PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
01/09/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 261 >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, ו' באלול התשע"ד (01 בספטמבר 2014), שעה 9:00

<פתיחת שנת הלימודים בעיר לוד>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

רונן הופמן

רות קלדרון

>
כוכבה ברק - מפקחת חינוכית, משרד החינוך

יאיר רביבו - ראש העיר לוד

אביב וסרמן - סגן ראש עיריית לוד

יוסי הרוש - אגף החינוך, עיריית לוד

שלום עזרן - מנהל אגף החינוך, עיריית לוד

שירין חאפי נטור - מנהלת בית הספר התיכון למדעים, לוד

פנחס בן יאיר - מנהל הישיבה התיכונית אלישיב, לוד

תומר גרוסמן - רב ישיבה תיכונית אלישיב, לוד

איתמר גוטמן - מנהלן, ישיבה תיכונית אלישיב, לוד

אהרון אטיאס - ישיבה תיכונית אלישיב, לוד

משה הרשקוביץ - בית הספר הרב תחומי אורט לוד

אופיר - נציג צה"ל בבי"ס אורט, לוד

ד"ר שמריהו רוזנר - סמנכ"ל רשת אורט

בני גידלי - מרכז הדרכה, בנק לאומי

שירה סרוסי - מרכז הדרכה, בנק לאומי

יהודית גידלי

ס.ל., חבר המתרגמים
<פתיחת שנת הלימודים בעיר לוד>

שלום לוועדת החינוך של הכנסת, בראשות יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת עמרם מצנע, חברת הכנסת רות קלדרון וחבר הכנסת רונן הופמן. ברוכים הבאים לעיר לוד, העיר שיצאה לפני כעשרה חודשים משעבוד של ועדה קרואה.

פה נמצא בית המשפט המחוזי שהוקם לפני שנה וחצי ולמעשה היווה איזה שהיא נקודת מפנה בתפיסה של הממשלה את העיר לוד, שזה הוא המוסד הממשלתי הראשון שנמצא בעיר לוד. העיר לוד, למרות שהיא קדומה מאוד לעיר רמלה, רמלה, מכיוון שהיא נבנתה בתקופה הערבית והייתה בירת האזור כבשה לעצמה גם מעמד של הבירה המוניציפאלית של האזור כולו ולמעשה כל משרדי הממשלה ברמלה והיה לנו חשוב להתחיל להקים פה סממני שלטון בלוד, ובאמת בית המשפט הוא הראשון. כאן אמורים לקום שני בניינים של פרקליטות מחוז מרכז, והנהלת רכבת ישראל, בהחלטה, שבטח עמרם מצנע לא הכי אוהב, עוברת ללוד תוך שנה, כי אלה כל המשרדים מחיפה, מתל אביב, מבאר שבע. רשות השידור, גלי צה"ל, גלי צה"ל אמור לעבור מיפו, כל מיני גופים כאלה שאומרים 'אנחנו מחזקים את העיר לוד'.

כמו שאמרנו העיר לוד הייתה במשבר, גם מנהיגותי וגם כלכלי גדול מאוד, היה לנו גירעון של 250 מיליון והיום העיר מאוזנת. אך לצד האיזון אנחנו נמצאים שוב באתגר גדול שנמצא לפתחנו, בזמן הוועדה הקרואה הוחלט שתקום פה קריה חרדית מאוד מאוד גדולה, של 4,000 משפחות של האוכלוסייה החרדית, זה אתגר גדול, כי יש לנו ממילא אתגר גדול של אוכלוסייה ממצב סוציו אקונומי נמוך, שזו האוכלוסייה הערבית, אבל אנחנו נתמודד. אני חושב שאם וכאשר יעשו תיקוני גבולות נכונים, כמו האירפורט סיטי ושדה התעופה שנלקח לנו, שהיה בשנות ה-80 שייך ללוד, העיר לוד תוכל בהחלט להכיל את כל האוכלוסיות היותר מוחלשות. סך הכול בלוד יש פסיפס גדול של תרבויות, זה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. לוד מהווה אחוז מהמדינה ויש פה פילוח כמעט מדויק של שיעור הערבים, שיעור הנוצרים, שיעור העולים מחבר העמים, ממש לא בכדי כשיש פה בחירות אז בדרך כלל שמים פה קלפיות מדגם וזה די קולע.

תוכלו לראות שאנחנו משקיעים יותר בחזות העיר. העיר לא הייתה נראית ככה, עם כבישים יותר סלולים, יש פה גן משחקים שהתחילו להכין אותו. אנחנו משקיעים יותר בנראות של העיר אחרי שהרבה שנים מה שעמד לנגד הוועדה הקרואה זה האיזון המקודש ובאחת חצו פה את כל תקציבי הגינון, את כל תקציבי התרבות, את כל תקציבי הספורט, היה מעניין רק איך מאזנים את הקופה ולצערנו האוכלוסייה הטובה שראתה צביעת עמודים בשכונות - - - אלה דברים שנראים אולי טריוויאליים, אבל לא היו. אלה שכונות ותיקות פה ו - - -

אנחנו הולכים לתיכון הערבי החדש. אני אתן עכשיו רקע. המגזר הערבי, שמהווה פה שליש, מקורותיו זה יוצאי 48'. ב-48' נשארו פה 300 ערבים שהיוו את הגרעין של ערביי 48'. היה פה גל גדול מאוד משנות ה-70 מסיני ומרצועת עזה וראינו במלחמה האחרונה שכמעט לכל ערבי מלוד הייתה משפחה מקרבה ראשונה בעזה. היה פה גל גדול מאוד מ-87' מהאינתיפאדה הראשונה של משתפי פעולה, שזו אוכלוסייה שמאוד מאוד קשה להתמודד איתה, עמרם, מצד אחד הערבים לא מקבלים אותם, מצד שני הם נושאי נשק ותעודה, אז הם מרשים לעצמם דברים שאחרים לא מרשים וזו אוכלוסייה שהיוותה פה - - - אבל המסה הגדולה פה זה הבדואים. הם לקחו את כל האזור המערבי של לוד, שנמצא מעבר לפסי הרכבת, וכמו שכתוב בספר על חייהן ומותן של ערים אמריקאיות, הוא אומר שם בעמוד הראשון, שמה שקורה מצד אחד של המסילה שונה ממה שקורה בצד השני, בלוד זה שמים וארץ.

אנחנו עכשיו נכנסים לשכונת הרכבת בלוד. זו שכונה שהייתה ידועה לשמצה כשכונת הסמים של מדינת ישראל. לשמחתנו לפני עשר שנים המשטרה עשתה פה מבצע גדול מאוד למיגור תחנות הסמים. הנה, זה בניין הנהלת רכבת ישראל שממש הולך ונבנה בצעדי ענק. זו הכניסה לשכונת הרכבת. אם אמרתי שמסילה אחת חוצה בין תרבויות, אז פה יש את המפגש הכי גדול, יתקן אותי עמרם, אולי בחיפה, יש פה שמונה מסילות. לצערנו נהרגו פה עשרה ילדים בעשור האחרון על השמונה, כי זו פשוט רולטה. אתה עובר מסילה ואתה צריך להתפלל כשאתה חוצה את שמונה המסילות שלא באה רכבת מצד שני. לצערנו הילדים לא אוהבים לחכות בבוקר והם רצים פה על המסילות ואנחנו עכשיו הולכים לקראת הפרדה מפלסית באזור פה הסמוך על מנת לבטל את שמונה המסילות האלה. כמובן שעכשיו יש פה רמזור ושומר, כל הדברים ביחד כאמצעי בטיחות כי באמת אתם תראו שזה סיוט לעבור פה בבוקר, כי בשעות הבוקר יש כל חמש דקות רכבת ואתה יכול להיתקע פה הרבה זמן ויש גם רכבים שעוקפים, בקיצור לא נעים.

בכל הסבך הזה החלטנו שאנחנו משקיעים בחינוך ולכן אני רוצה שתקשיבו ואז אנחנו נקשור למה בכלל יש היום שביתה. עם הגעתו של מאיר ניצן לפני ארבע שנים הוא הבין שהחינוך הערבי כמעט לא קיים. לא היה פה, למשל, תיכון ערבי אחד בלוד. כל ילדי לוד שהגיעו לכיתה ז', כי לומדים פה עד כיתה ו', הלכו או לרמלה או ליפו, או שהלכו לאיבוד בדרך. לא היה פה תיכון. בארבע השנים האחרונות הקמנו שלושה תיכונים לכל הרצף. הקמנו מח"ט, שזה תיכון מרכז חינוכי טכנולוגי לאלה שפחות אוהבים ללמוד, תיכון קטן יותר, מקצועני עמלני, מכונאות רכב וכו', הקמנו תיכון הנדסי, שרשת טומשין לקחה אותו, הוא נמצא בשכונה ערבית נווה ירק, יש בו 1,000 תלמידים, וגולת הכותרת שלנו זה התיכון הערבי החדש למדעים, בראשו עומדת מנהלת מאוד אמיצה, עשו עליה סרט בערוץ 10, קוראים לה שירין חאפי נטור. אישה מאוד מאוד אמיצה. הייתה בת כיתתי. אגב, אני בוגר תיכון רמלה-לוד במגמת ערבית, אני דובר ערבית, הייתי ב-8200 ואם יש משהו שהוא חשוב, אני עכשיו משדל את כל חבריי להנהגה, ללכת ללמוד ערבית. זה לא יכול להיות שאנחנו במדינה לא נדע ערבית.
אתמול, למשל, אני אשמיע לכם, הוצאתי ברכה לכל הציבור הערבי בערבית ואני חושב שזה דבר שהוא מאוד מאוד חשוב, שאתה מדבר בשפתם, בתרבותם ובלשונם. אני, למרות שאני מועמד הליכוד, וכפי שאתם רואים אני עם כיפה סרוגה, ולמרות שבטח תשמעו כל משפט שני שהערבים אומרים שאני ראש עיר גזען, אז אני מאוד מאוד מאמין בדו קיום ובשוויון, ולהיפך, אתם תיכף תשמעו מספרים ותבינו שאם היהודים היו יודעים מה אנחנו משקיעים בציבור הערבי אז כנראה שהייתה פה היום שביתה בציבור היהודי, כי אין פרופורציה בין ההשקעות שלנו בציבור הערבי לציבור היהודי. כפולות. ההשקעות שלנו בחינוך ובתשתיות במגזר הערבי הן כפולות בשל העובדה שצריך לעשות אפליה מתקנת ובשל העובדה ש-60 שנה זה מה שהם ראו פה, פסי רכבת. אני אשמיע לכם משפט אחד. (ברכת ראש העיר בערבית).

השקענו עשרות מיליונים על מנת שהם יילכו בנחת וברווחה. בקיצור, אני חושב שזה חשוב מאוד. אני יודע שהרוב מעריך את זה, זו הסיבה שאני חושב שהיום השביתה היא לא מוצדקת.

השביתה היא - - -

נכון, היא כן בגללנו, אני אגיד לך גם מה הם טוענים.

לא יודע מה הם טוענים, אבל יש שביתה ארצית של מועצת החינוך הערבית.

בגלל טייבה?

בגלל טייבה.

אם זה ככה, זה בכלל משתלב לנו. אני אגיד לך מה קרה בלוד.

יכול להיות שהם התלבשו - - -

התלבשו פה על איזה שהוא עניין. הבנתי. אל"ף, זה עושה את התמונה כי בצדק - - - אבל אני אגיד לך מה, הם אומרים שיש איזה שהוא גן לחינוך מיוחד שהעברנו אותו משכונה יהודית לשכונה ערבית והם טוענים שזו אפליה.

אבל בואו נתמקד רגע בתיכון הערבי. מדובר באחד התיכונים היפים שנבנו בשנים האחרונות. פה ברכות לגדעון סער כשהיה שר החינוך, שהוא נתן את התקציב בפעימה אחת, 30 מיליון שקלים לבניית התיכון בפעימה אחת, התיכון הערבי הראשון בלוד שמנוהל על ידי רשת אורט. בואו ניכנס לתיכון היפה הזה.

(בבית ספר אורט)

זה בית ספר שהוא סוג של הגשמת חלום. זה בית ספר שהוקם ב-2012, סוג של נס. מ-2012 באמת מאמץ כביר של העירייה ושל משרד החינוך. היום היינו אמורים לפתוח עם 1,000 תלמידים, כשב-2009 היו 153 ילדים. זה בית ספר שמגיעים אליו מכל העיר. בוא נגיד סיפור הצלחה כנגד כל הסיכויים.

זה חטיבה ו - - -

זה שש שנתי, ז' עד י"ב, יש לנו כ-80 מורים. אמרתי, מגיעים אליו מכל העיר, בנים בנות, אחד מבתי הספר ה - - - בגלל התלמידים המדהימים שיש בו. זהו.

ואתם ברשת אורט?

אנחנו ברשת אורט. התחלנו בעיריית לוד, התחלנו ממינוס עשר.

ממתי אתם באורט?

מ-2011. התחלנו בעיריית לוד, התחלנו בבניין ברמת אשכול, מעל בית ספר יסודי, אחרי זה עברנו למכללה.

בהחלטה אסטרטגית, בזמן הוועדה הקרואה, הבנו שלעירייה יש קושי אמיתי להחזיק תיכונים ולכן מכרזנו את כל התיכונים שלנו, יהודים וערבים, וזכו רשתות טובות. הקפדנו שכל רשת תקבל פחות או יותר תיכון יהודי ותיכון ערבי - - -

יש פה עמל?

יש פה אורט יהודי ואורט ערבי, יש פה עתיד למדעים יהודי, עתיד מח"ט ערבי, יש פה טומשין, יש פה עמל. טומשין זו רשת פרטית שהתחילה במרכזים בראשון לציון של בגרויות וכאלה. אני מניח שבאזור המרכז הוא קצת מוכר יותר. יש כאן רשת דרכא של קרן רש"י. יש לנו את כל הרשתות. אנחנו נהיה היום בתיכון אורט היהודי, שלמעשה הוא איחוד של אותו תיכון רמלה-לוד שבו למדתי, שהיה משותף ללוד-רמלה, יואל לביא החליט השנה לסגור אותו, איחדנו אותו ביחד עם אורט שהיה קיים ואנחנו שמחים, כי בסך הכול יש לנו גם מנגנון מעקב במכרז שהוצאנו, גם הרשתות צריכות להשקיע פה מיליון דולר בשלוש שנים וגם יש פה מעקב מאוד מאוד צמוד שלנו. אנחנו גומרים, אחרי שפל גדול מאוד שהגענו לנתוני בגרות של 35%, עלינו בשלוש השנים האחרונות ל-42%, אחר כך ל-49% והשנה ל-61%. רואים שיש פה עלייה טובה ובעיקר בגלל החינוך הערבי. עד לפני ארבע שנים רק 45%-50% מילדי לוד למדו בלוד, כי כל הערבים למדו מחוץ לעיר, חלק גדול מהיהודים למדו בחוץ, היום 80% מילדי לוד לומדים בלוד, בעיקר בגלל הציבור הערבי. כשילד לומד בעיר שלו, כשהוא לא צריך לנסוע בארבעה אוטובוסים, כשאתה רואה אותו ואתה יכול לתת לו תגבור, בלוד יש את הטיפול הנקודתי משנת 99', שזו המתנה הכי גדולה של ממשלת ישראל, זה התחיל ב-11 יישובים, זה נקרא תכנית אופק לחינוך, 11 יישובים מזמן ממשלת ברק ב-99'. זה היה עכו, זה היה שילוב של יישובים כמו דימונה, ירוחם, נצרת עילית וכו', ב-2003 אריק שרון החליט להשאיר רק את לוד ועכו ומ-2007 לוד לבד בצמרת בעניין הזה. ביקשנו עכשיו מהממשלה, לשמחתנו נענינו, להשאיר את הטיפול הנקודתי לפעימה אחרונה בהחלט, כי אני מאמין שלוד בעוד שלוש שנים תעלה על דרך המלך ולא תצטרך את המתנה הזאת של ה-20 מיליון כל שנה.

הנה, הצטרפה אלינו גם המפקחת שלנו, כוכבה ברק, נציגת משרד החינוך. בהחלט אני חושב שהחינוך בלוד תמיד היה אי של יציבות בכל הדבר הגדול הזה שנקרא חינוך ואני שמח, כמו שאמרתי במיניבוס, שאם יש משהו שאני גאה בו במיוחד, זה העובדה שבארבע השנים האחרונות אנחנו משקיעים בצורה לא פרופורציונלית, אבל עושים את זה עם הרבה שמחה, בחינוך הערבי. רק לסבר את האוזן, השנה, מתוך 18 מיליון שקל שהשקענו בהיערכות לקיץ, 9 מיליון הושקעו בחינוך הערבי, כי בהחלט אחרי הרבה שנים שלא הייתה פה השקעה אז אפשר לראות. התיכון הזה זו דוגמה מצוינת, אנחנו נראה בתי ספר נוספים היום וגנים, שהושקעו בהם בצורה - - - עד לפני ארבע-חמש שנים המגזר הערבי למד כולו בקרוונים ואנחנו עכשיו בתהליך של בינוי קבע ואני חושב שהדבר הזה נותן אותותיו בעיקר בהישגים, ודבר שני בהורדת רמת הפשיעה ויש לזה השלכות שאתם בוודאי יודעים.
אנחנו עכשיו יצאנו למכרז, פה לראשונה בלוד מתנ"ס ערבי ואולם ספורט, בהשקעה של 10 מיליון שקל. לראשונה. אין בלוד מתנ"ס ערבי, יש מתנ"ס אחד שהוא מעורב, אבל מתנ"ס בשכונה ערבית אין. יצאנו למכרז ביום ראשון שעבר וזה גם מראה על חלק מהמגמה הטובה. אז אני מקווה ש - - -

אלה כספים של הפיס או - - -

האולם ספורט זה חצי פיס חצי טוטו, משולב, המתנ"ס מכספי עירייה. עוד פעם, זה מבטא באמת איזה שהוא סוג של הקצאת משאבים, כי אתה מאמין במשהו. היה אולם ספורט יחידי במגזר הערבי שהיה שרוף מ-2003 עד 2013. עשר שנים היה שרוף ועכשיו, החודש הזה, אנחנו פותחים אותו בצורה חגיגית. הוא נמצא בשכונה ערבית בנווה ירק.

כמה שנים אתה ראש עיר?

עכשיו, עשרה חודשים. לפני זה הייתי מנכ"ל העירייה.

אני והוא למדנו באותו תיכון.

רציתי לשאול איפה את למדת.

אני והוא בוגרים של אותו תיכון.

אז גדלת כאן בלוד?

גדלתי בלוד.

היא לימדה אותי ערבית, כשהייתי מתקשה במבטא ועכשיו אנחנו - - -

מה את אומרת על הבנות בבית ספר הערבי?

בואו נעשה סיבוב. תראו איזה תיכון יפה.

לא היה לנו בניין ולא היו כיתות והדרך עוד ארוכה. כשבאים מורים חדשים קודם כל אני מראה להם מצגת איך התחלנו, כי לא התחלנו במבנה כזה, כדי שיידעו שהרבה זמן לקח עד שיש בניין כזה וכשנכנסנו לא היה חשמל. זאת אומרת זה חלק מהעניין, שלא מקבלים הכול כמובן מאליו וצריך לעבוד קשה מאוד.

יש היום כ-1,000 תלמידים, זה הבניין של חטיבת הביניים, ז', ח', ט'. יש אגף, אנחנו חונכים השנה את פינות עוז לתמורה, פינות השהייה של המורים בהשקעה מאוד גדולה.

אתם הייתם שותפים בתכנון של בית הספר?

איפה ציון והמנכ"ל? אני זוכרת שהייתי באה ואומרת למורים 'פה יהיה בניין שלוש קומות ומנהלה' והם היו אומרים שאני הוזה. אבל זה היופי.

לא, אני שואל אם הייתם שותפים ל - - -

כן, הייתה תחרות אדריכלים בעירייה והגיעו אדריכלים וכל אחד נתן את ה - - -

איפה יושבים? נגיד בהפסקה?

טוב, אז יש כמה מרחבים. קודם כל בהפסקה יש פה משמעת קצת קשה, כי אני מאמינה בזה שאפשר לעשות הכלה רק עם משמעת, אז בהפסקות מפנים את הכיתות ויוצאים לחצר.

לא פה.

לא פה. יוצאים לחצר. הילדים הכינו את פינות הישיבה בעצמם במפעל נשר, מבטון, כדי - - -

אני אגיד לך את האמת, אני בעד לקצר פה את הביקור, כי לא באנו לראות בניין ריק. היום זה יום פתיחת שנת הלימודים. ואני מבטיח שאנחנו עוד בחודש ספטמבר, כלומר בשבועיים הקרובים נתכנן ביקור גם כאן וגם בכלל בחינוך הערבי בלוד.

אתם באתם אליי בהפתעה.

בסדר, לא רצינו לעבור לידך.

אבל לא אומרים 'לא' לראש העיר.

לא רצינו לעבור לידך, אבל אני מציע, מאחר שזה יום פתיחת שנת הלימודים שנעבור למקומות שבהם יש ילדים.

בסדר גמור.

בשמחה.

ואני מבטיח שהוועדה תבוא תוך שבועיים-שלושה, עד היציאה לחגי תשרי, כשיהיו ילדים, נדבר עם המורים, נדבר עם ילדים, כדי להבין לא מה היה, אלא מה יהיה.

כן, בשמחה. אני מקווה שיהיה טוב, אני בטוחה שיהיה טוב.

אני מבקשת אז לראות את הבנות.

50% בנות, 50% בנים, אבל צריך לעבוד על הבנים, אחרי זה אין לנו עם מי להתחתן. אז כל הזמן עם העצמת בנות זה דבר נפלא, אבל הבנים דורשים השקעה, שיהיה להם באמת איזה שהיא מחשבה לעתיד טוב יותר ולא רק נולדתי בן, עם האיבר הנכון, אז אני - - - עם הבנות אנחנו הגענו לסוג של העצמת יתר.

מעצימים אותם, מלמדים אותם.

אותם מקצועות. הבנים, כאילו נולדתי בן, אז אין לי יותר מה להוכיח וזה לא נכון.

(בית ספר ממלכתי לוי אשכול)

תודה רבה ובוקר טוב לכולם, לכם ילדים, ילדי כיתה א' והתלמידים כולם, לכם ההורים, המורים, המנהלת, להנהלת העירייה וכמובן לראש העיר שמארח אותנו היום. אנחנו, ועדת החינוך של הכנסת, בחרנו במיוחד לבוא היום ליום החגיגי הזה של פתיחת שנת הלימודים לעיר לוד. העיר לוד נמצאת היום בתנופה, בהתחדשות ומגיע לכם שתהיו עיר למופת, עיר לדוגמה, כאן במרכז הארץ. העיר לוד היא עיר מיוחדת, יש בה פסיפס של אנשים, יהודים, ערבים, עולים ותיקים, עולים חדשים, עולים מאתיופיה, עיר באמת של פסיפס ויש אתגר גדול מאוד כדי לשתף פעולה, לשלב ידיים ולעשות מהעיר הזו עיר של איכות, עיר שכל אחד ירצה לבוא לגור בה, עיר שנותנת איכות חיים ואיכות חיים זה בעיקר חינוך.

אז באנו לכאן היום במיוחד. הבטחנו שנבוא הנה לביקורים נוספים כדי לעזור, להקשיב, לשמוע, לעזור להנהלת העיר, לראש העיר, כדי לעשות את כל מה שצריך כדי שהעיר הזאת תצמח. יש פה פוטנציאל מדהים שלצערנו לא נוצל לאורך עשרות שנים ואפשר לנצל אותו, אפשר לקדם את העיר ואפשר לעשות פה נסים ונפלאות. תדעו לכם שזה תלוי לא רק בממשלה, אלא זה תלוי גם בכם. אם אתם תהיו גאים בעיר שלכם, העיר שלכם תהיה עיר עם גאווה. אם אתם תתנו יד וכתף לפעילות שנעשית פה אז העיר הזאת תפרח.

אז עוד פעם לכם, הילדים, הרבה הצלחה, שהלימודים יהיו מעניינים וכמובן להגיע לבית ספר ולחזור הביתה בביטחון. תודה רבה.

(בנסיעה)

הייתה פה הגירה שלילית, הייתה פה אוכלוסייה אחת טובה שהגיעה לעיר ואלה ציבור חובשי הכיפות, הגרעין התורני שקראו ללוד 'התנחלוד', לא התנחלות, כי אנחנו לא בהתנחלויות, אבל התנחלוד, התנחלוד בלבבות. הם הקימו פה שכונה נהדרת, אתם רואים פה מצד שמאל, יש 500 יחידות דיור של הציבור הדתי לאומי, ממש בתפר בין האזור הוותיק לאזור החדש. אנחנו מורידים פה קרוונים כי כל הזמן העסק פה הולך וגדל, ברוך ה'.

אנחנו עכשיו ניכנס לתיכון שנקרא תיכון אלישיב ברשת צביה. זה גם כן שש שנתי, מ-ז' עד י"ב, שזה המשך של בית הספר היסודי, שהוא א' עד ו'. זה רק בנים. נכון, רשת צביה בשנים האחרונות נכנסה גם לתחום הבנים.

זה בהחלט ציבור טוב, קרוב ל-1,000 משפחות כבר יש בלוד מהציבור הדתי לאומי, כולם אקדמאים, כולם תורמים פה לקהילה ולחברה, זו באמת אוכלוסייה טובה, ביחד עם הסטודנטים שהגיעו לעיר, איציק שמולי וחבריו. אפשר לראות פה את כפר הסטודנטים, המבנה שנמצא כאן מאחורי הגינה הזאת, כפר הסטודנטים שהקמנו בעיר, ויש פה גם מאות סטודנטים שבהחלט מחזקים גם את הציבור החילוני שכל כך חסר לנו בשנים האחרונות.

זה כפר הסטודנטים, המבנה הזה של שלוש קומות. יש עוד שניים כאלה בעיר, אחד ממכולות. אם נספיק ותרצו לראות, זה ממש מגניב.

(ישיבה תיכונית אלישיב)

בוקר טוב לכולם. ברוכים הבאים. אנחנו כמובן בסד של זמן, לא יהיו מצגות למעט סרטון קטן שהתלמידים ביחד עם הרכז החינוכי חברתי עשו על הישיבה, על מה היא הישיבה, על חוויות. הכול מהשנה האחרונה שהייתה. לאחר מכן נדבר חינוך, נשתדל להכיר את המוסד, לדבר חינוך כפי שאנחנו משתדלים לעשות כל הזמן.

(הקרנת סרטון)

אתה יכול לדבר תוך כדי, להסביר מתי זה קם.

אנחנו רואים פה את הרב לאו שהיה פה בשנה שעברה, גם הרב יצחק יוסף היה. שני הרבנים הראשיים. כמה וכמה ערבי לימוד וגם לימוד בחברותות, גם עם ההורים, גם בין בוגרים לצעירים. עשינו יום אחד יום חלמי"ש, חינוך לחיי משפחה וגם לחיים עצמם. מי שמכיר, הרב שרון שלום, לפני כן היה בישיבת פדואל. חפירות בחאל אל-חילו. תלמידי כיתה ז' בשנה שעברה במחצית השנה במסע לכיסופים. ממש בכניסה לרצועת עזה. זה היה מסע שעשינו בשנה שעברה. עלייה לירושלים, רגלית מלוד לירושלים בשלוש פעימות. פעימה ראשונה זה הצוות, פעימה ראשונה יצאנו מפה רגלית עד יער לח"י, משם אחרי זה עד צובה ומצובה בפעם השלישית, זה היה בערב יום ירושלים, בואך הכותל, הר הבית. אנחנו פה ביער לח"י. עשינו את זה בשלוש פעימות, שתי הפעימות, הראשונה והשלישית, היו חובה והפעימה השנייה הייתה רשות. כלומר כל פעם זה כ-20 קילומטר. זה מנהיגות צעירה, יש פה פרויקט שהכינו בישיבה לפני שאנחנו הגענו בחנוכה, שברחבי העיר, בעיקר במרכז העיר, מגיעים ומחלקים חנוכיות ורוקדים. זה אחד הפרויקטים. זה רכז מחוז של בני עקיבא שהגיע להביא את זה. הבחור מצד ימין זה בחור שלומד כאן בישיבה. אתם יודעים שבמשך השנה ליוו את המקום, שבת ישיבה שעשינו פה בישיבה, במהלך השנה. שבת אחת עשינו בישיבה ושנה אחרת עשינו בעטרת. בשנה שעברה שפר מזלנו ובעזרת ה' והיו פה גם חוגים אחר הצהריים. י' בטבת זה היה ערב שהתלמידים עצמם ארגנו, הדבר הזה זה בעצם מה שהם עשו עם שירה. מנהיגות צעירה ארגנה. ופה זה יום גיבוש.

אפשר לעבור לאגף של הבנות תיכף?

לא. זה שיתוף בני הישיבה.

כחלק מיום המעשים הטובים שבנק הפועלים עזר לעיר.

זה הסיור.

זה הפסיפס של העיר. אנחנו נמצאים, אגב, פה בבית ספר יסודי ותיק שנקרא שלום עליכם, שכחלק מהשינויים הדמוגרפיים בעיר של התבגרות האוכלוסייה היהודית וכניסת הגרעין התורני אז השתנתה קצת מפת החינוך בעיר והישיבה הזאת התחילה באמת במקום אחר, עם מספר ילדים - - - והיום אנחנו שמחים שזה המקום הטבעי. הבן שלי היום נכנס פה לכיתה ז'. אני חושב שזה אחד המקומות הטובים בחינוך הדתי לאומי. גם הבן של יוסי פה. זו גם דוגמה אישית, אנחנו מאמינים - - - בבקשה, הרב.

אז ברוכים הבאים לכולם. אני משמש כראש הישיבה, נכנסתי לכאן בתחילת שנה שעברה, גדלתי בבת ים ומשם הסתובבתי, חינכתי גם באשדוד, גם בפתח תקוה במשך יותר מעשור. הרב תומר גרוסמן, מנהל הישיבה, שיציג את עצמו. הגענו לכאן בשליחות, כדי באמת להמשיך את אותו שינוי ואת אותה התקדמות של המוסד הזה שמשמש כבית, כמשפחה, לכל האוכלוסייה הדתית שנמצאת פה בעיר. הישיבה נותנת מענה, גם מענה תורני, גם מענה לימודי וכמובן מענה ערכי חינוכי בראש ובראשונה.

בלי סינון. כולם.

בלי סינון. אנחנו לא מסננים. צריכים לומר שאנחנו מעלים את הרף. כלומר יש פה במהלך השנה האחרונה דרישות ורף שהוא רף כזה שדורש אימוץ שרירים מצד חלק מהתלמידים וכן צריך גם לומר שכשמתחילים לאמץ שרירים יש גם לפעמים קשיים מסוימים ויש גם כאלה שמרפים וצריך לדעת את זה שבהתחלה יש גם - - -

מה האחוז של אלה שמתחילים את כיתה ז' ולא מסיימים את י"ב?

עוד פעם, אנחנו נמצאים פה שנה אחת, כרגע זה עומד על כ-20%, שמתחילים ועוזבים. לא שלא מסיימים בכלל, לא שהם נושרים, שהם עוברים למוסדות אחרים.

נושרים מבית הספר הזה.

נושרים מפה.

מתקדמים לבית ספר - - -

זה בדרך כלל יציאה החוצה לגמרי, הם הולכים לישיבות תיכוניות לפעמים ועם פנימייה.

זה כל אחד במקום שלו. כן אני חושב שצריך - - -

אבל בכל מקרה זה אחוז גבוה מאוד.

נכון, כרגע זה אחוז גבוה שאנחנו נותנים את הדעת עליו ואני מאמין שברגע שגם אנחנו נדע, שתעודת הזהות תהיה הרבה יותר ברורה וגם המענים, אז האחוז הזה יקטן. צריך לדעת שבציבור שלנו יש תנודות.

יהיה קשה מאוד לצמצם את הפער הזה כי יש משפחות שרוצות ללכת לישיבות גבוהות, לשנות את מסלול הלימוד של הילד, כמו מקור חיים וכאלה, ישיבה לצעירים בירושלים. לדבר כזה אתה לא יכול לתת מענה, למספר קטן של משפחות, ואז אין מה לעשות הם חייבים לצאת החוצה.

וזה קורה בעיקר אחרי ח'.

רק בציונות הדתית. בדיוק, זה בגילים האלה ובציונות הדתית, מי כמוך יודע, כראש עיר וכאלה, זו תופעה.

הוא לדעתי כיוון לנשירה של בני האוכלוסייה האתיופית למשל.

דווקא בני האוכלוסייה האתיופית לא נושרים בכלל, הם מקבלים פה את כל המעטפת, את כל המענה, גם דרך ספייס וגם דרך מענים אחרים. יש פה כמה תלמידים שאנחנו חשבנו שהם יכולים להמשיך באמי"ת רמלה.

כמה עוברים פה לישיבות שחורות?

אף אחד. בכלל. בגלל ההרכב של העיר עצמה אז יש פה לא מעט כאלה שמהבית אני לא יכול להגדיר שהם בתפיסת עולם חרדית, יכול להיות שיש להם נטייה כזאת, אבל הם כן שולחים כיוון שהמקום הזה מעניק תעודת בגרות מלאה, טובה.

רציתי קודם כל להגיד יישר כוח, לגרעינים התורניים ולמה שאתם עושים כאן, שרואים מהפכה בעיר, כאילו רואים את האנרגיה הצעירה שלכם. אני מאוד מאמינה בהתנחלות כזאת, התנחלוד, כמו שאמרת, של חינוך בתוך הארץ, מה שאני רוצה לבקש זה שלא תשכחו שהציבור החילוני רוצה לחיות איתכם ושלא תהיה כאן הסתגרות בשכונה שהיא רק דתית לאומית, כי לוד היא אחד המקומות הנפלאים, ורמלה, במובן הראשון - - - אנחנו הבולגרים ואחרים, שלא יהיה כאן - - - שהגרעינים התורניים יהיו פתוחים.

הגרעין התורני מפוזר בעיר.

אז למה רק בנים? למה אתם הולכים - - -

אני אגיד לך. עמרם שאל לגבי הנשירה. ברגע שאת לא נותנת להם את המענה החינוכי התורני הזה שרב פנחס דיבר עליו, אז תהיה 100% נשירה.

לקראת שנה הבאה אני בהחלט שוקל לחזור לבתי הספר היסודיים א' עד ו', לחזור שהם יהיו מעורבים. אני חושב שזה היה לא טוב, אני אומר את זה פה בפה מלא, אני רואה את זה גם על הילדים שלי, הציבור הדתי הלאומי במהות שלו, מי שמכיר את בני עקיבא, היה בנים-בנות ביחד. המלצת החמ"ד היא ש-א' עד ג' יהיו ביחד, ד' עד ו' יהיו בכיתות נפרדות אבל באותו מוסד ומ-ז' זה בהחלט, אני חושב שזה כבר שלב הבגרות - - -

על ז' נדבר אחר כך.

על ז' אפשר לדבר אחר כך. אנחנו לקראת שנה הבאה הולכים לשבת, כוכבה, אני כבר מכין אתכם, אני בטוח שהשטח יתסוס פה, אבל - - -

אני רוצה לתת לך תשובה אבל מאוד עקרונית. ההצלחה האדירה של הגרעין התורני בלוד היא בגלל ההתערבות שלו בקהילה. ההצלחה שלו והכוח המניע, גם של הרשות, גם בתקופה שהיו פה ועדות קרואות וגם של תושבים שרצו להגיע לכאן וגם של המקומיים שלא עזבו, היא הייתה שהוא התחבר לתוך האוכלוסייה המקומית ועובדתית, את ואת, ראש העיר ואני, אנחנו מקומיים, אנחנו נולדנו בלוד, אנחנו לא באנו מהגרעין התורני, והחיבור בין המקומיים לבין אלה שהגיעו לבין האוכלוסייה החילונית בעיר היה מדהים וכתוצאה מזה היום יש כבר מספר שכונות.

אבל שלא תאבד את המתינות הטבעית שלכם. הרי הילדים שלנו בקלות יכולים להפוך להיות חרד"לים ולא לדבר עם - - -

לא. דרך אגב, את יודעת שראש העיר בכנסים שאנחנו מגיעים אומר 'אני מבקש להביא לפה אוכלוסייה חילונית' ואתם תשמעו את זה בהמשך, עם הסטודנטים, משקיעים בהם משאבים אדירים כדי להשאיר אותם אחר כך לגור כאן ובנוכחות החבר'ה שלנו, ואנחנו מאמינים בזה באמונה שלמה, שרק שילוב כזה יצעיד את העיר קדימה.

אני רוצה לתת דוגמה שאנחנו מקיימים כאן, את לקחת את זה למשהו מגדרי, אני חושב שיש בזה פספוס מסוים. כשאנחנו מדברים על חיבורים בין אוכלוסיות אנחנו לאו דווקא מדברים בין המגדרים. אנחנו בשנה שעברה בחיבור של המנהלת, שגית, בלוי אשכול, אנחנו חברנו, המנהלת ואני, לערוך תכנית בר מצווה. תכנית בר מצווה מהמקום שבו אני גדלתי, את דיברת על מתינות, אני לא מדבר על הצד המגדרי, לא קשור למגדרי, קשור ל - - -

אתה מכיתה א' - - -

אני הייתי עם - - - אני כבר לא זוכר. בתחכמוני בבת ים.

בבת ים, זה מה שאני מתכוונת.

אבל האוכלוסייה מתקדמת, מה שכן נמצא וזה כן נמצא כאן ואני הייתי ביחד עם השישיסטים-שביעיסטים, 10-15 בחורים מכאן כל יום הולכים רגלית כ-10 דקות לבית ספר לוי אשכול וחונכים שם כל אחד - - -

זה לא רק ללכת לתת, גם ללכת בשוויון. לא כל הזמן לחנך את החילוניים, אלא גם - - -

דרך אגב, אני חושב שהתלמידים שלנו - - -

הם קיבלו שם מה שהם נתנו שם. הבן שלי חזר משם מלא בתחושה של להכיר חברה חדשה, הוא הזמין חברים אליו הביתה. זה נתן להם המון.

כן, הם יותר קיבלו. נתנו גם איזה שהיא דחיפה לאולפנה, כיוון שהחבר'ה שלנו חנכו שם את שכבת ז' בנים, איזה שהיא דחיפה לאולפנה, שיחנכו שם גם את בנות כיתה ו', שנת בת מצווה. אני חושב שהחיבורים האלה גם קיימים כאן. חמ"ד בשנה שעברה יצא באיזה שהיא תכנית 'אח לדרך'. אני אמרתי להם שם, כשרם זהבי בא ופרסם את התכנית, אמרתי להם יש לנו את 'אחלה דרך' פה. בעצם התכנית במהותה ושורשה זה לקחת מוסד שנמצא, אם זה ביישובים, אם זה בפריפריה, ולהפגיש שני מוסדות, שלושה ימים מגיעים אלה לאלה בשנה אחת ואלה לאלה בשנה שנייה, ישנים אצלם בבית וחווים את החוויות ביחד, פשוט מכירים עולמות אחרים. אמרתי להם שיש פה את זה ממש, ממש ממש ממש. אנחנו גם נכניס, על פי הסיכום של שלום עזרן, קבוצת בחורים מכיתה י"א-י"ב, גם שחנכו בלוי אשכול וגם כלפי ההכוון והמטרות להמשך החיים.

אולי עוד שני משפטים, שנוכל לקבל תמונה יותר טובה ונעשה זאת בקצרה. דבר ראשון, כבר נאמר שבשילוב וכו', זה בשנה האחרונה וזה נעשה בצורה הכי חזקה שיש. עכשיו, מה לעשות, כל בית ספר ביסס לעצמו איזה שהוא מעמד, איזה שהיא מסגרת, אפילו מנותקת במידה מסוימת מאחרים. לעניין הזה של הישיבה התיכונית מול האולפנה, יש כאן קבוצת תלמידים עם הרבה קצוות וכרגע אנחנו מטפלים בנושא של מענה לקצוות על מנת שתלמידים אחרים לא יחשבו על מקום אחר. בדבר הזה אנחנו מטפלים בייחודיות של העניין ורוצים למצוא כרגע מענה שנותן איכות לתלמידים יוצאי אתיופיה ואחרים, וגם לתלמידים מצוינים, על מנת שיישארו כאן במקום. זה סוג של ישיבה תיכונית ייחודית.

דבר נוסף ששיתפתי את הרב, תחת הכותרת של אפשר אחרת, זה שיחות משותפות בין בית ספר יהודי לבית ספר מהמגזר. הדבר הזה כבר עובד מספר - - - נפגשתם כבר?

נפגשנו כבר.

אז התחלנו מהלך כזה. הדבר הזה החל בשנים עברו בין בתי ספר יסודיים לבין בתי יסודיים בעיר ומחוץ לעיר. השנה אנחנו מרחיבים את זה לבתי ספר יסודיים ועל יסודיים כאחד.

אני רוצה להגיד שאני מוביל את הקו הזה. פעם ראשונה שהייתי בקבוצה עשיתי את זה בבר אילן. כל חיי למדתי בין יהודים וערבים, כמו שהיינו עם שירין, ובין דתיים וחילוניים במוסדות החינוך בעיר ודווקא אני רוצה להגיד לכם, לא שאני רוצה לקלקל חלילה את החינוך של חמ"ד, אבל אתם יודעים שנתוני החזרה בשאלה הם פחותים במקומות כאלה, כי דווקא אתה יודע לשמור על הגדרות שלך בבית, כי אתה יודע שצריך להיזהר יותר, בכשרות, בממשקים. זה אמנם מצריך המון אומץ, להורים, ההורים שלי במודע שלחו אותי לבית ספר רמלה-לוד, כי הם אמרו שזה התיכון הכי טוב ולמרות שהייתי עם שירין בכיתה ועם בחור חילוני מניר צבי, הם ידעו ששם אני אשמור על עצמי טוב. יש בזה מיוחדות. צריך הרבה אומץ לא לגדור את עצמך, כמו שאת אומרת, אבל אנחנו מובילים פה את הפתיחות הזאת עם המון המון מעקב.

יש פה כמה חידושים, לפני שהבחורים ייכנסו - - -

לפני זה שאלה. תאמר לי, ילד מהחינוך הממלכתי דתי, יש לו עוד אלטרנטיבות או רק לבית הספר הזה?

בלוד בינתיים, או לא בינתיים, אין פה אלטרנטיבה דתית אחרת.

זאת אומרת בעצם אתם מקבלים את כל הילדים מהממלכתי דתי.

שמוכנים ללמוד.

קודם כל יש חינוך חובה עד כיתה י"ב.

לא, שמוכנים ללמוד במסגרת ישיבתית שמסתיימת - - -

ודאי, ודאי.

חבר הכנסת מצנע, יש כאן ישיבה תיכונית ואין אולפנה, אין מקיף.

לא, זה ברור לי, אני רק שאלתי האם בעצם כל ילד בא מתוך הממלכתי דתי מגיע לפה?

כן.

בשנה הבאה בבית ספר אורט, שאנחנו נראה אותו בסוף, ייפתח שם נתיב דתי מעורב. זאת אומרת ילדים מאוכלוסייה מסורתית, שלא רוצים ישיבה ואולפנה, תהיה להם אפשרות ללמוד בבית ספר כזה. היה פעם בית ספר כזה, הוא נסגר. היה פה איגוד ערים של לוד ורמלה, כי אין מקום להקים עוד מסגרת כזאת, רמלה לקחה אחריות על התלמידים שלה, האיגוד הזה התפרק, בית הספר הזה נסגר ולילדים האלה אנחנו ניתן מענה במסגרת בית ספר אורט, בשנה הבאה ייפתח שם נתיב דתי לאוכלוסייה, והיא לא גדולה. הקבוצה הזו היא לא גדולה.

אם אפשר, יש כמה שינויים, הרב תומר מגיע גם מחוץ לארץ, גם מהיי טק.

נולדתי בפתח תקוה, למדתי בישיבה ברמת הגולן, בחיספין, התחלתי את דרכי בחינוך הבלתי פורמלי, כרכז מחוז של עזרא, כשחבר הכנסת מצנע היה ראש העיר, ומשם התגלגלתי לעולם ההיי טק. הייתי שמונה שנים מנהל תוכנה בחברת מוטורולה וחזרנו לשליחות לפני שש שנים לארצות הברית, הייתי שם מנהל בית ספר בניו יורק. למדתי שם והחלטתי שזו דרכי בעולם החינוך, למדתי תואר שני בניו יורק ואחרי חמש שנים טובות ומהנות שם החלטתי להצטרף לעולם החינוך ולעולם הניהול פה בארץ.

כחלק מתפיסת העולם שלי של להוביל מצוינות ומצוינות טכנולוגית השנה עשינו הרבה הרבה שינויים בעולם הזה פה בישיבה, באמת הרבה בעזרת עיריית לוד. אתם רואים פה מחשבים שעוד לא הגיעו לארץ בכלל, המחשב הזה נקרא כרומבוק, זה מחשב שכולו מופעל על ידי גוגל, הגיע אתמול מארצות הברית ישר לשולחן כאן. זה פרויקט ייחודי, שרק שלושה בתי ספר בארץ משתתפים בו, שבעצם אנחנו מנסים להכניס את המחשב הזה הייחודי, שבעצם גוגל פיתחה בו אפליקציות לעולם החינוך וכל מיני אתרים מיוחדים שנכנסים לכיתה ואנחנו הראשונים ללמוד ולהבין איך הדברים האלה עובדים, איך הם משתלבים בכיתה. אני עושה כרגע דוקטורט והוא באמת על עולם החיבור בין טכנולוגיה לחינוך.

מעבר לזה חנכנו, אנחנו במהלך חניכה של חדר מחשבים חדש לחלוטין, פתחנו בישיבה השנה מגמת אלקטרוניקה לראשונה, אנחנו רואים את המגמה הטכנולוגית, שי פירון מדבר על נושא של חידוש המגמות הטכנולוגיות, אנחנו רואים בזה הזדמנות לשילוב של תלמידים מאוד חזקים שרוצים לעשות 15 יחידות עם תעודת בגרות עיונית וטכנולוגית ומתן מענה גם לאוכלוסייה שקצת יותר קשה לה בלימודים ואז הם מוציאים רק את 7 היחידות הבסיסיות בעולם הטכנולוגי.

מעבר לזה, בנק המזרחי יושב חמש דקות הליכה מאיתנו, פתחנו תכנית עם בנק המזרחי, שתלמידי הישיבה יילכו את ה-5 דקות פעם בשבוע ובמסגרת היחידה להשכלה כללית שמשרד החינוך הכריז עליה הם ילמדו שם חינוך פיננסי, ילמדו איך עובד עולם הכלכלה, העולם הפיננסי, ישתלבו גם ככה קצת בעבודות סטודנטיאליות בבנק ואנחנו בטוחים ששיתוף הפעולה הזה, שהפתיחות, שתלמידים רואים מה זה להיות איש העולם הגדול, מה זה לצאת עם תעודת בגרות, לצאת עם תואר ראשון, ללמוד, איך זה מוביל אותו להצלחות בחיים.

בכל הדברים האלה באמת אני רואה את הישיבה במגמה של צמיחה. השנה אנחנו עובדים על החידוש של למידה משמעותית, המורים עברו פה הכשרה ועוברים הכשרה בכל החידושים של עבודות חקר, של למידה מבוססת פרויקטים, ואני בטוח שהחדשנות הטכנולוגית גם תביא לחדשנות פדגוגית.

יש פה קבוצה, אני רואה את דביר מ-י"א, כל השאר שמיניסטים. הבחורים האלה, כפי שאני רואה פה, כולם, למעט אחד, גם חנכו בלוי אשכול וגם הם נמצאים שנה לפני יציאתם לחיים, אז היינו אולי רוצים לפתוח, מי ששמע או לא שמע, אחד מבוגרי הישיבה נפצע בעזה, שמו מאיר רג'יאנו, בחור שאני לא זכיתי להכיר אותו אבל הוא בחור קטוע כף יד מילדות שעשה את מרב המאמצים, שלא לומר את המאמצים שעל גבי המאמצים, כדי להתגייס. הצבא שחרר אותו והוא רצה להתגייס, אחרי שהצבא הסכים הוא נאבק בשארית כוחותיו כדי להתגייס והוא הגיע באמת לפלס"ר נח"ל והוא נפצע. יש שלוש-ארבע דקות בערוץ 10 שהוא מדבר על התרומה שלו ועל כך ששנייה אחת שהוא לא מצטער על זה שהוא התגייס ושהוא רוצה לחזור ושהוא עוד יחזור. אני חושב שזו דוגמה גם למה שהישיבה פה נותנת, מה שהחינוך שאנחנו מאמינים בו נותן.

כולכם תושבי לוד.

כן.

מי לא?

אני מרמלה.

למה באת לפה?

ברמלה אין ישיבה תיכונית.

אוקיי, סיבה טובה.

מי מכאן הולך למכינה קדם צבאית? יש מישהו כזה?

הם עוד לא יודעים, עכשיו הם רק מתחילים לחשוב על - - -

מי רוצה ללכת למכינה קדם צבאית? אף אחד?

כולם פה חושבים.

לא, מי רוצה ללכת לישיבת הסדר? זאת אומרת גם וגם. מי רוצה ללכת לשירות רגיל, ישיר? מיכאל. אתה רוצה את הכול.

הוא חושב גם על עתודה, גם על ישיבה גבוהה וגם על - - -

בסדר גמור.

ויש לו גם אופציה של ישיבה גבוהה לפני צבא.

כן, אבל זה כיוון בעייתי.

יש מישהו שחושב על זה?

גם מיכאל.

אשרי המתלבט. זו בהחלט תכונה טובה להתלבט, דרך אגב, בעיקר כשמחליטים בסוף טוב.

מי רוצה ללכת ללימודים אחרי התיכון? עתודה או דחיית שירות. מה אתה רוצה ללמוד?

לא יודע, אני רוצה להרחיב את האופקים שלי.

מי עושה פה 5 יחידות בשלושה מקצועות?

במתמטיקה, אנגלית, תנ"ך.

ותושב"ע. כבר ארבעה מקצועות.

מה איתך?

אני עדיין י"א, אנגלית, מתמטיקה, ביולוגיה, תנ"ך, תושב"ע.

מה עם ערבית? יש פה?

אנחנו שוקלים להכניס ב-ז'-ח'.

יש מזרחנות.

מי יכול לספר על פעילות התנדבותית שעושים אחרי הצהריים, שלא במסגרת בית הספר? אני מניח שכולכם פעילים. מיכאל.

אני מדריך בבני עקיבא, מדריך פה בלוד, בסניף של האוכלוסייה האתיופית, נוער מנגן. ההדרכה מעניינת, משקיעים הרבה. בדרך כלל רואים פירות, לפעמים לא.

לעיר לוד יש שם טוב בארץ או שם רע?

- - - שלא בצדק, אני בטוח.

במגמת עלייה.

מה טוב בעיר לוד?

הישיבה התיכונית...

מה טוב? כל החברה שלי נמצאת פה, כל החברה שהפכה אותי למי שאני.

אתה עכשיו צריך לשכנע מישהו לבוא לגור בלוד מה אתה אומר לו?

תלוי מי. נוער או מבוגר. נוער בגילי, אני אגיד לו שיש פה הרבה חבר'ה מאוד איכותיים ויש פה גם הרבה מקום להתפתח, הרבה מקום להתנדבויות, יש פה כל מיני פרויקטים, כמו הפרויקט שפתחו לנו, התיכון הווירטואלי בישיבה. אתה מכיר?

דרך מט"ח. תכנית מצוינת. מה אתה לומד שם?

מתמטיקה.

כמה ילדים בפרויקט הווירטואלי?

10 תלמידים מהישיבה.

כולם מתמטיקה?

כן.

כן, עושים את זה בעיקר במתמטיקה. ועושים שם הרחבה והעמקה?

כן.

מה החלומות שלכם? כשתהיו גדולים, מה אתם חושבים שתעשו? נגיד עוד עשר שנים. חלומות.

להקים משהו, איזה שהיא תנועה, משהו כזה. משהו בסגנון השומר החדש, של התיישבות יהודית בארץ ישראל. משהו כזה.

עוד חלומות? גם קטנים.

עוד עשר שנים מה אתה רוצה להיות, בהיי טק, בחינוך?

מה אני אעשה בדיוק אני לא יודע, דבר אחד אני כן יודע, אני רוצה לתרום מעצמי כמה שאני יכול למדינה ולא משנה איפה זה יהיה. איפה זה יהיה זה פחות חשוב.

כל הכבוד.

אני אהיה מורה באלישיב.

שלמה גושה הוא בחור ממש ממש מבריק, מצטיין. אנחנו פתחנו פה כולל אברכים והוא גם משלב בין ללמוד בכולל וגם ללמוד לבגרות מלאה.

יש לי שאלה פחות חינוכית. אתם פוגשים בנות אצלכם, חברות? מדברים איתן? מה?

יש בנות.

יש דבר כזה? אתם זוכרים.

הסירי כל דאגה ומכשול בעניין הזה.

יש לו ארבע אחיות ויש לו גם כמה - - -

כמה מחברותיו הן בנות.

שאלה נוספת, לו אתה ראש עיר מה הדבר העיקרי שהיית עושה בעיר? מי רוצה לענות על זה? נו, חבר'ה. מה הדבר האחד שהיית פועל לשנות?

פתיחת אזור העיר העתיקה לתיירות. איזה שהיא הנגשה של איזה שהוא אזור, איזה שהוא מתחם, לתיירות. שתהיה אפילו מדרשת לוד עם לימודים על העיר ועל הסביבה וההיסטוריה.

אחד הר"מים אצלנו הגיע לכאן לפני 19 שנה, משפחה ראשונה בגרעין, מדריך שלנו בתנועת הנוער, אז הוא עכשיו מחנך כיתה ט' והמשימה שלו השנה, החלום שלו השנה, חברת הכנסת רות, זה עם התלמידים שלו לייסד איזה שהיא מדרשה דרך התלמידים על כל השורשים של העיר ועל ההיסטוריה של העיר.

ביחד עם משרד ראש הממשלה, האגף למורשת, מקימים בלוד את המרכז למורשת התנאים, שתספר על התנאים החשובים שפעלו פה, ר' עקיבא ו - - -

אני בוועדה.

יופי.

כן. אתה ראש העיר, מה הדבר האחד?

הייתי דואג לחינוך אצל אוכלוסיות חלשות יותר, לא יודע, אם זה ערבים, אם זה אתיופים, כל מיני. לאו דווקא - - - פשוט אני מכיר את זה מאוד מאוד מקרוב ולפעמים אני רואה שהמצב שם מבחינה חינוכית על הפנים. זה באמת חשוב להשקיע שם. אני בעצמי נותן כמה שאני יכול, לא רק כמדריך, גם ברמה של להיות חבר שלהם ולתת להם שיעורים פרטיים. לא יודע, אני חושב שאם ברמה העירונית יהיה משהו שיוכל לעזור לזה זה חשוב.

כן. נכון מאוד. סגירת פערים בין האוכלוסיות החזקות לחלשות.

היית הולך ללמד ילד ערבי עברית בתמורה לזה שהוא ילמד אותך ערבית?

כן. אני מת ללמוד ערבית.

אגב בשבוע שעבר אנחנו הזמנו את ארגון 'אפשר אחרת', כיוון שאנחנו מאמינים מאוד במניעת אלימות והסרת מחיצות, כמובן קודם כל בתוך האוכלוסייה היהודית, אבל גם עם האוכלוסייה המקומית שנמצאת כאן, לפתוח אופקים. עוד לא קבענו איתם האם אנחנו באמת נתחבר, אבל כבר הייתה פגישה בשבוע שעבר, עם ד"ר תקוה - - -

ברכה.

זה גם משהו שאנחנו צריכים להרגיש את התלמידים ולהכין אותם.

מישהו מכם נתקל בגילויי גזענות בשבועות האחרונים ויכול לספר לי על זה?

שלמה גושה נתקל כמה פעמים, בפנים.

אני ספציפית נתקלתי לפני כמה זמן, אבל החניכים שלי כמעט כל יום. הם גרים ברמת אשכול, הם סופגים קללות - - -

מי מקלל את מי?

הערבים מקללים את היהודים והיהודים פוחדים להחזיר להם כי - - -

זאת אומרת גזענות מצד הערבים כלפי היהודים?

כן, מצד הערבים.

אני מדריך איתו, אנחנו מדריכים את אותם חניכים, אבל הסיטואציה של אותה שכונה היא סיטואציה בעייתית, כי יש שם שתי אוכלוסיות חלשות, האוכלוסייה הערבית מצד אחד והאוכלוסייה האתיופית. כשאנחנו שם אנחנו רואים בעצם התנכלות קשה מהצד הערבי לצד היהודי, כי לא יודע, הם רואים עצמם בתור החלשים, בתור מפחדים וחניכים נמנעים מלבוא לסניף או לצאת החוצה, כי 'יש ערבים בחוץ'.

לי אישית היה מקרה שסתם ישבתי עם חניכים ברחוב, ישבנו ודיברנו. אחד החניכים החזיק כדור, ילד ערבי עבר שם ולקח לו את הכדור בטבעיות והחניכים שלי אפילו לא דיברו, התנהלו רגיל. אני היחיד שזה נראה לו מוזר, מה זה הדבר הזה? כאילו בן אדם יכול לעבור פשוט ולקחת לך את הכדור? לעשות מה שהוא רוצה? אני הגבתי, לקחתי את הכדור, אחר כך הם החטיפו לי מכות, גם שברתי את היד אחר כך, אבל זאת המציאות שהם חיים שם. לי זה היה מקרה אחד, אבל יש שם המון מקרים. הרבה מקרים גם נמנעים, בגלל שהיהודים מפחדים להגיב. לדוגמה כשחוטפים להם את הכדור, כשמגרשים אותם מהמגרש, כשלא נותנים להם ללכת לסניף, כל מיני מקרים שלילדים שלך הם יהיו טבעיים, בשבילם זה בכלל לא טבעי.

איך אתה מציע להתמודד עם הבעיה הזאת? מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם זה?

אני לא מכיר כל כך את האוכלוסייה הערבית שם, אבל האמת, אני באמת לא יודע. אני לא מכיר את האוכלוסייה שם מקרוב, אני מכיר את האוכלוסייה האתיופית. אני חושב שאולי אם ילמדו אותם להרים את הראש, לא באלימות, לתת להם גאווה יהודית, שהם שווים משהו - - -

אתה מדבר על האוכלוסייה היהודית?

כן, לאוכלוסייה היהודית. הערבים שם נותנים להם תחושה שהם שווים הרבה הרבה פחות וזה לא נכון. זה ממש לא נכון.

אבל יש גם היבטים של קשר טוב בין שתי האוכלוסיות, או שזה רק שלילי?

כן. אני נסעתי במונית עם אח שלי לרכבת ואיבדתי שם את הארנק. התבאסתי, זה גם היה ארנק יחסית יקר ואותו נהג מונית פגש את אח שלי והחזיר לו את הארנק. וגם פעם אחת הלכתי ברחוב וראיתי ערבי שמרים איזה מבוגר אתיופי שהיה שיכור ופשוט שכב על הכביש. הוא הרים אותו, לקח אותו למדרכה, הזמין משטרה, הזמין אמבולנס. יש גם מקרים כאלה.

אתם יודעים שיש בחברה הישראלית ויכוח האם צריך לתת לערבים זכויות שוות, לבחור לכנסת, להיבחר לכנסת, מה דעתכם בעניין? מישהו רוצה להתבטא? יש על זה ויכוח, יש כאלה שחושבים שלא צריך לתת לערבים - - -

ואז מה?

לא, אני שואל אתכם.

אתה יכול לחזור שנייה על השאלה?

יש ויכוח בחברה הישראלית, שהוא התלהט גם בעקבות המלחמה, האם לתת לאוכלוסייה הערבית זכויות כמו לכל אחד אחר במדינת ישראל, למשל לבחור לכנסת, למשל להיבחר לכנסת וכן הלאה וכן הלאה.

לא ניתן להם זכויות ואז מה יקרה? ואז פתאום הם יהפכו להיות אנשים טובים יותר, נחמדים יותר, אוהבים אותנו? אם יש איזה שהיא בעיה, זו בעיה עקרונית, זה לא משהו שאי זכות הצבעה או זכות הצבעה תפתור. זה משהו שקשור לחינוך, לערכים שהחברה גדלה עליהם. כאילו גם מקרים כאלה של אלימות, או מקרים כאלה של עזרה הדדית, של שני הצדדים, יכולים להיות בלי סוף, זה לא אומר ש - - - בסופו של דבר אנחנו אמורים להסתכל לאן פניה של החברה מועדים. אם פניה של החברה מועדים לשלום, לדו קיום, אז יאללה. אם זה לא המצב, צריכים לדעת לטפל בזה. לכן זה לא משנה אם תהיה להם זכות או לא זכות.

אני אומר לתת להם זכות הצבעה, כרגע לא בטוח שזה דבר שהוא כל כך מגיע להם, נגדיר את זה ככה. יכול להיות שצריך את זה מטבע הדברים כדי באמת לשמר איזה שהיא דמוקרטיה, אבל אם מגיע להם, זה נכון לא בטוח, אבל לדעתי כן מבחינת זכויות, מבחינת לפתח אותם, אז כן, כי מצב שבו אתה כאילו מזניח חברה זה תמיד יגרום לבעיות ופשע ואיזה שהיא הצטברות של כעס שיתפרץ. אז נגיד לבנות להם, לטפח להם חינוך, תשתיות וכאלה, נראה לי שזה הכיוון. אבל תחת פיקוח.

יש לי שאלה בעצם. כל הזמן מדברים על הזכויות, אבל מה עם החובות?

האם לדעתך זכויות מותנות בחובות? כלומר למשל מי שלא משרת בצבא לא מגיע לו זכויות. למשל.

לא לגמרי, הוא עדיין בן אדם, אבל אני חושב שבן אדם שלא שירת בצבא לא יכול להיבחר לכנסת, הוא לא מייצג את העם.

כלומר גם האוכלוסייה החרדית לא יכולה להיבחר לכנסת.

כן.

אתם חושבים שכדאי שהאוכלוסייה מהמגזר הערבי יתגייסו לצה"ל, אפילו גיוס משמעותי?

כן. אני אומר שאם אנחנו חיים בתוך מדינה ישראלית, שנקראת מדינה ישראלית, צבא ההגנה לישראל, אם גם הם אזרחים פה ויש להם - - - לא שאני אומר שהזכויות מותנות בחובות, אבל אם הם אזרחים כמו כולם, אז למה לא? לפני שלמדתי כאן למדתי בבית ספר יסודי מעורב, אני למדתי עם ערבים בכיתה, אף פעם לא הייתה תחושה של הם יותר, הם פחות, להם יש זכות, אין זכות. מקסימום זה שהיינו משתחררים מוקדם ברמדאן, וגם אני, בגלל שאני דתי, בימי צום גם הייתי משתחרר מוקדם.

שאלה יותר אישית אליך ותסלח לי. אתה יוצא אתיופיה, הזכרת קודם שיוצאי אתיופיה גרים ליד המגזר הערבי.

באותה שכונה.

זה כאילו שתי אוכלוסיות שמרגישות לפעמים קצת נמוך מאחרים. אתה התקדמת לאן שהתקדמת, תן לנו איזה נקודת אור, שאנחנו יכולים להתחיל, הזכירו כאן את ההיבט החינוכי וכמה זה חשוב, האם יש עוד משהו שאנחנו כאן, ופה נמצאים כל קברניטי החינוך, יכולים לעשות מחר בבוקר כדי ששתי האוכלוסיות האלה ירגישו יותר מעורבות. עולה לך?

חיזוק תנועות הנוער. במיוחד במקומות האלה.

דיברנו על בני עקיבא, אבל איזה עוד תנועות?

יש הנוער העובד והלומד.

ולכם בבני עקיבא יש איזה שהוא קשר עם התנועות האחרות?

יש, לא מספיק.

אבל הקמנו כאן בישיבה, הישיבה כאיזה שהיא צלע, מועצה של כל תנועות הנוער, ישיבות ובתי ספר כדי לעשות - - -

ה גם יחידת הנוער העירוני, היא שולטת בכל תנועות הנוער.

חבר'ה, אני רוצה להגיד לכם שהיה מרתק, אבל אנחנו ביום פתיחת הלימודים ואנחנו צריכים להמשיך. הייתם מדהימים. זה הנוער שיש לנו בעיר, נוער מגוון, חכם, משכיל, מרתק. באמת יש תקווה. יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, ככה אמר סמל העיר לוד, אז יש תקווה.

(קרית החינוך הרב תחומי, אורט)

יום שלם אני הולך רק במעברים וזה הסיוט הכי גדול של מנהל ביום הראשון ללכת רק במעברים. המרחב הזה זה המרחב של כיתות חיל החימוש. זה גם המרחב המוגן ממש. מהקירות אתם רואים את כל המיגון שלנו. זה מרחב שכל הכיתות שנמצאות פה, זה י', י"א וי"ב, כיתה בכל שכבה, חבר'ה על מדים, הם מיועדים לכיוון של הנדסאי בחיל חימוש, הם מתחילים את המהלך שלהם בכיתה י', הם מסיימים בגרויות בי"א ועושים כבר בי"ב את הי"ג כדי להרוויח שנה מבחינת הלימודים שלהם. הם יוצאים מפה טכנאים, חלקם ישר מתגייסים לחיל חימוש וחלקם ממשיכים לעוד שנה אחת לקבל הנדסאי ואז גם יש להם תפקיד של קצונה בחיל החימוש.

נמצא איתנו אופיר, הוא הקצין מפקד קורס הקצינים של חיל חימוש, בה"ד 20. הוא מאמץ אותנו, הוא נמצא פעם בשבועיים עם התלמידים שלנו. הם לומדים עד השעה ארבע וחצי-חמש, זה אומר שיש להם מתח לימודי גבוה מאוד שהם צריכים לשבור אותו. בעזרת חיל חימוש אנחנו עושים את זה בצורה הכי טובה.

לא הבנתי, יש פה י"ג-י"ד?

י"ג הם עושים פה בי"ב ואת הי"ד הם עושים באורט סינגאלובסקי בתל אביב, שם הם משלימים את הי"ד שלהם. לא כל הכיתה, חלק מהכיתה מחליטים לעצור בי"ג ולהתגייס וחלקם, בדרך כלל אלה שיש להם יכולות יותר גבוהות, אנחנו מכוונים אותם לשם. בשנה שעברה 18 מתוך 25 תלמידים הגיעו לסינגאלובסקי לי"ד להשלים. גם יש להם אופק של קצונה אחר כך בתוך חיל חימוש וזה מבחינתנו דבר מאוד משמעותי, מבחינת בית הספר.

המטרה שלנו לפתוח פה גם הנדסאים עד י"ד, נקווה שזה קצת - - -

מה מקבלים בסוף י"ד?

הנדסאים.

המרחב הזה הוא מרחב שלהם, ייחדנו אותו מתוך ניסיון ולמידה מבתי ספר אחרים. יש יתרון שהם מוטמעים בכל כיתה בשכבה ויש יתרון שהם יוצרים לעצמם איזה שהיא הילה מסביב, שזה המרחב שלהם. כאן הם עושים את המפקדים הרבה פעמים, חלוקת ארוחת צהריים שמגיעה להם וזה חלק מהגאווה שלנו, שיש לנו מתחם מאוד מיוחד, מאוד כיפי.

הורי לוד נאבקים שהילדים יגיעו לכיתה פה וכיתת שוחרים, דבר שאני בחיים שלי לא זכיתי כל כך, כי היה מובן מאליו שממשיכים לאקדמיה וההורים משלמים את הלימודים וזה משהו מאוד טבעי. אבל כאן באמת יש הורים שמרימים לך טלפון ומחכים לך בכניסה, 'אני חייב שהבן שלי יהיה מסודר גם בצבא וגם מבחינת הלימודים'.

יש רשימה של מכובדים, אני פונה אל התלמידים, נמצא איתנו חבר הכנסת עמרם מצנע, יושב ראש ועדת החינוך, נמצאים איתנו חברי כנסת נוספים מוועדת החינוך, רות קלדרון ורונן הופמן. נמצא איתנו ראש העיר, מר יאיר רביבו, המנכ"ל, הסגן, נמצאת כוכבה המפקחת, שאנחנו רגילים לראות אותה כל שבוע פה, זה לא חידוש מבחינתנו, נמצא איתנו ד"ר שמריהו רוזנר, סמנכ"ל אורט, ונמצא איתנו אופיר, הקצין המאמץ שלנו, שגם אותו אנחנו רגילים לראות פה. אני אשמח אם יש מישהו מהתלמידים שרוצה להציג בכמה דקות, אין לנו הרבה זמן לביקור, מה הוא עושה פה, למה הוא בחר במסלול הזה, מה זה נותן לו. שאני אעשה רולטה? יש מי שרוצה?

אני אשאל. למה בחרת במסלול הזה?

שכאילו אתה נמצא במסגרת, זו המטרה, לקבל תנאים אחרים במסגרת צבאית, כאילו יותר חינוכית, נכנס משהו ואתה יוצא - - - נגיד בתחילת השנה כשנכנסתי, אני חושב שסיימתי יותר רציני, בשנה שעברה, ועכשיו כאילו אני מתחיל גם עוד יותר רציני. אני חושב שמה שאני עושה יותר, ההשקעה שאני משקיע, או ההשקעה שמשקיעים בי, אני חושב שהיא יותר.

מה החלום שלך? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

מישהו מכובד, מישהו שמעריכים אותו, שאני מעריך, שנותן כבוד, מחזירים כבוד.

כל התלמידים הם תושבי לוד? מי לא תושב לוד?

אבי לא.

מאיפה?

באר יעקב.

מה הביא אותך לפה?

- - -

גדלת פה.

כשבאת אלינו הייתם גרים פה בלוד.

זה קרוב ל - - - מקיף, יש חלופה גם ברמלה ובמקומות אחרים והשנה בית הספר הזה הולך להיות באמת בית הספר התיכון המרכזי שלנו, לאור העובדה שהתיכון אורט רמלה-לוד נסגר. איחדנו את שניהם ואני חושב שזה דבר חשוב מאוד שיהיה פה - - -

מי רוצה להגיד לי מה הדבר הכי טוב שיש במסלול הזה.

בסוף כיתה י"ב מפנים אותנו למכללת אורט סינגאלובסקי בתל אביב ואנחנו יוצאים - - -

עכשיו אני אשאל אותך שאלה יותר קשה. מה הדבר הכי גרוע שיש פה במסלול הזה?

לימודים קשים והרבה שעות.

אבל לא צריך להתלבט בבוקר מה ללבוש.

את עושה גם איזה שהיא פעילות חברתית בנוסף? או שאין זמן?

אנחנו עושים מחויבות אישית.

מה המחויבות האישית שלך?

יש כל מיני, יש במכבי אש, במשטרה, הרבה מקומות.

ומה ששאלתי מקודם, החברות שלך לא אומרות 'מה, השתגעת? לובשת מדים'.

בהתחלה כולן היו המומות שהלכנו לזה, כי קודם כל זה מדים גם בקיץ וגם בחורף, אבל בסופו של דבר כשאתה מגיע, שיש לך את המסגרת שלך, את החינוך משלך, זה משמעת אחרת, יש מפקדים, אפילו אתה מרגיש שאתה יותר מוכן לצבא מאשר ילדים אחרים.

אחרי 'צוק איתן' את מרגישה שמקבלים אותך טוב יותר?

ברור שבכל מצב שתהיה עם מדים יסתכלו עליך בצורה אחרת. גם כשאני הולכת ברחוב אחרי המלחמה הזאת חושבים שאני חיילת ממש, מתייחסים אליי יותר בכבוד.

רק לחזק אתכם, אתם יודעים שחיל חימוש היה כל כך משמעותי במבצע הזה, אין לכם מושג כמה.

אופיר, תספר מה שסיפרת לי.

זו הסיסמה של החיל. אני אגיד כמה מילים. קודם כל אני קצין מאמץ כשנה. תפקידי בחיל הוא מפקד קורס קצינים, אני מפקד ההשלמה של חיל החימוש. את המסלול שלי בצבא התחלתי כמוהם, הייתי שוחר, הייתי שוחר בפנימייה הצבאית של חיל החימוש בבה"ד 20 ולכן החלק העיקרי שלי מהאימוץ זה לבוא לספר את הסיפור האמיתי, איך בסוף אני משוחר, מתלמיד שבא ולמד בדיוק כמוהם, כיתות י', י"א, י"ב, המשכתי י"ג, י"ד, לאחר מכן מסלול התפקידים שעשיתי בהיותי חייל סדיר וכמובן כקצין - - -

אתה למדת בבית ספר שכולו היה - - - פה זה בית ספר מעורב.

לא, הייתי שוחר בפנימייה צבאית של חיל חימוש בצריפין. כולם היו רק פנימיסטים ופה זה בית ספר. יש פה הרבה נקודות זיקה משותפות, לי ולהם, בהיבט של 'גם אני הייתי כמוכם', זאת אומרת תסתכלו אותי, איפה הייתי כתלמיד, איפה הייתי כחייל סדיר ואיפה אני היום כמפקד קורס קצינים במסלול התפקידים בליבה שעשיתי בחיל. זאת אומרת כמו שהוא אומר, אני רוצה להיות משהו, אני מראה להם דרכי, דרך הסיפור האישי שלי, שכן הם יכולים להגיע לכל מה שישאפו בחיים שלהם, כבוגר לימודים, כבוגר י"ג-י"ד, כבוגר תואר ראשון במסגרת מסלולי הצבאי. חיל החימוש לא נעצר רק בסיום הלימודים שנותנים להם י"ג-י"ד, יש להם אופק שירות במידה שהם יבחרו בחיל, הן בהיבט הפיקוד כקצין והן בהיבט מסלול הקבע, כאיש קבע, שאנחנו יודעים שאנשי הקבע בחיל החימוש הם אנשים מאוד מקצועיים, הם מתמקצעים במהלך השנים. לכן הנוכחות שלי פה מאוד מאוד חשובה.
לא רק אני עושה את זה, בכלל עושים את זה עשרות קצינים מאמצים בבתי הספר השונים, לא רק בשוחרות חוץ, גם בקד"צ, בטרום צבאי, ולכן אני חושב שהנקודה הזאת היא חשובה. במהלך המופעים, במהלך השנה אנחנו פחות מתעסקים בהיבט הלימודי, אני יותר לוקח אותם לזיקה, לחיל, הם היו אצלנו גם בטקס סיום קורס הקצינים, מבקרים בבסיסים צבאיים של חימוש, רואים, מסתכלים. בנוסף לפעילויות אנחנו מחברים אותם גם לזיקה של ארץ ישראל, ביקרנו במוזיאון תחמושת, היינו בירושלים, במוזיאון הפלמ"ח, ההגנה. יש לי יד חופשית מבחינת מנהל בית הספר, לא רק לדבר איתם בהיבט החימושי אחזקתי, חיל החימוש, אלא להראות להם גם איך החיל מפתח את אנשיו, לא רק בהיבט הצבאי, אלא גם בהיבט של המורשת והזיקה בבית ההנצחה של החיל ובכלל.

רות, את יודעת, אחרי שהיינו בישיבה אמרתי לעצמי אוי ואבוי, תיכף נגיע לשוחרים, זה בטח רק בנים, ותסתכלי סביבך.

באמת הייתי סקרנית, איזה מקצועות? זה אותם מקצועות בדיוק, בנים ובנות?

חשמל, פיקוד ובקרה.

כמה מתוך החדר הזה יהיו קצינים בסוף?

הכול תלוי בנתונים האישיים. כמובן יש פה אנשים עם נתונים שמתאימים, אני מקווה שיעברו את צו ראשון וצו שני בצורה טובה, על מנת שכבר הם יתחברו ויראו מה זה החיל ומה זה המפקדים בחיל. זה שאני פה זו הזדמנות מצוינת שלהם, שיש להם אינטראקציה טובה עם הצוערים במהלך השנה. השמים הם הגבול.

המספר 25, למה? למה לא 30?

משרד החינוך נתנו לנו לפי מכסה מסוימת, כדי שבאמת יהיה אפשר לתת את המענה המקצועי הלימודי הטוב. הם לומדים עד השעה חמש אחר הצהריים - - -

זה ממגבלה תקציבית?

אפשר לפתוח שתי כיתות.

אם יש מספיק תלמידים אפשר לפתוח שתי כיתות, אצלנו למשל - - -

אבל זו כיתה בטח יותר יקרה.

משרד החינוך מתקצב כיתה של טכנאים לבגרות, בתקציב - - - על זה אנחנו התלבשנו בכיתה י', נותנים להם - - - וזו כיתה מושקעת.

- - - פיקוד ובקרה, ויכול להיות במקומות אחרים - - -

לא, אפשר גם לפתוח פה שני מסלולים, אם יש מספיק תלמידים שבאמת מעוניינים ורוצים למסלול נוסף. המגמות קיימות. צריך לשאול את השוחרים, איך שמעתם על התכנית?

זו תכנית חדשה.

איך הגעת לתכנית? ראית פרסום?

היה יום פתוח.

היה יום פתוח, המורים נכנסו לכיתות והם כמה שיותר פרסמו את זה כדי שכמה שיותר ילדים ייכנסו וניסו לעודד את הילדים להצליח יותר בלימודים. יש לנו בכיתות האלה גם יותר מדי עזרה בלימודים, מבחינת המפקדים, תגבורים, שעות אחרי בית הספר שמורים נשארים איתנו.

אולי מילה. יש לנו בארץ עשרות של כיתות כאלה בבתי הספר, אנחנו רואים שזה מאוד מצליח, גם כיתות שאתה שאלת, שזה נכון, טכנית של חיל האוויר, חיל חימוש. הדגם הזה הוא דגם שמאוד מצליח, יש עשרות של כיתות כאלה בארץ, גם ב - - - יש לנו מחיל האוויר, ממודיעין, מסייבר, חיל חימוש, כל החילות, אז אנחנו משווקים את זה.

בואו נעשה רגע עצירה, אנחנו רוצים להתכנס לאשכול הפיס.

תודה רבה.

(מרכז אשכול הפיס)

שלום, העברנו אתכם בכוונה מכאן כדי להראות לכם שינוי שבית הספר הזה עובר. בית ספר רמלה-לוד, בהחלטה שרירותית של עיריית רמלה סגר את שעריו של בית הספר והודיע למספר לא קטן של תלמידים שיחפשו להם מסגרת לימודית. ראש עיריית לוד הלך למאבק מאוד ארוך איתו ובסוף התהליך קיבלנו החלטה שאנחנו לוקחים את האחריות על התלמידים שלנו. גיבשנו את כל ההורים עם התלמידים בתקופה מאוד ארוכה ואינטנסיבית, שיחות יומיומיות ושכנועים כדי להעביר את כל הילדים מבית ספר למצוינות שנחשב בין החמישה הכי טובים בארץ לבית ספר שהוא בעצם מקיף, שהוא מתכלל בתוכו מספר לא קטן של תלמידים, של כל מיני מגמות וגם ברמות שונות, פתחנו פה כיתות מצוינות וביחד עם משרד החינוך ועם הרשות המקומית ועם רשת אורט לקחנו על עצמנו להסדיר פה את כל השטח, אתם תיכף תראו כאן, בימים הקרובים צריכות להגיע לפה מספר כיתות יבילות כדי לתת מענה לילדים של הכיתות למצוינות. בימים הקרובים הם ילמדו בכיתות של אשכול הפיס עד שאנחנו נעשה את זה. אני מאמין שתוך שבועיים-שלושה היבילים יגיעו והתהליך יתבצע.

זה בדיוק ההבדל בין גישה חיובית גם של ההורים וגם של התלמידים וגם של האוכלוסייה לבין מה שקורה לנו באוכלוסייה הערבית. שם אנחנו משקיעים ומשתדלים לעשות לפני פתיחת שנת הלימודים ושם הנציגים כל הזמן הולכים למסכנות ו'רע לנו ורע לנו' ובדיוק אצלנו, כשאנחנו שמים שם את כל המשאבים, ששם יהיה בסדר עם פתיחת שנת הלימודים. כאן אנשים מכילים את הצורך, מכילים את הבעיה ואנחנו נותנים כאן יבילים ואנחנו נתנו פה ואנחנו משקיעים פה מאות אלפי שקלים ו - - -

אגב, סיפור קטן לכמה אנחנו היינו בסדר לקראת שנת הלימודים. היו צריכים להגיע חמישה יבילים וכל החברות של היבילים היו עסוקות במיגוניות והם אמרו שהם לא מייצרים יבילים, שילמנו 50% יותר כדי להספיק להביא חמישה יבילים לתיכון הערבי, לא איפה שהיינו, בשכונה ערבית, וחברה אחת לא הספיקה והלכנו לחברה אחרת, אמרו בשבת בבוקר. אני ויוסי מתפללים בבית הכנסת ופתאום הוא נעלם לי באמצע התפילה, אני אומר 'איפה היית?' הוא אומר 'הלכתי לראות שהורידו את היבילים'. בשבת. אז כמה שאנחנו חבר'ה חובשי כיפות אנחנו אומרים אם צריך, אז אנחנו יודעים איפה לסדר את ה - - -

אז אנחנו עכשיו אומרים בשביל שבעוד חודש אנחנו נעבור והוא יהיה לתפארת מדינת ישראל ולתלמידים שלנו.

את אותו בית ספר, נבנה פה מבנה אחד גדול.

אנחנו בפינת המעקב, הקלטנו, צילמנו, נשלח. עוד חודש. בשמחה. דרך אגב אתם מוזמנים, אתם בעוד חודש כאן, נעבור מכאן גם.

אם אפשר שהתלמידים שלנו גם יצטרפו. בואו שבו איתנו. אל תהיו מאחורה, תצטרפו אלינו. ישנם איתנו פה גם נציגי תלמידים, גם נציגי הורים שנמצאים איתנו, גם נציגי הנהלה.
אני רוצה לומר משהו מזווית אישית, קצת אולי מהמקום שלי פה בבית הספר ואני חושב שזה ישקף תהליכים שקורים בעיר בכלל, אבל גם תהליכים שאני חושב שבית הספר שלנו הוא איזה שהיא מתנה שלא קיימת, אין מתנה כזאת באף מקום. אני אגע בסיפור האישי שלי מהחודשיים האחרונים. לי יש אח קטן, 11 שנים צעיר ממני, בחור מתוק שהוא לוחם אגוז ולפני כשישה שבועות אני ביקרתי אותו בנמל, הוא עובד בנמל תל אביב, ובזמן שהוא יושב אצלי ברכב הוא מקבל טלפון מהמג"ד שלו שאומר לו 'אבי, תשמע, אתה אוסף אותי היום בערב ממודיעין ואנחנו יורדים דרומה, מתארגנים ואחרי זה נקבל הוראות שוטפות'. זה אומר שאני פעם ראשונה מגלה חרדה אמיתית מה היא. מוזר, אבל אף פעם לא הייתה לי חרדת אח אמיתית. האח הקטן הזה, יש לו ברוך ה' שלוש בנות ויש לו אישה שהכי לא מפרגנת לזה שהוא פתאום קם ועוזב ומשאיר אותה ככה, זה היה לה טוב מאוד כשהוא היה בחור צעיר וגבר, אבל עכשיו פתאום כשהוא אבא של בנות זה לא הכי טוב. הדבר היחיד שהוא מבקש והוא אומר, 'תעשו לי טובה, הכול יהיה בסדר, רק תטפלו לי בשירן, שהכול יהיה רגוע שם בגזרה הזאת ואז אני אהיה בסדר גמור', ואתה מגלה שפתאום אבא שלך, שמקפיד להתקשר אליך ביום שישי ואף פעם לא ביום ראשון, שני, שלישי, רביעי, פתאום מרים טלפון ביום שלישי ואתה אומר 'אבא, הכול בסדר?' והוא אומר 'לא, לא, רק רציתי לדעת, תגיד אולי', והוא מתחיל לגמגם לך בטלפון ואתה מבין שהוא לא ישן בלילה, וזו חוויה אישית.
עד שאתה מקבל וואטסאפ מאחת המורות שאומרת לך 'אני מעבירה לך וואטסאפ של אחד התלמידים' ואחד התלמידים שלנו כותב לה, 'רק רציתי להגיד לך שיש לי סבתא בעזה ולאמא שלי יש שם אחיות'. ואתה פתאום מבין שאתה כמנהל מוסד חינוכי נמצא באיזה שהיא מורכבות שבעיניי היא המתנה הציונית הגדולה ביותר שיכולתי להתפלל לקבל במדינת ישראל. פתאום אתה מתחיל להבין שיש לך תלמידים שנוגעת בהם חרדה אחרת, נוספת לחרדה שלך. אמרתי לה 'תשלחי לי את המספר, אני רוצה לקפוץ אליהם הביתה', ויש דממה ואת הדממה אני שובר בזה שאני מספר להם קצת על אח שלי, מה הוא עשה בצבא, איפה הוא גר, מה עושות הבנות שלו ומתחיל לפתוח פתח לדיבור שהוא לא שיח של צדק ולא שיח שאולי היה רגיל להישמע במחוזותינו, על הרעות ועל האחווה ועל הגיבוש ועל הלכידות ועל הסולידריות, אלא שיח מאוד פנים רואות פנים. האמא מספרת לי על אמא שלה ששמה ועל האחיות שלה, ועל שנת 77' שהיא באה לכאן ועל הביקורים ההדדיים, וזה לא מתפתח מעבר לזה. זה נשאר מאוד דחוס, מאוד משהו שאתה מרגיש שהוא מתוח באוויר אבל אתה נמצא שם להקשיב, לשמוע, להכיל, להבין.

אני נוסע אחר כך עם הבנים המתבגרים שלי והם מדברים כמו שנער דתי לאומי מתבגר מדבר, שחור-לבן. לא מורכב. רק ככה. אתה מנסה לפתוח שיחה, באוטו שלך, עם שבעה הילדים שלך, לפחות שניים בוגרים, וזה לא עובד. הם מאוד רוצים לשמוע שחור-לבן ואבא שידבר שחור-לבן והמתנה שלי כאבא זה לדבר מורכב, לא שחור-לבן. לא זכינו למדינה שהיא שחור ולבן, היא מדינה מורכבת והאתגר שלה מורכב שבעתיים וההתמודדות, אני חושב, בתוך בית הספר, מלמדת אותך יום יום להבין באיזה מורכבות מדינת ישראל מתמודדת ומגבשת את הזהות המורכבת שלה. לא להתבלבל, זה לא בית ספר שהוא מעורב חצי-חצי. אתם ביקרתם, יש בית ספר גדול של אורט בעיר, ערבי, הרוב המובהק של התושבים הערביים מעדיפים לשלוח את הילדים לשם, אבל מי ששולח את הילדים לכאן הוא יודע מראש, או שהוא רוצה שהוא יגיע להישגים אקדמיים גבוהים יותר, שיהיה לו צוהר לעתיד, מקצועי יותר, שיהיה לו אופק של באמת מורכבות של זהות במדינת ישראל ואני חושב שכאן, התלמידים שלנו, שאנחנו מדברים איתם על שירות אזרחי משמעותי, שאנחנו מגבשים קבוצות של שיח פנים בית ספרי, בדרך כלל בכיתה י"א זה מתחיל, כשהם מגלים שהחברים שלהם לספסל הלימודים מקבלים צו ראשון והם פתאום מתחילים לתהות על הגיבוש של הזהות העצמית שלהם ועכשיו זה האתגר שלנו לאן אנחנו מובילים אותם.
כשבאתי לקחת את אחי מנחל עוז ביום שישי, הוא אמר לי 'משה, תעשה לי טובה, בוא ניקח גם את אייצ'לו באוטו', אמרתי לו, 'בכיף, מי זה אייצ'לו?' הוא אומר 'אייצ'לו זה לוחם שלנו, איתנו בגדוד' ונכנס בחור מתוק והוא אמר לי 'רק שנינו יוצאים, כי שנינו היחידים נשואים עם ילדים, אנחנו חוזרים במוצאי שבת, אבל לשבת תעשה לי טובה, תיקח את אייצ'לו לאשדוד' ואתה מדבר עם אייצ'לו הזה ואתה מזהה שהוא ילד ממוצא אתיופי ובחור מדהים. הוא משפטן, הוא פתח משרד לעריכת דין, הוא מתנדב ב'אחריי'. אמרתי לאחי, אחרי שהוא ירד מהאוטו, 'תשמע, אין דברים כאלה', הוא אמר לי 'עכשיו תשמע סיפור. אייצ'לו איתי כבר 14 שנה, כשהגענו הגענו ביחד לאגוז, וכשישבנו בשיחת הצוות הראשונה המ"פ מוציא דף ומחלק לכולם ואומר תרשמו את התקווה. אין אחד שלא כתב את התקווה, אבל אם היית שומע מה זה התקווה של אייצ'לו היית מבין שיש במדינת ישראל ילדים שיש להם תקווה אחרת. אף מילה לא מחוברת למילת התקווה על פי סדר', הוא אומר, 'עד כדי כך זו הייתה בדיחה שהמ"פ שאל אותו אולי גם הלחנת את זה בלחן חדש'. זו הייתה בדיחת הגדוד, התקווה של אייצ'לו. באחת השיחות הוא מספר לי אחר כך, כשאני נוסע איתו הביתה, 'המג"ד שואל אותו, תגיד לי אייצ'לו, אז איך הגעת לכאן? אז הוא אמר, אני למדתי בתיכון באשדוד וכשכל הילדים הלכו לבקו"ם לרכז השכבה הייתה עקיצה, רכז שכבה בי"א, והוא אמר לי 'אייצ'לו, אתה כזה דפוק שאפילו לגולני לא תגיע', אז אני הלכתי לבקו"ם עם בקשה אחת, אני לטופ של גולני רוצה להגיע'. הוא עזב את בית הספר כשהוא לא יודע את התקווה.
אני סיפרתי את זה כאן בכנס שלנו בפתיחת שנה, כשבעיניי זה אחד מהסיפורים שאין מחנך שלא צריך להחזיק את זה אצלו בלב הכי מוצמד, יש ילד שסיים י"ב, הוא במקרה התגלגל טוב בעולם בגלל איזה הערה איוולת של רכז שכבה שאמר לו 'אייצ'לו, אתה כזה דפוק, לגולני לא תגיע', ממש מזל שגולני ודפוק הולכים יפה ביחד שלפעמים אתה רואה איך זה יכול לאזן את עצמו לטווח הרחוק. בעיניי זה הסיפור שלנו. אנחנו אומרים את אותם המילים אבל הפוך לגמרי, בתקווה ובאמונה שבאמת כל ילד יוכל להגיע הכי רחוק שהוא יכול, אבל יש לנו מורכבות. השיח שלנו בבית הספר הוא מורכב בעל כורחו, הוא נזהר בלשונו, הוא מורכב בחשיבה ואין ילד שלא רואה שחור-לבן בגיל העשרה, אבל אין ילד שלא משווע לאדם מבוגר שידבר מורכב לידו, אחרת אנחנו מועלים בתפקיד המורכב שלנו כמחנכים. כשדיברנו פה עם המחנכים הדגש היה שאנחנו לא בשיח של צדק. שיח של צדק זו גזרה אחרת לגמרי, אנחנו בשיח של רוך, של הכלה, של אמפתיה, של מקום, של כבוד, של שוויון, אבל עם גו זקוף של זהות יהודית, של מורשת ציונית, של ערכים, של גיוס משמעותי לצה"ל, של שירות אזרחי משמעותי שאנחנו מכוונים כל תלמיד ולא רוצים לפספס אפילו תלמיד אחד. הבטיח לי שר-שלום ג'רבי, שהוא ראש מנהלת השירות הלאומי, הוא אמר לי 'משה, אני אגיע לבית ספר ואני אגיע עם הצוות הכי תותח שיכול לקחת את בני המגזר כדי להראות להם מה הם יכולים לעשות בשירות האזרחי המשמעותי שלהם'.

בעיניי זו המתנה שאני קיבלתי מאוחר בחיים, כי אני לא גדלתי בחברה המורכבת הזאת ולאט לאט החיים שלי גלגלו אותי ללמוד עוד שפה. זה היה קצת באקדמיה, קצת במשפטים, קצת בהתמחות, קצת באזרחות, קצת בהתחככות במערכת החינוך שאתה מבין שאין לנו ארץ אחרת ואין לנו בררה אחרת והשפה הזאת היא מורכבת גם לאדם דתי שמנהל אורח חיים דתי מובהק והוא מסיים פה יום לימודים ומגיע ללמד דף יומי בקיבוץ בארות יצחק כבר שנה שמינית ברצף. זה מורכב, כי הדו שיח הזה הוא דו שיח מורכב, אבל אין לנו מנוס מלחנך את הילדים לדו שיח מורכב. הכיף שלהם שהם גדלו למציאות הזאת, מכיתה א' מוסדות החינוך הם כאלה. כל בית ספר בעיר לוד הוא בעל כורחו מחנך למורכבות הזאת בגאווה ועם גו זקוף ציוני יהודי ממלכתי, אבל מורכב, במדינה שיש בה גם בני מיעוטים שחיים איתך שווה בשווה, בשכנות.

אני אשמח שתפתחו אתם את זה לשיח, בעיניי זה האני מאמין הבית ספרי, זה האני מאמין האישי שלי שמוקרן לחדר המורים, שחדר המורים שלנו מכיל בדיוק את מה שמכילים התלמידים שלנו. יש לנו קבוצה גדולה מאוד, כ-80 תלמידים, שהם בני העדה האתיופית, יש לנו עולים חדשים בבית הספר, יש לנו יוצאי חבר העמים בבית הספר, יש לנו דתיים בבית הספר, מסורתיים, יש לנו חילוניים, יש לנו ותיקים בעיר, יש לנו חדשים. אני חושב שאלה הפנים הכי מורכבות שאני מכיר בשדה החינוכי, אבל חדר המורים נראה אחד לאחד בדיוק כמו בית הספר, בדיוק. בעיניי זה איזה שהוא תפקיד לשמר את האקלים הזה ואת האטמוספרה הזאת.

שאלה, המורכבות הזאת שאתה מדבר עליה, חוץ מזה שהיא קיימת, היא קיימת ואתה מודע לה וכנראה מודעים לה עוד אנשים, האם היא מטופלת או באה לידי ביטוי באופן מובנה במסגרת החינוכית? באיזה אופן היא באה לידי ביטוי, המורכבות הזאת? איך אתה הופך אותה לכלי שלא נשאר רק במצב הזה?

יש משהו שהרבה פעמים אני נזכר, עושים יום הזיכרון לרבין, אז ייחדו יום אחד לשנה שמכנסים את כל האנרגיות ליום הזה, יום המעשים הטובים. לנו אין את הפריבילגיה הזאת, כל שעת חינוך היא חייבת לתת ביטוי למורכבות. בכל כיתה יושב לך גם ילד אתיופי וגם ילד יוצא חבר העמים, גם ילד דתי, גם ילד חילוני, גם ילד מהמגזר של בני המיעוטים וגם נוצרי וגם מוסלמי, אין מחנך שיכול לעבור שעת חינוך בלי שכל זה הוא עושה לעצמו מסע בראש על מה הוא הולך לדבר עכשיו. אין לגעת במנהיגות בלי להבין שהשדרה שאתה מדבר עליה זו המורכבות הזאת. לכן אין לנו יום שמכונס לדבר הזה, יש לנו אקלים בית ספרי שהוא כל יום נוגע בזה.

אבל אני מחדד רגע את השאלה. יש פה משהו הוא ייחודי, אני רוצה להבין. ברור שיש אקלים וכן הלאה וכן הלאה, השאלה היא, האקלים הוא פלטפורמה להפוך את זה לכלי, לשפה, לקודים, של המורכבות הזאת, כי אתה אמרת קודם את זה, קצת בהשלכה, כמו לחנך נער להסתער כשבעצם האינסטינקט הוא הפוך, אז אותו דבר יש כאן, אמרת קודם, יש את הנטייה הטבעית של נער לשמוע שחור-לבן, דיכוטומי, אבל יש כאן מורכבות, אז אני שואל האם זה בא לידי ביטוי רק באקלים, או בכלים חינוכיים מובנים שאתם מפתחים על מנת שאת המורכבות הזאת, כקוד לדו שיח, כתרבות, אפשר לקחת ולהנחיל אותה הלאה, לא רק כאן. מתודולוגית.

כן, אני גם אגע בעוד משהו. יש לנו פה התנדבות ובית הספר, שכבת י' עד השנה הייתה באופן קבוע הולכת למחויבות אישית, אבל עכשיו זה פרויקט של כל בית הספר וכשהמתנדבים מתחככים זה בזה והם הולכים לאמון גן של ילדים עם מוגבלויות או ללכת לסעוד קשישים בבית אבות, או ללכת להתנדב במד"א, הם בעל כורחם מתחככים זה בזה בשיחה והם מביאים את זה לכיתה אחר כך, הם מנסים לדבר שחור-לבן ומישהו נותן לשני בעיטה ברגל ואומר לו 'תשמע, אבל זה לא נעים, כי היא לא חושבת כמוך והיא נפגעת מזה'. זה מכריח אותם להבין איך לגבש שפה אחרת, איך לגבש שפה שאין להם את הפריבילגיה שחור-לבן. באוטו אצלנו בבית אז האבא הוא המעצבן ואבא הוא המשקף את המראה והאבא הוא זה ששם את הברקס ואומר 'עד כאן', האבא הוא החופר, אבל כאן בהפסקה זה לא האבא, בהפסקה זה העמיתים לכיתה.

אני אתן דוגמה מדהימה. הוצאנו את שכבת י"א לשבוע גדנ"ע. עלתה שאלה, ילדה אחת באה ואמרה 'אני לא יוצאת לגדנ"ע, ממילא אני לא הולכת לצבא' ומחמוד בא ואמר, 'נכון' ואמר לי, 'משה, אני מפקד כיתה', אמרתי לו 'מחמוד, אבל אתה יודע, אתה מפקד כיתה שאול על זמן, עוד מעט זה ייגמר ואתה לא תפקד כיתה', והוא אמר 'אני מפקד כיתה, איפה שייתנו לי לפקד שם תהיה הכיתה שלי'. הוא פה, מחמוד נמצא פה מאחורה, אז אני לוקח אותו כדוגמה, אבל באמת המורכבות הזאת היא חלק מהאקלים היומיומי.

אני חושב שבכל רגע שתיכנס לשעת חינוך ותיכנס למשהו שהוא פעילות חברתית של בית הספר זה נוכח. אני חושב, עם האמירה שמחמוד יודע שהוא בחר בית ספר ממלכתי יהודי במדינת ישראל הוא יודע שבגלל זה הוא גם ייבחן, אני מקווה, 2 יחידות בתנ"ך, כמו שהוא הבטיח לי. אתה רואה, הכנסתי את זה פה. זה משמעותי. בעיניי זה משמעותי מאוד.

יש תחרות בין בתי ספר תיכון בלוד, בין תלמידים?

יש תחרות. יש לנו שני בתי ספר. יש בית ספר שכונתי, שהוא נמצא בשכונה של גני אביב, זו שכונה שהיא מעט מרוחקת מהשדרה המרכזית של העיר. מטבע הדברים ילדי גני אביב יותר נוטים ללכת לשם. מטבע הדברים, הם גם למדו שם ביסודי וזה המעבר. לנו בעצם יש מתחרה אחד מאוד משמעותי בעיר, זה בית ספר עתיד מדעים, אבל עתיד מדעים הוא בית ספר אליטיסטי, עתיד מדעים הוא בית ספר שעושה מיונים, עתיד מדעים הוא בית ספר שעדיין סבור, בעיניי בטעות גדולה, שמצוינות היא רק יכולת למידה, ואני ביום פתיחת השנה כאן אמרתי לכל ההורים שבעיניי, גם כהורה לשבעה ילדים, אבל גם כמחנך ל-620 תלמידים, מצוינות היא גם יכולות למידה, אבל היא גם הבנה מורכבת של הסביבה, הבנה מורכבת של פערים בחברה, לגדול לצד ילד שבא מבית שונה מהאקלים הסוציו אקונומי שאתה גדלת. המורכבות הזו היא גם חלק ממצוינות בחיים. מצוינות היא גם מסד ערכים שאתה נותן, כך שבעיניי התחרות היא לא פיירית, היא תחרות שלא משתבצת באמת על אותו מגרש של התחרות.

איך אתם מתמודדים עם תופעת הגזענות, פשעי השנאה?

זה לא אני, זה התלמידים. מישהו מהתלמידים שרוצה?

אני יכול להגיד לך שבית הספר הזה - - -

אושרי, בוא לפה, מקדימה. אושרי היה עד שנה שעברה נשיא אינטראקט, שזה מועדון הנוער שלנו בבית הספר. הוא עדיין? כי עוד לא היה מחליף, עוד לא העברת שרביט?

עוד לא העברתי שרביט.

תתמודד עם זה, אתה צריך להיפרד מהתפקיד. זה רק לשנה. עכשיו הוא עולה לי"ב.

אני כבר בי"ב.

נכון, התחלנו. צודק.

כן, אז מה אתה אומר?

לא משנה מה מתרחש בארץ, בכל ההפגנות של השמאל והימין וכל הפוליטיקה, שיש כאלה שהם בעד שלום ויש כאלה שנגד שלום, פה בעיר אני יכול להבטיח לך שזה לא משפיע.

לא, בעד שלום כולם.

זה ברור, אבל בוא נגיד יש את הימין הקיצוני, שמביא את זה לערים האלה, לא מזמן הייתה פה הפגנה מאוד מאוד חזקה של השמאל, שזה קרה בעיר, שזה היה לדעתי סתם בכוונה להצית את העיר, כי העיר הזאת לדעתי היא על קו של שלום, כי זו עיר באמת מעורבת, יש פה 30% מהתושבים, מהאוכלוסייה, מוסלמים ונוצרים וכל אלה שהם ערבים. אני רוצה לתת לך דוגמה אישית, מחמוד זה אחד החברים הכי טובים שיש לי פה, ואני יכול באמת להגיד לך את זה. אנחנו ביחד באינטראקט, היינו עושים פעולות של המחויבות אישית ביחד, הכול אנחנו עושים ביחד. אנחנו מסתובבים ביחד בעיר ואין לאף אחד עם זה בעיה, אין לנו את ההערות האלה של 'מה אתה מסתובב איתו?', העיר הזאת זו עיר מעורבת שרוצה באמת לחיות במעורבות של שלום, בלי מריבות.

שמח לשמוע.

אני רוצה להוסיף. אני אמא של תאומים, רותם ותומר מכיתה י"א, במגמת טכנולוגיה ומדעי המידע. הבת שלי הגדולה מתנדבת במד"א ובעת המבצע הגדול במלחמה עצרו להם את כל ההתנדבות, כל הקבוצה שלה הייתה במצב רוח מאוד נפול כי כל כולם בעצם נשאבים למטרה לגיוס, לעזור לזולת. יש להם לא מעט מהמגזר הערבי. היא באה אליי יום אחד, ביום ממש טוב של הלחימה ואומרת לי 'אמא, תקראי', אני לא זוכרת מי מהמגזר, 'תקראי מה הוא רשם', היא אומרת לי 'הוא רושם שם, ביי, תירו את החמאס, תהרגו אותנו, הרגתם אותנו'. כאילו ילד משלנו שגדל פה בעיר, הוא ערבי, הוא רוצה שיחסלו את החמאס, שהוא בעצם צריך להיות מן הסתם בצד שלו. אז מבחינתנו כולם פה שווים, הגישה של משה בעיניי - - - אני גדלתי עם ערבים שהיו יותר ממשפחה בשבילנו והאחווה והאחדות פה היא מעל ומעבר.

אוקיי.

אני רוצה לגעת במשהו שאתם רואים במצגת מאחורה. אנחנו נערכים ללמידה המשמעותית וכשעשינו חשיבה בינינו מה זה אומר למידה משמעותית אצלנו בבית הספר, מה זה אומר שתהיה למידה אחרת בהיסטוריה, אחרת בתנ"ך, אחרת באזרחות, אחרת בשעות החברה, אחרת בהתנדבות, והגענו למסקנה שיש משהו שהוא מאוד מאוד מיוחד שיכול לצמוח רק כאן. לקחנו את ירושלים כגולת הכותרת שלנו, כי השכבות ההיסטוריות של ירושלים, הנושא של ירושלים בעיניי יכול להוות - - - קחו את העדה האתיופית שאנחנו כמערכת חינוך לא זכינו להצדיע ליום הסיגד שלהם, אנחנו גם לא זכינו, ואני אומר את זה גם בבית הספר כאן, יש לנו 80 תלמידים, זה אחוז ענק, לא זכינו שהם גם יבואו ללוות אותנו בכיתות באמת לספר מה זה החג הזה עבורם, מה זו העלייה הזאת לירושלים, שיבוא רב שלהם ושיספר לנו הקייס של העדה ושיספר לנו מה התפקיד שלו כקייס בעדה האתיופית. בעיניי זו גולת כותרת של ירושלים. להגיע שתלמידים שלנו ידריכו ב'יד ושם' את ההורים שלהם זו הלמידה המשמעותית בירושלים, להכין משחק טריוויה שהילדים שלנו יחנכו ילדים בכיתה ח' במשחק על ירושלים והם יכינו אותו, זו הלמידה המשמעותית שתהיה לנו על ירושלים. השכבות ההיסטוריות של ירושלים, הן מדברות על הרב תרבותיות שיש כאן. אין מי שלא נוגע באיזה שהיא רקמה אנושית בתוך ירושלים והוא יבחר את הנושא שלו ואנחנו ניתן לו את הכלים להוציא את זה על דרך של חינוך של משמעות. זה יכול להיות תקליטור, סרטון, משחק, אפליקציה. בעינינו זה איזה שהוא תהליך שאנחנו מאמינים שגם הדינמיקה בין הקבוצות והעבודה הקבוצתית יוכלו להפרות אחד את השני וכל אחד, אין מי שאין לו את הירושלים שלו. לתת מקום לכל אחד להביא לידי ביטוי את הירושלים שלו.

תודה רבה למשה, מנהל בית הספר על האירוח. ראש העיר יסכם את הסיור.

תודה רבה למשה. בראש ובראשונה תודה לחברי ועדת החינוך, בראשם יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת עמרם מצנע, חברי הכנסת רות קלדרון ורונן הופמן. היה לנו כבוד גדול לארח אתכם. האמת שלא תכננו את הביקורים בצורה כזו, אבל תראו איפה היינו, היינו בתיכון ערבי ובתיכון יהודי, שניהם של אורט, שניהם תיכונים מתפתחים, היינו בבית ספר ממלכתי חילוני והיינו בבית ספר ישיבה תיכונית דתית לאומית. פחות או יותר בכל סיור שבו נתכנן בעיר הזו זה הפסיפס שנגלה, נמצא יהודים וערבים, נמצא דתיים וחילוניים, נמצא ותיקים ונמצא את יוצאי חבר העמים ואת העולים מאתיופיה. זה הפסיפס של העיר הזאת, זה פסיפס של תרבויות מדהים וזה מה שעושה את העיר הזאת מאוד מאתגרת. אתה נוסע דקה שתיים ואתה מגיע לתמונה אחרת.

אני למדתי ברמלה-לוד, כמו שאמרתי, 39 מתוך ה-40 לא גרים בלוד, רק אני, אני העוף המוזר. רובם גרים היום במודיעין. כשאני הולך אליהם מדי פעם אני אומר להם 'זה לא עושה לי את זה', הכול יפה, ישר, ישר, בתי אבן, אין איזה מבנה עתיק מעניין, אין איזה שהוא מבנה ששיפצו אותו, הכול יותר מדי בסדר. זה מה שעושה את האתגר שלנו גדול בעיר הזו, לקחת את הפסיפס האנושי הזה ולעשות אותו הרבה יותר טוב.

אתם יכולים לראות מי ההנהגה היום של העיר. הצטרף אלינו עכשיו גם סגני אביב וסרמן. אנחנו חבר'ה בגילאי 40, רובנו ככולנו גדלנו פה, למעט אביב שהוא יבוא מבחוץ, אבל אנחנו חברים שגדלנו פה, גדלנו בשכונות העיר והחלטנו לעשות את העיר הזאת מקום שיותר טוב לחיות בה, כולם ביחד. אני חושב שמה ששמעת, גם לא הכנו את הנוער לדבר, שמעתם שיש לנו נוער שהוא נוער פתוח מאוד, שהוא נבון, שהוא משכיל, שהוא נוער, אני יכול להגיד, בטח לא ממקום של שחצנות, שהרבה יותר עם חוכמת חיים, מה שנקרא, מהנוער התל אביבי אולי, כי הוא סופג פה הרבה יותר, הוא מריח פה יותר ריחות והוא רואה פה הרבה יותר צבעים, שהנוער שם מגיע לצבא ורואה את זה פעם ראשונה. בלוד את כל הערבוביה הזאת, את כל הסלט הזה המדהים פוגשים פה וחיים את זה יום יום.
צר לי שביום החגיגי הזה המגזר הערבי בלוד בחר להעיב מעט על החגיגה, לא שהרגשתי יותר מדי, אבל הייתי שמח יותר שביום הזה, דווקא מתוך העובדה שאנחנו הנהגה חדשה, שזו שנת הלימודים הראשונה שאנחנו חונכים מאז הבחירות, היה לי חשוב שיהיה פה מסר אחיד, שכולם יגידו 'אנחנו מודים למשרד החינוך ולמדינת ישראל ולעירייה שהעיר הזאת הולכת ומתקדמת'. כשמישהו מנסה קצת להעיב על החגיגה אני חושב שזה קצת פוגם בו, לא בנו, כי אנחנו שלמים מאוד מאוד עם מה שאנחנו נותנים ועם מה שאנחנו עושים. אני שמח שהצטרפו אלינו עכשיו למפגש מנהלים מהמגזר הערבי. עזמי ערפאת הוא אחד מהמנהלים הטובים והמצטיינים שלנו, של תיכון ערבי גדול, כשסיפרתי את הסיפור שיוסי אחרי התפילה בשבת נעלם לי, אמרתי איפה הוא נעלם והוא אמר לי 'עזמי שם בארבע בבוקר, לראות שהקרוונים הגיעו, אז הלכתי לתת לו כתף'.

אז זה מה שיפה בעיר הזאת, שכולנו חיים פה ביחד ואין לי ספק שתשמעו על העיר הזאת בהמשך בהקשרים יותר טובים מאשר שמעתם עד היום. שמעתם מאחד הנערים, וזה גם שינוי מגמה, כי פעם כששאלת במפגש כזה, בפאנלים, לפני שבע-שמונה שנים, 'מה אתה רוצה לעשות?' הוא אומר 'לעזוב את העיר לוד', 'מה התכניות שלך?' 'להתחתן ולעבור לשוהם'. ככה הוא היה אומר. היום אנחנו מגלים פה מגמה טובה מאוד ואנחנו מזהים אותה מאז הבחירות, שיש פה הנהגה נבחרת, שהם רואים שבסוף - - - ראו אותי היום בבוקר מכניס ילדה לכיתה א', שהילד שלי נכנס לישיבה התיכונית ואחותי הגדולה מורה פה בתיכון. בסוף אנחנו חיים פה, חיים בקהילה והנוער קולט את זה, אז הוא אומר 'גם אני רוצה להיות ככה'. אני שמח כשנוער אומר לי 'אני רוצה להיות ראש עיר', זה מה שיפה, שהנוער פה היום רוצה להישאר ללוד, הוא אומר שיש פער גדול מאוד בין התדמית של העיר בתקשורת לבין מה שבאמת העיר הזאת, העיר הזאת היא עיר חמה, היא עיר עם פסיפס אנושי מדהים ואני שמח שאתם, כשגרירים של כנסת ישראל, התרשמתם. אנחנו נשמח שתבואו לפה לסיור נוסף שיוקדש, כמו שאמר יו"ר הוועדה, לחינוך הערבי, כי באמת שם מרתק לראות את ההתפתחות שאנחנו עוברים. יש לנו עוד הרבה לאן להגיע, אבל בסך הכול המגמה היא ברורה.

אני רוצה להודות לכל השותפים לדרך באגף החינוך ואני מזמין את יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת עמרם מצנע, למילות סיכום.

ראיד הוא מנהל בית הספר נווה שלום, וואחת אלסלאם, והוא זכה בפרס החינוך הארצי לפני חודשיים.

טוב, הביקור הזה הוא ביקור של נגיעות, הייתי אומר, כי אי אפשר להיכנס קצת יותר לעומק בכל אחד מהנושאים שככה צלחנו אותם במהירות במשך החצי יום הזה. אנחנו בחרנו בוועדה לבקר דווקא ביום פתיחת שנת הלימודים בעיר לוד, כי הוועדה שמה לעצמה כנושא מרכזי את ההתגברות על הפערים החברתיים שיש במדינת ישראל. העיר לוד היא חלק מהפערים החברתיים, למרות שהיא ממוקמת במרכז היא פריפריה לכל דבר ועניין. לכן בחרנו לבוא דווקא לכאן ואני מודה שההתרשמות היא באמת, יאיר, יוצאת מן הכלל. הבחירה שלך, שלכם, בחינוך כנושא מרכזי להתמודד עם הדימוי של העיר היא בחירה נכונה. אין כמו החינוך כדי לסגור פערים, כדי לסגור היכרויות ומפגשים וכדי להפוך את המקום למקום איכותי. אני אומר את זה עם הרבה מאוד ניסיון שרכשתי לאורך השנים.
אין ספק שזו עיר מאותגרת מכל כיוון ומכל אפשרות. האתגר פה הוא עצום, בעיקר בגלל הפסיפס הזה של האוכלוסיות והוא אתגר עצום. הוא אתגר שמצד אחד אתם יושבים במרכז הארץ ועל כן הפוטנציאל הוא גם גבוה, ומצד שני לשבת במרכז הארץ זה גם להיות קצת רחוק מהלב של הממסד הציבורי, כי ההרגשה היא 'מה אתם רוצים? אתם במרכז, תסתדרו', מי שלא טוב לו נוסע לתל אביב, מי שלא טוב לו נוסע לשוהם או למודיעין.

אנחנו חמש דקות מניו יורק.

אלה בהחלט יתרונות וחסרונות. בדרך כלל בכל דבר צריך לנצל את היתרונות וללמוד לחיות עם החסרונות.

אני הבטחתי שנבוא באמת לביקור נוסף. גם אני מצטער על כך שהמגזר הערבי פה שבת, אני בכלל נגד שביתות, אני בכלל נגד שביתות שבהן בית ספר משבית את עצמו. שביתות זה כלי של עובדים, לא של ראשי ערים וגם לא של מנהלי בתי ספר ולא של הורים, שזה הפך להיות איזה שהוא טרנד לאורך השנים שהורים משביתים את בית הספר בגלל טענה כזו או אחרת. אני לא חושב שזה עושה רושם על מישהו, חבל, אבל היום הזה יעבור, תחזרו ללמוד ואנחנו בהחלט, יחד עם העירייה, נראה מה אנחנו בוועדה יכולים לעזור, כי זה באמת נושא שלקחנו אותו לתשומת לב, לא רק את סגירת הפערים בין מרכז לפריפריה, אלא גם סגירת פערים בין היישוב היהודי ליישוב הערבי בתוך מדינת ישראל.

אני מאוד מתרשם, משה, גם מהדברים שלך, לא במקרה בסוף בחרת להיות מחנך, כי רק להקשיב לדברים שלך, זה בא מבפנים, וכשזה בא מבפנים זה משפיע על הרוחב. אין פה בכלל חוכמות בעניין הזה, כי בסוף חינוך זה יצירת אמון. אם אתה כנער מתבגר מאמין בי, במחנך, במנהל, אז בעצם אפילו השמים הם לא הגבול, וזה בהחלט מרגש להקשיב, לשמוע ולראות את החיבורים האלה ואין לי בכלל ספק שאתם תדעו לעבור בשדה המכשולים המאוד קשה הזה, הפוליטי, החברתי, הכלכלי, כדי לשים את לוד במקום המגיע לה.

זה סיפור ידוע, אני לא יודע כמה מכם יודעים, בגלגול הקודם שלי כחבר כנסת הייתי בתת ועדה של ועדת הפנים לקידום ענייני לוד. הייתה פעם ועדה כזאת. ביקרתי פה לא מעט פעמים ואפילו עלו אליי לרגל חלק מהתושבים שאני אבוא לנהל את העיר ובאחת הפעמים מעל דוכן הכנסת, כשדנו בעניין של לוד, כי בלוד דנו הרבה מאוד, לא עשו הרבה אבל דנו בה הרבה מאוד, ישב פורז, שהיה אז שר הפנים, ואני מעל הדוכן אמרתי לו 'אברהם פורז, אם אתה רוצה אני מתפטר עכשיו והולך ללוד'. זה לא קרה, בגלל כל מיני סיבות, הגעתי לאן שהגעתי. אתם בדרך הנכונה, עוד פעם, מהיכרות שלי, אתה גם מכיר את ירוחם, יאיר, הדבר הכי חשוב זה ביטחון עצמי ומודעות עצמית, גאווה עצמית, קשר למקום, שייכות, שורשים, ומכאן הדרך סלולה.

אז אני יכול להבטיח לכם שאנחנו בוועדה, אני וחבריי, אלה שנמצאים פה, רות ורונן, ואלה שלא באו, שהנושא של לוד לא יירד מהשולחן שלנו. לא שאנחנו מחליטים על תקציבים, אבל אנחנו בהחלט יכולים להיות כלי עזר.

אם נסכם את שתי המפלגות שלכם אז ללוד 'יש עתיד' והעיר נמצא ב'תנועה'.

תודה רבה.

לסיכום אני רוצה להעניק שי. הפתעת אותנו כמה פעמים, אני מזמין את שלושת חברי הכנסת, העיר לוד ממותגת, כמו שאמרנו, הסלוגן שבחרנו למתג את העיר 'לוד פסיפס של תרבויות', גם בערבית וזה גם כתוב פה באמהרית וברוסית, וכתוב פה 'הדואג לימים זורע חיטים הדואג לשנים נוטע עצים הדואג לדורות מחנך אנשים', המשפט הזה של ינוש קורצ'ק, ופה רשום השטיח המרכזי מתוך רצפת הפסיפס הנדירה מהתקופה הרומית שנחשפה בלוד ב-96'. במוצ"ש האחרון התחילו העבודות על הפסיפס ובתוך שנה וחצי יקום מוזיאון יפה ואתם תזכרו את הרגע הזה שאנחנו מזמינים אתכם.
תודה רבה לכם.

תודה רבה.

(מרכז הדרכה – בנק לאומי)

בעיקרו הבניין הזה הוא בניין ההדרכה ואבטחת מידע.

הדרכה בכלל או רק בנושאי מחשוב?

כל עובדי בנק לאומי.

כמה עובדים יש בבנק?

בבנק יש 8,000 פלוס מינוס. הבניין שעברנו בפתחו ולא נכנסנו, שם יושבים המתכנתים באגף הייצור וכל הטיפול השוטף. קודם כל רק בשביל להוציא אתכם טיפה מהאווירה, לא יודע אם בבוקר שמעתם כל מיני טענות 'אין לי כסף, שתו לי, אכלו לי', לא יודע מה היה לכם בעיריית לוד - - -

פה יש כסף.

לא יודע אם יש, אבל כנראה יש יותר. אבל פשוט אני מנצל את הדקות האלה, כי אחר כך נהיה טיפה בלחץ של זמן. אז כמו כל דבר בצה"ל, אתה יודע, נחלק לשלוש. החלק הראשון, אני מקווה שהוא יהיה לשביעות קיבתכם, זה תיכף נראה, בחלק השני אתם ועדת חינוך, אבל מסתבר שגם לאומי מתעסק בחינוך, הדרכה, סדנה, what ever, לכלל העובדים, בערך מהיום הראשון וטיפ טיפה מעבר ליום הפרישה שלהם, כי יש לנו מה שנקרא סדנת הכנה לפרישה ואיך להתנהג ולחיות ביום שאחרי.

הדרכה לכלל העובדים אולי זה טיפין, אבל אנחנו עושים גם דבר שנקרא תרומה לקהילה, במיוחד לילדי לוד. אחת לשבוע, כאשר יש שנת לימודים, יש אוטובוס שמסיע לפה כ-50 תלמידים שנבחרו על ידי בתי הספר, עירייה וכו', שהם ממעמד סוציו נמוך פלוס מינוס ופה הם מכינים שיעורי בית, בעזרתם והדרכתם של עובדי לאומי, כשכמובן זה נעשה על חשבון זמנם הפרטי. כאן, בכיתות ההדרכה, שתיכף נעשה לכם סיור קצר, לפני שנגיע לפרק השני בשלישייה.
נכון שהכותרת זה עזרה בשיעורי בית, אבל מסתבר שזה לא רק. כנראה שאנחנו, אולי בלית ברירה, כמו שאתם מכנים את זה, אנחנו גוף חוץ פרלמנטרי, זאת אומרת שהילד שמגיע להכין שיעורים, מתוך ה-50 דקות פלוס מינוס, רבע שעה שיעורי בית והיתר לא. כנראה שפה הוא מוצא איזה שהיא אוזן קשבת, הוא יכול לפרוק את מה שכואב לו, מה לא מוצא חן בעיניו בבית, בסביבה שלו, בבתי הספר, לא יודע בדיוק מה ואנחנו לא בדיוק חונכנו כעובדים סוציאליים, אבל איכשהו אנחנו בקשר עם שירות לאומי, אלה שמביאים את הילדים לפה ואנחנו פחות או יותר, לא בצורה פורמלית, או מחייבת, מזרימים להם את המידע, מה שאנחנו שומעים פה מהילדים. הילדים, כמובן אי אפשר בלי אוכל, כפי שאתם רואים, אז הם מקבלים פה גם סנדביץ', שתייה, ממתק, אבל זה הפחות משמעותי. ראינו לא פעם שהילדים האלה, חלקם, כשהם מקבלים את הסנדביץ' הם דוחפים אותו לכיס, כי כנראה בבית אין להם. זה בשבילם זה עוד איזה שהוא ערוץ להשלים אוכל בבית. אז זה בקטע של חינוך מה שנקרא מחוץ לבניין הזה.
לגבי החינוך, או הסדנה, ההכנה, בתוך הבית, אני לא אקח את הבמה לגב' שירה סרוסי, שהיא גם תוביל אותנו והיא תסביר לכם טיפה על הבניין, היא בעלת האכסניה, לפני שהיא תגיע גם לפרק שיותר חשוב, שחבל מאוד שגב' קלדרון לא פה, היא הייתה זוכה אולי במשהו מעניין. אבל בסדר, מי שישנו זכה.

החבר'ה שעובדים פה, רובם מאיזה מקום הם בארץ?

מקו אשקלון ועד חדרה פלוס.

אני אעשה לכם כאן סיור קטן, נכניס אתכם לכיתה ונעביר אתכם חווית למידה חדשנית ומתקדמת. כמו שאתם רואים הבניין הזה באמת נבנה בצורה כזאת זורמת, תראו את גרם המדרגות. על כל דבר כאן יש מחשבה, לא תמיד היא נכונה וטובה, אבל יש. הרעיון היה לנתק את התלמידים מהמשרדים שלנו, כי מניסיון קודם הם היו מגיעים ישר אלינו ומציקים לנו.

למעט הכיתה הזאת, שזאת כיתה שאנחנו מייעדים אותה לכל מיני דברים מיוחדים, למשל ישיבת הנהלה הייתה כאן, שמצריכים כיבוד, הקומה הזאת זו קומה פרונטלית. פה הכניסו אתכם לראות מבנה קלאסי של כיתה אצלנו. סך הכול יש לנו 20 כיתות, מולטימדיה, מסכים, כל הדברים הכי, היום זה כבר לא הכי חידושים, כשהבניין נבנה זה היה הכי חדשים, יש דברים יותר חדשים.
שומעים את הזמזום? זה נדלק אוטומטית כשנכנסים, לחיסכון בחשמל. זה נפתח לאולם יותר גדול, יש לנו כאן שולחנות שאנחנו יכולים לשנות כרצוננו ואנחנו במצוקת חדרים גדולה. לא רק במערכת החינוך, גם אצלנו.

הלוא באים מכל רחבי הארץ, אז זה ליום או שיש גם - - -

תלוי, אנחנו מטפלים גם בלינות, זה חלק מהתפעול של זה, באחריות שלי, גם בלינות. יש לנו הסכם עם בית מלון ליאונרדו ברחובות, עם הרשת. זה מחייב היסעים והסעדה, זה בלבול מוח לא קטן. בעיקרון יש לנו מכונות כריכים לטובת התלמידים ו - - -

עובד מחויב - - - מתקדם - - - או שזה משהו יותר - - -

זה תלוי. יועצי השקעות למשל, הם לא יכולים להיכנס - - - אם יש להם רישיון ולא עברו - - - יש מקצועות אחרים שזה יותר רישוי.

אבל אפילו עובד בקבלה, טלר.

עכשיו יש בחוץ טלר. אם הם לא מקבלים הסמכה הם לא יכולים להיות - - - אבל זה לא להיכנס לתפקיד, זה להתקדם בתפקיד. אנחנו בדיוק עכשיו בסוגיה שהיא בניית מסלולים, של האם אנחנו נחייב אותם או לא. לא תמיד אפשר. למשל יש לך מישהו שמטפל באשראים, באיזה שהוא שלב נגמר לך המסלול, אבל אתה צריך לשמר את הכשירויות שלו. זו סוגיה שאנחנו עכשיו - - -

למרות שיש טכנולוגיות חדשות, מחשוב חדש, טפסים חדשים? וחוקים חדשים ונהלים חדשים.

נכון. אז זה יותר נושא של הטמעה, שהוא גם באחריות שלי, ועכשיו אנחנו מטפלים בכשירויות, שזה לא הטמעה, אלא זה באמת איך אתה שומר את העובד כשיר לתפקיד שלו לאורך זמן. פה הטכנולוגיה מאוד עוזרת.

אז אנחנו בקומה המתוקשבת. מה שיש לנו כאן זה קפיטריה וספרייה. את הרעיון גנבנו מהולנד, מהספרייה הלאומית בהולנד. חוויה מדהימה, ממש, זה כיף, שבע קומות של הנאה צרופה והסכימו בבנק השמרן לעשות לנו משהו קצת יותר חדשני אבל לא הסכימו להתפשר איתי על הצבאים של הכיסאות.

מה רצית?

צבעוני.

אבל זה מאוד יפה, הכתום הזה. זה שמש.

אבל רציתי יותר צבעוני. אז אדום זה בנק הפועלים אי אפשר וצהוב זה בנק מזרחי.

האם מכרת את הרעיון של הספרייה הלאומית ההולכת ומוקמת בימים אלה ב - - -

לא, אף אחד לא דיבר איתי. אם היו מדברים איתי הייתי נותנת להם את הרעיון. תחשבי שדבר כזה, בפנים יש נגיד לילדים סולם שאת יכולה לטפס ולשבת למעלה. דרך אגב, זה זז, על גלגלים. בנו לי את זה במיוחד, אפשר לשחק עם זה ואפשר להשתמש בחלל, כשמזיזים את זה.

בסדר, אבל הרעיון של ספרים וקפיטריה התחיל בפארק נובלס ואחר בפרקס והנה אנחנו פה.

אנחנו נחזור לכאן, אבל אני רוצה להראות לכם משהו שעכשיו נמצא אצלנו במובן - - -

אני רוצה להגיד לך שאני נדהמת. זה המון כסף.

זאת הכוונה. משהו חדשני. זאת כיתת סימולטור ש - - -שלום. הם כרגע מנסים את הכיתה הזאת. את רוצה להגיד מילה?

בכיתה הזאת אנחנו מנסים לדמות סניף של בנק, בכל עמדה יישבו בעצם בנקאים שיגיעו לכאן ליום אימון והם יושבים מול שחקן, ממש שחקנים מקצועיים, סימולציה - - -

מעצבנים כאלה?

גם.

לא מעצבנים, אין לנו לקוחות מעצבנים. אתה בבנק הלא נכון. יושב כאן זוג שחקן ובנקאי, הם מנהלים סימולציה, הסימולציה מצולמת און ליין. אתם רואים שיש פה רמקול ויש מצלמות, השחורים האלה זה מצלמות, הם מצולמים ובתום הסימולציה הם יכולים לראות את עצמם מצולמים ואז אפשר לקבל משוב איך הייתי, איך דיברתי וכו'. אז מה שאנחנו עכשיו עושים זה מכניסים את המשוב למערכת וכו', אנחנו עובדים עם מערכת חיצונית שעושה - - -

זה דבר שקיים באיזה שהוא ארגון שנותן שירותים מהסוג הזה?

לא, שירות פיננסי לא. זה בעיקר עובד בצבא, כל הנושא של סימולטורים, בקופות חולים.

אבל לא ככה.

אבל לא במתכונת הזו. במתכונת הזו, זה שזה מדמה סניף וכו' ויש שמונה עמדות בעת ובעונה אחת, עובדות יחד וכו', זה משהו שאנחנו לא מכירים אותו כרגע. אנחנו מכירים סימולציה שיושב שחקן ומשתתף דרך קיר, הם עושים איזה שהיא סימולציה, הצד השני רואה אותם, גם מצלמים ומנתחים, אבל לא כשכולם יושבים ביחד.

גם החברה עושה את זה פעם ראשונה וסתם, בשביל קוריוז, הם היו צריכים לתת לנו פתרון למיקרופון עצמאי לכל שולחן, כי במיקרופון רגיל היה כאן רעש רקע ולא שמענו כלום. אז הם הלכו לחנות חד פעמית, קנו את הצלחת הזאת, הפכו לנו אותה למעין מנורה וזה המיקרופון. זאת אומרת יש כאן פתרונות מאוד יצירתיים.

אז כל הקונספט של הסימולטור זה ממש יום אימון שמתחיל מהבוקר, עובר גם כאן בכיתה שאתם יושבים ב-203, הם מתקשרים ללקוחות אמיתיים, השיחות מוקלטות והם מנתחים את ההקלטה. הם רואים סרטונים של שחקן מול לקוח ומנתחים את הסרט. זאת אומרת יש פה ממש תהליך שלם מאוד מובנה של לאמן אותם בנושא של מיומנויות מכירה ושירות.

שאנחנו רוצים לקחת את זה גם למקומות נוספים, למשל למיומנויות ניהול. אפשר גם בקורס ניהול להושיב כאן את האנשים או להעמיד אותם.

בוא נגיד שזו רק ההתחלה.

כן, סימולציה אפשרית - - -

לכל נושא. משוב, חניכה.

הופעה.

אז אתם באמת רואים את זה. היום סיימו בבוקר להתקין את החדר הזה.

נמשיך.

תודה רבה.

אז כל הקומה הזאת, למעט החדר על יד, פשוט לומדים שם כרגע, הם במתכונת סדנאית. החדר הזה הוא חדר פרונטלי של שורות, כאן מתקיים עכשיו קורס טלרים. כמובן שהם יכולים להתנסות על מערכות בנקאיות.

זה חדר 203, זה החדר של ההקלטה.

למה אתם משתמשים בדברים האלה?

אנחנו נראה לך.

ברוכים הבאים. לא רציתי - - - כי זה לא נשמע טוב ופה שמעתי שיש כל מיני דברים שמוציאים רעשי רקע. אני לא יודע איך להגדיר את זה, כביקור גומלין או כעיר תאומה, אני לא יודע בדיוק מה ההגדרה הנכונה.

התחלה של ידידות מופלאה.

לא, את לא היית בפגישה הקודמת, שחבר הכנסת מצנע אירח אותנו בביתו, בכנסת, ואז חשבתי שזה משהו חד פעמי וביי ולהתראות. אבל כנראה שיש לזה התפתחות. אז לא הייתי מאמץ את הרעיון של ערים תאומות, כי בנתניה משום מה זה עובד אחרת. יש לנו שתי ערים תאומות מגרמניה, אבל כל התושבים הזרים והתיירים מצרפת, אז אני לא יודע מה אני מרוויח מזה שיש לי עיר תאומה בגרמניה, אבל לא משנה.

אני מקווה שהפרק הראשון בשלישייה עבר בסדר, האוכל היה בסדר בשלב זה?

מצוין.

החלק השני, לפני שהגעת פתחתי בכמה מילים לגבי התרומה לקהילה ואני לא אחזור על זה, את מכירה את זה כבר. לגבי הנושא הספציפי של מה שאתם הולכים כרגע לראות, יש לי את ההגדרה שלו, אבל כרגע ההבנה שלכם וההבנה שלי בקטע הזה זהה לחלוטין, זאת אומרת שאני לא מבין בזה. אז אני אתן לשירה להסביר בדיוק מה הכותרת של המפגשון הזה ומה עושים עם הדברים המרובעים האלה. אז, שירה על הבמה וועדת החינוך, מה שנשאר ממנה מהבוקר, לרשותך.

יש כאלה ששייכים לפורשים.

אז כמו שאמרתי לכם קודם, ברוכים הבאים. נמצאים איתי אמיר, שהוא מנהל תחום חדשנות, אבישי שהוא מדריך מוסמך והם יעזרו לי להעביר לכם את החוויה. הנושא הוא חוויית למידה ולמידה חדשנית.
לפני זה כמה מילים על האכסניה. לפני האכסניה אנחנו רוצים להכניס אתכם לחוויה. לכל אחד מכם יש טבלט, תכניס אותם למערכת. אז בואו נתחיל עם חימום. באיזה שנה הוקם בנק לאומי? יש לכם ארבע אפשרויות, בבקשה כל אחד מכם יקיש על האפשרות שהוא חושב.

אני מנוע מלענות. כאשר היה 101 שנה לבנק אז אריק שרון התארח אצלנו, יש לו מזל של 101.

כמה כבר ענו? הנה, תראו את התוצאות. מי עוד לא ענה?

אני.

זו כבר הדגמה של חוויית למידה, כי עכשיו אנחנו הולכים לדון במה ש - - - לא.

רגע, תגידי להם את התשובה האמיתית.

תעבור לשקף הבא. כמו שאתם רואים, 1902, שנת ההקמה. זו דוגמה לאיזה שהיא צורה של אינטראקציה ולימוד והעברת חומר וידע בצורה של למידה חווייתית, שזה חלק מהנושא של ה - - -

אז קצת לאומי ומספרים. כמו שאתם רואים, 11,500 עובדים, 274 סניפים. המשמעות היא שאנחנו מפוזרים מהצפון עד הדרום, צריכים להגיע עד אחרון העובדים, יש לנו כאן את כל הגילאים שאתם רק רוצים, החל מצעירים מאוד ועד מאוד ותיקים. בלמידה זה קצת בעיה, צריך להתאים את הלמידה לכולם, לראות שכולם מגיעים בצורה הנכונה לחומר, לא כל דבר מתאים לכל אחד. נציגויות השלוחות בחו"ל, שגם אותם אנחנו רוצים לשתף, אתם תראו דוגמה לאיזה שהיא העברת ידע לנציגות בחו"ל. למעלה ממחצית הם בסניפים, זאת אומרת הם לא נמצאים במטה במקום מרוכז, אלא הם נמצאים בסניף שיכול לנוע מ-10 עד 50 אנשים. גם אליהם אנחנו צריכים להגיע, יש לנו ערכות למידה בסניף ועוד אמצעי שתראו בהמשך.

מרכז ההדרכה. 54 עובדים, 20 כיתות שעשינו בהם סיור. כמו שאתם רואים, 97% מהעובדים, אנחנו נוגעים בהם. לא חוכמה גדולה, אתם עוזרים לנו עם הרגולציות. ברגולציה צריכים להגיע ל-100%, אז אנחנו אולי אפילו לא בסדר. המיקום שלנו הוא בלוד. כשעברנו מרמת אביב לכאן זאת הייתה בעיה, רמת אביב זה מרכז, יש רכבת, יש אוטובוסים, קל להגיע מכל מקום. לכאן זה היה טיפה יותר קשה, היום כבר יש לנו הסעות מתחנת הרכבת של לוד אז זה קצת יותר טוב.

אנחנו שייכים לחטיבת משאבי אנוש בבנק, לא ללאומי טכנולוגיות, למרות שיש לנו גם גוף טכנולוגי פנימי. כמו שאתם רואים, 2,400 מחזורים של קורסים בשנה ו-42,000 ומשהו ימי הדרכה. המשמעות היא, והיום זה ממש לא יום אופייני, כי זה 1 בספטמבר, אבל החל ממחר עוברים כאן בממוצע בין 200 ל-250 תלמידים ביום. בממוצע זה אומר שלפעמים יותר. יש לנו בספטמבר ימים שאנחנו פה בתפוסת שיא, תפוסה מלאה, אני גם נאלצת להוציא כיתות החוצה, עד כדי כך.

מה תחומי העשייה שלנו? כשאומרים מרכז הדרכה זה לא משקף את מה שאנחנו עושים כאן, כי האמת שהשם הוא מרכז ללמידה ופיתוח ארגוני. כמו שאתם רואים, יש לנו גם את הנושא של אחריות תאגידית, תרומה לקהילה. כמו שבני סיפר, אז מי שמנהל את הנושא הזה זה אצלנו כולל התקציבים.

בנושא של פיתוח ארגוני, יש לנו גם את נושא ניהול השינוי בבנק שבזמן האחרון זה משהו שקורה בכל העולם וגם אצלנו, אנחנו רק משנים כל הזמן. רק מנהלים את השינוי. הנושא של קוד אתי. היה אצלנו ביקור לא מזמן, נדמה לי של הכנסת, שבאו ללמוד את הקוד האתי שלנו, היה כאן מהלך מאוד מאוד יפה של שינוי קוד אתי. יש לנו קוד אתי כבר הרבה שנים.

יש לנו את הנושא של טכנולוגיות למידה, שזה הענף שלי, ואנחנו די נתרכז בו, ויש את המכללה לבנקאות ומנהיגות עסקית, שעשינו שינוי בשנה האחרונה ואיחדנו שני בתי ספר. היה בית ספר לניהול ובית ספר למנהיגות והגענו למסקנה שהיום זה כבר לא נכון, היום צריך להסתכל על זה בראייה רוחבית, כי אין דבר כזה שאתה רק מנהל, אתה גם מקצוען, אתה גם מנהל ואתה צריך להבין את כל המכלול ממש בראייה רחבה. עשינו איחוד של בתי הספר ואיחוד של המסלולים, אפרופו מה ששאלת אותי. היום כשיש מסלול למנהל סניף, אז הוא לומד גם את הבנקאות וגם את הניהול ביחד, כי זה באמת כרוך אחד בשני. דוגמה, יש מערכות שאתה צריך לדעת כשאתה מנהל, שלא ידעת כשאתה עובד, מעבר לפן הניהולי של איך לנהל אנשים.

מתחת למכללה יש לנו גם את הנושא של הערכת אפקטיביות. אנחנו מודדים כאן אם הקורסים שלנו באמת הביאו את התוצר המבוקש, האם בטווח של זמן מרגישים שינוי.

אתם מודדים או איזה שהוא גוף - - -

לא, אנחנו מודדים את זה באמצעות זה שאנחנו מעבירים סקרים, שאלונים ומשובים. אמיר אולי ייגע טיפה בזה כי אנחנו עושים את זה גם באמצעים ממוחשבים וגם באמצעות המובייל. זה אנונימי ואנחנו שולחים את זה לניתוח ואפיון בחוץ. מה שאנחנו עושים זה הסקת מסקנות והפקת לקחים ושינויים בעקבות הדברים האלה.

השאלונים הם לבוגרי הקורסים?

כן וגם למנהלים שלהם. אתה מכיר את מודל קירקפטריק?

כן.

אז אנחנו הגענו לרמה 3. לא בכל הדברים, כי זה הרבה כסף. ל-4 עוד לא הגענו. גם בשוק, אנחנו עושים בדיקות למול העמיתים, כמעט לא מגיעים, זו הוצאה כספית גדולה. אבל רמה 1 היא כולם. דרך אגב אנחנו בוחנים עכשיו איזה שהיא מערכת חדשה לניהול הדרכה, מסתבר שבעולם לא כל כך עושים רמה 1, עושים יותר 3. אנחנו די חריגים בזה ולא מוכנים לוותר כי מוציאים מזה מסקנות מאלפות, ממש יודעים איך לתקן.

במה אנחנו משתמשים? וזה באמת על קצה המזלג ואם אתם רוצים יותר, בשמחה בפעם אחרת אני ארחיב. ניהול ידע. יש לנו כאן נגיד אפילו מאות אתרים של ניהול ידע. אנחנו משתמשים בזה כפלטפורמה, עושים עם זה סביבות למידה לקורסים, נעזרים בזה לחניכה. יש לנו היום מנהלות ידע שעובד יכול להגיע להוציא את המידע. למידה פרונטלית זאת הלמידה המסורתית - - -

למול ידע אתם משתמשים בידע ארכאי?

למה אתה מתכוון?

הבנק הוא גוף שיש לו המון מערכות נתונים, נתונים אמיתיים של מספרים - - -

לא, ניהול ידע זה יושב מעל המערכות ואוספים שם נהלים וחוזרים והנחיות והטמעה ואיך ל - - -

הצלבות.

כן. אבל זה לא על הנתונים האמיתיים של העובדים, זה חסוי. אסור - - -

לא, של הבנק.

זה ידע תפעולי, זה לא - - - בנושא של הטמעת מערכות למשל אנחנו משתמשים בזה כפלטפורמה, אנחנו שמים שם דברים. אפשר לשים שם סרטוני למידה, אפשר לשים שם מצגות. אם תיקח סביבת למידה של קורס או של שיעור, אתה יכול לשים שם את כל הסילבוס וממש לתת לתלמיד להגיע כשהוא רוצה בין כותלי הבנק, זה לא פתוח החוצה, לחומר. יש לנו אתר למידה מהבית, שאנשים יכולים להיכנס וללמוד מהבית. מסתבר שהחבר'ה הצעירים אוהבים לעשות את זה. הם לא יכולים להיבחן שם. יש בפלטפורמה הנוכחית עדיין בעיות בין הרצוי למצוי. יש לנו את הסימולטור, כמו שראיתם.

נושא של חניכה, שזה חניכה קבוצתית, חניכה אישית, חניכה און דה ג'וב. הבנק, באמת, כמעט כל דבר ש - - -

אתם מוציאים גם כוח אדם אל הסניפים, או שאתם רק מעבירים את הקורסים פה?

יש לנו כיתה בצפון, בצ'ק פוסט, שאנחנו מביאים את אזור הצפון לשם. יש מערכי למידה, אתם תיכף תראו, שאנחנו עושים בסניפים, והמון, באמצעות הכלים החדשים ואמיר גם ייגע בזה, אנחנו יכולים לתת ל - - - יש לנו קבוצה של אנשים שהיא בעצם מאותרת מבין העובדים והם יודעים להעביר כל מיני הדרכות והם יכולים להגיע גם לסניף עצמו. אבל זה בעייתי, כי הזמן בסניפים הוא מאוד מצומצם. רוב הזמן הם מול לקוחות, אז יש לנו קצת בעיה עם זה. מצאנו פתרון אחר טכנולוגי.

הזמן שלנו נורא קצר, אז אני בשמחה מעבירה את השרביט לאמיר, שהולך לספר לכם - - -

על חווית למידה.

על עוגת לימון.

טוב, אז אני אספר לכם סיפור. רצו לבדוק באמת מה היא שיטת הלמידה האפקטיבית ביותר שכדאי לעשות היום על מנת שאנשים יוכלו לזכור אותה יותר טוב ולכן עשו ניסוי באיזה שהיא מעבדה. לקחו קבוצה של אנשים ושמו אותם וחילקו אותם לקבוצות וכל קבוצה רצו ללמד אותה איך להכין עוגת לימון. אבל כל קבוצה, לימדו אותה בצורה אחרת. לקחו את הקבוצה הראשונה והראו להם סרט וידיאו ובסרט הווידיאו הציגו להם איך מכינים עוגת לימון. לקבוצה השנייה הביאו מתכון עם הנחיות של איך להכין עוגת לימון, הקבוצה השלישית כבר התנסו, הם הכינו בעצמם עוגת לימון, והקבוצה הרביעית, המטרה שלה הייתה לבוא וללמד אנשים אחרים איך להכין עוגת לימון. שלחו את האנשים הביתה, קראו להם אחרי חצי שנה חזרה וביקשו מהם, 'בבקשה, כל אחד מכם יכין עוגת לימון'.

עכשיו אני רוצה לשאול אתכם, בטבלטים, תיכנסו שוב, איזה קבוצה זכרה להכין את עוגת הלימון? יש לנו ארבעה מצביעים, חסרים עוד שניים. בואו נציג בינתיים, נראה את ההתפלגות שלכם. יפה, יפה. יש לכם באמת התפלגות מאוד נכונה, מה שנקרא. הקבוצה שלימדה קבוצות אחרות היא הקבוצה שזכרה טוב יותר איך להכין את עוגת הלימון, למרות שבאמת אחריה מגיעה הקבוצה שהתנסתה בעשייה של עוגה. זה מביא אותנו לגרף של ה- national training laboratories בארצות הברית שעשו ניסויים על אנשים ובדקו מה הן שיטות הלמידה הזכירות ביותר והאפקטיביות ביותר. התוצאות הן מפתיעות, משום שהרצאה רגילה פרונטלית שאנחנו רגילים ומבינים אותה, ההרצאה המסורתית, קיבלה את המקום האחרון ביותר מבחינת הזכירה. החומר שאנחנו לומדים שם בכלל לא זכיר. לאחר מכן, לפי הסדר, מגיע הקריאה, וידיאו וקול מהווים 20%, אנחנו זוכרים 20% מווידיאו וקול שאנחנו שומעים, הדגמה שהראו בלייב בכיתה הייתה 30%, למידה קבוצתית, שזה כבר למידת עמיתים, אחד מהשני, הייתה הרבה יותר אפקטיבית וכמובן ההתנסות, כשאתה מתנסה ומלכלך את הידיים אתה זוכר יותר טוב, והדבר הטוב מבחינת הזכירה זה לימוד אחרים. מכאן אנחנו מגיעים למסקנה שיש שני סוגים של למידה, יש לנו למידה שנשארת, אם אנחנו יודעים לעשות אותה טוב, בצורה חווייתית, ויש למידה שנגמרת. אם ההרצאה היא הרצאה משעממת, כבדה, פרונטאלית ולא זכירה.
לכן אני רוצה לשאול אתכם שאלה מאוד מעניינת, אם אנחנו נמצאים בהרצאה ושומעים הרצאה, אחרי שלושה שבועות כמה אחוז מההרצאה אנחנו זוכרים? היית בהרצאה פרונטלית, רגילה - - -

זה היה מקודם כתוב, 5%.

לא, קודם זה היה בהקשר של כולם. כמה לדעתכם אנחנו זוכרים? תצביעו בטבלטים. שישה הצביעו. התשובה היא 15%. זאת אומרת על פי גרפים שאנחנו רואים כאן, כשאנחנו נמצאים בהרצאה, חצי שעה מזמן ההרצאה אנחנו זוכרים רק קרוב ל-60% מהחומר, אחרי יומיים אנחנו נזכור רק שליש מהחומר, שלושה שבועות כבר כמעט שכחנו הכול.

אותנו אתם לא תשכחו.

בגלל זה אומרים תמיד שצריך לחזור על כל דבר עשר פעמים.

לא, בשביל זה אנחנו צריכים לעשות את זה בדרכים חווייתיות וחדשניות, ולמה אני מתכוון? אני מדבר על למידה חווייתית. המחקרים מוכיחים שכאשר הלומד חווה איזה שהוא רגש בזמן הלמידה, אם זה התלהבות, אם זה תחרות, אם זה משהו, או שהוא מגלה מעורבות פעילה בזמן הלמידה, כמו שאתם עכשיו מגלים מעורבות אקטיבית בזמן ההרצאה שלי, אז יכולת הזכירה שלכם נשארת לאורך זמן הרבה יותר טוב.

אז איך עושים באמת למידה חווייתית? אז אנחנו מכירים את הלמידה החווייתית המסורתית שאנשים יכולים לעשות במשחקי למידה, בסימולציות, כמו בכיתה שראינו למעלה. אנחנו נעשה את זה בתרגילים, בהפעלות, סרטים, משחקי תפקידים. המטרה שלנו כאן בענף טכנולוגיה זה לנסות ולמחשב את כל הדבר הזה ולעשות את זה בצורה טכנולוגית, ירוקה ומגניבה.

יש לנו הזדמנות, אנחנו פשוט נמצאים במאה הנכונה, שהביאה שלנו את ההזדמנות לידיים לעשות את הדברים האלה.

איך אנחנו עושים את זה? אני רוצה להציג לכם כמה כלים שבאמצעותם אנחנו מפעילים למידה חווייתית בכיתות שלנו, שאנחנו כבר יודעים שהיא האפקטיבית ביותר. אחת הדוגמאות זה מה שחוויתם עכשיו. זה מה שנקרא מצגת אינטראקטיבית. אני הצגתי לכם מצגת ואתם הייתם פעילים במהלך המצגת ואתם הבעתם את הדעה שלכם וכל אחד הצביע. פה במקרה הזה אתם רואים את ראש חטיבת ניהול סיכונים שהעבירה הרצאה לכל שלוחות חו"ל שהגיעו ארצה ואת כל ההרצאה שלה היא עשתה סביב שאלות שאנשים באמצעות הסמרטפונים שלהם, הם הביאו את המכשירים שלהם, נכנסו למכשירים והצביעו במהלך ההרצאה והיא ניווטה את ההרצאה שלה בהתאם לתגובות של האנשים.

זה היה במלון דן, זה בכלל לא פה, לא בין כותלי הבנק.

זה היה במלון, היא הציגה שאלה לאנשים, האנשים חוו את השאלה, התמודדו עם השאלה, היו פעילים ובהתאם לתשובות שלהם היא ניווטה את ההרצאה. וככה אנחנו עושים את זה גם היום, אנחנו משתדלים כמה שיותר לשלב אינטראקטיביות בתוך ההרצאות שלנו. זה הוכח שכשהלומד מתנסה במשהו הוא זוכר אותו יותר טוב.

כמובן יש לנו את ההרצאות מרחוק. את הלייב מיטינג. הלייב מיטינג שלנו זה למעשה הדרך שלנו להפיץ ידע להמונים בזמן קצר. פה אתם רואים את מגוון המרצים שלנו שיושבים במקומות מרוחקים, כל אחד במשרד שלו עם מצלמות, ופונים אל הסניפים ומעבירים את הידע, את ההטמעות, את יחידת הלמידה הקצרה בזמן הקצר ביותר. אתם רואים בחלונות העליונים למטה ולמעלה את הסניפים, איך הם יושבים, מתקבצים בזמן הפיצול, יושבים אצל מנהל הסניף ולומדים כולם ביחד למידה קבוצתית. או ביחד או כל אחד מול המסך שלו. אנחנו עושים את זה באמת בקצב מטורף.

זה שינוי תרבותי. זה משהו שהתחלנו לפני שלוש שנים. אף אחד לא האמין שזה יתפוס, אנחנו היום במצב של מעל 25,000 שעות למידה בחציון, אנחנו כבר במצב שאין לנו כבר זמן בסניף להעביר את המידע ומדובר על יחידות מאוד קצרות, על גג חצי שעה, כי אי אפשר להחזיק אנשים הרבה זמן.

שלא לדבר על היעילות של הדבר הזה, על החיסכון בשינוע, שלא מביאים לכאן.

והיתרון שאתה יכול להביא את האדם הכי מקצועי בתחום הזה.

היה משבר בארצות הברית, משהו בשוק ההון. יום חמישי, שעה חמש אחר הצהריים קיבלתי טלפון, אמרו לי 'שירה, יום ראשון בשמונה בבוקר יש מישהו מאוד ידוע', הוא היה באקסלנס, פיטרו אותו, אני לא זוכרת את השם שלו, יש לו מבטא כבד כזה, רצו להביא אותו כדי להעביר לכל היועצים סקירה על שוק ההון. וכך היה. באמצעות הכלי הזה בשמונה בבוקר הוא הגיע לכל היועצים בבנק. מדובר על 800 איש.

למידה להמונים.

יש היום למשרד החינוך בפיתוח של מט"ח, שמענו את זה היום מחלק מהילדים, בעיקר במתמטיקה ופיזיקה, שאין מספיק מורים, אתה מגיע לבית ספר כזה בדימונה או בירוחם ורק שני ילדים רוצים ללמוד פיזיקה מתקדמת, אז יש מערכת לימוד וירטואלית. יש לוח זמנים, שלוש פעמים בשבוע בשעות אלה ואלה, כיתה של 20-25 ילדים, ממטולה עד דימונה, יושבים מול מורה. והמורה והכול כמובן וירטואלי. אני התרשמתי מאוד מזה.

כן, למידה סינכרונית.

אז אצלנו זה נקרא קבוצות ואנחנו גם עושים את זה לבעלי עניין. למשל יש קבוצה של כל מנהלי המגזרים שהם שמונה במספר, שהם פזורים בכל הארץ, הם יושבים עם המנהל שלהם שנמצא במטה באותו אופן ועושים דיונים בצורה הזאת. זה כלי פנטסטי. זה העתיד, לשם צריך ללכת. אני מאוד שמחה שזה קורה כבר.

כלים נוספים שיש לנו בלמידה הקבוצתית, אנחנו מאוד מאוד הבנו שבמקום להעביר הרצאות יבשות, כבדות, של חומר כבד בכיתה בצורה פרונטלית, למה לא לעשות את זה בצורה חווייתית משחקית. אני מראה לכם פה שתי דוגמאות למשחקים שאנחנו פיתחנו כאן בכוחות שלנו, משחק הווילון ומשחק ג'פרדי, למידה קבוצתית. לוקחים את הכיתה כמו שהיא, מחלקים אותה לחמש קבוצות ומתחילים להעביר שאלות לכל קבוצה. התלמידים מתמודדים עם השאלות בינם לבין עצמם, לומדים אחד מהשני ומקבלים ניקוד בהתאם לתשובות שהם עונים, מתחרים עם הקבוצות האחרות. אנחנו גילינו שאנחנו יכולים להעביר הרצאות שלמות, זה נועד בעיקר ליישור קו, לרענון ידע, לחזרה על חומר, אנחנו יכולים להעביר משחקים שלמים כחלופה להרצאות עם מצגות.

זה לא משנה אם בכירים או זוטרים. היה לנו את הג'פרדי במנהלי סניפים וההתקוטטות - - -

אוכלוסייה קשה מאוד.

זו אוכלוסייה מאוד קשה, שהיא חושבת שהיא יודעת הכול. ההתקוטטות על הנקודות, כי יש כאן משמעות של להוריד נקודות - - - זה היה פשוט משעשע לראות את זה. הם לא רצו לסיים, זה כל כך הדליק אותם.

כן, החוויה, זה מה שהכניס אותם ללמידה. וכמובן כל שאלה שהם מתעכבים עליה, הם לומדים עליה וחוזרים עליה ועולות שאלות מהקהל.

עוד דוגמה ללמידה קבוצתית, יותר טכנולוגית, היא באמצעות טבלטים. יש לנו כאן מרצה חמוד שמעביר לנו. על אותו עיקרון, לוקחים כיתה, מחלקים אותה לקבוצות, לכל קבוצה מחלקים טבלט. במקרה הזה אתם רואים הדגמה חיה. הקבוצות מתמודדות מול שאלות שמופיעות להם בטבלטים והם צריכים ביחד, תוך דיון בינם לבין עצמם, לענות על השאלות. כל קבוצה מתמודדת מול הקבוצה השנייה והם רואים על המקרן את ההתקדמות שלהם. אתם תיכף תראו כאן שכל קבוצה מיוצגת על ידי חללית וברגע שאתה עונה נכון על השאלה החללית שלך מתקדמת ויש פה תחרות בין הקבוצות. אז שוב, יש כאן חוויה, יש כאן למידה וכמובן לאחר מכן אנחנו מוציאים דוחות ואנחנו יכולים לחזור ולראות איפה היו הכשלים במהלך הלמידה הזאת.

והנושא הוא נושא מאוד מאוד משעמם. אלה שתי מערכות מאוד כבדות, ערבויות וביטחונות, עם המון המון דקויות והמון פרטים. זו הדרך להלהיב אותם וללמוד.

הזמן שלנו קצר ומה שרציתי לסכם זה שאנחנו בתחום שלנו בטכנולוגיה הולכים מאוד מאוד קדימה. אנחנו הולכים לארגון ירוק, פחות נייר, אנחנו רוצים עכשיו להכניס כמה שיותר את הטבלטים כמחברות בלמידה, להכניס יותר את הפעילות של החדשנות והחיפוש אחרי פתרונות טכנולוגיים ללמידה. ואני רוצה שעכשיו נחווה קצת למידה מסוג אחר. אנחנו נעשה תחרות אישית ביניכם - - -

דרך אגב, את הפעילות הזאת אנחנו עשינו, אני מניחה שבני סיפר לכם שהייתה קייטנה טכנולוגית - - -

לא הספקתי הכול.

יש פעילות מאוד יפה שלאומי טכנולוגיות עושים בלוד. אחת הפעילות זכתה בפרס של 5,000 שקל, לא הרבה כסף, והחליטה שהיא תורמת אותו. בעזרת הסכום הזה עשו קייטנה טכנולוגית של שבוע לילדים שאותרו על ידי הרווחה. ביום הסיום שלהם הם באו ועשינו להם את המשחק הזה. לראות את הילדים, הם היו סך הכול 15 ילדים, היה שם ילד אחד שבלט, אתם תיכף תתבקשו להכניס שם, אני קצת מקלקלת, אבל לא נורא, כולם כתבו את השמות שלהם והיה ילד אחד ממוצא אתיופי והוא כתב 'זולו הגדול' או משהו כזה. זה כבר אומר משהו על הילד, ראית את יצר התחרות שלו והוא ניצח. וכל הזמן השם שלו הופיע. הייתה שם אינטראקציה מדהימה. בסוף אמרו להם 'אתם רואים? אתם יכולים להגיע לאן שאתם רוצים, רק תכוונו ותחלמו'. זה היה מין דוגמה חיה כזו שזה אפשרי. זה היה מקסים, פשוט מקסים.

טוב, אז בכמה דקות שיש לנו אנחנו נעשה פעילות חווייתית, באמת הפעם, נוציא מכם את השד התחרותי שלכם. זו הולכת להיות תחרות אישית, קלה, פשוטה, מאוד מהירה גם, מספר שאלות כלליות מאוד בנושא הוועדה, בנושא בנק לאומי וכו'. לראות עד כמה אתם - - -

אל תלחיץ.

אני לא מלחיץ, אבל הכול מוקלט.

אתם נכנסתם כבר לטבלטים שלכם לפלטפורמה שנקראת - - -. פלטפורמה חינמית. אני רק אספר לכם בינתיים עד שזה יעלה שהפלטפורמה הזאת מהווה מנוף מאוד מאוד חשוב בקורסים שלנו, שהם לעיתים יכולים להיות מאוד מאוד כבדים ברמה המקצועית שלהם והדבר הזה לוקח את כל הכיתה ורותם אותה לתוך תחרות אחת שעושה לפעמים באמת שמות בעולם הזה. רואים את זה ברמת המשובים, רואים את זה ברמת האוזן שמקשיבים לעובדים והתחלנו ליישם את הדבר הזה כמעט בכל פעילות.

אז אנחנו נכנסים עכשיו, אתם תראו תיכף מספר על הלוח, אתם מבקשים להקיש את המספר בשדה הלבן שיש לכם.

64398.

לאחר מכן אתם תתבקשו להקליד את השם שלכם. תקלידו אותו בעברית, תקלידו אותו באנגלית.

תקלידו מה שאתם רוצים, זה יכול להיות גם ניק ניים.
בינתיים עד שתטפלו בזה, אני רוצה לעשות איזה שהוא סיכום. ניסינו לחשוב על דברים שאולי יכולים להיות שימושיים במערכת החינוך, שאולי אתם יכולים להתחבר אליהם, כי אני לא יודעת ממש מה קורה במערכת החינוך, אני שלב ביניים, הנכדים שלי עוד לא מספיק גדולים, הילדים שלי כבר לא שם אז לכן גם שאלתי אותך, זה היה ככה מסקרן, אבל הרעיון שלנו זה ללכת ללמידה עד כמה שאפשר ללא נייר, הזמנו לשנה הבאה כבר כמות יותר גדולה של טבלטים. הכוונה ללכת לאי-בוק, שזה לקחת את כל הבוק, להעלות אותו על טבלט, לתת אותו לתלמיד שייקח אותו הביתה וילמד ואולי הוא יחזור לכאן רק ללמידה הפוכה. זאת אומרת הוא יעשה את כל הלמידה בבית שלו, במשרד, ויחזור לכאן להשלמות או לדברים מרוכזים, משהו בסגנון האוניברסיטה הפתוחה שהיו עושים.

אני רוצה להגיד לך שגם לחברי הכנסת יהיו טבלטים. כולל ועדת חינוך.

נהדר.

אני מעדכנת אותה שלוועדת חינוך יהיו טבלטים.

אני רק אסביר את הרעיון. זו תחרות שמתנהלת פחות או יותר על מהירות וידע. ככל שמקלידים יותר מהר את התשובות או שבוחרים את התשובה הנכונה מהר יותר ככה מקבלים ניקוד ויש כל הזמן אפשרות לראות את ה - - -

זה קנדי קראש.

כן, זה דומה לכל תחרות שאתם מכירים בסלולרי. אז לצערי לא ייצא לנו להראות לכם את זה, בגלל שאנחנו תלויים בפלטפורמה חיצונית וזה אולי חיסרון טכנולוגי שצריך לקחת אותו בחשבון גם. למרות שזה לא קורה הרבה, זה קרה פעם ראשונה.

פעם ראשונה.

אבל לוקחים דברים כאלה בחשבון שקורים בטכנולוגיה.

אז אנחנו רוצים יותר ללכת ללמידה ללא תלות במקום ולכן אנחנו משתמשים בטבלטים שאפשר להוציא אותם החוצה. במובייל אנחנו כבר עושים כל מיני דברים, למשל יש לנו סדנת למידה שלמה שנמצאת במובייל והתלמידים מקבלים הודעות וחומרים, מה שאפשר.

יש לנו מגבלות, לא הכול ורוד ולא הכול כמו שאנחנו רוצים, אבטחת מידע מערימה עלינו קשיים, לא את כל החומרים מותר לנו להוציא החוצה. יש קושי תפעולי. אני לא יודעת אם אתם נתקלים בזה בבתי הספר, אבל לנהל כאן אופרציה של טבלטים ולטעון אותם ולהביא דברים, צריכים אנשים שיטפלו בזה והקברניטים שלנו צריכים להבין שזה כוח אדם. יש את הנושא של הדורות שדיברתי עליו קודם, שהוא גם קצת בעייתי ואני חושבת שהכי חשוב זה הנושא של המורים המתאימים, שהמורה יידע להעביר את החומר כי לא כל אחד יודע להעביר את החומר. מה שאנחנו עושים אנחנו, כמו שאמרתי, מכשירים כאן אנשים שיודעים להעביר חומר, עובדים מתוך הבנק, ואנחנו משלבים גם את הנושא הזה בתוך הקורס. אמיר ממש מעביר להם הדרכה בקורס הזה כדי לדעת איך להמשיך להעביר את החומר הלאה.

קוריוז, יש לנו כאן שני לוחות חכמים וזה לא צלח. אני יודעת שבבתי הספר יש מספר לוחות חכמים. אצלנו זה לא עבד. אנחנו ניסינו להשתמש בלוח החכם, זה לא עבד בשום פנים ואופן. אני ראיתי סרט מדליק על מורה בבאר שבע שעושה שיעורים באמצעות הלוח החכם, אבל היא כנראה משהו מאוד מיוחד, כנראה מישהי שמשתמשת בזה כל הזמן אז היא מאוד מיומנת בכלי. זה משהו שלא הולך, אני מאוד מקווה שזה לא מה שיקרה פה, שזה באמת יתפוס והדברים האלה ישמשו את בתי הספר.

אפרופו ירוקים, בהדרכה זה בסדר, אבל בבנקים כמות הניירת זה דבר מדהים. אתה חותם איזה הסכם, הרבה מאוד - - - אני תמיד שואל אותם, 'תגידו, מה אתם עושים עם כל הניירות האלה?'

אני אסביר לך מה עושים. למה קמתי? כי רציתי גם לסכם את החלק הזה וגם לעבור לחלק הבא. רק דקה אחת על ההיסטוריה שלי וזה יענה לך גם על השאלה שלך. בחודש שעבר השלמתי פה 35 שנה בבנק ובין יתר הדברים שעשינו, אני הייתי במטבע ישראלי, מי שזוכר עשינו הסבה מלירה לשקל, אחר כך משקל לשקל חדש, באג 2000 ובינואר 91' כמעט בסיטואציה דומה לשלנו היום, מלחמת המפרץ הראשונה, נפל טיל עירקי ברחוב אלנבי, למזלנו הוא לא התפוצץ וזה מה שנתן את הפוש שאנחנו רואים לבניין הזה ובעצם לבניין השכן, במקום להיות במרכז תל אביב. אז אחד הדברים האחרונים שבאמת התעסקתי פה היה סניף ללא נייר, זאת אומרת שרוב הניירת בסעיף עוברת סריקה, הולכת לארכיב כלשהו, בסניף עצמו רק המסכים האלה, כשכל הניירות נמצאים בארכיב. לצפייה, לא לאחד שמחזיק את התיק ביד, אלא בעצם פתוח לכולם. כל מי שמורשה.
בפרק הזה קודם כל אני אודה לשירה ואם זה לא הספיק לכם אני אביא אתכם עוד הפעם, ברשותך.

בשמחה. יש עוד הרבה דברים לראות.

בקשר לטיל העירקי, חשבתי שאני לא מוכן לוותר על הפרק הבא, בשעתיים האלה שאתם ביליתם בעירייה הסוללה שלי נגמרה כי רציתי לארגן פה איזה שהוא מפגשון שלא מוותרים עליו וזה קשור מאוד מאוד לטיל העירקי. מה זה אומר? אני פשוט אקים אתכם מהכסא - - -

תן לי לספר לך לפני זה סיפור דומה לטיל העירקי. אודי אנג'ל היה יושב ראש צים, מרכז המחשבים והשליטה העולמית של צים ישב בבנייני התאומים בניו יורק. כשהוא נכנס לתפקיד הוא החליט, בגלל שיקולים כלכליים, מאוד יקר שם, להעביר את המרכז לניו ג'רזי לאיזה שהוא מקום. שלושה ימים אחרי שהם פינו את כל המחשבים ואת כל מערכות האוטומציה שלהם והתקשורת הבינלאומית קרסו המגדלים. ואז הוא בא אליי ואומר לי 'תשמע, אני חשבתי שאת הרעיון הזה של להרחיק את מרכזי המחשוב והמידע מהסניפים הגדולים אפשר לאמץ במערכת החינוך' והוא יצא עם תכנית שנוסתה בירוחם והיום היא מאוד רחבה, שנקראת סיסמה לכל תלמיד. אני מניח שהמורה שראיתם בבאר שבע, להערכתי היא שייכת לפרויקט הזה. הרעיון הזה, במקום לאחסן את כל החומרים במחשב בכיתת הלימוד, שכל החומרים יהיו מאוחסנים באיזה שהוא מקום בבאב אללה וזה היה הרעיון עוד לפני שדיברו על איי קלאוד ועל קלאוד בכלל זה היה הרעיון. היום באמת מייצרים, זה מכשיר חכם, אבל מכשירים טיפשים שחוץ ממסך ואמצעי תקשורת אין להם כלום והם שואבים את מה שהם צריכים ממך. מורה כותבת שיעור והוא שיעור מוצלח מאוד, היא מכניסה אותו לרשת ומורה אחרת יכולה להשתמש בשיעור הזה. הידע כבר יש, הבעיה היא שזה עדיין טיפה בים. כשאתה בודק את כל אלפי בתי הספר בארץ, איפה זה קיים בפועל - - -

יש wi-fi בבתי הספר?

בוודאי. לא בכולם, אבל בחלק גדול מהם. עכשיו יש בעיה חדשה, שההורים טוענים שה-wi-fi מקרין אז עכשיו יש הנחיה לחזור חזרה לטבלטים. מה שקורה, בכיתה של 30-35 ילדים, שכולם פותחים את הדיווייסים שלהם על wi-fi אחד ואז זה יוצר באמת סביבה אלקטרומגנטית מאוד חזקה. בקיצור, זה סיפור חדש. תחשבו על זה. במקום wi-fi בכיתה צריך יהיה בסוף להתחבר חזרה לטבלטים.

אני איאלץ ברשותכם להפסיק את הוויכוח המאוד מעניין הזה, כי מחכים לנו.

אז ממש שמחנו לארח אתכם .

תודה רבה.

ובאמת זה היה טיפה בים ובשמחה אם תרצו.

<הישיבה ננעלה בשעה 15:00.>