PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
20/05/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 191>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ' באייר התשע"ד (20 במאי 2014), שעה 11:00

<בטיחות תלמידים ובני נוער במרחב העירוני - לציון יום הבטיחות הבינלאומי>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
יעקב אשר

מסעוד גנאים

יחיאל בר

פנינה תמנו-שטה

>
מקס אבירם - ממונה ארצי באגף זהירות ובטיחות בדרכים, משרד החינוך

רותם זהבי - מנהל תחום בטיחות ארצי, משרד החינוך

פיליפ פארן - מהנדסת, מנהלת אגף תשתיות עירוניות, משרד התחבורה והתשתיות הלאומיות

עליסה בן דוד - מהנדסת, מנהלת חטיבת הבטיחות וההנדסה, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים

צביקה צרפתי - מ"מ וסגן ראש עיריית כפר סבא, מרכז השלטון המקומי

רות דיין-מדר - ראש תחום חברה, מרכז השלטון המקומי

סימה מאור - מנהלת תיכון רמת גן, מרכז השלטון המקומי

דורית בירן - מנהל מחלקת חינוך מיוחד, עיריית נתניה, מרכז השלטון המקומי

עביר אגבאריה - B.A עבודה סוציאלית, מרכזת משפחותנים, עיריית אום אל פחם

ואפאא אגבאריה - מנהלת רשוי עסקים, עיריית אום אל פחם

אילנה שמלה ללום - מנהלת מח' בריאות, עיריית אשדוד

אילנית אלימלך - מנהלת המטה לבטיחות בדרכים, עיריית אשדוד

אייל מושיוב - משנה לראש העירייה, עיריית ראשון לציון

סמי בוזגלו - מהנדס, ממונה בטיחות עירוני, עיריית באר שבע

הרב חנוך זייברט - ראש עיריית בני ברק

רינה דיכטיגר - עיריית בני ברק

אנדרי מטיאס - מנהל אגף הסברה, המוסד לבטיחות ולגיהות

אורלי סילבינגר - מנכ"לית ארגון 'בטרם' לבטיחות ילדים

אורלי לביד-ברזל - מנהלת 'בטרם בעיר', בטרם

אביטל אפל-פנקס - מנהלת תחום מדיניות ציבורית, בטרם

גלית גלעד - מנהלת אגף ממשל ומדיניות ציבורית, בטרם

מיכל בר-דורון - מנהלת אגף קהילה, בטרם

באסל דראושה - עורך דין, יו"ר בטרם באכסאל, בטרם

ליאת חן - מנהלת מרחב דרום, בטרם

ניב שחמון - יועץ לבטיחות ילדים, בטרם

אשרת אודסר - רכזת בטרם בני ברק, עוס"ק, בטרם

אמונה לנדאו - יועצת לבטיחות ילדים, בטרם

עפרה בס - קשרי ממשל ומדיניות ציבורית, בטרם

טלי נבו - יועצת לבטיחות ילדים, בטרם

גליה שפריר ציונוב - מנהלת מרחב צפון, ארגון "בטרם"

צבי בנימיני - יועץ בטיחות וניהול סיכונים לארגון בטרם ולמשרד החינוך

אסנת זלצר ישראל - יועצת בטיחות ילדים, בטרם

ניב שחמון - יועץ לבטיחות ילדים, בטרם

שי טל - רכז פרויקט נוער וצעירים, עמותת אור ירוק

יחיאל מונטג - מנכ"ל עמותת 'עיניים בדרכים'

רב אשר מורסקי - יו"ר חיים בדרכים

דן חנן קדרון - ארגון נכים למען נכים, וארגון ארצנו החברתי

גיא ניסנזון - יו"ר מועצת הילדים והנוער של מחוז תל אביב, נציג המועצה הארצית לנוער

ל.ז. - מוזמנת

גיל לנדאו - מוזמנת

יהודית גידלי

ר.כ. חבר המתרגמים
<בטיחות תלמידים ובני נוער במרחב העירוני - לציון יום הבטיחות הבינלאומי>

שלום. אנחנו מקיימים את הדיון בנושא הבטיחות במרחב העירוני, כחלק מיום לאומי, בינלאומי שמוקדש לנושא בטיחות בכלל. נושא שאנחנו עוסקים בו גם במהלך השנה בדיונים הרגילים שלנו, נושא שאין להטיל ספק בכלל בחשיבותו.

אני ברשותכם מבקש לפתוח בשתי עדויות אישיות של הורים לילדים שנפגעו בתחום הרשות המקומית, והייתי מבקש ראשונה את עורכת הדין ל.ז., בבקשה.

שלום ליושב הראש מצנע, שלום לכל היושבים כאן. כל מי שעוסק ביום יום שלו בנושא הבטיחות – אני מודה לו.

אני אספר את סיפורי האישי, סיפור עצוב ומיותר שלא היה צריך לקרות. לא במדינה ששואפת לכנות את עצמה מתוקנת.

ב-26 במרס האחרון אני לקחתי את יה' ו-יו', לאירועי יום המדע. האירועים היו בכיכר רבין. ההזמנה באתרים של עיריית תל אביב ומשרד המדע, כתבה שהם עורכים את האירוע בשיתוף וכך גם רשת אורט.

יה' ו-יו' הם ילדים סקרנים מאד, וכמעט ולא הייתה לי בחירה להגיע. הגעתי עם חבר נוסף שלהם ואמא נוספת. הילדים הקשיבו בדריכות לסרט על כיפת ברזל ונכנסנו לאוהל שהיה שם. יש כל מיני סוגי אימהות. אני אמא שמשתדלת לא להיות דאגנית מדי, אבל אני מפעילה שיקול דעת. הסתכלתי סביב, כל מה שראיתי שם היה נראה מאד על יבש.

הילדים התחילו בלהרכיב מכונית פלסטיק קטנה, עברו להקים ביתן קוביות שיצוף במים. השליכו כדורי טניס כדי להבין איך עובדת אזעקת צבע אדום ואז ראו רובוט קטן וחביב לפינוי נפגעים. ליד הרובוט הזה עמדה נערה חייכנית עם קוקו והיא הזמינה אותם – בואו תראו. דף של A4, זה היה הגודל של גיגית המים שהספקתי לראות. בתוך היה כלי שיט בצבע סגול. היא אמרה להם תסתכלו, תסתכלו.
הדבר הבא היה רעש, מן אוושה מוזרה, והדבר הבא היה תמונה שהמוח ראה ולא קלט. לא הבנתי. אני לא הבנתי מה אני רואה. הייתה להבה עצומה, בגובה של 3.5-4 מטרים והילדים שלי היו בתוכה. הם פשוט בערו.

ההבעות על הפנים שלהם, הקולות שהם הפיקו, זה לעולם לא ירפה ממני. ואז הייתה החלטה למי לעזור קודם – את מי אני מכבה ראשון. מי יהיה לבד עכשיו.

קיבלתי החלטה, זה מימי הצבא, לכבות את הראשון שקרוב אלי. לא הצלחתי עם הידיים, אז השלכתי אותו על הרצפה ועם הגוף. כשזרקתי את עצמי, במבט זיהיתי את מי שאני רשמתי בראשי כמבוגרת האחראית היחידה שראיתי שם – לבושה חלוק לבן של אורט. היא הסתכלה בי והיא רצה לכיוון השני. עד סוף האירוע לא ראיתי אותה.

אני מספרת את האנקדוטה הזאת, כי אני לא באה משום מקום של נקמה וכעס, תאמינו לי. האנרגיות שלי עכשיו הולכות לאהבה וטיפול וסיעוד. אני מספרת את זה כי המוטיב הזה של בריחה מאחריות, הוא מה שמלווה אותי מאז. שברון הלב הוא כפול – מה שקרה לילדיי, איך שהשתנו חייהם ומה שאתה מגלה כאזרח שאוהב את המקום הזה. מה אתה מגלה, איך הדברים מתנהלים.

אני רוצה לשאול אתכם – מי החליט להפקיד את חיי ילדיי ואת חיי כל הנוכחים באוהל הארעי הזה, שהיה עשוי פלסטיק למיטב זכרוני, בשיקול של דעת של ילדים טיפה יותר גדולים, בני 15 להערכתי. מי שעשה את זה נתן לילדים האלה גפרורים, נתן להם חומרים דליקים מסוכנים, חומרי בעירה, אלכוהול, ונתן להם להבעיר את זה במרחק אפס מקהל המוני של ילדים בתוך אוהל.

אני לא רוצה לדמיין את זה, אבל תחשבו שבמקום שפני ילדי וגופם היה המצע של הבעירה הזאת, מה היה קרה אם יריעת אוהל הייתה נתפסת שם. לא היה מטף. לא היה אמבולנס, לא היה אחראי – מישהו שיעזור לתת עזרה. לא היה מכבי אש ולא היה משטרה ואנחנו חיכינו שם איזה 20 דקות לנט"ן.

אתם יודעים, הזלזול וההפקרות בחיי אדם, העובדה ששלושה גופים, מוסד חינוך, ערכים – אורט, משרד המדע. אתם מזמינים אותי, הזמנתם אותי לאירוע. עיריית תל אביב – נתתם רישיון לאירוע הזה. אני חייבת לשאול את כל הגורמים האלה – איפה הם היו? הם חשבו על חיי האנשים שיגיעו לאוהל הזה?

עכשיו אני אעזור להם, אם הם לא יודעים מאיפה להתחיל. יה' מיוסר בכאב, במיטת חוליו, זכה לביקור – כמובן אך ורק אחרי שהייתה פנייה לכלי התקשורת, אז כמובן הגיעו נציגים. חלק מהנציגים. עיריית תל אביב מתעלמת מקיומנו עד היום, כאילו שזה לא קרה לראש העיר מתחת לחלונו בכיכר רבין. לא באותו מקום שהם כולם טרחו להצטלם בתמונות יח"ץ קודם.

יה' הקשיב בנימוס למנכ"ל אורט. הוא בכיתה ג' והוא היה מיוסר מכאב, ואחרי שהוא סיים את דבריו, כי הוא מאד מנומס, הוא אמר לו – מה שאני לא מבין זה למה לא מתחתם פס צהוב, כמו שיש ברציפים של הרכבת, ואמרתם לנו לעמוד מאחוריו, אז כל זה לא היה קורה. חברה', זה ילד בכיתה ג'. הוא יכול היה לחשוב על זה?

ואני אומרת, כשאתם אחראים לחיי אדם, אתם מבינים שאתם אחראים לחיי אדם? כשאתם מפיקים את האירועים האלה, מישהו מבין שהוא אחראי פה על חיי אדם? אתם מתאמים ביניכם? עיריית תל אביב, נתת רישוי, היו שם חומרים דליקים? ידעת שבאוהל הזה הולכים להכניס חמורים דליקים, גפרורים, בידיים של ילדים? הם יהיו הנציגים? בלי מבוגרים אחראים? בלי אמצעי כיבוי אש? בלי משטרה? בלי מבוגרים אחראים? ידעתם? נתתם רישוי.

לא ידעתם? נתתם רישוי - הייתם בקשר עם הגופים האלה? כשאתם נותנים רישוי, באיזה שלב אתם זורקים ומתנערים? באתם לראות מה נעשה באוהל לפני שייפתח האירוע? הייתם בקשר עם הגופים? שאלתם אותם – תגידו, איזה ניסויים אתם עושים? איזה מיצגים?

משרד המדע, איזה דוקטרינות מדעיות אתם יישמתם? שיטת הסמוך או ה- יהיה בסדר? כי זה הדוקטרינות המדעיות היחידות שהיו במקום הזה. ואני שואלת ואני מבקשת, אני מתחננת לתשובות. ואני רוצה לומר, אני לא יודעת אם יש כאן את נציגי משרד המשפטים. יש כאן? לא.

תקשיבו, מה שקרה ליה' ויו' זה אבוד. השתנו להם החיים. אף רופא לא מוכן להגיד לי איך הם ייראו. יש לכם פה הזדמנות. חינוך בעיני, כך אני מחנכת את ילדי, רוב הזמן זה עובד לי – פשוט להסביר להם. להסביר להם, ואז הם מבינים ומיישמים. לפעמים זה לא מצליח ואז אני עוברת לשיטת האכיפה: יש לך מעשה, יש תוצאה, אם לא תעשה את הדברים תהיה תוצאה ויש מחיר.

אני חושבת שכל האנשים שיושבים במשרדי הממשלה, בנקודות שעושים אירועים כאלה, לא חושבים לרגע – אנחנו אחראים לחיי אדם ואם יקרה משהו – אני יכול להיות אחראי אישי.

אני מבקשת ממשרד המשפטים, תשמיעו את קולכם. אני צריכה עוד כמה שנים להסתכל, אחרי שנות הייסורים שיעברו על ילדיי, במה שזה יעשה לנפשותיהם, אני צריכה להביט להם בעיניים ואני מבקשת להיות להם אימא אחראית, בגלל זה אני כאן. כן יה' ויו', נעשה סוג של צדק. כן. בדקו. כן הייתה חקירה. כן אחראים הועמדו לדין.
אני מבקשת, לא את הש.ג. לא את נינת הש.ג., לא את הנכדה של הש.ג. את האחראים. כל אחד, אני הייתי צריכה, היינו צריכים כמשפחה לצדיק אחד בסדום באוהל הזה. מכל הגופים האלה, אחד שיגיד רגע, זה לא רעיון טוב. זה מתכון לאסון להכניס חמורים דליקים וגפרורים ולתת את זה בידי ילדים, בלי שום מבוגר אחראי, בלי שום אמצעי כיבוי איש, בלי שום אחראי אחד.

אני מבקשת, תעזרו לי שאני אוכל עוד כמה שנים להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם שאני מגדלת אותם במקום שהוא ראוי להם. ושכן, כמו שאתם למדתם מאמא שכשאתם עושים משהו רע יש לזה השלכות, כן, ככה הדברים מתנהלים וצריכים להתנהל.

ואני מתחננת, אין לנו תרבות של אחריות. אני אומרת לכם את זה, כי אני ביקשתי, אתם יודעים, ממי שכבר כן הגיע, אני ביקשתי, יושב הראש, ביקשתי. אמרתי – אתם יכולים להגיד לי מה תחקרתם – רשת אורט? משרד המדע – תגידו לי מה תחקרתם. אתם יודעים מה הם השיבו לי? בתדהמה – אנחנו? נתחקר? לא, לא, לא, המשטרה בודקת.

אז זה בדיוק הלך הרוח בארגונים האלה. אם אין אכיפה, אם זה לא יעבור למישור הפלילי – הם לא בודקים את עצמם. לא עולה בדעתם לבדוק את עצמם. למה? לא מספיק נזק נגרם? לא מספיק ייסורים? למה אתם לא בודקים מה השתבש?

בסוף האירוע הזה יצאו הודעות היח"ץ לעיתונות ולא הזכירו במילה את מה שקרה לילדיי. חוסר האכפתיות, ההפקרות, הזלזול בחיי אדם. היום זה הילדים שלי, מחר זה הילדים שלכם. בגלל זה אני פה. תעזרו. תאכפו. תחנכו. אחריות היא מילה שחשובה לפני כל דוקטרינת מדע. תסיימו עם ה-יהיה בסדר, תשליכו את הסמוך. תיקחו אחריות.

תודה.

כן, תודה. מי שלא קרא את המאמר בעיתון הארץ הבוקר, אני מציע לו לקרוא. אי אפשר להישאר אדיש.

דרך אגב, כיכר רבין מזכיר לי שזה אותו יצחק רבין, שבנאום, בסיום שנת לימודים בבית ספר לפיקוד ומטה, דיבר כבר אז על ה-יהיה בסדר של החברה הישראלית, שהוא גם בבחינת סמוך – סמוך עלינו, אנחנו נסתדר. הגמישות המסוימת הזו שיש לכולנו, שכל תכנית היא גם בסיס לשינויים וכמובן הבעיה האמיתית שלנו, של אחריות וסמכות.

תודה רבה.

דפנה ויואל רונן, הוריו של אלון רונן, ז"ל, שנהרג בנפילת עמוד כדורסל. הם לא הגיעו? אוקיי.

אני אבקש להתייחס לדברים, אם אפשר, במשפט אחד. שמי רותם זהבי, אני מנהל בטיחות ארצי במשרד החינוך. אני רוצה להתייחס במילה אחת לדברים של ל.ז..

ל.ז., אני קודם כל משתתף בסבל שאתם עוברים, המשפחה. האירוע הוא בהחלט חמור מאד. מיד כשאני שמעתי על האירוע, כמנהל בטיחות ארצי, יש לי מערכת תחקור, ואני שלחתי לשם אנשים, כולל פנייה למשטרה המקומית כדי לבדוק.

הבדיקה שלנו היא בדיקה בטיחותית, כדי לבחון את ההיבטים המקצועיים שקרו שם. ומפקד המשטרה לא נתן לי עד היום, מאז האירוע כבר עברו חודשיים-שלושה, הוא לא נותן לי לגשת ולא נותן לי לתשאל את האנשים שהיו שם. דיברתי עם מנכ"ל אורט ועם האנשים שארגנו את זה מטעמו, ולצערי לפני מספר ימים גם כן קרה עוד אירוע בבית ספר באורט יקנעם, משהו אחר, לא קשור לאירוע של מדעים, ויש שם כנראה, אצל אורט צריך לבדוק בדיוק את העניין הזה.
אבל את האירוע הזה אנחנו נתחקר. אני אקבל אישור מהמשטרה, אני מקווה, בהקדם האפשרי, וגם איתך אני אפגש ואשמע את הדברים מקרוב. אנחנו לא הולכים לטייח. אנחנו רואים את זה כלמידה מקצועית מחויבת ולעלות על כל הכשלים שעלו שם. בשונה מחקירת המשטרה, שמחפשת אשמים, אנחנו מחפשים מה הן השגיאות המקצועיות שהיו שם, כדי ללמוד ולהפיק לקחים לכל המערכת.

תודה.

כן, תודה.

מנכ"לית ארגון בטרם, בבקשה.

הוא ידבר לפני, כי הוא צריך לצאת.

אוקיי. ראש עיריית בני ברק.

תודה. אני חושב שהנושא של בטרם, בבטיחות של הילדים, הוא אחד הדברים שכל ראש עיר צריך לקחת על עצמו כדבר החשוב ביותר שמוטל עליו כחובתו כראש עיר.

ארגון בטרם נדמה לי הוקם עוד בזמנו של קודמי בתפקיד, חבר הכנסת הרב יעקב אשר, שנתן לזה את הדחיפה הראשונה, ואני חושב שבני ברק הוכיחה את עצמה, למרות שהעיר הצפופה ביותר שקיימת, כאשר בגינות הילדים שלנו, בגינות המשחקים – נמצאים אלפי ילדים מדי יום. החצרות של בתי הספר קטנות מאד, וכל הדברים האלה שלכאורה הם דבר מועד לפורענות, הצלחנו להגיע למצב שנושא הבטיחות של הילדים הושרש בבתי הספר, הושרש אצל ההורים, הושרש אצל העובדים והושרש בכל מקום אחר.

והראייה שהצלחנו לעבור את פורים, הצלחנו לעבור את ערב פסח ואת המדורות של שריפת חמץ. הצלחנו גם לעבור את המדורות של ל"ג בעומר, ברוך השם, ברוך השם, בבטיחות מלאה. ואני חושב שזה באמת תודות לפעילות המבורכת של שיתוף הפעולה שיש בין העירייה לבין ארגון בטרם, ובין החשיבות שאנשים רואים.

אנחנו רואים תמיד ואת המילה בטרם – אני קורא לזה ככה – אני חושב שזה הפירוש האמיתי שלה, שמה שאנחנו נעשה בטרם שיקרה המקרה, הוא חוסך לנו הרבה הרבה מאד עוגמת נפש, לאחר שקרה המקרה, כפי שהזכירה הגברת הקודמת שדיברה. מה שאנחנו עושים אחרי זה זה רק פיצוי, זה לא פותר את הבעיה. מה שאנחנו עושים לפני זה – זה מציל את בן האדם.

לכן, כל פעילות שנעשה בטרם, לא צריך לעשות הרבה הרבה דברים אחרי זה ואני חושב שכל עירייה וכל מועצה מקומית צריכה להצטרף לתכנית הזאת, לתת לה את המענה הדרוש לילדים שגרים בתוכה ואני חושב שאם הקריאה תבוא מפה היום, לצירוף כל העיריות לנושא הזה ולהגדלת התקציב, אם צריך, לדברים האלה, כי זה עובד על חצי וולונטרי בין המתנדבים, בין העיריות, בין הדברים האלה. זה יהיה הדבר המבורך שנעשה היום. והיום הזה, שנקרא לו בטיחות – תהיה לו משמעות אמיתית לטובת בטיחות ילדי עם ישראל וארץ ישראל והילדים בכלל.

אוקיי, תודה רבה.

אורלי, מנכ"לית ארגון בטרם, בבקשה.

תודה רבה. בוקר טוב לכם. אני, כמו רובנו, שמעתי את המקרה של הילדים של ל.ז. בתקשורת. הודעה לקונית, שני ילדים נפגעו באוהל ביום ניסוי בתל אביב, ואני חייבת להודות שעד שלא הכרתי את הסיפור של ל.ז. מקרוב, לא הבנתי עד כמה הוא חמור. זה מקרה שגרר אחריו משפחה שלמה. שני אחים יחד.

לצערנו מקרים כאלה הם לא חריגים. הם הפכו להיות עניין שבשגרה בחיי היום יום. מאד קשה להמשיך לסדר היום, כששומעים את ל.ז. ואת הסבל שהמשפחה עברה, וכמו של.ז. מספרת, עדיין עוברת. זה לא נגמר, במיוחד כשמדובר בכוויות. זה טיפולים ארוכים, ממושכים ולפעמים לאורך כל חיי הילד, גם כשהוא הופך להיות מבוגר.

ילדים גדלים בתוך הרשות המקומית ושם הם נפגעים, ולצערי הרב חלקם אפילו מתים, מאבדים את חייהם, ואלה הילדים שאולי מקבלים את הכותרות היותר גדולות בתקשורת, אבל כל סבל של כל משפחה הוא סבל שגורר אחריו מעגל גדול.
אנטון, שאתם רואים מול עיניכם, נמחץ למוות באמצעות צינורות מתכת שפשוט הושארו בגן שעשועים. הוא היה בן שש כשנקטעו חייו.

אלון, נמחץ למוות על ידי עמוד כדורסל בתל אביב, הוא היה בן 15.

רחלי סופר, בת 3, מירושלים, נפלה לתוך בור ונחנקה למוות מגזים רעילים שהיו בבור הזה, שהיה ממוקם צמוד לגן שעשועים, חברים.

רותם, בן 11, מת כאשר שער של הולכי רגל נפל על ראשו וקטע את חייו.

אני רוצה להבהיר לכם את תמונת המצב. כל יומיים וחצי בממוצע, אנחנו מאבדים במדינת ישראל ילד מתאונה. הסיפור ששמענו מקודם מל.ז., הוא סיפורם של שניים מתוך 500 ילדים שמגיעים לחדרי מיון כל יום. חלקם, כפי ששמענו, עם פגיעות קשות שיישאו את הכאב עד סוף ימי חייהם. אבל תשאלו אותי מה זה 500 ילדים ביום, חברים? זה כל 3 דקות ילד. כל 3 דקות. עד שאנחנו נגמור את הדיון פה בוועדה – מעל 50 ילדים יגיעו לחדר המיון.

אם אנחנו מסתכלים קצת בנתונים, הממוצע הארצי על פי דו"ח בטרם לאומה, שיוצא אחת לשנתיים ונותן תמונת מצב על היפגעות ילדים במדינת ישראל, מדבר על כ-742 ילדים על 10,000 ילדים, שיעורים ל-10,000 ילדים. על כל 10,000 ילדים – 742 מגיעים לחדר המיון כל שנה בגלל היפגעות בתאונות. לקחנו ספוראדית ערים מצפון הארץ, מדרום הארץ ומהמרכז, וכפי שאתם רואים, שש הערים האלה, שהן רק שש מתוך מגוון גדול מאד של רשויות – נמצאות מעל השיעור של הממוצע הארצי.

כמו שתארו, חלק מהן הן עיר ערבית וחלק מהן הן עיר יהודית. זאת אומרת שהנושא הזה הוא מנת חלקם של כלל הרשויות ולא רק של ילד אחד או של רשות אחת.

איפה הם נפגעים הילדים האלה? ארגון הבריאות העולמי טיפל כבר בשנת 2001 בנושא הזה, ובא ואמר – אנחנו מחלקים את המקומות שבהם נפגעים הילדים לארבעה מקומות. שלושה מתוך ארבעת המקומות האלה נמצאים באחריות ישירה של העירייה: מוסדות חינוך, מרחב ציבורי, דרכים. המקום הרביעי, שהוא הבית, לא נמצא באחריות הרשות המקומית, אבל בהחלט נמצא במקום שבו הרשות המקומית, יותר מכל גורם אחר, יכולה להביא ידע ומודעות לאותם אנשים ולאותן משפחות.

אז בעצם, איך אפשר לעשות את השינוי ואיך אפשר לעשות את מה שדיבר כבודו, ראש עיריית בני ברק, לפני שהוא נאלץ לצאת. יש להם איזה שהוא אירוע בבני ברק.

ראשית, אני רוצה לסבר את האוזן ונמצאים פה נציגים של רשויות שונות. הרשות המקומית מחויבת לעסוק בבטיחות ילדים, כחלק מתפקידה הסטטוטורי. והיא עושה את זה במסגרות שונות, והרבה הרבה אגפים בעירייה עושים את תפקידם, חלקם יותר טוב, חלקם פחות טוב - אבל עצם חסרים לאותם אגפים – וכאן יש דוגמא לחלק מהם – שני דברים. חסרה להם ההסתכלות והמיקוד לנושא ילדים. חסרה להם האינטגרציה של שני תהליכים: אחד, תהליכים שבשגרה וניהולם; ושני – החיבור שלהם לתהליכי המניעה וקידום אירועים בטיחותיים. לחלקם גם חסר משהו שאנחנו מאד ממליצים היום בבטרם, והוא ממשקים עם גורמים שונים בעיר, שהם לא חלק מהעירייה עצמה, גורמי העירייה עצמם.
יחד עם תמיכה שאנחנו היום נותנים בתכנית בטרם בעיר, ואגב, שלרגע לא יישמע שאני עושה פה איזו שהיא פרופגנדה לארגון בטרם ולעבודה שלו. התכנית שלנו נמצאת באתר האינטרנט ורשות שלא רוצה לעבוד איתנו – יכולה לעשות את זה בכוחות עצמה.

יחד עם זאת, אם אנחנו נעבוד בכל הממשקים האלה יחד ונשתמש בכלל התכניות, נוכל להתמקד במה שאנחנו מדברים, על עיר בטוחה לילדים. אני רוצה להזכיר לכולם, בסופו של דבר מי שנפגע ברשות המקומית, המספרים הגדולים ביותר של הילדים שנפגעים ברשויות המקומיות, הם ילדים ולא מבוגרים. יש גם קשישים, אבל החלק הגדול, הארי, הוא הילדים.
ואם אנחנו מחברים ניהול בטיחות עם קידום בטיחות, ומתחילים מהמינימום ההכרחי ומגיעים למקסימום הריאלי, כי המקסימום הריאלי זה מה אנחנו צריכים על פי מה שהרשות המקומית צריכה. אם היא עיר חוף – אז צריך להשגיח גם על החופים ואם היא עיר שיש לה אירועים במתחמה אז צריך להשגיח גם על הדברים האלה.

מה בעצם אנחנו יכולים היום להציע בתכנית בטרם בעיר. קודם כל יש לנו תכניות התערבות מוכחות, שהן מובאות מהעולם. יש לנו הכשרות לאנשי מקצוע, ואני רוצה להגיד לכם שחלק גדול מהכשלים שקרו כשהתחילו לחקור אירועים שונים, זה שאנשי המקצוע שליוו את הילדים או שהיו אחראים עליהם, לא היה להם מושג - טיפה וחצי טיפה - לגבי מה צריך לעשות בשביל שהדברים האלה לא יקרו. יש לנו חומרי הסברה, יש לנו ייעוץ לרשויות.

הרי בסופו של דבר, אני רוצה להגיד שאחד הדברים הכי חשובים שהיום אפשר לספק לרשויות, ופה זה תהליך מאד ארוך שאנחנו עשינו ואני פשוט אביא אותו לידיעתכם. אנחנו מסתכלים פה על שקף שמראה נתונים מבית החולים וולפסון, שנכון להיום נרתם, יחד עם עוד מספר בתי חולים בארץ, על כך ילד שהגיע למיון ונפגע במרחב הציבורי, בסוף כל יום להעביר פקס לרשות המקומית, למוקד העירוני, והוא מדווח מי הם הילדים שנפגעו, לא שמית, כי אסור לדווח שמית. מה גיל הילד, מה קרה לו, האם היה מעורב מוצר ואיפה זה קרה פיזית בדיוק.

הרשות המקומית לקחה על עצמה - ויש לנו פה נציג של רשות שיוכל אחר כך לספר לכם איך זה עובד – לקחה על עצמה, מיד עם קבלת הנתונים, תוך 24 שעות לבדוק את הליקויים ולתקן אותם במקום. למה לתקן אותם במקום? כי מפיילוט שעשינו נמצא שבעיר בת ים נפגעו חמישה ילדים ברציפות באותו גן שעשועים במשך חמישה שבועות והרשות המקומית לא ידעה על זה. ברגע שזה טופל, לא נפגעו שם יותר ילדים.

מה השקף הזה עוד יכול להראות לנו, אתם לא כל כך רואים אותו, אז אני אספר לכם מרחוק. החלוקה לפי מה שהראיתי לכם מקודם, ארבע הזירות, הביאה את עיריית בת ים להתמקד במוסדות חינוך. שקף נוסף שהראה להם בדיוק באיזה מוסדות חינוך קרו המקרים, הביא אותם לעשות איגום משאבים ולהתמקד במקום שבו נמצאות רוב ההיפגעויות של הילדים, וזה היה בזמנו מוסדות חינוך ושם טופלו הדברים. ואני רוצה להגיד לכם, יש שם שיפור משמעותי בעקבות ההתמקדות.

אורלי, את מתכנסת לסיום?

זהו, אני רק רוצה להגיד מילה אחרונה.

תאמרי משפט או שניים על השולחן העגול שמתקיים היום, שאתם שותפים לו, בנושא בטיחות בכלל.

התכנית הלאומית.

אז אני אגיד לגבי התכנית הלאומית. התכנית הלאומית היא בעצם מהלך שמתקדם במהלך השנתיים האחרונות. משרד הבריאות מוביל אותו, אנחנו נבחרנו להיות הארגון המלווה של המהלך מבחינה מקצועית ולתכלל.

המטרה של התכנית הלאומית הייתה כשממשלת ישראל קיבלה החלטה בפברואר 2012, בהחלטה הזו היא רתמה 16 משרדי ממשלה שאחראים על בטיחות הילדים ועל שלומם. הם נכנסו לתהליך תכנון ארוך טווח שמדבר על אחריות המשרד עצמו, האחריות המשותפת של המשרדים בנקודות הממשק; ואני שמחה לבשר לכם שאחרי שנתיים של עבודה אנחנו סיימנו את מהלך התכנון. שותפים בו באמת אנשים שלקחו אחריות מלאה ויש לנו תכנית מוכנה, ואנחנו מתקדמים עם התכנית בשיחות עם משרד האוצר.

אני מאד מקווה שמשרד הבריאות יניף את הכפפה ויביא את התכנית הזאת להחלטת ממשלה מתוקצבת בחודשים הקרובים, שאז באמת תבוא הבשורה שמהשלטון המרכזי יהיו הרבה יותר כלים שיוכלו לרדת גם לשלטון המקומי, כדי שנוכל לעשות שינוי משמעותי.

תודה.

ברשותך, רק עוד מילה אחת אחרונה. תכנית בטרם בעיר היא תכנית שנבנתה בצורה מקצועית על בסיס תו ISO 181001, שהוא תו בטיחות למקומות עבודה. ככה שכל מהלך התכנית הזאת, נבנה בצורה מאד מאד ממוקדת, על בסיס של התכנית לניהול סיכונים, עם חברה שתמכה בזה גם בצורה משמעותית. מצד אחד מרכז השלטון המקומי שהיה שותף, מצד שני אשד ניהול והנדסה שליוותה אותנו - יושב כאן גם נציג של החברה - יחד עם ועדת מומחים רחבה. ולכן היא בעצם מקיפה את כלל האחריות העירונית שנמצאת באחריות הרשות המקומית ולכן הכלי הזה מונגש היום לכם, לכל הרשויות המקומיות, לקדם איתו את התהליכים בעירייה.

תודה לאורלי.

אילנית אלימלך, מנהלת מטה הבטיחות בעיריית אשדוד, בבקשה.

שלום. עיריית אשדוד, במהלך לדברים שנאמרו כאן, עושה המון דברים כדי לשפר את הבטיחות של הילדים, במיוחד בסביבת מוסדות חינוך.

יש מסמך שיצא מארגון בטרם יחד עם עמותת עיניים בדרכים ומינהל השלטון המקומי, שקורא לשפר את התשתיות בסביבת מוסדות החינוך. מה שעיריית אשדוד בעצם עשתה, מתוך 40 בתי ספר יסודיים – ב-20 בתי ספר פועל המיזם של נשק וסע של ארגון עיניים בדרכים. המיזם הזה פותר את בעיית הצפיפות של ילדים בקרב מוסדות חינוך, בבקרים. מה שקורה שזה שבבוקר ילדים מגיעים לבית הספר, רובם על ידי ההורים, חלקם ברגל. נוצרת צפיפות מאד גדולה וסכנת נפשות אמיתית בקרבת מוסדות החינוך.
עיריית אשדוד עבדה באופן הדרגתי, בהתחלה ב-5 בתי ספר, אחר כך 10, 15, היום אנחנו עומדים על 20 מתוך 40 בתי ספר בעיר, שמפעילים את המיזם באמצעות הורים. מי שלא מכיר את המיזם, מדובר בהורים מתנדבים שמדי בוקר עומדים, מורידים את הילד מבלי שההורה יורד מהרכב, מורידים את הילדים ואת התיקים, סוגרים את האוטו ונותנים להורה לנסוע בצורה מהירה, מבלי לסכן את הילדים האחרים שנמצאים שם, ומבלי ליצור פקקים ולחץ בבוקר.

עיריית אשדוד נתנה לזה יד מאד מאד חזקה. כלומר, גם מנהל התפעול וגם מנהל החינוך וגם מנהל ההנדסה, עם הנושא של התשתיות, נרתמו לעניין הזה. בלי שיתוף הפעולה בצורה בלתי רגילה בין כל המינהלים האלה, לא הייתי יכולה אני, כמנהלת מטה בטיחות, להפעיל את המיזם הזה.

לכן אני שוב מתחברת לדברים שנאמרו פה – שיתוף פעולה בתוך המערכות של הרשות המקומית, מאד חשוב למען בטיחות הילדים, כי אני יכולה עד מחר להכניס תכניות חינוך לתוך בתי הספר ועד מחר לדבר לתוך בתי הספר כמה החינוך הוא חשוב וכמה בטיחות בדרכים זה חשוב, אבל ברגע שהילד יוצא החוצה ורואה את ההורה שלו לא מתנהג וכל הסביבה החיצונית לא מתנהגת בצורה בטיחותית, אז לא עשיתי בזה כלום. אז יש בעצם חוסר הסכמה בין מה שאנחנו מלמדים בתוך המסגרת החינוכית, לבין מה שהילד רואה בחוץ.

מה שאנחנו עשינו בעירייה זה בעצם חיברנו את שני הדברים וכיום זה עובד יפה מאד באשדוד.

אוקיי, תודה.

יחיאל.

רק להשלים את מה שאילנית אמרה. שיתוף פעולה זה המפתח. הנה, אפשר גם אחרת. המצב השתפר מאד והלוואי ששיתוף פעולה כזה - בדיוק למה שארגון בטרם חותר – יהיה גם ברשויות נוספות.

כן, אוקיי, תודה.

כן, בבקשה, ידידי, אתה רוצה לדבר?

כן. אדוני יושב הראש, קודם כל כראש עיר לשעבר, הוזכר פה מקודם הנושא, נכנסנו ביחד עם ארגון בטרם לעבודה בנושא, במיוחד בהסברה והרבה מאד רעיונות ודברים שפתאום בעלי תפקידים ברשות המקומית הבינו, שהנושאים האלה קשורים אליהם גם כן. אם זה מנהל אגף תשתיות ואם זה מהנדס עיר.

אנחנו ראינו כאן בשקף בעצם שיש, ובדרך כלל אומרים שיש שלושה שותפים לאדם, ויש פה ארבעה מקומות שבהם השותפות הזאת צריכה להיות מאד רצינית. אחד זה הנושא של חינוך וזה משרד החינוך, שצריך להיות בעניין הזה, גם בחלק התוכני של ההסברה לבטיחות וכו', אבל גם בקטע של בדיקה כזו או אחרת מה קורה במוסדות החינוך וסביבותיהן, שזה חלק אחד.

החלק השני הוא משרד התחבורה, שנמצאים פה, אני רואה. החלק השלישי, שהוא בעצם מחובר לרשות המקומית זה המרחב הציבורי, ויש את החלק של ההורים – מה שקורה בבית.
אני חושב ששיתוף הפעולה בין הגורמים הללו הוא קריטי. אם למשרד החינוך ולמשרד התחבורה יש ממשק ישיר מול הרשות המקומית בהרבה מאד נושאים, בעיקר בנושאים הללו, ואם תיכנס איזו שהיא רוטינה מסוימת שבה המשרדים הללו יעבדו מול הרשות המקומית והרשות המקומית תהיה לה חובה, לא רק כדבר וולונטרי שראש עיר עושה. אם ראש עיר טוב וזה מעניין אותו, רשות מקומית עושה, כמו שאנחנו רואים, יוזמות – צריך לעגן את זה.

אני שמחתי מאד לשמוע שהולכת להיות החלטת ממשלה בנושא הזה עם תקצוב, כי עד היום זה עבד באמת וולונטרי ועבד על הרבה רצון טוב, על הרבה ראשי עיר שזה עניין אותם, אבל גם הרבה מאד ראשי עיר שזה לא עניין אותם.

אבל החלטת הממשלה, צריך לשים לב, היא מדברת על תקציבים שיושקו בהסברה ובעוד דברים. אין שם חובה על רשות מוניציפאלית או על חברי המועצה או על ראש עיר, לבוא ולהקים למשל ועדה או שולחן עגול. צריך ללכת לכיוון הזה.

ולכן לדעתי, אני לא הייתי הולך על 20 משרדי ממשלה. דיברת על שיתוף פעולה של 20 מוסדות ממשלה.

מדברים על שולחן עגול.

אם התכנית תהיה בסוף מורכבת מ-20 משרדי ממשלה, לא יהיה כלום. צריך למקד את זה באמת על המשרדים הרלבנטיים, שזה חינוך, תחבורה, עם הרשות המקומית וכמובן ההורים, שבעצם זה התפקיד, אחרי ההסברה, חלק מההסברה הוא גם להורים.

אני רוצה לומר לכם, הזכיר קודם ראש העיר כאן, בחגי ישראל בעיר בני ברק, היו פגיעות - כל חג עם הפגיעות האופייניות שלו – בכמותיות אדירות. חלה ירידה משמעותית ואני חושב שיש לנו גם על זה סטטיסטיקות בעניין הזה.

היום באופן רוטיני, העירייה לפני כל חג נותנת הסברה ומודעות, בדרך כלל במקומונים ודברים מהסוג הזה, ומגיעים להורים. המודעות היא גדולה ואני חושב שצריך להפוך את זה ליותר סטטוטורי, גם מצד אכיפה מסוימת של משרדי הממשלה בעניין הזה, ואולי אפילו הקמה של רשות לבטיחות, ולתת לזה את הסטטוטוריקה ואת האופי הנכון, את הכוח, וגם כנראה את התקציב, בגלל שעד היום זה עובד וולונטרי ורשות מקומית אחת משקיעה ורשות מקומית אחרת לא משקיעה.

לכן אני ממליץ באמת להפוך את זה לאיזה שהוא משהו מחייב יותר, משהו שרשות סטטוטורית, ועל ידי זה אולי נמנע באמת את הדברים האיומים ששמענו פה, לפחות חלקם.

כן. מי נציג השלטון המקומי?

עד שהיא תתיישב, אומר רק משפט אחד. אני רק אמשיך את הקו - - -

משפט אחד אין אצלך אף פעם, אבל בסדר.

אתה תראה שאני מצליחה בסוף להתמרכז ואפילו לומר רק משפט קצר. אני חושבת שאם אני ממשיכה את הקו של חבר הכנסת אשר, אנחנו צריכים לבחון את זה מבחינה סטטוטורית. בתוך פקודת העיריות יש את הוועדות הקבועות שיש במוניציפאלי, כולל הוועדה לזכויות הילד.
לטעמי צריך לקחת החלטה, שבתוך הוועדה הזאת, אם אנחנו מדברים גם על ועדות אחרות, כמו הוועדה למאבק בנגע הסמים. אני חושבת שזה גם נגע. זה נגע וזו תופעה וזה לצערנו לא פחות חשוב וצריך לבוא עם אמירה שגם השלטון המקומי צריך לצאת עם החלטה, בשותפות עם כל העיריות, שהולכים למקום סטטוטורי של אולי אפילו תיקון הפקודה, ואם לא תיקון הפקודה, אז הוועדה לזכויות הילד צריכה להקים בכל רשות ורשות שולחן עגול, כל אחת בתחום שלה, על מנת לדון איפה החולשות בתוך אותה רשות. כי אני מאמינה שיש סממנים שהם שונים מכאן ולכאן, כמו שאנחנו יודעים, אם אנחנו לוקחים מגזרים מסוימים, ששם לצערי יש פחות השקעה בתשתיות, למשל כמו המגזר הערבי, ושם צריך אולי ביתר שאת לתת את הדחיפה.
זה היה קצר, לא, עמרם? תודָה.

כן, בבקשה.

אני אומר שאנחנו מקיימים עבודה שוטפת עם ארגון בטרם מזה למעלה מעשור וחלק מהדברים הוצגו כאן.

אנחנו חושבים שהוועדה לזכויות הילד, שבאמת מתכנסת, לוקחת את הנושא של בטיחות ילדים כחלק מהתחומים שבהם היא עוסקת ולפעמים אפילו יש תתי ועדות בתוך הוועדה לזכויות הילד לנושאים האלה ולנושאים נוספים.

התכנית הלאומית לבטיחות ילדים, זאת הייתה המטרה שלה בין היתר, להסתכל איפה כלל משרדי הממשלה יכולים לקחת חלק בתהליך, איפה הממשקים לרשות המקומית ואיך ניתן לפעול בשיתוף פעולה כדי למקסם ולהגיע לאופטימום בטיחות ילדים, גם בהנחיה, גם בהסברה, גם בפעילות בתוך הרשות המקומית, יחד עם משרדי הממשלה. ואין ספק שאחת מההמלצות שלנו היא שיהיה ממונה בטיחות ילדים בכל רשות מקומית, כמו שיש ממונה בטיחות בדרכים. יכול להיות שאותו אדם יעשה את העבודה, עם ההכשרה המתאימה, ואנחנו מקווים שהמדינה תממן את זה ותתקצב את זה ותסייע לרשויות לעבוד באופן מושכל בבטיחות ילדים.

אני רק רוצה להעיר הערת ביניים. תארו, אין אי בהירות באחריותה של הרשות המקומית על הבטיחות במוסדות החינוך, במרחב העירוני הכולל ובאירועים מיוחדים. אין בעניין הזה, ואני חוזר על זה דרך אגב כבר בכמה ישיבות. כי השלטון המקומי וראשי הרשויות לא תמיד מבינים את זה. לא צריך שום חוקים. האחריות הזו היא ברורה.

כשנופל חס וחלילה עמוד של כדורסל בתל אביב – הראשונים שחוקרים אותם - זה מה עשתה הרשות המקומית. כשהתמוטט הגג באולם הספורט בבאר שבע לפני כמה שנים, מבחינת האחריות המשפטית – אין ויכוח. או כאשר זה קורה במגרש משחקים או במערכת התחבורה והכבישים. השאלה הזו יש לה תשובה ואנחנו כל פעם מחפשים להקים ועדות ושולחנות עגולים וכדומה. כך שבעניין הזה אני חושב שלא צריכה להיות אי בהירות.

רציתי לומר את זה, ככה שהדברים יהיו ברורים. אנחנו כמובן נמשיך בדיון ואחר כך אומר כמה דברים לסיכום.

אני רק רוצה להוסיף, בבקשה, שלא מדובר על מה שברור. אנחנו מדברים על הממשקים שלפעמים בדרך הדברים נופלים על הממשקים האלה, והתפקיד של המתאם של בטרם בעיר, זה להיות מודע לממשקים האלה ולראות שהדברים לא נופלים בין הכיסאות.

על הסברה להורים או דברים מהסוג הזה.

שהם לא עניין של חוק ומה מותר או מה אסור.

לא, אבל אני חושב, עוד פעם - - -

אם יש תביעה – ברור את מי תובעים.

רות, חשוב לי להגדיר. תראו, אני הרי גם בא מהשלטון המקומי וגם אני לא הבנתי את זה בדיוק ככה בהתחלה. ואני אומר לכם – אין פה אי בהירות. לא ממשקים ולא שאלות. הרשות המקומית, בכל אישור של אירוע, של התכנסות, של פעילות, של כנס כזה או אחר. נכון שיש את המשטרה ויש את המשרדים השונים, אבל הרשות המקומית היא בסופו של דבר האחראית ונותנת את הדעת על הכל.
נכון שיש בעיות של תקציבים וסדרי עדיפויות ומשרדי הממשלה לא תמיד משתפים פעולה. לטובת זה אני חושב שהתכנית הלאומית תיתן ותטיל חובה גם על המשרדים השונים, אבל העניין הזה, של אחריות הרשות המקומית, שצריכה כמובן לעגן את הכלים העומדים לרשותה - - -

אבל האחריות הזאת לא הופשטה לתקנות, לכללים ברורים, וזו המטרה.

אוקיי.

מילת המפתח זה סדרי עדיפויות.

אוקיי. חבר הכנסת גנאים, בבקשה.

תודה רבה. אני תחילה מתנצל, כי אני חייב לזוז, למרות שהנושא הוא מאד מאד חשוב.

תחילה אני מברך על קיום היום הזה, הוועדה והדיון פה בוועדת החינוך, כי אנחנו מדברים על נושא שלפי דעתי אין חשוב ממנו. מדברים על העתיד שלנו, על הצלת חיי אדם.

מאד כאב לי מה שסיפרה האימא. לפני שבוע או שבועיים הייתי - - -

לאימא קוראים ל.ז..

ל.ז., סליחה.

יה' ו-יו' – הם הקורבנות פה.

יה' ו-יו'. לפני שבוע או שבועיים היה בכפר כנא, שם אבא דרס את הבן שלו בן 3 או 2.5 שנים. עניין לא יתואר שלא נתפס. מה שכואב בפגיעות האלה, שהוא בא מהמקום הבטוח ביותר והמחבק ביותר – הבית, האבא, האמא, קרוב המשפחה.

כאשר נחשפתי לנתונים, לדו"חות, למפעל ולעשייה של בטרם, לפני כמה שנים, אני נרתמתי למשימה הקדושה הזו, במיוחד אצלנו בחברה הערבית. מתוך הנתונים אני יודע, זה פי שלושה, ההיפגעות של הילדים הערבים. שם לפי דעתי צריך להשקיע, אם זה בתודעה, אם זה בחינוך, משום שסביבה בטוחה, במציאות בטוחה במרחבים – אם זה בבית הספר, אם זה ברחוב, אם זה בבית, אם זה בחצר – זה פונקציה. זה תוצאה של סוג חשיבה בטוח גם. מנטאליות שהעדיפות הראשונה אצלה זו הבטיחות.
לכן צריך לעשות את הכל. את התכנית של בטרם בעיר, אני ניסיתי ואנסה לקדם גם בחברה הערבית וביישובים הערבים, כי אני יודע כמה זה נחוץ, כמה זה חשוב. אנחנו מדברים על סטטיסטיקות זוועתיות. אז זו סטטיסטיקה מדממת, שתמיד כואב, כואב לקרוא. כואב לקרוא ולדעת שכל יום ילד נפגע מכל סוגי ההיפגעויות.

אז אנחנו לפי דעתי, כנציגים, כחברי כנסת, אין יותר חשוב וקדוש עבורנו מאשר המשימה הזאת.

אני מתנצל ומצטער על זה שאני חייב לרוץ.

אני מייצג את כולכם.

אני בטוח.

תודה לחבר הכנסת מסעוד גנאים.

גיא ניסנזן, מועצת התמידים והנוער הארצית. בבקשה, גיא.

שלום לכולם, אני גיא. אני יושב ראש מועצת הילדים והנוער של מחוז תל אביב, ואני ממייצג כאן את המועצה הארצית.

כשמדברים על בטיחות אז בני נוער רבים נפגעים, כמו שראינו במצגת, ואנחנו מאמינים שיש מקום לבני נוער לעזור בהרמה של רמת הבטיחות ברשויות המקומיות בישראל. בין אם זה בקיץ, כשרשויות רבות מעסיקות בני נוער, כדי לשפץ מבנים או כל מיני עבודות אחרות שצריך, אז אנחנו מאמינים שאפשר לעשות גם איזו שהיא סיירת שתחפש מפגעים בטיחותיים ברשויות, וכך אפשר יהיה לשפר את הרמה הבטיחותית ברשות בכל האזורים הציבוריים.

דבר נוסף, הרבה בני נוער נפגעים בלילות לדוגמא, כי יש רשויות רבות בישראל שבוחרות, לאחר השעה 23:00, לכבות את האורות בפארקים הציבוריים ובכל מיני מגרשים, ובני הנוער, כשבחופשים הם יוצאים החוצה ונפגשים עם חברים, אז הם נפגעים שם מחוסר אור או מכך שמוציאים אותם משם, והם צריכים ללכת ולחפש מקום אחר להיות בו, וזו בעיה. כי הרבה רשויות לא מקצות מקום טוב ומקום נכון שהם יוכלו לפעול בבטיחות וליהנות שם.

אז אנחנו קוראים לרשויות המקומיות באמת להקצות מקום לבני הנוער לבלות בהם, ולהיות בהם בשעות אחר הצהריים, בערב ובלילה, בחופשים ובכלל. מקומות שיהיו בטוחים ובפיקוח כל שהוא, כדי שלא יפגעו בני נוער וילדים בכלל.

כן, תודה רבה.

המשנה לראש עיריית ראשון לציון, בבקשה.

שלום לכולם. ראשית, אני רוצה להתחבר למה שאמרו חברי הכנסת פנינה תמנו-שטה ויעקב אשר, לגבי הקמת ועדות חובה של בטרם בעיר על פי פקודת העיריות. אני חושב שזה לא פחות חשוב מכל ועדה אחרת, וצריכה לבוא לדעתי יוזמה של הכנסת, שמשרד הפנים ייתן הנחיה שהוועדות האלה תוקמנה כוועדות חובה, ואז לשום רשות לא תהיה האפשרות להתחמק מלהקים ועדה.

אנחנו בראשון לציון, נכנסנו כאשר נבחרנו בשנת 2008. לא היה לנו מושג בכלל בנושא בטיחות ילדים. אני לא אומר שהעיר לא הייתה בטיחותית, אבל לא לטעמנו בכל אופן. לאחר שהקמנו את הוועדה בשנת 2011, זה תרם המון לטובת וקידום בטיחות ילדים.

ראשית, אני רוצה לומר ל-ל.ז. – בני נפגע גם כן, לא ברמה הזו, בשריפה, אבל בכיתה ג' הוא רץ לתוך ויטרינה ונפגע קשה מאד, וברוך השם הוא החלים והוא בסדר. רפואה שלמה ל-יה' ו-יו.

בתחום הרשות המקומית, אני חושב שהמפתח זה ברשות המקומית קודם כל, כשהילדים משחקים בגנים הציבוריים שלנו, בתחום שלנו והרבה תאונות קורות במרחב הציבורי שבו אנחנו יכולים לטפל ולעשות, במרחב החינוכי כמובן כמו שהוזכר. וכדי שכל זה יקרה, צריכים להכניס לכל עובדי הרשות, שיבינו ויסתכלו במשקפיים של בטיחות, וזה מה שאנחנו עשינו בראשון לציון.

אנחנו הכשרנו צוותים, הכשרנו עובדים בכירים, עובדים זוטרים, כל מי שמתעסק בכל תחום, למשל ברישוי עסקים. אם במשחקייה אותו בעל עסק לא מביא את מה שהוא צריך להביא ואם לא נראה לנו שזה בטיחות ילדים, הוא פשוט לא מקבל את הרישיון. עסק שנפגעים בו ילדים – אנחנו פשוט שולחים לו אזהרה לפני סגירה.
קודם כל אני חושב שזו עובדה. אצלנו בעיר, ואתה אדוני יושב הראש שימשת כראש רשות תקופה די ארוכה, אצל ראשי רשויות הכל מתחיל ונגמר בראש הרשות. אם ראש הרשות הוא רציני והוא נרתם לטובת העניין, אז אין מצב שהדבר הזה לא יעבוד. ואצלנו בראשון לציון ראש העירייה נרתם הירתמות מלאה, מוחלטת. אין דבר אחד שהוא סירב, כשפניתי אליו כיושב ראש הוועדה, אין דבר אחר שהוא סירב לטובת העניין.

אני אתן לכם דוגמא קטנה בעניין שכחת ילדים ברכב. כרגע מתגלגלת הצעת חוק בכנסת, נדמה לי של חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שבמידה וילד לא מגיע לגן עד השעה 09:00 – יתקשרו להורים ישאלו איפה הילד – למה הוא לא הגיע, מה הסיבה. אני הגשתי הצעה לסדר לעיריית ראשון לציון, קיימנו דיון סוער במועצת העיר. בהנהלת העיר יותר נכון, זה לא הגיע לכדי ישיבת מועצה, וראש העירייה פסק ואמר. חברי המועצה פחדו ואמרו – תשמע, במידה ולא נתקשר, אז יתבעו את העירייה, יגידו זו רשלנות שלנו. ראש העירייה עצר את הדיון ואמר – חברה, כל המציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלואו, ובזה נגמר הדיון. ואכן, בראשון לציון זה עובד. בראשון לציון מתקשרים עד השעה 09:00 כדי למנוע את זה.

יש אפליקציה שמי שימציא את זה יהיה עשיר, אני חושב, ואם כבר יש, אז זה בסדר, אני לא יודע. אני לא מכיר. למשל בשבוע שעבר אושרה במועצה הצעה לסדר שאני הגשתי, לאחר היפגעות של ילדה בגן ציבורי באופניים חשמליים, שהיום זה מכה. פשוט מכה, האופניים. אני מברך את ההגבלה של הגיל לגיל 14, זה דבר מבורך, אף על פי שגיל 14 זה עדיין לא מספיק. לדעתי זה צריך להיות בגיל יותר מאוחר.

ילד נסע באופניים ופגע בילדה ופצע אותה די קשה. אז ראשית אנחנו העברנו את ההצעה לסדר שאין כניסה לאופניים חשמליים בגנים ציבוריים, למעט איפה שראש העיר אישר, קרי – שבילי אופניים בלבד. לא בגנים ציבוריים ככה סתם איפה שיש מתקני משחק. ועשינו פיילוט של גידור אזור מתקני המשחק, כדי שלא יחצו.

הרשות המקומית יכולה לעשות המון. זה הכל תלוי גם כמובן בתקציבים. אני מבין שזמני קצר, אז תודה רבה.

תודה לך.

מאכסאל, בבקשה.

עורך דין באסל דראושה, יושב ראש בטרם באכסאל. באכסאל הצטרפנו לתכנית בטרם זו שנה שנייה. במסגרת התכנית עבדנו בשיתוף פעולה מלא של כל מחלקות המועצה עם בטרם, גם מחלקת הנדסה, מחלקת תשתיות, גם ראש המועצה, מחלקת חינוך, בריאות, רישוי עסקים, כולם עסקו במתווה אחד, במטרה אחת קדושה, שנוגעת לכולנו. לכולנו יש ילדים, כולנו רוצים לשמור עליהם ולעשות הכל.

אני ראיתי את התמונות של יה' ו-יו', ובאמת כואב לראות את ילדינו, חלילה נפגעים. הפגיעה שלהם מחייבת אותנו, את כולנו, לעבוד ביחד, בשיתוף פעולה מלא.

ההיפגעויות במגזר הערבי, כפי שראינו, הן יותר מאשר ביישובים אחרים. ולהבדיל, באכסאל וגם ברוב הרשויות המקומיות הערביות, להבדיל מראשון ומתל אביב – אין גנים שישחקו. הילדים משחקים בכבישים, ברחובות, בחצרות והפגיעות שלהם רבות יותר. הדבר מחייב שהמדינה והכנסת תחוקק להשקיע יותר במגזר הערבי, מבחינת גנים, חצרות ושטחים ציבוריים, כדי להרחיק את הילדים. הסכנה הזו של ילדים שמשחקים בכביש, בין אם זה בנסיעה לאחור, בין אם בנסיעה קדימה, בין אם פגיעה על ידי אופנוע או רכב – זה במצב רע מאד.
לכן הדבר מחייב לא רק שהשלטון המקומי או הרשויות המקומיות יעבדו, אלא גם הכנסת והממשלה, שיעשו הכל על מנת לשמור על הילדים, כי אין מטרה קדושה יותר מזה.

במסגרת העבודה שלנו באכסאל, הצלחנו גם לגייס מתנדבות שהן עקרות בית, נשים, שנרתמו למטרה הקדושה הזו, כי הן מבינות את המשמעות של הדברים, והנה היום יש לנו קבוצה מאד נפלאה של מתנדבות, שנפגשנו איתן ונפגשים איתן מדי פעם, שהן גם נותנות הדרכה בגני ילדים, נשים וגם אנשי דת. אנחנו פועלים גם בקרב אנשי דת, שנרתמים למטרה הזו, למען חשיבות הבטיחות בכל מקום.

אוקיי, תודה.

הזמן שלנו ממש הולך ונגמר. בבקשה.

אדוני יושב הראש, שמי צבי בנימיני, יועץ בטיחות גם לארגון בטרם וגם למשרד החינוך.

אתה אמרת קודם דבר מאד נכון, שבעצם גם במצב המשפטי הקיים, רשות מקומית יכולה לעשות או לייצר בטיחות ברמה הנאותה, ברמה הנדרשת. זה נכון חוקית, אבל הבעיה היא שדרישות החוק הן דרישות מינימום בלבד. והמילה מינימום מצביעה על מינימום. זאת אומרת, אם אתה רוצה באמת לעשות בטיחות, אתה צריך לעשות ניהול של סיכונים אקטואליים, רלבנטיים לסיטואציה מסוימת, רלבנטיים למשימה מסוימת, לנושא מסוים ולמצב מסוים בהקשר הזה.
ארגון בטרם, בין היתר, בא לענות על הכתם העיוור הזה, אם נקרא לו כך, בפרצות שבין החוקים. ובנושא הזה, אני בחמש שנים האחרונות ערכתי סידרה שלמה של מיפויים בתחום בטיחות הילדים ברשויות מקומיות רבות שהצטרפו לארגון בטרם בעיר, ביניהן רשויות מהמגזר הכללי, מהמגזר הערבי, מהמגזר החרדי, כולל בבני ברק, העיר של חבר הכנסת יעקב אשר, שהיה בה ראש העיר. ואתה רואה תופעות דומות שאפשר לאפיין אותן באמת ברצון טוב מצד אחד, בחוסר מקצועיות מצד שני ובבעיה שכולם מסתמכים על החוק וכל אחד נתלה על החוק עצמו ולא מתקיים תהליך של בדיקה, צמצום וטיפול בסיכונים אקטואליים, שהחוק בעצם לא משוכלל מספיק על מנת לתת את הפתרונות האלה.

סט כלים שפותח על ידי ארגון בטרם ובמקביל כמובן באופן בלתי תלוי, גם מה שמשרד החינוך עושה, כל הנושא של חוזרי מנכ"ל וכל הנושא של הטמעה בתחום הזה, כולל בתחומים עתירי סיכון, כמו טיולים, מעבדות, נושאים אחרים, זה נושא שבהחלט נמצא בכותרות והדיבור סביבו הוא באמת דיבור מקצועי, ולאו דווקא דיבור מצד אחד משפטי או מצד שני פופוליסטי, נאמר כך.
אני רוצה לסיים ולומר – במקורות נאמר כי 'תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. מצוות הבטיחות הבסיסית, אני חושב שאנחנו צריכים לעבור באמת בין היתר ממצב של מעקה פיזי, למצב של מעקה חשיבתי. כלומר, באמת את אותם כלים, שנותנים לנו את המעקה בכל נושא ונושא, מעקה לא כדבר מגביל אלא כדבר מאפשר, כדבר שבעצם נותן יכולת לבצע דברים ויכולת לעשות דברים, לעשות המון המון פעילויות, אבל לאחר ניהול סיכונים מתאים ולאחר עבודה אקטואלית.

תודה.

מישהו רוצה לומר משהו חשוב ודחוף, לפני שאנחנו נכנסים לסיכום? בקצרה.

שי, מעמותת אור ירוק. אני רק רוצה להציג כמה נתונים בנושא הזה של תאונות דרכים עם ילדים.

כל שנה נפגעים כ-4,500 ילדים בתאונות דרכים, כ-40 נהרגים, וזה ככה בממוצע ב-12 השנים האחרונות. אנחנו מוצאים שלנושא הזה של בטיחות בדרכים, הפתרון נמצא בעיקר במשרד החינוך, בבתי הספר. אנחנו רואים עלייה של 20% בהיפגעות ילדים בחודשים יולי ואוגוסט בחופשה הגדולה, הן בגלל זה שאין מסגרת חינוכית שעוטפת את הילדים ואם בגלל היציאה של הילדים החוצה למקומות בילוי.

אני רוצה למקד את העניין באמת בחינוך התעבורתי, שאנחנו מאד מאד רוצים לקדם אותו. כיום יש חינוך תעבורתי בכל שכבות ט' ו-י', אך ורק בשליש מבתי הספר ברחבי הארץ, ולכן אני חושב שכן צריך להרחיב את היריעה הזו.

בנוסף, במידה ואנחנו רוצים לעודד את הילדים ללמוד מה זה בטיחות בדרכים, ואני מדבר כרגע על בני הנוער יותר, זה לשלב את בחינות התיאוריה בתוך בתי הספר, כך שלילדים גם תצא איזו שהיא מתנה או "סוכרייה".

ורק משפט אחד לסיכום, אתמול הייתה ישיבה בוועדת הכנסת בנושא הזה של אופניים חשמליים וקורקינט. הישיבה הזו הסתיימה בכך שיושב ראש הוועדה הורה לנציגי משרד התחבורה - - -

ועדת הכלכלה.

ועדת הכלכלה, כן. חבר הכנסת ברוורמן הורה להם להציג עד יום 30 ביוני הסדרה של כלל כלי התחבורה הממונעים, החשמליים האלה. אתמול הציגו אך ורק לאופניים החשמליים, ויש גם את הקורקינט.

רק בשביל לסבר את האוזן, בשנת 2013 נפגעו 700 אנשים בנסיעה הזו של אופניים וכלי רכב חשמליים. אנחנו רוצים לקדם גם את ה - - -

רק אלה שנסעו על זה, או אלה שנפגעו?

גם וגם. דרך אגב, הנפגעים בעיקר הם אלה שלא רוכבים על האופניים אלא פוגעים בהם. חשוב לציין שעד שנת 2011 הייתה איזו שהיא תקנה שבוטלה בשנת 2011 וצריך - - -

צריך להוריד אותם לכביש, אז הם יפגעו.

אנחנו נשמח אם הוועדה הזו גם תטפל בכך.

כן, בבקשה, משפט.

עליסה בן דוד, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. רק אם כבר שי הזכיר נתונים, אז הייתה ירידה של 25% במספר ההרוגים, הילדים, בשנת 2013 - הם 8% מההרוגים. אנחנו מדברים על מספר שהוא נמוך משמעותית מהשיעור היחסי שלהם באוכלוסייה, שזה 28%, ולכן מבחינה העשייה והפעילויות של הרשות, יחד עם כל השותפים, ביניהם בטרם, כמובן, יש פעילות שתומכת בדיוק בהתאם למאפיינים שזוהו כמאפייני ההיפגעות, אלה התהליכים שאנחנו עושים.

ואם אנחנו מדברים על ילדים או על תלמידים, צריך לא לשכוח את הנהגים הצעירים ובאמת שם דווקא זוהתה עלייה ושם יש תהליך טיפול.

אני רק רוצה לומר דבר אחד בהקשר של כל מה שדובר, גם בתכנית הלאומית. אחד הדברים שאנחנו רואים בשבע שנות הפעילות של הרשות הלאומית, זה תהליך מאד מאד צמוד שלנו עם הרשויות המקומיות. יש לנו נציג שלנו, שעובד עם רשות מקומית. גם אתה נתקלת בזה וראית, שהיה נציג שלנו, מנהל אזור, שעובד עם מנהל מטה. באחוזים שונים של משרה של מנהל מטה, זה משהו שאנחנו פועלים ומבקשים להרחיב אותו.
אנחנו מאמינים שהשיטה הזאת, עם תכנית עבודה סדורה לבטיחות בדרכים, אפשר לעשות בדומה תכנית עבודה סדורה עם רשות מקומית לבטיחות ילדים, שחלקה חופפת, עם תהליכים כאלה שבעצם מלווים, ויכול גם להיות נציג מטה בטיחות בדרכים בעיר, שיכול גם להיות בחלקו נציג של בטיחות ילדים ולכן המנגנון הזה עובד.

כן, תודה.

בבקשה.

כן, תודה אדוני יושב הראש. שמי דן קדרון מאור ירוק ונכים למען נכים, מארגון ארצנו החברתי.

אני מקדיש לעניין את רוב זמני. אני מסתובב בכל מוסדות החינוך יום יום, גם בלילות, כדי לראות איפה אפשר לשפר את הבטיחות בדרכים במוסדות החינוך. ליד מעברי החצייה ובאזור בתי הספר, זה פשוט זוועה מה שקורה. אני מסתובב שם, כל יום נפגעים ילדים, ואני חושב, וזו הצעה, שאם היו שמים מצלמות איפה שמעברי החצייה סמוך לבתי הספר, זה היה חוסך הרבה ילדים שהולכים לבית הספר, חוזרים חזרה להורים שלהם.

אני מבקר בהרבה בתי אם שהילדים שלהם נפגעו בתאונות דרכים, וזה פשוט קורע לב.

אני מודה לכם, תודה רבה. אם נעשה את זה, ילדים יחזרו בבטיחות הביתה.

תודה.

שמי צביקה צרפתי, אני ממלא מקום ראש עיריית כפר סבא. זומנתי לכאן היום, שלא תחשבו שהתחמקתי. באתי.

אני מבקש לקצר.

קצר, קצר מאד. אני באתי, כי הנתון שהגיע לידינו קצת הפתיע אותנו והוא לא תואם את הנתונים שיש לנו. אני אשמח מאד לקבל את הנתונים וגם את הפירוט למה זה מתחלק – בית, כמו שהצגתם פה.

אני רק יכול לומר שמבחינת עיריית כפר סבא, אנחנו כתבנו לפני 5 שנים תכנית מקיפה מאד, מאד גדולה ומפורטת. אנחנו משקיעים בנושא הבטיחות במרחב הציבורי. אני יכול להגיד לכם שאנחנו לא מתחשבים בתקציב השנתי, מזה אף פעם לא מורידים. אצלנו חינוך ובטיחות במרחב הציבורי, זה תקציב שרק גדל וגדל.

לדוגמא, נושא מוגנות בתוך בתי הספר. אחת הבעיות אצלנו זה האינטגרציה למשל, ההסעות לבתי הספר. יש היום מלווים בתוך האוטובוסים, כי אנחנו יודעים שזה מוקד בעייתי – הרבה ילדים בתוך אוטובוסים. אנחנו מאד מאד רגישים לעניין הזה.

העלנו פה בני הנוער את העניין של הקיץ, אז כן הפנמנו והבנו. יש מטרדים ואתה לא יכול לפתוח את כל הגנים הציבוריים, אבל ייעדנו גנים ציבוריים מיוחדים לבני נוער, ששם יש אור עד השעה שתיים בלילה. ולצורך העניין הזה יש פעילות של סיירת הורים, שמסתובבת כל לילה.

יש באמת פעילות ענפה, ובגלל זה אני אשמח לשמוע ולקבל לידי את המספרים ואת הנתונים.

אוקיי, תודה.

עוד מישהו שחייב?

ברשותך, משפט אחד. שמי מקס אבירם מאגף בטיחות בדרכים במשרד החינוך.

הנושא הזה של ההגעה לבית הספר והיציאה ממנו, מטופל היום בפרויקט שנמצא כבר בתוך הוועדה הלאומית לבטיחות ילדים. אנחנו קוראים לזה מעטפת הבטיחות, והנושא מאד לתוכו את כל המרכיבים שבאמצעותם מגיעים תלמידים לבתי הספר. זה הורים, זה תלמידים שמגיעים ברגל, זה הסעות, זה משמרות זה"ב, שדרך אגב, אדוני יושב הראש, אנחנו צריכים לדבר על זה קצת, כי יש כל מיני שמועות שמתחילות ליצור את אותם חששות כל שנה.

אולי מהרשות יגידו, יש איזו שהיא בעיה לקראת השנה הבאה בנושא משמרות הזה"ב?

משמרות הזה"ב יפעלו עד ה-30 ביוני 2014 בהסדר הקיים, ויש לנו כוונה לעשות תהליך יחד עם המשטרה, לעשות שינויים ושיפורים. אבל עד שלא יהיה מבנה חדש, לא יפרקו את המבנה של משמרות הזה"ב.

בכל אופן, מעטפת הבטיחות הולכת להיות מקודמת. היא כבר התחילה בכל מערכת החינוך, על מנת להסדיר בצורה בטוחה וטובה, את הגעתם של תלמידים לבית הספר ובחזרה ממנו.

תודה.

פנינה, את רוצה לומר משהו?

אני חושבת שבגלל שאנחנו מדברים הרבה על השנתיים של העבודה המאומצת של הוועדה הבין משרדית על התכנית הלאומית, אני חושבת שבסוף צריך לבוא ולדעת לקדם את התכנית הלאומית, כי זו לא חכמה לעבוד שנתיים. משרדי הממשלה מתכנסים לשולחן אחד, נותנים המלצות, כולל עכשיו שמשרד החינוך נתן את כל האלמנטים שצריך לקדם. אני חושבת שצריך לעשות על זה דיון נפרד ואיך מקדמים את זה, כדי שזו לא תהיה עבודה לחינם, שלא לדבר על בזבוז כספי ציבור.

כן, תודה.

באמת הדיון קצת לחוץ, אבל אני רוצה לסכם אותו בכמה מילים.

קודם כל ל.ז., אני מוכרח לומר שגם מה שכתבת הבוקר, או מה שכתבת אתמול ופורסם הבוקר, וגם מה שסיפרת לנו, בהחלט מעורר הרבה מאד שאלות ואני החלטתי לקיים לוח זמנים קצר, זאת אומרת בדחיפות – דיון שאנחנו נזמין את כל הגורמים המעורבים סביב התאונה הזו ונשמע אותם.

אני מאד מודה לך.

נדמה לי שזו החובה האלמנטארית שלנו, ואני מרגיש שפה באמת הדברים או שנופלים בין הכיסאות, או שהכדורים נזרקים ממגרש למגרש, וכדי שתוכלי להגיד ל-יו' וליה' שאנחנו נושאים באחריות.

אני כבר דיברתי על כך שאין אי בהירות באחריות הרשות המקומית לכל נושא הבטיחות במרחב העירוני. אז אני לא רוצה להוסיף על זה, אבל זו נקודה מאד חשובה להבנה, וכפי שגם דיברו פה חלק מנציגי השלטון המקומי, ואני יודע את זה גם מהסתובבות שלי ברשויות, שהרשות המקומית ובראשה כמובן ראש הרשות לוקח אחריות ונותן למערכת לפעול ונותן סדרי עדיפויות - התמונה אחרת לגמרי. למרות שגם כן, זה לא הבטחה ולא ביטחון ששום דבר לא יקרה. אנחנו חיים במרחבים בעלי סיכונים כמעט טבעיים וככל שמתקדמים במודרנה, הסיכונים רק גדלים.

לא הודגש פה מספיק, ואני רוצה להדגיש את האחריות ההורי. סיפור הילדים שנשכחים במכוניות - נמציא כל מיני המצאות של זמזמים וחוקים שהגננת צריכה להתקשר או לא להתקשר. אני מציע לא לגמד את האחריות ההורית בעניין של בטיחות הילדים, בין השאר גם באמת להעיר את תשומת הלב של המערכות שמטפלות ולזעוק ולהרים קול זעקה וההורים יודעים לעשות את זה בארגוני ההורים. ארגון בטרם, אם זכור לי טוב - קם בעצם כתוצאה מזעקת ההורים לאחר מספר תאונות קשות וקטלניות.

אנחנו נמצאים בשלב כזה או אחר של באמת יוזמה לשני חוקים, אחד חוק שהטיוטה הוגשה לנו על ידי 'עיניים בדרכים' ובטרם, שיחייב את הרשויות המקומיות אחת לשנה, לעשות סקר על מפגעי הבטיחות בדרך לבית הספר.

זה יהיה גם עם מרכז השלטון המקומי כמובן.

כן, כן, וודאי, וודאי, כבר דיברתי איתם על זה והצעת החוק תוגש די בקרוב. יש היום, כפי שאתם יודעים, אחריות על הרשות המקומית לעשות סקר לפני פתיחת שנת הלימודים במוסדות החינוך, ואחריות כמובן של משרד החינוך לא לתת אפשרות לפתוח בתי ספר, אם המפגעים לא תוקנו. וגם שם נהוג מפגע מדרגה א', מפגע מדרגה ב', מדרגה ג'. לא על כל מפגע צריך לסגור בית ספר, אבל בהחלט המערכת הזו פועלת לגמרי לא רע, ואני חושב שחובה של הרשויות לעשות סקר כזה, שישים בפניהם את המציאות ויחדד את האחריות.

הדבר השני זה באמת חוק שיחייב, במסגרת ועדות החובה ברשות המקומית, לקיים גם ועדה לבטיחות. ועדה ששותפים לה חברי מועצה ונציגי ציבור, כדי שהיא תוכל באמת לרכז ולמקד את הנושאים שקשורים לכך.

שזה בצורה סטטוטורית תיקון של הפקודה? או שזה בתוך הוועדה לזכויות הילד?

לא, לא, לא. זה חוק שצריך לחייב, כמו שיש חוק שמחייב - - -

כבוד יושב הראש, לדעתי בפקודת העיריות ועדת בטיחות בדרכים היא חובה.

אני לא מדבר על בטיחות בדרכים, אני מדבר על בטיחות בכלל. בטיחות בכלל. הוועדה צריכה לעסוק בבטיחות בכלל, ובתוכה, אני מניח, יש את המוסדות העירוניים.

אפשר להרחיב את המטרות של הוועדה.

כן. זהו, אני בהחלט התרשמתי מהדברים שאתה אמרת. זאת אומרת החוק באמת, כדרכו, מגדיר את הדברים המינימאליים. כל המוסיף הרי זה משובח, ואין ספק שיש פה שילוב של צורך במקצועיות, בנהלים ובפיקוח על הנהלים. אנחנו נורא טובים במדינה שלנו בחוקים, בנהלים, בתקנות, בוועדות. אנחנו חלשים מאד באכיפה, ביישום ובכל המילים הנרדפות הללו, וזה כמובן צריך לתת את הדעת.

זהו, תם ולא נשלם. אנחנו כמובן נמשיך לעסוק בנושא הזה במסגרת העבודה השגרתית שלנו, ולקוות שלא נהיה שבעי רצון רק מסטטיסטיקות, כי אחרי כל מספר בסטטיסטיקה, זה ילד או מבוגר שעולמו השתנה לחלוטין ועולמה של משפחתו כמובן, והחובה שלנו לטפל בזה היא חד משמעית וראשונית.

תודה רבה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:35.>