PAGE
2
הוועדה לקידום מעמד האישה
20/02/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 67>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום חמישי, כ' באדר א התשע"ד (20 בפברואר 2014), שעה 10:00

<סיור הוועדה בהוסטלים לנערות בסיכון בצפון הארץ>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר

אורלי לוי אבקסיס

>
מירי כירבי - מפקחת מחוזית, רשות הנוער, משרד הרווחה

רונית לב-ארי - מנהלת כפר בית רות

מור ליפין - עו"ס ורכזת טיפול כפר נערות בית רות

איריס טברסקו - מנהלת עמותת בית רות

קורין שבט - רכזת בית שושן, בית רות

ורד אנתנונה - רכזת בית ורד, בית רות

מיה מועלם יוסף - מנהלת חשבונות, בית רות

הדר ספר - סגנית רכזת בית שושן, בית רות עפולה

נועה אשכול - סגנית רכזת בית ורד, בית רות עפולה

שני תורג'מן - רכזת השכלה, בית רות ראשל"צ

מיטל בנטוב - מנהלת הוסטל בית רות ראשל"צ

מלי אבן-חן - רכזת משאבים וקשרי קהילה, עמותת בית רות

מיכל אוגולניק - חברת ועדת מנהל, עמותת בית רות

רותם פרחי - עו"ס בית רות עפולה

א - נערה בדימוס בבית רות ראשל"צ

ד - נערה בבית רות ראשל"צ

ד"ר אתי גונן - מנכ"ל מלכישוע, עמותה לשיקום נפגעי סמים ואלכוהול

מרים גולדשמידט - מנהלת הבית בטירה

איילת יציב - מנהלת בית סנונית

מרב פלגי - מדריכה מובילה בית סלעית

צילה אוחנה - עו"ס הבית בטירה

ענת צרפתי - עו"ס בית סלעית

רבקה קנריק - דוברת הוועדה

דלית אזולאי

סמדר לביא, חבר המתרגמים
<סיור הוועדה בהוסטלים לנערות בסיכון בצפון הארץ>

בוקר טוב. אנחנו מאוד מאוד שמחים לארח את יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה עם הצוות שלה. אנחנו באמת שמחות שאת נמצאת במקום שאת נמצאת, נהדר, ואני יכולה להגיד שמרכלים בוועדה לעילא ולעילא, על עבודה מקצועית, יסודית ורצינית וכל הקשר עם הצוות שלך הוא כיפי.

רבקה הדוברת שלנו, של הוועדה, וגלית, מנהלת הוועדה.

ברשותך, עליזה, אנחנו נעשה סבב, אבל ממש קצרצר, שכל אחת תציג את עצמה בתפקיד, אבל ממש בקצר, כי הביקור של שעתיים הפך לשעה ועליזה עשתה מאמץ מיוחד, כי זה ממש כמעט התבטל.

(סבב נוכחות).

אני מנהלת ההוסטל בית רות בראשון. נמצאת שם כבר שנה וחצי בתפקיד, לפני כן הייתי מורה ורכזת השכלה., כי המערכת של הלימודים בעצם נמצאת בתוך הבית.

רק תגידי לי כמה בנות יש שם.

13 נערות.

מה שחשוב להגיד שיש ניידות של העובדות בתוך המערכת, ממורה, רכזת השכלה, מנהלת רות.

אני רכזת משאבים ואחראית על קשרי קהילה בעמותה.

אני מתנדבת וחברה בוועד המנהל של העמותה ואני עובדת אצל איריס ורונית ובעיקר אצל שתי אלה שיושבות באמצע.

אני רכזת טיפול כפר הנערות. כרגע עברתי מראשון, אני עובדת בראשון בהוסטל שמיטל דיברה עליו, עם מיטל ורונית מתחילת הדרך. הייתי שם עובדת סוציאלית ורכזת טיפול.

מור עברה עכשיו הנה, היא גרה בקיבוץ אייל באמצע. זה ממש היום השני שהיא רכזת טיפול פה ושם מישהי התקדמה להיות רכזת טיפול בראשון.

אני מנהלת את העמותה, שמונה שם כבר.

אני יעני בוגרת.

ואיפה את היום?

אני גרה בראשון לציון בהוסטל.

אני גם כמו א', נערה בראשון לציון.

אני חייבת לעצור שנייה, כי לך יש מנהג בוועדה שאני מכירה אותו מכובע אחר שלי, שבכל תחילת ישיבה את מדברת על אישה מעוררת השראה ובאחת הפעמים רונית, לדעתי, דיברה על אישה מעוררת השראה והאישה מעוררת ההשראה הייתה ד', לא בעילום שם, אבל זו הייתה ד'. אז הנה היא יושבת מולך.

יופי, נהדר. דלית, את רואה כמה זה חשוב?

אני רכזת הבית הזה, וברוכות הבאות.

תודה ותודה רבה על האירוח המקסים.

אני רכזת הבית השני, בית ורד.

אני מנהלת החשבונות של בית רות.

והרבה מעבר.

אני סגנית רכזת של קורין.

אני סגנית רכזת.

אני מהוסטל בראשון. התחלתי בתור מתנדבת והיום אני רכזת השכלה. אני כבר שש שנים בהוסטל.

ועכשיו שני מדריכה את המורות פה.

אז כל העניין הוא שבאמת בראשון זה קרוב לשמונה שנים וזה סוג של מעבדה שבוא נגיד הדבר עצמו וגם אמצעי להכשיר פה את כל המערך, כולל הנערות שמשמשות סוג של מנטוריות ותומכות בנערות פה והן כדוגמה. הן גם עוזרות לנו מאוד ואנחנו נתחיל עם א', שתקריא משהו שהיא כתבה שאני חושבת שמשקף משהו מעניין.

בית רות עזר ועוזר לי בהרבה תחומים, בהגדלת המוטיבציה, בגילוי היכולות שלו, בהבנת מצבים ובשינוי דפוסים מעוותים למימוש הפוטנציאל. אני בטוחה שיש עוד תחומים שלא מודעים לי שתוקנו אצלי בזכות המקום. מה שבטוח, השתניתי. לפני שהגעתי לבית רות לא הייתה לי מוטיבציה להצליח, לא ידעתי בכלל שאני יכולה, זה ממש לא היה בלקסיקון שלי. עברתי הרבה מסגרות, מכיתה ג' עד כיתה ט' החלפתי מספר בתי ספר, לרוב, אם לא בכל המקרים, סולקתי מבית הספר. הייתי ילדה מופרעת, חסרת שקט, אלימה ורעשנית. לבית הספר הייתי מגיעה רק בשביל החברה שהחזיקה אותי. לא למדתי, לא עשיתי שיעורי בית, במבחנים הייתי נכשלת, לרוב הייתי ננזפת ונענשת והתעודות שלי נראו בערך כמו החיים שלי. גם בחיי השגרה היומיומית שלי לא היה תפקוד. הייתי מתקלחת פעם בשבועיים ולפעמים זה היה לוקח קצת יותר, את השיניים לא למדתי לצחצח ועם הזמן הצטברו לי הרבה חורים שהרגו אותי מכאבים.

בחיים לא חשבתי שאצליח להגיע למצב שאני בו עכשיו, עד שהגעתי לבית רות. בבית רות לאט לאט למדתי להאמין שטמונות בי יכולות לימודיות, קיבלתי חיזוקים מהצלחות, הבנתי ששווה וכיף ללמוד, גיליתי שאני ממש אוהבת את זה. בבתי הספר הקודמים שהייתי בהם ויתרו עליי ועל יכולותיי הלימודיות ולכן גם אני, אבל כשהגעתי להוסטל נלחמו עליי והוכיחו לי שאני יכולה.

פיתחתי לעצמי חלומות שאני בטוחה שאגשים ואני מתנהלת ועובדת קשה על מנת להשיגם. אני בתהליכי השלמת בגרות מלאה, נותרו לי רק שני מקצועות כדי לקבל תעודת בגרות מלאה ואני מלאת גאווה.

בהוסטל גם גיליתי שאני אדם נקי, אני לא יכולה לדמיין את עצמי לא מקולחת או בלי צחצוח שיניים בוקר וערב, נהייתי אדם אחר. האדם הקודם שהייתי קיבל שדרוג, אנשים מעברי לא מזהים אותי. מאז שהגעתי להוסטל לא הרמתי יד על אדם, אני רגועה יותר והרבה יותר מאמינה בשינוי.
בבית רות הכרתי גם את ילדי נשות הצוות. מהסתכלות על התנהלות מולם ומול הנערות הבנתי מה היא התנהגות בריאה ונכונה כלפי ילדים, עד כמה זה לא היה כלפיי כשהייתי ילדה ועד כמה הייתי רוצה לקבל את זה. הבנתי מה הוא חינוך טוב, איך אני הייתי רוצה להיות כדמות מחנכת, גם לאחיי הקטנים וגם לילדיי העתידיים.

בבית רות למדתי גם שמותר לי לבכות. כשהייתי בבית לא העזתי לבכות, במיוחד בנוכחות אחיי הקטנים והוריי. לא העזתי להיחשף, הרגשתי שזו חולשה. ידעתי שחשיפה עלולה לפגוע בי בהמשך. בתחילת השהות שלי בבית רות הייתי הכי בכיינית שיש, הוצאתי את מה שלא הוצאתי שנים, אחר כך הצלחתי לרסן ועכשיו אני לא מתביישת לבכות.

אני מאמינה שאם לא הייתי מגיעה לבית רות והייתי עומדת על ההתנגדות להוסטל הייתי ממשיכה להיות מושפלת ולא הייתי מאמינה בעצמי. אני גאה בעצמי על שנתתי לעצמי את הצ'אנס וניסיתי את המקום שהתגלה כמושלם. לפעמים, אבל רק לפעמים, אני חושבת על עצמי מה היה קורה אם לא הייתי עוברת את מה שעברתי ולא הייתי מגיעה למקום הזה ופוגשת קבוצות גדולות של אנשים כאלה טובים, רק לפעמים אני שמחה על היותי נערה בסיכון.

תודה.

מור היא המטפלת של א' ושל ד' וכל הצוות הוא צוות עוטף.

מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?

עורכת דין.

כן? לתקן את העולם? את רוצה ללמוד משפטים?

אני גם הולכת לעשות שירות לאומי בזה, בסיוע משפטי.

יפה. טוב, שיהיה הרבה הצלחה, תבואי לעבוד בוועדה, אנחנו צריכות הרבה עורכות דין.

קיבלת הצעת עבודה עכשיו, אם לא שמת לב.

א' ציינה שהיא עומדת לסיים בגרות, רק שהיא לא ציינה שהרוב המוחלט של הבגרויות שלה היו מעל 90.

היום היא כבר נותנת שיעורים פרטיים, היא עובדת קצת, וגם משמשת סוג של אמא לאחים הצעירים שלה שגם נמצאים במסגרות, אחות ואח, והם באים לבית רות לחופשים, באופן קבוע. אנחנו בקשר איתם.

אתם מארחים פה אחים ואחיות?

כן. יש לנו ממש בכל חדר מקום לאירוח מתוכנן. זה אחד הדברים המאוד מאוד חשובים שהיא עושה, לפקח על האחים הצעירים שלה. הם ממש חלק מהעמותה. אז תודה, א'.

תודה רבה באמת.

כמה זמן את בבית רות, בסך הכול?

שנתיים וחצי. מרגיש כמו הרבה.

הגעת מהבית, או הגעת ממסגרת אחרת?

הגעתי מבית חולים פסיכיאטרי, אבל לפני כן הייתי בבית.

וואו, את יודעת שאת ממש מודל לחיקוי להרבה נערות שיכולות להתחזק באמצעותך? יש לך ממש תפקיד בעולם.

נכון. וגם תפקיד למורות לקרוא את המפה קצת אחרת. כשרואים ילדה שהיא כועסת ומרביצה ומשתוללת ומתוסכלת, הם לא כל כך קראו את המפה. היא הייתה צריכה להגיע למצב מאוד קיצוני בשביל שמישהו יראה אותה וצריך לעבוד עם מערכת החינוך בצורה מאוד מאוד רצינית. לא קוראים את המפה. הנה, היא רק נענשה כל הזמן ואף אחד לא ידע מה קורה איתה.

ואני גם מודה שהייתי באה לשם גם עם - - - כאילו שינויים כאלה, שלא ראו.

עצמו עיניים, זה יותר מאשר לא ראו.

הצטרפה אלינו רותם. גלי היא עובדת סוציאלית שהייתה בראשון, היא התחתנה, ילדה, חזרה לצפון וחטפנו אותה אלינו. יש לנו פה את רותם, שהיא עובדת סוציאלית.

ד', כמה שנים את פה?

שלוש וחצי שנים.

אז בואי תספרי איפה היית לפני שהגעת לפה.

הייתי בהמון מסגרות, מגיל 13 אני במסגרות. באף מסגרת לא החזקתי מעמד, מכל מסגרת ברחתי, הייתי גם בבית חם בחיפה, גם בבית חולים פסיכיאטרי, גם בהוסטל בכפר רופין והגעתי לצופיה, לבית רות הגעתי אחרי צופיה, אחרי שמסילה עמדה באופק, ומשה, המנהל של צופיה, כנראה כן זיהה בי פוטנציאל וישב לרונית פה - - -

מאוד לחץ עלינו, כי בפרופיל זה היה אוי ואבוי ונראה לנו שהיא לא תחזיק מעמד אצלנו ומשה רון, מנהל צופיה, צריך להגיד, ממש שכב על הגדר בשבילה והיא כל הזמן ידעה גם שהשם של משה פה על כף המאזניים. נכון?

כן.

כי כולם אמרו מסילה, לנעול אותה, אין מה לעשות. באמת הרקורד שלה היה, שחור בעיניים היה לנו.

כן. נכנסתי להמון המון מצבי סיכון, שאם לא בית רות ואם לא הצ'אנס של משה אז אלוהים יודע איפה יכולתי להיות היום. בבית רות אני שלוש שנים וחצי בלי בריחות בכלל, בלי חשיבה על בריחה אפילו וזה מהסיבה שמאז שנכנסתי קודם כל רונית תמיד פועלת לפי המשפט חליפה לפי מידה. לא לכל נערה היא נותנת את ה - - - לא מול כל נערה היא פועלת כמו כל נערות. לכל נערה יש את התהליך המסוים שלה, את הדברים המסוימים שהיא צריכה, לשפר יותר או לשפר פחות, וזה היה אחד הדברים שגם חיזקו. גם הצוות והמתנדבים והמורות. שני הרבה פעמים לא ויתרה עליי, למרות שאני ויתרתי כבר על עצמי, וגם מיטל, שהייתה אז רכזת חינוך בתקופה שאני למדתי, וזה מה שחיזק. בכל מקום, כמו ש-א' אמרה, ויתרו, גם עליי ויתרו, אמרו שאני מקרה אבוד ושאין לי יותר מדי אופציות ולא ויתרו. היה לי קשה וחרקתי שיניים, אבל הגעתי למצב שהתפיסה שלי וההבנה שלי היא הרבה הרבה יותר שונה מאיך שנכנסתי להוסטל, מבחינת כל הדברים, מבחינת מה אני רוצה לעשות בעתיד, איך אני מקבלת לא, איך אני מנהלת סדר יום.

אני עובדת עכשיו, אני אחראית בר בבית קפה 'קפה' ורוצה לעשות שירות לאומי בעתיד, עכשיו קצת אני רוצה להשקיע בעבודה, ועוזרת לרונית מדי פעם.

את זוכרת את הרגע הזה שהחלטת שאת כן רוצה להצליח? כן רוצה לצאת מהבור השחור?

כן.

את יכולה לשתף אותנו?

זה היה בדיון בבית משפט שהיה לגביי. בדיון, כמו שרונית אמרה, כולם אמרו מסילה, ומשה היה דמות, שאני באמת חייבת לו הרבה, כי הוא לא ויתר עליי, אבל גם השופטת שנכחה במשפט שלי כנראה זיהתה שם פוטנציאל, היא אמרה לי משפט שאני לא אשכח אותו בחיים. היא אמרה לי 'אני לא חושבת שמסילה תתאים לך. מבחינת כל הדברים וכל הדוחות את צריכה מסילה, אבל מבחינה רגשית היא לא תתאים לך, את תפלי'. ומה שהיא אמרה, 'את תצאי לחופשה, אם בחופשה הכול יהיה טוב את הולכת להוסטל או פנימייה פתוחה. טעות אחת בחופשה את תעשי, בריחה, משהו, מצב סיכון כזה או אחר, צו ישיר וי.איי.פי למסילה'. שמה קיבלתי את הכאפה שלי.

מי זו השופטת?

אורנה בן - - -

שתבינו, זו הייתה פעם ראשונה שהיית בבית המשפט. גם צריך להגיד. עד אז היו דיונים בלעדייך. יכול להיות שאם היו מקדימים את הדיונים, יכול להיות, אי אפשר לדעת - - -

זה היה משנה משהו. אבל זה הרגע שבו הבנתי שאני לא רוצה לחיות את החיים שלי במסגרות סגורות ולא רוצה להמשיך עם מצבי הסיכון ובא לי להיות ילדה נורמטיבית קצת, לא כמו שגרים בבית, אבל לתפקד ולעבוד ולשנות את החיים שלי, להשיג הכול בעצמי, וגם אחרי שקיבלתי את הצ'אנס מרונית הבנתי שאני צריכה לקחת אותו בידיים ולעבוד איתו.

את יכולה להגיד מילה על הקשר עם ההורים? בגדול?

הקשר שלי עם ההורים מגיל 13 הוא קשר בעייתי. עכשיו בתקופה האחרונה אנחנו כן בקשר, למרות שהקשר הוא תמיד היה ללכת על ביצים. הייתה תקופה ארוכה שלא היינו בקשר בכלל, היו כמה תקופות כאלה כשהייתי בהוסטל שלא היינו בקשר למשך חצי שנה ויותר, חזר הקשר עוד פעם - - -

כי את בחרת, זה חשוב שתגידי.

כן. גם כל פעם ששאלו, כשברחתי ממסגרות, הסיבה הייתה הרבה פעמים שרצו להחזיר אותי לבית ואני לא רציתי, כי זיהיתי שהבית הוא מקום שלא יעשה לי טוב אם אני אהיה שם, לכן ברחתי המון המון פעמים. כשהגעתי להוסטל ניתקתי את הקשר מרצוני כי ידעתי שהקשר באותה תקופה לא עושה לי טוב. אחרי שלוש שנים וחצי אני יכולה לסדר את הקשר שלי עם ההורים כך שכן יהיה קשר, אבל הוא יהיה גם במרחק שהוא טוב גם בשבילי וגם בשבילם והוא לא הורס לאף אחד.

יש לה שתי אחיות קטנות תאומות שהיא מאוד חשובה להם, וגם ההורים היום למדו שיעור קטן והקשר חשוב. ואני רוצה להגיד שאנחנו נותנות מאוד לגיטימציה וגיבוי לנערות שלא רוצות קשר עם המשפחה, אנחנו לא עובדות על הקשר כשהנערות לא רוצות ואנחנו במקביל כן בקשר עם ההורים, אבל מאוד בלתת לגיטימציה לנערה לקחת את המרחק. באופן חד משמעי. אין לנו פה מדיניות של בכוח לשמור על קשר. היום הקשר הוא ממקום אחר, ממקום של כוח, שהיא שולטת עליו, היא עושה מה שמתאים לה וההורים למדו לקבל את זה.

אכן, חליפה לפי מידה. באמת רואים פה עבודה בפינצטה ממש.

הייתה נערה אחת, שהיא עכשיו בצבא, אחת הגאוות שלנו גם, שכל פעם הייתה אומרת 'למה זו ולמה זו ולמה זו', והיא הייתה בין המיוחדות. אמרתי לה יום אחד, 'את יודעת מה? נביא לכולם נעל 36', וזהו. אז אחרי יומיים היא רצתה להגיד 'למה זו?' ואז אמרה 'אה, נעליים, נעליים'.

נעבור לאיריס, מנהלת העמותה.

קשה אחרי ד' ו-א'.

להיפך.

כן, אבל צריך אוויר.

זו עבודה של ד', אני חייבת להשוויץ.

איזה יופי.

היא נורא מוכשרת.

מאיפה הסבלנות?

היא לא ציינה שגם קיבלה, לדעתי לפני שבועיים, תעודה של 12 שנות לימוד מהיל"ה ובדרך להשלים.

תשלים בגרויות. היא גם תלמד לימודים אקדמיים.

הכפר הזה בעצם זה איזה שהיא הגשמה של חלום של הרבה אנשים, גם של תורמת, גב' סוזן אשנר, שהייתה בעצמה נערה בסיכון, בת למשפחה של 8 ילדים שכולם במצב מאוד קשה והיא מצאה את דרכה והגיעה לסיטואציה, יחד עם בעלה, הכירה את בעלה בגיל 18, ביחד הם צמחו והגיעו למצב שהם תרמו לכאן 8 מיליון דולר. הם בעצם הסתובבו בארץ, עשו טיול בארץ בכל מיני מוסדות, ראו הרבה מאוד בנים מחוץ לבית וסוזן שאלה 'מה עם הבנות?', אמרו לה 'בנות, זה בסדר, אין בעיה עם בנות וגם אין כסף'. אז סוזן אמרה, 'יש בעיה ויש כסף'. זה בעצם היה חלום שלה, שהתחבר לחלום של אנשי משרד הרווחה שחשבו שצריך פתרון לנערות. והחלום שלנו.

בעצם התחלנו את הדיון, התרומה התקבלה לפני עשר שנים, רונית ואני הצטרפנו בערך לפני שמונה ואז הבנו שזה ייקח קצת זמן להקים פנימייה וכפר לנערות בסיכון אז החלטנו לפתוח את ההוסטל בראשון לציון, כסוג של בית לדוגמה.

סקיצה. זה כמו טיוטה.

זה יותר מסקיצה, זה בית לדוגמה ממש.

הן קוראות לעצמה טיוטה.

פתחנו את הבית שם לפני שבע שנים בדיוק ובשבע השנים האלה למדנו די הרבה. במהלך שבע השנים האלה, אני בדיוק ספרתי אתמול את הסטטיסטיקה ויש לנו כבר 58 בוגרות, לכל המעוניינים. זאת אומרת 58 נערות עברו בבית רות, מתוכן 19 היו מתחת לשלושה חודשים. שלושה חודשים זה איזה שהוא פרק זמן של בדיקה, לראות אם זה מתאים או לא. ומתוך ה-39 נערות שנשארו, יש לי את הסטטיסטיקה, 35 נערות הן סיפורי הצלחה. סיפור הצלחה זה אומר כל סוג של השתלבות בקהילה בחזרה, זה יכול להיות צבא, יש לנו 7 נערות, יותר, אני סופרת מי שתוך שנה מהעזיבה אצלנו, 7 נערות שתוך שנה הלכו לצבא ועוד נערות שהלכו לשירות לאומי, יש לנו 4 אמהות שמטפלות בילדים שלהן כראוי.

יש לכם קשר עם הבוגרות?

כן. יש קשר מאוד טוב עם הבוגרות. אחת הנערות, אני כל הזמן מספרת את הסיפור שלה, היא הייתה אחת הנערות הראשונות שלנו, כשהיא הגיעה - - -

הנה, רונית בברית של הבן שלה. זו תמונת הפרופיל של הוואטסאפ של ה - - -

בוועדת הקבלה שלה רוז אמרה שהחלום שלה זה לגדל את הילדים שלה בעצמה. אני הייתי אז בהתחלה וישבתי מאחורי העובדת הסוציאלית שלה, שהייתה גדולה מאוד, ובכיתי. רונית ישבה מהצד השני וצחקה עליי. אז אני עדיין בוכה מדי פעם.

א' אמרה שקודם היא בכתה, עכשיו הצוות בוכה.

כן. אבל באמת משמחה.

אז פתחנו את הכפר בינואר, כרגע יש לנו פה 24 נערות. היינו במין שנת הרצה של לבנות צוות. זו עבודה שהיא לא פשוטה, זה דורש הרבה יכולות, הרבה הכלה, הרבה ידע. הצוות מתגבש, הקבוצה של הנערות מתגבשת, אם יהיה לנו זמן גם נספר על זה יותר. אבל מה שאנחנו רואים, אנחנו רואים את הכפר הזה, שלושה בתים שבכל אחד מהם יש מקום ל-15 נערות. כרגע פתחנו שני בתים. כל ההקמה והתפעול עד היום הם לחלוטין מכספי תרומות, 100% כספי תרומות.

משרד הרווחה לא משתתף פה?

בראשון לציון משרד הרווחה משתתף, כרגע, ממש בימים אלה, אמור לצאת מכרז, אחר כך מיכל אולי תעדכן אותך קצת בעניין הזה. היה שנה וחודשיים לחלוטין בכספי תרומות, כולל הבנייה.

אתם לא בפיקוח של - - -?

גם לא בפיקוח. כל הנערות כאן נמצאות פה בצו בית משפט.

סליחה, אני אתאר לך את התהליך. אמור היה לצאת מכרז של משרד הרווחה. בעברי אני עבדתי באוצר, הייתי ראש לשכה, אני מכירה את התהליכים של הממשלה. היה אמור לצאת מכרז ואז היו בחירות. כמו שאת יודעת, כשיש בחירות אין מכרזים, אז אמרו לנו 'טוב, אחרי הבחירות', ואז מה התקציב? אז אמרו 'אחרי התקציב'. ועכשיו התקציב נגמר ותוקצב, תקצבו מקום לפנימיות לנערות, אנחנו צריכים להתמודד במכרז באופן שווה, אבל זה לא קורה.

לא, אבל זה לקראת. זה ממש לקראת, זה מאוד קרוב. אנחנו נשמח אם ייתנו עוד גז אחד קטן, שזה ממש יהיה.

זה מאוד יעזור לזה אם תעזרי.

זה בגדול. והכוונה היא לבנות פה עשרה בתים כמו הבית הזה, בית ספר. אתם תראו את בית הספר שלנו, הוא קטן וחמוד, אבל הוא נורא קטן, הוא כבר צפוף בשביל 24 נערות. אנחנו נצטרך להגדיל את בית הספר. והכוונה היא באמת להוליך ולטפל בנערות בסיכון. אנחנו מקבלים אפליקציות על בסיס יומיומי ובלי שאנחנו עושים כמעט outreach, זה ממש מפה לאוזן, בעיקר של הנערות והעובדות הסוציאליות שלהן. אני מתארת לעצמי, ההערכה שלנו, לפי ראשון, שיש כרגע 300 נערות שמחכות לתור לצופיה. זמן ההמתנה לצופיה הוא מינימום שלושה חודשים. שלושה חודשים בשביל נערה בסיכון ברחוב זה נצח, זה יכול להיות ההבדל בין נערה שיש לה סיכוי להינצל לבין נערה שהיא כבר בסמים, אלכוהול וזנות. ואז נטפל בה בשלב הבא, כשהיא כבר בזנות. שלושה החודשים האלה הם קריטיים.

המקומות שיש לנו כאן כרגע בשביל נערות, עד 45 נערות, אלה מקומות שיכולים לפנות לצופיה. זאת אומרת אם אנחנו נתקדם יותר מהר אז גם צוואר הבקבוק של צופיה ייפתח. וכמובן שמסילה זה פתרון אחרון לנערות, אף אחד לא חושב שמסילה זה פתרון אידיאלי. אנחנו יכולים ממש להיות פה איזה שהיא נקודה. משרד הרווחה מכירים בזה, אנשי חסות הנוער מכירים בזה, הם כואבים את הכאב של הבירוקרטיה בדיוק כמונו, הם נאבקים עם העניין הזה כמונו והם כורעים תחת העומס.

אני עכשיו כתבתי לשר הרווחה, הוא בטח יבוא לבקר פה. בסדר.

זה הסיפור. למזלנו הטוב עומדים מאחורינו התורמים האמריקאים, שאפשרו לנו להחזיק את המקום הזה תקופה כל כך ארוכה עם כל כך הרבה נערות ברמה שהוא מוחזק.
באופן כללי המקום, ברגע שנקבל תקציב זה יכסה משהו כמו 70%-80% מהעלות של כל נערה. אני מתכוונת עבור 24 נערות. מעבר לזה אנחנו נחזיק יותר נערות, אנחנו נותנים יותר תקנים, התקן הוא של עובדת סוציאלית לנערה, אנחנו מחזיקים עובדת וחצי. ניהול של הכפר שהוא מעבר לתקנים. אנחנו משקיעים פה באמת הרבה. הלימודים, שגם הלימודים, מדובר ב-24 נערות שלומדות, לפי תכנית היל"ה, אבל בלי תקציב.

למה משרד החינוך לא מתקצב?

כי כל זמן שאנחנו לא מוכרים אנחנו לא - - -

ובראשון?

אחרי שלוש שנים וחצי היה מכרז.

בדיוק. שלוש שנים וחצי קיימנו את ראשון לחלוטין מכספי תרומות עד שהיה מכרז.

צריך להגיד שיש שיתוף פעולה מצוין עם המשרד, עם רשות חסות הנוער. גם התמיכה, גם הפיקוח - - -

בראשון.

זה שאתם עמותה זה לא מסייע לקבל סיוע לכאן?

זה לא אוטומטית.

אבל אנחנו מאוד מקווים. האמת שקיווינו מאוד שעד שתגיעו לכאן כבר המכרז ייצא ואז היינו חוגגים את זה, אז אנחנו מאוד מקווים שזה יקרה ביום שני הקרוב. אבל זה באמת אתגר.

המכרז של הרווחה.

כן.

המכרז של הרווחה ייתן יותר אפשרויות לקבל עוד תמיכות ועוד דברים נוספים מהמדינה, כפי שאת יודעת. כי יהיה פיקוח, יהיה הכול.

כן, וגם לנו תהיה אפשרות לקבל עוד תרומות. כי כרגע התורמים שלנו אומרים 'אי אפשר שכזה מקום יקוים רק על תרומות לאורך זמן'.

אבל למה לא התחלתם את כל הפרוצדורה הבירוקרטית לפני שהתחלתם? כשבניתם?

התחלנו, התחלנו מאוד. אבל קודם כל עד שבונים אי אפשר להוציא מכרז, וגם כשהתחלנו - - - שוב, המכרז היה אמור להיסגר בנובמבר 12', הוא היה אמור לצאת, ואז בדיוק בגלל התקציב היו בחירות, עצרו את כל המכרזים ואז כבר לא היה תקציב. בירוקרטיה כואבת ואני אמרתי אתמול לטלי, והיא הסכימה איתי, שזה פשוט כאב לב אמיתי. פשוט כאב לב אמיתי שיש תקציב ואיכשהו בגלל בירוקרטיה ממש מרושעת של המכרזים זה תקוע. טלי זו טלי יוגב מחסות הנוער, שהיא ממש שותפה אמיתית.

כן, אנחנו מכירים את זה מכל כך הרבה מקומות. גם במקלטים היה לנו את זה.

זה פשוט מזעזע. זה העניין. והיא אומרת, 'אני מצטערת ובוכה איתך'. וזה העניין.

אולי נעשה דיון עם החשכ"לית?

לא, זה הרווחה. זה לא החשכ"לית, זה רווחה.

אני מבינה שיש להם איזה שהוא גוף חיצוני שמוציא את זה, אבל בכל מקרה זה הסיפור.
רונית, אני מעבירה אלייך.

טוב, עליזה, אם יש שאלות.

שאלות? קודם כל זו יוזמה מרתקת ומדהימה. באמת שטח שפועל והמדינה תצטרף, זה ברור, אין לי ספק. יש הליכים בירוקרטיים, כמו שאתם יודעות וזה לוקח זמן, אבל בסדר, אני אדבר עם שר הרווחה.

אוקיי, זה באמת מאוד חשוב, שהוא באמת יגיע הנה.

הוא יגיע.

אנחנו נשמח. כמה מילים על הייחודיות. אנחנו חלק מחסות הנוער - - -

מה הגילאים של הצעירות?

14-18, אנחנו מקבלים - - -

19.5.

יורד ל-13, רונית.

אפשר להגיד שהקצוות הן כבר 13-20.

כן, זה נהיה יותר. היום אנחנו מדברות על בוגרות וכנראה בכיוון של לשלב כאן בוגרות, כי בראשון כבר אין מקום.

בוגרות שיגורו פה?

הנה, ד', בדרך דיברנו על אפשרות שהן יהיו פה ונעשה להן תכנית מיוחדת. כי יש כל מיני דירות שהמדינה, עם עמותת - - -

יש הוסטלים.

כן, הנה, יש דירה קטנה, קשר שכבר נוצר, כנראה שאנחנו - - -

הסוגיה הזאת היא סוגיה כללית, משום שגם נערות שמסיימות במוסדות של המדינה, גם הן כשהן עוברות, או כשהן הולכות לצבא, אין להן לאן לחזור, ואז גם כאן יש לא מעט דירות שקמות באופן פרטי, לא לכולם. הנושא הזה מוכר לנו, המדינה נותנת מענה עד גיל 18.

מה שצריך להגיד שהת"ס, זה אותו נייר של משרד הרווחה, שאני אף פעם לא יודעת מה זה ראשי התיבות של זה, זה התורה, התנ"ך של משרד הרווחה, השירות לנערה, שהוא היום שירות לנוער, ציפי נחשון אחראית גם על הנערות, פעם היה רק שירות לנערה ועשו מהלך הפוך, היום מבדלים נשים כל הזמן ופה חיברו לנערים. כתוב שם שהמדינה אחראית בעצם עד גיל 25 על עבודה בקהילה. יש פה סתירה נורא גדולה, כי אם בקהילה פועלים עד גיל 25 עובדות נערה, הן עדיין עובדות נערה בתוך המערכת הכללית, ומאתרת צעירה, זה נקרא נערות צעירות, בת 22 שזקוקה לסיוע, אז בגיל 16.5 כבר מתקשים לשלב היום נערות במוסדות. אנחנו מקבלים עד גיל 17 ו-17.5. אתמול הייתה פה פקידת סעד מיפו שהזכירה לנו שקיבלנו נערה בת 17, יהודית מיפו, היא הייתה אצלנו שנה וחצי, סיימה חיל אוויר, היא היום על הרגליים. אז אומרים לא, יש אחת בת 14, אז עדיף לקבל אותה. אבל לפעמים בת ה-14 לא בדיוק תוכל לקבל את מה שיש לנו לתת, ובת 17, ויש לנו לא מעט מקרים של 17, של לעבוד שנה עם נערה כזאת ולתת לה כלים, איך אפשר? ולא פעם אנחנו במצב שאם אנחנו לא נקבל אז באמת מה יהיה עם הנערה.

ולא מקבלים. אני זוכרת שגם מהמקום שהיא הייתה, הן יושבות במחלקות הפסיכיאטריות, לפעמים אין מקום שמקבל אותן, וזה משהו שאין הלימה בין ההחלטה של המדינה לטפל עד גיל 25 בצעירות לבין חס וחלילה שמאתרים גברת בת 21 שצריכה מסגרת. אז מה קורה? אז היא תמצא את הכתף החמה הראשונה שהיא תמצא והיא תיכנס כל הזמן להיריון ואז היא תגיע למקלט לנשים מוכות ואז יש לנו פרנסה למשרד הרווחה.
אפילו בצורה הכי צינית במובן הכלכלי העניין הזה הוא כדאי. לדבר פה על צדק ומוסר ואנושיות, אבל פשוט כלכלית אלה בחורות שתסלחו לי, האידיוט הראשון שנותן להן איזה מחסה ואז הן היו מגיעות אליי כנשים מוכות לנעמ"ת. חיילות לפעמים לקראת שחרור, שהיו חיילת בודדת בצבא, לאן היא חוזרת אחר כך, אחרי הצבא? המדינה הוציאה אותה מהבית בגיל 14, היא עשתה דרך, היא התחזקה, עשתה צבא, היא גומרת צבא וזה משהו ששנים אנחנו מדברים על זה וצריך באמת לעשות על זה חשיבה מאוד מאוד גדולה.

אבל יש היום דירות, המדינה מסייעת.

נכון, אבל צריכה להיות תכנית ממש רצינית, לא רק על הדירה, אלא על הליווי. אני הייתי גם בדירות, כדאי לראות את הדירות. להגיד שיש שם חשק להיות? עצוב מאוד. אתן יושבות פה, אני לא אומרת שהכול צריך להיראות ככה, אבל אין הרבה חשק.

גם מקלטים, כשאני התחלתי להיות מתנדבת ב-76' במקלטים, המקלט היה נראה כאילו העיקר לא ירצחו אותה. אבל אחרי חודש, כשהיא כבר יודעת שלא ירצחו אותה, היא אומרת 'אני כבר אחזור לבעלי כי אני לא רוצה בתנאים האלה'. אז אני הייתי שותפה להקמת המקלט בתל אביב, שפעם ראשונה מקלט היה נראה מכובד.

לא, עשינו כברת דרך מאוד גדולה. המקלטים היום גם גדולים יותר, גם - - -

נכון. אז אני חוזרת לדירות, עליזה. הדירות האלה, כדאי שתבקרי פעם בדירות.

אני מחזיקה דירה אחת כזאת.

כן? אז הדירה הזאת כנראה נראית טוב.

אני מחזיקה מכספי דירה אחת כזאת. גם הגעתי לזה, כי הבת שלי עשתה שירות לאומי ב - - -

אז אני מניחה שזה בסטנדרט - - - אני זוכרת שסיפרת את זה. אבל יש דירות שהן לא כל כך

טוב, בסדר, זה תהליך. תראי, המדינה לא יכולה לעשות הכול. אנחנו לא יכולים כמדינה. יש הרבה אנשים שיכולים לסייע, כמו העמותה הזאת וכמו אנשים טובים אחרים שפוגשים בדרך, יש אנשים שמכניסים לבתים שלהם נערות שכאלה, חיילים וחיילות בודדים, אין לזה סוף. אז יש בתים של הצבא, היום פתחו ברמת גן עוד בית לחיילים בודדים. אנחנו מכירים את הסוגיה הזו, בטח ובטח גם בעקבות פרויקט נעל"ה וחיילים בודדים שמגיעים והגיוס ואנחנו מכירים את זה בעולם היהודי ועכשיו יש יותר שמגיעים מצרפת ומארצות הברית. אין לזה סוף. התקציב הוא תקציב אחד, הלוואי שהיינו יכולים יותר, אי אפשר שהמדינה תעשה את הכול, צריך לעודד יוזמות אזרחיות.

אני מסכימה איתך.

אז יוזמה אזרחית כזאת, שבאמת באה מסיפור חיים מרתק של אישה שהצליחה ולא רק שהיא הצליחה אלא גם החזירה לקהילה, המדינה תתחבר, אבל אתן יודעות בדיוק מה קורה. חוץ מזה אתם מקרה מייצג לכך שבאמת מקום שהמדינה לא נכנסת יש פה יוזמות אזרחיות ויש אנשים, תודה לאל, שגם יכולים, אבל גם מבינים שהם צריכים לתת, ושילוב זה דבר מנצח. אבל יש פה תהליך בירוקרטי, אין מה לעשות, וגם לא כולם יקבלו, יהיה מכרז. אז כמו שאתן אולי תקבלנה, אז יהיו מסגרות אחרות, אני מכירה עוד מסגרות, לא רק אתכן, שלא תקבלנה, כי התקציב הוא תקציב מוגבל. הלוואי שהיינו יכולים לתת יותר, ויאיר לפיד, שר האוצר, נתן יותר כסף לרווחה והתקציב של הרווחה גדל, אבל לעולם השמיכה לא תספיק לכל היוזמות.

נכון. מה שחשוב להגיד, שהתורמת שלנו היא גיורת ולכן זה בית רות, על שם רות המואבייה, ולא על שמה. זה מראה גם על צניעות. והיא מאוד קשורה ומעורה במה שקורה פה.

משהו נוסף שהוא מיוחד למערכת שלנו ושהוא לא רווח, שהצוות הוא נשי בלבד. לא מטעמי דת, אלא מטעמי מקצוע. אנחנו חושבות שיותר נכון לתת לנערות מעטפת נשית בתקופה שהן נמצאות פה. זה נתקל לפעמים בהרמת גבה, אבל ככל שעוברות השנים אנחנו יותר חזקות בהחלטה הזו.

אנחנו גם מדביקות את חסות הנוער בזה, רונית. היום חסות הנוער מסתכלת אחרת על הדברים.

כן, זה היה בהתחלה מוזר. דבר נוסף זה בית הספר בתוך המסגרת, שזו הייתה בקשה של משרד הרווחה כשהקמנו את המסגרת בראשון. אנחנו מאוד מברכות על זה, התחילה את המערכת ההשכלתית מיטל ושני ממשיכה עם צוות המורות, עם המעטפת ועם החיבור ואם א' מדברת על זה שבבית הספר היא נפלה בין הכיסאות בכיתה גדולה, פה באמת שוב חליפה לפי מידה, כל אחת הצרכים שלה וההתייחסות ואיפה שהיא נמצאת. הכוונה היא לא לפספס אף אחת. אני לא מדמיינת את הנערות יוצאות ללמוד בחוץ, ממש לא. אני מאוד שמחה על ה - - -

אז מה סדר היום פה?

סדר היום: השכמה בשבע בבוקר, בשמונה וחצי הן מתחילות את יום הלימודים - - -

מה קורה בארוחת בוקר? האם הן מנקות?

רגע, ארוחת בוקר אחר כך.

אחרי שמונה וחצי?

הן יורדות למטה מקומות המגורים, כוס קפה ועוגייה, בתור התחלה, ובשמונה וחצי הן מתחילות את יום הלימודים. מרבע לעשר עד עשר ורבע הן חוזרות לפה ואוכלות ארוחת בוקר, כולנו ביחד, עם כל הצוות. בעשר ורבע הן חוזרות לבית הספר, עד שתיים, בשיעורים של 45 דקות ורבע שעה הפסקה, יש שם תמיד פירות וכל מיני נשנושים בריאים לאורך היום. בשתיים ארוחת צהריים שמבושלת פה בשני הבתים, יום פה, יום פה, אוכל טרי, מבושל כל יום, בריא, בלי ג'אנק פוד וכל מיני דברים כאלה.

אין אוכל מעובד.

בשתיים אוכלים ארוחת צהריים ואז הן מחזיקות את הבית, נכנסות לתורנויות, מה שאנחנו קוראים פה, בתורנות שבועית הן מתחזקות את הבית, מלמעלה למטה כל יום. בארבע מגיעה המדריכה שמתחילה את החפיפה עם צוות הבוקר ואחרי הצהריים חוגים, העשרה, חדר כושר וכל מיני.

יש פה חדר כושר?

לא, יוצאים החוצה לעפולה לחדר כושר. ארוחת ערב בשבע, כיבוי אורות באחת עשרה. וחוזר חלילה.

ואת גרה פה?

לא, אני לא גרה פה.

לא, אנחנו לא בשיטה של משפחות שגרות. יש מעורבות. בוא נגיד, כל חברות הצוות, המשפחה מעורבת, הם מכירים את המשפחה. א' הזכירה את הקשר עם הילדים של הצוות, יש קשר, יש משהו לא פורמלי בגישה, יש חוקים, יש כללים, בהחלט, זה לא סוג של אנרכיה, אבל אין את הדיסטנס. יש מסיבות, יש מסיבת פורים, יש ערבי זמר, יש כל מיני פעילויות שהמשפחות מוזמנות וזה משהו שהוא חלק מהמדיניות.

אני מבקשת מוורד לתת רק תמונה של החלקים הלא פורמליים של פעילות הפנאי.

במסגרת פעילות הפנאי יש להם את חדר הכושר שהן נוסעות לעפולה. בגלל שהן לומדות פה ובעצם כל שגרת החירום שלהן מתנהלת כאן אנחנו מעדיפות הרבה פעמים להוציא אותן החוצה, שהן ייצאו ויחוו את מה שקורה בחוץ. יש חדר כושר, יש מתקנים של היפ הופ, מוזיקה, סוסים, בריכה שיש פה בקיץ, שנמצאת פה - - - זה גם קצת להביא חוגים הנה וגם להוציא אותן.

ולאט לאט יש גם עידוד לצאת לעבודה לנערות שהן ותיקות יותר.

מילה על הקשר עם המשפחות. הרכזות הן בקשר עם ההורים. יש חלוקה, יש עובדת סוציאלית והרכזות בקשר עם ההורים. הנערות יוצאות פעם בשבועיים הביתה, יש נערות שאין להן לאן לצאת, או שלא רוצות לצאת הביתה. אנחנו מאוד משתדלות לארח בין שתי המסגרות. איריס, במשך שנים, גם מארחת יחד עם המשפחה, משפחת טברסקי מגויסת, אבל אני חייבת להגיד שמאז שיש את עפולה אני מאוד מאוד משתדלת שזו תהיה החלוקה של היציאה. להגיע הנה ולהגיע לראשון ולארח. ללמד את הנערות גם לארח, שזה גם ערך. יש לנו אורחים פה ביום שישי, יש לנו עבודה של מתנדבים, יש לנערות בחלקן, לאט לאט, חונכות אישיות, זה סוג של אחות גדולה עם קשרים מאוד מאוד ארוכים ומשמעותיים. זה כמעט שידוך, לחבר בין נערה לחונכת.

איך אתם עושים את זה? יש את העמותה של אח בוגר, אתם בקשר איתם? עמותה נפלאה, אח בוגר, את יכולה להתחבר אליהם.

אני אשמח לבדוק את זה. בראשון יש לנו פעילות מאוד ענפה של סטודנטים. אנחנו פה התחלנו גם קשר, ורד אחראית על הקשר עם הסטודנטים יחד עם הדר. סטודנטיות שמגיעות לפעילות וזו התחלה של קשר עם מכללת עמק יזרעאל, בראשון זו המכללה למינהל.

מה שחשוב להגיד, שכל המדיניות פה היא מדיניות של לתת תגמולים חיוביים על התנהגות רגילה. אין עונשים, יש חיזוקים על התנהגות רגילה. מי שכל השבוע קמה בבוקר בזמן ללימודים, עושה תורנויות, מדברת בכבוד עם החברות שלה, עם הצוות, היא תקבל את יום חמישי כצ'ופר. כל המדיניות היא להרוויח תגמולים חיוביים. אני שמחה להגיד שזה עובד. אנחנו מאוד מאמינות בלגלות את החוזקות, להעצים, הנושא של העצמה, חוזק, זה תקליט שונה לגמרי ממה שהנערות הכירו לפני שהן הגיעו הנה. הרבה כבוד וחשוב לנו שהן ירגישו שיש צוות. אין חשיבה קולקטיבית, בטח לא בסנקציות. הדוגמה האישית היא מאוד חשובה, הקשר בתוך הצוות, היחסים, צורת הדיבור, אפילו צורת הדיבור, הכול זה משהו - - -

כן, הרבה פעמים כשהייתי עושה דברים אז הייתי מצפה לעונשים מטורפים, אבל לא היו.

התאכזבת.

הייתי אומרת להם, 'טוב, דברו איתי כמו שאני מכירה'.

ביום שישי, לרבקה אני אגיד, יש קידוש, ארוחה חגיגית. מאוד חשוב לנו לשמור על הצביון, חגים, הנערות יוצאות, חלק מהחגים מבלות פה ביחד ומימונה כל שנה. כשתהיה מימונה, אנחנו נזמין אתכם.

אנחנו נלך לבית הספר סיור קצר, גם למעלה נעשה סיור קצר.
(סיור בהוסטל)

יש הבדלים בין הקומה למטה שהיא ציבורית, אנשים באים, הרבה אורחים, לבין הקומה העליונה, שהיא של הבנות, פרטית, אנחנו שואלות אותן אם אפשר לעלות, אנחנו מאוד מנסות לכבד.

יש שלוש נערות בחדר, הן עושות פה מהפכות ותמיד זה קצת להסתכל מאחורה. באמת, מה שאמרנו, מיטה רביעית, כדי לאפשר את המעברים ולארח. ליד כל חדר יש באמת מקלחות, שירותים והכי חשוב להגיד זה שהן אחראיות על הכול. שלחו אותי הנה כי אני זאת שאחראית, אבל זה הן. הן צריכות הדרכה, זה כן.

היא אמרה שהיא לא הייתה מתקלחת. יש מצד אחד משהו חיצוני, שכולנו - - - ולפני שהן יוצאות הביתה ולפני שהן יוצאות לאפטרים כולם עם מחליקים ואיפורים וזה, אבל הפנים זו עבודה קשה.

אין שום הרגלים?

בגלל זה אנחנו מאוד דואגות, הן לא יירדו למטה לפני שהמיטה שלהן מסודרת, הארון שלהן מסודר, כי אנחנו מאוד מאמינות שהחיצוני לאט לאט משפיע על הפנימי. והן עובדות קשה. האמת היא שהן עובדות קשה. אבל הן מקבלות פה הכול - - - מכונת כביסה עובדת, גם הן עושות, את כביסת הבית כמובן, הן מכבסות, זה חלק מהתורנויות. בכל זאת את הבגדים של עצמן. כן להצליח לנהל בעצמן אחר כך איזה שהוא משק בית.

בממ"ד זה חדר הטיפולים והן מחויבות לכניסה לשיחה מינימום פעם בשבוע. יש בנות שמקבלות יותר, אבל הן מחויבות פעם בשבוע.

מה זה, פסיכולוגיות?

עובדות סוציאליות. הן נפגשות לפחות פעם בשבוע עם עובדת סוציאלית.

מהיום הראשון שהתחלנו במוזיקה אמרנו שמכינים מופע.

(סיור בבית הספר)

זה המבנה של בית הספר. שם מתוכנן - - - שם עוד שני בתים ובאזור של החניה עוד. פה יש את האורווה שהבנות הולכות לרכיבה טיפולית.

(המשך סיור)

שלום. אני שמחה מאוד שהוועדה כללה את המקום ועוד יותר שמחה, חברת הכנסת אורלי לוי, שאת איתנו. רבקה היא דוברת הוועדה ואני עליזה לביא, 'יש עתיד', יושבת ראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי ואנחנו בסיור שטח היום, בסימן נערות, שיקום, חזרה לקהילה ובאנו לשמוע, להכיר, ללמוד, לראות איך אפשר לעזור. אז אולי כל אחת תציג את עצמה.

מאחר שאתם באמת באתם לבקר ושאלתי קודם לפי מה בחרתם את הנקודה הזאת ואמרו שאתן רוצות להכיר, אז אני מנכ"ל מלכישוע, עמותה לשיקום נפגעי סמים ואלכוהול, מירי כירבי היא המפקחת מטעם חסות הנוער, מה שחשבנו - - -

עד עכשיו היינו בבית רות.

מה שבעצם לנו, אחרי שנים רבות של טיפול בגברים ונערים, לקח לנו הרבה מאוד שנים ללמוד את הנושא הזה, איך לדעת שיש לנו איזה שהיא יכולת לשנות את עצמנו לטובת הנערות ולהתאים את עצמנו לאוכלוסייה כל כך מורכבת. הזמנתי מתוך העמותה, כך שתדעו מה - - -

עוד פעם, מה שם העמותה?

מלכישוע ואנחנו מטפלים ב-350 אנשים בנקודת זמן במסגרות שונות. אני אגע גם בנושא של הנשים, אבל הנושא הוא התמכרויות, יש גם חיבורים, גם התחלה של למידה על הנושא של אינטרנט בלי אלכוהול וסמים. אנחנו מטפלים באוכלוסייה מגיל 13 עד גיל 67 במסגרות נפרדות של נערים, גברים, נשים ונערות. לכל מסגרת יש מסגרת נפרדת.
אנחנו קשורים למשרדי ממשלה, הבריאות, כי יש לנו יחידת גמילה לנוער עד גיל 24, מגיל 13 עד 24, שייכים למשרד החינוך כי יש לנו בית ספר במקום, במלכישוע, אנחנו שייכים במשרד הרווחה לחסות הנוער ולאגף ההתמכרויות למבוגרים, למשרד התמ"ת בהיבט של קורסים להכשרה מקצועית ועם כל המשרדים האלה אנחנו בפעילות בתוך מלכישוע ואנחנו נותנים שירות לשירות בתי הסוהר בהפעלת מדריכים שעושים את הגמילה בתוך בתי הסוהר.

יש לכם אוכלוסייה יהודית, מדובר באוכלוסייה דתית, או שזה פתוח לכול?

כולם. - - - מכורים לסמים, כל מי שחושב שצריך להסתבך בזה - - - סמים, כולם יהיו קשורים עם כולם ואין בעיה, לפתור את הבעיות. גם כשיוצאים, באלכוהול כולם חברים.

ואיך מגיעים אליכם? בהפניה, או שזה באופן פרטי?

בוא נאמר, הנערים והנערות מגיעים אלינו בתוקף צווים.

והאוכלוסייה המבוגרת?

הרוב זה - - -

חלופת מאסר.

לגבי גילוי מגיל 18 עד - - - יש 40% שבאים ללא צווים. ביוזמתם. זאת אומרת שזו אוכלוסייה שמגיעה לאשפוזית ומופנית אחרי זה ל - - -

לגבי הנושא של התכניות השונות, הן מותאמות גם לפרופילים השונים של סוגי הסמים שהיום הם השתנו מאוד, אלכוהול, הסוגים של הסמים הסינתטיים, עם הפגיעות שלהם, כל אותם הידידותיים האלה, החגיגת והנייס, כל השמות ה - - -

זה פגיעה שהיא בארץ או שאתם גם קולטים פגיעות שקרו בחו"ל?

רק אזרחי מדינת ישראל.

אזרחי מדינת ישראל שנפגעו בחו"ל?

יש גם כאלה. אם זה רק פגיעה פסיכיאטרית מהסמים, אז זה לכפר איזון שנמצא בשדות ים.

אני מכירה. אני חברת הנהלה, הייתי עד שהגעתי לכנסת.

היית בעמותה?

הייתי חברת הנהלה עד ש - - -

אז את מבינה. היא שכנה והיא מהתחום, אז הכול בסדר.

יש לנו יחידה לגילאי 18 עד 24 לאנשים בלי עבר פלילי, שההתנהגויות האלימות באו כתוצאה משימוש בסמים אבל לא היה להם פרופיל עברייני, שהיו בצבא וכן הלאה.

אני לא רוצה לתפוס את השטח, רק רציתי להסביר שהנשים המכובדות האלה - - -

זה זרוע אחת שלכם במלכישוע, זה מה שרצית לתאר לנו.

כן, בדיוק, ואמרתי שאם מתוך הדבר הזה יש לנו - - -

אבל הבנות פה הן לא על תקן של גמילה או משהו?

לא.

אנחנו מדברות על נערות שעברו טראומה ב - - -?

כן, מי שמסתבר, גם מקרב הגברים, מדובר באחוזים מטורפים, למעלה מ-90% מהבנים, אני אומרת למעלה מ-90%, כי אני לא רוצה להגיד 100%, שעברו פגיעה. הלמידה שתהיה לכם פה היום היא גם להסתכל על מה שונה בפגיעות אצל גברים ונשים, כי אנחנו גם בזה לומדים איך לתת להם מענה, כי הכוונה היא לדעת להתמודד עם זה שבן אדם הוא פגוע ולראות איך אנחנו מאפשרים לו לצאת ממעגל של אלימות, פשע, סבל, לטובת משהו אפשרי. אני לא מדברת על - - -

אז כמה זמן המסגרת הזו קיימת פה?

עשר שנים, אבל - - -

לא מלכישוע, כאן.

עשר שנים. מלכישוע היא משנת 90'.

וכמה נערות יש כאן?

מרים היא המנהלת.

יש פה 13 נערות. פה בבית עצמו יש לנו 10 נערות ויש לנו בית לבוגרות, הקרוואן שצמוד, שיש שם 3 נערות. את דיברת על הבוגרות של אחרי גיל 18, שאנחנו חשנו שאין לנו, מה שאת מדברת עליו, שיש פה נערות שמסיימות ואין להן לאן לחזור ולכן פתחנו עוד מסגרת שנקראת 'הבית בשדה', בקיבוץ הסמוך, שדה ניר, שזה לנערות מעל גיל 18.

כמה שם יש?

אנחנו יכולות לקלוט עד 6 נערות ויש לנו 5 נערות והשישית בדרך. בעצם זו מסגרת שמיועדת לבוגרות הוסטלים של חסות הנוער.

אבל הדרישה היא הרבה יותר ממה שאתם יכולים לספק.

הרבה יותר, כולל אם הייתי יכולה לא רק בוגרות של הוסטלים, הייתי יכולה לפתוח שמונה דירות כאלה. כל הזמן יש לי הפניות.

אתם בקשר עם נערות שעוזבות פה אחרי שהן מגיעות לגיל 18 בלי מענה אחר?

כן.

מה קורה איתן? איך הן מסתדרות ב - - - ?

תלוי מי. אבל אנחנו קופצות - - -

על מה הן מדברות? על הקושי?

אבל, אורלי, את רוצה לקפוץ ישר לגדולות? בואי נתחיל מהתחלה.

אבל הסוגיה שחברת הכנסת אורלי לוי נוגעת בה היא שלמעשה המדינה נותנת מענה עד גיל 18 ובכל המוסדות אנחנו ערים לכך שה - - -

בגלל זה פתחנו את הבית של הבוגרות. בדיוק בגלל זה פתחנו בית ופתחנו בית בתוך קהילה של קיבוץ - - -

אבל אתן לא יכולות לתת מענה לכל הביקוש. כי אין מימון.

איך אפשר?

לא, אני רוצה לדעת - - -

גם לבית שכרגע יש לנו, מה שמחזיק אותו, יש את המימון שהוא מאוד מאוד - - -

מינורי.

ומה שמחזיק אותו זה זה שיש קהילה שהתגייסה. זה המשפחות המארחות, זה המסגרת הקהילתית של הקיבוץ שלי, שדה אליהו, שזה בעצם מה שנותן, אתי הגדירה את זה מאוד יפה כשהיא באה לאסיפת חברים בשדה אליהו, היא אמרה, 'אנחנו, עמותת מלכישוע, ניתן את המימון דרך משרד הרווחה והקיבוץ ייתן את הלב והנשמה'. וזה ככה, נכון, אתי?

כן, שאת עם הלב והנשמה, שכמובן נמצאת שם.

אבל הסוגיה הזאת של דירות בוגרות של כל מוסדות הרווחה, כלומר המדינה יוצאת החוצה בגיל 18 ולכן באמת אין - - - אז את רואה אותם או ב - - -

הסוגיה הזאת הטרידה אותי כל כך הרבה זמן.

ואז הבטיחו לנו פיילוט והתחילו פיילוט, אז היה יצחק הרצוג שר הרווחה, חוק שלי היה בוועדת שרים, היו בו דיונים ואז הם התחילו פיילוט, דווקא עם ילדים בסיכון והקימו דירות בוגרים בראשון לציון ובאזור המרכז בהצלחה נהדרת, עם ליווי של - - -

אני מכירה. אני באופן אישי מחזיקה דירה אחת כזאת גם, כי הבת שלי עשתה שירות לאומי באחוזת שרה וגילינו שהבוגרות באות לישון שם, כי או שהן חיילות, אין להן איפה לבוא לשבת - - -

עושים להם התאמה לעבודה, או עוזרים להם בחיפוש עבודה ומסגרת נוספת ללימודים ומסדרים להם - - -

אבל זה לא המדינה, זה כספים של אנשים טובים.

אבל המדינה נתנה איזה שהיא השתתפות של הפיילוט, אמרו בואו נראה אם זה הצלחה ויש לה הצלחה מטורפת, ואולי זה הזמן לדחוף שוב.

אז אני יכולה להוסיף לכם שאנחנו פתחנו דירות. יש כל מיני עמותות שפותחות ויש דירות שאנחנו פתחנו שקוראים להן מדרגה, יש פריסה בירושלים, יש בראשון - - -

אתם הולכים לעשות עכשיו פרויקט ביחד עם אגודת הידידות.

נכון. הדירה של ה'בית בשדה' זה מודל אחר ממה שאנחנו בונים. מה שפה הציעו, שזה יהיה עבודה יחד עם הקהילה. בדרך כלל הדירות, יש לנו דירה בעפולה למשל, שזה באמת בוגרים שעברו את כל התהליך ואז הם יותר עצמאיים, המעורבות של מבוגרים בחייהם היא מאוד זעומה, איזה רבע משרה של מבוגר. בדרך כלל הם יותר עצמאיים. נותנים להם קורת גג והם מתנהלים פחות או יותר בזכות עצמם.

אבל כאן בדירה הזו זה משהו אחר. בעצם זה התחיל מזה שדובר על נערות שהן בוגרות של הבית הזה, נערות מבתים דתיים חרדים, שלא היה להם שום עורף משפחתי ואז חשבו - - -

היה צריך לתת מעטפת יותר מחבקת ומגנה.

בדיוק, משהו אחר ממה שהכרנו עד היום. באמת הדירה הזו מוכיחה שהיא נותנת מענה לאוכלוסיות אחרות, לא רק כאלה מבתים חרדים, יש לנו אפילו בוגרת מבית סנונית, שזה עוד בית שעמותת מלכישוע מפעילה בכפר רופין, ואיילת היא המנהלת שלהם, שזה הוסטל, כמו שההוסטל הזה כאן הוא לבנות מבתים דתיים, יש שם בית לנערות מבתים חילוניים.

את מבינה, עליזה? ואנחנו שומעים על מקומות שבהם דיירי השכונה, או ראשי הערים, מתנגדים להכניס את ה - - -

תראי, מאחר שהנושא הזה קרוב אליי ואני מכירה אותו וכמו שאמרתי לכם, אני מעורבת בהחזקה של דירה כזו בגבעת שמואל, דווקא שם פנינו לראש המועצה, הוא פטר אותנו מארנונה, המימון הוא מימון של אנשים שנותנים, המדינה לא מעורבת בזה.

אבל בדרך כלל זה בעייתי וכאן יש הוכחה אחרת.

אז בואו נשמע על המקום הזה. הסוגיה היא סוגיה ארצית והיא בעייתית.

נכון.

הבית הזה הוא בית שהתחלתי להגיד שיש בו 13 נערות מגילאי 13 עד בוגרות, ראיתם את ש', שעכשיו נסעה, היא אוטוטו בת 18.

מתי ש' באה לפה?

לפני שנה וחצי.

מאיפה?

מעמנואל.

מהבית, או ממסגרת אחרת?

ממסגרת, מהרבה מסגרות. בעצם כשאני אומרת עמנואל, רוב הנערות שמגיעות לכאן הן מגיעות מבתים חרדיים.

לא יאומן. גם מבית רות שמענו את זה.

יש משמעות לנושא של בתים חרדים בהרבה היבטים. הנערות שמגיעות לכאן הן מגיעות עקב מצבי סיכון של שוטטות, של אלכוהול ושל יחסים בלתי מובחנים עם בנים. הסיפור של סמים הוא פחות רלוונטי אלינו. המאפיין המרכזי של הפגיעה פה זה פגיעות מיניים. כלומר הבסיס של הנערות שפה, כמעט כולן - - -

ומתמשכות בתוך הבית.

אצל רוב הנערות - - - השבוע ככה עשיתי איזה שהוא מדרג עם עצמי ואני אומרת שיש רמות של פגיעה. מדברים על פגיעה מינית, אבל יש פגיעה מינית שהיא פגיעה מינית חד פעמית, יש פגיעה מינית שהיא מחוץ למשפחה, יש פגיעה מינית בתוך המשפחה שהיא לא מתמשכת לאורך זמן, יש פגיעה מינית שהיא בתוך המשפחה שהיא נעשית על ידי האחים ויש פגיעה מינית שהיא מתמשכת לאורך זמן שנעשית על ידי האבא.

יש עוד מדרג, בנוכחות כל האחיות.

מה זאת אומרת? הפגיעה היא בנוכחות האחיות?

שזה לא רק נפגעת אחת בתוך הבית.

גם הנוכחים בחדר השינה. אנחנו מגיעים לביקור בית בבתים שכולם ישנים ביחד.

אבל אני חושבת שאולי כשאני אומרת שאני - - -

מה זאת אומרת, ההורים ישנים עם הילדים?

יש בזה גילוי עריות ייהרג ובל יעבור?

אני רוצה רגע לעשות סדר. קודם כל אני חושבת שאנחנו צריכות לסייג, זה לא כל המגזר החרדי. זו אוכלוסייה - - - נורא חשוב לי חלילה וחס לא להטיל דופי.

גם אם היית מטילה דופי לא היינו קונים את זה.

אבל אנחנו לא מטילים דופי, אנחנו - - -

לא, כי אני אמרתי שהנערות - - -

הייהרג ובל יעבור הוא לכולם, לא רק ב - - -

אבל מה שאני רוצה להגיד שהסיכוי שזה יקרה, אל"ף, זו אוכלוסייה שיש שם מצוקה מאוד קשה - - -

הסיכוי שזה יושתק הוא גבוה.

שזה יושתק וגם אוכלוסייה מרובת ילדים, שמעמד האישה שם הוא נמוך, שמצוקה כלכלית מאוד מאוד קשה.

הרבה נשים הן גם פגועות בעצמן, אמהות חלשות.

ואז בסיטואציה הזאת אני יכולה להגיד שזה כמעט בלתי נמנע שזה לא יקרה. כשמדברים, אני חושבת שבאיזה שהוא אופן להגיד שהנושא של צניעות זה כל הזמן עולה על סדר היום ואם רואים מרפק אז היצרים מתעוררים, אז כשזה שיח שקיים באוכלוסייה אז באמת הנושא הזה הוא נושא - - - ובאמת הנושא של הפגיעה של הנערות פה הוא מורכב מאוד. באמת המאפיין שמובא זה פגיעה טראומטית מתמשכת לאורך זמן בתוך המשפחה. אנחנו כבר חווינו פגיעה בתוך המשפחה, שכשכבר שלחו את הילדה לטיפול אצל רב ומטפלת, אז גם הרב והמטפלת פגעו בה. כלומר כבר כשהילדה יצאה לטיפול אז היא עברה פגיעה על ידי המטפלים, שזו בעצם ההתמודדות שלנו.

איך אתם מקבלים את הבנות?

דרך הפניות של הרווחה. האוכלוסייה אצלנו מגיעה מעמנואל, מבית"ר עלית, מהשכונות החרדיות בירושלים, מבית שמש. אוכלוסייה מהמרכזים ה - - -

החרדים.

כן.

הנערות יכולות לחזור אחרי זה למסגרות? כלומר עצם זה שהן יוצאות ממסגרות חרדיות למסגרות דתיות לאומיות, כלומר אין פה מצוקה תרבותית?

שוב, זה מעניין. אצל חלק כן, אצל חלק הנושא הזה לא עולה. יש לנו היום נערה שסיימה מאוד יפה וכן חזרה למקום שהיא באה. יש נערות שלא חוזרות, לא מוכנות לחשוב על לחזור למקום שהן באו ממנו. יש נערות שהן בהתנגדות. יחד עם זה אין פה שיח על הנושא הדתי, כלומר זה לא בסדר היום של הנערות.

של ההורים כן.

אם הבת תרצה להתפלל היא יכולה. אני לפעמים עושה ככה, כמעט נופלת לתוך הגיגית של נטילת ידיים, אבל יש בנות שייראו לך - - -

אתם עשר שנים פה, יש לכם בוגרות שהתחתנו, על פי הקודים שהן באו מהן, או - - -?

הבית עבר שינוי. בארבע השנים הראשונות היו פה נערות יותר של הציונות הדתית, אוכלוסייה אחרת, עם עורף משפחתי. אני חושבת שבאמת מה שמאחד את רוב הנערות אצלנו זה באמת שאין להן עורף משפחתי, זה לא סתם שהצורך בלהקים בית בוגרות בא דווקא בשנים האלה. בשש השנים האחרונות - - -

עוד לא התחתנה?

לא התחתנה, עוד לא. אין לנו נשואות.

למה השתנה האופי? מצדכם או שהרווחה מצאה צורך?

כי נפתחה מסגרת מקבילה במחולה. ואז, לאחר - - - אני אמרתי קודם שאנחנו למדנו הרבה ונסענו הרבה, בלמידה הזאת התיוג של עמותת מלכישוע כמקימה בית זה היה מאוד דרמטי, ולכן כאשר זה נפתח במחולה, ששייך למסגרת בנים יפתח, זו הייתה מסגרת לבנות, 8 הנערות שהיו מועמדות להתחיל פה הלכו לשם. ואז מרים התחילה, היא הגיעה אחרי הטראומה שלנו ואז היא אמרה, 'רגע, מה קרה? בית ריק? יש לב רחב'. היא הלכה ודפקה על הדלתות במאה שערים, הלכה ודפקה על הדלתות ב - - - כן, זה מה שעשית, היא הלכה לרבנים עם מכנסיים, הדתייה הזאת היא הרי דתייה, ודפקה ודפקה על הדלתות של הרבנים ואמרה להם 'יאללה, בואו תראו, יש פה בית לנערות', ותוך כלום זמן הבית התמלא.

לא, אני חושבת שחלק מהשינוי שנעשה זה הנושא של בית הספר.

כן, אבל בואי נגיד ככה, אם לא היה נפתח מחול היינו ממשיכים באותה תפיסה, שהשילוב הוא של ילדות שמהיום הראשון שהן מגיעות לבית הן יכולות להשתלב בבית הספר האזורי.

אני גם חושבת שיש דבר, יש הרי הוסטל לבנות בירושלים לחרדיות, שקוראים לו ניגונים. אני חושבת שחלק מהעניין זה שהרשויות גם חיפשו מסגרות מחוץ לירושלים. אני חושבת שזו הייתה גם הזדמנות אחרת וגם השירותים והרווחה פתאום ביקשו לצאת למסגרות של חסות הנוער. זה היה מאוד סטיגמטי לאורך שנים מבחינת להוציא נערות למקום כזה, נערות כאלה של קצה, במלכישוע, בכלל עם התווית של מלכישוע, ופתאום נוצר איזה שהוא דיאלוג - - -

אז עכשיו זה לא בתווית של מלכישוע?

לא, ממש לא. זה הבית בטירה וגם בית סנונית, של נערות חילוניות, גם בנוי תחת התווית הזאת של מלכישוע והיום הגורמים בקהילה, בגלל עבודה משותפת, ברווחה פתאום מזהים את המקומות האלה שהם יכולים להוות מענה אחר שאין להם במקומות אחרים.

אני רוצה להתייחס למשהו. אני רוצה לתת לאיילת לדבר, אני חושבת שאיילת תדבר על הנושא של הטיפול ושל כל התהליך הטיפולי, אבל אני רוצה להתייחס לשאלה שאת שאלת. את שאלת אם יש לכם נשואות ובנות שסיימו, ובאיזה שהוא אופן, אולי אתן תופסות אותי ביום שהוא לא פשוט לי, אני חושבת שאני צריכה רגע לתאר לכן מה זה אומר נערות נפגעות תקיפה מינית. אנחנו מדברים על מה הלאה, אנחנו מדברים - - - עם איזה התמודדות סיזיפית אנחנו מתמודדות. לפעמים אני אומרת, סליחה שאני קצת מרוגשת, אני ביום לא פשוט מבחינה זאת שכרגע יש לנו נערה במצב לא טוב בבית חולים, שפשוט רוצה למות. היא רוצה למות כי היא נפגעה והיא לא יכולה להכיל את הפגיעה.

כמה זמן היא פה?

היא פה כבר מעל שנה ואני רוצה לדבר על הסיזיפיות. היום יש לנו התמודדות לא פשוטה עם הנערות הבוגרות, עם אותן נערות שלכאורה עשינו את כל התהליכים הטיפוליים, נתנו להן את כל העוגנים האפשריים, נתנו להן את הכול ובאיזה שהוא אופן הפגיעה היא כל כך קשה, לפעמים יותר קל לראות, כי אתה רואה מישהו שהוא מפגר, אתה רואה מישהו שהוא נכה, אז זה מתויג, אז אתה רואה אותו, אבל כל אותן בנות שהן לכאורה נורמליות, שלכאורה הכול סביר, אלה אותן בנות שכבר היום משולבות בבית ספר, זאת לומדת בשקד, שנייה לומדת בנווה איתן, שהכול רגיל, הכול נורמלי, הן משקיעות אנרגיה בלהיות נורמליות ובפנים הן כל כך פגועות, הפגיעה כל כך - - - אתם יודעים, אני גם מדברת על הילדה הזאת שעכשיו היא בבית חולים, שאגב הפגיעה נחשפה פה, שהסטה של וילון מציפה בהן משהו, נותנת להן איזה שהוא - - - והן מתמוטטות. הילדה שנמצאת עכשיו בבית חולים, היא לא רוצה לחיות, היא רוצה להיפרד מאיתנו. וואו, סליחה שאני נרגשת כל כך, אבל זה כל כך סיזיפי.

בת כמה היא?

בת 15 וחצי. זה כל כך סיזיפי העניין הזה.

נערה שסידרנו לה את כל העוגנים האפשריים, שהייתה מיועדת, אני מדברת על נערה אחרת, ממש השבוע האחרון זה שבוע של התמודדות דווקא עם אותן נערות שעשו דרך, שעשו תהליך, שהגיעו למקומות טובים, שסידרנו להם את העוגנים של המשפחה המארחת, לנערה שאין לה לאן לחזור, כי אבא שלה יושב בכלא והמשפחה שלה מאשימה אותה שבגללה אבא שלה יושב בכלא. סידרנו את כל העוגנים האפשריים, הם הגיעו למקום טוב והן מחרבות אותו והן הורסות אותו.

וזה כל פעם לקום מחדש, וזה כל פעם להתמודד חדש. אני כל הזמן מכריחה את עצמי להיות בכאן ועכשיו. אתן מבינות? אני רוצה להגיד לכן משהו, ואם אני לא מדברת מסודר, אז תסלחו לי, רציתי להכין דברים מסודרים וזה יוצא לי ככה.

זה בסדר גמור.

אז סליחה, איילת, אחר כך את תדברי במקומי מסודר. אבל אתן מבינות, עברה פה נערה, המתוקה הזאת שעברה פה, שהיא נראית לכן מהממת ומדהימה. מהממת ומדהימה, ואני אומרת, 'מרים, מתי יהיה השבר?' אני לא - - - אתם מבינים שאני לא יכולה ל - - -

זה משהו שאת אמרת שאופייני פה - - -?

ככל שהפגיעה קשה יותר, אורלי, השריטה עמוקה יותר. היכולת - - -

- - - להתקשר עם אנשים ולהיות - - -

היכולת להיחלץ מזה היא כל כך קשה.

אני הייתי רוצה לקחת את זה לפס של הצרכים. אני מכימה, דיברנו פה על הציבור החרדי והמסגרת היא מסגרת מקבילה לנערות מהציבור החילוני והפגיעות הן פגיעות מאוד דומות, אולי פחות אירועים של גילוי עריות אבל בהחלט נפגעות תקיפה מינית ואני חושבת שהיום, במסגרות שלנו, הצורך שלנו הגדול, של הצוותים הטיפוליים, זה בהכשרה של צוותים טיפוליים שמתמחים בעבודה הזאת. זאת אומרת אם בתחילת הדרך הבנו שאנחנו צריכות לתת הרבה מאוד גב, זה לא סותר, כוחות וכלים להתמודדות ועטיפה והבנה של המקומות, מאיפה הן פועלות, איזה דפוסים וכו', היום אנחנו מבינות שאנחנו צריכות להתחיל את הטיפול, להבין את הטיפול בראייה שלהן של נפגעות תקיפה מינית. שזה משנה לחלוטין את ההבניה הטיפולית שלנו, את ההכשרה שנזקקת לצוותים, את היכולת של המדריכות שישנות איתן ונמצאות איתן 24 שעות ביממה להחזיק.

מה הוא כוחה אדם, מי הוא?

יש לנו מדריכות שנמצאות בבתים 24 שעות ביממה. מבחינת ההכשרה? עובדות סוציאליות, יש בכל בית עובדת סוציאלית, צילה, מטפלים שונים באמנויות, בטיפול ברכיבה, בתנועה וכו', אלה הטיפולים המשלימים וצוות חינוכי.

יש פה בנות שירות לאומי?

יש בנות שירות לאומי.

איזה הכשרה הן מקבלות?

ליווי של המסגרות.

אנחנו בוחנים את זה עכשיו.

סוגיה מורכבת. הסוגיה מורכבת.

מה אחוז, מה מספר הבנות הנפגעות? יש לך הערכה כללית, לספר לנו?

אנחנו מדברים היום על 90%, בכל המסגרות שנערות שפגועות.

כל המסגרות, 90% נפגעות תקיפה מינית?

את יודעת מה? כל נערה שמגיעה - - - את פתאום מגיעה למקומות שאת לא - - -

אותה נערה שהיום נמצאת בבית חולים זו נערה הכי רגילה, הכי רגילה בעולם, נראית, והיא הגיעה אלינו על רקע זה שההורים שלה גרושים וקשה לה עם הגירושים של ההורים שלה. יצאו לטיול בקיץ, הצוות יצא לטיול, בדיעבד התברר, היא הייתה באיזה שהוא חדר שהיה שם משהו בווילון, לכן אמרתי וילון, והיא נכנסה לטרנס של צרחות והתקף. שוב, היו שם מדריכות והיה צריך לקחת את כל הבנות מהחדר, הן היו באכסניה בתל חי והיה ברור שהיא חווה עומס. היא צרחה וצרחה והיא לא מוכנה להודות שהיא - - - וזה ברור שהיא נפגעה, זה ברור, הדברים נחשפים, והכול כרגיל, היא לומדת בבית ספר, יש לה מיליון ואחת תכניות, אבל כובד הפגיעה, היא לא יכולה להכיל אותו. היא לא מסוגלת להכיל אותו, היא גם לא מסוגלת, כרגע היא נמצאת במקום שהיא גם לא מוכנה להודות שזה קרה, אבל לילות שלמים ישבנו לידה, כי היו לה סיוטים, היא הייתה צורחת פה בלילות, מדריכה ישבה לידה פה בלילות, כי היו לה סיוטים. היא ככה שוכבת במיטה ופתאום רואים אותה עם תנועות ומעיפה, ואנחנו צריכות להחזיק אותה.

זה מתקשר למה שאיילת אומרת, כל הצוות חווה את הטראומה.

ואז צריך להחזיק ואני צריכה - - - ובלילה לפני יומיים אני צריכה - - - המדריכה שישנה פה בלילה - - -

אורלי, זה גם מאוד מתחבר למה שהתחלנו קודם לדבר, על למה צריך טווח ארוך. הרבה מאוד פעמים במסגרות שלנו, לשמחתנו הגדולה, הנערות מחזיקות מספר שנים, אנחנו יחסית חריגות בתוך המסגרות של חסות הנוער, שמשך השהות היא שלוש, ארבע ואפילו יש לנו בנות של חמש שנים.

הם התחילו כאן מגמה שהיא באמת מהפכנית, של טיפול לאורך שנים.

כי אנחנו מגלות שעוד משהו נפתח ועוד משהו מתחזק ועוד משהו עולה, וברור לנו שבגיל 18 אי אפשר להפסיק טיפול. מעבר לעניין של קורת גג, שזה גם מאפיין עכשיו את הבתים הלא דתיים, גם היום וגם בזמני יש נערות שאין להן לאן לנסוע, אין להן הורים, גם אם יש אז הם מתנכרים וכו', אבל גם אם נפתור את הסוגיה של קורת גג הן צריכות המשך טיפול. הרבה מאוד דברים שהן כנערות לא מסוגלות בכלל להסתכל ולגעת, זה פתאום מתעורר. מישהי התקשרה, היא כבר סטודנטית, בת 26, שלכאורה משוקמת והיא אומרת 'תשמעי, כשטיפלתי לא יכולתי לגעת בכל הנושא של היחסים, עכשיו יש לי זוגיות ואני מתפרקת, מה עושים עם זה?'

ומה?

אז, שוב, לשמחתנו יש לנו את עמותת מלכישוע, ופונים ומבקשים. אבל אנחנו צריכים, צריך לראות, כדי שהשיקום - - -

להמשיך את זה, כדי שיהיה מספיק ארגז כלים - - -

להמשיך הלאה, כי הן באמת עוברות משהו והתהליך נגדע ברגע שהן יוצאות.

אני רוצה עוד נקודה אחת, אולי קצת חוזרת אחורה, אבל אנחנו מדברות על הטיפול קדימה, אני מתחברת למה שאתי אמרה בהתחלה, לגבי הזיהוי ולמה שאת אמרת בנוגע למוסדות מרובים בנערות. אני חושבת שזו סוגיה, אני לא בטוחה מה עמדתי עד הסוף, למרות שאני גם מפנה נערות לצופיה וזו מסגרת מעולה. הייתי מאוד רוצה לבחון האם אפשר לחזק את המערכות שמטפלות בתוך הקהילה. לפעמים אני מרגישה שמהר מדי מוציאים ילדות - - -

לא, כבר לא מוציאים לצופיה ולזה, כי רשימת ההמתנה - - -

אני מכירה את זה.

לכן השאלה היא מה מפתחים במקביל.

השאלה כמה יש.

את מהרווחה, כן?

כן.

אז בחלוקה הארצית, כמה נערות נמצאות במסגרות קהילתיות וכמה נמצאות במסגרות שנקרא להן ציבוריות? באחוזים.

אני לא יודעת להגיד לך, אני יודעת שיש ניסיונות בקהילה, ברשויות השונות, ליצור פתרונות מקומיים.

כמו הוסטלים?

לא הוסטלים. לפני שמוציאים מהבית. ההוסטלים זה מסגרות חוץ ביתיות, אני מדברת על המסגרות טרום היציאה, עם המון ניסיונות שלא כל כך צולחים, אבל גם לא מנסים למצוא את הפתרונות. אני לא מחפשת עכשיו אחראי לזה, אני אומרת שבחשיבה אנחנו לא פעם רואים נערות שמגיעות אלינו בגיל קצת מבוגר יותר, ואז התהליך מתחיל מאוחר ואז בגיל 19-20 את מתחילה לטפל בה, וזה חבל. כי אם היא הייתה מגיעה אלינו, למסגרות האלה הקטנות, החוץ ביתיות, שהן מאוד אינטנסיביות, שהן מאוד מחפשות כל הזמן מענה, של פתרונות ייחודיים. אם הן היו יוצאות מוקדם יותר הייתה להם גם יכולת למנוע את זה שנערה תגיע לצופיה. יש כאן משהו בדיאלוג הזה של צופיה, כשאני מדברת על המסגרות האלה, בנקודות משבר צופיה נותנת מענה.

אנחנו מדברות על נפגעות תקיפה מינית?

אני מדברת על כל - - -

אני אגיד לך למה. מצד אחד אני מסכימה שבחלק מהמקרים טיפול בקהילה הוא עדיף כי אז אתה שומר באיזה שהוא אופן את הילד בסביבה, איפה שניתן. לצערנו הרב, מה שקורה היום ובגלל שהמענים האלה הם לא מספיק, לא מבחינת השירותים ובטח לא מבחינת היכולת שלהם לאורך זמן, כי אחרי שלוש שנים הם צריכים לפנות את המקום למישהו אחר, נמצאים שם ילדים שצריכים להיות במסגרות חוץ ביתיות, ובמקביל יש ילדים במסגרות חוץ ביתיות שהיו יכולים להשתלב בקהילה. שזה עצוב.

אבל, אורלי, הזמן קצר, אני רוצה שנתמקד קצת במקום המיוחד הזה. התיאור שאת תיארת בפתח הדברים שלך לגבי הפרופיל של הנערות שמגיע לכאן, לטעמי ולהבנתי זה לא מאפשר מסגרת קרובה לבית, חייבים להוציא את הבנות האלה. אז בואו נתמקד בנושא שלנו, אין לנו הרבה זמן. יש הרבה מאוד עבודה, אבל אני מאוד רוצה שנתמקד במקום שחייבים להוציא את הבנות מהבית, שזה המקרה שלכם, שאין שום סיכוי להשאיר אותן, אסור להשאיר אותן, הקהילה בטח לא תעזור, בטח קהילה שמכחישה קיום של מצבים שכאלה ואז הנערות מגיעות אליכן.

אני הייתי רוצה לשמוע מכן, אני פחות או יותר הבנתי, גם את הצרכים שלכם וגם המלצות שלכן. באנו לשמוע אתכן, אז בואו קצת נתמקד במקום המיוחד הזה ואנחנו בהיכרות עם מסגרות שונות שיש לנו, וגם מה שאין לנו, וגם קצת על הקשר עם משרד הרווחה.

יושבות פה, מרב, שהיא מדריכה בבית של נערות בתוך מלכישוע, שיש פשוט בנות שלהיות כאן זה לא מספיק בטוח בשבילן וגם היא מלווה את דירת ההמשך שלנו. מירי, שהיא מנהלת ארגונית של בית הספר במלכישוע והיא פמיניסטית ידועה, צילה, עובדת סוציאלית פה בבית, וענת היא עובדת סוציאלית של בית הנערות שלנו במלכישוע. מה שאני קודם נגעתי והיה לי מאוד חשוב, שאיילת תדבר על, כשאני אומרת מה לא ידענו ומה אנחנו היום יודעים ומה אנחנו בעצם שואפים אליו בעשייה, אז שהיא תספר על המודל של הבית.

נראה לי שזה המודל היום של כל הבתים שמטפלים בנערות ובנשים.

אצלכם.

רגע, זה מלכישוע, פה ו - - -

בית סלעית שזה בית לנערות ויש בית מיכל שזה בית לנשים במלכישוע - - -

יש אחד בהר ואחד בנשר. בהר ובכרך.

בנשר זה ההוסטל של הנשים ובית בטירה והמסגרת בבית סנונית שהיא מקבילה.
המודל הטיפולי שלנו זה מודל ה-DP. אני חושבת שאחד המאפיינים שמאוד מתאימים לטיפול בנערות ובנשים, ונראה לי שבכלל גם בגברים, שקודם כל המוקד של העבודה הוא הקשר, אני חושבת שהקשר, האינטימיות, הקרבה, הצוותים שלנו מאוד נשיים, כמובן, יש לנו גם גברים שמטפלים, אבל הם לא בתוך הבתים, הנוכחות שלהם היא כזאת שנכנסים ויוצאים.

מוזיקה.

מוזיקה, מורים, רכיבה.

בנוסף, המודל הוא פילוסופיה דיאלקטית, שבעצם אנחנו במקום שאין אמת אחת, אין רק דבר אחד נכון. זה מאפשר הרחבה של הדיאלוג, הרחבה של השהות, היכולת להיות בתוך קונפליקט ולא להגיע לקצה, אם את ככה אז ככה ואם את לא תעשי ככה את לא תהיי כאן. זה מאפשר לנו להרחיב את גבולות ההכלה בתוך הבתים ולאפשר לנערות עם צרכים שונים ופרופילים שונים בעצם להחזיק ולהיות בתוך הבתים. זה מאפשר לצוותים בכלל להיות במקום שהם מסוגלים להתמודד עם מה שמרים קצת תיארה. זו התמודדות שהיא יומיומית, עם התפרצויות ועם אלימות ועם סיוטים בלילה וכו', כשמצד אחד יש כללים מאוד ברורים, שלהם זקוקות הנערות, חלק מהמאפיינים של הנערות זה ה - - - שמתאפיינת בפריצת גבולות, בשינויים מאוד גדולים במצבי רוח וכו'. זה מאפשר לצוות את הגמישות הזאת, להיות עם הבנות איפה שהן נמצאות.

בנוסף יש לבנות קבוצות של למידה. אנחנו ממש מלמדים אותן כלים. בכל שלב, מהרגע שהן מגיעות, כלים לוויסות רגשי, כלים שקשורים למודעות עצמית, כלים שקשורים לזהות שלהן וכו', שהן לומדות אותן בקבוצה, הן לומדות אותן בטיפול הפרטני, הן לומדות אותן על ידי כתיבת יומן ואלה ממש כלים פרקטיים.

כולן פה בבתי ספר? משולבות?

לא. זה קצת משתנה. בבית סנונית, אני חושבת שגם פה בחלק מהזמן, הן משתלבות בהתחלה כשהן נקלטות במסגרת ובכיתה בתוך הבית, כדי לצמצם פערים, כדי לרכוש ביטחון וכו'. מי שמסוגלת משולבת בבתי הספר האזוריים. במלכישוע בית הספר הוא - - - הדגש בהחלט הוא על הישגים לימודיים, על שילוב, על כמה שיותר כניסה למקומות מה שנקרא במרכאות נורמטיביים, חוגים עם כל בני הנוער. יחד עם זה, שוב, כמו ששמעתם, מה שצריך לקרות קורה, מבחינה טיפולית.

נדבך נוסף מאוד חשוב בטיפול זה הקשר לתרגול של מיינדפולנס, כאילו ממש טיפוח של מודעות עצמית, בכלים של ויסות, התבוננות, קשיבות, שמצאנו שזה מאוד מאוד יעיל לבנות ולנערות ולנשים כדרך להתארגנות ובכלל קבלה של מה שהיא מציאות החיים שלהן.

אני אשמח אם תשאלו משהו שמעניין אתכם, כדי שאני לא - - -

לא, זה מאוד מעניין אותנו.

אני רוצה להוסיף משהו. עם השנים אנחנו למדנו, ואני חושבת שתפיסת התדמית של ה-DBT הכניסה את זה, נתנה לנו עוגנים לזה שבעצם אנחנו מאוד מנסות להיות מדויקות לגבי כל נערה. דווקא נערות שכל כך נפגעו. ואני חושבת שבסך הכול לכל בן אדם, אני לא רוצה ליישר את הבת לפי מה שנראה לי, אלא אני רוצה להיות מדויקת ומותאמת לגבי הנערה. כלומר בתוך המסגרת הכללית בהחלט לאינדיבידואל יש מקום. בהחלט יש לי ילדה עם תכנית כזאת ויש לי ילדה עם תכנית טיפולית כזאת ואם עכשיו אני מסתכלת על בית הבוגרות, אז כן, יש לי נערה אחת שהיא התחילה פה, היא התחילה שירות לאומי כי כרגע אין לה כוחות ללמידה וחשבנו שחייבים והיא התחילה באיזה שהיא תכנית של שירות לאומי, ויש נערה אחרת שעל בגרויות כרגע. כלומר אנחנו מנסות באמת להיות מדויקות לגבי הכוחות של כל אחת ואחת. יש נערה שתעשה השנה רק בגרות במתמטיקה ובאנגלית ובשאר השבוע היא עובדת בחוות הסוסים, כי כרגע אין לה כוחות ללמידה, למרות שהנושא הלימודי הוא אישיו מאוד חשוב וחשוב לי, כן, שתהיה איזה שהיא בגרות. אני תמיד אומרת שזו הצלחה שאפשר לכמת, והבנות פה מצליחות. זו חוויה של הצלחה שאפשר לראות אותה בעיניים.

אז רגע, קצת על סדר היום שלהן. הן קמות בבוקר?

לומדות. פה 10 נערות לומדות. אצל איילת רוב הנערות לומדות בבתי הספר, אצלי 10 נערות לומדות - - -

הן אוכלות כאן?

כן, הן אוכלות כאן.

בצהריים הן אוכלות בחדר האוכל והן מבשלות פה ארוחת ערב, זה גם אישיו - - -

יש להן משפחות מאמצות?

מארחות. פעם היה יותר, היום פחות.

בעבר ניסינו, היום זה משהו מאוד קשה, כי זה מראה לא פשוטה לבנות, לראות משפחות נורמטיביות, גם יש את מצבי רוח.

לחלק יש ולחלק אין.

וגם חלקן רוצות להתאוורר מחוץ לטירה, יש לנו בבית שאן, היו לנו קיבוצים באזור.

ולאן הן נוסעות לחופשה?

אל"ף הביתה. חלקן נשארות, חלק נוסעות הביתה, או מוצאים כל מיני פתרונות.

פתרון יצירתי של מרים בחופש הגדול, כשלא היה לאן להוציא אותן, אז הן נסעו מפה ובאו לחופשה כאן והיה פה נוהל אחר. בת שבע רק נסעה לראות שהן חוזרות מטבריה, והן יכלו להביא גם חברות, הן אירחו חברות שלהן, כי לא היה להן לאן לנסוע בחופש. זה היה פטנט ועל זה מגיע לה פרס על יצירתיותה הבינלאומית, כי זה היה דבר שאני - - - זה את לא שומעת, נכון? שהם נסעו - - -

אורלי רוצה לעשות את זה בקיץ עם הילדים.

אבל זה גדוּלה של מדריכות לעשות סוויץ', להיות בבית כשהבנות בחופש.

אז בעצם כל סדר היום התחלף פה בזמן החופשה?

כן. הן גם יכלו לנסוע לבד עד עבר טבריה- - -

רעיון מקסים.

אבל היא נסעה אחריהן, אבל זה היה הרעיון, שבמקום שהן יתרוצצו במקום שהוא מסוכן להן, שפה הן יעשו את זה, תחת מוגנוּת.

הן עדיין מאוד דואגת להגיע למקומות שמאוד מסוכנים להן.

אבל מה שמאוד הייתי שמחה זה אם מרב וענת יגידו גם משהו, כי נערות שמגיעות אליהן הן אחרי הפגיעה ומגיעים ליותר שימוש בסמים ואלכוהול.

אז באמת המקרים אצלנו, לנו יש 11 נערות בתוך בית נערות - - -

שזה במלכישוע.

זה במלכישוע בהר, שלפני ארבע שנים הבית עבר למתכונת נפרדת מהקהילה, זה היה קהילת נוער ביחד עם בנים, וההבנה הייתה שהבנות צריכות את הבית האישי שלהן, ובאמת זה היה מהלך דרמטי לטיפול בבנות. גם פה המודל כמובן הוא מודל ה-DBT, כשבעצם המאפיין המרכזי, לבד מכל הדברים האלה של הפגיעה, הוא באמת הנושא של ההתמכרות, התפקיד של ההתמכרות בתוך החיים, המצבים המסכנים שהם הגיעו בעקבות דפוסי השימוש, כשהבנות הן בנות בגילאי 14 עד 18, שכולן מכורות. זה המאפיין המובהק. זאת אומרת כל מאפייני הרקע בהחלט נוכחים ומאוד משמעותיים בתפקוד היומיומי - - -

מכורות מגילאי 14?

בגילאי 14 הן מגיעות, אבל יש היסטוריה מוקדמת.

וגם כאן יש לך מאפיינים סוציו אקונומיים, כמו ששמענו ממרים? הם דומים? מאיפה פחות או יותר מגיעות הבנות?

זה מאוד משתנה, אין מאפיין אחד מרכזי, זה יכול להיות מכל הארץ. יש נערה שהייתה פה והגיעה אלינו והיא נמצאת - - -

ומי מפנה? גם כאן הרווחה מפנה אלייך?

רווחה וגם שירותי המבחן. שזה כבר נערות שעשו עבירות ואז - - -

שבעצם באמת יש משהו בפרופיל המשפחתי, אבל זה ממש לא - - -

זה מעון סגור, נעול?

זה סגור, הבנות לא יוצאות הביתה, מעצם העובדה שהוא - - - זה קהילת נוער - - -

גם אם תפתחי להן את השערים אין להן לאן לברוח.

לא, הן בורחות. יש לי הפתעה בשבילך.

ברצינות?

אחר כך הן מספרות על כאבי הרגליים והשברים ש - - -

יש קשר עם ההורים? המשפחות?

יש קשר עם ההורים, בהחלט. כאן באמת אני חושבת שהנושא של העורף המשפחתי זה יותר מתעתע. כי יש משפחות שבאמת הן עורף משפחתי, אבל מרבית הבנות, בטח בקבוצה שאני מטפלת כבר כמה חודשים ומרב הרבה קודם לכן, אבל יש בנות שיש קשר ויש תמיכה, ההורים מגיעים לבקר, ההורים מחכים לביקורים שלהם, יש הורים ממשפחות שמגיעות שגם אצלן יש מאפיינים התמכרותי ים, אבל יש המון גבולות ונוקשות בעניין הזה וגם הם באיזה שהוא אופן מתיישרים עם בדיקות שתן שהם מתבקשים לעשות כשהם מגיעים.

גם ההורים?

כן, ההורים. הם מגיעים לטיפול משפחתי. זאת אומרת החיבור והאינטגרציה המשפחתית הוא מאוד מאוד מרכזי, כשהבנות בעצם יוצאות הביתה על פי ההתקדמות שלהן ברצף של השלבים של הטיפול. זה יוצא שרק אחרי חצי שנה כשהן ככה התמקמו והתארגנו - - -

מה הזמן הממוצע שהן נשארות אצלכם?

שנה וחצי.

כשהן מסיימות שם יש בית חדש בבית שאן, שזו מסגרת המשכית שקוראים לה מעונית.

למה הן לא חוזרות הביתה?

חלקן כי זה יותר נכון להן במעבר - - -

זה המשך של טיפול. מסיימת את התהליך אבל הן יורדות ממקום שהוא די סגור - - -

הבית הוא המקום ה - - -?

אצל מכורים יש את המושג הזה, מקומות, מצבים ואנשים. הזיכרון שלהם מופעל בעצם על ידי, כמו שהיא אמרה, - - - שיכולה להוות מצב של טריגר להתפרצות של טראומה. לגבי מכורים הנושא הזה של ריחות, מצבים, מקומות, אנשים אלה מצבי סיכון של הבן אדם. אז נכון שאצל בני נוער אנחנו מאוד משתדלים לייצר כן את היכולת לחזור למשפחה, אם ניתן. אם כשהם מבוגרים מאוד מומלץ להם לשנות אזור, כאן זה תהליך ש - - -

אבל יש גם נדבך נוסף בתהליך של הגדילה, כשאת במקום סגור, את גם צריכה לחוות את ההתנהלות למטה, להיות בין אנשים, בקהילה.

השאלה שלי זה, פה נמצאות נערות שהסביבה הביתית פגעה בהן, האם גם אצלך זה ה - - -?

גם. אבל בגלל שההתמכרות צובעת מרכיב יותר דומיננטי - - - לא יותר, כי זה באמת הולך ביחד מאוד, אז - --

צריך את הגמילה מסמים, שם הדגש.

בדיוק. זה הנושא המוצהר הראשוני. אבל בהחלט היות שהרבה פעמים זה גם פגיעה בתוך המשפחה, או פגיעות אחרות, אז זה באמת לא מאפשר את החזרה אחר כך - - -

בדרך כלל איפה המפגש הראשון עם הסם? בבית?

לא. בדרך כלל בסביבה חברתית.

איפה ילדה בת 13-14 פוגשת פעם ראשונה סם? תני לי סיפור.

בכל מקום. החבר'ה, בעיקר איזה שהוא - - - יש נערה מדימונה ש - - -

בגילאים האלה? 13 זה חבר'ה?

11-12. הרבה לפני. מדברים על גיל 8.

אני שואלת, מהסיפורים שאת נתקלת בהם, מהמקרים שאת נתקלת בהם. בבית הספר? מחוץ לבית הספר? איפה זה קורה בדרך כלל?

פתאום מתחדד לי המאפיין החותך, זה המעבר לחטיבת ביניים. כיתה ז', שם יש טוויסט נורא נורא חזק, וגם - - - שבהן אולי החשיפה - - - ומשהו בשכונת המצוקה, אבל פה זה נורא חזק, המעבר לחטיבה, הרצון לפרוץ את הגבולות, משהו שמתחבר לחבורות יותר - - -

זה גם בא מהבית לפעמים.

כן, בהחלט, יש גם וגם.

מה אנחנו יכולות לסייע, לעזור? איפה אתן רואות את המקום של הצמיחה של השלב הבא? אנחנו נפעמות, גם ברמה האישית בהתגייסות של כל אחת מכן וגם טוב שיש מסגרות כאלה נפלאות ואנשים. אני תמיד אומרת בכל מקום, שהניסיון והידע שיש בידי האנשים הטיפוליים בארץ הוא נפלא, באמת, גם ברמה התיאורטית, גם ברמה המעשית, אנחנו בהחלט רואות וחוות את זה, גם פוגשות הרבה מאוד בוועדות שלנו, אבל מה אתן חושבות שצריך להיות השלב הבא, הצעד הבא? לא יודעת, במובנים רבים זה מאוד מתסכל לשמוע על כל הפגיעות האלה, כי לכאורה התקדמנו. לכאורה, והנה אנחנו באות ורואות את ה - - - את מדברת על 90%, שזה מלמד שהדבר הכי בסיסי, בסביבה שהייתה אמורה להיות הכי עוטפת, אז באמת מה עוד אפשר לעשות?

אני חושבת, בקשר לתפקיד, אל"ף, לנו זה ממש מרגש שאתן באות הנה, וברמה של מה שאני חושבת שצריך זה חקיקה, גם של סל שיקום, אם נערה נפגעת, שזה יהיה 100%. אורלי לחשה לי קודם על המיליארדים, צריך להיות ברור שכשאתן מדברות על מסגרות המשך, אז גם אם זה לא מסגרת המשך, היכולת להגדיר את הפגיעה הזאת, צריך לחשוב איך לעשות את זה, ואנחנו יכולות לסייע בזה, של לייצר משהו שכאשר יש אישה שנפגעה, נערה שנפגעה, זו נכות לכל חייה, זה סוג של נכות, צריך לקדם חקיקה - - -

אנחנו מתעסקות המון במקום העבודה ועכשיו אנחנו מבינים שבכלל לא - - -

הן לא מגיעות לשם.

זו פריבילגיה בשבילם להשתלב בשוק העבודה. עזבי, לא אכפת להן שהתנאים לא יהיו זהים באותה נקודת זמן. אבל מה שהיא דיברה קודם, בטרם נכנסת, זה על הנושא הזה שכדי שאפשר יהיה לזהות, היא אומרת שמגיעים לפה סיפורים שכשאתה מתחיל לקלף מסתבר שמהילדות, מהגן, הן חוות את ה - - - איפה הייתה המערכת כל הזמן הזה? איך לא זיהו את זה? דרך אגב, היום יש יותר כלים וגם יש יותר חובת דיווח וכדומה שנכנסה, לכן הזיהוי היום יותר גדול, לכן אנחנו יודעים על יותר ילדים בסיכון, אבל היא דיברה על כיתות קטנות, עם כוח אדם יותר גדול. זה חלום רטוב - - -

אחיות בבית ספר.

אבל יש לכן כוח. אתן נשים. אתן חברות כנסת ואתן הרבה עכשיו. הסתכלתי רק על הוועדה שלכן, אתן יכולות להטיס את המדינה הזו. באמת.

זה נורא מחמיא לנו שנותנים לנו כל כך הרבה כוח - - -

לא, יש לכן.

אני אגיד לך מה, כדי שלא תתאכזבו אם לא נצליח להעביר חקיקה שעולה מיליארדים, אז אני מנסה לספר שאפשר לעשות בתוך החקיקה הגדולה, לקחת נקודה נקודה ולטפל בה ואז מצמצמים בסופו של דבר את השלם, שאותו צריך להשלים. בנתונים הקיימים ובתקציב הקשה ובקשיים, דרך אגב האמיתיים, ובסדרי העדיפויות של המדינה שלנו, לצערנו הרב, צריך להיאבק על כל דבר ולהיאבק טוב. אני יכולה להגיד לך שעם עליזה אני מאמינה שאנחנו נביא גם בשילוב כוחות ועם עוד ח"כיות וכדומה, נוכל לשנות, אבל אל תצפו לשינויים שיהיו שינויים דרמטיים, כי לא נעים לי - - -

אנחנו לא מצפים, אבל מספיק שאתן יושבות ומבינות שגם כמה שהמשרדים יעשו, זה בלי חקיקה למען מישהי שנפגעה פגיעה כזאת, והדבר הנוסף הוא הכשרה מקצועית לתוך המערכות האלה, שחוסלה בכל המערכות.

עוד משהו, ענישה. אני אומרת שגם ענישה, אם האבא הזה שפוגע בכמה בנות מקבל שמונה שנים - - -

הנושא של הכשרה מקצועית. היו שנים של הכשרה מקצועית של התמ"ת, שנכנסה לתוך חסות הנוער וגם אצלנו לקהילת הבוגרים, שמה שפה בעצם הם אומרים זה שאם הבחורה, כל בחורה שמבקשת מאיתנו מלגה, היא מקבלת מלגה של העמותה להכשרה מקצועית, כי אי אפשר אחרי זה להשתלב במעגל עבודה, ולא בניקיון ולא ב - - -

התמ"ת כבר לא - - -

אין כבר קורסים. ביטלו את הקורסים.

אורלי, אנחנו צריכות לראות מה אנחנו עושות עם נערות שנפגעו בתוך המסגרת הביתית.

אלה הדברים.

כי מה קורה? מוציאים אותן מהבית ואל"ף, אין להן לאן לחזור - - -

הן חייבות להתפרנס מיד.

זה כמו שעבדנו על הבטחת הכנסה לנשים במקלטים.

אנחנו לא רוצים אותן מובטלות. אני לא רוצה שהבנות האלה לא תעבודנה, אבל אם יהיה לה סל שיש לה שכר דירה ושיש לה יכולת לגור איפה שהוא.

מה שהמדינה תגיד לנו ש - - - אנחנו צריכות לראות איך אנחנו עושות - - -

אם היא במקביל עובדת, היא יכולה להתקיים. היא לא יכולה להתקיים בלי עזרה, היא לא יכולה. צריך לדעת שכאשר יש דוח סוציאלי כזה - - -

יש עכשיו פרויקט יפה, שהולך להיות ביחד עם חסות הנוער ועמותת הידידות, במיליונים, של פיזור של בתים לבוגרים. כמו בית החייל, לכל הבוגרים בינתיים, אבל זה משהו שהוא יותר התנהגותי שלהם. צריך לקחת שירותים בסיסיים, של מה הם זכאים לו ואז אחר כך לפזר את זה, לפזר את האופציות. כלומר את הסל הזה, מעבר למה שהפרטי עושה, כל מי שמגיע למקום כזה זכאי לשירותים האלה מהמדינה. ואז זה יעודד גם את המגזר הפרטי להשתתף. שיהיה פה מאטצ'ינג.

הייתי מוסיפה משהו ברמה החינוכית. נראה לי שבבתי ספר תיכון וחטיבה, משהו ביכולת של המחנכים לאתר. אתה חייב להבין מה זה הכותרת הזאת 'נערה בסיכון', שהיא כותרת מחרידה בעיניי, זה הופך אותך לנערה מאוד מתויגת, מאוד - - - אני חושבת שצריך לבחון את העניין הזה ולהביא את זה למודעות. הרבה פעמים - - -

אנחנו צריכות לראות איך אנחנו עושות את זה.

יש את ועדת סילמן. נהיה יותר חכמים אחרי שנראה - - -

אבל מה אמרת על הבתים האלה? זה כסף פרטי?

בעיקר כסף פרטי, אבל בשיתוף פעולה עם המדינה. מה שהולכים לעשות שם זה לנצל בעצם את כל המסגרות החוץ ביתיות שיש ולהקים בסמוך להן יחידות שיהיו גם עם העובדים הסוציאליים, שיהיו זמינים כל הזמן, 24/7, ועם ליווי פסיכולוגי שנעזר בין היתר - - -

מישהו יודע כמה דירות פרטיות כאלה מוחזקות? מישהו בכלל עושה סדר בכל ה - - -?

לא, אבל מה שרוצים לעשות פה זה להפוך את זה להיות ככה שאם מישהי למשל סיימה, הלכה לעשות שירות לאומי, סתם דוגמה, בדרום, הפנימייה שלה פה, כשהיא צריכה לצאת או כשהיא צריכה לינה ללילה, או לא משנה מה, איפה קורת גג? מי מספק לה את הצרכים? מי מספק לה את המשך הליווי?

באיזה גיל זה?

הכוונה לגיל 21.

כן, עד גיל 21.

שזה מה שאנחנו מנסות לעשות כרגע בלי - - - אני אומרת שזה בפועל - - - אני לרגע רוצה, אני לא יודעת אם אפשר לעשות חקיקה בזה, אני לא כל כך מבינה בזה, אבל עוד משהו שלפחות אני נתקלתי בו, הנושא של נערה שכבר נפגעה ומגיע לה מביטוח לאומי, הסיפור של הוועדות, הכוחות. אני אתן דוגמה, יותר קל לי לדבר בדוגמאות מאשר בכללי. נערה שברור שמגיע לה מהביטוח הלאומי, אבל היא אומרת 'אין לי כוחות עכשיו - - - אני צריכה טיפול כדי שיהיה לי כוח'. עכשיו לי אין מימון, אני. דרך תרומה השגנו לה אפשרות לטיפול כדי שיהיה לה כוחות ללכת להגיש תביעה. היא קיבלה בסוף את התביעה, הגישה תביעה וקיבלה בסוף את הסכום, אבל עד שהיא הגישה את התביעה, היא צריכה לעמוד - - -

יש פגועי נפש שלא יכולים - - -

את צריכה להוכיח שנפגשת.

תשמעי, זה לא יכול להיות שנשים מוכות תקבלנה הבטחת הכנסה וגמלה, והנערות האלה לא - - -

כן, והן צריכות ללכת - - -

איך את משמרת את מה שהשקעת בהן?

וזה שלב שאין לנו שום מימון, שממש רק דרך תרומות אנחנו יכולים לממן את הטיפול, או להשיג מפה ולהשיג משם. זה דבר אחד.

בואי נעשה יום עיון. נתחיל ביום עיון. נזמין את הרווחה, נזמין את מאיר, נעשה יום עיון.

ועוד נושא של חקיקה שאני רוצה להציע. אני לא יודעת אם זו חקיקה. שוב, התהליך של הגשת תלונה הוא כל כך מורכב שהבנות זזות הצידה. זה דבר שצריך. עד גיל 14 המדינה יכולה להגיש את התביעה. ילדה שמגיעה לגיל 17, לגבי מי שפגע בה, היא חייבת לבוא ולהתערטל מחדש והן בוחרות ללכת הצידה.

אבל אל תשכחי שבגלל זה רוב התיקים של הילדים נופלים בבית משפט, לא מגיעים להכרעה שיפוטית, בגלל הבעיה של עדות קטין.

ואז מה?

בעדות קטין מי שמעיד בסופו של דבר זה חוקר הילדים, עובד סוציאלי לחוק הנוער, שהוא מומחה לחקירת ילדים, והוא זה שעומד מול השופט ונותן את הגרסה שלו, כביכול במקום הילד, כדי לא להעביר את הילד את כל התהליך הזה. יש פה קאטש', מצד אחד זה נחמד, זה מונע מהילד את המעמד, אבל בגלל שזה לא מפי עדות ראשונה, מה שצריך לעשות, צריך ראיה תומכת מדרגה גבוהה, ואז ברוב הפעמים אין אותה.

אז אנשים ממשיכים להסתובב ו - - -

את זה אנחנו מנסים לשנות.

זו באמת המומחיות שלך.

ופקידת הסעד, אני מדברת לגבי נערה מסוימת, העבירה את זה למשטרה, ובגלל שהיא בת 17, עד שהיא לא תבוא להגיש את התלונה לא יקרה שום דבר.

את זה אנחנו באמת מכירות גם בהקשרים אחרים.

אני חייבת להמשיך. יומי ארוך ארוך ארוך. למדתי המון. מה שמאוד מעניין, את לא היית איתנו בבית רות, אבל מי כמוך מכיר את המרחב הזה ואת הסוגיה הזאת, את הרבה יותר שנים ממני בתחום, ואין ספק שאנחנו צריכים להתגייס לסייע לנערות הללו. אנחנו נעשה את זה. אנחנו נעשה את זה, אבל לכם יש את הידע ואת הניסיון. אני מעריכה שאנחנו נפתח ביום עיון, אנחנו נגייס את השר לעניין, הנושאים האלה מאוד מאוד קרובים אליו - - -

שני השרים.

האוצר והרווחה? נתחיל עם הרווחה.

התכוונתי לחינוך.

בסדר. אין לי בעיה.

אולי להתחיל מהמעונות שהם בחסות התמ"ת ולא בחסות משרד החינוך.

הרבה הצלחה.

<הישיבה ננעלה בשעה 13:00.>