PAGE
2
הוועדה לקידום מעמד האישה
11/06/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 84>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, י"ג בסיון התשע"ד (11 ביוני 2014), שעה 9:30

<מניעת אלימות מינית באזורי קונפליקט ולחימה - היוזמה הבריטית הבינלאומית.>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר
יחיאל חיליק בר

באסל גטאס

יצחק הרצוג

>
מתיו גולד - שגריר בריטניה בישראל

לירון בר שדה - נציגת אגף ארבל, משרד החוץ

תמר סם-אש - נציגת אגף אירופה, משרד החוץ

הילה טנא-גלעד - ממונה, משרד המשפטים

סיגלית זהר - עו"ד, משרד המשפטים

מוחמד מסאלחה - עוזר משפטי, הרשות לקידום מעמד האישה

דנה ברנשטיין - שגרירות בריטניה

נועה שוקי - שגרירות בריטניה

רוס קיפר-בורלי - שגרירות בריטניה

ד"ר רויטל ארבל - מומחית לגניקולוגיה ומיילדות, תקיפה מינית, ביה"ח שערי צדק,

שגרירות בריטניה

פיטר ביאומונט - שגרירות בריטניה

גלית דשא - מנכ"ל, שדולת הנשים בישראל

קרן גרינבלט - יועצת משפטית, שדולת הנשים בישראל

ציפי רון - מועצת ארגוני הנשים

ענת טהון אשכנזי - עו"ד, אית"ך- מעכי - משפטניות למען צדק חברתי

הדס בן אליהו - חוקרת, מכון ואן-ליר

עמיקם נחמני - פרופ' למדעי המדינה, המחלקה למדעי המדינה, אוניברסיטת בר אילן

שלי שטרכר-שלו - מנהלת פרויקטים בקהילה

תניה מורקס - מוזמנת

ערן שיישון - סמנכ"ל אפקו כלל עולמי

רוני אלוני סדובניק - מנהלת שותפה, מג"ע - מיגור גילוי עריות מישראל


קודי וולקרס

אנדי אוסטלנד

דלית אזולאי

אתי בן-שמחון
<מניעת אלימות מינית באזורי קונפליקט ולחימה - היוזמה הבריטית הבינלאומית>

בוקר טוב, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה. שמחה מאוד לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האשה ולשוויון מגדרי, בנושא: מניעת אלימות מינית באזורי קונפליקט ולחימה - היוזמה הבריטית הבינלאומית, בהשתתפות שגריר בריטניה בישראל מר מתיו גולד, ובהשתתפות ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק בוז'י הרצוג.
היום יום רביעי, ה-11 ליוני 2014, י"ג בסיוון תשע"ד. אנחנו מבקשים לעסוק בנושא הזה שלמעשה נידון היום בהרבה מדינות ובלונדון, בכנס גדול שנערך בנושא הזה של מניעת אלימות באזורי קונפליקט ולחימה. מי שמייצגת אותנו בכנס זאת שרת המשפטים, השרה ציפי לבני, שתייצג אותנו, את מדינת ישראל, ותדבר גם על ההתכנסות פה בוועדה שלנו.

אדוני השגריר, אני מברכת אותך על היוזמה, ולמעשה זה שיתוף פעולה ראשון בין השגרירות, ובין היוזמה לבין הכנסת, הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, גם על היוזמה, אבל גם על הקיום של הדיון כאן.
בזמן כהונת בריטניה כנשיאת ה-G8, שרי החוץ של ה-G8 חתמו על הצהרה שמאשרת שאלימות מינית באזורי מלחמה היא הפרה בוטה של ועידת ג'נבה, ושל הפרוטוקולים הנלווים אליה. 148 מדינות אימצו את ההצהרה, והם הוזמנו לקחת חלק בוועידה שמתקיימת כאמור השבוע בלונדון, ביוזמת שר החוץ הבריטי והשחקנית אנג'לינה ג'ולי. שגרירות בריטניה בישראל שיזמה את הדיון פנתה אלינו, וכמובן נענינו בשמחה לקיים את הדיון הזה בשל חשיבות הנושא.
הנושא כשלעצמו כמו שרבות ורבים יושבים סביב השולחן, מכירים את הנושא לעומק, אנחנו דנים בו הרבה מאוד בהקשרים, בהשלכות, בזוויות הייחודיות לחברה בישראל, ולתרבות הישראלית, נושא של אלימות בכלל, ובאזורים של קונפליקט בפרט.

באמת, גם ביום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים, זה היה הנושא שדיברנו עליו, דווקא מתוך המקום של שיתופי פעולה כאן במזרח התיכון, בין נשים ובין ארגונים, כדי לבוא ולמגר, לנסות עוד דרכים שאפשר יהיה לבוא ולהתמודד עם התופעות הללו. בנובמבר האחרון קיימנו את הדיון שלנו בכלא נווה תרצה, דווקא מתוך הרצון שלנו לשתף פעולה עם אסירות ועם סוהרות, מאחר ונבצר מאסירות להיכנס לכנסת, אנחנו קיימנו, לא רצינו לבטל את הדיון, וקיימנו את הדיון בכלא נווה תרצה.
באותו כנס דיברנו על תכנית הפעולה ליישום החלטת האום 1325, שקוראת למדינות העולם ולארגונים לא ממשלתיים ולאו"ם גם לפעול לשיתוף של נשים בקבלת החלטות הנוגעות למניעת סכסוכים ולפתרון שלהם. אני שמחה לברך את הנציגות של הארגון כאן בוועדה, למעט נוסף של ההחלטה כמובן הוא הקריאה למדינות העולם להידרש לפגיעות ולפגיעות מיוחדות של נשים ושל נערות במצבי קונפליקט אלים.

בהצהרה נאמר – "כי השימוש הנרחב באונס ובאלימות מינית בצורותיה השונות בקונפליקט ובלחימה מסביב לעולם, הוא אחד ממעשי האלימות וחוסר הצדק המוזנחים ושאינם מטופלים הגורמים לסבל בל יתואר". עוד נאמר – "כי רוב הקורבנות לא זוכים לצדק או מקבלים תמיכה ועזרה, ומעשים אלו הם פשעי מלחמה, והפרה בוטה של הסכמי ג'נבה והפרוטוקול הראשון". בהצהרה מתחייבים להעלות מודעות להעניש את המבצעים ואת התומכים, ולתמוך בקורבנות ובמאמצים הלאומיים והבינלאומיים למניעת השימוש בהם. כדי לעשות זאת, מתחייבים לשורה של מהלכים, כמו העלאת הנושא למודעות ולמתן עדיפות לטיפול בו, למתן סיוע בריאותי ופסיכולוגי לקורבנות, לקדם השתתפות מלאה של נשים בפוליטיקה, בשלטון ובתהליכי קבלת החלטות כולל בשיחות שלום, ולפעול ליישום החלטת האו"ם 1325 ועוד.

אדוני השגריר, אדוני יושב ראש האופוזיציה, נושא של אלימות בכלל, ואלימות נגד נשים, ואלימות באזורי קונפליקט, זה נושא מתמשך שהעולם כולו חייב להתגייס לו. ראינו איך התמודדנו עם נושא סחר בנשים כשהעולם התגייס לטפל בנושא של סחר בנשים. כשסנקציות כלכליות הונחו על מדינות ונגד מדינות שלא שיתפו פעולה, ושלא עמדו ברף הנדרש. אני שמחה גם כאן כעמותת ועדה לנושא סחר בנשים שהיא תת ועדה של הוועדה לקידום מעמד האשה ולשוויון מגדרי בראשות חבר הכנסת דוד צור, שמתמודדת וממשיכה להתמודד עם תופעת הסחר בנשים שלמרבה השמחה מדינת ישראל עשתה צעדים רבים ומיגרה את התופעה בנתונים מאוד משמעותיים, עד כדי כך שאפשר לבוא ולומר שהנושא של סחר בנשים במדינת ישראל היום ממוגר ומוגר. יש לנו בעיות אחרות כמו זנות הלכה ותפסה את החלל שנוצר, זנות ילדים וזנות צעירות, על הנושאים הללו אנחנו מתמודדים ועוד. אבל המקום הזה של אלימות, ואלימות מינית, חייב להיות נושא שעל סדר היום של כל מדינות העולם, וחובה עלינו לשתף כלים ולפתח מנגנונים במיוחד מול הזירה החדשה והיא האינטרנט שהיא זירה רוחשת וגועשת, מאוד אלימה כלפי צעירים וצעירות, שהמודעות כלפי ההתרחשות וכלפי הכלים במרחב הם ממש לא מזוהים ומאיימים, והופכים להיות אלימים יותר ויותר.

אני רוצה לברך אותך אדוני השגריר על ההשתתפות, על הנוכחות שלך כאן בוועדה. אנחנו נתחיל איתך, אדוני, יושב ראש האופוזיציה חבר הכנסת יצחק הרצוג, שאני מודה לך מראש על ההשתתפות, אני יודעת עד כמה הנושאים הללו מלווים אותך עוד מהימים שהיית סטאז'ר, ולקחת על עצמך מקצוע שיש בו את הכוח, את הכלים, את ההבנה באמת לבוא ולדאוג גם לשוויון אבל בטח למניעת אלימות.

גברתי היושבת ראש, מזכירה את העובדה שהייתי סטאג'ר, כיוון שאני זוכר אותה כשהיא הייתה סטאג'רית.

אשת סטאז'ר.

אני מבקש לברך את באי הוועדה, אותך, גברתי היושבת ראש שמובילה באמת בגאון את הדיונים של הוועדה החשובה הזאת בצורה יוצאת מן הכלל, את חבריי וחברותיי חברי הכנסת, וכמובן לך ידידי, מתיו גולד, השגריר הבריטי שמייצג כאן לא רק את עצמו, כמובן את הממלכה המאוחדת ביוזמה יוצאת מן הכלל שמוביל שר החוץ הבריטי ווליהאם האג, כדי לקדם את הנושא שבו אנחנו מדברים.
בסוף השבוע ציינו בעלות הברית, המדינות המערביות, כמובן ברית המועצות לשעבר ורוסיה את שחרור אירופה, את תחילת השחרור בנחיתה בנורמנדיה לפני 70 שנה. הנחיתה בנורמנדיה לפני 70 שנה היה קרב גבורה נדיר. אבי, זכרונו לברכה, השתתף בקרב הזה כקצין בצבא הבריטי. אבל זה היה סופו, שנה לקראת סוף הפרק המר והנמהר של מלחמת העולם השנייה. עד היום כשאנחנו עוסקים בשואה, בגטאות, אף אחד לא נוגע בנגזרת המשנית בתוך הסיפור הנורא של תקיפת נערות ונשים בגיטאות, באקציות, במחנות, כי זה כבר נבלע בשטף של האסון הנורא והכאב הנורא, ואני חושב שדור שלם לא רצה לספר על זה או לדבר על זה, אבל אנחנו יודעים על ניצולות שואה שאומרות - אני לא רוצה לדבר על זה.

כשאתה קורא היום את ספרי ההיסטוריה על הקרבות באירופה באותה מלחמה, אתה נדהם לגלות כיצד נושא האונס והתקיפה המינית היה חלק ממסע הנקמות בין העמים. בספרים החדשים זה בא לידי ביטוי בכל העוצמה, מכל הצדדים, כאשר מסופר כיצד הגרמנים כבשו את המדינות השונות באירופה, זה היה חלק מהתרבות לכפות את עצמם מינית, וגם אנחנו מודעים למקרים הפוכים במיוחד, יש בספרים על שחרור ברלין, זה מופיע במלוא עוצמתו כסיפור קשה מאוד, והדיון לקראת הכנס שהתקיים השבוע.
רק אסיים ואומר, שאנחנו עדים לכך במלוא העוצמה בעידן המודרני. אנחנו רואים זאת עכשיו בסיפור של המחתרת בניגריה, בטבח הנורא ברואנדה, במלחמות שונות בעולם. ברוך השם שבמלחמות ישראל ערב זה לא בא לידי ביטוי ואני שמח על כך כיוון שהמלחמות היו יותר באזורים טריטוריאליים, פחות צפופי אוכלוסין, אבל זה בפירוש קיים בכל מיני מקומות, וטוב שהנושא הזה יוגדר כפשע מלחמה מהמעלה הראשונה כקטיגוריה עצמאית ונפרדת, ולא כתת קטיגוריה. תודה רבה.

תודה אדוני.
אדוני השגריר, בבקשה.

(אומר דברים באנגלית, להלן התרגום החופשי)
עמיתיי ממשרד החוץ, משרד המשפטים, משרד ראש הממשלה, אנשי ציבור, תקשורת, אקדמיה ופוליטיקה.

ברצוני להודות לכם על קיום המפגש הזה, שהוא חוליה אחת משרשרת אירועים גלובלית, שמציינת הפסגה המכונסת כרגע בלונדון בנושא הזה. זוהי זכות עבורנו, שחלק מאותה שרשרת גלובלית עולה לדיון בכנסת ישראל. תודה מיוחדת לך יו"ר הוועדה, לדובר ולכנסת, המאפשרים לנו לקיים דיון זה. ברצוני לחלוק לך יו"ר הוועדה, על העבודה שלך הבלתי נלאית בנושא זכויות הנשים, אשר החלה לפני כניסתך לכנסת וממשיכה גם לאחר שנכנסת לתפקיד.

המטרה של כולנו כאן, להעביר מסר ברור ומשותף, כנגד מקרי האלימות המחרידים, כמו השימוש באונס באזורי עימות. ברצוני לגעת בשתי סוגיות: מדוע זה חשוב, מדוע זה חשוב לנו ומה אנו יכולים לעשות בנושא?

סוגיה ראשונה, מדוע זה חשוב? בחיינו היום, מליוני נשים ילדים וגברים עברו את זוועת האלימות המינית באזורי עימות, כמו למשל ברואנדה, או, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, או בקולומביה או באוגנדה או בליבריה. אפילו במקומות יותר קרובים לבית, באירופה, לפני 20 שנה לערך, הוקמו בבוסניה "מחנות אונס" שבו עשרות אלפי נשים נחשפו לעבדות מינית וכפיית הריון. אנו יכולים להגיד תודה שהמקרים האלה לא ארעו בערינו או לילדינו, אבל לא צריך הרבה דימיון כדי לראות ולהבין את הכאב והנזק שזה גורם, אשר יכול להימשך לאורך דורות.

בסקר שנעשה לאחרונה בין עשרות אלפי מקרי האונס בקונגו, 50% מקורבנות האונס היו מתחת לגיל 17; 10% מהקורבנות היו מתחת לגיל 10. יש לי שתי בנות מתחת לגיל 10, ואני לא יכול אפילו לחשוב על הכאב הנמצא מאחורי סטטיסטיקה זו. דוגמא נוספת, 67% מקורבנות האלימות המינית ברואנדה, אובחנו לאחר מכן כחולי איידס. שוב, תארו לעצמכם את החיים עם הטראומה, הסטיגמה והמחלות שנגרמות לאחר מכן, אשר משפיעות לא רק על הקורבנות עצמם, אלא גם על המשפחות שלהם והקהילה שבה הם חיים.

סוגיה שנייה, מדוע אנחנו צריכים לפעול? אחרי הכל, למה זה צריך לעניין מדינות שבהן, תודה לאל, אין רע בלהתמודד עם אנשים בחיי היומיום שלהם? עבורי, עבורנו, התשובה לכך היא מאוד ברורה. בחברה כמו שלכם, כמו שלנו, המאמינה בזכויות אדם לכולם, המאמינה במתן הזדמנויות לכולם, לא יכול להיות מצב שבו היא תדע על הדרך שבה האונס משמש כנשק במלחמה, אבל תתעלם מכך ולא משנה באיזה מקום בעולם. אנו יודעים שמה שאנו עושים, משפיע על כל מה שקורה. בעבר, היה לנו כישלון קולקטיבי כקהילה גלובלית בהתמודדות עם בעיה זו. כעת, עלינו לקבל את העובדה, שהמסר אשר הועבר הלאה לאלה "המנצחים" כיום על סוגי הזוועות האלה, כולל שכנתנו סוריה, שהעולם לא מתעניין בנושא, שהצדק לא יגיע והעונש לא יינתן. זה יצר תרבות וציפייה של "פטור מעונש".

כיום, תחת הנהגתם של שר החוץ הבריטי וויליאם האג והשליחה המיוחדת אנג'לינה ג'ולי, אנו נוקטים בפעולות, מאחר ואנו מאמינים שיש לנו את היכולת לשנות דברים. אנו בונים גל של דעת קהל ברחבי העולם, כנגד האלימות המינית באזורי מלחמה. היתה תגובה מכרעת לקמפיין שלנו "זמן לפעול". כל התומכים בקמפיין הזה, התמיכה ממדינות כמו ישראל, התמיכה של ידוענים כמו בר רפאלי, הם מאוד חיוניים כדי להעביר הלאה את המסר, לשכנע אנשים שמדובר בנושא מאוד חשוב. אנו צריכים לגייס אנשים כדי לצרף את קולותיהם למיליוני האנשים שכבר נתנו את קולם והתאחדו כדי לומר "מספיק".

זה מביא אותי לסוגיה השלישית, מה בעצם אנחנו יכולים לעשות בנדון? כל ציוצי הטוויטר, הבלוגים והמאמרים, כולם טובים מאוד, אבל האם יש להם איזושהי השפעה בקונגו או בליבריה? אני מאוד מאמין, שיכולה להיות לנו השפעה, מאחר וההיסטוריה הראתה לנו שוב ושוב שכאשר כל העולם מחליט באופן קולקטיבי ובעוצמה, שמשהו אינו כשורה ואינו חוקי, זה מה שיכול להביא לשינוי.

בעבר, היתה נטייה להתייחס לאלימות מינית ולשימוש באונס כנשק בזמן מלחמה, כתוצר לוואי ובלתי נמנע של סכסוך, שזה רק משהו שקורה בתקופת ערפל המלחמה, כאשר החוק והסדר קורסים. עמוק בתוכנו אנו מאמינים שזה דבר פסול, מאחר ואנו יודעים שמשתמשים באונס בכוונה כנשק מלחמתי, במטרה להטיל אימה על אוכלוסיה אזרחית, להשפיל, להפחיד ולהרוס קבוצות שלמות של מתנגדים, בין אם זה על רק אתני, דתי או פוליטי, בצורה זולה ושקטה המותירה אחריה השפעה הרסנית. כשאנו מקבלים זאת כחלק בלתי נפרד ממעגל המלחמה, אנו בעצם שולחים מאות אלפי אנשים חפים מפשע לגורל מחריד, בהווה ובעתיד.

נסיון העבר מלמד אותנו, שהעולם מסוגל להגיע להסכמה שיש דברים ופעולות שאפילו בזמן מלחמה אינם מקובלים, זו בעצם נקודת המפתח. אבותינו הוכיחו לנו, שניתן להסיט את המצפן המוסרי של העולם. למשל, העבדות שהיתה מקובלת במאה ה- 18 והמאמצים הבלתי רגילים שנעשו אז במאבק כנגד סחר העבדים. גם בעבר הלא רחוק, העולם התאחד במטרה לאסור את השימוש בתחמושת מצרר ובנשק כימי. שינינו את הפרמטרים לגבי מה מקובל ומה חוקי לשימוש בזמן מלחמה והצלחנו ליצור יחד נורמות חדשות בנושא. זה מה שבעבר עשה את השינוי וזה יעשה זאת שוב.

עלינו להיות ברורים, שאונס ואלימות מינית הם מחוץ לתחום שהעולם מוכן לקבל אפילו בזמן מלחמה. אסור לנו שוב להחשיב את האלימות המינית כחלק בלתי נפרד מהמלחמה. חשוב שכולם ידעו, שהמשתמשים באונס כנשק בזמן מלחמה, יילקחו לחקירה ויועמדו למשפט.

היום, העולם התאחד בלונדון לפסגה עולמית ושאפתנית חסרת תקדים. ברית של 120 מדינות וחברות אזרחיות, כולם פועלים ביחד כדי להגיע לפתרונות אמיתיים ומעשיים. פתרונות כמו הבאת אשמים לדין ע"י עידוד הקורבנות לבוא ולהתלונן, או, הכשרתם של אלה שיגיבו ראשונים, באיסוף מידע וראיות. אם אנו יכולים לומר בבהירות ובכל הכוח שהקהילה הבינלאומית יכולה לשלוט ב- "לא עוד", אז אנו יכולים להביא לשינוי.

תודה רבה.

תודה רבה לך אדוני השגריר. אונס באזורי מלחמה, אונס באזור הקונפליקט, אונס בהיסטוריה בכלל. חשבתי על הישיבה שלנו כאן על הוועדה הבוקר, נזכרתי בדברים שכותב חיים נחמן ביאליק, כשהוא מגיע על הפוגרום בעיירה לנשק הזה כנגד נשים, לכיבוש, להריסה של החיים, למה זה עושה לאשה, למשפחה, לקשר, להמשך, לעתיד. השימוש באונס ככלי מלחמה מוכר לנו בהיסטוריה, והוא ממשיך וקורא כמו שאנחנו עדים ורואים.

נראה סרטון קטן שהוכן לכבוד הכנס, ולאחר מכן נמשיך.
(הקרנת סרטון, הצגת מצגת).

חבר הכנסת חיליק בר, במעבר חד אליך.

לא פשוט לדבר אחרי אנג'לינה.

אבל אני חושבת שעצם העובדה שהיא לוקחת את הנושא הזה, ומציגה אותו על סדר היום, נרתמת - - -

הפעילות ההומניטרית שלה זה דוגמה לכל אחד בעולם הפוליטי והלא פוליטי, וצריך להצדיע לה.

מה שהיא מקבלת היא לוקחת אותה, היא יושבת באו"ם, היא לוקחת את הנושא הזה. תראה, אנחנו מתכנסים כאן עם עוד 40 מדינות, למעשה יש הזדמנות פז להעלות את הנושא הלאה.

אני רוצה להודות לך על היוזמה וכמובן למתיו גולד שמוביל את זה פה ביחד. אני רק רוצה להגיד שאחת הבעיות הכי גדולות שיש היא לא בהכרח אם זה קורה כנשק סיסטמתי או שיטתי כדי לדכא את האויב או שאנשים וחיילים עושים את זה סתם להנאתם, השאלה מה עושים עם זה אחר כך, איך אוספים את זה, ואיך מדברים על זה. אמר יושב ראש האופוזיציה בצדק, למשל, נתן את הדוגמה של השואה, אנשים התביישו לדבר על זה, או בכלל אמרו, תשמעו קרה פה משהו כל כך גדול שאנחנו עכשיו נתחיל לדבר על מי נאנסה, או הוטרדה או הוכתה, ואני חושב שזאת טעות. לחשוב שאם יש עץ גדול שמסתיר עץ קטן, ובגלל העץ הקטן שהוא במקרה הזה מאוד גדול ברמה האישית, אולי לא הלאומית, זאת טעות. צריך לראות איך אנחנו דואגים שבכל אזור קונפליקט, בכל קונפליקט שיש יידעו לפני, גם הצבאות המעורבים, וגם המדינות המעורבות שהנושא של אונס ושימוש באלימות מינית במלחמה ימוצה, גם אם יש דבר יותר גדול למצות אותו לפני שזה לצורך העניין הפסקת הלחימה או הסכם שלום, כי באמת המחשבה שאותם דברים שנראים לאנשים אחרים קטנים, אבל הם עולם ומלואו לאותן נשים וילדים - - -

גם גברים.

גם גברים, שעולמם האישי נחרב, אז גם אם העולם תוקן לצורך העניין, למרות שזה גם בדרך כלל לא קורה, אנשים נוטים לחשוב שיהיה אפשר להעלים את זה מאחורי העץ הגדול של המלחמה. אנשים ונשים וגברים מפחדים מלדבר על זה, מתביישים לדבר על זה, חושבים שזה לא יעניין את המערכת בגלל שהגיע שלום לצורך העניין, נפסקה המלחמה, מי בכלל יעניין אותו המקרה האישי שלי מתוך כל אותן מערכות פוליטיות וצבאיות ענקיות שבאו לכדי מיצוי וסיימו את הלחימה.
אנחנו צריכים בעזרת היוזמה הבריטית הזו, בעזרת ג'ולי ובעזרתנו, לדאוג שכל אחד יידע שגם הדברים המאוד קטנים האלה, ששוב פעם, הם מאוד גדולים ברמה האישית והמוסרית, יבואו לכדי מיצוי גם אם זה חודשים ושנים אחרי המלחמה, וזה לעולם לא יישכח. גם אם זה היה משהו מאחורי דבר הרבה יותר גדול ונורא, ועל כן, אני מודה לך ולכם על היזומה הזאת, ואני כמובן כחבר ועדה עומד לרשותכם בכל מה שנדרש לסיפור הזה.

תודה רבה.


פרופ' עמיקם נחמני, לפני כשנתיים, במקרה או שלא במקרה פנית אליי, ואמרת לי, עליזה, נושא האונס בעולם, אונס ככלי מלחמה מעסיק אותי מאוד. אני מתוודה על הנושא, לא העליתי על דעתי שהנושא הזה עדיין משתמשים בו באזורי קונפליקט, והנה אנחנו שומעים על ניגריה שעוד נשים נחטפות, ועל הודו, ומה קורה בהודו, ומה קורה במדינות שכנות שלנו. אתה חוזר אחרי זה עם מחקר מרתק, ועם רקע תאורתי שאני יודעת שיהיה לך מאוד קשה לסכם עבורנו את זה בזמן הקצוב שנתתי לך.

אני מודה לך על הזמן שאתה פינית הבוקר עבור הוועדה שלנו, ובא להציג בפנינו חלק קצר וקטן מהמחקר המרתק שאתה עורך.

תודה רבה. בוקר טוב, אני מודה על ההזמנה להיות פה. נתנו לי 15 דקות, ואני מאמין שאני אעמוד בהן.

אני שמח לראות את יושבת ראש הוועדה, עמיתה וקולגה מאוניברסיטת בר אילן. אני שמח לראות פה את שגריר בריטניה, אותו אירחתי לפני שנתיים כשהייתי אז יושב ראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, השגריר כיבד אותנו בנוכחותו, ואני מודה לשגריר על בואו היום לכאן.
לאחרונה השלמתי עם מחקר שעסק בכל ההיבט של RAPE And War – אונס במלחמה. אני אציג פה ממש ממצאים מרכזיים. אני מניח שאולי הם יוסיפו לדיון פה היום, אני מקווה שיוסיפו לדיון פה היום.

נגיד פה כמה דברים בהקשר הזה. אונס הפך לכלי נשק, הוא תמיד היה, אבל הוא יותר ויותר כלי נשק אסטרטגי ונפוץ. אונס היום הוא גורם מספר אחד לפליטות בעולם, זאת אומרת, כתוצאה מאונס, יש לנו כל הנושא של פליטים, משפחות ועדות אתניות שונות, קבוצות שונות ברוחות שמא בנותיהן תאניסנה, וזה גורם מספר אחד גם לפליטות בעולם.

-- - - בסוריה, אלה הנשים שהפכו לפליטים בגלל - - -

נכון. כלומר, אם אנחנו גם רוצים, אם נגיד את הדבר הבא – מי שרוצה ליצור אתניק Ethnic cleasing היינו טיהור אתני, אז הדבר הכי טוב להשיג אותו הוא לבצע זיהום אתני. כלומר, את הזיהום האתני אנחנו מבצעים באמצעות אונס, וזה כלי נשק יוצא מן הכלל. אז אם עד כה שמענו שאונס קיים, וכו', אני חושב שהצגת הדברים שלי באה בעצם להסביר לי למה הוא קיים, מה משיגים בעזרת אונס, זה בעצם רוח הדברים שאני הולך להגיד ב-15 הדקות הבאות.

אונס יוצר "ג'נוסייד" זה מאוד מעניין, לא הרגתי אף אחד, אני בסך הכול אנסתי. אבל אונס יוצר "ג'ינוסייד" מפני שאם בחברה למשל יש 1,000 נשים שאחראיות על הדמוגרפיה, ו-200 נאנסו, אז עם ה-200 האלה, אף אחד מהגברים בקהילה לא יביא ילדים לעולם, זאת אומרת, מעתה ואילך יש לנו רק 800 נשים שאחראיות לדמוגרפיה. הקהילה קטנה, הקבוצה האתנית קטנה, אונס כתוצאה מכך, הוא בעצם ג'ינוסייד, הוא השמדת עם.

אני אגיד עוד דבר, את "מיסיטי" או במושג של תרבות ומנהגים, ואיך אנחנו מתנהגים וכו', זה חזק מכל חוק, ואני אסביר מה זה נוגע לנושא שלנו. כיוון שיש מקום ויש נטייה ויש רצון לעזור לנשים שנאנסו על ידי הוצאת פסקי הלכה, על ידי הוצאת "פאטוות", על ידי קריאה של ממשלות, על ידי קריאה של חברי כנסת, על ידי קריאה של חברי פרלמנטים, אתן עדיין אחיותינו, אתן עדיין מהקהילה, אנחנו נשמח אם אתם תישארו אתנו, אנחנו נרצה לשאת אתכן לנשים ולהביא ילדים אתכן לעולם. אבל מה אפשר לעשות שחוקים זה דבר אחד, והתנהגות, קרי, אתניות ותרבות זה דבר שני, ולמרות כל החוקים, וכל הקריאות, וכל ה"פאטוות", וכל פסקי ההלכה, הקהילות, התרבות של הקהילות היא בעצם לא להינשא לנשים שנאנסו, ובצורה כזאת גם יש פגיעה בנשים האלה, אבל הקהילה נפגעת שזה אולי הדבר המרכזי שמבדיל בין אונס בחיי יום יום לאונס במלחמה. בשעה שבחיי יום יום הקורבן זו אותה אשה אומללה, במלחמה או במאבקים אתניים, או בקונפליקטים אתניים, המטרה זה הקהילה, המטרה היא פגיעה ואת זה אנחנו נפרט עוד מעט.
אני רק רוצה להגיד כשאני אמרתי שאתניות או שמנהגים חזקים יותר מכל חוק וכו', אתן לכם רק את הדוגמה הבאה. בכל מדינה בעולם, אבל בכל מדינה בעולם שקיים היום מנהג מילת נשים, קיימים חוקים מאוד מפורטים נגד מילת נשים. כלומר, שאתניות בעצם ותרבות חזקה יותר מכל חוק, זה דבר שכדאי לדעת אותו.

אפילו מדת.

נאמר פה משהו, והוזכר, ואני רק אתן פה את הנימה האירונית של הדבר. אם מלחמת העולם השנייה פרצה – אנחנו מנקים את כל הלכלוך וכו', מייד תבינו מה אני מתכוון, ומלחמת העולם השנייה פרצה בגלל הרצון הנאצי לטהר את גרמניה מכל מיני לכלוך - מיהודים, מצוענים, מהומו-סקסואליים, מחולי נפש, וכו', כלומר להפוך את הגזע הגרמני לטהור, אני אינני מכיר אירוניה היסטורית יותר גדולה, כאשר בדרך ממוסקבה לברלין, כך אומרות השמועות, הצבא האדום ביצע כ-3 מיליון מעשי אונס, מהם כ-2.5 מיליון של נשים גרמניות, אינני אחראי לסטטיסטיקה ולדיוק שלי, אבל אני מניח שאתם יודעים את זה.
אני רוצה להסביר את האירוניה. הסלאבים לפי מדרג הגזעים הנאצי הם בתחתית מדרג הגזענים. הם מקבילים לחיות המשק - לכבשים, לחמורים, ולסוסים ולפרות וכו'. אם מלחמת העולם השנייה פרצה מבחינה גרמנית על טיהור הגזע, אז אין לך אירוניה גדולה יותר מכך שאותו גזע זוהם על ידי מי שהם בעצם בתחתית סולם הגזעים, עד פה אמרנו גם את הנימה האירונית של הדבר הזה.
אני רוצה להסב את תשומת ליבכם לתופעה מאוד מעניינת, ככל שכלי הנשק הם יותר מתוחכמים, היום אנחנו מדברים על מלחמות סייבר, והיום אנחנו מדברים על מטוסים ללא טייס, והמלחמה היא כפתורית, היינו שימוש בטילים וכו', שימו לב לשלושה כלי נשק מאוד פרימיטיביים עם השלכות אדירות. אתה יכול למשל לקחת מטוס למלא אותו באנשים ודלק ולזרוק אותו על בניין. אתה יכול כמובן לקחת חגורת נפץ ולהתפוצץ באוטובוס. אתה יכול כמובן לאנוס נשים. אלה שלושה כלי נשק, שלמרות הפרימיטיביות שבהם, כיום דווקא בתחילת המאה ה-21 אנחנו מוצאים את האפקטיביות האדירה שלהם. אבל עוד יותר מכך, כאשר אנחנו מבצעים אונס, הכוונה בעצם זה אחד מהחלקים של כוונה הרבה יותר גדולה כשאנחנו מכריזים על מלחמה, או פותחים במלחמה לעשות פמיניזציה לאוכלוסייה, ואני אסביר איך אנחנו עושים פמיניזציה לאוכלוסייה.

שלוש שיטות מרכזיות לעשות פמיניזציה לאוכלוסייה. אפשר להרוג את כל הגברים, וזה גם יש צו תנ"כי להרוג כל זכורה וכו', להרוג את כל הזכרים, ואז אתה נשאר רק עם הנשים, ואז החברה היא פמיניסטית, זה מובן לחלוטין. ואם חושבים שזה רק היה בתקופת התנ"ך, אני רק רוצה להסב את תשומת ליבכם לסרברניצה בשנת 1994, על הרג מאסיבי מאוד של קרוב ל-10 אלפים גברים במפורש כדי להשאיר את האוכלוסייה, אוכלוסייה פמנימית, אוכלוסייה נקבית לחלוטין, אוכלוסייה נשית עם כל ההשלכות שיש לדבר הזה - אז שיטה אחת היא להרוג את הגברים.

שיטה שנייה היא בעצם גם לאנוס את הגברים. אנחנו מוצאים את השיטה הזאת בתנ"ך וכו'. אני רק רוצה להסב את תשומת ליבכם למי שלא מכיר פה את הסיפור של לוט והמלאכים, כאשר אנשי סדום צובאים על הבית ואומרים ללוט: "הוציאה אותם ונדעה אותם", ואם אנחנו לא בטוחים לדעת מה פרוש המלה או הפועל "ונדעה" אותם, מי שקצת זוכר את אותו קטע תנ"כי, ההצעה של לוט: "אל נא תרעו אחיי, קחו את שתי בנותיי" - בנות 16, עוד לא ידעו גבר, וכו', עשו בהן כרצונכם. אבל זה השיטה השנייה שאולי היום היא קצת פחות נפוצה.

השיטה השלישית שהיא קצת יותר מתוחכמת, היא בעצם לאנוס את הנשים של הקהילה. ברגע שאתה אונס נשים של קהילה, תראו מה יצרתם? לפחות מבחינה תרבותית, ולפחות מבחינה ביולוגית, גברים בגלל כוחם הביולוגי שהוא הכוח הפיזי, עדיף על כוחם של נשים, אמורים להגן על נשותיהם. ברגע שלא הגנת על נשותיך, בעצם אתה אינך יותר טוב מנשותיך. בעצם אתה מפגין חולשה פיזית, ומי שמפגין חולשה פיזית מפגין פה חולשה נשית, כיוון שחולשה פיזית נשית היא תכונה נשית. אני אינני מבחינה ביולוגית כמובן אומר פה, עם כל המלחמה ברעיון שחולשה פיזית גם מפגינה חולשה מנטאלית. חולשה פיזית איננה מפגינה חולשה מנטאלית כמובן. אני רציתי להסב את תשומת ליבכם לשלוש שיטות לעשות פמיניזציה לאוכלוסייה, כשהאחרונה בהם כאשר נשותיי, בנותיי, אחיותיי, נאנסות ואני לא הגנתי עליהן, הפגנתי חולשה פיזית, ומי שמפגין חולשה פיזית בעצם זאת תכונה נשית מובהקת. הבנו את הדבר הזה. כלומר, אלה שיטות לעשות פמיניזציה לאוכלוסייה.

טיפה היסטוריה בהקשר הזה. היציאה למלחמה להשגת נשים, אנחנו מכירים את זה משחר ההיסטוריה. הרבה פעמים התשלום לחיילים היה – אינני יכול לתת לכם כסף, אבל אני כן יכול להציע לכם את השלל, קרי, את הנשים.

העבדות, למשל, בארצות הברית במיוחד העלתה לנו את השאלה המאוד מעניינת, אם יכולה להיות מעשי אונס בין מאסטר, בין אדון לבין השפחה שלו, הרי היא רכושי, על איזה סעיף בדיוק תעמיד אותו לדין? אם הוא שובר, אם אני אשבור את השעון שלי לצורך הדוגמה, על מה בדיוק תעמידו אותי לדין? כלומר, האם בכלל יכול להיות מעשה אונס בין מאסטר לבין השפחה שלו, זה מצד אחד.

אנחנו יכולים גם לראות כאשר שלטון מתפורר, אנחנו יכולים לראות איך הדבר מתבטא באונס. ראינו את זה בהתפוררות השלטון של הצאר, אנחנו ראינו את זה גם בהתפוררות של השלטון הקומוניסטי, למשל, ביוגוסלביה, ששם כפי שנאמר פה, וגם השגריר דיבר על כך, שם הפליאו במונחים החדשים אפילו שהמציאו – מרכזי אונס, וכו'.

אנחנו יודעים גם למשל שהצבא הגרמני הבדיל בין מעשה אונס בחזית המזרחית, לעומת מעשה אונס בחזית המערבית. כלומר, בחזית המזרחית מול סלאבין זה טופל כבעיית משמעת. בחזית המערבית מול צרפתים, או צרפתיות כמובן, מול הולנדיות וכו', ובלגיות, זו הייתה עבירה שעונש מוות בצידה, כשהנובע ומה שמסביר את ההבדל הזה זה סולם הגזעים כפי שאני הזכרתי אותו בתחילת ההרצאה.
יש גם שאלה תרבותית לאונס, כלומר, אם אני רואה אשה כרכוש, יש לזה כמובן בעיה אחרת מאשר לראות אותה כ-Human bing. אם הרכוש נפגע פה כתוצאה מאונס, זה סיפור אחד, כלומר, אני אקבל בשביל אותה אשה במקום 1,000 שקל רק 500 שקל, אם זאת תהיה בתי, ואני אמכור אותה, או שמי שירצה להתחתן איתה, ואני אבקש את המוהר בעבורה וכו'. זאת אומרת בהרבה תקופות כשנשים נחשבו עדיין לרכוש, ההיבט הזה של אונס רק טופל כבעיה כלכלית לא יותר מכך.

יש כאן כל הרעיון שמין בכוח לא קיים. יש קהילות שמרניות ומסורתיות שהרעיון של אונס לא קיים בז'רגון, גם לא במחשבה. אם אירעה מגע מיני, הוא כתוצאה מהסכמה של שני הצדדים, אין דבר כזה שלא הייתה פה הסכמה. וכתוצאה מכך כמובן הרבה נשים שילמו בחייהן על כך, לכי תוכיחי שזה נעשה בניגוד לרצונך, כפי שאמרתי אין דבר כזה במקומות האלה.

במשפט המודרני, ופה אני ממש אסכם בשני מלים, נוספו שני דברים שלא היו בעבר. יכול להיות כיום אונס בין בעל לאשתו, שזה דבר שלא היה בעבר. אגב, זה רק בשנים האחרונות, מערכות החוקים במדינות המערב מתוקנות, רק בשנות ה-80, וה-90, הרעיון שבין בני זוג יכול להיות אונס, רק בשנות ה-80 וה-90 של המאה הקודמת תוקנו מערכות החוקים בנושא הזה. זה סיפור אחד. ותיקון שני שהיה, שלא חובה כיום שתהיה מחאה קולנית או מחאה פיזית בכל ההקשר של אונס. אני לא מחיתי, אני כאשה לא מחיתי, או אני כאשה לא צעקתי, וכו', כיוון שיש פה יחסי מרות, אתה המפקד שלי בצבא, אתה הפרופסור שלי באוניברסיטה, אתה המעביד שלי במפעל, וכו', אני דואגת לחלב וללחם של הילדים שלי, ולא רוצה להפסיד את מקום העבודה, וכו', אלה שני תיקונים מאוד משמעותיים שנכנסו למערכות החוקים בשנים האחרונות.
שלא כבחיי יום יום ששם יש היכרות מוקדמת בין אנס וקורבנו במשהו כמו כמעט 80% מהמקרים, זה תלוי באיזה תרבות אתה נמצא וכו', 78%, 80% וכמה. באונס במלחמה המקרה הוא אנונימי לחלוטין, לא הכרתי אותך קודם, ולא אכיר אותך כנראה גם אחר כך, וכל הנושא של אנונימיות חוגג פה בנושא הזה.
אבל יותר מכך, בשעה שבחיי יום יום את המטרה, את הקורבן, וגם את המטרה, במלחמה את רק כלי רכב, בעזרתך רק אני פוגע בקהילה, ואני הסברתי קודם איך הקהילה נפגעת. אני אדלג בהיבט הזה, אבל זה הבדל אדיר בין אונס בחיי יום יום למלחמה. בשעה שביום יום את המטרה והקורבן, במלחמה זה הקהילה שלך היא המטרה והקורבן.

אנחנו דיברנו כמובן הזכרנו את המלחמה ביוגוסלביה וכו', כאשר המטרה המרכזית וגם השגריר דיבר על כך, הוא הזכיר את הנושא של pregnancy, המטרה המרכזית במקומות רבים היא הריון, כיוון שאם אחר הסתובב לי "פרד בחצר", כלומר, בן כלאיים שאביו מיחידה אתנית אחת, אמו מיחידה אתנית שניה.

אני חייבת להגיד שיש לי קושי אדיר בצורת ההתבטאות שלך, אני ממש מרגישה מותקפת כשאני יושבת פה. אולי אפשר קצת לשקול את המלים ולחשוב על סוג השיח שאתה מייצר פה.

אני מבקשת לתת לפרופ' נחמני לסיים את דבריו. תודה.

לסיכום בבקשה.

אם התוצאה של אונס הוא בעצם תוצרת של בן מאב מיחידה אתנית אחת, ואם מיחידה אתנית שנייה, הטענה שהחוזק של הקהילה שלי נפגע, אני יכול לדבר סודות על ידו, אני לא בטוח. אולי בעצם נולד לי פה גייס חמישי, אני אינני בטוח בהקשר הזה וכו'.

אני רק רציתי בהקשר הזה אולי, ואני מסיים, רק להקריא, כיוון שזה היה באנגלית, אז אני אתרגם אותו לעברית. מדרש שאולי ייתן פה אונס נחשב בעצם לסיבה להרס בית המקדש, ואני אתן פה מדרש, ואתם תבינו במיוחד מה הכוונה, זה ממסכת גיטין, ואני אעשה זאת בקיצור נמרץ.

היה לנו נגר, והיה לנו שוליה לנגר. הנגר רצה להרחיב את העסק. משום מה אומר לו השוליה, בוא אליי ואני אתן לך כסף להרחבת העסק. אומר בסדר, שלח הנגר את אשתו לשוליה, השוליה נתן ולא ראה אותה, הנגר לא ראה את אשתו במשך שלושה ימים. בא הנגר אל השוליה ושאל אותו איפה אשתי, אומר לו השוליה, אני לאשתך נתתי את הכסף מייד, אבל אני שמעתי שכאשר היא הלכה הביתה, הנערים אנסו אותה בדרך. אומר לו כעת הנגר מה אעשה? אומר לו השוליה אתה חייב לגרש את אשתך. אומר לו הנגר, אבל אין לי כסף, הכתובה שלה 100 מיליון, זה 1,000 שקל, הרבה מאוד כסף, אומר לו השוליה, בוא אליי אני אתן לך את הכסף ותוכל לגרש את אשתך בהתאם לכתובה.
הסיפור הבא הוא כעת. מגרש הנגר את אשתו, השוליה מייד נושא לאשה את אותה גרושה, והתמונה הבאה, וזה הסוף, יושבים השוליה שנשא לאשה את גרושת הנגר, עומד הנגר ומשקה עליהן, אומר הכתוב, כלומר, מוזג לכוסותיהם ודמעותיו נגרות לכוסותיהם – ועל זה יצאה בת קול שיחרב בית המקדש. אותה גרושה, והתמונה הבאה וזה הסוף, יושבים השוליה שנשא לאשה את גרושת הנגר, עומד הנגר ומשקה עליו, כלומר מוזג, ודמעותיו ניגרות לכוסותיהם, ועל זה יצאה בת קול שייחרב בית המקדש. תודה רבה.

תודה רבה לך פרופ' עמיקם נחמני, מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן.
חבר הכנסת באסל גטאס, בבקשה.

(אומר דברים באנגלית, להלן התרגום החופשי)
הרשו לי תחילה להביע את הערכתי לידידי היקר, שגריר בריטניה בישראל מתיו גולד, על עצם היוזמה. זה באמת מדהים לראות את המאמץ הגלובלי שנעשה ונתמך על ידחה ועל ידי השר. ברצוני לומר מספר מילים על הנושא עצמו.

אני הייתי מחלק את הנושא, במיוחד בעניין אלימות באזורי סכסוך בשני נושאים. הנושא הכאוב והמשמעותי ביותר שזה אונס והתקפות ואלימות מינית פיזית על כל מה שמשתמע מזה. דעתי היא, שהעניין, למרות שבחוק הבינלאומי, העניין טופל וזה נכנס, כשהיינו מדברים במאמר בניו-יורק טיימס שהתפרסם רק לפני שבוע ימים, אפילו פחות מזה, על נושא שה-International Kriminal kord Icc היה להם New Police Paper, במיוחד להעמיד או להביא לדין ולעשות פוקוס על נושא הפשיעה בתחום האלימות המינית. אבל כנראה היישום לא מספיק לחוקק את החוקים, ושכל ה"אינטרנשיונל קורד טריבונאלס" יכולים, יש להם את הסמכות לעשות, אבל הם לא עושים מספיק.

כמו שנעשה בתחומי פשעים נגד אנושות מסוגים אחרים, אם היוזמה הגלובלית הזו תביא לא רק למודעות ולכל מה שעושים, אלא גם ליישום של החוק, פושעים שאני יודע שקשה יותר לתפוס אותם, אפילו הייתי מציע לשקול להקים בית משפט בינלאומי מיוחד לעניין הזה, לא להסתפק ב-ICC כמקום שבו צריכים לטפל בפשיעה המינית באזורי סכסוכים.

אבל בהחלט היוזמה הגלובלית הזו שתביא גם לעניין הזה של ענישה אפקטיבית לכל מי שמפר או בתחום סמכותו או שהוא מבצע באופן ישיר. אבל יש סוגי אלימות נגד נשים באזורי סכסוכים שהם גם לא מיניים במובן הפיזי, הם על רקע מיני, אבל הם לא חייבים להסתיים באונס או בפגיעה פיזית מינית, וזה נפוץ באזורנו, גם בסכסוך הישראלי ערבי. זה מבליט כמה האשה מרגישה כחשופה באותו סוג של אלימות בהיותה אשה, זה כל הבדיקות על המחסומים בהגדה המערבית.
היה מקרה מזעזע, לא יודע אם זה הגיע לוועדה כאן, גברתי, של אשה שהכריח אותה חייל להוריד שתי ידיים שהם פרוטזות, ועמדה שעתיים, היא נכה עם שתי ידיים, אם זה היה גבר לא הייתי חושב שהוא היה עושה את זה. להוריד לה את שתי הפרוטזות, ולעמוד שם שעתיים לחכות באופן כה פוגעני. בנתונים של הדוח שנעשה על מדד הבטיחות, או הרגשת הביטחון של נשים ערביות ויהודיות – 70% מהנשים הערביות אמרו שהן מרגישות לא בטוחות מול מוסדות הביטחון במדינה. 44% מהן אמרו שהן פוחדות כשמגיעות לנמל התעופה, פוחדות מהמשטרה, למה? כי מבוצעות בדיקות גופניות. הפחד הוא בגלל שלא להגיע למצב שאומרים לה לאשה תתפשטי ותעמידי לבדיקה גופנית.

אני גם רואה שבאזור שלנו, אני גם מדבר על הצד השני, צד של מה שהיה בעולם הערבי. לפני שבוע היה מידאן א-תחריר, בקהיר, היו מסיבות עממיות של קהל שבא לחגוג.

ראינו את הסרטונים שהועלו ברשת.

אבל לכל אורך הדרך, הנשים נחשפו במידאן א-תחריר גם מהימים הראשונים של המהפכה והתקפות מיניות.

שמי שמובילות את המהפכה בא-תחריר, אלו נשים שבסופו של דבר נרתעות - - - אונס ופגיעה מינית.

הן מהמובילות של המהפכה, וגם נחשפות להתקפות. אבל זה עורר את השאלה המרכזית היום שעומדת בפני מצרים.

אני מזכירה לך, שהרצון שלנו ביום האלימות הבינלאומי לסייע לעמיתות שלנו במצרים. כלומר, לבוא ולהפנות מהפרלמנט פה בישראל סיוע ועזרה, ולהעלות את הנושא על סדר היום, זה מה שהוליד בסופו של דבר את הנושא שלנו ביום הבינלאומי נגד אלימות נשים מהמקום של הסולידריות והעזרה.

אבל הנשים המצריות עומדות - היום זה נעשה, לפעמים היסטוריה מתקדמת ככה, ממשבר למשבר, ומאתגר לאתגר. היום במצרים הנושא הזה שכאילו היה מוטמע בתרבות המצרית שמותר לגבר ברחוב להפריע לאשה מבלי להרגיש שהוא עושה עבירה מינית כשהוא מתחיל לדבר ולתת לה משפטים שזה Saxsuale Arisemetal, אבל זה לא נחשב, היום זה כן. כל הקמפיינים במצרים על איך מתייחסים ואיך מדברים, זה נגד העלייה, והוא מובל בידי ארגוני נשים ונשים מובילות, ואין כנראה דרך אחרת - נשים צריכות להוביל גם את המאבק נגד אלימות מינית גם בארצות שלנו.

תודה לך חבר הכנסת באסל גטאס.
נעבור לעיתונאי, כתב "הגרדיאן" פיטר ביאומונט. בבקשה.

(אומר דברים באנגלית, להלן התרגום החופשי)
תודה לכם על שהזמנתם אותי לקחת חלק בכנס זה.

לפני כשנתיים חזרתי לסרייבו לצורך הכנת כתבה, בנושא שכלל בתוכו ראיונות עם קורבנות אונס וזה בעצם היה הסכסוך הראשון שאותו סקרתי. אחד הדברים שבאמת הכה בי, למרות שחלפו כ- 20 שנה, זה שלשימוש באונס כנשק מלחמה יכולה להיות השפעה לאורך זמן רב. מדובר בנשים שחייהן נהרסו ועדיין לאחר שני עשורים, הן עושות את כל המאמצים כדי לבנות את חייהן מחדש ולמצוא תשובות לכל מה שעבר עליהן.

ההזמנה לכאן העלתה בי את השאלה, כיצד כל זה קשור לנושא הסיקור של השימוש באונס בזמן מלחמה מכל רחבי העולם, בין אם זה בקונגו ומזרח קונגו, בבוסניה, בסודן ואפילו במזרח התיכון ומהו המסר שאני רוצה להעביר כאן אליכם? חשבתי שאולי אתחיל בנקודה ספציפית לגבי אחת הנשים שפגשתי, אבל ככל שחשבתי עליה ולאחר ששוחחתי כאן עם עמיתיי, נוכחתי לדעת שהדבר הכי משמעותי שלקחתי עימי לאורך 20 השנים שסיקרתי סכסוכים ומיקרים שונים של אלימות והתעללות מינית, זה המצאותם של המקרים האלה בכל מקום.

דבר אחר שהיכה בי, בהקשר למפגש הפסגה, זו השאלה למה זה נחוץ? מדוע בימינו זה כל כך חשוב כמו שזה כל כך נחוץ? דבר אחר שעלה במהלך השיחות שקיימתי כאן, שאחת הבעיות היא שאולי כתקשורת, כמו גם ממשלות וארגונים בלתי ממשלתיים, כשלנו איכשהו בעיצוב הנרטיב הציבורי לגבי האלימות המינית. זו הסיבה שחשבתי שאולי אדבר כאן, בתנאים הן המבניים והן האישיים, היכן לדעתי ומניסיוני כשלה התקשורת בדיווחים על האלימות המינית.

Now, I mentioned the whole notion of ubiquity and, as Ambassador Gould has already said, that one of the problems with noting the ubiquity of sexual violence in conflict is that you can draw completely the wrong conclusion from it. הזכרתי את כל הרעיון של המצאות בכל מקום, וכפי שהשגריר גולד כבר אמר, אחת הבעיות עם ציון השכיחות של אלימות מינית בסכסוך היא, שאתה יכול לצייר מסקנה שונה ממנו לחלוטין. You can look at it, you can think the sexual violence is actually an inevitable part of conflict.אתה יכול להסתכל בזה, אתה יכול לחשוב על האלימות המינית שהיא למעשה חלק בלתי נמנע של סכסוך, But it's not.אבל זה לא כך. There are different incidence rates of sexual violence in conflict, and the difference in the incidence rates suggests that not only is it a mitigable problem but that where there are high incidences of sexual violence, you can only conclude that it is deliberately being used as a weapon of war.ישנם שיעורי אירועים שונים של אלימות מינית בסכסוך וההבדל בשיעורי האירועים עולה, שכאשר שיעור האלימות המינית הוא גבוה, אתה יכול רק להסיק שהוא שימש בכוונה תחילה, כנשק של מלחמה.

And I dug up an old essay that was written by a friend and colleague of mine, for a photography journal called Photo Eight (ph.) , called "The Atrocious Image", and she asked why it was that representations of rape and sexual violence in war reporting and war photography remained such a taboo.חפרתי ומצאתי מאמר ישן, שנכתב על ידי חברה ועמיתה שלי לכתב העת "Photo Eight", הנקרא "תמונת הזוועה", שבו היא שואלת מדוע הצגת נושאי האונס ואלימות מינית בדיווחים וצילומים של מלחמות, נשאר כטאבו. And I think she actually touched on something very important, because there is a taboo towards reporting sexual violence. אני חושב שהיא ממש נגעה במשהו מאוד חשוב, כי יש טאבו לגבי דיווח של אלימות מינית. We report different kinds of human-rights abuses and violence, often in very, very graphic details. אנו מדווחים על סוגים שונים של הפרת זכויות אדם ואלימות, לעתים קרובות בפרטים מאוד מאוד גרפיים. But journalists - and I personally - find interviewing survivors of sexual violence and rape to be extremely difficult. אבל עיתונאים - ואני באופן אישי – מוצאים שלראיין נפגעות אונס ואלימות מינית, יכול להיות דבר קשה מאוד. I mean, I think it's probably one of the most difficult things in human-rights and war reporting to do. אני חושב שזה כנראה אחד הדברים הכי קשים שעושים בדיווחי מלחמה וזכויות אדם.

אבל יש סוג של אילוץ פרדוקסלי, שאנו מכירים בזה כאחת הבעיות החמורות ביותר בסכסוך ובכל זאת אנחנו נרתעים ממנו. Rather than moving towards trying to talk about what the reality of sexual violence in war is, we drive around it. במקום לנסות לנוע לעבר ניסיון לדבר על המציאות של אלימות מינית במלחמה, אנחנו נעים סביבו. And I think that's one of the reasons that I feel that this summit is so important.אני חושב שזו אחת הסיבות לכך, שאני מרגיש שהפסגה הזו היא מאוד חשובה. I mean, several speakers today have mentioned that this in a way reflects kind of social constraints about talking about the experience of rape, both in the Nazi concentration camps and also for a long time, until Antony Beevor really dramatized it in his book on the fall of Berlin, also the huge instance of Soviet rape on the road to the liberation of Berlin. זאת אומרת, כמה דוברים ציינו היום, ששהדיבורים על "חווית האונס" הוא איכשהו משקף סוג של אילוצים חברתיים, הן במחנות הריכוז הנאציים וגם לאורך זמן רב, עד אנטוני ביוור הביא זאת בצורה דרמטית בספרו על נפילתה של ברלין, גם המופע הענק של אונס סובייטי, בדרך לשחרורה של ברלין.

דבר נוסף שהדהים אותי הוא, שכל שכתבים – אני בתוכם – איכשהו כבר שותפים לבעיה זו. And I wanted to give us an example, not sexual violence as such but an example of sexualized abuse that I think you'll probably pretty quickly guess what I'm talking about when I start describing it. לדוגמא, לא אלימות מינית וכאלה אבל דוגמא של התעללות מינית שאני מניח שכאשר אתחיל לתאר אותה, אתם בטח תדעו די מהר על מה אני מדבר. In the early phase of the conflict in Iraq, a lot of us used to go to Fallujah and Ramadi, and we would hear stories, some of which were extraordinary, some of which were believable. בשלב המוקדם של הסכסוך בעיראק, רבים מאתנו נהגו ללכת לפלוג'ה ורמאדי ולשמוע סיפורים, שחלקם היו יוצאי דופן וחלקם היו אמינים. And I remember, like a number of other reporters at the time, beginning to hear stories of sexual abuse going on in a prison. אני זוכר, כמו מספר כתבים אחרים באותה תקופה, התחלנו לשמוע סיפורים על התעללות מינית שמתרחשים בבית כלא. You're probably anticipating where the story's going. אתם ודאי יכולים לצפות לאן הסיפור הולך, But the accounts seemed so extraordinary at the time, including a letter that was passed on to us - it was anonymous - talking about a horrible situations in Abu Ghraib prison, and a lot of just kind of discarded it when we should have taken it seriously. אבל הכל נראה מאוד יוצא דופן באותה עת ובכלל זה מכתב בעילום שם שהועבר אלינו, שדיבר על מצבים נוראים בכלא אבו גרייב ועל עוד הרבה דברים שפשוט פסלנו בזמן שהיינו צריכים לקחת את זה ברצינות.

דיברתי עם הסדר שלי לגבי השאלה, אם זה נכון, איך בעצם הולכים עם החקירה הזאת, מבלי להגיע לאיזשהו פיתרון, עד שכמובן, נמצא פתרון. Someone leaked photographs, and the whole scandal of the sexualized abuse that was happening inside Abu Ghraib got brought to the public. מישהו הדליף תמונות וכל השערורייה של ההתעללות המינית בין כתלי כלא אבו גרייב, הגיעה/הובאה לידיעת הציבור.

מה שאקח עימי מכל זה, שאני איכשהו נכשלתי בכך שלא לקחתי את ההאשמות האלה מספיק ברצינות. And we also tend sometimes to think about sexual violence or sexualized abuse in conflict as being done by the other;אנחנו גם נוטים לפעמים לחשוב על אלימות או התעללות מינית בסכסוך, כנעשה על ידי אחרים; we think of it being done by other people, that it's not part of our culture, when in fact it's something that happens in many places, and that we should be alert to the risks of sexual violence in the context of permissive violence, close to home as well as far away from home. אנו חושבים שזה נעשה על ידי אנשים אחרים כי זה לא חלק מהתרבות שלנו שזה למעשה, משהו שקורה במקומות רבים ואנחנו צריכים להיות ערניים לסיכונים של אלימות מינית בהקשר של אלימות מתירנית, קרוב לבית, כמו גם רחוק מהבית. It's not something that just happens in a spa in, say, Visegrad run by some paramilitary. זה לא משהו שקורה רק בספא, למשל, Visegrad המנוהל על ידי גוף צבאי כלשהו. It's not something that's just done by rogue militias in Eastern Congo. זה לא משהו שרק נעשה על ידי המליציות האדומות במזרח קונגו. It's something that all militaries and all societies need to be conscious of. זה משהו שכל הצבאות וכל החברות צריכים להיות מודעים לכך.

לסיכום, אני חושב שאלימות מינית בזמן מלחמה, היא חלק מהקשר רחב יותר של אלימות ויחס לא אנושי מתירני. אני מרגיש שמיותר קצת להגיד את זה, שהאונס בדרך כלל מבוסס על תחושה של כוח וסמכות על הקורבן. במובנים מסוימים, זה טבוע בתוך הסכסוך, ולכן זה מפתיע אותי כל הזמן שלא נעשה מספיק בעניין אלימות מינית בסכסוך, או שימוש אונס כנשק של מלחמה.

זו אחת הסיבות, שאני חושב שזו יוזמה טובה מאוד. I mean, these meetings are going on all over the world at the moment. המפגשים האלה נעשים באותו זמן בכל העולם, במהלך פסגה בנושא זה. נראה לי שזה דחף קדימה את השיח הציבורי לגבי מה שעלינו לעשות לגבי זה, תוך התמקדות בעבריינים ולא סטיגמת הניצולים, שזקוק לתמיכתנו. Thank you. תודה.

תודה רבה.

נמצאת איתנו ד"ר רויטל ארבל שהיא רופאה בכירה במחלקת נשים ויולדות בבית החולים שערי צדק, מומחית לגניקולוגיה של יולדות ומתבגרות ולטיפול בנפגעות תקיפה מינית. את ביקשת לדבר על ההשלכות של התקיפה המינית מבחינה רפואית פסיכולוגית.

אני עוקבת אחרי העבודה שלך הרבה, וגם אחרי הדברים שאת כותבת, זה המקום שלי לומר לך תודה רבה, גם על מה שהקמת, גם על המקום הציבורי שאת נותנת לסוגיה. תודה רבה.

אני רוצה להודות קודם כל שהזמנתם אותי לפה לדבר פה. יכול להיות שיש דברים שאני אגיד, אנשים המכובדים שדיברו לפניי אמרו, אבל אני בכל זאת מקווה להגיד אותם בהזדמנות אחרת.

אני חושבת שאלימות ופשע מיני בזמן מלחמה זה אולי משהו גלובלי ולא אישי, אבל הקורבן חי עם עצמו. אני מאוד רוצה שבכל המאסה הזאת של המיליונים שמתוארים, אנחנו נזכור בכל זאת שבסופו של דבר אנחנו עומדים מול הקורבן, והתפקיד שלנו הוא לשמוע אותו, לתעד אותו ולעזור לו להשתקם, זה בעצם הנקודה המרכזית של הסיפור.
אני רוצה קצת לדבר על האונס באופן כללי, והתחלתי ממאפייני התוקף, כי אני חושבת שהנקודה שלא הוזכרה פה לדעתי מספיק, זה ש-97%, 99% מהתוקפים הם גברים. דיברנו על הנפגעות שהן נשים ועל פמיניזציה, אבל התוקפים הם לרוב גברים. באונס רגיל באמת 85% מהמקרים האנס מוכר לקורבן, ולרוב זה קורה במקומות פרטיים. אבל חשוב לדעת שהרבה מאוד נשים במהלך חייהן עברו תקיפה מינית, אנחנו לא מדברים פה על דברים שקורים במקום אחר, בעולם אחר. בתוך החברה שלנו הרבה נשים נחשפות לנושא של אלימות פיזית במהלך החיים שלהן, וחלק מהן גם לאלימות מינית, שזה בעצם אותו דבר.

יש גם את הנושא של התעמרות נפשית שהוא גם כן מאוד שכיח, והוא גם כן חשוב ביותר. צריך לדעת שבקרב נשים מהגרות, אותן נשים שברחו, גם בתוך האוכלוסייה הזאת, השכיחות של אלימות פיזית וגופנית מאוד גבוהה. הנשים האלה נמצאות בכל מקום סביבנו, והן עוברות את כל החוויות שהן עברו במקום מוצאן, את כל המעבר וגם כשהן מגיעות לארץ המובטחת, עדיין נשארות אוכלוסייה מוחלשת ונפגעת.

נתון מדהים, נשים דיברו על זיהום, ועל נושאים כאלה. גבר שאשתו נושאת את הבן שלו, מחקרים מראים שנשים שהן בהריון מוכות יותר. גברים מכים יותר נשים בהריון. הרבה מאוד פעמים, אפילו עד 50% יש תיאורים, שהאלימות התחילה בזמן הריון.

באמת, להגיד שוב, ונאמר כמה פעמים, אבל ברור שתקיפה מינית היא לא משהו שנובע מדחף מיני בלתי נשלט, שזו איזושהי תיזה שאבדה במשך שנים, אלא מדובר פה באלימות, היא פשוט מתבטאת במין. אחד הביטויים שלה, אני לא חושבת שצריך להקים בתי משפט נפרדים לזה שעוסקים בפשעי מלחמה, זה פשוט ביטוי נוסף של אלימות, זאת הסיבה שזה קורה.

המטרה של הפשע הזה, זה למעשה להשפיל ולשלוט בקורבן. אלימות מינית היא תופעה חברתית שקיימת בכל חברה שמקבלת התנהגות אגרסיבית וחוסר שוויון בין המינים, זה בעצם השורש והבסיס לתופעה הזאת, וזה אקט של אלימות שהתוקף עושה כלפי חלש, זאת הסיבה שזה נשים, בנות קטנות ובנים קטנים. זאת הסיבה שזה ה-Hard core של הנתקפים למעשה.

הדבר הזה משקף את הצורה של ה-- - - כחברה מסתכלים על מעמד, ומקום בתפקיד של נשים בחברה. אני רוצה להגיד לעיתונאי, שאני חושבת שזה בדיוק הבעיה. בציור הקלאסי היו מראים אונס, חייל רומי אונס אשה. היום אנחנו עוסקים בצילומים שמראים את העצב, את ה"אפטר אפקט" שזה מאוד חשוב, אבל האלימות לא נמצאת שם והאונס הוא דבר אלים, הוא לא רק דבר מיני, והביטוי לאלימות הוא צריך להופיע שם, וזה לא חייב להיות תיאור גראפי של חדירה, האלימות צריכה להופיע שם, והיא לא מופיעה בצורה שמייצגים את זה היום. יש על זה הרבה מאמרים, ואפשר לקרוא את זה.

למה הדבר הזה לא יוצא והזכירו את זה? שהרבה מאוד נשים לא פונות מייד בגלל הבושה, גם באוכלוסייה שלא הותקפה באזורי מלחמה, נשים כמעט לא פונות. אתם יכולים לראות ש- 20% פונות 10 ויותר נשים אחרי פגיעה, ורק 8% פונות במהלך 24 השעות הראשונות. אנחנו הקמנו מרכזי תקיפה מינית ושרות שנותן בתקיפה מיידית, אבל אנחנו מכסים כאן חלק יחסית של המקרים. למעשה 80% לא מתלוננות במשטרה. אני לא אדבר לאן נעלמות כל הנשים שלא התלוננו במשטרה, כי זה לא הפוקוס לשיחה. אני רוצה להדגיש רק, כשעוסקים בתקיפה מינית, אז אונס מתייחס לאשה, וגבר שמחדירים איבר מין או חפץ לפי הטבעת שלו זה לא נחשב אונס, זה נחשב למעשה סדום, וההגדרה המשפטית של זה היא שונה. אני חושבת שאחד הדברים שצריכים לפעול עליהם זה על Legistlation הבינלאומי בנושא של ההגדרות האלה את זה לא אמרו. למה בעצם במלחמה קורה יותר אונס? משום שמלחמה זה מנגנון שהוא אלים, ויש "דסנסיטיזציה", בן אדם שהוא חייל עובר איזשהו "דסנסיטיזציה, ומסוגל לעשות דברים שאולי הוא לא היה עושה באופן נורמטיבי במצב רגיל.
יש גם הרבה מאוד מגע בין לוחמים, זה לא מדויק לוחמים, כי בדרך כלל היחידות הלוחמות הן לא
שאונסות, אלא יחידות התומכות לחימה הן אלה שאונסות, לבין אוכלוסייה אזרחית נשית שנמצאת במגע מאוד צמוד איתם. יש הרבה מאוד חוקרים שמאמינים שהשורשים של אונס מלחמה, הם טמונים בעצם בחלוקת העבודה המגדרית בחברה, כלומר, שזה השורשים של העובדה שבעצם נוצר הנושא של אונס מלחמה, לא רק כחלק מאלימות כללית, אלא גם בגלל העובדה שיש - - -


אני רוצה להגיד לגבי המקום שנשים נאנסות, ציינו פה כמה מנגנונים, אבל יש הרבה מקומות שנשים נאנסות, הן נאנסות בבתי כלא ובמחנות מעצר כפרקטיקה של עינויים, הן נאנסות כשבויות ואסירות פוליטיות ופליטות במחנות פליטים, וגם נשים, וזה חשוב, ציינו פה, זה נשים שמתנגדות לאיזשהו סדר חברתי פטריכאלי. אחת הדרכים להעניש אותן זה לאנוס אותן, זה תופעה שאנחנו רואים במדינות כולל ועוד. יש את הנושא של הטריטוריה, כל מה שדיברו שיש פלישה לטריטוריה, להרחיק את הנשים ולהבריח אותן.
מדברים עכשיו בניגריה, הנושא של הכנה למחנות זנות בכפייה, שזה כנראה השורש של הבעיה שם בחטיפה של הילדות. יש גם את הנושא של ענישה בגלל שסייעו לאויב – אם מישהו קרא את הספר "האמא של הכלב", זה מתאר את מה שקרה ביוון, אחרי שהגרמנים יצאו נאנסו נשים כעונש על העובדה שהם שיתפו פעולה עם האויב. כאן יש דברים שכבר נאמרו, שזה סיפוק של צרכים פוליטיים ולא מיניים. הביטוי זיהום הוא מאוד קשה לשמיעה, הוא חוזר הרבה מאוד במאמרים. אני לא רוצה להתייחס לזה, כי אני באמת רוצה לדבר על האישי יותר. חשוב לי להגיד, שאונס מלחמה הוא לא כולל רק נשים וילדים. אני מראיינת ובודקת הרבה גברים שעברו חוויות מיניות, יש עלייה גדולה מאוד, זה בערך ב-25 אזורי סכסוך כבר, זה מופיע גם מבחינת חדירה אנאלית, עבדות מינית, מכות באזור המין, סרוס, וגם מכריחים את הגברים לתקוף אנשים אחרים, או קרובות משפחה, ואפילו מתים, זה סוג של תקיפה וגם לצפות במעשי אונס, אני אומרת, הגברים עוברים חוויות מאוד קשות כחלק מתהליכים שהסביר פרופ' נחמני, אבל בהחלט דברים קשים, ההשלכות הן גם מבחינה גופית יש נזקים מאוד נשים וגם מבחינת PTSD – Post traumatic stress disorder.
לגבי הגברים, הגברים הם תת אבחון, אני רוצה גם לדבר בשם הנושא של הגברים שנתקפים, כי גם הצוותים המקצועיים והרפואיים מפחדים לשאול על זה, וגם גופים רשמיים, והעיתונות, מישהו בדק והראה שמאמרים בעיתון מתייחסים בעיקר לנשים ואין כמעט מאמרים על גברים שנתקים. ויש תת ענישה גם בגלל ההגדרות.

כמה מלים על – Post traumatic stress disorder קודם כל במצב הרגיל שלו זה ארוע בודד ויחיד, ואנשים מוצפים חוויות והן לא מעובדות, ואחר כך הן צפות וחוזרות והם סובלים משני דברים חזרה של התחושות, והימנעות מסיטואציות שמזכירות.
ה-PTSD complex זה במצב שאתה כמו במלחמה חשוף לתקיפה חוזרת. כשאתה נחשף לתקיפה חוזרת בתור בן אדם מבוגר, זה מכרסם לך באישיות. אבל כשאתה נתקף בתור בן אדם צעיר, בתור ילד שהאישיות שלך עוד לא בנויה, אתה מפתח הפרעת אישיות. זה הפרעה ברמות שהן בלתי ניתנות לתיקון, ולמעשה כל מה שהילדים האלה עושים הם מצטמצמים בלשרוד, הם בכלל לא מסוגלים לפתח כישורים חברתיים רגילים. חשוב שכולנו נשים לב אליהם, כי אנשים האלה מופיעים עם הרבה סימפטומים נפשיים, אבל הם מופיעים גם עם חבלות שאנחנו לא מבינים אותן. צריך לשאול כשמישהו בא ויש לו סימן או צלקת, צריכים לשאול מאיפה זה קרה. יש הרבה כאבים כרוניים, והם הולכים הרבה מאוד פעמים למרפאות, ורופאים לא שואלים אותם בעצם האם עברת חוויה כזאת, ואנחנו נחשפים. יש בחברה שלנו הרבה אנשים שעברו, אולי לא פה, תקיפה כזאת. בנשים אנחנו רואים תופעות הפוכות, נשים שהופכות להיות בהתנהגות קצת פחות בשליטה מבחינה מינית, ונכנסות להריון ונדבקות במחלות מין, תופעות הפוכות שהן יכולות להיות מאוד בעייתיות.
כמגיע אלינו מישהו שהותקף מבחינה מינית, אנחנו צריכים להיות קודם כל עירניים ולשאול. לנסות להעריך בצורה מאוד יעילה אבל עם הרבה מאוד רגישות כי הדבר הזה יכול לגרום להצפה מאוד גדולה של התחושה, ובעיקר לשמור על הפרטיות ולהימנע משיפוטיות שזה חשוב.

תודה רבה. ממש משפט כי אנחנו לסיים את הוועדה.

אני רק רוצה להגיד, שהמטרות של הטיפול זה טיפול מיידי, אבל בעיקר לייצר תכנית טיפולית והמשכית. אני חושבת שכאן התפקיד של המדינה היא באמת ליצור את התשתית שתיתן לאנשים האלה ליווי אחר כך וטיפול. האנשים האלה שנמצאים בינינו שעברו תקיפה גם באזורי מלחמה זקוקים לטיפול מתמשך ורציף. צריך להציע להם אותו, צריך להכשיר צוותים שיהיו יותר ערניים, וצריך שכל הגופים התגייסו כולל העיתונות לדבר על זה ולאו דווקא ברך ובמרומז, אלא באמת להציג את הנושא של האלימות הזאת שהיא פשוט אלימות.

תודה רבה.

ורד, בבקשה, יו"ר הרשות לקידום מעמד האשה.

אני רוצה קודם כל לברך אותך אדוני השגריר מתיו גולד, ואותך היושבת ראש, ואת היוזמה הבריטית. דיברו כאן קודמיי וקודמותיי ואני לא אחזור על כך. אני רק הייתי מבקשת שבהזדמנות הזו ידונו גם באונס שקיים יום יום בכל החברות. אונס הוא הפשע הקשה ביותר, ואי אפשר יהיה מעולם לא לצלם אותו ולא לצייר אותו, כאשר מצלמים רצח, רואים את קורבן הרצח, נאנס או נאנסת חיים יום יום, לילה לילה לאורך כל ימי חייהם עם השלכות הטראומה, זה משהו שבלתי אפשרי להכיל אותו.
כשדיברו על בתי דין מיוחדים מתוך הכוונה שזה יהיו שופטים ושופטות שפוגשים בימי חייהם הרבה מאוד נפגעים של הטראומה ויכולים להבין מהעוצמה של זה. אני אומרת את דעתי האישית שעבור פשע אונס, העונש הראוי היחיד הוא עונש מוות, גם מצד אחד להגן על החברה. אנחנו יודעים שאותם אנסים בין אם זה במלחמה, ובין אם זה במקומות אחרים, זה סוג של עבריינות שהיא חוזרת גם אם זה כלפי בת זוג או אם זה כלפי ילדים, זה סוג של אלימות שכל עוד הוא לא מטופל הוא חוזר.
ולכן כמו שמעמידים פשעי מלחמה לדין משמעותי, חשוב שתהיה ענישה אקוטית. בשבועות האחרונים אנחנו עדים למה שקורה גם בניגריה וגם בהודו, אני מאוד מצפה שמדינות התערבו במצבים האלה ויטילו סנקציות. לא ייתכן שנערות יוצאות לשירותים בלילה כי אין להן שירותים בבית ונופלות קורבן לאונס. לא ייתכן שנערות נחטפות, ומעבר למחאה לא נעשה צעד אקטיבי לשחרר את אותן הנערות. אנחנו נותנים בכך לאותם חוטפים שאפשר להמשיך.
אני מאוד מברכת על כך שהדרג שיושב בוועידה הזאת זה דרג של מנהיגים ומנהיגות בכירים ביותר. אונס זה נושא של גברים ונשים, כולנו ביחד חייבים לטפל בזה בצורה של ענישה אפקטיבית, ויכול להיות אפילו של צעדים של סנקציות כלכליות כלפי מדינות שלא יינקטו אמצעים משמעותיים והגנה לאותן נערות ילדים ונשים.

תודה רבה.
עו"ד רוני אלוני סדובניק. בבקשה.

אעשה זאת בקצרה. ראשית, ברכות לשגריר מתיו גולד על הנושא המאוד חשוב ולגברת אנג'לינה ג'ולי ששנים רבות מובילה את הנושא הזה בעולם. גם אצלנו בישראל לצערנו הרב יש קו תפר באזור עימות, כל האזור הוא אזור עימות בין אוכלוסייה ישראלית ופלסטינית, לצערנו, אנחנו נתקלנו בשנים האחרונות במספר מקרים של תקיפות מיניות של תוקפים מצד אחד כלפי נפגעות מצד שני, זה יכול להיות משני הכיוונים.
בתי המשפט, משרד המשפטים בישראל לא מאמץ את ההכרה בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית כחלק מהזכאים לקבל סיוע במסגרת חוק תגמולים לנפגעי איבה, וכרגע לפני חודש, בית משפט מחוזי בתל אביב, בפעם הראשונה בישראל הכיר בילדה בת 8, ליפז חימי זכרה לברכה, כנפגעת פעולות איבה לאחר שהיא נאנסה ונרצחה בידי מסתנן מהרשות הפלסטינית, זה כמובן יכול לקרות בשני הכיוונים. היה אונס נוסף בגן העיר באמצע תל אביב, שבו מסתנן פלסטיני אנס והכריח לאנוס את הנער לאנוס את חברתו במשך שעות, הוא עינה אותם, עונש תקדימי שלא היה כמותו בישראל של 30 שנות מאסר על אונס. אני חושבת שאנחנו צריכים גם תשומת לב על מה שקורה כאן אצלנו בבית, זה דבר שמצריך תשומת לב. שמשרד המשפטים יכיר בישראל באמנה שאתם מובילים, זאת אומרת שתוטמע האמנה הבינלאומית או המהלך הבינלאומי יוטמע בתוך משרד המשפטים כי כיום כשמגיעה ניידת משטרה בישראל לאירוע פלילי של אונס, זה מסווג, השוטרים יודעים לסווג רק לשני דברים – פח"ע – פעולת איבה או טרור, או פלילים, כחול, ירוק זה מג"ב, וזאת הבעיה שלנו.

תודה.

עו"ד ענת טהון אשכנזי, שמענו לא מעט על הנושא, אז ממש בקצרה על הנושא שלנו היום.

תודה על הדיון ועל החיבור בין הוועדה לבין השגריר שמאפשר לישראל גם להתחבר למאבק בתופעה בינלאומית, אבל גם שוב לחשוב איך תופעות של אלימות, אלימות בפרט בישראל בקונטקסט של הסכסוך הן רלבנטיות אלינו.
דובר הרבה על נושא של אלימות מינית כפשע מלחמה. אני רוצה להאיר את הזרקור על אחד הפתרונות שמוצעים במשפט הבינלאומי שבא לידי ביטוי בהחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם שקושרת בין אלימות מינית ואלימות בכלל כנגד נשים, כפשע מלחמה, כאל ניסיון לפגוע בנשים כדי לפגוע בכבודם של גברים, לבין הצורך, החובה, ההכרח ליישם חובות של ייצוג הולם של נשים, ולחבר בין העובדה שמי שצריכות להנהיג את ההתמודדות מול אלימות מינית, להנהיג את ההתמודדות בכלל מול פשעי מלחמה, ואולי אפילו למנוע את הסכסוכים בדיוק בשביל ההיבט הזה של אלימות מינית, אלימות כנגד חברה אזרחית בכלל הן נשים. נשים צריכות להוביל את המאבק הזה, בדיוק כמו שראינו גם את הטרמינולוגיה כנגד המאבק, לעקור מהשורש הגדרות יסוד של תפיסה של מהו כבוד בחברה, מהו כבוד גברי, איך נשים כמנהיגות יוצרות דמות האשה שלא דרך אלימות מינית כנגדה יוגדר פשע מלחמה וניסיון לייצר הכרעות מלחמתיות כמו שראינו.
תכנית הפעולה שאנחנו נדון בה בהרחבה בהמשך שמיישמת בישראל, מנסה בדיוק לקשור בין הנהגה נשית שחשובה בין הטמעת פרספקטיבה מגדרית, לבין התמודדות נרחבת ביותר כנגד תופעות אלימות כנגד נשים, ובחזית הזאת כמובן הנושא של אלימות מינית זה משמעותי ביותר לקשור את הדברים. תודה.

תודה רבה.

עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של ארגון מרכזי הסיוע, נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. בבקשה.

תודה רבה. כבר נאמר פה שמבין פשעי המלחה, הפשע של אונס ושל שימוש באונס ואלימות מינית, אולי הפשע הנתעב והאפל ביותר. גם אמרו פה, ובצדק על החומרה המיוחדת של עבירות מין ועל התוצאות הקשות שאלו מולידות גם לנפגעת, לקורבן הישיר, ובכלל המרקם החברתי העדין של המדינה שבה זה קורה.
אני לא ארחיב פה, אני רק אגיד ממש בקצרה, שהמאבק העולמי בתופעה הזאת של אלימות מינית כפשע מלחמה ובכלל, הוא חייב להתייחס לשימוש המודולרי הרב מערכתי של איך אנחנו בכלל מבררים תרבות של אונס, ושל פגיעה מינית, זה נכון בעולם כולו, זה נכון במדינת ישראל על כל הציר של חינוך, של איתור וזיהוי של אכיפה, שגם על זה דובר, ומשהו מאוד חשוב זה הפיצוי והשיקום של הנפגעת שלצערי במדינת ישראל הנושא הזה עדיין חסר.
אני רוצה להגיד שאנחנו במרכזי הסיוע מקיימות לאחרונה ככה יותר ויותר שיתופי פעולה עם מרכזי סיוע בעולם, לראות איך לומדים על הטיפול גם במדינת ישראל, ואיך מהידע וממה שקיים לנו פה היום, אנחנו מעשירים בין תרבויות שונות, בין מדינות שונות איך מרחיבים. אני חושבת שהנושא שאנחנו מעלים אותו פה, והשינוי הזה של להפוך את המאבק הזה למאבק גלובלי עולמי, בתופעה הזאת הוא יכול רק להוסיף, ואני כן רוצה לקוות שמדינת ישראל כחלק אולי מאותו תכנית 13/25 שענת הציגה, והפירוט הרחב לפחות בכל מה שנוגע למאבק באלימות המינית שמתייחס לכל הרצף הזה, וגם לתכניות לאומיות, ישמשו איזשהו קמפיין עולמי לאיך מתמודדים עם תופעה כזאת בחברה בכלל, ובטח זה גם ישליך על ביעור תופעות כאלה במצבים של סכסוך ובמלחמה.

תודה.

אחרונת הדוברים, עו"ד קרן גרינבלט משדולת הנשים.

תודה רבה. אני אוסיף רק ממש שתי מלים. אני מצטרפת לליאת, רציתי לומר מלה אחת על באמת לקרב. היו פה בהתחלת הדיון הרבה דיבורים על העולם, על מדינות אחרות ועל הסכסוכים הקשים שקורים בהן, וכחלק מקירוב הנושא הזה אלינו ואל המציאות בישראל. אני חושבת שחשוב גם לבצע חשיבה מעמיקה על ההשפעות של מדינה שהיא בתוך סכסוך מתמשך על אלימות מינית שמתרחשת פנימה, שמתרחשת בתוך אותה חברה. יש כבר קצת מחקרים על זה, אבל זה משהו שראוי לדיון ולהעמקה בו, להשפעות של מדינה שנמצאת בסכסוך עשרות שנים על אלימות מינית ומגדרית בכלל בתוך אותה חברה.

דבר אחרון שרציתי לומר, אני חושבת שראוי לתת קרדיט על הדיון הזה לפרופ' קתרין מקינון, שבייעוץ שלה ל-ICTR לטריבונל הבינלאומי ברואנדה, הייתה בעצם החלוצה של ההכרה הבינלאומית באלימות מינית כפשע נגד האנושות, כפשע מלחמה, וראוי להודות ולהכיר בתרומה המשמעותית הזאת שלה להתייחסות הרצינית שהובילה גם לכל היוזמות המבורכות להתמודד עם הבעיה הזאת ברמה הגלובלית.

אז את עשית את מה שאנחנו נוהגים תמיד לעשות בראש הישיבה, ולפתוח תמיד בדמות של אשה בכלל, בהיסטוריה בכלל, והיום דילגנו על זה, כי השעה הייתה מאוחרת, והנה את משיבה לנו את הריטואל שאנחנו אימצנו לעצמנו כאן, אז באמת פרופ' קתרין מקינון, מורה גדולה של רבות מאיתנו כאן, ובאמת הזדמנות לבוא ולומר לה, הנה, את רואה פרות בחייך עוד, והיא ממשיכה ומובילה.

אדוני השגריר, כמו שפתחתי ואמרתי, הנושא הזה מעסיק את השולחן שלנו, ואת הוועדה, ואת סביבת עבודה שלנו עם השטח ועם הארגונים. אתה פגשת פה היום כמה וכמה נציגי ונציגות ארגונים שפועלים בנושא במדינת ישראל, ומקדמים אותו יחד כאן, כמובן גם מהמקום של חקיקה, גם מהמקום של תקציבים, גם מהמקום של עבודת השטח הרבה שאנחנו עושים כאן, אבל עוד יש לעשות.

מייד עם כניסתי לתפקיד זיהינו תופעה איומה של פגיעה בנשים, פגיעה מינית שהייתה לנשים שנסחרו בסחר, וזה היה עוד בסיני. בימים אלו אנחנו מקימים הוסטל, ומרחיבים את התמיכה ואת הייעוץ. גם שר האוצר וגם שר הרווחה שפניתי אליהם תרמו סכום כסף גדול מאוד לבנייה של בית שייתן את המענה, וגם ייתן את התמיכה ההוליסטית כולה לשיקומם.
כמו שאתה יודע, הנושא הזה נמצא בראש סדר היום אבל לא מספיק. רק תמיכה בינלאומית והעלאת נושא של סדר יום, כמו שאתם מובילים היום בעולם, באמת יביא אותנו לשלב הבא, ולשיתופי הפעולה, וכן, לאיזושהי חרב שתהיה מונחת על צוואר כולנו, כי אם החרב הזאת לא תהיה מונחת, ואני יודעת מה היחס כאן בכנסת ישראל לנושא של סחר בנשים. כי יש חרב מעלינו, והחרב הזאת לטוב ולרע היא זו שמובילה וגם משפיעה ונותנת לי ולחברות כוח בהתמודדות.

אני שוב רוצה לבוא להודות ולהעביר באמצעותך את ההירתמות של כולנו גם מכאן בישראל, אבל גם לכוח שנקבל מאותה אווירה בינלאומית לסוגייה הזאת.

אני רוצה להודות ליושב ראש הכנסת שאיפשר לנו לאחר את הדיון. יש לנו מליאה, ואסור לנו אף פעם להאריך מעל השעה אחת עשרה, וקיבלנו אישור מיוחד בשל הנושא, ובשל ההשתתפות שלך כאן היום. תודה ליושב ראש הכנסת מר יולי אדלשטיין, על האפשרות להאריך את הדיון.
הועדה לקידום מעמד האשה ולשוויון מגדרי סבורה ששימוש באלימות מינית באזורי קונפליקט ולחימה, מהווה פשע מלחמה, ויש לפעול למיגור להבאת הפושעים לדין. הוועדה תפעל ליישום החלטת האו"ם 1325, לשיתוף נשים בקבלת החלטות ובצוותי משא ומתן. הוועדה קוראת להקמת בית דין בינלאומי שיביא פושעים אלו לדין. הוועדה, ואני מזכירה לכולם, תקיים בשבוע הבא דיון עם השר לבטחון פנים, השר אהרונוביץ, בנושא אלימות נגד נשים בהפגנות, ובכלל הטיפול באלימות בחברה בישראל, וכמובן שאתה מוזמן.
אני מבקשת להודות לך, מבקשת להודות לכם, למרצים שהרחיבו את הדעת, לאנשים שממשיכים לעבוד בשטח, גם בהיבטים הרפואיים, גם בהיבטים הנפשיים. הרבה עבודה לפנינו. תודה רבה לכולם. והמשך יום נעים.
הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:25.>