PAGE
2
ועדת משנה למאבק בסחר בנשים ובזנות
23/02/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 17 >
מישיבת ועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות
יום ראשון, כ"ג אדר א התשע"ד (23 בפברואר 2014), שעה 10:00

סיורים באזור חיפה: אופק נשי - מרכז סיוע לנשים בזנות, עלם - עמותה לנוער במצבי סיכון, עוספיה, מרפאה ניידת לנזקי הזנות.

חברי הוועדה: >
דוד צור – היו"ר

>
מירב דדיה - מפקחת ארצית בתחום פגיעות מיניות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ויקי אלעמרי - ראש חוליית מניעה והסברה נוער, המשרד לביטחון פנים-משטרת ישראל

עליזה אזולאי - המשרד לביטחון פנים-משטרת ישראל

סיגלית זוהר - הסיוע המשפטי, משרד המשפטים

אילנה בן ליש - יחידת הרווחה, עיריית חיפה

שרה פייביש - מנהלת מחלקת הבטחת הכנסה, חיפה, המוסד לביטוח לאומי

איריס פוקס - מחלקת הבטחת הכנסה, חיפה, המוסד לביטוח לאומי

סוזנה רייף - מדריכה ארצית ביחידה לחינוך מיני ומניעת התעלות, משרד החינוך

אמי סער - מוקד סיוע לעובדים זרים

רעיה גניאל - מוקד סיוע לעובדים זרים

ריטה צוקהרייה - מקלט עוספיה

מרינה דונסקי - מנהלת הוסטל ומרכז יום, 'אופק נשי'

ביאטריס רוזן-כץ - עו"ס, מנהלת מרכז סיוע 'אופק נשי'

רוחמה נפתלי - רכזת מדריכת הוסטל, 'אופק נשי'

נטלי רוזנברג - מנהלת 'ערים בלילה', חיפה, עלם

רעות גיא - מנהלת תחום קצה ונערות בעלם

ג'סיקה האשם - רכזת איתור 'ערים בלילה', חיפה, עלם

אסנת - מרכזת מתנדבים, עלם

נ' - מטופלת בעלם

ר' - מטופלת בעלם

מעין - מתנדבת, עלם

מילה - מתנדבת, עלם

נגה שילוח - מנהלת מרפאה ניידת

נטאשה פאנוב - מדריכה, מרפאה ניידת

עאודה בשארה - עובדת סוציאלית במרפאה הניידת

איילת - אחות, מרפאה ניידת

דינה - המרפאה הניידת

לימור - המרפאה הניידת

טירן - נהג המרפאה הניידת

רבקה קנריק - דוברת הוועדה

אורית משה - ע"פ של ח"כ דוד צור

אריאלה אהרון

ס.ל., חבר המתרגמים

אופק נשי - מרכז סיוע לנשים בזנות, עלם - עמותה לנוער במצבי סיכון, עוספיה, מרפאה ניידת לנזקי הזנות.
(סיור מקלט בעוספיה)

אני רק אציג במהירות מי אנחנו. אני מצטערת, העברית שלי לא הכי טובה, אני מעדיפה לדבר או להסביר מה אנחנו עושים באנגלית.
(אומרת דברים באנגלית, להלן התרגום לעברית)


כפי שאתם רואים, מונחים לפניכם שני מסמכים כשאחד מהם הוא רקע.

כולכם יודעים שאנחנו עוסקים בעיקר עם נשים שבאות מאפריקה, אבל לפני כן קיבלנו כאן מספר נשים שהיו נפגעות סחר. אמי יודעת, כי לקחנו את האישה הראשונה שהגישה בג"צ בפני בית המשפט העליון, על סחר בבני אדם , שם עורכת הדין נעמי לבנקורן. לקחנו גם נשים מבנגלדש, כפי שסיגלית יודעת וכמובן קיבלנו גם נשים שהיו קורבנות במחנות נוראיים, כמו שתראו.

תשאלי אם צריך תרגום, כי אני לא בטוח שצריך.

לא, אני מעדיפה.

רוב האנשים יודעים מה אנחנו עושים, שאנחנו לוקחים נשים נפגעות סחר, שחצו את הגבול. אני רק רוצה שתקבלו את התחושה של מה שאנחנו עושים, רוב הנשים שאנחנו לוקחים הן מסהרונים, או, בשנתיים האחרונות, לקחנו מספר נשים, באמצעות סיגלית, באמצעות UNACR, אם הן הוכרו כקורבנות סחר. כמו שאתם יודעים, זו הפכה להיות הבעיה הגדולה, עכשיו מעגן מלא בנשים אריתריאיות, חלקן אתיופיות, שגרו כאן עד חודש שעבר. למעשה, אם הייתם מבקרים פה בדצמבר הייתם רואים יותר נשים פה שהיו קורבנות. יש לנו נשים שעזבו למעגן וכשמעגן בנו או שכרו את המקלט השני, יכולנו לשלוח שלוש נשים ויש לנו עוד נשים שיכולות לעבור למעגן.
אנחנו עובדים יד ביד עם המקלט לנשים קורבנות סחר. אבל אני חייבת להיות כנה איתם, זה בלי היתרונות. אני לא פה לבקש כסף מהממשלה, אנחנו עמותה פרטית, אנחנו נקראים יהודים משיחיים, ואנחנו עושים מה שאנחנו עושים לגמרי מתרומות. אבל בנוסף אין לנו נגישות לדברים של המדינה.

הציוד ניתן לכם מהמועצה?

לא, מה פתאום. אין קשר.

אתם משלמים את שכר הדירה?

אנחנו עכשיו הבעלים. כמו שאמרתי, אנחנו עמותת 'כנפי שחר', ב- 2002 קנינו את שני הבניינים הישנים האלה שהיו צימרים, בתי אורחים, מתוך רצון לקחת נשים עובדות זרות שהיו במצב קשה, בין אם נשים מוכות או נשים עם בעיות, אז כפי שאמרתי, לקחנו את קורבנות הסחר של אותה תקופה, אבל לא אלה מברה"מ לשעבר, כי אין לנו את האבטחה הדרושה. לא יכולנו לקחת נשים, שהסרסור שלהם היה עלול להגיע ולנסות ל - - -, יכולנו לקחת רק נשים שהייתה להם הגנה כלשהי, כמו אותה אחת מקולומביה שהייתה לה הגנה משטרתית, לקחנו נשים שהיתה להן הגנה משטרתית. אבל, שוב, כל זה היה לגמרי - - -

(אומר דברים באנגלית, להלן התרגום לעברית)
המקרה של פרניאן, החברה של צחי - - -?

לא, זו מישהי אחרת שאני לא זוכרת את שמה, אבל היא מקולומביה. לקחנו גם כמה שהיו בעייתיות, אבל תמיד ניסינו לעשות את זה בכוח שלנו, משום שלא היתה לנו את אותה גישה למשאבים ממשלתיים. יש לנו ביטוח רפואי לנשים באמצעות רפואה פרטית, אבל אנחנו לא יכולים לקבל עבורן ביטוח רפואי עבור מצב רפואי קיים טרום הביטוח, כאשר יש נשים המגיעות מסיני, מלאות בצלקות לאחר שהוכו, או עם בעיות גניקולוגיות.
כיום אנו עובדות מול נוגה ממשרד הבריאות, שאותה תפגשו היום, יש לנו קשר עם ה- PHR, רופאים למען זכויות האדם ואנו עושים כל מה שאנחנו יכולים. למעשה, אנו בקשר עם בית חולים כרמל, המנכ"ל ד"ר שפירא היה מאוד לעזר, אבל אלה הקשרים שלנו.

יש שאלות עד עכשיו?

אני שאלתי על הרמה המוניציפאלית.

זו שאלה טובה. הייתי רוצה שראש המועצה יהיה פה לענות על זה.

הם תומכים? איך הם מתייחסים אליכם?

אני הולכת להיות מאוד כנה איתך, הם לא נותנים לנו, חוץ מזה שהילדים לומדים כאן בבית הספר, היו לנו בזמנים שונים בין 25 ל- 30 ילדים, למרות שלא כולם קשורים לקורבנות הסחר בבני אדם, אבל כל השאר זה אנחנו. הוא אמר שמשרד הרווחה עוזר לנו, זה לא נכון. אנחנו פונים למשרד הרווחה בתל אביב, אם אנחנו צריכים התערבות של עובדים סוציאליים. אני לא רוצה לדבר רע עליהם, כי אני גם כך בבעיה שלא הזמנתי אותו, אבל בכנות, עד היום שום דבר, כלום. אנחנו עושים מה שאנחנו עושים. זו הסיבה שלא הזמנתי אותו, כי אני לא חושבת שיש לו איזשהו קשר. הוא כמובן מנסה להגן על האוכלוסייה שלו, אז אנחנו רוצים ליצור יחסים יותר טובים. אני הולכת להיות שוב כנה, אני לא חושבת שראש המועצה בכלל ידע שיש קורבנות סחר פה במקלט, אני לא חושבת שהוא הבין. אני הבאתי אנשים מ-UN, UNACR, לדבר איתו על מי אנחנו. יש אנשים שחושבים שאנחנו מביאים את הנשים הנה לעבוד פה, שאנחנו סוכנות תעסוקה. היו אנשים בכפר שאמרו שאנחנו עושים כסף מהנשים האלה, אמרתי 'כן, ממש'.
אוקיי. נמשיך עם כמה מהבעיות. אתה יכול להסתכל וזה יהיה אותו דבר בעברית או באנגלית. אחד האתגרים הגדולים יותר שיש לנו הוא, ואני חושבת שסיגלית יודעת זאת, שהבנות נמצאות ברמת סיכון גבוהה להיות מנוצלות מינית, שנשים אלה תפנינה לזנות. הדאגה הגדולה שלנו, שאותן נשים קורבנות הסחר, מגיעות לכאן כשהן חייבות כל כך הרבה כסף, 25,000 דולר, עד שהן מוכרחות לפנות לזנות. אנחנו יודעים על מקרים מסוימים שנשים שגרו פה, לפני שהלכו למעגן, עבדו כנראה בזנות. קיים גם הלחץ להחזיר למשפחות את הכסף ששולם על ידם ככופר לחוטפים, יש גם את הכעס וחוסר התקווה באשר לעתידן. כאן כתבתי, שמאחר וחלק מהן עזב מאוחר יותר והתיישב בשבדיה אנו נתקלים בבעיה רצינית, של נשים עם תחושות של כעס ומרמה, מדוע הן אלו שהגיעו לשבדיה, הרי אני היא זו שהוכתה, נאנסה, עונתה ואני יושבת כאן אצלכם במקלט? הן לא מבינות את זה. בעיה שלגביה שוחחתי עם אמי, שהן צריכות לעבור הערכה באם יש לראות בהן קורבנות של סחר או שלא. האם את יכולה להסביר בקצרה את מה שאמרת?

ריטה סיפרה לי על מקרה של אישה שככל הנראה היא קרבן סחר והיא מאוד רוצה לבוא למעגן והיא כועסת שהחברות שלה במעגן והיא לא יכולה לעבור לשם.

לא, אבל היא לא קורבן סחר. זה לא שככל הנראה היא קורבן סחר.

עזיזה הייתה פה, עזיזה היא נזירה אריתריאית שנמצאת בארץ שנים, היא ראיינה - - -

היא גם קיבלה פרס מהילרי קלינטון, על מעורבותה במאבק כנגד הסחר בבני אדם.

היא ראיינה מאות קורבנות מסיני ולאור הניסיון שצברה, וכמו שריטה אמרה היא קיבלה פרס מהילרי קלינטון והיא באמת מאוד מיומנת ומאוד לא נוטה לרגשנות, היא הייתה פה, ראיינה את הבחורה ומצאה שהיא באמת קורבן סחר.

אנחנו מדברים על סלעית? צריך להסביר למי שלא יודע שעזיזה היא לא הגוף שמוסמך להכיר בבן אדם כקורבן סחר בבני אדם, אלא רובי.

כן, אבל הבעיה שלנו שהם מרואיינים על ידי רובי כשהם מגיעים לארץ. אתם מכירים את רובי?

אני מכיר טוב את רובי.

חשבתי כך.

הוא היה צריך לבוא, הוא פרטנר של ויקי.

הם מתראיינים בסהרונים ונותנים להם סטטוס אם הם קורבנות, כן או לא. אנחנו מבינים את זה.

והיא לא זוהתה?

היא לא. זו דוגמה אחת. יש לי חמש דוגמאות כמוה.

אין מה לערער על הקביעה הזאת. עורכת דין מטעמנו, כמו שאנחנו עושים עם כל הנשים, ראיינה אותה ומהדברים שהיא אמרה אז, וגם מהדברים שהיא אומרת היום וגם מהדברים שהיא אומרת בפני עזיזה, אין ראשית ראיה על עבדות, יש אינדיקציה לאונס. לא כל קורבן אונס היא קורבן עבדות. אלה דברים ידועים, ברורים.

היא קורבן סחר.

לא, היא לא קורבן סחר, היא קורבן אונס.

אבל בואו נצא ממקרה פרטי מסוים, אני לא רוצה להיכנס למקרה פרטי, נדבר על העיקרון ועל הדברים האלה.

דבר אחד שאני רוצה להגיד, אם היא הייתה מגיעה לכאן והיא הייתה אומרת עכשיו טענות אחרות, טענות שונות ממה שהיא אמרה בסהרונים, כמובן שהייתי פונה שוב לרובי בעניינה ורובי היה בוחן את זה בשנית, כמו שהוא עשה בהרבה בקשות. אבל מה שהיא אמרה בסהרונים זה מה שהיא אומרת היום, אין אינדיקציה לעבדות, יש אינדיקציה לאונס בלבד.

זה שאתם קוראים לה קורבן סחר, אולי בגלל זה היא מתוסכלת. אתם צריכים להגיד לה שהיא לא זוהתה כקורבן סחר. את בעצמך באה ואומרת 'עזיזה זיהתה אותה כקורבן סחר'. עזיזה לא מוסמכת לזהות אנשים כקורבן סחר.

ואז חברות שלה במעגן - - -

ואז היא לא מבינה למה הן כן והיא לא. הן כן כי בהן רובי הכיר ואותה רובי דחה, ודחה אותה בדין. זה העניין.

אני מבינה שיש אנשים העונים לקריטריונים ויש אנשים שלא. אבל, מה שאני רואה כאן, אחרי שאני חיה עם נשים שלא זוהו כקורבנות סחר אבל שילמו 35,000 דולרים, נאנסו, הן כרגע מתמודדות עם תסמונת פוסט טראומה, הן מתמודדות עם תחושה שנמנע מהן להגיע למעגן.

מה ההבדל בין מישהי שנאנסה ושילמה 35,000 דולר, איך זה שהיא לא זוהתה כ - - - ?

עבירת העבדות מחייבת החזקה בתנאי עבדות לצורך שירותים, לרבות שירות מין. סחר בבני אדם, אנחנו לא מחילים את העבירה של סחר על הנפגעים שנמצאים בסיני, רק את העבירה של החזקה בתנאי עבדות. אין לנו אינדיקציה מוחשית לסחר, יש לנו אינדיקציה לעבדות. אישה שנאנסה פעם או פעמיים או שלוש פעמים, למרבה הצער היא לא קורבן עבדות, היא קורבן אונס. זה הסיפור איתם. סיפור מוכר וידוע.

זה עניין של כמות, הרבה פעמים.

זה עניין של כל הקונסטלציה של הנסיבות, של כל מה שהם עברו בסיני, שחייבים שהחזקה בתנאי עבדות תהיה גם לצורך מתן שירותים לרבות שירותי מין. אצלה הסיפה הזה, שהוא חיוני לעבירה, לא מתקיים.

זאת אומרת זה היה חד פעמי או משהו כזה?

זה היה פעמיים. וכמובן שלמותר לציין שאי אפשר להכיר בכל קורבנות האונס בסיני כקורבנות עבדות.

אני משערת שמה שאני מבקשת הוא האפשרות להציג בפני ויקי וחבר הכנסת שאולי אפשר שתהיה בדיקה מחדש אחרי הראיון הראשוני, כי אני חושבת שנשים שנסחרו הן במצב טראומטי. זו ההתרשמות האישית שלי, אני לא מומחית, ואולי אחר כך, חמישה-שישה חודשים, שנה אחר כך, יותר אינפורמציה תעלה. אני לא יודעת, אנחנו יכולים לגלות שהן שיקרו, אחרי שישה חודשים, אבל מניסיוני הנשים האלה נופלות לדיכאון, הן נשארות במיטה, הן בוכות, הן אובדניות, זו בעיה גדולה.

כמה נשים יש כאן עכשיו?

נשים שנכנסות לקטגוריה הזו הן אולי שתיים או שלוש, נכון לכרגע.

ובמקלט פה, כמה - - -?

יש לנו למעלה מ-20 נשים. כמה מהן היו במעגן, כמה מהן הן נשים חדשות שהיו במעגן והן לא סיימו את השנה שלהן, או שהן סיימו את השנה שלהן - - - אתם יודעים, הן מקבלות שנה במעגן, הן סיימו את השנה ונכנסו לדיכאון אחר כך. זה מה שנאמר לי על ידי האנשים שביקשו שאקח את האישה הזאת, שהיא במצב דיכאוני. אישה אחרת שיש לנו כאן עזבה לפני שישה חודשים. הן כולן עדיין נשים נסחרות במובן הזה שהן צריכות טיפול, הן צריכות טיפול, הן צריכות סוג של רהביליטציה.

אמרת עזבה, לאן היא עזבה?

היא עזבה לתל אביב, היא הלכה לקהילה. עוד דבר, שאמי יודעת עליו, זה שבקהילה בתל אביב, MGO's, אס"ף, ARDC, PHR, בקהילה יש עשרות נשים שהיו קורבנות סחר. זה מה שנאמר לי,אולי 30-40 נשים שלא היו מסוגלות להגיע למקלט, הן שוחררו מסהרונים, הן לא פליטים, אנחנו יודעים שיש הבדל בין הבקשה להכיר בפליטות, לבין הבקשה של קורבנות סחר. זה קשה, כי הנשים האלה הן בקהילה והן עדיין סובלות. אבל אולי אתם צריכים לדבר עם אנשים מ-ARDC או PHR.

אולי סיגלית יכולה לספר לכם.

כמה אנשים?

כמה אנשים מחכים במקלט שישוחררו לקהילה?

לא, שנמצאים בתל אביב.

היום במשמורנים יש ממש מעט.

כמה מחכים במקלט? זו השאלה, אני חוזרת על השאלה.

לא, מה ששמעתי - - -

כמה אנשים ששוחררו? גברים 10 ונשים 14, אבל הנשים כרגע שנמצאות וממתינות למקלט לא רוצות לעבור למקלט, כל אחת מסיבותיה היא.

הן מעדיפות להישאר בקהילה?

הן מעדיפות להישאר בקהילה.

השאלה איך מקבלים אותם שם. כאלה שיוצאים מהעיסוק הזה של מקלט ומעון ומגיעים לקהילה, איך מתייחסים אליהם?

קודם כל בואו נעשה סדר. היו ממתינות בקהילה ואז פתחנו את המקלט החדש והיה באמת צוואר בקבוק של כמה חודשים ואז הקמנו מרכז יום כשירות זמני שהיום הופך להיות שירות קבוע, גם כחלק מהנשים והגברים שמסיימים את המקלט הם אינם ברי החזרה. אם הם ברי החזרה, אז יש את כל התהליך ה - - -

לא, הוא מתכוון למשהו אחר. אנחנו בשנת 2013 שחררנו מסהרונים 70 נשים וגברים שלא היה להם מקום במקלט וביקשנו לשחרר אותם לקרובי משפחה עד שיתפנה מקום. הבקשה שלנו לבית הדין נדחתה בהתחלה והגשנו על זה ערעור בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע שאנשים, נשים וגברים, שזוהו כקורבנות עבדות, יש להם זכות להשתחרר לקרובי משפחה עד שיתפנה מקום במקלט. בעקבות כך הוקם מרכז יום של משרד הרווחה שאמור ללוות אותם עד הכניסה למקלטים. כרגע המצב הוא, כמו שאמרתי, שיש 10 גברים שמחכים ומבחינת הנשים יש יותר, אבל הן לא רוצות לעבור למקלט. זאת אומרת הן שוחררו מסהרונים לקרובי משפחה, עד שיתפנה מקום במקלט, אבל כרגע הם אמרו שהם לא רוצים לעבור למקלט.
לפי הבנתי המשפטית כרגע, לאור פסק הדין שניתן בבג"צ, אי אפשר להכריח אותם לעבור למקלט. יש להם אשרה 2א5 ולפי הבנתי המשפטית הם יכולים לשהות בקהילה. זה גם דינמי, רובן גרות עם בעלים, אז הדעת נותנת שאישה שגרה עם בעלה, אחרי שהיא הייתה כל כך הרבה זמן פרודה ממנו, היא רוצה להישאר איתו, אבל אתה רואה מצבים שכן הן מבקשות לעבור למקלט. הן אומרות לא בהתחלה ואחר כך הן כן רוצות לעבור למקלט. אז אנחנו אומרות להן שבשלב הזה - - - אנחנו מעדכנים את בית הדין שבשלב הזה הן נשארות אצל הבעל, אצל קרוב משפחה, ושהן רוצות הן עוברות למקלט. כרגע אין בעיה של מקום במעגן.

אם הן לא עוברות, כמה זמן הן יכולות להישאר בסטטוס הזה שהן נמצאות עם הבעל?

אז זה העניין, שלדעתי לאור פסק הדין שניתן בבג"צ באוקטובר האחרון, שלמעשה ביטל את צווי הגירוש והחזיר אותן - - - ומאחר שהם באים מאריתריאה ואי אפשר להרחיק אותם ויש להם אשרה של 2א5, הם יכולים לשהות בקהילה כמה זמן שהם רוצים. זו הבנתנו המשפטית.

חולות לא קולט בכלל נשים?

חולות לא קולט נשים. היה לנו מקרה שרצו להעביר לשם גבר של אישה שהיא מוכרת כקורבן סחר והמקלט פנה וביקש לא להעביר אותו ואכן דחו את ההעברה.

ומן הסתם, כשהן באות לפה, אם הן מחליטות להגיע, הן באות עם הילדים?

אם יש לאישה ילד היא גם איתו במעגן, היא לא לא-נקלטת בגן ילדים. היא כן יכולה להישאר בקהילה, עדיין לא להגיע למקלט ולקבל את השירותים של מרכז היום. את זה כן, אם היא בוחרת להישאר בקהילה.

כיום הם קולטים נשים בהיריון, מספר מקרים לחודש, מפני ש - - -

לפני המועד? זה מהמועד שהגשנו בקשה שחל שינוי נסיבות מהותי, שזה פסק הדין של - - - לפני זה גם אריתריאים לא היו ברי שחרור מהכלא.

הייתי אומרת, שהמטרה שלנו היא לקלוט את הפגיעות ביותר. אותן נשים, שמסיבה כלשהי נפלו בין הכיסאות, או שלא היה מקום במעגן. כך שהיו לנו כאן יותר מ- 65 תינוקות, אבל, במקרים של קורבנות הסחר, מסרנו לאימוץ 4 תינוקות. שירות למען הילד, אנחנו עובדים איתם, למצוא משפחות לנשים האלה שהיו קורבנות סחר והם מוצאים משפחות מוסלמיות, נוצריות. יש לנו אישה אתיופית שנחטפה והייתה קורבן סחר, שהגיעה אלינו בחודש השמיני להריונה. לא אישרו לה לבצע הפלה בסהרונים ואלינו היא הגיעה עם רצון להרוג את הוולד, היא אפילו לא רצתה למסור אותו. סיגלית מכירה, התקשרתי אליה ו - - -

כי התינוק הוא תוצאה של האונס?

כן. היא לא רצתה למסור את הילד לאימוץ, כי לדבריה היא לא רוצה שהתינוק יחיה. בבית חולים כרמל שידעו מה המצב, שמו אותה תחת השגחה צמודה. הנס הגדול הוא, שהיום היא עם הילד, שהוא בן שנה וחצי עכשיו, היא אמא טובה ולומדת להיות אמא. היא תעבור למעגן, סיגלית הייתה צריכה לשכנע אותה לעבור למעגן.

זה מקרה מאוד מרגש.

אבל אלה המצבים שאנחנו אוחזים.

מה התקציב?

קשה לומר. פר אישה, אני חושב שזה הכי טוב להגיד, כי יש לנו פה בניינים, אבל הייתי אומרת שפר אישה פר חודש זה משהו כמו 1,000 דולר להחזיק אישה. אבל זה יהיה עם ביטוח בריאות, אבל כל אישה זה שונה.

מי הארגון - - -

שמביא לנו את הכסף? אף אחד. זה הכול פרטי. אני אומרת לך את האמת, היה פה חבר כנסת לפני מספר שנים שהשיג לנו תרומות ממישהו מניו יורק, אבל הכול פרטי, שום ארגון, כלום.

לא הקהילה היהודית האמריקאית?

יהודים נוצרים אמריקאים, כי אנחנו משיחיים, הם גם אוהבים אותנו. זה דרך האמונה. כל חודש אנחנו - - -

שרי אריסון?

לא, היא לא מכירה אותנו. היא לא ביקרה אף פעם. לא ראיתי אותה בחדשות, אבל בעלה היה בבית הסוהר, זוכרות? ואנחנו היינו מבקרות בבית הסוהר במעשיהו כשהוא היה שם, כך שפגשתי את בעלה.

אני הכנסתי אותו לכלא.

כל מה שאני יכולה לומר זה שאנחנו עושות מה שעושות בלי עזרה מהמועצה.

למה הרווחה לא - - - ?

זו שאלה טובה מאוד.

זה עניין של פרוצדורה? זו בירוקרטיה?

אולי הם לא יכולים. הם לא מודעים לבעיות שלנו, הם לא יודעים כלום על הקהילה, כך שכשאני צריכה עזרה, אפילו - - -

יש לכם קשר עם עובדים סוציאליים פה במועצה?

היה לנו, אבל כבר לא. אנחנו בעצם מעדיפים לעבוד עם אלה מתל אביב. עבדנו עם העו"סים של השירות למען הילד, היינו בחיפה, עבדנו עם בתי חולים, עו"סים מרמב"ם, מבית חולים כרמל, אבל הם לא יודעים איך להתמודד איתנו, זה כפר מסורתי. היא לא עובדת באותה צורה כמו עובדת סוציאלית, הם לא מכירות את הקהילה, אבל אני לא רוצה לעשות מזה בעיה גדולה, כי אנחנו רוצים יחסים טובים.
אנחנו לא יודעים מה עוד להגיד על משרד הרווחה, אבל אנחנו לא חשים שהם מבינים את הצרכים שלנו. אולי אפשר לנסות, אולי אם ראש המועצה היה פה, הוא היה יותר מודע, אבל אני חושבת שאנחנו עושים מה שאנחנו עושים באמצעים שיש לנו, עם אנשים כמו סיגלית ואמי שעוזרים לנו, אבל אני לא - - - זה כפר דרוזי, זה לא כפר שרגיל לאנשים מבחוץ, אז אנחנו מנסים ל - - -

שולי, ביום שהיית צריכה לבוא, 23 בדצמבר או 22, הם אמרו לי , בואי נקיים מסיבת חג מולד. אוקיי, אז הייתה לנו מסיבה גדול והזמנו את כל הילדים מהכפר, כי הילדים אצלנו במקלט הם נוצרים, רובם נוצרים, אין לנו מוסלמים, הם אורתודוקסים, מאריתריאה. אז ניסינו להזמין את הקהילה אלינו, להראות להם שאלה נשים אמיתיות, האמת היא שאני לא אמרתי להם שהן קורבנות סחר, רק שהן פה ושאנחנו עוזרים להם, כי זו סטיגמה. הם לא רוצים זנות. אם הם היו יודעים שהבאנו אותן - - - אני חושבת שהם היו בהלם, זה לא מה שאתה עושה בכפר דרוזי. אנחנו מנסים לכבד את המסורת. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו.

אני מאמינה שהנשים שגרות כאן, אנחנו משתדלים להגן עליהן, אנחנו מנסים לתת להן תקווה.

כמה זמן הן שוהות כאן?

זה היה שישה חודשים עד שנה, רובן, חלקן יותר מזה. אבל, שוב, בהתחשב בסוגיה הרחבה יותר של האפריקנים, כי המעמד שלהם הוא קשה עכשיו, הנשים נשארות הרבה יותר. כי הן לא יודעות מה עם האשרה שלהן. כשסוף סוף אנחנו משיגים אשרה, זה נושא אחר, לא יכולנו להשיג אשרות לקורבנות סחר. אורית באה לפני שנתיים והיא אמרה שנשיג לכולן אשרות ולא הצלחנו, היו לנו בעיות. הם עשו בעיות לסיגלית במשרד הפנים.

קיבלנו תשובה מרשות האוכלוסין, שנותנים אשרות רק לאנשים ששוהים במקלט מעגן. שהם בפיקוח שלהם.

וכמובן במעגן, למה הם רוצים להגיע לשם? יש להם ב'1.

מה לגבי בי-1?

רק במעגן, עדיין, הן מקבלות אחרי חודשיים לחודשיים, והנשים שלנו, אפילו אם אני לוקחת אותן לבאר שבע, לענבל, שבאה מסהרונים, הן מקבלות אשרה רק לחודש אחד, כך שהן ממש נכנסות לדיכאון אמיתי. אז אנחנו נאבקים. חזרתי לבאר שבע, אמרתי 'בבקשה, תנו לנשים האלה אשרה לחודשיים, שלושה חודשים', וסוף סוף השגנו אותן. אבל זה נראה שמשרד הפנים, משרד הרווחה, משרד המשפטים, כל אחד בא, אני לא צריכה לומר לכם, ממקום שונה.

הם לא מדברים ביניהם? אין קשר ביניהם?

לא, יש, אבל זה מצריך מאמץ, וזה לא בשבילנו, למעגן אולי. מעגן שייך למשרד המשפטים, זה תחת פיקוחם, את עובדת בצמוד עם משרד הרווחה והם מקבלים את האשרות ממשרד הפנים, אבל משרד הפנים לא עובד עם האוכלוסייה הכללית בנקודה הזה. אבל עשינו חברים שם, וכשאתה עושה חברים הם עוזרים לך. כך הגענו עד הלום.

עוד שאלות?

אתם מזכירים את האשרה 62א5, בגלל שזו האשרה שנותנים לכולם, לכל מי שהשתחרר ממשמורת.

דווקא איתם התקדמנו, עם מינהל האוכלוסין. העניין הוא שהם רוצים שזה יעבור את המסננת של רובי. ראשית ראיה ואז הם מוכנים לתת ב'1.

תנו לי לספר לכם על עוד בעיה אחת, שסיגלית מכירה היטב. הנשים שמגיעות מאתיופיה, לאחר שנחטפו ונסחרו, אמורות בתום שנה להיות מגורשות בחזרה. אז רק כדי שתבינו עם מה אנו עוסקים, איך אתה מתכונן לבשר לאישה, יש לנו שתיים כאלה כרגע במטבח, שעליהן לחזור למדינתן כשאחת מהן עסקה בזנות כשהייתה בת 12? היא אמר שאם היא תחזור לשם, היא תהיה חייבת לחזור לזנות. בנוסף לכך, אם אנשי הכפר שלהן ידעו שהן היו קורבנות לסחר בבני אדם וכל מה שהן עברו בחייהן, גזר דינן יהיה מוות. זה מה ששמעתי מהאתיופיות, שהוכרו כקורבנות סחר.
שפכתי בפניכם את כל הבעיות הקיימות, שכרגע אין להן תשובות, אבל בואו נקווה שתמצאנו עבורן פתרונות. אנחנו מעריכים את זה שבאתם, שאתם מקשיבים, שאכפת לכם, ויש לנו אנשים נהדרים שעובדים איתנו. נכון, סיגלית? זה לא קל.

קודם כל תודה רבה שקיבלתם אותנו, אני מצטער על האיחור בתגובה, אתם יודעים שהכנסת היא מאוד - - -

אני שמחה שהצלחתם להגיע.

הדבר העיקרי שאני לוקח מפה, חוץ מהדברים החיוביים שאתם עושים פה ואני חושב שאתם זכאים להכרה ולתמיכה שלנו. המפלגה שלי מפעילה לחץ על הממשלה, אני חושב שהלחץ העיקרי שאנחנו צריכים לעשות עכשיו הוא על משרד הרווחה. אני ביחסים טובים עם השר, שהוא מאוד אמפאתי לנושא.

יש לי קשר עם העוזרת שלו, אני חושבת שהיא אתיופית.

אוקיי. בכל מקרה אני אדבר איתו. אני אגיד לו לנסות להגיע הנה ולבדוק אם אנחנו יכולים לקצר את ההיבטים הבירוקרטיים. יש לו לב גדול לזה, הוא תמך עכשיו בפתיחת מקלט חדש לילדים של יחסי זנות ועוד מקלט לקורבנות סחר בפתח תקוה. אני חייב להגיד שאני לא ידעתי, אבל אני חדש, שמשרד הרווחה לא תומך במקלטים מהסוג הזה. אפילו אם זה פרטי, הממשלה יכולה לתמוך, אנחנו תומכים ב-MGO's, בתכניות מהסוג הזה, אני חושב שגם בזה אפשר לתמוך.

תודה רבה. אנחנו רק רוצות את הקשרים, לפעמים אתה רק צריך להיות מסוגל להתקשר לאדם הנכון שאתה צריך משהו, כשאתה צריך עזרה לילדים, כשאתה צריך עזרה כדי להיות בטוח שאנשים מקבלים את הכי טוב.

לי יש את הקשרים שלי עם הקהילה היהודית בארה"ב, AGC, למעשה, אולי אגיע ואומר לראש העיר, שכועס עלי, שהוא לא יודע אבל בכניסה לאותו כפר היתה לי הזכות להביא לכאן את מר ג'רלד ברונסון, בשנת 1991 או 1992. הבאתי אותו למספר מקומות, האחד באשקלון שזו עיר הולדתי ויש שם בי"ס מאוד נחמד ע"ש ברונסון, המקום השני שאליו הבאתי אותו זה לכאן.

זה קשור לאורט?

כן, כך גם באשקלון. ג'רלד ברונסון מאנגליה, תרם את כל זה. אז תגידי לראש העיר, שעליו להיות נחמד אלי.

אני חושבת שאתה צריך להגיד לו את זה, כי לי אין שום כוח שכנוע.

אני איעזר בקשרים שלי , כדי לנסות ולהשיג איזושהי תרומה.

תודה רבה לכולכם.
(סיור בעמותת 'אופק נשי')

אתם נמצאים כרגע ב'אופק נשי', אנחנו חלק ממערך תכניות, התכנית שהיא התכנית הלאומית לסיוע לנשים הלכודות במעגל הזנות. בעצם אתם מכירים את כולם. אתם כבר עשיתם סיור והתחלתם את הסיור והכרתם אחד את השני, יש פה כמה אנשים שאתם לא מכירים, אז אולי נעשה היכרות קצרה.

(סבב היכרות).

קודם כל אני נורא שמחה שהגעתם לפה. אני חושבת שבישיבות של הוועדה אני תמיד מחזיקה את הדגל של הפריפריה. כל הזמן, כל הסיורים והביקורים זה בתל אביב, אף פעם לא מגיעים לפריפריה. הפריפריה זה לא רק הנחה במיסים, שבדרך כלל לא מקבלים, אלא זה גם להגיע. להגיע, להיות חלק בתהליכים וישיבות. תמיד אני אומרת, כאילו החלום שלי שדיונים יתקיימו כאן, לא רק באזור תל אביב וירושלים. אז נורא שמחנו שסוף סוף הוועדה כן מגיעה לחיפה, ושתכירו את התכנית עם האופי הייחודי של התכנית שלנו.

תכנית 'אופק נשי' קיימת מינואר 2009 בערך. אילנה תציג.

במילים ספורות, כי רוב הנוכחים או שותפים או שמעו על זה כבר בדרך זו או אחרת. רק נגיד שהייתה פנייה אלינו ב-2008 ממשרד הרווחה, ציפי נחשון, לפתוח מרכז כזה לטיפול בנשים בזנות והועבר חומר קריאה. מה שלא ידענו עוד קראנו והייתה גישה מקצועית שאלה נשים בסיכון כל כך גבוה, האחוז הכי גבוה של נרצחות מכל הנשים במצוקה באשר הן והחלטתי להיענות לאתגר, אם כי ידענו שזו תכנית אולי סקסית אבל מאוד לא אהודה בערים. הרבה פעמים לא תמיד שמחים, זה קשה להכניס תכניות כאלה ובכל זאת העיר חיפה התגייסה כשברור שזאת לא עיר שמאופיינת בזנות ברמה גבוהה. זה לא תל אביב, אין פה כמויות כאלה כמו בתל אביב, אבל יש הרבה בצפון, ובתור מטרופולין העיר לקחה על עצמה בעצם לתת שירות פה לכל האזור הפריפרי.

לא היה קל, כל הפסיעות הראשונות, ולגייס צוות ולהחליט איך נעבוד ונכון שזה מימון 100% של הממשלה, אבל יש המון נושאים שהעיר צריכה להתעסק בהם. הרבה פעמים מכרזים, הרבה פעמים מי יתפעל את זה, איזה ארגון יתפעל את זה. העיר עצמה? זה לא, אז מי כן? באיזה מעמד תשב מנהלת התכנית, שעל פי התכנית של המשרד זו תכנית שמגייסת את העובדים שלה. ביאטריס הייתה עובדת בכירה וותיקה אצלנו וידענו שיש לזה ערך רב וזה התגלה כנכון שבעתיים תוך כדי הפעלה לקחת עובדת כל כך חזקה, כל כך בכירה, ולשים אותה בראש תכנית כזו, כדי להבטיח בעצם את ההצלחה. אז היא עובדת עירייה, איך מתחשבנים עם המשרד, השעות שאנחנו נותנים פה, השעות שלי, השעות של המערכת הלוגיסטית של האגף שלנו, התריס שנשבר, כל מיני דברים שקורים פה, כוננויות, אבל זו תכנית שאני חושבת שהיא מבורכת, מאוד מאוד מוצלחת, מאוד מוערכת, גם במשרד, גם על ידי כל השותפים.

אני זוכרת את הגיוס של ביטוח לאומי, של שרה פייביש. בסוף אנשים קובעים איך ייראו הדברים, כי אפשר להקשות ואפשר להקל ושרה, נציגת הביטוח הלאומי, מנהלת האגף של הבטחת הכנסה, עשתה פה שינויים. היא החליטה שעצם השהות פה של הנשים, הן כמו בתכנית שיקום שבגינה הן מקבלות הבטחת הכנסה והן לא צריכות לעזוב פה וללכת לשם וכמובן לא להגיע לאן שהן צריכות להגיע ולהיכשל. זה היה איך לא להכשיל אותן בלקבל הבטחת הכנסה. זו הייתה הדוגמה של איך לא להכשיל אותן.

המשטרה, מהתחלה, עוד אהובה תומר אימצה את התכנית הזאת אל חיקה, מה שנקרא. גם בסיוע ביציאות החוצה לשטח וגם בשמירה על המקום עצמו. יש פה מקרי חירום, שלא יהיו אי הבנות, אחת מוציאה סכין ואחת משתוללת ואז שכנים.

אבל אנחנו לא מצטערים, אנחנו גאים בתכנית הזאת.

אני חושבת שאחד הדברים שאמרתי לאילנה, שאני זוכרת בדיונים בכנסת תמיד עולה העניין של למה הרשות המקומית, אני זוכרת אותך אומר, לא לוקחת אחריות. אני רוצה להדגיש את הנקודה שהתכנית היא תכנית ארצית.

אני דיברתי על המאטצ'ינג בעיקר.

מאטצ'ינג של רשות מקומית זה מאטצ'ינג של משלמי המיסים של עיריית חיפה, של העיר חיפה, ומשלמי המיסים של העיר חיפה בעצם כאילו אתה מצפה שהם יממנו שירות שלא נועד לחיפאים, כי רוב האוכלוסייה שמגיעה לכאן זה לא חיפאיות.

אני לא מקבל את האמירה הזאת.

לכן היה חשוב לי - - - אמרתי, תראה, את התכניות אתה מכיר, לדבר - - -

אז היא אמרה שבוא נריב פה.

בוא נדבר, כי אמרתי לאילנה, לפעמים אני מרגישה כאילו משהו של להיות קצת סכיזופרני, קול אחד מפה וקול אחד משם ולא נפגשים.

כשהייתי מפקד מחוז תל אביב חולדאי היה תמיד אומר בעניין של הזרים, לא הייתה תופעת הזרים כמו שאנחנו מכירים אותה היום, הייתה תופעת זרים של עובדים זרים שהשתקעו והרבה מאוד מסחרה שהביאו חברות כוח אדם וזה הגיע לממדים של כמעט 100,000 משהו כזה, והומלסים שהיו באזור התחנה המרכזית, ורוב ההומלסים, אלפים, באים מכל הארץ ומשתכנים באזור תל אביב. למעשה זה היה נופל עליו כמעמסה והוא היה אומר 'תשמע, זה לא תושבי תל אביב ואני בסוף צריך לממן את זה'.אז בגדול יש לכאורה צדק מאחורי הדברים האלה, אבל ברגע שאתה ראש עיר של מקום כזה, אז אתה גם נהנה, במרכאות, מהיבוא של אנשים שבאים אליך לעיר, אם זה לתיאטראות, לבילויים וכן הלאה, או ללימודים באוניברסיטאות, וגם לצערנו מהצד האפל של החברה, הפחות נעים, שבו צריך לטפל. בגלל זה באה הממשלה ושמה מכספה במאטצ'ינג שאמרנו, אם אני זוכר, 75%-25%.

לא, היה 100%. אחרת העיר לא הייתה לוקחת את התכנית הזאת. מהתחלה דובר על 100%.

לא, התכנית, לא הייתי שם אז, לפחות מה שהוצג לי ברמה הממשלתית.

משרד הרווחה כאן, תשאל אותם. ב-2009 אנחנו - - -

אותה החלטה מפורסמת של אהוד אולמרט, שדיברה על מאטצ'ינג.

לא, התכנית מלכתחילה התחילה גם במעגל הזנות וגם נפגעות תקיפה מינית ב-100%, תכנית של משרד ראש הממשלה. גם משרד הרווחה - - -

לכמה זמן?

אני חושבת שזה היה לחמש שנים, אם אני לא טועה, אני לא זוכרת.

זו הייתה תכנית משרד ראש הממשלה, תכנית שמאחדת את כל המשרדים, ראש הממשלה בא ואמר 'אני רוצה לסייע לקבוצות האלה של האוכלוסייה', נתן לזה מימון מלא. לא היה מדובר על השתתפות עירונית, מראש העירייה לא הייתה לוקחת את זה. כנראה שהיא לא הייתה לוקחת את זה.

פה יש בעיה נוספת, כי בדרך כלל ה-25% זה לשכת מקור. אם ישלחו אותם ללשכת המקור, נגיד הן לא חיפאיות, לא יודעת מה, אחת מעפולה, אם היא תלך לעפולה היא לא תוציא את ה - - - יש פה גם בעיה - - -

לא, לא יטפלו, הם ייזרקו בין הכיסאות.

נכון.

זה ויכוח תמידי בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי. אנחנו פה בזווית מאוד מסוימת, כי עוד על האוכלוסייה היותר חלשה שצריכה טיפול רווחתי, ביטוח לאומי ועוד כהנה וכהנה. אין לנו ציפייה שהרשויות ייקחו על עצמן את כל הטיפול, בסוף עיקר העומס נופל לפתחה של הרשות. תת תקצוב של הרשויות, מזה זה נובע בעצם. תת התקצוב. אין ציפייה שרק מתקציב הארנונה, או מהמיסים שמשלמים התושבים אפשר יהיה לשלם את הדבר הזה.

שירות הרווחה תמיד זה 75-25.

זה כמו בחינוך.

ברור שזה לא 100%, ברור שמדובר ב-25% אם. אבל לתכנית שהיא כל כך ייחודית וכל כך לא משקפת, אי אפשר להביא לה מימון מהרשויות כמו שמקובל. בתקיפה מינית, מי שלא יביא - - -

מי מממן כרגע?

הגיעו להסכם.

את המשרה של ביאטריס, למשל, מי מממן אותה?

אנחנו מקבלים חלק מהעלות.

זאת אומרת הרשות כן מממנת.

רק אותה.

בסופו של דבר הרשות גם נותנת. הרשות כן עושה, אבל מאוד ברור שהבסיס זה - - - כי זה שירות ארצי, כי רוב המטופלות פה הן לא חיפאיות ואם נתחיל לעשות בירורים - - -

מאיפה אתן?

אני מיבנה.

איך הגעת לפה?

החיים הובילו אותי לפה.

לפני כמה זמן?

אני כבר בחיפה כמעט שנתיים וחצי. מהצבא הייתי גרה פה בבית החייל ואז בשבוע האחרון שנשאר לי לא היה לי לאן ללכת, השתחררתי - - -

איפה שירתת?

בפיקוד העורף.

רגע, חכו שנייה, לפני שאנחנו ממשיכות. למה אני אומרת? יש פה מצלמות. אתן מסכימות שיצלמו מאחורה? לעוות קול.

אמרת לי שהיית בפיקוד העורף, ברמלה?

לא, בצריפין.

והמשפחה שלך איפה? ביבנה?

ביבנה.

יש כרגע, אני רואה את זה, בבקשה לא לציין את האמת, כי אולי הוא ישדר חלק מזה. אף אחד לא מחיפה, אז אולי כאילו אתן רוצות - - -

זה גם לא בפריפריה של חיפה.

ברור לי. מאיזה אזור את?

רמת הגולן.

וכמה זמן את פה בחיפה?

שנתיים.

שירתת בצבא גם? באיזה גיל נפלטת מבית ספר, או שסיימת בית ספר?

סיימתי.

תיכון רגיל? יפה.

הייתם רוצים לשמוע?

כן.

בעצם גם שתי אלה סיימו את התהליך הטיפולי ונמצאות בשלבים של עצמאות. אני חושבת שאחד מהדברים החשובים גם זה לראות - - - תמיד שואלים אותי 'יש הצלחה?' 'יש תקווה?', אז אני אומרת, יש הרבה תקוות, התקווה הראשונה כשאני רואה אותה מולנו, את האם בית שלנו, שהיא הדוגמה לכולנו, של איך אפשר להתגבר על המכשולים הכי קשים בחיים ולהצליח.

יש לנו פה שתי נשים צעירות מאוד ואני חושבת שהן גם תקווה, שלא צריך להגיע לגיל 60 כדי להיחלץ מהזנות ומהמלכוד של הזנות, העבדות של הזנות, מהסיכון של הזנות, מהפגיעה, מהניצול. אפשר גם בגיל צעיר ואני חושבת שזו תקווה לכולנו, שעצם זה שאנחנו פה ושהייתה דלת פתוחה אפשר להן להיכנס לתהליך בגיל צעיר מאוד.

אז איך שאתן רוצות.

אז תגידי לי, בלי להיכנס לפרטים מזהים, כדי לשמור על הדיסקרטיות. את יכולה לשים את האצבע במקום שבו נאמר הפעם הראשונה, או הפעם השנייה, או איך - - - את אומרת שסיימת בית ספר, באת מבית נורמטיבי, או לא?

אם באים מבית נורמטיבי לא מגיעים לפה. זה בשביל ההתחלה. בית נורמטיבי הוא עד היום לא והתא המשפחתי הוא ממש לא. למרות שזה נראה, לא נורמלי שם.

כן, סיימתי בית ספר, 12 שנות לימוד, המשכתי את החיים אחר כך והגעתי גם לזנות וגם לסמים קשים והרבה דברים.

הסמים היו לפני?

הסמים הגיעו לפני והסמים הקשים הגיעו גם לפני ו - - -

ואז כדי לממן את הסמים התחלת - - - ?

לא בדיוק, לממן בכלל את עצמי, את הכול.

מה נקודת הזמן, נקודת הגיל?

סמים התחלתי בגיל 17, לעשן, זנות הגעתי אחרי, בגיל 24, עם הסמים הקשים. והחלטתי שדי, אז הלכתי לגמילה והגעתי לפה.

לגמילה קודם מסמים?

כן.

איפה?

בקרית שמונה.

ואז הופנית לכאן?

כן, הופניתי לפה.

כמה זמן היית פה?

11 חודשים.

רכשת פה גם מיומנויות, איזה עבודה שאת חושבת שאת יכולה לצאת החוצה לחיים?

לא, מקצוע מבחינת עבודה לא. כאילו, התחלתי לעבוד, עבדתי כטבחית לפני זה וזה מה שעשיתי פה אחרי, ואני כבר לא עושה את זה.

יענו שפית. למה טבחית? היום יש מילה יותר יפה, שפית. נשמע יותר טוב.

שפית משפשפית. לא, זה לא מדבר אליי הנושא הזה כבר. גם עבדתי לא מזמן בחברה להשכרת רכבים, אני גם לא עובדת שם יותר.

הטיפול בהוסטל זה אחד הדברים החכמים, הטובים והחשובים שעשיתי בחיים שלי. גם שנה וכמה חודשים אחרי שכבר עזבתי מפה, עד היום אני מרגישה את ההשפעות שיש לטיפול הזה. עם כל הדברים הטובים והנחמדים, הדרך היא לא קלה. גם אחר כך בחוץ להחזיק את עצמך וכאלה, גם הזנות וגם הסמים, זה לא משהו שנשאר שם מאחורה. תמיד יש את הסיכון ועניינים של לחזור.

כרגע מה את עושה?

כרגע אני לא עובדת, אני בין כל מיני דברים.

מקבלת מביטוח לאומי, הבטחת הכנסה, משהו?

מתי הפסקת לעבוד?

לפני חודש.

את גרה פה?

אני גרה לבד, אני חיה לבד ולא עובדת חודש ווידוי קטן, מול ביאטריס ומול רוחה, שתדעו לכם, שגם זה שאני לא עובדת, אני הגעתי למצב עוד פעם שאין לי מה לאכול והנה, הלכתי עוד פעם. הלכתי לעבוד כחשפנית בחודשיים אחרונים. את זה אף אחד לא יודע. אני לא עושה את זה, הפסקתי עם זה גם ועם כל השאר, בסדר.

הדבר הכי קשה זה בעצם היציאה מכאן וההסתגלות בחוץ? אם את צריכה להגיד, ליווי החוצה?

כן. אני יושבת עם אותו דבר שזה לא הרבה, אני חמודה אבל יש לי כתפיים קטנות, קשה לי לסחוב את כל ה - - - אז מגיעים, לפעמים קורה. צריך לדעת לעצור את זה.

אני חושבת שבאיזה שהוא מקום יש משהו בזנות וגם בחשפנות, לא משהו מאוד שונה, ואני רואה שזה מין דלת שנפרצת וברגע שהיא פרוצה תמיד קיימת האופציה. לכן, בדיוק לפני שירדנו לפה, דיברתי איתה ואמרתי לה משהו שכבר היה בעבר, כי כשבעבר היא הפסיקה לעבוד ולא היה לה כסף לשכר דירה היא חזרה לפה, הייתה פה חודשיים, וזאת אופציה שתמיד פתוחה. זאת אומרת גם אם סיימה את התהליך. התפקיד שלנו זה לא לתת את ההרגשה שזה כישלון, זה שמפטרים אותי מהעבודה, או שאני מתפטרת ושאין לי כסף. זה לא כישלון, אנחנו המשפחה שלה, אנחנו המקום שלה, אנחנו רשת הביטחון. אני בדיוק אמרתי לה, 'תראי, אני אריב עם בעלי ואני אתעצבן עליו אני יכולה ללכת לאמא שלי, שהיא בת 80', אמרתי, 'אנחנו אותה אמא בשבילך'. לא משנה, בלי לשפוט, בלי חשבון, את לוקחת את הדברים ואת באה לכאן וכאן אנחנו נקבל אותך עד שתתארגני שוב.

זו הודאה בכישלון, לכן היא לא רוצה, לדעתי - - -

פעמיים השנה הזאת שאני נאלצת לעזוב את הדירה שלי, בגלל שאני לא מסתדרת, ככה וככה וככה.

למה את העבודה עזבת?

את העבודה עזבתי כי לא היה לי שם טוב, לא יכולתי להמשיך.

לא פיטרו אותך?

לא פיטרו אותי.

זה לגיטימי שבן אדם ירגיש רע במקום עבודה ו - - -

כן, יש גבולות למה שאפשר ל - - -

מה שברור שזה תהליך ושזה לא תהליך שהוא ישר, שאתה מסיים ומתחיל לעבוד והכול נפתר. זה ליווי ארוך טווח ויהיו ירידות ויהיו עליות, עד שבסופו של דבר - - - איך אומרים? פעם ראשונה נופלים ושנייה גם ושלישית, וכל פעם התקופה היא יותר ארוכה. אני חושבת שגם כל הזמן הזה ממשיכים בטיפול, זה מה שלא נותן לה להיתלש שוב ולהיבלע בתוך העולם הנוראי הזה.

בת כמה את היום?

28 תיכף, ומאז שעזבתי פה אני ממשיכה טיפול, בלי קשר, פעם בשבוע אני פה.

אני רוצה להגיד על ההוסטל כמה מילים ועל הצוות. כמה שבאתי עם הדברים שאמרתי עכשיו, שזה - - - אני רואה אותך. ההוסטל נתן לי מקום להגיד מה שלא אמרתי אף פעם, להרגיש מה שלא נתתי לעצמי להרגיש אף פעם, לשחרר את הכול, ללמוד לחיות מחדש. מה שאף אחד לא לימד אותי בחיים האלה, לחיות. להרגיש ולהיות. זה תהליך ממש קשה, זה תהליך ארוך, צריך הרבה הרבה הרבה כוחות. לא רק אני, אני צריכה את הכוחות כדי לעשות את זה, אז הצוות צריך את הכוחות לא רק בשביל בחורה אחת, בשביל עוד עשר פה. המאמץ והכוחות והאהבה שהם נותנים פה זה, איך אומרים? זה לא יסולא בפז, כי האהבה שהם נתנו לי פה, זה מה שנתן לי להירפא וכוחות.

אני שומעת כל הזמן את הקיצוצים וזה וזה, ודי, כאילו, בנות באות לפה, כי הן, אתם יודעים איפה? אתם רואים את זה? מתחת במתחת במתחת של התחתיות של הזבל של המיץ של הזבל של החיים האלה.

אני רוצה לשאול אותך שאלה קצת - - - אני רוצה דווקא לחזור לגיל 17. אם היית חושבת והיית אומרת לנו, איזה מעטפת היית צריכה בגיל הזה כדי להחזיק אותך. הבית לא היה טוב, לא נורמטיבי, הבנתי, אבל אם את מסתכלת מסביב, איפה את מצביעה, איפה היה הכשל של המערכות שהן לא ראו? איפה היית צריכה אותן?

כשאני הגעתי להוסטל אני הבנתי, אמרו לי ואחר כך גם הבנתי את זה, שאני מכורה, שאני בן אדם מכור. יש אנשים כאלה עם נטייה להתמכרויות. זה אופי מסוים, זו התנהלות מסוימת של בן אדם. אני מגיל קטן עובדת אצל עובדות סוציאליות, עניינים, בודקים אותי, טרלללה, לראות מה לא בסדר איתי. והנה, אם היו יכולים להגיד לי כשהייתי בת 15, 16, 17, או 18, ש'את מכורה ואת צריכה לעשות ככה וככה', אז אולי - - - את מבינה? אם מישהו היה יכול לפתוח את העיניים שלו בכיוון. מעבר לזה, אני לא יודעת.

זאת אומרת היית ידועה לכל המערכות - - -

אם מישהו היה יכול לשים את האצבע על הבעיה שלי זה היה נחמד. במקום לגלות את זה שנים אחר כך ולהגיע למצבים קשים של החיים.

אני רק רוצה להוסיף, שזה לא רק לשים את האצבע, אלא למצוא לזה מסגרות שיודעות לתת מענה. אבל מה שאני חושבת עכשיו, ביאטריס, אלא אם אני טועה בגדול, ומירב, בעיקר, יכול להיות שצריך מסגרת המשך, זה מאוד מאוד קשה לעשות את הקפיצה הזאת. הוסטל, זה הוסטל מעבר כזה, דירת מעבר, דירה של שלוש נשים או משהו כזה שתתמוכנה אחת בשנייה ותהיינה בחוץ. אני יכולה להבין שזו תחושת כישלון והיא לא רצתה לעשות לרוחה מצב רוח, היא עזבה את רוחה, איך היא מקבלת את זה? את לא אשמה.

אלי נשמע ממך, רוחה, לגבי מה הן מקבלות פה וגם אם יש כלים אחרי זה שהן מקבלות שמאפשרות לה לצאת החוצה ולהחזיק את עצמה באופן עצמאי.

המפגש הראשוני עם הבנות זה איתי, החוזק של להתקשר, ההוסטל מנסה ככה, בית, בית שלא היה לנו, עם דמויות מאוד חזקות בתוך ההוסטל. אני חושבת שבתוך התהליך של ו', היא עשתה תהליך מדהים. הן מקבלות בשנה הראשונה, הן מגיעות אלינו בלי כלום, כמו שהיא אמרה, מתחת. אם יש מתחת אז מתחת למתחת. הן מגיעות בלי לדעת כמעט לדבר ואז ההוסטל צריך להוביל קצת, קודם כל בהתחלה, שהן יאמינו, הן לא מאמינות בכלום, הן באות חסרות, כאילו 'מה, עכשיו אני אאמין לך? בתוך הבית שלי עשו לי מה שעשו לי, איך אני יכולה להאמין לך?' ואז אנחנו צריכים להוכיח להן בהתחלה שהן יכולות, שיש להן מי שיחזיק אותן.
בשלב הראשון הם יורדים על בסיס יומיומי למרכז היום, כשבהוסטל מלמדים אותן שבלילה צריך לישון ובבוקר, שזה הכי הכי קשה להן, שהן צריכות לישון בלילה ולקום בבוקר ולצחצח שיניים. הן באו מהרחוב, הן לא מכירות את הדברים האלה ואז לאט לאט הן מתחילות - - - מאוד קשה להן לקום בבוקר, לישון בלילה. הן יורדות למרכז היום, במרכז יום יש כל מיני קבוצות.

שנייה רגע. חבר'ה, תקפידו על העניין, גם שמות וגם פנים, גם עיוות קול, אם צריך לעוות. תכבדו את הבקשה.

אני כאילו מהמקום שבאתי מאוד מאמינה, אני נקייה מזנות 13 שנה, גם לא פשוט להתנתק. לא פשוט לעשות את זה.

גם סמים?

זנות וסמים, הכול ביחד.

זה תמיד ביחד?

זה תמיד ביחד. אי אפשר לתת את הגוף בלי עוד - - -

מאלחש.

אי אפשר. אישה נותנת את הדבר הכי יקר לה, זה הגוף שלה, אי אפשר לעשות את זה על נקי. אני לא מכירה נשים שבאו לפה שעשו את זה על נקי.

בעצם אנחנו רואות פה הרבה נשים שהן לא מכורות לסמים או לסמי רחוב, אבל כן אתה רואה שהן עם יכולת להתנתק. יש בהן יכולת לעשות דיסוציאציה בלי חומרים. מהתחלה כשהתחלנו לעבוד אמרנו 'אה, היא לא מכורה, אולי יהיה יותר קל' והבנו שזה בדיוק ההיפך. זאת אומרת שזה הרבה יותר קשה, כי מי שמצליחה לעבור את ה-30 קליינטים עם התנתקות בלי חומרים זה אומר שהיא עברה פגיעות מאוד מאוד קשות שהיא מסוגלת ממש להתנתק בלי להשתמש בשום דבר.
אלכוהול, חלקן, במכונים אתה רואה את הכוסית, במכונים יש תמיד בקבוק ויש שתייה. הן לא משתכרות, אלא זה כאילו קצת להקל, קצת להקל על הכאב. וגם הרבה תרופות פסיכיאטריות ללא מרשמים.

אז היכולת של ההוסטל כאילו כל מדריכה שפה נמצאת היא מנטורית, מה היא הייתה רוצה שיעשו בשבילה במצבים הכי קשים, מה היא באמת הייתה רוצה ואז היא מפעילה שיקול דעת. ההוסטל מאמין שמה שקרה לנו בגלל שחיפשנו אהבה שלא הייתה לנו, המקום הזה של אהבה, הרי אני הלכתי לרחוב כי הייתי דחויה בתוך הבית של ההורים שלי. יצאתי לבית הספר והייתי דחויה שם, ואז ההוסטל מביא לתוך ההוסטל הרבה הרבה אהבה. אני מאמינה שהיכולת שלי היום להאמין באנשים זה דרך אהבה שהם נתנו לי והיו איתי ועמדו שם ולא נפלו ולא נבהלו ממה שאני הייתי ולא שפטו אותי. הרבה פעמים אנשים שופטים, 'מה את - - -?'

אז היא נפלה, לא נורא, אז היא תבוא לפה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, עד שזה יצליח לה. והיא יודעת את זה שאנחנו פה, היא יודעת שאנחנו פה, אני חושבת שאנחנו בקשר כמעט יומיומי, אני והיא. לא היה לי פשוט לשמוע את זה, כי אולי היא פחדה, אבל את לא מאכזבת אותי, מאמי שלי. ואנחנו פה, פה, ביום, בלילה, בכל דקה, בכל שנייה, בכל רגע. אם בחורה תתקשר אליי באחת בלילה, אני אהיה לידה. פשוט.

אני חוזר עוד פעם, מה הכלים שהן מקבלות לפני שהן עוזבות פה?

בעצם הטיפול צריך להיות מאוד רחב, כי פגיעות, יש יותר מדי פגיעות. צריך לעבוד על הנושא של ההתמכרות, אז יש לנו פה קבוצת צעדים. צריך לעבוד על הנושא של הפגיעות המיניות שהיו בילדות ובמהלך כל החיים שלהן, אז יש לנו פה קבוצה לטיפול בפגיעות מיניות. צריך לעבוד על הפרעת אכילה, כי כמעט לכולן יש. אתה רואה בנות מאוד רזות, יש הפרעות אכילה, או שהן אוכלות יותר מדי. הן מגיעות לפה, כל מי שנכנסת לפה מעלה תוך חודשיים איזה 15 קילו, ויש פה בעיות של הקאות ואנחנו חייבות לתת טיפול בכל הנושא התעסוקתי, כי הבסיס בסופו של דבר להתחיל לעבוד ולהשתלב בעולם העבודה, אז יש קבוצות של הכנה לעולם התעסוקה וליווי פרטני של כל אישה למצוא עבודה וגם כשהיא מתחילה לעבוד הדפוסים נשארים.

לא סתם ו' אומרת, הדפוסים נשארים. כשבאה בחורה ואומרת לי, אני תמיד מביאה את הדוגמה הזאת, באה בחורה ואומרת לי 'תקשיבי לי, הבוס שלי לוקח אותי לתל אביב להביא את המזוודות שהשארתי שם'. ואני אומרת, אני ממש רואה את פיני ווגמן מציע לי לקחת אותי לתל אביב, כאילו אין מצב, הוא גם הביתה לא ייקח אותי. ואז אתה יודע, אוקיי, יש פה חציה של גבולות. זו השפה שהן מביאות איתן, זה מה שהן יודעות. פה אתה צריך ללמוד שפה רחבה חדשה על איך להתנהל מול העולם.
אני אתן לך דוגמה, היינו בטקס של הנשיא, ופתאום באה אחת מהבחורות לרוחה ואומרת לה, 'תגידי, רוחה, הצלם של העיתונות רוצה ללכת איתי לטייל בפסלים שם בבית הנשיא, זה בסדר?' אני אומרת כאילו איך - - - יש דברים - - - פעם באנו לכנסת ואני רואה את המבטים, כשעליי בוודאי לא מסתכלים, אבל כאילו יש את הפאק הזה ואני רואה את המבטים, אני רואה את המבטים של השומרים, אני אומרת כאילו זה עולם שמתנהל כשאנחנו לא תמיד מודעים לו.

במקביל כאילו, כן.

זו השפה, זו הדרך, אלה ילדות שלמדו שהדרך להתקשר עם הסביבה זה דרך המיניות. אתה בא ללמוד כרגע משהו חדש, אתה בא ללמד אותה שיש בה דברים אחרים, לא רק המיניות שלה. שגם נעים להיות איתה, שהיא גם יכולה להיות חברה טובה, שהיא גם יכולה להיות בן אדם מעניין לשיחה, שהיא חכמה, שהיא יכולה להפיק הנאה לא רק במאה אחוז אדרנלין, אלא גם להפיק הנאה מדברים אחרים פשוטים ופחות מסכנים בחיים.

ילד גדל באמצעות ההתפעלות. יש לך ילדים? אני זוכרת שנולדה הבת שלי, לא משנה, קופה, אני חשבתי שזה הדבר הכי יפה בעולם ואני זוכרת שהלכתי איתה בעגלה ולא הבנתי למה אנשים לא עוצרים אותי ברחוב להגיד לי 'וואו, איזה ילדה'. אמרתי מה, הם לא רואים? וזה מה שמגדל ילד, לדעת שהוא נושא להערצה, להתפעלות. כשילדים גדלים בבתים שאין התפעלות בעיניים של אף אחד, אז הם גדלים באיזה שהוא ריק. לצערי הרב, הרבה פעמים ההתפעלות שהן חוות זה רק באמצעות המיניות. אז מה זה טיפול? טיפול צריך ללמד אותן שיש עוד דברים חוץ מהמיניות שלי וזה תהליך מאוד ארוך.

הן גם השתמשו בטכניקות הישרדות של רחוב. אתה שוטר, אתה יודע בדיוק מה זה טכניקות הישרדות של רחוב. זה כשהן באות ואומרות 'איזה תחנת טלוויזיה אני אראה עכשיו?' רצח, כאילו איזה מריבות, על מה? על איזה תכנית נראה בטלוויזיה. זה מאבקי שליטה, זה להשתמש בהתפרצויות ואלימות ואיומים על כל דבר, זה לסנג'ר נשים אחרות. התהליך של ההוסטל בעיקר זה ללמד אותן מה זה משפחה. איך חיים בתוך משפחה, מה זה להתחשב אחד בשני, מה זה לעזור אחד לשני, מה זה כשאתה רואה מישהו חלש אתה לא דורס אותו, אלא אתה עוזר לו לקום. זו שפה אחרת. זה, אני חושבת, עיקר הטיפול.

מרינה, אולי את רוצה להוסיף משהו?

כן. הבנות באות להוסטל ממש עם יכולת הישרדותית. הדפוסים של הישרדות הם מאוד בולטים. הן כל כך עסוקות בהישרדות שזה לוקח זמן ללמד אותן לראות משהו אחר, להרגיש משהו אחר, להאמין במשהו אחר. אני חושבת שבהתחלה יש איזה חוסר אמון באיזה שהיא קבלה ללא תנאי. נורא קשה להן להבין את זה, להאמין את זה, ולדעתי זה מה שמלווה חלק מהן אחר כך. חוסר האמון הזה.

לא הצלחתי לקבל תשובה למען האמת לחוליה האחרונה.

אני אגיד לך, פה מלמדים אותן קודם כל לעשות שלום עם עצמן, שהן לא אשמות בשום דבר. זה מה מלמדים אותן, לאהוב את עצמן, כשהן יוצאות בחוץ, שלא ייתנו עוד פעם את הגוף שלהן.

רוחה, הוא שואל משהו אחר.

ו' באה לפה לתקופה, קיבלה, יצאה, הנה עכשיו היא יכולה להסתדר בעצמה, והעולם בעצם לא מחייך אליה בחוץ כמו שהוא מחייך פה בבית, ועוד פעם יש איזה דיסוננס גדול בין הנפילה, כי היא מרגישה שעם כל מה שהיא קיבלה פה עדיין אין לה כלים להסתדר בעולם אחר, אז הדבר הכי קל לה עוד פעם ללכת למקום שהיא מכירה.

אני לא שופט אותה בכלל בעניין הזה, כי אני אומר, למשל, בכל מה שקשור לרש"א (הרשות לשיקום האסיר), אסירים, להבדיל, שהם פושעים, הכנסנו אותם והכול ואנחנו, המדינה, תוך הבנה שכדאי למדינה ולנו ולהם, או מתוך אמפתיה גדולה, כי אנחנו מאמינים בזה, נותנים להם קורסים, מלמדים אותם, מוציאים או לעבודה, מלווים אותם בתקופה הזאת בחוץ, משקיעים מאמץ וכסף ומשאבים והכול - - -

אין לנו.

אני לא בא אליכם בטענות, אני בא ל - - - אתם עושים נהדר, אתם לא אחראים על זה. אני אומר שאנחנו, כמדינה, החוליה הנוספת - - -

אני יכולה להביא דוגמה? יש לנו מטופלת שמאוד מאוד רוצה לצאת לקורס של איפור. היא סיימה קורס של ספרות, היא רוצה להמשיך באיפור. מבקשים ממני לרכוש איזה תיק של כלים ב-2,500 שקל.

אני רוצה להוסיף על זה. רשת אביב, ערכה של ספרות עלתה 5,000 שקל. אילנה יושבת פה, לעיריית חיפה יש קרן לתושבי העיר 'קרן קסם' - - -

לעסקים קטנים?

לא, זה רק למקרים פרטניים.

ואפילו שהבחורה לא חיפאית ולא הייתה אף פעם חיפאית, הם הסכימו לתת מתוך הקרן הזאת 5,000 שקל לערכה של הספרות.

אז יש מאטצ'ינג.

יש מאטצ'ינג אחר, לא ב-25%.

מבחינתי זה מספיק.

גם השעות שאני יושבת פה זה מאטצ'ינג.

זה בדיוק מה שאמרתי. גם המשרה של ביאטריס זה מאטצ'ינג. ברור.

מה שאני אומרת, הדרך עוד מאוד מאוד ארוכה ויש עוד הרבה מה לפתח ולכן כשמדברים על החוק להפללת לקוחות אני תמיד נעמדת על הרגליים האחוריות ואני אומרת שבלי תקצוב שלא יהיה חוק. כי אני אומרת - - -

את מצטטת אותי כל הזמן, לא?

אז יש לי הפנמה. אולי נשמע, נמצאת איתנו א'.

אני מיבנה. איך אני נכנסתי לתוך המעגל הזה? בגיל 12 עברתי טראומה בתוך הבית, שעברתי התעללות מינית במשך שנה בתוך הבית, מתחת לאף של המשפחה שלי, ומאותו זמן הרגשתי שאני לא, שהגוף שלי זה כבר לא הרכוש שלי, זה רכוש של מישהו אחר. בערך בגיל 13.5, 14, התחלתי לשתות והתחלתי גם לעשן סיגריות ויום אחד ישבתי בספסל בשכונה ופשוט עצר לי אוטו ואמר לי, 'בואי, תעלי, אני אקח אותך, נסתובב'. ומאז פשוט נשאבתי לתוך העולם הזה ואת הלימודים ואת בית הספר שלי סיימתי, אבל גם שם כאילו - - - אף פעם לא היה לי מקום שיכולתי למצוא בו נחמה, הייתי מגיעה לבית הספר. כשהייתי קטנה הייתי חווה רק התעללויות, עוברת הצקות. כשהייתי באה לבית הייתי דחויה בבית של ההורים שלי. אמא שלי הייתה מתוסכלת מזה שהיא לא הייתה עובדת ומזה שהמצב בבית, לא היה מה לאכול ותמיד לא הייתה הגדרה.
אני זוכרת בערך בגיל 15, שפשוט ברחתי מהבית למשך חצי שנה, כי אין מי יעזור לי, אין מי ייתן לי ואין מי יקנה לי, אז אני אלך ואשיג בדרכים שלי. ופשוט נסעתי לתל אביב. זה היה חצי שנה שמאוד סבלתי, כי לא היה לי אצל מי להיות ולא היה לי איפה לישון ולפעמים לא הייתי אוכלת ולא הייתי ישנה והייתי גרה מתחת לבלוקים, ליד פחי אשפה. קשה לי לדבר על זה אפילו.

וזה היה בלגן בקיוסק שהייתי בו באותו יום, הגיעה לשם ניידת משטרה ועצרה אותי. כאילו שאלו אותי מה אני עושה פה ואמרתי להם שלא, בקיצור בלגן אחד גדול, לקחו אותי והסתבר להם שאני נעדרת מהבית. התחננתי לשוטרים שאני לא רוצה לחזור הביתה, כי אין לי מה לעשות בבית, אף אחד לא מתייחס אליי והמשטרה אמרה שיש פה עובדת סוציאלית. אמרתי שאני לא מאמינה לאף אחד ואז ביקשתי מהעובדת הסוציאלית ללכת לפנימייה, שלחו אותי לפנימיית כפר הנוער נוה עמיאל, הייתי שם ארבע שנים. גם כשהייתי שם לא הייתי הולכת הביתה, הייתי בורחת לסמטאות שם, עושה שם שישי-שבת, מביאה לי כמה דברים, שורדת עם עצמי, או תוך כדי גם עובדת, כי אני צריכה שמישהו ידאג לי.

ובפנימייה ידעו שאת נוסעת הביתה?

כן. בפנימייה הייתי אומרת להם שאני נוסעת הביתה והייתי באה ומספרת להם כל מיני סיפורים, רק שלא יחקרו יותר מדי. ואז היה לי הפרש של שנה לפני שהתגייסתי לצבא ולא היה לי איפה להיות, אז הייתי חצי שנה בפנימייה ואחרי זה אמרתי, אני לא יודעת, נצא בחוץ. לקחתי את כל הדברים שלי ועוד פעם חזרתי לעבוד. ככה דאגתי לעצמי, לצרכים שלי בשביל הגיוס שלי לצבא.

התגייסתי לצבא, עשיתי שלוש שנים, מתוכן פעמיים ישבתי בכלא צבאי, על עריקות. בצבא עבדתי יותר קשה, כי לא הוגדרתי כחיילת בודדה, בגלל שהיה צריך שאמא תחתום ואני לא כל כך בקשר עם אמא ואמא לא הייתה מוכנה לחתום לי,אז הייתי צריכה לחיות מ-350 שקל ובתור אחת שצריכה לשרוד וצריכה את הצרכים שלה ואת הסיגריות, אז חזרתי לעבוד עוד הפעם.

השתמשת בסמים בצבא?

לא, יותר אלכוהול. אבל בכמויות. היו מצבים שהייתי נשארת בבסיס והייתי שותה בבסיס, בתוך היחידה. גם בבסיס עברתי סוג של השפלות, כי שירתתי ביחידה שמפקדת מעל המפקדת שהייתה לי, לצערי הרב, לא היא ולא אני סבלנו אחת את השנייה והיא תמיד ניסתה לשים לי רגליים ויום אחד הייתי בתורנות מטבח והרס"ר שלי הגיע ואמר לי 'את מוזמנת לחקירה למצ"ח' והתחלתי להיכנס עם עצמי לתסביכים, מה עשיתי שאני לא מודעת ולא יודעת ובמצ"ח אמרו לי שאני חשודה בהחזקת סמים, אני לא זוכרת מה היה, אמרתי שלא נגעתי בסמים ואני לא יודעת, ומסתבר שרצו שאני אלשין על אנשים שמעשנים. אמרתי שאני לא מוכנה, כי אני לא בן אדם כזה שמלשין ופשוט קמתי והלכתי משם ומאז לא שמעתי ולא - - - אחרי תקופה שעמדתי לצאת נודע לי מקצין שהיה ממש ידיד טוב שלי שהיא שמה לי רגליים ושהיא מסרה את זה.

אבל עם הכול סיימת שלוש שנים. סיימת שירות מלא?

כן.

וכשהשתחררת?

עוד פעם. באתי לפה מחיפה, לא היה לי איפה להיות. תוך כדי זה, אני גם לא מדברת עם המשפחה שלי ואין לי לאן ללכת, והכרתי גם מישהו שהיה מרים עליי ידיים והייתי צריכה לברוח ממנו ובאמת לא היה לי אף פעם את המקום הזה, את הפינה הזאת וכשהגעתי לפה ואמרו לי בבית החייל 'זהו, את עומדת להשתחרר, יש לך שבוע למצוא איפה' ואז הכרתי חברה שהייתה איתי בכלא הצבאי, שלאחר מכן היא אמרה לי 'תבואי תגורי אצלנו', גרתי אצלה בערך שנה וגם שם עברתי - - - שם התחלתי יותר לאבד את עצמי כי הם ניצלו אותי והייתי צריכה לעבוד בשבילם.

בזנות?

כן.

איך הגעת לכאן?

איך הגעתי לכאן? קודם כל גם כשהייתי פה הייתי משוטטת ועובדת ברחוב ויום אחד פשוט כבר לא יכולתי להכיל את כל מה שאני עוברת והבנתי שיש לי שתי אופציות, או שאני תולה את עצמי או שאני מצילה את החיים שלי. אבל להציל אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אמרתי לעצמי שאני לא יודעת אם יעזרו לי, כי אני לא תושבת של העיר הזאת, אני לא שייכת לפה. ניגשתי יום אחד למשרד של עמידר ובאתי אליהם, אני זוכרת, כמה ימים לא התקלחתי, באתי עם גופיה דקה ושורטס ופשוט התחלתי לשבת ולבכות לפקידה. אמרתי לה 'תשמעי, תעזרי לי, תצילי את החיים שלי, אין לי הרבה, אין לי מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות'. היא אמרה לי 'תירגעי' ודאגה לי ונתנה לי כתובת של לשכת הרווחה בחיפה.

ניגשתי אליהם ואמרתי לעובדת הסוציאלית, 'תשמעי, אני לא יודעת מה לעשות, אני מפקידה בידיים של אחרים את האמון שלי. האמת שאני לא יודעת מה לעשות ואין לי כוח יותר להשפלות האלה ואין לי כוח למכור את עצמי, אני רוצה להציל את החיים שלי'. ובאמת היא אמרה לי 'תמתיני כמה דקות בחוץ', עשתה טלפונים ל'אופק נשי' לדירת חירום. הגעתי לדירת חירום, גם שם עוד לא עליתי על ניקיון, שם גם עבדתי, הייתי שם שלושה חודשים והייתי עובדת ושותה וממשיכה לתפקד ולכבד את החוקים של הבית, עד שיום אחד באמת התחלתי להיכנס ממש לדיכאונות ואין לי כוח ולחרדות וכמעט הגעתי למצב שאני רבה עם מישהי ופשוט באותו רגע פרצתי בבכי וקראתי לאם בית של דירת החירום וביקשתי ממנה שעכשיו אני רוצה לרדת. עוד לפני כן רוחה באה לדירת חירום וסיפרה את החיים שלה, שזה עוד יותר נתן לי איפשהו במוח שלי זה חלחל ותפס, והבנתי שאולי גם אני יכולה להציל את החיים שלי ואז ירדתי לפה. אני הייתי בהוסטל שנה ו-4 חודשים ו - - -

אנחנו לא מקפידים על השנה. אם תצטרכי גם שנה ו-4 חודשים, את תהיי שנה ו-4 חודשים.

היה לי מאוד קשה בהתחלה, אם זה לבנות את האמון שלי ואם זה מבחינה חברתית ואם זה מלא דברים שלא ידעתי בעצם, לקבל אהבה, ואני באמת בן אדם שלא קיבלתי אהבה ואני חושבת שכשהכרתי את רוחה, מהרגע שנכנסתי ועד היום, היא דמות של אמא שלי. הרבה פעמים קיבלתי ממנה דברים שלא קיבלתי מאמא שלי. כשבאתי לפה, אני עדיין לא דיברתי עם המשפחה שלי, המשפחה שלי כבר חשבה שאני מתה והגעתי ואחרי 9 חודשים שהייתי בטיפול העזתי להרים טלפון ולהגיד שאני חיה ושהכול בסדר. אבל התהליך שלי היה תהליך באמת, אני חושבת, מדהים.

מה את עושה היום?

אני עובדת בניקיון בבית חולים. אני שוכרת דירה כבר שלושה חודשים, אני נכנסתי לקורס של רשות למלחמה בסמים, קורס מדריכים, ובעזרת ה' יש לי הרבה שאיפות והרבה כוונות והרבה מטרות.

אני רוצה לציין שצריך לזכור שיש המון מסגרות שמפעילים שירותי הרווחה, אין אף שירות אחר שהחוקים שלו הם כאלה שהם רק מכווני האנשים עצמם. אין חוקים שאם עשית לא תפני לכאן. יש חוקי הבית, כמו ששתיהן אמרו 'שמרתי על חוקי הבית', אי אפשר בבית להזריק, אי אפשר בבית להרביץ, אי אפשר להוציא סכין, אבל גם מי שהוציאה סכין, יוצאת וחוזרת. אין להם מקום אחר, זה המקום האחרון. מפה לא מגרשים אותן. היא מספרת שהיא הייתה והיא המשיכה, היא המשיכה לעסוק בזנות. רוב המסגרות שאנחנו מכירים, אם אתה לא עומד בסטנדרטים, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, אתה לא יכול להיות פה, ואני תמיד אומרת שהמסגרות האלה מתאימות לילדים שלי, הן לא מתאימות למי שבאמת באמת זקוק.

אני חושבת שכל מה שהם יודעים בראש זה באמת מה הן צריכות. גם כשיש החלטות קשות לקבל, כל הזמן מוביל אותנו 'אנחנו פה בשבילך', לא בשביל עצמנו, לא בשביל הצוות. אם יהיה בן אדם שלא יעשה את העבודה שלו הוא לא יהיה פה, יהיה בן אדם שלא יהיה טוב למטופלות הוא לא יהיה פה.

א', את מאוד צעירה, בת כמה את?

23.

ילדה. ואני אומרת וואו, היא עברה חיים מאוד קשים, רעות גיא תמיד אומרת, כמספר הדברים הרעים שקרו לי בחיים ושהביאו אותי לאן שהגעתי, כך צריכים לקרוא לי דברים טובים כדי שאני אאמין שאפשר אחרת.

אני חושבת שהדרך לא פשוטה, אבל היא אפשרית. אני מסתכלת על ו' ואני אומרת, נכון, עכשיו היא בתקופה קשה, אבל אני ראיתי את ו' עובדת בעבודה נהדרת, בעבודות, עם יכולות, יש לה יכולות בלתי רגילות להגיע ולהשתלב במקומות עבודה וצריך עוד פעם ועוד פעם ולא להתייאש. איך תמיד אתן אומרות? 'אל תוותרו עלינו', 'אל תוותרו עלינו', אוקיי - - -

אנחנו לא נוותר עליכן, אבל אל תוותרו אתן על עצמכם.

התכנית של ו' כרגע זה לחזור להוסטל, סיכמנו שהיא חוזרת לתקופה קצרה, והכול יהיה בסדר.

נכון, להתארגן.

אבל כן צריך לנסות לכתוב תכנית לאחרי, כי המעברים הם חדים מדי.

כן, להיות מאוד מאוד עוטפת שמחזירה אמון, אבל - - -

ו', איזה תחומים את מרגישה שכן מושכים אותך לעבוד בהם?

אני עכשיו מוציאה רישיון על אופנוע ומעניין אותי לעבוד על ההגה, לנהוג, להיות על הכבישים. עכשיו זה דברים שאני עושה.

שליחויות וזה?

כן, זה מעניין אותי. לא יודעת, נראה. יש לי כל מיני דברים שאני עושה עכשיו, אני לא סתם לא עובדת . אני מחפשת, מזכירה אולי.

יש מוקד תעסוקה עירוני לאוכלוסיות עם קשיי הסתגלות לעולם העבודה.

רכזת התעסוקה שלנו שייכת לצוות של המוקד התעסוקתי.

היא הייתה שם?

היא לא צריכה להיות שם, באים אליה.

רכזת התעסוקה שלנו היא פה, אבל היא שואבת את המידע ואת המשאבים מהמוקד התעסוקתי.

תכנית עירונית כרגע ממומנת 100% עירוני. אז כשאתה רושם את המאטצ'ינג תכתוב את זה גם.

בסוף נהיה חייבים לכם כסף.

אני רוצה להגיד עוד משהו לפני שאתם הולכים. העבודה פה היא לרגע לא עבודה לבד, אין פה עבודה לבד. העבודה פה היא שותפות של כל המסגרות, אם זה מבחינת משרד הרווחה, משרד הרווחה הוא לא רק הגורם המממן, אלא גם מבחינה מקצועית, השייכות, ההבנה, העזרה. אני אתן לכם נתון שיפתיע אתכם, אנחנו המקלט הפתוח היחידי לנשים בכל הצפון. תחשוב שבתל אביב יש הרבה מקלטים כאלה, בירושלים יש כאלה, אצלנו אנחנו היחידים.

כמה בנות יש פה עכשיו?

בשלטר אנחנו נכון לרגע זה 16 נשים שישנות, כשאנחנו מלאים עם 12.

12 נחשב מלא.

ואז זה עושה גירעונות, כי אתה מחזיק 16 נשים, אז כל ההוצאות שלך יותר גבוהות ואי אפשר לסגור את הדלת. מאוד מאוד קשה להשאיר אישה בחוץ, מאוד קשה. וגם לפעמים אנחנו עובדים כל הזמן עם המשטרה, יש לנו גם משטרה ויש לנו גם סיירת עירונית. בעיריית חיפה יש, כיום אני חושבת שבהרבה ערים יש, אנחנו מחוברים בלחצן מצוקה למוקד של הסיור העירוני, ברגע שאנחנו לוחצים תוך שלוש דקות - - -

אני רוצה להגיד משהו למשטרת ישראל. באמת המשטרה פה כל דקה, כל שנייה, לפעמים פה יש מריבות, אירועים ודקירות ועף לי כוס למוח, הנה אני עושה ככה, ואני רוצה להגיד באמת אין עליכם. כל טלפון, אתם בשניות פה. בשניות אתם פה. בשניות.

בשביל זה שלחנו לכם ממ"ז מאצלנו. הוא היה פקוד שלי.

זה גם מהבחינה הזאת, גם הסיוע שלהם עם המטופלות, אם אישה מגיעה לפה אחרי שהיא עברה תקיפה מינית, הדרך שבה מטפלים. מגיעות כל הזמן לפה, יש תקיפות מיניות בדירות חירום, הם נותנים יחס של כבוד למטופלות. זה לא משהו שהוא - - - אני שומעת על מחוזות אחרים - - -

יש פה תופעה, למשל, של סרסורים או דברים כאלה שבאים לאיים?

לא פה, אבל כן סרסורים מאיימים על נשים.

אני אגיד לך מה, פעמיים התפרצו לדירת חירום סוחרי סמים, שבאו לגבות כספים. עכשיו הם מטומטמים, זה היה בהתחלה, הם לא ידעו שהכול מצולם. המשטרה מאוד חגגה על זה, זאת אומרת ברגע שהגיעה המשטרה היו להם קלטות עם הפריצה לתוך הבית והייתה עילה למשטרה איך לעצור את סוחרי הסמים וזה לא חזר. הם לא מתקרבים. לצערי הרב, רוב הסרסורים זה או סוחרי סמים או הבן זוג.

כן, אנחנו רואים כמה קשה לסרסורים לשחרר את הנשים.

עם ביטוח לאומי ,אני חייבת להגיד, יש לנו שני מסלולים עיקריים, הבטחת הכנסה וגם נכות כללית. לצערי הרב נשים שעוברות מסלולים כאלה בחיים גם בגיל מאוד צעיר נפגעות קשה והן מקבלות נכות כללית ואז נכנסות גם לתהליכים של שיקום דרך ביטוח לאומי, עם מימון של הרבה קורסים שנותן ביטוח לאומי.

איזה נכויות, נפשיות?

כן, נפשיות.

אני רוצה שלפני שאנחנו יוצאים אנחנו נעבור דרך דירת החירום, כי חשוב לי שתראו את דירת החירום שלנו. דירת החירום שלנו היא מאוד שונה מתל אביב, מבחינת המאפיינים. זה מקום שבנות מגיעות בגיל מאוד צעיר וגם במצב פחות קשה מאשר בתל אביב. זאת אומרת דירת החירום מאוד מדגימה איך הצפון שונה מהמרכז. גם בשביל הנשים פה תחנה מרכזית זו התחנה האחרונה.

עוד משהו, דוד? אתה רוצה להגיד כמה דברים?

קודם כל אני חייב להגיד שאני ממש מתרשם מהנכונות ומהנתינה הענקית הזאת, אבל גם מהעובדה שהבנות, עם כל המצוקה, כמה שהמקום הזה הוא אולי המקום היחידי שהחזיר להן את האמון בחיים ואת התקווה, לא בכדי הוא נקרא 'אופק נשי'. אני עדיין חושב שאנחנו חסרים חוליה, זה לא בגלל ששמעתי את שתיהן, אני מכיר את זה גם מהנושא של שיקום האסיר, וזו הנפילה הכי גדולה. במסגרת הדבר עובד, הן תחת השגחה, לעסק יש את התיחום שלו. ברגע שהן יוצאות לעולם, כמו גם האסירים, הם יוצאים לעולם החופשי, הפיתויים שם, הקשיים מצד שני גם שם, ולכן הנטייה הראשונית היא ללכת למקום שאתה בו הכי הרבה מכיר ומרגיש, עם כל זה שאתה יודע שזה רע ואסור לחזור לשם וזה רק יעשה לך רע, אבל עדיין זה המקום המוכר. אז שם זו חוליה שלדעתי, אני לא יודע אם זה במסגרת הזאת פה, אז צריך לבוא עם איזה מעטפת מבחוץ ולנצל את הזמן הזה פה כדי לתת להן את הכלים בדרך החוצה. נראה לי כן אינטואיטיבית.

יש לנו פה נציגת משרד הרווחה.

אינטואיטיבית נראה לי שכן, אבל יכול להיות שצריך לעשות עוד איזה מסגרת שהן עוברות לשם.

לא, זה רעיון להרחיב את השלטר פה. יש פה כמה דברים שצריך לתת להם מענה בצורה יותר - - -

זו נראית לי חוליה חסרה שצריך לעשות אותה, אני חושב, במסגרת פה, לא מהתקציב שלהם כמובן, אבל לתת לזה גיבוי שמשרד הכלכלה גם ייתן את הקורסים. הקורסים הזעירים, ספרים, ספריות, בונות ציפורניים.

דרך אגב, אתם לא מקבלים ואוצ'רים?

לא.

צריך לבדוק. אני יכולה להגיד שבמרכזים לנפגעות תקיפה מינית, הן כן יכולות לקבל, כחלק מהתהליך הטיפולי, בדיוק מהמקום הזה, והן מקבלות ואוצ'רים - - -

אז למה לא פה?

אז יוכל להיות שצריך לחבר. אני יודעת שלנו פעם נתנו ואוצ'רים לקורסים, בדיוק מה שחבר הכנסת דוד צור מדבר.

אז נראה לי שאת זה אפשר כבר לעשות.

רק לחבר אתכם.

זו חוליה אחת. וכפי שאמרה פה ביאטריס, המקום כנראה צר מלהכיל את כל ה - - - יש פה, לצערנו, ביקש יותר גדול, לכן צריך לבדוק עם משרד הרווחה עוד מעון שיתוקצב בצפון. נעשה את הבדיקות האלה. תודה.

תודה לכם. תמשיכו להסתכל. אמרת כשהתחלת לדבר, אנחנו החצר האחורית, אף פעם לא הסתכלו, אני מרגישה שאני באה מאותם מקומות, אלוהים אהב אותי ועשיתי את הדרך, גם אחרי 13 שנה יש קשיים ויש ימים שבא לך להיכנס למיטה ולא לצאת משם, אבל אני רוצה להגיד לכם תודה, תמשיכו ככה, תמיד תסתכלו, זנות זה לא מחלה מדבקת, אפשר לראות אותנו, להסתכל עלינו, להגיד 'אפשר עוד משהו ועוד משהו'. כשאני באתי לראיון עבודה ב'אופק נשי', לא באתי לעבוד כי חשבתי שצוחקים עליי, כאילו מי יסתכל על זונות, זה לא יכול להיות בחיים. תודה לכם.
(סיור בדירת חירום)

פה נמצאות לא נערות, מגיל 18 עד 67, הבחורה שיש לנו הכי מבוגרת היא בת 67, מרביתן משתמשות בסמים ונמצאות במעגל הזנות. אנחנו מקבלים אותן, זו דלת פתוחה, הן יכולות לבוא ואנחנו לא יודעים מאיפה הן באו, מספיק שאנחנו יודעות שהן נמצאות במעגל הזנות והסמים.
אני בעצמי הייתי מכורה לסמים, אני נקייה 15 שנה. סאוסן היא מדריכה איתי פה ביחד.

סאוסן בוגרת שלנו.

סאוסן בוגרת של ההוסטל פה. סאוסן זאת הדוגמה הכי טובה שאפשר להסביר. היא הייתה מטופלת שלנו בדירת החירום, היא סיימה את ההוסטל למטה, כעבור שנה היא עלתה לפה והיא עובדת עד היום פה כמדריכה.

הבנות כאן יכולות להשתמש בחוץ ולבוא לכאן, הן יכולות לשתות בחוץ ולבוא לכאן. יש להן פה מיטה חמה, אוכל חם, חיבוק, יש להן גבולות מינימליים שזה סדר יום פחות או יותר מנוהל. אם הייתם מגיעים לפני שעה ישבו פה 20 בנות בשולחן ערוך יפה, בשקט.

מלא אהבה. בזכותך, אודט.

מלא אהבה. תודה.

באמת.

יש פה באמת דבר שלנו לא היה בבית, מאיפה שבאנו, לא היה לנו חום. אולי הייתה מנה חמה, אבל לא היה חום, לא הייתה קבלה, לא היה את זה שיקבלו אותנו כמו שאנחנו, לא היה אפילו חיבוק חם, אז אני מאמינה שכולנו הגענו לפה מסיבות כאלה ואחרות.

הבנות שרק מבקשות או מראות נכונות לצאת לאשפוזית אנחנו עושות את זה. יש לנו מנהלת של הקומה שהיא לא מחכה רגע וישר - - - יש לנו כרגע באשפוזיות בנות שיצאו לאשפוזית. אשפוזית זה לפני גמילה, זה ניקיון של 21 יום, אחרי 21 יום הן יכולות להגיע אלינו פה להוסטל, שזה בדרך כלל ככה, ואם לא, לקהילות טיפוליות אחרות. יש לנו מישהי שאתמול בלילה נאנסה בצורה אכזרית ביותר, עם אלימות של אלוהים ישמור, יש לי צמרמורת, עכשיו העברנו חפיפה על זה, היא הגיעה לפה אחרי בית חולים ואחרי הכול, פשוט בחיבוק חם ולבית. כאילו זה הבית, זה המקום שיכול להכיל אותה ולקבל אותה, בלי עוד לקבל מכות או שפיטה מהבית, מבחוץ. באמת היא יצאה לעבוד, המעביד שלה אנס אותה. לא שהיא עובדת במעגל הזנות ולא - - -

זהו. יש לנו קבוצות, יש לנו מדריכות, רובנו מנטוריות. יש לנו את הבוגרות של המקום, של דירת החירום. אפשר להגיד בגאווה שיש לנו הצלחה הצלחה הצלחה, הן נמצאות בכל הקהילות, אם זה של 'רוח מדבר', אם זה של אילנות ואם זה של ההוסטל, שעדיין מבקרות ומעבירות מסר. גם מדריכות מלמטה עולות ומעבירות מסר. אני חושבת באמת בענווה שאנחנו המסר, גם בעצמנו, שאפשר גם אחרת. זה אפשרי.

אני רוצה להגיד. עכשיו זה שקט בדרך כלל פה זה גיהינום. בנות שבאות תחת השפעת סמים ואלכוהול. המצב נדלק תוך שנייה, תוך שנייה יש לך פיצוצים.

חדר מיון.

חדר מיון אבל שלנו, אנחנו הרופאים.

קשה להבין את רמת הלחיצות של המקום ואתה פה מתנהל, מצד אחד לשמור על גבולות, מצד שני שהגבולות לא יהיו נוקשים שהם לא יוכלו להיות פה. כי אם אני אשים פה כללים ונגיד אם על קללות הם לא יהיו פה, אז לא יהיו פה, הבית יהיה ריק, כי קללות יש כל הזמן וגניבות יש פה כל הזמן. נורא מעניין, לא מהצוות ולא מהבית, אחת מהשנייה. זה עולם של הרחוב שנכנס פה ואתה צריך לראות איך אתה שומר על זה, עד כמה נכנס, עד כמה אתה לא נותן לו, איפה תגיד ש'עד כאן'.

מישהי פה אומרת 'אני רוצה להיכנס לתהליך של שיקום' - - -

באופן מיידי, כפי שהיא אמרה.

אז היא יורדת למטה?

לא, קודם כל - - -

יש לנו יותר מיידי, כי בדרך כלל זה לחכות לרשימת המתנה, אז באמת ביאטריס יכולה להעביר אותם מעכשיו לעכשיו לבית חם בקרית אתא, שזה מימון יותר גדול, אבל על המקום.

בוא נגיד ככה, יש לנו שיתוף פעולה. כמו שאמרתי לך, פה לא עובדים לבד. אז יש אשפוזית פרטית בקרית אתא, של יעקב אילוז, לא יודעת אם שמעת עליו, יש לו בכל הארץ, הוא מוכן לטלפון שלנו לקבל, ורק שלנו, אישה, תמורת תשלום סמלי של 600 שקל, שזה השתתפות כביכול בקהילה אחרת לאשפוזית. בלי בדיקות רפואיות, בלי כלום, ככה. מהרגע להרגע. זה משהו שהוא מאוד מציל את הבנות. היא אומרת 'כרגע אני רוצה לצאת לגמילה', מחר היא כבר לא שם. היא רוצה עכשיו, אז צריך שעכשיו זה יהיה ושזה יהיה חינם. יש מקומות שמבקשים השתתפות עצמית. איך אפשר לבקש השתתפות עצמית? אני יודעת בדיוק כמה קליינטים היא צריכה לעשות כדי לקבל את ההשתתפות הזאת. אין לה כסף, זה רק מלעשות עוד קליינטים. אז אנחנו נקנה לה את הסיגריות בשביל הקהילה, אנחנו נשלם את ההשתתפות העצמית, אנחנו נלווה אותה לקהילה. זה שם המשחק. ברגע שהיא אומרת 'אני יכולה, אני רוצה', מיד. ללא תנאים.

גם אנחנו לקחנו את זה קצת יותר קדימה, זה לא רק למזער נזקים, זה לתת להם קצת תקווה, להגיד להם שיש משהו אחר. לנסות לדרבן אותן לבחור משהו אחר, לא בקטע של לחץ, בקטע של אהבה, בקטע של מודל לחיקוי, בקטע של זה אפשרי.

ולפעמים היא יורדת ועולה ויורדת ועולה, עד ש - - - צריך הרבה סבלנות.

כמה בנות יש פה?

אני רוצה להגיד לך, אתה רואה את אודט יושבת פה ככה יפה. אודט מכירה גם את העולם של ההישרדות. לפני כמה זמן היה פה אירוע של אלימות. אני מסתכלת אחר כך על המצלמות ללמוד מה שהיה ואז אני רואה את אודט ככה, ככה. ואני יודעת שהיא מחזיקה את הידיים כדי שלא תעוף לה היד מהמקום. אני רואה אותה ככה מדברת וחוזרת אחורה ומדברת, ואני יודעת בדיוק איזה אתגר זה לעמוד מול ההתגרות, וזו התגרות לא פשוטה, שיבואו ויגידו לך, מקללים אותך ואת הילדים שלך ואתה צריך להיות הגורם המכיל והמטפל. התמודדות לא פשוטה.

כמה נשים יש פה?

היום יש לנו 15 מטופלות, אחת יצאה לאשפוזית, היא נמצאת באשדוד. אני מאמינה שתוך כמה ימים היא מגיעה להוסטל למטה. היא הייתה ה- ההמונית ביותר והבלגניסטית ביותר. היום הגרעין הגדול שלנו הן יותר מהמגזר הערבי, ממש ילדות, מגיל 18 עד 23, שזה הגרעין הגדול. נראה לי ש-9 בנות הן משם והשאר זה - - - שם זה יותר הזנות עובדת מאשר הסמים, מעגל הזנות, סנג'ור, לא זונה טיפוסית של הרחוב שעומדת, סנג'ור בלבד.

חיפאיות כולן?

לא, ממש לא. מכל קצוות הארץ.

אולי יש חיפאית אחת.

מהצפון?

לא, מהכול. יש לנו ממזרח ירושלים ועד כפר טובא. יש לנו הרבה מהכפרים, מבדואיות, מוסלמיות, נוצריות.

נראה להם את החדרים. זה המטבח שלנו, הוא יכול להכיל 100 איש, אפילו שהוא קטן, הלב רחב. יש לנו את ביאטריס שמאשרת לי את מה שאני רוצה.

התפקיד שלי זה להיות הקמצנית.

היא הקמצנית, אבל אנחנו המשכנעים.

אלה החדרים. זה החדר הכי מאוכלס. יש לנו פה שש בנות, כרגע ארבע בשתי מיטות נפתחות. אחת לא נמצאת, בתחנת המשטרה, היא הלכה להתלונן על האונס של אתמול. אנחנו שמים להם את הדברים בלוקרים, אנחנו לא לוקחים אחריות על הדברים שלהן, כל אחת עם השם שלה, עם מפתח, כי יש לא מעט גניבות פה ואנחנו לא לוקחים אחריות. דברי ערך נמצאים פה, כספים אצלנו בכספת בחדר צוות.

וזהו. כמו שאתה רואה, הכול עם מנעולים, כי ככה צריך. ככה אנחנו יודעים כל דבר איפה הוא, כולל ארון המצעים של הכריות וה - - -, כי כשהן יוצאות אז אתה יודע, בשביל לשרוד בחוץ הן לוקחות גם את הכרית וגם את השמיכה, כי אין להן את זה בחוץ.

תודה רבה.

אני חייבת לספר משהו על אודט. אחד המבחנים הקשים של אודט היה להגיש תלונה במשטרה.

היום אני עושה את זה כבר.

היום היא באה ואומרת לי 'תקשיבי - - -

אני לא יכולה להיכנס לתחנה.

'אין מצב שאני אגיש תלונה במשטרה, לא בא בחשבון', אני אומרת, 'אבל, אודט, תקשיבי, היה פה אירוע'. צריך מישהו פה, יגידו איפה הייתם? למה לא הגשתם תלונה בפעם הראשונה? 'אני לא יכולה, כאילו אין מצב. אני? אני?'

ובעלי עד היום משתמש בזה. הוא נקי 20 שנה, הוא עובד בכלא צלמון ובמלכישוע וכשאנחנו - - - אז הוא אומר לי 'תתלונני עליי? כי כתב האישום שלך מסתובב כבר בכל בתי הסוהר בארץ'. אבל אני עושה את זה היום. אין לי בעיה.

את חיפאית?

אני חיפאית.

(עמותת עלם, חיפה)

פה זה מבנה שכולל את מרב המענים. אנחנו פה רק בחצי השנה האחרונה, זו כמובן שותפות של עיריית חיפה, משרד הרווחה, משרד הקליטה ועמותת עלם שככה עזרו לדבר הזה להפוך להיות חי וקיים ובועט.

אני רוצה להראות לכם. יש פה כמה רכיבים, אנחנו נדבר בהרחבה על כולם, אבל בעצם מה שמתנהל בתוך הבית הזה זה מרחב להפחתת נזק. הוא פועל שלוש פעמים בשבוע בשעות אחר הצהריים-ערב. היום, ממש איך שאתם יוצאים מפה מתקיימת משמרת כזו, אז אני מקווה שהחפיפה תהיה נעימה.

במרחב להפחתת נזק אנחנו נסביר קצת יותר מה קורה. מה שיש לנו עוד פה, שחשוב להגיד, התחלה, ניצנים של לינת חירום לצעירות שנמצאות על רצף הסיכון, חסרות בית, חסרות קורת גג ללילה, מגיל 18 עד 25.

אני רוצה להראות לכם חדר לדוגמה. יש פה מקלחת ושירותים, יש פה קיר שהבנות כותבות עליו, מי שככה בא לה לפרוק את הגיגיה בסטייל גרפיטי מוזמנת, אז בואו תראו.

החדר מאוד מסודר, אני חייב לומר.

אני מניחה שאם זה היה יוצא על קירות, זה מנהרה פה, זה היה קצת יותר אותנטי. אבל אפשר להתרשם, זה חלק מהתהליך של ההתחברות אל הבית.

שתיים בחדר?

בחדר הזה יש שתי מיטות, זה מה שהוא יכול להכיל. יש לנו עוד חדר עם שלוש מיטות ותיכף תראו את חדר התרומות שלנו שבו אנחנו מקווים שיוכל להיות עוד חדר עם עוד מיטות.

ניצנים של לינת חירום, את אומרת שבנות באות?

לא, כי יש רק יומיים בשבוע שכרגע מתקצבים לנו בלינת חירום. אנחנו שואפים לעשות את זה במהלך כל השבוע.

חשוב לציין שמרב הריהוט פה נתרם לנו. הנערות הצעירות יכולות להגיע לפה, לקחת - - - ערכות בדיקת היריון, להיכנס לפה עם מתנדבת או עם אשת צוות, לקבל את כל מוצרי ההיגיינה, תחתונים, חזיות, מצעים לבית, אם יש למישהי מהן בית. לפעמים כל מיני מוצרי חשמל שאנחנו נותנים להן, אם יש להן איפה להיות, שתהיה להן ככה תחושה יותר של בית.

ואתם מקבלים בגדים לנערות?

כן.

גם לנערים? אני חושב על הפרויקט הזה של - - -

כן, של אשקלון.

כן. יש איזה ילדים צרפתים שממש מביאים דברים חדשים לגמרי.

לילדים?

לא רק לילדים. הם תרמו לחיילים בזמנו.

לנוער, אנחנו צריכים.

ודאי.

ואני אגיד שחלק מהמאפיינים של בני הנוער שאנחנו בקשרים איתם, אז קשה להם לקבל בגדים שהם יד שנייה.

לא, זה דברים חדשים, זה מהניילון.

לא, אז אני אומרת שזה מצוין, החיבור הזה. הם כמו הנוער של היום ואף יותר, כי הם אמורים להציג את עצמם לכאורה עם מותגים.

אתם רואים פה, זה הכי אותנטי שיש, את הכביסה של לינת החירום שמתקיימת רק בימי רביעי וחמישי נכון להיום, לצערנו הרב. אנחנו מקווים שבהמשך זה יהיה ליותר. באות לפה צעירות מגיל 18 עד 25, שאין להן איפה לישון באותו לילה. הן יכולות להגיע לכאן. התפיסה שלנו היא תפיסה שמי שנמצאת ברחוב היא גם נמצאת בסיכון להיקלע לזכות ולכן אנחנו רוצים לתת איזה שהוא מענה שהוא יותר הוליסטי.

יש שתי מדריכות לילה, מדריכה בכל משמרת שמקבלת אותן והן יכולות לבוא ולקחת בגדים ולקחת מגבות ולקחת מצעים ולהתקלח פה ולישון פה ולאכול פה כמו שצריך.

איך הן מגיעות לפה?

זה כבר נספר במליאה.

רק נערות?

נכון להיום רק נערות וטרנסג'נדרים.

(המשך ישיבה בעלם)

רעות תגיד כמה מילים לפתיח.

קודם כל ברוכות וברוכים הבאים. אני אציג את עצמי, אני רעות גיא, אני מנהלת תחום קצה ונערות בעמותת עלם. עלם, שזו עמותה לנוער במצבי סיכון, קיימת 30 שנה בארץ, היא מחולקת תחומים תחומים לפי רצף הסיכון. אנחנו פוגשים בשנה 20,000 בני נוער, זו פריסה ארצית, אנחנו עובדים ב-40 יישובים מתוך 250 כשהפרויקטים שלנו בעצם מותאמים למצבי הסיכון שאנחנו פוגשים בהם את בני הנוער. התחום שלנו זה תחום קצה ונערות, אנחנו מפעילים 11 פרויקטים, חמישה מהם לקטינים וקטינות שמעורבים בזנות, חיפה זה אחד מהם, יש לנו גם באילת וגם בתל אביב, ועוד שני פרויקטים לנערות על רצף הזנות, עלמה בפתח תקוה ואזור של חבל מודיעין, 24 יישובים בחבל מודיעין.
חשוב לי להגיד בפתיח שהתחלנו את הסיפור של העבודה עם נוער בזנות ב-2001 בתל אביב, שם אנחנו באמת את הרצף אולי הכי רחב שיש בארץ שיש בזנות, מנערות שמעורבות בזנות במה שנקרא זנות מזדנבת, ועד הזנות המסחרית של התחנה המרכזית, מועדונים, סאונות, דירות דיסקרטיות, במרכאות כמובן, ובעצם ב-2008, כשנפתחה לשמחתנו, התכנית הלאומית להוצאת נשים ממעגל הזנות, אנחנו קיבלנו כעמותה את המנדט לטפל בכל הנושא של נערות, קטינות, בני נוער, נערים גם כן, וגם נערות טרנג'נדריות.

התחלנו פה בחיפה ב-2008, בהתחלה עבדנו איפה שביקרתם קודם ב'אופק נשי', משרד קטן וצנוע, התחלנו בעבודה מאוד סיזיפית של איתור, של חיזור אחרי נערות, בכל הזירות, ברחוב, בגינות, במועדונים, תוך כדי כמובן הרשת, הפייסבוק, עם הרשתות החברתיות, לאט לאט התחילו לעלות עוד ועוד מספרים ואז התחלנו לעבוד במרחב קטן, בשפירא, בשכונה לא רחוקה מפה, עד שהגענו למבנה המפואר שאתם רואים היום. זה לא היה ביום אחד. למה אני בכלל מתעכבת על זה? כי זה מאפיין כניסה לרשויות, שבהתחלה פחות מכירים בכלל בזנות של בני נוער כתופעה, לאט לאט אנחנו מתחילים עם איתור וחיזור אקטיבי אחרי בני נוער, רואים שיש עוד ועוד מספרים, עלייה של המספרים, מכשירים יותר ויותר מתנדבים ואנשי צוות לאתר ולחזר אחרי בני הנוער האלה, ליצור איתם קשר, לייצר איתם אמון. כשהמספרים הולכים וגדלים באמת כבר קשה להגיד שאין פה את התופעה. צריך להתחיל להסתכל לה בעיניים ובעצם המרחב המפואר שאתם רואים כאן זה באמת עבודה מאוד מאומצת, גם של נטלי ושל נשות צוות שכבר לא עובדות בפרויקט, ונשות צוות קיימות שבטח תשמעו, ובאמת הרעיון הוא לייצר בכל מיני רשויות, כמובן עם אדפטציה למקום עצמו, כי הזנות בחיפה לא נראית כמו הזנות בתל אביב. אם בתל אביב יש הרבה זנות בזירות פתוחות, ברחוב וכו', אז בחיפה רואים דברים אחרים, תיכף נשמע, אבל פחות זנות רחוב בוודאות. הרעיון הוא לייצר בשיתוף פעולה עם הגורמים העירוניים איזה שהיא רשת שהיא תהיה כמה שיותר הוליסטית וכמה שיותר עוטפת, כי אנחנו מבינים היום שנערה שאנחנו כבר מצליחים לייצר איתה קשר ולחזר אחריה ולשמר את הקשר הזה, היא צריכה הרבה מאוד מענים מסביב, לא מספיק שיהיה לה רק לכמה שעות מענה ספונטני, אלא צריך משהו הרבה יותר מקיף.

רעות, את אומרת לחזר? למה את משתמשת ב - - -

למה אני משתמשת במילה הזו?

כן. מאוד קשה ל - - -?

כן, כי מה שמאפיין את הקשר עם אותן נערות זה שאין להן אמון במבוגרים, אין להן אמון בנו, כאנשי מקצוע, כאנשים, 'מה את רוצה ממני? למה את פונה אליי? מי את בכלל?' הרי כל המבוגרים שהם פגשו אותם בחיים ניצלו אותן בצורה כזו או אחרת. גם אם לתפיסתן הן ניצלו את המבוגרים עצמם עדיין אנחנו בתוך יחסי ניצול ואינטרס וכו', ופתאום באה איזה מלאכית ואומרת לה 'שלום, אני מעמותת עלם', למה שאני אאמין לך? אף אחד עד היום לא נתן לי סיבה טובה להאמין בך. אז אנחנו משקיעים המון זמן. זמן חיזור ממוצע אחרי נערה שנמצאת על הרצף של הזנות הוא בין חצי שנה לשנה. זה המון זמן, זה זמן שמתנדבת או עובדת, לא משנה, לצורך העניין, מרימה טלפון, מקבלת ניתוק, מרימה טלפון, מקבלת ניתוק. ככה שבוע אחרי שבוע, קובעת איתה, מבריזה לה. זו פחות או יותר מערכת היחסים בהתחלה, עד שמתחיל להיבנות איזה שהוא קשר.

כשהן מבינות שאנחנו לא נרפה, שאנחנו נהיה שם לא משנה מה, ונחזר אחריהן לא משנה מה, ונקבע איתן שוב ושוב ושוב ואנחנו באמת אכפת לנו וחשוב לנו, אז הן יסכימו להיפגש איתנו. נכון? הנה, היא אומרת שאני צודקת, אז סימן שאני צודקת.
אז אני לא אלאה אתכם, כי אני הכי פחות מעניינת פה היום ואותי אתם גם שומעים הרבה, יש פה גם את נטלי, שמנהלת את הפרויקט כבר כמה שנים טובות וג'סיקה שהיא רכזת האיתור שלנו. יש פה צעירות נחמדות מהפרויקט שמאוד מתרגשות, כי הן כבר שמעו פעמיים שהוועדה אמורה להגיע לכאן וכל פעם התאכזבו מחדש, אז אמרנו להן, 'זהו, היום זה סופי, אתם כאן, אתם מגיעים'.

ובאמת, הרבה פעמים שואלים אותנו מה עוזר לנו ואיך אנחנו מחזיקים מעמד בזירה כל כך מורכבת, אז אני אגיד שגם ביקורים מהסוג הזה אלה דברים שעוזרים. זה שמישהו מוכן לשמוע וזה שמישהו מגיע לבקר ולשאול ולראות, אכפת לו, זה גם מאוד חשוב לנו. בגלל זה אנחנו עושים את זה בשיתוף פעולה מלא, גם עם הצעירות שלנו וגם עם העובדות והמתנדבות. ושכחתי, יש פה גם שתי מתנדבות, מעין ומילה.

אני חשה את ההתרגשות של הצעירות שנמצאות איתנו וגם בודקת איתכם, אם מתאים לכן להתחיל, או לעשות הפסקה, מה אתן אומרות? כן, בסדר? כי אני חשה אתכן ואתן מחכות כבר כמה שעות, זה לא כזה פשוט. אז באמת אולי נתחיל את הסיבוב של ההיכרות עם הפרויקט דרך הפריזמה של הצעירות והנערות שצורכות אותנו. ניסינו לעשות הכנה, יש לנו את נ' ואת ר'. אמרנו שהן יספרו ממה שהן רוצות והן כן מוכנות לשמוע שאלות.

רק אם אפשר לפרוטוקול לשנות את השמות שלהם.

לא, לא משנה. אין מה להתבייש בזה.

תודה על המיקוד הזה. הן מוכנות גם לשמוע ולענות לשאלות, אבל עשינו חוזה שאם יש משהו שלא נעים להן לענות עליו, לא מתאים להן, אז הן יגידו בצורה כנה ונכבד את זה. אנחנו נורא מתרגשות. אני אתחיל ואציג קצת ואת תתחברי אליי, נ'? אוקי.

נ' היא צעירה שאנחנו מכירים כבר כמה שנים? שלוש וחצי, היא טרנסג'נדרית. בת כמה את?

20.

למעשה ההיכרות איתנו הייתה דרך העבודה שלנו במרחב הקודם שהיינו, שזה בעצם מתחת לבית ברחוב חיים, שזה בית מחסה לנוער חסר קורת גג שפועל בעיר חיפה ובעזרת העיר הם הקצו לנו - - - ובאמת היינו בבערך חצי מהמרחב שאתם יושבים בו כרגע ושם התחלנו לפעול כי הבנו שאת הקשר הווירטואלי שיצרנו עם נערות וצעירות דרך הפייסבוק ודרך השיטוטים שלנו בכל מיני אתרים, שיש בהם מתן שירותי מין, אנחנו מצליחים להפוך אותו, מקשר שהוא וירטואלי לקשר במציאות, שאנחנו נותנים מענה סביב אירועי חירום ומשברים. זו נקודת המוצא שככה מתחיל הקשר להפוך להיות קשר במציאות ושהקשר הזה צריך להיות מעוגן באיזה שהוא מרחב שמאפשר את תחושת ההגנה שנכנסים פנימה.

אז ספרי לנו קצת, נ', איך הגעת אלינו, איך הכרת אותנו?

אני הכרתי אתכם, הייתי בשכונה, מסתובבת, הייתי בת 16, נראה לי. רגיל, נערה. הייתי מסתובבת ברחוב, לא הייתי יושנת בבית, הייתי בפנימיות, יצאתי מהפנימיות למשפחה, לא הסתדרתי במשפחה - - -

איפה גרת?

בפנימיות בטמרה.

ואיפה ההורים?

פה, בחיפה. והכרתי את רננה, הראשונה מהבנות מהמרחב

נכון, אני זוכרת שנ' באה לעזור לנו לנקות את המרחב לפני שנכנסנו. עכשיו נזכרתי.

ורננה עזרה לי הרבה והיא שלחה אותי לנטלי וקרן, מתנדבת, ולאט לאט בהמשך החיים התחלתי להסתדר, אבל עדיין יש בעיות.

אני אספר פה, בעצם הפרויקט הזה מציע, אחרי שלב האיתור, שהוא באמת תחום ההתמחות שלנו, גם בזירות כמו רחוב, כמו גנים, כמו מקומות שיש לנו מידע שיכול להיות שם נערות שמעורבות בזנות, זה יכול להיות מצומת מסוימת שאנחנו מקבלים מידע שיש התראות של בני נוער ויש חשש, דרך כל מיני מידעים, על מסיבות, על כל מיני ליינים של מסיבות, דרך מקומות שיש בהם נערות שמתפקדות כרקדניות, במסווה של מתן שירותי מין בחדרי חדרים, אז יש עבודת איתור גם בזירות כאלה וגם דרך האינטרנט, המון המון דרך הפייסבוק ולמעשה זאת הייתה תחילתה של ההיכרות עם נ' שהייתה בשכונה והיא נכנסה אלינו למרחב ונוצר הקשר.

נ', הייתי רוצה לשאול אותך, אנחנו אומרים בצורה שקופה שעשיתי לך הכנה לפגישה הזו, כדי שתרגישי קצת יותר נינוחה ואמרתי לך אם זה בסדר שאני אשאל אותך באיזה גיל ובאיזה מצב, אם את קצת יכולה לפרט, התחלת מה שאנחנו קוראים בשפה שלנו לעשות לקוחות, לשוטט, להיות במצב - - -

בגיל 13 התחלתי לצאת מהבית, התחלתי לשתות, להסתובב, לעבוד בזנות. אני הייתי זרוקה ברחובות, הייתי יום אוכלת ועשרה ימים לא אוכלת, יום מתקלחת, עשרה ימים לא מתקלחת. תשמעו, אנחנו עובדים בזנות פה כי אין לנו פתרון. אנחנו עובדים בזנות, מוציאים כסף, אחרי זה אנחנו משלמים על עצמנו, קונים מה שבא לנו, אוכל, בגדים, מה שאנחנו צריכים. גם ככה אנחנו עבדנו בזנות, למה אין לנו פתרון אחר, אין לנו לאן ללכת.

את זוכרת את הפעם הראשונה? את לא צריכה לפרט אותה, אבל את זוכרת את הפעם הראשונה?

כן.

אחרי שעשית את זה ואחר כך עשית את זה יותר, מה בעצם השגת, מה זה נתן לך? איזה תחושה? איזה הרגשה? מה יכול לקנות? אם את יכולה יותר לפרט.

תשמעי, הייתי יכולה לקנות אוכל, הייתי יכולה לקנות משהו לשתות, חולצה, תחתון, מכנס, לפחות משהו שיהיה עליי.

כי זה משהו שלא היה בבית?

לא היה בבית. אני עברתי הרבה בחיים שלי, אני יצאתי מהבית - - -

הבית לא קיבל את ה - - -?

לא קיבל, עד עכשיו לא מקבלים אותי. אבל אין מה לעשות, אני ככה.

ואתה בקשר איתם?

אני בקשר עם המשפחה, כן.

יש לך אחים, אחיות?

יש לי שני אחים וארבע אחיות.

מה זה שהבית לא מקבל? את יכולה לפרט קצת?

תשמעי, קודם כל אנחנו ערבים בדואים. אצל הערבים הבדואים וגם אצל המוסלמים זה קשה, את יודעת. בכלל, גם לא בדת שלנו, גם לא בדת שלכם, לא אצל היהודים ולא אצל המוסלמים, ולא אצל הנוצרים מקבלים את זה. המשפחה שלי, אין מה לעשות, הם לא קיבלו את זה, אבל צריכים לקבל את זה, כי אני בבית, אני נמצא בבית. אין מה לעשות.

נ', הגעת ישר לחיפה?

כן, מטמרה ישר לחיפה.

והיו עוד בני נוער יחד איתך, עוד ילדים, עוד ילדות?

כן.

טמרה, מה זה היה? סמים?

לא, טמרה הייתה פנימייה.

נפלת לסמים, או - - -?

לא. רק הייתי שותה והייתי מעשנת, אבל חס וחלילה סמים, זה לא.

בסדר, זה נקרא סמים.

אני רק רוצה להגיד, קודם הייתה לי קטיעה בחוט המחשבה, בעצם הבנו שחלק ממה שהפרויקט נותן זה גם אפשרות לליווי פרטני של מתנדבת לשנה. בעצם הצמדנו, כמובן תוך דיבור ודיאלוג לנ' מתנדבת שליוותה אותה, במשך כמה זמן?

שנתיים.

כאיזה שהיא חשיבה שבעצם המתנדבת מאפשרת קשר אנושי מיטיב ולא מנצל.

סליחה, נטלי, היא אמרה שלוש. שנתיים הייתי איתה ושנה הברזתי. כמה היינו בקשר? שנה הברזתי לה.

אז אם את יכולה קצת, נ', מה נתן לך הקשר הזה עם וליה.

האמת וליה הייתה חמודה, נחמדה. תמיד כשהיינו נפגשות היא הייתה מזמינה אותי, או לאכול, או לשתות, משהו טעים, או לראות סרט, או לצאת לטיילת, להסתובב ככה. הייתה מדברת איתי, הייתי נרגעת. הייתי שומעת ממנה. אבל לפעמים לא היה לי חשק להיפגש איתה, למה אני, כמה שאני מדברת אני לא מוציאה כל מה שיש לי בלב, אני לא יכולה להוציא. חאלס, נשאר משהו בלב כואב לי, אני לא יכולה להוציא. אבל את האמת אני אהבתי את וליה, למה עזרה לי הרבה. היא הייתה הולכת איתי לשיחות, הלכה איתי פעם לתל אביב, כשעשיתי בדיקות בגלל הורמונים.

מה את רוצה לעשות עם ה - - -? דיברנו אז בוועדה, בנושא של שינוי המין, זה משהו שאת - - -

האמת, אני חשבתי לעשות שינוי מין, אבל לא יודעת, לעשות, לא לעשות, המשפחה, אני עדיין מבולבלת. אבל אני לקחתי החלטה שאני אעשה את ההורמונים, אבל לשינוי מין יש הרבה זמן. אבל חשבתי לעשות אותו.

זה מה שניסינו להגיד, שהרבה מבני הנוער שאנחנו פוגשים הם באמת במצבי ביניים, ואז עוד יותר, לא שאת צריכה להחליט ותיקחי את הזמן ומתי שנוח לך, זה באמת נורא מבלבל.

דיברנו על לתת את מענה הביניים, את העזרה.

כן. כי הרבה מהמסגרות, אני קוראת לזה מגדרות, זה או מסגרות לבנים או מסגרות לבנות, נניח שעכשיו נ' הייתה רוצה להתקבל למסגרת, לאיזה מסגרת היא מתאימה? למסגרת של בנים זה לא מתאים, מסגרת של בנות יגידו לא מתאים, ובעצם היא נמצאת באמצע.

לא, דווקא מתאים.

יש בנות שלא מקבלות את זה.

כן, יש מסגרות שהיא תרגיש בהן - - -

יש בנות שאומרות 'נכון שהוא טרנס, נכון זה הומו, לא יוצא עם בנות וזה, אבל יש לו משהו שלא שייך לנו'. תשמעי, הבן אדם, את באה אליי ואומרת לי 'את קוקסינלית', כאילו את אומרת שהיא טרנס, לא משנה אם היא טרנס, גבר, משנה מה שאת חושבת, מה יוצא ממך.

מה את מרגישה אולי.

כן.

מתי הרגשת שאת בגוף הלא נכון?

מגיל קטן הרגשתי את זה. גם כשהייתי בפנימיות, גם היו יושבים איתי בשיחות כאלה. אני קלטתי את עצמי שאני ככה מגיל 4.

והמשפחה שלך יודעת על הטרנס, אבל היא יודעת גם על הזנות?

לא.

מה את חושבת יהיה להם הכי קשה?

אם הם יידעו יהיה להם קשה, ברור. תהיה מלחמה אצלנו במשפחה.

אני יודעת להגיד מהקשר שלנו שכמה פעמים במהלך הקשר היה ניסיון של המשפחה של נ' לחתן אותה. עם בחורה.

עם אישה.

כשאני נכנסתי לתפקיד היא הייתה מאורסת.

בת כמה את?

עוד מעט 21, בת 20.

ג'סיקה, תגידי קצת על התהליך שלך עם נ'.

התהליך שלי עם נ', אני לא יודעת אם לקרוא לו תהליך, בעצם הכרתי את נ' מהמרחב, כשרק נכנסתי לתפקיד לפני שנה, היו לנו שתי פגישות במרחב ואז היא נעלמה, הגענו לכאן ואני נורא רציתי להמשיך לשמור על קשר וראיתי שאנחנו לא, שזה לא הולך שאני אמשיך לחכות לה במרחב ולפני חצי שנה בערך, כל פעם לפני שהייתי יוצאת לערב איתור, הייתי הולכת להדר, לראות איפה היא, הייתי מנסה לראות, הייתי פוגשת אותה ברחוב.

את מחיפה?

אני גרה בחיפה, אני לא מחיפה.

מה ההכשרה שלך?

עובדת סוציאלית.

מתי הספקת? בגיל 16? את פה רוב הזמן?

במרחב? אני מרכזת ערב אחד במרחב, ערב רביעי מעורב, גם לבנים וגם לבנות המעורבים ומעורבות בזנות.

הבנים לא באמת באים. או טרנסיות או הומואים או לסביות. אלה שבאים לפה, אבל גברים בדרך כלל - - -

את לא היית פה מלא זמן, אז את לא יודעת שבאים גם בנים. תבואי.

סטרייטים באים לפה?

לא סטרייטים.

אז הומואים.

סליחה, טעות שלי.

הומו הוא גבר, הוא פשוט הומו. הוא פשוט אוהב - - -

ר', תספרי לנו קצת על עצמך. נתנו לך פאוזה.

אני ור' גרנו שמונה חודשים באותו בית.

את מהאזור פה?

לא, מקרית ים.

קרוב.

תספרי קצת איך הכרת אותנו, איך הגעת.

באיזה גיל עזבת את הבית?

מגיל קטן. אני הייתי בפנימייה בטבעון, רמת הדסה, חזרתי לבית, לא הסתדרתי עם אמא שלי. די, הסיפור שלי יותר מדי קשה.

מה שאת רוצה לספר. כמה זמן את פה?

שנה. אבל באה והולכת.

מה המקום הזה מסמל עבורך? מה הוא נתן לך? מה היית רוצה עוד ש - - -

הוא נתן לי הרבה. אני ישנתי פה גם והרגשתי - - -

המיטה נוחה.

כן. המיטה נוחה. די, מה הקשר עכשיו למיטה? וזהו, מה אני אגיד לכם?

תספרי שהיית גרה אצלי.

אני גרה איתה שנה וחצי, משהו כזה.

לא, אני גרה לבד, אני יצאתי מהמשפחה.

אז היא הייתה מצטרפת אלייך?

אני לא יודעת לשבת לבד, אני לא אוהבת, אם אני יושבת לבד, על המקום את רואה אותי בוכה, אני ישר נכנסת לדיכאון. אני לא אוהבת להישאר לבד.

אני אעזור לר' לבד, אני אזכיר, כי יש פה עוד אלמנט בתוך העבודה של הפרויקט, שבעצם צעירה אחרת הכירה לנו את ר', הביאה את ר' למרחב שלנו - - -

חברה.

חברה. אז לחשוב על הדפוס הזה של חברה מביאה חברה, שברגע שאנחנו מצליחים באמת לייצר קשר שיש בו אמון, אז עוד נערות וצעירות מגיעות לכאן, אחת מביאה את השנייה. ר' היא גם דוגמה לעבודה על שיתוף הפעולה המעולה שיש לנו עם 'אופק נשי', מכיוון שהיום ר' צורכת את דירת החירום של 'אופק נשי'. זאת אומרת זה היה איזה שהוא תהליך של חיזור, ותתקני אותי, ר', אם אני - - -

שאסנת אשמה בו.

למה אשמה.

לא אשמה, אשמה במרכאות. כן, שאסנת, רכזת ההתנדבות שלנו, שמסיימת השבוע - - - בעצם היה איזה שהוא לילה ששתי הצעירות האלה היו פה ולא היה להן איפה לישון ואסנת בסוף משמרת מרחב, אולי תגידי את?

היא פשוט לקחה אותנו לשם וקיבלו אותנו יפה שם.

ובעצם דרך זה נפתחה מניפת האפשרויות. זאת אומרת עצם זה שאנחנו, חלק מהתפקיד שלנו זה באמת ללוות, זה לא לשלוח את הנערה ולהגיד לה 'יש ברחוב הגיבורים 88 אופק נשי', אלא לקחת אותה, ללוות אותה יד ביד ולהראות לה שיש אופציה כזו של להיעזר בדירת החירום של אופק נשי ואולי להתחיל איזה שהוא תהליך היא חלק מהאג'נדה שלנו והעבודה היא סוג של חליפה כזו שנתפרת, כשבעצם ר' גם כשבא לה, אז היא באה לפה לצרוך את המרחב שלנו, וגם היא צורכת את לינת החירום באופק. אולי תספרי ככה? אני יודעת שיש דברים נורא מעניינים שאת עושה או התחלת לעשות שם. תספרי לנו קצת? בא לך?

התחלתי ללמוד קורס מחשבים באוניברסיטה.

זה הקורס של IBM?

כן.

זה גם פרי שיתוף פעולה - - -

מי מממן? זה מה שהיה חסר לנו שם בעצם, לא?

לא, אין כאילו קרן, למשל שאני יכולה להגיד שכל ילדה שבאה או כל אישה שבאה, יש לי 10,000 שקל לקנות קורס. אין כזה. כל דבר זה הישג.

זה פרטני.

למשל יש לנו בת אחת, איך היא למדה ספרות, למשל? אני קניתי את הערכה ב-5,000 שקל, איך היא למדה את הספרות? היא עשתה רושם כל כך טוב, היא באה לבית הספר לספרות ואמרו 'אוקיי, את נראית מוכשרת, אנחנו ניתן לך חינם את הקורס, אבל כל השבוע את מנקה לנו את המקום'. וככה היא לומדת. דרך שנייה זה אלה שיש להם נכות שביטוח לאומי נותן מניפה של קורסים. אבל אין ספק שזאת פעולה ש - - -

של התמ"ת, משרד הכלכלה.

אני רק אבהיר שההכשרה הספציפית הזו של IBM היא בעצם פרי שיתוף פעולה עם עוד פרויקט של עלם שמופעל בעיר שנקרא 'דרך המלך' וככה השיגו איזה שהיא מלגה לכ-12 עד 15 נערות וצעירות לעשות את הקורס הזה ובאיגום המשאבים העירוני פיזרנו את השמועה ועשינו את הבדיקה מי יכול להצטרף, מי מעוניינת, למי זה יכול להתאים, מי תוכל לעמוד בזה, ולמעשה יש צעירות ונערות שגם מ'ערים בלילה' וגם מ'אופק נשי' הולכות לעשות את הפרויקט הזה. אבל זה משהו מאוד נקודתי, צריך לקחת את זה בחשבון.

וגם החיבור לעולם התעסוקה דרך פרויקטים כאלה ואחרים, גילינו שני דברים מעניינים. אחד זה העניין של המשאבים שצריך להשיג. זה צריך להיות אטרקטיבי מספיק, הם לא יילכו לכל הכשרה ותעסוקה שניתן להם, יש להם מה שנקרא רף גבוה, וגם הליווי לשם מאוד מאוד חשוב. זאת אומרת נערה, גם, אם הייתי מפנה את ר' לא משנה לאן לבד, קשה לי להאמין שזה היה מצליח. נכון? צריך ליווי מאוד מאוד פרטני ויד ביד ו - - -

לא, אנחנו מכירים את זה, כי היינו בהוסטל של 'אופק נשי' וכולנו מבינים שזו אחת החוליות החלשות. פה זה חממה, שם זה חממה, כל זמן שהם נמצאים שם אז הם מקבלים את המעטפת הנכונה, אבל כשהם יוצאים לעולם בחוץ, אז הדבר הכי זמין והכי מוכר זה עוד פעם ללכת למקום שאנחנו לא רוצים - - -

כן, הם נותנים לנו את הדחיפה, את ההתקדמות, אתה מבין?

יפה, במקרה שלך זה מצוין, אבל במקרים אחרים צריך למסד את זה. זו החוליה החלשה, ולדעתי, התמ"ת, אריאלה, אנחנו חייבים להוציא מכתב כדי לראות איך - - -

כן, רשמתי.

אבל מהניסיון שלנו, גם 'דרך המלך' למשל, שזה פרויקט בתוך עלם, אפילו שזה תחת אותו גל, תחום של תעסוקה ותחום של קצה, לעשות את החיבור בשני התחומים לא היה קל. היה צריך באמת את כל הליווי שלנו עד אליהם ובפנים ו - - -

אני מבין, כי הרווחה גם, היא נותנת את מה שצריך בהקשר של התמיכה, שלא ייפלו, אבל היא לא יכולה ללוות אותו לאורך זמן. יש הבטחת הכנסה, ביטוח לאומי, לא יודע, אבטלה או דברים כאלה, אבל היא לא יכולה - - - תקני אותי אם אני טועה. הבטחת הכנסה, גם עדיין היא צריכה להיות מהכנסה כלשהי, לא?

הבטחת הכנסה נותנת להם הכנסה בזמן הלימודים.

לימודים, להכשיר אותם למשהו. הדבר הזה חסר, חסר את משרד הכלכלה שייכנס לתחום הזה. משרד הכלכלה עם תכניות ויסקונסין למיניהן. אז פה, בעניין הזה של הכשרה מקצועית - - -

נ', איזה תחום מעניין אותך, למשל, שהיית רוצה ללמוד?

ללמוד ספרות וריקודי בטן.

אני רוצה להגיד, בצורה הכי כנה, שהיינו בשלבים האלה עם נ' ויש איזה שהוא משהו שהוא מבקש מעטפת תמיכה הרבה יותר אינטנסיבית בשביל שזה יצליח.

כי בדקה ה-99 זה לא קורה. כמו שהיה אצלי. שלא היה לי את הכוח ואת האומץ ללכת לשם.

שצריך את היד התומכת, צריך להעיר בבוקר.

אנשים כמו ג'סיקה, אנשים שילוו אותם.

ג'סיקה היא אחראית על החלק של האיתור, על החלק של ה - - -

ג'סיקה היא 55% משרה.

אז נגדיל לך ל-100%.

אבל כולם דיברו, אסנת לא צריכה לדבר?

היא תדבר.

היא חייבת לדבר.

היא תדבר על החלק של ההתנדבות.

חייב אסנת, היא עוזבת.

אז אנחנו נעשה את החיבור דרך העניין של ההתנדבות. אנחנו באמת נעזרים במערך של מתנדבים. יש לנו כיום בפרויקט 15 מתנדבים, אנחנו נעזרים במערך של מתנדבי הקשר הפרטני כדי לעזור לקום בבוקר, ללכת לדרי רחוב, ללכת להתמכרויות וזה. תהליך סיזיפי.

נטלי, ההכשרה שלך היא גם עובדת סוציאלית?

לא, אני עובדת נוער, בעברי מורה לערבית בתיכון, באה מהתחום של פסיכודרמה, אבל יש לי הרבה הרבה ניסיון, אני כבר 9.5 שנים בעמותת עלם בתפקידים קודמים.

אנשים שנשארים לאורך זמן. זאת אומרת נורא צריך יציבות. המתנדבים, התחלופה, כי הם מייצרים קשר אפילו רגשי, ואתה צריך שתהיה את הדמות שנמצאת איתם והשאלה באמת איך זה עובד, הקטע הזה, כי זה על בסיס התנדבותי.

אז אני אתן את הבמה לאסנת, באמת חלק משמעותי בשנה וחצי האחרונה בעניין של התנדבות.

אני מסיימת עכשיו אחרי שנה וחצי את תפקידי כרכזת התנדבות ואני מרכזת ערב אחד פה במרחב ואני עוזבת כי אני מתחילה את ההתמחות שלי במקצוע שלמדתי, שזה פסיכולוגיה, אז אני צריכה לעבור הלאה.

מקום טוב, אבל היא עוזבת.

זה נכון. אני חושבת שחשוב להגיד על התנדבות שעם כל הרצון הטוב זה דורש הרבה הרבה מאוד הכשרה וליווי של מתנדבים ואנחנו יודעות שמה שיש לנו היום, מבחינת משאבי זמן ואחרים, להשקיע בזה הוא פשוט לא מספיק, גם בשביל 15, ואם היו לנו יותר, אז היינו יכולים להחזיק גם 30 מתנדבים, אבל זה כן תלוי הרבה מאוד השקעה. התנדבות בפרויקט הזה היא דבר מאוד מאוד שוחק, לא משנה באיזה חלק של הפרויקט, בין אם זה איתור, אני לא יודעת, יש לנו מתנדב איתור שכבר שנה כמעט יוצא כל שבוע בשעות הלילה, עם ג'סיקה, לזירות זנות שונות. אני באמת מאתגרת אתכם, אבל אני לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שהוא עושה על בסיס שבועי, ללכת למועדוני חשפנות, להיכנס לדירות דיסקרטיות, להתקשר בטלפון לנותני שירותי מין בשביל לבדוק אם הם מעסיקים או לא מעסיקים קטינות. זו עבודה מאוד מאוד קשה, זו רק דוגמה לרכיב אחד. או קשר פרטני, שזה בכלל משהו שנכנס לחיים של המתנדבים והמתנדבות שלנו, ואני חושבת שהגבול העליון בדרך כלל הוא שנתיים. מתנדבים ומתנדבות חריגים וחריגות החזיקו מעמד שלוש שנים.

והם צריכים להיות בגיל יחסית צעיר, כי התקשורת והיכולת אולי, לא? בגיל צעיר אני מתכוון גם אלייך.

כן, אבל הגיל שלי הוא הגיל הכי בעייתי, כי בדרך כלל אלה אנשים עם ילדים קטנים בבית, וזה בדרך כלל או אנשים לפני זה, או - - -

לא, אני מדבר על היכולת שלהם לתקשר עם גילאים צעירים.

לא יודעת, וליה, בת כמה?

50 ומשהו.

בקשרים פרטניים יש לנו גם ניסיון טוב עם נשים יותר מבוגרות שמהוות דמויות מיטיבות בוגרות יותר, קצת יותר דומה לאמא. לפעמים זה הדבר הכי חסר, שמישהי שהיא במקום אמא שלי תוציא אותי לבית קפה. לנ' יש הרבה התנסויות, נכון, נ'? שווליה באמת לקחה את הבת שלה ואת נ' לסרט. זו קצת חוויה משפחתית מתקנת. מזערית, אבל קיימת.

כמה פעמים נסענו לגן חיות ול - - -

כן, טווח הגילאים הוא רחב, אבל צריך מחויבות מאוד רבה ואנחנו דורשים חמש-שש שעות שבועיות בהתנדבות הזו. אבל זו התנדבות גם מאוד תובענית וגם מאוד שוחקת ולא כולן מחזיקות מעל שנה.

את מצוותת אותם על פי - - - כל הזמן ברצף?

הרבה מהן נמצאות פה בצוותים קבועים שמפעילים את המקום הזה, אז הן נמצאות בצוות קבוע שמגיע בשעה קבועה ביום קבוע למקום הזה ומפעיל את המקום, והמתנדבות הפרטניות זה באמת ציוות ספציפי ודורש יותר הדרכה ויותר מוכנות וצוות האיתור הוא גם צוות שיוצא בערבים מסוימים, בשעות מסוימות באופן די קבוע, לפי מיפוי ולפי מודיעין וג'סיקה מרכזת את הצוות הזה.

כמה מקומות כאלה יש בארץ?

יש לנו כאן בחיפה, יש בתל אביב, יש באילת. ארבעה, בוא נגיד.

בבאר שבע יש לכם?

לא.

נטלי, מתי וליה באה? התגעגעתי אליה.

חוץ מזה יש לנו גם שני מרחבים לצעירים חסרי בית, 18 עד 26, בירושלים ובתל אביב. בירושלים יש לנו שלטר ומרחב דומה, גילאים טיפה יותר גדולים, אבל הרבה מהם גם מעורבים בזנות.

אז באמת המתנדבות שלנו כיבדו אותנו בנוכחות שלהן היום, חשוב לנו לשמוע, לפחות מאחת, ואולי תשלימו אחת את השנייה, על החוויה איך זה להתנדב פה בפרויקט הזה, מה זה נותן לכם, מה זה עשה ל - - -

ספרו קצת על עצמכן, אבל, מה התחום שאתן עוסקות.

אני בתחום עובדת סוציאלית, אני עובדת עם קשישים, התחלתי להתנדב במרחב לפני חודשיים בערך, חודשיים שבהם אני מרגישה שלמדתי יותר משלוש השנים שלמדתי באוניברסיטה, או - - -

איזה אוניברסיטה למדת?

למדתי שנתיים בספיר ושנה אחרונה בבן גוריון, אין כמו הדבר האמיתי. אז אני מגיעה לכאן פעם בשבוע, למרחב, במטרה להוות דמות מיטיבה ולהיות נוכחת בכל מיני קשיים שעולים ולהיות דמות שמוכנה לתת מבלי לקבל תמורה חומרית. מדי פעם אני יוצאת גם לאיתורים עם ג'סיקה. מה שהראה לי שהבית שלי זה בכלל לא כמו שזה נראה, יש המון זנות כואבת ברחוב, המון אנשים שמציצים לעציצים, כמו שג'סיקה אומרת, ואנחנו פשוט עוברים ולא מסתכלים, אבל הם שם, בפאבים, שבעצם הכול שם דלתות של דירות דיסקרטיות.

אפשר לדבר פרקטיקה? את אומרת שאת רוצה להיות דמות מיטיבה, את רוצה לפרוט את זה? יש לך פגישות שאת קובעת איתם, פגישות אישיות, או יש איזה שהיא סדנה? איך זה בא לידי ביטוי במובן היומיומי כשאת מגיעה להתנדבות?

השיחות הפרטיות הן מגיעות רק בערב, אם יש מישהו שצריך לדבר אז הוא יכול לפנות אליי או לאותת איכשהו שהוא צריך משהו, אבל אין משהו שהוא מאוד מובנה. אני מנסה, ככל שאני כאן, אני מבינה שאני צריכה גם לשים את כל מה שלמדתי ואת כל העבודה הסוציאלית בצד, רק בשביל באמת להצליח להתחבר לשפה של הנוער. לפעמים בשבילי זה מהווה מכשול, כל הניתוח וכל הידע הקודם שאני מגיעה איתו.

הפרקטיקה היא פשוט לבנות קשר. פשוט להיות כאן בשבילם, לא משנה כמה הן בועטות וכמה הן יכולות לצעוק עלייך, אבל אני כאן לא משנה מה, ונראה לי שזה - - -

זה לוקח זמן ליצור את הקשר. גם אם אני רוצה ליצור את הקשר, בפגישה הראשונה זה 'מי את? למה את בכלל פונה אליי?' זה לוקח זמן. גם כשדיברנו במשרד, כשניסיתי לחשוב מה אני עושה פה, מה? אני דמות מיטיבה, אני לא דמות מיטיבה? איך אני דמות מיטיבה? אז אמרתי ש - - - וואו, טוב. בכלל ההתרגשות הזאת שזוכרים את השם שלך.

והפוך, שאת זוכרת את שלהם, זה גם וייס ורסה.

מה זה? הם באמת זוכרים אותי, אז כנראה שמשהו קרה פה.

לשאלתך, אני מילה, אין לי שום רקע בטיפול. כלום.

יש לך נשמה גדולה.

אני באתי קצת מהתחום של הנוער, אבל נוער נורמטיבי, כזה של מרכז חינוך לעובד בחיפה, של ההיי לייטס, אז אני באה ממקום ולומדת משהו חדש בעיקר.

כמה זמן את פה?

אני מאוגוסט. עד עכשיו הייתי פה במרחב, בימי רביעי, נוכחת בעיקר, נמצאת. הבנות יכולות להגיד אם זה מיטיב, לא מיטיב, לא יודעת. אני מקווה. יום כן, יום לא, יום למה לא. ועכשיו אני עוברת לליווי פרטני של נערה ואני מקווה שאני - - -

אבל את גם מהתחום של המיניות.

נכון, יכול להיות. אני באה מהתחום של המיניות, אני למדתי חינוך מיני בקורס של דלת פתוחה. לפעמים אני משתמשת בזה, זה נותן לי את היכולת לדבר על מיניות פתוח, לא מתבייש, הכול פתוח, הכול מותר, הכול בסדר. אני גם מאמינה במיניות גלויה, ללא מחלות, ואז אני מדברת גם על אמצעי מניעה וזה זה זה.

בעצם אולי רק משהו על המודולה של העבודה. זה שיש בייס שהוא באמת שלהם והם מרגישים כמו בבית והם יכולים לבוא ולא מבקשים מהם תעודת זהות ולא מתנים את השירות פה בכלום, זאת אומרת אין התניה של השירות, לא בהפסקת הזנות, כמו ב'אופק נשי'. הדבר היחיד שאסור פה זה שימוש בסמים ואלכוהול בתוך המרכז וזה לא אומר שהם צריכים להפסיק את השימוש. זאת אומרת הם יכולים להגיע משומשים, מה שנקרא, אבל באמת אלימות בתוך המרכז שאנחנו לא מרשים, אבל חוץ מזה הם באמת יכולים לבוא. אבל זה שהצוות הוא נע, הצוות הוא לא רק פה במרחב, זה שהצוות הוא גם בזירות של הזנות, גם במרחב, גם באיתורים, הם יראו את מילה או את ג'סיקה גם במועדון, גם ברחוב וגם פה, ואז יהיה להם הרבה הרבה יותר נוח לעשות את הסיבוב הזה ובאמת להגיע. זה שהם רואים אותנו גם בזירות של הזנות, לא בוחלים, לא מתביישים לעמוד איתם, לעמוד ביחד.

רעות, אם אני חושבת על מה שהיה לנו בשבוע שעבר, ביום שלישי שעבר, שהיינו עם מערכת החינוך, האם את חושבת שגם מה שראינו שם, כשדיברנו עם ו' שאמרה לגבי - - - היא הייתה בבית הספר, היא סיימה 12 שנות לימוד, מלא, והיא עסקה בזנות. וגם אני מניח פה נ', למרות שנ' נפלטה מ - - -

נ' נפלטה די מוקדם וגם ר'.

בפנימיות. היא הייתה ממש בתיכון.

בשנה עוברים בחיפה בערך 60 בני נוער, זה מה שיש כאן בשנה. אז מתוכם אפשר לעשות פילוח כמה מהם עדיין במסגרות של משרד החינוך.

לרוב, אני מדברת על נתונים משנה קודמת, לא של 2013, זה היה בערך 10% שהן עדיין תלמידות, שעדיין הצליחו לצרוך מסגרת בשלב יצירת קשר איתנו. אבל זה ידוע שזה משהו שלא מצליחים - - -

זאת אומרת שאם היינו פוגשים אותן לפני יכול להיות ש - - -

מה שבטוח שהתא המשפחתי בכל המשתמשים הוא בעייתי.

לרוב.

אבל מערכת החינוך, אני אומר, זו התחנה הבאה, ושם דווקא הם מקבלים אולי הכי הרבה ניכור.

בעצם מערכת החינוך היא בדיוק מייצגת מערכת ההיפך ממה שאתן מייצגות פה, שעובדת. זאת אומרת זה מוסד רשמי, עם שעות קבועות ויש צוות קבוע ויש דרישות.

יש 40 תלמידים.

בדיוק, אין לו טולרנס, אני מניח - - -

יש מקומות כמו בית הדסה, כמו שהיא אמרה, מסגרת מיוחדת והיא נערכת יותר לנערות מהסוג הזה. עדיין לא ברמה - - -

אני חייבת להפריע לכם. בסופו של דבר שלב הבקשות. חשוב גם להציף איפה ש - - -

תשימו את הבעיות.

אתה יודע, היית אצלנו ב'אופק נשי', הבית מפוצץ, אחד הדברים שבעייתיים, בגלל שאנחנו השלטר היחידי בכל הצפון, לפעמים מגיעות צעירות, כמו אותה ילדה, כמו ר', מאוד צעירה, ואתה אומר, היא מגיעה למקום שהוא כל כך מתויג, האם זה לטובתה, לא לטובתה? ויש איזה שהוא ניסיון כיום של לעשות פה בקטן, גם דירת חירום, כמו השלטר שלנו, איפה שביקרת, אבל לצעירות, מגיל 18 עד 25, שיכולות להסתגל כאן. עשינו איזה שהוא ניסיון לפתוח פעמיים בשבוע וזה מצליח, אבל אין שום היגיון להשאיר משהו פתוח פעמיים בשבוע לינה ופעם שלישית, מה? זורקים אותה? אז או שזה הכול או כלום. זה לא קצת בהיריון, נכון? אז או שיש או שאין.

לכן ר' ישנה פה יומיים בשבוע ואז היא עוברת ל'אופק נשי'. זה טיפשי לגמרי.

למה בעצם?

כי אין תקציב.

כי אין אפשרות ליותר משני לילות פה, זה מה שאמרנו בהתחלה.

כי זה לא מתוקצב.

רק רביעי חמישי יש אפשרות לישון כאן.

אבל זה בגלל שזה לא מתוקצב. זה חלק מלהיות פריפריה, אני חייבת להגיד את זה.

תגידי, תגידי בשביל כולם.

אני ממשיכה עם הפריפריה.

איך במדינה שכולה 600 קילומטר יכולה להיות פריפריה?

תתפלא איך אנשים מתל אביב וירושלים עושים את כל הישיבות בתל אביב וירושלים ורק בתל אביב ובירושלים.

אני חייבת לחדד את הדוגמה של ר'. ביום שהגענו ר' לא ישנה אצלכם, היא ברחה. בגלל שזה מאוד קשה לנערות ולצעירות, הן מאוד צעירות, הן בנות 17, תסתכלו על האוכלוסייה שם ו - - -

הן לא יכולות להיות שם.

הן לא מזוהות עם המקום הזה של הזנות.

בכלל למעלה, בדירת החירום.

על דירת החירום אני מדברת. כשאני הבאתי אותה לשם בשעה עשר בלילה, כי אין לה איפה לישון, היא אמרה לי 'אני לא בזנות', כי מבחינתה היא לא בזנות, זה שהיא צריכה לשכב לפעמים עם מישהו בשביל שיהיה לה מקום לישון בלילה זה לא זנות, וזה נכון - - -

זה גם ההבדל בין דירת חירום בתל אביב לדירת מעבר.

בסוף היא הצליחה להגיע, בסוף ר' הצליחה ליצור קשר עם - - - אבל בנוער יש לנו כמה וכמה צעירות שהן מעל גיל 18, לא מתאימות למסגרות של מתחת לגיל 18, והן לא מצליחות, גם בגלל שיש להן תקופות והן לא מוכנות לתיוג הזה, הן מעדיפות היום לישון אצל כל מיני גברים ולא לשים את עצמן בדירת החירום ב'אופק נשי'. לפעמים אנחנו סוגרות את הדלת אחרי רביעי-חמישי, ביום שישי בבוקר, ב-11:00, הן צריכות למצוא איפה הן הולכות לישון הלילה ובאיזה מחיר.

לא רק זה, לפני זה את גם פוגעת בקשר, כי אם את מסוגלת להגיד לה עכשיו 'תסתדרי', אז כאילו מה את עושה?

עלם מתוקצב רק מה - - -?

לא, עלם היום עומדת על 50% כסף ציבורי ועוד 50% כסף פרטי.

בתכנית הזאת.

ובתכנית פה של 'ערים בלילה' אנחנו עומדים על 280 כסף ציבורי - - -

יותר, הרבה יותר.

השנה 280.

יותר. יש 280 כסף ציבורי, יש 70,000 שקל לשכר דירה כאן ויש לך עוד 70,000 שקל של משרד הקליטה.

וסגל?

זה ה-280,000 שקל.

למשל היא עובדת של עלם.

כל הצוות הוא של עלם, חוץ משתי מדריכות לילה שהן שייכות למשרד הקליטה. אבל זה טלאי על טלאי, אתה יודע, בגלל זה - - -

בדיוק.

התחלנו באמת ב - - - זנות של קטינות, אחר כך אנחנו מאתרות, מוצאות שיש, מתחילות לעשות עבודה ומרחיבות ומרחיבות. היום אנחנו בשלב יחסית טוב.

לא, המתנדבות זה דבר נהדר. גם למקום וגם למי שמתנדב.

כן. אגב, ההתנדבות זה לא בשביל לחסוך.

אני מסכים, אני מכיר את זה. בעניין הזה במשטרה למשל יש לה את ארגון המתנדבים הכי גדול בעולם, אגב, משטרת ישראל. זה מדהים. וזה הדדי, זה נותן וגם הם נותנים. אבל עדיין זה מקבע מצב של חסר. זה אחד הדברים שצריך להיזהר מהם, כי בסוף זה נכון לגבי הרבה מאוד ארגונים. משרד הבריאות נשען על הרבה מאוד מתנדבים, שזה נהדר, בחברה בריאה צריך הרבה מתנדבים.

אני חושב שבגלל זה הלכנו בתל אביב למהלך הזה של הרחבה ל-24/7 של הפרויקט, בתקצוב ששר הרווחה הבטיח - - -

כל הכסף בתל אביב וירושלים.

אני חושבת שלשם ביאטריס מכוונת.

ברור שכן, באופן מובהק, כי בתל אביב כואב יותר.

רגע, תחדדי לי את העניין הזה. לא הבנתי. קטעתי אותך עם הפריפריה, ובכל זאת לא התכוונתי לקטוע אותך.

לא, כי כל התקציב הולך לתל אביב ואני אומרת, חבר'ה, גם אנחנו נמצאים כאן וצריך להעלות את הקול הזה, לנסות להביא לכך שיהיה תקציב, ולא תקציב שתאמין לי שבא לך לבכות, כשאומרים 'תיקחי 150,000 שקל ותפעילי לינת חירום ב-150,000 שקל לשנה'. זה משהו לא מציאותי. צריך לחשוב, יש כבר את הגרעין, יש כבר את האוכלוסייה, יש את הצוות, יש את הבית, יאללה, בואו נריץ קדימה, זה נותן שירות לכל הצפון. זאת אומרת לא צריך לחכות שהנוער יגיע לתל אביב, אפשר לתפוס אותו כבר בדרך.

ברור. גם פה זו המסגרת שלו.

ואם אתה תתפוס אותו פה ולא כשיגיע לתל אביב וכבר יהיה בסוף הדרך, אז יש סיכוי לשקם אותו, אני חושבת, הרבה יותר טוב.

יש כאן שגם נוסעים מתל אביב לפה, להבראה, באמת. כשהם רואים שבתל אביב הרבה יותר קשה לשרוד ופה יש משהו יותר נינוח. אפרופו, זה גם חלק מהתכנית הלאומית, אני אעביר לכם במסודר את הנתון, אין שום בעיה, אבל באמת צריך גם לזכור שבגלל שזה חלק מהתכנית הלאומית אז באמת המענה החיפאי המקומי, הלוקאלי, אבל גם באמת ה - - - בגלל שזו עיר גדולה, מטרופולין וכו', ועוברים בה הרבה, גם את המענה הארצי שחיפה נותנת לסביבה.

על איזה תכנית את מדברת? על התכנית בזנות?

כן.

-ה-280,000 שקל האלה, זה - - -

נטלי, את בקשר עם בני פרדו, מתחנת המשטרה?

לא, לא הייתי בפגישה השבוע, אבל כן, אני בקשר איתו ואני בקשר גם עם רכז מודיעין מחלק נוער.

איך הקשר?

אני אגיד שהקשר הרבה פעמים תלוי פרסונות, אבל הכוונה היא טובה משני הכיוונים, זאת אומרת אני יכולה להיעזר בהם בשביל לעזור לנערות שאני יודעת שעצורות או - - -

בני הוא איש מניעה, בני הוא מוכוון נוער לצורך העניין ומההיכרות שלי איתו הוא כן מיינדד לעניין של הנוער.

כן, בהחלט. וגם הפוך. נגיד הוא, נוצר לו איזה עניין עם איזה שהיא נערה שהוא מזהה שאולי זו נערה מאוכלוסיית היעד שלנו אז הוא גם פונה, מפנה, מתייעץ וכו'.

יש לי זמן לעוד שתי נקודות?

כן.

אני מבינה שקורים כאן דברים במקביל, אבל אין לנו אתכם כל יום.

תעלי.

כמו הנשים, כמה דברים ביחד.

אני בוועדה למעמד האישה ושוויון מגדרי - - -

ואתם יודעים לעשות שני דברים.

זה נרכש, אתה אומר.

אני רוצה להגיד. עוד סוגיה שמעסיקה אותנו, זה באמת העובדה שיש המון צעירות, 17, 18, 19, שבוחרות להשאיר היריון וללדת ילדים.

אז איזה פתרון נותנים לילדים?

אז זהו, אז קודם כל להגיד שבתהליך של העבודה שלנו איתן אנחנו כמובן לא מכוונות לשום מקום, אנחנו לא מכריחות אף אחת, לא לעשות הפלה, אלא פשוט פורסות את מניפת האופציות ואם נערה בוחרת להפיל, אז אנחנו נלווה אותה בכל התהליך, ואם היא בוחרת להשאיר - - -

זה פרי אונס, או שזה פרי מהזנות?

זה יכול להיות גם וגם. שוב, נערות בתוך המקום החבוי הזה של זנות חבויה יגידו 'זה מהחבר שלי'. זה תמיד מזכיר לי באמת את המילה שאולי ההשוואה היא לא כל כך נעימה, אבל זה כל הזמן, זה כל עונה קורה, ובאמת אין מודעות, כמה שאנחנו מנסות לעשות עבודה, אין מודעות לנושא של אמצעי מניעה, או אין גם יכולת, אני לא יכולה להגיד לה - - -

המרפאה לא מחלקת? או שהיא לא מגיעה?

אני אגיד משהו קטן לגבי החלוקה של הקונדומים. הקונדומים נמצאים, גם אם הן במעגל הזנות, הן לא תמיד יודעות להשתמש בקונדום, שזה הדבר הכי טריוויאלי כביכול.

גם לפעמים הן לא יכולות, הוא לא רוצה. הוא לא מעוניין והן לא יכולות להגיד לא. זה כבר עניין של - - -

זה עוד 50 שקל.

נכון, זה כסף.

זה גם משהו שמאפיין את גיל ההתבגרות, התחושה של לקחת סיכונים, שלי זה לא יקרה.

אז אני רוצה להגיד שבשנה האחרונה אנחנו ליווינו שבע צעירות ללידה, כשהשמינית בדרך. זה כבר ממש מרגיש כמו תופעה, וזו תופעה שגם רגשית לנו כאנשי צוות מאוד קשה להתמודד איתה. כמובן שאנחנו עושים מהרגע שיש החלטה שההיריון נשאר, אנחנו מחברים לעו"ס משפחות ולמרכז לגיל הרך דרך עו"ס משפחות בהמשך ולכל מיני ארגוני סיוע שקשורים ל - - -

הן רוצות את הילדים אחר כך?

כן, לרוב. אני חושבת שמתוך השבע שילדו, כולן רוצות. זאת התמודדות לא פשוטה, להיות אמא צעירה, גם לנורמטיביות שבינינו, על אחת כמה וכמה כשיש את הזנות כחלק מהחיים. זאת התמודדות מאוד קשה, גם לנו כאנשי צוות וגם להן. אני אומרת לכן, אני מכניסה אתכן בעובי הקורה, ביום שישי הייתי פה כדי לנקות לכבודכם, זה היה היום שלי הפעם, ונכנסתי לפייסבוק של הפרויקט שלנו ויש לנו צעירה שילדה לפני חודשיים ובגלל אלימות של אמא שלה כלפיה לקחו לה את הבת שנולדה. לא משנה, זה בטוח סיפור מורכב, אבל לראות בפייסבוק את הצעירה עוד מעלה תמונות של הבת שלה ומדברת עליה כאילו היא נמצאת איתה עכשיו, זה קורע לב ברמות שהן אחרות לגמרי. אנחנו מתמודדות עם השאלה הזאת, של איך מנגישים שירותים לאמהות צעירות בזנות. בפנטזיה שלנו הייתי רוצה שיהיה פה גם בוקר כזה של אמהות.

האמת שהובטח דיון בנושא הזה של - - -

אחרי הסיור שעשינו ב - - -

כן, כי זה צורך שיש גם ב'אופק נשי', אני מאמינה.

תראו, מה שאני רוצה זה שאנחנו ממש במושב הבא, יחד, את הדיון ראשון נעשה עם שר הרווחה והמנכ"ל וכל המשרד שלו לגבי - - -

אמהות בזנות?

לא, בכלל, הנושא של התכנון, כי זה כבר ייכנס לנו ל-2015, הפריסה של כל מה שקשור למעונות, לדברים האלה שדיברנו, למאטצ'ינג, כן מאטצ'ינג, לא מאטצ'ינג, גם בלי מאטצ'ינג ללכת ל - - - כי ממילא המאטצ'ינג הזה בסוף זה עומס שנופל על הרשויות. כך או כך זה מגיע לפתחן, חלוקה צודקת בין הפריפריה לנון פריפריה, שביאטריס תהיה רגועה, זו סוגיה שאנחנו צריכים - - -

זה לא יקרה.

גם הרחבת המענים, כי באמת המענה שנטלי מדברת עליו, זה לא קיים כרגע

נכון, ללא ספק, הרחבת המענה זה דבר - - - אבל צריך להיות ריאלי. אנחנו, הכנסת, מאוד נרצה, אבל בסוף האחריות היא על הרשות המבצעת והיא גם צריכה לתעדף, יש לה משאבים מוגבלים. משרד הרווחה זה אחד המשרדים אולי עם הכי הרבה עומס ואחריות לטפל במניפה עצומה, מהביטוח הלאומי דרך שיכון ועוד כהנה וכהנה. תמיד כמעט כל חבר כנסת נמרץ, צעיר, מה שאני לא מגדיר את עצמי כזה, לא נמרץ ולא צעיר, שבעתי כבר ממה שנקרא השירות הציבורי, אני עדיין שם, אבל כל חבר כנסת היום שרוצה לחוקק איזה חוק שגם בצד החוק הזה יש הוצאות גדולות מאוד, אז האוצר לא מתקצב אותה ופתאום זה נופל לפתחו של הביטוח הלאומי או של - - - לכן בעניין הזה חייבים לראות שאין לזה השלכות רוחב. אם אני מנסה להבין איך ומה אפשר להשיג מהמשרד, כשאין לזה השלכות רוחב. זאת אומרת לקחת פרויקט, לעשות אותו ו - - -

וגם יש את הממשקים בתוך המשרד, בין החלק שהוא יותר עד זנות קטינים וזנות של בגירות. יכול להיות שגם חלק מחשיבה, כמו שאתה אומר, יותר מתכללת, גם לראות את הרצף ואיפה הן לא הולכות לאיבוד בתוך ה - - -

בדיוק, ואז את משרד הכלכלה גם נביא לדיון הזה, כדי לראות מה הם נותנים. לא נחכה להם, נכין אותם כבר, נוציא להם מכתב מיד, שיבואו מוכנים לדיון הזה. אני לא מניח שנוכל לעשות אותו לפני הפגרה, כבר לא נשארו ימים.

הייתה לך עוד נקודה, נטלי?

לא, נראה לי שנתחיל עם זה ובביקור הבא.

אם מישהו רוצה לשאול משהו, להגיד משהו?

איך הסביבה מקבלת אתכם? לא יורים עליכם?

עדיין לא. יש לנו ויכוחים בצוות - - -

לא רואים עלינו שאנחנו בזנות.

קודם כל, אם שמתם לב, על הדלת, לא כתוב עלם ולא 'ערים בלילה', לא עיריית חיפה ולא שום דבר. זה בכוונה כדי לא לתייג. שתיים, הכניסה שלנו לתוך השכונה, מהניסיון שלי גם עם מקומות אחרים, זה צריך להיות משהו מאוד הדרגתי. למשל יש לנו פה עניין עם חניה שהיא שלנו, אבל אנחנו לא רבים עם השכנים עליה, אנחנו ככה מנסים בנועם. יש שכנה אחת שכבר שפכה עלינו מים, הכול בסדר.

יכול להיות שהיו לה כוונות טובות.

זה תהליך, אבל בהדרגה.

חצי שנה אתם פה?

כן, במבנה הזה כן, אבל בחיפה מ-2008.

מבנה יפה.

מאוד.

עשו לנו שתי מעצבות את עיצוב הפנים שלו. הכול תרומות, המיטות מתרומות, הכול.

טוב, יופי. אני שמח מאוד שעשינו את הביקורים האלה.

גם אנחנו.

ומצפה לכם עוד לילה סוער.

תודה רבה.

(מרפאה ניידת)

נתחיל בסבב שמות, עבר עליכם יום ארוך מאוד. שמי נגה, אני המנהלת של המרפאה הניידת.

(סבב נוכחות).

הבטחנו שהחלק הזה לא יהיה ארוך מדי ואז נוכל לצאת לסיור, אבל בכל זאת חשוב לנו להציג לכם את העבודה של הניידת. הניידת כאן באזור הצפון, בחיפה, היא בעצם על בסיס של רצף של שירותים. היא מאוד ייחודית יחסית לאזורים אחרים, כי היא בעצם הגוף היחידי שיוצא אל השטח, רוב הארגונים האחרים מקבלים את הנשים אליהם ואנחנו יוצאות החוצה. מה שאומר שבעצם הנשים שאנחנו פוגשות הן קצת שונות מבמרכזי השיקום, כי אנחנו יכולות לפגוש נשים גם מבחינת הוותק שלהן בזנות, הוא יכול להיות מיום-יומיים ועד 22 וגם באמת מבחינת הרצון שלהן לצאת מזה, הוא יכול להיות מאוד שונה. יש נשים שבכלל ירצו מאיתנו רק את הצד הרפואי, שאני תיכף אדבר עליו, ויש נשים שירצו את החלק הסוציאלי.

בעצם המרפאה הניידת הוקמה בעקבות עלייה בתחלואת מין שהייתה ב-2009, מצד אחד, ומצד שני עלייה בסחר בנשים, ולכן באמת הידיים שלנו, יש לנו יד אחת שהיא יד רפואית, שהמטרה שלה היא מניעה של מחלות מין, ואנחנו מגיעות, עושות בדיקות, אנחנו נותנות תרופות אם צריך, אנחנו גם נותנות הסברה, מחלקות אמצעי מניעה, גם קונדומים, אבל לנו, באופן ייחודי יש גניקולוגית על הניידת, שזה שירות מאוד ייחודי, יומיים בשבוע, ולכן אנחנו גם יכולות לעשות בדיקות יותר נרחבות וגם לעשות התקנים ופעולות מניעה ארוכות טווח. זה בצד הרפואי. קצת נרחיב אחר כך, כל אחת מהצוות תציג. ובצד הסוציאלי אנחנו משלימות את הפעילות הרפואית באיזה שהוא ניסיון, דרך הצד הרפואי, להגיע לנשים, להבין מה הצורך שלהן, מה הקשיים שלהן ולראות איך אנחנו יכולות לעזור, מתוך זה שלעיתים קרובות אנחנו נהיה הראשונות והיחידות שאותן יפגשו בשטח.

זאת עבודה מאוד קשה, היא בלילה, לא תמיד מקבלים אותנו טוב. אחר כך תשמעו. לפעמים מאוד מקבלים אותנו בחיבוק, וגם זה לא קל, כי אנחנו לא יודעות מה החיבוק הזה אומר, הופך אותנו משתפות פעולה לפעמים, אנחנו מחלקות קונדומים, אנחנו בסדר? או אנחנו - - -

אנחנו תמיד לא בסדר.

תמיד לא בסדר. אם אנחנו מחלקות קונדומים, אז פתאום כולם רוצים אותנו ומה זה אומר? אז זה לא פשוט.

אני אגיד כמה נתונים. הניידת הוקמה ב-2009, עד סוף 2013 בדקנו, יש לנו ברשימות 767 נשים, אבל כבר אני אגיד שעוד לא נגמר חודש פברואר וכבר עברנו את ה-800, זאת אומרת נשים חדשות שהצטרפו, מעל 30 בחודש וחצי, שזה המון.

הניידת עובדת בחיפה והקריות בעיקר, אבל בתקופה האחרונה הרחבנו את הפעילות שלנו לחדרה, שזה שייך למחוז הצפון, ומסתבר שיש שם זירה שמגיעות אליה מכל הארץ, בתחושה שלנו נשים שפוחדות להיות מזוהות באזור מגוריהן, ועכו, שהתחלנו להגיע, שזו נראית לנו זירה שמעורבת מאוד עם סמים. שזאת זירה חדשה יחסית שאנחנו לומדות להכיר. כן אני חייבת להגיד שהנשים שאנחנו מטפלות בהן באזור הקריות, מההתרשמות שלנו הן נשים שגרות פה באזור, הן לא נשים שבאות מכל הארץ, שיותר אולי מאפיין את הזירה התל אביבית, ולכן להרבה מהן אנחנו מנסות לסייע בתחום של ביטוח לאומי, הבטחת הכנסה, סיוע משפטי וכו'. אני לא ארחיב עכשיו יותר מדי על זה.

בגדול אנחנו רואות כ-240 נשים בשנה, 30% מהן הן חדשות בשנה והשאר הן נשים שאנחנו רואות אותן על בסיס קבוע. מאוד חשוב לנו הקשר הזה, יש נשים שמתקשרות אלינו ומבקשות שנגיע לבדיקות, יש נשים שאנחנו עושות מעקב אחריהן ומזכירות להן שהגיע הזמן להיבדק. בעיקרון יש לנו תקציב לעשות בדיקות פעמיים בשנה. הנשים שלנו הן בסיכון כל כך גבוה, שהיו יכולות להיבדק אפילו יותר, אבל מבחינת תקציב אנחנו שמנו את הגבול, אלא אם כן יש מצב חירום.
צוות הניידת שלנו מונה נהג, שתי אחיות, מדריכה שפגשתם פה, עובדת סוציאלית, עאודה, ברבע משרה, שאחד הדברים שאני רוצה להגיד זה באמת שזה כלום. כל סיור - - -

מה זה רבע משרה?

זה סיור, עשר שעות של עובדת סוציאלית.

כמה שעות את בפועל פה באמת?

לפעמים יותר.

בדרך כלל. הבעיה היא שכל סיור משאיר לנו המון עבודה. אם זה לקחת לסיוע המשפטי, במיוחד עאודה תדבר על הנשים הערביות. מבחינת האוכלוסייה שלנו פה בחיפה, 50% מהפונות לניידת, 49% הן עולות מחבר העמים, 15% נשים ערביות והשאר הן בדרך כלל ילידות הארץ.

אני אגיד משהו על הזירות ואז אני ארצה שנשים אחרות ידברו, אבל בגדול, כמו שאמרתי, הזירה המרכזית שלנו זה הקשר עם הנשים, לכן אם תראו פה בנתונים אנחנו בעיקר מגיעות לדירות פרטיות, שזה בערך ב-37% מהמקרים. שאר הזירות, 20% ו-20% זה המכונית שרובם באזור הקריות והיום נראה לך אותם, זירות חוץ הן מצומצמות יותר, יש קצת בחוף הים וקצת באזור התעשייה ועכו עכשיו קצת יותר, אבל בגדול הנשים לא נמצאות כל כך בחוץ, הן נמצאות במקומות מסודרים. ועוד יש לנו את מרכזי השיקום והמרכזים של הנגמלים, שאנחנו מגיעות לשם כי נורא חשוב לנו להיות חלק מהרצף הטיפולי, אז גם נגיע לאופק לעשות בדיקות, אם צריך, כי הרבה פעמים גם אם יש מקרה חירום בשעת הלילה אז - - -

הדבר האחרון שחשוב לי מאוד מאוד להגיד זה הנושא של התקציב. מירב, בטח יש לך דז'ה וו עליי, אבל התקציב של הניידת - - -

תגידי את ההקשר. נגה ואני ניהלנו שני מרכזי סיוע במקביל, אני בתל אביב ונגה בירושלים.

היינו בוכות יחד, עכשיו היא בצד השני. אבל את לא רווחה בשבילי, אני עדיין מרגישה לא במשרד ממשלתי, אבל לא משנה. בכל מקרה התקציב של הניידת הוא תקציב שהוא גירעוני מלכתחילה, גם אצלנו, ואני בדקתי גם בלוינסקי. אנחנו הגענו למצב שהמשכורות לא שולמו בשנת התקציב האחרונה והתקציב נעצר עד כדי כך שכבר לא היה לנו כסף לקנות את התרופות ואת מה שצריך. מלכתחילה הוא לא מספיק, הוא 717,000 שקל. אם אנחנו משלמים את השכר של המינימום צוות שצריך בשביל לצאת שלוש פעמים בשבוע, פלוס התרופות והדלק, שמאוד מאוד התייקר, זה בערך סוגר את התקציב, שלא לדבר על זה שאנחנו צריכות הדרכה, לפעמים צריך לקנות אוכל כדי לחלק לנשים בחוץ. אנחנו באופן קבוע בגירעון והדבר יוצר תחושה של חוסר ביטחון.

השרה הייתה פה?

כי בתל אביב היא ביקרה אחרי הביקור שלנו, כי ביקשתי ממנה ללכת.

אני אגיד גם שכולנו עובדים זמניים. אנחנו בכלל לא עובדי משרד הבריאות, זה גם ככה בניידת בלוינסקי וזה נותן איזה תחושה שיום אחד הדבר הזה ייגמר. אנחנו עושות כל כך הרבה עבודת חריש, כל כך עמוקה, לפעמים אולי נטאשה תגיד אחרי זה מילה, אנחנו מחזרות אחרי נשים, לפעמים זה יכול לקחת שנה עד שהיא מתחילה לדבר איתנו, פעם אחת היא תראה אותנו ותברח, פעם שנייה היא תסכים לשתות כוס קפה ואחר כך היא תיקח קונדומים ואחר כך היא תעלה לשיחה ולבדיקה וכל העבודה הזאת בתחושה הרבה פעמים שאין אופק. אין אופק, לא מכיוון שאין עבודה, אין אופק מבחינה זאת שזה לא הוגדר אף פעם כשירות קבוע שמשרד הבריאות אמור לתת אותו.

בזה אני אסיים, כי חשוב לי לתת זמן לאורחות שלנו ולצוות אחר כך.

אני אעשה את הגישור. זה מדהים, זה פשוט תהליכים מקבילים. את דיברת על כסף שלא מספיק אף פעם, על קושי באוכל, על עוני, וזה ממש תהליכים מקבילים שאנחנו עובדים איתם בשטח. אז בואו נשמע עכשיו את האורחות שלנו.

מה היית רוצה לשמוע?

בוא נשאל את הפמליה, מה הייתם רוצים לשמוע.

סיירנו בכמה מקומות היום ואל"ף, כדאי אולי שתספרי לנו קצת על עצמך, וגם שימי את האצבע אולי, כי זה מה שמעניין אותנו בכל המקומות שהיינו בהם - - -

הייתם במועדונים או במכוני ליווי?

לא, זה היינו בתל אביב, לא פה, אבל היינו במקומות שנשים רצו לצאת ממעגל הזנות והיו גם בסמים והגיעו גם לשם.

מקומות כמו המקום הזה?

ב'אופק נשי'. מה שמעניין אותנו זה פעם אחת שתשימו לנו את האצבע מתי ואיך החלטתם שלשם אתן הולכות, ודבר שני, המקום הזה שאנחנו נמצאים בו.

מה גרם לי להיכנס.

כן, בדיוק.

הייתי במצוקה, הייתי בארצות הברית, הייתי בת 21, פשוט הלשינו שהתחתנו בשביל ניירות וקיבלנו סילוק מארצות הברית. הדרך היחידה להחזיק את עצמי הייתה להתחיל לרקוד. שם הריקודים במועדון היו רק ריקודים, לא היו חדרים, אז בוא נגיד שזה לא היה זונה, זה היה לעסוק בזנות, לא עשינו להם הרפיה ואחרי זה עברתי לנערת ליווי. כי בדרך כלל רקדנית, אחרי שהיא רוקדת שנים, היא עוברת לנערת ליווי.

אני אישית הייתי במצוקה, אבל בדרך כלל בנות במקצוע הזה אלה בנות שעברו התעללות, בדרך כלל התעללות, או בית שהרס להן את המחשבה שהן יכולות לעשות יותר מזה.

ופה מה - - -?

באתי לארץ, אחרי 20 שנה שהייתי באמריקה, אני והיא חזרנו. מה אני כבר יכולה לעשות? בשביל להמשיך את איכות החיים שאני רגילה אליה צריך לרקוד. ופה זה לא בדיוק לרקוד, זה לרקוד ולשכב בחדר. אתה מבין? זה לעלות על הבמה ולעשות סקס בחדר. עכשיו נכון שבחדרים זה הש-הש, אנחנו כאילו רק עושות ביד ונכון שיש פעמים שאני רק עושה ביד, אבל אם מציעים לי את הכסף שאני רוצה ובא לי, אף פעם לא באמת בא לי, כן? לא סובלת את זה, אבל אם מציעים לי את הכסף וזה נראה לי באותו רגע, כן אני עושה סקס בשביל כסף. אבל הבעיה שכולם מתנהגים כאילו זה לא קורה. זה קורה, צריך לתת לבנות - - -

מודעות למחלות.

דבר ראשון זה, אני חושבת, ללמד על מחלות. כי הבחורים שבאים אלינו למועדון אלה בחורים מאוד צעירים ומאוד מבוגרים שהולכים לאישה שלהם בבית ונותנים לה מחלה, בגלל שהבנות לא מודעות לזה שהן יכולות לקבל מחלה, אסור לנו שיהיה קונדום בחדר, כי אם ראו קונדום זה אומר שעשית סקס, אז הבנות עושות סקס בלי קונדום. זה אחד הדברים הכי גרועים, אני חושבת, כי אז מחלה עוברת לאישה בבית ו- ו-. מה היא אשמה שהבחור רוצה לעשות סקס במועדון? אני חושבת שזה הדבר הראשון שצריך להיות, מודעות למחלות, חובה לתת קונדומים, ולהפסיק להתעלם מזה שיש סקס במועדונים. חובה על הבנות לדעת על מחלות מין, זה חייב להיות, אבל זה לא יקרה, אני יודעת, כי זה לא חוקי, כי לא קורה כלום במועדונים. כי אנחנו רק רוקדות, אנחנו לא עובדות בזנות. אתה מבין מה אני אומרת?

ובאמת הן באשליה, אתה צריך לראות את הבנות, זו ממש בדיחה. כל אחת אומרת על השנייה כמה היא זונה יותר מההיא. אחת יותר אוהבת את זה ואחת פחות, אבל כולנו בזנות, אבל אף אחת לא מודה שם, רק אני והיא מודות.

כן.

את גם במועדון שם?

כן, אותו מועדון. אנחנו לא רוצות שתדע איזה מועדון, שלא תסגור לנו אותו.

אני הזהרתי אותן שיש לך רקע משטרתי.

כן, ואנחנו חושבים שיש גם שוחד בכל זה.

כן, הרבה פעמים באה המשטרה, משלמים להן מהצד, תתנהגו כאילו לא ראיתם כלום. זה גרוע.

נראה לי שזה שוחד.

שמישהו מהמשטרה יקבל כסף. אני חושבת שזו הסיבה. כמה כבר אתה עושה בחודש? אנחנו ניתן לך פי שניים ותשתוק. זו שחיתות. אני בטוחה שזה חלק ממה שקורה כדי לעצום עין. חס וחלילה, אני לא רוצה שיסגרו את זה, אבל להפסיק להתעלם מהעובדה שיש סקס. ואם יסגרו את המועדון, מה יקרה? אז הבנות האלה יזדיינו ברחוב, זה יותר טוב? זה הרבה יותר גרוע, ואז יש את הסרסור שמכה וסמים ו- . אף פעם לא עבדתי ברחוב ולא הייתי רוצה לעבוד ברחוב, אנחנו יותר מוגנות במועדון, אף אחד לא יכה אותנו, אף אחד - - -

מה עם סמים, אגב?

הן עושות סמים, אבל הן לא עושות סמים כמו ברחוב. ברחוב זה הרואין. אני מבינה שהן עושות קוק ופת כדי להתנתק, הן שותות המון.

יותר שותות.

אבל הן גם עושות סמים. אבל אני מבינה למה, זה להתנתק. ברגע שהן יהיו ברחוב זה כבר יהיה עם הרואין, בטוח.

אתן מגיעות פה למרפאה באופן - - -?

הם באו אלינו. שלוש-ארבע פעמים עשיתי את הבדיקה, משהו כזה.

אנחנו מאוד אוהבות את זה.

אנחנו לא אוהבות את המקצוע, אבל אני לא מתכוונת לעזוב את המקצוע.

למה בעצם?

כמה העבודה הזאת קשה, או מיי גוד, אני מתכוונת - - -

זה קשה לתאר.

במיוחד לי העבודה קשה, זה מאוד קשה להיכנס לחדר ולחייך והבן אדם מצחין ואת צריכה לחייך ולהתנהג כאילו זה הדבר הכי יפה שראית. ואם את עושה סקס, אז זה כואב ואני לא שותה ואני סופרת את השניות שהוא כבר יגמור. זה פשוט נורא. אבל אני לא רוצה שוב - - -

כי את בחרת את זה.

אני בחרתי את זה לגמרי, אבל אני כן שונאת את זה.

את אמרת משהו על הבחירה, אבל אמרת אותה על נשים אחרות. חשוב לי להדגיש שזה לא נשים אחרות, שאת אומרת שלך לא הייתה בררה בעצם, מצד הרקע, הבית שבאת ממנו.

כן, הרבה בנות באו מבתים כמו שלי. אני משערת.

את נולדת איפה? פה או שם?

אני נולדתי פה, בגיל 18 הלכתי לארצות הברית, בגיל 38 חזרתי לפה.

היה לה בית גרוע.

להרבה בנות היה בית גרוע.

מאיפה?

הרבה בנות במקצוע הזה, תשמעי, כל מה שהם ידעו זה התעללות, זה או אבא שהתעלל, או בעל חדש של האמא או חבר, אז בשבילן זה הסתדרתי, כשהייתי קטנה ונתנו לי מה שרציתי, כי עשיתי את ההטבות המיניות האלה. לא קשה להן לפנות לעבודה הזאת. תשמעי, הרבה מהן גם באות לכאן כדי לשתות. בוא נלך לעבודה ונשתכר. אני לא אומרת שלכולן - - - יש בנות שאני ממש לא סובלת, כי זה נראה שזה בא להן בקלות, אבל תשמעי, אני לא שופטת אף אחת.

אני לא מאמינה שזה בא להן בקלות.

הן שותות, בגלל זה אולי יותר קל להן, הן ממש שתויות. הן מגיעות למצב שהן לא יודעות מה קרה אתמול. זה עוד דבר שהוא ממש לא בסדר. בעל הבית, 'תשתו, תשתו'.

כן, מכריח אותנו לשתות כמה שיותר.

לא מכריח, מעודדים את השתייה.

תזמיני משקאות, למה לא הזמנת משקאות?

אז ברגע שהבחורה שותה והיא לא יודעת מה קורה, היא לא תשים קונדום, היא לא אחראית. זה פשוט עוול. איידס זה מוות.

זה לא רק איידס.

מחלות מין זה בסוף מוות. זה מוות - - -

נכון, אבל הן לא מודעות בכלל למחלות מין. זה עצוב.

כן, בחורות בנות 18, 20 ומשהו.

גם הבחורים לא מודעים.

אמרת שבאים בחורים צעירים?

כן, חיילים.

את יודעת, אנחנו רוקדות לבחורים בני 20, 19, הם יכולים להיות הילדים שלי. יש להם יבלות על איבר המין, ויבלות מין לא באות כי זו נקודת חן, זו לא סתם יבלת, יבלות על איבר המין זה פפילומה וירוס וזה גורם לסרטן צוואר הרחם. בארצות הברית 5,000 נשים בשנה מתות מסרטן צוואר הרחם וגברים 1,700. זה נשמע כלום, אבל שימי 5,000 באודיטוריום ותגידי, וואו, כמה משפחות, כי אין להן ידע על מחלות מין? זה ממש מגוחך.

חשוב לי להוסיף פה שבשנת 2013 אנחנו הוספנו את הבדיקה לכל הנשים שלנו, על הפפילומה, לפאפ. זו בדיקה יקרה יחסית, אבל עדיין - - -

הזריקה, כן. אני שילמתי באופן אישי, זה מאוד יקר.

אנחנו נותנים את החיסונים. למי שזה רלוונטי לה.

ובחורים נשואים. בחורים מקסימים. שלא תחשבו שכל החלאות הולכים, בכלל לא. בוא נגיד דבר כזה, סקס בשביל בחור זה צורך, תגידי לו 'אני אחתוך לך את יד ימין או שבחיים לא תעשה סקס', אני מבטיחה לך שהרבה מהם יוותרו על יד ימין. המקצוע הזה תמיד יהיה ותמיד יהיו בחורות שיסכימו, אבל אם תהיה על זה יותר שליטה, אז יהיו פחות מחלות. להפסיק לשים את זה מתחת לשטיח, אבל אני יודעת שזה לא ישתנה, כאילו מה? קצת, אבל זה לא עומד להשתנות.

את למשל חושבת שצריך למסד את ה - - -?

כן.

לעשות בתי זונות עם פיקוח והכול?

עם פיקוח ותעודה, שהבחורה נבדקת, אם את לא נבדקת את לא יכולה לעבוד פה. השבוע יש לך פטרייה, את לא יכולה לבוא לעבודה.

מה את חושבת על זה שלמשל רוצים לחוקק חוק שבו מי שיצרוך את הזנות, הלקוח, יעבור עבירה?

אם מענישים את הבחורה, אז גם את הבחור.

תשמע מה אני חושבת על זה, אני חושבת שמוכר הסמים צריך להיענש וגם מי שקונה. אם כבר. תשמע, אני אגיד לך, כן, כמובן שאני לא רוצה שיענישו את הבחורה, מסכנות הבחורות האלה, והן באמת מסכנות, אבל אני חושבת שבעל הבית צריך לקחת את העול על זה.

בעל הבית, אם הוא מנהל את זה, אז אמרנו שהוא עבריין גם.

אמרנו, אבל בפועל המשטרה באה, למחרת שמים את הדיקט על החדרים - - -

בכנות, אנחנו הולכים למקום שזה כאילו - - -

שורף את העבודה אבל השאלה - --

לא, אבל מה שזה גורם זה עוד פעם הש-הש, שום דבר לא קורה. אז יעצרו את הבחור, אז מה? זה לא יפסיק אותם מללכת, תהיה פשוט יותר שחיתות. זה שבא פעם שעברה, תגלה מי הוא, תשלם לו. זה לא יעזור. תמסדו את זה. למה לא לקחת סמים? מה, הממשלה לא רוצים מיסים מאיתנו?

לא.

אני רוצה להעיר משהו. אני ככה שומעת אותך כל הזמן אומרת שיש איזה סוג של חוסר נראות, וזה מה שאני חווה כבר בשטח ארבע שנים. אתן מדברות על חוסר נראות ויש כאן איזה בקשה מאוד גדולה לנראות. אבל אני חושבת שאף אחת מאיתנו לא יכולה להצביע באמת על נקודה שבה אנחנו נרגיש שאנחנו נראות, גם אנחנו כצוות, אני חושבת שיש לנו תהליכים מקבילים, וגם הנשים שנמצאות בתוך הזנות. לכן יש נשים שנשמע אותן, שאומרות 'כן, צריך למסד' ויש נשים שתגדנה שהן רוצות הפללת הלקוח, ויש נשים שיוצאות ואומרות 'עזבו אותנו בשקט, אל תתערבו לנו' ואז כל הפמיניסטיות אומרות 'הן הסרסוריות'. זה לא נכון. אנחנו, לפי דעתי, צריכות להסתכל על קשת נרחבת של נשים שעוברות מגיל מאוד צעיר, אני חושבת בתוך הארבע שנים האלה, תצדיק אותי נטאשה, לא שמענו אף אחת שלא היה לה איזה סוג של אביוז מיני בילדות, או אונס, שזה מבחינתי אביוז, ואני חושבת שמשם בעצם באה הבחירה.

אז על איזה זהות מינית גדלתי ואיזה זהות בכלל גדלתי ומה אני יכולה לבחור לעצמי, שגם זה בעצם לימור הציגה כאן, נכון? כי מי אני ומה אני בכלל, אני רק את זה יודעת לתת לציבור הרחב. אלה דברים שאנחנו - - - איך אנחנו נהפוך את זה למשהו נראה? אני חושבת שזו עבודה משותפת של כל הקהל הזה ולהרחיב את זה למעגלים ואדוות גדולים יותר.

ואם כן יילכו, כמו שהוא אומר, למועדונים וכן יאסרו את הבחורים האלה? הם ישתמשו בשירות הזה.

גם פה אני רוצה להגיד משהו. ישבתי וחשבתי על הנקודה הזו של הפללת לקוח, אני חושבת שאם באמת החוק הזה ייכנס ואם באמת יאכפו אותו זו הדרך למיגור הזנות. זה וחינוך. מה שאנחנו עושים כאן המון, אני חושבת, זה עבודת חינוך. חינוך לבריאות, הפצת הידע שלנו, אנחנו מביאות את הידע מהשטח לכל החברה, אנחנו עושות את זה כל הזמן, דרך בתי הספר של הילדים שלנו, דרך החברות שאנחנו מסתובבים בהן. אני חושבת שהנראות הזו חייבת לעלות לשטח.
מה שעוד אני כן רוצה לומר כאן, שאני מרגישה בתוך השנים האלה, דווקא שנשים שיוצאות ומשקמות את חייהן אלה נשים בתוך הסמים, יש להן הרבה יותר מקומות שיקום מאשר לנשים שלא צורכות סמים, ולכן אני חושבת, בחרנו שהן יבואו לכאן ויביעו את קולן. הן כאילו לא משתייכות לשום מקום ואז אין מענה, אין טיפול ארוך טווח, נשים שפגועות בילדות לא נצליח להוציא אותן שלא בטיפול ארוך טווח, ולכן אני שוב חוזרת להפללת הלקוח. אז לנשים בסמים כן יש את המענה ולנשים בלי סמים אין מענה.

מה שעוד אני רוצה קצת יותר בשטח שלי, של הרפואה, זה שבאמת אני חושבת שהשטח לימד אותי שיש כאן צרכים מאוד ספציפיים מבחינה רפואית, אני אתן לכם שתי דוגמאות. דוגמה אחת, בהתחלה כשהתחלנו לצאת לשטח אז היינו עושים רק משטחים וגינאליים, יש קושי להמון נשים לעלות על המיטה הגניקולוגית ולהיחשף, זה המקום הכי פגיע אצלן והכי פגוע אצלן מילדות ולאט לאט, עם הלמידה הזו, הכנסנו לכאן את בדיקת ה-PCR. ה-PCR זה אומר שהנשים האלה לא צריכות להיחשף בפנינו, הן נותנות לנו בדיקת שתן פשוטה בחדר השירותים ודרכה אנחנו עושים את כל המשטחים של מחלות מין גניקולוגיות, מה שהעלה בעצם את רמת הבחירה לעשות את הבדיקות האלה אצלנו, ובאמת לא עניין אותנו התקציב, אם המשטחים האלה זולים יותר ואלה יקרים יותר, זה לא היה משהו בתוך ה - - -

דבר נוסף שלמדנו מהשטח, היו בדיקות שיצאו חיוביות והתחלנו להלעיט אותן באנטיביוטיקות מפה ועד הודעה חדשה, חוסר מודעות לבריאות, חוסר מודעות לגוף, חוסר הערכה עצמית והערכת הגוף, אז מה שהפכנו בעצם את החיידקים האלה זה לעמידים לאנטיביוטיקה ולא מיגרנו את בעיית המחלה. היום אנחנו כבר לא בודקים דברים מסוימים שאנחנו יודעים הם עמידים בקרב הנשים ולא נותנים להם טיפול. אלה, אני חושבת, שינויים שאנחנו מצליחים לעשות רק דרך זה שאנחנו באות לבית שלהן ולא שהן באות לבית שלנו. בבית שלנו אנחנו כאילו הסובייקט, בבית שלהן אנחנו נותנים להן את האפשרות שהן תהיינה הסובייקט ואנחנו האובייקט, אנחנו אלה שמתאימות את עצמנו אליהן.

זהו, אמרתי את כל מה שרציתי. תודה. תודה על ההקשבה.

טוב, כמו שהצגתי את עצמי, אני העובדת הסוציאלית של הניידת, משהו כמו שישה חודשים. אני ברבע משרה, שזה נראה לי מעט מאוד, מעט מדי. אני יוצאת לסיור, זה שבע שעות, נשאר לי שלוש שעות שצריך לעבוד עם כל מה שיצא בסיור. כלומר התיווך לנשים עם השירותים שנמצאים בקהילה, כמו רווחה, כמו משרד הפנים או כל גוף טיפולי אחר ולא נשאר לי זמן לעשות את זה, זה כאילו אני מתנתקת עד שבוע הבא שאני פוגשת אותן וזה ממש מקשה עליי וגם על הנשים לקבל את השירותים שהן צריכות.

יש גם בעיה, אני חושבת, שיש לנו הרבה, כמו שאמרה נגה, 15% הן נשים ערביות שהרבה מהן לא דוברות עברית ואני עובדת סוציאלית ערבייה שמדברת גם עברית וגם ערבית, שאני חושבת שזה עזר להן מאוד. גם לפעמים מתקשרים אליי הביתה כשנמצאים בסיור, כשמצאו מישהי שלא דוברת עברית ואז אני יכולה לעזור וזה יכול להרחיב.

את גרה פה בחיפה?

לא, במעלות תרשיחא.

רק חשוב לי לציין שהנשים הערביות, רובן לא ילידות חיפה, הן מתנקזות לפה מכל רחבי הארץ, הן יכולות להגיע מהשטחים, הרבה פעמים, חלקן חסרות מעמד, הן מאוד עניות, מאוד תלושות, לא יכולות לחזור, מפחד על החיים שלהן, לבית, לכפר, ללא משנה איפה. אנחנו הרבה פעמים באמת חסרות אונים מולן, רוצות לעזור אבל לא כל כך יודעות איך.

וגם בגופים המטפלים בקהילה אין הרבה דוברי ערבית, אז אני צריכה לדבר עם העובדת הסוציאלית בקהילה, לנסות להסביר להם את המצב ולעזור לה. הייתה לי דוגמה של מישהי שיצאה מהעיסוק בזנות והיא רוצה לשקם את החיים שלה והיא מתחילה לעבוד, היא רוצה לבנות את החיים שלה מחדש, היא רוצה עזרה, היא שכרה בית והיא צריכה דברים בסיסיים. היא הלכה ללשכת הרווחה 'לא יכולים לעזור לך', למה? אין לך ילדים, אין לך משפחה, אנחנו רק עוזרים למשפחות, אז היא אומרת לי 'מה אני אעשה? אני אחזור לעסוק בזנות, כדי שאני אוכל לאכול, לקנות אוכל, להמשיך בחיים שלי'. אז גם בחוץ לא כל כך עוזרים.

אתן שמלוות אותנו בעצם כל היום, לא נתתי לכם אפילו פעם אחת ככה להגיד משהו בתחום הזה של הבטחת הכנסה. אני אתן לך להשלים את הדברים, אבל מאוד חשוב להבין איפה בדיוק אתן נכנסות, מתערבות בעניין הזה.

בעיקרון בהבטחת הכנסה עם 'אופק נשי' אנחנו עובדות בקשר רצוף יומיומי. אני מנהלת המחלקה, אבל איריס היא ממש באופן אישי מלווה שם את כל הפרויקט, את הנשים, אחת אחת, כל אחת שמגיעה לשם דבר ראשון היא מגיעה לאיריס והיא מתחילה את כל התהליך, את כל הטיפול, למצות את כל הזכויות - - -

שמה זה אומר? מה הזכויות?

בעיקר אנחנו בפן הכלכלה, הקיומי.

ברור, על זה אני מדבר.

זה התחום שלנו. אני עובדת עם אלה, שהיא העובדת הסוציאלי שלהן ולמעשה הן מגישות את התביעה שם ואנחנו מנסות למצוא את הזכויות שלהן, לאחת יש ילדים, לאחת אין ילדים, גרושות, ובתום הבדיקות, כשמחליטים בדרך כלל כן לאשר את התביעה, הן מקבלות את דמי הקיום החודשיים, שמזה הן משלמות ב'אופק נשי' ומתקיימות. זה הפן של ביטוח לאומי בעניין.

הבעיה שלא כולם מגיעים ל'אופק נשי' ומקבלים את - - -

אז אין בעיה להגיע אלינו.

לא, זה לא רק הבעיה להגיע להבטחת הכנסה. בוא נגיד שגם אנחנו ניצור את הקשר ונעשה את התיווך, הבעיה היא שמי שמשתקמת לפעמים אין לה כלום, אז הבטחת ההכנסה, אפילו אם היא תקבל, הן חסרות שיניים לפעמים, בלי ביטוח - - -

כמה זה הבטחת הכנסה? כמה זה יוצא?

תלוי בהרכב היחידה.

אם היא יחידה זה 1,700 שקל לחודש.

ומזה צריך פתאום לקנות מכונת כביסה וכל הריהוט כי אין כלום ובית ושכר דירה.

ופה הייתי רוצה גם להדגיש את הפער בין נשים משוקמות זנות לבין נשים שנמצאות בזנות. אנחנו כן רואים שכן יש מענה לנשים משוקמות ויש את הקשר ואת הגישורים שהעובדים במוסדות האלה עושים, לעומת נשים שנמצאות בתוך עולם הזנות, שאנחנו פחות רואים אותן משתמשות בשירותים והמשאבים ה - - -

כי הן לא פונות.

פה צריכה להיות הרחבה והנראות הזו שעליה דיברנו.

וצריך להבין שהשיקום צריך להיות משהו שמשקיעים בו במעטפת.

אלייך פונים או שאת מגיעה אליהן ? או שבגלל רבע המשרה אפילו אין לך את היכולת - - -?

לא, אני יוצאת בסיור ואז אני נפגשת איתן, יש כאלה שרוצות שיחה, אני מדברת איתן, הן מדברות על הבעיות והקשיים שלהן ואני רואה, נגיד, שיש בעיה עם ביטוח לאומי או בעיה שצריך לפנות לסיוע משפטי, כל מיני, עם הגופים בקהילה, ואז אני מנסה למצוא את השעות אחרי הסיור ויום למחרת או יומיים למחרת ולנסות ליצור קשרים עם הגופים.

חוץ מהרבע משרה הזאת את עובדת גם במקום אחר?

כן, אני עובדת עוד משרה מלאה בחיפה במקום אחר.

אני אגיד שהיתרון של הניידת בהקשר של מילוי הטפסים שהרבה פעמים אנחנו באות עם הטפסים, עם אחת הנשים ש - - - שלוש פעמים שלחנו אותה הביתה, 'רגע, חסר הנייר הזה', הלכה, חזרה, חסר הנייר הזה, וכל זה אנחנו עושים בניידת, כי אם היא תגיע אלינו זה ייקח חודשיים עד שנשיג את כל הניירות.

זהו, נגמור עם נטאשה ואז - - - הבטחתי לעמוד בזמנים.

אני גם עובדת בניידת שלוש ופלוס שנים ומה שאני רואה שבולט בשטח זה חובות. נשים ממש נמצאות בחובות, אלה נשים עולות, בגלל חוסר מודעות, בגלל חוסר ידע. ועוד משהו, אני חושבת שחשוב לציין מה קורה אחרי השיקום. אני כבר דיברתי על זה, נותנים בזמן השיקום, זה שנה וחצי, אבל המציאות מתחילה אחרי השיקום. כשאישה יוצאת מהמסגרת ונמצאת בחיים האמיתיים, במציאות, היא לא יודעת מה לעשות עם עצמה, יש לה חובות, לא מספיק לה הכסף, אין לה כסף לשכר דירה, וזו סיבה שהיא חוזרת בחזרה. חשוב מאוד לציין את זה, אולי להרחיב את סל השיקום שהיא מקבלת בזמן השיקום. זה מאוד חשוב.

החובות זה ממש קושי עצום וחשוב לי להדגיש שהרבה פעמים אלה לא חובות שהן יצרו אותם, אנחנו מכירות לא מעט נשים שחתמו ערבות על חובות של אבא, על חובות של בני משפחה, אנחנו חושבות שחלק זה תרגילי עוקץ, שסידרו נשים שעולות והן לא כל כך מבינות, סתם חובות שלא שולמו בזמן, חוסר הבנה והסתבכו לחובות עתק. לא מזמן ביטלתי למישהי, היא בת 26, היא הייתה בת 18, התעלפה ברחוב, מישהו, אזרח טוב, כנראה התקשר, אמבולנס פינה אותה, חוב רודף אחריה של 2,000 שקלים, מאז שהיא נפלה ברחוב בגיל 18. היא בכלל לא הזמינה את האמבולנס. היא אמא חד הורית עכשיו, מה זה? 2,000 שקלים זה המון בשבילה, בתהליך יציאה, הפחד שלנו שהחובות האלה יפילו אותה חזרה למקום של הזנות. בכל מקרה דווקא במקרה הזה כתבנו לקופת חולים וכתבנו למד"א, מד"א ויתרו על החלק שלהם, קופת חולים ויתרה על החלק שלה והצלחנו לבטל את החוב. אבל זה חוב פשוט, אבל מה נעשה עם חובות לעיריית נהריה, 40,000 שקל? היא אמא חד הורית לילד, הילד רעב, ממש. החובות הם של בן זוג שמת, ישראלי, היא בכלל בלי תעודת זהות, הוא עשה את כל החובות והיא משלמת אותם עכשיו כשהוא נפטר.

יש להם דרך מאוד יצירתית בכל הדרכים, אם זה קנסות של רכבים, רכבים שרשומים על השם שלהן.

הרבה פעמים התחושה היא שחלק מהניצול שלהם על ידי הגברים הוא גם נמשך באמצעות החובות, רושמים על שמן כל מיני דברים ומסדרים אותן ואחר כך זה איזה סוג של תקרה כזאת שלא מאפשרת להם את השיקום. אני הייתי רוצה להציע ביטול חובות.

אם לנוחי ולתשובה וללבייב עשו - - -

נכון, חובות הרבה יותר גדולים.

אנחנו היינו במרפאה בתל אביב, בלוינסקי, פעמיים הייתי שם. לצערי אני מכיר גם את הרחוב, מה שנקרא, מהמקום שבאתי ממנו. אני לא אסגור לכן את המקום, לא לדאוג. סגרתי הרבה מקומות בתל אביב ו - - - בסוף המרפאות והמעונות האלה הם הקצה כבר. אנחנו מנסים לראות איך אפשר למנוע את ההידרדרות לשם ואיך להגיע למקום שבו הסמים והניצול - - - הן דוגמה לא מייצגת, אני חייב להגיד שהבאתן נשים שהן נשים נקיות, שבאו אמנם ממקום של מצוקה, כפי שאמרת, אבל בבחירה.

אבל מאיפה באה הבחירה, זה בדיוק מה שרצינו להציג כאן.

אני טוענים, הרי אף אחד לא רוצה - - -

זה עוד סיבה שאף פעם לא הבאתי ילדים.

זו גם סיבה שלא רצינו ילדים, החיים שלנו.

אז אני אומר, הרי אף אחד לא נולד לו ילד והוא אומר 'תשמע, החלום שלי שהבת שלי או הבן שלי יהיו זונות'. זה לא שאיפה, זה תמיד נופל לשם. אני מייצג איזה שהיא עמדה, כיושב ראש הוועדה אמנם, שאני אומר כל הזמן, דווקא מהזווית של שירותי הרווחה והתמיכה, גם שלכם וגם של שירות הרווחה, בואו לא נמהר עם חוק הפללת הלקוח לפני שהבטחנו את רשת הביטחון לנשים, כי אנחנו נקרבן עוד פעם את מי שכן עוסק בזנות, כי אנחנו לא נותנים את המינימום. מצד שני מסר של מדינה זה שבזה אנחנו יכולים להוריד את הזנות. אבל זה חייב להיעשות בצורה מושלמת, אסור שזה ייעשה חצי - - -

זה לא יעצור אף פעם.

עצוב שמתעסקים בלהפליל, הנקודה היא להפליל את הלקוח? באמת? זה מה שמחפשים? זה עצוב. בקיצור הכול נופל בין הכיסאות ולא קורה כלום, באמת.

לא יקרה כלום, זה לא יהיה שם, זה יהיה בצימרים, זה לא יהיה בצימרים זה - - -

כן, מה את חושבת? שאם אני לא אעבוד במועדון אני לא אתעסק בזה? אז אני אעבוד בצימר, חסר מקומות? ויש בנות שיילכו לרחוב.

אז מה את אומרת בעצם? מה יוציא אותך משם?

באמת, בחור בן 18 בצבא, אין לו בחורה בבית, מה רע בזה שהוא הולך למועדון? ללמד אותם מה כן ומה לא, אבל להפליל את הלקוח? בחייכם. ואז מה? שאשתו בבית תדע ואז להרוס נישואים?

מה שאנחנו בעצם מנסים לומר כאן זה שאנחנו מתנגדים לאלימות, אנחנו מתנגדים שיש את השליטה עליכן, שמישהו - - -

יש פחות אלימות במועדון, את יודעת.

מה היה מוציא אותך משם?

מה היה מוציא אותי משם בכנות? כסף. אני לא רוצה להיות רעבה. גדלתי רעבה, אני לא רוצה שהכלב שלי יהיה רעב. יש לי המון חיות, אני רוצה לחיות בנוח, אני לא רוצה לחשוב 'אני יכולה לשלם חשמל או אני לא יכולה לשלם חשמל?' לא רוצה את זה. כל החיים שלי כשהייתי ילדה חייתי בלי אוכל ואמא שלי הייתה תמיד אומרת 'לא שילמנו, יזרקו אותנו' והיה פחד, 'אם אין לך כסף, תהיה ברחוב'. יש לי פחד מלהיות ענייה. כסף, אם היה לי כסף לא הייתי עושה את זה. בכנות. וכשאני אומרת כסף, זה לא 4,000 או 6,000 שקל בחודש. על זה אני לא אוכל לחיות, מצטערת.

את יודעת מה הייתי רוצה? שאלה שבממשלה יקבלו את המשכורות שרוב האנשים במדינה מקבלים. אני רוצה לראות איך הם יחיו על 4,000, 8,000 אפילו.

על איזה הכנסה את מדברת?

אני מדברת על בחורה שיודעת לעבוד, היא יכולה להגיע ל-20,000-30,000 שקל בחודש. הכי מעט זה 10,000. אני בת 40 ומשהו, אני לא מנסה להגיע להמון כי אני גם לא יכולה, יש בנות בגיל 20, אבל אם אני עובדת טוב כמו שצריך, את יכולה להגיע ל-30.

כמו שצריך, סליחה שאני אומרת, זה 20 אנשים בלילה יכול להיות.

לא, לא, לא נכון. בהתחלה עבדתי, אני יכולה לדבר רק בשם עצמי - - -

אבל המחיר הוא כבד.

המחיר כבד, לא תמיד גם צריך ללכת לכיוונים שאת לא רוצה, צריך לדעת לעבוד, צריך לדעת איך לעבוד. כן, הכסף הוא טוב, כן, המחיר הוא גבוה. יש המון מחירים גבוהים בחיים ויש המון עבודות שאנשים לא רוצים לעשות, הנקודה פה היא לא להפליל לקוחות, לא להפליל את הבנות, זנות תמיד תהיה, אז היא תהיה בחדר מדרגות, היא תהיה במקלט. לא להפליל לקוחות, זה גרוע שאתם אפילו הולכים לכיוון הזה. אני חושבת שצריך לבזבז את הכסף הזה לשיחות ולמודעות איך לעשות שאם זה כבר קורה, שזה יקרה בדרך הנכונה, כי זה תמיד יקרה. לא מדובר פה בסמים, אנחנו מדברים בצורך של גברים, בואו לא נתעלם מזה. בחורים תמיד יילכו למועדונים האלה. בסדר, לא הבעל שלך והבן שלך, אבל את יודעת מה? הם כן יילכו והבחורות אפילו לא יודעות מזה, הן באשליה שהבחור לא הולך לשם. תאמיני לי, רובם הולכים.

כל הנערים הולכים ושותים בלילה והם היו נוהגים, ומאז שנכנסה הסברה אנשים התחילו לצאת לפאבים, לשתות ולא לנהוג.

זה לא יוציא אותם מללכת לנשים.

לא ננהל את הדיון הזה עכשיו, אנחנו נעשה איתכם דיון בנפרד. אולי נשכנע אתכן.

לצאת מהביזנס? תוציאו מהביזנס בנות שעושות סמים, שלא יוצא להן כלום מזה, הן נותנות הכול לסרסורים שלהן. אלה שבאמת פגיעות.

את הרבה שנים?

אני התחלתי לרקוד בגיל 21, ואחר כך עברתי ל - - - זה בתחום, לא?

לא, זה לא היה נותן, הכסף שמתבזבז גם.

כן, אם את עושה דבר שאת ממש לא רוצה, למחרת את כן תעשי משהו שעושה לך טוב. וכדי להישאר גם, את צריכה לעשות ניתוחים ו - - - זה מאוד יקר להשאיר את עצמך - - -

תודה, תודה רבה שבאתם.

תודה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 19:00.>