PAGE
2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
14/05/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 72>
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום רביעי, י"ד באייר התשע"ד (14 במאי 2014), שעה 9:30

<מניעת אלימות כלפי עולים חדשים - במסגרת ציון שבוע מניעת אלימות בכנסת>

חברי הוועדה: >
יואל רזבוזוב – היו"ר
אברהם מיכאלי

>
שרה כהן - מנהלת מחלקת רווחה, משרד העלייה והקליטה

שוש צימרמן - מנהלת אגף תכניות סיוע ומניעה, שפ"י, משרד החינוך

אילני אבבה קמפינו - מנהלת תחום עולים וכפרי נוער, המשרד לביטחון פנים

פקד רחל גרייבין - מדור נפגעי עבירה, אח"מ, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

מאיה שריג - רכזת מטה, עיר ללא אלימות, המשרד לביטחון פנים

מירה קידר - מנהלת אגף רווחה, הסוכנות היהודית

סמדר טף - עוזרת בכירה לסמנכ"ל קשרי ממשל, הסוכנות היהודית

ליזה ניקולאיצ'וק - סמנכ"לית מרכז סיוע לנשים בנגב, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל

רגינה ברגין - רכזת תחום עולות, מרכז סיוע תל אבחיב, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל

עו"ד ליאת קליין - יועצת משפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל

נ' - איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל

זיוה מקונן דגן - מנכ"לית האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה

בת חן משינסיקי אבן - הלשכה המשפטית, טבקה, מרכז לסיוע משפטי וסנגור קהילתי ליוצאי אתיופיה, עו"ד

גל אייל - מתמחה אצל חבר הכנסת יואל רזבוזוב

אלעד יש - מתמחה אצל חבר הכנסת יואל רזבוזוב

נירה לאמעי-רכלבסקי

דנה גורדון שושני

אהובה שרון – חבר המתרגמים
<מניעת אלימות כלפי עולים חדשים - במסגרת ציון שבוע מניעת אלימות בכנסת>

בוקר טוב לכולם. אנחנו מתחילים היום ישיבת ועדה מיוחדת בנושא מניעת אלימות כלפי עולים חדשים במסגרת ציון שבוע מניעת אלימות המצוין בכנסת.

הוועדה מוקיעה כל אלימות ובאופן מיוחד אלימות כלפי אוכלוסיות מוחלשות ובהן עולים צעירים וקשישים. חלק ניכר מן האלימות ממנה סובלים עולים רבים הינה אלימות מילולית וזו אלימות כלפי עולים באשר למבטאם, מוצאם, צבע עור או גזע שאין לה מקום במדינה יהודית דמוקרטית מתוקנת ולכן אני מגנה אותה בחריפות. לא לשכוח שאנחנו מדינה קולטת עלייה ואנחנו קלטנו, קולטים ונקלוט והאלימות היא אחת הסוגיות שמקשה ביותר על העולים.
היום הגעתם לדיון ממשרדים וארגונים רבים ואני מברך על הגעתכם ומבקש שתציגו את הנתונים שבידיכם.

נמצאת אתנו היום נ. עולה חדשה שעברה תקיפה מינית ואני מבקש שלא נציין את שמה. אם את מוכנה, נשמח לשמוע את עדותך.

אני מבקש גם להודות לעורכת הדין ליאת קליין מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית ונפגעי תקיפה מינית בישראל על הבאתה של נ. לאחר מכן ניתן לך את רשות הדיבור.

הצטרף אלינו חבר הכנסת אברהם מיכאלי.

אני אתרגם את דבריה.

בוקר טוב לכולם.

היא מתנצלת על כך שהיא תדבר רוסית אבל אין לה עדיין מספיק אוצר מלים בעברית כדי לתאר את הדברים.

>
עליתי לארץ ב-2002 וב-2004 התחלתי לעבוד. מהיום הראשון בו התחלתי לעבוד, אחד מהקולגות שלי שבעצם הוא היה אחראי עלי, התחיל להתנהג אלי לא יפה ולהושיט ידיים.

היא לא רוצה לדבר על הפרטים אבל אנחנו מגדירים את זה כמעשים מגונים.

>
לא ידעתי איך להתנהג. הגעתי לארץ עם שני ילדים וזאת העבודה הראשונה שלי. המצב הכלכלי שלי היה קשה, הייתי חייבת לעבוד ולכן לא רציתי לעזוב. אחרי שחזרתי הביתה, רק אז הבנתי מה קרה לי.

יום למחרת הכול חזר על עצמו. ניסיתי למנוע מגע אתו. יום למחרת היה לו התקף לב והוא התאשפז. כשהוא חזר, הוא התחיל להשפיל אותי ולהתעלל בי כי אמרתי לו לא. כאן כבר הסבלנות שלי נגמרה ומצאתי מישהי שדיברה עברית והיא המליצה לי ללכת לכוח אדם. הלכתי לכוח אדם וסיפרתי שם את הסיפור ככל שיכולתי. הם כתבו הכול והבטיחו לי שכעבור זמן קצר ייתנו לי תשובה. הם רשמו שם הכול ואמרו שצריך עוד לשוחח אתו. אחרי כמה ימים אספו שם את כולם, שאלו אותו אם זה נכון והוא אמר שזה לא נכון. שאלו אותי אם זה אמת ואמרתי כן. בבית, עם הבת שלי, כתבתי מכתב להנהלה ובו נאמר שאם הם לא יעשו משהו, אני אפנה למשטרה. באותה ישיבה מסרתי את המכתב הזה. בסידור העבודה אחרי כמה ימים לא מצאתי את השם שלי ברשימה והיה לי ברור שכבר לא מסדרים אותי בעבודה. הסבירו לי שאם אין לי סידור עבודה, אני מפוטרת.
נסעתי למשטרה.

אני רוצה להוסיף. יושבת ליד נ. רכזת דוברת רוסית. שבע שנים הן ביחד. רגינה היא אישה מדהימה שעושה עבודה יום ולילה אבל אך ורק בגלל שהיא מכירה את המנטליות והיה לה מספיק סבלנות לתת גם אוזן קשבת וגם ללוות ולדעת את החוקים, הסיפור הזה הצליח והאישה הצליחה לתפקד עד היום. אם קשה לה לדבר עכשיו והיא בוכה אחרי שבע שנים, תארו לעצמכם איזו טראומה היא חוותה.

אני רוצה לחזור ולהציג את עצמי ולקשר את הדברים האלה לתפקיד של מרכזי הסיוע ולאיזשהו מצב של עולים אותו אנחנו חווים שנים רבות.

שמי ליזה ניקולאיצ'וק ואני מנכ"לית מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואלימות בנגב, אחד מתשעה מרכזי סיוע שפועלים בארץ. יש לנו איגוד מרכזי סיוע וליאת היא היועצת המשפטית שלו. אנחנו מקבלים קרוב לארבעים אלף פניות בשנה בכל הארץ. אני הגעתי למרכז במקרה לפני 18 שנים כי משכו אותי לטפל עוד לפני שידעתי עברית. בהתחלה עבדתי עם עולים עבריינים קטינים כפסיכולוגית מטפלת. מהר מאוד מצאתי את עצמי מוצפת בכמות מטורפת של פניות של ילדים שחוו פגיעה מינית, שהיו עדים לפגיעה מינית או לאלימות, ושבשום פנים ואופן לא הסכימו ללכת למשטרה כי אנחנו, מהמקום ממנו הגענו, ידענו מהי המשטרה שם ומה קורה במקומות האלה. המשטרה שם היא לא הארגון שיכול להוסיף לצדק. שם לא פונים לממסד כי פוחדים. יותר מזה, כשאנחנו עולים למדינה אחרת, זה לא סתם שכל עולה חדש מספר לכם שהוא היה מנהל במקום הקודם שלו. זה לא בגלל שהם שקרנים פתולוגיים אלא בגלל שמאוד חשוב לנו, לעולים, שאתם הוותיקים תאהבו אותנו. זה הסיפור. בן אדם שבא עם רקע של אלימות, במדינה אחרת הוא רוצה לפתוח דף חדש והוא מאוד רוצה שתאהבו אותו. אז הוא לא בא ולא מספר את הסיפור במשך שנים כי הוא מתבייש ואם הוא מספר, אומרים שזה לא פלא שזה קרה כי הרוסיות הן. כולם מכירים את הבדיחות ואת ההתייחסות.
אני רוצה לספר לכם על איזשהו מקרה שעכשיו אנחנו מטפלים בו. לפני איקס שנים לאחר עבודה של מרכז הסיוע שלנו הכנסנו לכלא פדופיל שפגע במספר מכובד של בנות קטינות עד גיל 11. הוא היה נשוי לאישה יהודייה, הוא לא היה יהודי, הגיע לארץ וכל הזמן האישה פחדה. היא ראתה את ההתנהגות שלו אבל פחדה. עד שלא קיבלנו פניות, הבן אדם לא נכנס לכלא. לפני כמה חודשים קיבלנו פנייה. אני לא רוצה להסתיר את העיר ולכן אומר שאנחנו מדברים על אופקים. קיבלנו פנייה מאימא שמספרת שהבן שלה בן שמונה נאנס על ידי ילד בן 14. מאחר וכולם היו דוברי רוסית, אני הוזמנתי. עזבתי את הכול והלכתי לשם. המקרה עבר לחקירה ואני הגעתי למקום.

ככל שמקרה נמצא בחקירה, בלי פרטים.

כן. אני יודעת. אני לא אמסור פרטים.

אני יודעת.

את צודקת. אחת האימהות דיברה עברית ופחות או יותר נכנסה לפאניקה כי בעלה ניסה לחסל את הפוגע. היא הגיעה לבית לין, למרכז הגנה ולמרכז שלנו. ליווינו אותה ואז התברר שיש קבוצה גדולה של הורים שבכלל לא מדברים עברית, גרים כמו בגטו, ברחוב מסוים, ורוב האימהות הן אימהות שהגיעו לארץ כדי לעבוד במשהו ונישאו כאן עם גברים יהודים ולכן קיבלו אזרחות ונשארו כאן. שש שנים. הילד שהיה בן של פדופיל שנכנס לכלא, היום הוא בן 14. מספר הילדים שהוא פגע בהם מינית בשנים האלה, בפגישה אתי כבר היו שמונה משפחות והיה לנו ברור שפשוט מדובר ברשימה של ילדים שנפגעו. כשאני התחלתי לדבר אתם ולהסביר ולומר שיש סימנים, יש השלכות, איך יכול להיות שאימא אחת אמרה לילד שאם היא תדע שהוא הוריד את התחתונים, היא תחתוך לו וכן הלאה. שאלתי את האימא למה היא התנהגה כך, למה היא לא ביקשה עזרה, והיא אמרה: כולם יודעים שאם הרוסים מדברים, לוקחים לנו את הילדים. זאת סטיגמה שחוזרת על עצמה והפחד של העולים ללכת ולהתלונן נובע מכך.

היה לנו ברור שבמשך השנים המשפחות פשוט שתקו. ניסו לקחת את החוק לידיהן ולא לעשות כלום. הילדים חיים כבר ארבע, חמש ושש שנים בטראומה מתמשכת וטרור של ילד אחד בשכונה ואף אחד לא בא להתלונן עד שאימא אחת פשוט אזרה אומץ.

אני מביאה את הדוגמאות כדי שתבינו שיש איזו תופעה שהיא לא פרופורציונאלית ליכולת שלנו לתת מענה. רק במרכז הסיוע שלנו בנגב מתקבלות בשנה 12 אלף פניות. מאחר שהתחלנו את ההסברה ברוסית וכל מה שיש בעברית מתורגם לרוסית, כמות הפניות מעולים חדשים מחבר העמים, מאתיופיה, מארגנטינה, אצלנו מהווה יותר מארבעים אחוזים. זאת אומרת, מדובר באלפי פניות. עובדה שהיום, במשך שנים אנחנו מחזיקים סיוע כי אין אף מטפלת מקצועית, פסיכולוגית או עובדת סוציאלית, דוברת רוסית שעברה הכשרה ויודעת לטפל בפגיעות מיניות ולעשות זאת בשפה הרוסית. אין אף מטפלת שיכולה לפחות לתת הדרכה באמהרית ואפילו בלי שפה אלא להבין את המנטליות ולהדריך מטפלת כאשר מדובר בפגיעה מינית ביוצאת אתיופיה. צריך לדעת את הניואנסים, צריך לפחות להדריך את המטפלת ולתת מענה כמו שצריך.
אני חושבת שאנחנו התרגלנו לאיזשהו שיח כזה שכבר אין עלייה. בעלי אומר שכאשר נוח לי, אני עולה חדשה, אבל אנחנו מכירים גטאות כאלה שבמשך שנים, 10-15, קבוצות שלמות של אנשים לא מדברים עברית והם פוחדים לקבל סיוע. במקרה הזה ההיענות אלינו לא הייתה מגיעה ולא היו באים להתייעץ אם אותה אימא לא הייתה פוגשת אחת כמו רגינה שהיא אשת מקצוע, מבינה את המנטליות ויש לה המון סבלנות. היא מלווה הרבה מקרים ויש לה אפשרות להתייחס אחרת – להוריד את השיפוטיות, לא לומר שזה קרה לך בגלל את כך וכך אלא להבין את הדינמיקה. בפגיעות מיניות התוכן שלנו המקצועי, חובה לדעת אותו. אם אנחנו מדברים על רב תרבותיות, אנחנו מוסיפים את הניואנסים איך לטפל. הרי לא כולם רוסים אלא יש יוצאי גיאורגיה ויוצאי קווקז ואלה אוכלוסיות שונות שגרו בסביבה מוסלמית ושם ההתייחסות היא אחרת מאשר ההתייחסות אלי שהגעתי מעיר בירה ואולי לי יותר קל לדבר על דברים ששם יש עליהם טאבו מוחלט ולא מדברים עליהם.

צריך לדעת את הניואנסים, ללמוד את השוני, לתת את ההתייחסות. במשטרה צריכה להיות יכולת לתרגם ולהבין. בבית החולים צריכה להיות יכולת לתרגם ולהבין. אני חושבת שכדי ליצור את החברה ללא אלימות, צריכים להיות סובלניים וסבלנים כלפי האחר, לכבד ולתת מענה מדויק ומקצועי. תודה.

תודה.

אדוני היושב ראש, אני חושב שהדברים שנאמרו כאן לא רק שהם כואבים אלא אנחנו כבר שמענו עליהם עת ביקרנו אצלך.

נכון.

לפני מספר שנים. אנחנו שומעים על הנושא הזה בווריאציות שונות. אתמול במקרה היה דיון בנושא דיווח על נפגעי עבירה ואנחנו יודעים בדיוק כמה המערכת עצמה עדיין לא קולטת שזה לא איזו עבירה טכנית שנרשמה במשטרה או נרשמה אפילו אחרי הרשעה במערכת בתי המשפט אלא הדברים הם מורכבים.
עם כל הרצון הטוב של מערכות שמנסות לפתור את זה, הן לא פותרות את העניין. אנחנו כוועדה שמטפלת כרגע בתלונות של עולים, זאת מכת מדינה. אנחנו מדברים כרגע על בעיות במישורים שנצטרך להקים כאן קול זעקה ולעורר את הסוגיה הזאת. הסיפור המזוויע ששמענו כאן, זה לא מקרה אחד ואנחנו הרי יודעים על עשרות ומאות מקרים. אגב, לא תמיד זה מגיע למשטרה ואפילו לא תמיד זה מגיע לטיפול של הארגונים.

ברוב המקרים זה לא מגיע.

רוב המקרים לא מגיעים למשטרה.

אז מגיעים לתסכולים פנימיים של גברים, נשים, ילדים, נוער, בנים ובנות. אנחנו צריכים לעשות כאן איזשהו מעקב אולי מול הארגונים שכן עוסקים בזה ואולי יחד אתם לנסות לקשור את הרשויות כי לנו יש כוח לקשור אותן כי הרשויות יכולות להתחמק מהם, אבל כאשר אנחנו נקרא להן לדיון ולעוד דיון, הן יבינו שאי אפשר למרוח אותנו.

אולי בוועדה נעשה מעקב יותר מתמיד ולאו דווקא בשבוע של מניעת האלימות. אנחנו ניקח את הסוגיה הזאת כסוגיה מאוד רגישה. אני גם לא רוצה ליצור סטיגמות. אני לא רוצה לומר שנטפלים לקבוצות כאלה או אחרות, אבל לצערנו זה כבר כלל מגזרי. זה לא קשור בעלייה מרוסיה או בעלייה מאתיופיה אלא זה בכל המגזרים.

אני כן מציע, אדוני היושב ראש, שניקח את זה לטיפולנו. יש כאן עוד הרבה ועדות בכנסת שיכולות לעשות את זה, אבל מכיוון שאנחנו גם ועדה לקליטת העלייה ניקח את זה עלינו, מה גם שלצערנו הרבה מאוד מקרים כאלה הם בקרב העולים.

אני מזמינה אתכם לבוא אלינו ולהקשיב גם לעולים מאתיופיה וגם לעולים מחבר העמים עם דוגמאות לחוסר אונים.

אנחנו נזמין לכאן את השרים. אנחנו נביא לכאן את המנכ"לים ונרצה לקבל מהם דין וחשבון. הדוגמה של ההתמדה – אתמול ליאת ישבה אתנו באחת הוועדות - כאשר שמתי להם סטופר ביד של תקופה של חודשיים, פתאום יש שיפרו מערכת שלמה וזה כאשר לא עבדו עשר שנים או 14 שנים.

לגמרי.

הלחץ עוזר. יש לנו את הכוח הזה ואני מציע שניקח את זה כפרויקט שלנו.

תודה לחבר הכנסת מיכאלי.

אני מתנצל אבל אני חייב לצאת.

אם אפשר לומר משפט בהמשך לדבריו של חבר מיכאלי. באמת בזכות אותו דיון אתמול לראשונה הודיעו מהמשטרה שמערכת מנע, שהיא המערכת שנותנת מענה לנפגעי עבירה, תיתן בחודשים הקרובים גם מענה בשפות אחרות, מה שלא היה עד היום בתוך המערכת הממוחשבת.

הבטיחו לנו שזה יקרה תוך חודשיים.

אני מחייכת כי אני חייבת לומר שהפיתוח הזה נמצא בהתהוות כבר תקופה ארוכה.

הפיתוחים האלה, שמעתי שהם 15 שנים. אני לא רוצה חלילה לפגוע בך, אבל הבטחות הממשלה, אנחנו יודעים, אבל ביצוע בפועל, עד שלא לוחצים לכם על הכפתור – ואני לא בא בטענות למשטרה כי המשטרה לבד לא פותרת מערכות שלמות - לא קורה.
אתמול הבטיח לנו נציג המשטרה שישב בדיון, עורך דין ברקוביץ שהוא ותיק במערכת ואנחנו מכירים אותו בכנסת מהרבה מאוד תחומים בהם הוא עבד, והודיע לנו על הסוגיה של השפות שארבע שפות או חמש שפות היום כבר נמצאות, יוטמעו בתוך מערכת מנע. זאת עזרה מאוד גדולה מבחינת תקשורת של נפגעי עבירה עם המערכת.

חבר הכנסת מיכאלי, אני יכולה להוסיף רק מילה אחת. הרבה פעמים יש לנו תחושה שבעיות של עולים הן עניין של העולים עצמם. אני רוצה לומר מה החוויה שבזכותך הייתה לנו במסל"ם עת היית בוועדה. זה שאתה לא היית עולה חדש, איש דתי, הידע שהיה לך והאמפתיה שלך, עוד שנים דיברו על זה. אני שמחה שאני יכולה למסור לך את ההערכה.

גם יואל לא עולה חדש. פעם היינו עולים חדשים.

כאשר נוח לנו, אנחנו עולים חדשים. אני רוצה לומר שההתייחסות הזאת הייתה מאוד משמעותית. ההתגייסות צריכה להיות לא רק של עולים חדשים למען עולים חדשים.

תודה לחבר הכנסת מיכאלי. הסיפור של נ. הוא נורא קשה ומזוויע. אנחנו יודעים שזה לא מקרה יחיד. כמו שציינתי קודם לכן, מנצלים כאן אוכלוסייה מוחלשת, אוכלוסייה שלא יודעת את החוקים ולא שולטת מספיק טוב בשפה וחוששת מהמשטרה. יכול להיות שבחלק מן העדות גם לא מקובל להתלונן במשטרה ואנחנו יודעים זאת. אני חושב שבאמת צריך לעבוד מבחינת ההסברה עם אותה אוכלוסייה וכאן אנחנו צריכים להתגייס ולעזור לכם לעשות את ההסברה הזאת.

מבחינת הוועדה, תמיד אמרנו שהוועדה הזאת פתוחה לכל מקרה. יש לכם מקרים קשים שאתם לא יודעים לפתור ואתם נתקלים בקושי ובמערכת אטומה, אנחנו כאן ומהחדר הזה אנחנו יכולים להשפיע ולשנות, דבר אותו אנחנו עושים על בסיס יומי ואכן מצליחים להזיז מערכות גדולות שארגונים או אנשים פרטיים לא יודעים להזיז אותן. אנחנו מציעים כאן את כל העזרה שלנו אבל אנחנו מכירים את העניין הזה של האלימות ויודעים שיש אלימות מילולית, יש אלימות מינית, יש אלימות פיזית ויש אלימות של נוכל שעקץ 150 משפחות של עולים, בא וניצל את זה שהם לא יודעים את השפה, לא יודעים את החוקים ולקח מהם כסף במרמה. המשטרה מטפלת בזה אבל גם למשטרה היה קשה להגיע כי כאשר אנשים פרטיים פנו למשטרה, המשטרה נפנפה אותם ואמרה שזאת תביעה אזרחית, עד שאנחנו פנינו ולחצנו והדבר הפך למשהו יותר גדול.

אנחנו יכולים לרתום את כל המשרדים, את כל הארגונים ואת כל המוסדות הרלוונטיים כדי לעזור כי אנחנו צריכים להוקיע את התופעה הזאת. כמו שגם חבר הכנסת מיכאלי אמר, אנחנו יודעים שאנשים מגיעים למצבים קשים וכבר קיימנו דיון בנושא אובדנות בקרב העולים כאשר גם שם אנחנו רואים סטטיסטיקה שהיא יותר גבוהה מאשר בכלל האוכלוסייה וזה קורה בגלל המצוקות האלה, בגלל שאותם עולים לא יודעים מה לעשות, לא יודעים למי לפנות, לא יודעים איך לעשות זאת ולכן הם סופגים יותר. אני הייתי עולה חדש וחוויתי את זה על בשרי, כך שאני יודע בדיוק מה זה לעבור את זה. יש אנשים חזקים יותר ויכולים לשרוד ולהמשיך הלאה, אבל יש אנשים שנשברים. אנחנו כחברה צריכים להבין שאנחנו מדינה קולטת עלייה ואסור לנו לתת למקרים כאלו להתקיים.

כמו שאמרתי, אנחנו כוועדה ניתן לכם את כל הפלטפורמה כדי לשנות את הדברים האלה ואני מדבר ברצינות. כל פנייה שאתם רואים שצריך לנער מערכות, אנחנו נשמח לעשות זאת.

אני רוצה לתת את רשות הדיבור לגברת שרה כהן, מנהלת מחלקת רווחה במשרד העלייה והקליטה. תציגי בבקשה את הממצאים של שני המחקרים המתייחסים לדפוס אלימות ותחושת הביטחון של נוער עולה והדור השני.

לפני כן, כמה מלים. כשדנה דיברה אתי לקראת הדיון, בהחלט ניסיתי לראות איזו תמונת מצב, זאת אומרת, לפחות ברמת ההבנה שלי, אני מייצרת מבחינת המקום של העולים כאוכלוסייה שעוברת וחשופה לאלימות והאם זה קורה לה יותר מאשר אוכלוסיות אחרות. הסיפור כאן מבחינתי הוא כואב והוא מזעזע. הלוואי ואף אחת לא תעבור את מה שאת עברת, אבל השאלה שאנחנו באמת צריכים לשאול היא האם האוכלוסייה פגיעה יותר מאשר אוכלוסיות אחרות.
אמרתי לדנה שנראה לי אולי יש מקום – אני מבינה שהיה כאן קוצר של זמן – לפנות למרכז המחקר של הכנסת.

אנחנו מקבלים נתונים ממרכז המחקר לגבי אובדנות.

אנחנו מקבלים יותר נתונים לגבי ייצוג יתר שלהם בעבירות שהם מבצעים. זאת אומרת, ייצוג יתר של הנוער למשל בהתנהגויות אנטי נורמטיביות, בשתיית אלכוהול. בנושא של אלימות במשפחה יש ייצוג יתר אבל חלק מתוך ייצוג היתר בא מבני הזוג או מקהילת המוצא ולא בהכרח באמצעות הקהילה שהיא הקהילה הרחבה.

אני מבין שקשה למדוד כי כמו שאמרנו יש שוני תרבותי ולא הרבה פעמים מתלוננים. הדבר השני, אנחנו יודעים – אני לא חושב שזה רק בארץ אלא בכל העולם – שהשונה הוא האחר והוא סופג יותר.

הסבירות המחקרית שעוסקת בנושא הזה – ואתמול השתתפתי בדיון שהיה בכנס של המשרד לביטחון פנים – בהחלט מחדדת את הייחוד לגבי אוכלוסייה שמוגדרת כמיעוט שהוא מיעוט אתני או במקרה הזה של אוכלוסיית העולים, זאת אוכלוסייה שעברה תהליכי מעבר, תהליכי עקירה מהארץ בה בעצם היא הייתה, שם היה להם מעמד, שם היו להם את הכוחות והיכולות שלהם לבוא למדינה חדשה ולהתמודד עם מערכת ערכים. השוני בין המדינה ממנה הגיעו לבין מה שנקרא תרבות הרוב או קבוצת הרוב במדינה בה הם נקלטו, זה מייצר הרבה יותר קשיים. לפעמים הם נתפסים כאיום על קבוצת הרוב, מביאים אתם אורחות חיים, התנהגות, מנהגים, דפוס לבוש, דפוס דיבור שבחלק מהמקרים בעצם מייצרים סטיגמה שאחר כך הרבה פעמים גם מצטברת כמו כדור שלג.

אתמול ייחדתי איזשהו משפט אחד על שני מחקרים שעשתה הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה לפני כשמונה שנים. היא בחנה את הייצוג של מיעוטים בתקשורת והיא בחנה את זה בשני מחקרים כדי לנסות ולראות האם יש ייצוג שהוא ייצוג סטיגמתי של מיעוטים. חד משמעית יש ייצוג סטיגמתי. זאת אומרת, הייצוג הסטיגמתי בא לידי ביטוי בשני מרכיבים עיקריים. זאת אומרת, יש ייצוג יתר בכל מה שקשור לנושא של פשיעה ועבריינות וכל פעם שיש משהו שהוא קשור לנושא של ביצוע העבירות, יש בתקשורת ייצוג גדול יותר ועוצמתי יותר של העולים ויש ייצוג יתר במסכנות. זאת אומרת, מאוד נוח לרחם על אותו עולה שנמצא למשל באשפתו ושמלקט אוכל בפחי האשפה. זה להציג את זה גם כאיזשהו עירוב יתר במה שקשור לנושא של פשיעה ועבריינות, ומאידך גיסא גם במסכנות.

אני ציינתי בחלק מתוך ההמלצות שאמרתי באותה עת חשוב שגם במקרה הזה יהיה סיקור שהוא הרבה יותר הוגן גם בתקשורת ושמראש, לפני שבאים ומייצגים או מתארים איזושהי סיטואציה, שתהיה חשיבה מוקדמת על איזה כדור שלג זה עלול להוביל.

ככל שהמרחק או השונות התרבותית גדולים יותר, אנחנו רואים שבעצם הקבוצה חשופה יותר לפגיעה. אנחנו שומעים בחלק לא מבוטל מהאוכלוסייה של בני נוער יוצאי אתיופיה זה שהם מרגישים שקיימת אכיפת יתר של המשטרה לגביהם, שמספיק שמסתובב נער אחד או שניים – מיד המשטרה מגיעה וגם אם הם לא עשו שום דבר, יש משבר אמון מאד קשה בין מה שקורה ברמת התחושה האישית שלהם. ברור שמה שאנחנו רואים כאן זה שחלק מתוך משבר האמון גורם לכך שהאוכלוסייה, גם אם היא נפגעת, היא פשוט לא באה ומתלוננת.

שני המחקרים שרציתי להציג, אני חושבת שהם כמעט הנתונים היחידים שהיום קיימים, לפחות מתוך הידוע לי. ניסיתי לבדוק גם עם עמיתים שלי במשרדים אחרים וכולם מחזירים אותי לאותם שני מחקרים שאנחנו הזמנו ממכון ברוקדייל.
אנחנו בדקנו בקרב בני הנוער עצמם את התחושה שלהם גם מבחינת תחושת הביטחון, גם מבחינת תחושת ההשפלה, האם הם מרגישים או לא מרגישים ביטחון במקום בו הם חיים, האם הם מרגישים שהם נמצאים במצב שהם חשופים יותר לקטטות, להצקות ולהטרדות.

אנחנו בדקנו את זה בשני מחקרים כאשר במחקר הראשון השתתפה קבוצת מדגם ענקית שבסופו של דבר מנתה קרוב ל-2,700 בני נוער דוברי שפות שונות.

באיזה שנה? קצת פרטים על המחקר.

המחקר הראשון פורסם ב-2010 והמחקר השני פורסם ב-2012. אלה שני מחקרים שיחסית הם העדכניים ביותר שקיימים היום. אנחנו בדקנו עולים דוברי אנגלית, ספרדית וצרפתית, ובחלק השני של המחקר אנחנו בדקנו את הדור השני גם של יוצאי חבר המדינות וגם של יוצאי אתיופיה. השווינו את זה גם לאוכלוסייה שהיא אוכלוסייה ישראלית ותיקה.

המחקר כולל המון המון מידע על כל החיים של בני הנוער העולים בכל שטחי החיים - גם בנושא של שימוש בשפת אם, גם החוויות שלהם בבית הספר, בכל מה שקשור לנושא של פעילות אחר הצהרים, הקשרים החברתיים, התנהגויות סיכון, היחסים עם ההורים וכל מה שקשור לגבי הנושא של שירות צבאי ולאומי. בקיצור, כיסינו נושאים רבים ושמענו מבני הנוער ברמה של דיווח עצמי מה הם חושבים על הכול.

אני רוצה להציג כאן בזרקור את נושא האלימות ותחושת הביטחון שהם רלוונטיים לדיון שמתקיים כאן ויש לי כמה שקפים בודדים. כאשר בדקנו את נושא השתתפות בקטטה, למשל פעמיים או יותר בשנה האחרונה, אנחנו ראינו שמי מבין בני הנוער שדיווח שהוא השתתף יותר בקטטות אלה יוצאי אתיופיה שהם גם ילידי חוץ לארץ וגם ילידי הארץ. לאחר מכן, בפער של שלושה אחוזים, אלה דוברי צרפתית ואחר כך בפער של ארבעה אחוזים אלה דוברי רוסית.

ברמה של תחושת ביטחון – עשינו כאן מדד מסכם – נבדקו אם הם חשים ביטחון לפחות במקום אחד, למשל בבית הספר, בשכונה או בישוב. בדקנו אם הם חשים ביטחון לפעמים או פעם אחת או לעתים רחוקות ויש שם מגוון שאלות. אנחנו רואים שכאן בהפרש מאוד גדול ביחס לאחרים, מי שהכי לא חש ביטחון אלה יוצאי אתיופיה שנולדו בישראל. 44 אחוזים מבני הנוער שנולדו בישראל, שהם ילידי הארץ. חלק מהטיעונים של נוער יוצא אתיופיה הוא כאשר הם באים ואומרים שהם כל כך בולטים על רקע השונות במראה שלנו, על רקע צבעי העור, שמיד נטפלים אלינו. המסר היה שאנחנו ישראלים, אנחנו ילידי ישראל, נולדנו כאן, אנחנו לא שונים מכל קבוצת מוצא אחרת, אבל בכל זאת יש להם תחושה לפיה הם הכי פחות חשים ביטחון. 44 אחוזים מתוכם אמרו שהם לא חשים ביטחון. לאחר מכן היו אלה שנולדו בחוץ לארץ מבין יוצאי אתיופיה ואחריהם כמעט בלי שוני בין קבוצות המוצא השונות היו ילידי ברית המועצות לשעבר, דוברי ספרדית, דוברי צרפתית ואנגלית. זאת אומרת, הם ציינו שתחושת הביטחון של דוברי האנגלית היא הייתה הגבוהה ביותר. דוברי ספרדית – 22 אחוזים ודוברי רוסית – 19 אחוזים כך שבסך הכול קבוצות המוצא שהן פחות נבדלות במאפיינים הפיזיים שלהם, שהם נראים יותר דומים לקבוצת הרוב, באה ואומרת סופגת פחות תחושות של ביטחון.
כאשר בדקנו במחקר של 2010 את הנושא של השתתפות בהצקות ובהטרדות או קורבנות להצקות והטרדות, הוספנו גם מרכיבים נוספים וראינו שבני עולים יוצאי ברית המועצות לשעבר אמרו שהם השתתפו הכי הרבה בהצקות ובהטרדות והם גם היו הכי הרבה מעורבים בהצקות ובהטרדות. שוב, זה דיווח עצמי של בני נוער ואני לא מתווכחת עם מה שהם אומרים.

בהקשר הזה, דווקא האוכלוסייה הישראלית הוותיקה, 17 אחוזים מהישראלים הוותיקים אמרו שהם היו קורבנות להצקות ולהטרדות. יוצאי אתיופיה במחקר הזה, 12 אחוזים מהעולים ו-10 אחוזים מבני העולים אמרו שהם היו קורבנות להצקות ולהטרדות בתוך בית הספר.

זאת תופעה כלל ארצית. אין לנו כאן איזושהי סטייה.

רציתי להגיד שאנחנו מבחינים כאן בין התחושה של התלמידים בבית הספר לבין התחושה שלהם מול בני נוער אחרים שלא שייכים לאותה תרבות קבוצה. מה שקורה בבית הספר, הם לא אומרים שהם קיבלו מהמורים שלהם יחס שהוא יחס שונה בהרבה יחסית לתלמידים אחרים. מה שהם מדווחים בעיקר זה ששליש נתקל ביחס משפיל או מעליב מצד בני נוער אחרים. זאת אומרת, לא בבית הספר על ידי המורים. הם מרגישים שיש להם פחות כתובת לפנות אבל הם לא מרגישים שהם יותר מושפלים על ידי הצוות הלימודי.

אלה פחות או יותר הנתונים. בסך הכול החוויה של התלמידים בבית הספר הייתה – גם של ילידי ברית המועצות לשעבר, ילידי הארץ, גם ילידי חוץ לארץ וגם יוצאי אתיופיה – מאוד דומה לחוויית השייכות לבית הספר של האוכלוסייה היהודית הוותיקה, שזה בסך הכול בהחלט הרגשות שמבחינתנו מראות לנו על מגמות ועל כיוונים מאוד חיוביים שרק צריך – ואני פונה כרגע גם למשרד החינוך – להמשיך ולחזק אותן בתוך בית הספר. הם מרגישים שלצוות אכפת. מי שמרגיש שהכי פחות יש לו כתובת בבית הספר, זאת האוכלוסייה של יוצאי אתיופיה ילידי הארץ וזה הנתון האחרון אליו רציתי להתייחס בהקשר של הדיון הזה.

אלה הנתונים שכרגע ידועים לנו. לפחות מבחינתי אני אומר משפט שאמרתי גם אתמול בדיון שקשור לנושא של המשטרה. יש את אמנת רוטרדם משנת 1968 שמסדירה את הנושא של שיטור בחברה מרובת תרבויות. זאת אומרת, יש שם שורה של המלצות מה מדינה בתוכה יש קבוצות מוצא שונות או מיעוטים שונים, מה חשוב שהיא תיעשה כדי שהיא תוכל להתאים את עצמה ולהנגיש יותר את השירותים שלה לטובת הטיפול באוכלוסייה. חלק מתוך ההמלצות קשור לנושא של הכנסה של אנשי מקצוע, במקרה הזה חוקרים שהם גם חוקרי נוער וגם חוקרי אלימות במשפחה שהם דוברי שפת העולים. בנוסף הכשרה שוטפת של המשטרה כך שלא תהיה הכשרה שהיא חד פעמית ויבואו ויאמרו שסימנו וי ובזה סיימו אלא חלק מתוך הכשרה יינתן לאורך זמן. בנוסף, הקפדה על כך שמה שנעשה, שהפעולה תיעשה באופן אינטגרטיבי כך שהמסרים שבאים למשל מההנהלה או מהגורמים הבכירים יחלחל לרמה של תפקוד בשטח של מי שנמצא וחשוף מול האוכלוסייה. בנוסף, שיתוף של קהלי היעד עצמם, של האוכלוסיות, ולא רק ממקום של חולשה אלא ממקום של חוזק. בנוסף, עידוד ההתנדבות לדוגמה בסיירות הורים, עידוד של ההתנדבות ביצירה של גישור בקשר בין המשטרה לבין קבוצות המוצא השונות.

זאת אומרת, יש שורה של צעדים שגם המשטרה עצמה ראוי שתעשה. אני חושבת שיש תשתית שאפשר להתקדם אתה. אנחנו נמצאים כרגע בשולחנות עגולים בנושא של עולי אתיופיה יחד עם השולחן של המשרד לביטחון פנים והנושא הזה של תחושת התנכלות יתר באוכלוסיית עולי אתיופיה עלה בו. המשמעות היא שכרגע באמת צריך לעשות איזושהי עבודה הרבה יותר מובנית ואסטרטגית בתוך המערכת של אכיפת החוק כך שהיא תתאים את עצמה יותר לאוכלוסייה באופן הזה שגם ירגישו הרבה יותר פתוחים ונגישים, שהעולים עצמם יוכלו לבוא ולהתלונן ולא לבוא עם תחושה של חרדה שאם הם מתלוננים, אחר כך זה יחזור אליהם כמו בומרנג.

אם אפשר, אני רוצה להתייחס.

בסדר. תתייחסי ואחרי כן נציגת משרד החינוך.

לפני ליזה אני רוצה לומר לך, שרה, שההערה שלך חשובה והיא במקומה. גם אצלנו אין נתונים על כך שזה קורה יותר בקרב אוכלוסיות של עולים אבל כן התחושה שלנו היא שהמענה, ההנגשה והקושי באיתור הוא גבוה יותר בקרב עולים. לזה צריך לתת מענה. זה לא קורה שם יותר ויש קושי מיוחד בקבוצות של עולים בטיפול ובמענים שאנחנו נותנים.

עשוי להיות שיהיה יותר. אנחנו אומרים שאוכלוסייה שהיא פגיעה יותר, היא יכולה להיות חשופה יותר. אנחנו צריכים לשמור כל הזמן – וזה אחד הדברים היום – להתמודד נגד אפליה, נגד סטיגמה, נגד גזענות וזה חלק מתוך מה שמערכת שלטון החוק שלנו במדינה כל הזמן צריכה להקפיד על זה. אין כאן אפס.

לנו דווקא יש פחות ביקורת על משרד החינוך. אנחנו מדברים גם על פער בין הורים לילדים. לדוגמה, אנחנו מלווים עכשיו ילדה שעברה פגיעה מינית והיא לא מדברת רוסית וההורים שלה לא מדברים עברית. איך יכול להיות ש-14.5 שנים ילדה שנולדה כאן חיה במשפחה ואין תקשורת בינה לבין ההורים ואף אחד לא שם לב לזה? המשפחה שלה היא מערכת החינוך, לצערנו, אבל אימא ואבא קיימים לידה בלי שום יכולת לתקשר עם הילדה. זה פרדוכס שבחיים לא שמעתי עליו.
יש משהו בפערים. משרד החינוך משקיע שם המון אבל יש משהו מפוספס בהשקעה בילדים ובמבוגרים ביכולת של האינטגרציה של הדור האחר. הילדים שלנו הרבה יותר מפותחים והם גררו אותה ללכת ולהתלונן. יש כאן משהו שאנחנו צריכים לשים זרקור ולאו דווקא על הילדים כי שם הם מטפלים בזה טוב אלא בשכבה אחרת של אנשים שהם חסרי אונים, שהם מוטרדים הרבה יותר והם פחות מכירים את החוק. זאת האוכלוסייה וזאת השכבה.

תודה לשרה כהן. נציגת משרד החינוך, שוש צימרמן, אגף תכנית סיוע ומניעה.

מנהלת אגף תכניות. אני רוצה להתייחס לנושא משלושה היבטים. ההיבט הראשון הוא לספר שהחל משנת 2009 המשרד מוביל תכנית מערכתית כוללת למניעת אלימות כאשר המוקד של התכנית – אנחנו הבנו שאלימות היא בעיקר סימפטום והדגש הוא לא רק על הרתעה ועל גבולות אלא על פיתוח תחושת שייכות של התלמידים לבתי הספר. התכנית הזו עובדת והיא מתחילה עם שאלון – שאלון ניטור או משתמשים בנתונים מהמיצ"ב או שאלון מיוחד - והיא בונה תכנית ספציפית לכל בית ספר לפי התוצאות שעולות כאשר הדגש הוא על חיזוק הדיאלוג בין מורים לתלמידים ובין תלמידים לתלמידים. יש לנו תוצאות מאוד מאוד יפות של עשרות אחוזי הפחתה באלימות משנת 2009, אז התחלנו בצורה מואצת בתהליך הזה. אפשר לראות את זה גם בסקרים הדו-שנתיים של רמ"ה.
אני רוצה לומר שהתכנית מיושמת בכל שנה בכ-900 בתי ספר וכל שלוש-ארבע שנים היא עוברת לבתי ספר חדשים, כך שאנחנו מקווים שתוך כעשור אנחנו נצליח לכסות את כל בתי הספר. בתי ספר שעוזבים אותם מקבלים המשך אחזקה. זה היבט אחד שהוא באמת חשוב. אנחנו יודעים שהקושי של עולים הוא בהרגשת הניכור וחוסר הרגשת השייכות, וזה אחד ממוקדי העבודה.

נושא אחר שאני רוצה להדגיש הוא שמאז נכנס השר פירון לעבודה, הוא שם על סדר היום את הנושא "האחר הוא אני" וכל בתי הספר מחויבים להשקיע עבודה חינוכית, גם ערכית, בנושא הזה. זה כולל את כל מערכת החינוך וזה מחייב וכל הזמן אנחנו מציעים לשדה תכניות אבל מאוד חשוב לנו שכל בית ספר יפתח את המודל שמתאים לו לעבודה חינוכית בתחום הזה.

הסוגיה השלישית. יש לי נתון אחד שממש מתייחס לסוגיה הזאת. בשאלון המיצ"ב יש חלק שבודק אקלים בית ספר ויש שם שאלה ששואלת: בחודש האחרון מישהו מהתלמידים לעג לי בגלל צבע העור, המוצא או הדת. יש לי נתונים משנת תש"ע, זאת אומרת, של חמש שנים. אנחנו רואים ירידות של עשרים אחוזים בתשובה לשאלה. מלכתחילה התשובה לשאלה הזאת, הנתונים הגבוהים ביותר הם 15 אחוזים מהתלמידים שענו כך. אנחנו רואים ירידה של עשרים אחוזים בקרב תלמידי יסודי וחטיבת הביניים, ולצערי אנחנו רואים יציבות בקרב תלמידים מהחטיבה העליונה. זאת אומרת, במשך חמש שנים הייתה מעט ירידה ומעט עלייה למדידה הראשונה.

אני חושבת שכמשרד חינוך, שמבחינה ערכית התפיסה של לקבל את הזולת ולהתייחס אל הזולת היא תפיסה ערכית מאוד רווחת וכרגע מקודמת ומבחינתנו, מבחינת האגף שאני מנהלת, וההתערבות הספציפית לאלימות, אנחנו שמים את המוקד על יצירת קשר ותקשורת בבית הספר.

תודה על העדכון. אני יכול לציין את משרד החינוך ואת התכנית שמוביל שר החינוך, הרב שי פירון, "האחר הוא אני". אני יכול להשוויץ כאן היום ולספר שאתמול בהפתעה אשתי זכתה בפרס כיתה חברתית של מחוז תל אביב והם דווקא טיפלו בילדה שהיא בת עולים שהיה אתה איזשהו סיפור שלא משנה מהו והם ככיתה התגייסו ועשו למענה, דבר שגיבש את כל הכיתה. אני רואה את התכנית הזאת והיא באמת משפיעה על כל התחרויות ורואה שמנסים להכניס את הערכים לתוך מערכת החינוך. אני חושב שזאת הדרך לקבל את "האחר הוא אני" ואני שמח על כך שאתם עושים את זה. עדיין אנחנו שומעים על בעיות וכבר טיפלנו בכמה מקרים, אבל תמיד יהיו בעיות. העיקר שהמגמה תהיה חיובית ולהילחם היכן שנתקעים, זה חשוב.
הייתי רוצה לתת את רשות הדיבור לעורכת הדין בת חן משינסיקי מטבקה, מרכז לסיוע משפטי וסנגוריה קהילתית ליוצאי אתיופיה.

תודה. אני רוצה לתת דוגמאות של מקרים בהם אנחנו טיפלנו. עמותת טבקה מטפלת במקרים של אפליה, במקרים של אמירות גזעניות, במקרים של אלימות ובכל הדברים שהם רלוונטיים גם לישיבה של היום.

למרבה הצער יש משהו שמשותף לעולים יוצאי אתיופיה ואינו משותף לעולים אחרים. הורי נולדו בליטא ובאוקראינה, אני נחשבת עולה חדשה אבל אני לא נחשבת עולה ואני לא בטיפול משרד הקליטה. כך גם דובר בנתונים של שרה כהן לגבי תחושת הביטחון האישי הנמוכה ביותר שהיא בקרב יוצאי אתיופיה ילידי הארץ. זה משהו שמאוד מאוד חשוב לשים לב אליו ולהתעכב עליו כיוון שהם נחשבים עדיין לעולים, גם מבחינת הציבור, גם מבחינת החברה, גם מבחינה ממשלתית. זה לדעתי מקור תסכול מאוד מאוד גבוה. כאשר אדם מגיע לבילוי בתל אביב, בחור צעיר שלמד ועובד בחברה מפורסמת וגדולה, חברת הייטק, אז הוא פוגש בשוטר. מפגש מקרי עם שוטר שלא היה לו כל בסיס ופתאום הוא הופך להיות אתיופי. פתאום קורה משהו שכל מה שהוא עושה בחייו נמחק ונעלם ומה שנשאר זאת החזות וכל הסטיגמות שנלוות אליה.

אני יכולה לספר על מקרים שקורים בכל מקום ובכל תחומי החיים שיוצאי אתיופיה נתקלים בהם, אם זה בעבודה, אם זה בבית הספר, אם זה באוטובוס, אם זה בקיוסקים. ממש בכל תחומי החיים ניתן להיתקל בתופעות גזעניות שהן אלימות לכל דבר.

כרגע יש לנו שני מקרים שאני אישית מטפלת בהם של אמירות גזעניות באוטובוס על ידי נהגי אוטובוסים, אמירות מאוד מאוד קשות שלא קדמה להן שום התגרות ושום ויכוח מהותי, וגם אם מדובר בסיטואציה של ויכוח, לצערי הגלישה להערות גזעניות היא מאוד מאוד מהירה.

מהבחינה הזאת אני חושבת שמאוד מאוד חשוב להשקיע בחינוך. לגבי התכנית שהוזכרה כאן על ידי משרד החינוך, אני חושבת שמאוד מאוד חשוב להשקיע בחינוך הזה אבל בחינוך הזה גם לכלל האוכלוסייה. כלומר, כמובן שהחינוך מתחיל מגיל צעיר אבל אני חושבת שצריך לטפל בכלל התחומים, בכלל נותני השירותים. מאוד מאוד חשוב.

דבר נוסף הוא מה שקורה לאחר המפגש הזה, ההנגשה. הנגשה שפתית והנגשה תרבותית של גופים שיכולים לטפל בדברים האלה. ברגע שקורה משהו כזה לאדם, הוא חש שמסתכלים עליו כעל עולה, כעל נחות, כעל מישהו שהוא לא חלק מהחברה הישראלית. צר לי מאוד אבל אני מדברת עם הרבה אנשים שמפרידים בין עצמם לבין ישראלים ואני מדברת גם על ילידי הארץ. כלומר, לבנים הם ישראלים והאדם כאתיופי הוא לא ישראלי כיוצא אתיופיה וזאת הפרדה מאוד מאוד כואבת לשמיעה ומאוד מאוד עצובה. אני חושבת שרק אם באמת תהיה כאן קבלה אמיתית בכל תחומי החיים, ההפרדה הזאת, אפילו כתחושה אישית, תיפסק. לצערי אני לא רואה שזה מתקדם לשם.

רק בשנתיים האחרונות טיפלנו ב-31 מקרים של אמירות גזעניות. חלק מהמקרים הגיעו לבתי המשפט וחלק לצערי לא כי אני מאמינה שההרתעה הזאת הציבורית היא אחת מדרכי החינוך של הציבור הרחב, כי אם לא מבינים את זה כדבר בסיסי, צריך להבין את זה דרך פסקי דין ודרך הכיס. טיפלנו בכעשרים מקרים של אלימות משטרתית, של מפגשים טעונים מאוד מול המשטרה. הפניות שמגיעות אלינו הן טיפה בים. הרבה מאוד אנשים בכלל לא פונים, הרבה מאוד אנשים שנפגעים מאלימות על כל סוגיה בכלל לא פונים, לא מרגישים שיש להם למי, מרגישים שגם אם הם יפנו – התלונה שלהם לא תטופל כמו שצריך, לא מרגישים שיש להם עם מי לדבר גם מבחינת ההנגשה השפתית וגם מבחינה של הבנה תרבותית.
נאמר קודם על ידי נציגת מרכז הסיוע שהיה חשש של הורים להתלונן כי יודעים שייקחו להם את הילדים. לצערי זאת בעיה מאוד מאוד גדולה בקרב יוצאי אתיופיה. לא מעלים קשיים כי יודעים שזה מה שיקרה ואני חווה את זה בעבודה היום יומית שלי עת אני רואה מקרים בהם משפחות מפורקות ומושמת זכוכית מגדלת על ילדים בזמן שלגבי משפחה ישראלית ילידת הארץ, משפחה ישראלית רגילה, גם אם היא במצב סוציו אקונומי דומה, זה לא היה קורה.

אכן יש בעיה מאוד מאוד גדולה של אמון ברשויות ולדעתי זה גם משהו שצריך לטפל בו. אני חושבת שההנגשה היא הדרך הראשונה שצריך לטפל בה.

תודה. כל הכבוד לכם על העשייה. זה משהו שבכנסת הזאת, גם מבחינת ההנגשה, נקבעו חוקים גם לגבי המערכת הרפואית וגם לגבי משרדי הרווחה, הביטוח הלאומי וכולי, וגם לגבי הוצאת ילדים מהבית וכאן יש עכשיו רפורמה גדולה במשרד הרווחה. אני מקווה שהדברים יתממשו ואכן העולים ירגישו יותר בטוח וישתפו יותר. כמו שאמרתי, אנחנו צריכים לעשות גם הסברה וגם לחנך את המערכות להפעיל שיקול דעת. לא כל אחד עבריין אלא שהרבה פעמים מגיעים עם סטיגמות מסוימות גם במערכות הגדולות, ואנחנו מבינים ויודעים את זה. אבל כמו שאמרתי יש לכם אלת הפלטפורמה של הוועדה. אם יש לכם מקרים שאתם נתקלים בהם, אנחנו נשמח לעזור לכם בהנעת המערכות השונות.

רשות הדיבור למשרד לביטחון פנים, אילני אבבה קמפינו, מנהלת תחום עולים וכפרי נוער.

שלום. אני עובדת במשרד לביטחון פנים באגף מצילה. תוך כדי הצגת הדברים לגבי מה אנחנו עושים באגף, אני אתייחס ברשותך גם לכמה דברים שעלו כאן בדיון ובכלל להתייחסות של המשרד בנוגע לעולים.
המדיניות של המשרד לביטחון פנים בכלל לגבי עבודה עם עולים – גם עולים חדשים – היא כמה שפחות, ככל הניתן, הפעלת תכניות בתחום של מניעת פשיעה בעבריינות, קבוצות הטרוגניות ולא קבוצות הומוגניות. אם נמשיך להפעיל קבוצות הומוגניות ונפתח עוד משרד לביטחון פנים שמטפל בעולים חדשים, זה לא יהיה נכון. תמיד תהיה תחושת ניכור, תמיד אנחנו נרגיש שונים מאחרים, גם יוצאי חבר העמים וגם יוצאי אתיופיה, ואני מאוד מודעת ואנחנו מכירים ויודעים גם את השוני בקרב העולים מחבר העמים כאשר בתוכם נמצאים גם הקווקזים ויש את הבוכרים הוותיקים שהם כבר דור שלישי ברמלה-לוד. המשרד די מודע לכך ומראש אנחנו לא מקצים ונדרשים ומתבקשים על ידי גורמים חיצוניים – גם עמותות וגם גופי ממשלה – להקצות תקציבים לעולים ואנחנו מתעקשים לא להקצות תקציבים ייעודי שמיועד לעולים אלא תשלבו את העולים בתכניות הקיימות ויש לנו איקס תקציב שבתוכו תפעילו, אלא אם כן – והיו לנו – יש תכניות ייחודיות אבל המגמה הייתה באמת עם יעדים ברורים לחלוטין שלאחר שנה, עם הערכות מצב שאנחנו עושים באמצע השנה לראות היכן התכנית עומדת, נשלב. לא ממשיכים קבוצות ייחודיות. אנחנו מאוד מאמינים בתפיסה הזאת ואנחנו משקיעים.

אני יכולה להתייחס כרגע – בהמשך אני אשמח להעביר כי אין לי את זה כאן – לתקציב של האגף כאשר מהפילוח שלי כשלושים אחוזים מהתקציב שלנו הולך לקבוצה של עולים, לאלה שנחשבים עולים, גם יוצאי חבר העמים וגם יוצאי אתיופיה ואני מתייחסת לכולם.

ולדעתי יש מחקרים, חוץ מהמחקרים של מכון ברוקדייל, ובאמצעות גוגל אנחנו מוצאים אין סוף מחקרים בנושא של אלימות כלפי עולים, ואנחנו גם שוכרים שירות של סטודנטים באוניברסיטאות כדי שיעשו את העבודות שלהם בתחומי העשייה שלנו. יש מחקרים ואלה לא רק מחקרים בודדים או המחקרים ששרה הציגה כאן.

גם אנחנו, גם יוצאי אתיופיה – ואני מניחה גם יוצאי חבר העמים – אנחנו לא רוצים שיתייחסו אלינו כשונים. אנחנו לא רוצים שיתייחסו אלינו כך. זיוה, כמה שנים אנחנו בארץ? אני יותר מ-25 שנים בארץ, סיימתי תיכון בארץ, סיימתי תואר ראשון ותואר שני, ואני כמו כולם. בהרצאות שאני נותנת, אחת השאלות שאני שואלת את המשתתפים בקהל, אני רושמת שמות וכותבת עליהם תפקיד. לא מראה את התפקיד ולא מוציאה את השקף אלא שואלת את כולם מה כל אחד עושה. אם עולה לי השם דני אבבה, כולם יגידו מג"ב או כל תפקיד אחר. אם זה שם משפחה רוסי, כולם יאמרו רופא או מהנדס. אם זה שם משפחה אשכנזי, עורך דין מצליח או משהו אחר. אני מדברת על מורים, על אנשי חינוך שבאמת אי אפשר למחוק את הדעות הקדומות. אז אני אומרת שמורה נכנסת לכיתה ד', היא רואה את הילדה שלי בכיתה, מבחינתה היא רואה ילדה אתיופית בכיתה ד' והיא לא רואה ילדה בכיתה ד' בת תשע עם צרכים של ילדה בת עשר, מאפייני התנהגות של ילדה בת עשר כמו כולם. קודם כל היא ילדה. היא לא קודם כל אתיופית או רוסיה ואחר כך המאפיינים האחרים של אותה ילדה.

אני חושבת, ובאמת אני מאוד מאמינה – וזיוה מכירה אותי שנים – שאנחנו צריכים להשקיע ולחזק את העוצמות הפנימיות של הפרט ולא את הקהילה כאילו תבינו אותנו, אנחנו בסדר, גם לנו עושים עבירות. לא. אם יהיו לנו מספיק עוצמות, מספיק חוזק, כל אחד ברמה האישית שלו, הוא ייפגע פחות, יהיה פחות חשוף, ירגיש תחושת ביטחון. אם יש לך תחושת ביטחון, כל הכבוד לאלה שפונים לעורכי דין שמייצגים אותם ותובעים כי גם זה מראה על חוזקה. לא כולם פונים לעורכי דין אלא יש כאלה שמחזירים מכות לשוטר.

במקרה ההוא, רק כדי לדייק כי לא רציתי לחשוף הכול, הסיפור ההוא נגמר בתקיפה ובמעצר כוזב. תקיפה של השוטר.

אני לא תקפתי אבל סליחה שאני אומרת, גם כלפי הייתה אלימות ואני עובדת המשרד אבל אני כמובן לא החזרתי וזה טופל.

בחברה בכלל, זה מה שאני לפחות מלמדת גם את הבנות שלי וזה עובד מאוד יפה, ויש לי שלוש בנות, אני תמיד מחזקת אותן ולא את הסביבה. הזמרת אסתר רדא התראיינה בטלוויזיה . בזמנו היא גרה בקריית ארבע, היא חזרה מבית הספר בוכה ואמרה לאימא שלה שאמרו לה כושית והיא אמרה שהיא לא הולכת למחרת לבית הספר. מה אימא שלה ענתה לה? צפיתי בתכנית עם כל המשפחה. אימא שלה אמרה לה: אז מה? את לא כושית? מה הסיפור שלך? מה לא הולכת לבית ספר? היא סיפרה שהתפתחה שיחה מאוד יפה בינה לבין אימה, לא להתייחס ולא לגרום לכך שזה יגמור אותה, שהיא תתמוטט ותלך לדרכים לא טובות בחיים.
באגף אנחנו עובדים בשבעים רשויות מקומיות וב-24 כפרי נוער. אני חייבת לציין שאנחנו עובדים בשלושה כפרי נוער עם נתונים מאוד טובים ועם הישגים אדירים במגמה ללימודי משטרה. אנחנו עובדים עכשיו על הקמת פנימייה ללימודי כבאות והצלה כאשר בכל המקומות אנחנו דואגים שיהיו עולים חדשים.

סגרנו עם מערכת הכבאות שיקבלו כל שנה בין 15 ל-20 עולים והם התחייבו לכך. היה כאן נציב הכבאות והוא התחייב בפני הוועדה שהוא מקבל אותם כל שנה.

נכון. לא מזמן נפתחו תקנים במשטרת ישראל. אנחנו עושים להם גם את כיתות המכינה וגם עולים חדשים נכנסים. האגף שלי מממן ומפעיל את ההכשרה של העולים החדשים לכניסה למשטרת ישראל. קורים דברים טובים מאוד.

אני חייבת לומר שמי שמכיר את פנימיית הודיות שהיא פנימייה לא כל כך חזקה, ילדה בוגרת ממוצא רוסי עשתה 48 יחידות בגרות וזה בפנימייה שאני לא חושבת שפעם היו עושים יחידה אחת. ההישגים הם מאוד יפים. קורים דברים מאוד טובים. בחופשת פסח היו 26 תלמידים שסיימו קורס טיס אזרחי מתוכם שישה חבר'ה יוצאי אתיופיה. בנוסף לכך סיימה בוגרת הפנימייה לימודי רפואה. קורים דברים מאוד מאוד טובים.

האינטגרציה עובדת.

בסך הכול מה שאני רוצה לומר באמירה שלי זה שבאמת כמה שיותר להתעסק בתכניות הטרוגניות, לשלב כמה שיותר ולחזק את הפרט ולא להשקיע מאמצים או לפתוח עוד גוף ועוד גוף שמטפל בעולים כאשר הם כבר שלושים שנים בארץ.

תודה. אני מסכים אתך שהעצמה אישית תיתן כאן מענה. אני חושב שגם בתוך הקהילה צריך להעביר את זה. היום אנחנו רואים אינטגרציה טובה יותר ואנחנו רואים הרבה ניצוצות והרבה כוכבים שיכולים להיות מודלים לחיקוי אלא שפשוט צריך להעביר את זה הלאה.

כשהייתי במרכז ההגירה ברופין, הביאו בחורה מהעדה האתיופית והיא אמרה שבזמנו, לפני שהיא הגיעה לתכנית המגשרים, היא חיפשה עבודות ניקיון ולא חשבה שהיא מסוגלת ליותר. ברגע שהיא למדה על עצמה, למדה על מה שעברנו, על כך שהיו לנו מנהיגים וכולי, היא אמרה שהיא עכשיו חזקה יותר והתחילה להגיש קורות חיים למכרזים לעבודות יותר טובות. אני חושב שהעצמה אישית היא דבר מאוד חשוב.

מבחינת התכניות, אני חושב שאין ברירה וצריך לעבוד במקביל וצריך גם תכניות הטרוגניות כמו שציינת אבל עדיין בכמה מקומות ובכמה מישורים אין ברירה וצריך גם השקעה בתכניות ייעודיות כי הדרישה דווקא מגיעה מתוך העדה וזה הביקוש. כמו שאמרנו, אנחנו כמדינה מנסים לעשות הכול בקרב כל העולים כי יש לנו עכשיו גם הרבה בעיות עם נוער צרפתי ובאמת אנחנו מגיעים להרבה מקומות ומנסים לעשות הכול אבל הרבה פעמים גם טועים. היו גם תכניות שכשלו והן כשלו למרות שהושקע בהן הרבה כסף, התוצאות לא טובות ועכשיו אנחנו בודקים את זה.
הייתי רוצה לתת את רשות הדיבור לנציגת המשטרה, פקד רחל גרייבין, קצינת מדור נפגעי עבירה.

שלום. אני רוצה להמשיך את הדברים מהמקום של התפיסה. הוצגה מאוד בבהירות התפיסה ההטרוגנית. דיברנו על כך שתופעת האלימות היא תופעה חוצת מגזרים ומהמקום הזה אנחנו באים לחקירה. המקום שאנחנו חוקרים את העבירה, את המאפיינים שלה, את הדרישות להקים את העבירה ולפיכך בעצם לזיהוי של מי מעורב בעבירה מהמקום הזה יש פחות משמעות אלא ההתמקדות היא בעבירה ובחומרה שלה.

עם זאת, אנחנו כן מכירים בזה שיכולים להיות מאפיינים של אוכלוסיות או של קבוצות מסוימות שמשפיעות, בין אם זה על הנכונות לבוא ולהגיש תלונה או בין אם במהלך התלונה על האפשרות להיפתח, על האופן שבו מתנהלת החקירה לצרכים של נפגע העבירה. לכן אנחנו כן משלבים בתוך ההכשרות וההדרכות שלנו לחוקרים הרצאות שנוגעות בחקירה רגישת תרבות עם חשיפה והכרות עם תרבויות שונות. באיזה מקומות המאפיינים של התרבות הזאת יכולים להשפיע או לבוא לידי ביטוי, באיזה אופן אנחנו צריכים להיות פתוחים וקשובים לזה, להרחיב את הידע שיש לנו כדי שהוא יוכל להשתלב בידע הכללי. עם זאת, לצד זה, גם שלא יהיה מצב שאם נכנס מישהו ממוצא מסוים, באופן אוטומטי אני מכניס אותו לתבנית הזאת והזאת ומתקיימת תבנית זאת וזאת. כלומר, כן לראות את האדם על כל ההיבטים והמאפיינים שלו ועם זאת, ככל שיש לנו יותר ידע, יותר טווח של התייחסות, של הבחנה, של למידה, זה משתלב בתוך כלל הדברים.

בהקשר הזה, הוזכר כאן מפגש עם שוטר. כלומר, היום במשטרה אני מרגישה שהיא כן כוללת חוקרים ממוצאים שונים, יוצאי אתיופיה, יוצאי ברית המועצות לשעבר, דוברי שפות שונות ולכן במפגש, גם כאשר נכנסים לתחנת משטרה, בעצם פוגשים את החברה הישראלית וזה קורה ככל שהשנים עוברות. מי שייכנס לתחנת משטרה או רואה שוטרים ברחוב, אני חושבת שהוא יפגוש שוטרים ממוצאים שונים. כמובן ככל שהשנים עוברות, הדבר גם נכנס יותר.

כמה שוטרים יוצאי אתיופיה במשטרה?

אני לא יודעת לומר לך את המספר.

נפתחו 150 תקנים.

אם אנחנו מדברים, לפחות תנו את הנתונים המדויקים והעובדתיים. אנחנו יודעים שאנשים מגיעים לתחנת משטרה ואנחנו מכירים מקרה שאישה יצאה מתחנת המשטרה בפתח תקווה ואחרי כמה מטרים נרצחה על ידי בעלה כי לא היה מישהו שיתרגם לה שם.

בואי ניתן לרחל לסיים את דבריה.

סליחה. אני מתנצלת.

אני רוצה להתייחס ולומר שאין לי רצון להציג את הדברים שאנחנו הגענו לסוף הדרך מבחינת העשייה והרצון שלנו לקדם את זה. אנחנו שותפים במובן הזה בוועדות בין-משרדיות ובוועדות שמתמקדות באוכלוסיות מסוימות שיש להן צרכים ואנחנו פתוחים ורוצים לשמוע וללמוד. אנחנו מזמינים אלינו להרצאות, אנחנו מנסים ללמוד ואנחנו נמצאים בתהליך של התפתחות ולמידה. אני חושבת שאנחנו שותפים ליוזמות שמגיעות אלינו וגם שאנחנו יוזמים.

לכן האמירות שלי היו לתאר מגמה ולומר שהתפתחו דברים שקיימים ואני כן חושבת שבשנים האחרונות גם מבלי לציין את המספר, מספר המתגייסים עלה משמעותית וגם נעשתה עבודה לגבי הקריטריונים לגיוס במובן שאם היו פרמטרים שיצרו איזו הבחנה תרבותית שהיא לא באמת נדרשת לתפקיד, עשו התאמה של דרישות תנאי הסף כדי שיהיו דרישות התפקיד אבל לא משהו שיכול למנוע כניסה מבחינת רקע תרבותי.
מבחינת נפגעי עבירה, כמו שהזכרנו, יש כאלה שיש להם צורך מיוחד כמו שפות. יש חוקרים בשפות שונות וגם מערכת של תרגום.

תיעזרו בנו בליוויים.

מבחינת ההנחיה המשטרתית, במקומות שזה מתבצע ובמקומות שזה צריך להתבצע, יותר קשר עם גורמי סיוע, בין אם אלה המרכזים למניעת אלימות במשפחה ובין אם אלה מרכזי הסיוע, בכל השתלמות שלנו יש יום שלם לגבי מרכזי הסיוע. שוטר, כאשר מישהי מגיעה אליו ומתלוננת על פגיעה מינית, צריך לאפשר וליידע לגבי האפשרות להסתייע בגורם סיוע. גם היום, עוד לפני השינויים, יש דפי מידע על זכויות של נפגעי עבירה והם בחמש שפות וגם שלטים בתחנות המשטרה.

לגבי הנתונים שהוזכרו. באמת כל ארגון מתאר את ההגדרה של עולה חדש במקום אחר וכמו שאמרנו, אין אפשרות. זאת לא עבירה ייחודית בהכרח שזאת הסיבה לה ולכן אי אפשר בהכרח לפלח או לראות את ההבחנות, מה גם שאצלנו לדוגמה אנשים ילידי הארץ לא מוגדרים כעולים חדשים ולכן הפגיעות בהם, אלה שהוזכרו כאן, וזה שהם חווים אלימות, הם לא יעלו בנתונים.

תודה על הדברים. זיוה, מנכ"לית אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה, בבקשה אבל לא הרבה זמן כי אנחנו מתחילים בעוד כמה דקות את המליאה.

תודה רבה. אני מתנצלת על האיחור אבל הייתי בוועדת החינוך, שם התקיים דיון על הנושא של שילוב מורים יוצאי אתיופיה ובכלל ההדרה של תלמידים יוצאי אתיופיה.

ראשית, אני רוצה לציין שאני בהחלט מסכימה עם הדברים של עורכת הדין בת חן שאמרה שיוצא אתיופיה נתפס ונראה כל הזמן כמי שהוא עולה חדש. הסוגיה הזאת היא בעיה בתפיסה החברתית שלנו שכולנו צריכים לשנות אותה ואין שום בעיה עם המוצא. אתיופי, זה בסדר ואין לנו בעיה עם המוצא אלא הבעיה היא איך מפרשים ואיך מתייגים. לצערי הרב ברוב המערכות התפיסה היא שאם אתה אתיופי - אתה חלש, אם אתה אתיופי – אתה נחות, אם אתה נער יוצא אתיופיה – סביר להניח שאתה עבריין ושוטר יעצור אותך אם אתה מסתובב ברחוב אחרי שעה 9:00-10:00 בערב. אלה תופעות שאנחנו פוגשים וזאת הסוגיה שצריך לטפל בה.

גברתי, דיברת על מערכת החינוך. אם מערכת החינוך רואה שיש כיתות ומייצרת כיתות נפרדות ליוצאי אתיופיה, זאת בעיה כי לא יכול להיות שרמה של תלמידים יוצאי אתיופיה היא רמה אחידה ושל האחרים היא אחרת. זאת תופעה בעייתית וצריך לטפל בה. אם יש בית ספר עם ריכוזים גבוהים של תלמידים יוצאי אתיופיה, זה לא בגלל שהורים בחרו להיות שם בבית הספר הזה אלא הרשויות המקומיות אפשרו להורים אחרים להוציא את הילדים שלהם והילדים האלה נשארו לבד. אנחנו יודעים שהתכניות הייחודיות או המסגרות הייחודיות הן תכניות בינוניות ומטה ומשם להגיע להיות אוכלוסיית קצה, זה מאוד מאוד קרוב.
אני רוצה לתת שלוש דוגמאות ממפגש של המשטרה עם נערים יוצאי אתיופיה כאשר אחד מהם התקיים בראשון לציון, בשכונת רמת אליהו, שם יש שיטור עירוני. נערים מקבלים מכות משוטרים. לא שהם עוצרים אותם וכולי, אלא ניידות – שלוש-ארבע ניידות – מסתובבות שם כאילו זאת שכונה של הפושעים ועוצרים את הנערים יוצאי אתיופיה ונותנים להם מכות. אני רוצה להגיד לכם שבסיור שקיים השר לביטחון פנים, הנערים באו ודיברו אתו ואחד הנערים אמר לו שהוא היום מתאמן כדי להגן על הגוף שלו כי אם שוטר תוקף אותו, הוא רוצה להחזיר לו.
דוגמה שנייה - ואני נותנת דוגמאות קצרות – בנתניה. בנתניה יש קבוצות של נערים שיוצאים למועדונים. בסביבות פסח קבוצות של אתיופים הלכו מכות וילד אחד מלוד אחרי שבועיים נפטר מהלינץ' שעשו לו הנערים. מקרה מזעזע. בתוך נתניה, בשכונה, ההורים חוו אלימות משטרתית כי כל נער ונער נשלף מהבית שלו לחקירה כי אוטומטית הלכו לפי מוצא הנערים ולא לפי מי שבאמת היה במועדון ואני אומרת שכל מי שעובר עבירה, צריך להיענש.

זאת הייתה חקירה. היו צריכים למצוא את החשודים. היה כאן רצח. אם זה היה בשכונה אחרת, היו באים לשכונה אחרת.

נכון, אבל חיפשו את האתיופים. בכוונה אני נותנת את הדוגמאות האלה. אם הם היו בודקים מי הם האנשים שהיו במועדון ולפי זה היו הולכים, זה משהו אחר. אני מדברת על כך שנכנסו לשכונה וכל בית שאתיופי פתח בו את הדלת, לקחו את הנער וזאת בהחלט ראייה גזענית.

הדוגמה השלישית, כאן בירושלים. הרבה מאוד פניות אנחנו מקבלים מנערים שנעצרים על ידי שוטרים כי הסתובבו באמצע הלילה כאשר אחרים בשכונת בקעה, בשכונת תלפיות וכולי מסתובבים וזה בסדר, אבל את יוצאי אתיופיה עוצרים. אנחנו אומרים לנערים שיתלוננו, אבל הם שואלים למי יתלוננו. אנחנו סומכים באמת על המשטרה הזאת שתעשה משהו.

התופעות האלה הן מאוד מאוד בעייתיות והסטיגמה שנוצרה לגבי אוכלוסייה מסוימת. התופעה של עולים חדשים, קבוצה של נערים דוברי רוסית שאפשר לעצור אותם ולחקור אותם או יוצאי אתיופיה בגלל המוצא שלהם - זאת תופעה שצריך להילחם בה.

אתמול הייתי בכנס של המשרד לביטחון פנים בו התקיים דיון בנושא של רב תרבותיות. מה זה רב תרבותיות. חברים, אם יש מקרה של אלימות, אלימות היא אלימות ויש הגדרה מהי אלימות מילולית ומהי אלימות פיזית. זה משנה אם הוא אתיופי או רוסי או קווקזי או אמריקאי או דור שלישי בישראל? אלימות היא אלימות וצריכה להיות הגדרה ולא לראות האם לפי צבע העור של האדם הוא יוגדר כאלים או לא אלים.

לגבי נתוני המיצ"ב אותם הצגת. בשאלות שנשאלו בפילוח שעשה רמ"ה על יוצאי אתיופיה, הלוואי והיו 15 אחוזים. שם זה בין שלושים ל-35 אחוזים. שלושים אחוזים מהילדים האתיופים אומרים שבחודש האחרון לפחות פעם אחת מישהו כינה אותם כינויי גנאי בגלל המוצא שלהם. יש לי חמישה ילדים, ארבעה מהם במערכת החינוך, הקטן בן שנתיים, וכל ארבעת הילדים שעברו ממסגרת למסגרת, אין ילד שלא בא עם הסיפור הזה ואמר: אימא, קראו לי כושי, אמרו לי כך וכך. אני שלושים שנים בארץ והילדים שלי נולדו בישראל והמפגש הזה והחוויה הזאת של ההדרה קיימת. הדרה היא סוג של אלימות כי בסופו של דבר היא מייצרת אלימות. אם בכלא אופק לנערים נמצאים שלושים אחוזים יוצאי אתיופיה, זה משהו שצריך להדאיג אותנו.

זה מדאיג אותנו ולכן אנחנו מקיימים את הדיון היום. רגינה, בבקשה.

אני אתייחס בקצרה. אנחנו מדברים היום על עתיד המדינה, על מדינה בלי אלימות ובלי גזענות, על העתיד הטוב ביותר אותו אנחנו מבינים ומבינות. אני אשת חינוך ועובדת סוציאלית כאשר משנת 1995 עבדתי עם נוער ועכשיו במשך שנים רבות עובדת במרכזי הסיוע. אני משוכנעת שצריך גם לדבר על מבוגרים. ילד יוצא ממשפחה והוא חוזר למשפחה ומשפחת עולים הביאה עמדות ותרבות משלה. גם אני עברתי תהליך עלייה ואני עברתי הרבה דברים במשך 24 שנים כאן ועדיין אני מוצאת את הדברים שהבאתי משם ועדיין אני עומדת ואומרת שכאן אני רוסיה וכאן אני עברתי תהליך ומסתכלת מהצד על עצמי. ילד וילדה חוזרים למשפחה ומה הם מקבלים במשפחה? האם דיברו עם מבוגרים שעשו הרבה מאמצים לתת לילדים הרבה אבל הם גם נותנים את מה שאנחנו אולי לא רוצים. אולי צריכים לעבוד על זה והמדינה צריכה לשים לב לכך. אני כבר לא עולה חדשה, בסדר, אבל יש לי תרמיל ובו תרבות.

תרמיל טוב.

נכון. אני מדברת על כך שאנחנו צריכים לטפל כי כאן אנשי מקצוע שמבינים. מה שטוב, אני נותנת לכולם ואני מאושרת מכך אבל מה שלא טוב, אנחנו צריכים לטפל בו כי אם נטפל רק בחינוך ורק בילדים – הילד חוזר הביתה ושם אומרים לו לא לדבר על משהו מסוים, לא לפנות למשטרה, לא לומר למורה דברים שמוציאים אותו מלשין.

יש לי נשים צעירות שפונות למרכזי הסיוע אחרי אלימות והן אומרות שהן מפחדות לומר במשפחה כי האח שלהן או האבא שלהן הולך לתת מכות לתוקף. זאת התרבות שלנו כי אין אמון במשטרה ואין אמון בחוק.

תודה. אמרת דברים מאוד מאוד נכונים. גם אני כאבא תופס את עצמי בכל מיני מקומות כשאני מביא את המטען שלי מתרבות אחרת.

חברים, אני חושב שהיה כאן דיון מעניין מאוד. אנחנו לא נסיק כאן מסקנות ונלך עם חצוצרות לומר שעשינו כאן דברים ואנחנו משנים את העולם, אבל אני חושב שמהדיון הזה דווקא קיבלנו הרבה תובנות. כמו שאמרתי לכל הארגונים, יש לכם כאן את הפלטפורמה של הוועדה ואנחנו תמיד נשמח לסייע וכמובן להעביר למשרדים הרלוונטיים - גם למשרד החינוך, גם למשרד לביטחון פנים וגם לגורמים הממונים - את פרוטוקול הישיבה כדי שהם ידעו שיש דברים וכי יש לנו תכניות רבות. אני כן אשמח שתהיו מעורבים בתכניות כי יוצאות הרבה תכניות על מנת לשנות כך ואחרת. אני רוצה שנראה היכן אנחנו טועים כי באמת מנסים לעשות דברים ובסך הכול הדברים שמנסים לעשות הם לטובה, אבל צריך גם את היד שלכם, של האנשים שנמצאים בשטח ורואים את הדברים כפי שהם, ולכן אני מבקש מכם הערות אותן נשמח להעביר.

תודה רבה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:05.>