PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
30/06/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 220>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, ב' בתמוז התשע"ד (30 ביוני 2014), שעה 9:00

<70 שנה למכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

>
שי שטרית - מפקח, מינהל הספורט, משרד התרבות והספורט

נח גרינפלד - מנהל אגף הכשרת עו"ה, משרד החינוך

אברהם זוכמן - מפמ"ר חינוך גופני, משרד החינוך

יהודה ענתבי - הסתדרות המורים, ארגוני מורים

פרופ' רוני לידור - נשיא המכללה, מכללת וינגייט

שלמה בן-גל - מנכ"ל המכללה, מכללת וינגייט

פרופ' משה איילון - ראש המעבדה לביומכניקה, מכללת וינגייט

ד"ר אסתר ארגוב - ראש מינהל לומדים – דקנט, מכללת וינגייט

ד"ר מיכאל אשכנזי - ראש בתי הספר להשתלמויות וללימודי תעודה, מכללת וינגייט

אברהם בן-זקן - יועץ במדור רישום וקבלה, מכללת וינגייט

הלן דיין - מזכירה בלשכת הנהלה, מכללת וינגייט

שמעון דנאי - יו"ר מועצת המנהלים של המכללה, מכללת וינגייט

פרופ' ישעיהו הוצלר - ראש בית הספר ללימודים מתקדמים, מכללת וינגייט

ד"ר סימה זך - ראש בית הספר לחינוך, מכללת וינגייט

יעל חיטין - ראש אגף משאבי אנוש, מכללת וינגייט

ד"ר שלמה טוראל - מנחה להוראה ומרכז התנסות בהוראה ביסודי, מכללת וינגייט

אלי סיגל - מנהל שיווק ורישום, מכללת וינגייט

יעקב פלד - ראש אגף כספים, מכללת וינגייט

ד"ר אורלי קיים - מנהלת המכינות הקדם אקדמיות, מכללת וינגייט

ד"ר יצחק רם - מנחה להוראה ומרכז התנסות להוראה בבית ספר, מכללת וינגייט

נטע שפר - מנהלת לשכת הנהלה, מכללת וינגייט

ישראל יעקב - סטודנט שנה א' בתכנית רג"ב, מכללת וינגייט

בזה נבבה - תלמיד שנה א' במכינה האקדמית, מכללת וינגייט

יהודית גידלי

אור שושני
<70 שנה למכללה לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט>

בוקר טוב. אנחנו שמחים לקיים הבוקר ישיבה לרגל 70 שנה למכללה ע"ש זינמן בווינגייט. נעניתי ברצון לקיים את הישיבה הזו. לא הצלחתי עדיין לבקר, אבל אני מניח שגם נבקר. קראתי את החומרים ואת החוברות, את ההיסטוריה, את הפעילות שנעשית במכללה האקדמית בווינגייט כיום, המכללה להוראה. מאחר שאני עוד שייך לדור שיודע מי היה וינגייט ומה זה מכון וינגייט ומה כל הפעילות שנעשית בתוכו, כולל המכללה, חשבתי שנכון לערוך מפגש כזה.
אל תיבהלו מזה שיש פה רק שלטים, פשוט לחברי הכנסת בדרך כלל יש נטייה ללכת למקומות שהם בכותרות, שהם במרכז העניינים, והבוקר מצביעים על חוק ההזנה, על חוק רשות השידור, ויש עוד כמה דברים שנעשים במקביל. הישיבות של הוועדה גם מצולמות באינטרנט, אז להתנהג יפה, וגם יוצא פרוטוקול לאחר מכן, אז לדבר יפה, וגם נוציא סיכום, כך שכל חבר כנסת או אזרח שירצה להיכנס לוועדת החינוך, התרבות והספורט באתר הכנסת, יוכל להתרשם מהדברים שיעלו כאן.
עד כאן הפתיחה שלי. אולי נעשה איזה סיבוב היכרות. אנחנו לא נוהגים לעשות את זה כשיש יותר משתתפים, אבל דווקא הפעם, בגלל שיש פה אנשים מהנשיאות ומההנהגה של המכללה, אנשים שאני לא מכיר, אז נעשה סיבוב היכרות.

שמי רוני לידור, אני נשיא המכללה, ולפני שאנחנו נמשיך אני רוצה להעניק לך את ספר המכללה שיצא עכשיו, לרגל אירועי ה-70. יש בו את כל האינפורמציה, האקדמית והלא אקדמית, על המכללה.

כפי שאמרתי, אני נשיא המכללה, ויושבת פה לצדי נציגות של הסגל הבכיר, יושב-ראש מועצת המנהלים שלנו, והבאנו גם שני סטודנטים לדיון, וגם סגל מינהלי בכיר ונציגים ממשרד החינוך. אני מציע שניתן לכל אחד להציג את עצמו.

בבקשה.

שמי סימה זך, ואני ראש בית הספר לחינוך.

אני אברהם בן-זקן, מטפל בתרבות, ספורט ואירועים.

אני שלמה בן-גל, מנכ"ל המכללה.

אני משה איילון, אחראי על תחם הביומכניקה.

אני יעקב פלד, ראש אגף הכספים.

אני ישראל יעקב, סטודנט שנה א'.

אני שלמה טוראל, מרכז את ההכשרה של ההתנסות בבית ספר יסודי.

אני נטע שפר, מנהלת לשכת הנהלה.

אני הלן דיין, מזכירה בלשכת הנהלה.

אני יעל חיטין, ראש אגף משאבי אנוש.

אני מיכאל אשכנזי, ראש בית הספר ללימודי תעודה ולהשתלמויות.

אני יצחק רם, מרכז את ההכשרה בבתי הספר התיכוניים ובחטיבות הביניים.

אני שייקה הוצלר, ראש בית הספר ללימודים מתקדמים, תואר שני.

אני אורלי קיים, מנהלת המכינות ומרכזי תמיכה.

אני בזה, סטודנט.

אני שי שטרית, נציג משרד הספורט.

אני אברהם זוכמן, מפמ"ר וממונה על חינוך גופני במשרד החינוך.

אני נח גרינפלד, מנהל אגף להכשרת עובדי הוראה, משרד החינוך.

אני שמעון דנאי, יושב-ראש מועצת המנהלים של המכללה.

אני אסתר ארגוב, ראש מינהל לומדים – דקנט.

אוקיי, בבקשה.

נפתח את הדיון בהצגת סרט קצר שהפקנו לא מזמן לרגל אירועי ה-70, שמציג את מגוון הפעילויות והמאפיינים של המכללה.

(הקרנת סרט)

תאמר לי, פרופסור לידור, כמה מכללות בארץ נותנות תארים בחינוך גופני?

יש בארץ חמש מכללות אקדמיות לחינוך שנותנות תארים בחינוך גופני. יש את מכללת קיי בבאר שבע; יש את מכללת גבעת וושינגטון, שמאפשרת לסטודנטים מהמגזר הדתי ללמוד הוראת חינוך גופני; הנושא נלמד גם במכללת סמינר הקיבוצים בתל-אביב; נלמד בווינגייט; והמכללה החמישית היא אוהלו, שבצפון. המכללה שלנו היא מכללה שהייחוד שלה הוא שהיא מתמקדת רק בהוראת חינוך גופני. בשאר המכללות נושא החינוך הגופני נלמד במסגרת תכניות הכשרה רבות.

מסלול נוסף.

בדיוק. המכללה נוסדה ב-1944, ובמשך השנים היא הפכה להיות הגדולה ביותר מבחינת היקף הסטודנטים. אנחנו מקבלים היום כ-250 סטודנטים בשנה, כאשר בשאר המכללות, אם אני לא טועה, יש קצת יותר מחצי מזה – בכל שאר המכללות ביחד. כלומר, אנחנו מאוד גדולים בהשוואה לאחרות. יש לנו תואר ראשון בהוראת חינוך גופני, שנקרא B.Ed. אחת ה"בעיות" של המכללות האקדמיות לחינוך זה שהן רשאיות לספק רק תואר ראשון בחינוך, כלומר B.Ed ולא B.A או B.Sc. יש לנו גם תואר שני, M.P, שזה מאסטר בחינוך גופני. אנחנו מקבלים אליו כ-50 סטודנטים בשנה.

250 זה כל...?

כל שנה. החל מלפני שנתיים, כל שנה מתקבלים כמעט 250 סטודנטים, ואני מאמין שתוך שנה נהיה בסביבות 1,000 סטודנטים לתואר ראשון וכ-200 סטודנטים לתואר שני.

תנאי הקבלה אצלכם שונים מהמכללות האחרות? אם אני רוצה ללמוד לתואר ואני לא מצליח להיכנס אצלכם, מקבלים אותי במקומות אחרים? יש איזה מדרג? איזו היררכיה?

לא אמורים לקבל אותך למקום אחר אם אתה לא עומד בתבחינים. יש תבחינים של פסיכומטרי וציון בגרות, ואנחנו בעיקר מתבססים על הציון המשולב. התבחינים זהים לכל המכללות, ולכל מכללה יש אפשרות לקבל אחוז מסוים של חריגים. לנו יש אחוז מאוד נמוך של סטודנטים חריגים: משרד החינוך מאפשר לנו לקבל כ-10% חריגים מכלל הסטודנטים שאנחנו מקבלים כל שנה, ואנחנו בשנים האחרונות נמצאים על בין 1% ל-2%.

אתה מדבר על חריגים בתנאי הקבלה?

כן. יש לנו כל מיני מקרים, למשל ספורטאים ברמה מאוד גבוהה, ספורטאיות ברמה אולימפית. למשל, יש לנו עכשיו כמה בנות שייצגו את ישראל במשחקים האולימפיים אבל הן עולות חדשות, הן הגיעו לישראל יחסית בגיל מאוחר ולכן הרקע האקדמי, העיוני, שלהן הוא לא מספיק חזק, אבל קיבלנו אותם. ויש לנו עוד כמה מקרים, קציני צבא למשל, אנשים ששירתו בצבא כמה שנים, קציני חי"ר, שלא הצליחו כל כך בפסיכומטרי, ובכל זאת אנחנו מקבלים אותם, למרות שהפסיכומטרי נמוך. מבחינה ערכית לדעתנו הם מאוד טובים. אנחנו מאוד מקפידים על התבחינים, אנחנו מיישרים קו לחלוטין עם משרד החינוך.

המספר של בין 200 ל-250 שאתם קולטים בשנה – זה הביקוש, או שזו היכולת שלכם לקלוט?

זו שאלה מצוינת. אנחנו דוחים סטודנטים שעומדים בתבחינים, אבל מעט מאוד, כמה עשרות בודדות.

למה?

כי אין לנו אפשרות לקלוט יותר. היינו יכולים לקלוט בין 30 ל-40 נוספים. זאת נקודה ששיבצנו לסוף ואולי שמעון ייגע בה יותר מאוחר, אבל צריך להבין שהמכללה בווינגייט נמצאת במתחם של מכון וינגייט, ויש במתחם הזה שלושה גופים – בה"ד 8, שזה הבסיס הצבאי, יש את המכללה האקדמית בווינגייט, ויש את מכון וינגייט עצמו – ואנחנו בעצם נעזרים במתקנים של מכון וינגייט, גם מתקני הספורט וגם המעונות, ולמעשה למכללה אין שום רכוש מלבד כמה בניינים שמשרתים את תכנית הלימודים: כיתות, מעבדות וכדומה.

זאת אומרת, הנכסים, הקרקע, הבתים, לא רשומים על שמכם?

לא, לצערנו הרב.

מה שיקשה בעתיד לעבור לוות"ת.

כן.

מכרתם איזשהו חלק שם לאחרונה?

לא.

הם לא יכולים למכור אם אין להם.

יש לנו 6.4 דונם שלנו, של המכללה, שהיא בעצם חברה סוכנותית. ללא ספק אחת הבעיות שלנו היא שאין לנו אפשרות להלין סטודנטים בקמפוס, כי אין לנו מעונות משלנו. מכון וינגייט יצא בשנים האחרונות עם מבצע של הלנת ספורטאים צעירים במכון, שזה לגיטימי לגמרי, כי הם רוצים - - -

הנושא הזה עלה אצלי לפני כחצי שנה, על ידי ארגון הסטודנטים אצלכם.

אגודת הסטודנטים, כן. אם היו לנו עוד כמה עשרות מיטות... כרגע יש כ-400 מיטות בווינגייט להלנת אנשים, והמכללה מקבלת 50% מהן. בעבר היה לנו כמעט את הכול. אז זה גם היבט שפוגע בנו מעט. אני מניח שהיינו יכולים לקבל נוספים.

אני רוצה להוסיף עוד כמה משפטים קצרים ואז לתת את רשות הדיבור לשמעון ולעמיתיי. באופן עקרוני, כפי שאמרתי לך, יש לנו תכנית לתואר ראשון, יש לנו תכנית לתואר שני, וכפי שראיתם בסרט יש לנו גם ארבע או חמש מעבדות מחקר. אני לא רוצה להישמע יהיר, אבל מבין המכללות האקדמיות לחינוך, אני חושב שאנחנו בין המכללות הבודדות שמאוד מבליטות את ההיבט של שילוב המחקר בהוראה. יש לנו מעבדות מחקר טובות מאוד, שמשרתות את החוקרים ואת תכנית הלימודים. אנחנו טוענים שהוראה טובה של חינוך גופני חייבת להיות מבוססת מחקר, ובכל דבר צריך להביא לידי ביטוי את מה שקורה בספרות.

בנוסף למעבדות המחקר, יש לנו בית ספר גדול מאוד להשתלמויות ולהסמכות. המדיניות של המכללה היא לא רק להסמיך סטודנטים לתואר ראשון אלא גם להסמיך סטודנטים לחינוך הלא-פורמלי, להדרכה ולאימון. בעבר היה מונופול של מכון וינגייט, עד בערך לפני כעשור, בהכשרת מאמנים ומדריכים, אבל המונופול הזה נשבר, ויש במדינת ישראל כמה עשרות גופים שמכשירים כוח אדם לנושא של הדרכה ואימון בספורט. אנחנו נכנסנו לנושא הזה לפני עשר שנים, ואנחנו מאוד התפתחנו ואנחנו מאוד חזקים בזה, כי הפילוסופיה שלנו היא שהמורה לחינוך גופני שעובד בבית הספר צריך לעשות משהו אחרי הצהריים כדי לספק למשפחתו פרנסה, ואז הוא עושה דברים נוספים מעבר להוראה, כמו הדרכה, אימון וניהול; ואנחנו חושבים שכמכללה אקדמית לחינוך שהיא מובילה בישראל, אנחנו צריכים גם לעשות את הדברים האלה, ואנחנו עושים אותם. לכן יש לנו גם הרבה מאוד תכניות להשתלמות מורים והסמכת מורים, סטודנטים להוראה, למקצועות שונים.
אנחנו מחלקים את הפעילות במכללה לכמה בתי ספר, ונמצאת פה ראש בית ספר לחינוך ונמצא פה שלמה, שהקים את בית הספר להשתלמויות במכללה. יש לנו כמה עשרות חברי סגל בתקן מלא, 50% מהם עם תואר שלישי, ויש לנו מספר מצומצם של פרופסורים, ויש לנו כמה מרצים בכירים. מי שמלמד אצלנו באופן כללי את המקצועות המעשיים הם מאמנים ידועים שם. עובדים אצלנו במכללה אנשים כמו צביקה שרף בכדורסל, ענת דרייגור בכדורסל, אמנון רז בכדורגל, יוסי גבע בכדורעף, שאלה שמות מאוד בולטים בתחום הספורט בישראל. ואנחנו מנסים לחבר בין התכנית האקדמית כמובן לבין שאר התכניות האקדמיות שיש לנו.

אני מציע שניתן לאנשים אחרים להציג דברים ותוך כדי זה אולי תתעוררנה שאלות.

דרך אגב, בעקבות חוק חלוקת כספי מועצת ההימורים, החוק החדש, שבטח בתוך כמה שבועות נאשר תקנות לגביו, כל מנהלי קבוצות ספורט שזוכים בתמיכה של מועצת ההימורים יצטרכו לעבור השתלמות; וסיכמנו שבדרום, במרכז ובצפון, יהיו מקומות שיקבלו זיכיון להכשיר אותם. אז קחו את זה בחשבון.

כן, זה ידוע לנו, ואנחנו כבר יצאנו בתכנית משותפת – זה ממש חדש, אפילו עוד לא הספקתי לבשר את זה לסגל – עם האוניברסיטה הפתוחה וביחד עם השלטון המקומי, להכשיר אנשים לניהול ספורט. הם גם עלו על זה, ואנחנו עושים איתם שיתוף פעולה, ואני מאמין שאנחנו נהיה בין אלה שנכשיר אותם.

שמעון, בבקשה.

תראו, אנחנו מתחילים ב-1944. ב-1944 מדינת ישראל היא פחות מחצי מיליון תושבים. בעצם היא עוד לא מדינה. היהודים נשלחים למחנות על ידי הנאצים, הנאצים כבר מפנים את היהודים בסלוניקי, כוחות הברית פולשים לנורמנדי, והנה כאן, במדינת ישראל, יש ועד לאומי שמחליט שהחינוך הגופני צריך להיות שווה לחינוך הרוחני ומחליט להקים את המוסד לחינוך גופני וספורט, שנקרא על צ'רלס וינגייט, שנהרג באותה שנה בבורמה.

כבר אז, כשזה עוד לא היה - - - ?

12 השנים הראשונות של המכללה היו במחנה צבאי בריטי שפונה, ברחוב הירקון בתל-אביב, שנקרא מחנה יונה.

כבר אז זה נקרא על שמו של וינגייט?

כן, כבר אז, ב-1944. ב-12 השנים הראשונות למדו בתל-אביב, במחנה יונה, שזה איפה שגן העצמאות היום, ורק ב-1959, כשנפתח מכון וינגייט, אנחנו צורפנו כגוף נפרד למכון. ב-1976 הסוכנות היהודית הביאה תורם שתרם כסף כדי להקים את המבנה שבו אנחנו יושבים היום. המבנה נפרד מהמכון, וכתוצאה מזה המכללה, שהייתה גוף לאומי תחת משרד החינוך, הסטטוס שלה שונה לחברה בע"מ, והמניות ניתנו לזה שהביא את התורם – הסוכנות היהודית. מאז אנחנו חברה ללא מטרות רווח, כשהמניות בידי הסוכנות היהודית, והם אלה שממנים את מועצת המנהלים.
התחלנו ב-1944 לימודים של שנה אחת, ואז זה הפך לשנתיים, ואז שלוש, ואחר כך לארבע שנים, עם תואר ראשון, ואחר כך גם תואר שני. אנחנו רואים את עצמנו כבית מדרש למורים, ואנחנו רוצים לצאת מהסטטוס הזה כבר הרבה זמן, מכיוון שאנחנו רואים שהביקוש הגדול... מתוך 250 סטודנטים שבאים כל שנה ללמוד, חצי מהם לא רוצים להיות מורים, אלא הם באים ללמוד חינוך גופני כי הם אוהבים ספורט והם רוצים להיות מעורבים בספורט. הם נשארים בחינוך הגופני כמנהלים, כמאמנים וכולי, אבל הם לא רוצים להיות מורים. אנחנו כבר הרבה זמן רוצים לפתוח בית ספר לא להוראה, בית ספר שבו נוכל להכין מאמנים ברמה לאומית, נוכל להכין מנהלים לספורט, שידעו ניהול, שידעו כלכלה, שידעו פסיכולוגיה, שידעו פיזיולוגיה, שיכירו את גוף האדם – אנשים שישפרו את הספורט במדינת ישראל. אנחנו מגישים תכניות לוות"ת מדי פעם, ועד היום לא הצלחנו לפרוץ את האישור להקים בית ספר שבו נוכל להכשיר אנשים לספורט הישראלי מבלי שיהיו מורים. אני אסיים כאן, ואומר אחר כך, לקראת הסוף, מה אני מציע לעשות.

בבקשה.

אני אציג את בית הספר לחינוך. אציג בעיקר איך הוא בנוי, מה אנחנו חושבים, ואולי אציג זווית קצת אחרת ממה שהציג שמעון. אפשר לראות בשקף את המבנה של בית הספר. יש לנו שלוש יחידות עיקריות. אפשר להגיד שאנחנו נושאים את דגל החינוך וההוראה, ונושאים את זה בגאון. בשונה ממה ששמעון אמר, אני חושבת שרוב הסטודנטים, אולי כשהם נכנסים הם לא כל כך בטוחים לאן הם הולכים ומה הם יודעים לעשות, אבל לאורך שנות ההכשרה הם בהחלט מפתחים זהות של הוראה, ותכף תראו בנתונים שרובם אחר כך עוסקים בהוראה.

לימודי היסוד, שהם משותפים לכל המכללות להכשרה להוראה בארץ.

לימודי חינוך והוראה, שכוללים גם נושאים שנלמדים בכל המכללות לחינוך, אבל בנוסף לזה יש לנו תחומים שהם ייחודיים לחינוך הגופני, כמו למשל מבוא לחינוך גופני באוכלוסיות מיוחדות. אוכלוסיות מיוחדות זה תחום שפחות בא לידי ביטוי בשיעורים פרונטליים בכיתה, ובחינוך הגופני יש לו משמעות נרחבת. או למשל מבוא להתפתחות מוטורית.
והפדגוגיה והמתודיקה בהוראת החינוך הגופני, שהם למעשה אבני היסוד בהכשרה להוראה.

המעבדה לחקר הוראת החינוך הגופני, שגם משמשת בשנתיים האחרונות בית לתכנית רג"ב, שזו תכנית המצטיינים להוראה, ובה נעשים המחקרים של אנשי הסגל של בית הספר לחינוך, בעיקר אנשי סגל של הכשרה להוראה. יש לנו את המרכז לטכנולוגיה בחינוך, ויש לנו את המרכז לתקשוב ויישומים טכנולוגיים בחינוך, שקרם עור וגידים בעיקר בשלוש השנים האחרונות, כאשר נכנסה התכנית להתאמת החינוך למאה ה-21. נהיינו יותר מתוקשבים, אנחנו משלבים תקשוב בהוראה, ומשתדלים לעדכן את דרכי ההוראה בהתאם למה שנעשה בעולם.

קצת מספרים. אם אנחנו מחלקים את ההכשרה להוראה לשלב של ההכשרה ולשלב של ההתמחות, אז בשלב ההכשרה אנחנו מתחילים התנסות בהוראה בשנה ב', שבה יש לנו מספר רב של סטודנטים, זאת בהשוואה לשנה ג', שבה עוד לא קלטנו מספר כזה גדול של סטודנטים. כל קבוצת סטודנטים, כ- 25 אנשים, מובלת ומונחית על ידי מנחה להוראה, מה שנקרא "מדריך פדגוגי", והם מבקרים בבתי ספר פעם בשבוע להתנסות בהוראה, ומי שמלווה אותם בבתי הספר זה מי שאנחנו קוראים להם "מורים מאמנים". לאחר שהם מסיימים את שלב ההתנסות בהוראה, אחרי שנתיים, הם יכולים ללמד בבתי ספר ואז יש להם שלוש שנים שנקראות "כניסה להוראה", כאשר בשנה הראשונה הם מלוּוים על יד מורים חונכים. המספר שאתם רואים בשקף, 119, זה המספר הנוכחי של מי שהיום נמצאים בשנה ד' ו-ה'. כשהם היו בשנה א' הם היו מחזור של בערך 139 סטודנטים, וזאת אומרת שהרוב המכריע בחרו להיכנס להוראה.

נכון, אין פה משהו ליניארי בין שנה ב', שנה ג' וההמשך. זאת אומרת, זה לא אותם 252 שירדו אחר כך ל-177?

לא, רק בשנתיים האחרונות אנחנו התחלנו לקלוט מספרים כאלה של 250. המחזורים הקודמים היו הרבה יותר מצומקים. אם אנחנו רוצים לראות האם מהמחזור הנוכחי רובם ילכו להוראה, נצטרך לחכות עוד שנתיים-שלוש.

אבל רובם הולכים להוראה.

הרוב המכריע בהחלט הולך להוראה. ההתנסות בהוראה שנה ב', שזו השנה הראשונה להתנסות, היא בבית ספר יסודי. הם הולכים פעם בשבוע ובמשך יום שלם מבלים בבית הספר. בנוסף לזה, שבועיים במהלך השנה הם נמצאים בבית ספר, מנסים להתערות בחיי בית הספר ולהתנסות גם בדברים שהם מעבר לשיעור הבודד, לחיות את חיי בית הספר עם מחנכי הכיתות, להיכנס לשיעורים רגילים, להשתתף בימי הורים ועוד.

אתם נתקלים בבעיה שאין מספיק מקומות לסטאז'?

יש מספיק מקומות, אבל הקושי שלנו - - -

מי עושה את הקשר?

ראשית, בראש המסלול הזה עומד ד"ר שלמה טוראל, שנמצא איתנו כאן היום. הוא אחראי על התכנית ועל הקשרים. מי שעושה את הקשר זה אותו מנחה להוראה שאחראי על קבוצת 25 הסטודנטים. במהלך הקיץ נעשים הקשרים האלה - - -

הסטודנט עצמו צריך לחפש לעצמו - - - ?

לא הסטודנט, המנחה שלו. במהלך הקיץ הוא יוצר קשרים עם מורים בבתי הספר, על סמך היכרות אישית. אבל ברבות השנים, מדי שנה נעשית בקרה ורפקלציה האם באמת הליווי של המורים המאמנים האלה היה איכותי, ומורים שנתפסים כשהליווי שלהם לא מספיק יסודי - - -

כבר דיברתי איתכם שנעשה איזשהו מפגש על כל נושא ההשמה גם אחרי סיום הלימודים. היום הכול, או הרוב, עובד במישור אישי.

פעמיים בשנה, וגם לאורך השנה, הסטודנטים והמנחים שלהם נמצאים בבקרה מתמדת, כולל דיווחים שוטפים, וקורה לא אחת ולא שתיים שעוזבים בית ספר ועוברים לבית ספר אחר, כדי שהליווי יהיה איכותי. לכן אפשר להגיד שהבקרה היא און-ליין.

דרך אגב, פגשתי סטודנטים שלכם בשבוע שעבר ב"יד לבנים" בנתניה, בפרויקט חברתי של הנחיית תלמידי תיכון, שבו מכינים אלבומי הנצחה לנופלים.

כן, זו תכנית שלנו שהיא תכנית ארצית.

זה מאוד מרשים.

בשנה ג' – ד"ר איציק רם, שנמצא איתנו, הוא ראש המסלול של ההתנסות בהוראה בחטיבות ביניים ותיכוניים – מתקיימת אותה מתכונת, שבה הסטודנטים מבקרים פעם בשבוע בבתי הספר, ויש להם מורים שמלווים אותם שם, ופעם בשנה הם שוהים בבית ספר במשך שבועיים רצופים, כדי לראות ולהתנסות ולהכיר את בית הספר לא רק כמו אורח, אלא להתנסות בצורה יותר אינטנסיבית ומשמעותית.

לאחר שהם סיימו את שלב ההכשרה והגיעו לשלב הסטאז', שלב הכניסה להוראה וההתפתחות המקצועית, הם תחת יחידה נפרדת, שאחראי עליה ד"ר חנן שטיין, שלא נמצא איתנו כאן היום.
אספנו נתונים של השנים האחרונות שבהם אפשר ממש לראות איך מספר המתמחים ומספר הנכנסים להוראה הולך וגדל בהתמדה. וכאן אני רוצה להראות גם לשמעון, שאולי לא הכיר את המספרים, שמסתבר שמי שמכשיר את עצמו במשך ארבע שנים תמימות, לומד להזדהות עם העשייה, עם המוסד, אוהב את מה שהוא עושה, ולא זורק כזה דבר והולך לחפש משהו אחר במחי יד, כי זה הופך להיות משמעותי בשבילו.

מה זה קורס ניתוח אירועים?

קורס ניתוח אירועים זה קורס שאנחנו נותנים לכל הבוגרים שלנו בשנת ההוראה הראשונה שלהם בבית הספר - - -

אחרי שהם סיימו הם באים - - - ?

הם כבר מורים מן השורה בבית ספר, הם כבר מקבלים משכורת, ועדיין המכללות, ביוזמה של משרד החינוך, ממשיכות ללוות ליווי-על. הם באים לקבוצה שבה מועלים אירועים מבתי הספר, מחיי היום-יום שלהם, ועושים ניתוח של האירועים האלה. אבל יש עוד נושאים שעולים - - -

אירוע אלימות? אירוע ספורט?

זה יכול להיות אירועים מכל הסוגים. זה יכול להיות אירועים מחיי היום-יום של מורה בכיתה, מורה בחינוך גופני - - -

מורה בחינוך גופני שהילדים מתחמקים מהשיעור שלו בכל מיני תירוצים – איך אתה מתמודד עם זה.

זה יכול להיות החל מבעיות של חוסר מוטיבציה של בנות בתיכון, כשהמורה באה מוכנה מאוד לשיעור אבל חצי מהבנות יושבות לה על הטריבונות – איך היא גורמת להן להצטרף ומלהיבה אותן. זה יכול להיות ילדים שמוצאים את עצמם מחוץ לכיתה, יוצרים קשיים לחברים שלהם, נוצרים קשרים בין המורה לכיתה, ועוד ועוד ועוד. השרשרת של חיי היום-יום היא ארוכה.

מעמדו של הסמארטפון.

עוד יהיה קורס כזה.

יש לנו 70 חברי סגל בבית ספר לחינוך. אספתי פה דוגמאות של שיעורים ותרגילים, דוגמאות של נושאים שנלמדים. יוזמות שפיתחנו בשנים האחרונות: כמו בכל מקום, יש לנו אתר שאפשר להיכנס אליו ולראות את החיים השוקקים בתוך בית הספר לחינוך, גם מרחוק, מארצות אחרות, כי חלקו גם באנגלית. לא אכנס לזה אבל אני כן אכנס ליוזמה אחרת שאנחנו פיתחנו. מדובר ביוזמה שהתחילה באופן נקודתי ולאט-לאט פרסה כנפיים: כתב עת מקוון בחינוך הגופני, שהתחיל בשנת 2010 ומדי חודש וחודש יוצא גיליון שמכיל קובץ של מאמרים, מערכים, יחידות הוראה, דוגמאות לפרויקטים ומיזמים שנעשים בבית ספר, הגיגים, התלבטויות, דילמות חינוכיות ועוד. לשמחתנו זה צובר יותר ויותר קוראים, ויש לנו היום מעל 2,500 מנויים לעלון הזה, שזה יפה מאוד.

יש עוד יוזמות שפיתחנו, ומתוך המגוון שמופיע על הלוח, בחרתי להתעכב על תכנית אחת שאני מאוד אוהבת אותה באופן אישי, והיא תכנית רג"ב – ראש גדול בהוראה. מדובר בתכנית מצטיינים להוראה, סטודנטים שמאותרים עוד לפני כניסתם ללימודים במכללה, על סמך תבחינים שכוללים תרומה לקהילה, ציונים בפסיכומטרי, ציונים בבגרות, ראיונות קבלה, מחויבות לתרום לקהילה במשך שנות לימודיהם. זאת תכנית שבה הסטודנטים משולבים בדרך כלל בתכנית הרגילה, אבל בהוראה הם קבוצה נפרדת, הומוגנית, של מי שנחוש וחדור רצון להיות מורה לחינוך גופני ולשפר את מעמד ההוראה ולשפר את מעמד המקצוע. זו קבוצה של סטודנטים נפלאים, ונציג אחד שלה יושב כאן איתנו, סטודנט שסיים עכשיו שנה א': שרוליק. כל מי שבא איתם בשיח ממש מתמוגג. אני חושבת שצריך שתהיה קבוצה כזאת בכל תכנית באשר היא, כי התרומה שלהם לתכנית הגדולה היא תרומה של לסחוב אחריהם, להיות מנהיג, להראות שניתן לעשות דברים מתוך רצון ונלהבות. העבודה היא קשה, אבל הם אוהבים עבודה קשה, הם מוצאים בה אתגר ועניין, וזה מאוד מדביק ואולי אפילו מעורר במידה מסוימת קנאה – ואני לא פוסלת את הקנאה שנוצרת כדי להתחרות אחד בשני ולהיות יותר טוב. התכנית בסך הכול קיימת אצלנו שנתיים, כלומר, עוד לא נגמר מחזור שלם אחד, אבל כמו שאנחנו רואים כרגע, היא תמשיך. אני מאוד מקווה שהיא תמשיך.

יש עוד כמה יוזמות, אבל - - -

יש לכם סטודנטים שמגיעים, כמו שקורה במערכת החינוך הגדולה יותר, להסבת מקצוע? מהיי-טק למשל?

כן.

הכשרת אקדמאים.

אני מניח שהגיל הממוצע של סטודנטים אצלכם הוא נמוך.

כן, 24-23 בממוצע. 20% מהסטודנטים שלנו הם מהמגזר הערבי, שהם עוד יותר מצעירים את הממוצע.
את התכנית של הכשרת אקדמאים פתחנו רק לפני שנתיים. היינו בין המכללות הבודדות, אולי היחידה, שלא הכשירה אקדמאים לחינוך גופני, ולפני שנתיים הנהלת המכללה קיבלה החלטה לפתוח תכנית, ואנחנו מאוד מרוצים ממנה. מדובר על 30 סטודנטים בשנה, וזה בקו עלייה. מדובר באנשים שבאים עם תואר ראשון בכל מיני דיסיפלינות, חלקם מהעולם החופשי, למשל עריכת דין, היי-טק וכדומה, וחלקם ממקצועות יותר קרובים לשלנו, למשל עבודה סוציאלית וכדומה. הסטודנטים האלה מבוגרים יותר, בעלי ניסיון חיים אחר, עם השקפת עולם אחרת מהשקפת העולם של הסטודנט הצעיר, ואנחנו מאוד מרוצים שהם לומדים אצלנו. כרגע, מכל מיני טעמים, אנחנו מפזרים אותם בכיתות הלימוד, כי אנחנו חושבים שזה טוב שהם יהיו עם החבר'ה הצעירים - - -

אבל יש להם סילבוס משלהם.

יש להם קורסים מסוימים שרק הם מקבלים, והדרישה שלהם - - -

התקופה שלהם יותר קצרה, לא?

כן, בוודאי. הם מתרכזים בלימודי הפדגוגיה, ההוראה וב-subject matter, כי הם לא למדו את כל המקצועות המעשיים. אבל לוקח להם די הרבה זמן. הם חושבים שהם יכולים לעשות את זה מהר, אבל כדי ללמד חינוך גופני אתה צריך לדעת ללמד אתלטיקה וכדורסל וכדוריד וכדורעף ומחול וריקוד ואתלטיקה והתעמלות וכדומה וכדומה, ואלה נושאים שגם צריך לעסוק בהם פיזית וגם ל - - -

זאת אומרת, אתה צריך להיות אתלט בעצמך.

לאו דווקא. רצוי שיהיה איזשהו רקע תנועתי כמובן, אבל גם אנשים שאין להם רקע תנועתי חזק במיוחד יכולים להיות מורים מצוינים.

אני רוצה לקחת את הנקודה האחרונה של סימה, הטיפול באוכלוסיות שהן טובות: תכנית רג"ב היא תכנית שמקדמת מאוד סטודנטים שהם מצוינים בהוראה. מצד שני – ואני לא יודע אם זה יפתיע – אנחנו בשנים האחרונות פותחים את שערי התכנית האקדמית לסטודנטים בעלי לקויות, כי הטענה שלנו היא שגם סטודנט בעל לקות יכול להיות מורה לחינוך גופני. אנחנו עוד לא העמדנו את זה למבחן, כי זה תחום חדש שאנחנו כרגע מטפחים אותו. אנחנו כרגע בתקופת מבחנים ולכן אי אפשר להביא את הסטודנטים, כי הם רוצים לעשות מבחנים – ודווקא שמחתי שהם רוצים לעשות את המבחן ולא לבוא הנה – אבל יש לנו למשל סטודנטית שהיא גמדה, יש לנו סטודנט שהוא קטוע רגל בשל אירוע טרור, עשהאל, ויש לנו סטודנט שנמצא איתנו כאן, ששנה הבאה הוא יתחיל את התכנית האקדמית שלו, בזה. בזה, אתה רוצה לספר לנו כמה מילים?

לא, לא.

בזה הוא עיוור. הוא עשה קורס מאמני אתלטיקה במכללה. שלמה בן-גל, מנכ"ל המכללה, היה בעבר יושב-ראש איגוד האתלטיקה. הוא קודם כול היה ראש מחלקת כושר קרבי בצבא, אחר כך הוא הקים אצלנו בית ספר להשתלמויות, והוא היה במשך תקופה ארוכה יושב-ראש איגוד האתלטיקה, והוא משך את בזה, שהוא אתלט, לעשות קורס מאמני אתלטיקה. בזה נכנס כבר לבתי ספר ברעננה ומלמד בשיעורי חינוך גופני, כמובן עם סיוע ועזרה, אבל הוא רצה לקפוץ עוד מדרגה ולהיות מורה לחינוך גופני. והלוואי שיהיו לנו הרבה סטודנטים עם רקע אתלטי כמו בזה.

השתתף באולימפיאדות פראלימפיות, עם תוצאות טובות.

הכנסנו אותו השנה למכינה – ד"ר אורלי קיים, שיושבת לידו, היא ראש המכינות אצלנו – בנינו לו תכנית מיוחדת, והוא עמד בה בהצלחה. בזה, ספר לנו קצת.

מה יש לספר? כבר אמרת הכול.

כמו שאתם רואים, עם כל הנוער שלנו בחוץ, אני חושב שאני יכול לתרום הרבה, והחלטתי ללמוד הוראה ולהיות מורה. זה החלום שלי. אני יודע שלקחתי על עצמי אתגר גדול, אבל אני לא מפחד כל כך מאתגרים, ואני רק יותר ויותר לומד איך אני יכול להוביל את האחרים.

בזה, ספר קצת על הרקורד שלך, על אליפויות ואתגרים שעשית.

על הספורט ההישגי שלי אני לא אדבר, כי דיברתם עליו מספיק, אבל אני אדבר על השנה האחרונה, שבה עשיתי את המכינה הייעודית. היא לא הייתה פשוטה, היה לי מאוד קשה, אבל עם אמונה ועם המון כוח רצון ועזרה של אורלי, עברתי הכול, ואני מקווה שגם את התואר אני אעבור.

בזה, אתה עיוור מלידה?

כנראה שכן.

זה מה שאתה זוכר?

אצלנו, העיוורים, הזיכרון חזק, אז נראה לי שהייתי זוכר.

אני מבין שעכשיו אתה כבר מדריך ילדים?

כן, כבר במשך שלוש שנים, בתיכון "מטרו-ווסט" ברעננה.

ומה הילדים אומרים כשהם רואים מדריך שלא רואה אותם?

קודם כול, אני בא אליהם בגובה העיניים. אני בא אליהם בדרך הכי פשוטה: עם הלב ועם המון חוש הומור, והם מקבלים אותי חבל על הזמן. אני מגיע לחדר המורים והמורים אומרים: בזה, איך התלמידים אוהבים אותך, הם לא באים לשיעורים שלנו אבל לשלך הם תמיד רצים.

יפה מאוד. אני מאחל לך הצלחה.

יש לנו התלבטויות לגבי כל הנושא של הכנסת סטודנטים עם לקויות... פרופסור שייקה הוצלר הוא אחד המומחים, הייתי אומר אפילו בעולם, לכל הנושא של ספורט נכים ו-adapted physical activity. שייקה, אתה רוצה לומר כמה מילים?

בשמחה. חשוב להבין שבתחום של הפעילות הגופנית אנשי החינוך היו בעצם הראשונים שנתקלו בנושא של צורך בהתאמות. אני מדבר על שנות ה-70, בארצות הברית וגם בישראל; התחום של פעילות אנשים עם מוגבלויות התחילה בישראל בשנות ה-70, ובארצות הברית כבר היה חוק שחייב לשלב אנשים עם מוגבלות במסגרת החינוך הגופני בבתי הספר. וממש השנה, ב-2013, יצאה הוראה של סגן שר החינוך האמריקאי שאומרת שהם ישולבו גם במסגרת תחרויות של בתי הספר התיכוניים, וזאת בעקבות מספר תקדימים משפטיים שהיו בארצות הברית, שבהם תלמידים שהיו ספורטאים עם מוגבלויות תבעו את רשויות החינוך על כך שלא מאפשרים להם להשתתף בתחרויות המתאימות, ובעקבות זה יצאה ההנחיה של סגן השר.
התחום של פעילות גופנית הוא תחום שבו רואים את כל הקשיים שיש לאנשים, מה שהרבה פעמים חבוי במסגרת הלימודים העיוניים. רואים את זה לא רק בתחום המוגבלויות הפיזיות או החושיות, כמו אצל בזה, אלא גם באופן הרבה יותר בולט בתחום הקשיים התקשורתיים וההתנהגותיים, כמו ADHD, מה שנקרא הפרעות קשב והיפראקטיביות, ו-PDD וכל יתר הקיצורים, שמבטאים כל מיני קשיים בתקשורת. בשדה הספורט רואים את הדברים האלה ומתמודדים איתם בצורה הרבה יותר בולטת מאשר בכיתה, כי בכיתה רובם יכולים להיעלם להיעדר של פעילות, ואז אין עבורם תשומת לב מיוחדת. ולכן בתחום הפעילות הגופנית פותחו התאמות הרבה לפני שהן פותחו במבחנים עיוניים וכיוצא בזה.

הדבר הזה הוא מאוד חשוב, במיוחד לנוכח העובדה שלפני כשנה וחצי ישראל אשררה את האמנה הבין-לאומית של זכויות אדם של אנשים עם מוגבלות, שבין היתר יש בה את סעיף 30, שמתייחס באופן ספציפי לתחום הפעילות הגופנית, ובו תת-סעיף 4, שמתייחס לפעילות גופנית בבית הספר ולמעשה מחייב את הרשויות באותה מדינה לשלב תלמידים עם מוגבלויות בכל הפעילויות, הן בבית הספר והן בפעילויות הפנאי. בישראל, התחום הזה, כמו תחום הפעילות הגופנית באופן כללי, לא מספיק מפותח. רק לאחרונה התפרסם דוח הבריאות של 2013 של הלמ"ס, שמפרט בין היתר על כך שבישראל שיעורי ה-inactivity, כלומר היעדר פעילות, הם מהגבוהים באירופה: אנחנו שניים מהסוף מבחינת שיעור הפעילות הגופנית; מעל 10% מהילדים אינם עוסקים בפעילות גופנית, על פי דיווחם העצמי. זאת אומרת, כמו שציינת, שגם בשיעורי החובה של חינוך גופני בוחרים שלא להשתתף, וזו - - -

מה הסיבה לזה שאנחנו כל כך נמוכים?

זה נושא לדיון נפרד.

על קצה המזלג. מה זה? היעדר מתקנים מתאימים למשל?

זה בוודאי לא היעדר מתקנים. זה יותר תרבות, להערכתי. להערכתי הצנועה זה היעדר תרבות לאומית, היעדר חשיבות שמייחסים לתחום הזה. אני אתן דוגמה מאוד פשוטה של איך זה בא לידי ביטוי: תחום הפעילות הגופנית נלמד כיום בארץ במכללות, בעוד במרבית מדינות העולם – למעשה בכל מדינה שאני מכיר, לרבות מצרים, ירדן, קפריסין, הקרובות אלינו, ובוודאי ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה וכל מדינות אירופה, מרבית מדינות אסיה שאני מכיר, וגם חלק ניכר ממדינות אפריקה, תחום הפעילות הגופנית, קינסיולוגיה, או human movement science, זה תחום אוניברסיטאי לחלוטין.

בכלל, כל נושא מכללות ההוראה הוא דבר שקיים פחות ופחות בעולם.

נכון, אבל התחום הזה הוא תחום שלא קיים במכללות. בחלק מהמדינות יש עדיין מיזוג שבו חלק מתחום ההוראה נלמד באוניברסיטאות וחלק בתחום המכללות.

זה דבר שמבטא את החשיבות שאנחנו מייחסים לזה. המורים וההורים ככל הנראה מבטאים את המסר – והתלמידים קולטים אותו – מבחינת מה חשוב ומה לא חשוב בתרבות החיים שלהם. כמובן שגם הטכנולוגיה לא תורמת לנו, והתוצאה היא שהיום מעריכים שכ-3% מהוצאות הבריאות היו יכולים להיחסך אם אנשים היו עושים יותר פעילות גופניות.

רק 3%?

מדובר על הוצאות ישירות, שיש עדויות חד-משמעיות שמאפשרות לייחס אותן לתחום הזה. לא מדובר בהוצאות נלוות.

תודה.

אז הכיוון שאנחנו הולכים בו זה לנסות לשלב את אותם סטודנטים בתכנית הלימודים. זה לא פשוט, כי המורים שמלמדים את המקצועות צריכים לעשות התאמות בתכנית הלימודים, אבל אנחנו חושבים שיש פה win-win situation, כי גם הסטודנטים שלומדים נניח כדורסל, כאשר מישהו בא עם מוגבלות כזאת או אחרת, הם יוכלו להיחשף ולראות אירועים אותנטיים ואחר כך ליישם את זה בעבודה שלהם כמורים.

אז עולה מכאן שהמכללה מנסה גם להכשיר מורים טובים, וגם, שאותם אנשי הוראה יעבדו בכל מיני מסגרות – בריאות, תרבות, פנאי, אוכלוסיות מיוחדות וכדומה – וגם, שהתכניות שהן לא תכניות של חינוך גופני פורמלי צריכות להיות מבוססות מחקר ומבוססות ידע וניסיון. אנחנו מנסים להגיע למצב שחוץ מתעודה של בוגר הוראה, הסטודנט יקבל גם כמה תעודות מקצועיות, שללא ספק יהפכו אותו להיות איש מקצוע טוב יותר. בכל התעודות הרשומות – למשל תעודת הוראת שחייה, מדריכי בריאות וכושר – על פי חוק הספורט, בכל התכניות שלנו שהן לא תכניות אקדמיות אנחנו עומדים בתבחינים של משרד הספורט. אנחנו חושבים שהמכללה האקדמית בווינגייט היא מוסד שיכול לקבל טיפה יותר חופש אקדמי בנושא של קורסי הדרכה ואימון. אנחנו נעלה את זה לבמה בדיונים שאנחנו נקיים בשנה הבאה מול משרד הספורט. כרגע אנחנו לחלוטין מיישרים קו עם משרד הספורט, כמו שאנחנו עושים עם משרד החינוך.
למעשה, אנחנו גוף שעובד מול שני משרדי ממשלה. היה לנו קל יותר לעבוד מול משרד אחד. בעבר מינהל הספורט, שהייתה בזמנו רשות הספורט, שבהיסטוריה הארוכה שלה הייתה יותר שנים במשרד החינוך מאשר מחוץ למשרד החינוך... אני באופן אישי חושב שהפיצול הזה מאוד מקשה על הפעילות של המכללה, אבל אנחנו מנסים להתמודד.

כל אותם לימודים שהם אינם לימודים אקדמיים נערכים אצלנו בבית הספר להשתלמויות והסמכות. יש לנו בית ספר מיוחד, שיש בו ממוצע של כ-5,000 סטודנטים, שחלק מהם הם סטודנטים במכללה וחלק מהם הם מורים בשטח שבאים להשתלם. מי שעומד בראש הגוף הזה זה ד"ר מיכאל אשכנזי, והוא ייתן לנו סקירה קצרה לגבי הפעילות בבית הספר.

חסרים מורים לחינוך גופני?

לא חסרים לנו מורים לחינוך גופני במרכז הארץ, אבל בפריפריה ישנם מקומות שאנחנו משוועים למורים, כמו למשל מחוז ירושלים.

לגבי מה שנאמר כאן קודם, לא כל הסטודנטים שבאים לסטאז' מחפשים לבד את בתי הספר, רובם הגדול משובץ על ידי מפקחים לחינוך גופני. מי שרוצה למצוא בבעלות פרטית או בתיכונים, שהם בבעלות עירונית, נאלץ לעשות זאת בעצמו. אבל ליסודי ולחטיבות הביניים השיבוץ הוא על ידי מפקחים. לשמחתנו, לפני כעשור הצלחנו להגיע למצב שגם בכיתות א' ו-ב' מלמדים מורים מקצועיים לחינוך גופני, וזה העלה את הצורך במספר גדול יותר של מורים, ולאט-לאט אנחנו מצליחים למלא את החוסר שהיה קיים.

אין ספק שהמכללה בווינגייט היא מהמובילות בעולם בתחום ההכשרה להוראה, ורוב מורינו הם בוגרי המכללה. מורים ומורות שהם ישירות בבתי הספר יש לנו כ-6,500, וישנם עוד רבים בתוך המערכת שהם מאמנים בתוך מערכת החינוך.

אבל אתה אומר שחסרים - - -

ישנם מקומות שעדיין אנחנו חסרים, בהחלט. זה שמצליחים לקלוט לסטאז' את הרוב הגדול של אלה שמעוניינים, זה מראה שישנם מקומות.

תודה. מיכאל, בבקשה.

שלום לכולם, שמי מיכאל אשכנזי. בית הספר להשתלמויות החל כבית ספר שמטרתו היא לקדם את נושא החינוך הגופני והספורט בקרב מורים שסיימו את לימודיהם במכללות השונות, ולתת להם אפשרות להתפתח ולהתקדם מבחינה מקצועית.

עם השנים גם מורים כוללים למדו להעריך את הפעילות שמתקיימת בבית הספר להשתלמויות של המכללה האקדמית בווינגייט, ובאו ללמוד אצלנו תחומים מגוונים שהמכללה חזקה בהם, כמו למשל תחום הגיל הרך. ההתפתחות שחלה בשנים האחרונות בנושא של השתלמויות מורים והשינוי העצום שחל בנושא הזה, גרמו להנהלת בתי הספר ללימודי תעודה והשתלמויות להחליט שלצד הפעילות הרגילה של השתלמויות מורים, צריך לפתח מערכת גדולה ומורכבת שתיתן מענה לא רק למורים לחינוך גופני אלא למורים בכלל, וגם לציבור הרחב, בנושא של לימודי תעודה והשתלמויות. ואט-אט, עם השנים, שינינו את השם של מה שהיה בית הספר להשתלמויות המסורתי והרגיל כמו שיש בהרבה מכללות, למה שנקרא היום "בית הספר ללימודי תעודה ולהשתלמויות". עדיין יש לנו פעילות נרחבת עם משרד החינוך בקורסים של "אופק חדש", בקורסים בדרגות הגבוהות, הרבה מאוד קורסים שאנחנו עושים בפעילות משותפת עם המפמ"ר לחינוך גופני. כלומר, גם התחום הזה נשמר, אבל גם מורים כוללים באים ללמוד אצלנו ולומדים מקצועות ייחודים, כמו למשל ניתוח יישומי של התנהגות, איך להתמודד יותר טוב עם ילדים בכיתות הלימוד, איך לתת הנחיה למורים לעבוד עם אותם ילדים בצורה טובה. כך שהקשר עם מערכת החינוך הוא טוב וחזק.

כמו שאמרתי, אנחנו מקיימים היום מגוון רחב של קורסים איכותיים ומקצועיים לקידום תחומי הספורט, הבריאות, החינוך והפנאי בישראל.

לגבי המבנה והארגון של בית הספר, אם נלך למושגים של צבא, אז יש מפקדת חטיבה, שבתוכה יש מספר גדול מאוד של גדודים. במפקדת החטיבה הזאת יש קורסים שעוסקים בחינוך, בספורט, אבל אין להם איזה מרכיב משותף. לדוגמה, יש שם קורסים שתרמו לקידום מגמת הבגרות בחינוך גופני, שעשינו אותה בשיתוף עם המפמ"ר, שמורים לחינוך גופני מקיימים מערכת של לימודים לבגרות חמש יחידות. חינוך גופני נשמע קל, אבל המבחנים האלה מאוד קשים. אחד הקורסים שמתקיימים באותה הנהלת בתי הספר זה הקורס הזה. יש גם הרבה מאוד קורסים שקשורים לשיקום וייעוץ שמתקיימים שם, לצד קורסי מחשבים וקורסים של העשרה בספורט.

מתחת למערכת הזאת יש מספר גדול של בתי ספר שעם השנים הבנו שאנחנו צריכים לתת מענה בצורה מקצועית, וכך גייסנו אנשי מקצוע בתחום של הסמכת מדריכים ומאמנים בספורט. בוודאי, אנחנו עושים קורסים בשיתוף מינהל הספורט, על פי חוק הספורט. יש לנו קורסים במקצועות השגרתיים, כמו כדורסל, כדורגל וחדרי כושר - - -

מה הקשר בין ניהול אבטחה - - - ?

חברו אלינו אנשים מתחום ניהול האבטחה והחירום, אנשים יוצאי השירות, והם הראו לנו שהתכנית שהם מציגים היא תכנית מאוד מקצועית, והראיה: משטרת ישראל כולה למדה בתכנית הזאת וטבעה את התקן של מנהלי אבטחה במדינת ישראל על פי הקורס שקיים היום במכללה האקדמית בווינגייט. כלומר, כל מי שמקיים היום קורסים בניהול אבטחה וחירום בעצם פועל על בסיס קורס שאנחנו המצאנו במכללה בווינגייט. בקורסים האלה יש גם אלמנטים של ניהול, גם אלמנטים שקשורים בהפעלה של עובדים, בריאות, קרב מגע ועוד, ולכן החלטנו להכניס את התחום הזה למכללה, וכנראה שעשינו את זה בצורה לא רעה.

כמו שאמרתי, יש לנו בית ספר להסמכת מדריכים ומאמנים בספורט, יש לנו בית ספר גדול מאוד לרפואה משלימה, שהיועץ האקדמי שלו הוא פרופסור קרסו, וד"ר גלית שטיינר היא מנהלת בית הספר. התחום הזה קרוב מאוד לנושא בריאות, ויש בו פרקים גדולים של תזונה ובריאות, תזונה ופעילות גופנית, קורסים מתחום המגע, וגם קורסים מגוונים שקשורים להתייחסות הוליסטית - - -

מגע רך, אני מקווה.

כן, זה מגע רך. המגע הקשה הוא בהסמכה בספורט, ששם זה קרב מגע.

בית ספר מאוד ייחודי, שאין כמוהו בעולם, זה בית הספר לתיירות אתגרית. אנחנו שילבנו בו גם תיירות וגם אתגר. ייסד אותו שאול זיו ז"ל, שהיה מפקד השייטת. הוא הקים בית ללימודי ארץ ישראל בדרך פעילה, שמשלב הכרה של ארץ ישראל תוך כדי תנועה, תוך כדי עשייה. עם השנים פיתחנו את בית הספר הזה לתיירות ופנאי אתגרי. לצד קורסים שגרתיים כמו מורי דרך ומלווי קבוצות לחו"ל, יש לנו קורסים מאוד ייחודיים, כמו למשל טיפול בהרפתקה, מדריכי הישרדות, מנחי קבוצות ODT, שאלה קורסים שגם מורים לוקחים אותם לתוך מערכת החינוך והולכים איתם בכיוון של למידה משמעותית. היום במערכת החינוך מדברים הרבה מאוד על למידה משמעותית – אז מה יותר משמעותי מלהוציא ילדים לשטח ולתת להם לחוות דברים ולהבין דברים בצורה הרבה יותר משמעותית וחווייתית?

המרכז לרפואה ומתודיקה בספורט הוא עוד מרכז של בתי הספר ללימודי תעודה והשתלמויות. הוא עוסק בתחומים של רפואה וניהול בכיר בספורט. מתקיימות בו השתלמויות לבכירי המאמנים בארץ, קורסים למנכ"לים של ספורט באגודות וברשויות מקומיות. יש לו פרויקט מאוד גדול: אורח חיים בצה"ל. זה פרויקט שמתחיל מקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום, פרויקט שזכינו בו דרך משרד הביטחון, ובו אנחנו נותנים פעילות קבועה לאנשי קבע כדי לקדם את הבריאות שלהם תוך שמירה על מדדים של לחץ דם וכולי. ההשתתפות שלהם בפעילות גופנית מקדמת את הבריאות של צה"ל, וכל זה נעשה תחת המרכז למתודיקה וספורט.

על בית הספר לניהול ואבטחה וחירום כבר דיברנו. נשאר לנו הדבר האחרון, שבו המכללה הבינה שאת השירות שלה היא יכולה לתת לא רק בתוך הקמפוס, ויצאנו בסלוגן שנקרא "המכללה בדרך אליך". אנחנו פרוסים מקריית שמונה בצפון ועד אילת בדרום: יש לנו יחידות ללימודי חוץ, שבהן אנחנו מביאים את הבשורה של המכללה למקומות האלה. בכלל, הנושא של לימודי חוץ הוא מאוד חשוב, כי אנחנו עובדים הרבה מאוד עם המגזר הערבי ויש לנו המון קורסים ללימודי תעודה גם למגזר החרדי, שכבר הרבה מאוד שנים לומדים אצלנו ויוצאים לשוק העבודה.

תודה.

קודם כול אני רוצה להודות למכללה לדורותיה על תרומה לקידום החינוך הגופני בארץ ישראל, במדינת ישראל. אני רוצה לגעת במספר נקודות שקשורות להתפתחות העתידית של המכללה. שמעון רמז על זה, ואני חושב שפשוט לא הבינו את זה במדויק. הקיום של המכללה כמכללה עצמאית בפני עצמה, בהיקף שלה ובהיקף הדרישה של כוח האדם, יוצר מציאות שבה היא גוף שאיננו איתן מבחינת הבסיס הכלכלי שלו, מכיוון שהוא צריך נפח הרבה יותר גדול של לומדים; ונפח הרבה יותר גדול של לומדים, פירושו לעסוק גם בתחומים שהם אינם הכשרת מורים, ולכך שמעון רמז. בנוסף, ד"ר שמשון שושני, כשהיה מנכ"ל המשרד, אישר למכללה להגיש תכניות לספורט ולהיכנס לתחום של הספורט ולא רק לחינוך גופני, שזה הוראה; כלומר, לעשות תואר ראשון בתחומי הספורט ולא רק בחינוך הגופני, ועל ידי זה להגדיל את נפח הפעילות של המכללה. נכון להיום, המועצה להשכלה גבוהה, בגלל עצם היותה של המכללה מכללה לחינוך גופני המעניקה תואר B.Ed, איננה מוכנה לדון בתכניות האלה, להערכתי שלא בצדק. זאת מכיוון שבפועל, הייחודיות של המכללה הזאת איננה צובעת אותה רק כמכללה לחינוך, כמו כל יתר המכללות, אלא למעשה היא יחידה בלעדית שעוסקת בתחום מקצועי אחד, שתרומתה ומקומה בעולם...מקומה וייחודה, על בסיס של תכניות אחרות שקיימות אצלנו במכללות לחינוך... אין מה להשוות בין התכנית הזאת לתכניות האחרות, לא מכיוון שהכשרת המורים במסגרות אחרות איננה טובה, היא טובה, אלא מכיוון שפה יש הכשרה שמשלבת מחקר שמבחינת החינוך הגופני זה over quality, אבל הבסיס עצמו, אין שום ספק שהוא יוצר כאן מציאות אחרת של התפתחות הספורט במדינת ישראל. ולכן אני חושב שצריך להתייחס אל המכללה בצורה שונה.

גם ביום החג הזה צריך להזכיר את הנושא של המעונות. ב-2015 ייפתח תקציב לבנייה של מעונות, והנושא של יכולת הבנייה של המעונות איננו פשוט, מכיוון שהסדרת הקרקעות ואיך זה יירשם אלה דברים שימנעו מהיכולת של המכללה לקבל תקציב לבנייה של מעונות, שזה נושא שכבר עלה לדיון בוועדה. ואף על פי שהיום הוא יום של חגיגות, אני רוצה להעלות את הנושא הזה, כי זה ימנע את היכולת של ההתפתחות של המכללה. וזה כמובן מתחבר לכך שצריך להסדיר את הנושא של היחסים בין המכון לבין המכללה. צריך להסדיר את היכולת להשתמש במתקנים ואת היכולת של המשך ההתפתחות של המכללה. אולי לא אנחנו נצליח לחגוג את 70 השנים הנוספות, אבל אין ספק שחלק מהאחריות שלנו זה לגרום לכך שאפשר יהיה לחגוג גם את 70 השנים הבאות. אלה שלוש נקודות שצריך להתייחס אליהן.

ממה ששמעתי כאן, אני מבין שעדיין לא קולטים את כל הסטודנטים שרוצים להגיע, בגלל חוסר מקום.

כן.

זאת אומרת שזה לא רק מגבלה של - - -

זה מקום וקרקעות. בניין וקרקעות.
אני רוצה להמשיך מאיפה שהפסקתי. אני חושב שבספורט הישראלי חסרים שני דברים, והדברים האלו יכולים לשנות את כל הצורה שבגללה אנחנו בפיגור. דבר ראשון זה מתקנים. אין לנו מספיק מתקנים, ובזה אנחנו לא יכולים לעזור. הדבר השני זה כוח אדם מקצועי, שזה מנהלים טובים, זה מאמנים טובים, זה אנשים בעלי יכולת להעביר ידע, וזה גם מעבדות שיכולות לבדוק את הספורטאי, לבדוק את התנועות שלו, את הגנטיקה שלו, כדי לעזור לו להיות ספורטאי ברמה יותר גבוהה. ופה אנחנו כן נמצאים, כוח אדם מקצועי זה משהו שאנחנו יכולים לספק. ואם היום כל מורה חייב להיות בעל תואר אקדמי, אין סיבה שלא כל מאמן בליגה מקצועית גבוהה או כל מנהל בעירייה, בממשלה או בכל מיני מקומות כאלה, לא יהיה בעל תואר אקדמי. ואנחנו נכשיר את האנשים האלה, אנחנו נביא אותם למצב שיהיה לנו ניהול נכון בספורט. יש לנו את הידע, יש לנו את המעבדות, אנחנו יכולים היום לבדוק ספורטאי ולדעת אם הגנטיקה שלו נכונה, אם התנועות שלו נכונות. השקענו שם הרבה כסף, ובזה אנחנו יכולים לעזור, רק צריך להיעזר בנו. אנחנו שם.

כדי להתקדם, כדי לעשות את זה בצורה יותר טובה, היה לנו קשר על אוניברסיטת תל-אביב. אנחנו היינו במשא ומתן להצטרף כבית ספר לחינוך גופני בתוך אוניברסיטת תל-אביב, דבר שאין להם. הייתה התלהבות גדולה, הרקטור התלהב מהנושא, והיו לנו המון דיונים על להצטרף ולהיות בתוך האוניברסיטה, ואז אני בטוח שגם היינו יכולים לקבל את התארים שהמל"ג נותן. אבל בשלב זה, בגלל בעיות תקציביות ודברים כאלה, זה לא הושלם. זה עדיין בשיחות, זה עדיין לא נפל, אבל זה לא מתקדם, ובזה אנחנו צריכים עזרה – איך נוכל לשלב את הפעילויות שלנו בתוך אוניברסיטת תל-אביב. אנחנו כבר שנה וחצי בדיונים, וזה לא מתקדם מספיק מהר.

אבל אני לא מצליח להבין מה יהיה המסלול האקדמי שייתן תואר אקדמי שלא בהוראה או בהדרכה?

א', תואר אקדמי אתה יכול לעשות בשלוש שנים, בעוד תואר אקדמי בחינוך זה ארבע שנים. יש סטודנטים ששנה זה הרבה כסף בשבילם והם לא כל כך מעוניינים.

ארבע שנים זה בגלל הסטאז'?

לא, זה שנה של תעודת הוראה. באוניברסיטה לומדים שלוש שנים ואצלנו לומדים ארבע שנים, והשנה הזאת היא משמעותית, מה גם שהאנשים שבאים אלינו אחרי צבא הם כבר לא בגיל הכי צעיר.

זה נקודה אחת. אבל הנקודה שאני מבין ממך ומנח זה שאתם מחפשים דרך להרחיב את מגוון וטווח הלימודים האקדמיים. היום הלימודים האקדמיים שלכם הם כמו כל מכללות ההוראה, אלא שאתם בתחום צר, אתם עוסקים בלימודי הוראה. איך אפשר להרחיב את התחום הזה?

תראה, כפי ששייקה אמר קודם, במרבית המדינות בעולם אין תואר ראשון בהוראת חינוך גופני, זה לא קיים, זה המצאה ישראלית. בכל העולם התואר הוא במדעי הספורט והתנועה. כפי שיש תואר ראשון במקרא, בגאוגרפיה, בהנדסה, רפואה, כימיה וכדומה, האוניברסיטאות בעולם ייצרו במשך עשרות רבות של שנים תואר שנקרא מדעי הספורט והתנועה. בחלק מהמדינות זה נקרא human performance, בחלק kinesiology, בחלק חינוך גופני – אבל תואר בפני עצמו.

אז איך זה שאף אוניברסיטה בארץ לא פיתחה את התחום הזה?

ההתרשמות שלי היא שזה לא מעניין את האוניברסיטאות בישראל לקדם מחקר ועשייה הכשרתית ומקצועית בתחומי הספורט, זה עדיין לא שטח שהן תופסות אותו כשטח אקדמי, וזאת למרות שבכל העולם, כמו שאמרתי, התואר הוא תואר ראשון במדעי הספורט והתנועה. וזאת בדיוק הנקודה שאנחנו רוצים להילחם עליה, וזה בלי שום קשר לתחום ההוראה. תכניות ההוראה שלנו, אני חושב שהן טובות מאוד – אנחנו מכשירים כוח אדם בצורה טובה, יש לנו תכניות לכלל הסטודנטים, יש לנו תכניות למצוינים, יש לנו הכשרת אקדמאים, כך שאנחנו משקיעים הרבה מאוד בהכשרה להוראה. אבל אנחנו חושבים שהתואר הבסיסי צריך להיות כמו במקרא: יש תואר ראשון במקרא, ואם רוצה הסטודנט להיות מורה למקרא, הוא עושה תעודת הוראה במקרא. כך צריך להיות במדינת ישראל. צריך להיות תואר ראשון,B.A או B.Sc, במדעי הספורט והתנועה, עם תכנית שנקראת "הוראת החינוך הגופני בבית ספר". זה המודל שאנחנו שואפים אליו.
אבל מה הבעיה? כפי שנח ציין קודם, מבחינה היסטורית המכללות האקדמיות לחינוך נותנות תואר שנקרא B.Ed. אין לנו שום בעיה עם התואר הזה, אבל אנחנו חושבים שמשום שמדעי הספורט והתנועה הוא תחום דעת שלא נלמד בשום אוניברסיטה בישראל ובשום מכללה בישראל, ואתה לוקח מטוס ונוסע לקפריסין, לטורקיה, ליוון, ואני עוד לא מדבר על צפון אמריקה – שם התואר הזה נלמד באוניברסיטה. וזה הדבר שצריך לטפל בו במדינת ישראל. ברגע שיהיה תואר ראשון במדעי הספורט והתנועה, אז יהיה גם תואר ראשון טוב - - -

אולי באמת, כמו שנאמר, לחבור לאוניברסיטה.

כן, אבל זה לא בר-ביצוע. אוניברסיטת תל-אביב מאוד התלהבה, אבל היום אוניברסיטאות בישראל מודדות הכול בתקציבים ובתמיכה כספית, ולעשות מהלך כזה היום – מהניסיון שלי אחרי שנתיים של דיונים עם הרקטור של האוניברסיטה, עם המנכ"ל וקצת עם הנשיא של האוניברסיטה, ועם אנשים במל"ג ובמשרד החינוך – מדינת ישראל לא בנויה לזה כרגע. אז הבעיה המרכזית היא לאן אנחנו מתקדמים מכאן. כי במקביל יש מכללות שעוברות לוות"ת - - -

זה תהליך איטי מאוד, וגם מדובר במכללות הגדולות יותר.

נכון, אבל המכללה שלנו היא מכללה ייחודית. אנחנו מכללה מאוד מקצועית, ואף אחד לא יכול להגיד שלא; ואני חושב שאנחנו עושים עבודה מצוינת, גם בלימודי הדיסיפלינה וגם בלימודי הכשרה להוראה. והשאלה שאני חושב שצריכה להעסיק אותנו בשנים הקרובות זה איך מאפשרים למכללה הזאת, אפילו במסגרת של משרד החינוך, בכל זאת להציע תכניות לימוד אחרות, כפי ששמעון אמר, שעוסקות בניהול, באימון, בחינוך גופני עם אוכלוסיות מיוחדות, שיקום וכדומה, וזאת במקביל ל-B.Ed. העניין הוא לא לבטל את ה-B.Ed חלילה וחס, העניין הוא שצריך לקחת את תחום הדעת הזה ולהקפיץ אותו מדרגה, שיהיה כמו לשון, מקרא, גאוגרפיה, היסטוריה, רפואה וכדומה, כפי שהוא קיים בכל העולם.

לשון ומקרא זה לא דוגמאות טובות. הן לא קיימות.

למה? הן נהדרות. פילוסופיה... בכל תחום דעת יש תואר ראשון.

גם בישראל, בטקסטיל למשל, מי זוכר ש"שנקר" הייתה מכללה לטקסטיל? היום זה בית ספר גבוה, אקדמאי לחלוטין, ברמה קדם-אוניברסיטאית. כלומר, גם המודל הזה קיים. לפחות בעשר מדינות בעולם הנושא של קינסיולוגיה, מדעי הפעילות הגופנית, התנועה והספורט הם תחום נפרד, זאת אומרת שהוא חוץ-פקולטטי, מוסד בפני עצמו. כך למשל בקלן בגרמניה, באוסלו בנורבגיה, בקוריאה, ובעוד הרבה מדינות משמעותיות מאוד מבחינה כלכלית ותרבותית הנושא הזה קיים.

אז לסיכום אני קודם כול רוצה לומר שאני מאוד מודה לך, גם בשם חבריי, שאפשרת לנו לבוא הנה, שזה לא מובן מאליו. דבר שני, אני זוכר שאמרת בתחילת הישיבה שטרם ביקרת במכללה, ומכיוון שאנחנו אוהבים אתגרים ואנחנו רואים בזה אתגר, אנחנו נזמין אותך למכללה לסיור ולמפגש עם סטודנטים. נשמח אם תיתן לנו הרצאה, לסגל ולסטודנטים, באיזה נושא שתרצה; יש לנו מקום גדול שיכול לאכלס כמה מאות איש. אני בטוח שאתה תיהנה מהביקור במכללה, ואני שוב רוצה להודות לך. תודה רבה.

מישהו רוצה להגיד עוד משהו?

אני. אני אחלק את שאלתי לשניים. לא מזמן, עד לפני שלושה חודשים, עבדתי במכון וינגייט כמנהל מעונות. אני מתחבר לבקשה של נח: חוסר מיטות לסטודנטים פוגע ישירות בפוטנציאל של המכללה, וזו נקודה שברשותך הייתי רוצה שתציפו אותה איפה שצריך. כאן זו הזדמנות שיושב-ראש ועדת החינוך והספורט ישמע את הבעיה באמת.

כן.

אני ניהלתי את המעונות של מכון וינגייט 38 שנים – אני גם מרצה במכללה – ולכן אני רואה את הבעיה ממש מהשטח, וזו הזדמנות להציף אותה.

החלק השני של השאלה שלי הוא מדוע מדינת ישראל, ובתוכה משרד החינוך ומשרד התרבות והספורט, לא מצליחה 60 שנה לחבר את המכללה והמכון לדבר אחד. זה היה חוסך הרבה כספים לעם ישראל, ואני בטוח שהקמפוס הזה היה הופך להיות הרבה יותר טוב, הרבה יותר מקצועי, הרבה יותר חסכוני, הרבה יותר יעיל, לטובת מדינת ישראל. אני חושב שהחיבור הזה היה תורם גם למכון, לחלק של הספורטאים, וגם לאקדמיה, למכללה.

תודה.

אז קודם כול, תודה שבאתם אלינו לבקר. בטח לחלק מכם זה ביקור ראשון בכנסת, אז ברוכים הבאים. דרך אגב, הכנסת מאוד פתוחה לביקורים, גם של סטודנטים – מה שנקרא, לקרב את הציבור לבית המחוקקים. אז אתם מוזמנים.
אני כבר אמרתי בפתיחה שאני אשמח לבוא לביקור, ואולי אני אלמד יותר טוב את החיים המשותפים של המכללה והמכון. אני לא מכיר את זה, ולכן אני לא רוצה להביע דעה בתחום הזה. אין ספק שהמכללה האקדמית בווינגייט היא שם דבר גם בארץ וגם בעולם, וגם מי שלא עסק אף פעם בספורט באופן אקטיבי יודע, מודע ומכיר את העבודה שאתם עושים, את ההכשרות שאתם עושים.
לגבי תחומי הפעילות שהוצגו, לחלקם הייתי מודע ולחלקם פחות. לאורך השנים, נושא הספורט מקבל מסגרות של חוקים שמחייבים גם הכשרה מתאימה, תעודות מתאימות, וידע וניסיון כדי לעסוק בניהול הספורט, בהדרכת הספורט, בהוראת הספורט; ואנחנו נתקלים בזה בוועדה בלא מיעט מקרים: מדריכי חדרי כושר, מצילים בברכות שחייה, מאמנים בקבוצות שרשומות בליגות השונות ועוד. כל הדברים האלה מוסדרים לאורך השנים, וזה נותן פעילות יותר מקצועית ויותר משמעותית.

את הנושא של הרחבת תחומי הפעילות האקדמית אנחנו נרשום לעצמנו. צריך יותר להבין וללמוד מהו המסלול הנכון כדי להגיע ליעד שאתם רוצים להגיע אליו – האם זה באמת לתת למכללה איזשהו ייחוד כמו שהיא, או אולי לחבור לאיזו אוניברסיטה... אני לא יודע לומר את זה על סמך המפגש הקצר הזה, אבל אני מאזין למה שאתם אומרים וזה נראה לי סביר והגיוני שהתחום הזה יורחב כך שלא יהיה רק להוראה אלא גם למדע הספורט, התנועה והדברים האחרים שקשורים בכך.

לצערי אני שותף לתחושה שעלתה פה שכנראה ה-דנ"א של החברה הישראלית הוא רחוק מספורט.

אבל כולם רואים את המונדיאל.

כן, רציתי להוסיף את זה. לשבת על היציע, על הטריבונה, ולצעוק ולהעיר – זה בסדר. אבל להיות שותפים פעילים, כפי שזה שקיים בחלק ממדינות המערב, שבהן כל בן אדם, מגיל גן ובית ספר, עוסק בספורט עד גיל מבוגר... אצלנו אני לא יודע האם יש רגרסיה או התקדמות, אבל אין ספק שילדינו החייכניים והעוקצניים, ברובם – ואני שומע את זה גם מהנכדים שלי ומהילדים – לא כל כך אוהבים שיעור ספורט. למרות שזה אמור להיות משהו כיפי ואתגרי ואטרקטיבי, הם לא הפכו להיות כאלה. זה בטח קשור לחוסר מתקנים – למרות שיש יותר מתקנים היום בבתי ספר וברשויות המקומיות – וזה בטח גם קשור לזה שחסרים, אני מניח, מורים, וזה גם קשור באיכות ההוראה, כי במקום שבו יש מורה כריזמטי ומוביל, אז הולכים אחריו, ואני בטוח שכשבזה מלמד אז הילדים נדבקים, נרתמים ומתאהבים בתחום. אז אין ספק שהמצב הוא מצב לא רצוי ולא מעודד.

אני נחשפתי לנושא מעונות בעקבות סטודנטים שלכם שהיו פה לפני שנה, נדמה לי. הבנתי שבמידה מסוימת היה לזה איזשהו פתרון, שניתן בקשר שבין המכללה למכון. אבל כדי שהוות"ת יתקצב... נדמה לי שבמכינות ההוראה הוות"ת לא מתקצב מעונות.

יש החלטת ממשלה שב-2015 יהיה תקציב - - -

אם כך, אם מבחינה זו זה אפשרי, אז הבעיה היא בעלות על קרקע או זכויות על קרקע, והדבר השני זה היכולת לגייס משאבים, כי הוות"ת לא נותן את כל התקציב אלא הוא בונה על כך שזה יהיה גם איזשהו מסלול כלכלי שבו מביאים BOT למשל. כי אזור וינגייט, מרכז הארץ, יכול להיות שיש בזה איזושהי אטרקטיביות. בעמק הירדן זו בעיה, אבל באוניברסיטת תל-אביב בנייה זה מנוף כלכלי.

וינגייט זה מרכז הארץ, אבל קשה להגיע אליו. לסטודנט קשה להגיע, אין תחבורה.

זה נושא בפני עצמו.

טוב, אני מאחל לכם עוד 70 שנים של הצלחה, ואני גם רוצה לומר שאני מאוד התרשמתי, אפרופו בזה, מהעניין של פיתוח התחום של אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. אם באמת תצליחו להכניס למסלולים השונים אנשים שהם בעצמם עם צרכים מיוחדים, אין ספק שזה יקדם את הספורט ואת האימון הגופני לתלמידים עם צרכים מיוחדים. היום תפיסת העולם היא יותר של שילוב בתוך בתי ספר וכיתות רגילות, ולכן טוב מאוד שיהיו גם מדריכים כאלה, שבדוגמה האישית שלהם מחברים את החיבורים האלה.
תודה רבה.
<הישיבה ננעלה בשעה 10:40.>