PAGE
3
הוועדה לקידום מעמד האישה
03/09/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 103>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, ח' באלול התשע"ד (03 בספטמבר 2014), שעה 11:00

<נוהל חברה - הסדרת התנהלות אגף נפגעים בצה"ל, קצין העיר ומשרד הביטחון מול בנות זוג ובני זוג של חללי צה"ל>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר
מיכל רוזין

אלעזר שטרן

>
אריה מועלם - סמנכ"ל ור' אגף משפחות והנצחה, משרד הביטחון

לידיה דרורי גוהר - ר' היח' לשירותי שיקום, משרד הביטחון

דליה ורמוט - ר' היח' להכרה וקביעת זכאות, משרד הביטחון

ריקי מורד - ר' היח' לתקציבים והתקשרויות, משרד הביטחון

אל"מ יפה מור - ראש מחלקת נפגעים, משרד הביטחון

עו"ד ערן יוסף - משרד הביטחון

רינה כהן - מנכ"ל משותף, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

נטע הנסן - עובדת סוציאלית, מתנדבת, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

שרי אברהם - חברה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

מלכה אשכנזי - אם של בת זוג שכולה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

נטליה גיטלסון - חוקרת מומחית בכירה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

עדינה הורוביץ - חברה בעמותה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

פיליס חיימוביץ - מנהלת העמותה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

עו"ד תמר חיימוביץ-ריכטר - מנהלת העמותה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

עדי טל כהן - חברה שכולה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

קלי מאיירס - חברה שכולה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

גפן נער - חברה בעמותה, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

דניאלה אופיר - אורח, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

מרים טל - משתתפת, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

אלה בר - חיילת משוחררת, העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל

ד"ר אופרי בר נדב - פסיכולוג קליני, אוניברסיטת חיפה

עו"ד מאירה בסוק - יועצת משפטית, ארגון נעמ"ת

עו"ד גלי עציון - נעמ"ת

עירית גזית - מנהלת מערך הסיוע המשפטי, ויצ"ו ישראל

אפרת זהר - חברה שכולה

אורנה נריה יוגב - חברה של חלל צה"ל שנפל לפני 40 שנה

ישראל חיים סרוסי - אבא של עדנה עטרה סרוסי ארוסה של חלל צה"ל

בני דורון - מ"מ דוברת הוועדה

דלית אזולאי

ענת מימון

אושרה עצידה


<נוהל חברה - הסדרת התנהלות אגף נפגעים בצה"ל, קצין העיר ומשרד הביטחון מול בנות זוג ובני זוג של חללי צה"ל>

בוקר טוב לכולם ולכולן. תודה לכם שאתם איתנו. תודה לוועדה שמיד בפתיחת הכנסת לאחר הפגרה התארגנה. דלית, באמת תודה רבה. זה לא מובן מאליו להתארגן לקיים את הדיון הזה בראשית השבוע שלאחר החזרה מהחופש.

אנחנו מתכנסים כאן בדיונים של הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי בנושא נוהל חברה - הסדרת ההתנהלות של אגף נפגעים בצה"ל, קצין העיר ומשרד הביטחון מול בנות זוג ובני זוג של חללי צה"ל.

המקרים הקשים וקורעי הלב בשבועות האחרונים מלמדים אותנו שוב שאנחנו חייבים, מחויבים, להסדיר את הנושא הזה בהקדם האפשרי. יש לקבוע נוהל חברה. לא ייתכן שקצין עיר יסרב למסור הודעה על חלל צה"ל לחברה בשל הטענה שהוא אינו מחויב לנושא. המפגשים בחודשים האחרונים גם בשבעה ובלוויות וההיכרות, ובעיקר המידע שממשיך להגיע מחברות של חללים במלחמת לבנון הראשונה והשנייה, וכן, הרבה מאוד פניות מחברות של חללים ממלחמת יום הכיפורים שכתבו לי ואמרו לי שהמקרים האחרונים קורעי הלב פתחו את הפצעים שלהן מחדש, פצעים שלא הגלידו מעולם כי מעולם לא היתה יד תומכת, מכוונת, עוטפת, שנתנה את המענה. הן ניסו בכוחות שלהן לחזור לשגרה, לגעת בחיים מחדש, לבנות את החיים שלהן.
הן הפצירו בי חזור והפצר. הנשים האלה לא מכירות האחת את השנייה. לרוב הפניות הגיעו בפייסבוק ובאימיילים. היו כאלה שהתקשרו, היו כאלה שהעבירו לנו מכתבים כי הן לא יכולות מבחינה נפשית להיות. הכול פה לפניכם, חלק גם חולק לכם. הן הפצירו בי: אל תעזבו אותנו הפעם. היו ניסיונות, היו הבטחות. הצבא הבטיח, משרד הביטחון הבטיח. אנשים טובים היו מעורבים. הרצון הטוב היה, אבל הנושא הזה מעולם לא קרם עור וגידים. אנחנו ראינו את הדרך בה הודיעו לחברות במבצע האחרון ואיך באופן לא ראוי ולא הוגן ולא נכון הדברים ממשיכים להיות. אנחנו נשמע על כך בהרחבה כאן.

אני רוצה, בראש ובראשונה, להודות לדניאלה החברה של יובל דגן זכרונו לברכה ולאלה החברה של פז אליהו זכרונו לברכה. תודה רבה על שעשיתן את המאמץ המאוד מאוד גדול להיות איתנו כאן הבוקר לספר את הדברים ולהביא אותם בקול שלכן. אני מבטיחה לכן - אנחנו רק התחלנו. גם אם היום לא נצא עם תשובה ברורה אנחנו ממשיכות וממשיכים. היכולת שלכן לבוא היום ולספר את הסיפור ולדבר את הדברים בקול שלכן תסייע לנו להמשיך ולהתמודד ולהביא לכך שנשים סוף לסוגיה המאוד מאוד מאוד רגישה והכואבת הזאת. נשמע בהרחבה מכל הנוגעים בדבר.

רבים מבין עשרות חללי צה"ל במערכה הנוכחית השאירו אחריהם בנות זוג שהם לא נישאו להן, אך היו בקשר משמעותי ועמוק. יש שהיו יחד לאורך תקופה ארוכה, יש שקבעו תאריך לחתונה ויש גם שקיבלו הזמנה לחתונה. צה"ל ומשרד הביטחון משקיעים מאמצים רבים וראויים ואני באמת מעריכה את הטיפול בתמיכה במשפחות החללים. ראינו את זה בחודשיים האחרונים. פה המקום להודות לכל האנשים הטובים שעשו את העבודה החשובה הזו בדרך ראויה, מקצועית, עם המון המון רגישות. אבל אנחנו מדברים על המשפחה הגרעינית. החברות הן לא חלק רשמי מהמשפחה והן נותרות ללא מענה. מדובר בנשים צעירות שאיבדו ברגע אחד את האהוב להן מכול ומטבע הדברים הדבר יוצר משבר ומקשה על תפקוד ועל חזרה לשגרת היום יום.

לגבי דרך ההודעה ואיך היא נעשית – אנחנו נשמע פה בהרחבה גם מאנשי מקצוע עד כמה היא משמעותית בתהליך השיקום והניסיון לחזור לחיים, ואיך אפשר באמת לסייע, לעזור.

אני סיימתי הרצאה לפני שלושה שבועות בנתניה כשבסוף ההרצאה ניגשה אליי אחת השומעות ואמרה לי שהבת של השכנים כבר שלושה שבועות לא יוצאת מהבית. ההורים פנו, ביקשו עזרה. הם לא ידעו על קיומה של העמותה. אני ניסיתי לקשר. אני פונה אליכן, לעמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל שמלווה ותומכת, על העבודה המיוחדת והנדירה והחשובה שלכן. אבל גם אתן צמחתן מהשטח, גם אתן באתן בעקבות המקרה של מיכל, בעקבות ההבנה שלכן שמפקירים את מיכל ושאף אחד לא תומך. עשיתם מעשה לפני 17 שנים. באמת זה המקום להודות לכן וללמוד מכן איך משנים מציאות במדינת ישראל ואיך מהכאב, מהיגון, מהצער, מהאובדן ומההבנה שאף אחד לא עושה את זה, קמתן מהכאב והקמתן את העמותה החשובה והמיוחדת שנתמכת על-ידי משרד הביטחון. פה המקום להכיר תודה.

אבל אי-אפשר שרק החברה האזרחית תתגייס לעניין הזה. חובה עלינו לאורך כל התהליך לתת יד תומכת, מסייעת, מגנה ומאפשרת. אנחנו נפתח עם דברים שלכן, של העמותה, בראש ובראשונה.

בוקר טוב לחברי הכנסת שנמצאים איתנו. חבר הכנסת אלעזר שטרן וחברת הכנסת מיכל רוזין, תודה שאתם איתנו.

עו"ד תמר חיימוביץ ריכטר-מנהלת העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל, בבקשה.

כאן אני לא בכובע של עורכת-דין. קוראים לי תמר חיימוביץ ריכטר ואני אחת משלוש השנים שמנהלות בהתנדבות את העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל. יחד איתי יש שתי נשים מדהימות: אימא שלי פיליס חיימוביץ ורינה כהן שהיא חברה שכולה ממלחמת יום כיפור.

אני רוצה לפתוח קודם כל בלהגיד תודה וקודם כל לחברת הכנסת עליזה לביא על ההתגייסות המדהימה לנושא הזה. חיכינו הרבה זמן שמישהו כמוך יבוא ויציף את הנושא הזה. אני רוצה להודות לחברי הוועדה וכמובן לחברות, וגם להודות למשרד הביטחון ולענף נפגעים שעזרו לנו במשך 17 השנים האחרונות לתקן עוול גדול שהיה לחברות. הם עזרו לנו למלא את החוב המוסרי שיש לכל אחד מאיתנו, לכל אזרח במדינת ישראל, ובטח לצה"ל ולמשרד הביטחון, לטפל בחברה של כל חייל שנפל כי היא זו שהיתה חלק המרכזי ביותר בחיים שלו בזמן שהוא נפל.

אנחנו באנו לכאן היום כדי לספר על העמותה וכדי שאבי של מיכל אחותי וציקי של רינה ושל פז של אלה ויובל של דניאלה וכל החברים האחרים של כל החברות המדהימות שנמצאות כאן שאני בטוחה שהם מסתכלים עלינו עכשיו שיהיו גאים בעוד משהו שייעשה לטובת השיקום של החברות האלה.

ראשית אנחנו רוצים להתחיל ולספר לכם מה זו חברה בשתי מילים, על איזה חברות אנחנו מדברים. נספר ממש בקצרה מי זו העמותה, למה היא קמה ומה היא עושה. אחר כך אני מזמינה את החברות לדבר ולהגיד מהלב את מה שהן מרגישות.

כדי לספר לכם מה זו חברה, שתבינו, אני רוצה להקריא לכם כמה קטעים קצרים ממכתב שכתב גד עזרא השם ייקום דמו שנפל בחומת מגן כשניסה לחלץ חייל פצוע. זה גד. גד השאיר חודש לפני שהוא נהרג מכתב אצל חבר שלו ואמר לגלית החברה שלו שאם יקרה לו משהו אז הוא רוצה שהיא תקרא את המכתב הזה. היא אמרה: מה פתאום? אני לא מוכנה. הוא אמר: בשבילי. ואז היא אמרה: אתה יודע מה? כשנהיה נשואים חמישים שנה, בחתונת הזהב שלנו נפתח המכתב ונצחק עליו. גד חילץ פצוע, הוא קיבל צל"ש על זה. הוא נהרג בזמן הזה, תקופה לפני שהם היו אמורים להתחתן.

"גליתי היקרה שלי, אם המכתב הזה יגיע אלייך סימן שקרה לי משהו. אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך, ולהקים איתך בית ומשפחה. אבל מצד שני, אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה כזו גדולה כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני, וייקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה בהם במקום הכי כואב שיכול להיות ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה.
יפה שלי, אני אוהב אותך כל כך והצער היחיד שלי הוא העובדה שאת תצטערי ושאני לא אזכה להיות זה שיגרום לך להיות מאושרת. הרי אין דבר בעולם שמגיע לך יותר מאושר. לכן אני מבקש מקסימה, שתהיי מאושרת, שתשמחי, שתאהבי, שתפרחי, כי כל כך ראוי לך. אני תמיד אשגיח עלייך מאיפה שאני אהיה ואדאג שתיפגשי עם אדם שייסב לך אושר יותר ממני. חמודה שלי, אל תשכחי, הכול לטובה, ואם זה מה שבחר ריבונו של עולם אז זה מה שצריך להיות. לנו נשאר רק לקבל זאת באהבה. אני אוהב אותך ותמיד אוהב אותך ותדעי שהדבר שנמצא לי בראש תמיד זו רק את גם ברגעים האלה. גם אני בטוח ברגע שיקרה לי מה שכבר קרה את תהיי הדבר האחרון שעליו אחשוב ואפרד מהעולם בידיעה שהייתי הכי מאושר שיכול להיות וזה בזכותך. תחשבי על זה שהפכת אותי לשמח ולמאושר באדם והבאת אותי לפסגות שכל חיי רק חלמתי להגיע אליהן.
אני אוהב אותך יקירה ומודה לך על כל הטוב והאושר שהשפעת עליי בזמן שהיינו ביחד. בעצם לא היינו ביחד, אנחנו תמיד יחד. גם מלפני שבאנו לעולם וגם לאחר שנפרדנו ממנו אנחנו יחד, תזכרי את זה. יקרה שתמיד תמיד אנחנו יחד, הרי שורש נשמתנו אחד. אני מבטיח לך שאיפה שאני נמצא זהו המקום הנפלא ביותר שקיים. אני לא סובל ולא מצטער. הצער היחיד שלי הוא על הצער שייגרם למי שנשאר, לך ולמשפחה ולחברים.
תפיצי את הבשורה יקרה, אין ייאוש. תמיד להיות בשמחה, זה מה שאני מבקש ממך גם אם זה קשה. אני יודע שממך אני יכול לבקש זאת בגלל שאני מכיר את השמחה והאושר הטבעיים שקורנים ממך תמיד ושבהם כל כך התאהבתי והם מה שמשכו אותי אלייך בהתחלה כשראיתיך לראשונה.
יקרה שלי, אהובה שלי, אני אוהב אותך ותמיד אוהב. רק תבטיחי לי שתמשיכי הלאה ולא תתני לסדום לנצח. את המנצחת, וכך צריך להיות וכך נכון שיהיה. אוהב אותך לעד ולנצח נצחים ותמיד נמצא איתך, גדי".
אלו החברות שאנחנו מדברים עליהן, אלה החברות שהעמותה מטפלת בהן. המטרה של העמותה שלנו היא באמת לאפשר להן להשתקם, להקים בית חדש בישראל ולחיות חיים מאושרים למרות כל מה שקרה.

אימא שלי תיתן עכשיו כמה מילים על העמותה ועל הסיפור שלה.

חברים, לפני 17 שנה ושלושה ימים, בשנת 1997, נפל בלבנון קצין צעיר מפלחה"ן נח"ל בשם אבי בוק השם ייקום דמו. אבי שירת במוצב בדרום לבנון עם חייליו שהוא כל כך אהב. החיזבאללה ירו פצצות מרגמה לתוך המוצב ואבי נהרג.

הוא היה בן 22 ושישה ימים בעת מותו. הוא הותיר אחריו את משפחתו האהובה ואת ביתי הצעירה מיכלי איתה עמד להתחתן כעבור ארבעה חודשים. מיכל ואבי היו בני אותו גיל והכירו מכיתה א'. בשבוע בו נהרג אבי הם היו אמורים להודיע על האירוסין שלהם.
זו תמונה של אבי כשהוא סיים קורס קצינים וזו התמונה של אבי עם צוות אבי, החיילים שהוא כל כך אהב וכל כך העריך. זו תמונה של אבי שאני צילמתי שישה חודשים לפני שהוא נהרג. צילמתי את התמונה כי רציתי לשלוח את התמונה למשפחה שלי שכולה גרה בארצות הברית שממנה עליתי. הם היו אמורים לבוא לחתונה ורציתי שהם ייראו את התמונה שלו ושיכירו מי החתן. זו תמונה של אבי אולי בלבנון, אני לא יודעת.

במהלך השבעה מיכל החזיקה מעמד אבל לאחר השבעה היא השתנתה לגמרי. היא הפכה לאבן. היא לא רצתה שנסתכל עליה, שנדבר איתה, שנחבק אותה. היא נסעה כל ערב לקבר שלו על מנת להיות איתו. יום אחד היא ישבה על הספה בסלון ולחשה: הצילו אותי, אני לא יכולה להציל את עצמי.

ביתי הגדולה תמר ואני פנינו למשרד הביטחון כדי לנסות לקבל עזרה נפשית עבור מיכל ועבור חברות שכולות אחרות. התשובה הראשונית שקיבלנו היתה שהחברה איננה חלק מהמשפחה של החלל ואינה זכאית לקבל שום עזרה. לא הרמנו ידיים. חודשיים וחצי לאחר שאבי נהרג פתחנו קבוצת תמיכה עבור עשר חברות שכולות, וביניהן מיכל. יש עוד חברה שיושבת כאן - שרי - שהיתה בקבוצה הראשונה. חבר שלה נהרג כמה ימים אחרי אבי. המנחה המקצועית של הקבוצה היתה פסיכולוגית קלינית המתמחה בשכול.

כעבור מספר חודשים הלכנו לפגישה עם ראש אכ"א. בפגישה היסטורית זו הוחלט שאם אנחנו נקים עמותה שתעסוק במתן עזרה נפשית לחברות שכולות משרד הביטחון יעניק לעמותה תקציב שנתי על מנת לשלם למנחות. כך נולדה העמותה לתמיכה נפשית לחברות חללי צה"ל. עד עצם היום הזה משרד הביטחון מעניק לעמותה תקציב שנתי.
במשך 17 שנים טיפלנו בכמעט 400 חברות וחברים של חללי צה"ל. אני יכולה להגיד בלב שלם שעזרנו להציל אותם, לתת להם כלים להתמודד עם האסון הנורא שנחת עליהם, לעזור להם להמשיך לחיות. אנחנו מאמינים שיש לצה"ל, למשרד הביטחון ולמדינת ישראל, חוב מוסרי כלפי החלל לטפל נפשית בחברה האהובה שלו כדי שהיא תוכל להמשיך לחיות, אחרת הוא לא ינוח בשלום.

לפני 12 שנה רינה כהן, מלאך בדמות אדם, הצטרפה אלינו לעמותה. רינה היתה חיילת בת 19 במלחמת יום הכיפורים כשהחבר שלה ציקי איתו עמדה להתחתן נהרג בסיני ביום הראשון למלחמה. זו התמונה של ציקי.

שלושתנו - רינה, תמר ואני - מנהלות את העמותה בהתנדבות מוחלטת. אין לנו אפילו משרד. רינה היא זו שבמהלך מבצע "צוק איתן" נסעה ברחבי הארץ כדי לפגוש את החברות השכולות החדשות ולהושיט להן עזרה ולמשפחותיהן ולספר להן על העזרה שהעמותה נותנת. 66 חיילים נהרגו במבצע "צוק איתן", כמעט חצי מהם הותירו חברות שכולות וחלקן עמדו על סף נישואין.

היום פגשתי את ישראל, אבא של עדנה חברה של הדר גולדין, והוא עם דמעות בעיניים אמר לי: החתונה צריכה להיות בעוד שבוע.

היום אנחנו כאן כדי לתקן עוול כלפי החברה השכולה וכלפי החלל והוא שאין מודיעים רשמית ובצורה מוסמכת לחברה את בשורת האיוב. זו חובה מוסרית לתקן זאת וזה ניתן לתיקון. למשפחת בוק לא היה האומץ להתקשר למיכל כשאבי נהרג. הם התקשרו לבעלי יצחק ויצחק היה צריך להגיד לבת שלו את זה.

כשפגשנו את חברת הכנסת עליזה לביא היא שאלה אותי מה קרה למיכל. זה מאוד נגע לליבי, עליזה, כי הרגשתי את הרגישות שלך ואת האכפתיות שלך. ארבע שנים וחצי אחרי שאבי נפל בחור צעיר בשם יגאל טלפן אליה וכך הוא אמר: משהו יותר גדול ממני אמר לי להתקשר אלייך. אבי ויגאל, שניהם דתיים, הלכו אחרי התיכון ללמוד בישיבה בקיבוץ מעלה גלבוע. בסוף שנת לימוד אבי התנדב לפלחה"ן נח"ל ויגאל לסיירת נח"ל, לכן הכירו אחד את השני.
כמה חודשים אחרי שיגאל טלפן - שימו לב לשם שלו, יגאל – הם באו אלינו להגיד לנו שהם מתחתנים. זו תמונה של מיכלי בחתונה שלה עם יגאל. מיכל ויגאל התחתנו כשהם עומדים בחופה מתחת לציטטה הזו מספר דברים שבתנ"ך שיגאל בחר ומיכל כתבה את האותיות בצבע זהב. הציטטה היתה לזכר אבי. יום לפני מות משה, אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר בסיני, משה אוסף את כל העם לפניו והוא מספר להם על החוקים ועל הברית שלהם על השם ולמחרת הוא מת. זה מה שהוא אומר לעם ישראל: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזו ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני השם אלוהינו ואת איננו פה עמנו היום". זה היה לזכר אבי.

יש למיכלי חמישה ילדים, בלי עין הרע. אחת קרויה על שם אבי ושמה אביגיל. בזמן השבעה של אבי הרב הראשי לישראל הרב לאו בא לנחם את משפחת בוק. אחד מהאחים של אבי הראה לו את מיכל שישבה בצד. אני במקרה הייתי לידה. הרב לאו ניגש למיכל ואמר לה: מיכל, בבוא הזמן את צריכה להקים בית חדש בישראל. מה שהרב לאו אמר למיכל זה בעצם אחת מהמטרות של העמותה וזה לעזור לחברות השכולות להדביק את הרסיסים של החיים השבורים שלהן, ללמוד, כמו שרינה בחוכמתה אומרת, לחיות על יד הצלקת ולא בתוכה, ובבוא הזמן להקים בית חדש בישראל.

תודה על הדברים. פנינו גם לשר הביטחון וגם לרמטכ"ל. האמפתיה ניתנת, התשובה שקיבלתי לא מספקת. כשפניתי לרמטכ"ל הרמטכ"ל אמר לי שהנוהל הזה נשמע לו לא תקין.
חבר הכנסת אלעזר שטרן, אתה איש צבא לשעבר. היית ראש אכ"א. הנושא הזה קרוב לנשמתך, לליבך. אתה עברת בית בית בחודשיים האחרונים. איך הגענו למצב הזה ומה אנחנו צריכים לעשות?

צהריים טובים. נדבר על המצב הזה, אבל לפני זה אני חושב שגם אני צריך לומר פה תודה לפיליס, לתמר, אולי גם למיכלי בזמנו. אבל כמובן לחברות שדוחפות את העניין הזה, ויותר משהן דוחפות הן מסייעות. אני מודה שלפעמים גם מערכת מסודרת ורגילה טוב שהיא מקבלת הערות צד כאלה שהופכות ליוזמות כאלה ומקבלות ביטויים כאלה. אין ספק שמערכת הביטחון, צה"ל ומשרד הביטחון ער וצריך להיות ער כל הזמן לרחשי ליבו של הציבור, ובמקרה הזה במיוחד לרחשי ליבן של משפחות השכול.

אני אומר את זה כיוון שצריך להודות על האמת. הסיפור של אבי הוא שהאיר את תשומת לב המערכת לצורך לטפל בעניין הזה בצורה יותר ממוסדת, וכמובן לא נותר לנו אלא להיות גאים בכך שיש מה שנקרא אחיות לצרה שעומסות את המשא הכבד מאוד הזה על הכתפיים שלהן.

אני עושה פה רגע הפסקה,. אני חי בתוך משפחה שכולה. אח של אשתי היה החייל שלי. הוא נהרג והיתה לו חברה והכרתי אותה אז. אני בקשר איתה היום. אחרי כמעט ארבעים שנה אנחנו בקשר איתה היום. למרות זאת כשביקשו ממני להצטרף לעמותה של אחים שכולים לא הצטרפתי, כתומך, כראש אכ"א לשעבר, כלא משנה מה.
אני אומר פה לצד ההבנה שאני חושב שהיא קריטית ולצד הכאב שאתן מבטאות פה שאני מאוד מזדהה איתו, שכדאי שדווקא העמותה תשים את הגבולות. יכול להיות שיש פתרונות ביניים הגיוניים שאני אולי אגע בהם ואני אולי קצת אציע אותם.

נפגשתי ביום חמישי האחרון עם אישיות תקשורתית ידועה. הוא סיפר לי ששבוע קודם הוא היה צריך ללכת לחבר שגר בגבעת שמואל. הוא הלך לדפוק על הדלת, והחבר הזה שהוא רופא בכיר ויש לו בן בצבא קפץ בגלל שדפקו לו על הדלת. הוא התנצל על כך כמה פעמים. אמרתי לו ששבוע קודם אשתי בארבע אחר הצהריים נזכרה שהיא לא קנתה עגבניות לסלט ולכן היא שלחה את הבן שלנו לשכנים לבקש עגבנייה. הוא דפק בדלת והוא חזר לבן. האימא שם קפצה ואמרה: סליחה, הכול בסדר – בגלל שיש לה שני בנים בתוכו. אני באותו יום שישי אחר הצהריים נסעתי להביא למשפחה שהבן בתוכו עוגה יחד עם דורית, עוגה שדורית אפתה לשכנה הזו, ואני מוצא את עצמי בן אדם נורמלי. אני רואה מונית נכנסת ליישוב ונוסע אחריה. דורית שואלת אותי: לאן אתה נוסע? אני אומר: אני רוצה לראות איפה היא עוצרת. כשהיא עוצרת מסתבר שבא שכן משדה התעופה.

אני לא הסכמתי להצטרף לאחים השכולים כי ידעתי לאן זה ילך. אני רוצה שתדעו, כשבאתי להיות ראש אכ"א סימנתי את האחים השכולים כיעד. עשינו כנסים. לא היו רשימות בצבא של אחים שכולים. אני באתי לזה משני מקומות: האחד, בגלל שדורית אומרת שכשהיא היתה ילדה בת 17 כשאחיה נהרג דפקו להם בשש בבוקר על הדלת. אבא שלה פתח את הדלת והיא עמדה לידו. אמרו לאבא שלה: הבן שלך נהרג – מה שאומרים. היא עמדה לידו, לא הסתכלו עליה בכלל. היא אומרת: אבא שלי איבד בן, אני איבדתי אח ואבא באותו זמן ואף אחד לא התייחס אליי. אח שכול אחר אצלנו ביישוב שאחיו נהרג וחברתו באה אליי עכשיו בניחום אבלים אצל משפחת גולדין אמר לי: ההורים כבר נפטרו. יותר לא יודיעו לי על אזכרות? איך אני אדע עכשיו שיש אזכרה של הצנחנים? אני לא אדע כי שולחים רק להורים.

לקחנו את המאגר הזה והפכנו אותו לרשימה של אחים, אבל עם הגבולות. בואו נגיד את האמת, יש כמה גבולות. אני בכוונה הולך אחורה כי לצערי לא אוכל להיות פה כל הזמן, בסוף זה הולך גם להכרה בחברות אולי כאלמנות ויש לזה גם משמעויות.

חבר הכנסת שטרן, רק שנייה. בוא נעשה סדר. עוד לא אמרנו מה.

עליזה, תני לי שנייה. אני עוד לא אומר מה, אני רק מדבר על האחים. בסוף צריכים לדעת שהמדינה הזאת גם נושמת, חיה. הרי רוב חללי צה"ל של היום הם חללי צה"ל, לשמחתנו, אם אתם רוצים, לא ממלחמות. זה השנים האחרונות ונקווה שלא יהיו חללים בכלל. אבל אם אנחנו צריכים ללכת עכשיו למשמעויות של איך אנחנו מטפלים בחללים האמיתיים אז אנחנו צריכים לחשוב על איזה סוגים של היכרות אנחנו נותנים.

מה זה "חללים אמיתיים"?

לא איש קבע שנפטר ממחלה בגיל שלי.

עכשיו אני הולך לנושא ההודעות. אני מבין שזה על הפרק כי אני חושב שבאמת העזרה של מערכת הביטחון בעמותה החשובה הזו, בטיפול הפסיכולוגי למי שמעוניינת בכך, היא קריטית והיא יפה ואני מניח שגאוות מערכת הביטחון עליה, ובצדק. כמה שנים? כמה שצריך. כמה צריך? כמה שהחברה רוצה, ללא גבולות של זמן בהקשרים האלה. מי שחושבת שגם אחרי ארבעים שנה וכשיש לה ילדים, יש לה מטען כחברה ורוצה צריך לתת את התמיכה הזאת ללא כל מגבלות, ואמרתי גם קודם. אבל יחד עם זאת, בלהתגייס עכשיו לצוות המודיעים שבעתות מלחמה - גם כך אנחנו יודעים שגם הפעם יש משפחות שכולות שקיבלו תשובות: זה נוהל החירום למי אנחנו מודיעים ולמי אנחנו לא מודיעים, לקרובי משפחה ממש בהקשרים האלה.

אני הולך עכשיו למה שפיליס דיברה.

חבר הכנסת שטרן, אנחנו אפילו לא הצגנו את ההצעה המידתית שהעמותה מציעה.

אני חשבתי שכולם מכירים אותה.

לא, אנחנו לא הצגנו אותה.

סליחה, אני מכיר אותה.

לא, אנחנו לא הצגנו ואני חושבת שאם נשמע קודם כל את הבקשה - - -

אז בבקשה בואו נשמע. אני מכבד את זה.

אבל הוא בא מתוך מקום של אנטגוניזם לגמרי. עוד לא התחלנו וזה כבר אנטגוניזם.

אולי תתני לי לפני שאת ממשיכה. לי קוראים מלכי אשכנזי. זאת התמונה של הבת שלי ספיר אשכנזי שהיתה בת זוג של סרן עמרי שחר שנהרג לפני שנתיים בכביש 4. עמרי שחר היה מפקד סיירת בחיל הים באשדוד.

אני מכיר את האירוע.

יפה מאוד. ההורים שלו קיבלו את ההודעה בשעה שבע ורבע בבוקר. אני קיבלתי את ההודעה בבית שלי בשעה רבע לשמונה בבוקר. חשכו עיניי, צרחתי כמו שלא צרחתי בחיים שלי. לא ידעתי ממה הוא נהרג. אמרו לי: עמרי נהרג. אני ידעתי שהוא נהרג והיה ברור לי שהוא נתקל בהיתקלות מול עזה עם הספינה שלו ונהרג. אני הייתי צריכה להגיע לבת שלי שחיכתה לעמרי בדירה של אבא שלי בראשון. בשל תאונת הדרכים היה עיכוב של שעה וחצי עד שהצלחתי להגיע אליה. כל העולם ידע. היא קיבלה אס.אם.אסים מכל העולם. לא פרטו מה קרה. אני הייתי צריכה להגיע אליה בשביל לנסות איכשהו להודיע לה שעתיים אחרי שכל העולם ידע. לא הצלחתי להגיע אליה, היו פקקים. מה אתה מצפה שאני הייתי צריכה לעשות כאן? להתקשר אליה? אני צלצלתי לאבא שלי שהוא אדם מבוגר בן שבעים ואמרתי לו: אבא, אתה לא צורח עכשיו. אתה לא משתולל, אתה לא מגיב. אתה עכשיו תופס את ספיר בבית ולא נותן לה לצאת כי אני חייבת לבוא ולהודיע לה את הידיעה הזו - מניפולציות על מניפולציות איך לבוא ולהודיע לבת שלי שהיתה בזוגיות של שלוש שנים וחצי עם אהוב ליבה.

כולם מדברים כאן על חברות וזה נשמע חברה, חברה מהתנועה, חברה מבית-הספר. אני לא מקבלת את ההגדרה הזאת של חברה, חברה זה דבר נפלא, אלא בת זוג לכל דבר ועניין, חיי שיתוף והכול. לא יכולנו להודיע לה, לא יכולנו להגיע אליה.

תודה רבה לך. התקשר אליי הבוקר השר מאיר כהן שעדי הכלה שלו נמצאת איתנו כאן. הוא ביקש למסור את התמיכה שלו בניסיון, במהלך, במקום מאוד מאוד רגיש הזה והפתוח. עדי, אם תרצי אחרי זה לדבר אז בשמחה רבה.

אחר כך ארצה לספר כמה שעות לקח עד שידעתי שהחבר שלי נהרג.

אני אחזור אלייך. גם בגלל שלא כולם יודעים מה אנחנו מבקשות ופתחנו את זה גם במקום היותר רגשי, אני רק רוצה לבוא ולומר שהקשבתי בתחילה לנושא הזה וכך התוודעתי גם לעמותה ולעבודה המאוד מאוד יקרה, דיברנו על סל תמיכה נפשי, סל תמיכה שיסייע לחזור לחיים. הבקשות שלנו גם ממשרד הביטחון וגם מצה"ל זה האל"ף-בי"ת הראשוני של דרך הודעה, איך מודיעים לחברה. למה לא סופרים אותה?
אני באופן אישי ניגשתי לכמה קצינים שליוו את המשפחות וביקשתי שידברו עם החברה שהיתה באפיסת כוחות במהלך השבעה והתשובה שאני קיבלתי היתה: זה לא בפרוטוקול, אנחנו לא צריכים לתת מענה.

אני לא באה בביקורת. אני תיכף אשמע ואתן לך את רשות הדיבור, אבל הצבא זה צבא של נהלים. העצות שאני קיבלתי מאנשים בשטח בעבודה הברוכה, הרגישה, המקצועית, ואני רק יכולה להודות על העבודה הקשה והנהדרת שלכם, אבל מה שצוידתי היה: עליזה, כל מה שאין לו נוהל ולא מתדרכים אותנו זה לא בסמכותנו. תעשי משהו כי כולנו באותה מדינה. היום אני מודיע, מחר מודיעים לי. החובה שלנו היא לדאוג לכולנו.

תיכף אאפשר את רשות הדיבור, אני רק רוצה שנבין על מה אנחנו מדברים אחרי באמת עבודה ממושכת והבנה של מה נכון ומה אפשר. אני יודעת שלא נכניס פה את הכול כי קיבלתי הרבה מאוד פניות. יש פה ניסיון לבוא ולנסות גם בשלב ההודעה. אנחנו מבקשים והעמותה מבקשת שהנוהל שמוחל על אחים, על סבים, יחול גם על חברות. כשהדפיקה האיומה נשמעת על הדלת שאותה תיארת חבר הכנסת שטרן, ושואלים מי המשפחה הגרעינים והאבא והאימא והאחים אומרים שיש חברה, חובה להודיע.

אנחנו לא רוצים לשלוח והדפיקות והפחד. יש דרכים להודיע: שלושה זה מוות, שניים זה פצוע. אפשר לשלוח אולי שתי חיילות. יש הרבה מאוד דרכים יצירתיות. אני לא ארחיב, יש פה אנשי מקצוע שיודעים, אבל אפשר למצוא את הדרך.

הנקודה השנייה עליה אנחנו מדברים היא לשנות את ההוראות בצבא שקצין העיר וקציני הנפגעים כך שבמהלך הלוויה והשבעה יתייחסו גם לחברה ויקדישו גם לה זמן שיחה ובדיקה כמו שחייבים להקדיש לשאר בני המשפחה. זה קריטי לתהליך השיקום.

היום, כך נאמר לי, אסור לגורמים צבאיים לגשת אליהן בזמן השבעה. גם אם תגידי אחרת, זה מה שאני שמעתי, קיבלתי, במספר בתים שבהם אני ביקרתי.

לגבי החברות של חיילים שהן חיילות בעצמן - לשנות את האופן של ההתייחסות במהלך השירות לאחר הנפילה כך שהמפקדים יתייחסו אליהן כאל אנשים בשכול כפי שעושים לאחים שכולים. כרגע יש בדרך כלל התעלמות מהמצב שלהן, או שזה תלוי בחסדי מפקד כזה או אחר. זה צריך להיות נוהל שמתייחס לחברות הללו.

לגבי ימי חופשה - חברות של חללים שהיו במהלך השבעה עם המשפחה האבלה, ימי החופשה לכאורה, הימים שהן היו עם המשפחה בימי האבל נחשבים להן כימי חופשה. זה נלקח להן מהחופשה השנתית. גם כאן דרוש תיקון.

לגבי הנושאים של המוסד לביטוח לאומי, משרד הכלכלה – אני עוצרת כאן. גם בסוגיה של חברות חילוניות וחברות דתיות ועוד פניות שהגיעו אלינו, אנחנו נעלה פה את הדברים. יש פה דוברים שיעלו את הבקשות ואת ההרחבה של הנושאים.

חברת הכנסת מיכל רוזין.

תודה. אני באתי בעיקר לשמוע. קודם כל, להיות איתכן פה. הכנסת לא מתכנסת, אבל היה חשוב לי מאוד להגיע הבוקר.

בעיניי, הסוגיה הזאת היא חשובה ביותר. אלעזר, אני חושבת שקצת שכחנו שאנחנו כבר לא ב-1948, ואולי גם אז זה היה צריך לקרות. אנחנו ב-2014. גם אז היו חברים וחברות ובנות זוג, אבל בוודאי היום כשיש הרחבה של המושג של בני זוג ויש מודלים אחרים של זוגיות. בואו נודה על האמת, הרבה מאוד אנשים חיים ביחד או נמצאים הרבה שנים בזוגיות לפני שהם מתארסים, מתחתנים. לא צפוי בחברה החילונית מבחור בן 20 - 21 להיות כבר מאורס או להינשא, להיפך. גם מילואימניק בן 35 רוב הסיכויים שיש לו בת זוג חברה כשברור לשניהם שהם הולכים לחיות את חייהם ביחד אבל הם לא צריכים את הרב שיחתן אותם או שהם לא צריכים איזושהי כתובה או חוזה משפטי כדי להודיע על כך לעולם.

כמו שאמרת, פעם לא הכירו באחים שכולים והתעלמו מהם והיום מתעלמים מהחברות, מבנות הזוג. ההגדרה לא חשובה, זה סמנטיקה. בסופו של דבר, אנחנו יודעים שיש פה מהות. יום אחד יגידו: איך יכול להיות שהעלמנו מהם ולא ראינו אותם.

אני רוצה להגיד משהו קצת יותר רחב בנושא הזה. אני שומעת את אלעזר ואני לא מזלזלת במה שהוא אומר. במדינת ישראל קרו שתי בעיות מאוד עיקריות. אלעזר, חשוב לי שתשמע. כמי שמלווה הרבה מאוד בתחומים שונים של נפגעים, נושא בריאות הנפש לא מטופל כמו שצריך במדינת ישראל, כל הרפורמה בבריאות הנפש שלא יצאה לפועל, ובעצם אין טיפול נפשי ראוי והולם. הנושא הזה נזנח לחלוטין במערכת הבריאות של מדינת ישראל.

גם כאן את רואה את היוזמות האזרחיות. למשל, נט"ל.

בדיוק. הדבר השני זה הנושא של נפגעי עבירה. אין הכרה במדינת ישראל לנפגעים כנפגעים שזקוקים לטיפול, לשיקום, לסיוע, שקורית במדינות אחרות בעולם. כמחמאה אני אומרת שהמקום היחיד שבאמת דואג, מטפל, מסייע, משקם הוא משרד הביטחון, ולכן כולם רבים על תקציב משרד הביטחון. אני מבינה את אלעזר שאומר: כמה אפשר להרחיב? אבל העניין הוא שבסופו של דבר אין מערכת אזרחית אחרת במדינת ישראל של משרד בריאות, של משרד רווחה, של המשרד לביטחון הפנים, שלוקחת אחריות על אותם אנשים ואומרת: אנחנו משקמים אותם.

אני מזכירה לכם שגם בתחום נפגעי פעולות איבה היו ויש עדיין הרבה מאוד מאבקים לקבל את אותם תנאים ואת אותו יחס. שנים רבות אמרו שזה לא אותו הדבר. אני עדיין מזכירה שיש טקס שונה ונפרד שאליו הלכתי ביום הזיכרון. בעיניי זה מזעזע כשלעצמו, אבל לא נפתח את הסוגיה הזו.

מה שקרה פה במדינה זה שמכיוון שהמקום היחיד שבאמת מסייע ומשקם ויש לו תקציבים משמעותיים ורציניים במדינה הזו זה משרד הביטחון ואגף השיקום, ובגלל זה כולנו באים אליהם ואומרים: אנחנו צריכים את הכסף. מכיוון שזה המצב לא יכול לבוא אגף השיקום במשרד הביטחון וצה"ל ולהגיד: אבל זה לא באחריותנו. כן, זה באחריותכם. צריך להחליט על גבולות, אני מסכימה איתך. אני חושבת שכל מי שיושב פה סביב השולחן לא יחשוב שאם היתה לו חברה במשך שלושה שבועות או חודש שאיתה הוא בילה היא תיחשב. אני לא יודעת מה הם הגבולות, לא באתי לפה עם פתרונות. צריך לחשוב מהם הגבולות, מהן ההגדרות. אני מניחה שאתם כבר עשיתם, לכן באתי לפה לשמוע. אני בטוחה שכן דנו בדברים. הרי גם לא נבקש מכל חייל שיוצא לקרב או שמתגייס לצה"ל לרשום מי החברה שלו וכמה זמן הם ביחד והאם זה באמת רציני והוא מתכוון להתחתן איתה. אם שואלים ילד בן 19 שאלה שכזו הוא מיד בורח למדינה אחרת, ובצדק.

אנחנו לא מעודדים בריחה בשום מקרה.

זה היה קצת בהומור. דיברתי מניסיוני. כשאמרתי לבן זוגי שמתחתנים הוא אמר: אה, או, אוקיי. בסדר – עבר לו. שלושה ילדים, הכול בסדר.
אני רק מנסה לומר שבאמת צריך להחליט מה הם הגבולות. אבל אין ספק שבין לתת הכרה כאלמנה ולתת תקציב, משכורות וכד', לבין העניין של הודעה - ואגב, בהחלטה על משפחות נרצחים, והייתי חלק מהוועדה שהחליטה את הנושא הזה והקימה את מרכזי הסיוע למשפחות נרצחים, אחד הדברים החשובים ביותר שהם אמרו היה: אף אחד לא בא להודיע לנו. אין נוהל מסודר מי בא להודיע לנו, מי הצוות, מי עושה את זה.

עד היום לא מודיעים להם. צוות ההודעה עוד לא קם.

עוד לא קם, אבל לפחות יש החלטה.

אין ספק שעניין של הודעה, עניין של חופשה שלא יכול להיות שאם את לוקחת חופשה מהעבודה או מהצבא תצטרכי לבקש, להתחנן, למעסיק ולמעביד שלך שהוא אכן ייתן לך את ימי החופשה האלה. ימי בחירה בימי זיכרון - זה גם לא דבר מובן מאליו שבכל מקום עבודה נותנים. יש לך שני ימי בחירה בשנה ואתה יכול לבחור אם יש לך אזכרה לאבא, לסבא וכד', האם באמת כל מקום עבודה ייתן? אם כן, כל הדברים האלה. אבל בעיקר, בעיקר, העניין של סיוע נפשי. אני חושבת שהמדינה בכלל צריכה לעשות מהפיכה בנושא בריאות הנפש וסיוע נפשי לכל אדם שזקוק לכך בוודאי. אבל כל עוד זה לא מתקיים משרד הביטחון צריך לקחת כן אחריות.

לא רציתי להפריע לך כי ריגשת אותי והיה קשה לי גם לעצור את הדמעות, אבל רציתי לשאול. אני לא יודעת מה תקציב העמותה, אני אשמח לשמוע. בתור אחת שניהלה עמותה לפני שהגיעה לכנסת אני אומרת לכם שהמדינה מפריטה את האחריות שלה לעמותות. העמותות עושות עבודת חסד. בלעדיהן אי-אפשר לתפקד במדינה הזו. בלעדי המגזר השלישי לא היה במדינה הזו לא רווחה ולא בריאות ולא חינוך ולא שום דבר. אני חושבת שזו בושה וכלימה למדינה שזה מה שהיא עושה. זה סוג של הפרטה. לא מפריטים לגופים פרטיים, מפריטים לעמותות. זו לא האחריות של העמותות, זו האחריות של המדינה והיא צריכה לקיים את זה. הדרך להפריט כדי לא לקחת את האחריות אלא לתת את הכסף לעמותה כי כאילו אנחנו רק תומכים בה ולא להכיר בבנות הזוג, זה בעצם מה שזה אומר. אני חושבת שזה עוול גדול.

תודה לחברת הכנסת רוזין.

אני רוצה לומר משהו בתגובה לחבר הכנסת שטרן. שמי אורנה יוגב ואני כתבתי לכם את המכתב הזה. החבר שלי נפל לפני 39 שנה. אני הקמתי משפחה ויש לי ילדים ונכדים. היחסים שלי איתם מאופיינים בריחוק כי אני כבר לא מרשה לעצמי לפתוח את הלב ולהתקרב למישהו.

כשאני רואה אותך יושב פה בחיוך כזה זחוח ומפטפט ולא מקשיב ומדבר על עגבניות ועל עוד שטויות ואומר חללים אמיתיים או לא אמיתיים – בן אדם שהצבא לקח אותו והוא נהרג בצבא הוא חלל אמיתי של הצבא. אף אחת כאן לא באה וביקשה הכרה כאלמנה. אני ביקשתי עזרה בטיפול פסיכולוגי אחרי שנים. אני ממש מרגישה שאתה מייצג את הגישה הזו שטורקת לנו את הדלת כי זה מה שקשה זה הדבר הזה שהנה, אותה בחורה עוד שבוע עמדה להתחתן והחתונה כבר לא תהיה. זה כמו פרח שעוד לא פרח שנקטף ושבחיים לא יפרח יותר. זה הרס לכל החיים.

אני כתבתי כאן וסיפרתי על נשים ממלחמת 48' שעדיין הולכות עם הפצע הזה בלב. זה עדיין כל כך קשה שאני יושבת פה ובוכה מתחילת הפגישה. בכיתי גם כשכתבתי את המכתב הזה. אני לא יכולה לחבק את הנכדים שלי ולהיות סבתא כמו שהם רוצים שאני אהיה, ואני לא נותנת לאנשים שרוצים להיות חברים וחברות שלי להתקרב אליי. זה לא מצחיק. אף אחת לא מבקשת זכויות של אלמנה. אני גם אמרתי את זה לגברת דליה ורמוט כשניסיתי לקבל עזרה והבאתי מכתב מהפסיכולוג שלי שטיפל בי. הסיפור מסופר כאן. אני כל כך כועסת וכל כך פגועה. אני חושבת שזו אחריות וחובה של הצבא שלקח את בני הזוג שלנו והם נהרגו שם, לעזור לנו בזה, בטיפול הנפשי.

אני רוצה להגיד לך משהו.

תודה.

סליחה, עליזה. יש גבולות לפופוליזם. את לא תגידי לי "זחוח", עם כל הכבוד לך. את לא תלמדי אותי מה זה להיכנס למשפחות שכולות, נכנסתי יותר בחיים ממך. אני לא דיברתי במונחים כאלה עליכם, את לא תדברי עליי גם אם את חברה של חלל צה"ל. יש גבולות.

כל השאלה היא האם אתם רוצים לעשות פה דיון או שכולם יגידו לכם: כולם צודקים, ובסוף לא יצא מזה שום דבר. זה הדרך שלי. אני לא באתי לפוליטיקה בשביל להיות נחמד. את גם לא תגידי לי את מה שאמרת לי על האנטגוניזם.

זה מה שאתה משדר, אני כן אגיד לך.

חבר הכנסת שטרן, אני מבקשת ממך.

גם אני מבקש. אני רוצה להגיד לכם משהו. נכנסתי ליותר משפחות שכולות מכל אחד מאלה שיושבים כאן. לפני שבוע הלכתי לרב שבאזכרה של אורון שאול הזכיר את השם של החברה שלו – הודיה, ואמרתי לו אחרי הטקס: כל הכבוד שהזכרת את שם החברה. ביום שישי נפגשתי עם החברה של אורון שאול ולא פעם ראשונה.

אם אתם רוצים להגיד - זאת תגיד לי "זחוח", עם כל הכבוד לה, והוא מחייך וכאילו החיוך הזה – אל תלמדי אותי מה זה כאב, עם כל הכבוד.

חבר הכנסת שטרן, תודה לך.

תודה. עליזה, אני מאוד מצטער על זה. אני מקווה שההחלטות שתקבלו פה יהיו החלטות הגיוניות ואחר כך אנחנו נדבר על זה.

אני מבקשת את ההבנה. אתה פתחת ואמרת שלעיתים החברה האזרחית יודעת ומביאה ומציפה. זה התפקיד שלנו.

עליזה, אין לי בעיה. אני מקווה שייצאו מפה דברים טובים. מאה אחוז, אין לי בעיה.

אני חושבת שחשוב לשמוע את עמדתו כי זה יעזור לנו להבין איפה הקושי.

גם להורים שכולים אני אומר שכשאומרים: הוא אב שכול, תעזוב אותו, אני אומר: אל תעליבו אותו, תתייחסו עניינית. אני אומר את זה על אחת כמה וכמה, לחברות שכולות תתייחסו אל הדברים כשלעצמם. אם תחשבו שאנחנו צריכים להתייחס אליכם בגלל הכאב המיוחד ולהוציא את ההיגיון שמאחורי העניין הזה אז אתם תפגעו בעצמכם.

תודה, חבר הכנסת שטרן. אני מודה לך.

אני רק רוצה להגיד משפט אחד, אולי גלשנו פה קצת.

לא, לא גלשנו משום שכנראה, כנראה, מה שנאמר כאן עכשיו זו הסיבה ש-48' אין כל רגישות וכל הבנה וכל סיוע. אנחנו רואים ושומעים את הדברים הללו. כמו שלמדנו מאוחר מדי לעזור לניצולי שואה - תסלחו לי על ההשוואה, אבל למדנו מאוחר מדי - ומי כמוך יודע שלמדנו את זה מאוחר, גם כאן אנחנו צריכים ללמוד - - -

אל תצעקי עליי.

אני לא צועקת.

את כן צועקת, את לא שומעת את עצמך. את גם לא תלמדי אותו, גם שם יש דור שני לניצולי שואה וגם בהם החלטנו לא לטפל כי למדינה הזו יש עוד כמה דברים.

נכון, אבל אנחנו צריכים להיות קשובים - - -

עליזה, הסגנון הזה - חבל, בסדר.

מה אתה נעלב כל כך?

קודם כל, אנחנו באמת בעמותה, וגם החברות, באות ממקום של לא רצון להתחרות עם אף אחד, לא רצון להגיד שאנחנו יותר מאחרים, סובלים יותר, כואבים יותר. אנחנו כואבים כמו המשפחה השכולה.

דבר שני, אנחנו לא דיברנו על הכרה, אנחנו לא נכנסים לנושא הזה בכלל. אנחנו מדברים על היחס לחברה. אני אומרת לך בכנות, מסיבת האירוסין של אחותי מיכל היתה צריכה להיות בשבוע שבו ישבו על אבי שבעה. למרות זאת בעיניי ובעיניה היא לא צריכה להיות מוכרת כאלמנת צה"ל. זה לא אומר שהכלל נכון לכולם, אולי יש כאלה שכן צריכות להיות מוכרות כמו עדנה ואחרים. אבל לא על זה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על שתי סוגיות שהן מרכזיות גם לשיקום של החברה וגם לשיקום של המשפחה השכולה עצמה. זה לא הוגן לשים את הנטל הזה של להרוס את החיים לחברה הזו על המשפחה כי ב-99% מהמקרים היא הבת שלהם גם כן. איך אפשר להגיד למשפחה שכולה: תודיעו אתם לחברה? זה לא הוגן.

בנקודה הזו דווקא אני רוצה לבקש ממך להישאר חמש דקות ולהקשיב לד"ר אופרי בר נדב שהוא פסיכולוג קליני שהקדיש את עבודת הדוקטורט שלו לניתוח של המשמעות של דרך ההודעה ותהליך השיקום. בבקשה, ד"ר אופרי בר נדב.

אני נשאר חמש דקות.

תודה, צהריים טובים. אני עובד במרכז לחקר האובדן ושכול באוניברסיטת חיפה. אנחנו באמת עסקנו שנים רבות במחקרים שקשורים לתחום האובדן. העבודה שלי עסקה באמת בהשוואה שבין אבל של חברות שכולות לאלמנות. העבודה הזו היתה חלוצית בארץ ובעולם במובן הזה שהיא לקחה את החוויה הסובייקטיבית של אובדן בן זוג לבחינה של מה קורה ואיך קורה בתהליך האבל.
אני אקדים ואומר שתי מילים. שאלו אותי בזמנו: איך אתה מעז להשוות? אמרתי שאני לוקח דווקא את הקריטריון של בת זוג שזה מי שמגדירה את כבת זוג ועכשיו נראה איך נראה תהליך האבל, והוא נראה פשוט אותו הדבר. כלומר, הממצאים של המחקר שגם הוצגו כאן בכנסת בטקס שהיה של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל היו שההגדרה העצמית של בת זוג היא זו שיוצרת תהליך אבל מורכב והסטטוס הפורמאלי כמעט ולא שינה דבר, למעט סוגיה של הכרה חברתית שעליה אנחנו מדברים כאן. חשוב לעשות את האבחנה בין הכרה חברתית שהחברה מכירה בכך שיש אובדן, ואת הסיפורים שמענו כולנו, לבין הכרה כלכלית או פורמלית כמו שאמרה עכשיו תמר. כלומר, צריך לקחת בחשבון ולהבין שאבל הוא תהליך שמלווה את האישה השכולה לכל חייה. גם את הגבר השכול כמובן לכל החיים. אבל הוא לא תהליך שנעשה בשלבים שיש לו התחלה וסוף ובזה נגמר הסיפור. כולנו יודעים שזה תהליך ספיראלי עם עליות ומורדות. זה בא וזה הולך, זה מתעורר וזה חוזר.

לתהליכים שמתרחשים בהתחלה יש משמעות רבה מאוד לאורך שנים רבות. בפסיכולוגיה הקוגניטיבית מדברים על תופעת זיכרון שנקראת "זיכרון הבזק", זיכרון שנצרב בתודעה בגלל עוצמותיו הרגשיות. חבר הכנסת שטרן, אתה דיברת על דפיקה בדלת וזה בדיוק דוגמה קלאסית. כולנו זוכרים איפה היינו כש-, או מה עשינו כששמענו משהו כזה והרגעים האלה נצרבים בתודעה ובזיכרון ומלווים אותנו כל החיים, כמו הדפיקה בדלת, כמו הרגע שבו שמענו את ההודעה. זה יכול ללוות אותנו ומלווה את הסיוטים שלנו ואת החוויות שלנו למשך שנים.

ההכרה החברתית שבאמת מתבטאת בעובדה שיש מי שעוזר בהודעה ויש מי שעוזר בהכרה במקום של החברה בטקס הזיכרון, במקום של החברה בקרב הנופלים, במקום שלה אל מול מוסדות אזרחיים, אוניברסיטאיים, צבאיים, כחלק מהאנשים השכולים, וזה לא צריך להתבטא בהכרח בכסף, היא קריטית לתחושת השייכות משום שכאשר החברות חוות, כמו הקבוצות האחרות באוכלוסייה, כמו אחים השכולים במשך שנים רבות, כשהן חוות את ההדרה הזו, את ההזזה הצידה מתוך הקבוצה שראויה להיות בין השכולים והאבלים, החוויה הזאת פוגעת ביכולת השיקום לאורך שנים, בדימוי העצמי בתחושה של היותנו חלק מהחברה. לדברים האלה אני חושב שאנחנו צריכים להתייחס כשמדובר פה על עוול או על עזרה וסיוע. אלה הדברים בקצרה.

תודה. אני רוצה לעבור לאלוף משנה יפה מור ראש מחלקת נפגעים במשרד הביטחון ולשמוע את ההתייחסות שלה. אבל אני גם רוצה שנרד קצת לרזולוציה גם מול הבקשה בנושא של תהליך דרך ההודעה.

שמי יפה מור ואני ראש מינהל הנפגעים וקציני ערים. אני מפקדת של קציני הערים וגם המנחה המקצועית של קצינות הנפגעים בצה"ל.

הליווי של משפחות שכולות נעשה על-פי שיוך חילי. קצינת הנפגעים של הצנחנים לעולם תלווה את המשפחה השכולה של חטיבת הצנחנים, וכך הלאה.

אני רוצה לפתוח במה שתמר פתחה. אנחנו עובדות, להבדיל ממה שקורה פה ואולי משתמע, בשיתוף פעולה יוצא מהכלל ומתוך מטרה משותפת לאורך כל השנים. תיכף אדבר על נוהל ההודעה ועל עוד כמה דברים שעשינו בשיתוף העמותה. אבל כשקציני הערים שמבצעים את ההודעה נכנסים לבית של משפחה הם שואלים אם יש חברה ונותנים את כרטיס העמותה. כל מודיעי נפגעים שהם אנשי מילואים מקבלים מקצין העיר לפני שהם יוצאים להודעה תיק ובתוך התיק הזה יש גם כרטיסי ביקור כי אנחנו לא יודעים כשאנחנו נכנסים להודעה אם יש חברה או אין חברה. שואלים בבית אם יש חברה וכשהיא מגיעה הביתה, כי אתה דופק בדלת ואתה לא יודע את מי תמצא בתוך הבית, לא תמיד כל המשפחה הגרעינית בכלל בתוך הבית, במהלך השבעה הם נותנים את הכרטיס לחברה. אנחנו גם מעבירים את הפרטים של החברה לעמותה במהלך השבעה.

זה חלק מהנוהל?

איפה הנוהל הזה?

יפה, זה ממש לא נכון. אני מצטערת, זה לא נכון.

יפה, אז איך כל כך הרבה אימהות וחברות אמרו לי שהן לא מכירות את העמותה ומעולם לא דיברו איתן על העמותה, כולל הורים שכולים?

ראשית, במקום שבו לא אמרו לנו על חברה אנחנו לא נדע שיש חברה וזה אנחנו צריכים לחדד.

יפה, אתם צריכים לשאול. זו הבקשה שלנו – שאתם צריכים לשאול.

ישראל סרוסי, אתה שמעת על העמותה?

העמותה הגיעה לבקר אותנו במשך השבעה. לפני זה לא ידענו כלום.

וקצין הנפגעים?

אנחנו לא ידענו שום דבר על קצין הנפגעים למרות שהיינו בבית המשפחה לכל אורך הדרך. למעשה, מרגע החטיפה לא ידענו, אבל כשהגענו לבית המשפחה ביום שישי בצהריים אז היינו צמודים בבית המשפחה והכול ידענו דרך המשפחה. כלומר, אף אחד לא התייחס אלינו ספציפית כהורים של חברה. במסגרת ההודעה למשפחה בגלל שהיינו במקום קיבלנו את כל המידע.

רק להבהרה, כי אני רוצה שתשמעי מהשטח. אם העמותה לא היתה מגיעה לבקר אתכם במהלך השבעה האם - - -

אבל איך העמותה הגיעה? מאיפה העמותה ידעה?

שמעו בחדשות.

סליחה, אני אשמע גם את העמותה. אנחנו פה בשביל זה – ללמוד.

סליחה, יותר מזה. אני שאלתי את קצין העיר.

אין לך רשות דיבור, סליחה. אנחנו צריכים להתקדם. האם הפעם הראשונה ששמעת על העמותה היתה במהלך השבעה כשבאו לבקר?

כשרינה באה לבקר אצלנו שמעתי על העמותה.

חבריי, אתם מפריעים לי.

לא, פשוט הוא רוצה לצאת. ביקשתי שהוא יגיד שהוא הולך בצורה מסודרת.

זה מפריע, אני מצטערת.

אני מחזירה לך את רשות הדיבור. אני רק חייבת לומר לך שבמהלך תחקיר של ערוץ 10 על כתבה שהם עשו על דימה זכרונו לברכה ועל חברתו צליל שחמש שנים הם גרו ביחד, אני ראיינתי את צליל עבור ערוץ 10. דיברתי איתה כמחצית השעה. זה היה כשלושה שבועות לאחר מותו של דימה זכרונו לברכה. היא אמרה לי: עד היום לא שמעתי מאף אחד, למעט העמותה שיצרה איתי את הקשר, אבל רק אחרי שלושה שבועות. אני בדרך למפגש תמיכה קבוצתי. היא גם אמרה שהיא תיסע ותבקר כי אתם באמת יצרתם את הקשר איתה. אבל היא דיברה וסיפרה על דרך ההודעה. הסיפור של צליל הוא אחד הקשים שאני נחשפתי אליו באופן אישי לגבי דברים שלא היו חזקים במובן של איך מודיעים ומה זה עושה. בואי תעשה קצת סדר.

אני רוצה לחלק את זה להעברת מידע לעמותה ולהעברת מידע שלנו לעמותה על חברות ולסיפור של ההודעה שאנחנו לא עושים. מה כן עשינו מעבר לזה? אחרי הפגישה שהיתה לנו עם העמותה - - -

מתי?

היתה גם פגישה לפני שנה וחצי וגם עכשיו היתה.

תעשי לנו סדר אחורה. אני יודעת שב-2006 היו דיונים והיתה הבטחה שלכם ושום דבר לא קרה כי ראינו את התוצאה במבצע האחרון. ברשותך, תני לנו סצנריו של מה קורה.

אני חושבת שאת טועה במבצע האחרון.

את יודעת כמה פניות ציבור אני מקבלת? אני באתי מאוד מוכנה לוועדה הזו.

אנחנו לא העברנו לכם פרטים של - - -, כולל הסיפור הזה? אני לא רוצה בהיבטים של צנעת הפרט להיכנס לחברה הזו שהיא לא - - -

לא על החברה - נוהל. אני קיבלתי מידע. דברי מה היה ומה קורה. תני לנו תיאור מצב.

קצין העיר שואל אם יש חברה. מעביר את הפרטים במהלך השבעה ל - - -

לא. יפה, למה להגיד דברים שהם לא מתבצעים? אולי זה הרצון שלכם אבל זה לא מתבצע בפועל. מה שקורה בפועל הוא - - -

אני אדבר ואני אדבר על הנוהל שחידדנו.

יש לכם את הנוהל אבל הוא לא מתבצע.

האם אני יכולה שתקריאי את הנוהל לפרוטוקול?

אני אגיד לך מה אנחנו עושים, בסדר?

לא, לא. אני רוצה נוהל לפרוטוקול. בבקשה תקריאי נוהל לפרוטוקול.

הנוהל מדבר על מדיניות שחידדנו לאחרונה בעקבות הפגישה האחרונה שעלה הסיפור של חופשות לחיילות שהן חברות. באה העמותה ואמרה בצדק: אתם סומכים על המפקדים שיפעילו שיקול דעת בחופשה מיוחדת. חופשה מיוחדת היא חופשה של שיקול דעת של מפקד שאומר האם במקרה כזה או אחר אני מאשר חופשה לחיילת שלא על חשבון הרגילה. אנחנו סמכנו על שיקול הדעת של המפקדים. באה העמותה ואמרה: אל תסמכו על שיקול הדעת של המפקדים, אנחנו חושבים שצריך לצאת כנוהל. במקרים שבהם אני ראיתי דווקא המפקדים גילו התחשבות והבנה. במקום שיש נוהל, אני מתחברת מאוד למה שאת אמרת, הנוהל מדבר שיצאה מדיניות של מחלקת פרט שמדברת על חופשות - זכאות חברות חללים, ואנחנו לא נגדיר מיהי חברה. במקום שבו חברה תגיד: אני חברה, היא חברה. אני לא בודקת כמה ימים היא חברה ומה עומק החברות. אני מדברת על חברות חיילות כי חברה שהיא במגזר הציבורי או הפרטי והיא לא חיילת אני לא יכולה, לא בסמכותי.
חברות חללים תהיינה זכאיות לחופשת אבל בת שבעת ימים שלא על חשבון חופשה רגילה, חופשה על חשבון המערכת. יום חופשה יינתן לחיילת חברה ביום האזכרה האישי וביום הזיכרון לחללי צה"ל, בדומה למה שיש שנקרא נוהל הודעת מפקד בתוך הצבא. כולנו שמענו את הסיפורים של אחים שכולים שהיו בצו 8 במקביל לזה שאח שלהם נהרג והמפקד ביצע את ההודעה. יש נוהל מאוד מסודר שנקרא נוהל מפקד שמבצעים להודעה לבן משפחה מקרבה ראשונה, לאח או ליתום. אנחנו נפעיל אותו נוהל גם לחברה ברגע שנדע, אם נדע שיש חברה. זה בדיוק השאלה ותיכף נדבר על זה. זאת אומרת, כשיש חברה של חלל והיא משרתת בצבא המפקד שלה ימסור את ההודעה אם היא בצבא, אם היא בבסיס צבאי וגם ידאג להביא אותה או לבית של החבר או לבית שלה – הכול על-פי רצונה.

אני רק רוצה להבין, זה נוהל?

כן.

זה נכנס לנוהל.

זה מדיניות, כן.

זה מדיניות, זה נוהל. זה יורד לשטח, זה ברמת מפקדים.

כן, ירד.

ירד לשטח ברמת מפקדים, מפקדים יודעים.

אגב, על חברים של חללות?

כן, כן. גם ניסחנו את זה.

אני רק רוצה לספר לך שלפני חצי שנה אחותי איבדה את בעלה והאחיין שלי היה בשיזפון. באישון לילה הזעקתי את אחי והוא נסע להודיע, להביא. החייל הגיע ללא ליווי וזה היה נראה לי מטורף לגמרי. רק יום אחרי הלוויה הגיע מישהו מהיחידה וגם המפקדים הגיעו. ניגשתי לשר הביטחון כי אני יושבת לידו במליאה וסיפרתי לו את זה. הסתבר שאין נוהל. זה נתון לשיטתו, להבנתו, לפירושו של המפקד בשטח. אני מדברת על מוות של אבא שלו שהוא אזרח.

פחות מכירה את הנוהל הזה.

בדקתי את זה ואמרתי שלא יכול להיות שחייל נוסע ללא ליווי של חבר, של מישהו מהיחידה. מסתבר שאין נוהל.

אני פשוט לא בקיאה בנוהל שהוא לא נוהל על - - - החייל חלל.

אני חוויתי את זה. ניגשתי לשר הביטחון והוא הבטיח לי: זה משתנה, זה לא יעלה על הדעת. אבל אני כבר מנצלת את זה ואומרת שאולי תעשו סדר. הרי לא יכול להיות שכשמודיעים לחייל על מוות של אב או אם שלא יהיה ליווי של מישהו, שייסע באוטובוס.

של אב או אם שלא בשירות צבאי.

כן, אבא ואימא שלא בשירות צבאי. אבל חייל שנמצא בשיזפון וצריך לנסוע באוטובוס הביתה.

זה לא המחלקה שלי. אני בטוחה כמעט לחלוטין שהנוהל הוא זהה - - -

אני סיפרתי לך את זה כי תוך כדי המוות של גיסי וההתמודדות שלי עם אחותי זיהיתי כל כך הרבה כשלים של המערכת, גם ברווחה, גם במשרד הבריאות, גם במשרד הביטחון, ואמרתי שאם אני בכנסת אני מתקנת, ותיקנתי דבר, דבר, דבר, דבר. אם אנחנו כבר נפגשות היום אז תעשי בדיקה של כל הנוהל וגם איך זה יורד למטה לשטח. הכרתי אחר כך את המפקד. מדובר בחבר'ה מדהימים ומקסימים שליוו את החייל. אבל הרגע הראשון, השעתיים-שלוש של הנסיעה שאתה לבד בלי ליווי זה פצע ארוך וקשה להתמודדות ואנחנו שמענו פה. כולנו מדברים על השלב הזה של ההודעה ושל הליווי בשעות הראשונות של הטראומה, ועל זה אנחנו מבקשים ופה אנחנו נמצאים.

יש עוד בקשות. את עונה לי על חופשה ואני מודה לך כי זה באמת עלה. אני רוצה לחזור ברשותך לדרך ההודעה. אני לא שמעתי איך מודיעים.

אני רוצה להתייחס לזה, בסדר? קודם כל, אני רוצה להסביר איך נעשית הודעת נפגעים. אני חושבת שזה ייתן לכולנו קצת הבנה על איך הסיפור הזה של מודיעי נפגעים עובד. יש לנו 12 יחידות קצין עיר ברחבי הארץ, מקריית שמונה שבצפון ועד אילת שבדרום. מודיעי הנפגעים הם אנשי מילואים. הם אנשים יקרים מאוד שנמצאים בכוננות של בין שבועיים ברצף. אגב, על הכוננות הזו הם לא מקבלים ימי מילואים, אלא אם כן הם מופעלים להודעת נפגעים. אלו אנשים שאנחנו מכשירים בקורסים, שומרים על הכשירות שלהם. בוחנים אותם, ממיינים אותם לתפקיד.
ברגע שיש הודעה על חלל שמגיעה לחמ"ל המרכזי, לחמ"ל הנפגעים המרכזי, שיושב בשלישות הראשית ברמת גן, הגיעה הודעה על חלל שנהרג בעזה, אנחנו בודקים איפה החייל הזה גר. קודם כל, אנחנו בודקים במאה אחוז שנעשה זיהוי כדי שלא נקיש חס וחלילה בדרך הלא נכונה. אחרי שאנחנו בטוחים בוודאות שאכן החייל נהרג, ואנחנו יכולים לזהות בכמה דרכים, החל מזיהוי אישי ובכל מיני אמצעים אחרים במקרים שאי-אפשר לזהות זיהוי אישי, אנחנו בודקים בתקשורת שלנו ומול היחידה היכן החייל הזה גר. לצורך העניין, חייל שנהרג בעזה יכול לגור בטבריה ואז אנחנו נפעיל את קצין העיר טבריה לצורך ההודעה. קצין העיר טבריה שפתוח ועובד 24 שעות שבעה ימים בשבוע מקבל מאיתנו את ההודעה. קצינת העיר מוקפצת מידית למשרדי קצין העיר, ובמקביל אנחנו מקפיצים את מודיעי הנפגעים שנמצאים בכוננות שמגיעים תוך 30 דקות למשרד קצין העיר כשהם במדים והם מוכנים לביצוע ההודעה.
תחשבו על מודיעי הנפגעים האלה. הם לא היו בעזה, הם מוקפצים מהבית. הם לא מכירים את האירוע. הם מקבלים את הנוסח להודעה. הם לא רשאים להגיד שום דבר אחר כי אנחנו לא רוצים למסור מידע שהוא לא אמין. אנחנו עושים בירור ראשוני על הנסיבות - מה שאנחנו יודעים להגיד - והם נכנסים לבית המשפחה לאחר שהם מקבלים מאיתנו אוקיי. במקביל, ופה הסיפור של לדפוק על הדלת הנכונה שחייב להיות במאה אחוז, אנחנו בודקים בכל אמצעי תקשוב כזה או אחר, מול תיק אישי, מול אמצעי תקשוב שהם חיצוניים למערכת הצבאית, מה הפרטים של המשפחה, איפה היא גרה. אנחנו בונים עץ משפחה, מי האחים. בכל שלב בדרך הזו אין לי דרך לדעת שלחייל שנהרג יש חברה. אני לא יכולה לדעת את זה.

כנסי לתוך חשבון הפייסבוק שלו ותוך שלוש דקות את יודעת את זה.

אני לא יכולה על חשבון פייסבוק לשלוח הודעה לדפוק בדלת.

לא, את אומרת שאת לא יכולה לדעת מידע. יש דרכים היום לדעת מידע שהן דרכים נוספות.

לא ביקשנו את זה מעולם. לא ביקשנו שיודיעו לפני המשפחה או במקביל למשפחה. ביקשנו שיודיעו אחרי שמודיעים למשפחה, בהסכמה של המשפחה ובבקשה של המשפחה – זה מה שביקשנו.

להיענות לבקשה של משפחה. כשאימא של דימה מבקשת לעזור ולהודיע ואתם אומרים לא, פה אתם צריכים להיכנס.

האם אפשר לענות לי למה מתנים את זה בהסכמת המשפחה?

כי זה הקריטריונים.

ואם האימא לא הסתדרה עם החברה?

אנחנו עכשיו קובעים קריטריונים. אנחנו צריכים לקבוע קריטריונים מסוימים. נדבר על זה כשיפה תסיים.

מודיעי הנפגעים מקבלים מאיתנו את הכתובת והם מגיעים לבית כשבמקביל אנחנו יכולים להוציא מספר צוותים לאחים ולהורים. במידה וההורים גרושים או כשיש אלמנה והורים אנחנו מקפיצים מספר צוותים של קצין העיר. יכול להיות שאלמנה גרה בהוד השרון וההורים גרים ביטבתה וזה קצין העיר אילת. ברגע שאנחנו מגיעים לבית ואחרי שאנחנו מבצעים את ההודעה אנחנו שואלים כחלק. אני מקבלת שיכול להיות שהיו מקרים שזה לא נעשה כמו שצריך, אני אשמח ללמוד עליהם. אגב, בנושא של עדנה גם ההעברה לעמותה, אני יודעת שדיברו איתה על זה. אתה העלית שהעמותה כאילו הגיעה אליה. אנחנו העברנו, הנציגים של קצין העיר העבירו את הפרטים של העמותה. אנחנו שואלים אם יש חברה ומעבירים את הפרטים של העמותה וכשהחברה מגיעה מעבירים לה את פרטי העמותה. יש להם את כרטיסי הביקור של העמותה, את הכרטיסים שאנחנו קיבלנו מכם.
הסיפור הוא שאנחנו נדרשים או שאלו אותנו לגבי הסיפור של ההודעה - להוציא צוות. זה אומר שכשאני מגיעה לבית של משפחה שכולה המשפחה תגיד לי: תיסעו לכתובת כזו או אחרת כשאין לי מושג של מאה אחוז ודאות שהכתובת הזו מדויקת כי אין לי דרך לבדוק את זה. אני לא יודעת אם ההורים של החברה שם יודעים בכלל שיש לה חבר. המשמעות הסימבולית של הדפיקה בדלת במדים, ולכולנו יש ילדים בצבא, היא איומה. זה אומר שאני יוצאת לכתובת שלא על-פי הנהלים שלי, כתובת שאני לא יודעת לבדוק את נכונותה. אני לא יודעת אם בתוך הבית יש חייל שמשרת בצבא או לא משרת בצבא. אני לא יודעת אם ההורים שלה יודעים שיש לה חבר או אין לה חבר. ואם החברה היא בכיתה י"ב בבית-הספר, אני שולחת את הצוות לבית הספר לעשות הודעה? אני חושבת שאנחנו חושבים אנחנו לא ירדנו לרזולוציות של מה יכול לקרות בכל תרחיש אפשרי. מי יפעיל אותנו? אני שליחה של הצוות במדים. איך אני מוודא שאני דופקת בדלת הנכונה כי כשמדובר בהורים ואחים אני יודעת לעשות את זה. ואם אני מגיעה בסוף באמת ואני לא טועה ואני לא מתבלבלת, מספיק שפעם אחת, פעם אחת, אני אטעה ואני אדפוק בדלת הלא נכונה – אבוי לנו.

אבל זה חמש דקות שהמשפחה תגיב אולי בצורה לא טובה כאשר זה בטעות מאשר כל החיים של אותה בחורה שהולכת עם זה שלא הודיעו לה.

אנחנו לא נחליף טראומה בטראומה. אנחנו לא סוחרים פה בטראומות.

בואו נשמע את הבנות.

אני מקשיבה כבר שעה וחצי. עליזה, זה בסדר לחברי כנסת להעיר הערות. את לא רוצה שנהיה פה, נצא מפה – זה בסדר.

אני חס וחלילה לא רוצה.

באנו במיוחד. אנחנו רוצים לשאול שאלות. אני אמרתי מראש שאני חושבת שהיינו צריכות להקשיב להן, אני גם מקשיבה היטב. יש פה מורכבות שהיא לא פשוטה. אנחנו רוצים לפתור את זה אבל צריך להקשיב למורכבות ולהגיד שלמרות המורכבות אנחנו רוצים לפתור את זה. ועדיין לדפוק בדלת של משפחה שיש שם חייל וזה יהיה בטעות, זה טראומה לחיים. זה לא חמש דקות.

יש פה גם דעות אחרות, בואו נשמע אותן. אני רוצה להחזיר את רשות הדיבור. רשות הדיבור היא שלך, בבקשה.

אני רוצה להגיד שקורים מקרים שגם אצלנו הכתובת של החייל לא מסודרת, הוא שכח לעדכן. אני באופן אישי חייבת כשאין לי ביטחון של מאה אחוז לעדכן את ראש אכ"א בכל שעה באמצע הלילה בחשיבה, ואין מצב - המפקדת שלי לא נמצאת פה - שהיא תאשר לי לדפוק בדלת שאולי זה הוא ואולי זה לא הוא. ואם זה לא הוא אז הוא ישלח אותי לדלת הנכונה. זה לא אפשרי, זה לא משהו שאני מסוגלת להעלות בדעתי שאני אקח צ'אנס שאולי אני טועה כשאני דופקת בדלת.

יפה, לא ביקשנו את זה. ביקשנו שב-90% מהמקרים שהמשפחה יודעת שיש חברה והיא יודעת איפה היא והיתה אצלה בבית ואומרת לכם: אנחנו יודעים. הנה, אנחנו נתקשר עכשיו להורים לשאול בדיוק איפה היא, והנה הכתובת המדויקת שלה, ובבקשה בבקשה אל תפילו את זה עלינו, שבמקרים האלו תלכו. לא במקרים של הקצוות. שאלת קודם למה המשפחה? בגלל זה, כי אנחנו לא רוצים לעשות את הטראומות על אנשים אחרים. אבל אנחנו רוצים לשקם את החברות האלה וזה קריטי להן לקבל את ההודעה. אז לא נכסה את 100% מהמקרים – זה ברור לנו. אבל אנחנו רוצים לכסות את המקרים הברורים. במקרה של מיכל יכלו לבוא ולהודיע לה. המשפחה של אבי ידעה איפה היא גרה וזה היה שבע בבוקר כשהודיעו להם. יכלו לבוא, היא היתה בבית. וגם אם אני שירתתי בצבא או דני שירת בצבא – זה לא משנה. אז שלוש שניות ההורים שלי היו חושבים שזה בשביל אחד מהם. ומה קורה אם יש סבא וסבתא שיש להם שלושה נכדים בצבא? אתם לא מודיעים כי אולי הם יחשבו שזה הנכד השני? אם מבקשים מכם אתם מודיעים. אנחנו לא מבקשים שתלכו לפינות, אנחנו מבקשים שתלכו במקומות הבטוחים, רק בבטוחים, ושם תעזרו.

בבקשה וברשות של ההורים השכולים.

אני מאוד מבקשת לענות ליפה כי זה עניין של הנוהלים.

אני מבקשת לציין שאנחנו עובדים בקשרי עבודה מצוינים. זה נראה כאילו אנחנו מתנצחים, זה לא כך.

רינה המנכ"לית, בבקשה.

קודם כל הערה תקדימית קטנה לחברת הכנסת רוזין. אין לנו שום בעיה של תקציב. משרד הביטחון תומך בנו לחלוטין. תמיד פתוח להוסיף לנו תקציב. אין לנו בעיה של תקציב.

אני חושבת שאתם העמותה האזרחית היחידה שמשרד הביטחון תומך בה.

התשובה היא לא. זו העמותה היחידה שאנחנו בודקים שהתקציב מספיק לה.

נכון, כן.

זה לא עניין כספי בכלל, אין לנו שום דרישות כספיות.

התחושה שלנו שהיא מבוססת על הרבה שנים היא שבתוך מערך הנפגעים של צה"ל יש איזושהי חלוקה. יש חלק מאוד משמעותי שתומך בנו ועוזר לנו כל יום, ותיכף אסביר לכם איך זה מתבצע ואחדד את מה שיפה התכוונה להגיד, ויש שם חלק של קציני העיר שזה ענף שלם בתוך מערך הנפגעים שמתעלם לחלוטין מהחברות. אנחנו לא בדיוק יודעים מה הסיבה. הסיפורים השטותיים האלה של זאת שיודיעו לה אולי תרצה הכרה, זה טמטום אחד גדול. מי שאין לה קריטריונים של מגורים משותפים, של כוונה להינשא, של הזמנות ביד, לא אמורה לקבל ולא תבקש. בואו נרד מהשטות הזאת שהם פוחדים בגלל שהיא תהיה מוכרת.

השטות השנייה, ותסלחו לי שאני קוראת לזה שטות, זה להגיד שאולי לא נגיע לכתובת נכונה בגלל שגם לסבא וסבתא אולי לא נגיע לכתובת נכונה - נו, בחייכם.

יש נוהל שאם זה פצוע מתקשרים גם לבית לפני זה. יש המון דרכים לפתור את הבעיה. יש ציטוט של דובר צה"ל שמתקשרים לבית לפני שנכנסים. אפשר לעשות את זה אם חושבים על טראומה. אין שום טראומה אם דפקו החיילים בטעות למישהו. יש לחברה שלא הודיעו לה טראומה נוראית במשך כל החיים שלה, וכולנו עוברות את זה. אורנה דיברה פה והיא לא חריגה כי גם אותי הסיפור של האובדן מלווה כל החיים שלי. הבן שלי נולד ביום כיפור שש שנים אחרי שציקי נהרג. כל החיים הדבר הזה מלווה, זה חלק מחיינו כי חווינו טראומה. זו טראומה, לא שמישהו בטעות ידפוק למישהו בדלת. זה גם נורא נדיר שבדיוק יהיה חייל. הוא כמו הבן שלהם, הוא שם בבית כמו הבן. עמרי היה הבן אצלם.

עמרי היה הבן אצלנו והיו לי שני בנים בצבא באותו זמן שהודיעו לי את זה ב- - -

בקשר לנוהל - ענף נפגעים שולח לנו כל חודש רשימת חללים. במלחמה עכשיו ביקשנו שזה יהיה כל יומיים והם אכן ממלאים את זה. ברשימת החללים מופיע שם הקצינה שמטפלת במשפחה. כל מה שנעשה הוא ששולחים לנו את דוח החללים. כשאני מתקשרת לקצינה או שולחת לה עשרה אס.אם.אסים היא תגיד לי אולי היא תבדוק אם יש חברה והיא תתאמץ ותשיג את הטלפון של החברה, וגם לא תמיד. כי למשל, הקצינה של גולני - - -, עם כל הכבוד, עם הנגמ"ש עם ה-13 חיילים היא לא היתה מסוגלת לטפל בי. היא אמרה לי: רינה, אחרי שייגמרו הקרבות. ויש שם ילדה בשבעה שזקוקה לעזרה. תשאלו את ישראל. באתי, נתנו להורים ולה כלים. הם לא יודעים איך להתמודד עם הילדה שהפכה להם לאבן. הילדה מרגישה אבודה. תעזרו לנו להגיע לשם מיד בהתחלה. אנחנו ערוכים לזה, תעזרו לנו.
מה אנחנו מבקשות? לא שהמשפחה תבקש שיודיעו - לא. אנחנו מבקשות שקצין העיר ישאל את המשפחה אם יש חברה ואז צריך להודיע, ואז שישלחו מקצין העיר הקרוב אליה צוות, אדם, חמישה אנשים – שישלחו מישהו. אנחנו לא מוכנות שקצין העיר יחכה שאולי המשפחה תיזכר באותו רגע בחברה כשהיא בתוך הכאוס. ישאל אם יש חברה - זו הבקשה שלנו.

תודה. מה התשובה שלך?

אני חושבת שצריך לשאול אם יש חברה. לא לבצע את ההודעה במדים. ואם צריך להביא את החברה כי זה מה שהמשפחה רוצה, וכמובן שהחברה רוצה, לתת את האמצעים כדי להסיע במונית ולהביא אותה לבית המשפחה. הסיפור של ההודעה במדים הוא בעייתי.

למה אם המקרה הוא חלק ואת יודעת את הכתובת בוודאות כי המשפחה נתנה בדיוק את הכתובת ווידאת עם ההורים שהיא נמצאת בבית - - -?

למה במדים? למה לא באזרחי? האם חסרים פתרונות? נשים בהריון לא הולכות בצבא באזרחי? מה הבעיה לקחת מתנדבות מהעמותה? אני מבטיחה לך שאנחנו עכשיו נודיע שהעמותה מבקשת מתנדבות פסיכולוגיות קליניות, עובדות סוציאליות, אני מבטיחה לך שאנחנו נעשה את זה.

עליזה, אנחנו רוצים גורם צבאי שיודיע.

אבל אם יש פה בעיה של מדים, נניח, אני רוצה לשמוע תשובה. מה את אומרת על זה?

אני הקדמתי קודם על איך אנחנו ממיינים את ה- - -

אני שמעתי, אבל את לא עונה לי. את לא עונה לבקשה למצוקה שאת שומעת פה שיש לה השלכות ענקיות על תהליך השיקום. את לא יכולה לענות לי בנהלים, אני מחפשת פתרונות.

להגיד לי שאני עובדת על-פי נהלים זה קצת לא הגון.

אני שואלת אותך.

לפני שעוברים להאם אפשר תחליף אזרחי תסבירי למה לבוא במדים זה לא אופציה. לא הבנו את העניין הזה.

תגייסו אותם למילואים אבל הם יגיעו עם - - -

לא, לא. אני מדברת על הודעה מסודרת.

אבל אני הסברתי לך. אני לא יודעת לבדוק בכל אמצעי התקשורת - - -

אני הבנתי, אני מקשיבה לך. אני שואלת כאשר יש ודאות.

ודאות של מאה אחוז היא כי המשפחה ודאית.

נכון. אז אני שואלת, אם יש ודאות של מאה אחוז והרמתם את הטלפון להורים של הילדה - - -

אנחנו לא מרימים טלפון, גם לא בהודעה של - - -

למה יש בעיה להגיע עם מדים לחברה כאשר אתם יודעים בוודאות את הכתובת והיא החברה? את לא עונה לי על זה.

אני עניתי. אני אומרת שאם יש עוד חייל בבית ואני אומרת מה המשפחה מבינה, ואנחנו לוקחים את הזכות מההורים שלה, מההורים של החברה, להחליט אם הם - - -

זה לא החלטה של ההורים שלה. זו החלטה שלה, היא מעל 18. היא בן אדם בגיר, למה ההורים שלה גוברים עליה?

לא הבנתי. למה ההורים שלה אם היא גרה בבית? אני מקשה עלייך עוד יותר. אני מקשיבה למורכבות שלך ובאמת שאין לי תשובות. למה כאשר היא חיה עם בן זוגה בדירה - - -

צליל גרה חמש שנים עם דימה. האם לא הייתם צריכים לשלוח לה?

אני לא מכירה את הסיפור.

זה רע מאוד שאת לא מכירה.

את הסיפור הזה של לפני חמש שנים אני לא מכירה.

לא, צליל של דימה. הם גרו ביחד חמש שנים בקיבוץ מרום גולן.

אני מכירה את הסיפור של דימיטרי, אבל יש פה עניין של צנעת הפרט. אני לא רוצה - - -

אני לא נכנסת ל- - -

היא שואלת עיקרון, עיקרון. בלי שמות. גרים ביחד בני זוג. ההורים אמרו לך בוודאות שהוא לא חי בבית אלא הוא חי עם בת זוג והם גרים יחד ברחוב יהלום 32 ברמת גן, והם מבקשים שתלכו להודיע להם. היא גרה לבד בבית. בשבע בבוקר לא תפגשי שם אף אחד חוץ ממנה. למה את לא יכולה לשלוח צוות במדים?

אפילו לא צוות, אולי אחד. חברת הכנסת רוזין, שלושה זה על מוות, שניים זה פצוע. אולי אחד. הרי יש פתרונות יצירתיים.

אני שואלת, למה יש בעיה במקרה השחור-לבן הזה?

סיפור הדפיקה בדלת במדים בבית שאנחנו לא יודעים - - -

אבל את שומעת מה קורה כשאין דפיקה בדלת עם מדים מה קורה לחברות. אנחנו יושבים פה כבר שעתיים.

אני גם שומעת הורים אחרים של חברות שאומרים: אנחנו רוצים לעשות את ההודעה בעצמנו לבת שלנו.

זה לא החלטה שלהם.

אני רוצה לשמוע את אלה החברה של פז אליהו.

אני רוצה להגיד לך שאני בטוחה שאבא שלי לא רוצה להגיד לי את הדבר הזה. אני בטוחה בזה. המאמץ שהוא היה צריך לעשות את זה היה נורא בשבילו. אני שמחה שהוא היה איתי שם ואני שמחה שהיה לי מישהו להישען עליו ברגע שאמרו לי את זה. אבל בדיעבד אני רואה עכשיו שבמודע ושלא במודע יש לי איזושהי בעיה עם זה עכשיו. יש לי איזשהו קצר עם ההורים שלי כי הם אלה שבאו להודיע לי את זה.

אני היית חיילת, הייתי חלק מהצבא. ההורים של החבר שלי טל שנהרג ביקשו. ברגע שאמרו לאימא של טל שהבן שלה נהרג אמרה: יש לו חברה, תודיעו לה. זה היה הדבר הראשון שהיה לה בראש. היא התחננה לקצין העיר והוא אמר לה: אני לא יכול.

אם הולכים לפי הנוהל שלך קצין העיר היה יכול לשאול אותה איך קוראים לה. אני חיילת בצבא ההגנה לישראל, אין שום בעיה לאתר אותי. הייתי בתוך הבסיס שלה. אפשר היה להרים טלפון למפקדים שלי ולשאול אם זאת אני. תוך דקה וחצי היו מזהים שזו אני. היא אמרה: אתן לך את הטלפון של אימא שלה ותדבר עם אימא שלה והיא תגיד לך איפה היא. אימא שלי יושבת פה. זאת אומרת, היה בוודאות של מיליון אחוזים איפה אני נמצאת, מה המספר האישי שלי, שאני חברה שלו כבר מספר שנים. התחננו ולא הסכימו.
אני חייבת להגיד לך שבזמן הזה נוצרה לי טראומה. שעות על גבי שעות ישבתי בטלפונים לכל החברים שלו לשאול איפה הוא והם אחד אחרי השני שיקרו לי שהם לא יודעים. במקרה הייתי סמבצ"ית והתקשרתי לחמ"ל בעזה ואמרתי: אני מהשלישות, תנו לי את השמות. במקרה הן היו חכמות והן אמרו לי: אנחנו לא מכירות אותך, לא ניתן לך את השמות של ההרוגים. זאת אומרת, שעות על גבי שעות אני לא ידעתי כשכבר בזמן הזה יש חברות ששומעות את זה כבר ברדיו ובטלוויזיה. למה אני צריך לשמוע את זה ברדיו או בטלוויזיה? אם אתם יודעים שאני נמצאת שם צריך להודיע.

מור נפלה מהאוטובוס והתעלפה כשהיא שמעה באוטובוס. מתקשרים לליאת בחמש בבוקר ומבקשים ממנה להגיע לבית של פיט, ואני מדברת במלחמת לבנון השנייה. בחמש בבוקר, הילדה רצתה לקפוץ מהחלון. אתם יודעים שיש הורים ששמים סורגים על החלונות? אתם לא מתארים לעצמכם מה עובר על הבנות. אתמול באחת-עשרה בלילה אחת מהבנות צלצלה אליי ואמרה: רינה, אני במצוקה. האני יכולה לבוא אלייך? אין להם אף אחד, אז לפחות תתייחסו קצת בהתחלה. זה טראומה נוראית. רוחמה אימא של עדנה אומרת לי: אפילו מונית לא שלחו. היא היתה מאורסת.

עדי, סיפרתי לך קודם שהכרתי את טל החבר שלך. כשמדובר בהודעה, ואני יודעת שאז לא עשינו את זה והיום אנחנו כן, אני דיברתי על זה, כשמדובר בחברה של חלל שהיא חיילת ואז אני יודעת לוודא שהמפקד שלה בבסיס עושה את ההודעה וגם מביא אותה לבית. הוא מוציא רכב צבאי יחד עם מלווה – מה שלא היה תקין במה שסיפרת לי וזה שווה בדיקה. זה צריך לקרות, כך זה צריך לקרות.

אבל הוא היה יכול להרים טלפון לאימא שלי והיא היתה אומרת: כן, עדי נמצאת פה. היא החברה שלו, - - - מה הבעיה?

אני דיברתי על חיילת בבסיס.

יפה, אני רוצה להבין את הנוהל. את אומרת שאת יודעת לעשות את זה לעדי שהיא חיילת. איך את עושה את זה? האם את שואלת את ההורים ואז הם אומרים שהיא חיילת ואז את יודעת לעשות את זה? אני לא מבינה.

כי אני יודעת לתקשר אותה - - -

מה זה "לתקשר"? האם קצין העיר שואל אם יש חברה? איך תדעי שיש חברה חיילת אם קצין העיר לא שואל באותו רגע?

הוא לא שואל - - -

יפה, הוא לא שאל ולא פנו אליי משום גורם. גם כשהגעתי כבר לשם, כשהביאו אותי לשם, באתי אליהם לשאול האם הם יודעים משהו כי זה הגורם הצבאי שאני רואה וזה הגורם היחידי שאני רואה, ואז: ידברו איתך בשבוע הבא. לא התייחסו בכלל. הדבר היחידי שהתייחסו אליי זה שעשיתי להם בעיות בהלוויה שרציתי שישימו את השיר שרצינו להיכנס איתו לחופה. רק אז הם החליטו להתייחס אליי ולהגיד לי שזה בעייתי, חוץ מזה לא יצרו שום קשר איתי במהלך השבעה.

את יודעת שמי שקובע מה יהיה בלוויה זה ההורים ואז צריך לשאול אותם.

מאוד חשוב לי להגיד את המשפט הבא. אני חושבת שבמקום לשבת כאן ולנסות להצדיק את עצמך ולהגיד שהנהלים והכול בסדר, תנצלי את המקום הזה ואת ההזדמנות הזו לשמוע מה המשפחות והחברות אומרות לך ותעשי משהו לתקן את זה.

אנחנו סיכמנו שנעשה את זה ביחד.

אני רוצה לעבור עכשיו לאריה מועלם סמנכ"ל אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון. קודם כל, אני חייבת לומר לך שאני פעם ראשונה מכירה אותך ושמעתי הרבה דברים טובים על העבודה שלך ושלך. השיחה הזאת היא מאוד טעונה אבל היא גם באה ממקום של לתקן. אין בוועדה היום שום רצון אולי לפגוע בדרך העבודה המאוד מאוד חשובה שלכם. כולנו מוקירים גם את הצוותים וגם את העבודה ואת הניסיון ואת הידע ואת התיקון שלכם תוך כדי. אבל יש פה זווית אחת שהיא לא מטופלת כבר הרבה מאוד שנים. אל תחשבו שאולי יש לנו איזה רצון חלילה לפגוע. לא, אנחנו מבקשות לתקן. חשוב לי לומר את הדברים וחשוב לי גם שתעבירו אותם הלאה. זה ברור לי שחלק גדול מהבקשות לא בסמכותכם, אבל אתם השליחים שלנו.

אני אומרת לכם, אני לא עוצרת. אמרתי את זה גם לשר הביטחון ולרמטכ"ל, לזאב אלקין שהוא יושב ראש ועדת החוץ והביטחון. אנחנו נעשה ישיבה משותפת בקרוב עם ועדת החוץ והביטחון כי אנחנו חייבים להגיע לפתרון.

אדוני, בבקשה.

תודה רבה. ראשית, אני בהחלט רוצה להקדים ולומר שאני בהחלט יושב פה וקשוב ונמצא ומזדהה עם כמות הרגש והכאב שיש בחדר הזה – זה חשוב. אין ספק שהדברים שאמרתם הם משמעותיים וחשובים גם בתהליכים הבאים של קבלת ההחלטות שלנו לגבי הטיפול בכלל במשפחות, בחברות.
אני רוצה להתייחס לדברים שאמרה חברת הכנסת רוזין. בהחלט יש שינויים בחברה הישראלית ובהחלט אנחנו מתייחסים לשינויים בחברה הישראלית, אבל גם בסוף ישנם גבולות שדיברת עליהם. הגבולות שאנחנו פועלים על פיהם זה הגבולות שהמחוקק קבע לנו. המחוקק הגדיר בפירוש מה זה בן משפחה והמחוקק הגדיר בפירוש מיהו בן משפחה והמחוקק הגדיר בפירוש לגבי ידועה בציבור, כך כתוב בלשון החוק. אני לא מתווכח עם המילים אבל הוא הגדיר בפירוש מה הם הכללים שבהם משרד הביטחון יכול להכיר במי שהיא חברה של חלל כאלמנה וכו', והכללים הם ברורים.
בכל אחד מהמקרים שיש פנייה של משרד הביטחון להכרה בחברה לצורך זכויות המקרה נבדק לפניי ולפנים בצורה מדויקת, בצורה מאוד מאוד דיסקרטית ואישית של כל אחד מול מערכת הביטחון אם הכללים שהמחוקק קבע מתקיימים או לא מתקיימים. המחוקק גם מצא דברים מחוץ לכללים.
במקרה הזה אני בהחלט מסכים עם חברת הכנסת עליזה לביא שיש פה עמותה שעושה עבודה נדירה ומיוחדת ואנחנו במשרד משתדלים ללוות אותה בכל ימות השנה. לפחות פעם אחת בשנה אנחנו מדברים על תקציב, אבל אנחנו מדברים קצת יותר מזה.

אפשר לשאול מה התקציב? שאלתי ולא נעניתי.

התקציב הכולל של העמותה הוא 250,000 שקל. 200 מתוכו נותן משרד הביטחון, השאר אנחנו מגייסים מתרומות.

חברת הכנסת רוזין, הן עובדות בהתנדבות.

אני אמרתי את דעתי בעניין. אני חושבת שזה לא סותר את מה שאתה אומר. אם אתה שולח אותנו כמחוקקות לתקן את החוק אז אנחנו נעשה תיקון לחוק.

לא, זה לא מה שאני עושה.

זה מה שאתה אומר. אתה אומר: המחוקק קבע, אז המחוקקת יכולה לשנות.

אני מזכירה לך שהבאנו את הדיון הזה לכנסת.

בהחלט, אני בכנסת ואני יודע.

אנחנו מצפים מהצבא שיהיו לו נהלים ברורים בעניין הזה. אבל אם אז יש חוק – כן.

אני בהחלט חושב שהמטרות שהעמותה קבעה לעצמה לאפשר לבנות להשתקם ולהקים בית חדש בישראל היא מטרה חשובה. אנחנו גם עוקבים אחרי הצד המקצועי. לשמחתי הרבה, יש במשרד הביטחון מערכת מקצועית שהתפתחה במהלך השנים לליווי ותמיכה של משפחות שכולות. אותם אנשים מטפלים במשפחות, אותם פרילנסרים שהעסקנו, הכשרנו, עומדים לרשות העמותה גם בקבוצות התמיכה המקצועיות שקיימות, גם במטפלים האישיים הפרטניים שקיימים. אני לא חושב שצריך לקבוע מכסה של שעות שצריך לתת לחברה או לא. הנושא הוא פתוח. יש אחד שצריךX שעות, השנייה צריכה פחות שעות, יותר שעות, אלא לאפשר לעמותה להחליט מבחינה מקצועית איך לחלק את סל השעות. אם צריך עוד סל שעות אנחנו ניתן עוד סל שעות. לא זכור לי שנתקלנו במקרה שהיה צריך יותר סיוע ושלא ניתן סיוע.

זה רק במקרה שהחברות, בנות זוג, יודעות על העמותה, יודעות לפנות, יודעות שהן יכולות לקבל סיוע נפשי, אז הן מגיעות, ולא אוטומטית שכל חברה מקבלת הודעה ואומרים לה: את זכאית ל-1, 2 , 3, 4, את לא זכאית ל-1, 2 , 3, 4, 5.

אחת הפניות יותר מרגשות, כל הפרטים פה, אני לא אגיד כי אנחנו בדיון משודר, אבל היא של חברה של חייל בודד על כל ההתנהלות של משרד הביטחון, כולל באזכרה, לבקש עשרה למניין, ועל הדרך שהיא עברה. היא אמרה לכם: אין לו אף אחד בארץ, אני הכתובת היחידה. זה במלחמת לבנון. אני אתן לך.

תעבירי לי. אני אשמח לראות את זה, אני לא מכיר את המקרה.

היא אמרה: לפחות עשרה אנשים למניין. למה עושים לי את כל הדרך חתחתים הזו? אני האדם היחיד שיש פה במדינה שזוכר אותו ונמצא באזכרה.

אני לא מכיר את הפרטים. אם תעבירי לי אותם אני אשמח לבדוק אותם.

אני אעביר לך. היא כתבה לי בפייסבוק, היא ראתה שאנחנו מטפלים בנושא. מה שאנחנו מבקשות לומר זה שלא כל אחד יודע לפנות ולהביע. יש אנשים שאומרים: זו המערכת, אני בורג קטן. אנשים לא יודעים להנגיש את הבקשות שלהם ולכן צריך גם לעשות. אני רואה את ארגון נט"ל שנותן את המענה במקום שהמדינה לא נותנת. מרכזי חוסן שאנחנו ראינו בדרום, עמותות אזרחיות מטפלות, לא המדינה. אם היה רץ מידע בערוץ 2 תוך כדי המבצע על עמותות שכאלה או באיזשהו קמפיין שלכם זה היה עוזר. כסף יש לכם, בואו תעזרו בשווה כסף. רצון טוב יש. למה לא לעזור יותר? למה לא לפתוח את הראש קצת יותר? אי-אפשר להפיל הכול על החברה האזרחית, זה לא נכון.

אנחנו בהחלט לא מפילים הכול על החברה האזרחית, ולכן גם באה התמיכה של משרד הביטחון. אני הדגשתי ואמרתי שהתקציב של העמותה מתואם איתנו. התקציב של העמותה בשלב הזה מספיק לעמותה. אם היו צריכים יותר אז היינו יודעים לתת יותר. אנחנו ניהלנו במהלך התקופה האחרונה פגישה מסודרת עם העמותה גם בעקבות המכתב שלך, אני מוכרח לציין, שהוא קצת האיר לנו את הנושא מזווית נוספת. בהחלט בדיון הזה עם העמותה נשאלה השאלה האם התקציב מספיק לפעילות שלכם? האם נדרשת יותר פעילות. בהחלט חברות העמותה הסתפקו במה שניתן להן והן הציגו את זה גם היום. אני חושב שאת צודקת בעניין הזה של הפתיחות והמידע שצריך להעביר לציבור. נכון שצריך להרחיב אותו.

באתר של משרד הביטחון כתוב על העמותה? האם יש אתר לעמותה, למשל?

אני לא יודע אם כתוב אבל אני מקבל את ההצעה שלך. אם לא כתוב ייכתב.

אז אני מבקשת. דבר שני, האם אפשר שאתם תיקחו על עצמכם להקים אתר באינטרנט עבורם?

יש לנו אתר.

אני מאוד שמחה שיש לכם אתר - - -

עליזה, הבעיה היא עם ענף קציני עיר שהוא מתחת לראש מינהל הנפגעים, מתחת ליפה מור. יש שם ענף שלם שלא מוכן להתעסק איתנו בכלל. אין לנו שום תקשורת איתם והם אלה שמכשילים אותנו. ליפה יהיה אולי רצון קצת לעזור. יש שם ענף שלם שהוא חסום בפנינו והוא זה שאחראי להודעה, להתייחסות בשבעה. הם מתחת ליפה מור. הם חסומים ואנחנו לא מבינים למה. אין תקשורת.

יפה, למה הם חסומים? יש חצי יפה שמתקשר ויש חצי יפה שלא מתקשר? מה זאת אומרת? יפה, דברים קשים נאמרים. מה זה האטימות ולא מתקשרים איתנו?

אני חייבת להגיד משהו. קציני העיר לא אטומים. הם אנשים טובים שעושים עבודה שאלוהים ישמור, אף אחד לא צריך לעשות אותה. יש להם הרבה מאוד על הראש והם צריכים למלא את כל מה שיש להם. החברה היא לא בגדר הדברים שהם חייבים לעשות. אנחנו רוצים פשוט להוסיף את זה לאחת החובות שלהם ואז הם יעשו את זה ב-200%. הם יעשו את זה בלב שלם ובנפש חפצה ובצורה הכי טובה. הם פשוט חייבים לדעת שזה חלק מהתפקיד שלהם. כמו שהם מדברים עם האח בשבעה הם מדברים גם עם החברה.

אני רוצה להבין מה זה האטימות שעכשיו שמעתי אותה פעם ראשונה. למה את מתכוונת?

הם לא רוצים ל- - -

מי זה "הם"? תני לי שם.

כל קציני העיר יש להם הוראה - - -

אבל זה לא בסמכותם.

לא, יש להם הוראה: אתם לא פונים לחברה. אני שמעתי את זה במו אוזניי.

אבל שמענו עכשיו שהולך להיות תיקון בעניין הזה.

אם יהיה תיקון אנחנו שמחות. אנחנו לא רוצות לדבר על העבר, אנחנו רוצות לתקן מכאן.

סליחה, אני רוצה להבין. יש תיקון או אין תיקון בנושא הזה?

מעולם לא היתה הוראה שלא לגשת לחברה.

צריכה להיות הוראה פוזיטיבית לגשת וצריך להיות פיקוח.

זה מה שרע"ן קציני עיר אמר לפני 200 קציני מודיעין, כולם שמעו את זה: אתם לא ניגשים לחברה.

- - - אבל אני אחדד. אני מדברת על ההודעה, ההנחיה היא שלא עושים הודעה וזה הסיפור.
לגבי המעבר של המידע לעמותה ושל המידע לחברות לעמותה – אנחנו נחדד את זה. אנחנו נוודא שזה קורה.

- - -

אני מבקשת מכולם עכשיו לשתוק. אני רוצה להבין איפה אני עומדת כי אני מבולבלת. בואי תעשי לי סדר מה עבר, מה השתנה, מה את עונה לעדי שמאז שהיא סיפרה את הסיפור כבר השתנה ואיך את מזהה חברה חיילת כדי שעדי אם הנוהל הזה היה קיים היא כן היתה זוכה למענה ולא היתה צריכה לשבת שם עם הסמב"ציות. בואי תעשי לי סדר מה כן תוקן, מה לא תוקן, ומה הנוהל שיורד לשטח, בבקשה.

קציני הערים מונחים לצורך העניין על-ידי, על-ידי מיופה כוחי, לאן הם נפגעים, למי הם מבצעים את ההודעה. הם לא יכולים לקבל החלטה, הם לא יודעים לקבל החלטה ומישהו צריך לפקח לאן הם נכנסים. לא סתם נתתי את הדוגמה שכשאנחנו לא בטוחים אז זה דורש מעורבות לצורך העניין של ראש אכ"א.

זיהיתם בית כי את שלחת אותם. האימא מבקשת: תודיעו לחברה.

אני לא מודיעה לחברה שהיא לא חיילת כרגע.

אומרים לך שהחברה היא חיילת, את מודיעה?

כן.

קצין העיר שואל אם יש חברה? תעני לי איך זה עולה לדיון.

קצין העיר שואל אם יש חברה כדי להעביר לה את הפרטים של העמותה ולהעביר לעמותה את הפרטים שלה. נוהל חברה - אנחנו נחדד אותו לגבי מפקד. אם יש חברה שהיא בצבא אני מתחייבת לחדד את זה לכל קציני הערים. מפקד יודיע לחברה שהיא חיילת וגם יביא אותה הביתה.

נייר המדיניות לגבי החופשות יצא אחרי פגישה משותפת מבורכת מאוד עם העמותה כשאני אמרתי: זה קורה, אני מצפה ממפקדים. אמרה לי רינה, אמרה לי תמר: בואי נוודא שלמרות שאנחנו סומכים על המפקדים שלנו זה גם קורה בכתוב. אמרתי לה: את יודעת מה? למרות שאני סומכת עליהם אני חושבת שמפקד מפעיל שיקול דעת. מקום שיש חברה נרשמת חופשה מיוחדת. זה לא יהיה נתון לשיקול דעת של מפקד. אנחנו נוציא את זה כמדיניות והמדיניות הזו יצאה. זה מה שקורה כרגע.

אבל רובן לא חיילות, זו הבעיה.

העמדה של צה"ל לא להודיע לחברות, זו העמדה.

בחודש וחצי האחרון דיברתי עם המון מפקדים. הם אמרו שאין להם רשות להוציא - - -

אני יכולה לקבל בבקשה העתק של הנוהל שיצא?

כן.

אני אשמח מאוד. תעבירי בבקשה לוועדה את הנוהל שיצא. אנחנו גם רוצים אותו אצלנו.

אבל לגבי אזרחיות לא קרה כלום.

יש לה עמדה נגד, זה לא לא קרה.

אנחנו כבר יושבים שעתיים, אנחנו צריכים לסגור את הוועדה. אני פתחתי ואמרתי שאני לא עוצרת בוועדה הזו. אנחנו התחלנו תהליך, לוקח זמן לשנות. אני בטוחה שהאנשים היקרים והטובים שיושבים איתנו כאן גם שומעים וגם חושבים וגם אולי יעזרו לנו לראות איך מדברים עם עוד אנשים כדי לעזור לכם. זה ברור לי שחלק מהדברים שאנחנו מבקשות פה לא בסמכותכם, זה ברור לי. אני מבינה את המצוקה שלכם, אני קוראת את הפנים שלכם. אתם רוצים לעזור? אז בואו תעזרו לנו לעזור לכם או את מי עוד לגייס כדי להבין את הפלונטר הזה שקיים כאן. זה לא אנחנו נגדכם, ממש לא. בואו נעבוד ביחד כדי לתקן את המציאות המאוד מאוד בעייתית הזו. שמענו פה את חוות הדעת המקצועיות, הסיפורים קורעי הלב לפנינו. בואו נראה איך אנחנו כן נותנים מענה.

ישראל, בבקשה.

אני חושב שרוב הזמן פה התייחסנו לנקודה של ההודעה עצמה. אני חושב שמיצינו אותה וכולם מבינים. ישנה נקודה נוספת והיא הקטע של ההגעה או להסיע את המשפחה או את החברה. אני יודע שאני עשיתי כמעט בעשרים דקות דרך שעושים בערך בחמישים דקות או שעה כי נהגתי כמו מטורף, אין מה להגיד. אני חושב שעל הקטע הזה לא צריכה להיות מחלוקת בכלל, זה דבר טריוויאלי לחלוטין וכדאי לעשות אותו. זה לא מי יודע מה.

אנחנו מתעסקים בנושא החקיקה והייתי רוצה להתייחס למשהו שהוא יותר ספציפי לעדנה. עדנה היתה מאורסת, לעדנה נקבע מועד חתונה. בעוד שבוע הינו צריכים לחגוג את החתונה. אני חושב שמי שמגביל את עדנה מלקבל זכויות או להכיר בה כאלמנה זה רק החוק היבש כי החוק מכיר גם בידועה בציבור, אבל מה לעשות שבמגזר שלנו החברות הדתיות לא גרות ביחד עם חברים. גם מועד חתונה וגם מאורסת והכל לקראת חיים משותפים, זה חיים משותפים, אין מה לעשות. אני חושב שבמקרה הספציפי של הארוסות עם תאריך נישואין, עם איזשהו קריטריון כזה או אחר, צריך כן לתת מעמד של אלמנה.

תודה. עו"ד גלי עציון מנעמ"ת, בבקשה.

במהלך המבצע פגשתי את העמותה ובאמת עבודה ומברכת ומדהימה.

אני רוצה להפנות את תשומת הלב לכמה דברים קטנים. קודם כל, זו תופעה נוראה, אבל בסופו של דבר במספרים מוחלטים אנחנו מדברים בכמות לא גדולה וצריך לזכור את זה. אני מבינה את הרגישויות של צה"ל, את המלחמה בין הבירוקרטיה, בין החשש להכרה לבין הצורך לתת פה מענה אנושי וצריך לזכור את זה בהקשר הזה. אני דווקא לא חושבת שבמקרה הזה זה נכון, וחברת הכנסת רוזין יודעת כמה שאני שותפה בדרך כלל לאמירה שלא צריך להפריט. במקרה הספציפי דווקא ההפרטה מאפשרת גמישות כי אם זה יעבור להגדרה מאוד מדויקת בחוק זה יהיה מאוד מדויק. זה חברה שהיא שלושה שבועות או חודש או שנתיים ולעמותה יש את הגמישות. וכמו שאמרו לי תמר ופיליס, מי שבא לפה ועובר את החוויה הקשה של הקבוצות או הטיפול זה אנשים שיש להם מצוקה אמיתית, זה חברות אמיתיות. אנחנו לא מחפשים להדביק תגיות. לכן, זה אולי כן נכון להישאר בהיקש הזה.

אגב, בקשר לשבעה - אני גם חושבת ששני הדברים המאוד מאוד בוערים כרגע זה נושא ההודעה שלדעתי הוא הולך ביחד עם ההגעה למקום המשפחה. זה חלק מהעניין. אם יודיעו - יביאו. זה קשור אחד בשני. הדבר השני זה באמת נושא השבעה שגם פה זה סוג של בשורה. בעצם כל נושא השבעה במשק, לא בצבא, מוסדר בצו הרחבה שזה אומר שזה יותר פשוט לחוקק את זה מאשר חקיקה ראשית.

כל חוק שעסק בצו הרחבה נפל לי כי אמרו לי : זה הסתדרות - - -

לא, לא. אני לא אמרתי לעזוב את זה, אני רק מסתכלת על המסלול.

אני התחייבתי, ואגב, זה משהו שהתחיל כשיו"ר נעמ"ת הלכה להלוויה של עובדת נעמ"ת בטבריה ששכלה את בנה במבצע האחרון, והיא ראתה את החברה וכך התחלנו לדבר. אני אמרתי להם: אנחנו לרשותכם ואנחנו גם מתעסקות בנושא הזה עד להבאתו לחוף מבטחים.

אני יושבת פה בשקט ושומעת. יש לי הערכה לאנשים וזה באמת אנשים שכולם עושים מלאכת קודש. אני לא מקנא באדם שזה תפקידו. יחד עם זאת, נקודת המוצא צריכה להיות איך עושים ולא איזה הסברים למה לא וזה מה שאני קצת מרגישה פה. אני חושבת שאפשר למצוא נוהל, אני חושבת שאפשר לכתוב נוהל שייתן מענה לפחות ל-90%, ואני גם מאמינה של-99.9%. זה צריך להיות בנוהל ולא בחקיקה ראשית. הכי קל לכתוב איזושהי טיוטה, אבל זה לא המצב. כנראה מה שצריך זה שלנוהל הזה כמו בהרבה מקרים אחרים של חקיקה יהיה איזשהו פיקוח או של הוועדה או של ועדה משותפת של ועדת חוץ וביטחון עד שזה יוטמע כי כמו שיש הרבה דברים אחרים שלקח להם זמן עד שהם חלחלו. עד שזה יוטמע שיהיה איזשהו דיווח, חלק בדיווח. כמו הדיווח על הטרדות מיניות בצבא יהיה דיווח גם על הנושא הזה.

שוב, אני מבינה את הבעייתיות גם של הגנת הפרטיות ולהעביר פרטים. אבל זה מאוד מזכיר את הנושא של נפגעי עבירה - אם אנחנו נגיד להם שהם יכולים ונצפה שהם יעשו או שאנחנו נעשה משהו אקטיבי? אגב, אם אנחנו משווים זה כמו ייצוג הולם. פה במקרה הזה כשאנחנו מדברים על באמת נשים וגברים שהתרסקו, לא צריך לצפות לאקטיביות מצדם. מה שצריך, וזה גם עונה על החוק, זה לבקש את רשותם להעביר את הפרטים שלהם לעמותה כדי לאפשר לה להושיט יד, וזה מה שהעמותה מבקשת. לכן, צריך לאגד את כל הדברים האלה. אפשר לפתור את זה באמת. עם רצון טוב ועם מחשבה יצירתית יש לזה פתרון.
אני חושבת שהדבר הכי חשוב במסגרת הפתרון הזה זה באמת פיקוח. פה הכנסת צריכה לקחת את התפקיד השני שלה. לא התפקיד של המחוקק אלא התפקיד של מפקח.

כמו שאת רואה זה מה שאנחנו מנסים לבנות כאן באופן תהליכי, מוסדר, מלומד. עשינו המון שיעורי בית לפני שהגענו לדיון הזה ואני לא עוצרת בדיון הזה.

לפני שאני מסכמת האם יש מישהו או מישהי שרוצה להוסיף משהו?

קוראים לי שרי אברהם. החבר שלי נהרג לפני 17 שנה, ביום ראשון האזכרה. הוא נפצע בלבנון והמשפחה שלו הגיעה לקצין העיר. אחד הדברים הראשונים שאימא לו אמרה זה שהיא צריכה להתקשר לשרי כי באמת היינו מודיעות אחת לשנייה שהוא יצא מהמארב. הם נסעו במונית של קצין העיר לרמב"ם. היא התקשרה לספר לי ואני הערתי את אבא שלי ונסעתי לבית חולים רמב"ם. כשהגענו לבית החולים חנינו בחדר המיון והלכתי יחד עם אבא שלי לכניסה. בכניסה עמד קצין מקצין העיר שעד היום אני זוכרת אותו והוא שאל אותי אם אני החברה. שתי המילים הקטנות האלה גרמו לי תחושה מדהימה של הכרה. זה התאפשר בזכות המשפחה שכמובן ידעה. מערכת היחסים שלנו לא רלוונטית. זה שהיינו מאורסים או לא מאורסים, זה לא משנה. זה לא שאם היו מודיעים לי בצורה אחרת היום החיים שלי היו נראים אחרת, אני לא מאמינה. אני ברוך השם נשואה ויש לי ילדים ואני מאושרת, אבל אופיר עדיין אהבת חיי. אני חושבת שמשהו משמעותי בהודעה הזו עזר לי להרגיש שיש לי איזושהי הכרה. עד היום הוא עדיין חבר שלי למרות כל השנים שעברו. אני ממש מאחלת לכן שיהיה לכם את הכוח לעשות את השינוי הזה כי השינוי הזה יכול לגרום כל כך הרבה טוב להמון המון בנות אחריי. הלוואי שלא יצטרכו, אבל מניחה שכן, לצערנו.

שמי נטליה גיטלסון ואני הייתי חיילת בודדת. אני הכרתי את יותם גלבוע. עליתי לקיבוץ בצפון והייתי בסוף שנה ראשונה ללימודים באוניברסיטה בירושלים. את הבשורה קיבלתי משמועות. אני לא ארחיב, רק חשוב לי להגיד שכן יש את המקרים המיוחדים. בוודאות היינו ארבע שנים ביחד.

תודה. אני חוזרת אליך, עצרתי אותך.

אני רוצה לומר שני דברים: ראשית, אני רוצה לחזק את דבריה של עורכת הדין מנעמ"ת שבהחלט לאפשר לעמותה את הגמישות שמאפשרת להחליט כן חברה, לא חברה, כי אם הדברים יהיו מקובעים אז שוב נהיה כלואים במסגרות כאלו ואחרות. שנית, למרות כל מה שנאמר פה, אם בכל זאת מתקיימים הכללים ותהיה פנייה אלינו, אז כל מקרה לגופו. כל אחד מהמקרים שיופנה אלינו ייבחן מתוך צנעת הפרט, לגופו של עניין אם מתקיימים הכללים או לא מתקיימים הכללים.

בבקשה.

אני חברה בעמותה. חבר שלי נהרג לפני חמש שנים. אני רק רוצה להגיד לך שבמבצע האחרון אני ישבתי ימים ולילות, ולא רק אני אלא עוד חברות פה בעמותה, למצוא את החברות בפייסבוק, ב-144, בכל מקום אפשרי, דרך החבר של החבר של החברה של החבר, על מנת למצוא איכשהו דרך להגיע. במקום ללכת לעבודה באמת ישבתי שעות שלמות וחיפשתי.
זה נכון שעצם זה שנתנו לנו את שמות החללים זה דבר שהוא משמעותי, אבל צריך גם את החברה עצמה. זה לא מספיק לתת את שם החלל. אנחנו ישבנו המון המון זמן בשביל למצוא. אני הגעתי לחברה של החברה עצמה והיא אמרה לי: איזה מזל שבאתם, אנחנו לא יודעים מה לעשות. עם כל הרצון הטוב, אנחנו לא מקבלים את שמות החברות, וחבל.

הדבר השני, זה מצוין שנותנים את הכרטיס, אבל הרבה פעמים לוקח חודשים. לי לקח כמה חודשים להרים את הטלפון ולהתקשר לרינה. אם רינה היתה יודעת עליי לפני זה והיתה מגיעה אליי אז זה פשוט חודשים שלמים של בדידות היו נחסכים ממני.

יפה, אני יודעת שאת מקשיבה ואני יודעת שתעזרי לנו למצוא את הדרך לשנות כי חייבים לשנות. אי-אפשר להשאיר את המצב כך, לפחות במקרים שבהם יש ודאות מלאה שיש חברה ויש בקשה של ההורים, של המשפחה הגרעינית לבוא ולסייע בדרך ההודעה בשעה האיומה ביותר כשגם המשימה הזו מוטלת על ההורים השכולים הטריים.

אני רוצה לסכם. קיבלתי תשובה מראש מטה שר הביטחון על המכתב שלי שגם אתם ובעקבות זה התחיל הדיון אצלכם. המכתב הזה לא מספק. כל מה שאומר המכתב הזה הוא שישבתם ודנתם. התשובות, הפרוטוקול של הדיון, ההחלטות שלכם, מעולם לא יצאו החוצה. גם העמותה שמחכה מאז הפגישה לא קיבלה שום דבר כתוב, שום נוהל, שום סיכום של הפגישה, איזושהי אסמכתה כזו או אחרת שמלמדת שהמצב אכן השתנה. מה ששמענו פה היום זה במלל, לא במסמך כתוב, על משהו שהשתנה אצלכם.

לכן, אני מבקשת לקבל גם את הסיכום שלכם לגבי שינויים שהצבעת עליהם עכשיו, אם זה ימי החופשה, אם זה דרך ההודעה לחיילת בתפקיד. אני לא רואה את התשובה המעורפלת לגבי כן- לא, שחור - לבן, למי שהיא אזרחית. אני מבקשת מכם לקחת את מה ששמעתם כאן ולעשות דיון חוזר אצלכם. לבוא ולראות באמצעים יצירתיים, שיתופיים, עם העמותה.

את לא צריכה לענות לי עכשיו.

לא, אני מסתכלת עליה. הכול אנחנו עושות ביחד.

בזה לא הסכמנו.

אבל זה לא מספיק ויש פה אי-הסכמות. בגלל החברות העמוקה ביניכן והעבודה המשותפת אתן באמת גם מאוד מאוד אדיבות האחת כלפי השנייה, אבל צריך לתת פה מענה.
אני אומרת לך, אני נכנסתי למשהו ופה יודעים שכשאני נכנסת אני נכנסת עד הסוף. אני לא יכולה להסתכל על הפנים של הבנות האלה מבלי לחזור אליהן עם תשובה. את פתחת את הפגישה שנמצאים איתנו פה בחדר גם החללים. אנחנו חייבים לתת להם את הידיעה שאנחנו מטפלים בחברות שלהם. אנחנו לא מספיק מטפלים בחברות שלהם, ואנחנו לא מספיק דואגים, ואנחנו לא לומדים מהמקרים שעברו מ-48' על הצלקות על אלו שהן פצועות. יושבת לידך דמות חיה, נושמת, שלא יכולה לחבק את הנכדים שלה כי לא עזרנו לה בזמן. כשהיא באה עכשיו לבקש עזרה הדלת נאטמת. זה לא הדרך שאנחנו יודעים, זה לא המקום שלנו בראש חודש אלול ובחודש אלול כשאנחנו רוצים לבוא ולתקן את החברה וללמוד מה לא עשינו נכון ואחרי זה לעמוד בפני חברינו ובורא עולם למה עשינו ומה לא. כל החיים אנחנו צריכים לבוא ולתקן וכאן דרוש תיקון. כן נהלים, לא נהלים – כולנו צריכים למצוא את הפתרון.

הדבר האחרון שאני רוצה זה לבוא ולחוקק פה חוק עבורכן – בטח לא. אבל אני אומרת לך, בואי נמצא יחד פתרון שיהיה נכון לכם ושיהיה נכון גם לחברות של החללים. ושוב, היום זה אתן, מחר זה אנחנו. אנחנו עם אחד, כולנו משפחה אחת. התפקיד של כולנו ברגעי משבר של מישהו זה לתת יד ולהצעיד קדימה ולהחזיר לחיים. זה לא אנחנו נגדכם ואתם נגדנו, כולנו משפחה אחת. זה התפקיד שלנו. זה צבא העם, זה לא צבא של שכירים. זה אנחנו, זה הנשמה שלנו. זה הדם של כולנו, זה הילדים של כולנו. אותה דפיקה בדלת – זה רק עניין של תור למי זה מגיע. בואו ניתן את המענה כמו שצריך, כמו שאנחנו יודעים לעשות ואתם יודעים לעשות את זה.

אני חוזרת לפרוטוקול על מה אנחנו בטוחים ולמה אנחנו מחכות ומחכים. העמותה מבקשת שאותו נוהל שמוחל על אחים, סבים, יחול גם על החברות. כלומר, כשמגיעים לספר להורי החייל ישאלו אותם האם יש חברה והאם הם רוצים שיספרו לה. אני מבקשת שתיתנו לנו תשובה מה אתם מחליטים אחרי שאתם עושים את הדיונים שלכם, אבל תנו לנו תשובה. גם אם לא - זה גם תשובה. אנחנו נמשיך עם הכלים שלנו כדי לשנות את ההוראות שחלות על קצין העיר וקציני הנפגעים כך שבמהלך הלוויה והשבעה יתייחסו גם לחברה. אני לא חוזרת על הדברים כי את נתת תשובה, רק שזה יהיה כתוב וגם שיוטמע בשטח.

לגבי החברות שהן חיילות בעצמן – אותו כנ"ל.

לגבי ימי החופשה – אותו כנ"ל.

לגבי הנושא של האזרחיות שאתן העליתן – אנחנו לא טיפלנו בזה היום, אנחנו נמשיך ונטפל.

לגבי הנושא שאתה העלית – גם כאן אנחנו נבדוק בעזרת הכלים שלנו איך אנחנו יכולים לבוא ולנסות לסייע.

אני מודה לכולם על הזמן, על העשייה, על הרצון, על ההבנה, שצריך לתקן.

כל כך תודה לך, כל כך תודה לך, כל כך תודה לך.

תודה רבה לכם ותודה רבה לכן. תמשיכו, אנחנו פה ביחד. שתהיה לכולנו שנה טובה.

<הישיבה ננעלה בשעה 13:15.>
19/10/2014

14:26