PAGE
3
ועדה משותפת לוועדת החינוך, התרבות והספורט

וועדת העלייה והקליטה

04/03/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 1>
מישיבת ועדה משותפת לישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט ולוועדת העלייה והקליטה
יום שלישי, ב' באדר ב' התשע"ד (04 במרץ 2014), שעה 09:00

<הצעת חוק הרשות לשימור המורשת של עדות ישראל, התש"ע-2010>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

>
שמעון אלקבץ - ראש מינהל תרבות, משרד התרבות והספורט

עו"ד מירב כהן - הלשכה המשפטית, משרד התרבות והספורט

משה זעפרני - ראש אגף מורשת, משרד החינוך

עו"ד עדנה הראל פישר - משרד המשפטים

ד"ר אביעד סטולמן - ראש אגף האוספים, הספרייה הלאומית

עו"ד דינה בראון - היועצת המשפטית, הספרייה הלאומית

ד"ר מיקי מירו - מנהל הרדיו, רשות השידור

אלגרה אמדו בן-יצחק - מנהלת השידור בלדינו, רשות השידור

פרופ' דב קוטלרמן - מנהל אקדמי, המרכז ללימודי יידיש, אוניברסיטת בר אילן

ד"ר סלים יהושע סלטי - מייסד המרכז ללימודי הלדינו, אוניברסיטת בר אילן

פרופ' תמר אלכסנדר - מנהלת מרכז גאון, אוניברסיטת בן גוריון

מיכאל גלצר - רכז אקדמי, מכון בן צבי

צבי יקותיאל - מנכ"ל מרכז זלמן שור

משה שאול - מ"מ יו"ר הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו

ד"ר שרה זיו - יו"ר הרשות הלאומית לתרבות יידיש

יהודית סולל - מנכ"לית הרשות הלאומית לתרבות היידיש

מלכה זמלי - חברת מועצת הרשות הלאומית לתרבות יידיש, נציגת האקדמיה ללשון העברית

דניאל באטוויניק - חבר מועדון יידיש, נתניה

חנה לודן - מייצגת את הדור הצעיר שלא שוחר היידיש

אלכס וולינסקי - פעיל, בית לייוויק, דור המשך לאוהבי היידיש

יצחק לודן - עיתונאי, עורך כתב עת ספרותי פוליטי, נציג אגודת סופרי יידיש בישראל

שמואל עצמון ויצלר - נשיא כבוד של תיאטרון יידישפיל

ד"ר נחום גלבוע - חבר הנהלת הארגון העולמי של יהודי לוב

זלדה עובדיה - מנהלת עמותת ספרד

מרדכי רחימי - יו"ר בית כורש בישראל, יושב ראש ארגון איראן בישראל

סירוס חכימי - ועד עמותת בית כורש בישראל

יוסף עזרא - חבר הנהלה בוועד העדה הספרדית

ד"ר יגאל בן שלום - יו"ר האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת תימן

זלי דה טולדו - יו"ר התאחדות יוצאי תורכיה

ניסים גובניס - סגן יו"ר התאחדות יוצאי טורקיה

בלה קליין - מנהלת ברית העבודה, בית שלום עליכם

מריו סוריאנו - יו"ר עמותה למורשת רודוס

לבנה זמיר - יו"ר הארגון הבינלאומי של יהודי מצרים בישראל ובעולם

מאיר כחלון - יו"ר הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב

יהודית גידלי

אהובה שרון - חבר המתרגמים
<הצעת חוק הרשות לשימור המורשת של עדות ישראל, התש"ע-2010>

בוקר טוב. ברוכים הבאים. זאת ישיבה משותפת של ועדת החינוך וועדת העלייה. חברי הכנסת בוועדה המשותפת הם רות קלדרון, יעקב אשר ושמעון אוחיון מוועדת החינוך, ומוטי יוגב, דב ליפמן, אברהם מיכאלי, חיליק בר מוועדת העלייה. אני יושב בראש הוועדה המשותפת. אני מקווה שחברי הכנסת יגיעו בהמשך.
אנחנו דנים בהצעת חוק הרשות לשימור המורשת של עדות ישראל. נדמה לי שהחוק – שהוא ביוזמת הממשלה - נמצא על השולחן יותר מארבע שנים. הוא עלה על סדר היום בכנסת הקודמת ולאחרונה הועבר אלינו.

סדר הדיון יהיה שאנחנו היום עד לא יאוחר מ-11:00 נקיים דיון כללי על החוק. זאת אומרת, ממשרד התרבות, בגלל תקלה, עדיין לא הגיעו ואני מקווה שיגיעו בהמשך כי זה המשרד שעומד מאחורי החוק. נקיים דיון כללי ואני אתן את רשות הדיבור לכל מי שנרשם ולכל מי שעדיין רוצה להירשם אצל יהודית מנהלת הוועדה. כאמור, הדיון הוא דיון כללי על החוק, מטרותיו, מהותו, מתוך כוונה לשמוע את העמדות השונות. למדתי שהיה כבר דיון כזה בוועדה בכנסת הקודמת. אחרי שנקיים את הדיון הכללי הזה, נקבע מועדים נוספים שיהיו אחרי חזרתה של הכנסת מפגרת חג הפסח ואז נקיים דיונים רצופים בהם נעבור על החוק כפי שאנחנו נוהגים, מילה מילה, משפט משפט, ושם שוב תהיה הזדמנות לכל מי שיש לו דעה ועניין להביע אותה. בסוף נוציא מתחת ידינו, אני מקווה, חוק שיענה על המטרה לשמה הוא הוגש וכמובן בהתחשב בדעות השונות ובעמדות השונות.

אני רוצה ברשותכם כפתיחה להקריא מתוך דברי ההסבר כמה מלים על מטרת החוק.

"מטרתה של הצעת חוק זו היא להקים רשות לאומית לשימור המורשת של עדות ישראל במטרה לרכז ולייעל את הטיפול והמאמץ לשימור מורשתן של עדות ישראל השונות המגוונות והייחודיות לכל תפוצה ותפוצה וכן את שפות היידיש והלדינו אשר מהוות יחד את מורשתו ההיסטורית והתרבותית של העם היהודי כפי שעוצבה וגובשה בפזורות השונות.

עם חלוף השנים מתמעטים נושאי המורשת ומתחדד הצורך לשמור על מורשת זו מפני אובדן ושכחה. מתוך הבנה כי ראוי ששימור זה ייעשה באופן מוסדר במסגרת ציבורית, קובע החוק המוצע הוראות לעניין הקמתה של רשות לשימור המורשת של עדות ישראל כתאגיד סטטוטורי עצמאי. הרשות תרכז את כל הקשור בשימור מורשת עדות ישראל, בקידום ההיכרות עמה, בחקר המורשת ובחקר השפעתה וכל זאת לגבי המורשת של כלל עדות ישראל בלא העדפת מורשת של עדה או זו אחרת.

עוד קובע החוק המוצע הוראות לגבי תקציב הרשות, ניהולה ופעולותיה ובמקביל מבטל חוקים קיימים שעוסקים במורשות מסוימות בלבד".

זה מתוך דברי ההסבר לחוק. אנחנו נפתח ישר בדיון וכאשר יגיעו אנשי משרד התרבות, ניתן להם כמובן להציג את הצעת החוק.

נרשמו אצלי מספר אנשים ואנחנו נתחיל לאו דווקא לפי סדר החשיבות או סדר א'-ב' אלא בסדר שנמצא אצלי. הראשון, הרשות הלאומית לתרבות הלדינו, משה שאול ממלא מקום היושב ראש ואחריו תדבר פרופסור תמר אלכסנדר.

תודה רבה. אדוני היושב ראש, ראשית כל אני רוצה להביע את התנצלותו של יושב ראש הרשות, הנשיא החמישי מר יצחק נבון שלא יכול היה לבוא בגלל סיבות בריאות.

נאחל לו בריאות ואריכות ימים.

תודה רבה. הרשות הלאומית לתרבות הלדינו הוקמה כידוע ב-1997 יחד עם הרשות לתרבות היידיש כיוזמה – עליה אנחנו מברכים – של הכנסת להביע את הערכתה ואת הוקרתה לשתי שפות שהן בהחלט נחשבות כשפות היהודיות העתיקות הנפוצות ביותר של העם היהודי. הלדינו, מקורה בספרד, היידיש, כמובן שיש לה היסטוריה עוד יותר מוקדמת. אלה שתי שפות שפרחו לא במדינה אחת בלבד אלא בשורה של מדינות המפוזרות על אזור רחב. אם נדבר על הלדינו, היא צמחה והתפתחה באימפריה העותומנית, תורכיה, יוון, בולגריה, יגוסלביה ועוד מדינות אחרות, ושם היא יצרה תרבות בהחלט מפוארת. אנחנו רואים שלאחרונה התרבות הזו, יחד עם תרבות היידיש, בגלל כל מיני סיבות, סובלת משבר ויש ירידה במספר הדוברים. צריך לעשות מאמץ כדי לשמר את השפות האלה כי הן יצירות תרבותיות חשובות ביותר של העם היהודי ואכן הכנסת עשתה את הצעד החשוב הזה של הקמת שתי רשויות לשימורן.
ב-16 השנים שחלפו מאז הוקמה הרשות ללדינו ב-1997, עשינו עבודה רבה וחשובה מאוד. בתחום השימור, סייענו למכון בן-צבי לשמר את אוסף העיתונות בלדינו, למפעל הביבליוגרפיה של העם היהודי, עשינו תערוכות, עשינו כנסים בינלאומיים, עודדנו את היצירה התרבותית בלדינו בארץ והגענו גם להפצה בקרב הציבור. היום, בזכות הפעילות של הרשות, הלדינו היום חיה מהצפון, מחיפה, ועד באר-שבע ואשקלון בדרום. זה דבר נדיר כי באף מדינה בעולם אין פעילות בהיקף כזה.

כאשר אנחנו נמצאים במלוא התנופה, הישגים שזוכים להערכה בעולם כולו, התבשרנו לפני כשנתיים על החוק הזה שבמסגרתו הרשות ללדינו והיידיש ייכנסו לתוך ציבור רחב של יתר תרבויות. עינינו לא צרה ברצונן של הקבוצות האלה לקבל תמיכה בשימור ופיתוח התרבות שלהן אבל יש כמה דברים חשובים אותם צריך לקחת בחשבון.

ראשית כל, כפי שאמרתי, היידיש והלדינו הן שפות אוניברסליות שמדברים בהן בעולם כולו. הן צמחו אמנם באזורים מסוימים אבל הן התפשטו לעולם כולו. שנית, אלה שתי שפות שנפגעו קשה מאוד בשואה. לגבי היידיש, כולנו יודעים מה קרה ליהדות אירופה אבל מה שמעט מאוד אנשים יודעים זה שיהדות ספרד נפגעה לא פחות ומבחינת אחוזים אפילו קצת יותר והמרכזים החשובים של תרבות הלדינו בסלוניקי, בסרייבו, במונסטיר, בסקופיה – שם הקהילות הוכחדו כמעט לגמרי ולא נשאר מי שידבר את השפות האלה. לצערנו גם כל המצבור של הספרות, של הספריות, של המכונים שהיו קיימים במקומות האלה, של עיתונים ושל יצירות ספרותיות ירדו לטמיון ואנחנו היום צריכים לעמול קשה מאוד כדי לנסות לשמר ולשחזר את כל התרבות הזאת.

דבר נוסף שנגזר מעצם הפעילות הזאת. כתוצאה מכל מה שעשתה הרשות עד היום, יש בעולם כולו הערכה רבה למה שנעשה בישראל. אני יכול לומר לכם מניסיון מהמגעים שיש לי עם אנשים בעולם כולו שהם רואים בהערכה את היוזמה של ישראל להקים גוף שתומך בשפת הלדינו וגם בשפת היידיש. כאשר אנחנו נמצאים במלוא התנופה, להכניס אותנו לתוך מסגרת שעם כל הרצון הטוב אנחנו יודעים שברגע שתקום הרשות יהיה מאבק בין כל הקבוצות וכל אחת תרצה כמובן את החלק שלה, אני בספק אם נוכל לקבל אפילו חלק קטן מהמשאבים שמאפשרים לנו היום לפעול כפי שאנחנו פועלים.

לכן הרשות מבקשת, ואני מתאר לעצמי שכך גם לגבי היידיש, אנחנו בהחלט תומכים בחוק תקום רשות למורשת עדות ישראל אבל בלי לפגוע בעצמאות הרשות ללדינו. אני מתאר לעצמי שאותו דבר יאמר עמיתי.

אני רוצה לומר לכם שנעשתה פעילות עצומה גם בתחום המחקר – ולידי יושבת פרופסור תמר אלכסנדר שתכף נשמע אותה, גם באוניברסיטת בר אילן וגם באוניברסיטה העברית – ונעשית עבודה עצומה בתחומים האלה. יש לנו גם עמותות שפועלות יחד עמנו כמו עמותת יוצאי תורכיה, עמותת יוצאי בולגריה, עמותת יוצאי יוון. כל הפעילות הזאת בסכנה אם החוק הזה יתקבל במתכונתו הנוכחית ולא יאפשר לנו לשמור על עצמאותנו. אנחנו מבקשים לשמור על העצמאות של הרשות הלאומית לתרבות הלדינו. תודה רבה.

תודה רבה. פרופסור תמר אלכסנדר, בבקשה. אחר כך נשמע יידיש.

ברצון.

תודה. אדוני היושב ראש, ועדה נכבדה שחבל שלא כולם נמצאים כאן כי עבורנו זאת שאלת חיים ממש. אני רוצה להמשיך את הקו של מר משה שאול התחיל ואעשה זאת מנקודת מבט של האקדמיה. אני פרופסור מן המניין באוניברסיטת בן גוריון ואני מנהלת מרכז לתרבות הלדינו על שם משה דוד גאון מחלוצי חקר הלדינו. המטרה שלנו, כמו שאמר משה, והבקשה היא לגבי הסעיף הזה שהחוק החדש מבטל חוקים קיימים שעוסקים במורשות מסוימות. למה להעלות את הגרזן על הרשות ללדינו שקיימת ופועלת 17 שנים בהצלחה אדירה?
תרבות הלדינו, נכון שמספר הדוברים החיים הולך ויורד, אבל באקדמיה יש פריחה אדירה. יש מרכזים לתרבות הלדינו בכל העולם ואני אזכיר רק את מדריד, את ברלין, את באזל, את פאריס, את איסטנבול ולאחרונה סטנפורד, אוניברסיטה מאוד יוקרתית שהקימה מרכז לתרבות הלדינו. כל המרכזים הללו – ותכף אני אדבר על המרכזים בארץ – נושאים עיניים לרשות הלאומית של תרבות הלדינו, זאת הרשות שמייצגת את מדינת ישראל. אני חושבת שזאת גם פגיעה במדינה אפילו, אם אני אדבר בקיצוניות, לחסל את הרשות לדינו שנושאים אליה עיניים מכל העולם ופונים אליה כסמכות עליונה.

בארץ יש לנו שני מרכזים באקדמיה, באוניברסיטת בר אילן, מרכז סלטי שמר סלטי שתרם את המרכז נמצא כאן ואצלנו באוניברסיטת בן גוריון, מרכז גאון. מרכז גאון פועל בארבעה מישורים ואני רוצה להראות כמה הרשות חשובה לנו למרות שאנחנו שייכים לאוניברסיטה. יהיה לנו קשה מאוד להמשיך ולהתקיים בלי הרשות הלאומית. המישורים הם מחקר, קהילה, הוראה, תרבות.

במחקר אנחנו מקיימים פעמיים בשנה ימי עיון משותפים עם הרשות הלאומית, כנסים משותפים וערבי השקה. יש לנו כתב עט אקדמי שאנחנו הקמנו והרשות מדי פעם משתתפת אתנו בהוצאה לאור של חוברת.

הוראה. הרשות מממנת חמישים אחוזים משכרו של המורה ללדינו. בלי הרשות לא תהיה לדינו באוניברסיטה מפני שמאוד עצוב, אבל הפקולטה והאוניברסיטה לא שמים בראש מעייניהם את הלדינו וללא המצ'ינג של החמישים אחוזים מהרשות, לא הייתי מצליחה לשכור מורה ללדינו וזה כאשר יש לנו 120 תלמידים. מאוד חבל. 120 תלמידים צעירים שלומדים לדינו, נצטרך לומר להם ללכת הביתה כי אין לי כסף למורה כי סגרו את הרשות. חבל מאוד.

הרשות נותנת מלגות לתלמידים ומעודדת אותם ומקדמת אותם. אנחנו ממליצים על התלמידים והרשות כל שנה נותנת מלגות. זה במישור ההוראה.

קהילה. אוניברסיטת בן גוריון היא גם אוניברסיטה שפניה לקהילה. מרכז גאון הקים חוג קהילתי ויש לנו יותר ממאה חברים באזור הדרום שעד עכשיו לא היה להם לאן לפנות. כאשר הם נפגשים להרצאות ופעילויות של הלדינו, הרשות תומכת בחוג הזה ואנחנו עושים גם מופעי תרבות ואומנות יחד.

כלומר, אין סיכוי להמשיך את כל הפעילויות האלה בלי העזרה של הרשות. אני חוזרת ומדגישה כמה הרשות חשובה הן לפעילות הלדינו בארץ, במחקר, בהוראה ובקהילה, והן לפעילות הלדינו בכל העולם. רק ממשלת ספרד כעת נושאת עיניים לרשות ופתאום רואה את היהודים כחלק מהתרבות שלה ומעלה את יהודי ספרד ואת הלדינו ושמה אותה במקום גבוה.

הבקשה היא לא לפגוע בעצמאות של הרשות שהוקמה באמצעות חוק ופועלת 17 שנים. הבקשה היא להשאיר לנו את העצמאות שלנו. תודה.

תודה. שמואל עצמון, בבקשה.

יושב ראש הוועדה הנכבדה, לכבוד הוא לי לבוא לייצג תרבות שהיא אבן פינה בחידושה של שפת העברית. אלמלא שפת היידיש גם שפת העברית המדוברת לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה.

אני חותם על כל מילה שאמרו כאן קודמיי בעניין לדינו אבל אני לא אדבר על החשיבות של היידיש אלא אני רוצה לדבר על חשיבות שתי הרשויות שהוקמו ואולי לתת קצת היסטוריה קצרה איך הן הוקמו ולעשות זאת עם תיעוד. אני אהיה מאוד אישי.

"מבטל חוקים קיימים". אותי אישית כשריד שואה, ואני מסתכל ונדמה לי שאולי אני בין הבודדים כאן, כאשר מחליטים בחוק לבטל את היידיש, את הרשות, אצלי זה מדליק אור אדום. אני מבקש לשנות את הדבר הזה, גם אם יתקבל החוק.

שתי הרשויות האלו - מותר לי לומר זאת כי אני כבר יהודי זקן שלמד שבגילי מוכרחים לומר את האמת כי אני קרוב לריבונו של עולם – קמו ביוזמתי.

עד עכשיו לא אמרת את האמת?

עד עכשיו הסתדרתי בחיים. כאמור, שתי הרשויות האלה קמו ביוזמתי ואני אספר את הסיפור כי הוא שייך לכנסת.


לפני 18 שנים בא אלי בחור מרוקאי, חיים חלד, ואמר לי שהוא רוצה לעשות סרט בטלוויזיה על השירה ביידיש אבל הוא לא מבין בזה כלום וביקש את עזרתי. אמרתי שבמה שהוא ירצה, אעזור לו אבל אין לי כסף. הוא אמר לי שלא אדאג לכסף כי כסף יש לו. שאלתי אותו איפה הכסף הזה והוא אמר שיש במשרד החינוך מחלקת עדות ישראל ולפני שנה הוא פנה לשם וקיבל 120 אלף שקלים כדי לעשות סרט טלוויזיה על מרוקאים ובטח ייתנו גם לאשכנזים. אמרתי לו שאם הוא יביא כסף, אני נותן לו מה שהוא מבקש. אמרתי לו שאם הוא לא יביא כסף, גם כן יקבל מה שהוא מבקש ומה שאני יכול לתת לו, אבל אמרתי לו שהוא לא יקבל כסף. כעבור שבועיים הוא חזר אלי ואמר שאמרו לו שאנחנו לא שייכים לעדות ישראל אלא אתם תרבות בזכות עצמכם, אין לכם עדות ואתם מפוזרים בכל העולם. אז הגעתי למסקנה שצריך להקים משהו שיגן עלינו ואכן ביוזמתו של דב שילנסקי יושב ראש הכנסת דאז שהטיל עלי את המשימה, הלכתי ועשיתי את החוק ובעזרת אנשים נוספים הבאנו את החוק. שילנסקי סיפר לי שצריך להעביר את הצעת החוק בוועדת החינוך ואמר לי שאנחנו בצרות כי היא לא תעבור מאחר ואין מספיק חברי כנסת שיתמכו בחוק הזה. הוא הציע שנעצור את הגשת החוק וננסה לחפש דרך אחרת ואני הסכמתי.

שלושה שבועות התהלכתי עד שיום בהיר אחד חלמתי על יצחק נבון, וזאת האמת והוא יעיד על כך, ולמחרת הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו שיש לי בעיות – אנחנו בידידות כבר שנים רבות – ושאלתי אותו מה עושים עם החוק ביידיש וביקשתי את עזרתו. הוא אמר לי שגם הוא רוצה חוק בלדינו וביקש שאבוא אליו למחרת למשרד. באתי למשרד, הנחתי בפניו את הצעת החוק והיכן שכתוב יידיש, היה כתוב לדינו.

היה צריך להעביר את זה בכנסת. עשינו ערב גדול בכנסת, ישיבת הכנסת ה-13, בה דובר על חשיבות היידיש ואני רוצה לצטט את שבח וייס שהיה אז יושב ראש הכנסת שכתב: "שפה של יהדות גדולה שיש לה שורשים חזקים ועיקשים בהיסטוריה". אברהם בורג, יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת: "יידיש היא שפת חיים, נעשה הכול כדי לשמר את זיכרון העבר". דב שילנסקי סגן יושב ראש הכנסת: "כבוד והערכה ליידיש". האשכנזי הכי ברור, חבר הכנסת סגן יושב ראש הכנסת עובדיה עלי: "על אחדות הגורל של עמנו, היידיש היא חלק חשוב בבניין התרבות העברית ועל כן ראוי לה לשפה הזאת שנעשה להתחדשותה ולפריחתה בארצנו בכל מקום ובמיוחד במערכת החינוך".
דליה איציק שאז הייתה יושבת ראש ועדת החינוך העבירה את שני החוקים האלו ומאז אנחנו פועלים.

על כל מה שאמרה פרופסור תמר אלכסנדר אנחנו יכולים להוסיף פי חמש או פי עשר בפעולותינו כי אנחנו פי חמש ופי עשר. כיום יש בעולם שניים וחצי מיליון יהודים שמשתמשים בשפה יום יום וקשורים לשפה. מעבר לזה, במדינת ישראל – עשינו סקר – יש מיליון דוברי יידיש. זה היה לפני ארבע-חמש שנים והיום יש יותר למרות שהרבה מהם הולכים מאתנו אבל מסות גדולות מצטרפים אלינו. אי אפשר לבוא היום למפעל כזה ולומר תתחילו מהתחלה. אם עושים חוק חדש, זה דבר חדש וצריך להתחיל מהתחלה.

אני רוצה לומר עוד דבר אחד ואולי לסיים את דבריי. אנחנו בתיאטרון היידישפיל משמרים את זה והבאתי לכנסת להראות לכסיקון שהוצא ב-1967 על ידי שחקני ועובדי התיאטרון בעולם עד פרוץ המלחמה ועם פרוץ המלחמה. כאן יש לנו 550 שמות של שחקנים, של אנשי תיאטרון וסופרים שנרצחו על ידי הנאצים ואנחנו חייבים לשמר את זכרם. מה שעושה היום התיאטרון שלנו, הקמנו את התיאטרון ואני מוכרח לומר שהתיאטרון הזה תרם הרבה מאוד להחזרת השפה. אני מתלוצץ ואומר שהיום יש כל כך הרבה אנשים שמזדהים עם היידיש והם התחילו לצאת מהארון.

אני אספר סיפור. פגשתי בתיאטרון את המאמן הלאומי שרף ושאלתי אותו מה הוא עושה בתיאטרון כי ההצגה בעברית היא למעלה ואנחנו כאן למטה. הוא אמר שהוא בא לראות הצגה ביידיש. שאלתי למה יידיש, מה פתאום והוא אמר שהוא מתגעגע לאבא ואימא.

זה מה שאנחנו מבקשים, לתת לנו להמשיך לעבוד ולא לעשות את המשגה הזה של ביטול חוקים. הדבר הזה אותי מקומם.

אני מבקש לסיים בשיר של אברהם סוצקיבר שהשנה אנחנו חוגגים מאה שנים להולדתו. אברהם סוצקיבר, גיבור העם היהודי, משורר שסטאלין שלח אווירון להציל אותו מהתופת, הגיע לארץ וכאן בארץ כתב שיר על אהבתו למדבר הארץ ישראלי ושלח אותו לדוד בן גוריון. דוד בן גוריון ענה לו: אדוני, יפהפה. תדעו שבן גוריון דיבר יידיש יותר טובה ממני כי הוא היה יותר חכם ממני. הוא ענה לו: תכתוב בעברית. ענה לו אברהם סוצקיבר בשיר ואני לא אקרא את כל השיר אלא רק את העיקר: "מבקשים ממני שאני אתרגם את לשוני, איך אני יכול לבלוע את לשוני ולהמשיך לדבר כי אי אפשר לתרגם נשמה. מה שנשאר לי זה ליד הכותל המערבי, אני אבוא, אבלע את לשוני ואזעק לאותו אריה: אני חי, קיים ורוצה להמשיך".

עם זה אני רוצה לסיים את דבריי. תודה.

תודה רבה. מאיר כחלון, יושב ראש ארגון יהודים יוצאי לוב.

בוקר טוב לכולם. אני מברך את חבריי על העמידה האיתנה במשך 18 שנים בהפעלת מורשת לתפארת של היידיש ושל הלדינו. כאשר התקבלה ההחלטה לשמר את מורשת יהדות לוב, זה לא רק העניין של יהדות לוב אלא זה נושא שקשור בכלל בהקמתה של מדינת ישראל ואנחנו נמצאים 65 שנים אחרי קום המדינה ולא לומדים בבתי הספר את מורשת יהדות ארצות ערב והשפה שלהם. השפה הערבית, גם היא שפה בינלאומית. היא שפה אותה דוברים מיליארדי אנשים. המורשת של יהודי ארצות ערב – לוב, מצרים, עירק, תימן – היא מורשת מיוחדת במינה, מורשת יפה, אבל לא נתנו לה את המשקל הדרוש. כאשר הוחלט להקים את מורשת יהדות לוב, זה הוחלט בקשיים רבים וזה בא להבטיח שהנושא הזה יתחיל לטפטף, יתקצבו ויפעילו אותו. לצערי לא כך הדבר. במשרד התרבות והספורט, בנושא של מורשת עדות ישראל, יש מחלקה מצוינת, עושה עבודת קודש, יושבת בראשה בטי דהאן.

שמעון אלקבץ.

שמעון אלקבץ הוא הממונה. נעשית שם עבודה אבל טיפין ובתקציבים קטנים מאוד. קשה מאוד לבטא את מה שצריך לעשות. אנחנו פנינו - אני מדבר עכשיו בכובע של יושב ראש הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב – וביקשנו שנושא של מורשת יהדות ארצות ערב יילמד בצורה מסודרת בבתי הספר. במדינת ישראל, בתל אביב, הוקם בית תפוצות, גולדמן היה היוזם, האם אנחנו יודעים מה יש בבית התפוצות? כמה יהדות ערב נמצאת שם? התקציבים הגדולים שמעבירים לבית התפוצות, האם שם יש מורשת של יהודי ארצות ערב? נכון, יש מורשת אבל בקטן מאוד. עד שנכנסת המורשת, לוקח זמן.

לאחרונה ביקרתי שם.

עשית בדיקה?

לא ספרתי את התמונות ואת המוצגים אבל בהחלט יש.

תערוכות שמתקיימות באופן זמני ויוצאות. אלה לא דברים קבועים. זה לא בית שמספר את סיפורם. נכון, יש בית מורשת יהודי בבל באור יהודה, 47 שנים, בית לתפארת שמספר את סיפורה של הקהילה. יש בית מורשת יהודי לוב, 12 שנים, וגם הוא באור יהודה וגם הוא מספר את סיפורה של הקהילה, אבל איפה בית מורשת יהודי מצרים? איפה בית מורשת יהודי תימן? איפה בית מורשת יהודי עירק ואיראן? איפה יתר הארצות?

לכן אנחנו מסכימים להקמה של רשות ציבורית למורשת אבל לסגור ולפתוח? אנחנו יודעים שלהרוס תמיד זה קל. תסגור את היידיש, תסגור את הלדינו, אז גמרת את כל המורשות ואין עם ישראל. העם יהיה מפולג ולא יהיה מאוחד.
לכן הכנסת הזאת צריכה לתת את הדעת ואת המשקל הגדול לחמישים אחוזים מהאוכלוסייה שהיא דוברת ערבית ויש לה מורשת לתפארת והמורשת היא בת אלפי שנים. אם אנחנו זוכרים, הכול התחיל מבבל. הכול התחיל מהר סיני. איפה היו היהודים? בכל המקומות. לכן הנושא של המורשת הוא א'-ב' לדורות הבאים. אנחנו נלחמים יום יום ושעה שעה איך להעביר את המסרים לנכדים ולנינים שלנו ולהעביר להם את המורשת היפה שלנו אותה עברנו בטרגדיות. גם היום יש משא ומתן עם הערבים – אני לא קורא להם פלשתינאים כי אלה ערבים שבאו לכאן ולא כולם נולדו כאן – מדברים על שלום, ואני מסכים לשלום ואכן צריך לעשות הכול כדי שיהיה שלום, אבל היכן מדברים על יהודי ארצות ערב ועל כל מה שקרה שם? אף אחד לא מתייחס אליהם.

אני מאוד מבקש, קודם כל לא להרוס. אמרתי את זה עת הייתה כאן שרת התרבות בישיבה הקודמת. אמרתי שאם אתם רוצים להרוס כדי לבנות – לא. תבנו, תכינו, תתקצבו בסכומים המתאימים ואז אפשר יהיה לבוא ולחבר מעגלים. לבוא ולומר ליידיש אחרי 18 שנים, לבוא ולומר ללדינו עם עבודה לתפארת שנעשית שם, לא. אני עובר באינטרנט, אני קורא ואני שומע. גם אשתי מדברת לדינו ואני גאה בזה כי זה חלק מהעם. איפה אנחנו מדברים ערבית ספרותית? לא מדברים וכל השכנים שלנו כאן הם ערבים. איך נלמד את הילדים? בבתי הספר לא לומדים על מורשת יהדות ארצות ערב.

אני מבקש מוועדת החינוך לעשות שיקול דעת, לבדוק את העניין טיפין טיפין ולתבוע מהאוצר להעמיד כספים מתאימים כך שנוכל לעשות את העבודה ולא למחוק. בשום אופן לא למחוק. תודה רבה.

תודה רבה. מריו סוריאנו, עמותה ארצית למורשת יהודי רודוס בירושלים.

שלום לכולם. לפי המבטא שלי, ידוע שנולדתי בדרום אמריקה אבל אבא של זכרו לברכה נולד ברודוס. כל המשפחה נולדה ברודוס. לדבר על השואה, דיברנו הרבה אבל כל אחד מרגיש את המשפחה שלו, את המשפחה שלי. לפני שעליתי ארצה חיפשתי מה אני יכול להביא ומצאתי ספרי קודש. הייתי סקרן ורציתי לדעת מתי הדפיסו את ספרי הקודש האלה ומצאתי שזה היה בליבורנו ב-1800 ומשהו. הספרים היו כתובים בלדינו עם אותיות עבריות. השפה שלנו כל כך עשירה ולא מדובר רק באנשי רודוס אלא סלוניקי, כוס, סרייבו, מקדוניה ועוד. אומרים שכל משוגע יש לו משהו ואני אחד המשוגעים והתחלתי לעשות סרטים עם עדויות של ניצולי שואה. סרטים בלדינו. הייתה לי תמיכה שקיבלתי מהרשות ללדינו בשותפות אלגרה אמדו. אנחנו רוצים להמשיך מאחר וזה חינוך ואלה החיים שלנו. תודה.

תודה רבה. זלי דה טולדו, יושבת ראש התאחדות יוצאי תורכיה בישראל.

אתם יודעים שנולדתי בתורכיה. אני גם דוברת לדינו וזאת הייתה שפת האם שלי. היה לי את התענוג לדבר עם סבתי. אני חושבת שהשפה לדינו צריכה לקבל את החופש שלה כדי לפרוח בעולם כמו שפרחה עד עתה. בהתאחדות יוצאי תורכיה, בין העבודות שאנחנו עושים, אנחנו נותנים שני דפים בלדינו, עיתון בתורכיה שתמיד יוצא בשפה תורכית והוא נותן גם בלדינו. אנחנו עושים את כל המאמצים להחזיר את השפה הזאת כך שתהיה שפה מדוברת כפי שעשינו עם העברית. אני זוכרת שבשנת 1950, עת יצא בתורכיה חוק ואמרו שהתושבים צריכים לדבר תורכית, אנחנו הפסדנו דור שלם של אנשים שלא מדברים לדינו ואלה הם הילדים שלנו שלא דיברו לדינו. היום יש בכל מקום קורסים ואפילו ברמת השרון יש קורס ללדינו ובאוניברסיטאות מלמדים היום לדינו. לדינו היום היא שפה מאוד מאוד מדוברת ומלווה במחקרים. אני הייתי בספרד והרציתי על הלדינו במרכז גרונה. זה מעניין אותם. השפה שאנחנו לקחנו לפני 500 שנים והבאנו אותה לתורכיה, לאימפריה העותומנית, אנחנו היורשים של השפה העשירה ושל התרבות העשירה הזאת.
בהתאחדות יוצאי תורכיה אנחנו מהווים גשר לכל המדינות כמו ארצות הבית ששולחת לנו דוברי לדינו שבאים אלינו כדי להכיר אותנו כדוברי לדינו. היו לנו כאן קבוצות מאוד מכובדות כולל סגן מושל קליפורניה ועוד נציגי ארגונים חזקים שבאו לבקר, להכיר אותנו ולדעת מה זאת השפה לדינו.

אני חושבת שבחופש אנחנו יכולים לפרוח הרבה יותר. אני זוכרת שבישראל עת הגעתי לארץ רצו להפוך את כולנו לישראלי עם כובע טמבל ומכנסיים קצרים אבל אחר כך ראו שזה לא הולך. כל התרבויות פרחו עם השירה, הספרות והמנהגים שלהן. אי אפשר להכניס את כולם למסגרת אחת ולהיות באותו מקום, עם כל הכבוד לכל התרבויות שקיימות בארץ.

לדינו, מאחר והיא שפה אוניברסלית, שפה מדוברת, יש לנו מאה אלף תורכים שמדברים לדינו פלוס היוונים, פלוס הבולגרים, זאת שפה שהיא צריכה את החופש שלה כדי לפרוח. כמו שהסביר את זה משה שאול, עם כל הכבוד לוועדה, אנחנו צריכים לקבל את חופש הפעולה שלנו. תודה רבה.

תודה רבה. עורכת הדין דינה בראון, הספרייה הלאומית.

מי שיפתח בדברים יהיה אביעד סטולמן שהוא מנהל אגף האוספים בספרייה הלאומית.

בוקר טוב. לספרייה הלאומית אין עמדה ברורה וחד משמעית בנושא של החוק. מה שכן, הוזכרו כאן היידיש והלדינו ואכן כל הדברים האלו נאספים היום בספרייה הלאומית. הוזכר סוצקיבר ואני מציין שהארכיון של סוצקיבר נמצא בספרייה הלאומית. פרויקט הסריקה הגדול ביותר שמתבצע היום בעולם של כל השפה יידיש, גם המוזיקה, גם הטקסטים, הספרים, כתבי היד, מתבצע בספרייה הלאומית. פרויקט הלדינו, הוזכר המפעל הביבליוגרפי של הלדינו, מקומו בספריה הלאומית.
כאשר קיבלנו את החוק, תהינו מדוע הספרייה הלאומית לא מופיעה בו כאחד הגופים כאשר היא בעצם הגוף המרכזי בעולם, ולא רק במדינת ישראל, שאוסף את כל המורשת של כל העדות ואני לא חושב שיש על זה מחלוקת.

אותי כראש אגף האוספים הטריד סעיף 4(א)(6) שמאפשר לרשות לאסוף ולתעד יצירות נבחרות ממורשת עדות ישראל. הדבר הזה עלול לפגוע במשימה שלנו ואני חושב שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה גם עם החוקרים וזה עלול לפגוע ביכולת שלנו לעשות את מה שנקבע בחוק שנחקק בשנת 2007, חוק הספרייה הלאומית, שקובע שבעצם הספרייה הלאומית היא הגוף שאמון על שימור המורשת התרבותית של מדינת ישראל והעם היהודי, איסוף של כל המורשת של כל העדות בטקסט, במוזיקה ובכל צורה שהיא.

עד כאן ההערה שלנו.

אני אוסיף ואומר שצריך לזכור שחוק הספרייה הלאומית הקים את הספרייה הלאומית כגוף הלאומי לאיסוף כל החומרים הכתובים, הן של מדינת ישראל והן של התרבות של עם ישראל, ובעצם אסור להקים שני גופים מתוקצבים שהתפקידים חופפים והסמכויות יחפפו זו את זו.

תודה. אלכסנדר וולינסקי.

דניאל גלאי ביקש ממני להציג גם את הדעה שלו. אנחנו מהחוג הרעיוני וההשגה שלנו היא על שם החוק. לדעתנו שם החוק מעורפל. צריך להגדיר מהי עדה ולהבדיל בין עדה וקהילה. אנחנו עכשיו שומעים שכל הקהילה רוצה לקבל את הנציג. אני חושב שצריך קודם כל לשנות את החוק לחוק טיפוח זהות ותרבותם של יהודי אשכנז, ספרד, אפריקה ומזרח וכך אנחנו פחות או יותר מגדירים מהי הזהות. אני לא בדיוק רוסי למרות שהשפה שלי היא רוסית ואפשר להגיד שאני אשכנזי כמו האשכנזים בארצות הברית ובכל המקומות האחרים. אחר כך באות כל הקהילות הקטנות והמפוזרות ואומרות שזאת המורשת שלהן. צריך קודם כל לשנות קצת את שם החוק כי המילה עדה לא כל כך ברורה.

ביקש ממני פרופסור יצחק בן מרדכי לומר שזה לא יהפוך עוד פעם – כפי שמקובל בארץ - למקום משרות למקורבים, פעילות על הנייר, כאילו אנחנו עובדים ומטפחים. אני מאוד מכבד את שמוליק עצמון שאמר שיהיו לנו מיליונים של דוברי יידיש אבל זה חלום. המדיניות של מדינת ישראל – עוד טרם הקמת המדינה – הייתה טיפוח עברית בלבד. אני חושב שיש מורשת אבות, שזאת עברית ואין ויכוח על העברית, ויש מאמא לושן שזאת מורשת של כל עדה ועדה וזה טיפוח של משפחה. גם המושג של תרבות חילונית, גם את זה צריך להגיד כי לדתיים יש את מורשת אבות ולמה זה טוב כשאומרים מורשת אימהות? כל בני ברק מדברת יידיש והם יודעים לשמור את השפה ורק החילונים משום מה הולכים לתרבות מודרנית ואז המשפחה מתפרקת. אני מורה במקצועי ואני יודע מה מתרחש בבית הספר בו אני מלמד, הדסה נעורים, שם לומדים גם עולים חדשים, גם עולים מאתיופיה וגם משכבות חלשות. המשפחה התפרקה מזמן, במיוחד בשכבות החלשות והתרבות העברית שם גם לא נכנסה כמו שצריך.

אני חושב שאם זה יהיה באמת – לא כל אחד יושב בפינה עם מוזיאון שלו – זה ייכנס למשרד החינוך, זה יעשה את העבודה ומכיתה א' כל התלמידים ילמדו את כל המורשות ולא רק את המורשת שלהם, כך הם ייתנו את הכבוד גם לאימא ולאבא, גם לסבא ולסבתא כי בלי זה אין שום דבר. הילדים שלנו כבר שוכחים את השפות ומקבלים את כל התרבות מערוץ 2 ו-10 וזאת לא תרבות.
אם כן, אני רוצה לשנות את שם החוק.

תודה. דוקטור יגאל בן שלום.

אני הייתי מתחיל ביהודה הלוי מהכוזרי. כוונת הממשלה הרצויה, מעשיה אינם רצויים. מהבחינה הזאת, הכוונה היא טובה.

לחזור להיסטוריה. בעבר הייתה מין אפוטרופסות כזאת להגיד שאנחנו נציל את הגנזים שלכם, את התרבות שלכם, את העושר שלכם. אנחנו. מי זה אנחנו? בינתיים אחרי 65 שנים, העדות עצמן למדו, חקרו, הוציאו מתוכן דוקטורים, פרופסורים וחוקרים והם בעצם התפתחו ובנו מערכות והמערכות הללו הן מערכות שנבנו באופן עצמי על ידי העדות עם עזרה ועם תרומות, והקימו גופים לתפארת. אני מייצג את האגודה לטיפוח חברה ותרבות במורשת יהודי תימן. למרות שאנחנו לא ברשימה המועדפת הזאת – יידיש, לדינו, יהדות לוב – אני נגד למחוק אותם ואני אומר למה. לכאורה ההיגיון אומר שימחקו אותם והתקציבים שלהם יתחלקו בין כולנו אבל למרות זאת אני נגד ואומר מדוע. הם בנו מערכת מאוד יפה, יש קהל גדול ואם יש משהו טוב, תבנה משהו אחר טוב ממנו בצדו וכאשר הדבר החדש יקום ומייתר את הקיים, אפשר לשקול. כלומר, צריכה להיות תקופת מעבר בוודאות שאם החוק החדש יוכיח את עצמו שהוא הצליח לעשות את הבלתי יאמן, כמו המודל של לדינו ויידיש ומורשות שהן לא בחוק נכנסו לעניין.
אני מוכרח לומר לידידי מאיר כחלון שמייצג את יהודי לוב ולידידי יצחק נבון, החוקים האלה נבנו באופן פוליטי לחלוטין. במקרה יצחק נבון היה שם ויש חוק, במקרה משה כחלון היה שם ויש חוק ואני מכיר כי הייתי במערכת. זאת אומרת, אם אני הייתי שם שר או סגן, היה חוק למורשת יהודי תימן ואני אומר את זה בצורה חד משמעית.

אני יכול גם לספר לכם ואני מוקלט. את מורשת יהודי תימן הקים אבי זכרו לברכה לפני ארבעים שנים. האגודה פועלת ארבעים שנים והיא עושה פעולות נפלאות וניזונה ממשרד החינוך, ממשרד התרבות וממשרדים שונים. אני גם מתפלא שאני לא רואה כאן את משרד החינוך.

משרד החינוך כאן.

אני לא רואה את משרד החינוך בחוק ואני חושב שיש קשר אליו. אספר לכם את לידתו של חוק הרשות הלאומית למורשת. הייתי אז מנכ"ל ביטוח לאומי.

אתה יודע באיזו ועדה החוק נחקק?

לדעתי בוועדת הכלכלה.

למה?

כי משה כחלון היה יושב ראש ועדת הכלכלה. עכשיו אני אספר לכם את חלקי בעניין. כאשר אני ראיתי שזה כך וראיתי שאבי זכרו לברכה נאבק בתקציבים, אמרתי לו שיש חוק לדינו, בוא נבנה חוק שבזי. לקחתי את החוק של הלדינו ושל היידיש והעתקתי ושיניתי ובניתי חוק ליהודי תימן, שבזי. לתומי הלכתי לחברים שלי בממשלה, ביניהם כחלון, ואמרתי לו: בוא נעשה חוק ליהודי תימן, שבזי, כי יש כאן פעילות מבורכת. מה עשה ידידי כחלון, והוא לא מכחיש את זה? לקח את החוק שאני הגשתי וכבר הוא היה בוועדות, מחק את המילה שבזי ורשם לוב. אלה העובדות.
אני אומר שאני בעד מועצה מייעצת, מועצה שתיתן הכוונה לגופים שבכוחות עצמם לא "הצליחו" להקים את המערכות. אם יש מוזיאון יפה של יהדות לוב, יש מוזיאון עיראק ויש מוזיאון יהודי תימן, זה בכוחות עצמנו. יש פרופסורים וחוקרים ואנחנו מסתדרים יפה ואין לי בכלל טענות למדינה. צריך לסייע לכאלה שעדיין אין להם אבל לא למחוק את אלה שיש להם אלא ללמוד מהם. אני רוצה שהם יהיו המנטורים והיה והמועצה באמת יהיה לה תקציב של מיליארד שקלים בשנה או יותר מזה, מה יקרה? אני רואה את טביעות האצבעות של האוצר כאן. אגב, הראשונה שדיברה על החוק הזה הייתה ציפי לבני בתפקידיה הקודמים ולמה היא עשתה זאת? כי באו אליה המון גופים, באו אליה המון עדות ואמרו שרוצים גם וגם וגם, והיא אמרה בשכל ישר שנעשה משהו לכולם.

להזכירך ידידי עמרם מצנע, היה חוק ביטוח בריאות ממלכתי. לא ביטלו את קופות החולים שהיו עד אז ואמרו עכשיו משהו אחד. קופות החולים החזיקו תשעים אחוזים ממערכות הבריאות אבל לא ביטלו אותן.

דוגמה בעייתית.

לא יודע. עובדה. חוק ביטוח בריאות ממלכתי, לא ביטלו את קופות החולים. זאת דוגמה טובה לחוק ממלכתי שלא ביטל התארגנויות קיימות.

יש כאן היבט של משאבים. אנחנו כעמותות מצליחים להשיג משאבים מתורמים, מאנשים טובים. ברגע שתהיה רשות, האנשים האלה, הפילנתרופים, יפטרו את עצמם ויאמרו שהמדינה דואגת לנו ולכן אנחנו מסודרים. אם תצליח עם החוק לחוקק תקציב רציני לכולם, לא פחות ממיליארד או שני מיליארד שקלים, ואני רציני, אפשר לחשוב שבאמת יהיה לכולם.

אז אולי כל החתולים יתאחדו.

אבל זה לא יקרה. אני מכיר את ידידיי מהאוצר ואני יכול להגיד לך מה הם יעשו. ייקחו את כל התקציב המשותף של אלה שיש להם כבר היום, יוסיפו אולי בשביל הסמליות למען יראו עוד איזה מאה אלף שקלים ועכשיו יחלקו את זה לכולם. אני לא רוצה שהם ייפגעו אלא אני רוצה שהם ימשיכו.

לסיכום. אני חושב שצריך לשנות את התכנים של החוק ולא את החוק. החוק צריך להיות חוק מסייע, הוא צריך להיות חוק מכוון, מייעץ והוא לא יכול לבוא במקום. תאמין לי, אני נותן דוגמה של יהודי תימן ומכירים אותי כאן. נכון שבשנות ה-50 וה-60 היינו צריכים ספונסרים, אבל היום ברוך השם יש פרופסורים ויש חוקרים שיודעים יותר טוב מכל חוק איך לשמר את המורשת וכך בכל עדה ועדה. התפתחנו. כלומר, החוק הזה מותאם לתקופה של לפני ארבעים שנים ולא להיום. צריך להתאים אותו לעידן של היום. תודה.

אני מניח שתסכים שיש את הלדינו ואת היידיש שאלה שפות, כפי שגם נאמר על ידי חלק מהדוברים, שהן לא עדתיות מסוימות ולא מדינה מסוימת ויש את העדות השונות שכל אחת באמת מחפשת את הייחוד שלה. אני מניח שבסוף צריך באמת להחריג את הלדינו ואת היידיש כשפות שמייצגות בעצם את יהדות אשכנז ואת היהדות הספרדית ומצד שני כן ליצור איזשהו בית כולל לכל העדות האחרות בלי לפגוע בייחוד של כל אחת ואחת עם המרכזים שהם הקימו במו ידיהם. זאת לא מטרת החוק.

דוקטור שרה זיו, יושבת ראש הרשות הלאומית לתרבות היידיש, בבקשה.

בניגוד לשמוליק עצמון שהוא יידישיסט בנשמתו, אני דור שני.

לא. אני יהודי בישראל. יש לזה הבדל גדול

גם אני יהודי בישראל.

כל חיי רציתי להיות ישראלי ולא נתנו לי. היום אני יהודי בישראל כי הזהות שלי היא זהות יהודית.

הכניסו אותך לכור ההיתוך, סובבו ונשארת שמוליק עצמון.

זו השנה השלישית שאני יושבת ראש הרשות הלאומית לתרבות היידיש. כאשר לקחתי על עצמי את התפקיד מישהו אמר לי שהולכים להעביר חוק כזה שיבטלו את מה שאת לוקחת על עצמך. באתי למשרד התרבות ושם אמרו לי שזה עוד ייקח זמן ובינתיים בואי נראה מה עושים.

יותר ויותר נכנסתי לדברים ואני רוצה להתייחס בדבריי לשני כיוונים. האחד, לכל קודמיי בתפיסה שבעצם מה עומד מאחורי החוק. תחילה חשבתי שזה אולי אותם גופים שלוחצים לקבל מעמד סטטוטורי שיש ללדינו וליידיש. לא הבנתי מה מקור היציאה לחוק הזה. בעצם החוק אומר שחוק הלדינו וחוק היידיש נותן מעמד סטטוטורי לשני גופים שמוכרים על ידי המדינה ובאופן זה חייבת לתקצב תקציב קטן, תקציב גדול, תקציב אחר. הוגדר חוק שאומר מה תפקיד הרשויות האלה, כשזה בא מתוך המדינה ומתוך המחוקק, בניגוד לארגונים וולנטריים שקובעים את דרכם ואת פעולתם. קודם כל נעמיד את זה בצורה הזאת.

כמו שאני מבינה כאן הלחץ איננו מהגופים האלה. הגופים האלה לוחצים כמו כל גוף אחר לקבל תקציב, לקבל במה, לקבל מסגרת אבל לא בהיבט הזה.

החוק בעצם בא מהרשויות שאומרות למה הן צריכות להתבלבל עם כולם ביחד כל הזמן. זה רוצה, ההוא רוצה, כחלון רוצה וההוא רוצה, ואנחנו נעשה סלט אחד מכולם, אז יהיה קל לטפל בהם. אנחנו כולנו צריכים להתנגד משום שאני חושבת שזה מעשה שלא צריך להיעשות. חוק אולי חייב להיות כשהוא מדבר באופן הזה על מה זה מחייב את הממשלה - ומחייב את משרדי הממשלה - שחייבת לתת את הסיוע לכל גוף העומד בקריטריונים בהתאם למצבו, למה שנדרש לו, למאפיין אותו ואיש לא צריך להיאבק. זאת צריכה להיות חוקת המדינה. זאת צריכה להיות מטרת החוק ולא ליצור איגוד שמכניס את כולם לסל. לא צריך להזכיר בו אף אחד אלא מי שיפנה, יוגדר, ייבחן ויקבל את התמיכה על פי החוק הזה שיגדיר מהי מורשת, מהי עדה, מהי שפה, מהי תרבות וכולי.

אני רוצה לחזור על היידיש. כמו שאמרתי, אני דור שני שמדבר יידיש מהבית כי הוריי דיברו יידיש, משפחה של ניצולי שואה, של חלוצים שהקדימו ועלו לארץ. היינו במלחמת השפות בארץ. צמחה התרבות העברית החדשה והחייאת השפה העברית הייתה אלמנט מרכזי בה. חוגגים עכשיו את הניצחון בטכניון, באוניברסיטה ובמקומות אחרים. בהמשך המשיכה המדינה ודיברה חייל דבר עברית ולא לדינו ולא יידיש וזה קרה לא רק בתורכיה אלא גם במדינת ישראל. יכול להיות שהיה כורח השעה כי אחרת אולי לא היינו מדברים כולנו כאן עברית. אבל המחקרים מראים שעוד באותה תקופה של עלייה ראשונה ושנייה – אני מסיימת עכשיו דוקטורט שני בבר אילן על הנושא הזה – שהשפות האלה והתרבויות האלה היו חיות גם בתקופה הזאת בארץ, כולל היצירה בספרות, בשירה ובכל דבר אחר.
אם תקראו היום את רוביק רוזנטל שכל שבוע נותן את הסלנג שעלה השבוע בתקשורת, חצי מהדיבור ניזון מהשפות האלה וגם מערבית. השפות חיות ובועטות ולכן אני חושבת שההכרה שניתנה בחוק תיקנה איזשהו מצב הכרחי שהיה בדורות קודמים, שהנציח וכאילו בלם את הדברים.

מהי היידיש. היידיש היא שפה ותרבות. מה זה אומר? זאת שפה שבתוכה חי עם. אותו הדבר הלדינו. חי עם או קיבוצים יהודיים בתוך אותו עם והם פזורים. קודם כל זה התחיל במערב ומרכז אירופה, זה התפשט למזרח אירופה וקיבל צורות שונות. זה הגיע לדרום אמריקה וזה הגיע לצפון אמריקה. אולי זה לא הגיע לסין אבל אני לא יודעת כי לא הייתי שם.

תירגמו את שלום עליכם.

זאת שפה בה הייתה גם יצירה, כמובן שירה וספרות. שולחים לי בקשה מכפר סבא בה מבקשים ממני שאלך לראות את המצבה של איציק מנגר בנחלת יצחק מוזנחת, איך מצבתו של משורר כזה יכולה להיות מוזנחת ואנחנו משדרים אותו בחגי ישראל בכל אמצעי התקשורת?

שירה, מוזיקה, ספריות. יש ספר יפה שמתאר איך אוספים בארצות הברית מהבתים של האנשים המבוגרים את כל הספרים ביידיש ונוצרו מרכזי ספרות ביידיש בכל העולם.

שני מיליון ספרים נאספו על ידי אותו איש שקוראים לו אהרן לנסקי.

נכון. יש ספר שלם על הנושא, על המפעל היפה הזה, אבל מי שרוצה, שילך גם לתחנה המרכזית ויראה את הספרייה של מנדי כהנא לו המדינה לא נותנת.

זאת לא הייתה רק שפת הספרות והשירה והזמר.

אני עוצר אותך כי נדמה לי שאנחנו לא נגד היידיש.

אני רוצה להזכיר את ההומור, את הבדיחות ואת הסבל כאשר כל אלה באים לידי סיפור בתוך התרבות.

יש לך היום מכוני מחקר באוניברסיטת תל אביב, באוניברסיטת בן גוריון, באוניברסיטת בר אילן, באוניברסיטה העברית. כלת פרס ישראל היא חוה טוריאנסקי מהמובילים בתחום תרבות היידיש. אבל לא רק במחקר. יש לך את בית שלום עליכם ואת בית לוויק ובתים אחרים כמו אגודת הסופרים והעיתונאים. לומדים יידיש מקתדרה, אשכול, בית שלום עליכם ובכל המקומות האחרים. יש לך סדנת ילדים בבית לוויק שלומדת יידיש ויש לך כיתות לבגרות, לא אצל החרדים, שלומדות יידיש.

צריך להבחין. עם כל הכבוד, אני חושבת שמאוד צריך לשמר את תרבות יהדות ארצות ערב ו אני כן חושבת שצריך ליצור חוק שיאפשר את זה וידאג לזה אבל בכל אופן השפה של היידיש והלדינו הן שפות יהודיות שנוצרה בהן תרבות וצריך לעשות את ההבחנות של קריטריונים בדברים. לא יכול להיות מצב שלצורך אדמיניסטרטיבי וקלות העבודה של האוצר או של שר או של מישהו יכניסו את כולם לשק, יקשרו אותו ויאמרו זה ביחד והכל עיסה אחת.

אני מבקשת לרדת מהחוק ויחד עם זאת אולי ליצור חוק שמחייב את המדינה לעזור לכל ההתאגדויות.

תודה רבה. לבנה זמיר.

יושבת ראש ארגון יהודי מצרים בישראל וגם בעולם. לפני כשנתיים ישבנו כאן עם לימור לבנת והיא הסבירה ואמרה שרוצים רשות כללית, נמאס לה, באים אליה יהודי אתיופיה, יהודים אחרים, עדות אחרות, אי אפשר להקים כל כך הרבה רשויות ולכן בואו נתאגד. גם אז כמו עכשיו רובנו היינו בעד לשמר את הקיים ולא להרוס כי הוא טוב והוא עובד. היינו בעד להוסיף.
אם יורשה לי, החוק מדבר על עדות. אני לא בטוחה שהמילה עדות היא נכונה, וסליחה שאני אומרת את זה, כי היידיש היא שפה מאחוריה תרבות כי כך זה לגבי כל שפה – גם הצרפתית שהיא שפת אמי כי כך זה במצרים – והתרבות היא בגלל השפה. כך גם הלדינו. הלדינו היא שפה מאחוריה תרבות עצומה. הנה, זלי ידידתי היא מתורכיה, היא נולדה בתורכיה אבל השפה שלה היא לדינו וכך גם מריו שנולד בדרום אמריקה והשפה עליה הוא נלחם היא לדינו. אנחנו מדברים כאן כנראה על שפה.

אני מחזקת כאן את דבריו של מאיר כחלון שאומר ארצות ערב כי זאת שפה. ערבית לא רק מיליארדי ערבים מדברים ערבית אלא אנחנו במזרח התיכון מדברים ערבית.

אמרתי קודם שיש הבדל. קודם כל, באמת השפה היידיש והלדינו הן שפות יהודיות.

יש גם ערבית יהודית.

ערבית יהודית.

ערבית היא ערבית.

לא. יש ערבית יהודית.

אם לא עושים איזה שהן הפרדות ואיזה שהן הכללות, יוצא שבסוף מזיקים לעניין. אני ניסיתי להעיר שלמיטב תפיסתי - אני לא דובר לא יידיש ולא לדינו למרות שאני שומע יותר טוב יידיש מהבית – אלה שפות יהודיות שבאמת גם לדעתי מעמדן שונה ממעמד העדות כפי שזה נקרא, יוצאי מצרים, יוצאי סלוניקי או יוון ותורכיה וכל המדינות שמניתם. אני בהחלט חושב שבעניין הזה נצטרך לעשות איזשהו תיקון בחוק המוצע אבל עדות? אנחנו משופעים בכמות עצומה ובאמת צובאים על דלתה של הממשלה עדות שנשארו מחוץ לחקיקה ואין לזה לא התחלה ולא סוף. לכן יש בחוק הזה את ההיגיון שלו, שוב, אם אנחנו מפרידים את אותן שתי שפות מרכזיות.

הרמב"ם כתב ערבית בעברית. הוא כתב ערבית באותיות עבריות.

ערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

יידיש כותבים באותיות עבריות. הערבית של הרמב"ם נכתבה במלים עבריות וערביות.

אין על זה ויכוח.

אני הייתי בקיימברידג' וראינו בגניזה. הייתי בהלם.

אין על זה ויכוח.

אפשר להוסיף חוק ערבית יהודית.

הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל, לומדים אותה בבתי הספר, יש לי דיון בשבוע הבא על הערבית אם אתם רוצים לבוא, מעמדה לדעתי מאוד מאוד ברור. הלוואי שהיו לומדים יותר.

שר החינוך עומד להפסיק את חובת הלימוד בתיכון וזה חבל מאוד.

הוא לא מפסיד. הוא משנה.

לסיכום. אני מאוד מחזקת את דבריו של מאיר כחלון שאם יש את הלדינו, יש את תרבות הלדינו ואת תרבות היידיש, יש את תרבות השפה הערבית. אנחנו חיים במזרח התיכון ולא יתכן אחרת.

כולנו יהודים מזרח תיכוניים ומזרח אירופאים.

חנה לודן, יידיש דור צעיר.

אני נראית קצת יותר צעירה מרוב הדוברים שדיברו עד עכשיו ואני לוקחת על עצמי את התפקיד לייצג דור קצת יותר צעיר.

צעירות היא מחלה שעוברת עם השנים.

גבירותיי ורבותיי, אני רוצה להתחיל מזה שאני קצת נדהמת מהעובדה שנקטפו כל השלטים של חברי הכנסת מהשולחנות. כאשר נכנסתי לכאן הבוקר, לא יכולתי לשבת בכל הצד השמאלי של השולחן מכיוון שהיו שם שלטים של חברי כנסת. זה מאוד מאכזב שחברי הכנסת לא נוכחים בדיון הזה.

אני חושבת שלכולנו יש מורשת ולא חשוב מאיזו עדה הגענו. כולנו דואגים למורשת של הורינו ואבותינו שהיו.

אני רוצה לקצר ולחסוך בזמננו כי הרבה דברים כבר נאמרו ואני לא רוצה לחזור עליהם. אני רוצה להדגיש שני דברים. דבר ראשון, אני רוצה להתריע על כך שהחוק שמדבר על מורשת אחידה לכולם הוא נשמע הוגן, דמוקרטי וכן למראית עין אבל הוא קצת מתעלם מההבדלים השונים בין העדות השונות והמורשות השונות. אני רוצה להתריע מפני הסכנה שכרוכה בעניין. הפרטים הוזכרו לגבי כמה מהשפות וכמה מהעדות ואני חושבת שזה נכון לגבי רוב העדות.

אני רוצה לדבר על היידיש מכיוון שזאת המורשת הישירה שלי ולהזכיר רק נושא שעוד לא הוזכר וזאת העובדה שיידיש היא שפה חיה מאוד ומדוברת מאוד. המספרים הוזכרו על ידי שמוליק עצמון על ידי אחרים. אני רוצה להזכיר שבאירופה היידיש עדיין נראית כשפת מיעוט. היא עדיין מוכרת רשמית כשפת מיעוט ואיך יתכן שבמדינת ישראל, מדינת העם היהודי, הדבר הזה לא מוכר כדבר כזה ומכניסים אותה לאיזשהו דבר שהוא העבר. יידיש היא עדיין שפה חיה. יוצרים בה, כותבים בה עד היום אנשים. יושב בינינו אדם שעדיין כותב ביידיש שירים. יושבים בינינו אנשים שעדיין מפרסמים פובלציסטיקה ביידיש, מוציאים ספרים ביידיש. זאת לא שפת העבר אלא זאת שפת ההווה וזאת שפה שגם שייכת לקהילה האורתודוכסית שאסור לנו לשכוח אותה ודוברים רבים בה דוברים יידיש. זו שפה חיה. אותו הדבר לגבי הלדינו וזה הוזכר כאן ואני רוצה להזכיר את זה. זאת לא רק מורשת. זה דבר שאנחנו צריכים לעבוד עליו.

בישראל ובעלם קיימת פעילות חברתית, פעילות תרבותית, פעילות תיאטרון ופעילות אקדמית ביידיש. לא יתכן שבארצות הברית ובאירופה יידיש תיראה כשפת מיעוט ובישראל יתעלמו ממנה. אותו הדבר לגבי הלדינו.

אני רוצה לסכם. אני רוצה להתריע מפני מראית העין של שוויון שמתעלמת מההבדלים בין הדברים השונים ועלולה לגרום להפסד לכולנו מכך שכל המורשות יקבלו מעט מדי ותשומת לב קטנה מדי. תודה רבה.

תודה רבה. מרדכי רחימי, יושב ראש ארגון עולי איראן.

אדוני היושב ראש, אני מברך אותך על כך שאתה בכנסת וטוב לפגוש אותך במעמד כזה כי אתה ראוי למקום בו אתה יושב היום.

תודה.

אני חושב שכאן יש כאלה שמובילים את כל השיחה למקום אחד – רק יידיש ולדינו. אם זה היה, היינו צריכים לקחת שירות באחת האקדמיות במדינת ישראל והיינו הולכים ומדברים. אתם רוצים להחזיר את המדינה 65 שנים אחורה. איזה שפה מדברים במדינת ישראל? גברת שרה זיו, את באמת מרצה נהדרת. אני לא יודע למה צריכה להיות מלחמת שפות במדינה. יש שפה אחת רשמית ושפה שנייה היא ערבית.

בסדר גמור. מסכימה אתך.

להתחיל ללמד עכשיו את כל בני ישראל יידיש?

אני אמרתי את זה? לא אמרתי את זה ואני מתנצלת אם הבנת כך.

אני לא אדבר זמן רב מפני שכבוד היושב ראש אמר שצריך לסיים את הישיבה בשעה 11:00. קודם כל, תסלח לי אדוני היושב ראש אבל יש זלזול מצד חברי הכנסת שהיום לא כיבדו אותנו כאן. כולנו כאן התיישבנו מסביב וראינו שחברי הכנסת היו צריכים להגיע, אבל זה שהם לא כאן אומר שאין רצינות בכל הנושא.

ראיתי את תשומת לבך לכל הנושא אבל צריכים לשבת כל חברי הכנסת, כולם יחד, ולדון. כפי שאמר יגאל, לחלק שני מיליארד שקלים.

הוא הכפיל.

נכון. הגעתי לשני מיליארד.

לנו יש שפה עשירה ביותר, השפה הפרסית. היצירות של גדולי המשוררים הפרסים תורגמו לרוסית, לאנגלית, ליפנית. ישב כאן מורה וביקש שייתנו להם ללמד רוסית ואם כן, לאן נגיע? אני מבקש להתייחס באופן כללי ולא ספציפי כי כל מי שיש לו כוח ויש לו עזרה מהצד יחטוף ויקבל. השפה הפרסית עשירה, תבואו ותבקרו בבית כורש, הבית הגדול ביותר במדינת ישראל ואנחנו זקוקים לעזרה. תבואו ונראה לכם את האומנות הפרסית ואת המורשת הפרסית. תודה.

תודה רבה. נחום גלבוע.

שלום לכולכם. אני בסך הכול כורם במושב לכיש ואני רוצה דווקא לקחת דוגמה מהמקום שאני חי בו כבר 55 שנים. זאת בדיוק הדוגמה הקלאסית של עדות ישראל. זה המקום היחידי בארץ שעדיין הקואופרציה עובדת. זה המקום היחידי, ואני אומר לכם את זה במלוא האחריות, שעדיין הקואופרציה עובדת. עדיין אין לי מה שקוראים בשפה העברית המע"מ האישי שלי כי יש איחוד עוסקים ששייך לכפר. עדיין כל הכסף עובר דרך מרכז הכפר ועדיין קיימים בלכיש למעלה מ-17 יוצאי קהילות ולא עדות. לפני 55 שנים אני הייתי היחידי שבאתי עם קבוצה של אנשים יוצאי נהלל, באר טוביה, כפר יהושע, כפר ורבורג והייתי הספרדי. קראו לזה ספרדי. אמרתי שאני לא ספרדי אלא אני נולדתי בטריפולי שבלוב.

אני שומע את השיח שמתקיים כאן ואני לא יודע איך לכוון את עצמי, כמו סירה שנמצאת בלב ים. אני רוצה להביא דווקא את התרבות העתיקה ביותר מלפני בערך אלפיים שנים. הקלסיקה שהייתה באותה תקופה בארץ היא לאנשים עשירים, ומי שבאמת ביקר בציפורי ראה את המוזאיקות. המוזאיקה או הפסיפס הזה הוא בדיוק הגדולה של המוזאיקה. אבן קטנה עם צבע שונה, לקחו וחיברו אחד לאחד, עם הדרגתיות מסוימת וראה מה קרה, תתרחקו ממנה – אתם מקבלים תמונה יוצאת מהכלל, תקרבו אליה – כולה משברי אבנים. אנא במטותא מכם, קהילות יוצאי מזרח אירופה, אני לא רוצה לפגוע אבל מי שהמציא לכם את המושג אשכנז טעה טעות יסודית כיוון שאם תקרא את ש"י עגנון, הוא יספר לך מה הוא עבר כשהוא התחתן עם הבת של מרש. היהודי ממזרח לא ישב כאן בבית שלי בגרמניה שקראו לו אשכנזי. קוראים לעצמכם אשכנז. אנא. אני מוכן לקבל את זה.

אני שמח מאוד שהאלוף עמרם מצנע יושב כאן בוועדה אחרי שישב כמה שנים טובות בירוחם והכיר את התרבות מקרוב. אני אומר לכם לא אלוף בצה"ל, לא אלוף שסירב לאריק שרון והמשיך להיות בצבא ולא אלוף שהיה ראש עיריית חיפה כי אם בירוחם. אני אומר לכם שהייתי מתרגש לראות איך לקח עיירה על עברי פי פחת ואחרי חמש שנים מסר אותה לבחור צעיר. זאת היא דוגמה של מנהיגות. הוא יושב כאן והוא מתעניין ושואל ואני סומך עליו. אני סומך עליו למרות שלא נמצאים כאן חברי הכנסת.

אני מבקש, אנא מכם, קרבו במקום להרחיק. חברו אבן לאבן ותנו צבע. זאת הייתה הטעות היסודית שאי אפשר לחזור עליה. ר' שמואל עצמון מספר שנכתב מכתב לבן גוריון והוא ביקש שיכתבו לו בעברית. זאת הייתה התרבות דאז. הכריחו אנשים. אנשי צבא שיצאו לחודשיים לחוץ לארץ הכריחו אותם להחליף שם משפחה. יש לי חבר במושב שדה משה שקוראים לו ברגי, משפחה יקית ותיקה, נסע לשנתיים והחליף את השם שלו לבורג. מצד אחד הוא רצה לשמור את שם המשפחה שלו ומצד שני רצה להיות עם שם עברי. אנא, קרבו. יש לנו כבר ניסיון. כפי שאמרת, יש לנו יותר עבר מאשר עתיד ואני מקבל את זה, אבל לפחות בקטע הזה שנותר אני כבר לא מחפש את אורך החיים אלא אני מחפש את איכות החיים וחיפוש איכות החיים זה לרדת וקצת קצת לטפטף את הצבעים. בגיל הזה שלנו יש לנו קצת קטרקט ולא רואים את כל הפגמים של כולם. אני אומר לכם את הדברים כמי שבא מתוך התרבות של יהודי לוב. המפקד, אני אגלה לך סוד, לתרבות של יהודי ערב במזרח התיכון יש שפה ערבית שהיא שפה שנעשתה במיוחד כדי לכבד את האנשים, כדי לא להשתמש בלשון הקודש. חד גדיא, כולם יודעים, זה הרי כתוב בארמית ואנחנו קוראים אותו בערבית. הכול מופיע בהגדה של פסח. זאת תרבות. לכן, תבדילו בין השפה הערבית ובין מה שאני קורא השאח'. זאת בדיוק השפה של יהודי ארצות ערב אותה דיברו. אני מוכן לתת לך במתנה ספר הגדה שהודפס לא מזמן ואתה תקרא שם ותהנה.
אני חושב שאתה כיושב ראש תשב למעלה ותצפה על כל העסק הזה ואתה תאמר לאחד זה הרבה יותר חזק. כי היחד הוא זה שעושה את הכוח. אני חושב שכל אחד ישמור על הצבע שלו אבל אנא, אל תחפשו כל אחד את הצבע שלו. תאמינו לי שאם תיקחו אתה אבן שלכם, אף אחד לא ידע כי בא אל קירבו. אף אחד לא ירגיש שאתם חסרים שם בתוך הפסיפס הזה. תוסיפו קצת ותקטינו. ככל שתקטינו, ערך הפסיפס עולה. תודה רבה לכם.

תודה רבה. פרופסור קוטלרמן.

אני מהמרכז ללימודי יידיש באוניברסיטת בר אילן. אדוני היושב ראש וכל הנוכחים. אני במרך על המגמה שמסתמנת כאן - ובאמת למדתי הרבה מכל הנואמים – שבעצם כדאי כנראה לחלק את החוק החדש לשני סוגים או לשני חוקים, חוק אחד שהוא עדות ישראל וצריכים להיות אימא ואבא לכל עדה ולו הקטנה ביותר, ומצד שני החוק על מעמד מיוחד של יידיש ולדינו.

אני מייצג כאן מרכז בו לומדים השנה 521 או 522 סטודנטים וקשה לי למנות את כל האוניברסיטאות בעולם בהן לומדים יידיש ואפילו את המדינות. לאחרונה יצא לאור מילון ענק של 1,200 עמודים יידיש-יפנית שאני אחד המחברים שלו ולא צריך להאריך כאן על חשיבותה של היידיש והלדינו. מתוך הניסיון שלי, אני מלמד במרכז הזה 16 שנים – ודרך אגב, אני שמח לראות כאן את שמוליק עצמון שהזמנתי אותו ללמד אצלנו לפני שנה וחצי ובעזרת השם הוא ימשיך – אני יודע שנלך ונתפתח ולא הפקידים בעצם יעזרו לנו לשמור על התרבות אלא תנאים מסוימים. בתחילת שנות ה-2000 עבדתי כמזכיר קרן פרטית, קרן לרנר לשימור והפצת שפת היידיש בישראל, ואני יכול להגיד שאין מפעל יידיש שראוי במדינה הזאת שלא נתמך על ידי הקרן הזאת. אברהם לרנר הוריש את כספו.

אני הייתי בין מייסדיה.

נכון. שמוליק היה בין המייסדים. אני מכיר את כל הסיפור הזה מהתחלה ואני יודע שהקרן הזאת במשך 15 השנים האחרונות, עד שנסגרה לפני שנה וחצי, תפקדה למעשה כרשות לאומית ליידיש. איך זה קרה, אני לא יודע אבל זאת עובדה. יש צורות אחרות של חיים ולאו דווקא רשויות כאלה ואחרות, כמו הקרן הזאת. אולי צריכה לקום קרן ממשלתית גדולה על בסיס שוויוני דמוקרטי ולא בירוקרטי.
יש גם צורות אחרות. לפני מספר שנים התקיים דיון בכנסת שנושאו היה יום היידיש. אני לא יודע אם מישהו זוכר אבל בטח חלק זוכרים את הדיון הזה. כמה ימים לפני כן בא אלי אחד העוזרים של סגנית השר דאז ליה שמטוב, בא לבר-אילן וביקש ממני שאתן לו איזשהו רעיון שיישמע טוב מעל דוכן הכנסת בקשר ליידיש. אמרתי לו שאני שומע עכשיו שמדברים על הקמת האקדמיה ללשון ערבית ולכן למה שלא תוקם אקדמיה ללשון יידיש? הוא אמר שזה נפלא וכי הם ידברו על זה. אכן ביום היידיש שמענו את ליה שמטוב מדברת על אפשרות להקמת אקדמיה ללשון היידיש. אולי זה הכיוון, יחד עם לדינו, בחלק השני של החוק. שוב אני אומר שאני לא מתנגד לחוק הזה של מורשת עדות ישראל, זה חוץ נחוץ וחשוב ואני מצטרף לדברים שנאמרו לפני, אבל צריך להבחין כאן בין שני דברים, עדות ישראל והשפות הלאומיות שלנו שהן יידיש ולדינו. תודה רבה.

תודה. יוסף עזרא.

הערה. ה-30 בנובמבר אותו רוצים לקבוע כיום, האם חשבתם רגע האם זה יישמר בתאריכים העבריים או בתאריכים הלועזיים? אם הולכים על התאריך העברי, הרצתי ארבע שנים קדימה וקיבלתי שב-30 בנובמבר 2013 זה היה כ"ו בכסלו, בשנת 2014 זה יהיה ב-ח' בכסלו, בשנת 2015 זה יהיה ב-י"ח בכסלו, בשנת 2016 זה יהיה ב-כ"ט בחשון.

אדוני היושב ראש, מורי ורבותיי, אני יליד חברון, יושב ראש ועד פליטי חברון מקדמת דנא, חבר הנהלת ועד עדת הספרדים בירושלים מזה 62 שנים. שמעתי את עיקרי הדברים מעיקרי הדוברים ואני הייתי מבקש ברשותכם לספר לכם סיפור קצר. בשנת 1882, שנת תרמ"ו, הגיע לארץ ישראל יהודי נחמד שנקרא אז אליעזר בן יהודה. האם מישהו מכם יודע מה שמו האמיתי של אליעזר בן יהודה? באין מענה, אני חושב שאיש לא יודע.

פרלמן.

שמו של אליעזר בן יהודה היה פרלמן. בהגיעו לארץ ישראל הוא הוריד את השם פרלמן על מנת לחדש את השפה העברית והיווה דוגמה פה מאוד לישוב היהודי בארץ ישראל. כידוע באותן השנים היו שתי אוכלוסיות בארץ, הרבנים האשכנזים והחכמים הספרדים. הרבנים האשכנזים היו למעשה שר האוצר של עדות אשכנז ואילו הרבנים הספרדים היו שרי האוצר של עדות הספרדים דוברי הלדינו ועדות המזרח כי אז הם היו במיעוט.

אבל היו עשירים.

כאשר הגיע בן יהודה, ניגש לאחינו בני אשכנז, הרבנים, וביקש מהם תמיכה להקים מוסד להנחלת הלשון העברית. הרבנים האשכנזים אמרו לו: כל הכבוד לך אבל אנחנו איננו מעוניינים בזה מהסיבה הפשוטה, עברית היא שפת קודש ואנחנו מדברים כאן ארבע שפות – היידיש, הלדינו, הערבית והעברית אבל בעברית אנחנו מתפללים. בבית, ברחוב, בדרכים, בבתי קפה מדברים את שלושת השפות ערבית, יידיש ולדינו. הוא נדחה על ידי בני עדתו. אחד מבני עדתנו הספרדים שהיה נוכח במקום הגיע מהר לחכם ספרדי שהיה הרב הראשון לציון בזמנו ואמר כזה ראה וקדש. הוא סיפר לו שהגיע אליעזר בן יהודה והוא רוצה להחיות את השפה ואחינו בני אשכנז מתנגדים. קם הראשון לציון ואמר להזמין אותו מיד אליו. אכן הוא הגיע. אמר לו הראשון לציון: שמענו את בני עדתך שדחו אותך ואנחנו מוכנים לתמוך בך, לתת לך תמיכה גם כספית וגם אנושית בשני תנאים. התנאי הראשון: יש לנו כאן יהודי בשם משה בר-נסים שהוא דובר תשע שפות ויודע קרוא וכתוב בהן, הוא יהיה העוזר שלך בכל מה שהוא יצטרך. אנחנו נשלם את השכר שלך ושלו. התנאי השני: תשים דגש על חטא ועין. אמר לו בן יהודה שהתנאי הראשון ברור, אבל מה מסתתר מאחורי החטא והעין? הראשון לציון אמר לו: כאשר אחינו בני אשכנז רואה אחד מבניו או שכניו או חברו עושה חטא, הוא עוצם עין. כאשר אנחנו הספרדים רואים שאחד מבנינו או שכנינו עושה חטא או עוון, אנחנו פוקחים עיניים. בן יהודה הבין את הרמז והלך על פי הדבר הזה.

אני מגיע עכשיו לעיקר העיקרים. השפה בה גדלתי בחברון הייתה שפה בה נשים אשכנזיות דיברו לדינו ונשים ספרדיות דיברו יידיש ואני בתוכם.

גם תימנים.

לבוא היום ולומר לנו שרוצים לבטל את הרשות הלאומית ללדינו ואת הרשות הלאומית ליידיש, זה אומר שמחזירים אותנו 120 או 130 שנים אחורנית. ב-1710, 1712 התחילו הראשונים לציון לדבר בשפה העברית, היא הופסקה עד שבא אליעזר בן יהודה ואז המשיכו. הדבר הזה של משרד החינוך, מאז שר החינוך הראשון בן ציון דינור ועד היום, כל עדות ישראל בלי יוצא מן הכלל נסוגו ויחד עם זה היו הפילוגים הגדולים ביותר. מצד אחד כשאני רואה את בניי ואת נכדותיי ונכדיי, אני שואל את עצמי , אני קנאי למוצאי, אני ספרדי דובר לדינו, בבית לימדו אותי שכל עוף למינו ישכון, ורעייתי, הייתי חייב להתחתן עם אישה ספרדייה דוברת לדינו וכך עשיתי. והנה, בניי נולדו והם גדלו והם התחתנו עם שתי בנות אשכנז. מה אני אומר לנכדותיי ומה אני אומר לנכדיי?
ב-23 לאוגוסט 2012, ה' באלול תשע"ב, ערכנו בר מצווה לנכד השני שלי. הדברים שאני מקריא לכם, הקראתי אותם לפני עם ועולם והייתי רוצה שתקשיבו טוב טוב למלים האלה.

לא הכול. רק חלק.

אני אדלג על כל הצד המשפחתי.

"מורי ורבותיי, מבקש אני לפתוח באמירה מהמקרא: דור דור ודורשיו. הפסוק הזה מתייחס לשלושה דורות – סבתות וסבים, בנות ובנים, נכדות ונכדים ואני מצרף פסוק נוסף מהמקרא והוא: עטרת זקנים, בני בנים. עטרת בנים, אבותם. שוב מודגשים כל שלושת הדורות האחרונים, אבות, בנים ונכדים. גלעד, היום החילות דרכך לעולם הבוגרים והנך נכנס לעול המצוות שהן תרי"ג מצוות. שלוש משימות קשות מוטלות עליך היום: עול המצוות, זה דבר כבד וזאת משימה ראשונה".

אני מדלג. "מוריי ורבותיי, יש אמירה שמשתמשים בה היום והיא מלח הארץ. כאשר רוצים לשבח, לפאר לרומם אדם שנולד בארץ ישראל, ואם גם ההורים נולדו בארץ ישראל, מכנים אותו ומדמים אותו כמלח הארץ והרי אנחנו יודעים שבנינו ובנותינו, הנכדות והנכדים שלנו הם דווקא המתוקים שלנו ולא עשויים ממלח אבל הכינוי, הדימוי והדוגמה שכל תבשיל טוב וטעים, חייב להיות בו מלח ורצוי מלח הארץ".

סליחה, לא הבנתי את הנקודה שלך

גלעד הוא דור ראשון בארץ ישראל. אביו הוא דור 21. משפחתי הגיעה לארץ ישראל ב-1492, כאשר מלכת ספרד דאז איזבלה הראתה לנו את הדרך לחזור לארצנו ולמולדתנו.

עכשיו היא קוראת לנו בחזרה. תודה רבה. באמת דברים מעניינים.

מדוע שלא תשמע את מה שכתב יחזקאל?

אנחנו לא יכולים. אני אשמח אם תעביר לנו את זה ונקרא.

אדוני, הרשה לי לסיים. ועד עדת הספרדים בירושלים נוסד לפני 550 שנים. במשך כל השנים האלה העדה לא נתמכה לא על ידי העותומנים, לא על ידי הבריטים, לא על ידי הירדנים ולא על ידי מדינת ישראל אלא היא תמכה ותומכת בעדת המזרחים בארץ ישראל וביניהם באשכנזים בלי שום הבדל. כאשר רוצים לבטל רשות לאומית של לדינו או יידיש, חייבים לקחת שני דברים בחשבון. הנטל הזה, על מי הוא ייפול?

ברור. תודה רבה. מנהל הרדיו, מיקי מירו.

אני אומר וחוזר על מה שאמרתי כאן גם בישיבה קודמת לפני שנתיים, שקול ישראל הוא רדיו ציבורי ואנחנו מחויבים לעדות ישראל, למורשת ישראל, וכמובן בתוקף החוקים של הלדינו והיידיש אנחנו מחויבים גם לשדר את השפות ואני מוכרח לומר שהחוקים האלה מסייעים לנו לייצב את העניין כי הנה למשל במקומות אחרים זה מאוד קשה.

נמצאת כאן אלגרה אמדו שהיא אחראית על כל השפות. אנחנו מבקשים בקשה מאוד פשוטה, שגם בחוק הזה, איך שייראה, בצורה שייראה בסוף, מקומו של קול ישראל יהיה מקום מרכזי מפני שללא הרדיו הציבורי יהיה קשה להפיץ את המורשת הזאת. אני מבקש מאוד שתהיה מחויבות. אני מצהיר כאן על מחויבות ואני מבקש שהמחויבות הזאת גם תירשם בחוק כי אנחנו מעוניינים בה. אנחנו היום משדרים בשפות רבות ואפילו הכנסנו את השפה הארמית. לפני שנתיים הכנסתי את השפה הארמית מתוך התפיסה שהתפקיד שלנו הוא לשמר את תרבות ישראל ואת השפה המייצגת תרבות.

אני מאוד שמח שכל הארגונים יהיו אתנו בקשר, עם הרדיו הציבורי.

אנחנו בקשר ולא מקבלים פידבק חזרה. אני מצטער מאוד.

ראש מינהל התרבות במשרד התרבות, שמעון אלקבץ.

אני חושב שכל מה ששמענו כאן, לפחות מהרגע שאני הגעתי, רק מחזק את זה שמדינת ישראל צריכה להמשיך לשמר, לשמור, לטפח ולקדם את כלל מורשות ישראל. כשהיינו ילדים היינו מסתובבים עם שקית מרופטת והיו בה עשרות רבות של גולות בכל מיני צבעים ומבחינתנו לכל עדה ולכל גוף שמקדם ומטפח את התחומים החשובים הללו, יש מקום.

אנחנו כן חושבים שצריכה להיעשות הבחנה בין הלדינו לבין היידיש בהיותן שפות. אנחנו כן חושבים צריך אצלנו בבית לעשות שיעורי בית בכל מה שקשור לאופן שבו אמור להיות מיושם החוק. אני רוצה לציין שאנחנו במינהל התרבות תומכים – היום לגמרי במקרה יוצאים להערות הציבור מבחנים לתקנת המורשת – לא בסכומים גדולים, בסדרי גודל של 10-12 מיליוני שקלים בשנה במרכזי עדות ומורשת שנתמכים על ידינו. אנחנו יודעים שזה לא מספיק ומקווים שעכשיו, עם היציאה של המבחנים להערות הציבור, נקבל התייחסות ותגובות מכלל הגופים שמקדמים את הנושא של מורשת ישראל. מבחינתנו אנחנו פתוחים ורוצים לשמוע וגם להיות קשובים למה שנאמר.

תודה רבה. ברשותכם, אני רוצה לסכם בכמה מלים את המפגש הזה. אני רוצה לומר שמבחינתי השעתיים היו מרתקות לשמוע את הדוברים השונים, כל אחד עם הסיפורים והמקום ממנו התקבצנו כאן במדינת ישראל מארבע כנפות עולם ומכל כך הרבה ארצות. זה בהחלט מרתק ואני מניח שאפשר לבלות כך שעות נוספות.
אני רוצה לומר שצריך להביע אמירה, ואולי אפילו יותר ממילה, של הערכה לכם שאתם בעצם, כל ארגון בפני עצמו, כל התארגנות בפני עצמה, עושים כל כך הרבה כדי לשמר את המסורת, את המורשת, את הייחוד הקהילתי העדתי כפי שהוצג כאן ללא תמיכה וללא קשר למה שהממשלה עושה או לא עושה. אני גם מתרשם שלאורך השנים, ככל שחולפות השנים מאז הקמתה של מדינת ישראל, יש יותר הבנה לכך שזה הזמן לעשות את המחקרים ואת הפעילויות האלו כי דור המייסדים הולך ונגמר. הזמן לא משחק לטובתנו וצריך להנחיל את ההיסטוריה הזאת, את המורשת הזאת, את סיפורי האבות וההורים גם לדורות הצעירים. אנחנו עדיין מדינה שמחפשת את דרכה אבל לא נמצא את הדרך אם לא נדע מאיפה באנו ומה הם השורשים של כל אחד ואחד מאתנו.

יחד עם זאת, אני חושב שהתפיסה שמתחבאת אחרי החוק הזה היא תפיסה נכונה. היא נכונה בכך שהיא לא מתכוונת – ואני מעיר את זה לאמירה שלך – לקחת את כולם ולהכניס אותם לכור היתוך ולעשות מכולם מכנה משותף. זאת לא מטרת החוק. מטרת החוק היא ליצור מטריה, ליצור איזושהי אכסניה כאשר בתוכה כל אחד ואחד ימצא את ייחודו, את הצבע המיוחד, את הסיפורים, את המורשת המיוחדת ודווקא באמצעות מערכת שתהיה כוללנית כזו אפשר יהיה לתת לכל אחד את הביטוי שלו ולסייע, לעזור ולא לחסום כל קהילה שתרצה להמשיך לבנות את המסורת, את המורשת, את המרכז, את המוזיאון ואת הפעילות השונה.

אין ספק שהמבחן הוא במבחן הביצוע ולא במבחן החקיקה אלא האם באמת משרד התרבות והספורט יצליח לתת משקל ותקציב מתאים. תקציב אף פעם לא יהיה מספיק אבל תקציב מתאים שהוא לא רק החיבור של כל התקציבים שיש היום, הקטנים השונים, אלא הוא כמובן תוספת והכפלה כדי שבאמת אפשר יהיה לעשות את זה בצורה מרוכזת. ככל שחולפות השנים, אי אפשר יהיה לתת בחקיקה כזאת או אחרת מקום בחוק לכל אחד ואחד מהקהילות והעדות השונות מהן אנחנו מורכבים בפסיפס הישראלי.

אני מבין שגם משרד התרבות מבין את זה לאחר שבאמת כבר שמענו גם בדיון הזה וגם בדיון הקודם – בו לא הייתי נוכח – שבאמת צריך להחריג את הלדינו ואת היידיש כשפות ולתת להן להתפתח. לא צריך לבטל רשות קיימת כדי לעשות משהו חדש. נדמה לי שבעניין הזה יש הסכמה.

הן לא רק שפות.

הן קודם כל שפות ושפה היא תרבות. שפה היא לא משהו עצמאי, יבש, העומד בפני עצמו. שפה היא תרבות. זאת ספרות, זאת שירה, אלה מנהגים. אתה מדבר שפה ואתה מרגיש את הריח ואתה מרגיש את המהות. על כן אין ספק שזאת לא רק שפה אבל זה הייחוד שמבדיל את יוצאי לוב, יוצאי איראן, יוצאי מצרים ויוצאי רומניה שכל אחד יש לו את הדברים שלו. אלה שפות שהן באמת כוללניות כפי שכאן דובר. בהחלט במהלך החקיקה אנחנו נשתדל לתת לזה ביטוי. כתבתי לעצמי כאן כמה מהדברים שעלו.

בפגישה הבאה שתהיה אחרי חג הפסח ויום העצמאות נבקש מהשרה – היא בחוץ לארץ ולא רציתי לדחות את הדיון הזה – להגיע ולומר את דבריה ואז ניכנס לעניין החקיקה, אז נעבור סעיף סעיף, משפט משפט ונוודא שגם חלק מההערות שעלו כאן, והן בהחלט נכונות, תמצאנה ביטוי כי בסוף החוק צריך לבטא את מה שכאן נאמר ומה שאנחנו כולנו חושבים כדי להפוך לא להיות אות מתה כפי שבסוף קורה עם חלק מהחוקים שלנו, אלא שתהיה לזה מהות ומשמעות.

אני מאוד מודה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 10:45.>