PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
15/06/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 204 >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, י"ז בסיון התשע"ד (15 ביוני 2014), שעה 10:00

<סיור במוסדות חינוך ובכפר הילדים SOS בערד>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

>
מירב זרביב - ממונה על התכנית להרחבת אזורי רישום, משרד החינוך

עליזה לוי - מפקחת כוללת ממ"ד, משרד החינוך

רות בן ואליד - מפקחת מתכללת, משרד החינוך

אילנה בר יהודה - מפקחת בטיפול החוץ ביתי, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

טלי פלוסקוב - ראש עיריית ערד

דודי אוחנינה - סגן ראש העיר, עיריית ערד

משה קווס - ממלא מקום וסגן ראש העיר, עיריית ערד

אירית כהן - מנהלת מערכות מידע, עיריית ערד

יהושע אשכנזי - דובר העירייה, עיריית ערד

אורנה אלישע - ס. מנהלת מח' החינוך, עיריית ערד

רחלי אברמזון - מנהלת מחלקת החינוך, עיריית ערד

ערן ברוור - מנהל יחידת הנוער, ערד

יהודה אלגור - רכז תקשוב עירוני, ערד

יובל ארנפרוינד-כהן - מנהל בית הספר הדמוקרטי קדם, ערד

ברוך אביבי - מנהל בית ספר ממ"ד טללים, ערד

מירי קידר - מנהלת בית ספר אבישור, ערד

שוקי רוסק - מנהל תיכון מקצועי אורט צור, ערד

דן שרון - בית ספר אורט צור

רחל לנדנר - מנהלת בי"ס יסודי חלמיש, ערד

רינת ביטון - מנהלת חט"ב תיכון אורט ערד

שוש פישמן - יו"ר ועד הורים, תיכון אורט ערד

טל צחי - יו"ר ועד הורים עירוני, ערד

ימית מורסיאנו - נציגת גף ניסויים ויזמות מרחבי חינוך

סוזי וינברגר - 'משאבי ידע', מלווים את מרחבי חינוך

אבי בורגר - 'משאבי ידע', מלווים את מרחבי חינוך

בלה בג'ינסקי - מנכ"לית עמותת SOS

מתי רוז - מנהל כפר ילדים נרדים, ערד

יהודית גידלי

ס.ל., חבר המתרגמים
<סיור במוסדות חינוך ובכפר הילדים SOS בערד>

בוקר טוב לכולם. אני חייבת להגיד לכם שבעיניי זה כבוד לעיר לארח כאן את ועדת החינוך של הכנסת, כאשר כמובן אנחנו נספר לכל אלה שלא נמצאים איתנו והם יבינו מה הם הפסידו בזה שלא הגיעו לכאן. אני באמת מקווה שבמהלך היום תראו דברים נפלאים שקרו וקורים בעיר הזאת ותכירו אנשים נפלאים שמלווים את כל המערכת הזאת, כי מן הסתם בלי האנשים האלה לא היינו יכולים להגיע לדברים שהגענו אליהם. לפני שאני אתחיל לספר לכם על ערד אני אשמח מאוד להכיר לך את מעגל האנשים שנמצאים היום כאן. אז בבקשה אנחנו יכולים בסבב.

(סבב נוכחות).

אחרי שאנחנו מכירים אחד את השני אני רוצה לספר לכם קצת על העיר שאתם נמצאים בה. לא יודעת כמה ומתי הייתם כאן, ביקרתם כאן ומכירים את המקום הזה שבעיניי זה אחד מהמקומות האיכותיים במדינה שלנו וכולנו צריכים להכיר אותה. אז כמה מילים על ערד. אנחנו מדברים על עיר שלפני שנתיים חגגה את היובל שלה, עיר שבן גוריון החליט שכאן תהיה עיר לפני 50 שנה ואז לא הרבה אנשים האמינו שכך יהיה והיום אנחנו רואים את העיר.

אנחנו מדברים על עיר שכבר ברצף לפחות שלוש שנים נמצאת בהגירה חיובית, שזה בעינינו הישג מאוד מאוד גדול אחרי שנים של הגירה שלילית. אנחנו מדברים על עיר ששמה לעצמה דגל של איכות חיים וכשאנחנו מדברים על כך שאנחנו רוצים להגדיל את מספר התושבים בעיר אז בוודאי ובוודאי שאנחנו מדברים בכמה דברים, אחד מהם זה כמובן נושא של חינוך, שתיים זה ביטחון אישי, שלישי זה שיפור פני העיר וכל מה שקורה, תרבות פנאי וכן הלאה. אני כבר לא מדברת על הנושא של דיור בר השגה כשמדברים על משפחות צעירות ומחפשים איפה לקנות בית, אז אני חושבת שערד יכולה להיות גם אטרקטיבית בנושא הזה, אבל היא הכי אטרקטיבית לילדים של המשפחה הצעירה.
כאן אני רוצה להגיע לכמה דברים. עשו לי פה מצגת, למרות שאני נורא לא אוהבת לדבר על המצגות,אבל אני אנסה להיצמד לנושאים האלה לפחות. אנחנו מדברים על מערכת החינוך שלנו שנכון להיום יש במערכת הממלכתית שלנו 3,587 ילדים ובמוכר שאינו רשמי 1,259 ילדים, יש לנו כמובן גם חינוך ביתי, כפר נרדים שאני יודעת שאתם זוכים היום להכיר ולראות את המוסד הנפלא הזה, ובית מזור שיש פה ילדים גם כן במסגרות, אבל כשאנחנו מדברים על החינוך אני רוצה להגיד כמה מילים. לפני כארבע שנים החינוך בערד היה טוב אבל היה רחוק מטוב שאנחנו רוצים. בארבע שנים קרה פה מהפך. עצם העובדה ששנה שעברה מערכת החינוך שלנו הייתה מועמדת לפרס חינוך ארצי, נכון שאנחנו לא זכינו בפרס, אבל המילים של מנכ"ל משרד החינוך דאז שהמערכת שלכם ראויה מאוד לפרס חינוך, זה עשה את שלנו. אני אישית אמרתי לכל האנשים שלי שמבחינתי הם כולם מצטיינים, כי מה שאנחנו הצלחנו לעשות בתקופה כל כך קצרה זה ראוי לשבח ולכן אני מאוד מעריכה באמת את כל אחד ואחד נמצא במערכת ועשה ועושה ואני מאמינה שגם יעשה את המקסימום כדי באמת לתת את הלב לילדים.

כשאנחנו מדברים על מערכת חינוך אני אתן לכם כמה דוגמאות. קודם כל יש כמה פרויקטים שאנחנו מאוד ייחודיים. אחד מהפרויקטים, ויש פה הרבה נציגים בפרויקט מרחבי חינוך, כל בתי הספר היסודיים שלנו ויש לנו פה חמישה בתי ספר כאלה, לכל אחד יש את הייחודיות שלו. לדוגמה, ואנחנו גם נטעם את זה בפועל, בית הספר לתקשורת חלמיש, זה בית הספר לתקשורת, זה בית הספר אבישור זה בית ספר למדע, בית ספר יעלים עופרים זה בית ספר לאמנות וכן הלאה.

והרישום הוא פתוח?

מה נקרא מרחבי חינוך? מרחבי חינוך זה בדיוק זה, שההורה יכול להחליט יחד עם הילד שלו איפה הוא ירצה ללמוד. לא בהכרח קרוב לבית, אבל בהכרח מה שילד אוהב ומה שמתאים לו. לכן אנחנו אחת מהערים, אני חושבת שאנחנו ואשדוד היינו הראשונים בדרום בכלל שנכנסו לפרויקט הזה ואני יודעת שיצא לי אפילו לדבר על זה בפורומים, כי רצו לשאול איך זה הצליח כל כך יפה בערד. אז הדבר הזה מאוד יפה, ילד, לפני שהוא עולה לכיתה א', ילד וכמובן ההורים שלו, יודעים על האופציות שעומדות בפניו, הם הולכים לכל בתי הספר, לומדים ורואים מה קורה ובוחרים את מה שהכי מתאים לילד. אני חייבת להגיד לכם שלפני שנה סיימנו יחד עם קרן רש"י שיפוץ מסיבי של בתי הספר, שגם זה עזר לנו מאוד להבליט את הדברים מיוחדים שקורים בבתי הספר. אני מדברת גם על אולפן הקלטה בבית ספר חלמיש, או היכל לאמנויות בבית ספר לבאות. אני לא יודעת אם אנחנו נהיה בלבאות, לא נהיה, אז יש שם אגף שנקרא מבחינתנו היכל אמנויות. שם אתה נכנס, זה אולם מוזיקה בפני עצמו, עם כל הכלים ועם כל היופי ועם כל ה - - - אני מאוד מאמינה שילד שנכנס לבית הספר, הוא צריך לצאת עם הרגשה שאני רוצה לחזור לשם.

החמישה האלה זה גם ממלכתי דתי?

כן, גם ממלכתי דתי.

זאת אומרת הבחירה מצטמצמת, כי מי שהולך לממלכתי דתי - - -

אז ארבעה, נכון.

אני רוצה לומר עוד משהו. בשנה הבאה עוד שלושה בתי ספר מצטרפים למרחב החינוכי, בית הספר הדמוקרטי קדם נכנס עכשיו להליך של הכרה רשמית במסלול הרשמי ובתי הספר של חב"ד השנה הצטרפו למסלול החרדי רשמי, שאותו הוביל השר, אז הבחירה תהיה גדולה יותר.

זאת אומרת בית הספר הדמוקרטי ייכנס גם כן לתוך בחירה של - - -

כן. הם היו בוועדת הייחודיים לפני חודש, פחות, כן, והם יקבלו הכרה ואנחנו בעצם נרחיב את המסגרות. אני רק רוצה לומר שבנושא הזה של מרחבי חינוך, בדיוק לנקודה שבה אתה אומר שהבחירה מצטמצמת כי ישנו קהל שבוי, אנחנו פתחנו את בתי הספר היסודיים שלנו ובעצם קראנו להם מרחב חינוך עירוני כשהשאיפה היא, השנה התנסינו בשכבת כיתות ד', שבשנה הבאה ילדי כיתות ה'-ו' יבחרו יום אחד בשבוע ללמוד בבית ספר אחר שהם לא מכירים ואז בעצם ה - - -

איך פתרתם את בעיית ההסעות? משרד החינוך מממן את ההסעות האלה?

בינתיים לא, אבל בשנה הבאה המימון יהיה בהסעות מאורגנות. כן. המשרד מקצה לזה - - -

התקציב שהמשרד נותן לתכנית הזאת הוא 15% תוספת תקציב בהסעות כדי לאפשר ניוד לאוכלוסיות מוחלשות שאין להן את היכולת לממן.

לא, אני לא מדבר על מוחלשות. לי יש ילד בכיתה א' ואני גר בקצה אחד של העיר ויש לי בית ספר ליד הבית, אבל בחרתי בית ספר בשכונה מרוחקת, משרד החינוך מכיר בזה?

עד 15% תוספת בתקצוב נוסף של משרד החינוך.

עד 15% תוספת על כלל התקציב של ההסעות?

על כלל תקציב ההסעות. המספר הזה נובע מתוך מחקרים שנעשו בעולם שבסופו של דבר 15% מהתלמידים, זה המספר שמתנייד מעבר לאזורי הרישום שלו ויוצא מהאזור שהוא קרוב לבית שלו ולכן זה הרציונל במספר הזה.

המזל שלנו שכרגע מדובר על עיר יחסית קטנה, אז אנחנו - - -

אבל אצלנו באמת אחוז הניוד הוא הרבה יותר גבוה. אנחנו שברנו את השיאים הארציים, אנחנו עם 32% ניוד השנה ואנחנו בכל זאת - - -

מה זה אומר אחוז הניוד?

זה אומר שילדים מתניידים משכונה שאינה בית הספר שלהם והבחירה משנה לשנה נעשית על ידי ההורים בצורה מושכלת יותר, הם באמת בוחרים על פי שיקולים אחרים, לא רק החברים והמקום הקרוב.

מבחינת גודל בתי הספר האלה במרחב הפתוח, הם פחות או יותר זהים בגודלם?

היום פחות או יותר כן.

זאת אומרת הביקושים מתאזנים.

כן, מאוד. ואנחנו גם שומרים, כי גם במודל ובקריטריונים שאנחנו בנינו דאגנו שתמיד בכל שכבה, כי פתחנו לפחות שתי כיתות א', בכל בית ספר, כך שדי שמרנו על האיזון זה. ההורים מסמנים שלוש עדיפויות והם יכולים לבחור. אני יכולה לומר בגאווה גדולה שעד לשנה הזאת הצלחנו לאפשר להם את הבחירה הראשונה שלהם, אבל גם אם יש בחירה שנייה זה לא נורא.

זה מביא אותי לשאלה נוספת. איך אתם עם כיתות א'-ב' בשנה הבאה מבחינת הגודל?

אנחנו די מסודרים, אין לנו פיצוץ אוכלוסין בכיתות האלה. אני מוכרחה לומר שממוצע התלמידים הוא 27 תלמידים בכיתה. בתי הספר די מאוזנים מבחינת גודל הכיתות, פחות או יותר.

אני רוצה להמשיך ברשותכם. אנחנו קצת קפצנו ליסודי, אבל בכל אופן מה שחשוב לנו מאוד במערכת הזאת זה לבנות רצף חינוכי. אנחנו רוצים שאף ילד לא יישאר מחוץ למערכת מגיל הכי צעיר שלו. בגאווה גדולה אנחנו יכולים לספר פה על הקמת מרכז לגיל הרך שאנחנו עשינו פה גם כן, התחיל לפעול לפני שנתיים, הוא מוכר גם על ידי משרד הרווחה ומשרד הבריאות, שזה מאוד מאוד חשוב. על טופס 17 עובדים. זה אומר שהילדים שהיו צריכים לקבל טיפול של קלינאי תקשורת, לדוגמה עד היום הם היו צריכים לנסוע לבאר שבע, היום הם יכולים לקבל את השירות הזה בערד.
אז אנחנו התחלנו מהמרכז לגיל הרך, אחר כך עברנו לגני ילדים. בגני הילדים, פה אני חייבת להגיד כמה מילים - - -

אתם הייתם מגיל 3 עוד קודם לרפורמה.

אנחנו היינו, אחר כך יצאנו, אחר כך נכנסנו עם כולם.

אבל תמיד אפשרנו לגילאי 3, זה היה רק בתשלום של - - -

אנחנו לקחנו על עצמנו. זה לא היה מסובסד לאחרונה, הרבה מימשנו מתקציב העירייה, זאת אומרת השתתפנו בבעלות אבל ברגע שזה הגיע זה הגיע.

ברשותך, אחרי כמה הדברים הטובים שקורים במערכת עד עכשיו, אני רוצה לגעת בכמה דברים שבעיניי חייב התערבות של משרד החינוך ודחופה. אני מדברת על הנושא של החזקת מבני חינוך. המבנים שיש כאן בעיר, אני מדברת גם על בתי הספר וגם על גני הילדים, כל זה נבנה בשנות ה-70-80, נגיד את זה כך, וכל הדברים האלה צריכים כל הזמן תחזוקה. כשאנחנו פונים למשרד החינוך ומבקשים עזרה לשיפוץ המבנה, ואני מדברת על משהו רציני, לא על צביעה וכל זה, זה אנחנו מסתדרים לבד. התשובה שאני מקבלת שמשרד החינוך לא לוקח על עצמו אחריות של תחזוקה. תחזוקה זה הרשות. מצוין, אבל צריך להסתכל איזה רשות והאם יש לה יכולות.

את משתמשת בכספי מפעל הפיס?

בוודאי. מה שעשיתי כרגע, אני רק רוצה להגיד לך, פניתי למשרד ה - - -

לא לתחזוקה, אבל לשיפוץ משמעותי.

אני רק רוצה להגיד לך, לאחרונה אני פניתי למפעל הפיס, אני החלטתי, מנה אחת של כל השנה לקחת לשיפוץ של המבנים. קיבלתי תשובה שלילית, שהם לא יכולים לתת את כל המנה, אבל הם מנסים להתגמש, הם אמרו 'תיקחי מנות של 15 ו-16 ותיקחי משם שליש לטובת החינוך ואז תבני לך את אותו דבר'. אני רק לא מבינה למה אנחנו צריכים לעבוד על עצמנו.

הם מכניסים בפנים את כל השיפוצים. כשהם אומרים שיפוץ אז מפעל הפיס אומר 'יש לך מנה איקס, שליש מזה יכול ללכת לשיפוצים', גם אם שיפצת מבנה אחר שהוא לא מבנה חינוך, אז הם מורידים לך את זה.

כן, הבנתי את זה.

אבל עוד פעם, כהחלטה עירונית וכדי לצאת עם מסר מאוד ברור ולא רק מסר פוליטי כרגע, אני באמת חושבת שזה מה שהמערכת שלנו היום צריכה, את כל הכסף הזה. מדובר על סדר גודל של 3.6 מיליון שקל שאנחנו הולכים להשקיע בשיפורים ושיפוצים של מערכת החינוך הקיימת, אני מדברת על גן ילדים, אני מדברת על גדרות בטיחות. גדרות בטיחות, אני צריכה לחכות כל כך הרבה זמן כשאנחנו מדברים על בטיחות? אני חושבת שמשרד החינוך חייב פה לגלות עניין ולהיות קצת יותר אמיץ עם כל דבר שקשור לבטיחות, אם אתם רואים רשות שאין לה כסף, אתה יודע על מה אני מדברת, אתה היית לא מזמן באותה מסגרת, פה צריך לבוא מענה ולצערי הרב המענה לא הגיע. אני מקווה מאוד שעכשיו עם מפעל הפיס אנחנו נפתור את הבעיה הזו, אבל בכלל הנושא של אחזקת מבנים, ההחלטה הגורלית הזאת שמשרד החינוך לא נמצא שם, בעיניי היא לא נכונה.

אני רוצה טיפה לעלות,עכשיו אנחנו מגיעים לתיכון. יש פה כמה דברים שאני בהחלט אומרת את זה בגאווה מאוד מאוד גדולה.אנחנו עובדים עם רשת אורט. תיכון אורט שלנו בשנה שעברה היה תיכון מצטיין של רשת אורט והמנהל שלנו היה מנהל מצטיין והדבר שאנחנו הכי גאים בו זה, כשאנחנו עושים השוואה לזכאות לבגרות למה שהיה לפני ארבע שנים ונכון להיום, יש פה קפיצת מדרגה מאוד מאוד משמעותית. אתם רואים בתשע"ד, שאנחנו מגיעים כבר ל-79% זכאות לבגרות ואני יודעת שלבית הספר יש יעד קצת יותר גבוה מזה ואנחנו כמובן עובדים ביחד בשיתוף פעולה ותומכים גם - - -

יש פה רק תיכון אחד?

יש פה תיכון מקיף אחד.

שש שנתי.

והשני שאנחנו עכשיו מדברים עליו זה תיכון מקצועי, שזו גאווה נוספת שלנו. נמצא איתנו גם מנהל בית הספר הזה. זה בית ספר שקם בתמיכה של סטף ורטהיימר יחד עם משרד הכלכלה ורשת אורט. אנחנו פה הרמנו בית נפלא לילדים שמאיזה שהיא סיבה לא נמצאים באורט מקיף ושם הם בנו בית חם, נתחיל מזה. אנחנו נהיה שם, אתה פשוט תראה את הילדים שכל כך אוהבים את המקום הזה והם לומדים מקצוע. הם מסיימים בית הספר ברובם עם בגרות ועם מקצוע ביד. לומדים שם עיבוד שבבים. אנחנו כרגע מדברים עם כל השותפים שלנו על הקמת מרכז ארצי להכשרה מקצועית בתחום מלונאות ותיירות, מן הסתם ערד מאוד מתאימה, וזה גם ייכנס לתוך בית הספר הזה. סטף ורטהיימר, בפעם האחרונה שסטף היה כאן הוא אמר לי ש'זה בדיוק מה שחלמתי ועכשיו אני רוצה שכאלה', הוא אמר 'איך אפשר לשכפל את שוקי?' שוקי זה מנהל בית הספר, 'אפשר לשכפל אותו? כי זה באמת אדם שליווה והביא את בית הספר הזה להישגים.

אני מבין ממה שאת אומרת שזה ילדים שבעצם לא מצאו את מקומם במאערכת החינך הנורמטיבית, נקרא לזה כך.

נכון.

כי זאת הייתה הבעיה שבגללה נסגרו בתי הספר המקצועיים, שזה הפך להיות בעצם החצר האחורית. ההתלבטות היום היא איך יוצרים מסלול מקצועי שהוא לא מסליל את הילדים. זה אני לא בטוח ש - - -

אני אשמח מאוד ששוקי דווקא יגיד כמה מילים, איך הוא עשה את בית הספר הזה, שילדים רוצים להגיע לשם וזה נחשב כהישג ולא כמשהו שכל מי שלא מתאים לכאן אז בואו נזרוק אותו לשם. זה ממש לא.

אנחנו נעשה סיור ואני אסביר.

אוקיי, נבקר אצלך.

כן, אנחנו נהיה אצלו.

דבר נוסף, תיכון אורט שלנו הפך להיות השנה גם למכללה, זאת אומרת אנחנו פותחים שם גם י"ג ו-י"ד באורט, שזה גם הישג מאוד גדול.

לא מכללה, הנדסאים, אני מניח.

הנדסאים, נכון, אבל זה מכללת אורט.

השימוש במונח מכללה הוא קצת מטעה.

אם אתה תלך לשם תראה שכתוב שם ממש תיכון מכללה - - -

בסדר, אבל השימוש קצת מטעה. מכללה זה אקדמי. י"ג-י"ד זה הנדסאים.

15 תלמידים, זה באמת משהו מאוד מאוד יפה. ושוב, אתה, כאחד שניהלת עיר מרוחקת מתל אביב, אני לא אוהבת להגיד את המילה פריפריה, כי זה ממש לא נכון, אבל מרוחקת, נקרא לזה ככה, אתה מבין עם מה אנחנו מתמודדים. כי אין פה מספיק דברים, אין פה מספיק היצע לילדים.

כמה תושבים יש בערד היום?

אנחנו היום מתקרבים ל-29,000, שזה באמת הישג. אני חושבת שיש פה גם תושבי ערד שלא יודעים שאנחנו מתקרבים ל-29,000, אבל כן. אנחנו מדברים פה, כמו שאמרתי, על הגירה מתמדת חיובית לכאן, שאני מאוד מקווה שרובם יהיו משפחות צעירות ואנחנו עובדים קשה היום גם כדי להיות אטרקטיביים במעבר בסיסי צה"ל דרומה. אנחנו נבחרנו כאחת משש ערי מטרה בהחלטת הממשלה. מן הסתם אתה מבין שאנחנו די רחוקים מעיר הבה"דים, אז אנחנו כמובן לא יכולים לקבל את מה שירוחם מקבלת ואני לגמרי שמחה מאוד בשביל ירוחם - - -

המונח די רחוקים הוא קצת מטעה. כמה זה? עוד 15 דקות נסיעה?

זה נכון, לכן אנחנו נמצאים שם ואנחנו נמצאים בכל מקום.

אני פעם הסברתי לחבר'ה בנבטים שהמרחק מנבטים לירוחם או מנבטים לערד הוא לא הרבה יותר גדול. כי בסוף אתה בוחר את מקום המגורים, בטווח של נניח בין שעה וחצי-שעתיים נסיעה ממקום עבודה, על פי איכות החיים והנקודה המרכזית באיכות החיים זה החינוך. לכן יש לכם באמת על מה להתחרות, גם על עיר הבה"דים.

בוודאי, אנחנו נמצאים שם, מתחרים שם, אנחנו לא מוותרים בקלות. מה גם שאנחנו יודעים ש-8200 צריכים להגיע לצומת שוקת, אז זה בכלל מקרב אותם אלינו, אז בוודאי ובוודאי שאנחנו נמצאים שם ועושים את הכול, שוב, כדי לשמור על האטרקטיביות של העיר.

אני רוצה להגיד כמה מילים לגבי ההמשך, שגם פה אני רוצה דווקא להעיר אולי הערה לוועדת החינוך. כשאנחנו מדברים על מרכזי הצעירים, אני לא יודעת אם אתם יודעים בכלל על קיום מרכזי הצעירים, במיוחד בערי פריפריה. מרכזי הצעירים זה מרכז שנותן מענה לצעירים בין גיל 18 עד גיל 35. אמנם זה מן הסתם כאילו כביכול יוצא מגדר של ועדת החינוך, אבל יש פה איזה שהיא בעיה וסוגיה שבעיניי אנחנו כולנו צריכים להיות ערים לה. אני מדברת על התקצוב של המרכזים האלה. אף משרד ממשלתי עד היום לא לוקח אחריות על המרכזים האלה. יוצא שהמרכז הזה קיים רק על תרומות ואתה היום קיים, אבל מחר אתה כבר לא יודע מה יהיה לך. האם התורם הזה יסכים להמשיך בתרומתו או שהוא יפסיק ואז הכול בעצם הולך ומתפרק.

אני מדברת על מוסד מאוד מאוד חשוב. אגב, אנחנו לא תכננו כאן ביקור אצלה, אבל אני עדיין אספר לך, היה לנו פה מבנה בעיר, מבנה של הסוכנות היהודית שבזמנו זה היה מרכז קליטה, מבנה עם 112 חדרים לאנשים שהיה נטוש לגמרי שנים ארוכות. מה שקורה, נכון לעכשיו, במבנה הזה אנחנו החלטנו לתת קומה ראשונה למרכז הצעירים, כמובן יחד עם הסוכנות, יחד עם משרד נגב וגליל, יחד עם הכספים שאנחנו הבאנו מבחוץ, זה כספים קואליציוניים קצת לשיפוץ מבנים. אנחנו שיפצנו את כל החדרים שם, המקום הזה היום מלא בסטודנטים. בקומה הראשונה הוקם מרכז הצעירים, שנותן מענה לכל האנשים שאני אומרת, זה סדנאות לחיילים משוחררים, זה גם הכנה לצאת לחיים, זה קורסים, זה הדרכות. אם היום תושב ערד מחפש מקום עבודה, הוא לא הולך ללשכת העבודה, הוא הולך למרכז הצעירים, כי הוא יודע ששם יש לו יותר אופציות, למה? כי מרכזי הצעירים באזור משתפים פעולה ויש להם מאגר הרבה יותר רחב, זאת אומרת אם אין מקום עבודה בערד אז יש לו בדימונה, יש לו בבאר שבע, והוא יודע איך לכוון את התושב.

מה אחוז האבטלה בערד?

אחוזי האבטלה בערד מאוד נמוכים. אנחנו נמצאים סביב 6%. זה לא אומר שאין לנו בעיית תעסוקה. אני תמיד אומרת שהמספר הזה לי אישית לא אומר כלום, כי כמובן מן הסתם אנחנו מדברים על אנשים שנרשמים בלשכת העבודה ומה קורה לאחרים, אלה שלא נרשמים? לצערי הרב, כל מה שקשור לתעסוקה בערד עדיין מחייב שיפור מאוד מאוד גדול. אנחנו פה אחרי סגירה של מפעל שעבר לאופקים, שזה פלקסטרוניקס, המפעל שבזמנו היה מוטורולה, עבדו שם מהנדסים 20-25 שנה וחלק פוטרו, חלק העבירו לאופקים, שגם באופקים זה לא יציב. יש לנו בעיה מאוד גדולה עם מקומות עבודה, אבל זה לא לוועדה כאן, רק ככה קצת לידיעה.

אני מכיר היטב את התחום הזה של מרכז צעירים וזה נכון שאין אף משרד ממשלתי שעומד אחריו. מה שעושים זה בעצם מקבצים לתוך הסל התקציבי הזה כל מיני ארגונים, כמו הג'וינט שתמך בזה הרבה מאוד.

נכון, גם עכשיו תומך.

הקרן לחיילים משוחררים. אבל זה נכון, אין אף משרד ממשלתי ואני גם לא כל כך רואה משרד שייקח את זה. מי שהתעסק בזה זה סילבן שלום, הרבה מאוד, והוא גם תקצב את זה במידה מסוימת.

הוא תומך במבנים פיזית. במבנה הזה, השיפוץ שאנחנו עשינו, גם נגב וגליל בפנים. בוודאי. אבל עוד פעם, אני כרגע מדברת על התפעול השוטף. אין שום דבר.

כן, אני מבין על מה אתה מדברת.

דבר נוסף שאני רוצה לספר לכם, בכל אופן הוועדה זה חינוך, תרבות וספורט, אני רוצה לספר לכם כמה מילים על הספרייה העירונית שלנו. הספרייה העירונית שלנו נבחרה בשנה שעברה כספרייה מצטיינת ארצית. נעשית שם פעילות יוצאת מן הכלל לכל שכבות הגיל, מגיל 3, הילדים מגיעים לשם, עד גיל 102. כל יום יש שם פעילות. עכשיו אנחנו נמצאים בעיצומו של שבוע הספר, כשכל פעם אנחנו מארחים סופרים וגם ערדניקים שהופכים להיות לסופרים, אנחנו נותנים להם במה שם, שזה מאוד מאוד יפה ומחמם.

ודבר נוסף שגם אני רוצה להעלות כאן, וגם לחשוב איתך ביחד, זו הסוגיה של האמנים. אנחנו ועדה גם לאמנות ותרבות. יש בערד רוב אמנים, זה עוגן תיירותי מאוד יפה. גם בירוחם יש משהו כזה, שבאזור התעשייה שם הוקם מרכז נוער לצורך העניין.

מרכז נוער, לא מרכז אמנים.

אצלכם זה מרכז נוער, אצלנו זה ההאנגרים. אותם ההאנגרים, מבנה תעשייה השכיר לאמנים. מה שקורה, יש שם אמנים צנועים, אבל מוכשרים ברמות מאוד גבוהות. יש לנו מוזיאון זכוכית, מוזיאון האדמה. יש לנו כמה דברים ופה גם המדינה לא נותנת מענה ותבין על מה אני מדברת. אם אנחנו מדברים על מוזיאון, יש הגדרות מאוד מוגדרות מה זה מוזיאון. בעיניי כל ההגדרות שיש לך בהגדרה כמוזיאון זה אך ורק למרכז הארץ, אין שום הבדל בין מוזיאון בתל אביב למוזיאון בערד, או בירוחם. הקריטריונים זה אותם קריטריונים. לדוגמה מרכז המבקרים במוזיאון זה אחד מהקריטריונים, שכמובן ערד לא יכולה להתחרות עם תל אביב. אבל למה כל זה? כל זה רק מזה שהאמנים האלה צריכים לשלם ארנונה וזה דבר שאנחנו לא מצליחים לאכול אותו. מול משרד הפנים ומול כל הגורמים אנחנו לא מצליחים לעשות שום דבר, כי המוזיאונים האלה לא עומדים בקריטריונים של מוזיאונים ולכן הם משלמים ארנונה מאוד מאוד גבוהה ולצערי הרב יש אמנים שלא מחזיקים מעמד בגלל זה. אמנים מוכשרים, אמנים שבאמת יכולים לתרום ויכולים לעשות המון.

המבנה הוא של המועצה?

לא, המבנה הוא מבנה תעשייה, אבל ארנונה משלמים לעירייה.

לא, הוא מושכר לעירייה?

לא, הוא מושכר לאמן.

אז שהעירייה תשכור אותו ותיתן לאמנים מקום, אז לא צריך לשלם ארנונה.

זה לא כל כך פשוט, כי כל אמן - - - אני צריכה לצאת להקצאה, אתה יודע את התהליך. אתה עברת את כל זה, אתה מכיר את זה. ועוד פעם, אנחנו מדברים על משהו היסטורי ויש גם עלות ואני לא יכולה לקחת על עצמי עלות של מבנה תעשייה כאשר אני לא יודעת שהמבנה - - - אם היו לי כספים ואיזה שהיא קרן בצד, אולי הייתי יכולה - - -

משלמים או שהם נתנו את זה - - -

משלמים. אמנם סכום מסובסד, זה לא סכומים גבוהים כמו שמשלמים - - - משלמים. עדיין, עזוב, אני כרגע מדברת על המוזיאונים ויש עוד הרבה דברים שעוד מגיעים למוזיאון כמוזיאון, אז אני חושבת שאולי פעם הוועדה צריכה גם לחשוב על זה, מה הקריטריונים למוזיאונים ומה ההבדל בין מוזיאון בתל אביב לבין מוזיאון בעיר פריפריה, שגם כאן לאמן יש אותן זכויות כאמן ותאמין לי, יש פה אמנים לא פחות מוכשרים ממה שיש בתל אביב, רק אנחנו כל הזמן מקשים עליהם, לא נותנים להם - - - במקום לחשוב על היצירה הם חושבים איך משלמים ארנונה.

אבל השאלה אם את לא מפרידה בין סדנאות לאמנים ומוזיאון. מוזיאון זה לא סדנה לאמנים.

נכון, אבל יש לי מוזיאון, אני לא מדברת על סדנאות לאמנים.

שמה יש בו?

מוזיאון זכוכית לדוגמה. זה מוזיאון, אנשים מגיעים לשם לביקורים ואם אתה תיכנס למוזיאון אתה תבין על איזה אמן ובאיזה רמה מדובר.

זה אמן אחד?

במקרה הזה זה אמן אחד, מוזיאון הזכוכית זה אמן אחד, זה היצירות שלו. גדעון פרידמן שמו.

זה אותו עירוב בין מוזיאון לסדנת יצירה.

זה לא סדנת יצירה, אצלו זה מוזיאון פרופר.

הוא גם עובד שם, יש לו גם את הסדנה.

כן, אבל הסדנאות שהוא עושה הוא עושה בנפרד, במקום אחר, אבל יש לו מוזיאון.

אבל יש קריטריונים למוזיאון.

נכון, על זה אני מדברת. אני אומרת שהקריטריונים צריכים להיות שונים בין תל אביב לעיר פריפריה, או לפי מספר התושבים. צריך איכשהו לבנות איך אנחנו גם פה תומכים במוזיאונים. גם המוזיאון ההיסטורי שלנו, המוזיאון ההיסטורי של ערד, אבל עזבו, פה אנחנו לקחנו את זה על עצמנו לכן שם אנחנו לא משלמים. הלכתי לפי המתכונת שאתה הצעת אותה, כשמדובר על מוזיאון העיר.

גם במוזיאון הזכוכית הלכנו לפי המתכונת, בהתחלה שמנו אותו תחת המתנ"ס, בשביל שלא ישלם ארנונה, אבל דודו כהן בזמנו, כשהיה ממונה על המחוז, באיזה שהוא שלב החליט שזה לא תקין וביקש שלא נעשה את זה יותר.

אני רוצה לגעת בכמה מילים כמה כסף אנחנו כעיר משקיעים במערכת החינוך.

מה התקציב הכולל שלכם?

אנחנו היום מתקרבים ל-140 מיליון שקל שוטף.

מה הגירעון השנתי? המצטבר?

המצטבר 16 מיליון.

נמוך.

יחסית.

לא יחסית, זה נחשב לנמוך.

אז מה זה אומר? אתה מאשר להגדיל לי אותו?

אני לא מאשר כלום ואני גם מציע לך לא להגדיל אותו, אבל זה נמוך מאוד. על 130, 140 מיליון שוטף, 16 מצטבר זה נמוך מאוד.

אני מסכימה איתך - - -

כשאני הגעתי לירוחם, על 60 מיליון, שזה התקציב השוטף שלהם, היה 35 מיליון מצטבר.

אני רוצה להגיד לך, נכון לרגע, התחושה שלי שהשנה אנחנו הולכים להגדיל את הגירעון המצטבר, כי המצב הוא מאוד קשה. הקטינו לנו את מענק האיזון, הקטינו לנו חד צדדית, פתאום משרד האוצר נכנס והחליט שהוא לא נותן לנו את כמות ההלוואות שמשרד הפנים אישר, שאני לא מבינה מה קורה פה, איך משרד הפנים מאשר ומשרד האוצר משנה את ההחלטה שלו. על פניו נראה לי שהשנה תהיה שנה קשה מאוד, למרות שכמובן, כמו שאתה מבין, אנחנו מתכוונים להילחם עוד, אבל זה המצב.

מה שאני רוצה להגיד, ש-58% מתקציב החינוך בעירייה הוא תקציב מוניציפאלי. זאת אומרת אנחנו לא שמים - - -

כמה מתוך זה הוא כסף של הרשות?

התקציב של החינוך זה 33 מיליון שקל - - -

לא, אבל זה סך הכול. כמה מתוך זה - - -

60%. מתוך 33 מיליון 60% זה אנחנו.

ומה הם הדברים המרכזיים שאתם תומכים בהם?

רחל, את רוצה לפרט קצת?

כל מיני מאטצ'ינגים שיש לנו למשל בתכניות, מיל"ה, תכנית רבדים, התכנית - - -

לא, אבל, אם יש לך נתון כזה, מה היא הדלתא, מעבר למה שמשרד החינוך נותן, מעבר למאטצ'ינג שלכם, מה הדלתא שאתם מחליטים מרצונכם החופשי להשקיע? בכסף.

אני מניחה שזה משהו כמו מחצית ממה שיש לנו בתקציב, כי אנחנו תומכים גם בתגבורים בתוך בתי הספר, אנחנו תומכים גם בפרויקטים פדגוגיים, אנחנו משלימים גם - - - למשל, כל תכנית מרחבי החינוך, היא אמנם מתוקצבת על ידי המשרד, אבל יש לה עוד הרבה מאוד השלכות שהרשות המקומית נותנת תגבורים בתוך גני ילדים, למשל, בחונכויות - - -

לדוגמה תיכון אורט. אתם חתומים עם אורט בטח על כך שמתחלקים בגירעון בחצי.

נכון.

יש גירעון?

בחטיבת הביניים.

מעבר לזה אנחנו בכל שנה תומכים בעוד 400,000 שקלים בתכניות ובקידום תכניות בתוך התיכון בלי שום קשר, כולל - - -

שזה מאטצ'ינג מול אורט?

שזה בלי שום קשר להסכם שיש לנו מולם, עם גירעון וחצי בהשתתפות. מעבר לזה יש תקציב שהוא נטו, רק לתמיכה בפרויקטים - - -

לפני שנתיים גם תמכתי ב-800,000 שקל. הייתה לי אפשרות קצת יותר, החלטתי לתת עוד דגש.

תכניות מצוינות, משלחות לפולין. הרבה מאוד ילדים, אנחנו רואים שמספר הילדים הולך וגדל במעגל הזה שאנחנו מוציאים לפולין במשלחות שלנו ואנחנו נותנים מעכשיו מלגות. גם תמיכה בבית הספר התיכון למקצועות התעשייה, היא גם ניתנת, כ-250 - - -

חוץ מהדמוקרטי יש עוד בתי ספר ייחודיים?

כל בתי הספר שלנו הם ייחודיים.

לא, מבחינת הגדרת משרד החינוך.

כן. במרחבי החינוך הם - - -

הוא לא מדבר על מרחבי החינוך.

מעבר לדמוקרטי אין, זה מה שיש.

אתה הדמוקרטי, איך אתם מסתדרים עם תשלומי הורים עכשיו, לפי הנהלים החדשים?

אנחנו קודם כל ממתינים עדיין לתשובה של הוועדה, מה שנקרא אם וכאשר אנחנו הגענו עם המשרד לאיזה שהיא הבנה של הפחתת תשלומי הורים הדרגתית. ספציפית לא תהיה כל כך בעיה, כי גם ככה תשלומי ההורים שלנו הם לא כל כך גבוהים, יחסית לחלק מהדמוקרטיים, במיוחד במרכז. אז לפי חוזר מנכ"ל לרדת לאזור הנדרש, אנחנו נוכל לעשות את זה, לדעתי, תוך שנתיים-שלוש. לרדת מ-7,500 ל-5 או 4, ולרדת מ-16 ל-5 או 4, זה סרט אחר לגמרי.

כן. כמה ילדים בבית הספר?

70.

על כמה כיתות? כמה שכבות?

עד כיתה ח' אצלנו בבית הספר.

זה פחות מ-10 ילדים בכיתה?

כן, זה ממש כיתות קטנות. ויש לנו - - -

ולמורים אתם משלמים לפי אופק חדש?

לא. אנחנו במצב - - -

אבל זה חלק מהכניסה לתהליך. בתי ספר דמוקרטיים במספרים האלה לא יחזיקו מעמד.

לא, ברור שהדבר הכי גדול שלנו זה לגדול. איך שלא מסתכלים על זה, בית ספר ציבורי לא יכול להיות כל כך קטן. אנחנו מאמינים שאנחנו כל כך קטנים עד עכשיו אל"ף, בגלל תשלומי ההורים, ובי"ת, בגלל בוא נגיד יותר הוא לא חלק מהמיינסטרים.

לא, גם אם בתי הספר היסודיים האחרים הם טובים, אז אין מוטיבציה כל כך גדולה ללכת לשם.

קודם כל כן, אבל אנחנו גם טובים.

אני גם רוצה להגיד לך שיש הרבה משפחות שהגיעו לערד בגלל בית הספר הדמוקרטי. אז תביא לי תושבים חדשים, לא על חשבון היסודי.

אנחנו עובדים על זה, טלי, אבל אנחנו בית הספר הדמוקרטי היחידי בדרום, אז זה מאוד משמעותי וזו גם נקודה מעניינת. עכשיו יש עוד יוזמה בקרית גת, שאנחנו מלווים.

באים לכאן ילדים מחוץ לערד?

כן, יש ילדים בודדים מחוץ לערד. יש מהר עמשא, יש מחוות בודדים, יש מעומר. ולמשל יש ממש משפחות שמגיעות אלינו לראות את בית הספר, כי הם מחליטים שהם עוברים דרומה והם בודקים את ערד וחלק מזה זה בגלל בית הספר. אז אני חושב, שוב, שזה משהו שיכול להיות מאוד מאוד אטרקטיבי וזה עניין של שיח, איזה שיח חינוכי אנחנו רוצים לנהל. כמובן שאצלנו הוא שונה מבתי הספר הרגילים ואנחנו חושבים שיש לו מקום.

כן.

כן, אין יותר טוב מלראות בעיניים מאשר לדבר, אז אנחנו נצא עכשיו כמובן לסיור. לפני שאנחנו מסיימים אני רוצה להגיד שאני מקווה שבשנה הבאה אנחנו שוב נגיש מועמדות לפרס חינוך ואני כולי תקווה ומאמינה מאוד שבאמת מערכת שעברה כזה שינוי ואני חייבת להגיד לך, יש פה אנשים מקסימים שלכל אחד מהם יש את החלק בכל מה שקורה כאן. ואמרתי לך שם בצד, מנהלי בתי הספר היסודיים, כמעט כולם חדשים, כולם ערדניקים, שזה מאוד מאוד חשוב, ואני אמשיך לקדם את הערדניקים. אני מקווה שבפעם הבאה אתה תרים לי טלפון ותברך אותי על הזכייה בפרס החינוך.

מה קורה עם בית הספר של החופש הגדול אצלכם?

אנחנו נפעיל את בתי הספר במלואם, כל היסודיים עד כיתה ה'.

אבל רק א'-ב' נכנסים לזה.

אנחנו קיבלנו אישור. ביקשנו ג'-ה' וקיבלנו. אנחנו נפעיל אותם גם עם אפשרות להורים להאריך את יום הלימודים עד השעה ארבע בתוספת תשלום שהיא יחסית והיא אושרה לנו.

המנהלים והמורים - - -

המנהלים ומורים, המנהלים שלנו מנהלים את בתי הספר של החופש הגדול. יחד עם זה אני רוצה לומר שאנחנו גם נמשיך ונאפשר להורים עד 14 באוגוסט מסגרות באותה מתכונת של בתי הספר של הקיץ, של החופש הגדול. אז אנחנו נאפשר, כי אנחנו מזהים שהאוכלוסייה זקוקה למסגרות האלה, בעיקר בגני הילדים וכיתות א'-ב'. אז א'-ב' וגם הגנים ימשיכו עד 14 באוגוסט וכל התלמידים מגן ועד כיתה ה', עד ה-21, תתאפשר להם גם מסגרת עד ארבע. והפעילויות הן מאוד מגוונות, נרתמו כל השותפים, גם מועצת ההורים העירונית וגם יחידת הנוער. כולם נמצאים בתוך ההובלה של התהליך הזה, המנהלים, צוותים. ההיענות הייתה נפלאה. אז אנחנו באמת הולכים לקראת קיץ של - - -

כן, פרויקט מצוין.

אתה רוצה להגיד עוד משהו, משהו לשאול?

אני, אל"ף, רוצה להודות לך, טלי. אנחנו מכירים כבר מהאזור, מה שנקרא. ובאמת גם ההתרשמות שלי, שהיא התרשמות חיצונית, לא רק מהפגישה, אלא בכלל מהאינפורמציה שאנחנו ניזונים ממנה, ערד בשנים האחרונות, מאז יציאתה מהוועדה הממונה, קיבלה תנופה ולפי דעתי בעיקר הצלחתם למקסם את הגאווה המקומית. אני טוען שיישוב שיש בו גאווה על הישגיו ועל אופיו ועל הייחוד שלו והוא מצליח להדביק בזה גם את העוסקים במלאכה אבל גם את התושבים, אז אפילו השמים הם לא הגבול. מה שיכול היישוב לעשות אף אחד אחר מבחוץ לא יכול לעשות עבורו.

צודק לגמרי.

אני מבקר הרבה ביישובים ואני רואה, כולם מקטרים, זה לא נותנים, שם לא נותנים, אפשר פה, אבל בסוף התוצאות הן מתוך יוזמות מקומיות, מנהיגות מקומית ויכולת מקומית עם מה שיש לעשות הכי טוב. זה דבר אחד.

דבר שני, אני לא צריך להגיד, כי אני חסיד, תמיד הייתי, שהחינוך הוא הדבר החשוב ביותר וראשי ערים שהבינו, ויותר ראשי ערים מבינים את זה, העיר שלהם השתנתה. מי שמשקיע במדרכות משולבות ובכיכרות ובכל מיני פנסים מסולסלים, וחושב שהחינוך זה אחריות של מישהו אחר, אז הוא מוצא את עצמו בסוף במשבר. זה באמת הדבר הכי חשוב, וחינוך, כפי שאתם באמת מפרטים פה, זה לא רק שעות בית ספר, זה לפני וזה אחרי וכל החינוך הבלתי פורמלי.

מערכת החינוך, לא צריך להגיד, עוברת תזזית. המונח תזזית, לפעמים יש בו אלמנטים חיוביים ולפעמים יש בו אלמנטים בעייתיים והרבה פעמים אני אומר לשר החינוך 'קצת פחות רפורמות, אבל להטמיע אותן עד הסוף'. זו מערכת ענקית וכשאתה אומר משהו למעלה בראש המטוטלת, עד שזה מגיע לכיתת הלימוד ועד שזה מיושם בפועל, זה לוקח הרבה מאוד זמן, אבל הכיוונים הם לדעתי נכונים, זה הרבה יותר עצמאות למנהלים, לבתי ספר, הרבה יותר שיתוף פעולה עם הורים, חינוך על הרצף, פחות בחינות חיצוניות ויותר דברים תוכניים וזה בהחלט כיוונים נכונים.

הוועדה שאני בראשה שמה לעצמה כמטרה מרכזית צמצום פערים בין פריפריה למרכז ואתם תראו, לפי דעתי, בתקופה הנראית לעין, שינויים גם בהקצבות. יותר תקציבים לילדים בפריפריה לילדים במרכז. דווקא מי שבא, אני הייתי עשר שנים בחיפה וחמש שנים בירוחם, אני מכיר ומבין יותר טוב את ההבדלים ויודע שאם אתה משקיע ומכניס יותר אנרגיה של משאבים ותשומת לב התוצאות הן מדהימות. לכן אנחנו מנסים למצוא את הדרכים איך לשפר בצורה מאוד משמעותית את הדיפרנציאציה הזו. יש לא מעט קשיים, אבל לפי הערכתי זה יקרה בהרבה מאוד תחומים ויופנו יותר משאבים לפריפריה הזו, גם פריפריה גיאוגרפית, גם חברתית וכן הלאה וכן הלאה. כך שמבחינה זו אני מקווה שתהיינה הפתעות לחיוב.

אני מאמינה שאנחנו הולכים לעבור שינוי מאוד גדול בתיכון, השאלה היא, האוניברסיטאות מקבלות את השינוי הזה?

את מעלה נקודה מאוד חשובה. התהליך הזה קצת מתעכב כי ללא הסכמה עם האוניברסיטאות לא יעזור כלום. יש היום הבנות, הן עדיין לא מספיק מסוכמות, אבל בהחלט אם לא נגיע להבנות אז הרפורמה הזו לא תצליח.

אני מבינה שהאור הירוק לצאת לרפורמה כבר יצא לדרך.

כן, אבל זה מאוד בשלבים. המחזור, למשל, שהיום בי"א, בטח בי"ב, כבר לא - - -

לא, אלה שעולים ל-י' - - -

נכון. יש הסכמה עם ועד ראשי האוניברסיטאות על כך שהקריטריונים שייקבעו לתיכונים יספקו אותם. זה תנאי מפתח. אין ספק בזה.

אחרת כל הרפורמה הזו - - -

נכון. יש באמת הרבה דו שיח. אני אישית חושב שהיה צריך להסתפק בשלוש עד חמש בחינות בגרות חיצוניות, כל היתר להעביר לתוך המערכת, אבל זה לא יכול לקרות בן לילה, בגלל שהמנטליות שאנחנו פיתחנו לאורך השנים יצרה מציאות שבה אם אין בחינה או אין בחינת בגרות בסוף זה לא שווה. צריך עכשיו לשנות וזה לא יום ולא יומיים ולא באמירה כזו או אחרת. לכן זה ייקח את הזמן שלו. אבל החשיבות, ושי פירון מבין את זה, שללא הסכמה עם ועד ראשי האוניברסיטאות על נהלי הקבלה זה לא שווה שום דבר.

אני חייבת להגיד לך רק עוד דבר אחד, שהוא מאוד מאוד חשוב, שאנחנו כהורים, בטוחה שאנחנו יותר שותפים במערכת, וזה באמת המקום להגיד תודה לטלי ורחלי, כי השותפות שלנו כוועד ההורים בתוך העיר הוא אדיר וענק וזה באמת בזכותן ובזכות הבמה שהן נותנות לנו, אבל כשדיברת על עזרה לפריפריה, אני אומרת שכל הזמן שוכחים ותמיד מקצים כספים לשני הקצוות, או לחלשים, או לחבר'ה המצטיינים, והמסה הקריטית נמצאת תמיד באמצע. הילד שמקבל 70 ורוצה לקבל את ה-90, הילד שמקבל 60 ורוצה לקבל את ה-85 או ה-90, כאן אנחנו כהורים נופלים בין הכיסאות הרבה פעמים. המערכת בדרך כלל נותנת לילדים הנחשלים ולילדים המצטיינים. ואם תיקח אותם, כ-1,200 תלמידים, כל המסה נמצאת באמצע והמסה הזאת, למזלנו הטוב יש לנו מנהלת מחלקת חינוך שכל פעם שפונים אליה היא רק נותנת, וגם ראש עיר, ומנהל תיכון שמבין את זה, אבל כ - - - אני לא יודעת למה המערכת ככלל שמה את שני הקצוות האלה והמסה הקריטית בדרך כלל נופלת בין הכיסאות. אז תשימו לב לדברים האלה.

אני אתן לך סתם דוגמה. בשנה שעברה, מתוך שכבה של 193 ילדים, 82 ילדים נסעו למסע בפולין. זה לא מובן מאליו בעיר כל כך קטנה. זה רצון של ילדים, זה אמירה של עיר. השנה היוצאים 70 ילדים, בתוספת 30 ילדים מכפר ורדים. אנחנו יוצאים עם 100 ילדים השנה. זה משהו שהוא אדיר, אנחנו נלחמים ותומכים בכולם ולא כולם מגיעים מהקצוות האלה.

אנחנו גם עוזרים, מוזילים את התקציב של המשפחה.

אני מוכרח לומר לך שהנסיעות לפולין, יש לי הרבה מאוד סימני שאלה על כל העניין הזה, כי לעולם מערכת החינוך ולעולם גם העיריות לא תוכלנה לממן את כל הנסיעות האלה ולעולם זה יוצר פערים גדולים מאוד בין מי שיכול למי שלא יכול. ואתם, ערד הוא לא יישוב חלש, יש הרבה יישובים הרבה יותר חלשים מאשר ערד, מה הם עושים? או בכלל שכונות חלשות בערים הגדולות. את יודעת, אנחנו כל הזמן עוסקים בתשלומי הורים על עוד 10 שקלים, פחות 10 שקלים, ופה מרביצים בוכטה חבל על הזמן.

אנחנו התיכון היחידי בארץ שגובים 3,600 שקל מההורים.

בסדר, זה גם סכום גבוה. אני לא מדבר כרגע על ה - - -

אני לא מדברת איתך דווקא על פולין, אני מדברת על הלימודים הרגילים, שבדרך כלל תקציבים מגיעים ממשרד החינוך, או ליבה, או הזנק, או כל הדברים האלה. בדרך כלל מי שמופנה לשם זה התלמידים הנחשלים, או שרוב המשאבים מושקעים בתלמידים המצטיינים. קח שכבה של 160 אתה תמצא שהרוב נמצא דווקא באמצע והאמצע של הגרף והגרפים עלו בעיקר בגלל האמצע, בגלל ההתעקשות של מנהלת חטיבה עליונה, בגלל ההתעקשות על כל תלמיד, בגלל היחס האישי - - -

יש שם שיטות שהם פיתחו, מאוד יעילות.

אז הצלחנו לעלות למעלה ושם זה התקציב הגדול בעצם.

זה באופן פורמלי. הבלתי פורמלי, אני רק אגיד תודה לטלי.

יש עוד נושא, שזה הממ"ד. הממ"ד בעיר הזאת, התלמידים מגיעים לכיתה ח' ואין להם המשך כאן.

בירוחם.

למה אני צריך לשלוח את הילד שלי לירוחם?

תקימו בית ספר.

משה, אנחנו נדבר על זה בטללים.

רק נושא התקציב. ואז הכסף וההורים, זה יוצא בסביבות 20,000 שקל בשנת לימודים.

תדע לך שאחת הסיבות לנהלים החדשים לגבי תשלום זה בגלל הממ"ד, שבאמת משלמים שם סכומים בלתי אפשריים. אבל קיבלתם הרבה כספים קואליציוניים כדי לגשר איכשהו על הפער.

אז אל תבואו אליי לבקש כסף.

אבל בואו נלך, שלא נפספס.

(סיור בבי"ס אורט צור)

אני רוצה להגיד כמה מילים. קודם כל ברוכים הבאים לבית הספר. תרשו לי כמה מילים כלליות. במדינת ישראל של היום יש בערך 10% מכל שנתון מחוץ לבתי הספר ברמה התיכונית, פחות או יותר. במדינת ישראל של היום חצי מהילדים עושים בגרות, חצי מהילדים לא עושים בגרות. החצי שלא עושה בגרות בקושי מתקבל לשירות צבאי, מסיבות שונות, אבל זה המצב. אנחנו גם עומדים פחות או יותר קרוב ל-40%, כמו במדינת ישראל, ומצד שני התפוקה האקדמית של ישראל, בערך שליש מכל שנתון, חלק ממנה יוצא לחוץ לארץ בגלל שהוא לא מוצא את מקומו בתעשייה המקומית. זאת התמונה הכוללת.

בית הספר הזה, כמו כמה בתי ספר אחרים, אני כבר עובד בחינוך די הרבה שנים, הוא בית ספר שנוסד כיוזמה של ראש העיר המקומי, שאמר לנו ברגע מסוים 'יש לי יותר מ-100 ילדים נושרים ברחובות'. אמרנו שתמורת מקום וסידור מתאים נעשה מה שצריך לעשות. כאן צריך להכיר בנקודה מאוד מרכזית, בגרות איננה הדרך היחידה להתפתחותו של ילד. צריכים לייסד במדינה, כמו בהרבה מדינות אחרות, מסלולים מקבילים, לבנות לילד עתיד מבוסס על עברו, על נטיותיו, על כישרונותיו, על מיליון דברים אחרים, ולייצר מסכת מגוונת של הסמכות. זאת נקודת מפתח, אחרת לא נצא. אנחנו כבר 30 וכמה שנים נאבקים על שיפור אחוזי הבגרות וכל פעם אנחנו שומעים מכון טאוב אמר עוד חצי אחוז, פחות חצי אחוז, פחות או יותר על זה אנחנו נאבקים כבר עשרות שנים במקום להבין שצריכים לייסד מסלולים מקבילים בעלי יוקרה חברתית, בעלי עומק נכון, בעלי גיוון נכון וכל הדברים מהסוג הזה. זאת הנקודה המרכזית שאנחנו מראים בבית הספר הזה.

החינוך המקצועי של פעם סבל מהמון דברים, לא רק מסטיגמות, אלא גם מאיכות נמוכה, יחסית בהרבה מאוד מקומות, בגלל חוסר ציוד, בגלל חוסר מקום, בגלל חוסר בעלי מקצוע, מיליון סיבות. כשמדברים היום על זה שבמקום היחידי שמגדלים עוד בעלי מקצוע בארץ, וזה במשרד התמ"ת, רוצים לחסל את זה ולהעביר את זה, רבותיי, אנחנו נפסיד את הקצת שיש לנו. כדאי בנקודה הזו טוב טוב לחשוב, אנחנו נפסיד את הקצת בעלי מקצוע שעוד יש. הנקודה המרכזית שאתם רואים פה היום זה אל"ף, ציוד ממדרגה ראשונה, מורים בעלי עומק ויכולת שיכולה להתחרות בכל מפעל תעשייתי וילדים שמוצאים את מקומם בעולם, את עתידם, את המקצוע שיביא אותם קדימה.

נכון, צריך לייצר מסכת הסמכות מקצועית, שעוד חסרה לנו, אין לנו את כל הגיוון לגדל מיינסטרים, לגדל - - - כמו שבמדינות אחרות עושים, אנחנו צריכים עוד די הרבה לייצר, אבל הנקודה המרכזית היא הגיוון שבחינוך. צריכים לייצר מסלולי חינוך מגוונים. רבותיי, תודה.

תודה, דן. בבקשה, תציגו את עצמכם.

לי קוראים שוהם שפיר, אני הגעתי לכאן בכיתה ט'.

איפה למדת עד כיתה ט'?

אני למדתי בבית ספר אורט ופחות או יותר היה לי כזה בסדר שם, אבל אחרי שהציעו לי ואמרו לי ורצו שאני אגיע לכאן, בוא נגיד שכאן קצת יותר הסתדרתי, בגלל ש - - - אני לא אומר שום דבר על בית ספר אורט, אני אומר משהו על עצמי, אני הרגשתי שם פחות חשוב, כאילו עוד תלמיד. אבל כשהגעתי לאורט צור, לבית הספר פה, הגעתי, איזה שבוע, שבועיים וביקשתי - - - באתי לגלית, ליועצת, ואמרתי לה 'גלית, לא מתאים לי', בגלל שהרבה ילדים, לא יודע, סטיגמות על אורט צור, משהו כזה, כל מי שיוצא מאורט הולך לאורט צור ואמרתי לגלית 'לא מתאים לי, אני רוצה לחזור לאורט', היא אמרה לי 'לפחות תנסה'. אמרתי, 'את יודעת מה? בסדר, ניקח עוד שבוע-שבועיים, ננסה', ואז התחלתי ללמוד כאן, התחלתי להכיר את כל צוות המורים, התחלתי להבין כמה פלוסים ענקיים יש לי פה שאין לי באורט. פה באמת, איך להגיד, סגל המורים והמקצוע וכל מה שהביאו לכאן נתן לי את המוטיבציה להמשיך ללמוד.

באיזה כיתה אתה היום?

היום אני בכיתה י'.

כלומר שנתיים בערך אתה פה?

כן. חשבתי שיש פה המון פלוסים והמון דברים טובים וזה נתן לי מוטיבציה ללמוד. והרי בן אדם שבאמת רוצה ללמוד ובאמת רוצה להשקיע ואפילו נהנה מזה. אני מגיע לכאן כל פעם, אני מגיע לבית הספר ואני חושב לעצמי איך בא לי לשים כבר את בגדי העבודה וללכת לסנסי, כי זה כל כך מהנה.

אני נהנה פה גם מבחינה שיש פה גם חוקים, שכן, צריך לשמור עליהם. לא שזה כל כך קל, אנחנו לומדים וזה קשה, אבל נהנים ללמוד.

מה עם הסטיגמה?

נגיד באורט, סתם, הם מסתכלים על בית הספר שלנו בתור בית ספר שלומדים בו מקצוע והם אומרים 'אז אתם לא יוצאים עם בגרות מלאה'. בסדר, בגרות מלאה, יש לי המון חברים שסיימו בית ספר, יש להם בגרות עם הכי הרבה נקודות, אבל אין להם לאן להמשיך, הם נעצרים. נגיד פה אני מסתכל על בית הספר הזה ואני אומר לעצמי כאילו, ביום שאני מסיים פה אני יודע לאן אני הולך. יש לי מפעלים בים המלח, יש לי י"ג-י"ד ללמוד, יש לי ללכת למפעלים, יש לי בצבא סוג של מקצוע, אני יודע מה אני עושה אחרי בית הספר הזה, אני לא הולך ומחפש את עצמי ולא יודע מה לעשות עם עצמי.

בבית תמכו בך בשינוי הזה שעשית?

בבית, אמא שלי גם דיברה עם שוקי. כולם. אני גם הסברתי לה מה קורה פה והרגשתי ש - - - אני בא לפה, יש לי לאן להתקדם, יש לי לאן ללכת, אני יודע מה אני עושה עם עצמי, אני מקבל גם מקצוע שהוא גם מהנה, הוא לא כמו רובוטים, שאנחנו כל היום יושבים ולומדים וכל היום רק לכתוב ולקרוא, לכתוב ולקרוא. עושים דברים, הולכים לעבוד, לומדים כבר לחשוב כלכלית. כבר בגיל הזה אתה לומד לחשוב כלכלית, אתה יודע מה אתה עושה עם עצמך, אתה מתחיל לתת יותר כבוד לכסף, אתה יודע לא לבזבז ולא לעשות שטויות. אתה מתחיל לקבל משכורת, אתה מתחיל גם לעזור בבית, גם להשקיע בעצמך, כל דבר. וזהו בתכל'ס.

תודה, שוהם.

אני הגעתי לכאן מפרדס חנה בערך. הגעתי מתל אביב, אבל הייתי שם רק שנה. בפרדס חנה הייתי עד גיל 14, עכשיו אני בן 16. בפרדס חנה, מבחינה בית ספרית, אני לא למדתי אף פעם. כיום זה נדיר אם אני אאחר לשיעור, פעם זה היה נדיר שאני אכנס אליו.

המשפחה בפרדס חנה או שעברו?

אמא שלי בפרדס חנה, אבא שלי פה איתי. אחרי ריב עם אמא שלי הלכתי לגור עם אבא שלי ועם אמא חורגת שלי בתל אביב. שם האמא החורגת שלי התחילה לתמוך בי, התחילה ללמד אותי קצת אנגלית. תוך שנתיים אני כבר מדבר שוטף אנגלית, אבל עדיין, בית הספר החדש, לא למדתי שם, לא עשיתי כלום וגם כשאתה מנסה ללמוד אתה לא מצליח.

מה זה חדש? איפה?

בתל אביב. כשעברתי לאבא שלי לתל אביב.

בוא תספר מה קורה איתך פה.

זה בסדר, תמשיך.

זה קצת בעיה ללמוד שם. או שאתה תהיה הכי גרוע שיש ויתייחסו אליך וינסו להרים אותך, אבל גם זה בקושי, או שתהיה הכי טוב שאפשר ואז איכשהו יתייחסו אליך, ובאמצע אתה סתם עוד תלמיד, אתה סתם עוד בן אדם.

ואז אחר כך ההורים שלי החליטו לעבור לערד והם חיפשו לי בית ספר חדש. מבית הספר ההוא כבר רצו להעיף אותי או להשאיר כיתה, אבל לא עשו את זה בגלל ששמעו שאני עובר. הם מצאו את בית הספר הזה. הם מאוד התלהבו מהדבר הזה, אני, לא יודע, חשבתי שאני הולך להיכשל גם בזה, לא היה אכפת לי כבר להיכשל כי כבר נכשלתי.

עברתי לכאן. בהתחלה היה קצת קשה להבין את כל הקטעים כאן, את כל מה שקורה, את העבודה ואת המורים ואת האנשים. זה מוזר שמורה צוחק איתך, מוזר שמורה מתייחס אליך. פתאום מממוצע של 40 עליתי לממוצע של 90. זה מוזר. וזה לא רק הקטע של המכונות, כאילו אני מאוהב במכונות, אני יכול כל הזמן לעבוד עליהן, בלי סוף. כשאני בא לכאן אני לא רק - - - קורה שאני מתעורר בבוקר ואני רוצה ללכת לבית ספר, שאני לא מאמין שזה קרה לי אי פעם לפני זה.

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?

אני רוצה להמשיך להתקדם במקצוע, אולי להמשיך לעבוד איתו, אולי להמשיך ללמוד הלאה, אבל אני רוצה להישאר במקצוע הזה. אני מאוד אוהב אותו.

איזה מקצוע אתה הכי אוהב בשעות העיוניות? אם יש כזה.

כן, יש. תנ"ך. זה המקצוע היחידי שתמיד הצלחתי איכשהו להבין אותו. היה לי במשפחה שידעו לספר את זה כמו שצריך, אז אהבתי את הסיפורים. זה היה המקצוע היחידי שתמיד העלה לי את הממוצע בתעודה.

תודה רבה, דרור. סלאבה, בבקשה. סלאבה הוא עולה חדש, הגיע לפני 9 חודשים מאוקראינה והשפה שלו היא פשוט - - - אתם תשמעו אותו עכשיו.

הוא כבר שלנו.

שלום, קוראים לי סלאביק, אני לומד בכיתה י'.

אתם כולכם ב-י'?

לא.

הגעתי לארץ ישראל לפני 9 חודשים. הייתה לי בחירה, ללכת או לאורט או לאורט צור והלכתי לצור. המורים פה טובים. אני יכול ללכת לכל מורה ולהגיד לו שיש לי בעיה והוא יכול להסביר לי מה שצריך, מה צריך לעשות, וזה טוב. פה בערד אני רוצה ללכת לבית ספר, לא כמו באוקראינה.

אני מאוד שמח שהלכתי לצור. אני אוהב לעבוד על המכונות, אוהב שרטוט, אוהב את כל הדברים האלה שקשורים ל-CNC.

כל הכבוד.

אני הגעתי לפה מהטכני.

הטכני מבאר שבע?

כן. לא היה לי טוב במסגרת הזאת, בעיקר בגלל היחס, כי אני כנראה צריכה טיפה יותר יחס.

כמה זמן היית שם, שנה?

הייתי שם שנה וחצי. התאמצתי להתקבל לשם ובסוף שם לא היה לי עניין. כל פעם קיבלתי ציונים גרועים או הברזתי וכל הדברים האלה. אחר כך עזבתי את בית הספר, אחר כך עברתי לכאן לערד ובאורט לא הצלחתי גם לפני זה, לא התאימה לי המסגרת הזאת אז באנו לפה. באנו לפה, עשינו סיור וראינו ש - - -

מי זה באנו, את וההורים?

כן, הם ליוו אותי. דווקא רציתי להתקבל, אמרתי ננסה, נראה. זה גם דברים שראיתי בטכני, שם גם היו שרטוטים וכל הדברים, מה שלא היה זה את המכונות שבאמת כאן - - - שם אתה לא יכול לחלום על זה כאילו וכאן אתה רואה את זה ואתה מתעסק עם זה. זה שונה, אתה רואה את זה בעין אחרת. זה נראה כאילו וואו.

הגעתי לכאן. בהתחלה כמו כל תלמיד חדש עשיתי שטויות, גם יש לי פה חברים מהעבר, אז היה לי קל להתחבר ולהסתגל לבית הספר. אחר כך יותר ויותר התעניינתי במקצוע. בחצי השנה הראשונה שהגעתי לפה באמת עשיתי שטויות והלכתי ופה ושם וזה, אבל השנה הזאת, באמת, נכנסתי לזה, גם בעזרת המורה שלי, התחלנו לעבוד ברביעי-חמישי, אנחנו גם עובדים כאן, אז יותר ויותר התעניינתי - - -

איפה את עובדת?

פה בבית הספר.

יש כאלה שעובדים בתעשייה, אני מבין.

כן, בים המלח.

רוב התלמידים עובדים בתעשייה, ויש מספר תלמידים, טובים מאוד, שעובדים פה במפעל של בית הספר, ביניהם ליאור.

כן, אז אני כאן.

תגידי, אבל בנות ומכונות זה לא בדיוק - - -

לא נכון.

בכוונה, הוא מאתגר אותה.

אני פרובוקטיבי.

גם אבא שלי עובד בזה, אז אני רואה אותו גם, ראיתי אותו בגיל קטן. גם למדתי מכונות בטכני, אז לא כזה קשה היה לי לקלוט את זה.

אבל מה החברות אומרות על זה?

אני לא יודעת אם שוקי יכעס עליי, אבל אומרים שאנחנו מופרעים ובית ספר מופרע.

לא, זה שאת במכונות.

לא, תמשיכי, ומה את עונה להם?

שכיף פה. שכיף לנו וטוב לנו ושהם יכולים לחפש. סליחה, לא ידעתי איך להגיד את זה יותר טוב. אמרת לדבר פתוח.

תודה רבה לליאור. עומר, בבקשה.

שלום, אני עומר אזולאי, בן 17 ושבוע. כבר שנה שנייה שלי בבית הספר, הגעתי לכאן בכיתה י'. בסוף כיתה ט' קיבלתי את התעודה, ממוצע 0 נקודה 0 והמלצה לעבור לכאן למסגרת הזאת. אני אגיד לכם את האמת, אני חשבתי שאני אגיע לכאן ואני פשוט אעשה 12 שנות לימוד על רגל אחת, פשוט אלך. ואז שוקי בא, ישב איתי ודיבר איתי ואמר לי 'תיכנס לשיעורים, תראה, אולי תתעניין' ובאמת - - - אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה במה הייתי רוצה לעבוד בחיים הייתי אומר נגר, כמו אבא שלי, היום אני חושב כבר לעשות י"ג-י"ד, להמשיך לעבוד בזה בצבא, כשהחלום שלי זה גולני ולהמשיך לעבוד בזה בחיים. זה רק בזכות שוקי ובית הספר הזה, וגלית והמורים, שתומכים כל הזמן ומתקשרים אליך בלילה להודיע שיש מבחן מחר ומעירים לך ללמוד.

איזה מקצוע עיוני אתה אוהב?

שרטוט. אני מתחבר לזה.

ולך גם אומרים, כמו החברה שלך, שאתה שייך ללהקת מופרעים?

שיגידו. מה שאנחנו יודעים זה שאנחנו בית ספר מאוד מלוכד, באמת כולם פה חברים, המורים חברים שלנו. באמת, יש פה פשוט חום ואהבה כל הזמן.

כן, יפה.

תודה, עומר. אחרון חביב שמעון.

קוראים לי שמעון בקלה, אני בכיתה י"א. אני הגעתי לפה, הייתי לומד גם באורט ולא הייתי לומד, הייתי רק מגיע לשם ולא היו מתייחסים אליי. לא הייתי נכנס לשיעורים, אז היו אומרים 'בסדר, נתקשר לאמא שלו והוא יהיה מושעה לכמה ימים', עד שסיפרו לי על בית הספר הזה. גם, שמעתי דברים לא טובים, עד שהיועצת שם המליצה לי לבוא. באתי לפה, ראיתי את המכונות, שמעתי על בית הספר, על המקצוע לעתיד, נדלקתי, נכנסתי לפה. ברוך ה' כל יום אני בא, גם מגיע בזמן. פעם אמא שלי הייתה רבה איתי בבוקר, היום אני מעיר אותה, ורק טוב יצא לי מפה. זהו.

כל חייך חיית בערד?

כן.

נולדת בארץ?

כן.

טוב, חבר'ה, מאוד משכנע.

אני פשוט גאה בכם.

מרגש, ממש מרגש.

רק שתדעו ששוקי כמו אבא שלנו וגלית כמו אמא שלנו. באמת, זה ככה.

יופי, תודה רבה לכם.

מגיע לשוקי יישר כוח.

אני רק אזכיר שסטף אמר, בפעם האחרונה בביקור שלו, 'תמצאי לי נוסחה איך אפשר לשכפל את שוקי', עדיין לא מצאתי.

אני חייב לציין את צוות המורים שנמצא פה, צוות מצוין של מורים שמאמין בהצלחה של התלמידים ואני חייב לציין את העזרה של משרד הכלכלה, של אורט, של העירייה ושל דן שרון ביחד עם סטף, שבאמת, כל דרישה, כל בקשה, גם המשוגעת ביותר, מתקבלת בברכה ובלי זה לא הייתה שום הצלחה. באמת תודה רבה.

מה עשית לפני שבאת לפה?

הייתי מנהל החטיבה העליונה בתיכון השני.

תודה רבה לכולם.

(סיור בבי"ס טללים)

- - - לבחור. אם אנחנו ממשילים את זה לילד שלנו אז כל ילד כאן, בבית הספר שלנו בטח וגם בכל ערד, בחר להיות בבית הספר.

מה הייתה האלטרנטיבה בערד?

לציבור הדתי? הייתה ונעלמה. היה בית ספר המכונה ממלכתי דתי, זה לא ממלכתי דתי, זה מוכר שאינו רשמי של רשת תשובה, שנסגר בשנה שעברה, ושנה אחת קודם היה גם תלמוד תודה שגם הוא נסגר. גם השנה יש אוטובוס שנוסע לדימונה לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים, חרדיים. יש אופציה.

אבל הממלכתי דתי - - -

זה חב"ד.

לממלכתי דתי זה בעצם האלטרנטיבה.

יש פה גם חב"ד.

חב"ד, עם כל הכבוד, זה לא בדיוק - - -

לא, חב"ד היא תחרות יפה איתי, ברוך ה'. אני שמח על התחרות, זה רק עושה טוב לכולם.

אני לא רוצה לבזבז את הזמן של התלמידים. מה שאנחנו נעשה פה היום זה למידה שיתופית, למידה בחברותות עם התלמידים, כמה שיותר להכיר אותם. אני אגיד כמה נתונים כלליים על בית הספר, אנחנו 173 תלמידים, עלייה של 30% בשנתיים האחרונות, ברוך ה'. יש לנו כאן את האתגר, איך אומרים? מצורך ליעד, נושא העלייה מאתיופיה, אנחנו עם 23 תלמידים עולים מאתיופיה, הכול מופיע לכם שם בפנים. אני לא אלאה אתכם בפרטים.

המורה זאב הוא הסגן שלי, הוא גם גדל פה. השיעור שלו.

מה שנעשה היום, חשבנו על לימוד בחברותות. בחוברות שמונחות לפניכם יש קטע שאפשר ללמוד. החשיבה הייתה שיבואו כל הוועדה, אבל עדיין יש פה מספיק נציגים שיכולים להשתתף. מה שהייתי כן רוצה שנהיה, שנשב בחמש קבוצות, תלמידים, בוגרים, אורחים, נעשה איזה שהוא לימוד, הלימוד הזה יעלה בסופו של דבר לאיזה שהוא מסמך משותף, כדי שתהיה חוויה של למידה שיתופית שבסופו של דבר ייצא לנו מוצר מוגמר של תובנות, של חוויות. יש כל מיני דברים שיוצאים מהלימוד הזה. אני גם אשמח אם יתפתח איזה שהוא שיח ביניכם לבין הילדים תוך כדי לימוד, אולי מתוך הלימוד דווקא.

(לימוד בחברותא).

אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל כחלק מהעניין של מרחבי חינוך יש גם ועדת אתיקה שכולנו חברים בה וצריכים להיות חברים אחד של השני. זה רחל, המנהלת של חלמיש, אנחנו בדרך אליה, אנחנו חברים טובים, אז זאב יסכם את השיעור. אני רק אומר, אנחנו כחלק ממרחבי חינוך, הייחודיות של בית ספר טללים, היא נבחרה השנה, למרות שאנחנו כביכול מיוחדים בעצמנו, אנחנו לקחנו על עצמנו את העניין הקהילתי, בית הספר חרת על דגלו את הנושא הקהילתי. אנחנו גם מאכלסים בתוכנו מגוון רחב של אוכלוסיות וגם אנחנו יוצרים בית מדרש להורים בערב, פעילויות אחרי צהריים, לפחות פעמיים בחודש לתלמידים. יש בנו הרבה ערכים של קהילתיות ולכן זה הדגל שאנחנו שמנו לעצמנו בתוך מרחבי החינוך.

אני אסכם בשתי מילים. אני חושב שהדברים שנלמדו כאן בכל הקבוצות מתקשרים מאוד למה שאמר המנהל. אנחנו מקבלים את כולם, יש לנו מגוון רחב מאוד של תלמידים, מכל הסוגים, מכל הגוונים שיכולים להיות, אנחנו פותחים את ידינו ומקבלים אותם. כמובן הנושא של השוויוניות עלה אצל כולם. אני מאוד נהניתי מהקבוצה שישבנו, אני מקווה שכולכם נהניתם. איך אמרו בגמרא? מחבריי למדתי הרבה, מתלמידיי יותר מכולם. אני חושב, אני מקווה, שגם הגדולים שבינינו למדו דבר אחד או שניים, אני בטוח שכולם פה עברו חוויה נחמדה ואני מאחל לכם המשך סיור מעניין.

כל הכבוד על הרעיון.

היה ממש מעניין.

תודה רבה לכם.

אני רוצה להעלות פה, אדוני היושב ראש של ועדת החינוך, את הנושא של תשלומי ההורים. דיברנו על זה, גם פה זה המקום - - - במגזר הזה. אני רוצה לבקש ממך לבחון ברמה ארצית את הפחתת התשלומים האלה. זה פשוט דבר שאי אפשר לעמוד, גם הורה שיש לו אפילו אחד זה קשה, זה כמו אוניברסיטה, זה קרוב ל-20,000 שקלים בשנה, אני לא מדבר כשיש שניים או שלושה באותו זמן בתיכון, זה בלתי אפשרי לעמוד בזה.

אני מזמין אותך לשבוע הבא. ביום שני, ב-23 בחודש, מתקיים דיון ששר החינוך יבוא ויציג את הנושא של תשלומי הורים בממד הרחב שלהם, על פי התקנות החדשות.

ועדת החינוך בכנסת?

כן, אתה מוזמן.

בעזרת ה'. תודה.

תודה רבה לכולם.

(סיור בבי"ס חלמיש)

אני אתחיל לדבר מהר. אנחנו בית הספר לתקשורת. כבר לפני שבע שנים, יחד עם המנהל הקודם, צביקה שמילוביץ - - - עשינו פריצת דרך, מסקרים, זה כל המדיה של העיר פה, לקחנו אותה על כל גווניה. עיקר הדברים שאנחנו מתבססים עליהם זה התקשורת הבין אישית ולכן הגדרנו שבתחום הפדגוגי את הלמידה השיתופית, והתקשורת והאינטראקציה בין הילדים מאוד חשובה לנו וזה בא לידי ביטוי גם בהוראה בכיתות וגם בתכניות חברתיות נרחבות של בית הספר. זה המוקד, מתוך זה יצאנו למדיה. החבר'ה הכתומים נמצאים בעיר כמעט בכל אירוע, אם זה שגרירים ואם זה שרים ואנשי מדיה אחרים - - -

ואם זה חברי כנסת.

כל המכובדים. אני מקווה שימשיכו להגיע לעיר. הם מתעדים, מראיינים, כותבים לעיתון המקומי וכך על רגל אחת מהר מהר.

אתם מסקרים את כל האירועים בבתי הספר האחרים?

אנחנו הכנו סרט על בית הספר במסגרת למידה משמעותית והוא שבע דקות. אני מקצרת, כדי שנראה את הסרט ויש גם ראיון שלך ברדיו המקומי שלנו, אז אנחנו נעשה את הכול ביחד.

(הקרנת סרט)


יש פה דוגמה של תוצרים של תלמידי כיתה ג' שלמדו בלמידה השיתופית. כבוד יושב ראש הוועדה, אנחנו נזמין אותך לחדר ה - - -

רגע, הם ישבו רק ל - - -

לא, הם מראיינים אותך. אתה מאפשר להם? אז בשמחה, בבקשה.

רצינו להראות את הנושאים ששכבה ג' עסקה בהם בחודשים האחרונים.

כמשחק.

זו דוגמה של תלמיד מהכיתה שלנו. יש פה לוח רגיל כמו הכול, אבל השוני פה שיש פה סולמות ויש פה את הנחשים, שאם עונים תשובה נכונה עולים, אם טועים נשארים, אותו דבר מפה ולהיפך.

אולי בתור מחנכת הכיתה אני רוצה רק להסביר שהתוצרים זה המשחקים שבעצם הלמידה השיתופית סביב תוצר - - -

תני לנו דוגמה לשאלה.

איפה נולדה לאה גולדברג? לאה גולדברג נולדה בגרמניה.

יפה.

יש לנו גם משחקי רביעיות. הנה, לדוגמה קלף אחד שלמעלה יש את השם של הרביעייה, זו התמונה של מה שבקלף, אלה השמות של הדברים האחרים ברביעייה, למשל זו הרביעייה של יצירותיה של לאה גולדברג ובה יש דירה להשכיר, הילד הרע, כובע קסמים ומה עושות האיילות.

קראת את ארבעת הספרים האלה?

כמה מהם קראתי.

איזה קראת?

למשל הילד הרע קראתי וגם עשינו דפי הוראות.

זה איך משחקים. וגם שיחקתם?

עדיין לא.

עדיין לא. ומה, אתם תשחקו עם ילדים יותר קטנים?

אנחנו לא כל כך יודעים.

אתם עוד לא יודעים.

מה שהוא לא יודע הוא לא יודע.

שאלתי אם הם ישחקו עם הילדים היותר קטנים במשחק הזה.

אלה השלבים הבאים. קודם כל אנחנו באמצע התהליך, זה חשוב להגיד, יש עוד דברים שהם ככה לא סגורים. גם בתוך הקבוצות הם יעשו הערכת עמיתים על המשחקים.

באיזה כיתה אתה?

ג'. שלושתנו ג'.

באותה כיתה אתם?

כן.

ואיזה שיעור אתה הכי אוהב?

מדעים.

מה לומדים במדעים?

עכשיו אנחנו לומדים על החלל.

ואיזה שיעור אתה הכי אוהב?

חשבון ומדעים.

ואת?

חשבון.

ואללה, יפה מאוד.

יפה מאוד.

יש לי שאלה קשה אליכם, מה לא טוב בבית ספר? יש דבר כזה.

לפעמים, אבל רק לפעמים.

מה?

שלפעמים יש בהפסקות אלימות של ילדים נגד ילדים, אבל זה קורה מעט, מאוד מעט.

ומה עושים כשזה קורה?

אם זה כבר מאוד רע, אז פונים למורה, ואם כבר ממש רע מאוד, נותנים פתק אלימות.

הרבה פעמים קורה, זה קורה בכיתה שלנו ביום חמישי, אחרי ההפסקה השנייה. כל פעם המורה למדעים - - -

מה לדעתך לא מספיק טוב בבית הספר? מה היית רוצה שיתקנו או יעשו אחרת?

שיוסיפו עוד מתקנים בחצר של הגדולים יותר.

אוקיי, תודה רבה.

האמת היא, יש עוד דבר להוסיף, חוץ מהאלימות בהפסקות, פעם קרה לי משהו, זה שנפצעתי בבית הספר וזה גם לא כל כך מוצא חן בעיניי. אבל זה לא קורה - - -

זה לא קורה כל יום.

לא כל יום.

איפה נפצעת? נפלת או מה?

לא, זה מהקיר יצא קצה ברזל, רצתי ולא ראיתי ונחתכתי.

ותיקנו את הברזל, קודם כל?

כן.

יופי, זה מה שחשוב.

עדיין רואים בהפסקות משהו, עדיין.

אז אם תראה עוד משהו, תגיד.

כן.

כל הכבוד לכם. תודה רבה, ילדים.

אתם מקסימים באמת.

(סיור בכפר הילדים נרדים)

אני רוצה להתחיל עם סיפור קטן. תרשו לי לקום ולעמוד שם כדי שאני אראה אתכם. אני רוצה לספר לכם, מכובדיי, איך הגענו למפגש הזה ולמה חשוב לי לספר את זה? כי אצלנו, האזרחים, בדרך כלל אומרים אי אפשר להגיע לחברי כנסת והם מתנשאים מעם ואחרי שהם נבחרים הם שוכחים מי שלח אותם וכל מה שאנחנו מכירים, ואני הייתי באיזה שהוא שלב גם חלק מהצוות הנבחר הזה שאמר את זה. וראה זה פלא, בכנסת הייתה הצדעה לפנימיות של משרד החינוך והוזמנתי לזה על ידי הפורום הציבורי והיה מאוד מרגש, מאוד מכובד, מאוד יפה, והצטערתי שלא היו הרבה יותר פנימיות של משרד הרווחה, לפחות אני לא פגשתי.

זה של משרד החינוך.

יפה, אז הגיע הזמן - - - ושם הייתה אמירה מאוד חשובה, לטעמי, של שר החינוך ושר הרווחה, או של שר הרווחה והמנכ"ל של משרד החינוך ומר מצנע, שאמרו 'צריך שיתוף פעולה' וצריך שיתוף ואני אומרת את זה בשלוש מילים, צריך שיתוף פעולה. ואני, ברוב חוצפתי, לא ביקשתי רשות, קמתי ועל המדרגות עצרתי את חבר הכנסת מר מצנע ואמרתי לו 'תשמע, אני המנכ"לית של SOS ישראל, עמותה', ובאמת חמישה משפטים אמרתי לו והוא אמר 'זה מאוד מעניין אותי', אמרתי לו 'אנחנו ניפגש', הוא אמר 'אני אמסור את זה למזכירה שלי'. טוב, חיכיתי ואמרתי, רגע, צריך להוציא והוצאתי איזה שהוא סיכום על מה שדיברנו והחוויות שלי, הרשמים שלי מהמפגש הזה ושלחתי. זה היה לפני פסח וקיבלתי תשובה, פשוטה ולעניין, 'אני אגיע, אחרי פסח המזכירה שלי, מנהלת הלשכה, תהיה איתך בקשר'. הגיע פסח ואחרי פסח ולא היה והבנתי שהעומס הוא רב ואני שלחתי תזכורת. ברוב צניעות. ומיד קיבלתי תשובה, אכן זה יהיה. והתקשרה אליי סופיה, שהיא מנהלת הלשכה, וקבענו מועד. היא אמרה 'בלה, מתי מתאים לכם?', אז אמרתי לה 'אני חושבת שעדיף בצהריים, שיפגשו את הילדים ואת האמהות', כי בעצם זה אנחנו, מה אנחנו? הילדים וה - - - והיא אמרה 'יופי, אז אולי יהיה ביקור בערד'. כך הגענו גם אלייך, ראשת העיר, ואני מוכרחה לומר שאני התרגשתי. לא הספקתי לקחת אוויר, יצאתי לחופש של שבוע, חזרתי והתקשרה אליי רבקה ואמרה בלה, סדר יום ומה עושים ואמרתי 'אשרינו וטוב לנו'. ועל זה, מר מצנע, חבר הכנסת המכובד - - - ואני רוצה גם לציין, אני לא חברת מפלגה, אני לא שייכת, לא למפלגה שלו ולא לשום מפלגה אחרת ואני לא מחוברת לכנסת ולאף אחד ושום פרוטקציה, אני חלק מעם ישראל שחבר הכנסת הקשיב והוא נמצא פה. ועל זה אלף אלפי תודות, הערכה וברכה.

תודה רבה.

תודה לך.

תודה לך, בלה, שזכינו לביקור של ועדת חינוך.

ותודה לכל חברי הוועדה, אני מבקשת סליחה אם לא התייחסתי, אבל זה פשוט משהו ש - - -

אני מייצג אותם.

זה רק אומר שהיא לא מחוברת לפוליטיקה.

מתי, הבמה שלך.

אנחנו מתחילים, נעשה בריף מהיר על מה שאנחנו עושים.

(הקרנת סרט)

אני מניח שאתם מכירים את הסיפורים מאחורי כל ילד.

כן, כל ילד והסיפור שלו.

אז קודם כל ברוכים הבאים, אני מברך אותך ואת חברי הוועדה, את אילנה, המפקחת שלנו שנמצאת איתנו, את טלי, ששורפת פה לא מעט שעות, את רחלי, שמטפלת בילדים שלנו כבר הרבה הרבה שנים. חשוב להדגיש, כי אם אנחנו מדברים על מערכת החינוך בעיר אז מערכת החינוך בעיר עשתה קפיצה. אנחנו רואים את זה פה בבית הקטן שלנו כדבר מאוד משמעותי, כי אני יכול רק לומר, שתי בנות שלנו עם ממוצע 100 בבגרויות, אחת הולכת ללמוד עכשיו הנדסה ארבע שנים. היא פה מאחורה, היא מתביישת. בואי תצטרפי אלינו, כי אנחנו רוצים דווקא שתהיי חלק פעיל היום. אחת מבוגרות מערכת החינוך של העיר, שגדלה פה כבר הרבה שנים, אנחנו ניתן לה את המקום אחר כך, שהולכת ללמוד הנדסה ו- ו-. הלוואי עלינו ציוני בגרות כמו שלה, שזה 100 פלוס, 100 בהצטיינות יתרה. כל מיני דברים שאם אמא שלי הייתה זוכה לאחד כזה היא הייתה מאושרת.

הארגון שלנו מתחיל איפשהו אחרי מלחמת העולם השנייה, אני מאמין שאתם מכירים את הסיפור.

אני לא מכיר.

אז הארגון שלנו מתחיל אחרי מלחמת העולם השנייה, כשבעצם מהנדס אוסטרי, בסביבות 43', 44', הוא הבין כנראה שהוא לא עושה את הדבר הנכון, או יצא מזה איכשהו, ובמהלך המלחמה ואחריה, מה שנשאר באירופה זה בעיקר יתומים ואלמנות - - -

השם שלו הרמון גמינר.

כן, הוא התחיל לאסוף ילדים ונשים, התחיל מבית אחת, שדאג לו בעיקר לצרכים פיזיים כמו תרופות ואוכל ועד היום ארגון שמטפל בחצי מיליון ילדים בעולם, ב-130 מדינות, מפתח היום אג'נדה שלמה של טיפול קהילתי בשנים האחרונות, אבל עיקר הארגון מתבסס על כפרי ילדים שצריכים חלופה לבית, לטווח זמן ארוך, שזה בגדול האג'נדה.

במדינה שלנו יחד חברו בשנת 80' משרד הסעד דאז, עם ד"ר קורץ, שהיה מנכ"ל משרד הסעד ו-SOS, הם הכירו באיזה שהוא כנס וקם הכפר הראשון כאן, בשנת 81'-82', בערד. ערד עוד הייתה קטנה, לקח הרבה זמן להגיע לעיר בתקופה ההיא אבל אנחנו היום באמת מרכז העיר ערד. אנחנו חוגגים 33 שנים במהלך הקיץ הקרוב, 33 שנות פעילות. הצוות שנמצא פה, חוץ מלילי, הצוות שאחראי על 13 השנים האחרונות, שבעצם יחד עם שירות ילד ונוער אנחנו מקיימים פה כפר ילדים שיקומי שמטפל ב-100 ילדים נכון לרגע זה, מתוכם יש משהו כמו 8-9 ילדים שנמצאים בקלט חירום שמשתנה, תיכף נדבר על הרצף. הכפר שלנו היום נמצא, אני רץ לקצוות, אבל זה יסגור את המסגרת של הסיפור, בתהליך של אישור של משרד הרווחה להכרה ככפר שיקומי טיפולי. הרחבת הפעילות שלנו כבר אושרה ל-140 ילדים, זה יותר מדי, אנחנו לא נגיע לשם, אבל - - -

מה זאת אומרת? איזה אישור היה עד היום?

100 ילדים.

מבחינת ההגדרה.

שיקומי. מכיוון שהאוכלוסייה משתנה והשדה של משרד הרווחה משתנה היום בצורה דרמטית, כי קורים גם דברים טובים בצד השני, מתפתחים שירותים קהילתיים ששומרים על הילדים ועוזרים להורים לעבור את ה - - - מה שנקרא פחות ילדים שינטשו את ביתם. יש פרויקטים יפים מאוד שעושים גם בתכנית הלאומית וגם בתכניות רווחה, מועדוניות אינטנסיביות, תכניות הורים, מה ששומר קצת על ילדים וזה לאט לאט דוחף אותנו באמת לטפל במרכאות בקצה באמת. אם ילד היום זקוק להוצאה מהבית כנראה שהסיבות הן מספיק מספיק טובות - - -

הילדים שמגיעים לכאן זה בהחלטות בית משפט או הסכמת הורים?

מתוך 100% ילדים קרוב ל-90% מהילדים שלנו הם בחוק פיקוח והשגחה, שזה הצד השני של החוק. יש את חוק הנוער של נוער שלוקה בעבריינות, זה לא קשור אלינו. אנחנו בעיקר הגנה מהסביבה הטבעית של הילדים, 90% מהילדים, ו-10% שאין להם, פשוט כנראה כבר לא צריכים, או שגדולים מדי, או ששם המצב הוא טיפ טיפה שונה.

אנחנו מטפלים בילדים בין גילאי 6 עד 18, בין גילאי 18 עד 24 בתכנית ייחודית שלנו, כדי שתשמור עליהם לשילוב מוצלח בקהילה בשלב יותר מאוחר, תיכף אנחנו ניגע. ליבת העבודה שלנו מתבססת על משפחתונים. כפר מאוד אינטנסיבי - - -

משפחתונים בתוך החצר?

כן, בתוך הכפר. בתוך החצר. צוות כמובן, צוות שמדריך, צוות שמלווה, צוות שמגדל את הילדים, צוות של עובדות סוציאליות שמלוות את הבתים, צוות של רכזים שמנהלים אשכולות קטנים, מנהל פנימייה, שנמצא פה מאחורה, כמובן צוות טיפולי שנכנס על מנת לתמוך בילדים מבחינה נפשית במהלך תקופות מסוימות. יש פסיכיאטרית שמלווה, פסיכולוגית שמלווה, מטפלים שנכנסים, יש פה טיפול בבעלי חיים ובדרמה ובעוד אמצעים נוספים, שזה היום יום.
היום יום מלא בפעילות, כל הזמן. יש פה קומונה שעושה פה שנת שירות, של 17 מתנדבים, דרך התק"מ, קומונה משמעותית, גדולה מאוד, נחשקת במדינה, להגיע לנרדים זה בהחלט רצון מאוד מאוד גדול של מתנדבי שנת שירות. דרך אגב, גם לכפר שלנו בצפון, למגדים.

איפה הכפר בצפון?

במגדל העמק. הוא קצת יותר צעיר מאיתנו, בערך ב-15 שנה, אבל עושה עבודה מאוד מאוד דומה, מאוד יפה. אני כל הזמן מקנא כשאני מבקר שם, כי הוא כזה שיקי, אירופאי, מאוד יפה. הוא מטפל היום ב-75-76 ילדים ובנוסף, דברים נוספים שאנחנו עושים, גם בצפון וגם כאן, אנחנו שילבנו עבודה נוספת במגזר הבדואי. במקרה שלנו, זה דרום, מה שהיה פעם מועצה אזורית אבו בסמה התחלקה לשתי מועצות, יש את נווה מדבר ואל קסום, אז יש לנו שלוש מועדוניות ביישוב טרבין של אל קסום, אינטנסיביות וטיפוליות מאוד, ובמקביל אנחנו - - -

שזה ילדים שנשארים בבית?

ילדים שנשארים בבית, כן.

אחרי הצהריים, אחרי בית ספר.

זה ממש מועדוניות מאוד מאוד אינטנסיביות ואנחנו עכשיו בהקמה של חמש מועדוניות נוספות, שזה ככה הפעילות הכללית שאנחנו עושים.

כשאנחנו מדברים על הכפר עצמו אז באמת ליבת העניין זה היכולת שלנו לתת לילדים תחושה ביתית הכי קרובה שאנחנו יכולים. אני שמח שהעיר פה, כי גם העיר בעצם היום, כשאנחנו מדברים על ילד של נרדים, הילד הזה קם בבוקר בדיוק כמו הילדים שלנו, כובע, תיק, בקבוק מים, סנדביץ', תיק שהוא בחר, הולך לבית הספר, לאחד מארבעה בתי הספר היסודיים של רחלי, וכמובן לאחד משני התיכוניים שיש כאן. יש פה את התיכון של אורט ערד, שעשה התקדמות מאוד מאוד מרשימה. אפרופו ראש העיר, צריך עוד הרבה עזרה, כי אני רואה שהילדים נהנים וקונים ונהנים מאווירה חינוכית טובה מבעבר. ובית ספר חדש שנפתח שזה התיכון המקצועי של אורט צור, שמייצר כבר את ההנדסאי השלישי של כפר הילדים נרדים, אני כבר לא מדבר על העיר. זה כבר ההנדסאי השלישי שהתגייס עכשיו לחיל חימוש, שזה בהחלט מבחינתנו הצלחה כי זה כבר עתיד, זה כבר כניסה למעגל אחר וזה מאוד מאוד מוצלח ועושים שם עבודה יוצאת מן הכלל.

אנחנו כמובן נעזרים בכל שאר המחלקות או נושאים חינוכיים בלתי פורמליים שהעיר מייצרת, שזה חוגים, שזה מתנ"ס, שזה הצגות, כל פעילות כזו או אחרת. מה גם שעם כמה שהילדים שלנו כביכול נמצאים תחת ענן כבד, גם של צער, גם של כאב, גם של קושי וגם של המון דברים אחרים, אנחנו מצליחים, במרכאות, לתת את סימולציית חיים, שיש להם את הזכות ללכת לחוג ולראות חבר וליהנות גם משירותים נוספים ולא רק בתוך הכפר הזה.

אז הילדים גדלים פה בגילאים האלה. תיכף אני אכנס יותר לתחום הלימודי, כי שם יש לנו קושי מאוד מאוד גדול. אז שתי ורסיות עיקריות לקליטה של ילדים. אחד זה קליטה רגילה של שירות ילד ונוער, בעצם באמצעות הקהילות, מפנה חומר של ילד, קוראים את החומר, יש פה צוות מקצועי שמקבל את החומר.

אני רוצה לחדד נקודה שעליה התעכבתי כשהזמנתי את מר מצנע. ההבדל בפנימיות שלנו, בדרך כלל בפנימיות, אתה בא להדסים, אתה בא לנעורים ואתה רואה חדר אוכל מרכזי, אתה רואה - - - כאן לא. כשמתי אמר משפחתון, אני רוצה לחדד את זה, זה שם האמא גרה עם הילדים, יש לה את החדר, היא מבשלת, יש את מכונת הכביסה, יש את הבית. הילד בא הביתה, הוא מתקבל על ידי האם, יש את העזרה בשיעורי עזר, אבל היא עוקבת אחרי השיעורים, היא מדרבנת, היא מחזקת. זאת אומרת זה בעצם הליבה של הכפרים שלנו, הילד הוא המרכז, יחד עם האמא והמשפחתון ולא המשהו הגדול הגלובלי שאתה הולך שם לאיבוד.

אחלה. באותה מסגרת של באמת ניסיון לאפשר לילדים באמת את המיומנויות הבסיסיות של ילד, או את החוויה הבסיסית של ילד, זה מלקנות חולצה כשהוא בוחר אותה בחנות, לבחור את הילקוט כשהוא מתחיל ללמוד בבית הספר. כמובן שיש פה רגישות מאוד מאוד גדולה, שאנחנו כל הזמן נעים עליה, גם שירות ילד ונוער וגם אנחנו עם כמה אפשר, כמה אנחנו כן יכולים, כמה פחות, אבל אנחנו מנסים ליצור פה איזה שהיא סימולציה הכי הכי טבעית שיש.
בתוך כל התהליך הזה אנחנו גם מאוד מאוד מקפידים להיות בקשר עם המשפחות של הילדים, זו אחת המשימות הכבדות ביותר של הצוות בכלל ושל העובדים הסוציאליים בפרט, כי אנחנו טוענים טענה בסיסית, שקודם כל צריך להציל את הקשר הזה איפה שהוא נמצא, ואיפשהו כשהילדים גדולים הוא צריך לבוא גם להשלמה, ואם הוא לא מתקיים הסיכוי של הילד להצליח הוא אפסי. זה גם מאוד מאוד חשוב. כך שיש פה קשר מאוד גדול במשולש קדוש, שזה בעצם הילד והרצונות שלו בתוך המקום הזה, המשפחה שלו בקהילה והשירות, שבעצם עובד במקביל אלינו כל הזמן, שזה שירותי הרווחה שנמצאים בקהילה שהם כל הזמן מסתנכרנים איתנו. כשזה מתקיים טוב ויש קשר טוב בין כל הקטבים האלה, אפשר להניח שהסיכוי של הילד להצליח הוא מאוד מאוד גבוה.

אז באמת הוורסיה הראשונה של הקליטה זה שבשירות ילד ונוער מפנים לפה ילד בצורה מסודרת, כמובן לשירות ילד ונוער יש את הדרך שלו להפנות ילדים. בסופו של דבר כשזה מגיע לפה זה כבר עבר שם תהליך מסוים. הילד מגיע לכאן, קוראים את החומר, מזמינים את הילד לאינטייק, הילד מכיר. במידה שזה מסתדר הוא מגיע לאורחות, במידה שנחמד לו באורחות או זה הסתדר ונראה שזה עוזר, כמובן שוב פעם במשולש הקדוש הזה, אז הילד נקלט לכאן - - -

ילדים מגיעים בכל הגילים?

אנחנו משתדלים עד גיל 12-13 בשוליים העליונים, מגיל 6. זה היה פעם קצת למטה, קצת גבוה, אבל זה פחות או יותר טווח הגילאים. מבחינת האישור זה 6-12 אבל כמובן שכשמפקחת נתקלת בדילמה של שני אחים, שאחד הוא בן 5.5 והשני בן 7 והם הופנו לפה, אז כמובן שלא יפרידו ויעשו את הכי טוב שאפשר בשביל הילדים ובשביל שיצליחו בתוך הרעיון הכללי.

הוורסיה השנייה של הקליטה זה קלט חירום שהקמנו לפני ארבע שנים. הקמנו ביחד פה קלט חירום פנימייתי, בהחלט מודל די חדש שהיה בזמנו שהוא עשה הרבה דברים טובים, הוא גם דורש הרבה דברים אחרים. הדברים הטובים זה שהוא הצליח להוציא מהמערכת הזאת, אני טוען - - -

תגיד שזו הוצאה חירומית של פקידות הסעד. מהרגע להרגע, בתוך לילה, משעה לשעה האירוע, חירומי, בצו חירום של 7 ימים או לפני שופט הם מגיעים לכאן.

אנחנו היינו בטלפון לפני 3-4 שבועות על הוצאת חירום, בלי פרטים, דרמטית מאוד, גדולה מאוד, הרבה ילדים. היינו בטלפונים בשעות מטורפות, כל הצוות כבר עשה את ההיערכות. לשמחתנו זה לא קרה. אני אומר לשמחתנו, כי להוציא ילד מחירום בבית באישון ליל, הקריעה הזאת מאוד מאוד קשה. אבל זה פרויקט שהקמנו לפני ארבע שנים ואנחנו עכשיו מרחיבים אותו ל - - -

זה משהו בסגנון של בית שבתאי לוי בחיפה?

לא, זה מרכז חירום. אנחנו כמו בית אפל. יש קלט חירום, בגלל שמרכזי החירום עמוסים ומלאים זה היה פתרון ביניים לקלטי חירום, כי לא נבנו עוד מרכזי חירום בתוך הפנימיות. להשתמש בשירותים של הפנימיות ולייחד בעלי תפקיד לתפקיד הזה.

כמה מוסדות כאלה יש בסך הכול בארץ?

130-140.

מוסדות כאלה?

פנימיות, כן.

פנימיות של רווחה?

של שירותי רווחה. זה משיקומי, חינוכי ופוסט אשפוזי. כן, כ-140 פנימיות בוורסיות שונות, מ-12 ילדים במשפחתון יחידני בדימונה ועד פנימיות של 200 - - -

לא, כפרי ילדים.

כפרי ילדים במתכונת הזאת אנחנו כבר לא כל כך מפתחים בגודל הזה. אנחנו הולכים לצמצום, למרכזים יותר קטנים. אבל יש לא מעטים.

אנחנו המיוחדים.

אין ספק שעולם הפנימיות הוא עולם של סביבה שמשתנה היום בצורה מאוד מאוד רצינית. אנחנו רואים את זה בעיקר עם הקושי שהילדים מגיעים, בגלל זה אנחנו מדברים היום על שיקומי טיפולי ולא רק שיקומי, כי זה דורש סיפור אחר. מה שכן, אני יכול להגיד, במה זה בא לידי ביטוי? ילדים יותר עצובים, ילדים יותר כואבים, ילדים עם סיפור שצריך להקשיב לו כמה שנים, לא שנה ולא שנתיים, ממש כמה שנים, מעגלי קושי רחבים בתחומים רבים ומגוונים מפעם, שזה אנחנו בהחלט יכולים להגיד קורה, זה בהחלט קורה. הקלט חירום הכניס אותנו בצורה יחסית די מהירה להבין פתאום שהסביבה שלנו גם משתנה, הסביבה באמת משתנה, רוב הילדים כבר בחירום, רוב הילדים בחוק נוער ורוב הילדים הם מורכבים מאוד מבחינת הקשיים שהם מגיעים איתם. אנחנו עכשיו פועלים לפתיחת הקלט השני, בדיוק מתחילים לשפץ את הבית ו- ו- ו-, ממשיכים לשפץ את הבית, כדי לאפשר את השירות הזה בצורה יותר רחבה. לצד הקושי שהוא יוצר הוא עושה נפלאות בתוך הארגון, משני טעמים. שוב פעם, היכולת של האנשים לספוג את הקושי ולעבד אותו והחלק השני שזה ההתמקצעות הארגונית שהקלט הזה מביא איתו. פתאום אתה צריך לעבוד בצורה הרבה יותר מדויקת, הרבה יותר רשומה, הרבה יותר מלווה, עם הרבה יותר גורמים מעורבים, וגם למערכת זה עושה התמקצעות יפה מאוד וטובה, שהיא חשובה מאוד.

הילדים ממשיכים לגדול, מנהלים פה את החיים, במרכאות, הכי נורמלים שהם יכולים לנהל כשהם קצת מתבגרים.

אתם מלווים אותם גם אחרי שהם סיימו פה?

לגמרי. אתה יכול למשל למצוא - - -

יש לנו - - -

אילנה, לא.

לא, פה אני לא נותנת לרווחה להיכנס.

לא בשיתוף?

פה אני אומר משהו אחר. אנחנו די סידור חוץ ביתי שהוא עוף מוזר במובנים מסוימים. כי ילד שלנו, למשל, יכול לצאת עם חברים שלו מהעיר, שהוא גדל איתם מכיתה א', גם יותר מ-11 בלילה ביום שישי. זה מסוג הדברים שהם מאוד ייחודיים לנרדים, כבית, כתחושה, וגם השירות למען - - -

קהילה, הם תורמים במגן דוד, הם תורמים ב - - -

הם חלק מהעיר.

הם חלק, ממש ככה.

עמוד נוסף שמלווה אותנו מאוד מאוד בתוך החיים שלנו, מעבר לרעיון הלימודי והטיפולי ותחושת הבית, זה הנושא הלאומי. אני מוכרח לומר, הפעילות שלנו מתבססת על היותנו חיים במדינת ישראל. גם כאן אני אומר, יש פה ילדים שהם לא רק יהודים, כולם אזרחי מדינת ישראל, וזה נורא מצחיק לראות ילד שלנו במסע, לא הקודם, לפניו, לפולין, ששמו אדהם והוא שירת שירות צבאי מלא, ויש לו עוד שני אחים פה, שאחד מהם היום שוטר מג"ב והוא גדל פה והשני עכשיו מסיים, שיש לו עד היום את מגן דוד שלו. כששאלו אותו לפני שהקרינו את הסרט, 'איך אתה? אתה גם ערבי וגם יוצא לשואה וגם יהודים, איך זה מסתדר לך?' הוא אמר 'מה זה קשור בכלל? זאת המדינה שלי, זה החברים שלי. הרגו אנשים, מה זה משנה את מי הרגו?'. זה יפה לראות את זה ובתוך ההסכמה הזאת אנחנו חיים בצורה מאוד פשוטה, לא עושים מזה סיפור. זה מאוד פשוט וזה עובד יפה.

כמובן שההווי הבסיסי שלנו הוא מדינת ישראל. אני חושב שזה די אחד המקומות הבודדים שמאזכרים את זאב ז'בוטינסקי ואת דוד בן גוריון ובטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, אני אף פעם לא יכול לבוא לטקס העירוני כי 50 ילדים מופיעים ובהדלקת המשואות מדליקים משואות. אנחנו מאוד מקפידים על הרעיון. השיא שלנו זה באמת המסע לפולין, שכל ילדי הכפר יוצאים לפולין. השנה אנחנו יוצאים יחד עם המשלחת של אור ערד.

דבר גם על מסע ההישרדות שאתה לוקח אותם.

ועוד כל מיני, כן, טיולי מדבר שאנחנו עושים עם דגל ישראל, כמו פעם, מקל מטאטא ודגל ישראל, שהילדים הולכים מרחקים גדולים. כולם כבר מחכים לטיול הקיץ, שמגיעים לכנרת ברגל. הווי ארץ ישראלי, שירי ארץ ישראל. המוזיקה פה זה למשל כלי טיפולי שאנחנו משתמשים בו. לא שומעים פה כל מוזיקה, אבל שלמה מככב פה ואריק מככב פה וזה לא במקרה. כמובן גם מוזיקה נוספת, אבל אנחנו מאוד מקפידים על ההווי הארץ ישראלי הבסיסי. הכפר שלנו מדוגלל כמו יום עצמאות כל השנה, הסמלים הם מאוד מאוד חשובים וזה עובד. יש לנו מחקר קטן שעשינו, זה בהחלט עובד.
בסופו של דבר, אולי דיברתי יותר מדי, אבל זה מביא את הילדים לאיזה שהיא השלמה. כל הרעיון, הטיפול, החינוך, הליווי, הקשר, הקשר עם ההורים, הקשר עם הקהילה, הקהילה הנורמלית הטבעית, החברים שנוצרים פה, השכונה הקרובה, זה יוצר פה משהו שהילדים מבינים, 'אני לא יכול לגדול בבית', אבל משהו שבסופו של דבר משלימים איתו.

איך זה נראה מבחינה תקציבית?

מבחינה תקציבית, אני תיכף אגע בשתי נקודות כואבות מאוד.

אני מציעה שלפני שניגע בתקציב, אני מרגישה לא נוח, יושבים פה חברי ועדה מכובדים - - -

אין חברי ועדה.

לא משנה, צוות, לא משנה מי ואנחנו לא הצגנו אתכם. היית כל כך בשוונג שלא רציתי לעצור. אז ברשותך, בואו נעשה סבב ונתחיל איתך.

(סבב נוכחות).

אני חיה ואני אם בית פה, מתחילה את השנה השמינית שלי. אני בבית עם 5 ילדים מגיל 12 עד 18.

אני צרויה, אם בית בבית נעורים ומתבגרים, 11 ילדים. הייתי שבע שנים, הפסקתי לשנה וחזרתי. התגעגעתי.

אם בית זה מישהי שגרה עם המשפחה שלה?

יש יחידה בתוך המבנה של הבית שהיא של אם הבית.

אני פה עם בתי, בתי בת 17.5.

לא, זה כמו משפחתון בעיר?

לא, זה לא אומנה.

נשים גרושות, אלמנות, רווקות, אמהות חד הוריות, אם יש ילדים קטנים הם באים איתם, הם חלק מהבית, אבל רובנו לבד בלי גברים.

(המשך סבב נוכחות).

אני חנה, אם בית חמש שנים, שישה ילדים בבית כרגע.

אני עובדת סוציאלית של אשכול הצעירים.

חשבתי שאת מהשינשינים.

אני מירנדה, חניכה, בוגרת.

בת כמה את?

בת 18, עוד מעט 19.

את יודעת למה שאלתי את הגיל? כי כשאנחנו מצלמים אני רוצה להוציא את התמונות ואז לדעת שאני יכולה להוציא את התמונה שלך גם, כי כבר עברת את גיל 18. זה אפשרי? את מאשרת?

בטח, כן.

וכשיחזרו לבקר אותך בעוד ארבע שנים את כבר תהיי מהנדסת.

(המשך סבב נוכחות).

אם בית 11 שנה.

אני מציע שנראה - - - זה ייתן לנו עוד טעימה מעניינת של מה שאנחנו עושים. אני בהחלט אגע אחר כך בשני נושאים נוספים.

רגע, לא הציגו מאחורה.

אסתר, אם בית, אשכול צעירים, 11 שנה, עם הפסקה של שנתיים.

שבתון?

שחזרה אלינו.

(המשך סבב נוכחות).

חברים, לפני שאתם ממשיכים. אנחנו פשוט נאלצים להיפרד, אז תודה רבה שוב.

תודה רבה לכם.

(הקרנת סרט)

זה בהחלט שיא של פעילות ברעיון של מי אני ומה אני, למרות שכמובן לא רק נושא השואה מלווה את הרעיון של שייכות ו - - - זהו, הילדים שלנו בעצם איפשהו במהלך השנים האחרונות התחילו לאתגר אותנו במה יקרה איתם כשהם יהיו גדולים. ככל שיתפתחו שירותים בקהילה וילדים נשארים שם והילדים עם המקרים היותר ויותר קשים יוצאים החוצה, לפנימיות או לסידורים חוץ ביתיים מאוד מאוד אינטנסיביים, כי בשבילנו להוציא ילד לחופש זה לשגע את אילנה ב-300 טלפונים ואת כל פקידי הסעד, כי כדי שילד ייצא מפה לחופש הצוות הטיפולי יחד עם יוסי מנהל הפנימייה והרכזים צריכים לעבוד שבועיים לפני, שהילד בכלל יצליח להגיע הביתה. זה בתי משפט, זה באמת פרויקט קשה.

וככה עם הזמן הילדים התחילו להביע איזה שהוא רצון להמשיך לחיות במקום נורמלי, לקבל הזדמנות גם אחרי שהם סיימו לגדול כאן והקמנו את בית הבוגרים. בשלבים הראשונים הייתה לנו תרומה ששכרנו בית והיה לנו בית חייל קטן, שילדים חזרו לשבתות. אנחנו מדברים היום על 24 חיילים שיש לנו, נכון לבוקר 14 לוחמים, גם הבנות עושות שירות מאוד משמעותי, שבעצם ממשיכים וגדלים בתוך המערך שלנו. לא פה, אבל בהחלט במרכז הצעירים של ערד, בדירה שאנחנו שוכרים, כל זמן שאנחנו יכולים, בעוד כל מיני ורסיות שאנחנו מוצאים על מנת שיישארו באזור. קורה פה משהו מאוד מאוד יפה, כי למשל בשבת הילדים חוזרים מהצבא והם יכולים לעבור דרך המשפחה שלהם, להגיד שלום והם חוזרים הביתה, שזה נורא מצחיק, אבל זה מה שהם אומרים, 'הייתי אצל אמא וחזרתי הביתה. אני פה השבת'. כמובן שהילדים הקטנים מאוד אוהבים לראות אותם. אני גם טוען שזה נותן פה איזה שהיא תחושה מאוד מאוד ייחודית בעולם פנימייתי של 'אני לא נעלם מפה אחר כך ואני יכול להגשים חלומות ומטרות'.

יש לנו היום לא מעט בוגרים שהופכים להיות תושבי ערד. אנחנו ספקי התושבים הכי גדולים בעיר ערד היום, זה בין שבעה לשמונה בשנה שנשארים סביבנו, כי זה הבית שלהם. אנחנו מכוונים אותם, אנחנו מלווים אותם, אנחנו נוסעים לטקסים שלהם, אנחנו נמצאים שם במשברים. יש פה את רווית, היא יצאה כבר, שמלווה אותם כעוד משהו נוסף שהיא עושה, וכמובן כל הצוות והאמהות והעובדים וכולם. אנחנו שמחים שזה קורה, בגלל שהילדים כבר בגיל מאוד צעיר, זה נורא מצחיק, הם יכולים להיות נורא קטנים והם יגידו 'גם אני אהיה בחיילים?' וכשהם גדולים הם פתאום מבינים את המשמעות. זה גם מאוד מרגיע אותם.

אז כשאנחנו כבר מצליחים, כשאנחנו מדברים על משברים, לעבור את המשבר עם הילד שלנו בתקופה שהוא גדל ומתחנך עם כל הקושי והכאב, יש לו משהו שהוא כבר יכול להגיד, אני שואף, אני יכול ואני יכול כבר לצאת מהמעגל.

אין להם איום שיום אחד בהיר מגרשים אותם.

כן, שיש לו משהו שהוא יכול להמשיך. קשה להחזיק את זה, מאוד, אבל זה מוכיח את עצמו. זה מוכיח את עצמו בעיקר - - -

אתם נעזרים במשהו עם הצבא בנושא של הגדרת חיילים בודדים?

אנחנו נעזרים בנושא של הגדרה של חיילים בודדים, שזה עוזר במשהו, אבל אנחנו מנסים לבנות היום איזה שהיא חומה טיפ טיפה אחרת שמתבססת על הצבא ואולי על עוד עזרה כזו או אחרת, כי הם צריכים עזרה. עוד פעם, זה המשבר - - - פעם אמרו שהמשבר הכי קשה של הנוער בישראל זה כשהם מתגייסים לצבא, היום כבר טוענים שהמשבר הכי קשה של הנוער בישראל זה כשמשתחררים מהצבא, ושם הוואקום הוא מאוד מאוד גדול. אנחנו גם מזהים כשאנחנו מצליחים להוביל את השנה הראשונה, שנה וחצי ראשונות בהצלחה, זהו, למעגל ההוא הוא לא יחזור יותר. שזה גם חלק מאוד מאוד חשוב.

מתי, התקציב.

כן, אני אעבור לשתי נקודות, אני רוצה שתראו את הסרטון על בית הבוגרים שלנו, כי הוא חשוב מאוד, בעיקר כי אתם נמצאים במקום שמשפיע והמדינה צריכה להבין שלא מסיימים לטפל בילדים בגיל 18, זה לא משנה אם הם גדלו בפנימייה או לא, אבל יש לזה משמעות מאוד מאוד גדולה. כל מה שקשור לילדים - - -

במיוחד כשזה בפנימייה. כשגדלים בבית אז - - -

כל מה שקשור לילדים רגילים זה פחות מורכב, אני מסכים. בהחלט פחות מורכב. אם אני יכול לשים פה קושי מרכזי על השולחן שקשור למערך החינוך של מדינת ישראל, וחבל שרחלי לא פה, כי היא מנסה לעבוד על זה וצריך לראות איך אפשר לתמוך, זה בעצם העובדה שאנחנו מחזיקים פה ילדים בקלט חירום, שאנחנו לא יכולים להוציא אותם מבתי הספר, כי לפחות בשלושה חודשים, בחצי השנה הראשונה, הם לא יכולים לצאת מפה. כשיוצאים מפה, או שיוצא איתם צבא או שזה סיפור אחר, ובעצם אנחנו תיכף נראה, כי חנכנו את מרכז הלמידה ביום שישי, כדי לאפשר להם סביבה לימודית קצת יותר טובה ממה שהיה לנו, אנחנו מחזיקים פה בין 8, 9, 10 ילדים בממוצע שמקבלים את כל המערך החינוכי והלימודי שלהם פה. יש פה ילדים ש - - -

זה בטח התפלגות גילאית - - -

התפלגות גילאית מאוד גדולה, עם שתי שינשיניות שמלוות, עוזרת למורה, מורה שנמצאת כאן. מערך כבד מאוד בשעות הבוקר. הם גם עושים שם דברים מאוד מאוד יפים, ילדים לומדים לקרוא אחרי שנתיים שהם בבית ספר שלא למדו לקרוא. יש לנו תוצאות מאוד יפות, אבל זה מאוד נקודתי. כשאני שוחחתי עם רחלי, מנהלת החינוך, אני ביקשתי ממנה שהיא תכניס את זה תחת הכובע של מחלקת החינוך, אז היא התחילה את התהליך, אבל זה נורא מצחיק, כי מישהו מקבל עליהם את הכסף, הילדים האלה אמורים להיות בבית ספר.

מתי, צריך לציין שאת העלות הזאת אנחנו לא מקבלים ממשרד הרווחה. זאת אומרת זה אנחנו משלמים מהתקציב שעליו עוד לא דיברנו, שהוא איננו, שהוא חסר לנו.

בתיק באמת שמנו, בלה ואני, את נייר העמדה בעניין הזה, אבל בפועל הילדים האלה איפשהו משולמים, מישהו מרוויח עבורם את ה - - - כמובן במשרד החינוך, אחד בתי הספר או משהו כזה, או שהם לא נגרעו מה - - -

הם בטח משלמים ביישוב שממנו הם באו.

בטח והם בעצם לומדים כאן.

והתשלומים לבתי הספר שהם הולכים, תשלומי הורים, זה אתם משלמים?

כן, זה אנחנו משלמים. כמו משפחה לכל דבר.

איך בנוי התקציב של משרד הרווחה?

התקציב בנוי במשרד הרווחה על פי סלים לכל נושא, כשבתוך הסלים יש גמישות מסוימת למשל כשעולה צורך מסוים. למשל אילנה ואני ויוסי והצוות יכולים להגדיר בתקופה מסוימת שאנחנו צריכים לטפל יותר בילדים, או לנוע בתוך הסל באופן שיש בו גמישות כזו או אחרת.

יש לציין שבהגדרה של הסל יש פירוט מדוקדק של כל תחומי החיים של הילד בפנימייה, אגרות - - -

אבל זה כדי לבנות את התקציב, אחר כך במקום יש חופש פעולה.

כן.

זה כדי לבנות את המסגרת, אבל אחרי שבנו את המסגרת אתה יכול - - -

אנחנו פורטים את הסל לתכנית עבודה ותכנית העבודה היא בעצם - - -

אני מבקשת להיות פחות נחמדה על תקציבים.

תראו, אני לא שואל את זה כדי שאני - - -

שאתה תביא כסף, ברור שלא.

זה גם משרד הרווחה, זה לא משרד החינוך, אבל אני רוצה להבין. בעצם זה מוסד שהוא מופרט?

נכון.

מה מופרט?

השירות הזה, מבחינת משרד הרווחה הוא שירות מופרט. יש עם זה בעיות שזה לתקופה מוגבלת, מכרזים?

כן, המכרזים יוצאים כל חמש שנים.

ויכול לכאורה מישהו אחר במכרז ולהפעיל את הכפר הזה?

יכול להיות, כן. אם הם לא ממלאים אחר התנאים במכרז - - -

לא, אם הם לא ממלאים. אם הם ממלאים, אבל בא מישהו ו - - -

יכול להיות מצב שהיו לנו כמה עניינים, למשל יש לנו פנימייה פוסט אשפוזית במרכז הארץ, של הקיבוצים, לב השרון, שהקיבוצים החליטו שהם לא רוצים לגשת ונוצר מצב שהם לא זכו במכרז, וזו פנימייה ותיקה שלנו. אבל אנחנו, במגמה שלנו, שהם כן יזכו. אבל זו אופציה שקיימת, בגלל זה אנחנו מקפידים שהם יעמדו בתנאי המכרז בצורה מדוקדקת.

בכל מקרה ברמת ההפעלה, ילד קם בבוקר והולך לבית ספר. זו תורת ההפעלה הבסיסית שלנו. והילד בקלט החירום, הוא קם בבוקר, סנדביץ', בקבוק מים, רק שהוא הולך למרכז הלמידה כאן. סימולציה של בית ספר לכל דבר. אין שום סיבה בעולם שאם משרד החינוך כבר משלם עליו - - -

אני הבנתי.

אוקיי. זו נקודה אחת מאוד משמעותית מבחינתנו. על הבוגרים קצת דיברנו, אנחנו נראה את הסרטון, אני רוצה שנעשה את הסיור, כי הסיור הוא החלק הכי הכי נחמד בכל הביקור כאן. אז בואו נראה את הסרט על הבוגרים.

(הקרנת סרט).

יש פה בוגרי כפר שהגיעו להיות בצוות?

כן, בטח.

יש בוגר אחד שעובד ויש לנו גם בוגר - - -

הייתה פה מחליפה לאם בית שהייתה פה הרבה זמן ויש עובדת סוציאלית שלנו, שהיום דיברה איתי.

שלמדה עבודה סוציאלית?

למדה עבודה סוציאלית, סיימה לפני שנה.

והאחראי על המחשבים פה, ירושלמי, ובצפון גם יש לנו בוגר שלנו.

אבל אנחנו יוצאים לטייל.

אולי נשמע קודם - - -

כן, גם נשמע והיא מלווה אותנו בסיור.

קוראים לי מירנדה. הגעתי לנרדים בגיל 12, בגלל קשיים כלכליים של המשפחה שלי וגם הזנחה - - -

מאיפה את בארץ?

מאשדוד. הגעתי לפה בלי כלים לחיים. כשהייתי באשדוד לא הלכתי לבית ספר בכלל, לאף אחד לא היה אכפת ממני או מהאחים שלי וכשהגעתי לנרדים בעצם המקום הזה הציל אותי. קודם הייתי בבית קלט, כמו שמתי הסביר על בית קלט, התחלתי ללכת לבית הספר הזה שפה בכפר הקטן הזה שם, ולאט לאט התחלתי להבין שאני יכולה להתקדם, שיש עוד דרך שאני יכולה לבחור בה ולא רק הדרך שנגיד - - - גם באשדוד, זה המקום שגרמו לך להרגיש קצת למטה, שאתה לא יכול עוד להתקדם לאן שהוא, אבל תמיד היה לי את החלום הזה שאני כן יכולה להגיע לאן שהוא וכשהגעתי לנרדים ראיתי את ההזדמנות הזו שאני כן יכולה להתקדם. כשהתחלתי ללכת לבית הספר אז כאילו ממש עולם חדש נפתח בפניי. לא ידעתי שבאמת מישהו יתמוך בי, ייתן לי מורים פרטיים כמו בכפר, או חוגים, או כל דבר אחר, ופשוט בגלל שהשקיעו בי וראו שאכפת ממני אז גם אני התחלתי להשקיע.

בעצם התחלתי להתקדם לאט לאט, התחלתי להשלים פערים ממש עצומים. נגיד מכיתה ב' הפסקתי ללכת לבית הספר, אז השלמתי פערים בחצי שנה בכיתה ז', באמצעות העזרה של הכפר. אני לא יודעת איפה הייתי עכשיו אם לא הייתי בכפר. זהו, ככה התקדמתי והכפר עזר לי בזה. עכשיו אני הולכת לעשות עתודה, אני מסיימת בהצטיינות - - -

הצטיינות יתרה.

אם אני חוזרת לעבר, זה היה מאוד רחוק מהמציאות. אני לא חושבת שאחרים, מי שהכיר אותי בעבר, כי הייתי ממש מזלזלת בלימודים ובכל הסביבה, לא היו חושבים, 'מה? - - -

את נפגשת עם הילדים שאיתם גדלת באשדוד מדי פעם?

לא. אשדוד זה כאילו הייתה מציאות אחרת, הייתי יותר קטנה ואין לי איתם קשר בכלל. עכשיו החיים שלי הם בערד, בכפר נרדים. נגיד כשאני עוזבת עכשיו, הבעיה הכי גדולה שלי זה המימון הכספי, אבל הכפר מנסה למצוא אמצעים לסייע לנו, לכל הבוגרים - - -

אמרת שאת הולכת לעתודה אקדמאית?

כן.

של הצבא?

כן.

ודחיית שירות?

כן.

ואיפה תלמדי, בבאר שבע?

כן. אחת הבעיות הכי קשות זה המימון הכלכלי, המגורים של החיילים, העזרה. זה כאילו הדבר הכי קשה. אנחנו עד עכשיו מתקדמים בכפר והכפר תומך בנו, אבל חבל שאחרי זה, אחרי שאנחנו עוזבים, חבל להזניח את זה, כי אנחנו רוצים להמשיך להתקדם ואין לנו לאן לחזור, אין לנו את ההורים שאנחנו יכולים לחזור לשם, אין לנו אף אחד. זו אחת הבעיות, שאנחנו פוחדים ללכת לאיבוד. נגיד עכשיו אני עוזבת, אני מפחדת מה אני אעשה, איך אני גם אעבוד וגם אלמד. זו אחת הבעיות. ותודה שיש לנו את מתי פה.

אנחנו נתגבר, יש פה צוות טוב.

בעצם היא הקליינטים לבית הבוגרים.

כן.

את בפרויקט עתידים במקרה?

משהו כזה.

מה זה משהו כזה?

זה עתודה. זה מרום.

אתם לא מכירים את פרויקט עתידים?

לא.

לא, אין לנו בינתיים.

אולי דווקא אלירן היה שייך לעתידים.

זה מיט"ב. זה שייך למיט"ב?

לא, מיט"ב זה לא קשור, זה של לשכת גיוס.

אבל הם בעיקרון אחראים לזה.

כדאי שתבדקו את זה. יש פרויקט, אחד המצליחים ביותר, פרויקט עתידים, יש לו קדם עתידים וקדם קדם עתידים שמלווים ילדים בבתי הספר ואחר כך עוזרים להם בעתודה האקדמאית.

אנחנו נלחמים כדי שיהיה לה איפה ושהיא תצליח. את לוקחת אותנו לטייל, נכון?

כן.

<הישיבה ננעלה בשעה 15:10.>