה זו תוך ירידה למקומות בהם נמצאים בני הנוער העסוקים בהתנהגויות מסכנות. אנו פוגשים אותם בשטח שלהם, מדברים איתם בשפה שלהם, בדרך בה הם מרגישים כי אנו מקבלים אותם כפי שהם, ולא שופטים את מעשיהם.

יותר מ-1,000 נערים בשנה נענים להזמנותינו, ובאים לבקר במרכזי הנוער שלנו, הכוללת פעילויות חברתיות, מועדון נוער, תוכנית השלמה ל-12 שנות לימוד, כמו שאמר הרב ששון, טיפול קבוצתי, טיפול פרטני וחוגים - כולם בחינם, ללא עלות, מצד הנערים עצמם. כמובן שיש גם משחקי מחשב ופינג פונג. לא תאמינו עד כמה פלייסטיישן ופינג פונג יכולים להוות כלים טיפוליים.

לפני 15 שנה, כאשר הוקמה העמותה, לא קיבלנו אפילו שקל אחד מהמדינה. האמונה הייתה, והינה עדיין, יחסית, שהאמריקאים והאוכלוסייה האנגלוסקסית הם שאמורים לתמוך במדינה, ולא להפך.אבל אני חייב להגיד לכם היום, שזה פשוט לא נכון; רוב האוכלוסייה שלנו מגיעים מרמה סוציו-אקונומית נמוכה.

כיום, אחרי 15 שנה, ועזרה לאלפי נערים, התרבות הגורסת כי עולים מארצות אנגלוסקסיות לא צריכים עזרה - לא השתנתה בהרבה. אנו זכאים היום בעמותה שלנו לעובד סוציאלי אחד מקידום נוער, ותודה לשאבי אמאדי, צחי גולן וגיסלן ועקנין על זה.

אנשים שואלים אותי אם יש דרך למנוע את הנפילה של בני הנוער אל המצבים המתוארים. לפעמים, כשהם במצב קשה, במצוקה גבוהה, צריכים למצוא אותם איפה שהם, אבל במצב פחות קשה, עוד בטרם יתפתח לסכנה ממש והכי גבוהה, הרחבנו את זרועותינו בשנים האחרונות. תוך שיתוף פעולה עם מתנ"סים בערים שונות פיתחנו מועדונים לנוער צעיר, במודיעין ובבית שמש ועוד יישובים המשמשים כמניעה להתפתחות של סיכון ומצוקה בקרבם.

פעמים רבות נשאלתי, האם ההגירה והעלייה לארץ הם המהווים בסיס להתפתחות המצוקה. התשובה היא - לא. העלייה אינה מוקד הבעיה; העלייה יכולה להיות טריגר שמגביר את הקשיים והמצוקות הקיימים זה מכבר. הבעיה היא שישנן משפחות שכבר נתונות במצוקה או מייד לפני מצוקה, עוד בטרם עלו לארץ; משפחות מפורקות ולא יציבות, ועם כל הכוונות הטובות, הן חושבות אולי שהעלייה תתקן את כל הבעיות שלהם.

בניגוד למה שרבים עלולים לחשוב, בני נוער אלה, במצוקה גבוהה, לא צריכים דת וציונות. דת וציונות הם דברים טובים, אבל הם צריכים, יותר מכל, מיידית, מסגרת בטוחה ויציבה, שתקבל אותם כמו שהם, ותיתן להם מקום ומרחב ללמוד לקבל החלטות בריאות בחייהם.

בכדי לעשות זאת יש צורך בכך שכל הגורמים השונים, הפרטיים והציבוריים, ישתפו פעולה בכדי שנוכל לשפר ולקדם את האיכות והכמות של השירותים לנערים אלה.

לסיכום, האחריות שלנו היא לוודא שכל נער העולה לארץ, בין אם הוא בן לאוכלוסייה המוגדרת

כאוכלוסייה מוחלשת הנמצאת במצוקה, ובין אם הוא רק בעל פוטנציאל להפוך לנער במצוקה בעתיד, ימצא תמיכה ברחובות, במועדוני הנוער, בבתי הספר ובקהילות שלנו. תודה.

תודה רבה.

הנתון של אמריקה ואוקראינה הוא מדהים, הכי גבוה. אנחנו כל הזמן שומעים על חבר העמים ועולי אתיופיה, והם פה מכפילים את הנשירה. מה הפעולות המיוחד שהמשרד עושה? משרד החינוך, משרד הקליטה – מישהו יכול לענות?

אני ממשרד החינוך. אין לנו טיפול מיוחד לאוכלוסיות מיוחדות כאלה. גם ההצעה ללמד בשפות אם – אנחנו בהחלט מודעים ליתרון של שפות אם. אנחנו מעודדים המשך לימוד אמהרית 5 יחידות לבגרות, רוסית יש לנו 5 יחידות לבגרות ועוד שפות, אבל במערכת החינוך לומדים היום עולים מ-131 מדינות. הם דוברים 33 שפות. אנחנו לא יכולים – אני גם חושבת שזה פוגע בשוויוניות, לתת מענה לכל שפה. תמיד נשאל, מה עם עוד שפות - מה עם איטלקית- - -

לא, אני מתייחס לנשירה ולא לשפה. יש פה טבלת נשירה של תלמידים. 6.17% נושרים מאמריקה.

דיברנו לפני שנכנסת – העניין פה של הנשירה הוא נשירה ברוטו, וחלקם כן נמצאים במסגרות, כמו במסגרת היל"ה או כמו במוסדות חינוך חרדיים. הנשירה ברוטו עדיין רואה תלמידים – או כמו התמ"ת: כל מי שלומד במסגרות התמ"ת, מוגדר בנשירה ברוטו, אבל הוא לא נושר.

יש נתון על הנשירה?

כן, ב-2015 יש 1,425 תלמידים שנשרו. מכיוון ש-2015 לא הסתיימה עדיין, ובקיץ רוב הנשירה- - -

מכלל העולים.

כן, כלל העולים. אנחנו רואים, למשל, שב-2014 היו 5,991 נושרים, כלל העולים.

אותי מדאיג הנתון של אמריקה ושל אירופה, שהוא נתון חריג. למרות שבציבור יש דעה שאלה אוכלוסיות חזקות. אני רואה שזה אסון.

אבל מתוך פילוח שאנחנו עושים, הרבה מהעולים מארצות הברית מגיעים למוסדות חינוך חרדיים. הם בברוטו, אבל הם לא בנטו. הם נספרים אצלנו. אלה ילדים שלא התחילו במערכת חינוך, הנתונים האלה.

כבוד היושב-ראש, אני מבקש שהמשרדים ייתנו לנו נתונים נטו על נשירה, לפי אותה טבלה – מאיפה יצאו העולים, ומה הנשירה נטו. אני יכול להבין שחלק הלכו ללמוד במקום אחד, והם לא נספרים, אבל אנחנו רוצים לדעת את הנתונים – מה אחוז הילדים הנושרים, כי זה מצריך טיפול.

אפשר לבקש מאלה שאחראיים על הקב"סים ועל הנשירה, להביא נתונים מפילוחים נוספים.

תודה. אשמח.

אני מבקשת להוסיף. אנחנו בשנים האחרונות מציפים את הבעיות שקשורות גם לקליטה של אוכלוסייה שמגיעה מארצות הרווחה, מתוך אמירה שיש מיתוסים שהאוכלוסייה כולה נקלטת, ואין אתה בעיות.

מה שאני רוצה לציין בהקשר של המקום של משרד העלייה והקליטה – אנחנו לא נכנסים ומתערבים במערכת החינוכית, אבל אנחנו עושים פעולות ותוכניות שקשורות לנושא של שיפור תהליכי הקליטה וההסתגלות, בעיקר מהזווית הרגשית והתמיכתית בשעות שמעבר לשעות הלימודים. אני יכולה להעיד על תוכניות שאני מבצעת בתוך השירות שלי, שיש גידול מתמיד בתקציבים ובתוכניות שאנחנו נותנים לטובת האוכלוסייה של דוברי אנגלית, דוברי צרפתית גם במסגרת כרגע – למשל, החלטת הממשלה האחרונה, לנושא של קליטת העלייה מצרפת. כרגע ניתנים תקציבים שהם גם מכוונים לעניין הלימודי וגם תקציבים שהם חלק מתהליכי הפיתוח גם שלי בנושא של אוכלוסייה של בני נוער שאנחנו כבר מזהים התפתחות של מצבי סיכון בתוכם. אז יש כבר תוכניות שאנחנו צריכים כרגע גם להרחיבן.

בתוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, מה שאנחנו קוראים תוכנית 360, שמבוססת על דוח ועדת שמידט, בראשית הדרך במיפוי ראינו שהיו רק 8% מאוכלוסיות של מה שאנחנו קוראים ארצות רווחה. בפועל אנחנו רואים בהשתלבות גידול ולמעלה מהכפלה בפועל של ילדים שמשתלבים בתוכניות של התוכנית הלאומית, שבאים מארצות שאינן הארצות הרגילות, נקרא לזה, שאנחנו כל הזמן מתייחסים אליהן, כלומר יש תהליך – לא מספק, לטעמי, אבל כבר יותר התבוננות ממוקדת מאוכלוסייה שמגיעה מארצות רווחה, והבנה שלא כל מי שמגיע מצרפת או מאנגליה או מארצות דרום אמריקה הוא בהכרח מצליח לדלג על כל הקשיים בתהליך ההסתגלות, וצריך להשקיע באוכלוסייה.

אני מבקשת להוסיף בעניין הזה. שמי ורדה שרגאי, משרד החינוך, המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער. אני חושבת שחלק לא מבוטל מהנושרים ממערכת החינוך מגיע למערכת שלנו, מכיוון שהמומחיות שלנו היא לטפל בעולים. יש לנו מומחיות לכל שפה, אולפנים לכל שפה, צוות לכל שפה, ויש שונות גדולה בין תרבות לתרבות. אנחנו ערוכים לכך, כך שיש לנו ילדים רבים מצרפת, מדרום אמריקה, מדוברי השפה האנגלית וכו', שאפרט אחר כך.

תודה. דניאל חפץ.

בוקר טוב. ראשית אני רוצה לברך על היוזמה להעמיד את הנושא הזה בראש סדרי הדיונים של הוועדה החדשה. אני חושב שהוזכרו פה תוכניות, המערכת מעמידה הרבה תוכניות, אבל יש מילה נוספת שהוזכרה הרבה פעמים: התאמה. יש תוכניות – השאלה, אם הן מתאימות, והאם נבחנה התאמה לכל פלחי האוכלוסייה של העולים. שמענו שהעולים מגיעים מארצות רבות. צריך לראות את הקבוצות, לראות מאיפה רוב התלמידים העולים היום מגיעים, ולהתאים את התוכניות, כי בפועל התוכניות פועלות. יש גם נושאים של כל מיני קריטריונים כדי להיכנס לתוכניות של מספר שנים בארץ, כמות התלמידים. יכול להיות שאפשר לעשות תוכנית רק בתנאי שיש 15 תלמידים ויש רק 14, אז לא מעבדים את התוכנית, וכל מיני דברים כאלה. יש היום כלים – צריך להתאים אותם מבחינת האוכלוסייה שמכוונים אליה.

הנושא השני הוא הכמות, שאינה מספקת. אנחנו יודעים, לפחות לגבי קהילת עולי צרפת, יש גידול רב בשנים האחרונות. אנחנו מדברים לא רק על נתונים שנתיים; גם על נתונים מצטברים. אם כל שנה הנתונים עולים, גם כמות התלמידים שצריך לטפל בהם ולתמוך בהם, הולכת וגדלה.

הוזכר נושא המגשרים. גם בנושא הזה זה חידוש יחסית, לפחות לגבי קהילות עולי צרפת – התפקיד הזה הוא יחסית חדש. כקוריוז, וכדי להבין שאפשר לעשות "וי" בנושא הזה, המגשר החינוכי בתל-אביב הוא דובר השפה האנגלית. הוא מיועד לעולים מצרפת, כלומר עשו "וי", העמידה עיריית תל-אביב יחד עם – אני מניח שחלק מהמימון בא ממשרד החינוך, אבל המגשר אינו יכול לתקשר עם המשפחות של העולים מצרפת, ויש הרבה משפחות עולים מצרפת בתל-אביב. היום תל-אביב היא העיר השנייה אחרי נתניה, שקולטת עולים מצרפת. צריך לבדוק את הדברים. אותו דבר אני אומר לגבי התוכניות כמו פלא - תוכניות אולי מצוינות, אבל צריך להתאים אותן, והכמות ונושא המגשרים.

אני רוצה להזכיר את נושא התוכניות שהעמותות מפעילות. אנחנו מתקשים היום, בגלל הביקוש, להגדיל אותן ולהוסיף, תוכניות של מרכזים לימודיים שמשלימים את העבודה של בתי ספר. צריך גם אותן, למצוא מקורות מימון כדי להגדיל אותן כדי להפעיל אותן. זה גם בא להשלים את עבודת המערכות.

גם הנושא של העבודה של החינוך הבלתי-פורמלי במסגרות מתנ"סים ותנועות נוער, שגם שם צריך לתת דגש. שוב - חבל לדבר על מניעה – אולי נעשה דברים. אפשר לעשות דברים בצורה חיובית. אם הילדים יהיו פעילים במתנ"סים, וישתלבו בתנועות נוער, לא נצטרך להתעסק במניעה.

אני מבקש להזכיר בנושא שילוב בני נוער בתנועות נוער, יש יוזמה שפועלת מספר שנים עם תנועת בני עקיבא, תוכנית שנקראת עמישב, שאנחנו גם שותפים, והייתי רוצה שגם רשות הדיבור תינתן להם.

תודה. בבקשה.

שלום, אני מזכ"ל חינוך של בני עקיבא. נמצאת פה גם אביגיל, שמרכזת תוכנית עמישב. אני רוצה להעלות פה שתי נקודות מרכזיות לאור מה שנאמר פה בדיון.

ראשית, למעשה לא הוזכרה פה העבודה עם החברה הקולטת. אנחנו בתנועות הנוער מרגישים שנדרשת עבודה מאוד משמעותית על החברה הקולטת – כיצד הם מקבלים את העולים, כיצד הם משתלבים בתוך הסניפים. הרבה פעמים אנחנו עושים עבודה מאוד קשה, ולא מוכנים להקים את המסגרת שליד הסניפים של תנועות הנוער למען העולים, מתוך אמון שיש דרך קצרה שהיא ארוכה, ויש דרך ארוכה שהיא קצרה, וכמו שנאמר פה, לא רק לסמן "וי" על מרכז שליד, אלא עבודה מאוד אינטנסיבית עם החברה הקולטת – לראות איך הם משתלבים בתוך הסניפים. אתגר מאוד גדול.

הנקודה השנייה, וזה נקודה ששמנו פה על שולחן הוועדה בכנסת הקודמת – גם נפגשנו עם חלק מהאנשים שהיו פה – ועדיין לצערי אנחנו לא מצליחים להתקדם בנושא הזה – כאשר אנחנו מתעסקים עם עולים ממדינות רווחה - מארצות הברית, מצרפת, מאנגליה, מדרום אפריקה, שמגיעים בקליטה ישירה, שרוכשים בתים במודיעין, בשוהם, ברעננה, בחשמונאים – השאלה, מה קורה עם אותם בני נוער מהשנייה שהם מסיימים את יום הלימודים ועד למחרת – מקום שהוא לא מרכז של עולים; לא אזור שעולים גרים בו. דובר פה הרבה על מקומות של סכנה, של פשע, של אלימות. אנחנו מדברים על ילד שהוריו רכשו דירה במרכז רעננה, ואין לו עדיין השפה ואין לו החברה. פה תוכנית עמישב מבקשת לתת להם מענה.

בעבודה של כמעט שלוש שנים נפגשנו פה עם מכלול של גורמים. עוד לא מצאנו את הגורם הרשותי שאומר לנו: אנחנו הכתובת לחינוך בלתי-פורמלי, בשעות אחרי הצהריים, לא למקומות שיש ריכוזי עולים או נוער בסיכון – לילד שעלה עכשיו מצרפת. בכל הסניפים שאנחנו פועלים עם העלייה מצרפת, כל הזמן מדברים אתנו ההורים על צפי לגידול מאוד משמעותי, גם בקיץ הקרוב, של כמויות ילדים; מבקשים מאתנו להיערך, משאבים וכלים לטובת זה. עדיין לא קיבלנו. אני חושב ששני הנתונים האלה יאפשרו לנו עבודה, שבסופו של יום אנחנו יכולים לעזור לחלק מהגורמים פה, שתהיה להם קצת פחות עבודה, אם הם יגיעו לתנועות הנוער, שזה תוצאות מוכחות, שכל ילד שנמצא בתנועת הנוער, פחות יעסיקו ויטרידו חלק מהגורמים פה. אבקש מאביגיל לספר על העבודה ביום-יום – מה קורה בקבוצות של עמישב, שזו תוכנית שמשלבת עולים בסניפים עצמם.

תודה רבה.

שמי אביגיל, ואני הרכזת של תוכנית עמישב. תוכנית עמישב הוקמה לפני ארבע שנים במטרה לשלב את העולים לתוך הסניף הקיים. היא עובדת כך – בכל מקום שיש לנו עמישב, יש לנו רכזת מגשרת, שהיא דוברת השפה – כרגע או צרפתית או דוברי אנגלית, ויש לה שני תפקידים עיקריים: ראשית, היא מנגישה את תנועת הנוער להורים. הרבה פעמים הורים, כשהם מגיעים לארץ, יש להם כל כך הרבה דברים שהם צריכים להתעסק אתם, וכל כך הרבה דברים אמתיים, ואין להם הרבה פעמים הפנאי, לפתוח עוד חזית מול הילד, לדחוף אותו, והרבה פעמים זה נובע מחוסר-ידע של תנועת הנוער. תנועת הנוער זה עוד עולם של ערכים, עולם של נורמות. אותה מגשרת נכנסת לעולם של המשפחה, ומסבירה להורים מה זה תנועת נוער, והיא מעודדת אתם. מצד שני, היא מכשירה את המדריכים הקיימים בסניף לשלב את אותם ילדים, אם זה להיכנס לבתי הספר, לאסוף אותם מהבתים. בפעולה עצמה לוודא שהילד מרגיש נוח.

אנחנו כיום התחלנו פיילוט, אנחנו עובדים בכמה מקומות, ובשנה הבאה אנחנו רוצים לפתוח בעוד מקומו. אני חוזרת למה שאמיר אמר, שהדגש שאנחנו שמים הוא על החברה הקולטת. אם כל היום אשקיע רק בעולה, וכשהוא יגיע לתנועת הנוער ילד ותיק יזרוק לו מילה, זה לא שווה כלום. הרבה פעמים דווקא מהאוכלוסיות האלה, וזה חזר על עצמו, דווקא מארצות הברית ומצרפת, הרבה פעמים החברה הקולטת לא רגישה, כי זה נראה שכיכול הכול טוב ויפה, והם לא מצליחים להבין, שכל ילד שעולה ארצה, יש לו קשיי ההגירה וכו'. אני חושבת שהנקודה הכי חשובה שתנועת נוער יכולה לתת לילד זה תחושת השייכות - כשאתה עולה לארץ, אתה הרבה פעמים מרגיש נתק: קראו לך שם יהודי, אתה מגיע לפה וקוראים לך צרפתי. אתה לא מרגיש שייך, ובעיניי זה הכוח החזק.

השנה גם התחלנו שיתוף פעולה יפה מאוד עם משרד החינוך. המדריכים שלנו נכנסים לתוך בתי הספר, מעבירים פעולות בתוך כיתות האולפן ובתוך בתי הספר, לפגוש את הילד במקום הבטוח שלו ולהביא אותו לסניפים. כפי שאמיר אמר, לצערי אנחנו מקבלים המון פניות מהשטח, מהמון מקומות בארץ, וכרגע אנחנו לא יכולים לפתוח, כי הכול נופל על עניין תקציבי. נשמח לשיתוף פעולה. תודה.

תודה. מר אלי זרחין, ראש עמותת ילדים עולים.

אגודה למען ילדים עולים. תודה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה להעלות בקיצור שלוש נקודות. בית ספר תיכון מוערך היום באחוזי הבגרות. גדעון סער בתור שר החינוך ניסה לעשות שינוי, ולהכניס דיווח על כמות הילדים שהתחילו בית ספר וסיימו י"ב. זה לא קיים כיום. זה אומר שמנהל בית ספר, למרות שהוא צריך אישור מפקח על כל ילד שהוא מנשיר, אין לו שום אחריות. נתונים של בית הספר לא יודעים, אם התחילו בכיתה י', להגיד 200 תלמידים, וסיימו י"ב 150, וזה חבל. אני חושב שצריך להעלות משרד החינוך צורך, לתת הערכה לבית ספר על כמות הילדים שהתחילו ללמוד, וסיימו י"ב.

הנקודה השנייה היא ילדי עולים ילידי הארץ. קח ילד דובר רוסית. הוא נולד במשפחה דוברת רוסית. בבית גם היום אחרי עשרים שנה מדברים רוסית. בגיל שנה האו הולך לגן, שם מדברים רוסית. עד כיתה א' הוא נמצא בגן הזה. הוא מגיע לכיתה א' עם פער מאוד גדול בשפה העברית ובערכים. בית הספר לא יכול לעזור לו בשום דבר, כי משרד החינוך, מאיה שריר לא מוכנה לממן את זה. העלינו הרבה פעמים מול שרים, ואני מעלה את זה מול הוועדה הנכבדה – יש צורך לתת תקציבים לבתי הספר לטיפול בילדי עולים. משרד הקליטה, למשל, מגדיר ילד עולה – כל ילד שנולד בישראל להורים שעלו. אני חושב שזו גישה נכונה. אם ילד יליד הארץ זקוק לעזרה בעיקר בשפה, משרד החינוך צריך לחשוב על דרך לעזור לו.

הנקודה השלישית, היא העניין של נשירה סמויה. העמותה שלנו מפעילה פרויקט ציפורי לילה, שהמדריכים שלנו יוצאים בשעות הערב והלילה עם נוער משוטט בשעות הערב והלילה ברחובות. זה בעיקר יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות לשעבר. רובם ילידי הארץ. ילד שמשוטט ברחוב עד 01:00 או 02:00 בלילה, לא מגיע ב-08:00 בבוקר לבית ספר. אני סבור שיש כמות לא קטנה של ילדים, שאין עליהם נתונים אצלכם, שרשום בבית הספר, אבל מגיע לבית הספר מספר פעמים בשבוע, ומספר פעמים לא מגיע לבית ספר. ילד כזה מאוד מתקשה להגיע להישגים לימודיים, כי הוא מחסיר הרבה מאוד שעות. אני חושב שצריך לתת מענה גם לאוכלוסייה הזאת.

יש לך המלצות?

למשל, לישוב יש כלים לאתר את הילדים האלה. למשל, כל הפרויקט שלנו, ציפורי לילה, ממומן על-ידי הרשויות המקומיות. הרשות מכירה את הילדים האלה. אפשר ליצור קשר עם בית הספר, ולנסות, אל"ף, להוציא את הילדים מהרחובות, לתת לילדים מסגרת נורמלית אחר הצהריים, ולדאוג יחד עם בתי ספר – למשל, אני יועץ חינוכי. אני מחויב לדווח לקב"ס – קצין ביקור סדיר - על ילד שעזב את בית הספר. ילד שמגיע לבית הספר פעמיים בשבוע, אני לא מחויב לדווח. הוא כאילו רשום בבית הספר, הוא תלמיד, לכן אין דיווח לקב"ס, ובית הספר גם לא כל כך דואג – הילד רשום, אז מגיע פעמיים בשבוע, ביג דיל. אני חושב שזה כן ביג דיל, וצריך לחשוב, לתת לו מענה, בעיקר דרך משרד החינוך, קב"סים ורשויות אחרות. תודה.

תודה. בבקשה.

שאלת, אם יש הצעה. אחת המערכות שבנינו, זה בית ספר ערב לחבר'ה שחיים בלילה ולא ביום. הם לא מוכנים ללכת לבית ספר ביום. גם כן, מוסד מצליח עם אחוז בגרות שמיישר קו עם שאר הארץ. אפשר לחשוב על שכפול המודל הזה היכן שיש ציפורי לילה.

זה במסגרת לא פורמלית.

לא, בית ספר בגרות. זה בית ספר עירוני בירושלים.

השאלה, אם זה בית ספר או היל"ה.

זה בית ספר שמיועד לנושרים. אינטרני, עם סמל מוסד. זה עירוני ד' של ירושלים. בית ספר אינטרני לכל דבר. התלמידים מרגישים שזה הבית שלהם. יש אוכל בבית ספר כל יום, אז הם באים, ובסוף השנה צריכים לגרש אותם – אומרים: שנת הלימודים הסתיימה, לכו, כי הם באים לא בשביל הלימודים אלא הם באים בשביל החברה.

אתה אומר שמשרד החינוך או הרשות המקומית צריכות להפעיל תוכנית או בית ספר כזה – זו ההמלצה שלך?

כן, עוד מודלים כאלה. היא מפעילה. זה קיים. פשוט לשכפל את ההצלחה במקומות אחרים.

אני חושב שבהזדמנות הבאה, בדיון הבא נשאל את משרד החינוך – יעשו שיעורי בית ויענו לנו, האם ניתן לעשות את זה.

אני חושב שהרשויות המקומיות או מישהו שמייצג אותן- - -

בבקשה.

שלום, שמי שמעון סיאני, מנכ"ל עמותת ידידים. אנחנו כארגון קמנו בשביל לסייע בקליטת עלייה, כשהגיע גל העלייה ב-90' וב-91'. אנחנו היום מפעילים תוכניות ברצף של מגיל 6 עד 36. רובן הן סוג של מניעת נשירה. חלק שמענו פה, על תוכנית סיכויים.

אני רוצה לציין כמה דברים שעלו פה מתוך הדיון. אחד, מחקר שנעשה על בוגרי תוכנית סיכויים עד חמש שנים מהשחרור הראה ש-100% מהם משולבים במסגרות. 79% מהם לא חזרו לפשיעה, 56% התגייסו לצה"ל, אז עכשיו אנחנו עובדים עם צה"ל כדי למנוע נשירה מתוך צה"ל. אני מספר זאת, כי אני חושב שאפשר ללמוד ממודלים של הצלחה, מה כן אפשר לעשות.

כמה דברים ברורים היום בנושא קליטת עלייה: אחת, זה מחייב תוכנית של רצף; זה לא נגמר אחרי שנה, שנתיים או שלוש. לכן צריך לבנות פה משהו שמאפשר רצף.

שתיים, יש השאלה הגדולה, של מי האחריות: משרדי ממשלה, עמותות, ויותר מזה – הורים או המוסדות. אני חושב שבמודל שאנחנו מציגים עכשיו, במודלים שאנחנו מאוד מאמינים בהם, שהצליחו, אפשר לראות את השילוב. המודל הזה של תוכנית סיכויים, שאחר כך התרחב גם לתחום של נערות וגם לתחום אחר, באמת מאפשר, כי יש ועדת היגוי עליונה, שיושבים שם גם משרד הקליטה, גם משרד הרווחה, גם משטרת ישראל, ויש גם ועדות היגוי יישוביות, ואז ממילא אנחנו כארגון, שהוא גם ארגון מפעיל וגם ארגון שמגייס 50% מהתקציב, שזה גם חשוב לומר, יכולים להכשיר את הלוחמים בשטח. אז ראשית, זה מאפשר רצף, ה-50% מאצ'ינג הזה; שתיים, שיתוף הפעולה, שהוא בין משרדים או בין הרשויות, שהם אנשי המקצוע לבין ארגון של מגזר שלישי מאוד מוכיח את עצמו, כי מגזר שלישי יכול לגדל אנשים שהם גם רגישי תרבות, אבל גם להכשיר אותם, לעשות את זה בצורה מקצועית ברמה גבוהה.

דבר נוסף, אנחנו עובדים בתוך הקהילה, ואנחנו דופקים בדלת של העולה החדש. התוכנית הזאת מביאה אותנו אליו הבית. אנחנו לא רק מוציאים אותו למסגרות – שזה חשוב; אלה דברים מאוד חשובים, אבל הרבה פעמים בתוך הקהילה, אני חושב שצריך להתרגל לדבר על שמות של אנשים. לא כל הילדים העולים; יש להם שם, יש להם תעודת זהות, ויש להם רגישות ויש להם הורים. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות כשאנחנו דופקים בדלת, זה להציג את מה שאנחנו עושים, ולבקש מההורה, גם אם הוא אלכוהוליסט או מסומם או נמצא במקום קשה, שיאשר לנו בחתימת ידו, שהוא מוכן שנעבוד עם הילד שלו. שיידע מה הולכים לעשות עם הילד שלו. הסיפור הזה של כניסה מושכלת לבתים, הוא הסיפור החדש.

הסיפור שמאפיין את הקליטה היום הוא של אינדיבידואלים. לכל אחד יש מסלול ההתקדמות האישי שלו והבעיות האישיות שלו. לכן אנחנו צריכים לפתח מודלים שמגיעים לבן אדם, איפה שהוא נמצא. חלק מהאנשים האלה יגיעו למרכזים – זה בסדר גמור, אבל חלק לא יגיעו למרכזים. צריך או למשוך אותם למרכזים, או לבנות להם מסלול שהם נמצאים שם.

בנוסף, ננסה לעשות את המעבר של להפסיק לדבר על מניעת נשירה, ונדבר על מיצוי הכישרונות של העולים החדשים. מגיעים לפה ילדים עם כישרונות גדולים. אנחנו רגילים לדבר על טראומות במדינה, כי אז יש תקציבים, אבל אני חושב שצריך לעשות לאט-לאט את המעבר. הקומה הראשונה היא מניעת נשירה, אבל אחר כך מה נעשה אתם, כדי שיישארו בעסק? מחקרים שאנחנו עשינו בתחום מניעת נשירה הראו, למשל, שתמיכה רגשית חשובה לא פחות מתמיכה לימודית. איך מודדים תמיכה רגשית - סיפור שלם, שאלות של מחקר, אבל ברגע שמישהו ירגיש שהוא חלק מהעניין, הוא בעצמו ירצה להתנדב בחזרה, הוא בעצמו לוקח אחריות על החיים שלו, אז נראה פה אנשים שלא נצטרך להתעסק עם מניעת הנשירה שלהם, והם יפעלו באופן חיובי.

בנוסף, יש שולחנות עגולים. אני חושב שאתה כיושב-ראש הוועדה צריך לפנות גם לשולחן העגול של משרד החינוך וגם לשולחן העגול של משרד ראש הממשלה, ולזהות את כל המוטיבים שאמרנו פה. להפעיל תוכניות ברצף, להפעיל תוכניות רגישות תרבות ובתוך הקהילה, שמביאים את האנשים אל הבית, וזה גם מה שהעלו החבר'ה מבני מבני עקיבא, איך מכינים את החברה הקולטת לקלוט ברגישות הנכונה, כי חלק זה עניין של שפה, אבל חלק זה עניין של שפה תרבותית ורגישות רב-תרבותית, ואנחנו בסך הכול בונים פה מדינה ולא רק שבטים, אז אנחנו רוצים לחבר את כלל האוכלוסייה, לאהוב את כלל האוכלוסייה ולהכיר את הרגישות של כלל האוכלוסייה, אבל החסמים הבירוקרטיים, אדוני יושב-ראש הוועדה – אתה חייב לפעול. היום האוצר מקשה עלינו בתכנון אסטרטגי ארוך טווח, בבניית תוכניות ארוכות שנים. הרגו את המיזמים המשותפים; אין כבר מיזמים משותפים כמעט. עשו אותם בעייתי. כל הסיפור של התמיכות - שאתה מקבל את התמיכה באוקטובר, וצריך לנצל אותה עד דצמבר, פשוט מאבד את האפשרות לעשות פעילות אפקטיבית, והשיטה היא, ואני יכול להוכיח אותה גם כלכלית – אפשר באותו תקציב, בלי להוסיף שקל אחד – לעבוד יותר נכון. אני חושב שהחברים שלנו ברשויות המקומיות יכולים להעיד על זה. אנחנו נמצאים היום בכ-120 ישובים בארץ. עובדים בשקט, ובלי תקשורת, אפשר כשיש החמצן הבסיסי הזה אפשר לעשות פה שיתופי פעולה טובים, כי גם התקדמנו כמדינה. אנחנו יודעים לעבוד ביחד, משרדי ממשלה עובדים אחד עם השני, אנחנו רואים ברכה מהעבודה המשותפת הזאת. החסמים האלה, צריך לעזור לנו לשחרר אותם.

אני מאוד מודה לך. אשמח מאוד – זה יעזור גם לוועדה – אם אתה יכול לכתוב את הדברים האלה, כדי שנוכל לפנות לאוצר, ולבנות - מה שאתה אומר זה מיזם משותף, שיכול לחבר את כולם כדי להצליח בנושא. תודה רבה לך. אלכס, בבקשה.

שמי אלכס שמידט. אני מנהל מחלקה לעלייה וקליטה – פעם היה לנו שם: היחידה לטיפול לתלמידים עולים, בעיריית רמת גן. אני גם מייצג ארגון מנהלי קליטה ועלייה בארץ. זה ארגון יחסית חדש שהוקם. יש לנו גם גישה עם יו"ר הוועדה, שמוקם במרכז לשלטון מקומי.

משרד החינוך בשעות הבוקר, משרד הקליטה בשעות הפנאי, עמותות בשעות הפנאי. אין מישהו אחד שרואה את הילד. מרוב האנשים שמטפלים, אנחנו לא רואים את המשפחה ולא את הילדים. הרשויות מקומיות – צריך מישהו אחד, לראות את המשפחה. רוב המחלקות לעלייה וקליטה ברשויות מקומיות הן לא כמו, למזלי, ואני אומר - עיריית רמת גן נמצאת באגף החינוך, ויושב עם כל המחלקות באגף החינוך ורואה את הילד – או נפרד, או הם נמצאים איפשהו ברווחה. זה אומר שיש להם קושי לשתף פעולה, וקושי לקבל מידע ממשרד החינוך, ממנהלי בתי הספר.

אני שמח שיש ירידה משמעותית בפשע, כי יש גם קצין מניעה מצוין – צורי, שאנחנו עובדים אתו, אז יש לנו 64% ירידה בפשיעה בעיר בקרב ילדים עולים, אבל יש פה קושי, וצריכה להיות ועדה משותפת עם ועדת החינוך, שתעזור למנהלי מחלקות לעלייה וקליטה, לשתף פעולה עם מנהלי מחלקות חינוך או מישהו שאחראי על חינוך ברשויות מקומיות, כי לא נותנים. יש מחסומים. גם יש מחסום מבחינת לקבל מידע ממנהל בית ספר למישהו שאחראי על קליטה ועלייה. יש מחסום, ולכן אנחנו לא רואים. אז יש הרבה עמותות, שאף אחד לא מכיר, מי מפעיל שם ואילו תוכניות. אז אם יש ברמת גן מישהו אחד שרואה, אנחנו גם עובדים עם משרד הקליטה, גם עם חינוך וגם עם העמותות. בסופו של דבר אנחנו רואים את התוצאות בשטח.

לגבי מנהלי בתי ספר, ואנחנו דיברנו על זה עם מאיה בשבוע שעבר במרכז לשלטון מקומי, שנפגשה עם מנהלי מחלקות לעלייה וקליטה - למנהלי בתי ספר אין מושג מהו ילד עולה. בלי שאני פוגע באינטליגנציה שלהם – אין להם זמן. חוזר מנכ"ל הוא דבר מסובך. בואו ננסה לקרוא את זה פה יחד, ונראה מה נבין מזה. צריכות להיות השתלמויות, הכשרות ממנהלי בתי ספר, למנהלים שאחראיים על חינוך ברשויות מקומיות, כי לאף אחד לא ברור מהו ילד עולה. כפי שנאמר פה, עד עשר שנים, עד שנה, שנתיים, אנחנו מדברים על הרבה מאוד הגדרות לא ברורות, אז צריך להיות קו אחד עם הגדרה ברורה, מה אני יכול לקבל, במירכאות, מהחינוך, מהקליטה או ממקום כזה או אחר.

אנחנו צריכים משאבים למגשרים. מה שמאיה אמרה – ואנחנו אומרים כל יום תודה על מה שהיא נותנת, אבל בעיריית רמת גן אנחנו מפעילים שלושה על חשבון הרשות. הרשות עשירה, יש להם כספים – לא, זה פשוט כי ראש העיר רואה בזה חשיבות, לתת תמיכה לילדי עולים, אז אנחנו מפעילים מגשרים, אבל אין תקציבים למגשרים. יש חוקים מאוד נוקשים. צריכה פה פנייה לשר החינוך - אנחנו צריכים מגשרים, כי הם מאוד חשובים בשטח, מה שנאמר כאן. צריך תקציבים.

ודבר אחרון, דובר פה על נשירה. נשירה זו התוצאה, וזה מתחיל בגיל הרך. אמר פה אלי, שצריך להיכנס לבתי הספר, לא צריך להיכנס לגני ילדים. אין שום תוכנית במשרד החינוך, שמטפלת בילדים בגיל הרך. שוב, אחזור לעיריית רמת גן – אנחנו מטפלים, נותנים מעל 150 שעות בהוראת עברית בגני ילדים לבני עולים, לדור שני, בלי להתחשב ולראות אם יש לו אבחונים או בעיטת. פשוט מתגברים ילדים בגיל הרך. אנחנו מכניסים מגשרת לגיל הרך. היא רק מטפלת בגיל הרך – נפגשת עם ההורים נון סטופ, נפגשת עם הגננת, עם הצוות החינוכי, אבל אין תוכנית. ראש תחום שפות במט"ח בעד לפתח תוכנית. יש כבר תוכניות. מה שמדהים אצלנו במדינה, כנראה, שיש תוכניות לכל דבר, ופשוט לא מפעילים אותן.

אבל לעולים, לא לבני עולים.

כן, אבל לפחות בוא נתחיל מעולים. יש תוכניות, ואין מישהו שמפעיל בשטח. צריך להבין – מנהל בית הספר או הגננת או הרכזת, בשבילם הילד העולה או בני עולים הוא חייזר. לא מבינים למה הילד הזה נולד באיכילוב, והוא לא יודע עברית, ולמה ההורים אומרים לו: דבר רוסית או דבר אמהרית או כל שפה, וכל המחקרים אומרים שיש חשיבות לדור שניות. זה תורם למדינה, לכלכלה ולכול, אבל איכשהו זה לא מחלחל לשטח. שוב – משרד החינוך צריך להפעיל הרבה מאוד תוכניות והכשרות. למשל, אנחנו מפעילים השתלמות להוראת עברית כשפה שנייה למורים. זה קורה רק ברמת גן, יש לנו 36 מורים שלומדים איך ללמד הוראת עברית כשפה שנייה. למה אין את זה ברשויות מקומיות אחרות - שאלה.

תודה רבה. ישיאלם פקדה, המועצה לשלום הילד.

אני רוצה להתחבר לסוגיית הנשירה ומה שדיברו כאן על שיתוף ההורים בכל מה שקורה לילדים. אני רוצה לספר לכם סיפור של ילד, מתוך הפניות שמגיעות אלינו למועצה לשלום הילד. ילד ממרכז הארץ – זה קשור להפניית יתר של ילדים לחינוך המיוחד, שזה נשמע כמו סיפור מהעבר אבל זה קיים; זה קורה הרבה בשתי ערים במרכז הארץ, לפי הפניות שמגיעות אלינו – ילד שכבר נמצא בחינוך המיוחד, מורחק מהמסגרת על בעיות התנהגות, ובמקום שהמסגרת תתמודד עם בעיות ההתנהגות של אותו ילד במסגרת החינוך המיוחד, הרחיקה אותו בשל בעיות התנהגות בטענה שהוא מסוכן לעצמו. הם דרשו מההורים, לקחת את הילד לפסיכיאטר.

הפסיכיאטר קיבל את המכתב מבית הספר, ההורים והילד עומדים מולו. הם אפילו לא התיישבו, והוא רושם תרופה פסיכיאטרית לילד, ודורש ממנו לקחת. ההורים, כמובן, מתנגדים, בטענה שהילד שלהם בריא, והם לא רוצים לתת לו תרופה פסיכיאטרית. כך הילד ממשיך להיות בבית. ההורים לא מתמצאים - זה אומר שהמערכת מנצלת את חוסר-ההתמצאות של ההורים, את חוסר-היכולת הכלכלית של ההורים; ההורים לא יכלו לקחת את הילד הזה לאבחון פרטי מיידי – הם לא מתמצאים, לא יודעים איך עושים את זה. עד שמגיעים, מחפשים איך עושים את זה ומגיעים לשירותי הרווחה - הם מפנים אותם לקופת החולים, שם יש תור המתנה מאוד ארוך, עד שהילד אובחן. בינתיים הילד חודשיים-שלושה ברחוב. הסיפור שלו מגיע אלינו- - -

הצטרפה אלינו חברת הכנסת טלי פלוסקוב מכולנו.

הילד פונה למישהי ברחוב, מספר לה את סיפורו, וכך הסיפור מגיע אלינו. אנחנו פונים למשרד החינוך, מתקיימת ועדה מיוחדת בעניינו, לשם הגיע אותו פסיכיאטר שהורה על מתן תרופה, והוא באותה ועדה מורה לאשפז את הילד מיידית, כי הוא מסוכן, מבלי לראות אותו חודשים. גם ככה חודשים לפני ראה אותו דקה או שתיים, ורשם לו תרופה פסיכיאטרית.

הילד המשיך להישאר ברחוב, העובדת הסוציאלית לקחה אותו למיון בבית החולים. שם בדקו אותו, והתברר שלילד אין בעיה, שמצריכה טיפול פסיכיאטרי, הילד לא מסוכן לעצמו, וכך הילד חוזר למסגרת לאחר חמישה חודשים. זו נשירה או הנשרה או הפניית יתר של ילדים עולים לחינוך המיוחד. אותו דבר קרה לילד ממוצא רוסי. אותו תהליך – יש לו אבחון מסודר, יש ועדה שהחליטה איפה הוא צריך להיות, אבל הוא הופנה לאותו פסיכיאטר, ונאמר לאבא: הפסיכיאטר הזה ימצא לו מסגרת שתדאג לו לפתרון תחת קורת גג אחת. מסתבר שזו מסגרת לילדים עם בעיות נפשיות.

התופעה הזאת - אנחנו שומעים דרך שתי הדוגמאות האלה - רווחת העיר המדוברת הזאת ובערים נוספות במרכז הארץ. אני חושבת שמשרדי החינוך והבריאות והוועדה צריכים לתת את הדעת על הדבר. תודה.

יש מישהו ממשרד הבריאות? לא. בבקשה, ליליה קימיאגרוב.

שלום, אני נציגת עמותת פורום הורים עולים. אנחנו עשינו בהזמנה של משרד הקליטה ב-2006 מחקר ששמו: הסתגלות סוציו-תרבותית של משפחות עולים והשפעתה על תהליך נשירת המתבגרים מבתי ספר. כחלק ממענה העמותה עשינו מיזם משותף מאוד חשוב עם משרד הקליטה, עם שרה כהן, משרד הרווחה, תוכנית משפחה תומכת. אני מלווה של התוכנית, פועלת בשטח. הנושאים המדוברים היום הם הנושאים המרכזיים שאנחנו עובדים אתם במשך כתשע שנים שהתוכנית קיימת בעשר ערים בארץ, ואנחנו עובדים עם התופעה המצערת, שהנשירה והמצוקה הובילו בני נוער לפתיחת תיקים ולעולם העבריינות. בהסתמך על ניסיוננו העשיר ועל שיתוף הפעולה עם שירות המבחן לנוער ורשויות במוסדות שונים, לקחנו על עצמנו להיות החולייה המקשרת. על-ידי כך אנחנו נותנים סיוע ועזרה להורים ולמתבגרים.

לאור הצלחת התוכנית אנחנו מחברים בין כל מיני גורמים, ועוזרים למשפחה לצאת מהמצב הזה, ולהוביל את הנערים ללימודים, לסיים את התיקים, לסגור בצורה מוצלחת. אני חושבת שהתוכנית הזאת לא צריכה להיות רק חלק מהמדינה, כלומר תקצוב של חלק משרד הקליטה, אלא ילדים זה העתיד שלנו, זה העתיד של המדינה, ולכן חשוב שהתוכנית תהיה ממומנת באופן מלא מהמדינה. אני רואה בשטח בקשה של קציני המבחן, להנחיל את התוכנית לא רק לעולי חבר העמים אלא גם לשאר הקבוצות של העולים, במיוחד לעולי אתיופיה.

תודה רבה. חברת המתנ"סים, מישל בן שטרית, בבקשה.

ראשית, החברה למתנ"סים פועלת בכמעט 160 רשויות. יש לנו לא מעט מקומות שאנחנו רואים התייחסות של או שלוחות או מיקוד עבודת עולים בתוך המתנ"סים. הדבר המרכזי שאנחנו ערים לו הוא הסיפור של הקהילה. זה עלה פה מאוד חזק לגבי החברה הקולטת - איך הקהילה מתייחסת לקבוצות העולים. שם, לדעתי, אנחנו נמצאים בחסר כלשהו. הרבה פעמים אנחנו ממוקדים בעבודה או בקצה הרצף – לפעמים לטפל, או לפני קצה הרצף - תהליך מניעה, או עבודה עם ההורים, שהם הגורם הישיר, ושוכחים שהעולים חיים בתוך קהילה, והיות שהם חיים בתוך קהילה, בלי עבודה ומחשבה על כל מה שקורה בקהילה, והתייחסות של הקהילה למרכיבים של האוכלוסיות השונות – יש מרכיב מאוד משמעותי, שמדברים על הזהות, הזהות של הקבוצה. אם אנחנו רוצים לחבר בין אוכלוסיות, אנחנו לא יכולים לעשות שילוב בצורה אוטומטית, ברגע שנחבר אנשים יחד באותו מקום. זה לא יקרה, עובדה. המציאות מוכיחה לאורך שנים שזה לא קורה. יש ניכור מאוד חזק בחברה הישראלית. כשאנחנו מדברים על בני נוער, הרבה פעמים אנחנו שמים בני נוער עולים עם בני נוער שהם ותיקים, והם לא באותו יחס של התנהגות, כלומר אם אני לא משקיע אנרגיה מאוד גדולה, מצד אחד, בזהות של אותה קבוצה, ואני מדבר לא רק על בתי הספר אלא בעיקר על פעילות אחר הצהריים – שם הילדים נמצאים באופן חופשי. אם אין להם פנאי שהוא משמעותי – אגב, אחד המחקרים האחרונים, שעדיין לא פורסם, מדבר על הקורלציה בין פנאי משמעותי לנשירה מבתי הספר. הוכח שם בצורה מאוד ברורה, שילדים שנמצאים בפנאי משמעותי אחר הצהריים, באופן מובהק זה מונע נשירה. אחד לאחד. תנועות הנוער, למשל, זו דוגמה מרכזית לפנאי משמעותי, אבל לא רק. לא רוב בני הנוער מגיעים לתנועות הנוער, לצערנו. יש הרבה מסגרות נוער בחברה הישראלית, שבני הנוער לא נמצאים שם. אני חושב שאנחנו חייבים לתת דגש לממד הזה, של הפעילות אחר הצהריים, מה קורה עם הילדים, איזה פנאי משמעותי יש להם, איזו נגישות אנחנו נותנים לאותו פנאי משמעותי, שהוא גם פנאי איכותי, איך אנחנו מחברים אחר כך בין בני הנוער השונים בקהילה שלנו. שם צריך לתת דגש מרכזי, מעבר לעבודה שנעשית עם כל קבוצה, עם כל אפיון, עם כל אוכלוסייה, עם ההורים וכו'. אני פחות מרגיש בחברה הישראלית שיש על זה דגש, והוועדה פה צריכה לתת לזה התייחסות.

תודה רבה. כדי לעדכן אותך, דברים שנאמרו לפני שהגעת – בדרך כלל מה שנאמר היום בשיפור קליטת הנוער העולה, ולמנוע נשירה וגם הידרדרות ומצוקה, וכאן פה נציגי משרדי הממשלה והמגזר השלישי, העמותות, דובר פה בהסכמה שכולם רוצים לפעול, למגר את התופעה, בשילוב ידיים.

אני מדגיש את עניין שיתוף הפעולה והמיזם המשותף, זה הולך לכיוון משרד האוצר. אני מדגיש את זה, כי את שייכת למפלגה של שר האוצר, ויש לנו פה נציגה שיכולה לעזור לנו. לכן, שמעון, חשוב מאוד שתזרז את מכתבך, תציג לנו, והיא תעזור לנו לקדם יחד את העניין. בקיצור, אין הכחשה - יש פה תופעה. גם משרדי הממשלה, גם המגזר השלישי והעמותות, כולנו צריכים לשתף פעולה ולמגר את התופעה, כי אנחנו בונים חברה ולא שבט. כך אמרת, שמעון, אם אני צודק. בבקשה.

קודם כל, אדוני היושב-ראש, לא יצא לי לברך אותך בתפקיד. אני חושבת שלוועדה הזאת יש תפקיד מאוד חשוב, ובמיוחד בתקופה כל כך רגישה שכולנו חווים.

שמעתי פה כמה דברים, שצריך לקחת בחשבון שניים מהם: אחד, אסור לנו לחסוך בשלב שאנחנו מטפלים בבני נוער, כי אם אנחנו היום נחסוך את השקל הזה, הוא בעוד שנתיים, שלוש, חמש, יהפוך לעשרות-אלפי שקלים. לכן אם נשקיע היום באותו ילד או בן הנוער, ונדאג לשעות אחרי בית הספר, לצורך העניין, כשאנחנו מדברים על שעות מערכת החינוך – נשים את זה בצד כרגע; כשאנחנו מדברים מה קורה אחרי בית הספר – שם אנחנו בבעיה. לכן אני בעד התוכניות.

הייתי ראש עיר, וראיתי כמה תוכניות שמאוד צלחו. יחד עם זאת, אני מאוד מתחברת לנושא של השתתפות המדינה – אני מבינה שאני אומר וצריכה לשלם עבור מה שאני אומרת, אבל אני אומרת מה שאני מאמינה. לא ייתכן שרשות שאין לה יכולת כלכלית, לקחת על עצמה את התוכנית, תוותר על התוכנית. בדרך כלל הרשויות החלשות זה דווקא אלה שצריכות לטפל בבני הנוער, ושם יש הרבה עולים. לכן אני חושבת שהתנאי של השתתפות הרשות צריך לרדת פה בכלל מהפרק, כי הן דווקא אלה שלא מסוגלות להשתתף בסוג של מאצ'ינג לתוכניות הללו. אני בעד שהתוכניות הללו יפעלו ללא כל השתתפות הרשות.

שתיים, כשאנחנו מדברים על המשפחה, על ההורים והשפעתם של ההורים על הילדים, שם צריך לשים דגש מאוד חזק. אנחנו יכולים לחנך את הילדים למה שאנחנו יודעים, אבל ברגע שהילד רואה בבית דברים אחרים, ברגע שהוא רואה שההורים שותים או שהם מרביצים, זה החינוך שהוא מקבל. הוא מבין שהמשפחה שלו זו דוגמה להמשך חייו. כאן אנחנו צריכים להשפיע, ולאתר את המשפחות האלה, שמכניסים לחינוך הילדים לא מה שאנחנו רוצים. אנחנו רוצים את טובת הילד ואת טובת החברה, כי שם אנחנו נקבל את עתיד המדינה שלנו. אנחנו מבינים היום שכל מה שאנחנו היום שותלים, יהיה העתיד שלנו בעוד עשר שנים.

לכן צריך להגדיל את התוכניות גם לטובת המשפחה, ולראות איך אנחנו מגיעים למשפחה, כי דווקא המשפחות האלה לא כל כך משתפות פעולה, שזה גם נורא חשוב – איך אנחנו מגיעים למשפחות הללו, ומסבירים להורים שאנחנו לא נגדם; יש סוג של פחד – לוקחים את הילדים מהמשפחה, והפחד הזה הגיע גם מהמנטליות של המדינות שהם הגיעו מהם. מי שהגיע משם, מבין על מה אני מדברת. לכן אנחנו צריכים לשכנע אותם, לתת להם פלטפורמה להבין, שאנחנו לטובתם ולא נגדם. אנחנו כאן כדי לתת להם כלים נוספים להתמודד. הרי הרבה הורים רוצים באמת להתמודד עם זה, ולא יודעים איך. הם עומדים מול עובדה, כי אנחנו מדברים על בני נוער – זה הגיל המסובך והמורכב, ולכן אנחנו צריכים להיות לצדם, כדי ללמד אותם לחנך את הילדים. לכן בעיניי צריך לעבוד בשני קווים במקביל – אחד זה המשפחות, ההורים, והשני זה הילדים. אם נדע לתת את המענים האלה שם, וצריך לעשות את זה כמה שיותר מהר, כי כל שנה שאנחנו מאחרים, אנחנו מפסידים דור. לכן אם מישהו צריך למהר להגיש דוח - לא הבנתי; ראיתי את זה רק לאחרונה – למהר.

אני לא חברה בוועדת הקליטה, אבל אהיה כאן לא פעם אחת, כי אני רואה חשיבות רבה. אני רואה המון משפחות, וראיתי בתור ראש עיר, וראיתי איפה הליקויים שלנו, איפה אנחנו שוגים, איפה אנחנו לא מגיעים. לכן, אדוני היושב-ראש, אני פה לצדך, וכל מה שנצטרך לעשות יחד, ככל שאוכל, אעזור ואתן יד.

תודה רבה. מי שבא מהמגזר השלישי, אני מאוד מברך, ואני יודע את תרומת העמותות מהמגזר השלישי. זה מאוד חשוב. אני מאוד מברך על הפעילות שלכם, על העבודה החשובה מאוד שאתם עושים. אני חושב שפה גם משרדי הממשלה, יש נכס חשוב, ולנצל אותו במובן החיובי למען קידום העולים, ולשלב ידיים.

אנחנו נקדם את הנושאים שעלו פה, וגם נעקוב אחרי זה. אנחנו גם נקיים דיון נוסף בהקדם. אני חושב שהיום בזה נסיים את הפגישה, אלא אם כן מישהו מרגיש מקופח, שלא דיבר. בבקשה.

שלום, אני מייצגת פה את המינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער. אני חושבת שמה שמאפיין את המינהל שלנו - אנחנו חלק ממשרד החינוך. החוזקות שלנו מתכתבות עם מה שאמרה חברתי ממכון ברוקדייל. יש אצלנו יחידה להנחלת שפה. העולים שמגיעים אלינו – קודם כל אנחנו מטפלים בנושא השפה שלהם, כי בלי ידיעת שפה אי-אפשר להמשיך הלאה.

בנוסף, אנחנו אחראיים על כל כפרי הנוער. עצם זה שהילדים נמצאים אצלנו 24/7, אין להם פנאי. דיברו פה על מה קורה עם העולים בשעות הפנאי. אצלנו, הילדים, כל שעות הפנאי שלהם מלאות, ואז הם יכולים להתפתח בכל הכיוונים התפתחות אישית.

הנושא של צוות. אין תרבות אחת של עולים דומה לשנייה. יש לנו צוות דוברי אמהרית ודוברי צרפתית ודוברי אנגלית, כך שלכל תרבות יש הצוות שלה. אני חושבת שזו החוזקה.

דיברו פה על ההורים. אנחנו לא משאירים את ההורים מאחור. את כל התהליך אנחנו עושים יחד אתם.

יש לנו אפס נשירה לגבי עולים שממש הגיעו לארץ. לגבי עולים ותיקים, מגיעים אלינו ילדים שמערכת החינוך לא יכלה לתת להם מענים – שם יש לנו נשירה, אבל נשירה קטנה. כאן המקום, השולחן הזה, אני קוראת, לתוך משרד החינוך, לתוך מערכת החינוך, וגם לעמותות למיניהן – אני חושבת שהבעיה היא באיתור ילדים שהמודל הזה של כפרי הנוער יכול לתת להם פתרון. אני חושבת שלא מכירים מספיק בחברה הישראלית את המערכת הזאת, ולצערי גם בתוך משרד החינוך, ואני אומרת פה משהו קשה, ומרשה לעצמי לומר את זה מתוך משרד החינוך – יש לנו שיתופי פעולה עם אגף שחר, אבל יש מחלקות שאני חושבת שצריך לחזק שם את שיתופי הפעולה כדי לאתר ילדים, שזו תהיה עבורם הזדמנות שנייה, ולא רק שלא ינשרו בסופו של דבר ממערכת החינוך, אלא יהיה להם ניוד חברתי גבוה.

תודה רבה. ראינו זאת אתמול, ועשינו סיור בכפר הנוער הציוני וגם בבית אולפנה בהר נוף. ראינו עבודה טובה, וראינו את העולים מכל הארצות. זאת עבודה טובה.

זאת הזדמנות להודות ליושב-ראש על הביקור, שהיה מאוד חשוב.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00.