PAGE
56
ועדת החינוך, התרבות והספורט
11/09/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום חמישי, ט"ז באלול התשע"ד (11 בספטמבר 2014), שעה 9:00

<סיור במועצה אזורית שער הנגב>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

יעקב אשר

רות קלדרון

>
רותי אהרוני - מפקחת כוללת עוטף עזה ואשקלון, משרד החינוך

אילן וירצברגר - פסיכולוגי מחוזי דרום, משרד החינוך

אלון שוסטר - ראש מועצה אזורית שער הנגב

אריה חודרה - מנכ"ל אשכול פנאי וקהילה, מתנ"ס וחינוך בשער הנגב

חיים פליישמן - מנהל שפ"ח שער הנגב

לבנת עציץ - מנהלת המחלקה לגיל הרך, אשכול חינוך, שער הנגב

אילנה אליאסי - פסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי שער הנגב

שמעונה גרודזין קיסרי - פסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי שער הנגב

ליאת רבינוביץ - פסיכולוגית בשפ"ח, התמחות חינוכית, שער הנגב

דורון היימן - פסיכולוג בשפ"ח, התמחות חינוכית, שער הנגב

אלה ליבוביץ - פסיכולוגית שפ"ח, התמחות חינוכית, שער הנגב

ענת רגב - מנהלת בי"ס יסודי שער הנגב

דיאנה - מדריכה בחינוך הבלתי פורמלי

אורה כהן - מנהלת מערכת החינוך בנחל עוז

דוד זלץ - עוזר פרלמנטרי לח"כ יעקב אשר

קרולינה ארם - סגנית מנהלת ביה"ס יסודי שער הנגב

לירון וייס - דוברת הוועדה

יהודית גידלי

ס.ל., חבר המתרגמים
<סיור במועצה אזורית שער הנגב>

בוקר טוב. אולי נתחיל בסבב היכרות. אז ברוכים הבאים.
(סבב היכרות).

אני ראש המועצה האזורית מזה 12 שנים, שהסתיימו להנאתם לפני כשבוע. אתם מבקרים במערכת חינוך שהיא עוגן לאזור הזה. היא עוגן בכל מקום, בפרט באזור שיש בו אתגרים מיוחדים. אני רוצה לומר שעד הקיץ האחרון המציאות פה הייתה מציאות כמובן מאתגרת מאוד, אבל התוצאה הסופית, חשוב שנשים לב, הייתה גידול מתמיד במספר התושבים ומספר העסקים ומספר הסטודנטים בספיר, מספר הסטודנטים אצלנו, עם נפילות קטנות מקומיות של שנה כזאת או שנה אחרת, אבל בסך הכול ב-12-13 השנים של אלימות באזור אנחנו התפתחנו. איך זה קרה? זה קרה כתוצאה מזה, התשובה היא סיבובית אבל היא הנכונה, בכף הזכות היה יותר כבד מאשר בכף החובה. זה מתחיל קודם כל ביישובים, בקהילות שלנו, בתחושת האחריות של האנשים לעצמם, בקהילות עצמן. ב-20 השנים האחרונות ההתיישבות, אתם יודעים, עוברת מהפכים גדולים מאוד שאין להם שום קשר לביטחון אלא לצורת החיים, אידיאולוגיה וצדק חלוקתי פנימי.
אז נושאים של דמוגרפיה וערכים וכלכלה העסיקו את האזור הזה מאוד ואני חושב שהמסוגלות לבצע את המהפכים, להרים את עצמנו משערות ראשנו ולהתאים את צורת החיים לצורה שאנחנו רוצים אותה, שלא מוותרת על צדק חברתי, אבל עושה את זה בדרך שמתאימה לאנשים שחיים בדור הזה, היא מרכיב קריטי בעיניי בתחושת המסוגלות. להוסיף לזה את המערכות המרכזיות, מערכות החינוך והחברה, עיסוק בנושא של איכות סביבה ואחריות סביבתית, אחריות לחוליה הזאת בשרשרת הדורות היהודית, הקפדה על שמירה על שביב של תקווה לשינוי המצב, קרי, פעם היה מושג כזה, חתירה לשלום, בקושי חתירה אנחנו זוכרים. אבל כן, אני חושב שאחת הטרגדיות שיכולות להתרגש עלינו זה כשהילדים שלנו - - -

אחת המילים הנרדפות לחפירה זה חתירה.

אחת הטרגדיות הגדולות יכולה להיות כאשר הילדים שלנו, שלא זוכרים, אין היום תלמידים בבית הספר, במערכת החינוך הפורמלית, שזוכרים מצב של יחסים סבירים עם השכנים שלנו. כשהם ישתכנעו שזו גזרת גורל זה יהיה מסמר בעייתי בריהוט שלנו. אני מזכיר גם את הצורך הזה.

הכול ביחד, יחד עם סיוע משמעותי גם מבית המחוקקים, מעת לעת צריך להעריך את הסיוע בנושא של הטבות מס ושל הממשלה לתקופותיה, החל מ-2003, החלטות ממשלה מהחלטות על שדרות רבתי ועד ההחלטה שצפויה ביום ראשון הקרוב לעוטף עזה ושדרות, ייצרו, הייתי אומר, מעטפות הגנה ומשקלות נגד למציאות, שוודאי ולא צריך ואנחנו לא מסתירים ולא מכחישים אותה.

לא הזכרתי כמובן שניים-שלושה מרכיבים שקשורים בביטחון ישיר. אז פעולות הביטחון השונות שנעשות, אנחנו עולים לכותרות על השולי שוליים של רבש"צ כזה או רבש"צ אחר, אבל צריך לזכור ש-99% מהפעילות מתבצעת, כלומר צה"ל נמצא והמודיעין והאמצעים והפיזיקה והאינטליגנציה עובדים שעות נוספות ונשאר לנו להתעסק עם הזוטות, שלפעמים הן חשובות, אבל בסך הכול הביטחון נשמר לא רע יחסית למרעין בישין אחרים של החיים. אנחנו נוהגים למות פה ממחלות, מזקנה ומתאונות דרכים, וכל השאר הוא מאוד הרואי ומאוד בולט בחדשות, אבל האנשים שגרים כאן, זה ההסבר היחיד שאני יכול לתת לתופעה המשונה הזאת, שלכאורה בעוטף עזה יש רק רוע ורשע וחרדות מתמידות, ובכל זאת מי שחי כאן נשאר ואחרים רוצים לבוא. אני מציין, לפחות עד הקיץ האחרון.

אז הזכרתי את נושא הצבא והזכרתי את נושא המאבק המתמיד, ונושא שיפור אמצעי המיגון הפיזיים, הוא ודאי היה נחוץ והוא נעשה כאן לאורך זמן, בלעדיו לא היינו מצליחים, כמו מרכיבים אחרים, אבל המרכיב הזה הוא מרכיב שהיה חיוני. הסיפור של ההגנה האקטיבית, גם הוא כמובן משמעותי וכרגע אנחנו עסוקים בניסיון, או לא עסוקים, אנחנו מקווים שעובדים חזק על הנושא של פיצוח היירוט של מרגמות, שיחד עם נושא המנהרות הוא מהות הסיפור של הקיץ האחרון. מבטיחים שבשנתיים הקרובות, סדר גודל, יימצא גם הפתרון. אחרי הגאונות של כיפת ברזל תהיה גאונות של קרן ברזל, או כל שילוב אחר של פתרון שיפצח גם את בעיית המרגמות של היישובים הקדמיים. זו בעיה קריטית, יש לה סיכוי להחליש מאוד את היכולת שלנו לעמוד לאורך זמן.
זהו. הקיץ הזה, שאני נוהג להגדיר אותו כקיץ המאתגר ביותר של הנגב הצפון מערבי מאז 1948, תש"ח, הוא אכן מועד שצריך לחקוק אותו ולשים לב אליו. מה שקרה זה שבקיץ הזה הגענו לגבולות מעטפת יכולת ההכלה שלנו, יכולת הביצועים של הקהילות שחיות לאורך הגבול עם עזה, כבר לא פלרטטו עם היכולת, אלא הם הגיעו לקצה היכולת והייתי אומר שלו האויב היה רוצה להיות קצת יותר נחוש וקצת יותר - - - או לו הוא היה כזה, הוא היה מצליח לרסק קהילות שלמות ולשנות את המציאות. מסיבות כאלה ואחרות, אני לא יודע, מצנע, אתה מכיר ויודע למה ואיך ומתי הנחישות היא גדולה יותר או פחות, אבל אנחנו בהחלט נמצאים בסיטואציה שבה מבחינתכם, מבחינת רוב האוכלוסייה שלא גרה כאן, שבועיים אחרי הפסקת אש, מבחינת חלקים גדולים מהתודעה של הציבור אנחנו שבועיים לפני תחילת הלחימה. זאת אומרת נוצרו פה במהלך הלחימה הזאת כמה בקיעים ביכולת לקבל באיזה סוג של נונשלנטיות קולית את המציאות הביזרית, יש לומר, בכל קנה מידה במדינה דמוקרטית, ואנחנו כבר לא נמצאים באותה נקודה שבה, אם אני אלך שנייה לירושלים, באמצע יולי, תחילת יולי, התקבלה ההחלטה, חשובה מאוד, בממשלה, להאריך את אותו אשכול הטבות שניתנות לשנתיים, עד סוף 2016, זה היה חשוב. בעיניי זה ייצג את העולם שלפני המלחמה. כלומר כדי להמשיך לעמוד יציב אל מול העולם שהכרנו 13 שנים ההחלטה הזו הייתה מצוינת, אבל אז הגיע הקיץ עם חיבור מאוד מוצלח מבחינת האויב של איום המנהרות, שהוא הפך פה, אפרופו השירות הפסיכולוגי החינוכי, הייתה פה פסיכוזה אדירה שקיבלה תאוצה מעובדות בשטח, אבל בעזרת הטכנולוגיות והרשתות החברתיות והתקשורת האיצה את האיום באופן בלתי פרופורציונלי. האיום הזה הוא איום שנגלה ב-17 ביולי וכעבור שבועיים הוא לא היה, הוא לא קיים. מה זה הוא לא קיים? ודאי שיכול להיות משהו, אבל בגדול המשאב הזה איננו ובכל זאת החרדה קיימת. והמרגמות, סיפור המרגמות שאני חוזר אליו, שהם רוצים לפעול במרגמות מדויקות. האיום הזה לא מאפשר קיום חיים תקינים. אין כיפת ברזל באזורים הללו.
זה הסיפור. לכן כשאתם תשמעו על פתיחת שנה ב-1 בספטמבר, שמחה, קולחת ומוצלחת, אז למדתי המון, באמת למדתי המון, אני זוכר את השיחה הזאת מצוין, אבל אני לא יודע מה זה נס, אני רואה בזה תופעה אנושית מדהימה, נהדרת, מרגשת מאין כמוה, הוכחה לכך שאנחנו מסוגלים הרבה. כל אחד מאיתנו.

חשבתי לעצמי איזה מזל, הלוא שנת הלימודים הייתה אמורה להיפתח ב-27 באוגוסט, אליבא דגדעון סער וזה היה עוד לפני ההסכם, וחשבתי לעצמי איזה מזל שהיא נפתח ב-1 בספטמבר.

כן, עוד כמה ימים. הימים האלה הם חשובים.

אין מזל לישראל.

אלון, מאוד מעניין מה שאתה אומר וניתחת את זה באופן מאוד בהיר, ואני מוכרח לומר לך, כולנו היינו די צמודים לטלוויזיות לאורך ה-50 יום האלה, היו דברים שלא אהבתי לשמוע מחלק מעמיתיך פה באזור ואני חושב שאתה ייצגת קו מאוד שפוי ומאוד רציונלי ומאוד מאוזן. על כך הרבה מאוד תודה. עכשיו השאלה, דיברת על זה, אבל לחדד, מה הגורמים לכך שהפעם, לעומת הפעמים הקודמות שעברתם פה, באמת הייתה כל כך דרמטית וכל כך משנה מציאות? לא רק מציאות פיזית אלא גם - - - אני מתרשם שהעניין הזה של אובדן האמון הוא אחד המרכיבים הבסיסיים.

זה שילוב של כמה גורמים. אני רוצה להגיד קודם את הדברים הנדושים והמשעממים, התמשכות המערכה, שהיא קיימת. אמרתי, 13 שנים, מה זה משנה עוד שנה? אבל יש לזה מרכיב מסוים ב - - -

זה מצטבר.

יש הצטברות. יש את אורך המערכה הקונקרטית, שהייתה ללא תקדים משמעותית. הפגיעות.

השבוע האחרון, אני מבין, היה מאוד ממוקד.

כן, ללא שום ספק. בעיקרו זה נשק סטטיסטי, כמו איום המנהרות, למה אני במלחמת חורמה נגד העניין הזה? כי איום המנהרות, לפחות כמו שהוא נראה כרגע, הוא איום כנגד חיילי צה"ל, לא נגד חדר האוכל של שום קיבוץ, ובכל זאת הוא נתפס ככזה. אז עוצמת האיום, כמו היא נתפסת באופן סובייקטיבי על ידי האנשים, המרגמות, אמרתי, איום ברור וחד משמעי, וכשמדברים על אובדן האמון, החלשת האמון, כרסום וכו', יש בזה כמה תופעות, זה מכלול של כמה תופעות וכל אחד מרכיב לעצמו את התפריט הרצוי לו. הדבר הידוע זה נושא המנהרות. דובר הרבה על נושא המנהרות, יש פה אנשים שחיים כאן, הם יכולים להגיד בעצמם איך הם מרגישים, אני יודע שלפחות פעמיים, אולי שלוש פעמים, לקחו את ראשי המועצות לטיול שנתי בבוקר באיזה מנהרה שהחליטו לחשוף, כעבור שעה היו שם עיתונאים וכל עם ישראל הכיר את העניין. אז בטוח שלא ידענו על המספר שנוקבים בו כיום, 31, 32, אני לא חושב שזה נורא קריטי, אבל הנושא הזה הוא כנראה נושא שניתנה לו חשיפה ב-17 ביולי, בסופה ניתנה לו חשיפה מוחשית ואנחנו כולנו הבנו, כפי שאנחנו מבינים אחרי כמעט תאונה, או אחרי תאונה, כמה גדולה הסכנה יכולה להיות.

אני חושב שהאירוע שהיה הכי שקרה פה זה פשוט שלא הייתה הכנה מוקדמת לעניין הזה. נושא המנהרות פרץ - - -

אני מציע לא להתווכח עם התחושות של אנשים, אין מה להתווכח, אבל ברור שכל העובדות היו מונחות, פתוחות חשופות לכל מי שרק היה רוצה להתעניין בהן. נכון שממשלת ישראל, הצבא, לא הבהיר והזהיר והשתמש בפונטים הכי גדולים כדי להגיד 'תראו כמה זה יכול להיות מסוכן'.

התושבים לא היו מודעים לזה.

היו מודעים, מה זאת אומרת? הם כולם - - -

לא עד כדי כך.

בסדר, אוקיי. זה נושא אחד, אין ספק שנושא המנהרות הוא נושא אחד והמשמעות שלו - - -

אנחנו במרכז לא ידענו שאתם יודעים את זה. זה היה משהו מיתי כזה, פתאום מתחת לאדמה - - -

אני חושב שזה משהו שקורה לנו לא בפעם הראשונה. אתה רואה את הנתונים, אתה רואה את העובדות, אתה רואה את המידע, אתה לא מפנים עד שאתה לא - - - התמונה, לפי דעתי, שיצרה את כל התודעה הזו, זה התמונות השחורות האלה, באמצעי ראיית לילה, שיוצאים מתוך nowhere ומה יכלו לעשות ואחר כך חוזרים - - -

זה מפחיד, אתה גם לא מוכן לזה נפשית.

נושא אחר שאני רוצה שתשימו לב אליו, בעיניי הוא קריטי, קודם כל 10 ימים ראשונים הסלמה רגילה. מסוף יוני, משלהי החטיפה של שלושת הנערים, ואנחנו, הייתי אומר, חשנו שהמצב הוא לא מיוחד, לקח 10 ימים עד שהוא הוגדר כמצב מיוחד. נדבק להגדרה. אבל יותר מעניין ויותר חמור בהקשר הזה של יצירת פער תודעתי, במשך כל תקופת המבצע, 50 ימים סדר גודל, על פי הגדרות הגורם המוסמך, קרי פיקוד העורף, אצלנו אגב פיקוד דרום הוא הממונה עלינו, מייעוץ מקצועי של פיקוד העורף, מערכות החיים ומערכות החינוך בפרט, גני ילדים וחינוך חברתי ביישובים הקדמיים ביותר, נחל עוז, כפר עזה, היו יכולים להתקיים. תחת הנחיות ההתגוננות. בני האדם שהיו מושא להנחיות הללו ביום הראשון לא היו. זאת אומרת הם אמרו 'לא מעניין אותי מה אומר הריבון למי שנמצא, הם פשוט לא היו'. הפער הזה הוא פער - - - גם לא מדברים עליו, זה לא מטריד את האנשים, אני מאוד מודע לו. הוא מטריד אותי כי הוא מבטא סוג של ציפייה מאוד משמעותית, אחרת לא היו עומדים על כך, אולי אפילו היו מיישרים קו עם ההתנהגות של האוכלוסייה, לבין יכולת האוכלוסייה בכלל לשאת את הסיטואציה.
אגב, זאת פעם שלישית או רביעית מאז עופרת יצוקה, לפני עופרת יצוקה, לקראת עופרת יצוקה אנחנו הכנו את עצמנו בשער הנגב לזוגיות משגעת עם בני שמעון. כלומר כל יישוב שלנו עם מועצה אזורית רחוקה מעזה, קרובה לגדה, אבל רחוקה מעזה, והתכוונו להפעיל את זה בהזדמנות החגיגית הראשונה שתיקרה לפנינו והנה הגיעה עופרת יצוקה, אבל יצא ככה שגם הם היו מאוימים אז העסק הזה התפרק. ואז הייתה הפעם הראשונה שבאופן מסודר למי שרצה, מי שרצה להתפנות לחברים או משפחה עשה את זה, ואגב זה הרוב, כשליש העדיפו להישאר ביחד בקהילות ולשפר לאחור למקומות שאו הקיבוצים לבד או שאנחנו סייענו, התנועה הקיבוצית, מועצות אזוריות וגופים אחרים כמו ויצ"ו, הדסה וכו'. אז הפער הזה - - -

אני רוצה לשאול אותך, האם האתוס של מלחמת השחרור, שאנחנו נשארים כאן, התעדכן והשתנה בינתיים? ואז אנשים אומרים שזה בסדר גמור. או שאתה מחזיק באתוס הזה ואנשים נמצאים אצל המשפחה שלהם.

לא, אני אומר, אני זה המועצה, אנחנו מנסים לשכנע - - -

אתם המובילים מבחינה - - -

אני אגיד בדיוק. קודם כל האתוס של מלחמת השחרור היה מבצע תינוק כדי לאפשר לאבא להילחם. כלומר שולחים את הילדים ואת הנשים הלא לוחמות כדי לאפשר את הלחימה. זה מה שהיה.

אבל האבות נשארים.

האבות נשארים, זה נכון.

לא הלכו לחברים, היו מחכים - - -

קודם כל ביישובים שלנו נחלבו הפרות, עובדו השדות, המפעלים - - - הילדים ואיתם המעטפת בחלק, תלוי, לא בכולם, בכפר עזה ונחל עוז כמעט ב-100%, במפלסים, - - - וארז במשהו בין 80% ל-30% - - -

אתה עונה לי לפי האתוס הקודם. אני חושבת שהאתוס השתנה. לא צריך להיות שם - - -

לא, אני אומר, מה שעשינו כבר חמש שנים. לפני חמש שנים החלטנו שמה שנכון לעשות, לא החלטנו שמפנים יישובים וגם לא החלטנו שאנחנו מתנגדים, אמרנו שמי שמרגיש, וזה עניין שאדם צריך לשמוע את עצמו ולחשוב איפה הוא רוצה להיות בכל רגע נתון והרגע הזה מתעדכן כל הזמן, הרי כל סיפורי החָזַרְנוּ או לא חזרנו, בסוף זאת אחריות אישית, אף אחד הוא לא מריונטה של אף אחד.
כמו שהלכנו בלי לשאול אף אחד, אף אחד לא חוזר בגל אף אחד והכעסים כלפי בני גנץ עם הכלניות, בעיניי הם קצף. אנחנו חושבים שנכון שמי שלא רוצה להיות שם, תפקידנו, קודם כל של היישובים ושל הרשות ואני חושב שגם של המדינה, היא התחילה לראשונה לדבר על זה ביולי 2014, לראשונה, להיות מוכנה לדבר על זה, כי זה אל"ף, לא מכובד, ובי"ת, מאיפה יש כסף, וגימ"ל, יש פערים בין צורות שונות של התיישבות וכו', ובאוגוסט זה בא לידי ביטוי. אני חושב שעל בעיות אמיתיות צריך לדבר, אין שום טאבו, אין שום דבר, וזה נכון שאני לא בעד אמירה חד משמעית, כמו ששמעתי גם, 'עכשיו צריך לפנות', יש מלחמה, מפנים את הכול, לא עובדים, לא ברפת, עם כל הכבוד לצער בעלי חיים, מלחמה, נגיד עד כדי כך, ואני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר במונחים של נפולת של נמושות, או איך אמר צ'יץ'? עריקים, לא רבין, אלא צ'יץ'. לא, אני חושב שצריך למצוא את דרך הביניים.
אני חושב שמבחינתנו צריך מאוד להיזהר מלהיות פיקוד העורף 2. כשנמצאים כאן במקום הזה אנחנו משתדלים מאוד לדבוק בהנחיות עצמן ולעיתים מאוד נדירות אנחנו מוסיפים 'להיכנס למרחבים מוגנים', זה קרה בשעתיים האחרונות של ה - - - באיזה שהוא מקום אנחנו קצת טיפל'ה החמרנו כי הכרנו במציאות ההיא של סוף המלחמה. מעט מאוד פעמים אנחנו מחמירים בנושא של קיום לימודים או אי קיום לימודים. אני חושב שצריך להפקיע מראשי העיר את הזכות או את האפשרות להשבית לימודים מפני שהם חושבים שזה מסוכן. קודם כל הם פוגעים בחופש הבחירה של הורים שחושבים שזה מה שהם רוצים לעשות והם גם פוגעים בחובתם לשרת את האזרחים על ידי זה שהמערכת פתוחה. הורים רשאים, וזו ההבחנה, תלמידים רשאים לא להגיע, אנחנו לא שולפים בציפורניים של הקב"ס את הילד שלא מגיע בזמן חירום. זה המודוס ויונדי, זה, אם תרצי, האתוס המעודכן שאנחנו צריכים. המדינה, דרכנו, צריכה לעמיד את השירותים, על פי הנחיית פיקוד העורף.

אני חושב שאתה צודק מאוד. ראשי רשויות שלוקחים לעצמם את הסמכות להחליט אם לומדים או לא לומדים בניגוד להמלצות פיקוד העורף עושים גם את הטעות הזו שאתה מדבר עליה, אבל גם הם לוקחים על עצמם אחריות שאם יקרה משהו בסיטואציות אחרות אז יבואו אליהם בטענות.

אם הם נביאים והם מחשבי קיצים - - -

בוודאי, בשביל זה יש את פיקוד העורף, הם צריכים לתת הנחיות.

אגב, לחדד את הנקודה שאמרת עכשיו, מצנע, זו נקודה קריטית. קו פרשת המים שלנו בהתייחסות הזו הייתה לפני שמונה שנים. למה אני זוכר? כי זה היה במונדיאל הקודם קודם. באמצע משחק הודיעו לי שההורים משביתים את הלימודים ביסודי, אני כבר לא זוכר אם היה צבע אדום או לא אבל היו נפילות בסביבה והם הגיעו למסקנה שלא נכון ללמוד למחרת. למחרת התפוצצה רקטה בדשא של כיתה א' ונפצע אנושות והתאושש אחד מהעובדים שלנו ומפה מה שאנחנו הסקנו, כי היה באותו יום ויכוח אם כן או לא והוא היה קצת כוחני כזה, ואנחנו הסקנו מזה שבמציאות שאין לנו מושג הרי מה יהיה למחרת, מאיפה אנחנו יודעים? מה שצריך לעשות זה לשבת ביחד ולהגיע להסכמה משותפת מה נעשה. כלומר לפזר את האחריות ולייצר החלטה משותפת ואין לנו מושג מה יקרה, אנחנו נהיה ביחד בטוב וברע.

אני רוצה להגיד שני דברים. קודם כל לגבי חוסר האמון, התייחסת לגבי המערכה הזאת אבל יש פה משהו מצטבר שהחל מההתנתקות שממש הכריזו שברגע שעכשיו שהתנתקנו, ברגע שתהיה רקטה אחת או פצמ"ר אחד אנחנו ניכנס בהם. מופז היה שר הביטחון, אריאל שרון היה ראש הממשלה והתחילו מה שקוראים היום טפטופים. דרך אגב, כשזה לכיוון תל אביב קוראים לזה מטח, אבל פה זה טפטופים. עד צומת אשקלון זה טפטופים, משם וצפונה זה מטח. ואז התחילו והתחילו, אף אחד לא ידע מה שאנחנו עוברים, ידעו שיש בשדרות, לא ידעו מה שאנחנו פה עברנו. הרגשנו ממש בדידות לאומית והיו פה פגיעות בתוך היסודי, פעם בשבת, פעם בחופשה ופעם כשההורים השביתו אחרי שנה שלמה שהם רצו להשבית ועצרנו אותם וזה היה לקראת סוף השנה ואני לא עצרתי אותם כי אמרתי שאם זה לא יקרה עכשיו בסוף השנה, אז פשוט לא יהיה מיגון ואם לא היה איזה אבא שהוא עורך דין ועתר לבג"צ אז גם לא היה מיגון בעוטף עזה. אז זה התחיל מזה. אחר כך אחרי עופרת יצוקה.
בעופרת יצוקה התחלנו להרגיש, הנה, מתחילים להבין מה שאנחנו עוברים. עד אז אף אחד לא ידע, אוטובוסים פה נסעו תחת אש, המורות עבדו תחת אש והיו תקופות שפיצלנו את המורות ליישובים והן לימדו רב גילאי. זה היה קשה מנשוא, כי זה לא הילדים של הכיתה שלהם, הן היו צריכות לשמור גם על קשר עם ילדי הכיתה שלהן ועם ההורים אחרי הצהריים וכו' וכו', ועברו תקופות קשות. ואחרי עופרת יצוקה שוב נאמרו הדברים האלה, שאם חס וחלילה יהיה איזה טיל אחד ניכנס בהם. ושוב עברו כמה שנים ושוב אחרי עמוד ענן אותו סיפור. זאת אומרת יש פה משהו של חוסר אמון מצטבר. וגם מה שקרה במהלך המלחמה, 'תחזרו הביתה' וכו'. מאוד רוצים להאמין כל פעם, אבל כבר אי אפשר.

מי אמר שלירי קסאמים קוראים טפטופים ולגשם הראשון קוראים יורה?

כן, זה שלומצי אמר.

אולי רגע נחזור למערכת החינוך של שער הנגב, כדי שנדע כמה דברים ונעבור לנושא של השפ"ח שלשמו התכנסנו.

לפני אני רוצה - - -

רגע, אני כן רוצה להגיד דבר אחד חשוב. בין לא ללמד לבין ללמד יש גם אופציות נוספות, למשל אם ההורים לא שולחים ובאמת יש תקופות שמסוכן, כמו שחשבנו עומד להיות בתחילה - - - כל יום תכננו תכניות אחרות, דרך אגב, לא בקטע של לא לפתוח אלא איך לפתוח וחשבנו באמת על איזה שהוא מודל יישובי ו - - -

כן, נקודת החולשה זה בעצם ההגעה מהבית לבית הספר.

כן, כי בית הספר ממוגן, הילדים מרגישים פה מאוד בטוח.

אני רציתי לשאול קצת לגבי העתיד. בסדר, נגמר, יש את התחושות שיש, מה עושים כרגע עם מציאות גם כן מעורפלת בפנינו כדי להחזיר נורמליות, אם אפשר לקרוא לזה נורמליות, סבירה. מה עושים?

מה שאנחנו יודעים לעשות בחיים הרגילים שלנו, לחיות את החיים כאילו שאין סכנות בכביש, כאילו שאין בעיות בבית, כאילו שאין כל רגע הרופא יכול לספר לך שאתה בבעיה רצינית, כאילו שאתה לא יודע שמתי שהוא אתה תמות. להתגבר על חוסר הידיעה הזו ולעשות את הדברים היחידים שאתה יכול להשפיע עליהם וזה המון. להיות מקצוען כל אחד במקצוע שלו, להשתדל כל אחד לעשות את המקצוע שלו ולא מקצוע של מישהו אחר.

מה ברמת המועצה תעשו אחרת ממה שעשיתם, אם מחר זה מתחיל מחדש?

יש לנו היערכות. בעניין הזה אנחנו חשבנו על איזה שהיא היערכות של למידה ביישובים וחשבנו שכדאי שנתחיל להיערך עם טבלטים, כי המורות שלנו, נגיד יש לי מחנכת של כיתה ב' ברוחמה. היא לא יודעת ללמד כיתה ו', היא לא יודעת ללמד כיתה ד', היא מורה לכיתות א'-ב', אבל היא כן יכולה, אם יש להם בטבלטים חומרי למידה ויש היום המון חומרי למידה, מה שלא היה לפני שמונה שנים כשעשינו את המודל היישובי בחירום, ואז היא יכולה לעזור בקבוצות, הם יכולים לעבוד על חומרי הלמידה. אפילו שבמקלט שם אין Wi-Fi, אבל אפשר להטעין על טבלטים את חומרי הלמידה ואפשר לעשות את זה.

רגע, לא בטוח שאתה שאלת לגבי מה בית ספר עושה.

לא, שאלתי המועצה כמועצה.

אני כן חושב שבנושאים הקונקרטיים יש מענה להתפתח ויש אפשרות מאז שלפני שמונה שנים סגרנו את בית הספר. זה היה אירוע שבו נסגר בית הספר, אגב, והלכנו ללמד ביישובים והיו מקרים שבהם הלכנו בכלל מחוץ לאזור, בית הספר יצא מחוץ לאזור, בנינו קמפוס. אז אפשר למצוא פתרונות שונים, אבל בגדול, בראייה הכוללת, אני לא רואה שינויים דרמטיים. אני כן רואה שיכול לקרות מצב, ואתה לא רואה שינויים דרמטיים אצלנו או איזה שהן החלטות אסטרטגיות שונות, אנחנו מאמצים את ההתמודדות שלנו כהתמודדות ראויה שמתאימה לסוג האיום הזה, אנחנו לא מדברים על תקיפות טנקים מעבר לגבול או סיכוי של - - - יש מצב שבו לעיתים צריך לפנות את האוכלוסייה האזרחית, ופה אם יש משהו שצריך להשתנות זה התפיסה של מערכת הביטחון, או רח"ל, רשות החירום הלאומית, איך היא נערכת לעניין הזה. אבל אני לא מזהה ולא זיהינו, עוד לא גמרנו את התחקירים, אנחנו בתחילתם של התחקירים, אבל יגידו לי אנשיי, חבריי, אם יש משהו שהוא דרמה אחרת. הדרמה יכולה להיות בהתנהגות האוכלוסייה. בכלל הקיץ הזה לא היה קיץ של לוגיסטיקה ופעולות טכניות אלא של התנהגות האוכלוסייה ויכול להיות, יש אפשרות כזאת, שיכולת הנשיאה או רצון הנשיאה של המציאות הזאת תשתנה עד כדי כך שיש דיבורים על כך שבפגז הראשון, במונחים שלי הגנגסטר, האידיוט הראשון שיחליט לאתגר אותנו, הוא יצית את כל המערכת האזרחית שלנו בחירום. יכול להיות, יכול להיות שלא.

אחת הנקודות החלשות ב-50 יום האלה הייתה מנהיגות. כלומר מנהיגים לא דיברו ולא אמרו בקול אחד - - - ועשה את מה שהוא חשב לנכון לעשות. עכשיו השאלה מה אנחנו מצפים ומה אנחנו חושבים שצריך לעשות לאור לקחי העבר. כשהמנהיגים דיברו ואמרו משהו, אז אחרי זה באו אליהם בטענות.

אני אגיד לכם מה, אני חושב שהדבר המרכזי, כשאומרים 'עובדים עלינו', המנהיגים, אני, כשאני רואה את ביבי ובוגי מתנהלים כאילו הם אשכול ושרת, אני לעצמי, הצעתי לסובביי פרשנות מאוד מפוקחת למציאות, כנראה שהתביעה הזאת שלנו, שבאה לידי ביטוי בעצרת שקיימנו בכיכר רבין, שנשאה את הכותרת 'אי אפשר', 'עד מתי?' וכו', זה כמו ששאל אותנו אולמרט עד מתי נמגן את עצמנו לדעת והתשובה שלנו הייתה 'כל עוד ימשיכו לירות עלינו ממוקד, רק אצלנו, כואב מספיק, נצטרך להמשיך להתמגן', עד שנגיע לאיזה שהוא מודוס ויוונדי עם המציאות הזו. צריך לדעת שכנראה, זאת התשובה האמיתית, שיש סיטואציות גיאו פוליטיות שהן גדולות עלינו ולא כל מי שמשלם מיסים מקבל בתמורה הפי אנד הוליוודי בחיים שלו. כנראה שזאת המציאות פה.
יש דברים יותר מורכבים אינטלקטואלית, אבל מכיוון שיש פה איזה שהוא סוג של הפרדה בין מי שאחראי על הביטחון לבין מי שחי בשטח אז די קל לנו, וחלק מהמנהיגים המקומיים גם מייצרים את הפוליטיקה הזאת של אנחנו מולם, הם בירושלים או בתל אביב לא עושים מספיק והם היו יכולים באבחה אחת לפתור את הבעיה. אני נוטה להאמין, זאת הערכה שלנו וכך אנחנו מתנהלים, כאילו הדבר הזה הוא לא נכון והוא לא יקרה.

בשנה האחרונה ביקשתי וזה קצת התחיל להתקדם, לחשוב מה המשמעות של עוד 14 שנים כאלה. כלומר אם אכן זאת המציאות, ואין לי שום סיבה להניח שזאת לא המציאות, אני מדבר לפני הקיץ, לפני הדרמה של הקיץ הזה, היה שבר בקיץ הזה, אבל נניח שזה היה ממשיך בלי דרמה, אנחנו צריכים להניח שהדבר הזה ימשיך, עד שלא יהיה שינוי גיאו פוליטי אסטרטגי אדיר, אצל השכנים שלנו קודם כל, ובמובן מסוים גם אצלנו בהקשרים אחרים. אז יש פה צורך שלנו, שהוא כמעט מהתחום שלכם, בוודאי בתחום הביטוח הפוליטי, של מה הריאל פוליטיק, מה היכולת האמיתית שלנו לשנות את המציאות. לא כל דבר בחיים האישיים הארגוניים המשפחתיים, גם לא המדיניים, אנחנו יכולים לשנות רק כי קשה לנו.

זה ברמת הציפיות. כי הטרמינולוגיה של המנהיגות בירושלים היא טרמינולוגיה אחרת מהמנהיגות המקומית. הרבה אנשים בשנים הללו, קח את ראש עיריית באר שבע, שהפך להיות מנהיג מקומי וקיבל את המקפצה שלו ואת ההסתכלות כמנהיג באותה החלטה שלו שלא ללמוד באותם ימים, כשדווקא בפיקוד העורף היו כן בעד וכו' וכו'. הבעיה בטרמינולוגיה של המנהיגים שלנו בירושלים, שהטרמינולוגיה אי 'ניכנס בהם', איך אמרתם? 'ניכנס בהם, נגמור את זה, נעשה את זה'. אתה צריך להגיד, איך אמרת? לא הכול דבש בחיים. זה כמו שתגיד חברת תעופה שהיא לא רוצה להראות את הסרטון של מה יקרה אם המטוס יתרסק, 'כי אני לא רוצה לגרום לזה ל-, לתת להם אשליה שהכול בסדר'. הפוך. אנשים יודעים לקחת את הסיכונים, יודעים לעשות את הבלנס בדברים האלה אם הם יודעים. הבעיה הכי גרועה כשנותנים למישהו אשליה שהכול בסדר ופתאום ביום אחד יוצאים לך 10 אנשים מתוך מנהרה, כשאף אחד לא הכין אותך לזה ואתה רואה את זה במדיה, אפילו האנשים שלך פה ראו את זה בטלוויזיה ולא שמעו את זה במשהו בלתי אמצעי מוכן ומוסדר קודם, זו אחת הבעיות. רק הבעיה שמנהיגים אוהבים לדבר בלשון כזאת שהכול בסדר, או הכול לא בסדר.

נעבור לחינוך.

אני רק רוצה להגיד מילה של פרספקטיבה. צריך להבין, אתה שאלת מקודם את אלון מה צריך לקרות כדי שנחזור לנורמליות, אין נורמליות בעוטף עזה, זו הנורמליות. אם משפחות שלנו שמגיעות מהצפון כבר 14 שנה עושות מעקפים שלא לעבור כאן בציר, אין נורמליות. גם אם תחילת השנה נפתחה אין נורמליות. נדבר על זה בהמשך, אבל צריך פשוט ל - - -

לא, יש נורמליות, היא רק משתנה.

לא, הנורמליות היא לא נורמלית. הנורמליות שלי היא לא הנורמליות של ירושלם, היא לא הנורמליות של תל אביב והיא לא הנורמליות של - - - צריך להבין את זה, כי אנחנו נמצאים כאן בדיון כשאנחנו מדברים בשפה אחרת.

אני חושבת שהבחירה בשם עוטף עזה, כאשר הנושא הוא עזה והמושא הוא עוטף הוא שם מאוד בעייתי. כי עזה כרגע זה לא עזה המקראית, אלא עזה - - -

בואי תנסי את השם חוטף עזה.

זה הולך ביחד. אבל זה באמת - - - אם שמו אתכם בתפקיד של עוטף עזה, זה באמת תפקיד לא נורמלי לתמיד, עד שלא נפתור פוליטית את עניין עזה ויש כאן חיים חיוביים שהם לא חיים שעוטפים את עזה. עזה חיה ליד, המרכז הוא כאן. הרבה פעמים חשבתי על זה, איזה מין שם זה לאזור. זה שעל הר געש, כאילו הכפר של חוה אלברשטיין שחי על הר געש.

שדות נגב. אבל לפני כמה שנים זה היה עזתה.

נראה לי שעד כה אפשר להביא את הפרוטוקול לוועדת הביטחון של הכנסת.

אגב עוטף עזה, יש שם לאבא, יש שם שנתנו לי הוריי, שם של החבר'ה. עוטף עזה זה לנושא המצב הביטחוני וההטבות.

אבל בארץ שלנו, כפי שנאמר, הביטחוניים הם המייצרים את השיח.

הוועדה המקומית שלנו זה נגב מערבי, בעמותת התיירות, שזה בדיוק אותו אזור, זה שקמה הבשור.

אבל בחדשות אתם עוטף עזה.

כן, כי זה בהיבט הזה.

אלה מי שמדבר, הביטחוניסטים.

שער הנגב. לפני שנצלול לתוך הפעילות של השירות הפסיכולוגי החינוכי כמה מילים על מערכת החינוך של שער הנגב. בשער הנגב קודם כל מערכת החינוך עובדת בצורה שהיא ייחודית לשבע רשויות בארץ, שבה החינוך והמתנ"ס עובדים תחת קורת גג אחת. תמיר ורפי אברג'יל מאוגדים ביחד בירוחם, יש לנו בית ספר תיכון שקולט - - -

אתה מדבר אליי בשפה שהם לא מבינים אותה. תמיר זה ראש מחלקת החינוך בירוחם, רפי הוא מהמתנ"ס.

בית הספר התיכון שלנו מונה 1,200 תלמידים, הוא קולט בערך 50% משער הנגב, 50% ילדי שדות נגב ולכיש בעיקר, יש גם קצת שדרות.

למה הם באים לפה?

ללכיש אין תיכון והם שולחים לקרית גת, באר טוביה ולשער הנגב. ושדות נגב, החילוניים שבהם.

לפי בחירה של ההורים?

לכיש מערבי אלינו והמזרחי מחולק בין טוביה לקרית גת. כשבשדות נגב החילוניים שביניהם, גם ביסודי וגם בתיכון מגיעים אלינו. משדרות, אלה שמצליחים לפרוץ את הגדר ולהיכנס פנימה.

היסודי שלנו מונה 730 ו-?

748.

ועדיין ממשיכים להגיע.

כן. כעיקרון 85% מהתלמידים שם זה שער הנגב, השאר זה שדות נגב החילוניים ועוד חינוך מיוחד שיש בבית הספר וכאלה שמגיעים לא מאזור הרישום שלנו שנכנסים פנימה.

18 גנים של משרד החינוך, 3 עד 6, 22 מעונות יום, לידה עד 3, סוגיה שאולי נאמר עליה כמה מילים, אחרי זה הנושא של הפרדה בין תמ"ת למשרד החינוך, שנרצה לגעת בה כמה דקות.

המערכת של החינוך הבלתי פורמלי שזורה בתוך מערכת החינוך הפורמלית. אנחנו לא עושים הפרדה בין פורמלי לבלתי פורמלי. אצלנו זו מערכת אחודה, בתוך זה יש את השפ"ח ואת כל מחלקות החינוך.

ופיזית הכול נמצא במתחם הזה?

פיזית פה. אנחנו עובדים בצורה כזו ש - - -

כולל גני הילדים?

לא, גני הילדים בקיבוצים, פה נמצאות כמעט כל המערכות הבלתי פורמליות והפורמליות. כלומר בית הספר היסודי והתיכון נמצאים במתחם הזה.

מיסודי ומעלה?

כן, יש פה את מחלקת הספורט, האולפן למוזיקה, האולפן למחול, כל הפעילות הבלתי פורמלית נמצאת פה ומכיוון שאנחנו מועצה אזורית כל הסיפור של ההסעות והמרכוז עוזר לנו לנהל את המערכת בצורה גם יעילה יותר וגם איכותית יותר בעניין של יתרון הגודל.

נתחיל בשפ"ח בכמה נקודות. אילן, חיים והפסיכולוגים ירחיבו, אני רוצה להעלות כמה נקודות כלליות שקשורות במערכת החינוך בחירום ובכלל. לאחר מכן נעשה סיור בבית ספר יסודי ותיכון, נראה קצת ונפגוש חלק מהצוותים ומהילדים, נחזור לפה, נקנח בחומוס מקומי ואחרי זה נחל עוז. דורון ילווה אתכם לנחל עוז. אילן.

אז כמו שאמרתי, אני פסיכולוג מחוזי של משרד החינוך, כשבעצם בתפקיד שלי אני אחראי על השירותים הפסיכולוגיים במחוז. אני אציג על הפעילות של השירותים הפסיכולוגיים במהלך צוק איתן וגם באופן יותר ספציפי אני אביא גם דוגמאות תוך כדי התהליך כדי באמת להדגים כמה שהמערכה האחרונה הייתה הרבה יותר מורכבת מהאירועים הקודמים, שאולי יהיה בזה גם תשובות לגבי חלק מהדברים שהעליתם כאן בהתחלה.

אין ספק שהרכיב הפסיכולוגי הוא מרכזי במערכה כמו שהייתה ולכן אנחנו רואים את התפקיד שלנו כמקום מאוד מרכזי במתן מענים במציאות. אז קודם כל ברמה המחוזית יש לנו כ-40 שפ"חים, זאת אומרת 40 רשויות מקומיות כשיש סך הכול 370 פסיכולוגים עם שונות גדולה בין גדלים של השירותים הפסיכולוגיים. אני מניח שכולם מכירים את המודל של השירותים הפסיכולוגיים, זה שירות שמתוקצב על ידי משרד החינוך, רובו, והפסיכולוגים הם עובדי הרשויות המקומיות.

אתה מצליח להשיג פסיכולוגים בשכר מול התקציב שמשרד החינוך נותן?

כן, אין לנו בעיה. אנחנו היום מאיישים את כל התקנים שניתנים, אנחנו נמצאים בגידול של תקנים. גם בשדרות, דרך אגב, היה לנו משבר ואנחנו בתהליכי בנייה, יש גידול של הפסיכולוגים. אפשר לראות את המורכבות של הערים הגדולות, עוטף עזה, מגזר בדואי, ערבה ואילת, מה שיש כאן רק במחוז. בעצם כל המורכבות של מדינת ישראל. מה שזה אומר, המורכבות הזאת, שבגלל השונות בגודל השפ"חים זה דורש גם עבודה מחוזית כדי לאפשר - - - הפסיכולוגיה החינוכית עוסקת במגוון של תחומים כדי לאפשר בכל מקום את מגוון השירותים שמערך מחוזי ייתן גיבוי למה שקורה בכל מקום. כמובן אחר כך יהיה פירוט של מה שקרה כאן ספציפית בשער הנגב.

אני יכול להגיד שבמהלך צוק איתן היו מעל 2,500 פניות מתועדות לשפ"חים, זאת אומרת שהגיעו אנשים בחרדה. השפ"חים הם בעצם כוח הפסיכולוגים הקדמי הזמין ביותר למתן שירות פסיכולוגי בזמן חירום, כיוון שהפסיכולוגים נמצאים כחלק מהקהילה ברשויות המקומיות. הפניות, ומהדוגמאות אפשר יהיה לראות מה היה אופי העבודה הספציפי. היו באמת מגוון של התמודדויות בזמן חירום, חלק מהפניות קיבלו מענה טלפוני, חלק התערבויות טיפוליות של אנשים שהגיעו, חלק הצריכו הגעה פיזית לפונים, גם ביישובים מנותקים כאן שתיכף אני מניח שאפשר יהיה להיחשף לזה יותר, כשבאמת חלק מהתורה נבנתה במקומות כמו שער הנגב או אשכול, שבאמת יש כאן תפיסה ייחודית שהשפיעה עם הרבה ניסיון שנצבר כאן.
הראייה שלנו, עוד פעם, שהפסיכולוגים בשירות הפסיכולוגי הם הכוח הפסיכולוגי הם כוח הפסיכולוגים הזמין והנגיש ביותר, הם משויכים ארגונית בזמן חירום למכלול חינוך ולמכלול אוכלוסייה, שזה בשיתוף פעולה ביחד עם הרווחה. הם חלק מהמערך הארצי והמחוזי של משרד החינוך, כשבתפקיד שלי או של כל המערך המחוזי היה להיות בקשר עם כל מנהלי השירותים כדוגמת חיים או כל מקום אחר ולראות ולבדוק מה מצבם של הפסיכולוגים, כי הם באמת נחשפו לסיטואציה מאוד קשה, למתן של ניהול מערך מתנדבים ארצי. היו הרבה פניות שניהלנו בצורה מסודרת. הפעם הזאת כמעט לא הצטרכנו להפעיל, כי באמת כל אחד מהמקומות הצליח לתת את המענים. היו מספר מקומות, לפי בקשה, שהפעלנו מתנדבים. הפעם היה גם קישור ותמיכה עם שירותים פסיכולוגיים במקומות אחרים בארץ ברגע שהיו מפונים ולאורך כל הדרך בעצם מערך של תיעוד ודיווח של הפניות כדי שאפשר יהיה לחזור אליהם אחרי המלחמה.

אני אתן רק ככה דוגמה. הייתה לנו קבוצת וואטסאפ של המנהלים שחשפה תוך כדי המערכה הרבה מהחוויות שאנשים חוו. למשל משהו שחיים כתב ב-6.8, שני פסיכולוגים מהשפ"ח נסעו צפונה להתערבות קבוצתית עם 15 הורים גולים בהדסה נעורים. אפשר לראות פה גם את הניסוחים של מה שנחשפנו תוך כדי, במפגש עלו תחושות קשות של כעס, עלבון, בדידות, על הנטישה שחוו בממשלה ובמועצה, חרדה מהבאות, כאב ודכדוך מההכרה שחוזרים למציאות מוכרת ואף מורכבת מזו שעזבו. כמובן המשך עבודה עם הנהלות בתי הספר, מנהלי קהילה, רכזת חינוך, שתי פניות פרטניות. שוב, כחלק מהמיצוב של השירות הפסיכולוגי בתוך הקהילה זה אפשר את מתן המענים האלה. לא רואים את זה כאן כל כך טוב, אבל אפשר לראות שזה למשל דף שאשכול הוציאה, שמנהל השירות הפסיכולוגי היה עם פריסה של המפונים במקומות שונים בארץ. מנהל השירות הפסיכולוגי היה זה שריכז את הטיפול במתפנים גם כשהם היו שם, דרך קישור עם שירותים פסיכולוגיים באותם מקומות.

תיאור, גם של מנהל השפ"ח באשכול, יזהר שער. יום סוער, עשרות נפילות, שריקות פצמ"רים מעל הראש, נזקים לרכוש, בהחלט מלחמת התשה. מה נעשה? התערבויות קבוצתיות עם 75 ילדים, 20 התערבויות פרטניות, התערבויות עם 15 אנשי חינוך, 8 נפגעי חרדה ביישובים, התערבות קבוצתית עם קבוצת נהגים. הרבה פעמים השירותים הפסיכולוגיים עוזרים גם בתחומים שהם לאו דווקא חינוך. מפגש עם חיילים נפגעי חרדה. הוא מספר שהגיע למשמר העמק, מרגיע ילדים סוערים מהקיבוץ שלו אחרי שנחשפו לאזעקות. ברקע ההיבטים האישיים, הייתה בר מצווה לכל ילדי הקבוצה שלו שהתבטלה בגלל המלחמה. בהחלט המנהלים עמדו בסיטואציה מאוד מורכבת בזמן המלחמה.

מנהלת השפ"ח בנתיבות. גם כאן יום קשה. יצאנו מנתיבות רק באחת בלילה, לפנות בוקר, אחרי 19 התערבויות. הצטרפו גם לקצין העיר להודיע למשפחה על נופל, המשך הטיפול באחים. צוותים חינוכיים, מיפוי מעגלי פגיעות ומגיעה כאן בקשה, הצוות מאוד עייף ורוצים סיוע של אנשי מקצוע לאחרי זה. האם אפשר לקבל סיוע בעניין הזה גם משפ"י ובהחלט הגיעו פסיכולוגים מתנדבים ממקומות אחרים ועזרו בכל תהליך ההיערכות. מדובר בנתיבות שהפעם חטפה באופן מאוד קשה.

סוגיה נוספת שהתעסקנו איתה זה הפסיכולוגים בחברה הבדואית. מה שכתבה מנהלת השפ"ח באל קסום, אחת המועצות האזוריות. גם הם קיבלו הרבה מאוד פניות, כששם המורכבות היא כמובן שונה. הרבה פניות של בלבול וחרדה לאור המראות הקשים של הרס בתים והרג ילדים, מה שהם רואים בעזה דרך הטלוויזיה. הורים מדווחים על סיוטי לילה, חוסר אמון. כל הנושא של החיכוך בין היהודים והערבים, משחקי ילדים הפכו להיות למלחמות ומאבקים. כחלק מהמערך שלנו אנחנו גם נותנים מענה לחברה הבדואית ובהחלט גם נתמוך בפסיכולוגים. כמובן אנחנו צוות אחד ומציאות של מלחמה יוצרת מורכבות שגם איתה צריך להתמודד.

אנחנו נערכים גם לפני, גם אחרי וגם תוך כדי כחלק מהראייה. השתלמויות, כל הנושא של עדכוני ידע במתודות מתקדמות. מי שראה בזמן האחרון את כל הוויכוחים על פסיכולוגים, על גישות שונות, אנחנו אחרי העניין הזה, לומדים את כל הגישות המתקדמות, evidence based practice ובאמת הפסיכולוגים שלנו הם מומחים בכל העניין של חירום.

אתה אומר השתלמויות, זה לפסיכולוגים או השתלמויות לסגלי ההוראה השונים, או שזה גם וגם?

אז יש שני דברים, קודם כל הכשרה שלנו, של הפסיכולוגים והיועצים בכל שיטות ההתערבות המתקדמות ובאמת יש כל הזמן עדכונים ובאים גם ללמוד מאיתנו, אבל גם אנחנו לומדים ממומחים שמגיעים מכל העולם וביום של אחרי וגם תוך כדי עבודה עם הצוותים ביחד עם הייעוץ החינוכי, כי ברור שצוותי החינוך הם נקודה קריטית לעבודה. חיים, כשהיינו פה בביקור, סיפרת פה על אוטובוס של הגנים, של סייעות הגנים, הסעה שנתקעה בדרך בין שני מחסומים כשברקע עפים עליהם טילים. ברור שכדי שהם יוכלו לעבוד עם הילדים צריך לעזור להם.

כן, אבל איך הייתם מאורגנים? הרי יולי אוגוסט זה חופש. המורים - - -

אנחנו לא בחופש.

מה זה לא בחופש? המורים בחופש.

השירות הפסיכולוגי לא פועל לפי הלו"ז של משרד החינוך, השירות הפסיכולוגי עובד כל השנה.

אני מדבר על המורים. הרי מי שבא במגע עם הילדים - - -

כינסנו גם צוותים לפני תחילת הלימודים, עוד הרבה לפני, בשקט, בלי הסתדרות המורים, כדי שלא ייעצרו.

אבל מה עושים? המורים, אחד נסע לחו"ל, אחד נסע למשפחה שלו ל - - -

אתה מדבר מבחינת ההחזקה של הילדים או מבחינת ה - - -

מבחינת הפעלת המערכת.

מבחינת הפעלת המערכת, מערכת החינוך הבלתי פורמלי שבקיבוצים היא מאורגנת מבעוד מועד, היא החזיקה בעצם את כל הילדים, גם בגיל הרך וגם בחינוך מ-א' עד ה'.

המערכת הלא פורמלית, לא המערכת הבית ספרית.

הגנים שלנו פעלו. נתקלנו בקושי גדול מאוד, הגננות לא באו מתוקף זכויות העובד ואני רוצה להגיד דבר נוסף, אנחנו היינו במשטר מל"ח ולא הפעלנו, אני חושב, את מה שהיה צריך להפעיל כדי שהגננות תהיינה פה.

אפרופו לקחים לחירום.

אפרופו פערים ומתחים וכו' וכו'.

ופה גם לקחים בחירום, זה שמערכת החינוך לא עבדה, זה יכול לשמש אותנו גם כיתרון ולא רק חיסרון, כי לכאורה אם משרד החינוך היה פותח את שעריו ומציע למורים וגננות שנמצאות כרגע בחופשה בבית לבוא ולהתנדב ולתמוך עם איזה שהוא תגמול כלשהו, מערכת הגיל הרך שלנו עבדה ב-50% תפוקה, צוותים לא עבדו, נשחקו, לא היו קיימים, אם משרד החינוך היה יוזם את הזימון של מורים וגננות וכו' לתוך מערך החינוך ותומך בבלתי פורמלי יכולנו לתפקד הרבה יותר טוב. זה משהו שלהערכתי צריך לקחת אותו קדימה, בעתיד לבוא, למבצע הבא שיקרה מתי שהוא.

חשוב להגיד פה שהילדים מועסקים גם בחופשים.

זה אני יודע, אבל זה לא מערכת החינוך.

יש מורות שהתנדבו ויש כאלה ש- - -

בית הספר של הקיץ פעל אצלכם?

לא.

או שזה גם היה בשלושה השבועות הקודמים?

לא, כי יש בתי ילדים בקיבוצים ויש להם פעילויות שם והם לא רוצים לנסוע, ושם זה פועל עד ארבע, אז זה לא פעל, לא נרשמו. מעבר לזה מורות כן באו בחודש האחרון המון - - -

בסדר, זה על בסיס התנדבות. כל השלד הזה של מערכת החינוך לא קיים.

לא, מה שקורה בשעת חירום, יש קשר מיידי בין מנהלי בתי הספר, הפיקוח וכל המערך התפעולי - - -

כן, אבל זה לא להחזיק את הילדים.

רק שנייה. מה שבאמת המורים והמנהלים נדרשים זה ליצור קשר אינטנסיבי עם הילדים באמת במטרה ראשונית לזהות אם ישנם ילדים במצוקה, לאן להפנות אותם ומה לעשות איתם. מבחינת בית ספר של הקיץ הוא פעל עד הרגעים הקריטיים ומה שעשו לדוגמה באשכול, ניצני אשכול שביקרת בו, הם פעלו בתוך הקיבוצים. יובלי הבשור פעל הלכה למעשה, הילדים הגיעו בתפוסה של 70% לפעילות של בית הספר של הקיץ. תחת פצמ"רים וכל מה שאתה רוצים. גם באשקלון, דרך אגב, הייתה פעילות במקלטים, יחד עם החינוך הבלתי פורמלי.

זאת אומרת שמורות וגננות כן עבדו במתכונת קצת אחרת.

בבית הספר של הקיץ, בעיקרון מי שהפעיל אותו זה היו מורים.

בית הספר של הקיץ, זה היה שלושה השבועות הראשונים, הוא הסתיים בעצם עם תחילת המבצע.

כן, אבל כשבאים מורים וילדים ואומרים 'לא הייתה לנו בעצם חופשה', זה כי היה איזה שהוא קשר. כלומר מערכת החינוך פעלה בדרך אחרת בהתאם לסיטואציה.

אני יודעת שיש מנגנון שאם חלילה יצטרכו אז בית הספר באמת יכול להיות - - -

החינוך הבלתי פורמלי העסיק את הילדים.

לא, שולם למורים.

בסדר, אבל זה מחייב את ההסכמה של המורה להשתתף בזה.

זו גם סוגיה שצריך לדון בה, כי בית הספר של הקיץ מתאים לאקולוגיה של מושבים וערים בעיקר, לקיבוצים זה לא מתאים. צריך לעשות התאמה.

אני מציעה לכם לעשות התאמה, כי פשוט מישהו יממן לכם.

לא, ברור לי לחלוטין שנעשה התאמה. רק אם זה היה מגיע מבעוד מועד היינו יכולים לעשות התאמה, רק שזה הגיע בשלב כל כך מאוחר שלא יכולנו לעשות התאמה.

אבל השאלה באמת, זה יתרון שבית ספר לא פעל או חיסרון?

מצד אחד זה יתרון, מצד אחד זה חיסרון. מהצד הזה שהייתה לנו אפשרות לגייס, שהאוכלוסייה שלנו התרחקה וחיפשנו מקומות להתרחק אליהם, מוסדות חינוך גדולים יכלו לקלוט את התושבים שלנו, ניר העמק ועוד כל מיני כפרי נוער למיניהם שהיו פנויים לקלוט אותם. מצד שני עוד יתרון לעניין הזה, שבעצם תושבים נמצאים בחופש ופזורים, קל יותר להעביר את הזמן ולא לדאוג לכל מיני פתרונות שלמערכת החינוך הבלתי פורמלי זה היה הרבה יותר פשוט. בגדול, כשאני חושב על זה, זה הרבה יותר יתרון.

יתרון נוסף זה שמורות רבות התפנו וזה ואם היינו צריכים לפתוח אז הייתה לנו בעיה, כי יש לנו מורות שהן קצת יותר מרוחקות ואם שם היו פותחים כשיש מצב כזה ואין לילדים מיגון אז הן צריכות להישאר עם הילדים בבית. אז לפתוח זה היה יוצר לנו בעיה של מחסור של כמעט 20 מורות.

אני רוצה לומר עוד משהו. מינהל חברה ונוער,שהוא הזרוע של משרד החינוך, בעצם היה בקשר מאוד אינטנסיבי עם הרשויות המקומיות בתכנון של הוצאת ילדים מחוץ ליישובים, לכיוון צפון או מרכז, לפעילות מחוץ ליישובים האלה, הפעלות מיוחדות מאוד, במקלטים מחוץ ליישובים, כך שהיה איזה שהוא קשר מאוד פעיל במטרה לתת מענה.

ההנחה שלי זה שאם היו לימודים המערכה הייתה נראית קצת אחרת. אני מתקשה לראות שהיינו מפעילים את בתי הספר, כנראה שהיו מגיעים למסקנה שלא.

אף אחד לא היה לוקח אחריות.

זהו, ואז אורך המבצע, יש לי הרגשה שהוא היה מתקצר.

זה שהמבצע קרה והתרחש בחופש הגדול, לפחות מבחינת מערכות הגיל הרך, יצר מורכבות מאוד מאוד גדולה. אני יכולה להגיד שמבחינתי או מבחינת השטח שני משרדים שאנחנו עובדים איתם, המשרד לכלכלה ומשרד החינוך, היו נעדרים.

לא קיימים. מילה נרדפת.

ובערך מתי שהתחלנו להתארגן לפתיחת השנה אז הם הגיעו והם הגיעו עם חוסר יכולת מבחינתנו להתאים את עצמם למציאות, לראות את המציאות, להתחבר למציאות. הצוותים שלנו עבדו פה, חודשיים עבדו פה צוותים, בלי הגננות ובלי נקרא לזה הדמויות המנהיגות מבחינת הגן והם עבדו בתוך המורכבות שהם השאירו את הילדים שלהם בבית, והן מגיעות בדרך כלל משדרות או מתוך היישובים עצמם והייתה פה מורכבות מאוד קשה של שחיקה קשה, של עומס מאוד גדול, של פחד, של חרדה והם הגיעו. כל הזמן משווים את זה לאנשים, אנחנו באמת ניסינו למצוא את הדרך להגיע למשרד החינוך, לאותן גננות, עם המורכבות שאנחנו מבינים שגם הן מגיעות איתה, חלקן תושבות היישובים פה והן התפנו איתם, אבל להגיע אליהן, שהן יבואו וייכנסו לתוך המערכות ויסייעו, אני חושבת שעצם זה שזה קרה בחופש, יש לזה השפעה מערכת על ההתנהלות ביום יום. אני חושבת שנוצר פה פער מאוד גדול. הגננות בסך הכול נכנסו ביום הראשון לגן, אחרי הכנה, הכנה טובה שעשו להם, יחד עם השפ"ח ויחד עם משרד החינוך, אבל הם פגשו צוותים שעבדו חודשיים במציאות מאוד מאוד מורכבת, גם ברמה האישית וגם ברמת הגן והמעונות, וצריך לראות איך אנחנו מתארגנים עם הפער הזה, איך אנחנו מצמצמים אותו בעתיד, איך אנחנו נערכים אחרת. אם דיברת על מה אפשר לעשות אחרת, זה מבחינתי למידה שצריך לעשות אותה, עם משרד הכלכלה ועם משרד החינוך.

הלאקונה הגדולה באמת זה נושא של מערך כוח אדם, לתגבר את המערכות האלה, כי אני חושב שגם בזמן לימודים וגם בזמן החופש הגדול זו סוגיה משמעותית.

הלוא את גיל 3 זה מעונות ומעונות כן עבדו. זאת אומרת בשנה רגילה הם כן עובדים ביולי ובחלק מאוגוסט.

עד ה-15 באוגוסט כן.

גם הגנים אצלנו.

הגנים פורמלית לא.

לא פורמלית, בלי גננת, אבל הצוות נשאר לעבוד.

לא, אני רוצה לדבר על פורמליות. מבחינה פורמלית מעונות היום שהם באחריות משרד הכלכלה אמורים לעבוד עד ה-15 באוגוסט. הגנים לא, בגנים ב-1 ביולי הגננות יוצאות לחופש, הסייעות יוצאות לחופש. הסייעות זה סיפור קצת שונה, בפועל כן.

לא אצלנו.

זה סיפור קצת שונה. עכשיו, בגנים גננות או מורים זו התנדבות, אם הוא רוצה לבוא הוא בא, אתה לא יכול לחייב אותו, לעומת הסייעות שכן יכולות לפעול. זו שאלה מאוד מעניינת, מה הלקחים קדימה לתקופות של חופש ולתקופות של בית ספר.

נכון. גם לקחת בחשבון שחלק מהגננות מתגוררות גם במקומות בעוטף עזה, שגם להן יש משפחות והילדים וכו'. קשה באמת לנתק לפעמים.

אבל גם העובדות, זה לא רק הגננות. זה כל הזמן מה ששוחק.

אבל אני חושבת שאחד הלקחים שבהחלט עושים בכל מיני רשויות ואני קצת שותפה שם, זה באמת מה הלקחים. יכול להיות שצריך לבנות תכניות נוספות, תכניות מגרה, שבשעת חירום מהסוג הזה, את מי מגייסים. עושים את זה גם בהקשר לנוער פעיל, דרך אגב.

יש פה כמה שכבות. שכבה אחת, הלוא כל יישוב, בעיקר קיבוצים, לומד את הלקחים שלו ברמה שלו. אחר כך יש לך מועצה אזורית, אחר כך יש את השכבה של משרד החינוך שצריך להחליט מה עושים במקרה כזה, כי יש כל מיני - - - אפשר להגיע עד כיוון של ריתוק משקי.

עובדתית בצוק איתן, אחרי שגירדנו את כל האמהות המתנדבות ואת ההורים המתנדבים ואת כוחות העזר הפנויים היה לנו 50% תפוקה של כוח אדם בתוך המערכת וזה הגבול ש - - -

טוב, גם היה בטח 50% ילדים.

כן, אבל זה לא בהכרח אחד אחד מבחינת הצוות. הגן צריך להתנהל, זה פחות משנה אם יש לי 3 או 10 ילדים כרגע מבחינת הצוות.

אני רוצה לשאול שאלה את הפסיכולוגיות, אתם לא מרגישים שצריך לתת חופש לאנשים, כדי לגמור את השנה הזאת? כלומר הם יסתדרו וימשיכו וימשיכו וימשיכו?

גם לפסיכולוגים היינו שמחים.

לא, תיקחו את עצמכם, לפנים משורת הדין, שלא עזה תחליט, אלא אתם תחליטו שאנשים - - - כי אחרת, כמו שאמרתם, זה לא גמרנו עם המלחמה ואנשים נשחקים. אני למדתי מכם ש - - -

החופש הכי גדול, רות, לדעתי זה ל - - -

רות, נגיע לכיתות ותשאלי את הילדים, אני עוד לא שמעתי כזאת שמחה. שמחת בית השואבה. הגעתי ביום הראשון לתוך הכיתות, את שומעת את הילדים, 'נו, ילדים, איך היה? רוצים עוד חופשה?' 'לא, איזה כיף היה לחזור'. אמרתי, אני שומעת נכון? הילדים פשוט מרוצים - - -

שגרה היא חשובה.

אני חושב שזה לא ליניארי, זאת אומרת יש בזה תהליכים. אני חושב שבשבוע שלפני, כשדיברו עם המורים בסדנאות שעשו, המורים היו בתחושת מצוקה מאוד קשה ולא רצו לחזור. מצד שני, כשהגעת ביום הראשון והשני ללימודים החוויה הייתה של שמחה גדולה שראית גם אצל המורים. אני חושב שהדברים האלה - - -

אתם עובדים על הספירים ובסוף אתה נופל. יש פה המון אנשי מקצוע שהם מאוד עייפים. הייתי שולחת את כולם לטורקיה, למרות שטורקיה עכשיו - - - לאילת.

חלק מהבקשה שלנו ממשרד החינוך זה כן לעשות גשר בין כיפור לסוכות וליצור איזה שהיא חופשה קצרה/ארוכה כדי שינוחו ויחזרו חזרה.

גם להביע הערכה מצד המדינה ולהגיד 'תנוחו קצת'.

אז כשאתם חוזרים לבית המחוקקים תעזרו לנו.

רק משפט אחד לסיום. אנחנו בעצם עכשיו עסוקים בכל הנושא של איתור ילדים ובניית מענים כשחלק מהרעיון של בניית המענים גם לאנשי הצוות זה שזה ברור שלא מדובר ב-one shot, אלא מדובר על תהליך שיקרה לאורך השנה, כי תחושות שעכשיו מרגישים, אני מניח שהחגים יעוררו עוד דבר, החזרה אחרי החגים תהיה מורכבת, אז אנחנו בהחלט נערכים בחשיבה ארוכה, באמת משרד החינוך גייס והקצה הרבה מאוד משאבים לצורך מתן מענים, גם מכלול אוכלוסייה נתן תקציב ליישובים של 0 עד 7 ואנחנו עכשיו בתהליכי האיתור, גם של ילדים וגם של אנשי צוות לעזור להם.

חיים, בבקשה.

נראה לי שהפרופסיה מבחינה פסיכולוגית חינוכית נדרשת מעצם המציאות שבה היא פועלת. זאת אומרת מסגרות חינוך, להחזיק איזה שהיא תודעה מערכתית ושיהיה בזה גמישות תפקודית. אז בהתאם לגמישות התפקודית הנדרשת אני חושב שאנחנו נצמצם בתיאור מודל ההפעלה של שפ"ח בחירום, אני אתן את הדגשים המרכזיים ואני רוצה לתת מספיק זמן לתוך החצי שעה שיש לפסיכולוגים שנשאו בעיקר הנטל ועבדו ימים כלילות ביישובים. הם נתנו מענים למסגרות החינוכיות ולגורמים מרכזיים בקהילה, קצת לתת דוגמאות מהעבודה שלהם בשטח.

אני חושב שקיבלתם סקירה די רחבה ורב ממדית לגבי הקונטקסט שבו האוכלוסייה חיה בשער הנגב, הקונטקסט שבו גם השפ"ח פועל. אולי כמה מילים על השפ"ח לפני שאני מתאר את הנחות הבסיס לעבודה. אז השפ"ח מורכב מ-6 פסיכולוגים שעובדים במערכות, הפסיכולוגים נותנים מענה בשגרה ובחירום לכל מסגרות הגיל הרך, מגיל לידה ועד גיל 6 ביישובים עצמם, כלומר הם פועלים בתוך היישובים. בחירום אנחנו מכנסים את כל ה - - - בשגרה הכנסנו בשנה וקצת האחרונים עבודה שוטפת, לא רק בחירום, אל מול מסגרות החינוך החברתי, שהיא בבסיסה קהילתית. זאת אומרת איזה שהיא יציאה מתוך הקונספציה של עבודה של פסיכולוג חינוכי בתוך מערכת חינוכית פורמלית ולהרחיב אותה לעבודה שהיא עם אספקט קהילתי מודגש. כמובן שנותנים מענה בשוטף גם למסגרות החינוך הפורמליות, בתי ספר היסודי והתיכון כאן.
שוב, ניתנה פריסה די רחבה לגבי הקונטקסט, אז אני ארצה להדגיש שתי נקודות מרכזיות מיני רבות מהנחות הבסיס לעבודה שלנו פה בחירום. הנחה בסיסית אחת מתבססת על העובדה שבעצם האוכלוסייה פה בשער הנגב, כמו שאלון הדגיש את זה, חיה פה תחת מתקפה, אפשר לקרוא לזה, למעלה מ-13 שנה, ולפחות לחלק מהאוכלוסייה לחיות תחת מתקפה 13 שנה זה אומר לחיות במצב חירום או במצב משברי מתמשך. בתוך מצב משברי מתמשך אין בעצם יום שאחרי או תקופה שאחרי, יש בעיקר היום שלפני, היום שלפני המבצע הבא. כשמדברים על טפטופים מדברים לפעמים על תקופות שהיו פה, גם בתקופה שלפני עופרת יצוקה, תקופה שהיו 40 או 50 קסאמים ביום. שזה היה טפטופים. זו המציאות בה האוכלוסייה חיה. אם מדברים על פוסט טראומה במונחים המקצועיים אני חושב שכאן מדברים גם על מונחים של און גואינג טראומה.

הנחה נוספת חשובה זה הנחה שהיא קשורה ל - - - שבועיים לאחר שוך הקרבות אנשים יוצאים מהממ"דים, מהחדרים המוגנים, ביישובים העורפיים מהמקלטים, רבים מאוד מהאוכלוסייה, במיוחד מהאוכלוסייה צמודת הגדר או סמוכת הגדר, שחיה חיי פליטות במשך למעלה מחודשיים, חוזרת ליישובים. אני חושב שזו נקודה קריטית בהבנה שהאוכלוסייה הזו נדרשת לאיזה שהיא עצירה והתבוננות על תקופה שהם עברו, תקופה לא פשוטה, התבוננות על מה שהם עברו ואיזה שהיא הסתכלות לאיזה מציאות הם חוזרים וגם באיזה מציאות הם בוחרים להמשיך ולחיות ולפעול בשגרה ולגדל את הילדים שלהם. זו מציאות שבה הביטחון הקונקרטי לא בידיהם מאז ומתמיד, אבל לא בטוח, לפחות תודעתית לא בטוח שהוא השתנה כל כך. מבחינת המעטפת הפסיכולוגית, תחושת המוגנות ותחושת הביטחון, גם היא נסדקה. בתוך הסדקים האלה כן מתנהל, לפחות אצל חלק מהאוכלוסייה, בטח סמוכי הגדר, איזה שהוא דיאלוג פנימי, דיאלוג קבוצתי יישובי קהילתי, אני חושב שגם מועצתי, על משמעות החיים פה. על משמעות החיים, על האידיאולוגיה של החיים פה ועל תנאי הקיום הבסיסיים של לחיות באזור כזה של חירום.

אלה דגשים לגבי הקונטקסט שבו השפ"ח פועל. קווים מנחים לעבודת השפ"ח בחירום מתמשך, במלחמה ובטח בתקופה שאחרי. אני אתן מעט, כדי לתת זמן לאחרים לדבר. נקודה מרכזית אחת שהייתי רוצה להדגיש אותה זה בעצם תודעה מערכתית. תודעה מערכתית, הכוונה היא שפסיכולוג חינוכי נדרש לגמישות תפקודית, זאת אומרת להיות ערני לצרכים המשתנים של המערכות ולסטינג שבו הוא פועל. זה אומר שאם בזמן מלחמה, בזמן חירום מתמשך, המסגרת פועלת בעיקר ביישובים ונדרשת הגעה ליישובים ועבודה בסטינג אחר, אז זה אומר שהפסיכולוגים נעים מהמסגרות החינוכיות הפורמליות ומהחדרים בשירות הפסיכולוגי ליישובים ונותנים מענים שם. - - - הם הפיכת מרכז הדחק הנייח שהיה עד התקופה של עופרת יצוקה, מרכז הדחק שטיפל בנפגעי חרדה ישב בשירות הפסיכולוגי וברווחה ונפגעי חרדה היו צריכים להגיע אל מרכז החוסן כדי לטפל בטיפול, אז עכשיו מרכז הדחק הוא נייד. זה אומר שפסיכולוג חינוכי ועובד סוציאלי, במקרה שיש נפגעי חרדה, נעים מהמקום שבו הם שוהים אל היישוב ונותנים מענה בשטח ונותנים טיפול ראשוני בנפגעי חרדה ואחר כך מחברים אותם לשירותים טיפוליים להמשך. זו דוגמה לגמישות תפקודית.
נקודה נוספת שאני רוצה להדגיש אותה זה עמדה פרו אקטיבית. זאת אומרת על מנת לתת מענים מקצועיים בזמן אמת, מתוך ניסיון להבין את השלכות המציאות על האוכלוסייה הפסיכולוגים החינוכיים פועלים בארבעה מישורים מרכזיים. אחד זה איתור יזום של ילדים ואנשי צוות שזקוקים להתערבות, דרך שיח עם אנשי החינוך. דבר נוסף זה הכשרה והדרכה לאנשי הצוות החינוכי, במבצע זה תוך כדי הלחימה, הגעה ליישובים ועבודה עם המסגרות החינוכיות ביישובים על מנת להכשיר אותם לעבודה עם הילדים. דבר נוסף, מאוד משמעותי, מעבר להדרכה אז גם תמיכה, תמיכה לאנשי הצוות שנדרשים להכיל את הילדים, הם צריכים להיות מוכלים בעצמם. דוגמה למשל זה עבודה עם צוות הגננות שנדרש להגיע ליישוב ולא יכול היה להיכנס והיה חשוף לקסאמים ואחר כך הם היו צריכים להגיע ולהמשיך יום עבודה רגיל. היה צריך לעשות איזה שהיא התערבות והתערבות די ממושכת ומורכבת. ודבר אחרון, הנושא של טיפול בילדים, טיפול משפחתי והדרכת הורים, שגם אנחנו נותנים בשוטף ובטח בחירום.
דבר אחרון זה פיתוח נוסף לתודעה קהילתית והתערבות קהילתית שהמשכנו לפתח במהלך הנושא הזה זה עבודה עם צוותי צח"י. צוותי החירום היישוביים, מעבר לעבודה אל מול צוות החירום המועצתי ועבודה עם אוכלוסייה שזה חינוך ורווחה, גם עבודה ישירה אל מול צוותי החירום היישוביים, שהפן הייחודי שאנחנו מכניסים, מעבר לפן המאוד משמעותי של עובדים סוציאליים, שבעיקר מכשירים ומדריכים את הצוותים האלה, זה איזה שהוא דגש לתודעה לגבי הצרכים של הילדים והצוותים החינוכיים, הדגשת האספקט ההורי ואולי גם האספקט ההורי של צח"י עצמו אל מול האוכלוסייה שאותו הוא משרת בזמן חירום.

זה ככה בקצרה על מודל ההפעלה בחירום. אני אשמח לשאלות, אבל אני אשמח אם יתאפשר קודם כל לפסיכולוגים שעבדו במהלך כל המבצע לתת ככה סיפורים מתוך העבודה, גם בזמן הלחימה וגם קצת עם איזה שהיא התבוננות ליום שאחרי, לתקופה שאחרי.

מי יכול לתת איזה שהוא תיאור יותר פלסטי של יום עבודה בלחימה.

אני אדבר על - - -

את בגנים, נכון?

לא רק. אני הפסיכולוגית של כפר עזה בין היתר ואני אדבר קצת על העבודה בכפר עזה. אתה אמרת מציאות פלסטית ואני חושבת שזה מושג מאוד מתאים כי אני חושבת שאם לא חווים את זה באופן תלת ממדי באון ליין נורא קשה, יש חוויות שאם אתה לא חווה אותן, כל רמת הרגישות והאמפתיה שיש לאדם לא מספקת כדי להבין את זה ואני יכולה להעיד את זה עליי, שאני עובדת פה כ-20 שנה ובעשור הראשון הייתי מגיעה לפה מתל אביב וזה היה רילוקיישן day by day ובעשור הנוכחי אני גרה פה. אני יכולה להגיד למשל איך זה בכפר עזה, שזה אחד היישובים היותר - - -

על הגדר.

ואחמד מאוד אוהב את - - - יש לו קשר אישי לנחל עוז וכפר עזה ואני יכולה להגיד לך איך הדברים האלה מתחילים, הדינמיקות עובדות ככה שלפני כל מלחמה פורמלית יש איזה שבוע, עשרה ימים של משחק מקדים, הם מתחילים את האימונים ליישובים הסמוכים לפצמ"רים. אולי לפני זה אני אתן איזה שהיא הקדמה שאני חושבת שצריך להבין שיש פה לטוב ולרע באזור הזה אקולוגיה אנדמית כזאת, של חוויה של חיים בתוך מצב חירום ומהפרספקטיבה שלנו אני אגיד שיש פה עוד איזה שהוא ייחוד בזה שבעצם גם אנחנו כגורם מסייעים אנחנו חווים את אותו חירום. אני בטוחה שזה צובע אחרת לגמרי את המרקם של התפקוד - - -

וזה יתרון.

וחיסרון, כי כשאני נוסעת לכפר עזה, אני הייתי גם פעמיים פסיכולוגית של נחל עוז ואומרים לי 'תבואי עכשיו, תבואי עכשיו' ואני עוזבת את הילדים שלי ויש בדרך צבע אדום, כל איש חירום, או איש שעובד פה בתחומים קהילתיים או רווחתיים, הוא יגיד לך שתמיד יש את הדילמה איפה אני שם את הקשב שלי.

אבל מצד שני מבחינת המטופל, כשאת באה לכפר עזה הם יודעים שלא באת מתל אביב, אלא באת מפה.

כן, אני חושבת שמהפרספקטיבה שלהם זה עושה את התקשורת מולי או את הצריכה של השירותים שאני מנגישה להם הרבה יותר נוחה, אבל מהפרספקטיבה שלנו, זה עושה את זה מצד אחד יותר עשיר, אבל מצד שני יותר מדי מעובה או סמיך. אני לא יודעת איך להגיד את זה.

אתה גם לא פנוי, אתה בעצמך במצוקה. זה כמו מרכז נפגעות אונס, שגם המטפלת נמצאת בחוויית אונס. זה מאוד מאוד קשה. המטפל בהתערבות צריך להיות שקט ולהיות לגמרי עם המטופל וכאן זה אנשים שהילדים שלהם בבית.

בסדר, אבל מבחינת המטופל הוא מרגיש יותר קשר עם מישהו שחווה את אותן חוויות. כשהורה מספר לך על הבעיות עם הילד - - -

זה ברור, כשאתה מרגיע מישהו והוא יודע שאתה גם - - -

זה שהוא יודע שבתוך עמו הוא יושב והוא לא צריך - - - אפילו הטרמינולוגיה.

אפילו לקטר, אפשר לקטר לך כי גם את סובלת.

אפשר לקטר לי כי הם יודעים שזה נופל על אוזניים לא ערלות.

אוזניים מבינות.

וזו חוויה שכן יש פה. אני חושבת שבכלל העבודה שלנו כפסיכולוגים, הייתי אומרת, אם זה לא היה מחריד את האוזן, שעם השנים המציאות פה הולכת ומשתבחת במובן של יותר רזולוציות שהן ברמה של פיין, אבל מצד שני אני מרגישה שאני נדרשת לעבודה שהיא לא רק פסיכולוגית. מגיעות אליי סוגיות סוציולוגיות, סוגיות פילוסופיות. כשאמא מתקשרת אליי שאני אתן לה פתק אם היא אמא טובה או רעה שהיא גרה פה, או נטשה או לא נטשה את האזור, לא לזה הוכשרתי, ואני נאלצת להיות במקומות כאלה.

כאשר זה מדובר גם עלייך.

ואני חייבת להגיד שתוך כדי זה, רגע אחרי זה, מהדהד, אני מנסה לציינן את עצמי כאמא. אני חושבת שמי שלא חי את זה וזה באמת בסופו של דבר חי בדברים הכי קטנים, זאת אומרת אם אני כן או לא הולכת לבריכה ואם אני הולכת לבריכה, אם הילד שלי רוצה עם האופניים ואני מסכימה או לא מסכימה, כי פה יש פחות ממ"דים ושם יש יותר ממ"דים, ואם אני מרשה לו להיכנס לעמוקים כי הממ"ד הוא - - - ואלה סוגיות שאני בעצמי עסוקה בהן והן מובאות לפתחי כפסיכולוגית.

אני חושבת שמה שקרה במלחמה הזאת, קודם כל זאת הייתה מלחמה ארוכה, החלון של הסדרת נשימה בינה לבין עמוד ענן היה קצר יותר ולא היו את המחילות ולא נהרג אף דניאל טריגרמן עד היום.

נהרג דניאל אחר.

נהרג דניאל ויפליך בטיל נ"ט שיירט את האוטובוס לנחל עוז. בעיניי זה כן קו פרשת מים ולתוך הפער הזה גם נוצק העניין של הכעס וחוסר האמון מול ה - - -

דיברנו מקודם על מודעות בעניין המנהרות, זה גם נכון לגבי נפגעים. הלוא סך הכול לאורך המלחמה הזו יש כל הזמן מצבים של כמעט נהרג, אבל זה חודר לתודעה ואתה באמת נמצא בנקודת מפנה כשזה קורה בפועל.

מה שאלון אמר על ההכחשה שאנחנו כל הזמן חיים בה, זה מאוד מאפיין. ברגע שיש פריצה של זה שהיא מאוד מאיימת, לכן אני חושב שאם הלימודים היו פועלים והיה חס וחלילה פגיעה יותר קשה זה היה משנה את כל התמונה לחלוטין. זאת אומרת אנחנו חסינים עד שמשהו פורץ את ההגנה.

למרות שבפועל בהיגיון זה יכול לקרות כל יום.

אבל גם התודעה שבבית אתה מוגן יותר נפרצה פה בעניין הזה כי הפגיעה בדניאל הייתה בתוך הבית, הוא לא הספיק בתוך הבית להגיע לממ"ד. זה לא שהוא היה בחוץ, שזה תפס נפח אחר מבחינת ה - - -

פסיכולוגית אנחנו מספרים לעצמנו הרבה סיפורים.

זה כל כך הסתברותי מה שקרה שם.

אבל זה עובד.

תני לנו איזה תיאור של יום. אז אני אומרת, זה מתחיל ככה, קודם כל היו פה שני רבדים לעבודה, אני חושבת, יש את העבודה שאת עובדת מול כפר עזה בתוך כפר עזה ויש את העבודה שאת עובדת מול כפר עזה מחוץ לכפר עזה. אנחנו למדנו פה להכיר כל מיני פינות חמד במדינת ישראל לאזוריה השונים, כי אנשים פה גרו בכל מיני מקומות ואנשים התקשרו אלינו מכל מיני מקומות, חלקם באופן מרוכז, שגם הריכוז, לצערי, וזה גם משהו שאולי צריך לנסות להסיק, שהוא יהיה קבוע ולא להתנייד ממחנה פינוי אחד למחנה פינוי אחר, שזה התיש אנשים. אני חושבת שלי היה הרבה יותר מיוחד, בגלל שרוב כפר עזה לא הייתה פה, אמרתי, בגלל שכבר היו פצמ"רים שבוע לפני אנשים כבר היו מוכנים, יש כמו תיק לידה כזה ליד הדלת, שדרך אגב אצל חלק מהמשפחות עדיין לא פורק ומחכה ל-24 בספטמבר.

למה ראש השנה?

אף אחד לא יודע את זה.

פה יודעים.

אלה שצריכים לדבר לא יודעים את זה.

אני חושב שזה שפה יודעים גם שם בחמאס יודעים. אז לא משנה מי אמר מה ראשון, משנה מה שרץ בשטח.

ואני אומרת, אנשים גם הרבה פעמים באמת מצד אחד החרדה היא גדולה, מצד שני הרצון המאוד בריא להיצמד לשגרה הוא גם מאוד גדול ואנשים מאוד בדואליות הזו ומבקשים איזה שהוא סיוע, 'תגידי לי, לחזור, לא לחזור?' מצד אחד אני נורא רוצה להגיד להם - - - עוד פעם, אני חייבת להגיד שהאני הפרטית תמיד קיימת בתוך השיחות האלה. אני הייתי פה כל המלחמה, אנחנו לא עזבנו את האזור - - -

הייתה לך התלבטות אם לעזוב או לא?

הפעם לא. קודם כל זו אשליה אופטית, אבל הממ"דים שלא היו בעופרת יצוקה, הם נותנים, זה חארטה, אבל זה נותן איזה תחושה.

לא, זה עובד.

בואו לא ניכנס לעובי הקורה, תרתי משמע. אז זה כן, וגם בגבים הייתה מערכת חינוך שעבדה באופן רציף וזה רחוק מלהיות מובן מאליו. אני חושבת שמי שלא חי את זה לא מבין שזה מקום פסיכוטי, לא אנושי, לא אמורים לגדל ילדים ככה. מי שלא חי פה את הטקסטורה של לקיים פעולות הכי בנאליות כמו לתלות כביסה או להתקלח, או לתזמן את הקקי של הילדים שלי, סליחה על הירידה לצרכים הראשוניים, כשכל המגוון של הרעשים פה מונגש לנו, זה מטורף, זה הזוי, זה מורט עצבים, זה מרדד עמידות. וכן, גם אפשר להתייחס לזה גם מההיבט השני, שזה מאפשר איזה שהיא משמעות אקזיסטנציאליסטית עמוקה יותר.

תגידי, את מזהה אצל המבוגרים איזה נטייה להתבייש בכך שהם עזבו את המקום וכתוצאה מכך להיות - - -

לא. אתה יודע, זה קצת כמו הגרף שהיה על ההמשגה של אנשים שעוזבים את הארץ. קראו להם יורדים או מהגרים ואני חושבת שפעם זה היה יותר סגור והיית צריך יותר לתרץ מה לא אפשר לך לשרוד פה והיום כולם יצאו מהארון, כאילו אין בעיה.

אפילו מושגית יש לזה שמות שונים, אם פעם קראו לזה הבורחים, אחר כך קראו לזה פליטים והיום קוראים לזה גולים. לשם הזה יש משמעות.

אתה שאלת על מבוגרים, אני חושבת שהכפילות הזאת של בין להיות אדם פרטי שחווה את זה לבין להיות למשל בתפקיד הורי, זה מאוד משנה את הפוזיציה שלך מול החוויה הזאת. אנחנו מאוד השתדלנו גם לעבוד מול הורים כי יש פה קורלציה ישירה ברוב המשפחות בין איזה מודל של התמודדות מציע הורה בכלל בחיים לבין איזה מודל התמודדות מסגל לו הילד. אנחנו מאוד השתדלנו להתמקד בזה והיו פה קשיים מאוד משמעותיים להורים.

אני יכולה לתת דוגמאות שהן כאילו נורא קטנות, אבל את יכולה להתקשר אליי אמא שאומרת לי שהבת שלה לקראת עלייה לכיתה א' והיא כאילו אשפזה את עצמה בממ"ד ביום הראשון של המלחמה, היא גרה יחסית בקיבוץ דווקא מה שאנחנו קוראים עורפי והיא מבקשת ממנה שתביא לה את הסיר של אחיה הקטן כי היא לא מוכנה לצאת לעשות פיפי קקי ואמא שלה מתקשרת אליי. גם הקטע הזה שאתה כאילו יורד מכל הידע ההורי שלך ו'תגידי לי את מה לעשות' ואז היא אומרת לי 'תשמעי, אני מבינה שאני לא צריכה להביא לה, אבל כשהבת שלי קראה לי אני נזכרתי', האמא ילידת קרית שמונה, 'פתאום נורא התחלתי להבין אותה', ואז מצד אחד היא אמפתית אליה, מצד שני הרציונל ההורי אומר לא, את לא נותנת לה את האופציה הזאת להתאשפז בממ"ד פור אבר. ואתה נאלץ לתת תשובות כאלה.

או מתקשרת אליי ב-11 וחצי בלילה איזה אמא, אני מרימה את הטלפון, אני שומעת בכי וצרחות, הם התפנו מכפר עזה ועברו להורים שגרים באזור ואדי ערה והילדים שלה בסדר, הכול בסדר, ופתאום הייתה חתונה שם באחד מהכפרים, התחילו לירות, הבת שלה נכנסה להתקף חרדה, ילדה בת רבע לחמש כזה והיא מסתובבת איתה על הגב, כאילו הפעולה האימהית הכי ראשונית שאתה עושה, כמו לילד שלא מצליח להירדם, ואחרי שעתיים וחצי שהבת שלה לא נרגעה היא העזה להתקשר אליי ולהגיד לי, 'אני מסתובבת פה איתה על הגב, היריות ממשיכות' והילדה שהייתה נורא גיבורה בכפר עזה, כל הסכר הזה נפרץ בבת אחת.

בגלל המחשבה שאם רק נצא מכאן, דברים כאלה לא יכולים לקרות. דרך אגב, אפשר - - - לגבי יום כיפור או סוכות, הוא אמר, 'ההורים שלי יהרגו אותי אבל אני בודק', ובאמת זו דילמה האם צריך לעדכן.

הנטייה הייתה לפנות לשר האוצר לקצר את החופש.

אבל המורים לא עבדו, אני מזכיר לכם.

שבמקביל יתגבר את החינוך הבלתי פורמלי ואז תהיה הלימה בין החופש לבין ההורים.

תודה, אילנה.

יש לי המון מה להגיד, אז אני לא יודעת מה להגיד.

תזכירי לי רק על מה את אחראית.

אני מלווה את בית הספר היסודי פה, גם ליוויתי לאורך כל המלחמה, אני הפסיכולוגית של קיבוץ אור הנר, שהוא נחשב באמצע. יש פה שלוש רמות קיבוצים וזה באמצע. אני גם בשירות נושאת הכובע של הדרכת הורים אז אני קצת אנסה להתחבר אולי לחוויה ההורית. אני אגיד, מתוך דברים שעלו. אחד, יש פה פוסט שרץ מאוד חזק בשער הנגב בפייסבוק, של טבלת ייאוש חזרה לממ"דים ב-24.9, עם סימונים, כל פעם מורידים עוד יום. זאת אומרת החוויה או עולם המושגים שכולנו נורא רוצים להיכנס אליו ביום שאחרי זה לא החוויה המקומית, לפחות לא ממה שאני שומעת בבית הספר, החוויה היא אולי היום שעכשיו, זאת אומרת אנחנו, גם אני מרגישה שאני מתכווננת בקשר שלי עם מי שאני עובדת זה ליום שעכשיו ולא היום שאחרי, כי אנחנו עוד לא מיצינו את הדבר הזה.

או מישהי אחרת שהיא רצתה להגיד שגרת חירום ויצא לה החירום השגרתי, שזה נראה לי משהו שמאוד מאוד מייצג את החוויה המקומית פה. יש פה חירום שגרתי, השגרה שלנו היא חירום וככה אנחנו בגדול חיים את חיינו וככה גם אנחנו עובדים.

ששניהם מושגים הזויים, דרך אגב.

נכון, שניהם מושגים הזויים. אני יכולה להגיד שיש מגוון סוגיות שהורים פנו אליי לאורך התקופה הזאת. הדבר האחד האופייני זה איזה שהיא תחושה באמת שההורים במובן מסוים מחפשים בעצמם אמא ואבא שיגידו להם מי ומה לעשות, החל בקבלת החלטות מאוד מאוד ראשונית וכלה באמת בשאלות שהן יותר מהותיות, אבל היו המון המון - - - הפניות שיש עכשיו, שחוזרות על עצמן, זה המון ילדים שהתחילו עניינים עם קקי פיפי, זה מאוד חזק. ממש ממש, זה קטע חזק. מתוך החוויה. וכל פעם אני שואלת, 'האם יש מצב שהיה צבע אדום באמצע שילד עשה קקי?' ופעם אחר פעם זה חוזר, 'כן'. וזו סוגיה שנוכחת המון כרגע. גם הסוגיה של טלפונים של אמהות שמתקשרות אליי, 'הילד לא מוכן לצאת מ הממ"ד, מה אני עושה? מה אני אומרת לו?' זאת אומרת זה מגיע באמת לרזולוציות מאוד מאוד מאוד ראשוניות מתוך מקום של 'אני באמת לא יודעת מה אני עושה, תגידי לי את, תהיי את המבוגר בשבילי' ואני חושבת שזה משהו שחוזר הרבה.

נושא שהופיע הרבה לאורך התקופה הזאת, ומה שאנחנו עשינו זה אנחנו הסתובבנו בתוך הקיבוצים וליווינו צוותי חינוך. זאת אומרת פשוט מפגשים שלמים, שעות שלמות של מפגש עם כל צוותי החינוך. אני חושבת שהמון ממקום של תסכול, של חוסר אונים, של כאב, של אובדן, באמת מתוך כל החוויות הקשות מה שעולה מאוד חזק זה תוקפנות מאוד גדולה. זה הולך בכל רובד שהוא, בין אם זה ילדים בכללי שהם יותר תוקפניים, בין אם זה הורים בכעסים על הצוותים, צוותים בכעסים על ההורים, הצוותים מדברים על זה שההורים 'זורקים את הילדים אצלנו והולכים', ההורים בחוויה שהצוותים לא 'ערים לצרכים שלנו ואנחנו לא יכולים יותר עם הילדים, שייקחו אותם כבר ולמה הם לא לוקחים אותם' ואפשר לראות את זה בשיח בין מורים להנהלה, למה הם לא דאגו לנו ליום כזה, או למה עשו לנו ככה ולא עשו לנו ככה, 'נתנו לנו הפגה, מי צריך את ההפגה', 'למה לא נתנו לנו הפגה'. זאת אומרת העניין של תיעול או כיוון של כל החוויות הקשות לתוקפנות, אני מרגישה שזה משהו שגם באמת אי אפשר היה - - -

כשהורה נפגש עם הפסיכולוג אז אותו פסיכולוג, מאחר שהוא שליח של הממלכה הוא כבר הופך אצלו לכל התלונות, לא רק לתחום הספציפי שלו. כאילו למה לא עשו ככה ולמה לא הודיעו ככה, כאילו הפסיכולוג הוא זה שיכול היה לעשות - - -

זו תוקפנות או פשוט חוסר סבלנות?

זה מתחיל מחוסר סבלנות ונגמר ב - - -

זה תלוי, אני חושבת שפה באה לידי ביטוי ההתנהלות הבין אישית. זאת אומרת יש מי שבכללי הוא לא אדם תוקפני, אז זה יבוא לידי ביטוי בצורה יותר מתונה, ויש מי שזה יבוא אצלו ממש בצעקות. באחד הקיבוצים הם החליטו שיום אחד הם משחררים את המטפלות. כי לכל מטפלת יש יום חופש, אבל בגלל שכל כך מעט מטפלות היו, אז הייתה החלטה בהרבה מהקיבוצים שפותחים מראשון עד חמישי ויום שישי זה יום חופשי לכל המערכות. היה אבא שהודיע לרכזת שהוא עומד לתבוע את הקיבוץ על היום הזה, הוא רוצה את הכסף שלו בחזרה. אני אומרת, בפרופורציה, אם אני לרגע מסתכלת באופן שיפוטי 'אדוני, זה מלחמה פה', אבל אני יכולה להבין ברמה המקצועית את החוויה שלו, כמה הוא זקוק, מאיזה מקום של הזדקקות הוא פעל ולמה זה מה שיצא ממנו.

גם הרבה פעמים כועסים במקום לבכות.

נכון. התיעול לתוקפנות של המון המון רגשות קשים זה משהו שמאוד מאוד נוכח.

זה כמו לבלבל בין רעב לצמא.

יש איזה שהיא משנה סדורה של הכנה לסבב הבא אם יהיה, אני מקווה שלא, לגבי הכנה של ההורים לתהליך הזה? כי הרי מה קורה, סיפרתם על ילדים שלא מוכנים לצאת מהממ"ד, אז זה באשמת ההורים עצמם, כי ההורים בהתחלה בפאניקה מאוד גדולה, הם מכניסים את הפאניקה לילד ואחר כך הם צריכים להוציא את זה חזרה. השאלה אם לא חשוב היום, באופן קבוע ושיטתי לעשות הדרכות, לא רק תמיכה, הדרכות יזומות להורים בשעת חירום, מה עושים.

זה נעשה כבר, כמה שנים יש מצב ביטחוני? 13 שנה. 13 שנה זה נעשה וכשאתה עומד מול הסיטואציה שבה אתה לא יכול, אילנה אמרה קודם, לתלות כביסה, אז עם כל הכבוד להסברים הנורא טובים שאפשר לתת להם, ואני גם באמת חושבת שהורים מבינים, הם באמת באמת מבינים איך הם צריכים להתנהג, אבל יש פער בין מה אני צריך לעשות לבין מה קורה לי כשאני באמת מרגיש - - - מבחינתנו אנחנו מסתכלים על זה מהצד אבל במציאות זה איום ממשי על החיים שלי, זה לא ליד, זה לא קרוב, זה איום ממשי, החיים שלי הם בסכנה ואני חושבת שגם אחד המשברים הגדולים בכל ה - - - דיברנו על מה שונה הפעם, לאורך שנים אנחנו דיברנו עם הורים, הורים דיברו עם הילדים שלהם, שאם אתה בממ"ד אתה מוגן, או אם אתה בבית שלך או במקום שהוא מבנה אתה הרבה יותר מוגן ואז בא אירוע דניאל טרגרמן, שהיה בבית שלו, היה במרחק שלוש פסיעות מהממ"ד, לא הספיק להגיע לממ"ד. אז מה אומרים עכשיו? אני שואלת, מה עכשיו אנחנו אומרים, איך אנחנו עכשיו נחיה עם זה?

אז ילד שלא רוצה לצאת מהממ"ד הוא מאוד הגיוני.

נכון. לכן אני אומרת שצריך - - - זה לא נאמד באם נדריך אותם - - -

נושא המנהרות גם חדר לילדים או יותר ההורים?

בהתחלה זה היה מאוד מאוד נוכח, בשבועות הראשונים. כרגע זה פחות נשמע.

הדבר השני שככה חשוב לי כן להגיד אותו בהקשר של הורים, אם אמרנו שכיוון אחד זה שאלות מאוד מאוד ראשוניות, 'איך אני מתמודד, כי אני צריך אמא ואבא כרגע', אני ההורה צריך אמא ואבא, והסוגיה השנייה שמגיעה לפתחנו המון המון המון, וזה אני יכולה להגיד בכל מבצע ואני מרגישה שהמבצע הזה זה כבר - - - בדרך כלל זה קורה אחרי המבצע, השאלות הקיומיות של האם אני רוצה להישאר כאן, למה אני נשאר כאן, הן בדרך כלל מגיעות אחרי והפעם השאלות האלה הופיעו המון תוך כדי, איך אני יום אחד יושב מול הילד שלי ומסביר לו איך אני בחרתי לגור במקום שמסכן את החיים שלו. זו שאלה שהיא משמעותית.

אני חושבת שאם אנחנו חושבים על מה הכי רלוונטי, זה לא בהכרח עבודת הפסיכולוג, זו נתינת משמעות להישארות כאן. זה כבר לא מטעמים אידיאולוגיים, יש פה משהו אחר, או אולי הם אידיאולוגיים אבל לא בהכרח ציוניים. אני חושבת שזו סוגיה שצריך לתת עליה מאוד מאוד את הדעת וזו דילמה הורית שמגיעה לפתחנו המון, מה אני אומר. אני יכולה להגיד, בן הזוג שלי באיזה שהוא שלב אמר 'תגידי, מה אנחנו נגיד לשקד יום אחד? מה אנחנו נגיד לו על זה שאנחנו כאן? על ההחלטה שלנו להיות כאן', ונגיד רגע על שני, שהיא אחותו בת ה-13, בשבוע שלפני, כשאנחנו כבר הבנו - - - זאת אומרת המדינה לא הבינה שיהיה מבצע, אבל הבת שלי בת ה-13 אמרה לי 'במבצע שמתחיל עוד כמה ימים הפעם אני נשארת פה עם החברים שלי, אני לא מוכנה לצאת'. כלומר ההבנה שלנו כקהילה או כאוכלוסייה מקומית, שהדברים הם קצת יותר חמורים ממה שנדמה, זה גם משהו שמפעיל פה את הקהילה.

אני מבקשת להגיד בקצרה. אחת, שאני מרגישה, אני רוצה להגיד לכם, שמבחינתי זה מאוד ציונות ואתם באמת גיבורים. יש גם הרגשה כזאת, לפחות מהמרכז לכאן, זה כן אידיאולוגי, בסופו של דבר, לחזור לחיות כאן. דבר שני שאני רוצה לומר, זה כל הזמן מזכיר לי, שאת מדברת על אנשי מקצוע ואתם מכירים את זה, שמעתי הרצאה פעם בטורקיה, בכנס לימוד, של איזה מישהו שעובד עם חיילים בצבא על פוסט טראומה והוא אמר דבר שמאוד הדאיג אותי, שלא מתחסנים, אלא כל פעם שזה קורה שוב נחלשים קצת וכל פעם שזה קורה שוב נחלשים קצת. כלומר מתוך פגישה עם טראומה לא מתחזקים וזה מאוד מדאיג אותי לגבי מה שאתם אומרים פה. גם אתם כאנשי מקצוע והורים וגם הילדים. יש כאן איזה הצטרפות שלא עושה אנשים, כמו שפעם האמנו, חסיני אש, אלא באמת, לא יודעת, איך אתם מתמודדים עם זה?

זו אמירה שמעמידה אותי בדילמה מאוד גדולה מה לענות לך, אני אגיד לך למה זה מדאיג אותי. כי אם אני אגיד שאנחנו מתגברים ואנחנו מתמודדים, יש מי שיבוא ויגיד, אבל אנחנו לא מתגברים ולא מתמודדים ואל תשכחו שאנחנו נלחמים בזה על בסיס יומיומי. זו בעיה להגיד את זה. אני כן אגיד, יש פה גם צמיחה מתוך הדבר הזה, הרבה צמיחה.

כן? כן מרגישה שיש איזה התחשלות והתחזקות?

הדבר היחיד שאני יכולה להגיד להורים כשהם שואלים את הדבר הזה, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כתשובה לשאלה הזאת, מה אני אסביר לילדים שלי, זה שאנחנו כמשפחה מצליחים להתגבר על כל מיני דברים קשים ואנחנו עמדנו בזה. אבל אני אומרת את זה ובמקביל אני אומרת שזה מאוד בעייתי.

זה עם ישראל, זה היא שעמדה, זה עברנו את פרעה.

אני לא יודעת, אני לא בטוחה שאני באה משם.

לא, את אמרת באישי את הדבר שהוא - - -

אלא בתוך החוויה המשפחתית שלי, אנחנו משפחה שמתגברת על כל מיני דברים והצלחנו להתגבר גם על זה. אבל אני לא בטוחה שהתשובה שאני, שמעונה, עונה, היא תשובה שאני עונה אותה או אענה עליה כאשת מקצוע ואני גם לא בטוחה שיתר התושבים, יהיה להם נוח עם התשובה הזו שלי, כי זה כאילו קצת מטשטש את זה שאנחנו חווים כאן דברים קשים ואיומים. ואני לא רוצה לטשטש את העניין הזה.

אני רק אגיד בדקה אחת.

תהיה לכם עוד הזדמנות בנחל עוז.

אני אתן ספוילר של נחל עוז. אני פשוט רוצה להתחבר למקום האישי הזה, כי שם אני אדבר על המקצועי. ביקשת קודם תיאור פלסטי, אני אתן לך תיאור פלסטי של החיים שלי. דניאל נהרג אחרי 40 ומשהו ימים של מבצע, משהו כזה, של עבודה 24/7, כולל לילות. אנחנו לא מרגישים גיבורים ואני אביא את עצמי עכשיו כדוגמה כדי שתבינו את המורכבות, לא בשביל עכשיו להגיד משהו על עצמי. אשתי הייתה בחודש תשיעי, ילדה את הבן הצעיר שלנו, לידה רביעית במהלך המבצע, תוך כדי אזעקות עד באר שבע. אני במילואים פסיכולוג צבאי. בעמוד ענן הוקפצתי להיות עם החטיבה שהיו לה נפגעים, תוך כדי גם היינו לפני הפגיעה בדניאל והיה לי איזה צהריים שקפצתי לצאלים להלוויה, אז ככה תשישות, לילות, הפגזות כל הלילה, אמרתי שאני לא יודע מה אני קופץ יותר, מהבכי של התינוק שצריך לקום אליו או מהבומים שמרעידים את החלונות. וזו נקודת הפתיחה שאליה אני בא בהתערבות בזמן המקרה. אני אתחיל לתאר לכם את ההתערבות הראשונית ואז אנחנו נמשיך את זה בנחל עוז.
לקראת אחת מהפסקות האש, יום שישי אני מדבר עם רכזת הרווחה של הקיבוץ, צריך להיפגש, לא להיפגש, מדברים על התחממות, שישי, שעה לפני שבת, בשש, מתקשרת אליי מצוות צח"י, 'דורון, תגיע עכשיו לקיבוץ', אני חושב שהיינו שם פחות משעה, חצי שעה משהו כזה אחרי הפגיעה של הפצמ"ר בדניאל. אני הגעתי, כמה דקות אחריי הגיע העובד הסוציאלי של הקיבוץ, שעה אחר כך הגיע חיים והגיעה גם מנהלת הרווחה ומשם התחילה ההתערבות. על ההתערבות עצמה אני אספר לכם בנחל עוז, אבל שתבינו את האינטנסיביות, אנחנו מדברים על שישי בערב, ההתערבות הראשונית עם המשפחה הסתיימה באזור אחת בלילה, אני חוזר הביתה לבית של משפחה, אנחנו כל כך עוברים את המעברים האלה, משפחה, הכול חשוך, שעון שבת באמת, הילדים ישנים, מצב הזוי לגמרי, אני מוצא את עצמי באחת בלילה עושה לעצמי קידוש ולוקח מהסיר של הדגים לטעום, להרגיש זה, קם בבוקר, מקבל את הטלפון בבוקר שהמשפחה עברה לשדה אברהם, נוסעים לשדה אברהם, ממשיכים התערבות שם, חוזרים חזרה, אני פוגש את הילדים בארוחת שבת בצהריים, קופצים עליי, כאילו אתה לא מבין בכלל מה אתה, מה הולך. אני אתאר את זה יותר בנחל עוז. וזו המציאות שלנו כפסיכולוגים חינוכיים שגרים כאן, שעוברים ביחד עם הילדים שלנו את כל מה שקורה, שעובדים בחלקיות משרה, אפרופו, דיברנו על זה, אנחנו בחצאי משרה, שעובדים עם משכורות מגוחכות, משכורות של המגזר הציבורי. אנחנו לא גיבורים ואלה החיים שלנו ואנחנו נמשיך את זה בצורה יותר מורחבת בנחל עוז.

כשדורון עזב את נחל עוז באותו יום שישי בלילה, אני הגעתי בסביבות שתיים עשרה וחצי-אחת לקיבוץ, הייתי עם המשפחה בצפון והגעתי. דבר ראשון שאמרו לי החבר'ה שפגשתי שם, זה שהשירות הפסיכולוגי עשה עבודה נפלאה, אז בקטע הזה זה פידבק שקיבלתי אחרי שאתה יצאת משם בלי הבנה עד כמה השארת את הדברים מסודרים שם. אז רק שתדעו שהתחושה של השטח שיש גוף מקצועי שבעצם מאגד את הדברים.
אני רוצה להתייחס ברשותכם לכמה נקודות לפני שנצא לשטח בקצרה, במהירות ובתמציתיות. אני אפתח ואני אגיד שיש תחושה מאוד טובה שהמחוז במשרד החינוך תומך ומלווה אותנו באופן מאוד מאוד מסיבי ויחסית עם סל הרבה יותר משמעותי ממבצעים קודמים. יחד עם זאת אני רוצה לציין כמה לאקונות שאני חושב שכדאי שכן יונחו על שולחננו ונחשוב עליהם בהמשך. נקודה ראשונה זה באמת הנושא שבחופשים צריך לפתוח את הנושא של משרד החינוך רחב לעובדים שהם בחופש ולנסות לראות איך אפשר לתגבר את הצוותים בחינוך הבלתי פורמלי. זו נקודה שצריך לחשוב עליה ולנסות לראות איך מכניסים אותה לאיזה שהוא פק"ל שחושבים עליו מבעוד מועד כי הוא יכול היה להיות קריטי לתפקוד של הגנים שלנו.

לאו דווקא אותם, זה יכול צוות חלופי, אבל שיהיה ברור מראש שהם עובדים בקיץ.

חשוב גם לזכור שלמשל הגננות של הגנים שהיו חופש, אם הן היו מגויסות זה היה הרבה יותר טוב כי הילדים מכירים אותם. זה מעגל ראשון. מעגל שני - - - צריך ליצור את התכנית הזאת, אני לא אתפור אותה עכשיו.

מה שנראה הגיוני לעשות זה ליצור מערכת שבה אפשר לומר לגננות ולמורים, 'תעבדו ותקבלו עבור זה שכר'.

נכון, כמו בבית ספר של הקיץ.

פה הנקודה, כי אתה לא יכול לכפות על אף אחד אף פעם.

הם לא רוצים.

זה לא מדויק.

במתכונת של בית הספר של הקיץ זה מה שהיה.

זה הדבר הפרקטי שאנחנו יודעים שאפשר לעשות.

מה שהיה בעמוד ענן, הייתה רשימה של מורים במחוז מכל היישובים, מורים לשעת חירום, כלומר שהם מגויסים לתפקידים מסוימים בשעת חירום. אני באמת צריכה לבדוק, ככה לראות מה קורה עם זה אבל למיטב ידיעתי מורים רבים גויסו, מורים רבים נסעו לבקר את הילדים שפונו למקומות אחרים. צריך לבנות איזה שהיא אג'נדה מוסדרת מה באמת התפקיד של כל אחד, כמו בית ספר של הקיץ.

אבל אם רוצים לסדר את זה מסודר, זה לאפשר למועצה, ליישוב, לממן למורים שמוכנים כן לבוא. כי אתה לא יכול לחייב אותם.

אולי עם צו 8.

זה לא יעבוד, מורה שיש לו ילדים בבית, צו 8 - - - זה לא צו 8 כי הוא לא חייל. תראו, כדי לעשות ריתוק משקי אתה צריך מראש להוציא צו בזמן השגרתי שזה מפעל חיוני ועל כן אתה יכול לרתק אחת שתיים שלוש וזה לא יקרה. זה טוב למאפיות, זה טוב לתובלה, לכל מיני דברים שמשרתים. על כן האמצעי הזה, לרתק מורים בצו חירום, לדעתי זה לא יעבוד.

זה גם לא הולך בחינוך, אי אפשר לעבוד ככה.

אבל מה שכן, זה כמו שהיה בית ספר של הקיץ, שהייתה הפתעה גדולה מאוד על היקף המורים שהסכימו לעבוד, אבל בשכר.

לא היינו רוצים שתבוא גננת או מורה כעוסה לעבוד עם ילדים. צריך לעשות את זה בטוב, אני חושב שיש דרכים לעשות את זה בטוב.

דבר שני שאנחנו מקישים מזה, הנושא של מערך החינוך הבלתי פורמלי, שאיפה שהוא הגדרנו אותו כמערך בלתי פורמלי כי נוח לנו, כי תקציבית זה טוב לנו ולעוד הרבה דברים אחרים ששמים אותו שם, הוא הוא הגורם העיקרי והמרכזי שעובד בשעת חירום. דרך אגב, גם בשנת לימודים וגם בחופשים, בעיקר בחופשים, וצריך לראות איך אנחנו נותנים לו דגש בחירום וכבר מראש מתקצבים ומשפים אותו בצורה כזאת שהוא יוכל להיות מוכן לשעת חירום.

דבר שלישי זה הנושא של תמיכות. בעצם קיבלנו סל מאוד יפה של תמיכות מטעם המשרד. חלק מהתמיכות זה תמיכות אקסטרה של הרשות, חלק מהתמיכות מלוות במאטצ'ינג. הסיפור של תמיכות לחירום, שהן אקסטרה שמלוות במאטצ'ינג זה קצת מצחיק מבחינתנו כי זה יוצר עול שהוא גם ככה מיותר על הרשות ואם אני צריך לשלם על עוד חצי תקן כזה או אחר כדי לקבל עוד כסף לרשות זו תמיכה שמקורה בקוץ שלא תמיד קל לשאת אותו עם עוד ההוצאות הנוספות שיש על הרשות גם ככה בחירום.

סוגיה רביעית שאני רוצה לציין זה סוגיה שהיא כאובה, אני חושב שלאורך שנים, זה הנושא של תפקיד יועצת בתוך בית ספר יסודי. יועצת בבית ספר יסודי נכון להיום לפי כללי משרד החינוך היא בחירה. כלומר מנהלת יכולה לבחור שהיא לוקחת חלק משעות התקן שלה בתוך בית הספר, שעה לכל כיתה, והיא מסבה את זה לטובת יועצת. וגם חטיבות הביניים. אני חושב שהגיע הזמן לתקנן, במיוחד בעוטף עזה, לא לבחירה, תקן יועצת שיעבוד פה באופן קבוע. תוגברנו השנה, ואני חייב לציין את זה לטובת המחוז, שתוגברנו בעוד תקן של יועצת, לא בתקן אלא בשעות, זה אומר שבשנה הבאה אם הכול בסדר אנחנו חוזרים לשגרה ואם אין שעות אז אין לנו גם יועצת. זה משהו שאסור שיקרה בדבר הזה.

עוד לא קיבלנו אבל זה בדרך, אני יודעת.

נקבל. אני סומך אני חושב שמקוצר הזמן אני אעצור פה בעניין הזה. אפשר בדרך. אנחנו נצא עכשיו לסיור.

אני רק רוצה, ברשותכם, לחזק בכל זאת מה שהמחוז עשה כאן לאחרונה, באמת מתוך הבנה שחל כאן משהו אחר לחלוטין ביחס למבצעים הקודמים שבאמת כולנו חברנו ועשינו. הייתה איזה שהיא ראייה הרבה יותר מעמיקה לכיוון הטיפולי והרגשי ומה שאנשים חוו כאן, הן ברמה של ילדים, הן ברמה של מורים. אני מגיעה לכל חדרי המורים, דרך אגב, ותמיד יש איזה שהיא סיטואציה של מורה שמתפרצת בבכי, ש - - - אנחנו מודעים למה שהם עוברים, הן ברמה של המורים והן ברמה של התלמידים והן ברמה של משפחות והורים שמקרינים גם על ההתנהגות של הילדים.
המערך הטיפולי והייעוצי בתוך משרד החינוך עובד סביב השעון כבר תקופה מאוד ארוכה. אני מוכרחה לציין את הגב' אמירה חיים, מנהלת המחוז, שנעה כל שני וחמישי לכיוון ירושלים למפגש עם המשרד לפיתוח הנגב והגליל באמת כדי לגייס כמה שיותר משאבים במתן מענה למי שצריך. לדוגמה כאן, ואני יודעת שאריה ידבר על זה אחר כך ובכל זאת כאן ניתן אישור לכיתה א' לא תקנית על מנת לפצל ולגרום לכך שיהיה מספר קטן יותר של ילדים בתוך הכיתה הקריטית הזאת. היום עוסקים ודנים בגיוס סייעות לכיתות א' לתקופה, עד שיצטרכו באמת לטפל בזה. כל כיתה תקנית מ-0 עד 40 תקבל בין 600 ל-1,000 שקל כדי ליצור תכניות הפוגתיות לילדים בתקופה של השבועיים האלה בעיקר, כל המנהלים קיבלו איזה שהיא הכשרה קלה כדי ליצור סיטואציה של מפל, העברת הידע גם למורים דרך היועצים ואיך אנחנו מזהים ילדים במצוקה ומורים במצוקה וזה פועל מאוד יפה, כי כמעט בסוף כל יום מורה או מחנכת צריכה לדווח מה קורה לילדים ואילו ילדים עוברים לטיפול שלכם.

ועוד כהנה וכהנה, אני לא אכביר. בסך הכול אנחנו מאוד משתדלים להיות מחוברים לשטח ואני חושבת שאנחנו עושים זאת. העבודה עם הרשויות, הרשויות פשוט שאפו ולהוריד את הכובע בפני הרשויות על מה שהן עשו בתקופה הזאת. תודה.

(בכיתה ה')

יש לנו אורחים מכובדים, שמעתם מי האורחים שלנו?

שלום. מה לומדים?

אנחנו רושמים חוויות מהחופש.

רגע, לא עונים בהצבעה? מה את אומרת?

אנחנו רושמים כל מה שקרה לנו בחופש, גם את הדברים הטובים וגם את הדברים הרעים.

מישהי או מישהו מוכן להקריא לנו מה הוא כתב?


(תלמידי הכיתה מקריאים ומספרים מחוויותיהם בחופש האחרון).

(בחטיבת ביניים)

(חברי הוועדה מנהלים שיחה עם תלמידי כיתה ט').
(ישיבת סיכום)

אני אפתח ואומר, אני רוצה להגיד את זה שוב פעם, שאנחנו באמת מקבלים תמיכה מאוד יפה מהמחוז, זה לא מובן מאליו. אני חושב שיש פה עבודה מאוד מאומצת של המחוז ואני רוצה להודות על זה, כי זה לא טריוויאלי ולא פשוט. יחד עם זאת אני רוצה להגיד שצריך להסתכל על החינוך בשער הנגב כתגובה האזרחית שלנו בעצם למצב הביטחוני פה בעוטף. אני חושב שהחינוך כחינוך מהווה אבן שואבת גם לתושבים שבאים מבחוץ וגם עוצרת או עוזרת לאנשים לרצות להישאר פה. אני חושבת שמערכת החינוך בשער הנגב היא מערכת טובה.

תן לי שנייה להבין, הילדים משדרות, הם משלמים כדי להיות בבית ספר כזה?

כן.

יש להורים שלהם כסף לשלם?

העיר שדרות אמורה לשלם אגרת תלמידי חוץ שהגובה שלה נקבע על ידי משרד החינוך ומאושר על ידינו, לאחרונה גם היה עדכון וזה גורנישט. ההורים שמשלמים לבית ספר כמו שהם הולכים לשדרות הם צריכים לשלם גם פה, רק פה גובים מהם הרבה יותר כסף וזה כנראה ההורים ש - - -

השאלה אם הם - - -

תראי, זה לא הבחירה הטבעית. הבחירה הטבעית זה בית ספר בשדרות. אלה הורים ש - - -

כי התרשמתי מהאינטגרציה.

לא, זה לא בגלל אינטגרציה, אלה הורים יותר מבוססים, שיש להם יותר אפשרויות, עם מודעות גבוהה והם שולחים לפה.

אני אענה על זה. אני אתחיל ואומר קודם כל שכשבנו את בית הספר התיכון פנינו לשדרות והצענו להם לבנות בית ספר תיכון משותף ביחד, ללא אזורי רישום, לפתוח קבלה אוטומטית לשער הנגב ושדרות ביחד. עוד יותר מזה, למען הסר ספק, אמרנו שהמעטפת האקדמית של בית הספר לא תהיה הרשות, אנחנו מוכנים להכניס את מכללת ספיר, שהיא תהיה המנהלת הפדגוגית האקדמית של בית הספר והכול ינוהל דרך המכללה, כדי שיהיה בטוח שהמועצה לא תעשה בזה איזה שהוא שימוש לכאורה שהוא לטובת התושבים שלה על פני תושבי שדרות. בוסקילה לא שיתף עם זה פעולה בזמנו. אני לא בטוח שההצעה הזאת בטווח הארוך היא בלתי הפיכה. דרך אגב נשאר עוד מקום לבנות כדי לקלוט את כל ילדי שדרות וההצעה מבחינתנו ברמה העקרונית היא עדיין עומדת.

כרגע מה המצב?

כרגע ילד בשדרות ובשער הנגב משלמים אותו דבר, אין הבדל במחיר.

מה המחיר?

2,300 שקלים בשנה בבית ספר תיכון ו-2,100 שקלים בבית ספר יסודי.

זה מעט מאוד.

אני מנסה להגיד להורים, זה פחות ממה שמותר בתשלומי הורים בוועדת החינוך של הכנסת, זה מתחת לרף.

המועצה מוסיפה כסף?

המועצה מוסיפה כסף והיום, דרך אגב, אנחנו פונים לשותפים שלנו, שזה שדות נגב ולכיש, שישלמו כמועצה לבית הספר כי יש פה את ההוצאות הנלוות.

הם יעבירו את זה להורים.

לא, הם לא. דיברנו עם דני מורביה, דני מורביה מוכן לשים כסף למועצה.

מה שמעניין, אבל, זה שלתלמידי חטיבת ביניים יש אזורי רישום. זאת אומרת אם ראש עיריית שדרות יאסור על ההורים לשלוח לפה הם לא יכולים לבוא גם אם הם ישלמו מיליון שקל.

נכון.

מה, הוא רוצה ש - - -

קודם כל התקצוב הכלכלי של בית הספר תלויה במספר התלמידים. בית ספר תיכון שהוא פחות -800-900 תלמידים לא יכול ל - - -

והתיכון שם לא טוב?

כנראה שפחות.

כי זו ממש סיבה ל - - - מה שאתה אמרת קודם ולא הבנתי, אחרי הסיור אני מבינה, זה בהחלט סיבה לגור במקום

אנחנו מצפים שהאינטרס של ראש המועצה או ראש העיר יהיה למנוע מתלמידיו לצאת החוצה. החוסן היישובי שלי זה שהילדים שלי נשארים כאן.

בדרך כלל התלמידים הטובים יוצאים.

בוודאי, זו בדיוק הבעיה. מי משלם לילדים האלה בשדרות את ההסעות?

ההורים. זה די קרוב, זה לא - - -

לא משנה אם זה קרוב, זה הרבה כסף.

עמרם, השבוע קלטתי 10 תלמידים מחוף אשקלון בתיכון לכיתה ז', שהגיעו מחוף אשקלון ולא הסכמתי לקלוט אותם כי זה לא אזור רישום שלי. פניתי לחוף אשקלון וביקשתי מהם את הרשות.

רחל אוחנה שחררה?

לא יודע מי מהם אישרה לי, אבל אחת מהם אישרה לי בסוף. ההורים הגיעו ביום הראשון לבית הספר עם תלבושות של שער הנגב, התיישבו בבית הספר ואמרו 'אנחנו לא מתפנים', מה שנקרא, אנחנו נשארים פה ולא זזים לאף מקום.

והמועצה האזורית אישרה?

המועצה האזורית אחרי שבוע של תיזוזים, פרג'ון הסכים בתנאי שההורים יחתמו שהם מסיעים את הילדים לבדם ולא דורשים אגרת חינוך ושאנחנו מתחייבים לא לקלוט תלמידים. אמרתי לו שגם הפעם אני עמדתי בהתחייבות שלי, לא קלטתי תלמידים בלעדיו, הוא מוכן לאפשר להם את זה. וההורים מוכנים לנסוע מחוף אשקלון - - -

כמה זמן נסיעה?

תלוי, יש כאלה מתלמי יפה וכאלה מנתיב העשרה, זה בערך חצי שעה, ארבעים דקות. צריך להבין ששער הנגב היה 35 שנה אזור רישום של חוף אשקלון, ההורים של הילדים למדו בבית הספר התיכון שלנו, מבחינתם איפה שהוא מקוטלג להם בראש שהילדים שלהם ילמדו במקום שהם למדו וזה נורא קשה - - -

בחוף אשקלון יש תיכון?

יש תיכון, שקמה. ואנחנו בקטע הזה משתפים פעולה לחלוטין עם החוק, עם אזור הרישום, אבל זה מקרה ש - - -

רות, שאלת על כסף, אז ההורים משלמים את ההסעות. פה ההורים לא משלמים את ההסעות, ההסעות הן על ידי משרד החינוך.

הסעות זה תיק.

וזה הרבה יותר מ-2,400 שקל בשנה.

דרך אגב, גם בעזרת ועדת החינוך של הכנסת יש לנו ליווי בהסעות של התלמידים.

כן, עכשיו.

כן, עכשיו, וזה מציל - - - אני רוצה להסביר לכם שעשו כביש עוקף לנחל עוז, אתם תראו אותו עכשיו. עשו כביש עוקף לנחל עוז כי הכביש המרכזי זה בעצם הכביש שבו האוטובוס נפגע על ידי הקורנט. לפעמים יוצא לנו בסידור רכב שאנחנו מוציאים אוטובוס שכור על הכביש הזה ולא הספיקו לעדכן את הנהג שיש את הכביש העוקף והוא נוסע שם בכביש הזה והילדים פשוט בפאניקה אטומית. עשר דקות אחרי זה אתה מקבל טלפון מרכזת החינוך שהילדים צורחים ובוכים ואיך קורה דבר כזה. אנחנו שולחים שם אוטובוס צהוב בפקודה כדי שלא יקרה דבר כזה, כי הפאניקה של הילדים שם היא בשנייה.

אני רק רוצה לחזור על הנקודות שדיברנו. קודם כל הנקודה שהזכרתי ואני רוצה לחזור ולהדגיש אותה זה הסיפור של החינוך הבלתי פורמלי, שהוא לב לבו של החירום, אם בית הספר עובד ואם בית הספר לא עובד, זה לא משנה, החינוך הבלתי פורמלי בכל מצב ובכל מזג אוויר יישא בנטל של ההעסקה וההפעלה של הילדים בזמן מבצע כזה, וגם האחרון היה ארוך מאוד ומייגע.

על הנושא של המאטצ'ינגים דיברנו אז אני לא אחזור על זה. רשמתם את זה וזה חשוב מאין כמוהו.

הנושא של יועצת בית הספר, אני חוזר ומדגיש אותו, כי אני לא רואה בית ספר בעוטף עזה שמתפקד עם יועצת ברשות ובניהול של מנהלת - - -

אבל תראה, היום המדיניות של משרד החינוך שאני מאוד בעדה זה הרבה יותר עצמאות למנהלי בתי הספר. למה לכפות? אם נותנים לה שעות ו - - -

לא זאת הבעיה, הבעיה היא שזה משעות התקן של הכיתות.

אני לא מבינה את הדבר הזה.

אני אסביר.

יש שעות תפקיד ויש שעות הוראה. בעיקרון אלה שעות הוראה, בזמנו היו שעות הוראה - - -

בפשטות, ענת, אני אסביר את זה בכמה מילים.

מותר למנהל בית הספר לקחת משעות התקן של כל כיתה לטובת ייעוץ וזה נשאר אותו דבר גם ב - - -

לצורך העניין, מנהל בית ספר יכול להחליט שהוא לא לוקח והוא זקוק לשעות האלה לשעות הוראה בבית ספר ולא תהיה יועצת בבית ספר, כי זה נתון לשיקול דעתו של המנהל. אבל גם אם הוא לוקח, הוא לוקח את זה על חשבון שעות ההוראה של הכיתות, זה לא בא מאיזה שהוא סל עודף. נכון לכרגע קיבלנו תמיכה מהמחוז, נכון לתשע"ה, שזה תמיכה מאוד יפה, אבל בוא נגיד שבשנה הבאה אנחנו חוזרים לעניין הזה שענת צריכה בתחילת השנה להחליט אם היא נותנת שעות יותר לילדים בלמידה או על חשבון שעות הלמידה של הילדים היא תיקח שעות.

תלכו לדבר עם החמאס שיעשה טפטופים.

אני לא כל כך מבין.

יש שעות תפקיד ויש שעות הוראה. השעות של היועץ זה משעות הוראה.

נכון, זה לא תקן.

כן, אבל זה מעבר ל - - -

לא, זה מתוך סל שעות ההוראה של הכיתה. הכיתה תלמד פחות כי לקחנו שעה.

אבל זה לא בא על חשבון שיעורי מתמטיקה ושפה. כמעט בכל בתי הספר שאני מפקחת עליהם משרתה של היועצת היא כמעט משרה מלאה, אולי שעה פה שעה שם, או יש כאלה שאפילו מעבר לשעתיים. אני חושבת שמה שמצנע אמר כאן - - -

אבל מאיזה סל?

מסל שעות התקן של בית הספר.

יפה, זה אומר שהתלמידים מקבלים פחות שעות תקן.

לא, אבל זה לא על חשבון של מקצועות אחרים. אני לא מבינה - - -

זה לא משנה, מבחינתי - - -

לא, אתה גם לא מגדיר את השעות של מורה לחינוך גופני והוא מקבל משרה בתקן.

כי יש לו 37 שעות תקן, מתוך 37 השעות האלה נגרעת שעה לטובת היועצת, כפול מספר הכיתות. זה אומר שילד מקבל שעה פחות מבחינת הסל שמותר לו. עכשיו אני אומר, אני רוצה לקחת את השעה הזאת, ודרך אגב אולי כדאי לעשות שעות מחנך כרגע, כי להערכתי הרבה יותר חשוב הצד הערכי והחינוכי, לא שעות ייעוץ. אני יכול לבחור לא לשים יועצת, זה נראה לך הגיוני שנבחר לא לשים יועצת?

אני לא מבינה, אני לא מסכימה ש - - -

את לא מסכימה, אבל אין תקן.

אתה יודע מה, אני רוצה שענת תתאר לי את הסיטואציה עכשיו בבית הספר. מה היקף משרתה של אילנה? משרה מלאה, נכון?

משרה מלאה, כן.

אז מה הבעיה? ממה זה נלקח?

משעות ההוראה של ה - - -

משעות האורך, מה שנקרא?

לא, משעות הרוחב.

לא, כי הלוא ילד בא נגיד בשעה שמונה - - -

אני לא קובעת בשעות האורך

משעות הרוחב.

אבל יועצת, היא גם נכנסת לכישורי חיים לתוך הכיתה.

אבל אם אני בוחר שבמקום השעה הזאת אני אשלים בשעת חוג או בשעת קרב, זה לא שווה ערך למחנכת בכיתה - - -

זה מפתיע אותי שאתם מעלים אותה על המוקד.

לא מעלה אותה על המוקד, אני מעלה על המוקד את השיטה .

אני לא חושבת שמשרד החינוך ייתן תקן של פונקציה שנקראת יועצת ו - - -

ולזה אני אומר שזה לא הגיוני.

אתה מעוניין לתת למנהל כמה שיותר אפשרות גמישות ומה שאתה אומר, זה נראה לך הגיוני? כן, אם אתה מנהל כנראה שאתה אדם נבון, שר החינוך חושב שיש לך אוטונומיה ואתה תחליט בסל שלך מה לעשות. לא נראה לנו שיש היום מנהלים שבאזור הזה, שער הנגב, אני מסרבת לקרוא לו עוטף עזה, לא ייקח יועצת.

זו לא הנקודה.

אבל לעשות תקן זה להקטין לך את האוטונומיה.

זו לא הנקודה, אני אומר שאם יש לי שעות תקן שהן עודפות, אני אומר שזה הבסיס ומעבר לבסיס יש לך שעות, תבחר עם השעות האלה מה אתה עושה איתן. אני אומר שזה הגיוני וזה נכון. אבל אם אני אומר לך משעות הבסיס של הכיתה, הכיתה צריכה ללמוד 37 ומתוך ה-37 תגרעי שעה זה כן משעות הלימודים.

הכול תוספות. האורך זה יום הלימודים של הילד.

הילד יגמור באותן שעות, אבל כדי לכסות את השעה הזאת צריך לקחת אותה ולכסות אותה מדברים אחרים, שלא בהכרח - - -

כן.

אבל, תבינו, זה לא אותה שעה.

אנחנו צריכים לבקש שבאמת יינתנו לנו יותר שעות כדי שנוכל באמת להכניס שם חצאי כיתות - - -

זה לא קשור ליועצת.

זה כן קשור ליועצת.

בסיטואציה של עכשיו בבתי הספר, אני חושבת שמאוד חשוב להדגיש את זה, יש פה למשל ארבע כיתות א' תקניות ובאמת המשרד עומד על רגליו האחוריות כדי שהכיתות תהיינה על פי התקן. בגלל המצוקה שנוצרה באזור הזה, למשל, פיצלו את ארבע הכיתות ואישרו חמש כיתות תקניות. זו דוגמה איך באים לקראת הילדים, איך באים ל - - -

לגמרי. אני פתחתי ואמרתי את זה, רותי.

ודרך אגב תוכלו לבקש עוד תגבור.

אני לא רוצה תגבור. תבינו דבר אחד, חבר'ה, אני לא מחפש תגבור ואני לא מחפש מתנות, אני אומר שלא יכול להיות שבעוטף עזה הנושא של היועצת לא יתוקנן ויהיה לבחירה של מישהו, ממש לא יכול להיות. הוא כן בא על חשבון שעה, הוא על חשבון שעה אפקטיבית של מחנכת. באורך זה לא ייפגע, כי אפשר לשים את זה בכל מיני ואריאציות. אני הייתי מבקש לא שעות אלא תקן ליועצת.

אני מבין מה אתה מבקש ואני חושב שזה ממש לא סותר את הכיוון של המדיניות. ודרך אגב, אם ירצו באמת לתת לזה בשר, כלומר שסביב ה-30% למנהל בית ספר תהיה השפעה, אז המורה יכול גם להשפיע על שעות האורך, לא רק על הרוחב, אז גם אני אגיד לו, אבל מי נתן למנהל את הסמכות לעשות שינויים? השאלה היא תוספת שעות, כי בסופו של דבר מנהלת או מנהל בית ספר שחושב שעדיף לו יועצת בחצי משרה, הלוא יועצות הן גם מורות, לתת חצי משרה בייעוץ ועוד חצי משרה לפצל כיתה, תן לו את ההחלטה לעשות את זה. למה אתה צריך לקבוע לה תקן? הלוא כל הרעיון של הסמכות הוא שאתה מאפשר גמישות. אתה מאפשר גמישות, אתה אומר 'אני סומך עליך שתעשה את הדברים הנכונים'. אם תשים את הכול לפי תקן ואז תרצה גמישות - - -

אז למה רק יועצת ולא עוד פונקציות?

יכול להיות שעוד פונקציות, אני לא אומרת שהכול מושלם. אבל, רותי, את מתגוננת כשאני לא תוקף את המחוז בעניין הזה ואני אומר שיש שיטה שלהערכתי היא לא נכונה. אם הייתי אומר שהשירות הפסיכולוגי יתוקנן מתוך שעות ההוראה של בית הספר והתלמידים ייצאו באותה שעה הביתה, זה בסדר? זה מבחינתי משול לזה.

יש גבול למשאבים. גם אחות אנחנו רוצים בכל בית ספר ויש עכשיו כיוון להחזיר אחיות, אבל יש לך משאבים מוגבלים והכיוון הוא בעצם המדיניות של שר החינוך, בתוך המשאבים המוגבלים לתת לך אפשרות משחק, כמה שפחות לנעול אנשים, כי מנהל שיכריחו אותו לשים יועצת והלב שלו לא שם זה יהיה סתם בזבוז כסף.

אני רוצה להגיד לך שכשאתה רוצה לתת עצמאות זה בעצם ביטוי של ניהול עצמי. אם למשל יש פסיכולוגים לפי מספר ילדים וכיתות, בהחלט. אם היו אומרים לך כמועצה, כמפעיל את השפ"ח, 'תשמע, אנחנו נותנים לך כך וכך שעות, אתה יכול גם להחליט איכשהו לשנות אותן', מה רע?

בין יועץ לבין פסיכולוגי, כשהייתי ילדה קטנה לא הבנתי בדיוק. לא אכפת לך איך קוראים לו כשהוא עוזר לך, אם הוא עוזר לך, אגב.

אני מדבר על היכולת שלך בסל המשאבים שיש לך לעשות שינויים והתאמות לפי תפיסת העולם שלך.

אז אני אשמח אם זה יהיה ביתר הדברים.

זה יהיה, את נכנסת לניהול עצמי בהדרגה. יש לנו בשבוע הבא פגישה - - -

ניהול עצמי, מה שנקרא, זה הכיוון.

אני לא הצלחתי לשכנע אתכם, אבל זה גם בסדר.

גם כשלא הצלחת לשכנע השארת אצלנו - - -

השארנו משהו לחשוב, אני אשמח מאוד. זה לא ממש שחור לבן הדבר הזה.

קרן קרב, הסבסוד - - -

זה לא קרן קרב, זה תכנית קרב.

תכנית קרב. היום מבקשים מאיתנו מאטצ'ינג של 80% שזה אומר - - -

למה עוד צריך את זה? למה צריך בבית ספר כזה שופע קרן קרב? איזה ילדים צריכים הגברה של יצירתיות?

זה מאוד חשוב.

את רוצה רשימת ילדים עם ספרים ומחברות, או את רוצה העשרה?

לא, אבל אני רוצה - - - מורות כמו שראיתי כאן שהן עצמן - - - מי זה קרן קרב? זה סטודנטים צעירים שעושים הפעלות יצירתיות.

לא, ממש לא.

ממש לא.

אנחנו עבדנו בזה כשהיינו סטודנטים. את בחורה טובה, קוראת טוב - - -

הדרבוקאי הזה שראית שם, יכול להיות שהוא בא מתכנית קרב. אבל השאלה היא אחרת, רות - - -

אתה יודע מה, אני לא אדבר. לא נגיד לך לא פעמיים.

לא, אפשר להגיד לא פעמיים. אני אשמח מאוד שתבואי ונציג לך את תכנית קרב כמו שהיא היום בבית הספר ואחרי זה נדבר על הקטע של מיותר או לא מיותר.

רות, השאלה היא אחרת. בית ספר בסוף בנוי בצורה שאי אפשר לדמיין אותה מכל מיני סלים שהחוכמה זה לדעת איך לקחת מכל מדף את מה שמגיע לך פלוס. עכשיו כשאת אומרת שתכנית קרב היא תכנית, את צריכה להגיד 'אני לא נותנת תכנית קרב, אני נותנת לך את הכסף הזה, תעשה עם זה מה שאתה רוצה', זה סיפור אחר.

את ה-20%. תכנית קרב, לאט לאט, אנחנו מכירים את זה מאלול, תתחיל להיגמל ותעשה את זה לבד. אומרים עכשיו 20%-80% למה? כי קרב יצאו והמשרד - - -

לא, אבל זו בעיה של המשרד.

לא, אז אתה אומר, אני אתן לך 20%, תלמד את ההורים לתפעל דרבוקות. בשביל דרבוקות אני צריכה לתת הון תועפות?

רות, אבל תכנית קרב זה כתוצאה מכך שמשרד החינוך הפסיק לתקצב שיעור מלאכה ושיעור אמנות. כשאני הייתי ילד הייתה מורה למלאכה ולבנים היה נגרות ולא יודע מה וזה עבר מהעולם. במקום זה נבנתה תכנית קרב שהיה תורם גדול. המשרד שם יותר מ-50% ופילנתרופ שם כסף. הוא לאט לאט ירד מזה וזה הסיפור.

אז היום אתה אומר אין מלאכה ואין כסף.

בוודאי.

ובאמת זה מה שעושים עם זה?

עושים עם זה הרבה דברים.

רוב בתי הספר בעבר היו בתכנית. פיקחתי באשקלון, היום זה בבית ספר אחד או שניים.

כן, יוצאים מזה, בגלל שזה עולה להם די הרבה כסף.

בוא נגיד שבהנחה שאתם צודקים, או לא צודקים, כי הדעות פה - - - קרן קרב היא פקטור שאפשר להתגבר עליו בעזרת המחנכים וכו' וכו', אבל היום אנחנו נמצאים בספטמבר, שינו את האחוזים, צריך להודיע לנו שתי לפנות לפני. אנחנו מעסיקים את המורים שלנו במאי.

אנחנו לא מייצגים את משרד החינוך.

אנחנו כנראה לא היינו קשובים בחודשיים האחרונים.

אני לא מייצגת, אני מזדהה. יש לי הזדהות, עבדתי המון עם פילנתרופיה, אני חושבת שזו לא צורה למדינה לעבוד, צריך להחזיר את המלאכה ושתקבל שעות על השולחן, של מלאכה ושל - - -

נותנים לך שעות, תעשה איתם מה שאתה רוצה.

ושילד חולה, אין לו פינה בבית הספר לנוח בה ואין מישהו שרואה אותו, אלה דברים שבאמת ידענו - - -

אבל הסיבה היא שהקרן יצאה ומבחינה תקציבית עברה למשרד החינוך. משרד החינוך כל הזמן צריך ליצור סדרי עדיפויות בתקציב שאין לו. אז אני מניח, אני לא יודע, אני לא מכיר את העניין הזה, הם בטח שינו את המאטצ'ינגים.

אני יודעת את זה מזמן, השאלה איזה פעילות שלך צריך באמת לעזור ופה אני אשמח לדבר ישירות למשרד החינוך.

קודם כל כדי שאני אוכל להגיד את הצורך אנחנו צריכים לשבת על התכנית כולה ולראות מה המשמעות שלה בתוך בית הספר, כי אני חושב שזה מרכיב מאוד דומיננטי בתוך בית הספר שלנו וצריך לראות את זה ולהבין את זה. אבל יש פה יהודית.

יש לי זמן, שעון.

אני רוצה להגיד לכם המון תודה על הביקור. בעצם זה שישבנו והתכוננו לבואכם זה כבר רווח שהרווחנו מבחינתנו, אז תודה. ותזכרו את החומוס בשדרות, תבואו לאכול שם בזמנכם הפנוי.

תודה לכם על האירוח, אנחנו נוציא סיכום ונעביר אותו לשר החינוך ובמקרה הזה גם לשר הכלכלה ונעקוב אחרי זה. כדי לתאם ציפיות אתם צריכים להבין שאנחנו לא גוף ביצועי וגוף מחליט - - -

אבל מצנע מאוד חזק.

עם הרבה השפעה.

לתיאום ציפיות. אני אגיד לך, אני יודע קצת יותר לסנן דברים שהם ריאליים ואפשר באמת ללכת עליהם ודברים שהם wishful thinking. אז מה שרשמנו אלה לדעתי דברים ריאליים, אבל זה חוזר עוד פעם לשר החינוך ולהחלטות שלו ולמצוקה התקציבית הבלתי אפשרית שקיימת. אתם יודעים, חצי מיליארד שקל שבעצם כפו על משרד החינוך לקצץ, אי אפשר לקצץ את זה, כי מדובר על 2014 שהשנה כבר - - -

שההתחייבויות בחוץ.

כששנת תשע"ד נגמרה והתקציב היום הוא רק שליש מהתקציב השנתי. זאת הבעיה בין השנים הלועזיות לשנים העבריות.

ומי שהתחיל ללמוד ב-1 בספטמבר חתם חוזים במאי.

אי אפשר בכלל לקצץ את זה. זה גם לא שכר, זה לא הסכמים או חוזים שונים.

אני רוצה לרמוז לך שאתם כרגע בשיא הסקס אפיל הפילנתרופי ושאפשר בטלפון לפדרציה של ניו יורק לטפל בזה ולפתור את הבעיה. אני לא רואה שמשרד החינוך עכשיו אחרי הקיצוץ יצליח - - -

מה המספר?

אני אתן לך. אני גם אמליץ. היום הם מאוד רוצים לעזור לכם. ואם יש כאן בעיה, דבר שהיה פילנתרופיה סביר שייפתר במהירויות שאתה מבקש, כי שר החינוך, כפי שמצנע אמר, הידיים שלו נעולות על שכר, על ע"ד שנגמרה. אבל אם היה כאן כסף פילנתרופי, להגיד לאחת הפדרציות מ - - - מי העיר התאומה שלכם?

סן דייגו. הם כן עשו גיוס.

אתם לא מבינים איזה הון תועפות מגויס עכשיו בגללכם בארצות הברית, אני לא יודעת אם זה לא מעל מיליונים.

רות, אני אף פעם לא אהבתי כשבאו ואמרו לי 'תלכו לפילנתרופ'. זה הם יעשו, הם יודעים לעשות, הם יעשו - - -

אני שמחה, כי - - -

זה לא פשוט, היום זה לא מה שהיה פעם. אני מכיר את זה טוב, כי אני שידכתי את ירוחם הגדולה למיאמי הקטנה. בקיצור אנחנו נטפל בדברים ואנחנו נבוא פעם נוספת.

גם בעיתות שלום.

(בנחל עוז)

אני אתן לך דוגמה של ההתערבות בנפילה של הפצמ"ר שהרג את דניאל וסביב זה קצת מה האתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים ואם אור ודיאנה ירצו להוסיף דברים נוספים וקולות ששומעים. אז ככה, כמו שדיברנו בפגישה בבוקר, קצת תיארתי לכם, במקום שבו אני הייתי, ברמה האישית, אבל קודם כל אחד הדברים, אני לא זוכר אם דיברנו על המודל הייחודי בשער הנגב אבל החיבור הוא מאוד חזק בין השפ"ח לרווחה וזה מאפשר עבודה יותר מלאה מבחינה שמהרגע שבו אני קיבלתי הודעה שיש פצוע בקיבוץ, עוד כמה שעות לפני כן היינו בשיחות, דיברתי עם אור יום לפני שנקבע ביום ראשון פגישה, עוד היו כל מיני שמועות, כי היו נפילות, לא כל כך ידענו איפה הנפילות נמצאות, כי לוקח כמה דקות עד שמאתרים איפה נפל, חשבו שאין אף אחד בבתים שם, שהמשפחות יצאו, שמשפחות יצאו וחזרו, ומרגע שקיבלנו את ההודעה, ההודעה הגיעה אליי ולעובדת סוציאלית של הקיבוץ, שהיא גרה בכפר מימון, שנינו תוך כמה דקות עלינו על הרכבים והגענו לכאן, כאשר התחלנו מבחינת צוותים, היא לקחה את הפן המערכתי של הקיבוץ, היא הגיעה לכאן לחמ"ל בשביל לתכלל את כל הפן המערכתי. המשפחה בדקות הראשונות יצאו מהבית, דניאל חטף את הרסיס ומה שגילה ודורון עשו, הם לקחו את שני הילדים ורצו לחברים טובים שלהם שגרים לא רחוק מכאן.

הם הבינו מיד שבעצם - - -

האבא הבין, האמא לא - - -

האבא הספיק אפילו לכסות אותו. הוא הבין. גם התיאורים של כמה אנשים שהיו שם בהתחלה, שהוא כבר אמר להם שהוא הבין שאין מה לעשות. אני לא אתאר את הפגיעה, אבל זו הייתה פגיעה קשה, פגיעת ראש. הם הגיעו, היו המון אנשים, כי בדיוק היה ביקור הרמטכ"ל, גם הרמטכ"ל הגיע לשם וגילה, האמא, היא הדוברת של מועצה אזורית מרחבים, אז העיתונאים הם גם חברים שלה. מבחינה רגשית היה שם מאוד מורכב, כי הרבה אנשי תקשורת בכו והיה מאוד קשה כשבעצם בשעות הראשונות, גם אחרי שעה חיים מצטרף אליי ומה שעשינו בשעות הראשונות זה היה באמת להיות שם עבור המשפחה, ללוות אותם. בהתחלה זה היה לעזור להם בדברים שהם נורא לכאורה פשוטים, להתארגן, להביא בגדים, להחליף חולצה, היו להם עוד כתמים של הדם עליהם. אנשים הלכו להביא מהבית שם, המזוודות היו ארוזות כי הם תכננו לנסוע גם ככה. כל הזמן הזה הילדה הקטנה הייתה בממ"ד עם חברה ושיחקה, היה צורך לספר לאחות הקטנה, אז אחרי שעתיים בערך, אחרי שהסבא והסבתא הגיעו והייתה סערת רגשות מאוד גדולה, עשינו עבודה עם ההורים, לעזור להם להדריך אותם איך בעצם מספרים לאחות בת ה-3.5 שאח שלה לא יחזור.
גם בשלב הזה היינו איתם בחדר. גם נתנו מענה למשפחה המורחבת, כי הסבא והסבתא הגיעו והאחים וכו'. היו החלטות שהיה צריך לקבל במקום על כל מיני דברים, מה הם עושים עכשיו, לא ןהם נוסעים, כל מיני דברים, אז היינו שם עבורם. עד בערך שתים עשרה-אחת בלילה, כשהתקבלה החלטה שהם נוסעים לשדה אברהם, לבית של ההורים של דורון, של האבא. תוך כדי כל הזמן הזה יש לנו את הפן המערכתי, שאנחנו בקשר כל הזמן מול עובדת סוציאלית של הקיבוץ שנמצאת כאן, זורמים לכאן אנשים. בעשר בלילה התכנסנו כאן עם כל מי שנשאר בקיבוץ, קצת בשביל לאסוף אותם, אנשים כאן היו ממש בסערת רגשות ובהלם סביב הנושא. גם באופן טבעי אחרי אירוע כזה היו הרבה אנשים, היו כמה ראשי מועצות שהגיעו. הרבה אנשים שבאו לעזור, אבל זה גם יצר קצת בלגן.

אחרי שככה סגרנו את הערב, היו אנשים שנשארו, נתנו קצת הדרכת הורים, היו גם סבים ששאלו אותנו מה לעשות, איך להודיע לנכדים, מה להודיע. עלו כאן המון שאלות מסביב לאירוע עצמו, היה ברור לנו שתקשורת תיכנס לתמונה, שהתמונה של דניאל תהיה בטלוויזיה, תהיה בעיתון, מה אנחנו עושים, איך אנחנו מודיעים גם ל - - - הקיבוץ כאן התפזר לכמה חלקים בארץ, איך מגיעים לכולם. אלה היבטים מערכתיים שהתמודדנו איתם במקביל.

ביום אחר כך בשבת המשכתי ללוות את המשפחה בשדה אברהם, באשכול, לשם הם התפנו, בעצם מתוך בקשה שלהם. ניתנה להם הבחירה, לבחור מבחינה טיפולית מה הם רוצים, הם ביקשו שנמשיך ללוות אותם. סיפרתי בדרך כשצעדנו שהחשיבות של העבודה בשגרה ובשעת חירום שההורים של דניאל, דניאל ילד חמוד בלי קשיים מיוחדים בגן, הם הכירו אותי בתור פסיכולוג הגן, בתור פסיכולוג שהגיע אליהם להדסה נעורים לעשות סדנה להורים, אבל החיבור הראשוני הזה שהם הכירו, דמות מוכרת, שהייתה עבורם ברגעים הקשים, זה מה שאפשר להם גם לבוא ולצרוך ולבקש את העזרה. בעצם במשך כל היום, בשבת, הייתי איתם בשדה אברהם, ליווי, גם לעזור להם לפנות לעצמם בתוך הרעש את הזמן לקבל החלטות, לקבל החלטות כהורים, מהחלטות מאוד פשוטות, פשוטות לכאורה, איפה לקבור, איך רוצים שההלוויה תהיה, אם רוצים תקשורת, לא רוצים תקשורת, רוצים אח"מים, לא רוצים אח"מים, איפה המשפחה המורחבת נכנסת לתמונה. היו שם המון סוגיות שהיה צריך את ההורים וכל הזמן יש גם את האחות הקטנה שם ויש שם גם תינוק ויש את המשפחה המורחבת. שם הצטרפו אלינו גם אנשי הרווחה מאשכול, העובדת הסוציאלית של המשפחה הצטרפה אלינו שם. היה צוות, עשינו חלוקת גזרות, כל אחד לקח איזה שהוא היבט כשבעצם הליווי נמשך בשבת, מוצאי שבת וביום ראשון במהלך ההלוויה גם.
אחרי ההלוויה הכנסנו לתמונה מטפלת נוספת, עשינו איזה שהיא העברת מקל למטפלת משפחתית שהיא ממשיכה ללוות את המשפחה גם כיום, כשאני ככה באיזה שהוא צעד אחורה, מכיוון שיש גם היבטים מערכתיים שצריך לתת להם מענה. שוב, הצרכים כאן, מעבר לזה שזו טרגדיה בגן וילד קטן, יש הרבה היבטים קהילתיים. לפני כמה ימים דיברתי עם מישהו, אמרתי שאני מציע להחליף את התואר שלנו מפסיכולוג חינוכי לפסיכולוג קהילתי, כי לפחות כאן אנחנו עובדים בצורה קהילתית.

ישר אחרי האירוע לא מעט משפחות התפנו לקיבוץ אורים אז נוצר ריכוז של משפחות בקיבוץ אורים, שגם לשם הגענו לתת מענה. גם פסיכולוג מהיחידה הקלינית הלך לתת מענה פרטני ואנחנו הגענו לתת מענה קבוצתי, עשינו שם הדרכת הורים ועם הצוות החינוכי. ישר אחרי ההלוויה התכנסנו בשירות הפסיכולוגי, כל השירות נרתם, וזה עוד יתרון בזה שיש צוות, כי לעבוד לבד אתה לא יכול בתנאים האלה. גם אם אתה רוצה אתה לא יכול. בעצם הצוות של ארבעה-חמישה פסיכולוגים של השירות נרתמו למשימה. חלק מהצוות החינוכי הגיע לעשות שם עבודה כדי שיוכלו לקבל את הילדים שחוזרים לגנים, שיידעו מה אומרים לילדים, איך מקבלים אותם.

תגיד מה עכשיו, מה מכאן קדימה.

מה אנחנו עושים?

כן, מה אתם עושים.

אז יש כמה מישורים שבהם יש לנו עוד אתגרים. יש את המשפחות שיצאו החוצה, שאנחנו עוד חושבים איך אנחנו - - - יש כאלה שיצאו ולא חוזרים. רק בימים האחרונים חזרו רוב המשפחות כשפתחו את הגנים. יש לנו את הצוותים החינוכיים שהם בפוקוס אצלנו. שוב, בלי שהצוותים החינוכיים יהיו מוכלים ומוחזקים אז הם לא יהיו שם עבור הילדים. השבוע אני וחיים פתחנו קבוצת הורים, להורים של הקיבוץ כאן, אנחנו נפגשים איתם פעם בשבוע. גם מתארגנים למתן מענה פרטני למי שצריך.

יש היערכות מועצתית, כלומר התייעצות עם ראש המועצה לפסיכולוגים, לעובדים הסוציאליים, לראשי היישובים, לגבש איזה מדיניות הסברתית, התנהגותית, עם הצבא? או שזה כל אחד עובד בתחום שלו.

אני חושב שיש שני מישורים שקורים. אחד זה במשרד החינוך, נערכים לכל ה-0 עד 40, יש תכנית מסודרת בכל הנושא של איתור ילדים, עבודה קבוצתית עם אנשי חינוך, בעצם יש תכנית שנתית שאמורה להיעשות כולל גם מתן מענים כבר באופן מיידי עד שיתחיל כל האיתור. יש גם מכלול אוכלוסייה עם תקצוב מיוחד ל-0 עד 7, שאני מכיר את החלק שלנו בתוך העניין הזה. אני לא יודע אם יש מענה למה שאתה אומר לגבי מישהו שראה את כל הדברים ביחד. גם לגבי ההיבטים המנהיגותיים שככה דיברנו עליהם מקודם.

מה שצריך לראות אותו, לראות עכשיו קדימה, אל"ף לקחים, אבל בעיקר קדימה.

אם דורון קודם דיבר על אספקטים קהילתיים, אז זה כיוון שאנחנו מנסים כרגע לקדם אותו ולהקים צוותים. ביישובים סמוכי הגדר, בעיקר, אבל עם חשיבה עתידית גם ביישובים עורפיים להקים צוותים שייכללו את הפסיכולוגים של המערכת שבחירום, המערכת הכוונה היא הקהילה, מנהל קהילה, מזכיר קיבוץ ועובד סוציאלי כדי לדבר על כלל הצרכים שיש ביישוב עצמו ומתוך החשיבה המשותפת, כל אחד לפי הפריזמה שלו להגיע לתכנית עבודה משותפת ואז כל אחד מבעלי התפקידים, מהפרספקטיבות המקצועיות השונות, יוכל לתת מענים במישור שלו. זה הכיוון שאנחנו כרגע מנסים לקדם.

כי גם עולה בדעתי שגם הממשלה - - - הלוא מה קורה, גם ראש מועצה, הוא עובד מול משרד זה, משרד זה, משרד, זה המקום שהיה נכון לחשוב על איזה שהוא צוות בין משרדי, עם איזה פרויקטור, זה יכול להיות מנכ"ל משרד ראש ממשלה או כל מי שלא יהיה, שבעצם עושה תפיסה כוללת, של גם סדרי עדיפויות. למשל פה דיברנו קצת על מיגונים, זה ממש לא התחום שלנו, גם הפיקוד אומר 'זה לא אני, זה פיקוד העורף' ופיקוד העורף אומר 'זה לא אני, זה מה שהממשלה מחליטה', כלומר אתה צריך מלמעלה להתחיל במשהו מערכתי. וגם כשאתה יורד למטה, גם בתחום המועצה, זו בסוף הדרך, זו מנהיגות וזו היכולת לשים מטרה מרכזית, לקבוע כללים, כי הפסיכולוגיה היא נישה מסוימת.

אני חושב שההיבט המנהיגותי הוא קריטי בסיפור הזה.

טוב, הוא היה בעייתי כל התהליך הזה.

דיברנו על היבט של הודעות שמוציאים, שזה אפילו גם ברזולוציה של קיבוץ, כאן גם בצח"י, שכשמוציאים אס.אמ.אס לאוכלוסייה צריך גם לעשות חשיבה באיזה מילים אתה משתמש, שאתה בקלות יכול לעורר - - -

לא, מה זה שמועה ומה זה הודעה, שיש מאחוריה אחריות, על מה היא נאמרה ועל מה היא נכתבה. אני בתחושה שהיה פה איזה שהוא מין - - - כל אחד עשה את תפקידו, אבל לא היו את החיבורים הנדרשים. כשאתה גם גר בקהילה, בקיבוצים המופרטים, המפגש הוא די אקראי בין ה - - -

לא, אי אפשר להגיד את זה על נחל עוז. אנחנו קיבלנו הודעות מאוד ברורות, המון פעמים התקשורת הכניסו שמועות ומצח"י יצאו הודעות 'זה לא נכון'. המידע היה מאוד ברור, כל יום היו מפגשים בתוך המקלט - - -

של התושבים?

של מי שנשאר.

אני נשארתי פה כל המלחמה, היינו בסביבות 70 איש וכל יום הקפידו להיפגש, היו גם הופעות, גם הייתה ארוחת ערב משותפת לכולם, גם כל בוקר הקפידו להתקשר בטלפון איפה אני נמצאת, אם אני חוזרת לישון. כשהייתה חדירה הקפידו לדבר איתי, לא לשלוח הודעה, לשאול אותי אם קלטתי את ההודעה, כי זה היה מאוד מפחיד. בקטע הזה הם - - - מה שכן הייתי רוצה, איך שאני רואה, המון פעמים מדברים על ילדים, אני רואה את זה הפוך, אני רואה את הצוות שאמור לתת לילדים, שזה הורים, הסבים והסבתות, הצוות החינוכי, אני חושבת שאם נחזק אותם נוכל לרדת לילדים. אני רואה אנשים מבוגרים שבורים, ללא יכולת. ההורים נשענים על הצוות החינוכי והצוות החינוכי נשען על אור, פחות או יותר, ככה אנחנו מנסים לסחוב, אבל אני מתארת את המצב כרגע, מנסים לסחוב ולשמור את הראש למעלה. אנחנו לא כל כך מצליחים.

מה סוג העזרה שאת יכולה להגיד שהיית רוצה שיכול לעזור לך?

אני שוב חוזרת, תנאים בסיסיים לביטחון. זה הדבר הראשון, כי אין מה לעשות.

זה ברור, אבל - - -

זה לא פסיכולוגיה.

דבר שני, אני חושבת שההורים צריכים לקבל איזה שהיא עזרה. אני לא מומחית בנושא אבל אין לי ספק שההורים שבורים, ללא אמונה במערכת או במצב, הם לא יכולים לתת ביטחון לילדים.

אם מציעים קבוצות הורים, זה משהו שאנשים יגיעו לזה?

אני לא יודעת, כי זה חדש, אם זה יעזור, השטח יגיד את שלו.

כי הרבה פעמים יש צורך וכשאתה מציע את המודל הזה של קבוצות הורים אנשים לא באים. לכן אני שואל.

לקבוצה שהקמנו וזה היה מוגדר להורים לילדים בגיל הרך הגיעו עשרה.

זאת אומרת צריך למען את זה לאוכלוסיות מסוימות, למשהו שיש חיבור ואינטרס משותף.

יש איזה שהיא בעייתיות, בתור מישהי שהייתה פה אמא המון שנים, לבוא ולחשוף את הקישקע בפני אנשים שאחר כך אתה פוגש אותם. למשל אם יש לי ילד ואני אחר כך אמורה להיות המדריכה של הילד ולתת את הביטחון ואז אני מתפרקת שם והאמא שאני אמורה להיות החוסן שלה רואה אותי מתפרקת, אז אני לא מרשה לעצמי להתפרק. המון פעמים השיטה של קבוצת הורים בעייתית, כי אתה בהמון כובעים. אני חושבת שכן צריכים לאפשר להורים ולעזור להם בעזרה פרטנית יותר, בכל מיני עזרות. גם קבוצות הורים, יש כאלה שזה יכול לעזור להם, אבל יש כאלה, אני זוכרת את עצמי בתור אמא ובעלת תפקיד, קבוצת הורים הייתה בעייתית כי לא יכולתי להרשות לעצמי להחליף את הכובע. אבל כל עוד לא נחזק את האוכלוסייה המבוגרת שאמורה לתמוך בילדים אנחנו נפספס את הילדים.

זה נכון.

כי הילדים חזקים.

ההורים במתח והם מעבירים את המתח לילדים, 'אל תלך לבד', 'אל תעשה פה', 'אל תעשה שם'.

אצל הילדים הצימאון לשגרה, הצימאון לחזור הוא חזק יותר מאיתנו והם נאיביים, אם אני מחייכת או חושבת ונותנת להם ביטחון הם סומכים עליי, אבל אני צריכה לאגור את כל הכוחות ואת המסכות הכי טובות כדי לעמוד בזה. כמה זמן יעמדו להורים ולנו, הצוות החינוכי, המסכות, אני לא יודעת, אבל האוויר עומד ונגמר.

אני מצטער כי אנחנו הולכים לזוז. היה מאוד מעניין, אפילו הביקור הקצר הזה, קצת לחוש, למרות שצריך לחוות צבע אדום.

אני לא מאחלת לך את זה.

אני מתאר לעצמי, אבל אני אוהב לחוות.

תחווה דברים אחרים.

בשבילי זו הייתה חוויה חזקה מאוד ומספקת לגמרי.

אני מאוד מקווה שיש לנו תקופה סבירה של שקט, כי זה בעצם המרפא הכי טוב, לפחות לחזור לשגרה. כל היתר צריך לעשות את כל ההכנות לכך שזה עלול לקרות עוד פעם, גם מבחינת מיגונים פיזיים, גם מבחינת היערכויות. אני אמרתי לאלון, מאוד חשוב להחליט מה עושים במקרה שיש חופש, שאין חופש, ואנחנו ננסה לעזור מהכיוון שלנו בדברים שרשמנו לעצמו.

אני חושבת שגם המדינה צריכה להחליט, אם באמת המדיניות שלה, שהיישובים שומרים על הגדר, צריך להזרים לכאן, זה לא יכול להיות שעוד אין מיגון לגן. קשה לי להאמין בזה.

יש לי רק עוד בקשה אחת. לפני שקרה כל הדבר הזה היה את החוק של הקייטנות, שאנחנו אמורים להיות תחת האחריות של משרד החינוך, יש כל מיני חוקים, הם תפסו חסות עלינו. ברגע שהייתה המלחמה, למרות שהקייטנה שלי הייתה תחת החסות של משרד החינוך משרד החינוך שכח אותנו והוא בא עם המון דרישות. מה אנחנו אמורים לעשות כדי להיות תחת הפיקוח של משרד החינוך? ברגע שהתחילה המלחמה, למרות שאני תחת הפיקוח של משרד החינוך משרד החינוך שטף ידיים. אז או שבקייטנות - - -

לא, זה לא ברור לי, אתם צריכים לבדוק באמת עם מחלקת החינוך של המועצה, כי דווקא מהמועצה - - -

לא, זה לא של המועצה.

אבל אתם לא נכנסתם - - -

לא, כל קיבוץ הגיש בפני עצמו. בעצם הקייטנות היום מאושרות דרך מינהל חברה ונוער וזה משרד החינוך.

מאחר שאני קצת מכיר, אני רוצה פשוט להבין. משרד החינוך נותן רישיון לקייטנה, הוא לא אחראי על הקייטנה. משרד החינוך הוא הגוף ש - - - אתה לא יכול לעשות קייטנה בלי רישיון, הוא הרגולטור, הוא לא נותן לזה כסף - - -

אבל אם הוא רגולטור והוא שומר על התנאים - - -

משרד החינוך הוא רגולטור, אתה לא יכול לעשות קייטנה, בין אם היא פרטית ובין אם היא ציבורית, אבל זה לא אומר אחריות. אחריות זה על מה שנקרא החופש הגדול, בית ספר של החופש הגדול ולזה לא נכנסתם במועצה.

כן, אני עשיתי מבחן כדי להיות מנהלת של הקייטנה.

עוד פעם, זה הרגולציה.

אבל עדיין לא הגיוני שהם לא באו ובדקו, אולי שיבואו לבדוק. הם באו לבדוק אם הגז קיים או לא קיים, אבל הם לא - - -

הם לא בודקים.

בטח שהם בודקים. הם שולחים מפקחים. השנה הם החליטו שכל הקייטנות מחויבות בגננת שתוביל אותם.

אני חוזר עוד פעם, זה רישיון, זה לא שום דבר אחר.

נכון, אני רק אומרת שהם כן מפקחים והם כן מגיעים.

יכול להיות, אבל זה לא אומר כלום.

אנחנו רק אומרים, היה חסר לנו את הטלפון והביקור של לשאול מה נשמע.

כן, משרד החינוך דרש המון ושכח אותנו.

חשוב מאוד, בשעת חירום מצפים מהמדינה להיות עוד יותר נוכחת. גם אם אין לה אחריות פורמלית מצפים לעוד איזה שהוא - - -

זה אין ספק. עכשיו אנחנו בלי המפקחת, קודם לא העליתם את זה בצורה הזו.

אני אמרתי את זה מאוד ברור.

כי הם חושבים שהם היו פה וביקרו ועשו.

בפעם הבאה תלמד לקחת אותי לשיחות שם.

אני חושב שהדרישה היא יותר פסיכולוגית מאשר מנהלתית. זאת אומרת משרד החינוך לא אחראי על הקייטנות, הוא לא מוביל אותן, הוא אחראי למתן הרישיון, אבל בזמן מלחמה זה ברור שאתה מצפה שהמנהיגות תלווה אותך, אם זה המנהיגות המקומית ואם זה המנהיגות הארצית. אז הטענה היא כלפי משרד החינוך, אבל זה בעצם כנציג של המדינה, הם אמרו 'אנחנו פה קייטנה שמקבלת אישור על ידי המדינה, בואו תראו שאנחנו לא לבד'.

אני מבין מה שאתם אומרים, אבל אני מסביר כדי ש - - -

אנחנו הפעלנו את הקייטנה, בכל מיני מוקדים שונים אגב, בהתאם לעזיבה של האוכלוסייה, היה מצופה שתהיה איזה שהיא תקשורת, בייחוד במצב הנוכחי שבו הייתה נתונה נחל עוז. זה מצב שהוא חריג, אני לא חושבת שמשרד החינוך נדרש לסיטואציה הזו בכל כך הרבה מקומות בארץ.

אבל התקשורת היא בעיקר מול הרשות בעניין הזה, מול אגף החינוך ו - - -

נכון, הרשות עשתה את שלה. הרשות נתנה מענה.

בסדר, גם ביום יום את לא עובדת מול משרד החינוך, יש היררכיה. אבל מה שאני מנסה זה לא - - - נורא קל לי להגיד לכם שאתם צודקים - - -

אבל קצת, אתה יודע, שלא תרגיש לבד. המון פעמים כשאתה לא מרגיש לבד זה שונה.

שר החינוך הסתובב פה הרבה בעוטף עזה, אני לא יודע איפה הוא היה - - -

כאן הוא לא היה. הוא בא פעם אחת לאור הנר, לבקר ילדה שכתבה לו מכתב אישי. הוא הגיע ואני חייבת להגיד שבסיטואציה הזאת לנו מאוד היה קשה עם זה שהוא לא בא ופגש את הצוותים לדוגמה.

תראו, אני לא רוצה, אני לא מייצג אותו, אני בטוח שרות תספר לו.

אבל אתה הצינור שלנו.

בסדר, אני רק מנסה להסביר לכם, כל אחד מאיתנו יכול להיות בכל מקום ונושא באחריות, אני פשוט מנסה להסביר לכם את המנגנונים. זה שבמצב כזה מצפים ליותר תמיכה ויותר חיבוק זה ברור וזה מובן מאליו. אני מבטיח שאנחנו נמשיך ללוות, לא יודע אם נגיע לנחל עוז בעוד יום או יומיים, אבל יש עוד יישובים ואנחנו רוצים לבקר בכל המועצות כדי להבין וננסה לעזור בכל מה שאנחנו יכולים. בכל מקרה ללא קשר לדרגים, אם אתם מרגישים משהו תכתבו אליי, לוועדה, אנחנו נהיה קשובים לכל דבר. נכון, דורון, אנחנו בדרך כלל קשובים?

שתהיה שנה טובה ושבראש השנה לא יהיו שום - - -

שנה טובה ופה צריך לעבור איזה שהוא סוויץ' ולחזור ולתת אמון איכשהו.

אנחנו צריכים עזרה, אמון לא בא לבד. צריך להרוויח את האמון.

נכון.

אחרי שהחגים יעברו זה כבר יהיה - - -

כן, אינשאללה. תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 14:15.>