הכנסת העשרים

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 5

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום ראשון, כ"ז בסיון התשע"ה (14 ביוני 2015), שעה 12:30

ביקור ומפגש בבית אולפנה בהר נוף – לבחינת קליטת נוער עולה בירושלים

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

מרדכי יוגב

עליזה שרייר - פקחת כוללת, המינהל לחינוך התיישבותי, משרד החינוך

ורדה שרגאי - מנהלת אגף אבחון קליטה והשמה, המינהל לחינוך התיישבותי, משרד החינוך

רויטל דותן - מפקחת ארצית באגף קליטת תלמידים עולים, המינהל לחינוך התיישבותי, משרד החינוך

שיפרה קירשנבאום - מנהלת מחוז הדרום וירושלים, משרד העלייה והקליטה

ולדימיר שקלאר - מנהל אגף בכיר לקליטה בקהילה, משרד העלייה והקליטה

שריי פייר - מנהלת תחום בכיר לחינוך, אגף בכיר לקליטה בקהילה

יצחק קלמן - מנהל בית אולפנה הר נוף

דולי לנגמן - מנהלת, בית אולפנה הר נוף

ישעיהו יחיאלי - נעל"ה

מרב תורג'מן

דנה גורדון שושני

הדס צנוירט

ביקור ומפגש בבית אולפנה בהר נוף – לבחינת קליטת נוער עולה בירושלים

שלום רב, ברוכים הבאים. אבקש מתלמידה או שתיים לשמוע על השינוי בחיים שלהן פה בארץ. סופיה ו-וויטה – מי"ב.

שלום. שמי סופיה. אני מאוקראינה. לפני שהגעתי לבית אולפנה, כמעט לא ידעתי דבר על יהדות. פה למדתי הרבה דברים חשובים בשבילי. לאט-לאט החיים שלי התחילו להשתנות, והבנתי מה נכון בשבילי, מה נכון בחיים ומה לא. מצאתי את האמת שלי.

אני מאוד רוצה להודות לכל הצוות של בית אולפנה, שעזרו לי בהרבה דברים, ונתנו לי זהות יהודית. ממש תודה.

את בי"ב. מה את חושבת על השנה הבאה?

טניה עזרה לי בבחירת לימודים, ובעזרת ה', אני והחברה שלי ויטה נלך בשנה הבאה ללמוד בהדסה עין כרם מכשור רפואי.

בינתיים הן הביאו את ההורים שלהן – ויטה הביאה את אמא לפני כמה חודשים, והיא את ההורים. זה באמת נעל"ה.

אני עליתי מאוקראינה, וכשעליתי לישראל, הייתי ממש קטנה, אבל כאן עזרו לי, להבין מי אני. בבית הספר שלנו ממש עוזרים לבחור את הדרך בחיים שלנו. בעזרת ה', כמו שסופיה אמרה, בשנה הבאה נלך ללמוד בהדסה עין כרם – התקבלנו. תודה.

טניה מי"א.

שלום, אני טניה, ואני מאודסה. לפני בית אולפנה, פחדתי לדבר עם אנשים. חשבתי שזה קשה. אחר כך הגעתי לבית אולפנה, וראיתי שפה כל האנשים טובים. עכשיו אני יודעת שהכול טוב בחיים שלי. אני למדתי פה, ולומדת פה. הרב קלמן ודולי וכולם – כל המורות שלי הן אנשים טובים.

אני חייב להדגיש, שכ-90 אחוז מהתלמידות – נעל"ה. החלק האחר – מעליית הנוער.

ליזה גרה בבית הבוגרות שלנו. אחרי י"ב, מי שרוצה להישאר, מוזמנת להישאר בבית הבוגרות.

שמי עליזה, אני בת 18. לפני חמש שנים עשיתי עלייה יחד עם ההורים שלי. עכשיו הם גרים ברמת גן. לפני שנה סיימתי תיכון בבית אולפנה, וכעת אני לומדת במכללת אונו, בקמפוס חרדים, בפקולטה למינהל עסקים. משתדלת לעשות את כל מה שבאפשרותי – ללמוד כמה שיותר טוב, כדי שבית הספר שלמדתי בו, שיוכל להתגאות בי, לומר: זו התלמידה שלנו, למדה פה.

היתה לה אחות אצלנו. יהודית מדריכה ותיקה אצלנו, סיימה תיכון, מדריכה שנה אחר שנה, בנות מתות עליה...

אני מדריכה בבית אולפנה, וגם עובדת ולומדת. הייתי פה תלמידה מכיתה ט' עד כיתה י"ב. אחרי זה עשיתי שירות לאומי, והתקבלתי לאוניברסיטת בר-אילן. עכשיו אני עובדת בכנסת כמוקדנית במרכז המבקרים.

יסכה עלתה מאיראן.

שלום לכולם, שמי יסכה, ועליתי לפני ארבע שנים. למדתי בבר-אילן שלוש שנים, ועכשיו עובדת בשערי צדק. לדעתי, מי שעזר לי - כל הצוות של בית אולפנה. בלי התמיכה שלהם, לא יכולתי לעשות את כל זה. אני חושבת שכל עולה שעולה לארץ, בלי תמיכה, בלי שעוזרים לו מההתחלה עד הסוף, אי-אפשר לעשות את זה. כל הצוות של בית אולפנה הם כמו המשפחה שלי. עשו לי הכול, הכול יותר מדי. לא חשבתי שאתקל באנשים כאלה, שעושים חסד בכל נפשם ובכל גופם. הם עושים כל שנייה וכל רגע, כל מה שאני מבקשת ומתקשרת – הם תמיד פה בשבילי. אני רק רוצה להודות להם מכל הלב, ממני ומכל הבנות פה שעזרו וגדלו. ממש תודה להם.

עלית עם ההורים מאיראן?

היא ברחה. בזמנו ברחו אתם עוד שלוש בנות, ונכנסו למרכז קליטה ברעננה, הלכו לאיבוד, וחזרו לאיראן, בדעה צלולה. שאלתי: מה אתן עושות? הסבירו: שם את הבעיות אנחנו מכירות, ויודעות להסתדר אתן. פה אנחנו מאבדות את עצמנו – שלוש בנות.

תודה. ברכה והצלחה. אני מעוניין לראות את הבנות של בית הבוגרות. תודה.

אני סופיה, באתי הנה לפני כשנה. למדתי ריפוי ועיסוק באנגליה.

אני עשיתי עלייה לפני שלושה חודשים. אני באה מברזיל, חסידי בעלז.

היתה חתונה גדולה בחסידות בעלז. אני הייתי שם. יש לך פה חברותות, יש לך מכרים וידידים. זה יותר קל.

אני מפריז, עשיתי עלייה בנובמבר. עשיתי קורס ספרות ואיפור בארץ. עכשיו אני עושה אולפן.

איפה את גרה? באת עם ההורים?

אני גרה בפנימייה של צרפתיות.

שלום, שמי עליזה, עשיתי עלייה לפני כששה חודשים, ביום הראשון של האולפן.

מה בעלך עושה?

הוא היה מנהל כספים בצרפת. הוא עכשיו בפנסיה. ממש למחרת הפנסיה עלינו. אני הייתי מלמדת בצרפת, זה המקצוע שלי.

אני מארצות הברית, ניו יורק. באתי הנה לפני שנה בערך. אני עובדת סוציאלית.

עלינו ארצה מצרפת עם כל המשפחה שלי, ועכשיו אני גרה בגבעת שאול. התחלתי ללמוד באולפן בכיתה א', ועכשיו אני ממשיכה עד כיתה ג'. הייתי רואת חשבון בצרפת.

אני עליתי לארץ לפני שנתיים. בצרפת עבדתי כמנהלת חשבון. עכשיו אני באולפן. בעלי לומד בכולל, ובצהריים עובד.

אני עליתי מפריז. אני רוצה ללמוד במכון טל.

מכון טל מקבל רמה ד' של עברית, אז הן עובדות חזק, להיות ברמה ד', כדי להיכנס לשם.

אני באתי עם המשפחה שלי בקיץ שעבר. אנחנו גרים בבקעה.

אני מצרפת, גם הוריי עלו.

אני מארצות הברית, ובאתי לארץ כדי ללמוד. עשיתי עלייה לפני שנה. אני גרה בקריית ארבע. אני רוצה ללמוד במכון טל בשנה הבאה. אני עובדת מהבית כמגיהה באנגלית.

אני עשיתי עלייה לפני שמונה חודשים. אני עובדת סוציאלית. באתי עם המשפחה שלי, ורציתי לתת להם את השנה הזאת בבית.

תודה רבה, בהצלחה לכולכם.

יש לנו היום אורחים מאוד חשובים. הבנות שלנו הן מכיתה ט' ו-י'. רוב הבנות הגיעו השנה לארץ; יש בנות שהגיעו בשנה שעברה, מכיתה י'. הן הגיעו מרוסיה, מאוקראינה, מגרוזיה.

האורחים שלנו: יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, חבר הכנסת אברהם נגוסה; וחבר הכנסת מוטי יוגב. האורח הידיד היקר שלנו הוא ישעיהו יחיאלי, ראש נעל"ה. הרבנית, בבקשה תציגי את הבנות.

רובן יודעות להציג את עצמן. זו אורחת שלנו. היא לא תלמידה עדיין אלא אורחת מוויניצה. ברחו, לא ידעו איפה להיות, אמרנו לה: תהיו אצלנו. אז הבנות עושות הכנסת אורחים נפלאה.

זו – יש לה אחות בכיתה י"א.

אני ליזה, מאודיסה. הגעתי השנה. לומדת בכיתה ט'.

אני נטשה, מאוקראינה. לומדת בכיתה ט'.

אני מרגריטה, מרוסיה, ממוסקבה. אני לומדת בכיתה ט'.

אני לא יודעת אם אני מאוקראינה או מרוסיה...

יש לנו שתי בנות מסימפרופול, והן לא יכולות לחזור הביתה לחופש – אין להן דרכונים – לא של רוסיה, לא של אוקראינה, והן תקועות פה... הן בוגרות י"ב, עשו כבר עלייה.

אני טניה, מאוקראינה. אני לומדת בכיתה י'.

ואת הגעת אלינו ב-ט?

לא. יש לנו שתי קבוצות: קבוצה מגיעה ל-י', וקבוצה – ישיעהו יאשר – היינו הראשונים שקיבלנו כיתה ט'. בזכות הטיפול המסור והמשפחתי שמתנהל, אמרו לנו: טוב, נאשר לכם ט'. בעקבותינו, שכיתת הניסיון הצליח, וכל נעל"ה התחילו להביא מ-ט', וזה מוצלח.

אני אירה, מאוקראינה. אני לומדת בכיתה ט'.

אני בכיתה ט'.

לאלישבע יש אחות בוגרת, שגרה אצלנו בבית הבוגרות, ועושה שירות לאומי. הולכת למכללה.

אני סושה, מאוקראינה, מכיתה י', מילטה.

ילטה – זאת שוב עיר, שעברה. אף אחד לא עם ההורים.

אני או מרוסיה או מישראל...

ברוך ה', היא עם הורים חרוצים שנקלטו, פתחו מאפייה בחיפה, מצליחים. היא אצלנו בגלל החינוך הטוב. ההורים היו פה, חיפשו חינוך טוב, והיא אצלנו. ליאנה ילדה טובה, חמודה.

אני דאשה, מאוקראינה.

אני אניה, מאוקראינה, לבוב.

לה יש אחות, שכבר גמרה אצלנו, והיא כבר בשנה שנייה בבית בוגרות. בוגרת מכון טל במינהל עסקים, בחורה נהדרת, מדריכה.

אני מקייב.

גם היא – בעקבות אחות שלמדה אצלנו, גמרה, התחתנה, וההורים הגיעו עכשיו עם ילדה קטנה.

נעל"ה. ישעיהו, ההורים הגיעו עם ילדה קטנה.

אני מקייב, לומדת בכיתה ט'.

לומדת בכיתה ט'.

אני מאוקראינה, לומדת בכיתה ט'.

אני מרוסיה, בכיתה י'.

הרב קלמן, הוא כמעט תלמיד שלנו. הוא עכשיו מתחתן עם תלמידה שלמדה אצלנו.

הוא צריך לעבור מבחנים...

הוא עבר... תלמידה שלנו, שהיא גומרת בהדסה מכשור רפואי. זה מקום שבנות אוהבות ללכת אליו – גם אקדמאי וגם נותן להם גישה לרפואה, והם יתחתנו אחרי החגים. הוא בוגר נח"ל חרדי, לומד באוניברסיטה היום, ועם הציציות בחוץ. הכול ביחד, ברוך ה'.

יש לנו ליזה, שלומדת בי"ב, ומדריכה את ט' – עוד דוגמה. הביאה את חיה, אמא שלה, לארץ.

יש פה שושנה, שהיא אם הבית.

אני אריאל, באולפנה מכיתה י'. עזרו לי בבית האולפנה להשתלב בחברה, בכול. תמיד עמדו מאחורינו, מאחוריי. כרגע יש לי תואר ראשון בהוראת אנגלית, ותק של 14 שנה בהוראה, עובדת במקום ישראלי. בפן האישי, יש לי משפחה, חמישה ילדים. בית אולפנה תמיד עמדו ועומדים אחריי.

עשתה בר מצווה עכשיו.

הרבנית קובלסקי היא המנהלת החינוכית. דולי לנגמן היא מטעם משרד החינוך המנהלת פה של כל הלימודים.

אני צריך לברך את ורדה – ברוכה הבאה - בזכות עצמה, וגם שהיא נציגה של ד"ר פישר. הוא אמר לי שהוא שולח אותך כנציגה.

יש שאלות? אנחנו פה יוצאים לראות עוד כיתה או שתיים.

כיתת אולפן מבוגרים.

אחר כך כל התלמידים יורדות לאולם, ונבקש את המילים שלכם. יש שאלות עכשיו? זה המקום.

תצליחו, בעזרת ה'.

כולן כאן נשואות? כולן תהיינה נשואות, בעזרת ה'.

מרים, למשל, התחילה את האולפן כרווקה, ותוך כדי האולפן היא התחתנה.

זה סוג קליטה שונה. ברוך ה', כולן מסודרות. הן עלו מרצונן מארצות כמו צרפת, ארצות הברית או אנגליה – אתן תספרו – עם הבעלים, הנשואות, עם הילדים, ועשו עלייה. הן מחפשות אולפן אקסטרני, ששם לא לומדים יחד גברים ונשים, ומשרד הקליטה הפנה אותן לפה. דולי היא הבת שלי.

נשמע כל אחת, מאין היא, ואיפה היא גרה היום.

וגם מה המקצוע שלה ושל הבעל, אם הם עובדים או לא – חשוב לנו לדעת.

אני מבלגיה. עכשיו אני גרה בירושלים, בזיכרון יעקב. בעלי מחפש.

תהיה לו עבודה, לבעלך?

בעזרת ה'.

כמה זמן את בארץ?

כמעט שנה.

אני אריאלה, מארצות הברית. גם בעלי. אנחנו באנו הנה בערך שנה וחצי, ואנחנו מחפשים עבודה. אני למדתי בארצות הברית. המקצוע שלי – אני מנהלת רפואית, אבל קשה לעבוד פה.

יש לך דירה שלך, או בשכירות?

בשכירות, בהר נוף, פה.

בעלך לומד?

כן. הוא לומד בכולל. הוא למד מוזיקה ושיווק.

אני ניצה, באתי לפני ששה חודשים. אני לומדת עברית ואנגלית, ומהשנה הבאה אלמד במכללה חרדית, זו שלוחה של בר-אילן. עוד לא עשיתי עלייה. אני צריכה לעשות השלמת בגרות.

אני בכיתה ב' פה באולפן, וגרה בהר נוף. עלינו ארצה לפני שנה, בפורים. המקצוע שלי: פסיכולוגית. פה אני לא עובדת הרבה – רק לפעמים, כשמישהו רוצה שאני אכנס לגן, לבדוק ילדים.

אני ונסה, אני מצרפת. עכשיו אני גרה בבית זית. בצרפת למדתי משפטים. בעלי ממשיך לעבוד בצרפת. הוא עובד בביטוח דרך המחשב.

ונסה לא ידעה בכלל עברית ממש כשהגיעה לאולפן. היא התחילה מ-א'-ב'. דברי עוד, שישמעו כמה טוב את מדברת...

אני מארצות הברית. עשיתי עלייה עם בעלי לפני שנתיים. אנחנו גרים בקריית משה. עבדתי בארצות הברית כשחקנית.

שמי רות דויטש, אני ילידת אנגלית. עליתי עם בעלי לפני שנה. גרה כאן באזור, אז אין לי תירוץ לאחר... אני מאוד נהנית מהשיעורים. אני בכיתה ב'. אני מאמינה, שבלי להיכנס לאולפן, אי-אפשר להיכנס לתרבות הישראלית, ואני לא רוצה להישאר בחוץ. אני פסיכולוגית. אני עובדת קצת כאן, ועוד לא גמרתי עם כל העבודה שלי בחו"ל, אז אני נוסעת מדי פעם לחו"ל.

אני מרים, אני ממקסיקו. עכשיו אני גרה בירושלים, בגבעת שאול. בעלי עלה לפני כשנתיים וחצי, ואני בארץ שבעה חודשים. אני באה לארץ כמו סטודנטית, ואני מתחילה לעשות עלייה, בעזרת ה'. אני התחתנתי לפני שלושה שבועות.

עכשיו אני מבקש, אחרון-אחרון חביב, לפני שנשמע את דברי הברכה, איפה החתן והכלה שלנו? אני מבקש שהחתן יציג את הכלה ולהפך, במהירות, בבקשה.

הכלה שלי מאשדוד, לומדת פה באולפנה מכיתה ט', 14. לאורך כל השידוך שלנו תמיד לא היתה הרגשה של מישהי שהגיעה ממקום אחר, משום מקום, אלא תמיד היו הרבנית והרב וכולם שהיו מעורבים. היה הצד שלה, והצד שלנו. זה מאוד הסתדר. היה כיף לדעת שזה לא חבילה שמגיעה משום מקום; יש צד מאחורי זה, וצד שאני יכול להתחבר אליו. תודה להם על הכול, במיוחד על מאשה.

אני רוצה להציג את החתן שלי, מגיע לו. החתן שלי הוא יהודה. אני לומדת מכשור רפואי, מסיימת מבחנים אחרונים, ברוך ה'. החתן שלי למד בישיבה. עכשיו הוא לומד באוניברסיטה העברית – התקבל לשם. בן 24 מפתח תקווה. גר בירושלים.

הנה החתן שלי, הוא עלה לפני שמונה שנים עם המשפחה שלו מקייב. עכשיו הוא לומד בישיבה.

זאת הכלה שלי, כפי שהבנתם... אני לא למדתי בבית אולפנה, אבל אני רוצה להגיד תודה לבית אולפנה, שגידלו לי כלה כזאת טובה ויפה, ברוך ה'.

זאת הכלה שלי, אולה שולמן. לא אוסיף הרבה, כי הרב ביקש לקצר. יכולתי להוסיף יותר מהזמן שמוקצב לי, אבל תודה רבה על מה שיש פה. לא יכול לצפות ליותר מזה.

הנה החתן שלי. גם הוא חי בשכונת הר נוף. אנחנו עוד מעט נתחתן, בעזרת ה'. זכיתי בחתן הכי מושלם, אני חושבת.

אני רוצה להציג אותי ואת בעלי. הוא ממוסקבה, אני מבית אולפנה. אני מאוקראינה... התחתנו רק לפני חודש בדיוק. עכשיו הוא לומד בישיבה בירושלים, ואני לומדת במכון טל. גם כשהוא היה במוסקבה, הוא למד. יש לו תואר שני באדריכלות. אנחנו ממש רוצים להגיד תודה לכל הצוות האהוב של בית אולפנה. אנחנו באמת מאוד אוהבים אותם, ובשמחה נהיה כל החיים שלנו בקשר.

תלמידות, לפני שאכבד את יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה של הכנסת, מר אברהם נגוסה, אני רוצה לסכם בכמה מילים מה שאתם ראיתם פה.

בעצם, הייחוד שלנו במקום הזה, לקבל, להביא בנות, נערות מכל ארצות המצוקה, במשך 40 וכמה שנים. לצערנו, היום אין עלייה כמעט - רק מהאזור הזה ששמעתם, אבל בתקופה שהיתה עלייה מארצות ערב, כמו מסוריה, מחאלב בעיקר, גם מעט מאוד מדמשק, גם קצת מארצות ערב, ובעיקר מאיראן, כשהיתה הבריחה הגדולה המפורסמת באיראן, וכולנו, הוותיקים, יודעים שאנשים, בנות ובנים, נאחזו על כנף של מטוסי אל על או מטוסים אחרים, שיוכלו להגיע לארץ – אז קלטנו 500 בנות מאיראן, שכרנו כל דירה פנויה שהיתה קיימת, בכל מקום ומקום, בשביל הבנות. כלומר המקום הזה הוא קיים בשביל כל העליות, אבל אנחנו לא יכולים לצערנו להשפיע, שהעלייה באמת תהיה מכל מקום ומקום.

אנחנו כן משפיעים, שיש לנו צוות שמסתובב בחו"ל במשך כל השנה, ומגלה את הבנות היהודיות, ומשתדל להביא אותן לארץ על-ידי הסוכנות היהודית, שהיא מממנת את הטיסה, ובעיקר-בעיקר על-ידי נעל"ה, שהיא עושה את המבחנים שלה, וכל מי שעומדת במבחנים, הן מגיעות לארץ – בספטמבר בדרך כלל - וכמו כן בנות עליית הנוער, שההורים כבר עלו ארצה, הן מגיעות אלינו – כמובן, כשהן כבר עולות חדשות.

אני לא אוהב לשבח הרבה. במשך כל השנים שאני עובד הן עם עליית הנוער, עוד לפני נעל"ה, ואחר כך עם נעל"ה, ההתייחסות שלהם לעלייה, ובפרט לנוער שרוצה לעלות ארצה, היא מצוינת, היא חיובית. בהחלט להבנתי, זהו העתיד. ודאי צריך להביא את כולם, אבל להביא צעירים וצעירות, ופה בארץ לתת להם חינוך מיוחד – לא מה שאנחנו קוראים חינוך מיוחד בסלנג. זה צריך להיות חינוך שונה, לפחות בשנה-שנתיים הראשונות, עד שהן נהפכות לחצי סברס, ואחר כך, בי"ב, הן נהפכות לסברס ממש. יש בזה הרבה מאוד מה לדבר – לא פה המקום, וכמובן, לדבר הזה חסר, כדי שהחינוך יהיה על רמה, כדי שצוות ההוראה, ההנהלה, וסליחה שאני אומר, גם האוכל וכל הדברים, צריכים למטרה הזאת להעמיד משאבים מעל ומעבר למה שמעמידים לכל צורכי החינוך השונים, שגם זה חשוב ודאי, אבל במקום הזה, אם אנחנו מדברים פה על עלייה וקליטה, חשובים מאוד המשאבים, ועל זה עוד נדבר, למעלה, במקום הסגור.

זו עבודה שלמה. אי-אפשר לצפות ליותר מזה. מי שמצפה ליותר מזה – אגלה לכם סוד: גם זה נעשה פה. אם אותי מפעם לפעם מזמינים לחדר לידה, אתם יכולים להבין את הקשר ההדוק שיש לנו. לצערנו, אין לתלמידות בחלקן הגדול פה משפחה וכדומה, אז אנחנו המשפחה שלהן. זה המקום, מה שאתם רואים. עכשיו אבקש מכבוד היושב-ראש את המילים שלו.

תודה רבה, כבוד הרב, חבר הכנסת מוטי יוגב, הצוות. אני מאוד מודה לכם כולם, שמשתתפים בישיבה, שבאנו לבחון את קליטת הנוער העולה באולפן הר נוף בירושלים. תודה רבה, כבוד הרב, שקיבלת אותנו בהתראה קצרה. אנחנו מאוד מודים לך ולצוות. תודה רבה גם לישעיהו יחיאלי, גם שעזרת לנו בארגון הזה.

אנחנו פה ראינו מפעל חיים של כבוד הרב. ראיתי את התמונה, שכחייל שחררת את ירושלים עם צבא ההגנה לישראל, ובמקום הזה בנית מפעל חיים – חיים של קליטת עלייה, חיזוק מדינת ישראל. עלייה היא מבורכת, וחיזוקה של ישראל – אחת הדרכים לחזק את מדינת ישראל היא העלייה, שיעלו הרבה יהודים למדינת ישראל. זה מאוד חשוב. לכן כל מה שאתם עושים פה – אתם בונים את האנשים – אני רואה שמלמדים עברית וחינוך. גם אתם בונים משפחה. ראינו את הזוגות פה. לכן זה מאוד מבורך.

אתן תלמידות, וכששמעתי שבנעל"ה בעקבותיכן גם ההורים והאחים עולים, נזכרתי בשבת, ברשות כבוד הרב – קראנו את פרשת שלח. נשלחו 12 שליחים, לראות את ישראל. באו לראות, איך הארץ. נציגים מ-12 שבטי ישראל. אני מקשר את זה – אתם השליחים היום. אני לא יודע את מספרכם, אבל ודאי אתם מעל 12 שליחים פה במדינת ישראל. אתם מגלים את החיים בישראל – איך ישראל. אתם שולחים מסר להוריהם, לאחיהם, ובעקבות זה עולים לישראל. בזה יש לכם אחריות כפולה: לא רק ללמוד ולהתיישב בארץ, וגם למשוך, לשכנע את המשפחות, שיעלו לישראל. לכן יישר כוח. זו משימה לא קלה.

גם אני הייתי עולה חדש. עליתי לפני שלושים שנה, כמו שאתם עליתם עכשיו. עליתי מאתיופיה. הכול התחלתי חיים פה. אני חושב שמדינת ישראל, שקלטה מיליוני עולים, ואני בהם – נקלטתי, קיבלתי סיוע מהמדינה, קיבלתי סיוע מאנשים כמו כבוד הרב יצחק קלמן. אנשים אחרים קלטו אותי, עזרו לי, וקיבלתי השכלה, תארים, והנה, גם הגעתי אל כנסת ישראל. זה הסיפור של מדינת ישראל.

לכן אני מעודד אתכם – כמו שאני נקלטתי, גם אתם תיקלטו. יש לכם הזדמנות. אני רואה באולפנה – יש אנשי מקצוע נפלאים, שעוזרים לכם ומלמדים אתכם. יש לכם ההזדמנות. רק לקבל הזדמנות – זה לא מספיק; חשוב להשקיע. הזדמנות והשקעה – אפשר להצליח. תצליחו. תודה רבה.

תודה לכבוד היושב-ראש. מילים חשובות. מוטי.

ברשות הרב קלמן וישעיהו יחיאלי, ראש נעל"ה – תכף נספר משהו עליו – ודולי וכל הצוות שפה. אני באמת מתרגש. כמו שאמר ידידי יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת אברהם נגוסה – זה מפעל חיים. "מכלכל חיים בחסד" חבל על הזמן. זה תחיית המתים של עם ישראל, שנאספות העצמות. לחוש ולהרגיש.

הזכיר פה ידידי אברהם את פרשת השבוע. גם שם זה "עלה נעלה" – משם זה לקוח. וירשנו אותה, כי נכול נוכל לה. ולומר שבאמת ארץ ישראל – טובה הארץ מאד-מאד. בארץ ישראל, בעזרת ה', עם ישראל יגדל. ובאמת להרגיש שפה מתממש חזון הנביאים. מזרה ישראל יקבצנו, אמר הנביא ירמיהו – מי שפיזר את ישראל, והוא אמר את זה לפני כמעט 2,500 שנה. ואנחנו היום רואים בעיניים, איך מאתיופיה ומאיראן ומאוקראינה ומצרפת ומארצות הברית ומאנגליה ומכל העולם מזה כ-150 שנה מתקבצים ובאים. זה בלשון של בנות – שאי סביב עינייך, וראי כולם נקבצו באו לך. ומורי ורבי אברהם צוקרמן ז"ל, ואני כל פעם אומר את זה – כי כולם כעדי תלבשי, ועכשיו אני רוצה להוסיף – כי כל אחת ואחת מכל מקום, וכל אחת ואחת היא חרוז מיוחד. יש חרוזים בצבעים שונים. איש על דגלו, והביחד הזה עושה את כל עם ישראל חזק ומאוחד בארץ ישראל.

אוסיף עוד שאני מאחל לכל הזוגות, שיהיה בנין עדי עד, וגם לכולן פה, שתזכה למצוא את בן זוגה, וכל המפעל הגדול הזה, שהקב"ה ימלא את משאלות כולם – ההנהלה וכל אחת ואחת לטובה, בעזרת ה'. תודה.

תודה.

ממש בקיצור, כי הבנות מחכות לארוחת צהריים... הזכרת את פרשת השבוע. פרשת שלח לך – עשרה נגד שניים. הרוב היו נגד הארץ. זאת אומרת שלא תמיד הרוב צודק. בתור חברי כנסת – חשוב שתדעו... מה שאנחנו רואים כאן זה התיקון של חטא המרגלים. אנחנו יודעים שחטא המרגלים קרה בתשעה באב. הם בכו בכייה של חינם, ומאז כולנו בוכים לפחות פעם בשנה על האסונות והחורבנות שקרו לנו.

התיקון זה כל אחד ואחת שמגיעים לכאן. בזה אנחנו מתקנים את חטא המרגלים, כי כשהן באות –מה הן אומרות? טובה הארץ מאד-מאד.

ומה שאני רוצה להגיד לכן, תוך שלושים שנה אפשר להגיע משדה התעופה לכנסת. תחשבו על זה.

תודה. ורדה, כמה מילים.

קודם כל, חשוב לי לומר שמחמם את הלב לראות כל פעם שאני מגיעה לכאן – היום ראיתי גם את התוצרים, את הבוגרות; בפעמים הקודמות ראיתי את התלמידות. באמת, כמשרד חינוך שמלווה, וגם תומך כלכלית בכם פה, באמת אני רואה שהעמל והנתינה שניתנת פה – השמיים הם הגבול בשבילכם להצליח. עלו והצליחו.

הגברת שפרה, מנהלת מחוז ירושלים.

שלום לכולם, אני ממשרד הקליטה. הצענו את עזרתנו למנהלת האולפן – דווקא לא לנערות הצעירות, אבל לבוגרות יותר, את הסיוע שמגיע ממשרד הקליטה לעולים חדשים ולעולות חדשות. אני רוצה שנציגה מהמשרד שלנו תגיע, תזמינו אותנו, ונשב עם אנשים, ושתמצו את כל הזכויות שמגיעות לכם.

היא תביא אתה רשימת קורסים. זה מאוד חשוב לבנות.

לא כולם זכאים, אבל קודם כל נגיע לכאן. נסביר לכם את המסגרת שלנו, ואחר כך ניכנס לפרטים. שאלתי אם מישהו כאן היה במשרד הקליטה – אמרתם שלא. אנחנו נשמח להגיע לכאן, ולשוחח אתכם. יישר כוח על כל העשייה שנעשית כאן. כל הכבוד.

תודה. אני מבקש לעלות למעלה לכמה דקות שיחה.

אני חושב שהתרשמתם.

מאוד.

אספר לכם סיפור קצר מעצמי. אני התחנכתי בעליית הנוער בעצמי, מגיל 10. עד גיל 10 – אני לא רוצה לדבר. יש פה יותר מדי אור... אגיד בשתי מילים: אבי ז"ל נהרג במלחמת הנאצים, השואה. אמי - עוד קודם. כאשר היא שמעה שלקחו אותו למחנות עבודה, וזה היה בדיוק עשרה שבועות אחרי שהיא ילדה אותי, לקחו אותה לבית חולים, ותוך יומיים-שלושה, בלי שהיתה לה מחלה – היא לא יכלה לסבול את זה, שמהונגריה – אמנם שם זה התחיל ונגמר ב-44'. מאז, ברוך ה' – אולי נספר את זה, וזה חשוב: שני האחים שלי גם לא נשארו. נשארו לי עוד חמישה אחים. כאשר היו בני 7, 8 – אני הקטן – ורצו להבריח אותם לכפר נידח, שהאמינו שלשם הגרמנים לא ייכנסו. המשפחה – היו ידידים לא יהודים, והאשה באה לקחת את שני האחים, שהיא תחביא אותם – היא לא יהודייה, אין לה שום בעיה.

ואז ביקשו משני האחים – יום הזיכרון שלהם היה בשבוע שעבר, ולכן אני מספר את זה – ביקשו מהם, שכשתהיה ביקורת ברכבת, אתם הולכים עם האשה שהיא לא יהודייה. אל תגידו שאתם יהודים. התשובה שלהם היתה: לא נתכחש לזה שאנחנו יהודים. אנחנו לא יכולים להתכחש לזה – ילדים בני 7 ו-8, וכך היה. היתה ביקורת, והם היו כמו ילדים יהודים. יש פנים קצת שונות, ויותר לא ראינו אותם.

נדלג על יתר הדברים. פה הראיה הגדולה ביותר, שילדים של שואה, שעברו את כל מה שעברו, ואני לא צריך להגיד לכם מה זה לגדול בלי הורים. נכון – בעזרת משפחה, ומוסדות – לאן אפשר להגיע פה בארץ? זה מה שמדרבן אותי, שאפשר בארץ לגדל, לגדול. קודם כל, האדם בעצמו גדל. אפשר לתת חיים ל-200 בנות, וכל כמה שנים זה 200 בנות, ועוד, ועוד, ולתת חיים אצלי, פירושו שמחת החיים.

אנחנו לקראת סוף השנה. כל שבת כיתה מגיעה אלינו לשבת, והם סועדים אצלנו. זה הגמר. ואז אני מדובב את התלמידות – זה לא קל – מה יש לכן חדש פה בארץ? בת אחת אמרה, שעד אז אני לא פתחתי את הפה, ופה קיבלתי את האישיות שלי. פה אני יודעת מי אני ומה אני, וזה בשבילי הפרס הגדול ביותר, שאני, שהקמתי את המקום הזה, וכמחנך וכמורה וכלוחם פה בארץ, יכול לקבל.

הבת השנייה אמרה שעכשיו אני יודעת, הסבים שלי, שמעתי שנהרגו ברוסיה, כי היו יהודים. לא ידעתי, מה זה יהודי? למה הם נהרגו? עכשיו אני מתחילה להבין למה הסבים שלי נהרגו. עד עכשיו לא ידעתי. וזה נותן לי את החיים שלי. וכדומה, וכדומה. אלה הדברים.

עם כל זאת – ניגש כמה דקות לתכל'ס – יש עזרה גדולה. אקריא לכם את כל העזרה: יש עליית הנוער, לאלו שלא בנעל"ה, יש נעל"ה, לאלו שלא בעליית הנוער. עם זה סגרנו את כל התקציב, את בניית התקציב של המקום הזה. תבינו – העבודה שפה נעשית, זו לא עבודה של מוסד רגיל, שיש הורים, ובגדים, צריך קצת ספרים – נותנים; צריך קצת עידוד וכדומה. פה אנחנו מקיפים את כל הבעיה. אם הבית היא לא אם בית כמו בכל המוסדות, אם ורדה תאשר את זה, לניקיון; פה היא אמא, וגם לניקיון, ואנחנו חייבים גם בנושא הזה, שונה לגמרי, מה שהם ראו בחו"ל. כלומר יש לנו פה בנייה של אישיות של החיים, של החיים הישראליים, של החיים עם המסורת, עם הדת, שימשיכו הלאה.

התלמידות שלנו, כמעט כולן – אלו שסיימו – עובדות ונחטפות. כשהן אומרות: אנחנו מבית אולפנה – יש לנו שם, שהן נחטפות. הבנות ישרות, טובות, וכמעט כולן עובדות. אבל לקחת בת מגיל כיתה ט' בלי הורים, ולעשות עבודה כפי שאני מבין את העבודה, ולהוציא אותה כשהיא עצמאית, תורמת למדינה – היא לא זקוקה יותר לאף אחד – והיא נשואה – אלו הוצאות גדולות מאד-מאד.

אני לא הולך לבקש משהו מיוחד. אני פונה ליושב-ראש, ומבקש ממנו פשוט, דבר שמוסדות אחרים מקבלים ואנחנו לא. יש ועדת לאור, שנותנת למוסדות כך וכך סכום כסף – איני יודע בדיוק כמה, אבל יש 100% של ועדת לאור, שאינו מספיק. אנחנו, המוסדות הדתיים, כולנו מקבלים רק 85% של ועדת לאור. למה? זאת הבקשה היחידה שלי. יש לי עוד הרבה בקשות, אבל זאת הבקשה הפשוטה, ההגיונית, הישרה – להשוות את כל המוסדות – אפילו אני לא מבקש על עצמי, על בית אולפנה – להשוות את כל המוסדות הדתיים, ממ"ד – אנחנו במסגרת ממ"ד – ליתר המוסדות, שמקבלים 100%, שגם זה לא מספיק.

צריך להביא את זה לוועדת חינוך דווקא.

אנחנו מבקשים מוועדת החינוך, אבל לא מסוגלים לתת יותר מ-85. בכלל, כל סל לאור – לא עדכנו אותו עשרות בשנים. זו הבעיה, שהמוסדות הפנימייתיים- - - כפרי הנוער הם גם מודרכים, מה שהם לא, אז מקבלים תוספת מודרכים. לבית אולפנה אין גם את זה. אני חושבת שעל זה הרב קלמן מדבר.

מגיע לבנות חינוך, גם רווחה, גם חדרים, מגיע להם כמו לכולם. מה עוד ש – איך לומר את זה? אני לא אוהב להתגאות – המוסד הזה מקבל ציונים לשבח הן ממשרד החינוך, מכל המקומות.

אז תן לי דוגמה של מישהו שמקבל 100% לאור.

אני לא רוצה להתחיל עניין של כסף. אם אני מדבר, אני רוצה קודם כל לומר מילה על המקום הזה. אני חושב שגם בתנאים שאנחנו יושבים כרגע, זה מראה לאן הגענו – שהקו המנחה פה הוא קו של הצנע לכת. אין פה בניינים מפוארים. כל המוסד הזה, שקיים כבר עשרות בשנים, יושב בדירות שכורות. ראיתם את הכיתות? אין עוד כיתות כאלה בארץ. הפנימייה – אותו דבר. הם שוכרים דירות לפי הצורך. באות עוד 200 בנות – הרב אמר: אני שוכר עוד דירות. את זה אני אומר בשבח האכסניה, שחשוב שנדע איפה היינו. ראינו דוגמה אחרת רק לפני שעתיים, ששם גן עדן – לא שפה לא, אבל במובן הפיזי עולם המושגים הוא אחר לגמרי.

מבחינת נעל"ה, אנחנו נמצאים באחד המוסדות המובילים של נעל"ה. כאן מתחנכות כל שנה כ-100 בנות. הם פרצו דרך בנושא של כיתות – זה הוזכר. היתרון של עוד שנה בארץ, מעבר לזה שלמדינה זה עולה יותר – בסוף זה עולה פחות, מפני שכל שנה שמתחנכים פה, בחינוך העל-יסודי, אנחנו חוסכים אחר כך במכינה הקדם האקדמית, בלימודים הגבוהים. רכישת העברית נעשית הרבה יותר מוקדם, והרבה פחות בלחץ של מבחני הבגרות. גם בעניין הזה הם היו פורצי דרך, ומה שהצליח פה הפך למודל בכל נעל"ה. היום יש לנו מבין השנתונים שמגיעים לארץ בהתחלה – כשליש מגיעים בכיתה ט'; שני-שלישים מגיעים בכיתה י', מכל העולם. זה אודות למה שנעשה כאן.

מה שהוסבר פה לעניין התעריפים, כמו שוורדה הזכירה, יש תעריף לאור. הלאור הזה עוד חי, אבל עשרות שנים כבר לא במינהל הציבורי. הוא עבד באגף התקציבים, לדעתי, בשנות ה-60', ומאז מעדכנים את התעריף על זה מדדית בלבד. מה שהמדינה נותנת למוסדות הקולטים זה אחוז מהתעריף. יש מקומות של 85%, יש מקומות של 100%, למשל התנועה הקיבוצית. ויש המודרכים, שאני לא יודע להעריך את זה, אבל נגיד, זה 120% לאור. מה שהם אומרים: גם אנחנו רוצים עד 120, ואם לא, לפחות 100. במה הם שונים מאחרים?

יש כאן בעיה יסודית. נכון שזה קשור לוועדת החינוך, אבל ועדת העלייה היא הפה של התלמידים העולים, גם כשנמצאים במערכת החינוך. אי-אפשר להגיד שילד נעלה וילד שיש לו משפחה בארץ, זה אותו דבר. האחריות שנדרשת מהם, מה שאנחנו דורשים מהם בשם המדינה, זה 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, כל ימות השנה כולל שבתות וחגים, וכשהרב אמר קודם: הם היו אצלנו – אני לא יודע אם הבינו: הם היו אצלו בבית. "אצלנו" זה לא פה בפנימייה. זה כל שבת הם פה, כל שבת שהם לא יוצאים. לכן נקודת המוצא- - -

לא אצלי לבד; כל הצוות.

אני רוצה לומר שהמחויבות שנדרשת מהם, לקחת ילד בלי הורים, לא יכולה להיות מושווית בבסיס לתלמיד רגיל שבא לפנימייה. כשאני למדתי בפנימייה, הייתי יוצא הביתה פעם בשלושה שבועות. הנכדים שלי יוצאים שלוש פעמים בשבוע, כי החינוך הפנימייתי כבר לא מה שהיה פעם, לישראל. פה מדובר בילדים שזה ביתם היחיד. לכן עצם ההשוואה לתלמידים הישראליים היא בעייתית.

אי-אפשר לתקן הכול בבת אחת, אבל התיקון הראשון שיהיה ביוזמתכם – להשוות את כל תלמידי נעל"ה לרמה הגבוהה של ההחזקה. אחר כך נטפל ביתר.

למה משרד הקליטה לא- - -

משרד הקליטה אחראי עליהם מרגע שהם אזרחים, קודם כל. ומרגע שהם אזרחים יש סל סיוע לבוגרי נעל"ה, שמופיע בהוראת שעה של משרד הקליטה. משרד הקליטה מתייחס לבוגרי נעל"ה לא כעולים, כי הם לא יכולים לקבל סל קליטה אחרי שהמדינה החזיקה אותם שלוש-ארבע שנים בבית ספר, אז יצרו סל מיוחד של סיוע לבוגרי נעל"ה, שזה היום כל הלימודים האקדמיים עד סוף תואר ראשון – זה השתנה השנה; עד עכשיו זה היה שנתיים. קודם כל, השכלה גבוהה ארבע שנים. מעבר לזה, יש סכום מסוים שמקבלים אותו בשלוש פעימות, מהרגע שהתאזרחו – שלוש פעמים סכום מסוים.

וחיילים או חיילות ושירות לאומי מקבלים סיוע נוסף.

ודאי. לכן הבעיה שלנו היא לא משרד הקליטה. השאלה והתשובה נמצאות במשרד החינוך.

תלמידי נעל"ה כולם יושבים על החלטת ממשלה, אחת מ-92', אחת מ-2002, ואחת מ-2012. היתה הרעה. לא עניין של אזרחות.

אפשר לנסות להוציא מכתב לשר החינוך הנכנס, לנסות להגדיל את זה, ואם זה לא ילך, לפנות לוועדת החינוך, ולקיים ישיבה משותפת.

בהחלט. זה נראה לי תיקון מהיר, מיידי. ביכולתכם ליזום אותו.

אני פה נותן הבטחה – באותו רגע שתתקנו, אקח עוד 50 שנות. לא אסתפק במה שיש. אקח עוד ועוד. היום אני קצת בפחד. אני מבטיח לכם שתבואו לבקר.

הרב קלמן, אנחנו נלחמים בוועדת החינוך של הכנסת, להעלות את לאור, כי זה לא ריאלי – לא לעולים ולא לישראלים.

זה לא רק המלחמה שלהם. היו שני דוחות של מבקר המדינה, שטיפלו בסל לאור.

אני חושב שיש מה לעשות.

ברור – אתם בתחילת קדנציה.

אם זה לא בעיה של התאזרחות, כמו משרד הקליטה, ומשרד החינוך – אין בעיה כזאת, אני חושב שאנחנו כוועדה נפנה לשר החינוך.

גם סל לאור – למה הוא מחולק לא בשווה? למה הקיבוצים מקבלים X, ואתם X מינוס?

אז אני ניסחתי את זה פוזיטיבית – בואו נשווה אותם לרמה העליונה של ההחזקה.

אסטרטגיה נכונה.

חבר הכנסת יוגב, לא באנו פה לדון על נעל"ה. אמרתי את זה ליושב-ראש בתחנה הראשונה: רוצים ישיבה על נעל"ה – נעשה ישיבה על נעל"ה. באתם לראות שני מוסדות, העלו בפניכם בעיה, אז הצעתי לכם פרשנות וכיוון פעולה.

תודה רבה, כבוד הרב. מאוד נהנינו לראות את מפעל החיים שאתם עושים. תמשיכו ותעשו. הצלחה בכל זה. אנחנו נעשה מה שאפשר לעשות בכנסת ישראל, עם החברים כמו חבר הכנסת מוטי יוגב.

אמרתי לאברהם נגוסה, שזה שהיה יושב-ראש ועדת העלייה והקליטה הקודם, יואל רזובוב, יוצא ברית המועצות לשעבר, ועכשיו יש יוצא אתיופיה. אני מאחל, שהבא יהיה מצרפת, מאוקראינה, מבני מנשה, עד שנקבץ את כולם. אסור שייקרא: עלייה.

בזה תהיה תפארתך – עוד קבוצה של בנים, עוד קבוצה של בנות. אנחנו נעשה את העבודה הקשה. קשה לנו לשאת את זה. תודה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 14:30