PAGE
2
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
17/07/2014
הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן
מושב שני
<פרוטוקול מס' 98 >
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום חמישי, י"ט בתמוז התשע"ד (17 ביולי 2014), שעה 11:30
ישיבת ועדה של הכנסת ה-19 מתאריך 17/07/2014
סיור בשדרות ובמועצה אזורית אשכול
פרוטוקול
סדר היום
סיור בשדרות ובמועצה אזורית אשכול
מוזמנים
¶
>
דרורה גורדון - מפקחת, מחוז דרום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים
ורד סוייד-פאר - מנהלת הרישום לקידום מעמד האישה, משרד ראש הממשלה
אורי כהן - רע"ן מתנדבים מחוז דרום, משטרת ישראל
יותם דגן - מנהל השירותים הקהילתיים, נט"ל
חיים ילין - ראש המועצה האזורית אשכול
תמר אורבך אבני - מנהלת האגף לשירותים חברתיים, מועצה אזורית אשכול
רונית מינקר - דוברת המועצה, אחראית קידום נשים, מועצה אזורית אשכול
בשמת גלין - מנהלת אגף תברואה ואיכות הסביבה, קיבוץ נירים, מועצה אזורית אשכול
ענת חן - תחום יזמות, אגף אסטרטגי ומכלול מידע, מועצה אזורית אשכול
יהודית מימון - פורום נשים וקורס מנהיגות את מחר, מועצה אזורית אשכול
יוכבד שקולניק - גזברות המועצה, מועצה אזורית אשכול
יעל אדר - מנהלת אגף החינוך, מועצה אזורית אשכול
ענת תבורי - מנהלת מח' בריאות, מועצה אזורית אשכול
לירז בר לב - פורום נשים וקורס מנהיגות את המחר, מועצה אזורית אשכול
אביגיל עוז - משתתפת בקורס מנהיגות את המחר, מועצה אזורית אשכול
יפעת ניימן - בינוי קהילתי, מנחה בקורס מנהיגות את המחר, מועצה אזורית אשכול
יהודית אוליאל מלכה - יו"ר נעמ"ת דרום, חברת מועצת העיר שדרות
מרים ששי - מנהלת אגף החינוך, שדרות
ציונה פרץ - חשבת אגף החינוך, שדרות
שרית זיו - מנהלת אזור דרום בקואליציה הישראלית לטראומה
צופית פרץ - מנהלת בית המתנדב שדרות
שוש אפידו - מנהלת גני ילדים, שדרות
אירה בובר - מנהלת מח' קליטה, שדרות
חוה נחשונוב - חברת מועצת העיר, שדרות
לימור כהן - מ"מ מנהלת המתנ"ס
מעיין בר יוחאי - רכזת השכלת מבוגרים, מתנ"ס שדרות
דנה אנגל - מתנדבת קהילתית, מתנ"ס ביטוח לאומי עמותות
שולה דהן - מתנדבת קהילתית, מתנ"ס ביטוח לאומי קשישים
אילנה עמר - פורום נשים עירוני
אסתר פרץ - פורום נשים עירוני
שקד אריאלי - עו"ס, מרכזת תחום בוגרות בתכנית המנטורינג, מכללת ספיר
אילנה קוורטין - מנהלת 'בית משלנו', של הפורום הפמיניסטי, מכללת ספיר
דניאל אור - תכנית צעירות חונכות לזכויות, מכללת ספיר
רבקה קנריק - דוברת הוועדה
היו"ר עליזה לביא
¶
בוקר טוב. אנחנו שמחים מאוד להיות כאן הבוקר. אני עליזה ואני יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ואנחנו כאן בביקור אצלכם, לשמוע, להקשיב, לראות איך אפשר לסייע, לעזור, אבל נעשה איזה שהוא סבב היכרות.
(סבב נוכחות)
יהודית אוליאל מלכה
¶
אני חברת מועצת העיר בשדרות ובתפקיד אחר גם יושבת ראש נעמ"ת במרחב אשקלון, מחזיקת תיק תרבות.
(המשך סבב היכרות).
היו"ר עליזה לביא
¶
אנחנו ביקשנו נציג שלהם שיצטרף אלינו ואז הם אמרו לי שהם עובדים מאוד מאוד חזק בדרום.
ורד סוייד-פאר
¶
מנהלת הרשות למעמד האישה. אני מלאת הערכה. אני יודעת שאת כמעט כל יום בשטח, עם כל הדיונים. יישר כוח.
דנה אנגל
¶
בימים כאלה זה לכבוד לנו. שמי דנה אנגל - - - יצאתי לפנסיה לפני שמונה שנים בגלל אילוצים אישיים.
דנה אנגל
¶
בעלי נפצע מאוד קשה מקסאם. אז יצאתי לפנסיה באותו רגע. כל חיי התנדבתי, אני פה בתחום הקהילתי מתנדבת, מחלקת מזון לקשישים, עובדת בביטוח לאומי, מטפלת בנפגעי איבה ותמיד מתייצבת לדגל.
אילנה קוורטין
¶
מנהלת 'בית משלנו', של הפורום הפמיניסטי במכללת ספיר. אנחנו עושות תכניות לנשים הצעירות באזור הפריפריה, בעיקר שדרות, באר שבע ו - - -
לימור כהן
¶
ממלאת מקום מנהל המתנ"ס. אנחנו אחראים על כל הפעילות הבלתי פורמלית. בימים אלה אנחנו ככה עסוקים בכל הפעילות שקשורה לחירום.
יהודית אוליאל מלכה
¶
היום יצאו 7 אוטובוסים להפוגה בממדיון. ממש בסדר מופתי וכל הכבוד. זה המקום להודות לך, לימור, ולכל צוות המתנ"ס.
יהודית אוליאל מלכה
¶
משפחות. ילדים, מבוגרים, כל מי שנרשם. כל יום אנחנו מוציאים להפוגה כמעט 7 אוטובוסים.
מעיין בר יוחאי
¶
אני מעיין, בהשכלת מבוגרים. אנחנו מפעילים כאן בכל יום שני מועדון שנקרא 'שני נשי', לנשים שיצאו לפנסיה מוקדמת והן באות לחוויות, לסדנאות, להעשרה נשית. נשים שלא יצאו מהבית לפני כן והמתנ"ס היווה להם בית שני לפעילויות. לפני כן הן לא היו יוצאות מהבית, או שהיו סביב הבית כל הזמן, נשים שזה היה המודל שלהן והיום הן עושות קודם כל לעצמן. יש לנו גם ערוץ של 'קומי תעשי תשיגי'. זה מאוד חשוב לנו ואלה נשים שעברו תהליך מדהים.
מרים ששי
¶
2 תיכונים, 8 בתי ספר יסודיים ו-35 גני ילדים. בחירום אני מופקדת על מכלול חינוך, שזה כולל גם את המעונות וזה מתכלל גם את עבודת הבלתי פורמליים במתנ"ס. נעשית פה עבודה מדהימה, פתחנו את מעונות היום והם פעילים. בגני הילדים יש 20 קייטנות גנים, 8 בתי ספר יסודיים פעילים, מרתונים לימודיים בתיכונים, בהכנות לבגרויות.
אמרתי קודם שאנחנו כמעט עובדים בתנאי מעבדה במציאות הזו והדרישות הן בלתי מתפשרות גם מעצמנו וגם מהממונים, וגם אנחנו הופכים בעצם למקבלי משלחות וגופים ואנחנו סוג של השגרירים של המציאות פה, תוך שאנחנו מייצגים הן את העשייה דה פקטו שנעשית כאן והן את העוצמות, עם החולשות אנחנו מתמודדים. והכול תוצרת בית, הנוער שלנו פעיל במסגרות, המתנדבים המקומיים פעילים במסגרת בית המתנדב ומושמים לצורך סיוע בתוך המסגרות הקיימות, ישנה עבודה מאוד מתוכללת ומובנית, כשעל סדר היום, עד שעה אחת מופקד עליו החינוך הפורמלי ובאחת מתחילים, ולימור שלנו, מנהלת המתנ"ס, תפרט ביתר הרחבה על כל הפעילות מאחת בצהריים עם הנוער במקלטים, בשכונות, יש הפגות חד יומיות, יש יציאות מאורגנות לעידוד נוער, אשקלון, אשדוד, באר שבע. מדהים. נוער שדרות יוצא ומחזק נוער אחר, זה לא משנה שבלילה אותו נער ניגב דמעות, או אותה ילדה, נדדה שנתה בגלל המציאות המקומית, אבל העשייה היום היא ברמה של קונטרול מלא. יש פה הנהגה נשית יפהפייה.
מרים ששי
¶
גני הילדים גם כן עומדים על 50%. בתי הספר התיכוניים פחות, כיוון שאין להם פעילות עכשיו, הם יותר יתכנסו לקראת מחצית אוגוסט. אנחנו מקיימים גם את השגרה וגם את השוטף, לפנינו פתיחת שנה וגם על זה אנחנו שוקדים בכל מה שצריך.
בסך הכול אנחנו מאוד מחוזקים מהקשר מחוץ לעיר, גופים ממשלתיים, גופים פרטיים, ארגונים, נציגי ועדות, נציגי ארגונים, מאוד מאוד מחזק, מחשל, ואנחנו חדורי אמונה שכך צריך להתנהל וכך נמשיך. בהחלט מאוד מאוד מסייע לנו הביחד הזה. תודה, שניפגש בטוב.
היו"ר עליזה לביא
¶
טוב, אז אני שמחה שאנחנו כאן איתכם במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ואנחנו פה בשביל לשמוע אתכן, לשמוע מה אפשר לסייע, איך אפשר לעזור, נקודות שאתן רוצות לשתף. אני מהסקירה פה נפעמת ושמחה באמת לשמוע על החיבוק החם שאתם מקבלים, גם מגופי ממשלה וגם מהוועדות השונות ומגופים פרטיים, ובכל זאת אני מניחה שיש עוד סוגיות שהייתן רוצות להרחיב איתנו ולשם כך אנחנו כאן. אז בואי תתחילי את.
יהודית אוליאל מלכה
¶
מרים באמת הציגה כאן תמונה, אמנם אמיתית, כי במדיניות שאנחנו מובילים בעיר, לנסות לקיים מין חיי שגרה, לא לומר שאין חרדה, אנחנו לא ממעיטים בחרדה שקיימת, כמו בכל המדינה, אבל יחד עם זאת יש את הפעילות הפורמלית והבלתי פורמלית לילדים עם ההפוגות למשפחות. אני חושבת שהוועדה הזו היא אחת הוועדות החשובות ביותר שמתקיימת בשדרות, כי הנשים בשדרות, אני חושבת שאין באף עיר בארץ את החוסן הנשי שיש לנשים שלנו, לאמהות, לנשים, לנערות, ולא בכדי מי שמתפקד בגנים זה סייעות במעונות, ואנחנו רואים אותן ואנחנו מתקשרים אליהן והן כמעט ממוטטות. אני חושבת שהוועדה הזו, אם היא תוכל לצאת מכאן עם איזה שהיא הצהרה או משהו לטובת נשות שדרות, זה יכול בהחלט לעזור לנו, ולו בכדי לשמר את הכוח שלהן, לחזק אותן, כי הן באמת עובדות מאוד מאוד קשה.
יהודית אוליאל מלכה
¶
למשל בסיום ההסלמה או בסיום המלחמה להוציא אותן לאיזה שהיא הפוגה. אני מדברת על דברים שהם - - - לתקצב, מי כמוך יודע שמועצות העיר, במיוחד בעיר כמו שדרות, שקיבלנו עיר עם גירעון של 130 מיליון שקל, אז מעמד האישה נפגע. אנחנו לא יכולים עם תקציב של 50,000 שקל שנתי, אז אנחנו עושים אירוע יום האישה, יופי, אבל יש הרבה מאוד דברים שאפשר - - - או לעזור לנו בנושא של הכשרות. יום לפני פרוץ המלחמה היינו צריכים לפתוח כאן במתנ"ס קורס מגדרי, מכון אדווה ונעמ"ת, ואנחנו דחינו אותו. אני מאמינה שנעשה, אבל אני מדברת על דברים מהסוג הזה. מעבר למשהו חווייתי, או איזה ערב יפה, לחזק את הנשים, להודות להן אפילו על כל המסירות, הן גם מחזיקות בית, יש עובדות במתנ"ס, שהילדים שלהן מתגייסים והם מקבלים טלפונים שהם לא יכולים אפילו לדבר איתן. הן משאירות את הכול בחוץ ומגיעות. יש כאן קבוצה של נשים מדהימה, גם בקרב העולים, גם בחינוך, גם בקרב הקשישים. אני מאוד מבקשת, אם אפשר, לסייע ליישוב בכל מה שקשור לנושא של הנשים בשדרות. אני אשמח גם שעוטף עזה יצטרפו, אבל זה הכול תלוי - - -
צופית פרץ
¶
הנשים פה, אני יכולה לדבר ברמה האישית, לי יש ארבעה ילדים ואני מגויסת לפה מבוקר עד ערב, יחד עם כל האמהות שנמצאות פה. הן משאירות בשבע וחצי, רבע לשמונה, את הילדים בבית, או שולחות אותם למסגרות שהן מפעילות פה ותחת מטחים ותחת איומים, גם כשיש הפסקת אש אז אנחנו שומעים את כל הבומים שמעבר לגדר, וההתראות האלה שאני כבר ביטלתי אותן, כי זה בלתי נסבל.
יהודית אוליאל מלכה
¶
זה מה שאמרתי, הפסקת אש. חשבתי שאת מכירה את הצליל של האפליקציה. כשזה מצלצל סימן שיש צבע אדום באחד היישובים.
צופית פרץ
¶
הקושי הוא גדול, בין זה שאתה צריך גם לעמוד מול פונים אליך, ומפנים אליך כל מיני דרישות כאלה ואחרות בצד המקצועי, בצד האישי אתה מאבד את עצמך כי אתה משאיר משפחה בתוך הבית, עם ילדים שעוברים חוויות מטלטלות, גם אחרי אינספור שנים. אני יכולה להגיד לך שבהסלמה האחרונה אחד הילדים שלי קיבל את זה בצורה מאוד מאוד מאוד קשה. הפעם הזו, זה יצא לו החוצה באופן גופני. ודבר גורר דבר. אנחנו כרגע אמרנו שאנחנו נותנות את כל כולנו כי באמת אני מאמינה ומרגישה שהכוח הנשי פה יצר איזה שהוא משהו אחר, הבאנו לשולחן דברים אחרים, דברים נוספים, נדבכים נוספים שהגברים ביניהם לא תמיד רואים את הכול.
לימור, ייאמר לזכותה, הפן של הפאן שעשו לילדים, למשפחות, כל הזמן הייתה מחשבה איך עוזרים לילדים לצאת מזה, כל הזמן חשבנו איך עוזרים לילדים. ברמה של בית המתנדב אנחנו עשינו המון ביקורי בית בבתים. היו אינספור פניות, מבתים נורמטיביים לחלוטין, לאו דווקא משפחות רווחה וכדומה, האמהות פשוט התקשרו טלפונית למוקד ואמרו 'אנחנו רוצים מישהו שיבוא לשתות איתנו קפה'.
צופית פרץ
¶
פשוט לשתות קפה. שלחתי מתנדבים שחזרו ואמרו 'תקשיבי, זה לא אמיתי, אנחנו יושבות מול אמהות שמדברות ברמה מאוד מאוד מאוד גבוהה ובכל זאת הן שבורות', הן אומרות 'אנחנו לא יכולות לגשת לטפל בילדים', הילדים בוכים, צריכים להכין להם סביב השעון לאכול, לטפל בהם, להאכיל אותם. מצד שני בעבודה אומרים להם תבואו או לא תבואו, זה מעין סחרור כזה. אני חושבת שיש מקום לחשוב בחשיבה מעמיקה, יש פה הרבה נשים שיכולות לעזור בחשיבה הזו, לראות מה עושים הלאה. ולטווח ארוך, לאו דווקא משהו נקודתי.
שוש אפידו
¶
35. את הקייטנות מנהלות עכשיו הסייעות. זה לא בשגרה, גננת, סייעת, הגן של הילדים שלה. קייטנה זה מעורב, בקייטנה הסייעת היא הדמות המובילה, יש גננת מתכללת על כל כמה גנים, שהיא באה ועוברת ומבקרת ויושבת קצת בכל גן. רוב הנטל נופל על הסייעות. בדרך כלל יש 15 ימי קייטנה, השנה הוספנו להן עוד 3 ימים. הן רצו בהתחלה לעשות מזה רעש, אבל בגלל כל המצב הן אמרו 'שוש, אנחנו מקבלות על עצמנו, נעבוד עוד 3 ימים'. אנחנו כבר לקראת הסוף, זה עד ה-24 בחודש, הקייטנה מסתיימת אז.
אני עוברת בגנים, אני רוצה ללכת לחזק אותן ואני יוצאת מחוזקת מהן, כי אני רואה איך הן בכל זאת נותנות את כל כולן למען הילדים בגנים. אבל אני גם חשה בין השורות, במילים הקטנות, שדי, שהן כבר עד פה. אני באמת רוצה לפצות אותן. אני קוראת לזה לפצות אותן, ובאמת להוציא אותן ליומיים, אני לא מתביישת להגיד, לספא, לנופש, להנאה, שיגידו, 'אוי', אנחנו רואים, אנחנו מאוד מעריכים את העבודה שלהן, אבל גם שיחושו את זה, לא רק במילים יפות ובעידוד ובחיבוק ובכל דבר, אלא גם קצת בשבילן.
שוש אפידו
¶
רוב הסייעות שלי הן מגיל 45 ומעלה, כמו שאנחנו יודעות, אין להן בעיה לצאת ליומיים. הן אמרו לי 'שוש, אנחנו זקוקות לזה'.
לימור כהן
¶
היום כולם נסעו לממדיון, אבל בימים האחרונים היו כאן בסבבים, כל פעם 1,000 איש, גם ילדים, אתמול ביצענו כאן הצגת ילדים ואני חושבת שהמראה הראה כמה יש כאן צורך מאוד מאוד חזק בלצאת קצת החוצה, לחלוק עם מישהו קצת את הקשיים שעוברים כאן. לכאורה הכול כרגיל בשדרות, כל הזמן מדברים על זה, מערכת החינוך פועלת כרגיל, הגנים פועלים כרגיל, אבל יש כאן אנשים שמפעילים את כל המסגרות האלה ולנו מאוד קשה. אנחנו כן מתמודדים, וכמו שצופית אמרה, אני מאוד מתחברת, אנחנו מאוד מגויסים לעניין זה, אנחנו לא רואים בית, אבל אנחנו לא מסכנים, אנחנו רוצים כאן לתת. אני חושבת שאם תסתכלו בחמ"ל מי נמצא שם, אז הכוח הנשי הוא זה שנותן את הטון. גם יש לנו מחזיקת תיק המתנ"ס, שעושה כאן עבודה מדהימה, זה המקום להגיד, והיא אישה.
אנחנו משתדלים כל היום לחזק. בימים הראשונים חיזקנו פנימה, פתחנו בשיתוף עם אגף החינוך, עם ציונה, היא גם עושה כאן עבודה טובה, חשבנו איך אנחנו מחזקים את הקייטנות ואת קייטנות הגנים ואנחנו מביאים פעילות פנים לתוך הקייטנות. זה נתן את השקט הנפשי להורים לצאת לעבודה בידיעה שהילדים שלהם כאן. זה היה מדהים, בשבוע הראשון ההורים לא היו מוכנים שנוציא את הילדים להפגות החוצה, הם הרגישו הכי בטוח בשדרות. באמת, כשמתקשרים מפעילים מבחוץ ואומרים לי 'באיזה מקלט אתם עובדים?' אז אני אומרת להם, 'בשדרות לא עובדים במקלטים, אנחנו עובדים בתוך בתי הספר, בתוך הגנים', 'באמת? בתוך הגנים, בתוך בתי הספר?' אמרנו להם 'כן', ויש 1,000 ילדים רשומים לקייטנות של בתי הספר וקרוב ל-600 ילדים רשומים בקייטנות של הגנים, אז הבאנו את כל הפעילות מכל מה שקיבלנו, מכל גופי הממשלה, אתם בטח יודעים, תרבות לישראל, מפעל הפיס, הבאנו את הכול פנימה.
לאט לאט, ככל שהמבצע נמשך, אנשים כבר נמצאים כאן יום אחרי יום ונמצאים מרבית שעות אחר הצהריים בבית, אז זה הפך להיות קצת סיר לחץ והרגשנו שיש צורך בהפגה החוצה. אתמול למשל פתחנו מכירה לממדיון להיום, הקצינו 5 אוטובוסים, ישבו כאן בשבע וחצי בערב 20 בני נוער שהתחננו, 'אנחנו לא יוצאים מכאן, עד שאתם לא נותנים לנו לנסוע מחר לממדיון'. לא יכולנו, התקשרנו לאתר בשבע וחצי בערב, יהודית אמרה שנבדוק מה אנחנו יכולים לעשות, עוד 2 אוטובוסים, היום הוצאנו 7 אוטובוסים.
כרגע מה שאנחנו מזהים זה באמת הצורך הגדול מאוד לצאת החוצה, להתאוורר, לנשום קצת ולחזור הביתה בסוף יום. כשאני חושבת שהשחיקה הגדולה היא באמת, נכון, יש עסקים והכול כרגיל, אבל לא כרגיל, אני יכולה להגיד גם מהמקום האישי, יש קשיים, גם במיוחד שאתה לא יודע, אתה נמצא במקום של אי ודאות ואתה לא יודע לאן המבצע הזה הולך או מה קורה. זה הכי מקשה על העניין, אתה מתנהל כאילו בשגרה, אבל אתה בעצם בחירום מלא. מה שאנחנו עושים כאן, אנחנו מפעילים כל היום, אנחנו משתדלים לתת הצגות לילדים. קצת פעילות למבוגרים, אבל אתה רואה, כשאתה מביא פעילות למבוגרים, אז מגיעים בסביבות 100, כשאתה מביא פעילות לילדים מגיעים לכאן 1,000 איש וגם אין מקום. כי ההורים מאוד עושים את המאמץ לצאת החוצה יחד עם הילדים.
אז אני חושבת, דיברו כאן על מה היינו רוצים כצורך, אז כן היינו רוצים משהו בתחום של ההפגה, ואני חושבת שצריך להתייחס לתקופה הזאת כחלון הזדמנויות, כי כרגע יש צורך לרצות לעשות ולעשות הכול ולשרוף את הכול עכשיו, וכשתבוא תקופה של שקט, אני חושבת שגם שם צריך לבנות איזה שהוא משהו תהליכי לקבוצת הנשים שמובילה כאן את העיר, לפורום נשים שיהודית מובילה אותו, לעשות משהו תהליכי לאורך זמן. נכון, ההפגה היא חשובה וצריך לתת לה מקום, ובאמת כמו שצופית אמרה, עם קצת טיפול ועם קצת שיחות ודינמיקות וכאלה, אבל צריך גם להסתכל לטווח הארוך ולהגיד רגע, אנחנו בונים כאן משהו, יש כאן פורום נשים, אז נצא ליומיים, נכון, נחזור אחר כך, אבל צריך גם משאבים. בעירייה במצב כזה, עם גירעון כזה גדול, קשה מאוד להקצות ולשכנע חשב מלווה שהנשים זה משהו שהוא חשוב, כי הוא מבחינתו מסתכל על מספרים.
לימור כהן
¶
כשמסתיימות הקייטנות, באוגוסט אנחנו מתכוונים להפעיל קייטנה של על גלגלים, ככה אנחנו קוראים לזה, זה מושג שהתקבל בימים של הסלמות קודמות, בעמוד ענן, בעופרת יצוקה. אנחנו מתכוונים להוציא החוצה 500 ילדים ובני נוער בכל יום במשך 15 ימים החוצה, ליציאות החוצה.
לימור כהן
¶
המתנ"ס מרכז, כמובן עם כל השותפים, אנחנו לא עושים שום דבר לבד. יש כאן צוות, זה גם לא לימור, זה צוות המתנ"ס. אנחנו עושים את זה יחד, ביחד עם יהודית, ביחד עם עוד שותפים שכאן בשולחן ועוזרים לנו. אנחנו עומדים להפעיל גם את המערך של משפחות וילדים, גם לתת מענים לנוער בנפרד וגם - - -
לימור כהן
¶
זה עולה בסביבות 800,000 שקלים להפיק כזו קייטנה ל-15 יום. 800,000 שקלים סך הכול להפעיל 500 ילדים.
לימור כהן
¶
עלות קייטנה כזו לילד במחיר רגיל היא 1,500 שקלים. אנחנו לא מתכוונים בימים האלה גם להכביד ולהוות מעמסה על ההורים, אז חשבנו על סכום סמלי של 250 שקלים, שזה ייתן מענה, גם להורים, שהם יוכלו להמשיך לעבוד והם יודעים שהילדים שלהם נמצאים במסגרת קייטנה והמתנ"ס אחראי לפעילות.
קריאה
¶
יש פה בעיה למי שאין לו רכב פרטי, להגיע מהבית שלו למסגרת, כי הדרך ברובה, תלוי איפה הבן אדם גר, לא ממש ממוגנת. אני אישית לא שולחת את הבנות שלי לגן כי הדרך לא ממוגנת ואין לי תקציב לתת להן מוניות ספיישל בשביל להגיע לגן ולחזור. אז במצבים כאלה נראה לי היה כדאי לסדר איזה שהן הסעות למסגרת.
קריאה
¶
הן לא בשביל ללכת לממדיון. כן הייתי מעדיפה שבמקום שאני אשים אותן בממ"ד של הבית כל היום, שהן יהיו בגן שהוא יחסית ממוגן.
קריאה
¶
משרד החינוך לא מאשר להסיע ילדים בגילאי 3-4, אך ורק גני חובה. אז גם ביום יום בלי שעת חירום אין הסעות.
שוש אפידו
¶
רק הצעה לסדר, אני מציעה שנתמקד מאוד, כי אנחנו נקצה לדיון הזה עוד חצי שעה וגם יש להם סיור. אנחנו כולנו נתלווה גם לסיור כמובן, אז בואו נתמקד בדברים. שרית, אני רוצה שתתייחסי לקטע הרגשי.
היו"ר עליזה לביא
¶
זה בסדר, זה אנחנו נחשוב, נעשה איזה יומיים, אפילו אולי שלושה. כולל פעילות עם יותם. נכון, יותם? אנחנו נעשה איזה משהו. יותם, תציג את עצמך. יותם פה בזכות אחותי. לא, ממש לא, אתה בזכות עצמך. אחותי עובדת בנט"ל, ואז אמרתי רגע, דיברתי איתה בשבת והתחלנו לחשוב על הסיור היום ואז היא אמרה לי רגע, איפה אנחנו, והנה אתה פה, וממש תודה רבה, מהיום להיום. ובוא תספר קצת על עצמך, על העבודה, היא גם אמרה לי שאתם עובדים בדרום, אז בוא תספר לנו, זה מאוד חשוב לנו.
יותם דגן
¶
אז קודם כל שלום. שמי יותם, אני מנהל את השירותים הקהילתיים בנט"ל. נט"ל זו עמותה שעוסקת בנפגעי טראומה על הרקע של המצב והרבה מאוד גם בתחום פיתוח החוסן. ברקע שלי אני פסיכולוג קליני, הרבה שנים בצבא, שייטת 13, מפקד, לוחם ואחר כך הפסיכולוג של השייטת, ובשנים האחרונות בתחום החברתי אני מעורב במספר פרויקטים ובשנה האחרונה בנט"ל.
אחד הדברים שמאוד מאוד יפה לראות, אפרופו מה שקורה פה כרגע, זה שככה עם ההתלקחות ועם מצב החירום, איך מרכזי החוסן עובדים, איך הרשויות המקומיות עובדות, ואנחנו מנסים תמיד לזהות את המקומות שבהם אולי חסר, אולי אפשר לעזור. בעשרה הימים האחרונים היינו מעורבים, גם פה וגם בעוטף עזה, גם בתחום של הפעלות ילדים, הצגת ילדים שלנו שרצה עם פעילות שלאחריה, וגם יש לנו פרויקט שנקרא 'ניידת', שחשוב שתכירו אותו, מטפלים שלנו שעושים ביקורי בית ונותנים טיפולים בבתים. אנחנו מקבלים הפניות ואנחנו עובדים פה בכל השטח.
אני הגעתי לפה כדי גם לשמוע וגם להכיר, אבל רק ככה איזה שהיא מחשבה ראשונית. אני חושב שאם אנחנו מדברים על חוסן בסוף, חוסן בעיניי, שני המרכיבים הכי משמעותיים שלו זה מנהיגות, מנהיגות שמבינה את הקשיים, שמבינה את ההשלכות של המצב ושיודעת להגיב ולעצב מציאות אחרת, והדבר השני זה המרקם החברתי, הכוח של הצוות, הכוח של הקבוצה. שני הדברים האלה יש פה בשפע מסביב לשולחן, בזה הייתי מתמקד בנושא של ללכת קדימה, לראות איך מפתחים עוד יותר את המנהיגות שקיימת פה, המנהיגות הנשית, הטיפה יותר גמישה, הטיפה יותר רכה, הטיפה פחות ככה גברית ומתלהמת, אבל שכן רואה את הצרכים ושכן יודעת להביא את האיכויות היותר אימהיות, היותר מכילות, ולסייע לקחת את המקום הזה עוד יותר קדימה, וכמובן חיזוק של הביחד. אני חושב שזה מאוד חשוב להוציא החוצה, לתת, להשקיע, אבל צריך גם לראות לאן, לאן רוצים לקחת את זה. בעיניי זה הכיוון שהייתי הולך עליו ומסתכל עליו.
אילנה קוורטין
¶
רק להעלות עוד נושא. אני מנהלת של 'הבית שלנו' של הפורום הפמיניסטי במכללת ספיר. בימים האלה אנחנו מקבלות המון המון פניות של נשים צעירות מכל האזור, זיהינו שיש בעיה שקשורה לתעסוקה. נשים שלא מגיעות לעבודה בגלל שהילדים בבית, בגלל שהדרך לא ממוגנת, בגלל שהילדים בחרדה, לא כל מקומות העבודה סובלניים כלפיהן. זה משהו שנוגע לחקיקה עתידית, שאפשר אולי ליזום בנושא הזה. גם נושא של פיצוי על הימים האלה, כי נלקחים להם ימי חופש, ימי מחלה, ובסופו של דבר הן גם מפוטרות. אלה נשים שעובדות בצורה מסודרת.
נשים אחרות, שעובדות על בסיס מזומן או על בסיס יומי, או על בסיס שעתי, ברגע שהן יושבות בבית המצב הכלכלי שלהן הולך ומחמיר יום יום. זה איזה שהוא מצב שככל שהמבצע מתארך ככה המצב מחמיר.
אילנה קוורטין
¶
נכון, ראינו שעשיתם את זה, זה היה מעולה. אז אנחנו פשוט רואות שבאזור הדרום זה מאוד מאוד אקוטי. נשים שמדברות איתנו לא יוצאות מהבית, הן יושבות במקלט כל היום ומסביב, אם הבעל במילואים, או אם אין בן זוג, אמהות חד הוריות, אז זה עוד יותר חמור.
יהודית אוליאל מלכה
¶
לצערי לא נמצאות כאן נשות עסקים משדרות, אני הזמנתי אותן, יכול להיות שבגלל הפסקת האש הן באמת פתחו את העסק. את בטח תבקרי במספרה במהלך הסיור, אבל אני חושבת שנשות העסקים הן במכלול של כל אנשי העסקים, העסקים הקטנים, הם די נפגעים. שלשום, נדמה לי, הייתה ועדת כלכלה עם ברוורמן ושלחתי נציגים משדרות והם העלו את זה שם. בעלי עסקים קטנים. יש כאן גם הרבה נשות עסקים בשדרות, שהמצב הזה הוא פרובלמטי ביותר עבורן, כי גם העסק סגור. בסיור אני מניחה שאתם תיווכחנה - - -
יעל
¶
אני עכשיו באתי ממרכז חוסן, אני מתנדבת בקו החם שם. היו הרבה פניות הבוקר, בעיקר דיברו על הנושא הזה, אני רוצה לחזק אותךָ, שהילדים רוצים קצת הפוגה, ליום יומיים. באמת זה מה שחשוב כרגע. עד עכשיו הם לא רצו לצאת מהממ"ד בכלל, המטופלים, ואתם עושים עבודה נהדרת שם, עבודה מקסימה. כל המטופלים וכל ה - - - עכשיו עשו הפוגה למטפלים. הם ירדו למועדון ועשו הפוגה ואנחנו איישנו את המקום.
ורד סוייד-פאר
¶
אני פספסתי על הסיור של הניידת, כי בעצם הצורך שאת העלית זה על זה שאת רוצה שאנשים יגיעו לבתים. יכול להיות שהניידת זה משהו שצריך לפרסם באתר מקומי ובין נשים, הצורך בשיחות עם אנשי מקצוע.
ורד סוייד-פאר
¶
אני אנסה לארגן את הנושא של ימי ההפוגה, אנחנו ארגנו בכמה מקומות. אז צריך רק להגיד לנו מתי הסייעות יכולות, מתי הן מסיימות ונשתדל לתאם, ליום, אני לא יודעת על יומיים, אבל יום שאפשר לשלב את זה. לגבי קבוצות, עמדה להיפתח כאן קבוצה, אני מניחה שהיא תיפתח אחרי - - -
שרית זיו
¶
אני אומרת שמנהיגות נשים, אנחנו מדברים על איזה שהוא קומץ מוביל ולאו דווקא כולם, וצריך לעשות חשיבה איך הקבוצה הזאת מתפתחת לתת שירותים שהם יותר רחבים, או איך אנחנו מעלים צרכים לפניכם ואתם עוזרים לנו לפתח כאן שירותים יותר רחבים לנשים. אני חייבת להגיד שנשים, הרבה פעמים כשאנחנו מדברים על אישה, זה לא רק אישה, זה אישה ומשפחה. אי אפשר לדבר על אישה כמו שאפשר לדבר על גבר ולהגיד הגבר, אז הוא חייל בעבודה שלו והוא מתייצב. לפחות אצלנו בפריפריה רוב המשימות של תחזוקת הבית ושמירה על שלום המשפחה, זה שלנו, של הנשים, וצריך לקחת את זה בחשבון כשמדברים על אישה.
אני מכירה המון המון פורומים של מנהיגות נשים, שהם כאילו מנסים שנהיה גבריות. אנחנו לא. אנחנו ייחודיות, יש לנו את המשאבים המיוחדים שלנו ויש לנו גם את המשימות המיוחדות שלנו וצריך להתייחס גם לזה, בעיניי, כשמסתכלים על נשים. אני רואה היום, כשאני מסתובבת ברשויות בקואליציה בדרום, נשים שלא מגיעות לעבודה ישר משייכים את זה לילדים, 'טוב, יש לה ילדים קטנים'. הרבה פעמים הן בחרדה, הן בחרדה מטורפת, טלפון קטן שעשיתי למישהי שהיא עובדת איתי, הבנתי שהבחורה מסתגרת בבית כי היא פשוט מפחדת לצאת לעשות קניות אפילו. זה ברמות כאלה. ברשויות לא מספיק ערים לדבר הזה. אז במקרה הספציפי הזה שלחתי אס.אמ.אס לראש המועצה ואמרתי לו שאני מבקשת ש'במרכז ההפעלה, בישיבה הבאה שלכם תעלה את זה בפני ראשי המכלולים, שיעשו טלפון לכל הנשים במכלול וישאלו אותן, מה קורה, מה המצב', קצת לשאול יותר לעומק.
דרך אגב, הפניתי ליהודית אצלך ישירות את הבחורה הזאת. אמרתי לה, 'תקשיבי, תתקשרי, זה חסוי, אף אחד לא יודע, גם אני לא מקבלת דיווח. תתקשרי ושתיעשה עבודה מולה'. אבל אני חושבת שצריך להסתכל, גם בזמן אמת, עכשיו בחירום, גם ביום שאחרי וגם בצורה תהליכית ובשגרה, שבשבילנו זאת שגרת חירום, זאת לא שגרה, אף פעם ב-12 השנים האחרונות אין לנו כאן שגרה. מי שמשלה את עצמו שיש שגרה טועה טעות חמורה, אין פה שגרה והמצב אצלנו הולך ומחמיר מהסלמה להסלמה. זה המצב.
אני מסתכלת עלינו, אני באה מתחום החינוך הבלתי פורמלי, כאילו אנחנו נוער בסיכון, נוער בסיכון גבוה, שכל פעם שאנחנו טיפה נחשפים לסמים, לזה, אנחנו ישר מתפתים וצוללים חזרה למטה. זה המצב אצלנו, ככה צריך להתייחס, בעיניי, לאזור הזה, ולא שאין חוסן ולא שלא מתמודדים, אבל מאוד קשה לשמור על זה ברגעים כאלה.
שקד אריאלי
¶
אני יכולה להגיד משפט בהקשר למה שאמרת? הוא לא קשור בזמן המלחמה עצמה, אבל רשות כמו שדרות שהיא בגירעון ורשות כמו אופקים שהיא בגירעון, זה אומר שכל ההועדות הן בקיפאון. הועדות, אתם יודעים מה זה, נכון? הועדה זה אומר שהרווחה נותנת נניח למישהי שיוצאת למקלט לנשים מוכות, 75% מממנת הרווחה, 25% מממנת הרשות המקומית. אם הרשות המקומית בגירעון ויש קיפאון, אין הועדה, היא לא יוצאת למקלט לנשים מוכות, ילד לא מוצא מהבית, מישהי שעברה פגיעה מינית לא מגיעה למרכז ענבל לטיפולים. בעיניי זה מאוד חמור. זה לא קשור למצב הספציפי הזה, אבל זה חלק ממה שאת אמרת, על זה שבעצם אנחנו סוג של נוער בסיכון.
שקד אריאלי
¶
בכל הזמן, כל השנה. לא בעיריית אופקים ולא בעיריית שדרות, שהן עיריות בגירעון, אין בעצם הועדות. כדי להוציא הועדה - - - באמת אולי תסבירי את זה קצת יותר, מנקודת מבטך.
היו"ר עליזה לביא
¶
לפני שאני נכנסת לרזולוציה של הועדה או לא הועדה אני רוצה להבין, את רוצה לומר לי שנשים שהן בסיכון והן צריכות לעבור למקלט לנשים מוכות, לא יוצאות למקלט לנשים מוכות כי אין תקציב?
יהודית אוליאל מלכה
¶
אין הבדל. היה כאן שר הרווחה וביקשנו ממנו לוותר לנו על המאטצ'ינג. בחלק מהתכניות אני חושבת שאלון, ראש העיר, הצליח, אבל יש תכניות אחרות, לאו דווקא במקרים כמו שהיא ציינה, שיוצא מצב שהכללים הם אחידים לכל הרשויות ואז באופן טבעי לרשויות כמו רעננה, הרצליה, תל אביב, יש להם את המאטצ'ינג לשלם. מה שקורה שכל התכניות הטובות מתקיימות שם ובפריפריה, שאין לראשי ערים כמו שדרות, כמו אופקים, את המאטצ'ינג, אז זה לא קורה ואז כל הזמן נשארים למטה. אז עלה הרעיון שיוותרו לנו על המאטצ'ינג הזה.
היו"ר עליזה לביא
¶
אבל יש הבדל בין סיוע, ואנחנו שומעים פה על סיוע מהתחלת המבצע, לבין שירותים שאי אפשר שחוסר תקציב ימנע אותם, כמו נשים שנאלצות לעזוב את הבית או ילדים.
קריאה
¶
אני יכולה להתייחס לגבי מה שאמרת לגבי שדרות? במקרה יושבת פה גם אשתו של - - - לגבי שדרות זה לא נכון, גם אם אין מאטצ'ינג, בשדרות אין דבר כזה שלא מוציאים. אם אישה זקוקה מוציאים. תביאו מקרה אחד ש - - -
קריאה
¶
לגבי ענבל אני לא בטוחה, לגבי נשים מוכות, מקלטים לנשים מוכות, הוצאת נערים וכל הדברים האלה, לא זכור שהיה מקרה ולא הוציאו. כן יש בעיה מבחינת ילדים מוגבלים וכל הדברים האלה - - -
אורי כהן
¶
אני מייצג את המחוז הדרומי, אז אני אספר קצת על מה שקורה אצלנו בנושא נשים. זה העניין, נכון? אז קודם כל היה לנו יום העצמת נשים במחוז הדרומי, שהוביל מפקד המחוז, או סגן מפקד המחוז, ואז התחילה המלחמה אז זה התבטל, כחלק מהביטולים כשבעצם בתקופה הזאת לא עושים שום אירועים יחידתיים כאלה ואחרים. לקראת שבוע הבא או עוד שבועיים, יש הפסקת אש, כאילו השלום יגיע, אז אנחנו נעשה את זה.
אצלנו השוטרות הייעודיות עובדות כמו השוטרים, משמרות, 12 שעות ביום. השוטרים עובדים אצלנו, הקצינים, אפשר להגיד שהם לא חוזרים הביתה כמעט ויש פה הרבה נשים שהן נשואות לשוטרים.
אורי כהן
¶
בכלל במחוז הדרומי. השוטרים כמעט ולא רואים את הבית. כמות המתנדבים עלתה בערך ב-30%, כלומר יש לנו היום מתנדבים שבאים במהלך המבצע כבר פעם פעמיים, כל פעם בין 8 ל-10 שעות, עוזבים את העבודה, עוזבים את הכול ומגיעים אלינו. הגיעו אלינו גם מירושלים, יש לנו יחידות ג'יפים שהגיעו מירושלים לנתיבות, לעשות סיורים שם ולעזור. כמובן שיש שוטרים שמתגברים את כל המחוז הדרומי.
בסך הכול יש רתימה ואיך אומרים? בשעת חירום אתה רואה את האנשים, גברים ונשים, וזה יפה לראות את זה, אין לנו בעיות של התחמקויות כאלה ואחרות. כמובן אם זה אמהות חד הוריות, או אבות שהם חד הוריים, יש התייחסות לזה, יותר פגרות, יותר חופשות. בהתחלת ביטלנו את כל החופשות, כלומר גם שישי שבת עובדים, עובדים ברצף כל הזמן. מיום ראשון התחלנו לתת לאנשים לנשום ולהתחיל להוציא אותם הביתה לפגרות, יש כאלה שלא רוצים, נשארים ביחידות, ואנחנו תומכים כמה שאפשר. אני חושב שסך הכול הקשר פה, גם עם העירייה, גם עם המתנ"ס, גם עם הכול, יכולות להעיד הנשים שנמצאות פה, הקשר עם המשטרה הוא טוב, במיוחד במיוחד במצבי חירום.
היו"ר עליזה לביא
¶
דיברת ועצרתי את הדברים שלך, צריך לחשוב לאן לקחת את זה. הייתי פה ביום חמישי שעבר בוועדת חוץ וביטחון והיום אני פה במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה, השיחה היא אחרת לגמרי. אם השורה התחתונה של יום חמישי שעבר, מה שעלה כאן, גם מראשי המועצות וגם מהדוברים, זה היה בעיקר המיגון מיגון מיגון מיגון, כאן אנחנו מדברים, מדברות, על מיגון אנושי.
מה שאני יותר שומעת, ואני חושבת שאת ניסחת את זה בבהירות ובצורה מאוד מדויקת, זה הניצול של ההפוגות כדי לחזק את החוסן. כלומר יש לנו פה קבוצות, הסייעות למשל, המקום של הסייעות בכלל, לא רק כאן בשדרות, חוליה מאוד מאוד מוחלשת בתוך המערכת, שהופקרה עשרות שנים, גם מבחינת האיגוד המקצועי, גם מבחינת ההכשרה, לסייעות אין הכשרה בכלל, לא רק בשדרות, ובסופו של דבר הן מחזיקות היום את הקייטנות וצריכות להתמודד מול אמהות שחוששות להגיע ופוגשות אותן בבוקר ומחזקות אותן, והילדים, ומי מחזק אותן? כלומר מה שאני שומעת עכשיו זה שיש לנו פה באמת הנהגה שצומחת מלמטה ומספיק להקשיב פה לשיחה, ואני רואה את זה מול עיניי, אבל מה אנחנו עושים כדי לחזק אותם?
אלה דברים שהם אוף דה רקורד, הם לא רשמיים בשום מקום ואני חושבת, ורד, שזה באמת המקום שלנו לבוא ולראות איך אנחנו לוקחים את זה לצעד הבא. אני אשמח גם מהמקום המקצועי שלך, ואנחנו נראה איך אנחנו לוקחות את זה מהמקום הפרקטי, אבל בטח שיתוף פעולה.
יותם דגן
¶
אז קודם כל את מתפרצת פה לדלת פתוחה לרווחה. מה שאנחנו כרגע עסוקים בנט"ל זה בדיוק לזהות את הצרכים האלה ולתת להם את המענה. אני אתן שתי דוגמאות, אחת מה-24 שעות האחרונות, עמותת שלומית, שתומכת בבנות בשירות לאומי, שיצרנו קשר וידענו שיש שם צורך גדול לתמוך באותן בנות שחלקן הגדול תושבות הדרום, שנמצאות במקומות אחרים בעבודה. הן עוד לא נשים בוגרות וכבר לא ילדות, בקו התפר של תהליך ההתבגרות ואיך תומכים את המהלך הזה ואנחנו כבר נכנסים לתהליך שעוזר גם לעשות איזה שהיא ונטילציה ושיתוף לגבי המצב, מתוך כוונה לשפר את החוסן ולסייע להן לעלות חזרה על המסלול.
אותו דבר, נכנסנו עכשיו לעבודה עם המעונות של ויצ"ו, המטפלות. זו בדיוק אותה אוכלוסייה, המטפלות והסייעות. אנחנו יותר מאשר מעוניינים לבוא ולעשות את אותו הדבר כאן עם הסייעות ועם המטפלות ופשוט להתחבר ולעשות. נמצאת פה נציגת הקואליציה הישראלית לטראומה, אנחנו בדרך כלל הגוף שמסייע לממן את אותן פעילויות, זאת אומרת שבעצם מסביב לשולחן הזה נמצאות שלוש הרגליים של הפעילות הזאת ואפשר להוציא אותה לדרך מחר.
שרית זיו
¶
צריך להבין שפה בשדרות יש את מרכז החוסן. מרכז החוסן הוא הגוף שמסתכל באופן רחב על הרשות מבחינת היערכות לחירום ואני חושבת שיש שם תקציבים. אני חושבת שחשוב לראות איך עושים את החיבור. אני בשמחה אכנס, אחד הדברים שהכי מעניינים אותי ברמה האישית זה נוער ונשים, אז אני אשמח לקדם את זה ברמה שלנו כקואליציה, אבל אני חושבת שצריך לראות איך מחברים את מרכז החוסן לתוך הדבר הזה, כי לא נכון לעבוד בצורה לא מאורגנת.
שרית זיו
¶
כן, זה שלנו. אבל אני לגמרי חושבת שזאת אוכלוסייה שהיא חשובה. אני יכולה להגיד שזה עלה כבר לפני חודש בערך מול הממונה על החינוך פה בשדרות, לגבי הסייעות בשדרות. אני בהחלט חושבת שצריך להסתכל על זה ברמה הדרומית, לא רק ברמה המקומית.
שרית זיו
¶
לא, הגננות לא. ההבדל הוא שהסייעות הן עובדות רשות ואז הרשות מרשה לעצמה גם להפעיל את הסייעות, והגננות הן עובדות משרד החינוך.
שרית זיו
¶
זה מה שאמרתי לך, ההכשרה, צריך גם לבדוק איך מתגמלים אותן מבחינת גמול השתלמות. אנחנו יודעים לתת את הידע המקצועי, אנחנו יודעים להעשיר אותן, להצמיח אותן. אנחנו לא יודעים, אנחנו יודעים, אבל זה הרבה יותר קשה לנו, לגבּות את זה בגמול השתלמות, שמחר במשכורת הם יקבלו ביטוי.
היו"ר עליזה לביא
¶
זו עבודה רחבה בכלל בכל הארץ, שאנחנו רק עכשיו התחלנו לזהות את המצוקה מול ההסתדרות ואנחנו ניכנס לשם. אני הבטחתי כבר השבוע, אבל כרגע אנחנו מדברים על - - -
שרית זיו
¶
אז זה דבר שצריך להתמקד בו, בעיניי. אבל ברמה המקצועית, אני חושבת שלגמרי יש פה את הכלים המקצועיים לראות איך הן צומחות.
ורד סוייד-פאר
¶
לא כל כך ברור לי למה צריך להעביר את זה להחלטה מקומית, כי בצרכים של חוסן, כפי שאני מכירה, יראו הרבה מאוד צרכים בקהילה, כולל של ילדים, בני נוער וכו', ואתם מזהים פה צורך מקומי ספציפי, ולכן אני דואגת שהוא יידחק לתחתית הרשימה, כפי שקורה תמיד.
יותם דגן
¶
אני רוצה להגיד משהו, פשוט כדי להבהיר טיפה. יש גם רגישויות, אבל מעבר לרגישות יש גם עיקרון והעיקרון הזה הוא עיקרון חשוב. מרכז חוסן בשדרות, בצדק ובדין, פועל בצורה עצמאית ורוצה להיות מה שנקרא self contain, שהם יכולים להפעיל את השירותים כמו שצריך. אנחנו באים וכבר הרבה זמן שואלים איך אנחנו יכולים לעזור, אנחנו לא רוצים חלילה להיכנס לאף אחד בצורה לא רגישה. אני חושב שמה שבעצם נאמר פה זה שיש כאן זיהוי של צורך, יש כאן אפשרות לפעול, יש גם מצב שמחייב את זה ואנחנו נעשה את זה, אבל זה חייב להיות בשיתוף פעולה מלא ומאורגן של הרשות המקומית ושל מרכז החוסן, כי זאת לבנת היסוד של ההתמודדות - - -
שרית זיו
¶
גם יותר מזה, מה שקורה כאן בשדרות, ולא רק בשדרות, בכל המקומות שאנחנו פועלים, יש המון המון ארגונים שיודעים לתת את השירות הזה ויש כאן גוף מקצועי שמסתכל על כל הצרכים מול כל המענים ויודע לעשות סדר וגם תעדוף. אנחנו יכולים להגיד - - -
ורד סוייד-פאר
¶
אבל השאלה מתי הם ייכנסו בתעדוף שלו, כי הן אלה שנותנות את השירות יום יום לילדים, הן צריכות להיות הכי מחוזקות.
שרית זיו
¶
במיידי. אנחנו נדאג. יהודית תדאג שזה יהיה במיידי ושזה יהיה אפילו מחר בבוקר. זה במיידי. אפשר לקיים את זה גם במיידי. העניין שאגף החינוך כאן צריך להצטרף, יהודית, את תעזרי בעניין הזה, ומבחינתנו מחר בבוקר זה קורה.
קריאה
¶
מעבר לסייעות, צריך גם לראות את האופק השנתי שלנו, לראות איך אנחנו לא מתרכזים רק סביב אירוע אחד בשנה של יום האישה, אלא עוד אירועים נקודתיים, שיעזרו כל השבוע לעשות הפגות. סתם לדוגמה, אני אומרת את זה מהמקום שלנו, לילדים, למשפחות, הייתי רוצה שנסגור כאן אולם רק לנשים. איך אנחנו יכולים לעשות הפוגה רק לנשים, אפילו עכשיו בחירום? קצת להוציא אותן מהבית לוונטילציה, אפילו לפתוח פה איזה שמרטפייה קטנה, להכניס אותן לאולם, קצת לשמוח, להתפרק, לרקוד, ואחר כך לתת להן להמשיך את השגרה היומיומית. אני מדברת על אותן הנשים שאנחנו רוצים לתת להן ונטילציה.
היו"ר עליזה לביא
¶
אבל אז איך את מוציאה אותן? כי אם אני שומעת כאן שאנשים חוששים לצאת מהבית, איך אפשר לעשות את זה?
קריאה
¶
בכל אופן, אני לא נכנסת לעניינים הפרטיים, העניין הוא שכן צריך קצת ונטילציה לנשים וכן צריך קצת לצאת, לנשום, להתאוורר, ולחזור בחזרה לשגרה.
היו"ר עליזה לביא
¶
מה האחוז של הנשים פה, שכמו שאת תיארת מקודם, לא יוצאות מהבית מכל מיני טעמים, אם זה חרדה, אם זה בשל הילדים, אפילו לצרכים בסיסיים כמו קניות? מה להערכתך האחוז?
שרית זיו
¶
אני מסתכלת על המעגל הקרוב שלי, לא עשיתי חקר, אבל במעגל הקרוב שלי, לפחות מחצית מהן, את הדברים הכי בסיסיים הן עושות, מעבר לזה - - -
שרית זיו
¶
עוד פעם, את הדברים ההכרחיים. יש לי חברה שהיא לא עובדת, אז היא אומרת לי, 'אני נוסעת במהירות, שמה את הילדים בבית הספר', כדי שהם יתאווררו קצת, כי היא יודעת שזה צורך שלהם, 'אני רועדת כל הדרך לבית הספר, אני רועדת כל הדרך חזרה הביתה ואז אני נסגרת בבית'. או חברה אחרת, שאומרת 'הילד שלי לא יוצא מהממ"ד, אפילו להתפנות אני צריכה ללוות אותו'. היא תומכת בבעלה, בעסק שלו, אז היא לא יוצאת בכלל לעבוד איתו ולתמוך בו, בעלה לבד בעסק והיא כל היום סביב הבית. לא יוצאת מהבית. חברה שאומרת 'אני לא יוצאת לנופש, כי רק הדרך, לצאת משדרות, לנסוע לאזור המרכז וכל הטילים שנופלים בדרך'. אנשים מחשבים כאן את החיים שלהם - - -
יהודית אוליאל מלכה
¶
לא עובדות. יש לי דוגמה דווקא מאתמול, חברה טובה שנחשבת לאישה חזקה, מתחילת המלחמה היא לא יוצאת אפילו לקנות לחם. שלחתי לה אתמול ממרכז חוסן פסיכולוג, הוא דיבר איתה בטלפון, היא אמרה 'רק אחרי המלחמה אני מוכנה לבוא לשמוע'. אבל היא לא יוצאת מהבית, אפילו לזרוק את הזבל לפח היא לא יוצאת. זה לא יאומן.
ורד סוייד-פאר
¶
אבל על פניו זה לא נשמע פוביה, יש כרגע מצב שאנחנו לא צריכים לשפוט אותה. גם אנחנו כשנופל - - -
יותם דגן
¶
אני חושב שאנחנו יודעים היום שהשילוב של סיוע טלפוני הוא מאוד מאוד יעיל. יש גם את המוקד המקומי שעובד פה יפה, יש כאן קו הסיוע של נט"ל שהוא זמין ולפחות אצלנו בנט"ל הקו יודע להפנות לניידת. זאת אומרת במידה שהתחושה היא שצריך להגיע מישהו ולעשות את ההתערבות בבית הוא יודע להפנות לניידת, או הוא יודע להפנות לטיפול, להמשך טיפול במרכז החוסן או במקומות אחרים. אז אני חושב שהדבר הזה כשלעצמו, צריך להנגיש את זה לתושבים, ויש איזה שהוא מחסום, שהוא מחסום פסיכולוגי, שלאנשים קשה לפנות. זאת אומרת קשה לי, אז אני מתמודדת לבד בבית.
הנטייה שלנו הרבה פעמים, בדנ"א שלנו, קשה? אנחנו מורידים את הראש ומתאמצים יותר, וככה גדלנו כולנו. הרבה הסברה, הרבה ריצ'ינג אאוט, אבל באמת לבוא ולנרמל את התגובות ולבוא ולהגיד, תראו, יש כאן פציעה שלא רואים אותה, פציעה שקופה, צריך לבוא ולתת לזה לגיטימציה, להוריד את הסטיגמה הצידה. יש אנשים שלא יכולים לדבר עם פסיכולוג, מהדור הקודם הקודם, ואני חושב שצריך לבוא ולהגיד את זה. זה נכון לגבי נשים, זה נכון לגבי גברים וזה נכון לגבי ילדים. אנחנו יודעים גם מהסטטיסטיקה המחקרית שיש לנו, אנחנו מדברים בכל מדינת ישראל, כ-10% מהאנשים סובלים מטראומה, ואם אנחנו נסתכל על האזור הזה, המספרים הם הרבה הרבה יותר גדולים ולא מדברים על זה. פשוט לא מדברים על זה. זה קיים. 20%-30% מהאנשים פה סובלים מתסמינים של טראומה ומהרטבות בלילה אצל ילדים, סיוטים, חוויה מחדש של הרקטה שנפלה לידי או ליד הבית שלי וזה מאוד מאוד מאוד קשה, ועדיין לא מדברים על זה. אז חלק מהעניין זה גם המודעות, להעלות את זה לשיח ולתת לזה מקום.
צופית פרץ
¶
ברמה האישית, אני חושבת שהאמהות פה דואגות יותר לילדים. מבחינת הטיפול הן מעדיפות קודם כל לטפל בילדים, הן חושבות שהטיפול בילדים הוא יותר טוב מאשר לטפל בהן. סדר העדיפות שלהן הוא קודם כל לטפל בילדים, אחרי זה לטפל בנו, אז הן אפילו לא ניגשות לטיפול, לא חושבות שהן צריכות טיפול. זה לא ברמת מודעות אפילו. אתם מדברים פה על מקרים קיצוניים של נשים שלא יוצאות מהבית, אבל יש נשים שביום יום יכולות לתפקד, אבל יש להן כל מיני מכשולים שגם הן זקוקות לטיפול. הטלפון נגיש, ידוע, הן יכולות להפנות את כל הילדים שלהן למרכז חוסן. לבוא ולטפל בעצמן? זה משהו שבסדר היום הוא לא - - -
קריאה
¶
אנחנו רוצים כחלק מהסיור גם לחזק את העסקים הקטנים בשדרות, שלא מגיעים אליהם אנשים, אז אנחנו רוצות לבקש - - - כדי לעזור להם קצת להרוויח. אז נשמח אם תצטרפו אלינו.
רונית מינקר
¶
אנחנו נתחיל מסבב שמות קצר, תפקידים. אני כבר מודה לכל מי שהגיע לכאן, גם מבחוץ וגם מהמועצה ואני מעריכה מאוד את הזמן שלכם. אני אציג את עצמי, אני רונית מינקר, אני דוברת המועצה. מלפני חצי שנה אני גם אחראית על קידום נשים במועצה ואנחנו נציג לכם היום גם קצת על המצב הביטחוני ועל הפעילות שבתחום של קידום נשים במועצה ונשמח שכל אחת תציג את עצמה.
(סבב נוכחות).
לירז בר לב
¶
אני מקיבוץ מגן, אני חברה בפורום נשים וגם בקורס מנהיגות את המחר, אמא לשלושה ילדים, מנהלת מדור שכר וגרה בקיבוץ מגן כבר 30 שנה.
אביגיל עוז
¶
אני גרה בעין הבשור, חדשה באזור, שנה, בעלי הוא בן מושב, יצאנו לשליחות וחזרנו. אני מחנכת בשדרות בתיכון, עושה דוקטורט, מצטרפת לפורום אחרי המלחמה ואני בקורס מנהיגות את המחר.
יהודית מימון
¶
אני גרה ביבול, חדשה באזור, אמא לשלוש בנות, אשת צבא, מכאן אני הולכת ישר לתורנות שלי, חברה בפורום נשים ובקורס מנהיגות את המחר.
יפעת ניימן
¶
אני יושבת פה בעצם בשני כובעים, אני מלווה ומנחה פה את הקורס של עמותת כן, מנהיגות את המחר, אבל זה חדש, מהרבה לפני זה אני מעורבת פה באזור בבינוי ופיתוח קהילתי, בעבודה עם יישובים וגם עם המועצה בתפיסת העבודה הקהילתית שלנו, צמיחה דמוגרפית, חיבורי אוכלוסייה, שינויים ביישובים. גרה בלהבים, אמא לשלושה בנים.
ענת חן
¶
אני עובדת במועצה, אני אחראית על תחום היזמות והעסקים הקטנים ואני חלק מהקורס, מנהיגות את המחר.
(המשך סבב נוכחות).
היו"ר עליזה לביא
¶
אני עליזה לביא, חברת כנסת, אני יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי ואנחנו פה בשביל לחבק, לשמוע, לעזור ולהמשיך הלאה.
חיים ילין
¶
אני ראש מועצה אזורית אשכול ואחד מ-32% של הגברים שבמועצה. לא, כי הרוב זה נשים.
(המשך סבב נוכחות).
דרורה גורדון
¶
תושבת המועצה, מושב דקל, ומפקחת מחוזית במשרד הרווחה, בתחום הקהילתי, חוסן, חירום ומנהיגות גם. מנהיגות בכלל, נשים גם.
ורד סוייד-פאר
¶
עליזה, זה הזמן לשאול אותה מה שהיה לנו קודם, היינו קודם בשדרות ושאלו את יושבת ראש הוועדה, אחת המשתתפות שאלה האם יש איזה שהיא ירידה בהועדות, שמונעת מהם לקבל שירותים? את יודעת על משהו?
רונית מינקר
¶
אני חושבת שבסוף נעשה את השיח, נתחיל מהצגה, בסוף יהיה זמן לשאלות אם תרצו.
(המשך סבב נוכחות).
יותם דגן
¶
אני מנהל שירותים קהילתיים בנט"ל. לכבוד הוא לי להיות פה. אנחנו עובדים בחירום ובתמיכת חירום עם המועצה - - -
(המשך סבב נוכחות).
חיים ילין
¶
שלומנו מצוין, חוץ מזה שאנחנו לא ישנים. אולי דרך המספרים ומה שקורה במועצה יהיה לי יותר קל להסביר. המועצה האזורית אשכול, מתחילה מקיבוץ בארי פה בצפון, היא מגיעה עד לכרם שלום, פה בפינה, ו-12 קילומטר גבול עם מצרים. בגלל שאנחנו 40 קילומטר מגבול רצועת עזה אז קל להם הרבה יותר לירות עלינו לכן אתם רואים שעד היום התפוצצו 431 טילים, מתוך 1,505 למדינת ישראל. אני חייב להגיד לכם שקיפחו אותנו קצת לעומת עמוד ענן, שאז היינו קצת יותר, אבל זה חלק מההומור שלנו, כנראה בשביל לשרוד את המצבים שאנחנו נמצאים בהם.
הנקודות האדומות שיש פה הן נקודות אדומות בגלל שיש פגיעה בתוך היישוב. בדרך כלל הפגיעה בתוך היישוב, למרות שיש אזעקת צבע אדום, היא הרבה יותר משמעותית מאשר כששומעים צבע אדום ושומעים בום מחוץ ליישוב. יש לזה השלכות, ששם מרכז חוסן נכנס. מרב לא נמצאת פה, אבל מרכז חוסן מנוהל על ידי מרב יחד עם תמר, מטפלים בכל האנשים שזקוקים, וכמה שיותר מהר, כי ככל שהזמן עובר, אם הם לא מקבלים טיפול זה כבר הופך להיות סיפור קצת יותר רציני.
רוב הפגיעות נמצאות בדרום או מול כרם שלום, סופה וחולית. זה לא סתם, שימו לב, זה בדיוק איפה שהיום יצאו מחבלים לפנות בוקר מאותה מנהרה. פה זה סופה, אני אנסה להתקרב בשביל שתראו, זו סופה, המנהרה נמצאת פחות או יותר 300-400 מטר מסופה, זאת אומרת כ-1.8 מסופה, נכנסת לתוך מדינת ישראל 300-400 מטר.
חיים ילין
¶
רוב המנהרות מתחילות בסביבות קילומטר-קילומטר וחצי בתוך הרצועה. בדרך כלל מאיזה שהוא בית, או פרבר כזה, לא מתוך עיר, אלא מתוך שטחים חקלאיים לרוב. הפרברים של הערים הם בדרך כלל השטחים החקלאיים שיש להם. למשל מול נחל עוז זה היה חממה או לול, אז קל מאוד לחפור ולהכניס את האדמה, לא יודעים מה יש שם בפנים. זה מה שהם עשו. יש עוד מנהרה, שרובם יודעים אותה, בכרם שלום. מנהרות זו הסוגיה הכואבת ביותר כרגע. לא יכולנו גם לדבר עליהן, כי זה סודי ולא ניתן לעשות.
אין כמעט יישוב שלא נפגע, כל הפגיעות הן ברכוש, בתים ניזוקו, מכוניות, 200 ראש של בקר הלכו לעולמם ועוד 2 לולים גם הלכו. צריך להבין שהדברים האלה, למרות שזה רכוש, בסוף חקלאי מגדל את כל הדברים האלה ובסופו של דבר יש איזה שהוא - - - כשפוגעים במשמעות של עבודה של אנשים. אני ראיתי אתמול את צ'רצ'יל, צ'רצ'יל הוא אחד ממגדלי הבקר הכי טובים במדינת ישראל, הוא מניר עוז, וכשראיתי אותו שצריכים להשמיד 200 ראש, זאת אומרת 60 עד 100 נהרגו על המקום ועוד 100 צריך בגלל פציעות צער בעלי חיים, ראיתי אותו וזה באמת סיפור עצוב.
זה המצב הביטחוני שלנו פחות או יותר. כל מי שאת רואה פה הם גם בחירום, לכל מנהלת פה יש תפקיד בחירום, הרווחה זה מכלול רווחה, יעל מכלול חינוך, בשמת מכלול לוגיסטיקה ורונית היא גם מוציאה לאור את מה שקורה במשך היום לכל התושבים, גם צריכה לסדר לי את כל הראיונות וגם להתראיין בעצמה בשביל להוריד ממני עול. זה המצב.
אנחנו אולי נעבור לשקף הבא ואז נוכל להסביר יותר טוב מה עבר עלינו.
חיים ילין
¶
14,000 תושבים. היינו 10,000 בעופרת יצוקה, היום אנחנו 14,000. אל תשאלי על הפלא, מי שיכול לענות על הפלא זו תמר ועוד אנשים יקרים שנמצאים פה למען התושבים.
ב-27.6 זה יום שישי, בשעה תשע וחצי בערב שלושה טילים מתפוצצים, שניים בבארי, אחד ברעים, מחוץ ליישוב. בדרך כלל לא נהוג לירות ביום שישי כשאין הסלמה, סתם יורים ביום שישי, יש פה איזה שהיא כוונה. זה בא גם מזה שגילו שבוע לפני זה את שלושת הנערים ולאחר מכן רצחו נער ערבי, מתחיל איזה שהוא משהו. צריך לדעת, כל מה שקורה באיו"ש מקרין על עזה. עזה לא מקרינה על איו"ש, דרך אגב, הפוך תמיד כן, איו"ש מקרין תמיד על עזה. תמיד, קבוע. ובעצם מתחילים הטילים, לא נעים. ב-30 אנחנו פותחים חמ"ל, החמאס יורה עלינו, ואנחנו יודעים, כי הם יורים בשבע בבוקר על ההסעות של התלמידים ולכמה יישובים, בשביל שהילדים לא יעלו לאוטובוסים, שההורים יצטרכו להישאר בבית, לא לצאת לעבודה ולשבש לנו את החיים. זה קבוע ככה, אנחנו מכירים את זה, לכן תמיד החשש היה של האמהות מה קורה בהסעות. זה משהו שהוא לא מוגן. התחנות ממוגנות, ההגעה לבית הספר לא ממוגנת, מה עושים? אז אני אספר לכם שיש מסוקים באוויר, חיל אוויר, מזל"טים, הרבה מאוד כוחות מסתכלים מלמעלה ומונעים את הירי של המחבלים כלפי ההסעות, כלפי הכביש הראשי שמוביל את ההסעות.
פה ממשלת ישראל בכל הימים האלה קובעת שיש שגרה, אנחנו בשגרה, ואז ב-3 בחודש כבר נמאס לנו, גייסתי את אלון דווידי, יחד עם כולם, וקבענו שאנחנו נמצאים במצב חירום. מועצה אזורית אשכול קבעה שהיא נכנסת לחירום, המשמעות שכל המנהלות, כל המנהלים, ממנהלי אגפים הופכים להיות מנהלי מכלולים ואנחנו לא מקבלים קהל, למעט אנשים שזקוקים לעזרתנו במצב חירום. אין תשלומים, כל הפעילות שלנו, כל היומן שלנו נמחק לחלוטין. ועל זה אני תמיד אומר, שבמקום שאנחנו נבוא לירושלים, ירושלים מגיעים אלינו במלחמות, אז זה מקצר טווחים לפעמים.
יוצא מכתב ושיחה לאלוף הפיקוד, שהוא צריך לקבוע שזה מצב מיוחד בעורף. לא קובעים, קשה לשכנע. עדיין, תסתכלו, אנחנו בין 10 ל-15 טילים ביום ואומרים לנו שלא יורד גשם ושהכול בסדר וש'תסתדרו עם החיים האלה'. בתאריך הזה מפגיזים את המנהרה בכרם שלום, כנראה נשארו כמה מחבלים בפנים שתכננו איזה שהוא פיגוע, ואז מתחיל הירי על כל מדינת ישראל, 63 טילים באותו יום על כל המדינה והכול היסטוריה. תראו, אנחנו עומדים אתמול, אתמול זה היום שדיברו על הפסקת אש? אני כבר לא זוכר, אתמול גם היה? יופי, אז אתמול בהפסקת אש הגענו לשיא, 44 טילים. זה השיא שלנו. אבל קובעים ב-7 בחודש שאנחנו נכנסים למצב מיוחד בעורף וב-8 שאנחנו מל"ח, משק לשעת חירום. אנחנו זקוקים להגדרות האלה בשביל לתדרך גם את התושבים ובשביל שנבין גם אנחנו איפה אנחנו נמצאים.
בקטע הראשון, מ-27 עד ה-6, נשבר האמון בין התושבים למועצה. זאת אומרת יש איזה שהוא שבר עמוק, כי נוצר סדק בינינו לבין הממשלה. אנחנו בעצם התווך בין הממשלה לתושבים וברגע שהממשלה אומרת שהכול בסדר ואנחנו אומרים לא בסדר, תושבים באים אלינו בטענות ולא לממשלה. הדבר הכי קרוב שיש להם זה אנחנו. היום אנחנו כבר נמצאים במקום אחר. לפי מה שאנחנו מבינים מהתושבים אנחנו נמצאים יחד איתם במקום אחר ואנחנו גם יודעים שהדבר הזה ייקח שבוע, עשרה ימים, אולי אפילו יותר, זה לא יהיה פשוט, אבל ברור לנו לחלוטין שמ-2009, זה היה סוף 2008, עד היום אנחנו בעופרת יצוקה, עמוד ענן ובמבצע הנוכחי, שאני אף פעם לא מבין למה לא קוראים לזה מלחמה, אנחנו נמצא את עצמנו עוד שנה, שנתיים, בעוד מבצע וכו' וכו' וכו', כי הטרור כטרור מהותו זה להיות טרוריסטים ולהצמיח את הטרור ולא להיות גוף מדיני שמדבר. ביום שהם יחליטו לדבר וייקחו את הכסף במקום למנהרות ולטילים לבניית בתי ספר ויצטרכו את דרורה שתבוא תעשה להם סדנה קהילתית איך זה עובד, אני מאמין שגם מדינת ישראל תוכל לדבר ויהיה פרטנר לדבר. עד אז כתושב אני אומר, קשה לי מאוד לראות עם מי אפשר שם בגוף הזה לדבר, שהוא גם - - - דרך אגב, הוא גם מקבע דיקטטורה בתוך רצועת עזה עצמה, של 1,700,000 פלשתינאים, שבעימות שלי איתם שהיה ברדיו אמרתי להם 'חבר'ה, אל תבקשו מאיתנו לעשות את מה שאתם לא מסוגלים לעשות. באופן דמוקרטי בחרתם את החמאס, לא טוב לכם, תורידו אותו. אל תבקשו מאיתנו להוריד את החמאס'. רק שאנחנו לפעמים נופלים למלכודת הזאת, שאנחנו ממליכים מלכים, כמו בלבנון הראשונה, אנחנו נביא את זה ונסדר לכל העולם איך זה צריך להיראות ואנחנו תמיד יוצאים, תסלחו לי, אלה שעושים את העבודה השחורה וחוטפים מכל העולם. הגיע הזמן פעם אחת שגם אחרים יעשו את העבודה, אנחנו צריכים לדעת להתמודד עם המצב הזה.
אתם, אם אתם רוצים לקחת מפה משהו יפה, אז תראו כמה נשים יש פה שמנהלות את החירום.
חיים ילין
¶
אין לי שום בעיה, רק שתגיעו גם כשהכלניות פורחות ולא רק כשיש צבע אדום. וזה לא עקיצה, אני מאוד שמח שאתם פה, שלא תבינו אותי לא נכון.
היו"ר עליזה לביא
¶
קודם כל כשהילדים מבארי הגיעו לכנסת שאלתי אותם אם הם יודעים על שם מי הם קרויים, קיבוץ בארי, מתי הוא עלה לקרקע ו-11 הנקודות. אני לא פעם ראשונה, הדרכתי פה, אני מכירה את האזור היטב ולפרטי פרטים, הוא מאוד אהוב עליי. אבל תראה, באמת באנו גם לראות איך מחזקים, אתם ידועים בחוסן ובעוצמה ואנחנו מגיעים ממקומות אחרים ובלי לדבר אנחנו כולנו עושים כל הזמן את הניסיון שלנו איך אנחנו עוזרים ומסייעים, בטח בימים שכאלה.
אז מה שככה באמת מסקרן זה ההנהגה הנשית שצומחת כאן והמשמעות שלה בטח בחיי קהילה ובעורף שהופך להיות החזית. אתם החזית, על כל מה שמשתמע. אז אולי כמה מילים, מעבר לתיאור הצבאי, על החבורה הנפלאה של האנשים והנשים של אשכול.
חיים ילין
¶
קודם כל אני תמיד נהנה - - - אני לא איש צבא, אז אני לא רגיל לעבוד עם גברים, אני בדרך כלל הייתי יושב ראש ביישובים שהיו במשבר ולמדתי לעבוד עם נשים. בדרך כלל הן היו לידי, עובדות סוציאליות שתמיד היו קהילתיות והן אמרו 'אנחנו אוספים את כל מה שאתה הורס בדרך שלך לשקם'. כי כשצריך לשקם מהר מאוד יישובים, או מקומות שנמצאים במשבר, אז זה כמו רופא שצריך לחתוך יד לפעמים בשביל להציל את הבן אדם. אז העובדות הסוציאליות לימדו אותי מה זה קהילה ואיך לתמוך, לאט לאט, ומאז אני עובד עם נשים. זהו, מאוד פשוט. היה לי מזל שהן השתתפו במכרזים. אני לא בחרתי, אני לא מאלה, אני לא מסמן מישהו, אף פעם לא סימנתי מישהו, אבל אני באמת מאמין באיזה שהיא דרך שאם היא יוצאת לפועל אז - - - אני חושב שדווקא בגלל שלא סימנתי, כאילו כמו הפוליטיקאים שמסמנים, אז הייתה אפשרות להרבה מאוד נשים להשתתף במכרזים. תמר, שאני נלחמתי עליה, היא הייתה סגנית, היחידה, אבל גם היה מכרז פנימי. אמנם רק היא השתתפה, אבל... אתם לא צריכים אותי פה, נכון?
תמר אורבך אבני
¶
אתם באתם ביום ככה באמת כבד, אנחנו ערים מארבע בבוקר. אז אני לא כל כך יודעת מה ייצא לי.
תמר אורבך אבני
¶
אני חושבת שמועצה אזורית אשכול באופן די שיטתי בשש-שבע השנים האחרונות, למרות המבצעים וההסלמות, ואפשר לראות את זה גם היום בתוך המלחמה הזאת, משדרת משהו שאנחנו קוראים לו רצף תפקודי, זה שפת החירום שלנו, אבל מה שזה אומר בפועל זה שלא משנה מה קורה פה, ממשיכים לחיות פה, ממשיכים לקיים מערכות, מערכת חינוך, מרכז יום לקשיש, וזה משדר המון כוח. וכועסים, 'למה אתם פותחים מערכות חינוך? וזה כל כך מסוכן לילדים', אבל יש מערכת חינוך, יש שם קייטנה ויש שם גנים. בכל הארץ סוגרים, אנחנו ממשיכים לקיים.
היו"ר עליזה לביא
¶
אנחנו באות עכשיו משדרות ושם שמענו למשל, שזה רק עד עוד כמה ימים, הם הוסיפו 3 ימים, ולא רק זה, זה שגם הרבה מהאמהות חוששות לשלוח כי ההליכה לקייטנה או למתנ"ס כרוכה בחשיפה של 20 דקות לפחות הליכה כשאין מיגונית באמצע ולכן הרבה מאוד מהאמהות - - - גם שמענו על החרדה של נשים שלא יוצאות מהבית, רבות שלא יוצאות מהבית.
תמר אורבך אבני
¶
אז גם פה יש גברים ונשים שפוחדים ויש אנשים שמחליטים שהם קצת יוצאים להפוגה למקומות אחרים בארץ, מתחיל להיות יותר ויותר קשה למצוא איפה לעשות הפוגה בארץ, מקום שבו לא יורים, אבל בגדול מה שקורה פה זה שמערכות ממשיכות לתפקד. ותבואי עכשיו למכלול שלי, לאגף שאני מנהלת, ותראי שהוא מלא אנשים, הוא מלא נשים. המסר הזה שהחיים ממשיכים הוא מסר מאוד מאוד חזק ועובדים בשבילו נורא קשה, עובדים בשבילו מאוד קשה. זה לא משהו שבא בקלות, עובדים בשבילו מאוד קשה, צריך נורא להאמין בזה. זהו, אני מאמינה בזה, אני מאמינה בזה בבית הפרטי שלי, אני גרה בבית בלי מיגון, אני גרה בקיבוץ אורים, יש לי ארבעה ילדים, וכולם פה, לא שלחתי אותם לשום מקום. הם כל בוקר הולכים למסגרת החינוכית שלהם, הלא ממוגנת. זאת תפיסת עולם.
תמר אורבך אבני
¶
אני לא יודעת, אני חושבת שזה משהו שיונקים אותו קודם כל מהבית, אבל זה גם משהו שהולך ומתפתח. גם כשאתה חי כאן, בכלל בלי קשר לתפיסות פוליטיות, אתה מבין שזה הבית. הרי אם אני אלך מכאן, אז את מה אני אגדיר כבית? ואם אני צריכה לעזוב פה את הבית הזה כל שלושה חודשים אז זה לא בית, אז אתה נשאר ואתה מחזיק ואתה עושה דברים עם משמעות. אני חושבת שעשייה שיש בה משמעות, אמרתי מקודם בצחוק לרונית, שביקשה ממני לצלם, אמרתי לה, 'הנה, את רואה? העיקרון נשמר. אנשים צריכים שיהיה להם תפקיד ואז יש להם משמעות', אז היא נתנה לי לצלם. אבל ברצינות, זה שיש תחושת משמעות, זה שאני קמה בבוקר ואני יודעת שיש משמעות למה שאני עושה, שזה לא סתם, זה מחזיק אותך.
לירז בר לב
¶
אני רוצה להוסיף שיש גם משהו במועצה, שמאוד משרה ביטחון, שלא סוגרים את הגנים ו - - - היה איזה יום אחד שסגרו בסופות, בדצמבר, ולא הבינו כאילו למה. בסדר, אז כל העולם התמוטט, אבל למה? איזה חוצפה. כאילו זה גם היה יום שישי, היום החופשי של ההורים, הרגו לנו את היום. יש משהו במועצה שבאמת לא משנה מה, באמת, רק כשזה לא יודעת - - -
לירז בר לב
¶
רק כשמישהו אחר מכריח אותנו אנחנו סוגרים וזה משרה על הילדים שלנו רוגע ושקט. גם הילדים שלי, אני ממגן, יש להם דרך די ארוכה למרכזון הלא ממוגן. יש להם מיגוניות, אבל הם יודעים מה לעשות. אני הלכתי איתם היום במקרה את כל הדרך, אמרתי להם, 'תגידו, איך הלכתם עד עכשיו?' שבוע וחצי, אמא שלהם נזכרה לשאול אותם איך הם הלכו לבד, הם אמרו לי 'אנחנו נשתטח ונשים ידיים על ה - - -'. הילדים יודעים, הילדים מתורגלים וגם המועצה בעצם זה שהיא משאירה את המטפלות ואת הצוות שהם מכירים ואף אחד לא בורח להפוגה, גם לא כל כך פשוט ללכת עם שלושה ילדים לאיזה מישהו זר, לבית שלו, או לחברים, לא משנה, גם למשפחה, אז יום, יומיים, שלושה, כמה אתה כבר יכול לגור אצל מישהו אחר? ויש פה משהו במועצה שמאוד מאוד מחזק בלהישאר ולהמשיך את היום ולא משנה מה. תראי, יש כאן אמהות, שאם הן נשארות בחמ"ל, אז - - -
אביגיל עוז
¶
אני קצת רוצה לסייג את מה שאמרו, אולי בגלל שאני חדשה באזור. לי באופן אישי כל יום כאן זה נראה לי כאילו אני בבוסניה, כאילו זו מציאות הזויה. לא מתרגלת לזה. אז אני באתי והתנדבתי ואני מכינה שניצלים ומחלקה שלמה אכלה אצלי בבית, אבל המציאות הזאת שאני והבת שלי מסתתרות מאחורי קיר בגלל הרקטות היא לא נורמלית. אני מפחדת. אני כן מפחדת. אני לא גיבורה. אני מתפקדת, אני באה, אני עושה, אבל זאת מציאות לא נורמלית.
אביגיל עוז
¶
אני מרגישה בבסיס, המדינה, תפקידה לדאוג לביטחון ואני מרגישה שלמדינה אין פתרונות. אנחנו בסוג של מלכוד 22, אין פתרון לסיטואציה. אני לא רוצה שיהרגו ילדים בעזה בשבילי, אבל אני גם לא רוצה להתחבא ולהסביר לילדה שאלה הבומים של התותחים של צה"ל וזה בסדר, הבומים האלה צריך להתחבא. זאת מציאות פסיכוטית, זאת מציאות לא נורמלית, היא מציאות של מדינת עולם שלישי. אני בכלל לא מכניסה פה מדינת תל אביב וזה, כי כולם חוטפים, אבל זאת מציאות רעה.
אביגיל עוז
¶
אני כל היום באס.אמ.אסים עם התלמידים שלי בשדרות. אני מלמדת בשדרות, אז גם כשאני מגיעה לשם אני בחרדה, כי לא כל בית הספר ממוגן, יש שכבה שלמה שהיא לא ממוגנת. כאילו אין לך לאן להימלט. אני כאמא חייבת לתפקד, יש לי ילדים, אז פיצלנו, חלק צפונה יותר, הקטנה איתי, אבל זאת מציאות רעה. אנחנו מתפקדים, אנחנו בסדר, הכול, אבל אם מדברים על חוסן, אני חושבת שחוסן זה דבר נפלא ונחמד, אבל לתקופה מסוימת לא כשגרת חיים, ולזה קשה לי להסכים.
יותם דגן
¶
כן. האמת היא שאני חושב שקטונתי לבוא, בתור אחד שמגיע מהמדינה הצפונית יותר, קטונתי, באמת קטונתי. אנחנו פה בשביל לסייע, נט"ל, הארגון שאני עובד בו ועובדים יחד עם מרכז החוסן ויחד עם החינוך, עשינו פה כל מיני פעילויות, אבל מה שאולי כן שווה להגיד, ולדעתי אתם יודעים את זה יותר טוב ממני, שהתגובות האלה, תגובות הפחד והחרדה, הן נורמליות לחלוטין בהקשר שבו אנחנו נמצאים. זאת אומרת הייתי מאוד מאוד מודאג אם לא היו התחושות האלה, אני מקווה שכשהמצב יחזור לקדמותו ברגיעה, או הפוגה, או עד העונג הבא, כמו שלפעמים אומרים אצלנו בצחוק, אפשר יהיה כן לחזור לאיזה שהוא סוג של תחושה קצת יותר בטוחה ושפויה.
אביגיל עוז
¶
אני רוצה לדייק, הפחד הוא לא מהסיטואציה הזאת, אלא הפחד שלי נובע מכך שאין פתרון ושזה הולך להפוך לשגרה, סוג של רוטינה. זה מה שמטריד אותי. אני יכולה שבוע, שבועיים, אבל כשגרה לגדל ככה ילדים? זה פסיכי. קודם כל זה לא נורמלי, וזה הבייסיק של הצרכים שלנו. אנחנו מדברים על הבסיס בצורך של בן אדם שחי במדינה.
יפעת ניימן
¶
אז תזכרו את מה שאני אגיד עכשיו באשקלון. אחד הדברים שמאפיינים בכלל את המרחב הכפרי ואת המועצות האזוריות, והוא במיוחד נקודת חוזקה של אשכול גם בהשוואה למועצות אחרות, זה הסיפור של הקהילתיות. אנחנו לא יכולים להיכנס לכל הפרמטרים של זה, אבל כל מה שאתם רואים או מרגישים היום כתוצר של המקום הזה, שהוא מתפקד בחירום, יושב על תשתית קהילתית חזקה מאוד. לא רק בקהילות המקומיות, שבהן יש צוותי חירום ובעלי תפקיד והנהגות, לא כל כך דיברו על זה פה, שכולם נשארים חוץ מאלה שלא נשארו, ואלה שלא נשארו, התפנו בחלק מהיישובים, התפנו קהילתית, קיבוץ בצפון אימץ קיבוץ מפה ועברו לא אחד, לא שניים ולא שלושה. כלומר הצורך לשמור על מעגל הקהילה גם בעת חירום, גם אם אי אפשר להיות במקום, הוא דבר שמחזיק ומאפשר את ההמשכיות והיציבות עד כמה שאפשר. זה ברמה המקומית.
וגם ברמה האזורית, זאת אומרת האזור הזה חזק מאוד בחוסן הקהילתי, ואם יורשה לי בהקשר באמת של הוועדה שלכם ושלנו בקידום נשים, יש קשר סינרגטי בין רמת החוסן הקהילתי לבין מנהיגות נשית וכמות של נשים בתפקידים. זאת אומרת זה לא משהו שאנחנו מכירים אותו מהיום, האזור הזה ממחיש את זה מאוד מאוד חזק, לא רק בעובדי ועובדות הרשות, גם בתוך הקהילות.
ומשפט אחרון, שאולי אפשר היה לראות בפלקט, למי שבקי, באשכול יש מגוון מטורף של סוגי יישובים, מיישובים דתיים של מפוני גוש קטיף ועד קיבוצי שומר צעיר, קיבוצים מופרטים, קיבוצים שוויוניים, מושבים כאלה, מושבים אחרים, מושבי עולים, יישובים קהילתיים, יו ניים איט. אולי חוץ מכפר ערבי ודרוזי, יש קהילה תאילנדית מפותחת.
יפעת ניימן
¶
טרם. אז המגוון הזה, צריך לדעת שגם הוא מייצר אתגרים קהילתיים מאוד גדולים ברמת הרשות. זו שונות בשירותים, שונות בצרכים, שונות ביכולת העמידות.
רונית מינקר
¶
אני רוצה קצת לנצל את ההזדמנות שאתם כאן ולהציג בפניכם קצת את העשייה בתחום של קידום נשים באופן כללי במועצה. ככה ממש בכללי, נתונים מגדריים של אשכול. במליאת המועצה, מתוך 37 אנשים שיושבים במליאה יש 5 נשים ו-32 גברים, זה 14%. עשינו פילוח גם פר יישובים, יש 9 יישובים שבהם אין בכלל נשים, חלקם זה כי אלה יישובים דתיים, חלקם, אני חושבת שזה גם משהו עקרוני אבל לא מוצהר.
רונית מינקר
¶
תיכף נראה מה אנחנו עושות בשביל להתמודד עם זה. אז זה ככה פחות או יותר. רוב היישובים הם בסביבות 40%-30%, אבל יש יישובים שאין בהם בכלל.
ניסינו לעשות השוואה של גופים שפעילים בכל היישובים, בגלל שיש גם מושבים וגם קיבוצים וזה בנוי אחרת, אז בוועדי היישובים, שזה גוף שקיים בכל היישובים 29% הם נשים, חברות ועדים, יושבי ראש זה כמובן יותר גברים, יש רק 13% נשים.
רונית מינקר
¶
זה נכון לינואר 2014. בינואר 2015 נבדוק את זה שוב. היו כל מיני תזונות, אחת לשנה יוצגו הנתונים.
גוף נוסף שקיים בכל היישובים זה צוותי חירום יישוביים, שגם את זה בדקנו, אלה בעצם שני הכלים היחידים שבדקנו ברמה היישובית. כאן אנחנו רואים רוב של נשים גם בצוותים עצמם וגם בראש של הצוותים האלה. זה מאוד מתחבר למה שרואים בדרך כלל, שגברים הם איפה שמחליטים ונשים הן איפה שעושים, או עושות, יותר נכון. ובאמת איפה שצריך לתת מענה לתושבים שם הנשים נמצאות, ואיפה שמחליטים, אז זה יותר גברים.
רונית מינקר
¶
אני חושבת שהמועצה האזורית אשכול, החוסן שלה והחוזק שלה והיכולת שלנו באמת, אני חושבת שאנחנו באיזה מקום של מצוינות במענה לתושבים, ואני חושבת שעצם זה שנשים נמצאות גם בחינוך וגם ברווחה ובכל התחומים האלה, מאפשר לראות דברים שאם גברים היו יושבים שם אולי הם לא היו רואים ולתת מענה יותר מותאם לאוכלוסייה. בעיקר בתחומים האלה, אבל אני מאוד מאמינה שזה חלק מהחוזק שלנו, עצם זה שנשים יושבות בהרבה מקומות ניהוליים.
אלה כבר נתונים לגבי המועצה עצמה, שכאן רואים שבאמת יש רוב נשים, גם במנהלים, גם ב - - - תמיד מסתכלים מי מקבל את שכר הבכירים, אז אצלנו יש רוב מאוד יפה.
קצת על פעילות לקידום נשים שאנחנו עושות. יש צוות מועצתי שהקמנו לקידום נשים. אני לא אוהבת את המונח של יועצת לקידום מעמד האישה. אני נמנעת מלהשתמש בו, ממש.
רונית מינקר
¶
לא, אין לי תיק, אני אחראית על תחום קידום נשים במועצה. אני לא מייעצת לאף אחד, אני מנהלת את התחום הזה. אם הייתי מייעצת, היה לי יותר קל, אבל אני צריכה גם ליישם אותו בפועל. אז הקמנו מין צוות היגוי, שהוא צוות חשיבה בעיקר של מה נכון. לא כולן יושבות שם, אבל תוכלו לראות את התפקידים שנשים מחזיקות בהן במועצה.
הקמתי פורום נשים שנפגש כבר כמה פעמים, התייצב על בסביבות 15 נשים שמגיעות, פחות או יותר, זה פורום של התושבות שמגיעות לכאן. הפורום הזה החליט - - -
רונית מינקר
¶
ככל שזה נהיה יותר תכל'ס יהיו כבר פחות - - - אבל אנחנו צריכות לעבוד גם על זה, על איך לגייס את הנשים הדתיות, שאני מרגישה שיש שם קצת קושי בכל התחום הזה של התפיסה של לקדם את מעמד האישה, הרגשתי שיש קצת אנטי, אנטי לתפיסה הזאת. אני חושבת שהדברים שאנחנו עושים מאוד התחברו אליהם והן יוכלו להשתלב ולהיות חלק מזה ולהנהיג את זה, אבל יש משהו בלשמור על המקום, אז צריך לראות איך אנחנו - - -
(נשמעת ברקע הודעה על מצב חירום והישיבה מסתיימת).
<הישיבה ננעלה בשעה 17:00.>