PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
28/07/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 253>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, א' באב התשע"ד (28 ביולי 2014), שעה 9:00

<התאמות ודרכי היבחנות בבחינות לתלמידים לקויי למידה>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

רות קלדרון

>
יהודית אל-דור - מנהלת אגף ליקויי למידה, משרד החינוך

משה דקלו - מנהל אגף הבחינות, משרד החינוך

סמדר בן צבי - מנהלת תחום פרויקטים ושכר, משרד החינוך

נסים בן לולו - מפקח ארצי שירות מתבגרים צעירים וצעירות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אורלי בוני - מנהלת השירות הארצי לריפוי בעיסוק, משרד הבריאות

ליאורה רמון - מפקחת ארצית על צוותים טיפוליים, משרד הכלכלה

רות קופינסקי - הסתדרות המורים, ארגוני מורים

נורית ולנסי - יו"ר המח' הפרופסיונלית, ארגוני מורים

יורה ויינשטיין - האגודה הישראלית של קלינאי תקשורת

מילכה אלבק - יועצת חינוכית, ועד פעולה יועצות

נעמי ארבל - יועצת, שפ"י

ד"ר נירית ליפשיץ - מרפאה בעיסוק, העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק

נועה ענבר - יועצת חינוכית, יו"ר ועד הפעולה יועצות

מיכל קפלן-רנרט - יועצת חינוכית, ועד פעולה יועצות

מעיין רודל - יועצת חינוכית, ועד פעולה יועצות

ד"ר עמליה בר-און - החוג להפרעות בתקשורת – תל-אביב, אגודת קלינאי התקשורת

נדב חיים שיפמן ברמן - מורה למחשבת ישראל, תלמידי ישראל

רות גרין - MAבלקויות למידה, אגד"ל

גליה רוקח - MA בלקויות למידה, אגד"ל

ד"ר דליה אלוני - פסיכולוגית חינוכית מומחית, הסתדרות הפסיכולוגים

עו"ד ברוך אברהמי - יועץ משפטי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, הסתדרות הפסיכולוגים

עו"ד רויטל לן כהן - חברת הנהגה קואליציית הורים לילדים מיוחדים, עמותות וארגונים למען אנשים עם מוגבלות

יעל ניר - מרכזת הפעילות ועד ההורים המשלבים, עמותות וארגונים למען אנשים עם מוגבלות

מיכל גלבוע - מזכירה אקדמית, המסלול האקדמי

ד"ר היילי ווייגלט-מרום - מומחית בתחום לקויות למידה, אגד"ל

עו"ד ענת אילוז - הלשכה המשפטית, מל"ג

עו"ד אביבית ברקאי-אהרונוף - בזכות

עו"ד קרן אמית - פרילוג

לירון וייס - דוברת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יהודית גידלי

אושרה עצידה
<התאמות ודרכי היבחנות בבחינות לתלמידים לקויי למידה>

בוקר טוב. היום אחר-הצהריים, בעזרת השם, יאושר בקריאה שנייה ושלישית החוק החדש המתוקן של זכויות לתלמידים בבתי-ספר על-תיכוניים הסובלים מלקויות למידה שונות. כזכור, החוק הועבר כבר לפני שנים. לא נכנס לתוקף בגלל שלא הצליחו לתקן לו תקנות. נדרש חוק חדש. בקיצור, טיפול של הרבה שנים הביא, בסופו של דבר, לכך שהיום אחר-הצהריים החוק יאושר למרות ההסתייגויות - אני מסתכל על ברוך אברהמי. אני פותח בזה כי זה הזמן גם להתמודד עם השאלה הבאה בסדר הזמנים עם נושא תלמידי התיכון.
האמת שהדיון הזה יוזם על-ידי מכתב שקיבלתי - אני ומנכ"לית משרד החינוך ושר החינוך - על-ידי היועצות, נועה ענבר, יושבת-ראש ועד הפעולה של היועצות בנושא התאמות בדרכי היבחנות בתיכוניים. קודם כל, אני מברך על כך כי יש לי כמה דיונים שצצים מלמטה שאלה שיוזמים אותם חוששים להגיע לפה וחוששים להתעמת עם משרד החינוך. אני תמיד מסביר שאין שום דבר בעייתי להעלות נושאים מקצועיים לדיון. אני גם שמחתי לשמוע מהמנכ"לית שהיא קראה, שמעה ולקחה את זה ברצינות.

הדבר השני, כמובן שאני חושב שהדבר הזה באמת צריך סוף סוף לעלות בצורה יותר מעשית ויעילה על סדר היום. זה לא דבר ראשון. יש דוח מבקר המדינה אחד, ויש דוח מבקר המדינה שני שעוקב ומגלה לכולנו את האמת הידועה לכולנו שלא רק שלא נעשו תיקונים אלא הבעיה מחריפה.

אחת התופעות השליליות הידועות שבאות לידי ביטוי זה העובדה שדווקא באותם חלקים בארץ, באותם בתי-הספר עם האוכלוסיות היותר חזקות אתה רואה שאחוז הנהנים במירכאות מהקלות בבחינות הוא עצום לעומת כמובן האוכלוסיות המוחלשות, בין אם זה פריפריה או בין אם זה האוכלוסייה הערבית או החרדית לצורך העניין. זה מצביע כמובן על הבעייתיות של דרך הטיפול בתחום ובנושא.

לכן, אנחנו מקיימים את הדיון – להקשיב, לשמוע, כשבסיכומו כל מה שנעשה זה נעודד את משרד החינוך, ויהודית, טוב שאת שם ותמשיכי לטפל בזה, כדי באמת לשבת. הנושא הוא לא פשוט, אבל הוא מחייב טיפול מקצועי, רציני, ולהביא אותו לנקודה שבה הכלים אכן ישרתו את היעדים ואת המטרות. זו הפתיחה שלי.
נועה, אני אתן לך לדבר ראשונה.

ראשית, תודה רבה על ההזדמנות להשמיע את קולנו ולדבר פה.
אני רוצה להתחיל מזה שאנחנו כן מאוד מאמינים בעקרונות של האגף לקויות למידה שבראשו עומדת יהודית בנושא של מתן הזדמנויות לתלמידים לקויי למידה להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם. אנחנו מרגישות שסטינו מהדרך, שאבדנו את הפרופורציות ושוויתרנו על העיקרון של השוויון, של שוויון ההזדמנויות בהיבט אחר.

אני יכולה להגיד שאני עובדת בתיכון במרכז הארץ. יש אצלנו בתיכון 70% תלמידים שיש להם איזשהן התאמות. זה אומר ש-70% מהתלמידים הלכו למאבחן. הרוב - מדובר בהתאמות מרמה 1 ו-2, זה התאמות מסוג תוספת זמן, התעלמות משגיאות כתיב, מילונית, דף נוסחאות, וזה כולל גם התאמות כמו הקראת השאלון, כמו הכתבת התשובות לבוחן ניטרלי.

כאמור, 70%. זה אומר שאם יש מבחן בגרות מתוך חמש כיתות, ארבע כיתות יהיו כיתות של תוספת זמן. איך קורה מצב כזה? תלמיד הולך לעשות אבחון, בדרך כלל ברמות 1 ו-2 זה אבחון דידקטי שעלותו כ-1,500 שקלים. כל מי שהולך לעשות אבחון דידקטי היום מקבל התאמה מסוימת.

לכל היועצות ולי לא קרה שהגיע אבחון שאומר: הנער אינו לקוי למידה ולכן אינו זקוק לשום התאמה. אני לא באה ומאשימה את המאבחנים. הרי המאבחן תלוי בפרנסתו באבחון.

מה שנקרא: עשה לך מאבחן.

זה ממש כך. גם דיברתי עם הרבה פסיכולוגים שאמרו: נכון, מגיע אליי תלמיד. לפחות תוספת זמן אני אתן לו כי הוא בכל זאת שילם 1,500 שקלים. לכן, נוצר מצב שפה זה 70% ובאמת בפריפריה במגזרים שלמים, במגזר החרדי, במגזר הערבי, מגיעים ל-10%. ההבדל הוא באמת עצום. אנחנו - היועצות - באמת רואות את זה. אנחנו עומדות בחזית ואנחנו מקבלות את האבחונים. אני מקבלת אבחון גם ביסודי. תלמידים שמגיעים ביסודי עם אבחון או שהאבחון נערך בכיתות הנמוכות ומעיד על לקות למידה, זה מקובל באמת לגמרי. הבעיה היא שהרבה מאוד תלמידים מגיעים בכיתה י' פתאום עם אבחון לקראת הבגרויות ואומרים: לתלמיד יש לקות למידה והוא צריך לקבל.
אם יש מתאם ישיר בין היקף ההתאמות לבין המצב הסוציו-אקונומי כמובן שוויתרנו פה על איזשהו ערך של שוויון. כמובן שאנחנו לא באמת חושבים ולא רוצים להאמין שיש 70% תלמידים לקויי למידה. אני חושבת שאין עוד מדינה שיש בה 70%. האחוז של לקויי הלמידה אמור להיות בין 10% ל-15%.
השאלה היא האם אנחנו רוצים לצמצם את מספר הזכאים להתאמות ואז צריך בהחלט לדעתנו לפעול במישור של האבחונים, לדאוג שלא כל כך הרבה תלמידים יאובחנו. שוב, לא ניכנס לפתרון איך עושים את זה, אבל זה אם אנחנו רוצים לצמצם את מספר התלמידים שמקבלים התאמות. אם אנחנו רוצים וזה מתאים לנו שיש כל כך הרבה תלמידים שמקבלים התאמות מסוגים מסוימים כי לתלמידים יש קשיי למידה, אז צריך לדאוג לזה שיקבלו את זה בכל הארץ. כאן אולי אפשר לעשות איזשהו מנגנון שבמקום לתת על סמך אבחון, להחליט שבית-הספר יכול להחליט אם יש לתלמיד קושי מסוים, התלמיד הזה יקבל התאמה של תוספת זמן, למשל. כמובן שתהיה אז אינפלציה וייתנו כמעט לכל התלמידים תוספת זמן. יכול להיות שזה הפתרון ובסך הכול אין לנו כל כך בעיה עם - - -. שוב, אני לא אכנס פה לפתרונות, אבל כמובן שצריך שהפער הזה יקטן. זה התאמות מרמה 1 ו-2.
התאמות מרמה 3 זה התאמות של מבחן מותאם, מבחן בעל-פה, ועכשיו נכנס גם המבחן המתוקשר באנגלית. רק כדי שתבינו מה המשמעות של מבחן מותאם – זה בעצם שרק בבגרות ובמתכונת לתלמידים יש בחירה יותר גדולה בין השאלות. אם כל התלמידים צריכים, למשל, בתנ"ך לענות על ארבע מתוך שש שאלות, תלמיד שיש לו מבחן מותאם עונה על שלוש שאלות. זה אומר שעל כל שאלה הוא מקבל ניקוד יותר גבוה. זה הרבה פעמים לא עוזר בכלל לתלמידים לקויי למידה.

כל השנה היועצות, ובכלל בית-הספר, נאבקים כדי שהילד הזה יקבל שאלה אחת פחות בבגרות – כאילו שעתידו תלוי בשאלה הזו. אצלי לפחות בבית-הספר לא מתייחסים להתאמה בדרכי למידה, לא מלמדים אותם בצורה שונה, לא נותנים שיטות למידה שונות לתלמידים עם לקויי למידה. מתעסקים כל הזמן רק בהתאמה ביום הסופי. במהלך כל השנה הם עושים את אותו מבחן כמו שאר התלמידים.

מה שקרה הוא שגם שם היתה אינפלציה והקימו את הוועדות המחוזיות. בעיקרון, הרעיון הוא יפה. הרעיון הוא שצוות מקצועי יושב וחושב למה זקוק הילד הזה, האם באמת ההתאמה אמורה לעזור לו. היה מאוד הגיוני אם הוועדה היתה יושבת בתוך בית-הספר עם מורים מקצועיים מתוך בית-הספר שמכירים את הילד, עם המנהלת והיועצת והפסיכולוגית של בית-הספר, וכך זה היה באמת. אבל מה שקרה זה שהיה לחץ מאוד חזק מצד ההורים שיאשרו לכל התלמידים את ההתאמות האלה, ולכן הוועדות האלה יצאו מבית-הספר לגורם אובייקטיבי שיוכל באמת לקבוע. זה מנגנון סינון בגלל העלייה הגדולה.
מה שקרה זה שהמלחמות בבית-הספר נמשכות. ההורים עדיין באים וכועסים עליי אישית, על היועצת שבונה את התיק לוועדה. הם שילמו 3,000 שקלים. בשביל התאמה מרמה 3 צריך אבחון פסיכו-דידקטי שעלותו כ-3,000 שקלים. הם קיבלו את ההמלצות מהמאבחן כשהמאבחן גם בא ואמר: הילד שלכם זכאי להתאמות האלה, הוא באמת לקוי למידה. אם היועצת תעשה את העבודה שלה הוא יקבל את זה. ואז הוועדה מחליטה שהלקות לא מספיק קשה, לצורך העניין. יש כל מיני סיבות שהוועדה דוחה את הבקשות, אבל אחת הסיבות המרכזיות היא שהלקות לא מספיק קשה. אם הלקות היא לא מספיק קשה למה אותו מאבחן שכתב את האבחון המליץ על התאמה מרמה 3?
חלק מהבעייתיות היא שאין סטנדרטיזציה, אין מבחנים מסוימים שכל המאבחנים מעבירים, וברגע שיש, כמו באיי-קיי, איי-קיו מתחת ל-70 זה נחשב לפיגור שכלי - פה אין את זה, אין. לכן, אחד קורא את זה ואומר: לא צריך, ואחד קורא ואומר: צריך. נהיית מלחמה שמי שבסוף מואשם בזה זה הייעוץ או מי שעושה את זה בבית-הספר.
כל הסיפור הזה של הפערים – דיברו על זה עוד בוועדת מרגלית בשנת 97', בוועדה של פרופ' מלכה מרגלית. הם ישבו והם אמרו שיש פער מאוד גדול בין הפריפריה לבין המרכז וצריך לטפל בזה. הם דיברו על העניין הזה שאין סטנדרטיזציה. אני לא אגיד ששום דבר לא קרה, אבל הפערים גדלו.

הפתרון של הוועדות הוא פתרון שהוא מאוד מאוד מכביד על המערכת, הוא יוצר מלחמות מאוד קשות. מה שקורה הוא שלמשל בשנה הבאה הכניסו עוד גורם שלם שמעלים אותו לוועדות. התאמות שהיו מרמה 1 ו-2 הפכו להתאמות מרמה 3 באנגלית ומועלות לוועדות וזה אומר עוד המון תיקים להכין והמון מלחמות בבית-הספר.
אנחנו מאמינות שהשינוי צריך להיות תפיסתי במובן של איך עוזרים לתלמידים האלה. האם עוזרים להם בכיתה י'-י"א-י"ב לקבל שאלה אחת פחות או בבגרות או שעוזרים להם לאורך הדרך בלמידה שלהם, מלמדים אותו לקרוא אוריינות? זה לא שאין את זה היום בבית-הספר, אבל בשכבות הגבוהות לא עוזרים לתלמידים לקויי למידה ללמוד בצורה אחרת. אגב, היה מצב דומה בארצות-הברית ולפני ארבע שנים המצב השתנה באופן דרסטי, ממצב שבאמת היו מאבחנים שהיו ממליצים ותלמיד היה מקבל התאמות למצב שהם עושים איזושהי תוכנית עבודה, התערבות מאוד מאוד אינטנסיבית בבתי-הספר. רק אם התוכנית הזאת נכשלת תלמיד רשאי ללכת לאבחון, אבל הוא נחשב כתלמיד של החינוך המיוחד. אין אצלם את האמצע. זה או תלמיד של חינוך שמקבל התאמות או שלא מקבלים התאמות.

אנחנו כמה פעמים השמענו את קולנו בנושא של הוועדות כבר בחמש השנים האחרונות ולא ראינו איזשהו שינוי, אלא דווקא החמרה. בגלל זה הגענו כבר לשלב שפנינו אליך ולשר החינוך ולמנכ"לית למצוא איזשהו פתרון. אנחנו מרגישות שיש פער מאוד גדול בין מה שקורה בפרקטיקה לבין העקרונות שמוצגים, ולכן מתוך הפרקטיקה אנחנו כן היינו רוצות לבוא ולהציע פתרונות. יש לנו גם פתרונות לאיך אנחנו חושבים שאפשר לטפל בבעיה הזו. אנחנו נשמח אם יקשיבו לנו.

כולנו מודעות לזה שיש טיוטה שמדברת על הרצון להעביר את זה ליסודי והרצון להתמקד בלמידה. שוב, העקרונות האלה הם מאוד נכונים והעקרונות האלה היו לאורך כל השנים. כל השנים אמרו שבית-הספר לא חייב לקבל את המלצות המאבחן. תמיד זה היה שזו המלצה, זה לא חובה. בתי הספר מקבלים את הכול, את כל ההמלצות כמו שהן כי אי-אפשר להתמודד עם ההורים במובן הזה ועם הלחצים שלהם. לכן, הטיוטה מחזקת את מה שכבר היה. כל עוד לא יטפלו בנושא האבחונים שכל כך קל להגיע לאבחון וכל כך בקלות נותנים התאמות באבחונים זה לא ייפתר. תודה.

יש עוד מישהי מהיועצות שנמצאות שרוצות להוסיף?

כן. אני מעיין ואני יועצת בשנותיי הראשונות. אני יועצת בתיכון כצנלסון בכפר-סבא. נכנסתי למערכת עם מטרה מאוד ברורה והיא להיות עם התלמידים ולהיות להם לעזר. תמיד אמרו לי: בתיכון אין לך בכלל זמן עם התלמידים, את תתעסקי תמיד בהתאמות. אמרתי: לא, אני אהיה יועצת מיוחדת. אני אצליח להגיע לתלמידים, אני אשקיע בהם. אני אדאג לרווחה. ואז גיליתי דבר שהוא מאוד מעציב אותי. באמת משהו כמו שלושה חודשים ראשונים של התפקיד נכנסתי ואמרו לי: קחי, יש לך 70 תלמידים שאת צריכה לבנות תיקים לוועדות. אמרתי: רגע, מה זה אומר תיקים לוועדות? איך עושים את זה? ואז אמרו לי: את צריכה לרדוף אחרי המורים, את צריכה לרדוף אחרי ההורים ואחרי התלמידים, ואת צריכה, ואת צריכה. ואז נוצר מצב ששלושה חודשים אני רק מתעסקת עם טפסים וטפסים וטפסים, וזה עוד לפני שבכלל הבנתי מה הקושי של התלמיד, מה הצורך האמיתי של התלמיד, איך אני באמת יכולה לסייע לו, כי עם ערימת הטפסים המטורפת הזו לא באמת סייעתי לו, לא הצלחתי. ואז הבנתי שגם אם אני רוצה אני לא יכולה כי אם חלילה התלמיד לא יקבל מותאם או בעל-פה הרי אצל מי תהיה האחריות, האחריות על מי תהיה? אם חלילה לא הדפסתי נכון את האבחון או לא צילמתי אותו כמו שצריך, כי אני הרי מומחית בעבודה בירוקרטית הרי בשביל זה עשיתי גם תואר ראשון וגם תואר שני, אם לא אז כמובן הילד לא יקבל מותאם ולא יקבל בעל-פה.

הגעתי היום באמת כדי להעלות את קול הזעקה הזו כי אני חושבת שהמצב שנוצר הוא פשוט מצב מטורף, לא הגיוני. כל גחמה של כל מפמ"ר מונחתת עלינו ביום בהיר: אוקיי, היום באנגלית תעשו כך וכך וכך, וכל אחד מחליט לעצמו לגבי המותאם. הרי לא כל המותאמים נראים אותו דבר. מותאם בגיאוגרפיה נראה כך ומותאם בהיסטוריה נראה כך. כל אחת מאתנו צריכה להפוך למומחית לעניין ההתאמות. אני אומרת באופן אישי, לא בשביל זה הגעתי לעבודת הייעוץ. אני חושבת שבאמת יש כל כך הרבה עבודה לעשות בתוך המערכת עם כל כך מעט שעות ייעוץ. מילא אם הייתי מקבלת 24 שעות ייעוץ. אבל לא – אני מקבלת 12 שעות ייעוץ שזה מתוך היקף המשרה שלי שאני יכולה להגיד שמתוך 12 אולי 42 מתוך זה הולך על עבודה של הכנת התיקים. זה באמת מצב שהוא - - -. אני יודעת שיכול להיות שאני מדברת מהלב ולא יותר מדי ממקום מקצועי, אבל זה פשוט לא יכול להימשך. זה משהו שהוא באמת מטורף, פשוט ברמה מטורפת. זה קריסה של כל המערכת מבחינת הייעוץ.

ברור, צבוע בצבעים ברורים.

גברתי, מה את אומרת ליועצת צעירה?

אני אומרת לה, בואי. זה מקצוע מקסים ויפה, אני אוהבת אותו.
שמי מיכל קפלן-רנרט. אני באה מתיכון מקיף יהוד. אני רוצה לחדד את מה שאמרו חברותי ואני רוצה להוסיף עוד משהו.

מה שקרה הוא שהמהות נלקחה מאתנו וגם מבית-הספר. האחוז, נפח הפעילות, שבית-הספר - כולנו, אני כיועצת, המנהלים, המורים, המזכירות, הצלמים, השליחים - עסוקים בזה היא מטורפת. אני מזכירה לנו – ייעוץ, מקרי אובדנות. אני השנה איבדתי ילדה שנפטרה לנו, היה מקרה בסביון של טביעה שהיינו עסוקים בו, היה לנו אח ובן דוד, הטרדות מיניות שבהן היינו עסוקים. לך תסביר לילדים את נושא ההטרדה המינית. זה נושא מאוד מורכב. קחו את הנושא של אייל גולן וכו'. יש התנגדות בכיתות, אתה צריך להביא תכנים לא פשוטים. הבנות אומרות לפעמים: למה היא לא ברחה? זה מורכב מאוד. אני כבר לא מדברת על אובדנות, פוגענות ברשת. יש לנו מלא עבודה, המון עבודה ייעוצית שאנחנו לא מצליחים להגיע אליה. זה לא ייתכן שאני אתלבט מה אני עושה קודם. זה ברור מה אני עושה קודם, ואז אני בסתירה. זה דבר אחד לגבי צבע הייעוץ וצבע החינוך בכלל.

דבר שני שנוצר – יש פה זהות אינטרסים. אימא יכולה להגיד לי: מה, את רוצה שהוא ייכשל? זאת אומרת, המפתח להצלחה בבגרות ובכלל בחיים זה התאמות. הדבר השני שהיא אומרת לי הוא: המפתח הוא אצלך. את חוסמת במו ידייך, במו גופך, את ההצלחה של הבן שלי. מה אני עושה עם זה? זה ההורים.

לגבי המנהלים - כבר עברתי כמה מקומות ואני שומעת מחברות, אני אומרת פה בקול רם שלמנהלים יש אינטרסים שלילדים תהיה התאמה כי זה אולי יעלה את אחוז הבגרויות וכו'. זה בעיה. מנהל יכול להגיד בשיחה: עשיתם כבר אבחון? תודה.

תודה. כן, בבקשה.

שמי נעמי ארבל ואני יועצת בתיכון אורט-אבין ברמת-גן. אסור לנו לשכוח שחלק מהילדים הם ילדים עם לקויות למידה. לא מדובר בקשיי למידה אלא בלקויות. היום אנחנו יודעים שלקויות זה מצב אורגני ואנחנו מדברים גם על לקות למידה שמדברת על קריאה, כתיבה, מתמטיקה, הבנת הקריאה וכו', וגם על לקות של קשב והפרעת קשב וריכוז. שני אלה גם מאוד מיודדים אחד עם השני. אנחנו לא מדברים בלקות או הפרעה שהיא רק במבחנים ורק בלמידה, אלא באמת בחיים מרגע ההתעוררות ועד הרגע שהם הולכים לישון כשיש לנו באמת משפחה מעורבת - רוצים או לא רוצים. בדרך כלל גם אבא, אימא - שניהם או אחד מהם - גם עם לקויות. אני גם מנחת קבוצות הורים לילדים עם לקויות למידה וקשב וריכוז והנושא הזה הוא באמת מאוד מאוד טעון. לא היינו רוצים בתוך כל זה לאבד את הילדים שאכן צריכים את ההתאמות, ובתוך רשימת הפתרונות יש גם הצעות ורעיונות שצריך עוד לשחק איתם. אצלי בבית-הספר יש גם מרכז למידה וגם מרכז העשרה ואסטרטגי וגם וגם, ובכל זאת היועצת עסוקה כל הזמן.
אני מודה שאני מוכנה להילחם עד הקצה בשביל ילדים שאני מעריכה מתוך מה שאנחנו מקבלים בבית-הספר - אני והצוות, אני כיועצת וכל המורים - שבאמת זכאים לזה. אבל משום שיש כזו אינפלציה ומשום שהוועדות כל כך עסוקות הילדים האלה דווקא הם, בסופו של דבר, נופלים. גם כשאנחנו מגישים ערעור לוועדה מיוחדת זה לא בהכרח עובר. למרות שבית-הספר שוב ושוב ושוב נלחם על ילד, הוועדה שיושבת ורואה את התיק שהוא תיק גדול לא מכירה את החיים היום יומיים ואת כל מה שבית-הספר מכיר. זאת אומרת, אם לא נעצור ונעשה איזושהי רביזיה נפגעים כל כך הרבה אנשים, ובתוכם גם הילדים. למשל, מבחן מותאם כמו שהיום הוא מוגש הוא ממש לא מותאם. הוא לא עוזר לילדים שלא יכולים לשבת וללמוד בבית את מספר השעות ומספר העמודים וכו'. הרביזיה צריכה להיות לפניי ולפנים, לכלול באמת את כל הרבדים האלה, אבל לא לפגוע בילדים.

משרד החינוך.

אולי לפני כן נשאל אותם. אתם הצבעתם באמת על הלקות שבאבחונים הללו בקטע הזה ואני מבין שכרגע אנחנו לא מדברים על ההשלכות החמורות שיש להעמקת הפערים מבחינה זו. לזה בוודאי נתייחס אחר כך. אבל בתוך ים הסיפור הזה של האבחונים וההתאמות אתם דיברתם ורמזתם שבכל זאת איפה כאן הלמידה המשמעותית - אולי תרחיבו לנו כיועצים. אני מבין שאתם לא בדיוק מומחים לדידקטיקה בתחום הזה של מקצוע כזה או אחר, אבל בכל זאת אם תוכלו להצביע על איך אתם רואים, איפה כאן צריך להיות המיקוד – לא באבחון, לא בהתאמה. מזהים בעיה – לא בהתאמה למבחנים אלא אתם אומרים: בואו נטפל ונשנה ונתאים את הלמידה עצמה. הייתי רוצה לשמוע כמה מילים מכם בתחום הזה לפני שנשמע את משרד החינוך.

אני יכולה להגיד לך מה קורה בארצות-הברית. אני דיברתי עם קולגה שלי בארצות-הברית כשבאמת לפני ארבע שנים היה שינוי. בארצות-הברית בכיתות הנמוכות א' עד ה' יש 90 דקות של קריאה. קריאה זה כולל: קריאה, כתיבה ומתמטיקה, זה בעיקר קריאה כשכל פעם הם עושים איזשהו מבחן מעבר. תלמידים שלא עוברים את מבחן המעבר מקבלים עוד 30 דקות של קריאה בקבוצות קטנות. תלמיד שלא עובר שוב את מבחן המעבר מקבל עוד 30 דקות של קריאה, אבל מותאמת, מול מחשב, מול כל מיני דרכים לעזור. רק אחרי שהוא עלה לשלב 3 והוא קיבל את כל 150 דקות הקריאה שזה נשמע המון – זה לא רק קריאה, זה בכלל כל האוריינות הבסיסית – רק אז אם הוא עדיין לא מצליח להתקדם.

אז יעשו לו התאמה.

היא טוענת ש-80% מצליחים להתקדם. רק אז מותר לו לעשות אבחון. האבחון נעשה בסוף בית-הספר ואז הוא יכול לקבל התאמה ועזרה.

והשלב הזה לא קיים אצלנו.

אני עבדתי גם ביסודי ושם יש שיעורי מתי"א, יש שיעורי הוראה מתקנת, אבל קודם צריך לעשות אבחון. כדי לקבל שיעורי הוראה מתקנת אתה חייב לבוא עם אבחון פסיכו-דידקטי שממליץ שהילד יקבל שיעורי הוראה מתקנת. גם ביסודי יש פערים. אנחנו התמקדנו בנושא של התיכון בגלל האינפלציה הזאת שכל כך הרבה תלמידים מגיעים בתיכון כשהם אומרים שיש להם לקות למידה כשלכל אורך השנים הם התמודדו, הם הסתדרו. שוב, ביסודי יש את הנושא של שיעורי הוראה מתקנת, אבל חייבים קודם לעשות אבחון. הסדר הוא הפוך. צריך להפוך את הסדר.

כל אלה שעוברים את ההוראה המתקנת בחשבון, קריאה וכתיבה, עוברים אבחונים בבית הספר היסודי? האם כולם עוברים אבחונים?

בשביל להיות משולב אתה חייב להגיע עם אבחון, זה התנאי. על מנת לקבל שעות שילוב אתה חייב להגיע עם אבחון.

אבחון פסיכו-דידקטי שהוא היקר יותר.

ההמלצה שלנו מבחינת היבחנות היא, למשל, לעשות פרויקט גמר. תלמיד לקוי למידה, במקום לעשות מבחן רגיל יכין פרויקט גמר שבו יש למידה משמעותית. אם יש לו קושי בזיכרון אז העניין של זיכרון פחות משמעותי פה ויותר עבודה מעשית.

אני רוצה שמשרד החינוך ידבר ואחר כך נפתח את זה לדיון. בבקשה.

אני חושבת שהם יכולים לעבור הנה – כל הקבוצה הזו. הצעירים זה תלמידים שלי, השניים זה קולגות שלי. אני באה מתחום הייעוץ אז אני יודעת על מה הם מדברים. יש צדק בכל מה שהם אומרים, אין שום ספק.

הנושא של לקות למידה הוא מאוד מורכב. אתה חווית את זה רק בעניין של החוק ואנחנו מדברים רק על הסטודנטים עם לקויות למידה, עוד לא הגענו לתלמידים. זה תחום מורכב בכלל בעולם. הוא תחום שהוא מתחדש. נוסף לו ידע כל פעם מחדש והוא תחום מאוד דינמי.

אחת הבעיות המרכזיות של התחום היא שהוא לא בינארי ואת זה אנחנו צריכים לזכור. אין דבר כזה לקות או לא לקות, יש מדרג. יש מדרג של קשיים שבאים תמיד גם על רקע של תפקודים. יכול להיות ילד עד כיתה ד' שיכול לתפקד ולהיראות כמו קורא ואת הדברים הבסיסיים הוא קורא, אבל באיזשהו שלב אנחנו פתאום נגלה שהוא לא יודע לקרוא. התפיסה החזותית שלו מאוד טובה, הוא זוכר בעל-פה, ופתאום אנחנו רואים או שהוא לא יודע לכתוב. אנחנו מכירים את זה גם מהעבר על אלה שקראו על דפים ריקים וכו'. החלק הזה – אנחנו מדברים על נושא נורא מורכב ולא אתייחס אליו עכשיו.

אבל אתן צודקות שבעשר השנים האחרונות אנחנו קודם כל אספנו ידע, גם ידע מחקרי, גם ידע מתחומים שונים שבאו מתחומי הוראה, תחומים של פסיכולוגיה, מתחומים של מקצועות נוספים שהם קשורים לנושא של לקות למידה באופן ישיר ובאופן עקיף ועל סמך הלמידה הזו אחרי עשור של שנים שפעלנו בדרך מסוימת שהיתה מאוד צמודה גם לידע שהגיע מהעולם, ובעיקר אם אנחנו מסתכמים על ה-DSM - 4, שזה היה משהו מאוד ברור ומוגדר ועל פי זה נבנה כל המהלך של לקויות למידה במשרד החינוך. היום בתום עשור ישבה ועדה חדשה שבראשה עומדת שוב פרופ' מלכה מרגלית שבנתה את המדיניות לעשור - - -

לא קרה איתה כלום.

היא כותבת דוחות מצוינים, חבל שלא מתייחסים אליהם.

אנחנו נעבור דבר דבור על אופניו. יש הרבה דברים שנעשו ויש דברים שנעשו והתפרשו ופורשו אחרת. יש דברים שלא נעשו – אתם צודקים. עשר שנים אנחנו פעלנו באופן הזה. בתחילת השנה מינה שר החינוך ומינתה המנכ"לית ועדת מומחים בשיתוף עם חלק מאנשי המשרד. אנחנו בימים אלה מגישים את הדוח לשר. הדוח הזה הוא באמת רביזיה בנושא של לקויות למידה, מדיניות לעשר השנים הקרובות שמתבססת על דברים שרבים מכם עמדתם כבר עליהם. אחד הדברים מצביע על המגוון הזה ועל הצורך לעשות אבחנה מאוד בין קשיי למידה וליקויי למידה, אחד הדברים על כל המהלך הזה של ההתאמות. יש לו פרק מאוד גדול שמוקדש לנושא של ההתאמות. החלק הכי משמעותי הוא על תוכנית ההתערבות, מה שבארצות הברית קראו לזה פעם RTI. אנחנו היום מדברים על תוכנית התערבות התפתחותית שהולכת מהגיל הצעיר ועובדת על כל חיזוק המנגנונים האלה שקשורים בלמידה וכל המהלך הזה שהסטנו מהמקום של לקות בדרכי היבחנות שזה כאן עלה מאוד חזק לדרכי התאמה בהוראה. כל הדוח הזה יהיה סביב הקונספט הזה. לכן, כל הדברים שהעליתם - חלק מזה הם בתוך כל הדוח הזה.

מה שנכון הוא שהצבעתם על החלק בין התודעה הציבורית לגבי לקויות למידה. הנושא הזה שאנחנו עומדים היום שהפתרון והחלק של הפתרון הוא כמו לקחת תרופה ולהיות בריא, לתת התאמה וזה יעזור בהתקדמות או יפתור את הבעיות, זה חלק מאוד חזק שאני חושבת שפה אנחנו צריכים להיות שותפים כולם - גם האקדמיה, גם השדה, גם אתן היועצות, גם אנחנו מנהלי בתי הספר ומנהלי משרד החינוך - על העניין של השינוי התודעתי לגבי המהות והמשמעות של האבחון בכל התהליך של ההצלחה של הילד. אנחנו צריכים להסיט את זה, וזה המסמך שכתבנו שהוא מאוד יפה וצריך ליישם אותו. כל אחד צריך לבוא ולהגיד: לא הוא יישם אותו, כי אם אני לא מיישמת אותו והיא לא מיישמת אותו הוא לא יהיה. לכן, זה מאמץ של כולנו, של כל מי שעוסק בחינוך, החל מהמורה, יועץ, פסיכולוג, וכל המשרד, באמת לעזור בלעשות שינוי תודעתי בקהל, ואז הלחץ יהיה גם פחות על ציבור ההורים.

יהודית, בדרך לאיזשהו מחקר שלם ותוכנית אסטרטגית של עשר שנים שמטפלת באמת בכל התחומים, גם בהתערבות וגם באבחון, או האבחון ואחר כך ההתערבות, וגם כמובן ההתאמות, השאלה היא אם אתם הולכים לתת בלוחות זמנים קצרים וסבירים פתרון למצוקה העיקרית שיש בשטח.

כן. זה אמרתי לטווח ארוך - זה המדיניות. זו המדיניות שאם שר החינוך יקבל אותה הוא דורש כאילו את הספינה הזאת להעביר למסלול אחר, וזה כבד. כי כשאני אומרת להעביר מדרכי היבחנות לדרכי הוראה זה המון המון המון עבודה. כמובן שזה משהו ב-long run ואתה צריך לעשות צעדים כדי שיקדמו את העניין. באמת אנחנו הגשנו למנכ"לית איזושהי הצעה לעבודה לקראת השנה הבאה שכוללת הרבה דברים ממה שנאמר פה. ברגע שזה יאושר אנחנו נתחיל לעשות עבודה בשטח ואני חושבת שכולנו נהיה חלק מהסיפור הזה שהוא נותן מענה להרבה דברים שהעליתם. אני רק לא יכולה לפרט אותם כיוון שהמנכ"לית עוד לא אישרה את זה.

האם אפשר רק לשאול אם יש איזושהי התמודדות עם הנושא הזה של האבחונים?

כן. על הרבה דברים שאמרתם אני לא רוצה לחזור כי הם באמת מתוך זה שאנחנו כולנו בעבודה משותפת ומבינים את הפקקים האלו ולשם כיוונו.

עדיין התחושה היא שהפער בין מה שנאמר ובין העקרונות ובין הטיוטה שמציינת עקרונות מאוד יפים ובין השדה הוא כל כך גדול. ההמלצות למנהלים - המנהלים אמורים לבוא ולהגיד: יש לי 70% תלמידים מאובחנים, אני לא נותן ל-70%. אני נותן ל-30%.

בואו לא נכנס לדברים, אני רק רוצה להגיד פער בין תפיסה ויישום. כשמדברים על תפיסה ויישום, שניהם נעשים על-ידי אנשים. כל אחד צריך לבוא ולהגיד מה המקום שלי בדבר הזה ולא להגיד: יישום זה איזושהי הוראה מלמעלה. יישום זה חלק של כל הגורמים שקשורים בעניין. אני ואת ואגף הבחינות וכל המאבחנים שיושבים כאן, כולנו באותו דבר. אם יש לנו תפיסות ואנחנו מקבלים אותן אז כולנו צריכים להיות שותפים. כל אחד לוקח ב-10% שלו את ה-100% כוחות שלו. אי-אפשר להטיל 100% על מישהו אחד.

- - -

רבותי, בואו ניכנס לדיון מסודר, אחרת לא שומעים.

גם משרד החינוך הוא שטח. כשמשרד החינוך עובד מול הקהלים שלו שזה מנהלי מחוזות, וזה מנהלי אגפים וזה מפמ"רים וזה כולם, זה שטח. אני לא מגיעה לתלמיד ואת לא מגיעה למפמ"ר. לכן, כל אחד ב-10% שלו צריך לעשות את ה-100%, ואני בשטח שלי ואת בשטח שלך ואת בשטח שלך וכל אחד בשטח שלו.

אני אתן לכם לדבר, זה מוכרח להיות מסודר.

עוד מישהו ממשרד החינוך?

אני מנהל את אגף הבחינות, אני משה דקלו. באגף הבחינות התופעה הזו שאתם מתארים פשוט טופחת על פנינו. אנחנו הגענו לסיטואציה שאנחנו ממש לא מסוגלים לספק את השירות הנדרש כפי שבתי- הספר מדווחים. אנחנו עומדים בסיטואציה שהשנה הזו למעלה משני מיליון ומאה אלף התאמות לתלמידים הוגשו מכל 16 הסוגים שקיימים. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו לא מסוגלים לספק את הדרישה לשעתוק, לשכתוב, כי זה כל כך קל על ההדק לספק את זה.

כשמישהו כותב שעתוק בבית-ספר אצלי התרגום הוא שאני צריך לגייס אדם שיודע לקרוא, שיודע לכתוב, שיכול לשבת מול ילד ולשעתק את מחברתו. אין לנו כבר כוח-אדם. הגענו לסיטואציה שאנחנו מספקים אנשים במשמרות. אני לא מדבר על המיליונים שאני משלם עבור הפריצה הגדולה הזו של הסכר. זו פריצה בלתי אפשרית של הסכר. חצי מיליון תוספות זמן. תבינו על מה מדובר – חצי מיליון תוספות זמן זה שכל ילד מקבל 25%. אני צריך למממן מישהו שיישב לידו ויספק. לא שיש לי התנגדות.

הפתרון הכי טוב הוא פשוט להוסיף לכל הבחינות זמן. אבל אז אתה יודע, זה כמו בקיבוץ שהיה: אני רוצה את הבמקום.

אתה מעלה את שאלת היסוד בעצם.

או להפוך את משרד החינוך למתאם פעולות מבחנים והתאמות.

לא, זה כבר קיים.

חברים, אני לא אומר מתחומי המומחיות שלי. אני אומר רק על תחום האופרציה. אני צריך בסופו של דבר לייצר תעודת בגרות שהיא בעלת תוקף, היא בעלת מהימנות, שציון הוא ציון, שאפשר להשוות אותו בכניסה לאוניברסיטה, וכמובן, כמו שאת אמרת, האימא שרוצה את המשך הדרך. היא מחפשת דרכים איך לספק ציון יותר גבוה.

מדובר על זחילה לכיוון המכוער ביותר של ניצול הפלטפורמה הזו להשגת ציונים יותר גבוהים. אנחנו נמצאים בתוך האש הזו. אני יכול לומר לכם שלפעמים אנחנו נתקלים בהורים שאנחנו לא מבינים מאיפה הם באו לנו עם ההתנהגות הזו: תתנו לנו את ההתאמה הזו. הם מעורבים עד כדי שלא אומר אלימות, אבל מעורבים בצורה מאוד קשה בעניין הזה.

לפני שנים אנחנו גילינו, למשל, שאנחנו לא מסוגלים בכלל לספק את אלה שמקריאים את השאלון באנגלית. ביצירתיות שלי המצאתי את הסיפור של הקלטות. אני מייצר קלטות. 70,000 קלטות, דיסקים, אני שולח לבתי-ספר כי אין לנו מקריאים באנגלית. הסתבר לנו שגם לא יודעים לקרוא פרקים בתנ"ך כמו שצריך, גם פתחנו את זה. תבינו שכל הדבר הזה יוצר לוגיסטיקות מטורפות לגמרי שקשה לנו להתמודד איתן.

תבחנו פחות. הנה, התמודדתם.

אני כמנהל אגף בחינות אני מציע לבטל את בחינות הבגרות, אבל זה משהו אחר.

צרה אחת היא העניין שלוקחים את העבודה שלכם כמו תעודת ביטוח שאם יקרה משהו. זאת אומרת, אל מול העולם הענקי של ההיערכות שלי, תלמידים מוותרים על תוספת הזמן, מוותרים על ההתאמות האלה. הם אומרים: אני כבר אסתדר לבד. אני נערך למשהו אימתני בביצוע וילדים לא כל כך צריכים את זה. זאת אומרת, משהו בעולם של הייעוץ ושל האבחון בעייתי.

העניין השני הוא שאנחנו עסוקים רק בבחינה. זאת אומרת, אנחנו לא עסוקים בשום דבר אחר. זאת אומרת, רק הבחינה היא הסיפור. אין שום דיון על הכנה מלפני, אין שום הכשרה מלפני. מה שאנחנו עשינו, וזה גם כן יוזמה שלי, אנחנו פתחנו את בחינת הבגרות באנגלית לליקוי למידה לבחינה מתוקשבת. אנחנו בחנו בקיץ האחרון למעלה מ-4,000 מקרים. כרכנו את זה גם עם ילדים בעלי מוגבלויות. הבחינה היא פלטפורמה ממוחשבת עם הגדלת השאלון, עם הקראת השאלון, עם יכולת הקלדה. בעצם יצרנו סביבה יחד עם מט"ח כזו שמאפשרת. הניסוי מצליח, ואני אצטט את שלומית עמיחי המנכ"לית הקודמת: ואוי ואבוי, ומה נעשה אם הניסוי יצליח? זאת אומרת, עכשיו משכפלים אותו? איך עובדים? זאת אומרת, אנחנו בדאגה של השלב הבא מעבר לאנגלית.

אנחנו נפתח את זה עכשיו לדיון. מי שרוצה לדבר צריך להירשם. ניתן להעביר פתק ליהודית מנהלת הוועדה.
ד"ר היילי, בבקשה, נציגת אגד"ל.

אגד"ל - ארגון מומחים בתחום לקויות הלמידה.

שלום לכולם. שמי היילי, בוגרת החוג באוניברסיטת חיפה בתחום לקויות הלמידה, גם דוקטור בנושא. אין לי מה לומר חוץ מתודה שהעליתם את הנושא הזה. עד לפני כמה שנים הייתי ראש יחידת האבחונים באוניברסיטת חיפה ונתקלתי לא מעט בסטודנטים שמגיעים אלינו להשכלה הגבוהה עם אבחונים מהתיכון בטענה מגיע לי, כך שאני מבינה את המצב. יחד עם ד"ר מיכל שני עבדנו יחד עם עיריית הרצליה בחטיבות הביניים ובתיכונים בניסיון לצמצם את אינפלציית האבחונים. אני מבינה לליבכן. יושבות פה עוד שתי קולגות שלא הפסיקו להנהן כל הזמן, כך שאנחנו מבינות את המצב.

אני רוצה להתייחס לכמה דברים. קודם כל, אני חושבת שזה מתחיל, בסופו של דבר, ברמת פרופסיה שלנו. אנחנו כל הזמן מנסים ומנסות לבנות פרופסיה יותר מקצועית כזו שתאפשר לנו להגיד בגאווה: אנחנו מאבחנות ליקויי למידה. זה לא פשוט כי כמו שאתן יודעות התחום של אבחון לקויות למידה מאוד פרוץ. הוא הפך להיות נושא מאוד כלכלי. אנשים רואים ילד לקוי למידה וישר, סליחה, הדולרים מקפצים להם מעל הראש. התוצאה הישירה היא שבאמת יש ריבוי ואינפלציה של התאמות.

נדמה לי שהיתה הסדרה.

היתה הסדרה, אבל היא לא מספיקה.

הכול נכנס, למיטב ידיעתי, למסגרת של לימודי תואר שני, בתי-הספר לחינוך.

כמעט

היתה הוראה של משרד החינוך, המל"ג?

נכון. אתה יודע איך בכלל התחילה הפרופסיה הזו בתואר השני? התחילה אותה פרופ' צביה ברזניץ זיכרונה לברכה. היא נפטרה לפני חודשיים, לצערנו. היא היתה מקבלת לאוניברסיטת חיפה את האבחונים וממיינת את ההתאמות לסטודנטים. יום אחד היא קיבלה אבחון של סטודנט שאבחן אותו רופא נשים וכתב שהוא לקוי למידה על-פי אבחנתו. ואז היא אמרה: עד כאן. אני כבר לא יכולה לשאת את השרלטנות הזאת ואת כל הבלגן הזה. אני בונה חוג שהמטרה שלו היא ללמד אנשים לאבחן ליקויי למידה כתואר שני, כפרופסיה מסודרת תומכת במחקר ועושה סדר בדברים. היא היתה הראשונה. הנה הסיפור, כך זה מתחיל.


אני מבינה שדברים מתחילים להתגבש ברמת פרופסיה וזה עושה לנו טוב כי באמת לפעמים אנחנו מסתובבות ואני מתביישת באמת להגיד שאני מאבחנת לקויות למידה כי זה מגיע למצב כזה. אני חושבת שחייבים לחזק את ענין הפרופסיה שלנו, חייבים לחזק את הסטנדרטים מי מורשה לאבחן לקויות למידה. אני לא באה ואומרת שזה רק חייב להיות מאבחני לקויות למידה. אני חושבת שזה צריך להיות בעיקר, וזה צריך להיות משהו שאנשים למדו לעשות אותו במשך שנתיים עד שלוש שנים ועברו מחקרים וקראו והבינו את הנושא והתנסו ועבדו עם משרד החינוך. זה מה שקורה עכשיו בחוג ללקויות למידה.

אמרה פה קולגה שמתן ריבוי התאמות פוגע בסטודנטים שבאמת זקוקים להתאמות, אבל הם באמת אכן לקויי למידה. אני רוצה לחדד ולומר שכשאנחנו מרבים בהתאמות אנחנו מפילים את כל האחריות על משרד החינוך ולתלמיד אין אחריות ללמידה שלו. אני רוצה לומר לכם בתור מישהי שהיתה אחראית על מערך האבחונים באוניברסיטת חיפה ראיתי איך תלמידים היו צריכים לעבור שינוי, להבין שלא כל התאמה שקיבלו במשרד החינוך הם יקבלו אותה בהשכלה הגבוהה, והם לא קיבלו. אני הייתי אחראית ואפשר להסתכל ברזומה ולראות כמה לא קיבלו כי הם לא באמת היו זכאים לזה. ואז האחריות עברה לתלמיד והתלמיד היה צריך לשבת וללמוד, ואז יכולנו לפתוח את כל מערך האסטרטגיות וההוראה. זאת אומרת, משרד החינוך צריך לקחת גם את זה בחשבון. ואז התלמידים לקויי הלמידה באמת שבאמת זקוקים לזה, יכולנו להיענות לבקשות שלהם ולתת להם את ההתאמות הנכונות.

לעניין ההתאמות - יש המון מחקר היום. הדוקטורט שלי גם עסק בזה. בנושא של הקלדה לליקויי למידה והמעבר שלהם להקלדה על גבי מחשב, יש היום המון מסטרנטים שעובדים במאסטר קטן על הנושא של משמעות מתן התאמות כאלו ואחרות לאוכלוסיות שונות של לקויי למידה. אפשר להתחיל להיעזר בדברים האלה כדי להתחיל לפלח ולנקות קצת את השטח מהדבר הזה. חבל שאנחנו לא נכנסים לספריות ומתחילים להפנים את הדברים.

תודה רבה. נדב ברמן, בבקשה.

שלום, אני מורה למחשבת ישראל בבית-ספר תל"י בית חינוך. עלה הצד של היועצות שאני מכיר אותו מהיועצות אצלנו שהמקצוע הזה שהוא מציל חיים נמחק. אני רוצה להגיד שני דברים כשהאחד מהצד של המורים. היום בשביל להעביר מבחן עם טבלת לקויי הלמידה וההתאמות הנגזרות, זה פחות או יותר מורכב כמו מבצע בסג'עיה וזה מראה איפה המערכת כושלת. טוב שמביאים לנו משגיחה לבגרות שהיא בתמימותה וביושרתה אומרת: אני מצטערת. היא חשבה שהיא באה רק להשגיח. כשהאחראית מבקשת ממנה להקריא שאלון היא אומרת: אני מצטערת, אני לא רוצה להכשיל את התלמידה. זאת אומרת, זה מקום שמסתבר שהמערכת לא עובדת. בסדר, גם לי יש שגיאות כתיב. אבל אם יש כזו רמה של אי-הצלחה לגבי בוגר, מנהל אגף הבחינות, אי-אפשר למצוא את האנשים שיממשו את ההתאמות האלה, יש בעיה.
אני חושב שיש פה הרבה שיח שהוא במידה מסוימת קוסמטי. גם הבעיות שלי כמורה לממש, להזמין, צבא של משגיחים, חדר שקט – למי לא עוזר שקט? אולי פשוט נדאג שהמשפצים בבית-הספר יבואו אחרי העבודה או שבית-הספר יהיה מרווח ושקט.
אני רוצה לגעת בעניין אחר וזה הנושא הפרדיגמטי. זאת אומרת, אנחנו מניחים שכל לקות צריכה לקבל את ביטויה בהתאמה, ואני לא כל כך בטוח שזה כך. בעיניי לבית-ספר יש שתי מטרות מרכזיות: האחת, חברות בין בני אדם. השנייה, אינטלקטואלי. לגבי אינטלקטואלי – יש ידע מסוים שהחברה החליטה שהוא חשוב. נגיד, 2+2=4, או לדעת לקרוא את השלט: עצור, שזה לא בתמרור שהוא רק ציות. אם הידע חשוב אחרי זה אנחנו לא יכולים לבוא בטענות לתלמיד שבמשך כל שנותיו לא ציפו ממנו לקרוא, שהוא ידע לעשות את הזה. זאת אומרת, ברמה הבסיסית של האחריות המשפטית המוסרית הכי בסיסית. אם ידע החיים הזה הוא חשוב צריך לבחון עליו. הקישור בין ההתאמות לבין הבחינות בעיניי הוא פסול.
אבל צריך גם להגיד את האמת. מערכת החינוך בישראל נהיתה אקדמית מדי. בשביל לסיים י"ב בהצלחה אתה צריך כישורים של פרופסור, ואז באמת נוצר מצב שאנשים חנוקים. כולם רוצים שיהיה ידע עיוני לכולם, וזה בסדר. אבל לא מתרכזים בידע הבסיסי. ואז מגיעים תלמידים לאוניברסיטה שהם לא יודעים לקרוא, לכתוב. בעניין הזה וילף את וילף הציעו הצעה אולי קצת קיצונית לגבי לקויות למידה, אבל אני ממליץ לעניין בספר שלהן. הן מציעות לחזור לאל"ף-בי"ת. כלומר, בוגר בית-ספר צריך לדעת חישובים מתמטיים בסיסיים, הוא צריך לדעת לקרוא, לכתוב ולהתנסח, ולדברים האלה לא צריכה להיות בעיניי שום פשרה.
יש כל מיני יתרונות וחסרונות שמקשים על אדם בשוק העבודה. אני, למשל, קרח. יש אנשים יותר יפים ממני. מישהו חשב שמגיע לי איזשהו יתרון בגלל זה במשהו? אבא שלי נכה. האם מישהו נתן לי כסף כדי לקנות דירה בקומת קרקע? לא. אותו הדבר לגבי אבחונים. אם יש בעיות צריך לתת את כל הכלים כפי שבאמת זה יפה שנאמר פה, בשלב הלמידה. ועוד יותר, לא להתנות את קבלת העזרה באבחון. זה הזוי לגמרי – מה שאמרת, נועה. זה בעיניי הדבר המרכזי – שצריך למקד בלמידה.
דבר נוסף, צריך להרחיב את האופק הפדגוגי. בוגר י"ב צריך להיות בן אדם שתורם לחברה, פרודוקטיבי, בר אוריין, וגם צריך יותר חינוך פעלתני, גם לחנונים, לכולם.

תודה. שאלה שלא קשורה - איך הגעת לדיון?

ראיתי את הכתבה שהיתה ב"הארץ". שלחתי למורים.

- - -

למה לא לכבד את מי שיושב איתך?

- - -מכבד את התלמידים שלו.

את לא יודעת את זה.

אני שומעת את זה.

הוא יושב מולך ומדבר. המינימום הוא לדבר אליו בטון מכבד ובמילים מכבדות. אף אחד גם לא אומר לך מה הוא חושב לפעמים על ההערות שלך כי מכבדים את המהות שלך כבן אדם פה.

אין לי שום בעיה שהוא יגיד מה הוא חושב. מורים - - -

רויטל, רויטל, הצלחתי כמעט שעה לא להגיד "רויטל".

אני מצטער אם פגעתי. אני מדבר מדיו ליבי, למורה יש דיו.

ראיתי את המאמר הזה. אני במשך שנים כבר מורה ואני רואה את הטירוף הזה. שלחתי למורות בית-הספר. מישהו ששלח לליד"ה ששלח לנועה, וכך זכיתי להיכנס.

ד"ר דליה אלוני.

שלום. אני ד"ר דליה אלוני, אני פסיכולוגית חינוכית. אני נמצאת כאן כנציגה של הפ"י – הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. בעבודתי אני מאבחנת 17 שנה ומרצה באוניברסיטת תל-אביב ועובדת בתיכון שיש בו הרבה תלמידים לקויי למידה בפתח-תקווה.

קודם כל, אני מאוד רואה בעבודתי בשטח את המאמצים הבלתי נלאים של היועצות שלנו בתיכון וגם יועצות אחרות שמספרות לי כסטודנטיות, ובאמת מאוד מבינה את הקושי שנוצר בחודשים שלפני ועדת ההתאמות. אני כמאבחנת, ואני חושבת כפסיכולוגים שמאבחנים באופן תדיר, מרשה לעצמי למחות על ההכללה הגורפת שאין אבחונים ללא התאמות, ללא הגדרה של תלמיד לקוי למידה. אני באופן אישי חתומה על אבחונים כאלה כשבאמת אני תמיד שמחה לומר להורים שהם אולי ציפו לתשובה אחרת, אבל שאין, אין שום בעיה. הלאה, קדימה להמשיך בדרך, וזהו. לא כל ילד שבא לאבחון הוא באמת לקוי למידה, אז זה לא בדיוק כך.
בראייה של כל העבודה הבירוקרטית שנופלת על היועצות, אבל בהתחשב גם בתלמידים ובשאר הפרמטרים שיש בנושא של לקויות למידה, הייתי מדגישה אולי שלושה דברים: קודם כל, ברמת התלמיד אני מאוד מסכימה. שמחתי לשמוע שהגברת יהודית אל-דור ציינה שיש כבר מסמך חדש בנושא הזה שההתערבות כדאי וצריכה להיעשות כבר מגיל צעיר. אנחנו רואים את הילד בפרספקטיבה באמת מגיל היסודי ושם צריך באמת להשקיע ולוודא שהילד מסיים בית-ספר יסודי, לפחות את השנים הראשונות, קורא וכותב עם ידע במתמטיקה. זה באמת מאוד מאוד חשוב.

דבר שני, ברמת בית-הספר אני חושבת שחלק מהקושי של היועצות קשור גם להטמעה של דרכי עבודה. אני חושבת שיועצת לא צריכה להילחם באמת במורים כדי שהם ימלאו לה איזשהו דוח על תלמיד, שצריך איזושהי שיתוף פעולה, איזושהי הטמעה של ערכים. זה אחריות מקצועית של כל מורה, לא רק של היועצת, לדאוג למלא את מה שנדרש כיום בכל זאת כדי להגיש לוועדות.

דבר שלישי, יש בתי-ספר, אני לא יודעת אם זה בכל הארץ, אבל אני יודעת שאצלנו בבית-הספר יש רכזת לקויי למידה שמאוד עוזרת, מאוד. היא נרתמת לאורך כל השנה, לא רק לפני הוועדות, והיא עובדת בצמוד ליועצת. יש לה ידע בלקויות למידה והיא מאוד מסייעת בנושא של - - - . אני לא יודעת אם קוראים לזה רכזת לקויות למידה, בתי-ספר אחרים זה מתל"י. מהניסיון שלי זה באמת מקצוע שאנשים הוכשרו לו. הן מכירות את הילד לעומק ואת המשפחה והן באמת מגיעות להכיר. אז אולי אתם לא מכירים את זה בבתי-הספר שלכם אבל זה קיים בבתי ספר אחרים.

משפט אחרון - אני חושבת שכן ברמת המאבחנים, ואת זה אני כן לוקחת גם כקריאה בפורומים אחרים, חשוב שתהיה באמת הכשרה הולמת ומאוד מקצועית למאבחנים כדי שלא תהיה באמת כל מיני היסחפות, לא לכיוון הזה ולא לכיוון השני.

תודה. רויטל.

רויטל לן כהן, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. אני, קודם כל, רוצה רגע מהמקום האישי להגיד לכם שאחד הדברים שקשים לי פה שבעיניי השאלה שצריכה להדהד זה מה המחיר בנפש הילד. ואם אתם רוצים לדעת מה המחיר בנפש הילד, יושבת מולכם אישה בת 43, עורכת דין, מנהלת טיפול, קייס-מנג'ר, עם שלל כישורים, הכשרות ודברים שעשיתי בחיי. באמצע כיתה א' זרקו מבית-הספר, בסוף כיתה ג' אמרו שממני תצא רק פושעת וזרקו אותי מבית-ספר. נגמרו בתי-הספר היסודיים. בין ה' ל-ו' העבירו אותי כיתות, וכן הלאה וכן הלאה. עם תעודת הבגרות שלי אני לא יכולה לעשות כלום.

זה תוצאה של העובדה שאתם לא רואים את הצרכים השקופים של הילדים. כי אם היה עומד מולכם ילד בלי רגליים לכולם היה ברור שהוא צריך גלגלים. אבל עומד מולכם ילד שאתם לא באמת יכולים בתהליך בדיקת דם לוודא מה הקשיים שלו, ולכן אתם מנהלים פה את הדיון הזה.
אני רוצה לומר לכם שמדברים בנכות קשה, לא פשוטה, לא ברורה. מה שאותי מרתיח הוא לא רק שאנחנו מעלים את הדיון מהסוג הזה פה בלי להתייחס למה זה עושה לילדים, ההתעלמות שלכם מזה שהמצב שלהם הוא אורגני, אלא העובדה שאנחנו מדברים על בחינות הבגרות. אני מצטערת, הילדים נולדים עם זה וכבר בכיתה א' הם צריכים התאמה בחומרי הלימוד, בדרכי ההוראה ובדרכי ההיבחנות. ילד בכיתה א' שחווה כישלון בבחינה הראשונה שלו נשרט, ובבחינה השנייה שלו נשרט עוד קצת, וזאת הסיבה שבאמצע כיתה א' כבר לא יכלו להכיל אותי, כי אני בניגוד לילדים שקטים הבעתי את דעתי כבר בכיתה א'. לכן, אני חושבת שהדיון הזה הוא בכלל לא לעניין אם אנחנו לא הופכים את הפירמידה ומתחילים לתת את כל ההתאמות בדרכי ההוראה, בדרכי הלימוד, בדרכי ההיבחנות. וכן, צריך לתת להם גם אסטרטגיות כבר בגן.

אתם מדברים איתי על תיכון. בתיכון יש את השורדים. אתם יודעים כמה ילדים נשרו בדרך לתיכון? אני לא מדברת בחטיבה, בבית-ספר יסודי. יש ילדים שהפסיקו ללמוד בבית-הספר היסודי כי הם כל מתוסכלים והם כל כך איבדו את תחושת הערך העצמי שלהם שהם פשוט הפסיקו ללמוד. זה יפה לדבר על התיכון, צריך לדבר על בית-ספר יסודי, ועוד אפילו קודם.
אני חושבת שמעבר לעובדה שזה מייצר נשירה סמויה ומעבר לעובדה שזה מייצר תלמידים מתוסכלים ובעיה בערך עצמי, זה מסליל תלמידים שיש להם פוטנציאל אדיר למסלולים שלא ימצו לעולם את הפוטנציאל שלהם. אני חושבת שכמו שגיא פינקלשטיין עשה דרך לש"ם באוניברסיטאות, בכל בית-ספר צריך להיות מרכז למידה, מרכז ידע, שהתפקיד שלו הוא לא רק לסייע לתלמיד. התפקיד שלו הוא ללמד את המורים, גם המחנכות וגם המורים המקצועיים, אסטרטגיות למידה כדי להגיע לילדים האלה. צריך להכין חומרי הוראה כבר בכיתה א' כי ההתאמות זה לא רק להתאים את המבחן, הרבה לפני זה זה להתאים את חומרי הלמידה. יש ילדים שלא מסוגלים בכלל לקרוא את החוברות ואת הספרים.

אני חושבת שהאמירה: אי-אפשר להתמודד עם הלחץ של ההורים וכל כך קל לקבל אבחון, אני אומרת לכם גם כתלמידה לקויה וגם כהורה לילדים עם לקויות למידה וגם כאחות לבוגר עם לקויות למידה קשות, זו אמירה מעליבה ופוגענית ואני מבקשת מכם לחדול ממנה. העובדה שיש הורים שעושים בזה שימוש היא דבר אחד שצריך לטפל בו, אבל מה שאתם עושים פה – אתם שופכים את התינוק עם המים ואחר כך זורקים את האמבטיה.

תודה רבה.

חברת הכנסת קלדרון.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, שלום לכולם. הילד הלקוי הלמידה הראשון שהזדהיתי אתו הוא חיים נחמן ביאליק שמספר לנו כל כך במדויק איך הוא מסתכל על האותיות ורואה חיות או דברים אחרים וחוטף מכות על היד. אני חושבת שכולנו יכולים להזדהות עם זה שאף אחד לא עושה את עצמו ושהנס הזה שיש ילדים שכן קוראים הוא זכות למי שזה קורה, אבל אף פעם אי-אפשר לדעת איזה מהילדים לא יצליח לעשות את זה, ואז באמת הכאב הוא גדול.

האבחונים הפכו להיות שוק מאוד יקר. אבחונים יקרים שונים בתוצאותיהם מאבחונים זולים, אבחונים להורים עשירים שונים בתוצאותיהם מאבחונים להורים פחות עשירים. זו שחיתות, זה דבר נורא. אנחנו כנציגי ציבור חייבים להילחם נגד זה. אני לא יודעת בדיוק מה הפתרון, אולי שלכל ילד יהיה ואוצ'ר לאבחון על חשבון המערכת ולא על חשבון ההורים, שזה לא יהיה כסף רב למאבחנים, ואז יפסיקו. אני הייתי עם כמה מילדיי בחוויה הזו. רואים על התור שם ועל הבית של המאבחנת – זה עסק מאוד מאוד טוב. עם כל הכבוד וכל הפרגון שלי למאבחנת, זה לא בריא למערכת, זה לא טוב לילדים, וזה יוצר חוסר שוויון.

אני חושבת שהפתרון האמיתי הוא מה ששר החינוך ומשרד החינוך עושים – למידה משמעותית, מגוונת טכניקות לימוד. פחות פרונטלי יותר חברותא, פחות בחינות, עוד פחות בחינות, יותר הערכות, יותר עבודה של מורה מול תלמידים באופן אישי.
אני מבינה ומכבדת מאוד את המנגנון, מבינה כמה זה קשה להיות אחראי על בחינות כשהבחינות כל כך מורכבות, אבל מי שחשוב, בסופו של דבר, זה הילד ולא המנגנון, הילדה שלא יכולה לקרוא את הבחינה ולא המנגנון.

אני רוצה לתמוך מפה במה שעושה שר החינוך ומשרד החינוך. כולנו צריכים לעזור במקומות שבהם אנחנו נמצאים בתוך המאבק הציבורי כי אנשים נלחצים כשמורידים בחינות ומרגישים שמשהו מתערער. אני חושבת שזה לטובת כולנו. תודה רבה.

תודה. חבר הכנסת אוחיון.

אדוני היושב-ראש, קודם כל, באמת תודה על הדיון הזה. אני שמח באמת על היועצות שבקרבנו. באמת צומח דור צעיר, אחראי, שאומר לנו: המלך הוא עירום.

הסיפור של האבחון – אתה דיברת על שני מיליון. אדוני מנהל אגף הבחינות, אני לא יודע מה הפילוח של אותם שני מיליון. אני מתאר לעצמי שנמצא אותם, שההתאמות האלה – הפיזור שלהן הוא בערך בין רעננה לחולון או משהו כזה מבחינה ארצית, מבחינה גיאוגרפית, מבחינה חברתית. זה חבל, זו מצוקה גדולה מאוד.

אני התאכזבתי מהתשובה של יהודית בקטע הזה כי ראיתי מצוקה אמיתית. חשבתי שפה תבוא תוכנית אמיתית אופרטיבית רצינית שנותנת כאן מענה, התייחסות, כי המצוקה הזו הולכת וגוברת. היא באמת בעייתית. למידה משמעותית היא לא איזושהי סיסמא פורחת באוויר, היא עבודה סיזיפית שדורשת מאתנו יום יום השקעה. מי שמקצץ בכיתות א'-ב' במיומנויות יסודיות קרוא וכתוב חותך בבשרם בעניין הזה ורק אחרי זעקת הסרדינים מחזיר את זה, משלם את המחיר כי אותם תלמידים שלא למדו קרוא וכתוב כמו שצריך בכיתה א'-ב', שום התאמה ושום אבחון לא יעזור לפצע שנקבע בגופם עוד בכיתה א' וב'.
אני חושש הרבה פעמים שבמקום להוביל יש כאן מענה תמיד פופוליסטי. בוודאי שאני בעד למידה משמעותית, אני גם לא רוצה בחינות בגרות. אבל לא יוצאים קודם עם הכרזה משבע בחינות לשלוש. מדברים על עבודות חקר כשאין לי אפילו צוות במערכת החינוך שיכול להסביר מהי עבודת חקר ואיך היא נעשית בעניין הזה. אי-אפשר להסתפק, מוכרחים להקשיב לדור הצעיר. רבותי, בואו נתחיל ללמוד ברצינות. במקום מאבחנים אולי יותר מטפלים או מרכזים של מקצוע של אנשים עם לקויות למידה. חשוב שאנחנו נגיד עם לקויות ולא בעלי לקויות – שמישהו הקנה להם אותם בכוח והפך אותם לבעלים בנקודה הזו.
הדבר הבא הוא מאוד מאוד חשוב. יש תעשייה והתעשייה הזו גררה את כולנו. מישהו היה צריך לבוא ולעצור. נכון, מאבחנים היום מקבלים סכומי עתק. זה הפך להיות מקצוע יוקרתי. אדוני היושב-ראש, המגמה המבוקשת ביותר בכל בתי הספר לחינוך בכל האוניברסיטאות היא המגמה שעוסקת עם לקויות למידה, בגלל הסטטוס, בגלל התשלום הנלווה לזה. מישהו צריך לקחת אחריות ולהקשיב ליועצות.
רבותי, אנחנו צריכים לעבוד ולהתחיל כבר מכיתות א', ב' ו-ג'. נכון, היו לנו אנשים, ולא אתעסק עם הסוגיה הזו של האבחנות. האם בעלי כספים יקבלו? אני לא מדבר על הדוגמאות שרויטל מביאה מדם ליבה. אנחנו מדברים על אותן דוגמאות רחבות של המונים שמבקשים למעשה הקלות במבחנים. בואו נקרא לילד בשמו, אלו הן הקלות במבחנים.
אנחנו מתמודדים עם בעיה של צמצום פערים. עוד לא גמרנו להתעסק וללמוד את הסוגיה של השקעות בתשתיות בחינוך בין תלמיד בפריפריה לבין תלמיד במרכז. עוד לא התמודדנו עם בעיית הצפיפות בכיתות והבאת מורים מעולים וטובים אל הפריפריה, לא שימלאו לי את הכיתה ויגידו לי: תראה, לא חסר שום דבר. בוא תראה, בית הספר מלא. יש לנו מורה להיסטוריה, מורה לגיאוגרפיה, יש לנו מורה למתמטיקה, רק לא סיפרו לי שהמורה למתמטיקה באמת אין לו תואר אקדמי במתמטיקה. הוא עבר הסבה מהיסטוריה, ואחר כך מדברים על צמצום הפערים.
ועכשיו גם בנו לסיפור חדש שזה הסוגיה הזאת של הקלות, אבחונים והתאמות. אם לא תהיה התייחסות רצינית, ואנחנו מצפים משר החינוך ומהצוות שלו שבאמת תהיה התייחסות הוליסטית מעמיקה כדי לצמצם את הפערים ולא להיגרר אחרי אותם הורים שרוצים לראות מיד הישגים, רוצים שהילד שלהם יקבל הקלה בבחינה, וזה הכול. וזה הפחד שלי. עד שאתם תגמרו ותכינו את התהליך האסטרטגי, ציבור היועצים שמוכן לעבוד יהיה רק יותר ויותר מתוסכל. תודה רבה.

תודה רבה. ד"ר נירית ליפשיץ.

שלום. אני מייצגת את העמותה הישראלית לריפוי בעיסוק. אני מרפאה בעיסוק ומרצה בחוג לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו.

כשאני שומעת את זועקת היועצת ומתייחסת התייחסות אמיתית לתלמידים וסטודנטים המתמודדים עם לקויות למידה ושומעת את הנושא של הצורך לצמצום פערים אני חושבת כי המבנה היום של בית-הספר מקשה על בניית תוכנית משמעותית לסטודנטים ולתלמידים המתמודדים עם לקויות הלמידה. כדי שלמידה תהיה משמעותית אנחנו צריכים איזשהו צוות מכוון בתוך בית-הספר שיהיו בו נוכחים כל אנשי הפרופסיות, ואני מתכוונת גם מורים להוראה מתקנת, פסיכולוגיים, מרפאים בעיסוק וקלינאיות תקשורת.
קחו, למשל, תלמיד שחוזר מאבחון שממליץ לתת לו הארכת זמן בבחינה או הקלדה. האם מישהו בדק שתפקודי ההקלדה שלו תקינים בכלל? למרפאות עיסוק יש אבחונים סטנדרטיים שבודקים תפקודי הקלדה. האם מישהו שאומר שיצמצמו את הבעיה של הקצב של הכתיבה שלו על-ידי הקלדה והוא מקליד עוד יותר לאט ממה שהוא כותב?
דבר נוסף הוא כל הנושא של בעיות התארגנות שנותנים הארכת זמן של 25%, 50%, אבל לא נותנים לתלמיד כלי להתמודד עם הארכת הזמן הזו. לכן, אני מסכימה עם אלה שדיברו להתחיל עם העבודה הזו כבר בגיל הרך, שיהיה צוות מכוון שיכניס לתוך תוכנית הלימוד בשביל שהיא תהיה יותר משמעותית את כל הדברים האלה כבר מהתחלת הדרך של התלמיד. תודה רבה.

תודה רבה. אורלי בוני, בבקשה.

שמי אורלי בוני, אני מנהלת שירות ריפוי בעיסוק במשרד הבריאות. אני רוצה לציין שתי נקודות שמאוד חשובות. אני שמחה שאני מדברת אחרי רויטל. אני חושבת שבדיון הזה קצת שכחנו את התלמידים. אני חושבת שמאז פריצת הדרך שעושה ועשה משרד החינוך, פתח את הפתח להמון תלמידים שהיו נפלטים מהמערכת ונכנסים היום למערכת. אנחנו רואים את זה בהשכלה הגבוהה. ואין מה לעשות, היום ההשכלה זה כרטיס הכניסה לעולם העבודה במדינת ישראל. לצערנו הרב, תלמידים רבים לפני שמשרד החינוך עשה את כל התהליך הנפלא הזה של באמת לפתוח את הנושא הזה לחשיבה יותר עמוקה, נפלטו מהמערכת והרבה תלמידים לא הגיעו בכלל ליכולת למצות את הפוטנציאל שלהם, להגיע להשכלה, לקבל תארים ולהשתלב בעולם העבודה בצורה נורמטיבית.
אני מסתובבת בין רופאים וכל הזמן אומרים לי בשקט: את יודעת, גם אני הייתי לקוי למידה, גם לי יש עדיין שגיאות כתיב. זה נשמע כאילו נורא טוב אבל אחרי שאתה שומע את סיפור החיים שלהם, הם עברו סיפורי חיים מאוד מאוד קשים עד שהם הגיעו לאן שהם הגיעו. אני שמחה שהילדים שלנו עוברים פחות מדורי גיהינום ממה שעברו אנשים שהיו לקויי למידה בעבר. אני חושבת שאנחנו עושים פה מהלך נהדר של לקדם את ליקויי הלמידה. אחוז התלמידים לקויי הלמידה שהגיע לתיכון, שלא לדבר על זה שהגיע לאוניברסיטה, היה מאוד קטן לפני עשר שנים, אם בכלל. אני רוצה להגיד שבדרך כשזה מקשה על מערכת החינוך לא לשכוח את המטרה שלמענה אנחנו יושבים פה.

נקודה שנייה ואחרונה שמאוד חשוב לי לציין היא שנעשה תהליך מדהים של שש שנים, אם לא שמונה שנים, יהודית, של תיקון חוק לקויי למידה למוסדות על-תיכוניים. נבחן כל הנושא של האבחון והמאבחן וכל הדברים. אנחנו יושבים על המדוכה יחד עם משרד החינוך ויחד עם משרד המשפטים והוות"ת והמל"ג כבר למעלה משמונה שנים עם דיונים. יש תוצאות לדבר הזה, אפשר להנחיל אותן מטה. אנחנו בדקנו את המקצועות, בדקנו מה הם לומדים. בדקנו מי מומחה למה, בדקנו זה שצריך במערכת החינוך גם לשלב מקצועות בריאות. לקות למידה זה לא משהו שלא נולדים איתה. נולדים איתה, עם בעיה נוירולוגית שהופכת להיות לקות למידה. זה לא משהו שאתה פתאום לא יודע לעשות. יש פערים שצריך לאבחן אותם, יש דברים שצריך לכוון אותם. הדבר נעשו. כל מה שצריך זה אולי לקחת את החוק ולסיים את החוק. אני מודה שגם לנו כמשרד הבריאות יש חלק בעיכוב של הסיום של החוק הזה. צריך לסיים אותו ולהוריד אותו לתיכון, להוריד אותו למטה להשכלה ולהפסיק עם כל הדיונים.

את הגעת באיחור. אני עדכנתי שהיום בארבע החוק עולה לאישור לקריאה שנייה ושלישית

סליחה, אני מאוד שמחה. אבל אני חושבת שיש פה מהלך מקצועי שנעשה. צריך להכניס מרפאים בעיסוק וקלינאי תקשורת לבתי הספר, צריך להתחיל לעבוד בשיתוף פעולה. זה לא התפקיד של היועצים לבדוק את ההתאמות, לבדוק מה המהות של הלקות ולהתאים. זה לא הקלות, זה התאמות, סליחה חבר הכנסת. אני רואה בעיניים שלי תלמידים שעם ההתאמות האלה גומרים את הבגרות, נכנסים לאוניברסיטה, נמצאים במודיעין בצבא עם היכולת הפוטנציאלית שלהם לעבוד במחשבים למרות שיש להם שגיאות כתיב איומות והם לא יכולים לקרוא. אני יודעת את זה מהבית ואני אומרת לכם שיש לאנשים האלה פוטנציאל וצריך למצות אותו.
עם כל הכבוד לארצות-הברית, גם אני בדקתי בארצות-הברית, רק שאתה יכול לעשות בכיתה של 15 תלמידים עם מורה וסייעת - זה מה שיש בארצות-הברית, ומרפא בעיסוק בתוך בית הספר באופן קבוע.

הגענו לארצות הברית אז כל אחד יכול לדבר על מדינה שונה בארצות-הברית. מערכת החינוך בארצות-הברית הגדולה והענפה היא לא כל כך מצליחה שצריך ללמוד ממנה.

מילכה אלבק, בבקשה.

שמי מילכה אלבק. אני יועצת חינוכית מזה 23 שנים בבית-הספר התיכון שמעון בן צבי בגבעתיים. אני רוצה לספר סיפור קטן. בעבר היה נהוג לסמן בכוכבית את אותם תלמידים שעשו בגרות מותאמת או בעל פה. היום כבר לא מסמנים מפני שהוגש בג"צ על-ידי בוגר שלנו לקוי למידה שאני גאה בו כיוון שהוא באמת לקוי למידה, מפני שזה הטעה אותו בקבלה לאוניברסיטת בר-אילן כי באותיות הקטנות היה רשום שמי שנבחן עם התאמה מסוימת צריך לעשות מבחן פסיכומטרי והוא פספס את זה והיה אמור להפסיד שנת לימודים בגלל זה, ולכן הגיש בג"צ.
באותה תקופה היתה שרת החינוך לימור לבנת והיא פעלה לכך שהסימון יבוטל. אני התרגשתי יחד אתו ובירכתי אותו. הוא עמד ללמוד מדעי המדינה. אמרתי לו שהוא כבר מיישם בפועל. הוא עומד על שלו, מגיש בג"ץ ואני גאה בו. הוא היה באמת לקוי למידה. כשבירכתי לא ידעתי למה זה אמור להוביל מפני שאני מאמינה שאם היה סימון מחצית מההורים היו יורדים מהעץ ולא הולכים ומאבחנים ילדים שאינם לקויי למידה מפני שהקטע של הסימון הוא בעייתי.

בואו נסמן. אני רק מנסה להגיב לדברי ד"ר יהודית אל-דור שאני מאוד מעריכה ומכבדת אותה שכשאנחנו באים וצריכים באמת לשנות ולעבוד על התודעה הציבורית ועל התודעה של ההורים זה דבר שקשה מאוד לעשות אותו מפני שאת ההורים זה לא מעניין. היום המרוץ להישגיות ולקבלה לאוניברסיטאות ולחסוך את הכסף ולא לרוץ למכללה, וכל הדברים האלה, בעיקר באזור המרכז, בעיקר אצל המעמד הבינוני שמבין מדוע חשובה ההישגיות, והם קונים בכסף את האבחון. אנחנו כבית-ספר לא יכולים לעמוד מולם, ואני מדברת מגבעתיים שזה מעוז המעמד הבינוני.

אני כיועצת במשך 23 שנים, עד לפני כמה שנים כשהתחילה האינפלציה של התיקים לוועדת התאמות מחוזית עסקתי במקביל לעבודתי כיועצת במשהו שלא היה מתפקידי אבל אני ראיתי אותו כתפקידי כי לא היה מישהו אחר, לקדם תלמידים עם קשיי למידה, עם לקויות למידה, ולזהות את הקשיים שלהם מתוך המבחנים שלהם, מתוך העבודות שלהם. לתת להם הדרכה, ללמד אותם. אני לא מורה לאסטרטגיות למידה, אבל אני מורה לספרות והבעה בעברי ואני יודעת להקנות אסטרטגיות למידה לכל המקצועות ההומניים. פיתחתי את זה לבד מתוך קריאה, מתוך למידה. היום אין לי זמן לעשות את זה כי אני מתעסקת מהבוקר עד הערב בניירת. מצאתי את עצמי, כדי לא לחבל במקצוע שלי הייעוצי, ואני אימא לילדים בוגרים, עובדת עד ארבע אחר-הצהריים, מעבר לשעות שאני מקבלת עליהם משכורת, בייעוץ, במניעת אובדנות, בפרויקטים, באקלים כיתה, בקבוצות רגשיות לתלמידים מכיתות מב"ר. החל מהשעה ארבע אני מתחילה את עבודת הניירת כשאני מוצאת את עצמי חודשיים בשנה שוהה בבית-הספר עד עשר, שתים-עשרה בלילה מתוך אידיאל ושליחות. אבל אני יכולה לעשות את זה מפני שבעלי הוא עובד היי טק-טק. זו התרומה שלנו למדינת ישראל. אני אימא לילדים בוגרים. לו הייתי צריכה לעשות את זה כאימא לילדים קטנים הייתי עוזבת את מקצוע הייעוץ מפני שזה בנשמתנו. בתור יועצת שהגיעה לבית-הספר ואחרי החודשיים הראשונים איבדנו תלמידה שהתאבדה אני אמרתי לעצמי: אני לא אתן שזה יקרה, ואני עוסקת במניעה. בכל הסיפור הזה אני עוסקת בשעות אחרי-הצהריים, אבל אני יחידה וכולם כועסים עליי והם צודקים, בפירוש צודקים. הבירוקרטיה והניירת הם בלתי אפשריים. לכן, יש אלימות בבתי-הספר, שלא נדבר על הכיתות הגדושות. לכן, מורים בורחים מהמערכת. בית-הספר שלנו הפך להיות תחנת רכבת. מורים נכנסים ויוצאים. הצעירים לא מחזיקים מעמד, הם לא עומדים בעומס. הם לא יכולים לעמוד מול כיתה של 40 תלמידים. מורה לא יכול להיענות לכל התוכניות של משרד החינוך לצרכים הייחודיים של התלמידים כי הוא בכלל נלחם על הישרדותו בכיתה והתמודדות עם בעיות משמעת.

תודה. אני חושב שאת קשרת את היועצת הצעירה עם היועצת הוותיקה ועשית חיבור חשוב.

ד"ר עמליה בר-און, בבקשה.

אני מתחברת להמון המון דברים שנאמרו כאן, ובעיקר שאפו גדול למה שאתן עושות פה. זה לא היה צפוי. אומנם אחותי יידעה אותי על התהליך הזה כי היא יועצת, אבל זה פשוט מדהים.
אני מרצה בחוג להפרעות בתקשורת. אני באה כנציגה של אגודת קלינאיות התקשורת, אבל אני לחלוטין לא מדברת עכשיו מתוקף שני התפקידים האלה. ההתמחות שלי היא לקויות למידה. אני מרצה בחוג בבר-אילן שחבר הכנסת שמעון אוחיון דיבר עליו, החוג של לקויות למידה, וגם באוניברסיטת חיפה הרציתי. אני מכירה מאוד מאוד טוב את התחום הזה.

יהודית, חסרים לי פה נציגי החינוך היסודי, חסרה לי פה האחדה בין האגף לחינוך המיוחד לבין החינוך הרגיל. הדיכוטומיה הזו שאנחנו עושים פה כל הזמן בין לקויי למידה לבין משהו אחר היא דיכוטומיה שגויה. אין לי שום אבחנה בין לקויות לבין קשיים, ואני מומחית בתחום. אין דיכוטומיה, יש פה איזה רצף של יכולות וכולם נתונים על הרצף הזה. כשמורה נכנס לכיתה הוא נכנס לכיתה שלמה שיש בה גם את היכולות האלה וגם את היכולות האלה ואת מגוון היכולות.

למה חסרים לי פה נציגי החינוך היסודי ולמה חסרה לי פה האחדה בין החינוך המיוחד לחינוך הרגיל? מכיוון שאנחנו מדברים כרגע על החינוך הרגיל. כפי שאמר דברת, ואת אמרת את זה רויטל, צריך להתחיל להפוך את הפירמידה ולהתחיל כבר מכיתות א'-ב' וכבר מגיל הגן, ואני מאוד מעורבת בתהליכים האלה. צריך קצת לצמצם את המפלצת הזו שהפכה להיות מפלצת האבחונים וכל מה שעושים זה ועדות איך לצמצם את האבחונים בכלל במקום לערער על תפקיד האבחון, במקום לערער האם בכלל. יהודית, את מכירה אותי. אני קלינאית תקשורת, אני איש אבחון וטיפול. אני מערערת על התפקיד של האבחון, אני לא מערערת על המסלולים ללקויות למידה. הם צריכים להיות בתוך בית-הספר ולתמוך בתהליך הזה של הערכה על מנת להמליץ על טיפול, לא הערכה על מנת בסוף הפירמידה כשיגיעו לבגרות או לאורך הדרך צריך גם להתחיל לתת התאמות או הקלות – לא משנה איך שנקרא לזה. זה נכון כי גם אם אנחנו מטפלים בילד הוא לא תמיד יפסיק להיות לקוי למידה, אנחנו יודעים את זה. הוא ילך עם זה לאורך כל החיים שלו אבל בתחילת הדרך צריך לתמוך. אני חושבת שכל ההערכה והתמיכה צריכה להיות בתוך המערכת.
כרגע אני יו"ר הוועדה של מבדק כיתה א' החדש שנבנה באמצעות רמ"א. אנחנו בונים מבדק שכבר בכיתה א', והוא כבר יוצא עכשיו. מי שבונה אותו זה נציגי החינוך היסודי ולכן הם חסרים לי פה. אני לא מייצגת אותם, אני לא שייכת למערכת החינוך. אבל מתוקף תפקידי האקדמי אני יו"ר הוועדה, תיכף אגיד על תהליך נוסף שמתקיים. זה אומר שכבר בכיתה א' המורים עצמם יכולים להתחיל ולהעריך את התלמידים, להעריך אותם בלי חס וחלילה לשלוח אותם לאבחון, לעשות כשיש להם כבר תוכנית לעבודה. כמובן שצריך גם להכניס את זה להכשרה של המכללות. זה בעניין התפיסה הרחבה של מה שצריך לעשות.

יש עכשיו תהליך דומה שנבנה לקראת כיתה ב'. כלומר, כבר בתחילת הדרך המערכת עצמה, המורה עצמו, מעריך את הילדים ולא מטיל את האחריות על מישהו אחר ולא מוציא את הילדים למקום אחר. אני זוכרת שכשהייתי קלינאית תקשורת לפני עשר שנים ביקשתי ממורה בכיתה ד' שתמשיך לתת לילד טקסטים מנוקדים כי הילד היה לקוי קריאה קשה ועדיין לא הגיע לשלב של הקריאה הלא מנוקדת. כל מה שביקשתי הוא פשוט לתת לו טקסטים מנוקדים. היא אמרה לי: אם הוא לא ילך לאבחון למה שאני אקשיב למה שאת אומרת? מי את בכלל? הוא היה צריך ללכת לאבחון כדי שהמורה תיתן לו טקסטים מנוקדים.

אבל הנה את מעידה, עמליה, על התהליך שבדיוק את מדברת על היישום שלו, של כל מה שאנחנו מדברים שלא יקרה מהמורה הזו - תהליך של יישום ההוראה ושל הכלים. זה חלק מהעניין וזו רק דוגמה אחת.

אני רוצה לסכם את שתי הנקודות שלי: ראשית, לערער על מעמדו החשוב של האבחון, בוודאי לא בתחילת הדרך, ולהכניס כמה שיותר, ויש אנשי מקצוע מעולים כמו הפסיכולוגים החינוכיים וכמו הבוגרים ללקויות למידה וקלינאי התקשורת ומרפאות בעיסוק. הם נמצאים בתוך המערכת, משום מה הם בחינוך המיוחד. הם לא משתלבים בחינוך הרגיל. כלומר, לעשות שינוי מערכתי. יש אנשי מקצוע בתוך המערכת. כל המיליונים האלה נמצאים בתוך המערכת. לא מנצלים את המשאבים של המערכת מתוך איזשהו היעדר תפיסה, ואז היועצות יוכלו לעשות את מה שהן באמת ולא יצטרכו לעשות תפקיד חדש של מרכזת לקויות למידה. כאילו נבנה תפקיד חדש כדי - - -

זה אפילו לא נבנה תפקיד חדש. זה להשתמש בשעות הייעוץ לדבר הזה.

לא, לא, אז עושים תפקיד חדש. אז עוד מעט גם יהיה מקצוע באוניברסיטה של מרכזת לקויות למידה.

כבר יש.

תודה רבה. אביבית, בבקשה.

אני מארגון "בזכות". רק שלוש נקודות. בהמשך לדברים שנאמרו כאן שאני בהחלט מסכימה איתם, אבל כל עוד האבחונים הם באמת תנאי לקבל את ההתאמות אני חושבת שבהחלט צריך להכניס אותם, כפי שחברת הכנסת גם אמרה, לסל השירותים, לאותו סל שילוב שיש בו שירותים מסייעים ואמורים להיות שם עוד שירותים מסייעים שמסתבר כפי שנשמע כאן שלא ניתנים. צריכים להיות שם בהחלט גם האבחונים, ובכך למעשה משפחות שהפרוטה אינה מצויה בכיסם והם אינם יכולים כיום ללכת ולקנות את האבחונים הללו למרות שהם באמת זקוקים להם כדי שהילד יקבל את ההתאמות כי הילד זקוק לאותן התאמות, אז גם המשפחות הללו יוכלו כחלק מסל השירותים לקבל את האבחון הזה. זה משהו שבידו של שר החינוך לעשות. די בתיקון חקיקתי.
אמרת כאן שחסרים נציגים של הקדם יסודי, חסרים כאן גם נציגים של הלשכה המשפטית של משרד החינוך כי זה באמת תיקון משפטי שנדרש וחיוני לעשות.

מה התיקון המשפטי?

כדי שזה יהיה חלק מאותו סל שירותים שמתבקש.

כדי להשלים את זה אני באמת חושבת שצריך גוף אבחון אחד של משרד החינוך, שמשרד החינוך יכיר בו. כפי שציינת בראשית הדברים, אדוני היושב-ראש, שמדובר פה בעשה לך מאבחן ובקנה לך מאבחן אולי ועשה לך התאמה, אבל אני חושבת שברגע שיהיה גוף אבחון אחד של משרד החינוך שמשרד החינוך יכיר בו, וזו לא פעם ראשונה שההצעה הזו עולה על שולחן אחת מוועדות הכנסת, אז באמת יהיה איזשהו שינוי בכל התעשייה של האבחונים ובאמת אותם ילדים עם לקות למידה והם זקוקים להתאמה הזו כחלק בלתי נפרד כדי להיענות לצרכים המיוחדים שלהם יוכלו לקבל אותה.

נקודה אחרונה - שמענו כאן על תוכנית ואני מודה ומתוודה שלא קראתי את הטיוטה של התוכנית. אני אשמח לקרוא אותה ואולי אפילו אם יתאפשר להעיר הערות. אבל אני בהחלט חושבת שלא די בתוכניות.

דיברנו כאן על תיקוני חקיקה בהשכלה הגבוהה. גם בחינוך הרגיל אנחנו משוועים כבר לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות - נגישות פרטנית להורה ולתלמיד. אני חושבת שהתקנות הללו בהחלט יכולות לתת מענה כחלק מאותו סל שירותים שאמור להיות שם ולתת את אותן התאמות לאותם ילדים עם כל הצרכים המיוחדים - לתת גם לאותם הילדים עם צרכים מיוחדים שיש להם לקויות למידה.

שוב, אני אשמח לשמוע היכן התקנות האלה עומדות. התקנות האלה הן התקנות היחידות ממגוון התקנות של שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שטרם הועברו לוועדת המשנה של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת. לא ברור למה. התקנות האלה כבר מזמן היו צריכות להיות מועברות על-פי החוק, כבר בשנת 2006. אני באמת מבקשת, אדוני היושב-ראש, שבאמת תצא מכאן פנייה למשרד החינוך.

אנחנו כתבנו ונתנו להם כדי שלא תהיה בעיה.

לא הבנתי על מה את מדברת.

יש תקנות שנכתבו על-ידי משרד החינוך מכוח חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תקנות נגישות פרטנית להורה ולתלמיד. יש שם בתוספת את כל ההתאמות שזקוקים להן כל הילדים עם הצרכים המיוחדים, ובין השאר, גם ההתאמות הללו אמורות להיות כלולות שם. אינני זוכרת בדיוק איזה התאמה כלולה שם ואיזה איננה כלולה. אבל התקנות הללו טרם הוגשו לכנסת. הן כבר מזמן היו צריכות להיות מוגשות. הן תקועות איפשהו במשרד החינוך או במשרד האוצר ויש פינג-פונג בין השניים. אבל בגלל היעדר התקנות, בגלל היעדר חקיקה בנושא הזה, בסופו של דבר, אנחנו מתכנסים כאן שוב ושוב ושומעים את אותן בעיות של ילדים שזקוקים למענה.

תודה. יהודית, כמה מילות סיכום שלך.

אני רק יכולה להגיד שכל מה ששמענו כאן בהחלט מראה על עומק הבעיה. זאת אומרת, כל צד שדיבר, הוא דיבר והוא אמר דברים נכונים. בהחלט הדברים עמוקים, מורכבים, דורשים הרבה הרבה עבודה, משאבים. הדברים קשורים גם לדברים שהם מעבר ללקויות למידה, אלא דברים שקשורים ללמידה בכלל ולמערכת החינוך ולמבנה שלה. אנחנו מדברים על מערכות חינוך שלוקחות עקרונות יסוד נורא חשובים כמו חינוך לכל. כשאנחנו מכניסים את כל המורכבות הזו למבנה מאוד אחיד של כיתה, זמן, צלצול, ולוקחים ילדים, אנשים, שהמהות שלהם זה השוני, אז להתחיל לעשות את ההתאמות האלה בין ייחודיות ובין משהו כל כך אחיד, הוא מאוד מורכב. אני מבינה את זה ואני חיה את זה.
יחד עם זה, אני מוכרחה להגיד. אני לא סיפרתי את כל מה שאנחנו הולכים לעשות כי זה באמת עוד לא יכול להיות, אין על זה אישור של המשרד. אבל אנחנו הולכים לעשות מהפך באמת גדול בכל הנושא של לקויות למידה, טיפול שורש שכולל חלק מהדברים ששמעתם מה צריך לעשות. זה כבר בהצעות שלנו. אני מאוד מקווה ששר החינוך והמנכ"לית יאשרו את זה ואנחנו נוכל לצאת לדרך כבר בשנה הבאה שזו הזדמנות פז כיוון שלפחות בנושא של ההתאמות, בואו נשים את זה חזרה רק לנושא של ההתאמות, בשנה הבאה אין בחינות בגרות, יש רפורמה, והדגש הוא על למידה משמעותית שהשר מאוד מאוד - - -

יש בחינות בגרות.

אני מדברת בכיתות י'. אנחנו מתחילים לעשות איזושהי באמת הסטה מאוד גדולה לדרכי הוראה משמעותיות וכל הנושא של ההתאמות לתלמידים לקויי למידה ייכנס לתוך התפיסה הזו. אני לא רוצה להרחיב בעניין, אבל הדברים שנאמרו כאן כולם ורובם - מה שאפשר ומה שישים יוכל להיכנס למהלך הזה. אני מציעה לתת לזה זמן כי אנחנו לא יכולים לפרט את הדברים שאנחנו הולכים לקראתם.

שנה הבאה זה תשע"ה או ו'?

ה'.

תודה רבה. אנחנו חייבים לסכם ולסיים. גם הדיון הזה הוא בטח תם ולא נשלם, אבל אני רוצה לומר כך.

באו היועצות החינוכיות של בתי-הספר העל-יסודיים ושמו לנו מראה מול הפנים. הן הציפו בעיה שהביאה אותנו לדון בכל הנושאים ובכל הבעיות של מערכת החינוך מכל הזוויות ומכל האפשרויות. זו תהיה טעות אם אנחנו עכשיו נכרוך את כל הנושאים ואת כל התחומים שאנחנו עוסקים ומטפלים במערכת החינוך במקום להתמודד גם בנושא של המדיניות והאסטרטגיה ארוכת הטווח, אבל גם לטפל טיפול ממוקד, נקודתי, בנושא תפקידן של היועצות בהקשר הזה של התאמות בבתי-הספר, וזו הערה ראשונה שלי.
אין ספק שעגל הזהב שאנחנו עובדים אליו במשך העשורים האחרונים שזה בחינות הבגרות והבחינות בכלל, יצר הרבה מאוד תופעות לוואי ותופעות בעייתיות ותופעות שליליות, וזו אחת מהן. יכול להיות שלאורך טווח באמת צמצום בחינות הבגרות ומעבר לתהליכי הערכה אחרים, אין ספק שזה יביא למשמעויות נוספות. אבל אי-אפשר לכרוך כל נושא שעולה, ואגב, סביב השולחן הזה עולים יום יום נושאים רבים, מורכבים, שהם קשורים קשר ישיר אחד עם השני, אבל היכולת להתמודד איתם זה על-ידי לפרק אותם ולנסות באמת להתמודד עם הנושאים השונים שעולים עם ראייה כמובן של מדיניות כוללת ולאן רוצים להגיע בסוף הדרך.
אני באופן אישי נחשפתי לתחום של לקויות למידה כשהייתי ראש עיריית חיפה כי בחיפה יש מרכז מאוד מפותח, אני לא יודע אם יש עוד כאלה בארץ, בחסות העירייה שמעניק שירותי אבחון והתערבות לילדים עם לקויות למידה. המרכז בהנהלתה של ניצה טסלר. אני למדתי שם שזו אחת הנקודות החשובות ביותר בהצלת ילדים - כשמו וכלשונו. לקחת ילדים מהגיל הצעיר ביותר האפשרי ולאתר את הצרכים המיוחדים, להתערב ולתת להם כלים. כי זה נכון שלקויות למידה, ואני לא איש מקצוע בעניין, הן בעיות שלא ניתנות לתיקון. אבל ניתן על-ידי כלים, ולא רק הקלות, אלא כלים מתערבים לאפשר. אנחנו ראינו כיצד זה באמת בא לידי ביטוי. כשהלכתי לירוחם הקמתי שם מרכז כזה שהוא כולו על בסיס תרומות כי אף אחד לא היה מוכן לעזור בזה. תוך זמן קצר אתה רואה את ההבדל העצום כשאתה מתערב מגיל טרום חובה, ואפילו טרום טרום חובה, פשוט בתצפית על הילדים. לא לאבחן, כי לא מאבחנים ילדים בגיל הזה, אבל אתה יכול לראות על-פי ההתנהגויות מה הצרכים שכל ילד וילד צריך. המרכז הזה פועל בירוחם. הוא יצר תוך זמן קצר מאוד ממש נסים ונפלאות. זה הניסיון שאני למדתי.

אבל אנחנו כרגע עוסקים בתחום האבחון לטובת התאמות והקלות בבחינות. אני כן משתמש במונח "הקלות" כי הרבה מתוך אלה שבאים, בסופו של דבר, באים מתוך רצון להקלות ולאו דווקא בגלל שיש בעיה שם. אני בהחלט חושב, ואת דיברת על זה, ורבים דיברו על זה, שלתוך העולם הזה נכנסו הרבה מאוד הורים וילדים שהם לא לקויי למידה, אבל מה רע בזה שאני יכול לקבל מעמד של מישהו שמתאימים לו את הבחינה?
אני רוצה להעיר כמה דברים: ראשית, אני חושב באמת, וזה נאמר, צריך לעשות הפרדה בין אולי הגדרה של קשיי למידה ולקויות למידה, הפרדה שתאפשר לבית-הספר כלים עצמאיים משלו לתת הקלות במבחנים. מעבר לצורך באבחנה מסודרת, מקצועית, לתת הקלות בזמן הבחינה ובדברים נוספים כדי באמת לתת לאלה שבאמת סובלים מלקויות למידה וזקוקים להתערבות הזו וזקוקים להתאמות האלה את מלוא תשומת הלב, את מלוא הכלים, כדי לאפשר להם באמת להיבחן בצורה נכונה ולהצליח אחר כך בחיים. אם כך, הנקודה הראשונה היא נקודת האבחנה.

הנקודה השנייה שקשורה בזה היא כמובן מי עושה מה, מה עושות בבית-הספר היועצות, מה עושות הוועדות השונות, מה עושה בית-הספר עצמו, מה עושים מעל בית-הספר בוועדות חיצונית לבית-הספר - זו נקודה מאוד חשובה. חלק מהלמידה המשמעותית וחלק מהתפיסות החדשות זה הרבה יותר עצמאות לשטח, לבית-הספר, למנהל בית-הספר.
הנקודה השלישית היא מי מממן את זה. זו לא נקודה פשוטה. קודם כל, היא מאוד יקרה. שנית, גם כשהמערכת תממן תמיד יהיו הורים. הלוא גם אז לא כל מי שרוצה אבחון שולחים אותו לאבחון. צריך לעבור איזשהו תהליך כדי בכלל להצדיק את תהליך האבחון המקצועי.

בדיוק כמו קופת חולים ורפואה פרטית.

כן, כן. מה שיקרה אז זה שמשרד החינוך יממן איזשהו בסיס של מי שבהחלט הוחלט שצריך לקבל אבחון, אבל ההורים שיש להם כסף ימשיכו ללכת, ואז איזה מעמד זה? מה זה אומר? על כן, השאלה הזו היא לא פשוטה. היא מחייבת התערבות. אני גם לא הייתי ממליץ בסוף גם להכשיל את כל התהליך באיזשהו תו מחיר שהוא נושא כי אז, אתם יודעים היום עם התקציבים ועם המערכות, ומי שידרוש שכל התהליך הזה מותנה בכך שמערכת החינוך תממן את כל האבחונים האלו, יעשה טעות. גם במימון זה יכול להיות דיפרנציאלי, זה יכול להיות בכל בתי-הספר האלה שפה יוצגו. באזור המרכז כן ישלמו ההורים, באזורי סוציו-אקונומי נמוך, בפריפריה, במקומות שונים, לא ישלמו. אפשר למצוא לזה כמובן דרכים.

הדבר הרביעי, והוא אולי החשוב ביותר אבל הוא לא חלק מהדיון של היום, זה באמת ההתערבות. בגדול משרד החינוך איננו מממן את נושא ההתערבות בלקויות למידה. כלומר, אם מגיל צעיר, טרום חובה, בית-ספר היסודי, חטיבת הביניים, התערבות באותם דברים שדיברתי בתחילת הדברים שלי על התערבות כדי לתת לילדים את הכלים שיוכלו להתמודד יותר טוב עם המציאות.

יהודית, אני רוצה שאנחנו נקבע יעד שבעצם תהליך עבודת המטה והוועדות שאתם מכינים להתמודד עם השאלה הממוקדת שאנחנו דיברנו עליה תסתיים במהלך השנה הבאה כדי להיכנס לשנת הלימודים תשע"ו עם דירקטיבות, חוזר מנכ"ל, הנחיות חדשות שמטפלות בבעיה הספציפית הזו של מערך ההתאמות לבחינות מתוך מגמה, מצד אחד, לתת סמכויות יותר ללקויות הנמוכות יותר המחייבות רק התאמות. מצד שני, הסדרת התהליך של אלה שבאמת זקוקים להתאמות יותר, זאת אומרת, של שינוי בבחינות עצמן, וכמובן המכלול השלם שקשור בזה.
מעבר לזה, בכל הבעיות האחרות אני חושב שצריך להתמודד, אבל זהו תאריך היעד שאנחנו שמים לעצמנו. אנחנו נקיים ישיבת מעקב באמצע שנת הלימודים הבאה כדי לראות איך אתם עומדים כדי ליישם את היעד הזה ולהיכנס לתשע"ו עם כלים מתאימים ליועצות וליועצים.

נשמעו פה כמה דוברים שדיברו על הנושא הזה של אנשים טובים שעוזבים את מערכת החינוך. זה דבר שחוזר על עצמו בכמה מהדיונים שאנחנו עושים פה. זה גם מורים ומורות. אנחנו יודעים שסטטיסטית אחרי שלוש שנים חלק גדול, אני לא רוצה לנקוב במספרים, עוזב. אני מניח שזה גם תחומי העזר בחינוך. זה הפסיכולוגים החינוכיים, זה היועצות, זה הקב"סים - כל אותם תפקידים שמסתובבים סביב ליבת החינוך, שאנשים טובים נשברים על המערכת שהיא כפי שאנחנו גם נוכחנו פה, ואני חושב שהיה מאוד מעניין לשמוע, היא מחייבת התערבות. אני יודע שמשרד החינוך עסוק באלף דברים. אין לנו שום הצדקה לא לטפל בנקודה הזו כי ההשפעות שלה הן הרבה יותר רחבות ממה שנראה על פני השטח.
תודה רבה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 10:55.>