הכנסת העשרים

מושב ראשון

פרוטוקול מס' 4

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום ראשון, כ"ז בסיון התשע"ה (14 ביוני 2015), שעה 10:00

סיור וישיבה בכפר הנוער חוות הנוער הציוני בירושלים לבחינת קליטת נוער עולה בירושלים

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

עליזה שרייר - פקחת כוללת, משרד החינוך – המינהל לחינוך התיישבותי

ורדה שרגאי - מנהלת אגף אבחון קליטה והשמה, משרד החינוך – המינהל לחינוך התיישבותי

רויטל דותן - מפקחת ארצית באגף קליטת תלמידים עולים, משרד החינוך – המינהל לחינוך התיישבותי

יואל גרומבק - משרד החינוך

שיפרה קירשנבאום - מנהלת מחוז הדרום וירושלים, משרד העלייה והקליטה

ולדימיר שקלאר - מנהל אגף בכיר לקליטה בקהילה, משרד העלייה והקליטה

שריי פייר - מנהלת תחום בכיר לחינוך, אגף בכיר לקליטה בקהילה

ישעיהו יחיאלי - ראש מינהלת נעל"ה

ענת נחמיה לוי - מנכ"לית הפורום הציבורי של כפרי נוער

פיני כהן - מנהל חוות הנוער הציוני

חווה ארנן - מנהלת בית הספר, חוות הנוער הציוני

טל גולן-זילברמן - לובי, הפורום הציבורי בכנסת

מתן אלקלעי - לובי, הפורום הציבורי בכנסת

סלבה - מנהל מוסיקלי, חוות הנוער הציוני

מרב תורג'מן

דנה גורדון שושני

הדס צנוירט

סיור וישיבה בכפר הנוער חוות הנוער הציוני בירושלים לבחינת קליטת נוער עולה בירושלים

מייד עם תום הקרבות פה התקיים קרב סן סימון. במנזר שמעלינו, בכיבוש שלו, שרפול היה פה ודדו, רפול נפצע פה קשה. בכיבוש הזה כל דרום ירושלים הפכה להיות ישראלית. כמובן, עד קו הגבול שהיה פה למטה בפסי הרכבת של אז. אז היה פה קצין צעיר בשם זאב שיקלר, שהחליט להקים כפר נוער לילדים באזור הזה. היתה פה שממה – כמה בתים בלי עצים – עוד מעט אראה לך תמונות. עזרו לו ראש עליית הנוער בסוכנות היהודית וד"ר ישראל גושן – רב קונסרבטיבי, שבא במלחמת השחרור להיות הגזבר של הסוכנות היהודית. המקום מהרגע הראשון נקרא על שמו. הטקס הרשמי היה בט"ו בשבט 1949, אבל בספטמבר 49' כבר היו פה ילדים ניצולי שואה, עם משפחות ובלי משפחות. לפני כמה שנים עשינו כנס 60 שנה לחווה, אז ראיתי את החבר'ה האלה, שעדיין מגובשים כקבוצה אחת. נפגשים בחתונות של הילדים שלהם כל הקבוצה יחד. מאוד מרגש היה לראות את זה.

נתחיל את הביקור במרכז המוזיקה – נשמע קטע מוזיקלי, יספרו לכם קצת על החווה, נעשה סיור קצר, ואז יהיה לנו זמן לדיון.

כך נראה הכפר ב-1950. אלה הילדים הראשונים שהגיעו לחווה – חלקם גיורים, כמובן, אחרי השואה. האולם הזה הוא אולם התרבות שלנו. יש פה אודיטוריום גדול של 400 מקומות.

שלום לכולם, ברוך הבא לחווה, יושב-ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת. חוות הנוער הציוני – התחלתי לספר לך על הקמתה. אני מדלג על ההיסטוריה, שמדברת על קליטת המון עולים לאורך השנים – מפולין, מהונגריה, ממרוקו, מטוניסיה, מעירק, מפרס בעלייה של חומייני, מיגוסלביה הגיעו הנה ילדים במלחמת האזרחים שהיתה בבוסניה ובכל יגוסלביה. אין גל עלייה שלא השאיר את חותמו פה בחווה. וכמובן, מ-1990 קלטתי קבוצה ראשונה של עולים מחבר העמים, שהיום חבר'ה הגיעו רחוק מהקבוצה הזאת. ברבות השנים קיבלנו גם את פרויקט נעל"ה לחווה – למעלה מעשרים שנה שפרויקט נעל"ה פועל בחווה. יש לנו מאות בוגרים מפרויקט נעל"ה, ועוד עולים רבים. היום רוב ילדי החווה הם או נעל"ה, עולים חדשים, עולים ותיקים, ויש לנו תופעה חדשה של הרבה בני עולים שבאים לחווה, כולל ילדים שלמדו בחווה, ששולחים את ילדיהם ללמוד. לא מעט כאלה יש.

בנוסף לאוכלוסייה הזו יש גם בית ספר צרפתי של 110 תלמידים מצרפת – חלקם היותר קטן עולים חדשים; חלקם היותר גדול תיירים שבאים ארצה לשנתיים-שלוש של לימודים בישראל, ובניגוד לעבר, ברוב המקרים היום נשארים בארץ.

פרויקט נעל"ה מאז הקמתו, אני חושב ש-98 או 99 אחוז מהילדים נשארו בארץ. יש שנים של 100. אני רוצה להיות צנוע, אבל המספרים הם מוחלטים, והבוגרים – תמצא אותם באקדמיה, דוקטורים. רק לפני תקופה פגשתי את חזאי השירות המטאורולוגי, שאני שומע אותו בוקר-בוקר ברדיו, והסתבר לי שהוא בוגר שלנו, בוגר נעל"ה. ועוד קצינים בצה"ל, בחבר העמים – עכשיו הם יורדים במספר – היו לנו שלושה קונסולים בו-זמנית בוגרי החווה, בוגרי נעל"ה. באמת, בכל המגזרים החברה הישראלית, גם אתיופים. לצערי – היום פחות אתיופים.

יש לי חניכה שסיימה פה השנה את הבגרות, ממש בשבועות אלה מסיימת את הבגרות, ואני שואל אותה: מה את עושה בשנה הבאה? היא אומרת: התקבלתי לעתודה אקדמאית, אני הולכת ללמוד רפואה, ובשנה הבאה אני עושה מכינה. לא יכולתי להביא אותה למפגש, כי היא כרגע עושה מתכונת בחקלאות.

חוות הנוער הציוני, מבחינת אוכלוסייה, עולים חדשים, צרפתים שניגשים לבחינות בגרות של ממשלת צרפת, ויש לנו בית ספר קטן אבל משמעותי מאוד בחווה, 35 תלמידים אוטיסטיים ברמת תפקוד נמוכה. הם לומדים לבד, 70 אנשי צוות מלווים אותם במסירות רבה, אבל משולבים בחיי הקהילה – לא בכיתות. למשל, היה לנו בטיול בשבוע שעבר, ובכל קבוצה שפיזרנו, הם היו בקבוצות קטנות, היו מספר תלמידים אוטיסטיים, שהשתלבו עם החבר'ה האלה.

המרקם הכללי בבית הספר נמצא פה בגלל רצון שלנו ליצור פה סביבה שמקבלת את הזר והשונה; מקבלת אדם בלי שיפוטיות – לא דת, לא צבע, לא חריגות. שום דבר לא מונע מאתנו להתייחס לאדם כאל אדם. לכן בשעתו גם נעניתי לבקשה של ורדה ומנהל המינהל הקודם, וקיבלתי פה פעמיים קבוצות פליטים שישבו במתקני הסגר. רובם כבר לא נמצאים בחווה, והיו פה, והשתלבו לחלוטין באוכלוסייה. כשאני אומר קלטתי – זו לא קבוצה כזו. הם מאריתריאה בעיקר, אבל יש, למשל, סומלים, אבל רובם ככולם מאריתריאה. גם היום יש עוד פליטים בודדים בחווה, ויש בוגרים שאני מאפשר להם לעבוד פה.

המציאות הזו שבה אנחנו חיים וקולטים כל כך הרבה עולים חדשים, מחייבת אותנו להשקיע הרבה במה שאנחנו רואים כל נושא היהדות והציונות. אנחנו לא כפר נוער דתי, אבל אנחנו בהחלט מגדירים עצמנו ככפר נוער יהודי, כי זה מחייב אותנו. לכן אנחנו עושים פעילות של תרבות יהודית לכל אורך הדרך, וילדים שמגיעים מחבר העמים, למשל, בלי שום ידע על יהדות, אפילו לא ידע שילד שאינו בעל שום זיקה דתית יודע, החבר'ה שמגיעים מחבר העמים לפעמים לא יודעים, ואנחנו עושים על זה עבודה. השבוע חזרו מטיול של רוח יהודית של יומיים באזור הצפון. בתוך הטיול הזה אנחנו מנסים להכניס להם, כמו לכל אורך השנה, שאנחנו עובדים עם רוח יהודית, את כל נושא היהדות.

השיא הוא בכיתות גיור. לפני שנתיים הסתיימה פה כיתת גיור, ו-15 חבר'ה התגיירו במהלך י"ב והתגייסו לצה"ל כיהודים. הבנים עברו ברית, והבנות עברו גיור וכל מה שצריך לפי ההלכה, בבית דין רבני כדת וכדין. אנחנו לא מצפים מאיש להתגייר. אנחנו מציעים. יש כאלה שבוחרים את זה, ויש כאלה שמעדיפים לא, ועושים את זה בצבא. הנושא היהודי הוא מאוד משמעותי אצלנו.

נושא העבודה והשירות העצמי הוא מאוד משמעותי בחיי החווה, כמו בכל המינהל לחינוך התיישבותי. המקום הזה מתיימר ומנסה בכל כוחו להיות בית חם – יפה, אסתטי, אבל חם מבחינה אנושית, עם יחסים לא פורמליים בין הצוות לבין הילדים. הילדים האלה, כמו ילדים שהגיעו ב-1949, זה הבית הראשון במולדת עבורם. כשאני הוצאתי ספר לקראת 60 שנה לחווה, רבים מהבוגרים ציינו שזה בית ראשון במולדת. יש פה סתירה פנימית במשפט הזה, כי זה לא בדיוק מולדת, אבל מולדת מבחינת התפישה של ארץ ישראל, וכל יהודי שחוזר אליה חוזר אל מקום הולדתו – הוא נולד אמנם במקום אחר. החבר'ה האלה, זה המקום הראשון שקולט אותם, ואנחנו רואים את עצמנו כמעין חממה, שנותנת להם את האפשרות ללמוד עברית, להתפתח, להשתלב במדינה הזאת, ולצאת ברוב המקרים אל הצבא עם ביטחון, עם עמוד שדרה, עם יכולת להשתלב בחברה הישראלית, והמציאות מראה שאכן כך קורה בפועל.

החלום שלנו הוא קטן, אבל לא כל כך רחוק – אספתי כבר לא מעט כסף למען המטרה הזאת: להקים פה פנימייה לחיילים בודדים בוגרים שלנו, שיוכלו במשך שלוש השנים הללו לא לשכור דירות ולרוץ ולחזור מהצנחנים ולעשות כביסה במהלך השבת, אלא שיהיו להם פה קצת יותר שירותים וחדר אוכל ומקום משלהם. אני מקווה מאוד שבעתיד הלא רחוק נוכל להתחיל לבנות את הפרויקט הזה.

החווה מתאפיינת בבית ספר עם הישגים ברמה גבוהה, ואציין את זה מאוחר יותר, אבל אני רוצה לסיים במשהו שבשלו אנחנו נמצאים פה – יש לנו פה מרכז מוסיקה גדול. בשנה הבאה נפתח גם מגמת מוסיקה. מרכז המוסיקה – למעלה ממאה ילדי הפנימייה לומדים מוסיקה באופן פרטני, שלא לדבר על לימודים בקבוצות בז', ח', ט', שגם זה יש לא מעט ילדים, תזמורת גדולה, שסלבה, שהוא גם בוגר נעל"ה – לא שלנו – שהוא מנהל, המקום הזה הופך להיות שוקק. המון קבוצות של ילדים מנגנים, זמרים וזמרות שמופיעים בפני עצמם, פעילות מוסיקלית רבה מאוד, וגם לפחות מחצית מתזמורת עליית הנוער, המינהל לחינוך התיישבותי, הם ילדי החווה היום, ומנגנים שם עם לב. בקיצור, הפעילות המוסיקלית פה מאוד משמעותית, והחלטנו להתקדם שלב, ולהביא את זה גם לתוך בית הספר, לתוך הבגרות. ילדים פה, אני מקווה שתוך שנים ספורות, ייצאו עם עשר יחידות לימוד במוסיקה. זה הזמן לשמוע משהו?

הכנו כמה קטעים – שני שירים וקטע אחד שתלמיד בית הספר יבצע על הפסנתר. שירים מוכרים. בבקשה.

אולי נכיר חלק מהחבר'ה שמנגנים פה. דניאל, מאיפה אתה?

מרוסיה. הגעתי דרך פרויקט נעל"ה, כיתת ט'.

אני מאוקראינה.

גם אני מאוקראינה, נעל"ה.

חברים וחברות, תלמידים ותלמידות, סליחה על העיכוב, אבל היות שאין לנו הרבה זמן, ואני כן רוצה שיכירו את ילדי החווה, אבקש בזריזות – בבקשה, לעמוד.

אני פה בתוכנית נעל"ה. אני פה כבר שנתיים, לומד פה מוזיקה. מתאים פה.

איפה המשפחה שלך?

פה, הם הגיעו לפני שנה, בגלל המצב באוקראינה. אחי הגדול גם לומד פה, מסיים י"ב.

תופעה שחוזרת על עצמה המון – אחים ואחיות.

למדתי לנגן פה סקסופון. בגיטרה אני מנגן כתשע שנים. אני מאוקראינה.

זאת השנה הראשונה שלי פה.

באת לחווה מבית ספר אחר. מה ציפית מהחווה? והאם קיבלת את מה שציפית?

כן. כיף פה. משתלב עם החבר'ה.

מה היה חסר לך בבית הספר הקודם?

אמא שלי העבירה אותי לפה, כי היא חיפשה בית ספר יותר על רמה. אני מרוצה.

אתה הולך למרכז למידה?

יש לי מורה פרטית, בחוץ.

ולמה פה אתה לא מנצל את מרכז הלמידה?

בתחילת השנה הייתי הולך שלוש פעמים. הפסקתי.

תודה. בבקשה.

שמי עינת, אני מצרפת. עשיתי עלייה לפני שנתיים. אני באה מפריז. ממש טוב פה. האחות הגדולה שלי היתה פה בשנה שעברה. עכשיו אני עם האחות הקטנה. ממש מעניין להיות פה. אנחנו יכולים להיות בישראל, אבל עם קבוצה של ישראלים. המשפחה שלנו פה, היא עשתה עלייה לפני שנה וגרה באשדוד. אני עושה בגרות צרפתית.

שמי גבריאל.

הוא פייטן וחזן. עושה את זה יפה. בבקשה.

עליתי לארץ לפני שלוש שנים. הגעתי לחוות הנוער לפני שנתיים. זה ממש טוב. היה קשה בשבילי, בית הספר. אני נשאר בחווה פה. זה ממש כיף פה בחוות הנוער. בעזרת ה', אתגייס בנובמבר. אני גר בתל-אביב.

מה עוזר לך להצליח?

היינו כמו משפחה, לפני שנתיים, הרבה חברים. המדריכים שלנו היו כמו ההורים שלנו. היו לנו השכמה, כיבוי, ארוחת ערב, ארוחת ארבע. גם בלימודים.

גבריאל הגיע, כשהיה ספק, אם הוא מסוגל לעשות את הבגרות. אני מאמין שתוך ימים תהיה לו בגרות מלאה.

בעזרת ה'.

הזכרתי מרכז למידה. גם בבית הספר הצרפתי אנחנו מקיימים מרכז למידה – מתכונת נפרדת, כמובן, כי הצרכים שונים, אבל ממש מרכז למידה משמעותי אחר הצהריים. בבקשה.

אני נדיה, בתוכנית נעל"ה. באתי ארצה לפני שנתיים. אני התחלתי לנגן פה בתופים. האחות שלי גם למדה פה, גם בקבוצה שבה אני נמצאת. היא עכשיו בצבא, וגרה באילת.

גם דור שני. לא תכננתי את זה. מה טוב לך בחווה? פנימייה – לא מובן מאליו שטוב לאדם להיות בה.

טוב בפנימייה. אני אוהבת את המדריכים שלי. נעים לי פה.

תודה. אדיס.

שמי אדיס. באתי ארצה בגיל 6 לפני 12 שנים. אני פה כבר ארבע שנים. הספקתי לעשות פה הרבה. יש פה המון חוגים, שממלאים את הלו"ז, וזה כיף. ניגנתי על חלילית לפני, ופה נתנו לי שוב את ההזדמנות. אני גם שרה פה. גם יש פה הרבה חוגים כמו זומבה, שעושים טוב. אני גם לומדת פיתוח קול.

ואיך בלימודים?

בלימודים טוב.

היא בהחלט תלמידה מצטיינת.

וגם ברשימת דיקן.

חווה ארנן, שהצטרפה אלינו – מנהלת בית הספר. היא מחליפה את מיכל קליינברגר, שפרשה.

שמי אניה. אני מרוסיה. עליתי לפני שנתיים. המשפחה שלי גרה פה בירושלים. כשעליתי, הבטחתי לעצמי ש-100% לא אגור בפנימייה, אבל עכשיו המשפחה האמתית שלי פה בחווה. אף פעם לא הצטערתי שאני פה.

את עושה חוגים מיוחדים אחר הצהריים?

אני משחקת טניס, ומרכז למידה.

מה את עושה במרכז למידה?

יש לי מלא שיעורים שם. אני מסיימת ללמוד ב-22:00. לומדת ביולוגיה, כימיה, אנגלית, מתמטיקה. אני מרגישה שבזכות מרכז הלמידה אני מצליחה לתפקד טוב בבית הספר, כי כשעליתי הממוצע שלי היה משהו כמו 80. עכשיו הממוצע שלי 92. התחלתי ללמוד מייד פה, ויש לי פה אח קטן.

שמי אנגלינה, ועליתי ארצה לפני תשע שנים מקירגיזסטן. הפנימייה בשבילי היא לא משהו חדש; אני בפנימייה מכיתה ב' בגלל מצב משפחתי קשה. אני מאוד נהנית כאן. הפנימייה כאן מאוד שונה מהפנימייה הקודמת שהייתי בה. בפנימייה הקודמת היו ריבים, והמדריכים לא היו מתעסקים בנו. הם לא היו נותנים לנו יחס אישי, אבל כאן אתה מקבל את זה. אתה מרגיש שייך. כל אחד מהקבוצה הוא חבר שלך. תמיד אתה יכול לגשת לאנשים, לבקש משהו, והם יעזרו לך ללא תמורה. הם פשוט מוכנים לעשות בשבילך הכול, כי הם מכירים אותך. גם המדריכים – הם יושבים ומדברים- - -

מי הם?

בארה ויוליה.

שניהם בוגרי חווה. מאיפה הם? בארה מאתיופיה.

לנו הוא אמר שמשוויץ... ויוליה מרוסיה. כשהם רואים שיש לך מצב רוח רע, הם ניגשים ומדברים אתך. ממש מעולים.

גם אני נמצאת בלהקת מחול של החווה. אנחנו רוקדים. כבר ארבע שנים אני נמצאת שם, וזה ממש כיף. אני מנגנת על כינור בחווה – משהו שלמדתי פה, ולא ידעתי לפני.

שמי מריה, נולדתי בקייב, אוקראינה. עליתי לישראל לפני שנתיים. גם אני לומדת פה שנתיים. זה מקום יפה. יש פה הרבה מה לעשות – מה שבא לך, ספורט, מוזיקה, ריקודים. אם אתה רוצה ללמוד מדע או אומנות, מה שאתה רוצה. באמת מקום מושלם.

בהזדמנות זו אני רוצה לספר, כשילד מגיע לחווה – נגיד, ט' נעל"ה, אבל אליהם מצטרפים גם תלמידי ז' או ח' או בוגרים יותר, שמגיעים, במשך שנה מתקיים אולפן של 16 עד 18 שעות שבועיות בעברית. מעבר לאולפן הזה, שנעשה ביותר מהקבצה אחת, אנחנו מלמדים בשנה הראשונה את הילדים את מקצועות היסוד ברוסית. רק בכיתה י' הם עוברים בפועל ללמוד בעברית. זה יוצר להם קושי, אבל הם כבר עם בסיס של עברית. כלומר במציאות הזאת אנחנו נותנים מענה, שאין אותו בעיר. גם כשיש אולפן טוב, הוא לא חלק מבית הספר שהילד לומד בו, וברוב המקרים הוא מנותק ממקצועות היסוד. תוך כדי אולפן ממשיכים ולומדים את מקצועות היסוד, ולא יוצרים פערים. מריה – יכולים לשמוע – שנתיים בארץ, ואני לא מוצא בעברית שלה רבב.

בהתחלה תכננתי להיות בכיתת נעל"ה, אבל בשכבה שלנו, י"א, אין נעלה, אז אני בקבוצה ישראלית. הייתי עצובה מזה, היה קשה, אבל זאת היתה הזדמנות טובה ללמוד יותר עברית. עכשיו אני מבינה טוב יותר, כי השיעורים בעברית. היה אולפן חצי שנה. תודה לקבוצה שלי, שנתנו הרבה עזרה ללמוד עברית. למדתי קצת עברית בקייב, חודשיים, וגם עם אמא שלי באולפן.

תודה. בבקשה.

שלום, שמי ליזה. עליתי לפני ארבע שנים. אני נמצאת בפנימייה. אני לא נעל"ה, אבל בכיתה עם נעל"ה. אני לומדת פה גם ביולוגיה, כימיה, לומדת קשה. הולכת לחוגים, גם למוזיקה, מנגנת על בס, בלהקות. זה מקום יפה, מושלם. כולם אמרו את כל הדברים, ואני לא רוצה לחזור עליהם.

שלום, שמי נטשה, ועליתי לפני ארבע שנים מרוסיה. זו השנה הרביעית שלי בחווה. זה בית הספר הראשון שלי בישראל – המקום הראשון שבו למדתי ושמעתי את העברית, כי ברוסיה מעולם לא שמעתי ולא דיברתי בשפה הזאת. לא ידעתי מה זאת יהדות וכל הדברים האלה, אז למדתי את כל זה פה.

אני לומדת בכיתת נעל"ה, אבל בפנימייה אני גרה עם קבוצה ישראלית. בהתחלה היה לי קשה, ולא הייתי מוכנה לקבל את זה, שאני גרה עם ישראלים, אבל אחר כך שמחתי שיצא כך, שאני לומדת בכיתת נעל"ה וגרה בפנימייה עם ישראלים, כי זו הזדמנות טובה ללמוד שפה. נגיד, בבית הספר היה לי יותר קל ללמוד שנה ראשונה ברוסית, ואחר כך רק בעברית שנה שנייה, ובמקביל בפנימייה בשנה הראשונה התחלתי לדבר בעברית, כי לא היתה לי הזדמנות אחרת לדבר עם המדריכה שלי ברוריה, שיודעת רק עברית.

בזמן הפנוי אני הולכת למרכז למידה. זו הזדמנות מאוד טובה בשבילי, כי בשבילי קשה ללמוד עם כולם יחד. לפעמים אני מפספסת חומר, ובמרכז הלמידה אני יושבת לבד מול המורה, וזה שיעור פרטי יותר טוב בשבילי. בזמן הפנוי בערב אני הולכת לחדר כושר או לזומבה, וזה כיף. גם אחותי למדה פה, ועכשיו היא בצבא, והיא מאוד מתגעגעת למקום הזה. השנה אני מסיימת, וגם אתגעגע.

תודה. בבקשה. אתה הגעת ממקום אחר.

שלום, שמי לב. לא כמו הרוב פה – נולדתי כאן, ואני ישראלי. לפני כן למדתי בעיר אחרת. בית הספר הקודם לא סיפק את התנאים שרציתי מבחינה לימודית. חיפשנו בית ספר ברמה גבוהה יותר.

בית הספר כאן עלה על הציפיות שלי – לא רק מבחינה לימודית. קודם כל, מבחינה לימודית בית הספר הזה פתח לי הרבה דלתות ואפשר לי הרבה דברים, אבל הפנימייה עצמה היא חוויה מאוד מעניינת. גם כשהייתי קטן, לא האמנתי שאעזוב את הבית של ההורים שלי, ואגור עם עוד ארבעים ילדים. החברה אצלנו פה מאוד מגובשת. יש פה משהו שמאוד לא מובן מאליו. הרבה אנשים לא מאמינים שקיים מקום כזה. אני מאוד מרוצה מהמקום הזה. הוא אפשר לי ללמוד ולהתנסות בדברים חדשים, שפעם או לא היה לי זמן או לא היה לי רצון לעשות אותם. למשל, קניתי גיטרה לפני ארבע שנים, והתחלתי להשתמש בה רק השנה. המקום הזה לא מאפשר לך להיות עצלן – תמיד אתה חייב לעשות משהו, כי יש לו"ז מאוד צפוף, ותמיד אפשר לעסוק במשהו. מאפשרים לנו לעסוק בהרבה מאוד תחומים. אני עוסק פה הרבה מאוד בספורט – מה שלא עשיתי פה קודם. בבית הספר, למשל, היתה לי אפשרות לבצע שלושה ניסויים משמעותיים יחסית, שבנינו אותם בעצמנו, שהמורים לא התערבו בהם. אני חושב שזו חוויה מרתקת ומעניינת מאוד, שלא בכל בית ספר אפשר לקבל את זה. אני עושה עבודת גמר, עשיתי ניסוי בפיזיקה.

והוא גרף את כל הקופה. רק הגעי, וישר נהיה תלמיד מצטיין, בסמסטר הראשון.

חברים, אם יש לכם שאלות – זה הזמן. ולא – ניפרד מהילדים, ונקיים את הדיון. המון גאווה.

האם הייתם ממליצים – אלה שגרים בערים ולא עלו ישר לכאן – הייתם ממליצים ללמוד בפנימייה או להישאר בעיר? כי זו תמיד שאלה שיש התלבטות לגביה, מי שבא מהעיר.

אני גרה בירושלים, קרוב לחווה. המסגרת של הפנימייה, זה לא בא מתוך בחירה, אבל גם אם עכשיו היו נותנים לי, הייתי נשארת כאן. יכול להיות שבת דודה שלי, שגרה ברוסיה, תבוא לכאן לפרויקט נעל"ה בשנה הבאה או בזו שאחריה. היא היתה כאן אצלי – הגיעה לחודש כדי לראות את ישראל, ומאוד התאהבה בבית הספר. היא כבר שנה מנג'סת לאמא, שהיא רוצה ללמוד כאן. כנראה, היא תלך.

לא לכל בן אדם מתאים ללמוד בפנימייה. זה משהו שצריך להיות חזק נפשית, כי אתה עוזב את הבית שלך, אבל אם אדם מוכן להשקיע ולהתמודד עם זה, זה יכול לעזור לו, ויכול להראות לו את העולם מנקודת מבט שונה.

תודה רבה לכם. אני ממש גאה. בבקשה, ענת. ענת גם עומדת מאחורי הביקור הזה. ענת היא המנכ"לית של הפורום הציבורי למען כפרי הנוער והפנימיות בישראל.

רק אגיד כמה מילים, ואתן לאנשי המקצוע את הבמה. הפורום הציבורי הוא שותפות פילנתרופית וחברתית שלקחה על עצמה לקדם את כפרי הנוער והפנימיות בישראל. אנחנו רואים בכפרי הנוער כלי הכרחי לצמצום פערים בחברה הישראלית - זו התפישה שלנו, כשאנחנו גוף החברה האזרחית. אנחנו מגייסים גם את המודעות הציבורית לנושא וגם משאבים. רק בשנה האחרונה גייסנו מעל 60 מיליון שקל לטובת כפרי הנוער והפנימיות בישראל. עשינו שותפויות עם המדינה בדמות תוכנית השיפוצים שהיתה בכל כפרי הנוער.

המטרה שלנו היא לייצר מצב – ילד, בתפישה של כולנו, צריך לגדול בבית – זו נקודת המוצא, אבל יש לצערנו מספיק ילדים שהבית והקהילה אינם סביבה שיכולה לספק להם מה שהם צריכים, ולהם צריכים למצוא את המסגרת הטובה. כל הנושא של המצוינות שהכפר הזה מייצג, מאוד חשובה, כי התפישה אומרת שילד שהגיע לפנימייה, צריך לקבל תנאים הרבה יותר טובים מכל ילד אחר בישראל. אני ילדת פנימייה בעצמי, אז אני מדברת מהלב. אז אנחנו לא מדברים על מסכנות ונזקקות; הילדים האלה צריכים לקבל יותר מכל ילד אחר שמקבל בקהילה, וזו התפישה, ולכן גם לא צריך להתנצל על זה.

לכן במסגרת הזאת נפגשתי עם חבר הכנסת אברהם נגוסה, ממש כמה ימים לפני שקיבל את המינוי המבורך הזה, והחלפנו דעות על החשיבות של כפרי הנוער. עכשיו הגעת לתפקיד שהכול מתחבר, כי אם אנחנו מדברים על קליטת עלייה ועל גלי עלייה שצפויים לנו בשנים הקרובות ממדינות מסוימות, האינטרס שלנו הוא לשים את כפרי הנוער כמסגרת שיש לה, אני חושבת, הכי הרבה ניסיון, בין המסגרות, בקליטת עלייה, בהתמודדות ובקידום עולים ובאינטגרציה בין עולים ללא עולים.

אנחנו מדברים הרבה על המחאה האתיופית שאנחנו שומעים, וכתבתי מאמר, שאני מקווה מאוד שיתפרסם בתקשורת, שצריך לבוא לכפרי הנוער, וללמוד מה זה אינטגרציה אמתית, מה זה שוויון אמתי, מה זה רב-תרבותיות. זה המיקרו קוסמוס של כל מה שקורה, והמדינה צריכה ללמוד.

לכן אני מאוד שמחה ומודה לך שהסיור הראשון של הוועדה הוא דווקא בכפר נוער. אני חושבת שזו אמירה משמעותית. אני מקווה שזו התחלה של שיתוף פעולה.

תודה. יכול להיות שמהסיור הזה נוצר רושם שמגיעים הנה רק תלמידים עם הישגים גבוהים מאוד, וזה לא מה שמשדרת המציאות. אני מודה שבאקסטרניים אני ממיין את הילדים הרבה יותר טוב. לפנימייה, ככל שהשכבה יותר נמוכה, אנחנו יותר לארג'ים, יותר בעלי נכונות לקלוט ילדים עם הישגים נמוכים. אני קלטתי השבוע – סיפרתי לך על ילדה בשם נוגה, שהולכת ללמוד רפואה בשנה הבאה. השבוע קלטנו את אחותה. היא לא היתה נקלטת אלמלא היינו אומרים שאת היכולות יש; אנחנו ניתן את הדרך.

למשל, ילד יוצא חבר העמים בא אליי מבית הספר האקדמיה למוסיקה – בית ספר מפואר כשלעצמו בירושלים. שנתיים ישב במזכירות כמו ניצב. לא נכנס לכיתה אפילו לא לשעה. התייחסו אליו כאל חייזר. הגיע אלינו, ראיתי שזה מקרה מיוחד, הזמנתי את הסבתא – האם הלכה לעולמה לפני שנים ספורות – הוא גר עם סבתא, שהיא אשה זקנה. אהבה גדולה יש ביניהם, אבל אין לה שום אוטוריטה על הילד. יושב הילד 10, 12 שעות ביום על מחשב. כל העולם החברתי שלו, במירכאות, זה במחשב, והוא מנותק מהעולם ומנותק מעולם הלימודים, ובסביבה מתחילים להתייחס אליו כאל אדם לא לגמרי נורמלי.

את רוצה שהוא יבוא לחווה? אני מקבל אותו – רק לפנימייה. הסבתא שמחה, מה שהוא עושה בבית; לא במובן זה שהוא עושה דברים נוראיים, אבל במחשב, וזה מוציא אותו מהחיים. הילד שאל למה, ואמרתי לו: אם אתה רוצה לשנות – זו הדרך לשנות; אם אתה רוצה אותו דבר – תישאר איפה שאתה נמצא.

הילד הגיע אלינו. ילד ששנתיים לא למד, סיים עם ממוצע של מעל 70. עדיין לא גבוה, אבל בהתחשב בזה שהוא לא למד בכלל, הילד ברמת לימוד כזו בפסנתר, שאין לנו – יש לנו מורים מצוינים לפסנתר – אין לנו מורה מספיק טוב עבורו, ואני שולח אותו לאקדמיה למוזיקה, ושם הוא לומד נגינה. הוא זכה בתחרות מקצועית. זה מעורר גאווה. זה ילד בעייתי, שהכוח שנתן לו את הדרך זה לא רק המבוגרים; זה גם המבוגרים; זה עולם הילדים, החברה שמקבלת את כולם בשוויון מלא, כפי שהם הציגו פה. מקבלים אותם כשווים עם שווים. וזה כוח שנותן למקום יכולת לממש פוטנציאל שלפעמים מקום אחר לא מסוגל להתמודד אתו.

אני מאוד מודה לכל המשתתפים. היום, כידוע לכם, זה לא יום של פעילות הכנסת. למרות זאת החלטנו לעשות את הפגישה פה בשטח, כדי ללמוד ולראות את המציאות, איך נקלט הנוער העולה פה בירושלים. זו הפגישה הראשונה שלנו בשטח; קיימנו כבר שתי פגישות בתוך הוועדה.

בגלל כל מיני בעיות אישיות חברי הוועדה לא יכלו להגיע היום – גם בגלל שזה לא יום הכנסת, גם כי אנחנו החלטנו כל כך מהר, והיו להם התחייבויות אישיות, ולכן לא הגיעו, אבל נדווח להם, ויהיה פרוטוקול, וכולם יקראו אותו.

מאוד נהנינו מהמקום הזה. אנחנו מאוד מודים לך ולצוות. אנחנו התרשמנו, למדנו הרבה דברים, וזה מאוד חשוב לנו, לפעילות שלנו בוועדה, ובכלל בכנסת. הנציגות עושות עבודה טובה בתוך הכנסת. ישבו אתי לפני שקיבלתי את התפקיד. כפרי הנוער קרוב ללבי באופן אישי. אני מכיר את הפעילות, את היתרון, שהרבה ילדים שהלכו לאיבוד, כשהגיעו לכפרי נוער, ניצלו, והיום הם נמצאים במקום אחר. מאוד חשוב וחיובי שכפרי הנוער יתחזקו, כי כפרי הנוער הם הפתרון לבעיות חברתיות-סוציאליות שיש לנו בכל עיר ועיר. זה לא רק מי שמגיע כעולה חדש; גם ילידי הארץ, מכל מיני סיבות – משפחתיות, כלכליות – יש בעיות. כמובן, הרוב רואים את זה בקרב העולים החדשים. כמי שבא מהמגזר שהילדים חונכו במסגרת של פנימיות וכפרי הנוער, אני מכיר את היתרון של כפרי הנוער. חשוב מאוד שנחזק את כפרי הנוער והפנימיות. זה נותן פתרון.

נוכחים אתנו היום נציגי משרדים שונים. אני מאוד מודה לכם שבאתם. כמובן, מר פיני כהן הדריך אותנו, ואנחנו מאוד מודים לך. הגברת חווה ארנן, מנהלת בית הספר – תודה רבה לך, ונציגי משרדי החינוך והקליטה, מר ישעיהו יחיאלי, ראש מינהלת נעל"ה, אנחנו מאוד מודים לך שאתה פה, ונציגי משרד הקליטה, וחברי, שאני מכיר אותו הרבה שנים, ולדימיר, וגם שפרה, מנהלת מחוז הדרום וירושלים. ולדימיר הוא מנהל אגף לקליטה בקהילה.

נעשה סבב מהיר, שכל אחד יציג את שמו ותפקידו. בבקשה.

עוד לפני שממשיכים, נושא שלא קשור ישירות אלינו, אבל בכל זאת הוא במרכזנו. אנחנו כבר הרבה שנים בשיתוף עיריית ירושלים ומשרד הקליטה מטפלים פה במה שהם קוראים אולפן או קייטנת קיץ לעולים חדשים שמגיעים עד 1 בירושלים. כבר כמה שנים טובות, רכזת האולפן שלנו מרכזת את האולפן הזה. בשנה האחרונה היו לנו למעלה מ-90 ילדים באולפן הזה. פה ושם גם קלטנו ילדים לחווה מתוך האולפן, שתוך כדי זה הם הכירו את החווה ונשארו ללמוד פה, אבל זו מין חוויה ראשונית, היכרות, מילים ראשונות בעברית שלומדים, בריכה, ספורט – קיטנה, אבל שמרכזה הוא לימוד השפה העברית. זה מתקיים פה מספר שנים, וגם בשנה הקרובה.

נציגי משרדי הממשלה, בבקשה.

אני מייצגת פה את המינהל לחינוך התיישבותי. קודם כל, אני מברכת על הדברים ששמעתי מפיך, חבר הכנסת נגוסה, כי אני לא יודעת אם כמו שאתה מכיר את כפרי הנוער – אל"ף, הציבור הרחב, אבל גם אנשים שהם קובעי המדיניות מכירים את התרומה הגדולה של המינהל לחינוך התיישבותי – קודם כל נדבר על העולים, כי זה ועדת העלייה והקליטה, אבל בכלל, גם לתלמידים הישראליים, אני חושבת שמה שמייחד את המינהל ואת העשייה שלנו, שזו הזדמנות שנייה אמתית לילדים.

אני, כמי שממונה על אבחון הילדים, לפני שהם מגיעים אלינו, אני בוחנת אותם, ורואה מי הילדים שמגיעים, ואני לא אתעכב כרגע על הנושאים הסוציאליים; אדבר דווקא כמי שבאה מתוך משרד החינוך, אני יכולה להרשות לעצמי – יש הרבה מאוד ילדים בנשירה סמויה, בנשירה מבתי הספר, ואני חושבת שהמינהל זה הצלת נפשות, והזדמנות אמתית לילדים האלה.

חלק מהדברים, ראינו פה בחוות הנוער הציוני, אבל כפרי הנוער שלנו הם מאוד מגוונים. אני חושבת שאם לא היו כפרי הנוער, היה צריך להמציא אותם, כי ההזדמנות השנייה שמקבלים בשעות אחר הצהריים, בית הספר ערב, היכולת לפתח כל אדם את הפוטנציאל שיש בו, אם זה בתחום האומנות, בתרבות, ואם זה בכלל להגיע לתעודת בגרות – זה לא מובן מאליו היום. מגיעים אלינו ילדים, שכשאני נותנת להם את המבחנים שלנו, בקושי כותבים שורה אחת בלי שגיאות. ואחר כך אנחנו מוצאים אותם כבוגרים עם תעודת בגרות, ובכיתות י"ג, י"ד, והולכים לאוניברסיטאות וכו'.

לגבי העליות השונות, אני חושבת שמה שמאפיין את המינהל – הגמישות הגדולה. אנחנו נרתמים לכל עלייה שמגיעה, אם זה בעלייה יוצאת אתיופיה, ואם זה עכשיו עם הצרפתים ואוקראינים. רק אומר את האקטיביות שלנו בנושא עלייה – רק לפני כמה ימים הייתי בערב הורים בנתניה של הורים צרפתיים, ולחשוף בפניהם את כפרי הנוער. הם בירכו אותנו על המידע הזה, שעדיין לגבי הצרפתים רק עכשיו מתחילים לחלחל היתרונות הגדולים שבכל כפר נוער יש קודם כל אולפן, שהילדים יכולים לבוא, ולא ללכת לאיבוד. יש להם האולפן במקום, שאחר כך משתלבים תוך כדי זה בלימודים. יש לנו צוות דוברי השפה הצרפתית – לכל עלייה אנחנו מייד נערכים עם צוות. כרגע אני מדברת על הצרפתים, אבל זה יכול להיות יוצאי חבר הכנסת, על כל עלייה שהיא. יוצאי אתיופיה – אנחנו מחייבים את מקומות, החינוך, שיהיה מודלינג לנוער, שיידע לאן הגיע המדריך שלו, ושיהיה מודלינג, כך שההיערכות המהירה שלנו לכל עלייה, זה, אני חושבת, מה שמאפיין אותנו.

יושב פה יואל, שעובד אצלי באגף, וכבר נסע ארבע-חמש פעמים לצרפת. אנחנו אקטיביים בנושא העליות, לא מחכים, ואחר כך ההורים פשוט מחפשים אותנו, כי עולה שמגיע לארץ, ההורים צריכים לדעת שהם מתאקלמים פה מבחינת שפה, מבחינת דיור, והילדים מקבלים את כל מה שהם צריכים במערכת.

נכון שילד צריך להתחנך בביתו, אבל היתרונות עולים על החיסרון הזה, מכיוון שאל"ף, יש אינטגרציה מהירה עם הנוער הישראלי; בי"ת, הם מקבלים את כל הכלים על מגש של כסף, והכול נמצא במקום אחד – גם התרבות, גם הלימודים, גם האינטגרציה. אני לא יודעת איך אפשר לעשות יותר, שבאמת יכירו בכוחות והחוזקות של המינהל לחינוך התיישבותי של כפרי הנוער, לתת לעולים ולתלמידים הישראליים.

תודה רבה. בבקשה, שפרה.

אין ספק שכל כך מרשימה ומרגשת הצלחת הילדים פה. היתה תקופה שהרבה עולים חדשים הופנו לפנימיות, ואחר כך היתה התנגדות מאוד גדולה. כיוונו יותר את הקליטה ברשות מאשר את הילדים למשפחות. מניסיוני בעבר – עבדתי בנתניה כמה שנים ועכשיו פה, וכל המדריכים, כל גיל ה-25, 30 היו בוגרי פנימיות. ממש חבר'ה לתפארת – משכילים, בוגרי צבא והכול, והם היו המודלים בתוך הרשות דרך כל מיני קבוצות. הרשויות לא תמיד הצליחו בקליטת הילדים. למשל, העולים מצרפת – כל הרצף של הדתיות של העולים מצרפת – נורא קשה, גם משרד החינוך יודע את הדבר הזה. לא כל בית ספר שהעולים רוצים, מוכן לקלוט אותם. אבל יוקרת הפנימיות, לפחות שאני מודעת לה, מאוד ירדה, ברמה הארצית, בשיח הציבורי; הילדים צריכים להישאר בבית, והקהילה צריכה לקלוט אותם.

אני מכיר את העניין. יחיאל שילה ועמנואל מכירים את התנגדותי. הפנימייה היא פתרון. כמובן, לא עושים את זה בכפייה, והמשפחה צריכה להסכים, אבל אני חושב שהפנימייה טובה – זו היתה עמדתי וגם היום, אבל לפי רצון והסכמת המשפחה.

בנוסף, אני חושב – גם אז אמרתי וגם היום אני אומר – פנימייה לא צריכה להיות בכל מחיר. כפרי הנוער צריכים להשתפר, וצריכים לקלוט אותם בפנימיות איכותיות. אז עמדתי מול הדבר הזה, ואפילו הצלחתי עם חברי הכנסת, להשיג תקנים לישיבות ואולפנות, כי זה לא היה כל כך. ב-98' או ב-99' האוצר פתח את האפשרות של לתת תקנים לחינוך ההתיישבותי, ואז נקלטו הרבה בישיבות ואולפנות. היו כמה כפרי נוער, זה הוויכוח, שרמת החינוך שלהם היתה נמוכה, אבל הפנימייה היא פתרון להרבה משפחות – בעיקר לעולים חדשים, שנמצאים במרכזי קליטה, בחדר או בשני חדרים צפופים, וזה הפתרון גם מבחינת החינוך והאווירה החינוכית, והנוער מוגן בעיקר בכפרי הנוער בפנימיות. לכן עמדתי לא השתנתה

אני מוכרחה עוד משפט אחד: לא רק לעולים שמגיעים ממרכזי קליטה, כי בסופו של דבר הילדים שמגיעים אלינו אחרי כישלונות חוזרים ונשנים בקהילה, לוקח לנו הרבה זמן לתקן את מה שנעשה. אם היו יוצאים קודם, אני חושבת שהיו יכולים להשיג הישגים הרבה יותר טובים.

שמי עליזה שרייר, אני מפקחת במינהל, בשלושה כובעים: מפקחת גם כוללת, גם אחראים על כל כיתות שח"מ, מב"ר ותוכנית נעל"ה. אני חושבת שאנחנו במינהל, מאחר שאנחנו יודעים שילדים מגיעים עם פערים, בחלק מהמקרים לכפרי הנוער, בנינו תוכניות לימוד ייחודיות לתלמידים הללו. אתן כדוגמה רק אחת, כי היריעה רחבה יותר: זיהינו שתלמידים מגיעים לכיתות ז', ח', ט' י' ללא ידידת קריאה בעברית, והם לא עולים חדשים; יכול שנולדו בארץ. בנינו תוכנית ייחודית, לשיפור הקריאה והכתיבה, ותוכנית טל, שנותנת מענה – אני מדברת לא על הבנת הנקרא אלא על קריאה פרופר. מגיע ילד לכיתה ט', שאיכשהו התגלגל בעשרה מוסדות, ובסוף אנחנו נותנים לו את המענה, ועושים את זה בצורה מאוד דיסקרטית, ולא מעליבים אותו, והוא אחד על אחד, שזה משאבים ושעות. אנחנו נותנים את המענה הייחודי הזה, כי זיהינו שבאמת תלמידים מגיעים עם פערים. זה נעשה בתוך כפרי הנוער אחד לאחד. ויש לנו עוד תוכניות ייחודיות לעניין הזה.

דבר נוסף צריך לקחת בחשבון: בכל כפר נוער – ראינו פה כפר נוער לתפארת, ואני לא פעם ראשונה כאן – כמובן שאין כפר נוער דומה לכפר נוער, כי האוכלוסייה היא שונה וכו', אבל כל כפרי הנוער, אם ילד לא מוצא את עצמו בכפר אחד, הוא ימצא את עצמו במקום אחר. אנחנו נותנים מענה וחליפה אישית לכל תלמיד. באמת אצל ורדה בסוף שנה יש לנו מה שנקרא ישיבת העברות – אנחנו כמפקחים משתתפים, אז אם תלמיד לא הצליח בכפר א', הוא יתאים לכפר ב'. אנחנו לא פוסלים אותו. אנחנו לומדים לתפור לו את החליפה שמתאימה לו. זו הייחודיות שלנו. יש לנו גם כפרים בקצה הרצף. אני, למשל, מפקחת בקדמה, שזה קצה הרצף. גם שם נותנים מענה מאוד אישי.

בבקשה.

יצא לי כבר לברך אותך בכתב ובעל-פה, אבל פעם ראשונה לפרוטוקול.

תודה רבה.

סדר צריך להיות, ואני מאוד שמח לראות אותך בתפקיד הזה. נפגשנו המון בוועדה הזאת מהצד האחר של השולחן, ואתה הלכת קדימה – אני נשארתי בצד הזה... מאחל לך הרבה הצלחה.

תודה. אתה עושה עבודה יותר טובה.

תודה. אני גם רוצה לברך את פיני ואת כל אנשי החווה. תמיד תענוג לבוא לכאן. ושלא נחשוב שזה המקום היחיד בארץ שעושה את העבודה הזאת; יש המון כפרים כאלה, אבל אחד הדברים שראינו כאן בצורה מאוד בולטת, וגם הילדים אמרו את זה – שאין להם רגע פנאי. הבטלה מביאה לידי שעמום, והשעמום מביא לידי חטא. לכן כאשר מדברים על בני נוער בגיל ההתבגרות בכלל, בני נוער בגיל ההתבגרות עולים עם ההורים שלהם, ולא תמיד הבית יכול לעזור להם, ו-וודאי ילדים שבאים הנה לבד, ברגע שהמסגרת לא נותנת תעסוקה של 24 שעות, למעט שעות שינה, עלולה להתפתח רמת התנהגות אחרת, שהגבולות שלה לא תמיד נצפים מראש. עצור, גבול לפניך – בדרך כלל, בארץ זה לפני הגבול, כי ברגע שעוברים את השלט, קשה מאוד לעצור אחר כך.

אני גם רוצה לומר לענת – הגישה של פנימיות בדיעבד, כלומר רק אם אין ברירה, ורק זה ורק זה – אני אישית לא מקבל אותה; אני הלכתי לפנימייה מרצוני, נגד רצון הוריי – היו מאוד שמחים שאשאר בבית – עזבתי את הבית, וילדיי אותו דבר וגם נכדיי. אני חושב שבגיל ההתבגרות זה מקום קלאסי להתחנך בו. לא צריך להתנצל על זה.

ברור שלתוכנית כמו נעל"ה אין קיום בלי מסגרות כמו כפרי הנוער והפנימיות. לאן נביא אותם? הלוואי שהעיריות והרשויות המקומיות היו נחרצות, לבנות את ילדי נעל"ה, אבל אין אחת כזאת בארץ, כולל עיריית ירושלים, שהיו מוכנים לקחת על עצמם אחריות כזו של 24 שעות על ילד. נעל"ה – תרצה- תקיים דיון נפרד, ונבוא, נציג ונעלה את השאלות.

נדמה לי שזה היה בכנסת ה-17 או ה-18, שהיתה בוועדה הזאת ועדת משנה לעניין תלמידים עולים. בראש הוועדה עמד זאב אלקין. עלו שם סוגיות רציניות מאוד של מצב התלמידים העולים בתוך מערכת החינוך. אני רוצה להסב את תשומת לבך לדבר שאמרתי למפקחת הארצית: בתוכנית נעל"ה מסיימים כל שנה מאות תלמידים כיתה י"ב. עשרות מהם לא מקבלים תעודת בגרות בגלל הבחינה בלשון. יש איזה באג מערכתי בבחינה הזאת, כולם יודעים את זה, ולא מצליחים לטפל בזה. אחר כך לך תחזיר אותו מהצבא ללמוד לשון – זה לא מתמטיקה. זה דבר מאוד מדויק. פשוט חבל. אני מחזיר את זה, כי פה אתם כוועדת עלייה יכולים לעשות מעשה, כמו בוועדת המשנה ההיא, שלקחה את כל הסוגיות, שמה אותן על השולחן יחד עם משרד החינוך, והגיעו להמון פתרונות חשובים לטובת התלמידים העולים. אני מעלה את זה כדוגמה לעשייה.

נשמח שאת ההצעה שלך תעלה על הכתב, ותעביר אלינו כדי שנדון בזה ונקבל החלטה בוועדה.

את מה שעוד יש לי לומר, אומר בתחנה השנייה...

תודה. בבקשה.

רציתי רק להעיר – מה שאמר ישעיהו ונאמר פה עוד – כפר נוער מעצם היותו מרכז אורגני אחד, שמכיל גם בית ספר, גם פנימייה, גם משק חקלאי ברוב המקרים, יש בו הרבה גמישות כדי לטפל בצרכים משתנים. הגמישות הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי לכלל האוכלוסייה, כלומר אם בכפר נוער יהיו גם ילדים מבתים נורמטיביים, יהיו לנו במקום הזה תנאים טובים יותר, לטפל גם בילדים עם קשיים. הקושי יכול להיות אובייקטיבי כמו עלייה, אבל יכול להיות עלייה שיש בצדה עוד בעיות במשפחה, שהמשפחה לא מסוגלת לתת תמיכה.

ישבתי פה בפאנל לפני כמה זמן עם ילד צרפתי שלומד בבית ספר ישראלי דווקא. הוא דובר עברית טובה מאוד, ומספר לתורמים שהיו פה – אני צריך כל הזמן להשיג תרומות – אני לומד פיתוח קול, ואני לומד פה כלי מוזיקלי, ואני משחק כדורגל, ואני הולך למרכז למידה, ואני ואני, אז אומר לו אחד התורמים: אתה ילד כל כך מוצלח – למה אתה לא בבית? אומר לו ציון: אנחנו עשרה ילדים בבית. אתה חושב שאמא שלי היתה יכולה משהו אחד פה לממן לי? ואת כל זה אני מקבל בחינם – כל מרכז המוזיקה, כל מרכז הלמידה, כל הפעילות אני מקבל פה מה שלא אבקש אפילו מאמא שלי. זה סתם לתסכל אותה.

כפר הנוער הוא כלי שיכול ליצור חברת שווים, ולתת הזדמנות למי שאין להם הזדמנות, וזה כוחו, וכוחו שתהיה אינטרקציה – ילדים ישראליים וילדים עולים ורוסים ואתיופים וצרפתים, והתמהיל הזה, שזה באמת ישראל, יכולים להביא את המקום לידי הצלחה. כמובן, צריך הובלה, ואני חושב שישעיהו העיר יפה – רוב הכפרים שאני מכיר הם כפרים נהדרים. ודאי שבעולם יש כפרים טובים יותר וטובים פחות, אבל אני מכיר כפרים שעושים עבודה יוצאת מן הכלל, והקולגות שלי, אני מכיר אותם – הם בלב ובנפש למען החינוך ולמען כפרי נוער.

אני רוצה להוסיף, לגבי בית הספר, קליטה של ילד שהוא עולה לתוך מקום שבו יש רק ישראליים, והוא אחד או שניים, היא הרבה יותר קשה מאשר מקום שיש בו הרבה עולים, גם מבחינת תוכניות הלימוד וגם מבחינת הפתיחות והקבלה לשונה.

תודה רבה למנהלת הפנימייה ולכל הצוות.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00.