PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
05/03/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 178>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, ג' באדר ב התשע"ד (05 במרץ 2014), שעה 09:00

שיח מורי בי"ס יסודי בנושא: מעמד המורה בעידן הרשתות החברתיות, המרשתת (אינטרנט) והטלפון החכם

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
מסעוד גנאים

עיסאווי פריג'
חנין זועבי

ג'מאל זחאלקה

>
מלכה וידיסלבסקי - מפקחת חטיבות צעירות וממונה, משרד החינוך

עמאד דחלה - ראש המועצV המקומית טורעאן

יאסר עומר - ראש מועצת אל בטוף

ואליד אבו ליל - ראש מועצת עין מאהל

גלי אביר גיל - מורה ביה"ס עין הים חיפה, משרד החינוך

דוריאן אלוני - מורה ביה"ס מבואות באר טוביה, משרד החינוך

מירב אלפסי - מורה, בית-הספר יחדיו, באר-שבע

עידית בלכר - מורה, בית-הספר סביונים, אור-יהודה

מירי ברמי - מורה, בית-הספר רבקה גובר, מ.א. לכיש

כעביה ג'מאל - מורה, בית-ספר יסודי כעביה

ניקול גיל - מורה, בית-הספר אמירים, בנימינה

מאיה דיל - מורה, בית-הספר קשת תלפ"ז, ירושלים

רוית ורדי - מורה, בית-הספר אשכולות, בנימינה

מלי חייקין - מורה, בית-הספר ממ"ד ביכורה, רחובות

אביגיל חן - מורה למגמת אמנות ומטפלת באמנות, אור עקיבא

יעל טייב - מורה, בית-הספר תל"י, מעלה אדומים

גנית כהן - מורה, בית-הספר השלום, מבשרת ציון

גמאל כעביה - מחנך ומורה, בית-ספר יסודי כעביה

גילה ליטרה - מורה, בית-הספר רכסים, באר-שבע

אורית נבון - מורה, בית-הספר פסגת זאב מרכז


וסים נסרה - מורה, בית-הספר ביר אל אמיר, נצרת

עאדל סעדי - מורה, בית-הספר אלסדיק, פרדיס

ראיד עאמר - מורה, בית-הספר אלזהרא, כפר קאסם

איניתסאר עיאש - מורה, בית-הספר אלרסאלה, תל שבע

רות פקיזגי - מורה, בית-הספר ז'בוטינסקי, בית-שמש

רבקה פריבר-טל - מורה, בית-הספר קשת תלפ"ז, ירושלים

יוני קונר - מורה, בית-הספר שמעוני, גבעתיים

אורנה קירש - מורה, בית-הספר שמעוני, גבעתיים

חגי קליין - מורה, בית-הספר אריאל,רעננה

קובי רונן - מורה, בית-הספר נעים בנים, פסגת זאב

עמאד ראיד - מורה, בית-הספר אלזהראא, כפר קאסם

יעקב רונן - מורה, בית-הספר נועם בנים, פסגת זאב, ירושלים

ורד שדה - מורה, בית-הספר אמירים, קריית ים

לימור שמואל - מורה ומרכזת מדעים, בית-ספר תורני מדעים, שדרות

רחל שממה - מורה, בית-הספר רימלט, נתניה

ירון שמש - מורה, בית-הספר רימלט, נתניה

ליאת ששון-וישנבסקי - מורה, בית-ספר מדעי טכנולוגי, פסגת זאב מרכז, ירושלים

יהודית גידלי

לירון וייס

חבר המתרגמים; חפציבה צנעני

מעמד המורה בעידן הרשתות החברתיות, המרשתת (אינטרנט) והטלפון החכם

בוקר טוב. אנחנו שמחים מאד לארח אתכם מקצווי הארץ – השכמתם קום. אנחנו מקיימים את שיח המורים כמעט מדי חודש-חודשיים, ונדמה לי שזו הפעם החמישית או השישית מאז הכנסת ה-19 התחילה בפעילותה לפני כשנה. הרעיון הוא להיפגש. אנחנו, שלפעמים מרגישים שאנחנו נמצאים במגדל שן סגורים ומסוגרים, רוצים לדעת קצת יותר טוב בלי כול המתווכים בינינו לבין השטח באמת מה אתם חושבים, מה אתם חשים וכיצד אתם מתבוננים על המציאות בחיינו. אני חושב שגם לכם, כמי שנמצאות ונמצאים בקו הראשון – לבוא ולהיפגש, להשמיע ולשמוע אותנו. אנחנו גם מגדירים נושא לשיחה, והיום הגדרנו אותו: מעמד המורה בעידן הרשתות החברתיות, המרשתת, (אינטרנט) והטלפון החכם. למרות הנושא שאנחנו שמים, אתם כמובן מוזמנים ומוזמנות לדבר על כל דבר שתרצו. המפגש הזה גם מוקלט וגם משודר עכשיו באופן רצוף בערוץ 99. אל"ף, דבריכם יופיעו בדברי הכנסת, בפרוטוקולים, ואני אומר את זה לא כדי שתסננו את מה שיש לכם להגיד אלא כדי שתהיו מודעים. אני באמת אשמח מאוד עם השיחה תהיה חופשית ככל שאפשר. עניינית, נמצאים אתי שניים מחברי הכנסת, חבר הכנסת זחאלקה וחברת הכנסת חנין זועבי, ואני מקווה שיצטרפו חברי כנסת נוספים.
אנחנו עוסקים הרבה מאוד – אנחנו בתיאוריה ואתם במעשה – במעמד המורה. אני בטוח שאתם תסכימו, ואומרים את זה רבים, ולא תמיד אני חושב שעושים את כל מה שצריך לעשות כדי שבאמת מעמד המורה יהיה במקום הראוי, שהמורה הוא המשפיע הגדול ביותר בתוך מערכת הלימוד, בכיתת הלימוד, על התלמידים. כאשר אנחנו בשנים האחרונות מכניסים אמצעי מחשוב ותקשוב לבתי-ספר ויש לנו כיתות חכמות עם מחשב לכל מורה בחלק מהיישובים בארץ, עם לוח חכם ועם מערכת אורקולית ולילדים ברובם היום יש מחשבים בבית ובחלק מבתי-הספר יש מחשבים ניידים ו-WiFi וכמובן הטלפונים החכמים, אני תמיד אומר לעצמי שאם הייתי צריך לומר מהו בסוף הדבר החשוב ביותר הייתי מוותר על כל האמצעים האלה, חוזר ללוח ולגיר אם המורה או המורה בכיתה הם באמת הטובים ביותר האפשריים, כי בסוף המורה או המורה הם הקובעים את הטון. אתם יודעים שאני בא מדיסציפלינות שונות, וביניהן גם שירות צבאי ארוך, ואני נותן חשיבות גדולה מאד לכך שכל מי שמוביל, מחנך ומנהיג הוא קודם כל מנהיג. אני חושב שכל מורה ומורה בכיתה הם מעבר לכל מנהיג. מנהיגות, אם צריך לתמצת את זה בכמה מילים, היא היכולת להגדיר מטרה, כלומר להגדיר לאן רוצים להגיע, וכמובן היכולת להוביל, במקרה שלכם, את הילדים להשגת המטרה. זה נכון לא רק שחברה מגדירה לעצמה לאן היא רוצה להגיע וזה לא רק שמערכת החינוך מגדירה או העיר מגדירה, אלא גם מורה או מורה מגדירים לעצמם, לקראת תחילת השנה, מה הן המטרות ומה הם היעדים שאני או את רוצים להשיג במשך שנת הלימודים. אם לרדת לקטנות, אז זה כל שיעור בפני עצמו. אתה נכנס לשיעור של 40, 45 או 50 דקות, וטוב עושה מורה שמגדיר לעצמו מה הוא רוצה להשיג באותה שעה. זה לא מספיק להגדיר לאן אתה רוצה להגיע – אתה צריך גם להוביל את הילדים לשם. אני זוכר שנכנסתי לאחת הכיתות בבית-ספר בירוחם וישבתי מאחורה על הכיסא הקטן של כיתה ג', וראיתי שכתוב על הלוח: "מטרת השיעור:... ", והייתה כתובה המטרה. בסוף השיעור המורה מבקשת מאחד הילדים לקום ולהקריא. היא אמרה: "בוא ותקריא מה כתבנו הבוקר". הילד מקריא, ואחר כך היא שואלת הילדים: "ילדים, תגידו לי האם השגנו את המטרה הזאת". אחרי ששמעתי את זה, אמרתי: "אני יכול ללכת – התפקיד שלי בוצע", כי זה באמת חלק חשוב מאוד מהעניין.
מה שרציתי להגיד בכל הפתיחה הארוכה הזו הוא שהמורה או המורה בכיתה הם מנהיג, והנהגה היא גם דוגמא אישית. ילדים מסתכלים ורואים איך את או אני מתנהגים, איך אנחנו לבושים, איך אנחנו מדברים אחד אל השני עם הילדים, ובסופו של דבר משפיעים יותר מכל. אתם יודעים, המורים, שההשפעה הכי גדולה היא לא בדיבורים אלא בעיניים. העיניים רואות יותר מאשר שומעות, וכאשר אתה רואה את ההתנהגות אתה יודע האם מישהו התכוון ברצינות או לא.
אנחנו עוסקים בוועדה הרבה מאוד בנושא מעמד המורה באמת מתוך ניסיון לשפר גם בתנאי השירות וגם במעמדו של המורה בבית-הספר. אתם ערים לרפורמות השונות שמוכרזות חדשות לבקרים. בשבוע הבא נקיים דיון בוועדה על לקחים מהפעלת "אופק חדש", זאת אומרת נושאים רבים מאוד שאתם בטח עוסקים בהם יום-יום ושעה-שעה, תתפלאו, נמצאים אצלנו על השולחן.

באיזה יום הדיון הזה?

אני לא זוכר, אבל תכף אנחנו נגיד לך בדיוק.
דרך אגב, בכל דיון אצלנו נמצאים מורים שמגיעים ממקומות שונים בארץ על-פי איזו שהיא בחירה. אנחנו משתדלים שיהיו גם נציגי מועצת התלמידים הארצית, ובאמת מנסים לשמוע, להבין ולנסות להיות שותפים בתהליכים שמתחוללים. אתם מבינים שבחלוקת הרשויות אנחנו לא רשות מבצעת. זו הכנסת, פרלמנט – מחוקקים חוקים, מפקחים על עבודת משרד החינוך, עוסקים בנושאים שונים שעולים על סדר-היום ומטפלים בהם.
זו פתיחה קצת ארוכה כדי להתחמם וכדי לתת להם מוטיבציה ונושאים לדבר. בואו ונתחיל. מי רוצה להיות נחשון? בבקשה.

אני יוני קונר מגבעתיים, מחנך כיתה ו' ורכז מדעים ותקשוב. רציתי להתייחס לדבריך. דווקא כשאנחנו מדברים היום בהקשר של כותרת הדיון, כאן יש שוני בתפקיד המורה. המורה אכן צריך להיות מנהיג בכיתה ולהוביל אותה ואחראי עד אחרון התלמידים, אבל כאן יש את המקום שהמורה הוא כבר לא המרכז ולא הפרונט.

הוא לא מרכז הידע. הוא ממשיך להיות מרכז.

היום מורה לא יכול לחזור ולכתוב על הלוח ולעמוד מול הכיתה. כיום, הידע נמצא אצל כולם. לפחות מההתנסות שלי בבתי-ספר, ואני גם מדריך בבתי-ספר, מורים נופלים בדיוק בנקודה הזאת שהם מפחדים להודות שהם לא יודעים את הכל ולתת לתלמידים להוביל לפי תחום העניין שלהם ולפי הדברים שהם אוהבים ושמסקרנים אותם. הידע שגם נוצר כל יום כל כך גדול שאנחנו לא יכולים לכסות את הכל עם התלמידים, ובאיזה שהוא מקום המרדף הזה לכסות את החומר הוא בלתי-אפשרי, ואנחנו כן צריכים לתת להם את היכולת להתמודד עם כמות המידע הזה ולתת להם את הכישורים לעבד אותו וליצור ידע חדש.

אמרת דבר חשוב: המרדף אחרי השגת החומר. עד כמה אתה מרגיש שיש לך איזו שהיא עצמאות, בין אם זה במערכת החינוך, במערכת הנושאים ובין אם זה בכלל?

זה בכמה רבדים.

אתה מחנך כיתה ו'?

כן. קודם כל, מבחינת הנושאים , יש כאן את הדילמה. מצד אחד, אני לוקח את התחום ממנו אני מגיע, המדעים, ואז המיצ"ב הארצי החיצוני בוטל אבל יש פנימי, ואז השאלה היא האם רודפים עכשיו כדי שבכיתה ה' צריך לעשות איתם חזרה על חומר של כיתות ג', ד' ו-ה', או להטמיע תהליך של חקר כמו שצריך, שתלמידים חוקרים, עובדים ויוצאים החוצה – אצלנו, בבית-הספר, אנחנו עובדים הרבה בלמידה חוץ-כיתתית – ועוברים תהליך עם החומר או שעושים מרתון למיצ"ב. אני מוכרח להגיד שלשמחתי בבית-הספר שבו אני נמצא אני מקבל את הגיבוי הזה. אנחנו נעשה את המבחן הזה כדי לראות כמה ילדים ספגו, אבל לא נעשה את המרדף עכשיו כדי להכין אותם וכדי לעשות חזרות על מה שהם למדו בשנים קודמות. אבל הרבה בתי-ספר, בתי-ספר מקבילים, ואפילו מההורים אנחנו שומעים את זה: "רגע, יש מיצ"ב עוד מעט. אתם לא עושים חזרה? אתם לא רודפים אחרי החומר?". זה בדיוק ה-לרדוף אחרי החומר.

דרך-אגב, העובדה שהמיצ"ב פנימי ולא חיצוני הוריד משהו מהמתח?

המבחן הזה נמצא.

כן, אבל אין את החשש שהוא יגיע אחר כך לאיזה דירוג ומדרוג?

הוריד, בטח.

תלוי מה האג'נדה של בית-הספר.

אבל השאלה היא איך מציגים דבר כזה לתלמידים. אומרים להם: "רגע, אנחנו שמים לכם עכשיו חוברת שאתם צריכים להתמודד אתה. לא עשינו חזרה על הכל, ונכון שזה מכיתה ג' ובחלק נפגשתם השנה וחלק – לא, כי החומר ספיראלי". אנחנו אומרים לכם: "טוב, תעשו את זה. תנסו כמה שאתם יכולים", ואז מצד אחד עולה השאלה: אם זה לא נכנס לתעודה, לְמה אנחנו עושים את זה עכשיו? לְמה להשקיע? יש הרבה דילמות של שאלה: לְמה?

אוקיי. תודה. בבקשה.

שמי אורית נבון, ואני מחנכת כיתה ו' בפסגת-זאב בירושלים. אני רוצה לדבר, בעצם, על שני תהליכים שקורים, לדעתי, במערכת החינוך בשנים האחרונות. מצד אחד, המערכת כן עוברת איזה שהוא תהליך של התמקצעות. יש דרישות גבוהות יותר גם מהמורים וגם מהתלמידים. יש איזה שהוא תהליך של אקדמיזציה גם של בתי-הספר היסודיים. באיזה שהוא מקום האיזון בין התפקיד שלנו כמורים, כמובילי ידע, לבין התפקיד שלנו כמחנכים מופר. למה? מאחר ואנחנו נדרשים לתיעוד, לבדיקת מבחנים, לסטנדרטים מאוד גבוהים של עבודה, ובאיזה שהוא מקום, כך לתחושתי, אנחנו מאבדים את המקום שלנו כמחנכים, כי, אל"ף, הרבה פעמים אין זמן; הבהילות הזאת של "תכינו את הדו"חות האלה" ו"צריך להכין את המערכים האלה" וכו' – אנחנו מאבדים את המקום שלנו, את הסבלנות שלנו. עד שאנחנו מגיעים לתלמידים הרבה פעמים הפניוּת שלנו אליהם נחלשת, כי אנחנו כל כך הרבה בדרך מאבדים שכשאנחנו מגיעים לעשות את התפקיד האמתי שלנו אנחנו כבר נשארים בלי כוחות. יש הרבה מאוד גורמים שמעורבים. יש הנחיות. גם בירושלים יש הנחיות ממנח"י, יש הנחיות ממשרד החינוך ויש הנחיות של המנהל. זאת אומרת, יש יותר מדי גורמים שלפעמים אנחנו מרגישים שהטלטלה הזאת היא לא לטובתנו ולא לטובת התלמידים.
לגבי המיצ"ב, אני חושבת שזה סימפטום של התופעה הזאת שאני מרגישה אותה מאוד חזק בשנים האחרונות.

של התמקדות בהכנה למיצ"ב?

לא רק זה. נלווים לזה המון דרישות, המון תקנים והמון סטנדרטים. זה נכון שהעולם הולך לקראת, אבל השאלה היא איפה אנחנו רוצים למצוא את המקום שלנו כמחנכים. החלק החינוכי שלנו הוא לא פחות חשוב ולא פחות משמעותית, בעיקר היום כשהילדים חשופים לכל כך הרבה תקשורת ורשתות חברתיות ולא תמיד הם יודעים לעשות את המינונים. עוד יותר המצב שלנו נחלש, כי ההורים הרבה פעמים הם לא בעדנו – לא מתוך רוע, חלילה, או משהו כזה, אלא מתוך העובדה שהם בעצמם לא יודעים איך להתמודד עם המצב הזה. אני חושבת שאם מעמד המורה, שדיברת עליו, היה מקבל איזה שהוא תוקף אמתי - - -

מה צריך לקרות כדי שזה יהיה? לו זה היה נתון לשיקול דעתך, מה היית מצפה שיגידו לך מחר בבוקר לשנות כדי להגיע למעמד יותר טוב?

אל"ף, להוציא את התקשורת - - -

"אופק חדש" ו"עוז לתמורה" לא שינו את מעמדו של המורה?

לא, ואני אגיד לך למה.

מצטרף אלינו חבר-הכנסת מסעוד גנאים.

נעים מאוד.

לדעתי, התקשורת – ברגע שיש הפצה של ידע מתוך בית-הספר לעיתונות המקומית, לטלוויזיה וכל דבר קטן שקורה מקבל ממדים מאוד גדולים וכל מורה שאמר איזו מילה לא במקום או הביע איזו שהיא דעה, ראה המקרה של אדם ורטה, כל דבר כזה מערער את העבודה החינוכית. המעשה החינוכי הוא לא מעשה טלוויזיוני וריאליטי, והטלוויזיה לא אמורה להיכנס לתקשורת.

קרה לכם מקרה כזה בבית-הספר או שזה פשוט מה שרואים בתקשורת?

לדעתי, זה משהו שמשפיע על כל ההתנהלות גם של הממונים מעל שמפחדים מביקורת ושזה לא ייצא, וכל כתבה שמתפרסמת באיזה מקומון מיד כל הזרקורים מופנים לכיוון המורים ולאו דווקא בכיוון החיובי. לכן, אני חושבת שצריכים לעשות כמה תהליכים בו-זמנית גם מבחינת הכשרת המורים וגם מבחינת הניתוק בין התקשורת לבין בתי-הספר. לא להכניס את העניין הזה. לא להפיץ. לא צריך לדעת בשכונה מה קרה בבית-הספר ההוא ומה קרה בבית-הספר ההוא ולעשות מזה דרמות.

כמה ילדים יש בכיתה שלך?

27.

אני מאיה, יועצת חינוכית בבית-ספר קשת תלפ"ז בירושלים, ואני גם דוקטורנטית לפסיכולוגיה. אני רוצה להתייחס לכמה דברים שעלו כאן. דבר אחד – אני חושבת שזה מאוד נכון לראות את מעמד המורה כקונטקסט של משהו רחב יותר שמקביל גם למעמד ההורה, מה שנקרא: הסמכות ההורית במקביל לסמכות המורית, שזה משהו שבעיניי הוא פרוץ במקביל גם בקרב בני משפחות וגם בקרב מוסדות חינוך.
לגבי הידע שהילדים חשופים אליו ברשתות למיניהן, באינטרנט, זה נכון שהם חשופים לידע. אני לא בטוחה כמה הידע הזה יושב באופן מבוסס, ושם בעיניי התפקיד שלנו כמחנכים: לברור את המידע שאנחנו קולטים ולהבין את מה שאנחנו קוראים, ולא רק לראות איזו שהיא שורה שכתובה באיזו שהיא כתבה ולהגיד "וואי, אני יודע עכשיו מה קרה באילת, במצרים, בצפון או whatever". הידע, שאנחנו חושבים שהילדים כל כך יודעים, מטעה גם אותנו כמורים, כאנשי חינוך, וגם כהורים. זה לא נכון שהילדים יודעים כל כך הרבה. הילדים חשופים לכל כך הרבה.

לא. אני חושב שהנקודה היא לא שהם יודעים, אלא הזמינות כדי לדעת.

נכון, הזמינות והחשיפה.

זאת אומרת, המורה אומר משהו בכיתה – ואני לא יודע למי יצא לראות זאת – ואתה מיד מקבל: "המורה, כרגע הסתכלתי ב'גוגל' ואת טעית בתאריך, בשם, בקונטקסט".

הם מחפשים. זה קורה.

הידע הוא זמין. הוא לא בראש. הוא במחשבון או בטלפון.

נכון. אבל אני מקבילה את זה לחוויה המעוּותת בעיניי של הילדים שאם יש להם המון חברים בפייסבוק, אז יש להם המון חברים. החברים, וזה מה שאני מסבירה לפחות לילדים, הם חברים וירטואליים. מה זה בעצם חבר? אני מקבילה את זה: אז מה זה בעצם ידע? מה זה לדעת שזה לא קרה בתאריך הזה והזה? – וזה בתגובה למה שאמרת – מה אומר התאריך הזה? מה המשמעות שלו? למה זה חשוב שאני אדע את התאריך? התובנות, ההבנות, שלנו נכון כאנשי חינוך להעניק לילדים הן הרבה מעבר לכמה הם יכולים להגיע לדברים וכמה זה חשוף בעיניהם. בעיניי, החשיפה הזו היא בעוכריהם בסופו של דבר, כי הם מסתפקים במשהו שהוא מאוד פשטני, משהו שהוא כתוב על המסך, וזה בעצם התקשורת שיש, צינור התקשורת שמגיע אליהם.
לגבי האינטרנט, הרשתות וכו', אני חושבת שגם כהורים, גם כמטפלים, גם כאנשי חינוך, נכון מאוד שנכיר את עולם התוכן של הילדים. אין מה לעשות, אין לנו שום דרך לעצור את זה. אני גם לא בטוחה שצריך לעצור את זה. זו ההתקדמות של העולם. אני חושבת שנכון שנשכיל להגביל את זה במובנים מסוימים גם כהורים וגם כאנשי חינוך, ולפרוץ ערוצים נוספים שדרכם הילדים יכולים לקבל מידע. זאת אומרת, לא לשים את הספריות עכשיו בצד ולא לקבל את מה שכתוב בוויקיפדיה כמובן מאליו, אלא שיהיו יותר שאלות של חשיבה, יותר שאלות של "איך אתה או את מבינים את הדברים?". בעיניי, זה ייתן - - -

בבית-הספר שאת נמצאת בו, "קשת", הילדים באים עם טלפונים.

נכון.

הם מפקידים.

עשיתם משהו בבית-ספר, איזו חשיבה, איך להתנהג עם הטלפונים?

בהחלט. אצלנו בבוקר בכל כיתה יש קופסא, ובה שמים הילדים את הטלפונים מרגע שמתחיל השיעור, לפני שמתחילה התפילה בבוקר. הקופסא הזאת הולכת למזכירות. יש עליה את שם הכיתה. בסוף כל יום יש תורן.

בסוף היום, זאת אומרת בהפסקות לא מחזירים להם.

ממש לא. לא להפך, אבל אם אחד הילדים לא שם בקופסא, שזה ממש לא קורה הרבה, הטלפון נלקח, והוא יכול לחזור רק להורים שבאים לבית-הספר. בסוף היום אותו תורן בא לכיתה ומחלק את הטלפונים.

מעניין אותי לדעת האם יש עוד מישהו שבא מבית-ספר שבו נוהגים כך, זאת אומרת אוספים את הטלפונים בבוקר ומחזירים בסוף יום הלימודים?

כן. בית-ספר יסודי.

מי שאצלו בבית-הספר זה נהוג שיצביע.

יש לי משהו שונה לגמרי.

אני וסים נסרה מבית-הספר ביר אל אמיר בנצרת. עצם זה שאנחנו נמצאים פה מוסיף למעמד המורה בעידן הזה. זה מהלך וצעד מבורך מצדכם, ועצם זה שכאילו מתוך חברי-הכנסת שנמצאים פה נמצאים שלושה שהם מהמגזר הערבי זה מוסיף עוד יותר.

אם המורה לא טוב, אנחנו באים לדאוג.

אבל זה נותן לנו שנרגיש שאנחנו בידיים טובות ושאנחנו הולכים למשהו יותר טוב בעתיד.

בבית-הספר שלנו אנחנו נוהגים כך. רשום בתקנון בית-הספר שאנחנו אוסרים על ילדים להביא פלאפונים לבית-הספר.

אוסרים עליהם להביא.

כן, אבל במקרים - - -

אמרת שזה רשום בתקנון. הבנתי מהאמירה הזאת שזה רשום, אבל הם מביאים.

לא.

לא מביאים?

יש מצבים חריגים כמו בכל דבר אחר. אם יש מצבים חריגים, הם באים לבד ושמים את זה בקופסא אצל המזכירה ובסוף היום הם לוקחים את זה.

אני צריך עכשיו להתייחס לדברים אחרים.

בבקשה. איזה כיתה אתה מחנך?

אני סגן מנהל בית-ספר.

סגן מנהל מלמד, נדמה לי, לא?

כן, חינוך גופני.

גם מלמד כמה שעות.

זה תלוי במורכבות בבית-הספר. כמות השעות של סגן המנהל תלויה במורכבות בית-הספר.

נכון.

אתייחס לדברים שנאמרו פה, ואחר כך אוסיף עוד כמה דברים. היא דיברה על העומס על המורות ועל המורים, ובעיקר על המורות, אז אם נוסיף לזה שהן גם מורות וגם הורים, הן גם אימהות, זה כאילו מוסיף הרבה עבודה למורות. מחנכות צריכות לעבוד הרבה בבית-הספר. נכון שב"אופק חדש" העלו את השכר שלהם, - -

וגם השעות.

- - אבל במקביל הוסיפו הרבה עבודות, שעות עבודה. לא נשאר להם מה לעשות בבית בשביל הילדים שלהם. יש הרבה דברים שהם צריכים לעשות גם לא בבית-הספר אלא אחרי בית-הספר. זה מכניס אותם ללחץ, - -

עומס.

- - לאי נעימות בבית-הספר וגם בבית. אני חושב שצריך להוריד מהשעות הפרונטליות שעכשיו נמצאות - - -

כבוד היושב-ראש, אולי אני יכול לשאול אותו שאלה?

בבקשה.

וסים, אני חושב שאולי תתייחס לפער שבין המורים לתלמידים בכל הקשור לאינטרנט, לפייסבוק וכל הדברים האלה, משום שאני חושב שהפער הזה חשוב. אני מניח שהם יודעים. הילדים שלי למשל יודעים יותר ממני בהרבה.

בהתחלה, כשחשבו על כניסת התקשוב והמחשוב לבתי-הספר, העבירו סקר למורים שיראו איפה הם נמצאים ומה מצב המורים, אבל בסופו של דבר לא התייחסו לסקר הזה. התייחסו לכל המורים כאילו הם באותה נקודה ושכולם כאילו יודעים באותה רמה. הסקר הזה לא בא לידי ביטוי אחרי שהעבירו את ההשתלמויות למורים. נתנו את כל ההשתלמויות לכל המורים באותו רגע ובאותה רבה. זה עשה עוד פער בין המורים. מי שבהתחלה לא ידע נכנס - -

בין המורים לתלמידים?

כן.

כן. - - למצב לא נעים עוד יותר, ומי שידע מצא את עצמו שהוא סתם מבזבז זמן.
התלמידים – זה לפי מה שיש להם בבתים. גם לא כל הבתים הם אותו דבר. במגזר הערבי נכנס גם התקשוב, ונכנסה הטכנולוגיה לבתים.

יש לכם אתר בית-ספרי בבית-הספר?

כן, בטח.

אתם ממוחשבים בבית-ספר?

כן, ממוחשבים ונחשבים בין בתי-הספר המובילים במחשוב ובתקשוב. יש לנו אתר שימושי לכל ההורים, ואנחנו מתקשרים עם ההורים דרך האתר. כל מה שנעשה בבית-הספר זה באופן ישיר נמצא בבתים של הילדים. הבעיה היא שהמורות הוותיקות לא מתמצאות בתקשוב כמו שצריך, והן תמיד מתקשות ויש להן בעיות להיות כל הזמן עם כל המטלות שמוטלות עליהן. כשעשו את ההשתלמויות, המהפך שהיה מהדירוג לפני "אופק חדש" ו"אופק חדש", התייחסו לטבלת השכר של כל המורים ולא התייחסו לרמת ההשכלה של המורים. מי שהייתה ותיקה או מורה שהיה לו שכר גבוה, אפילו - - -

מורים מתקשרים עם התלמידים בפייסבוק למשל?

בפייסבוק – לא.

אני מתכוון לפייסבוק.

לא, אבל מתקשרים באתר של בית-הספר ובמייל של בית-הספר. יש להם קשר. הבעיה היא שלמורות הוותיקות נתנו דרגה שהיא דרגה גבוהה והן השתוו למורים הצעירים שיש להם השכלה גבוהה. אם לאחד חדש יש M.A., אז הוא באותה דרגה של ותיקה יש לה ותק של 25 שנים. הם נחשבו באותה קטגוריה, והם עושים את ההשתלמויות שלו באותו מקום. יש פה בעיה רצינית שצריך לטפל בה.

אני מלי חייקין מבית ספר "ביכורה", ואני מחנכת כיתה ו'. בית-ספר "ביכורה" נמצא בעמק המעיינות באזור בית-שאן. אני רוצה להתייחס לכל העניין של הפייסבוק.

זה בית ספר ממלכתי?

זה בית-ספר ממלכתי-דתי. אני חושבת שהיום הפייסבוק וכל הרשתות החברתיות וגם הסמארטפונים זה בעצם הרחוב שהיום הילדים שלנו נמצאים בו. אם אנחנו נותנים להם להיות שם בלי מבוגר או סוג של מבוגר אחראי, זה כמו לתת לילדים שלנו להסתובב ברחוב בלי אנשים מבוגרים. מה לעשות, הם נמצאים שם והמון. אני חושבת שאנחנו יכולים להכניס את כל הטאבלטים למיניהם והסמארטפונים לבתי-ספר בצורה מושכלת. אנחנו לא צריכים להתייחס אליהם בתור איזה משהו ש"לא שמענו ולא ראינו". אנחנו יכולים, וראוי שנשתמש בהם. הילדים שלנו – מי שהיום הוא בכיתה א' יהיה בשנת 2030 בתיכון. העולם שלנו מתקדם בצורה כל כך מהירה, ואנחנו חייבים להכין אותם לעולם שיהיה אז. בטח לא אנחנו יכולים להישאר שם, ואנחנו לא יכולים להם להגיד: "לאט-לאט, יש זמן". הילדים שלנו היום מתקדמים בקצב מאוד-מאוד מהיר.
גם בקטע של הקשרים החברתיים ואיך הם יהיו, אני חושבת שאם אנחנו באמת-באמת נחשוב לעומק - - -

איך אתם עושים את זה? זה החשוב. איך אתם עושים את זה?

זהו, בדיוק. זה מה שאני רוצה להגיד. אם אנחנו נחשוב על זה, על איך אנחנו יכולים להשתמש בטאבלטים, וסתם אני אומרת דוגמא: אני מחנכת כיתה ו'. אם בשיעור אני מחלקת להם טאבלטים ונותנים להם שאלת חקר בתחילת שיעור, אני לא נותנת טאבלט לכל ילד. אני נותנת טאבלט לשלושה ילדים. יש להם פה קשר חברתי, והם חייבים קישורים חברתיים כדי לדעת איך להסתדר בשיעור כזה. זה לא שאנחנו אומרים להם: "קחו טאבלט, עִזבו אותנו בשקט". יש כאילו משהו שאנחנו פוחדים מההתרחקות שלהם מאתנו.

את אומרת "אני נותנת טאבלט". יש לכם שיעורים מובנים?

לא. מה שאני רוצה להגיד זה שאנחנו לא צריכים לפחד מזה. אנחנו צריכים להשתמש בכלי הזה.

ברור.

חייבים - - -

אבל איך את משתמשת?

לכוון אותם.

כן, למשל דבר כזה: אנחנו משתמשים בו כמו הדוגמא שנתתי, - -

במורה מושכלת.

- - כן, בצורה מושכלת.

אני רוצה לומר עוד שתי נקודות. יש לי ילדה בכיתה ד' ושאלתי אותה: מחר אני הולכת. מה את אומרת? היא אמרה לי: אמא, אי-אפשר שבבית הכל יתקדם ובבית-הספר הכל יישאר ישן. אנחנו חייבים לעשות את זה ביחד. אנחנו לא יכולים שפה יהיה ככה ובבית-ספר יהיה משהו אחר.

אני רוצה לומר עוד נקודה לגבי מכללות להוראה. סיימתי ללמוד לפני עשר שנים, ולא הכינו אותי למה שאנחנו היום נדרשים, לא מבחינת הטפסים וכל הדברים האלה – אני מדברת באמת על נטו חינוך ואיך אני מקדמת את התלמידים שלי. את זה לא מכינים במכללות, וחבל. אני חושבת שכן חשוב לתת את הדעת.

טוב. מה שלימדו לפני עשר שנים לא מלמדים היום.

יש לי בצוות מורות שנולדו לפני 20 ו-30 שנה, ונוצר פער עצום.
עוד נקודה – מישהו פה אמר על מה התפקיד שלנו. אני חושבת שהיום המורה צריך לדעת שהוא פחות נותן את הידע והוא יותר מנחה בכיתה. הוא מכוון. הוא היד המכוונת. אם באמת יש להם את כל הידע, אנחנו המכוונים. אין לנו הרצאה. באמת הידע לא נמצא אצלנו - - -

עד כמה את מרגישה שאת יכולה לעצב את הכיתה ואת יום הלימודים ברצונך ועד כמה זה כזה מוכתב מלמעלה שאת בעצם נמצאת במסגרת?

אני חייבת לציין שגם המנהל שלי וגם המפקח שלי ובאזור שלנו המון-המון נותנים לנו יד מאפשרת באמת כרצוננו, כמו שאתה אומר. זה פתוח. אם דיברנו פה על מיצ"בים, אני חושבת שזה שזה לא מיצ"ב חיצוני זה מאוד משמעותי. כן, כל אחד בוחן את עצמו בבית-הספר שלו, וזה בסדר. אבל, כמו שאתם אומרים, כשזה יוצא החוצה, פתאום יש דריכות אחרת. תודה.

אוקיי. תודה. את מאחורה, בבקשה.

קוראים לי ניקול גיל, ואני מגיעה מבית-הספר "אמירים" בבנימינה. האמת היא שהרגשתי קצת לא נוח עם השיח שהלך לכיוון האינטרנט והעניינים המתוקשבים, כי דווקא ביחס לדברייך, שאמרת שהחינוך נמצא בתקשורת, אני מרגישה שכל הנושאים המתוקשבים והעניינים של אינטרנט והרשתות החברתיות כן נמצאים שם בחדשות בערוץ 2 ובערוץ 1. אני לא מרגישה שהוועדה המכובדת הזאת – אני לא אגדיר את תפקידה, אבל אני ארגיש יותר נוח אם היא באמת תדבר סביב איזה מורים אנחנו מעצבים היום ויזה דיבור אנחנו מביאים אל הכיתה. אני מחנכת מזה 17 שנה ומגיל 23 אני מורה, צפיתי בהתקדמות העצומה שנעשתה גם במעמד המורה. ובזה אני לא תמימת דעים אתךְ. אני חושבת שתפקידנו ומעמדנו השתפר גם דרך "אופק חדש" וגם דרך יעדים שהמשרד הציב. השנה, למשל, משרד החינוך הציב יעדים ללמידה איכותית ופחות כמותית, למידת חקר. בית-הספר שלי הוגדר כמומחה. המומחיות של בית-הספר היא למידה משמעותית.

למידה משמעותית – מה זה אומר?

אסביר. קודם כל, בבית-הספר אצלנו לא לומדים מקצועות אלא אשכולות. האשכולות הם תחומי דעת רב-ממדיים, שבהם ילד יוצא לרוב מן הכיתה, ובזה אני לגמרי גיליתי הזדהות עם מה שאתה אמרת. גם אצלנו בבית-הספר שברנו את קירות הכיתה והוצאנו את הילדים החוצה, וראו זה פלא הם לומדים הרב היותר והם קשובים הרבה יותר. מוטיבציית הלמידה שלהם השתנתה פלאים, שלא לדבר על הדרך שבה אני קמה בבוקר סוף-סוף – בשמחה. ברגע שהמשרד מלמעלה ביעדים אפשר לנו לחלום, וכשהמנהלת שלי, שעד עכשיו הייתה אישה מאוד הישגית ומאוד מבקשת את הפאנץ-ליין בסוף כל שעה, אני מרגישה שמותר לי לחלום. האפשרות שלי לחלום מגביהה אותי כמחנכת, היא מגביהה את הילדים והיא מגביהה את בית-הספר. היא מגייסת את ההורים הרבה יותר אלינו. אני לא מדבר על חלומות. אני מדברת על בית-ספר שמתפקד, בית-ספר שזכה בפרס חינוך מחוזי.

לא. אנחנו רוצים חולמים שם.

זה, בדיוק, מה שאני אומרת.

הם מחוללי המהפכות בסוף.

כן. אני מאמינה בדרך המהפכה הספציפית הזאת ששר החינוך מקדם – אני מאוד-מאוד מקווה שיותר ויותר מורים יידבקו בדבק הזה.

היושב-ראש שאל אותך על למידה משמעותית. אנחנו שמענו את זה מכבוד השר. אנחנו רוצים לדעת איך זה בשטח. איך זה מחלחל?

למידה משמעותית הופכת אותי למורה שמעורר סקרנות. ברשותך, אתן לך דוגמא, והרבה יותר קל לי לדבר על דוגמא: לפני ארבעה ימים יצאנו מהכיתה אל רחבה חקלאית ליד הכיתה באזור בנימינה מתחת לכביש 4. הילדים עשו בתהליך הזה כמה דברים שקשורים ללמידה: אנחנו נתנו להם חבל, מצפן ואבן. הם שירטטו לבדם ביכולת החשיבה שלהם מעגל. הם חילקו אותו לארבעה רבעים. הם ידעו להגיד מה הזווית של כל מעגל. אחרי שהם סיימו, הם לימדו את הילדים איך מודדים צעדים לפי מאה מטר, כמו שעושים בצבא. הם ידעו לפרש כמה צעדים הם עשו מבית-הספר ומה המרחק. אחרי גיאומטריה וגיאוגרפיה, סיימנו בשיעור תרבות ישראל ולימדנו על חוני המעגל שהיה זה שיצר את המעגל הראשון, לפחות המדובר, ודיברנו גם על העונה. זה לא להאמין איך הילדים חזרו לבית-הספר, וזה לא להאמין איך אני חזרתי.

זה אירוע בית-ספרי או שזו הכיתה?

לא. זו הכיתה שלי. אני מורה בכיתה ה'. אני מדברת אתכם על הבית הקטן שלי. אבל בבית-הספר קורים עוד תהליכים כאלה. אני, באופן אישי, מזמינה כל מורה כאן לנסות את התהליך הזה. יש בו משהו מעצים. הוא מחזיר אותנו לתשוקה הזאת שהרגשנו כשרק התחלנו ללמד.

איך מחלקים את האשכולות? לפי מה?

לפי הנושא. זה לפי מה שיצוק אל תוך הנושא. אם החלטנו ללמד עכשיו על ירושלים – אנחנו ניצק לשם את דוד המלך שזה היסטוריה, ניצק לשם גיאוגרפיה, ספרות וכל מיני דברים נוספים. מבחינתי, פעם חשבתי לעזוב את החינוך, ועכשיו יש לי מחשבה שנייה.

אני איניתסאר עיאש ממחוז דרום. זה מחוז שכולם מכירים. אני כאילו באה מירח אחר. כולם מדברים על מה יש בבית-הספר. היא אמרה שבתה רוצה שבית-הספר שלה יהיה כמו הבית שלה שיש הכל. בבית-הספר היא רוצה הכל.

רוצים בית-ספר כמו בית.

כן. היא אמרה שמותר לה לחלום. גם לי מותר לחלום בבית-ספר בדרום שהילדים שלי ייקחו רק חלק, רק קצת, ממה שיש בכל בתי-הספר. משרד החינוך רוצה – נותן מחשבים. הוא לא נותן מחשב לכל ילד כמו שיש בבתי-ספר אחרים. בבית-הספר אין לנו אפילו תשתית.

מאיזה ישוב את?

אני נמצאת בתל-שבע, אבל אני מרשה לעצמי לדבר בשם כל בתי-הספר בדרום.

אבל, בית-הספר שבו את מלמדת הוא בתל-שבע.

כן, יש אינטרנט כי אני ממש קרובה לבאר-שבע. זו הסיבה העיקרית.

לא. זה גם ישוב מוכר. בית-הספר שלכם ישן או חדש?

אני לא יודעת. הוא נבנה אולי בשנות ה-80. אבל יש כמה בתי-ספר שהם בקרוואנים. גם בבית-הספר שלנו יש כמה כיתות שהם בקרוואנים. אני גם רכזת תרבותית בבית-הספר. כשיש לנו מסיבה או משהו בעיתונאות או משהו שאנחנו רוצים לעשות ילדים, אני לוקחת כמה כיתות לכיתה אחת שיש בה מחשב כדי להקרין להם מה שיש. אז כשלפי החוק או לפי הסדר צריך שבכיתה אחת יהיו 24 תלמידים, יהיו בה 80 תלמידים שרואים סרט אחד שמדבר למשל על יום האינטרנט או על משהו אחר. לגבי כל מה ששמעתי, תנו לנו לחלום, כמו שחלמו כולם. תנו לנו לראות את זה ולהרגיש את זה. משרד החינוך נותן לנו. מה לעשות, יש לנו "אופק חדש", וגם המורה עושה הכל כדי שהתלמידים שלו יזכו. אני גם כמחנכת, אני רואה בעצמי גם האמא וגם האבא של הילד בבית-הספר, ואני רוצה לתת לו גם לחלום ולתת לו להרגיש הכל. אני רואה שחסרים לו המון-המון דברים. כמו שהיא אמרה שהיא אוהבת דוגמאות אישיות, אתן גם אני: אתמול היינו במרכז למדעים בבאר-שבע ולקחנו לשם 180 תלמידים מהמצוינים בתל-שבע, וזה ממרכז מצוינות. מתוך 180 תלמידים יש רק אחד שיש לו פלאפון משנות ה-80 או לא-יודעת-מה. הוא רצה לצלם והוא לא ידע איך ומה לעשות, והוא היה בהלם מהמקום. אלה דברים שהוא לא חלם לראות אפילו. אני חושבת שזה המקום שבו באתי להגיד לכם: בואו ותבקרו אותנו ותראו מה יש לנו בדרום.

נשוחח על מעמד האדם.

כן, ככה לראות. ראיתי שבבתי-ספר מדברים על טאבלט. אנחנו עדיין חולמים על מחשב בכיתה שהיא בקרוואן, כלומר שיהיו לה תשתית ומשהו לראות.

אוקיי.

יש חשמל בכיתה? זה מצחיק.

זה מצחיק – זו האמת. זו האמת שאנחנו חיים בה.

אנחנו מבקרים בדרום. כמו שאת יודעת, יש בתי-ספר חדשים ויפים - -

יש חדשים ויפים אבל - - -

- - ובתי-ספר ישנים ועלובים.

כשכולם אומרים שיש ויש ושצריך "אופק חדש" – כן, יש גם אנשים שהם במקום אחר. בואו ותראו אותנו.

כל אשכול והחלום שלו.

ברור.

כן. אז החלום שלנו הוא לפחות שיהיה מחשב אחד בכיתה של 24 תלמידים, כדי ש-24 תלמידים יראו מה יש, ולא ש-85 תלמידים יראו שיש את כל התכנים שאנחנו רוצים לתת להם ביום זה.

אוקיי. בבקשה.

בוקר טוב לכל המורים והמורות. אני מזדהה אתכם כי גם הייתי מורה וגם אני רוצה להמשיך להיות מורה אחרי שאפסיק להיות חברת-כנסת, ושם אולי אשפיע יותר.
דיברנו פה המון על ידע, וידע זה לא הבנה ולא תפיסת עולם. אבל יש המון מושגים שחיפשתי אותם בשיח שלנו פה ולא מצאתי. אני מבינה שבלחנך את התלמידים אני נותן מקום מרכזי ושיקול מרכזי לדברים יותר חשובים מאשר ידע או שהם התשתית של הידע שהם הבנה, ביקורתיות, עצמאות של התלמיד ומוסריות. שם הרשתות החברתיות לא מקנות את זה. הן לא מקנות את הכלים האלה. הן מקנות נתונים, והן מקנות אינפורמציה ודיס-אינפורמציה. אני מדמיינת לעצמי שאני מורה, ואז הכי חשוב לי הוא לתת כלים של הבנה ושל ניתוח, של ביקורתיות כלפי הידע ושל איזה ידע לחפש. נכון שה"גוגל" נמצא לפנינו והרשתות החברתיות נמצאות לפנינו, אבל מהי האג'נדה של התלמיד, איזה סוג של נושאים הוא מחפש ואיזה כלים של הבנה וניתוח קוגנטיבי יש לו בשביל להבין את הדברים, בשביל לנתח, בשביל לבקר ובשביל להיות עצמאי. אני לא חושבת שהרשתות החברתיות משפיעות בזה על מעמד המורה ברמה הזו של ניתוח, של ביקורתיות ושל עצמאות, כי ה"גוגל" לא נותן לךְ שום כלי של ניתוח ושום כלי של עצמאות במחשבה שלךְ ושלך ושום כלי של מוסריות וערכים מוסריים. זה התפקיד של המורה שכל כלי של הטכנולוגיה לא יכול להתחרות אתו. גם כאשר היא מתקדמת, הטכנולוגיה לא יכולה להתחרות ברפרנס של המורה בתור ערך או בתור מקנה ערכים או מקנה תפיסת עולם. זה דבר מאוד חשוב למורה, וזה דבר מאוד חשוב בעולם שלנו ובמציאות שאנחנו חיים בה. את זה אני מחפשת בתור בן-אדם. זה מעמדו של בן-אדם, כלומר לפני מעמדו של המורה ולפני מעמדו של התלמיד. זו האמת – חסרה לי העמדה הזאת כאשר אני מקשיבה לשיח המורים פה בוועדת החינוך. אני נמצאת פה הרבה, למרות שאני לא חברה בוועדה. זו התשתית, ואני חושבת שזו הבעיה. אני מפחדת מ"גוגל" ומהאינטרנט כאשר אין מצפן בידי התלמיד מה לחפש, מה לקבל ומה לא לקבל ואיך לבנות מהאינפורמציה תפיסת עולם. האינפורמציה היא כלום, כי אתם יודעים שיש הבדל בין נתונים לבין ידע לבין הבנה. ידע זה לא הבנה. הידע שנמצא ברשתות לא מקנה לנו את האופציה להבדיל בין אינפורמציה לדיס-אינפורמציה. זו השאלה שלי: מה מעמדו של המורה בהקניית ביקורתיות למחשבה של התלמיד, בהקניית עצמאות ובהקניית הערכים לתלמיד? לזה אף אחד לא התייחס. תודה.

תודה.

שמי יעל טייב, ואני מבית-הספר תל"י במעלה-אדומים. אני ממש-ממש מזדהה עם מה שאת אמרת. כשפתחתי את המחשב ואמרו לי: לְמה את באה לוועדה? ואמרו: מעמד המורה באינטרנט – הדבר הראשון שכתבתי לי כאן זה בעצם איפה המקום שלי כמחנכת. יש כאן פריצות ויש ידע. איפה המקום שלי כמחנכת, כמורה בישראל, לסנן את הידע, לבדוק את הידע? איפה המקום שלי להיות בכיתה מצפן ערכי, מוסרי וחברתי? איפה אני מקנה כלים ומיומנויות ואסטרטגיות לחיים? אני מוציאה ילד מבית-הספר, ואני מצפה שהוא ייצא עם איזה שהוא ידע, ולא רק ידע. קודם כל, הוא מוצף ידע. כמו שאמרנו, יש את "גוגל".

בוגר עצמאי.

אבל איפה אני כמורה? איפה הכוח שלי להקנות לו כלים, - -

כישורי למידה.

- - אסטרטגיות, מיומנויות?

את מרגישה שאת עושה את זה?

אני בוודאי.

ושאת מצליחה לעשות את זה?

כן, בוודאי. במקרה, אני גם מדריכה בתחום העברית, ואני מנסה באמת לזלוג ולהעביר את זה הלאה גם בהדרכות שלי. אני לא באה וכל הזמן מציפה בידע. מה אני רוצה בסופו של דבר? – שהילד יידע לעשות דברים, גם כשאני לא אהיה לידו. איפה אני כלומד עצמאי, כלומד ביקורתי? אני אומרת למורות, וגם אני מנסה ליישם את זה בשיעורים: זה לקחת טיפה אחורה. תנו לילד את הבמה. תנו לו לדבר. אתן המנחות, אתן מובילות, אתן מכוונות. אבל, איפה הילד פה בשיח בכיתה, בהתעודדויות בכיתה? יש בעיות, עולות בעיות – תנו לילד לדבר, כלומר לנסות ליצור איזו שהיא שפה משותפת יחד עם התלמידים, אבל, שוב, לא לשכוח את כל הכוח שלי כמורה, עם כל הפריצות ועם כל הידע; זה כל הזמן מהדהד לי כמורה. אני כל כך מזדהה עם מה שאת אמרת ממש. כל כך יפה דיברת ואמרת, כי זה באמת איפה אני לא הולכת לאיבוד, חבר'ה? אני מורה, אני צריכה להקנות משהו.

חנין זועבי לא מקבלת כל כך הרבה מחמאות פה.

דווקא בוועדה הזאת אני כן מקבלת.

בוועדה הזאת – כן.

אם דיברנו על למידה משמעותית שעכשיו מדברים כל הזמן, וגם שר החינוך מדבר, מהי למידה משמעותית? זה ילד שהוא באמת ילד שלומד ומלמד. זו קהילה לומדת ומלמדת. אני, כמורה, אמורה לראות את הסקרנות של הילד, ולפתוח לו צוהר, אבל, שוב, חשוב לי מאוד לא לשכוח את המקום שלי כמורה בהקניית ערכים, אסטרטגיות, כלים ומיומנויות.

עד כמה במקום שאת פעילה בו את בעצם מעצבת לעצמך את הדרך ועד כמה יש שיח מורים, השתלמויות, מפגשים והנחיות מלמעלה? בגישה שאת נמצאת במקום שבו יש הפריה הדדית יש לך את מי לשאול שאלות כשאת מתלבטת?

קודם כל, אנחנו בונים תכנית לימודים, כמו בכל בית-ספר, ויש לנו גם את התכתיבים מלמעלה. אבל, אחת לחודש אנחנו יושבים צוותים בבית-הספר, ויש חשיבה משותפת ויש הפריה הדדית, אם זה צוות של עברית, מדעים, מתמטיקה או צוות שכבתי. יש תכניות. אחת לחודש יש לנו עצירה: תכנון מול ביצוע. אנחנו רואים באמת אם מה שהצבנו לעצמנו, המטרות שהצבנו, באמת באו לידי ביטוי ושאנחנו השגנו אותן. כלומר, אנחנו לא הולכים עם הראש בקיר. יש כאן צוות שחושב, שמגיע לתובנות, צוות פעיל, וחשיבה כל הזמן. הדברים דינאמיים כל הזמן. זה משהו שכל הזמן נבנה ונבנה. שוב, לא ללכת עם ראש בקיר – להיות פתוחים, לשמוע ולהשמיע. אני מדריכה, אבל יש לי את המדריכה מעלי, יש לי למי לפנות ויש לי צוות. גם מהתלמידים שלי אני לומדת המון, וזו לא מין קלישאה כזאת של "מכל מלמדי השכלתי".

יש לך ילדים משולבים בכיתה?

אני לא מחנכת השנה, אבל חינכתי 14 שנה. השנה הלכתי להדרכות, אבל אני מורה.

אני אשמח, אם מישהו קצת יספר על שילוב ילדים עם מוגבלויות או עם צרכים מיוחדים כפי שזה נקרא.

שמי ליאת, ואני באה מבית-הספר המדעי-טכנולוגי בירושלים, ואני מורה בחינוך המיוחד.

זו כיתת חינוך מיוחד בבית-ספר רגיל.

זה בית-ספר רגיל. זו כיתה התנהגותית.

כמה ילדים יש בכיתה?

שמונה. אני רוצה להתייחס גם ללמידה המשמעותית והרלוונטיות של הלמידה וגם לחלומות שלהם. הכנסנו את נושא פרויקט החלומות של הילדים ואת הקשר שלהם לתכנית הלימודים. חשוב להגיד שהילדים, עם כל התקשוב, לוקחים חלק פעיל בזמן הלמידה. הם הופכים להיות מורים קטנים. לא רק שהם מורים קטנים, יש להם המון-המון תפקידים בתוך הכיתה. אין את שיח הפינג-פונג הזה של שאלות ותשובות, ממש לא. ילד מגיע עם ידע, חוקר, עומד מול הכיתה, מציג את הדברים שלו, ואם צריך להוסיף אני מוסיפה. אבל ילדים פעילים כל הזמן בהקשר לחלום שלהם. אם, סתם לדוגמא, הוא החליט שף, אנחנו מחברים את המקצוע שלו, את החלום שלו, לתכנית הלימודים ולשאלות: למה בכלל אני צריך ללמוד בבית-הספר? למה אני צריך ללמוד חשבון? למה אני צריך ללמוד מתמטיקה או עברית בשביל היות שף? כל הדבר הזה הוא למידה משמעותית מבחינתי, וזה אומר איך אנחנו מחברים את עולם בית-הספר לחלום שלו, לחזון שלו, ומממשים את זה לאורך כל השנה. זה פרויקט לא פשוט, ואני חושבת שהוא מאוד מוצלח. לפחות אצלי ראינו הצלחה מאוד-מאוד גדולה שילדים פעילים גם בעשייה וגם בחקר. זה ללכת ולחקור כל הזמן ולקשר את העולם שלהם, של החלום שלהם, לתכנית הלימודים. אני סתם אתן דוגמא: לימדתי על יערות הגשם ואיך באמת הם מהחלום שלהם מצילים את נושא כריתת יערות.

ברור. יש לך סייעת בכיתה. היא אתך כבר כמה שנים?

לא, זו השנה הראשונה, אבל אני מכירה קצת.

היא באה עם איזו הכשרה?

בוודאי. אני מאמינה שהם קיבלו השתלמויות, קורסים למיניהם.

כן, זו סייעת כיתתי. אנחנו פשוט עסקנו השבוע בכל התחום הזה של סייעות בחינוך המיוחד.

אבל, גם אני והיא יושבות ביחד ומעלות נושאים.

איך הקשר עם ההורים?

הקשר עם ההורים זה גם דרך אתר בית-הספר, גם מחברת קשר שמגיעה כל יום וגם טלפונים ופגישות. אני חושבת שהורים חייבים להיות מעורבים במה שקורה בבית-הספר עם הילדים שלהם ולהיות חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה.

תודה.

שמי אורנה, ואני סגנית מנהלת ומחנכת כיתה ז' בבית-ספר שמונה שנתי בגבעתיים. בגבעתיים לומדים בבית-ספר יסודי עד כיתה ח'.

יש לכם מזל רב שנשארתם.

זה הכי כייף בעולם.

קודם כל, אני רוצה לענות לךְ לגבי חינוך. אני מחנכת כבר 25 שנה. לא התעייפתי לרגע, והמוטו שלי הוא: חינוך עושים באהבה או לא עושים בכלל. אני מוכנה לוותר על להיות סגנית ורכזת והכל, ואני לא אוותר לרגע על להיות מחנכת, כי אני לא רודפת אחרי החומר למרות שאני בכיתות ז'-ח' ועוד פרק בתנ"ך או עוד פרק בהיסטוריה זה פחות חשוב. הערכים בגיל הזה, שאני עומדת ומקנה להם, והדמות המשמעותית שאני רוצה להפוך עבורם, הם הדבר הכי חשוב בעיניי. להפוך לדמות משמעותית זה מצד אחד להציב להם גבולות ומצד שני להתחבר לעולם שלהם. העולם שלהם הוא גם טלפוני. אני חייבת לספר שהשבוע לימדתי אותם בשיעור גיאוגרפיה משהו בנושא גלובליזציה, והתבקש פשוט שהם יוציאו את הסמארטפון ויחפשו מושג מסוים. אנחנו אוסרים שימוש בסמארטפון אצלנו בבית-ספר ולכן לא ביקשתי, אבל זה היה משהו שהתבקש. ילדים באמת לא יודעים להשתמש במחשב. ילדים יודעים לשחק במחשב, ויודעים לשחק נפלא במחשב. תבקשי מהם משהו מעבר לזה, אז יש את השניים-שלושה מבריקים ובזה זה נגמר.
כשמדברים על מעמדו של המורה, בתור סגנית מנהלת אני גם מראיינת כל שנה מורים חדשים שבאים למערכת. לצערי, אין כמעט מורים שמגיעים לראיונות. הרבה מורים מגיעים מהסבת אקדמאים, כשהם רק מתחילים את הסבת האקדמאים, וזה עוד לא זה. אחת השאלות הראשונות שהם שואלים היא כמה הם ירוויחו. אני לא מעסיקה ואני לא יכולה לענות, אבל אני יודעת להגיד להם שלא הרבה. מה-לעשות, כולנו חיים בעולם הזה. אנחנו בטח לא מקבלים כמה שאנחנו משקיעים או כמה שמגיע, ופשוט אין מורים. החלום שלי הוא שעל כל משרת הוראה, כמו בהולנד, יתחרו שלושה או ארבעה מורים ואני אהיה זו שאבחר את הטוב ביותר. היום הם בוחרים אותי. היום הם הולכים לראיונות בשלושה-ארבעה בתי-ספר, ומי שיש עיניים הכי יפות והוא הכי נחמד – אותו הם בוחרים. זה מצב מאוד-מאוד לא אידיאלי, וזה המצב שקורה היום בסמינרים. זה לגבי מעמד המורה.

נכון.

כמה מורים יש לכם בבית-הספר?

חמישים. זה בית-ספר גדול.

שאלה כללית – מתוך החמישים כמה היית מחליפה מחר בבוקר?

איזו שאלה.

היא לא יכולה לענות.

זו שאלה מכשילה. קרוב לעשרים.

חבר הכנסת, אנחנו בשידור חי.

בסדר. הם רואים אותה עכשיו, אבל הם לא יודעים למי היא מתכוונת.

יש עכשיו את הפרסומת שבה זורקים קורות-חיים לפח.

אבל, אני לא זורקת קורות-חיים לפח.

לא, היא לא זורקת.

אני מראיינת אותם.

אבל, את אומרת: כעשרים - - -

כעשרים באים לעבוד ולא לעבודה. כשדיברת על שילוב תלמידים עם צרכים, משולבים אצלנו גם ילדים לקויי שמיעה, ויש לנו כיתות, - -

שמע.

- - ומשולבים ילדים עם PDD.

יש כיתות מותאמות.

יש לנו כיתות מותאמות, וכמעט בכל שכבה יש לנו ילד משולב עם PDD, כלומר עם אוטיזם. החוויה היא נפלאה.

זה משהו שקיים בבית-הספר הרבה שנים או שזה חדש?

זה היה בבית-הספר הנוכחי חמש שנים, וכל השנים שהייתי הוא נמצא שם.

יש איזה שהוא ילד בכיתה שהוא מלווה, באופן קבוע, על-ידי סייעת?

כל ילדי ה-PDD מלווים בסייעת. לכל אחד יש את הסייעת הפרטית שלו, כשיש כיתה אחת שיש סייעת לילד והכיתה וההורים לא יודעים למי הסייעת שייכת כי זו הייתה הדרישה של ההורים. אז היא כאילו סייעת כיתתית, אבל היא סייעת של ילד מסוים. זה מראה כמה יפה יש את השילוב.

שאלת על הכשרת סייעות. לצערי, מאוד קשה למצוא סייעות. רוב הסייעות אצלנו הן סייעות שלא מצאו עבודה אחרת.

דרך-אגב, אין הכשרה לסייעות האלה.

אין הכשרה לסייעות.

אלה דברים שאנחנו מנסים לקדם.

גם השכר שהן מקבלות הוא שכר מאוד נמוך יחסית לזה שהן צריכות להיות צמודות לילד גם בהפסקות. זאת אומרת, אין להן כמעט הפסקה במהלך היום. העבודה מאוד לא פשוטה. כן, יש לנו ילדים משולבים, והם משולבים נפלא. יש לנו גם כיתה, שהיא כיתת א'-ב', שהיא כיתה משולבת בבית-הספר.

כיתת חינוך מיוחד.

כיתת חינוך מיוחד לילדים עם אינטליגנציה סבירה, והם משולבים נפלא בחינוך הרגיל ולא רק בתוך הכיתה שלהם.

אסור לנו לפחד מפלאפונים. אנחנו חייבים להתחבר לעולם הזה, כי כשאנחנו אומרים שאנחנו לא מקור ידע אנחנו באמת לא יודעים הכל. אם ילד שואל אותי בכיתה שאלה ואני לא יודעת, אני עוצרת, הולכת למחשב, אומרת "רגע", בודקת וחוזרת אליו עם תשובה. אני לא מתביישת להגיד שלא ידעתי. נכון שאני יודעת הרבה, אבל אני לא יודעת הכל.

יש פה מישהו מהמורים שבבית-הספר שלו יש מחשב לכל מורה?

לכולם.

קנינו, אז יש.

בסדר, אבל אני מדבר על הפרויקט.

איזה פרויקט?

אצלנו זה בית-ספר מתוקשב, ויש עגלת מחשבים שנמצאת במרכז - - -

לא. אני מדבר על המחשב של המורה שהוא הולך אתו הביתה.

למורה יש מחשב, - -

יש למורים הכל.

- - והוא חייב לבוא אתו לבית-הספר.

אתם בטח מכירים. יש עמותה שנקראת "אתנה", שהמוטו והתפיסה שלהם הם שאם אתה רוצה שמורים יתגברו על הפחד הזה ממחשבים, צריך להיות למורה מחשב אישי שהוא הולך אתו הביתה והוא לא רב עם הילדים מי עכשיו בשעת מחשב. מורות סיפרו לי שהן יושבות עם המחשב במיטה, ואני מקווה שגם עם משהו אחר, וכתוצאה מכך מהבלתי-אמצעיות הזאת אתה יוצר את הקשר עם המחשב, כי בדרך-כלל הילדים משוטטים במחשב יותר טוב מאתנו – לא בתחומים שאנחנו רוצים שהם ישוטטו.
בבקשה, האורח מאחור.

בוקר טוב לכולם. רציתי להודות דווקא למסעוד שוב, שהוא עדיין קשור כמורה והוא מבקר בבתי-ספר הרבה.
אני ג'מאל מבית-הספר כעביה, ורציתי לחזור קצת על מה שדיברנו פה.

אתה מחנך?

אני מורה ומחנך. רציתי להביא מהזווית שלי את המגזר שלנו שהוא כל כך מיוחד וגם בעל צורך כזה מיוחד. יש לנו בבית-הספר חשיבות רבה מאוד להתמקצעות מורים. אנחנו מאוד נותנים חשיבות לשונות של תלמידים, ואנחנו מאוד מדגישים חשיבות של שיח פדגוגי לתלמידים. אנחנו מאוד מאמצים יוזמים מבתי-ספר אחרים, ומאוד אכפת לנו לחנך את הילדים שלנו חינוך ערכי ומורשת. אנחנו מאוד משתפים הורים. אנחנו מאוד מאמינים בזה. אם אנחנו רוצים להצליח, ויש לנו עשייה חינוכית טובה, אז אנחנו מאמינים שצריך באמת לשתף כמה שיותר הורים שיהיו באמת מעורבים בעשייה החינוכית.
לוגיסטית, אני חושב שאתם יודעים טוב מאוד, אנחנו מקופחים. יש לנו מחסור מאוד אדיר בחדרים. יש לנו כיתות שלומדות בקרוואנים עד היום. אין לנו מעבדה ואין לנו ספריה. אני חושב שזה מאוד פוגע בעשייה החינוכית של בית-הספר.

בגדול, בבית-הספר שלנו, בצוות שלנו אין לנו פער גדול בין המורים לבין התלמידים מבחינה דיגיטלית. רוב הצוות שלנו הוא צוות מאוד צעיר. יש לנו שניים-שלושה מורים מבוגרים, והם חלשים בתחום הזה. יש מחשב לכל מורה, ואנחנו משתמשים בזה.
מבחינת רשתות חברתיות וכל מה שקשור לזה, אני מאוד מאמין במה שאמרה חברת-הכנסת חנין. אני חושב שזה לא הזמן. אני לא חושב שזה מועיל בשלב הזה ביסודי לפחות. אנחנו לא נותנים לילדים להיכנס עם טאבלטים ועם סמארטפונים לכיתות. אנחנו לוקחים ונותנים להם בסוף היום. הילדים כבר הפנימו שהם לא צריכים להביא טלפונים לבית-ספר.
אני מאוד מסכים עם העמיתה שם שאנחנו נמצאים באיזו שהיא סיטואציה, באיזה שהוא מעמד, מאוד קשה מבחינת אינטרנט, מבחינת רשתות ומבחינת איך לנווט את כל הקטע הזה.
אני גם מתייחס לעוד דבר אחד. אני לא מרגיש מחויב במאה אחוז לתכנית לימודים. זה מאוד תלוי בהרבה דברים אחרים. זה תלוי במצב ותלוי בסיטואציות שונות. בעיניי ולפי דעתי, תכנית לימודים זו לא פרה קדושה. ניתן לשנות את זה קצת, אבל בתיאום עם המורה, עם המחנכת, שתקבל את הילדים בשנת הלימודים הבאה. אפשר לשנות, אפשר להתייחס לשונוּת, אפשר לשנות קצת, והכל לפי הקצב של הילדים ולפי המצב של הכיתה, אבל מאוד חשוב ליידע את המורה או את המורה שמקבלים את התלמידים בשנת הלימודים הבאה.

לאן הולכים הבוגרים שלכם, הילדים?

יש אצלנו כמובן בית-ספר יסודי, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה.

בכעביה?

כן, בכעביה. היא נפתחה לפני כמה שנים. סתם לדוגמא: אני לימדתי בנצרת כמה שנים טובות, והיה אצלנו רק בית-ספר יסודי. אני למדתי שם בכנסיית הבשורה. לא היה אצלנו בית-ספר. יש לנו בית-ספר תיכון חדש.

אבל, בכעביה עצמה יש גם חטיבת ביניים וגם חטיבה עליונה, - -

גם חטיבת ביניים וגם - - -

- - שמשרתת כמה כפרים?

היא משרתת את כעביה, חג'אג'רה וטבאש – שלושה כפרים. בתי-הספר, חטיבת הביניים והחטיבה העליונה, הם בתי-ספר מאוד חדשים.
כמו שאמרתי, תכניות הלימודים – מאוד חובה ומאוד טוב להספיק את החומר, אבל זו לא פרה קדושה. עוד פעם אני אומר את זה: אפשר להתחשב בהרבה דברים אחרים ושונים, וכדאי לקחת את זה בחשבון.

בבית-הספר יש איזה שהן תכניות למפגשים עם בתי-ספר יהודיים?

יש לנו מפגשים עם בתי-ספר אחרים. אני לא חושב שאנחנו צריכים את זה מהרבה סיבות, ואתה יודע את זה טוב מאוד.

לא, אני לא יודע.

סתם לדוגמא, יש לידינו איזה שהוא קיבוץ, הרדוף, לידינו, שהוא רחוק מאתנו ב-200 מטר. אנחנו חיים ביחד. אבל, בכל זאת, יש לנו פעילויות ויש לנו פרויקטים עם בתי-ספר אחרים יהודיים, ואנחנו עובדים ביחד. יש לנו גם מתנדבים מחו"ל שמלמדים את הילדים שלנו אנגלית. זה מאוד כייף, וזה מאוד נהדר.

ברור. אוקיי.

באופן כזה מיוחד וחריג, הסוכנות היהודית אישרה שהמתנדבים האלה יעסקו גם בבתי-ספר לא מהמגזר היהודי.

מה זה "חיים ביחד"?

אנחנו כאילו עובדים ביחד והילדים שלנו משחקים ביחד. אנחנו מאוד קרובים אחד לשני.

הצטרף אלינו חבר הכנסת עיסאווי פריג'.

מה עם מעמד המורה, ולאו דווקא מול התלמידים אלא במערכת? מעמד המורה הערבי מבחינת חופש הביטוי, מבחינת היחס שלו עם המפקחים, עם המערכת, והעצמאות שלו בתור מורה?

מהניסיון שלי, אני מאמין שהמורה כיום חל שינוי במעמד שלו, מבחינת איך הוא מדבר עם מפקח ואיך הוא מדבר עם האחראים עליו. היום, העסק מאוד פתוח ומאוד נגיש. סתם לדוגמא: אצלנו בבית-הספר למנהל יש דלת פתוחה לכל המורים, והם מרגישים ממש בבית. הם מרגישים שהוא אחד מהם ולא אחראי עליהם. וכן המפקח – המורים מרגישים שהוא אחד מאתנו. אנחנו עובדים ביחד ונמצאים ביחד. אנחנו גוף אחד ונרתמים לאותה משימה.

אוקיי. תודה. בבקשה.

אני קובי רונן מבית-הספר נועם בנים בפסגת-זאב בירושלים.

בית-הספר הוא נפרד לבנים ולבנות מכיתה א'.

נכון, מכיתה א'. יש בית-ספר נועם בנות באותה שכונה, שגם הוא כמונו מכיתה א' עד כיתה ו'.
רציתי קצת לשתף מחוויותיי בכיתה ולהגיד שקודם כל הכלי הזה של הרשת החברתית, האינטרנט והסמארטפונים הוא כלי מאוד-מאוד-מאוד בעייתי. אי-אפשר להתעלם מהפריצות שיש שם, מהאלימות שיש שם ומהזליגה שיש לילדים תוך כדי הם יושבים בבית שלוש, ארבע וחמש שעות מול המחשב, וכתוצאה מכך הם מגיעים לכיתה לפעמים עם עיניים כאלה אדומות שאתה מזהה מיד שהם בילו הרבה זמן יום לפני זה עם המחשב. אני חושב שאני לפחות בעבודה שלי עם התלמידים – אני מחנך כיתה ה' בבית-הספר – מציב את העובדה הזאת שהאינטרנט, הרשת החברתית וכל הטכנולוגיה שמסביב הם רק כלי. זה לא האידיאל שלנו בתור מורים ותלמידים או בני-אדם, אלא זה רק כלי כמו רכב וכמו כל דבר אחד. אנחנו חייבים מאוד-מאוד-מאוד להביא אותם למצב שהם יבינו שזה לא העיקר. העיקר הוא לפתח, כמו שנאמר קודם, את התובנות, לפתח מיומנויות ולפתח קשרים חברתיים, כי במצב הזה זה הכל וירטואלי. ישנה קריקטורה ידועה של הלוויה של מישהו וכל הכיסאות ריקים בהלוויה ויושבים שם רק שלושה אנשים ואחד אומר לשני: אני לא מבין איפה כולם, לא הגיעו, כי היו לו 700 חברים בפייסבוק. הכל וירטואלי, והילדים נשאבים לדבר בצורה מאוד-מאוד חזקה. זה טוב, זה נחמד וזה חשוב, אבל חייבים לשים את זה בפרופורציות הנכונות.
חשוב מאוד באמת שהתלמידים יידעו שהמורים שלהם מגיעים לבית-הספר לא מהדור הקודם אלא מהדור הנוכחי, וגם להם יש טלפונים חכמים, וואטסאפ (WhatsApp) וכל הדברים האלה, אבל זה עדיין לא העיקר. העיקר הוא איך לפתח את הקשרים הבין-אישיים שבין המורים לתלמידים. אני חושב שכולם פה גם יסכימו שאין תחליף, בשום סמארטפון, בשום טאבלט ובשום רשת חברתית, למילה החמה שהמורה נותן בבוקר לתלמיד כשהוא רואה שהוא מצליח ולגבי המשוב שאנחנו יכולים לתת להם ולהעצים אותם לכך ולתת להם את ההרגשה שהם באמת – לא וירטואלית – תלמידים טובים שמתקדמים. מבחינתי, זה לתת להם את האבחנה שיידעו להבחין בין העיקר לטפל.

עד כמה אתה משתף את ההורים במאבק הזה לשימוש נכון – הלוא אי-אפשר למנוע את השימוש – ומושכל בכל האמצעים האלה? אתה סיפרת על הילדים שבאים טרוטי עיניים, ותפקיד ההורים פה מאוד-מאוד מרכזי ומאוד-מאוד חשוב.

זו נקודה. מה שרציתי להגיד לגבי ההורים הוא שאני חושב שחייב להיות סוג של תהליך להחזיר את החינוך להורים. אם ילד בא במצב שמורה הוא בעצם חצי בייביסיטר, אז לא יכול להיות שום מצב של שיתוף פעולה אתם. אם ההורים יבינו שהחינוך הוא בעצם בידיים שלהם ואנחנו רק עוזרים אבל אנחנו שותפים לכל התהליך החינוכי הזה, זה ייצור אצל הילד באמת יותר אבחנה והבנה שהוא בידיים טובות והוא לא במקום פרוץ שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה אלא הוא יכול לעשות הכל בעזרה של מבוגר.

איך אתה עושה את זה בפועל?

איך זה אצלי? אני יכול לתת דוגמא אישית.

כמה ילדים יש לך בכיתה?

אצלי בכיתה יש עשרים תלמידים.

גם אני רוצה.

זה מעט.

אני קיבלתי כיתה של עשרים. יש לנו כיתות גם של שלושים תלמידים.

גם בשלושים - - -

עוד פעם, תכל'ס, איך התקשורת עם ההורים?

כשההורים רואים שהמחנך של הבן שלהם הוא בעצם אדם שהוא זמין ונחמד ולא אומר להם "תתקשרו אלי בין 19:30 ל-20:00 בערב" ובעצם הוא בכלל לא עונה בשעות האלה, אל"ף, הם נותנים לו את הגיבוי המלא. הם רואים שהם אתו. הם משתפים פעולה. אני יכול להגיד שאצלי בכיתה עשיתי, אפרופו טכנולוגיה, קבוצת וואטסאפ של ההורים. זה מבחינת הדיוור הישיר וגם בינם לבין עצמם. דיברנו על שיח. אז גם בין ההורים בינם לבין עצמם באותה קבוצה בוואטסאפ אמא אחת יכולה להרים הודעה שהיא מתלבטת באיזה עניין, ותוך שניות כבר עונים לה.

יש להם בוואטסאפ קבוצה של ההורים.

של ההורים בכיתה.

ואתה בפנים?

כן. אני מנהל הקבוצה. אני יצרתי אותה. ההורים מרגישים, בעצם, שיש פה איזה חיבור של הורות, בית-הספר והתלמיד. אני חושב שזה משפיע.

אוקיי. בבקשה.

שמי רחל, ואני מבית-הספר "רימלט" בנתניה בשכונת פולג. אני מחנכת את כיתה ה' שיש בה 36 ילדים ואני גם סגנית בית-הספר. אני רוצה להתייחס לדברים שאמרת לגבי הזמינות של המורים לתקשורת עם הורים. אני חושבת שמעמד המורה נמדד גם בזמינות מצד אחד, אבל מצד שני גם לנו מגיעים הזמן שלנו, הרוגע והשקט שלנו. מתוך זה נמדד המעמד שלנו, זאת אומרת איך אנחנו מובילים את המעמד שלנו ככה זה מצטייר בפני ההורים. אם אנחנו נהיה יותר מדי זמינים, בסוף זה יעלה לנו על הראש. תוך כדי זה אנחנו, בעצם, נבנה את המעמד שלנו.
אצלנו בבית-הספר הלמידה מאוד מתוקשבת כחלק מלמידה מגוונת. יש לנו בבית-הספר לאפטופים, שלוש עגלות, ואנחנו עובדים עם תכנית של "עת הדעת" בארבעת מקצועות הליבה. אנחנו מתייחסים לזה כלמידה מגוונת, ומשלבים עם זה את חומרי הלמידה. תכנית "עת הדעת" היא מאוד טובה לתלמידים. כמורה לעברית אני משלבת הרבה. תלמידים כותבים טקסטים ומגיעים עם דיסק און קי לבית-הספר, מציגים את הטקסט טיעון שהם כתבו, עומדים בפני הכיתה ומסבירים איך הם כתבו, והתלמידים נותנים להם משוב. זה כל הזמן לשלב למידה מגוונת, כאשר המורה הוא המתווך ועומד במרכז ונותן את הכלים המתאימים, ותוך כדי זה נבנה המעמד שלו גם בפני התלמידים וגם בפני ההורים.

אוקיי. בבקשה.

קוראים לי ריקי, ואני מחנכת כיתה ה' בת 36 תלמידים וגם בירושלים בבית-ספר קשת תלפ"ז יחד עם מאיה. רציתי להגיד כמה דברים. באמת בעידן הזה של האינטרנט והתקשורת אני מרגישה שיש הצפה של ידע. אני מאוד-מאוד מתחברת למה שאמרה חברת-הכנסת. יש הצפה של ידע. הידע הוא וירטואלי והוא בשפע. התפקיד שלנו כאן, כמורים, לדעתי, רק מתחדד עוד יותר ועוד יותר, ולדעתי הוא נעשה עוד יותר חשוב, כי כאן אנחנו צריכים לדעת איך לסנן את הידע, איך לכוון את התלמידים, איך להנחות אותם ואיך לתת להם את המיומנויות איך להתמודד עם הידע הזה.
אנחנו חייבים גם לתת להם את התקשורת הבין-אישית הזאת בינינו, לראות אותם פנים מול פנים ולתת להם את המילה הטובה וללמד אותם לעבד את הידע הזה ולהקשיב להם – אני לא מכירה שום מחשב שיכול לעשות את זה במקומנו – לתת להם את הליווי האישי, את העידוד, את ההקשבה הזאת, את המילה הטובה, את הדמות לחיקוי ואת המודל לחיקוי, את ההערכה ואת המשוב המילולי, ולהנחיל להם את הערכים.
אני חושבת שבעולם הזה של הידע הוירטואלי מאוד חשוב גם לתת את המגע האנושי. אני חושבת שאין תחליף לראיית העיניים של הילד כשהן בורקות כהוא מצליח – זה הסיפוק שלנו – ולראות את הריגוש שלו כשהוא מקבל משוב חיובי מילולי מולנו.
מצד שני, אני לא חושבת שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מכל מה שקורה, אלא אנחנו חייבים לדעת איך לשתף עם זה פעולה במינונים הנכונים. אני רוצה לתת דוגמא לגבי מה משרד החינוך למשל עושה כדי להכניס את הנושא הזה בדרך הנכונה. כל יחידות ההוראה, שאנחנו מקבלים, יחידות הוראה מוכנות שמשרד החינוך, המחלקה לחינוך הלשוני מכינה, הן יחידות שיש בהן שילוב של מחשב, שהן משדרגות את הלמידה ושבאמת מביאות את הלמידה מהדלת בדרך הנכונה. דוגמא פשוטה: אם אנחנו לומדים איך לכתוב טקסט טיעוני ואנחנו משתדרגים מטיוטה לטיוטה, אנחנו עושים את זה באמצעות המחשב.

יש תכניות שאת בעצמך מרכיבה?

על זה בדיוק רציתי לדבר בנקודה השנייה. דווקא בעידן הזה של "אופק חדש" שאני חושבת שהוא שיפר את מעמד המורה בנושא הזה של משכורות ותנאים – דווקא כאן - - -

תנאים – לא.

ויתרת על הפנסיה.

אוקיי. אולי יותר במשכורת. אבל, אני חושבת שדווקא בתחום הזה של פיתוח תכניות חלה נסיגה, כי אנחנו יותר מקבלים תכניות מוכנות ובדגש על מבחנים מוכנים מאשר בעבר. בעבר אנחנו פיתחנו יותר תכניות, ואנחנו בנינו את המבחנים בעצמנו. אני חושבת שבעידן הזה, בשנה הזאת, - - -

מהי הבעיה? שאת לא מרגישה מספיק יודעת איך להכין את התכניות?

אני יודעת מצוין איך להכין.

אז למה את לא מכינה?

אנחנו מכינים את זה בבית-הספר. בבית-הספר שלנו מנסים להתמודד עם התופעה הזו. יש לנו תכניות בית-ספריות ונושאים שאנחנו בונים לעצמנו ומפתחים אותם. אבל, בשנים האחרונות, אנחנו מקבלים יותר יחידות מוכנות שאנחנו מצופים לקיים אותן ולהוביל אותן. אלה יחידות הוראה.

הן סגורות או פתוחות כך שאת יכולה לשנות בפנים?

קודם כל, הן טובות מאוד. מה שטוב בהן הוא שאני יכולה לצקת אותן לנושאים אחרים, ופה באמת המקום שלנו כמורים.

הרעיון צריך להיות שבעצם מורים מכינים תכניות. בשביל זה צריך קצת לדעת כמובן. אני יודע לפחות – אני-לא-יודע, יש פה בתי-ספר שהם ב"סיסמה לכל תלמיד"?

כן.

הרעיון הוא שהמורה עצמו יכול להכין לעצמו את השיעורים או לקחת תכניות מובנות ולעשות בהן התאמות לכיתה שלו, בין אם זה במבחנים או בכל דבר אחר.

כן, אבל בשנים האחרונות היו הרבה מאוד מבחנים כדוגמת המיצ"ב למשל, שאתה מצופה להעביר מבחן מסוים. נותנים לך אותו.

כן, אוקיי.

אני חושבת שהצעד הזה של שר החינוך הוא צעד מבורך – להחליט על הערכה מחודשת של הנושא הזה – וצריך להמשיך אתו. צריך שתהיה הלימה בין הלמידה המשמעותית שהיא לא כמותית אלא איכותית לבין דרכי ההערכה, כלומר איך אנחנו מעריכים אותם. אי-אפשר להמשיך באותה מסורת של כל כך הרבה מבחנים ומוכתבים מראש. צריך יותר לתת למורה לבנות את המבחן שלו ולהתאים אותו לכיתה ולצרכים.

אוקיי. היום בכנסת מבקרים הרבה מאוד ראשי מועצות בעיקר כאלה חדשים שנבחרו רק לאחרונה.

רק חדשים.

רק חדשים. אולי נשמע את ראש מועצת עין מאהל. תתקרב למיקרופון.

שלום לכולם. הקול שלי קצת גבוה. אני אוהב לדבר בעמידה.

לא. רגוע. אתה כבר הבנת שחינוך הוא הדבר הכי חשוב במועצה?

קודם כל, בוקר טוב לכולם. אני מברך את כולם, את המורים ואת המורות. אני גם באתי מהחינוך. הייתי מנהל בית-ספר בנצרת 30 שנה ועוד 10 שנים כמורה, ובסך-הכל הייתי 40 שנה בעבודה בחינוך.

רק ארבעים שנה.

לא רק 40 שנה אלא 41 שנה. יצאתי לפנסיה לשנה אחת, ולמזלי יצא שאהיה ראש מועצת כפר עין מאהל ותושב כפר עין מאהל למרות שאני עבדתי בנצרת. זה אותו דבר וזה לא רחוק. זה מרחק של חמישה קילומטרים. אני מכיר את חנין שהיא שכנה טובה. אני מכיר את אביה ואת אמה, ואנחנו כמעט משפחה אחת. היא לא יודעת – אני יודע.

יש לך איזה סיפור פיקנטי או משהו?

הזמנתם אותי להגיד משהו. בקשר למעמד המורה, אני מברך את המורים והמורות. אני רוצה להגיד דבר אחד: אנחנו בעידן חדש. אנחנו בתקופה שאנחנו חייבים לדאוג לילדים שלנו בצורה אחרת ממה שאנחנו למדנו. זה השינוי שאני מדבר עליו כל הזמן. אי-אפשר לעמוד, להסתכל ולהגיד: ככה למדנו, ככה עשינו. אנחנו חייבים לעשות את המקסימום לגבי איך יהיו הבנים שלנו בעתיד, איך אני רוצה לראות את עצמי בתוך הבן או הבת שלי בעתיד. זה החזון שלי – שאני אראה את הבן שלי, את הבת שלי או את הנכד שלי, ושתחיו כולכם עד 120 ותראו אפילו את הנינים, ותראו איך הם נראים ואיך הם יהיו ומה אני מצפה מהם. על זה אנחנו צריכים לחשוב היום.

עזוב. אלה סיסמאות בחירות.

לא סיסמאות בחירות.

תכל'ס, תכל'ס. אתה היית מנהל בית-ספר כל כך הרבה שנים, ועכשיו אתה ראש מועצה. מה אתה תעשה אצלך במועצה – שינויים במערכת החינוך?

אני כבר התחלתי לעשות. זה לא "מה תעשה?".

מה אתה עושה?

אני כבר מהיום הראשון התחלתי לדאוג לסטאז'רים של הכפר. יש לי 30 בנות, 30 מורות, שיש להן תואר ראשון ותעודת הוראה, ואין להן לאן ללכת לעשות את הסטאז' שלהן.

שישלח אותן - - -

הן עומדות בצד שנים.

יש פה סגנית.

אני דאגתי לזה מהיום הראשון, וסידרתי להן מקום בכפר, לא רחוק, ומימנתי את כל התקצוב הזה, למרות שנכנסתי בשנת 2013 שזה לא תקציב שלי אלא של מישהו לפני. אני הבטחתי שאני אקיים, ואני קיימתי, ועכשיו הם עובדים. זה הולך ודוהר. זה דבר אחד.
דבר שני – אני הלכתי על חינוך מיוחד. יש לנו בכפר בעיה של הרבה חירשים-אילמים, ויש אחוז גדול. יש גם תלמידים שיש להם חינוך מיוחד למצב בינוני-קשה גם. עשיתי את המקסימום לעשות תכנית להקמת בית-ספר לחינוך מיוחד. אני לא יודע איך יצא לי בתוך חודשיים לקבל את האישור הזה. אני קיבלתי את האישור, ועכשיו אני בשלב של היתר בנייה. עוד חודש-חודשיים אני אתחיל לבנות. אני מבטיח, בעזרת השם, בעזרת משרד החינוך שיתקצבו את זה - -

משרד התקציבים.

- - כפי שהבטיחו לי בתב"רים ובכל מיני דברים, שב-1 לספטמבר התלמידים ייכנסו לבית-הספר. זו גם תעסוקה. אני חושב גם על תעסוקה לכפר. אם אני עושה בית-ספר לחינוך מיוחד בכפר, זו תעסוקה לכפר.
אתה אמרת לי "מה עשית?" או "מה אתה תעשה?".

אין זמן.

רק דבר אחד.

עוד דבר בחינוך – אומר רק משפט אחד: ראש המועצה שלפני הגיש בקשה לבית-ספר תיכון שני. יש לנו בית-ספר מקיף, והוא מפוצץ ויש בו 1,800 תלמידים, וזה לא ייתכן.

כמה תושבים יש בעין מאהל?

13,000 תושבים.

יש לך תיכון?

יש תיכון אחד מקיף עם חטיבת ביניים.

באים גם מכפרים אחרים?

לא, לא. זה של הכפר. אחוז הילדים שלנו גדול, ויש בכפר צעירים. בממוצע אנחנו עם הצעירים.

אני נכנסתי, וראש המועצה שהיה לפני ניסה לעשות בית-ספר אחר, ולא נתנו בגלל שהיו לו איזה סכסוכים פה ושם, ואני לא רוצה להיכנס לזה, וזה לא יצא. אבל התכנית הייתה על השולחן. לקחתי את התכנית ונסעתי לירושלים. באתי לכאן. אני סידרתי מה שסידרתי. יש לי חבר שהוא מפקח במשרד החינוך והוא היה אתי. במקרה, אתמול נמצאת על השולחן שלי, ועוד לא קראתי, התכנית אושרה. זה בתוך שלושה חודשים. אז אתה תשאל אותי מה אני רוצה לעשות? – אני רוצה לעשות הרבה דברים.

מה הקסם?

איפה הכסף? אני רוצה כסף. אני רוצה שהממשלה תיתן לנו כסף. אני רוצה מכבוד אדוני עמרם מצנע. אני מכיר אותך, ואני יודע איפה עבדת וכל מיני דברים אני יודע. אני יודע שאתה יכול לעזור לנו, ולא רק אתה.

חאלס, חאלס.

לא חאלס. אני לא אהיה עוד פעם.

תודה רבה.

תודה רבה לכם. היה נעים.

שיהיה לך בהצלחה.

תודה.

אני נותן רשות דיבור לאלה שלא דיברו.

אני רק רוצה להעלות משהו שנייה. אני לא אדבר הרבה. זה משהו שפספסנו. משהו שאנחנו מפספסים, לדעתי, בדיון הזה, וחבל, בנושא אמצעי התקשורת והסמארטפונים. הפייסבוק והרשתות החברתיות הן זירה נסתרת מהעין שלנו. כל השימוש החיובי מוכר לנו, והתועלת שלנו מוכרת לנו. השאלה היא מה אנחנו עושים כמחנכים וכהורים במקומות הלא נראים.

על זה אנחנו מדברים. בבקשה.

שמי גנית, ואני מבית-ספר "השלום" במבשרת. אני מחנכת כיתה א'. עד עכשיו לא היה מישהו כזה.

כן, עד עכשיו היו לנו ו"וניקים.

האמת היא שבקטע הזה הקטע של התקשורת זה בעצם אומר שילדי כיתה א' עדיין לא כל כך חשופים לכל הרשתות החברתיות שכל בני-הנוער והטרום נוער כבר כן חשופים אליהם. אבל, דווקא בגלל זה, אני כן מרגישה מחויבת להוות איזו שהיא דוגמא, מודל, למה נכון ולמה לא נכון מבחינת תקשורת בין-אישית; זה דבר מאוד-מאוד חשוב, עם כל הרשתות החברתיות והוואטסאפים למיניהם, לדעת לתת לילדים כלים כבר מהגיל הצעיר איך נכון לתקשר, איך נכון לדבר, מה נכון לומר ומה לא נכון לומר. אם אני רוצה לומר משהו, איך להגיד אותו? הקטע תמיד בחינוך הלשוני הוא על שפה דבורה ושפה כתובה והבדלים בין שפה דבורה לשפה כתובה, אז בעצם זה לטשטש את ההבדל הזה ושלא יהיה הבדל ושאני אדבר כמו שאני כותב. ואז, כשאני אכתוב גם ברשתות החברתיות בעתיד אני אכתוב נכון, אני אתייחס נכון, אני אדבר נכון ואני אכבד את הבן-אדם שנמצא מולי, בין אם אני רואה אותו ובין אם אני לא רואה אותו, כדי לדעת שזה המינימום של תקשורת בין-אישית שהילדים היום לא כל כך יודעים לעשות את זה. הם פולטים כל מה שהם רוצים בלי לחשוב.

כמה ילדים יש בכיתה?

37.

37? אבל, את מקבלת פיצול כיתות א'.

יש לנו שעות ריווח. זה משהו מאוד מבורך שנכנס בשלוש השנים האחרונות.

נכון.

זאת אומרת, בכיתה א' יש לי עשר שעות ריווח, כשבעצם יחד אתי יש מורה נוספת.

שעות רוחב.

ריווח, רוחב. אבל, זה עדיין באמת המון ילדים. מתוכם יש שלושה ילדים משולבים, ושניים הם של כיתת חינוך מיוחד ושל ליקויי למידה כאלה ואחרים.

לא. אם זה כיתת חינוך מיוחד, אז הם לא אצלך.

הם משולבים אצלי בכיתה.

בחלק מהשעות.

בחלק מהשעות. יש ילד של כיתת תקשורת.

תאמרי לי: יש כיתת א' אחת או כמה?

יש כיתת א' אחת שהיא כיתת א' של חינוך מיוחד, וחוץ מהכיתה שלי יש שלוש כיתות א'.

כולן עם 37 תלמידים או משהו כזה?

כן, בערך.

כיתה א' עם יותר מ-30 תלמידים - -

זה בלתי-אפשרי.

- - זה ממש פשע.

גם אצלנו יש 36.

זה מחזור שלישי שלי שאני עם 37 ילדים.

זה קורה המון.

גם אצלנו.

זה לפי חוזר מנכ"ל.

זה עד 41.

אני עוד פעם חוזרת למה שאמרנו קודם שהתפקיד שלי היום, כמחנכת, בין אם אני מרכז או לא, אני כן מרגישה שהתפקיד שלי הוא עדיין מאוד-מאוד מרכזי. נכון שאני לא יודעת הכל ונכון שאני מעבירה לילדים שאני לא יודעת הכל, ועם מחשב בכיתה אני כן מראה להם שאם אני לא יודעת משהו אני פותחת מחשב ואני מראה להם שאפשר למצוא את התשובות, אבל זה בדיוק התפקיד שלי: לדעת להגיד איך לתקשר, תקשורת בין-אישית – מודל, איזה שהוא מצפן שהוא כן חשוב לחברה מבחינת מה להגיד ומה לא להגיד ומה לעשות ומה לא לעשות, ולהגיד שגם באינטרנט עם כל עידן הפורומים וכל הדברים גם לא בטוח שכל המידע נכון. נכון שהוא זמין, אבל אני כלומד חייב להיות שקול ולדעת מה הוא בעירבון מוגבל ומה אני לוקח אתי.

אוקיי. תודה.

חבר הכנסת זחאלקה, בבקשה.

הדיון הזה מזכיר לי סרט מצויר שבו מראים שתי דמויות שמנסות לפצח אגוז עם אבן. הן דופקות ולא מצליחות, ואז בא החכם ואומר: אנחנו לא חיים בתקופת האבן. יש לנו טכנולוגיה חדשה. הוא לוקח מחשב נייד ומתחיל לשבור את האגוז, וכמובן שהוא לא מצליח והמחשב רק מתפרק. כמובן שהטכנולוגיה החדשה לא תפתור את כל הבעיות, והיא לא טובה לכל דבר. אבל, אני חושב שצריך לקחת את זה כמציאות. עד היום בחברה החרדית אסור לראות טלוויזיה. אי-אפשר. זה יכול להיות בחברות סגורות וקטנות. אבל יכול להיות שבעוד שלושים שנה יהיו מקומות שלא ילמדו באינטרנט ולא ילמדו בצורה דיגיטלית ויהיו מאוד שמרנים ואפילו לא תהיה תכנית ליבה. זה יכול להיות. אבל, אני מדבר על החברה הפתוחה, החברה שאצלנו בארץ ובכל מקום בעולם. אין ספק שהאינטרנט והפיתוח הטכנולוגי הוא מתנה גדולה מאוד שהאנושות קיבלה. צריך לחבק, צריך לאמץ, צריך לאהוב, אסור ליפול באגדות על העניין הזה, על כל מיני סיפורים של התמכרות, שינויים באישיות וכל מיני דברים. יש פה בעניין הזה ערבוביה גדולה מאוד של מדע ואגדות. אנחנו זוכרים את הסיפורים פה שאנשים היו מכורים לטלפון, והרכב הממונע וההפגנות של עובדי הסדר נגד הדפוס המודרני. החיים משתנים ומתקדמים, וצריך לראות את הטכנולוגיה, לאמץ אותה ולדחוף אותה בכיוון הנכון.
אני לא רוצה להיכנס לדיון הפילוסופי בעניין הזה, אם כי הוא מרתק. המרתק שבו הוא שחל שינוי. השינוי הוא בקצב. כלומר, חבר הכנסת רן כהן שאדם לא רואה את העתיד, אדם מפנה גבו לעתיד והוא רואה רק את העבר. בקצב של פעם בני-אדם הסתדרו. עכשיו בקצב הזה הכל כך רץ, המהירות שבה הדברים משתנים, זה בלתי נתפס, וזה לא רק עניין של מערכת החינוך.
יש לי הערות קטנות בעניין הזה. קודם כול, אני שואל מה מותר הדיון הזה מדיון במקום אחר בארץ בעניין הזה, כלומר מה הכנסת יכולה לעשות, מה ועדתנו המכובדת יכולה לעשות. אני ציפיתי לשמוע מהמורים: את הדיון הזה הם יכלו המורים לערוך בינם לבין עצמם בלי נוכחותנו, ואנחנו רק נתנו במה ושידור ישיר. השאלה היא מה הכנסת יכולה לעשות בעניין הזה.

קודם כל, לתת דוגמה אישית בהתנהגותה. אתה יודע שכשמורה נכנסת לכיתה א' או ב' והילדים עושים רעש, היא אומרת: "ילדים, תתנהגו יפה. פה זה לא כנסת".

נכון. הכנסת יכולה לעשות הרבה דברים בעניין החינוך בכלל. אני מדבר על הנושא הספציפי, נושא הדיון היום. אני אומר שהדבר הראשון שצריך לעשות ושהכנסת יכולה לעשות זה איך ללחוץ על משרד החינוך ועל הגורמים הרלוונטיים לממן את המחשוב של בתי-הספר הלא ממוחשבים. זו המצווה הראשונה. זה לא רק לרוץ עם אלה שהתקדמו ויש להם את הכל. את זה צריך לעשות ולבנות תכניות. אבל יש כאלה אחרים. הנה, מורה מהנגב אמרה שאין להם שום דבר. בזה צריך לטפל. כבוד היושב-ראש, אני חושב שפה תפקידנו. זה תפקידנו המוסרי. כולם מדברים על מחשבים, ויש לה קנאת מחשב. סליחה על הביטוי, אבל יש פה קנאת מחשב. אנחנו רוצים שיהיה לנו, ואחר כך שיהיו לנו את הבעיות של המחשבים.

זה למרות שבבית-הספר שלנו לכל מורה יש מחשב נייד, זאת אומרת המורים מצוידים אחלה. אבל איפה לתת?

איזה בית-ספר?

אנחנו מדברים על הנגב, וזה בית-הספר תל-שבע.

איזה? ג'?

בית-ספר תל-שבע אלרסאלה.

אני אומר שזה הדבר הראשון שצריך לעשות.

.

שנגיע כמו שכולם הגיעו. הם רוצים עוד יותר, ואנחנו עדיין חולמים שלילדים יהיה מחשב בבית ושיהיו להם בבית את האפשרויות לראות גם טלוויזיה ולראות הכל. אנחנו במצב מאוד - - -

כן, אוקיי.

אני רק רוצה להביע את עמדתי. אני בעד מתן חופש ושימוש באינטרנט ובמחשב הנייד בכל דבר שהוא נוגע – הראייה צריכה להיות ראייה חינוכית, ובחינוך המודרני. כלומר, אם יהיה סמארטפון לכל תלמיד שבו הוא יוכל להשתמש בו באמצע השיעור; אני לא יודע, יכול להיות שמחר... צריך ללמד את התלמידים איך לחפש ידע ולא שיהיה להם ידע. זה כמו שפעם אמרנו שילדים לא יודעים לחבר או לעשות כפל בגלל המחשבון. התלמידים הפיקחים ידעו להכפיל 321 כפול 452 ולתת לך תשובה תוך דקה, והיום לא צריך את זה. זו חוכמה היא לא רלוונטית. צריך לחפש חוכמה אחרת.

אני שמעתי כבר מורים ששואלים: למה צריך ללמוד את לוח הכפל בעל-פה?

צריך.

אתה יודע שלוח הכפל זה במספרים הנמוכים. בעל-פה זה חלק מאיזו שהיא תפיסה שאתה לא מחשב אלא רואה את זה מול העיניים.

נכון.

לכן גם בעידן המחשב - - -

לא, אני לא ביטלתי את הידע. אני אומר שצריך להתאים את העניינים. אני לא אמרתי "5 כפול 6". נתתי מספרים גדולים.

ברור.

אלה היו החוכמות הגדולות. אני אומר דבר אחד: יש פה שלוש דרגות, ואיפה תפקיד המורה? זה העניין. אני בכלל רואה שתפקיד המורה הוא יותר בחינוך מאשר בלימוד. תפקיד המורה הוא יותר לתת לתלמיד לא את הדגים אלא את החכה, כלומר כיצד להגיע לידע, כיצד לחשוב. צריך הכשרה למורים בעניין הזה של כיצד ללמד את הילדים לחפש. זה כל הדברים האלה. בכל זאת, למרות הטכנולוגיה, עדיין התודעה האנושית לא השתנתה. יש פה שלוש רמות: יש רמה של מידע ואת זה אפשר למצוא באינטרנט; יש את הרמה של הידע שזה המידע המאורגן. יש באינטרנט אבל אתה לא חייב להיכנע לו, כלומר צריך ללמד את הילד לבנות את הידע שלו על סמך מידע; מעבר לכך ומעבר לכל זה, יש את החוכמה והתפיסה המוסרית, ובזה יכול להיות שהמורה יהיה מורה לחוכמה ומוסר.

בזה צריך להשקיע – לברור את המורים.

בדיוק. זה העניין.

תודה.

נשארו לנו עשר דקות. אני מבקש מראש המועצה האזורית אל-בטוף: בוא בבקשה תאמר כמה מילים בקיצור, ולאחר מכן ניתן לעוד שניים, ואנחנו רוצים להספיק.

יש כמה מורים שרוצים.

אני נציגה של משרד החינוך.

קודם כול, תודה על ההזדמנות. אני דוקטור יאסר עומר, והיום אני משמש ראש מועצה אזורית אל-בטוף. נבחרתי לפני שנה וחודשיים.

לא כולם יודעים מה זו מועצה אזורית אל-בטוף.

מועצה אזורית אל-בטוף – למי שלא מכיר זה בבקעת בית נטופה ליד צומת גולני – מאגדת בתוכה ארבעה ישובים: רומת היב, רומנה, עוזר וואדי חמאם במרחק 30 ק"מ. זאת אומרת, אין רצף. לכן, החליט מי שהחליט שזו תהיה מועצה אזורית. זה לא לרוחי ולא לטעמי היום, אבל זה המצב הנתון היום.

אלה ישובים בדואים.

ככה-ככה. מעורבים, מה שנקרא: 50%-50%.

כמה תושבים יש בסך-הכול בכל ארבעת הכפרים ביחד?

8,000 תושבים בכל ארבעת הישובים, ואנחנו באשכול סוציואקונומי 1. שמעתם פעם על מועצה אזורית באשכול סוציואקונומי 1? – כולם נמצאים בדרגה 7 ומעלה.

לא כולם, אבל יש באמת מעט ב-1.

זאת אומרת, התושבים עניים ממש. לא ניכנס לכל הפרטים של המועצה.

על מה הדוקטורט שלך?

הדוקטורט שלי הוא בגיאוגרפיה. אני גיאוגרף. אני פרשתי ממשרד החינוך אחרי תאונת עבודה שהייתה לי. הייתי במערכת החינוך 42 שנה, ומתוכן 26 שנים הייתי מפקח על בתי-הספר ובין היתר עשר שנים בדרום בנגב, ולכן שאלתי אותה על איזה בית-ספר היא מדברת.
תרשו לי רק לומר משהו מהניסיון שלי במשך התקופה ולגעת בכמה נקודות. הייתי גם מפקח על בתי-ספר בכעביה. הדבר הראשון – אני אומר קודם כל תודה לכנסת ותודה לוועדת הפנים. באמת הגיע הזמן לדבר על מעמד המורה.

ועדת החינוך.

מצדי, כפי שאני רואה היום, אני לא הולך לשום ועדה. היום אנחנו בסיור בוועדות הכנסת בהשתלמות, ולכן מצאתי לנכון גם להישאר בוועדה הזאת כי חשוב לי גם לשמוע את הדברים.

צריך שיבינו, שאמרו שכל ראשי המועצות: תלכו לוועדות שאתם רוצים. תבחרו לוועדות. חמישה ראשי מועצות מקומיות ערביות, שאקרא את שמותיהם – כפר אל-מנדא, עראבי, אל-בטוף, עין-מאהל, ומזרעה – בחרו לבוא לוועדת החינוך.

כפר מנדא וטובא-זנגריה.

וכעביה וטובא-זנגריה, ולפני כן היה טורעאן. כמעט כולם באו לחינוך.

המעניין הוא התופעה הזאת של אנשי חינוך שהולכים להיות ראשי מועצות.

אני חושב שיש לך את התשובה.

הם יודעים מה יש לתקן. אני אומרת: אתה יודע מה יש עוד לתקן.

בדיוק. זו נקודה מאוד חשובה.
אני יודע שהזמן קצר. ברשותכם, אני רוצה לגעת בנקודה הראשונה. קודם כל, אני מרחם על המורים בגלל שתי בעיות או נקודות. יש את בעיית האלימות. היום כשמורה בעל-יסודי יורד במדרגות, אתם לא יודעים מה קורה שם. יש הרבה-הרבה-הרבה תלונות, והייתה הרבה אלימות נגד מורים בתוך בתי-הספר.
נקודה שנייה – אני מרחם גם על אלה שלא נכנסו עדיין לטכנולוגיה ולעידן החדש ושמול הידע של הילד צריכים להתמודד. זו בעיה מאוד-מאוד-מאוד רצינית היום בבתי-הספר. במפלגה שלי אני עם מורות ומורים, ויש את החרדה להשתמש במחשב. הידע של ההורים היום הוא ידע מתקדם. זה מול האינטרנט ומול הטכנולוגיה החדשה. זה מאוד חשוב לגבי איך להתמודד עם ההורים. אני מדבר על הסיפור שלנו, על המגזר הערבי. בהתחלה חשבו שלהורים אין בכלל חלק בכל מה שקורה בבית-הספר. היום ההורים מתכתבים במייל, שואלים על הילדים שלהם ויודעים בדיוק מה קורה, וזה מה שקורה היום. לכן, המורה צריך להיות מוכן לכל הדברים האלה.

למשל בכיתה של הבת שלי, בכיתה ג', כל ההורים בוואטסאפ וכל הזמן מצפצפים. מה קורה? איך נושמים? זה ככה אצל כל ההורים, ואחר כך אנחנו יודעים דברים מהורים אחרים כי יש קבוצה בוואטסאפ.

אנחנו חשופים. אנחנו חשופים ולבד שם, בלי הדרכה ובלי - - -

ברשותכם, אומר עוד טלגרפית.

עוד משפט אחד. אנחנו צריכים לסיים.

כן. יש עוד נקודה – היום יש לנו בעיות במקיפוּת, "עוז לתמורה" ו"אופק חדש". הייתי מפקח, ואני יודע בדיוק מה זה. לא לקחו את זה בחשבון. היום לא מתייחסים למקיף כאל בית-ספר מקיף, אלא מתייחסים אליו כאילו זה בית-ספר נפרד וזה בית-ספר נפרד, - -

שש-שנתי.

- - ואין איגום משאבים. באו הסתדרות המורים וארגון המורים ומשרד החינוך והחליטו שמנהל מקיף יהיה או כאן או כאן. איך אפשר? הבעלות היא שונה. במקיף הבעלות היא של הרשות. בחטיבת הביניים זו בעיה רצינית.
בעיה אחרונה שאני רוצה לגעת בה היא בעיית העמותות – חטיבת הילדים בגני-הילדים בחינוך המוכר שאינו רשמי. זו בעיה מאוד רצינית. משרד החינוך מעמיד לרשויות בנייה, יחידות גן, ואצלי לפחות שלוש יחידות גן עומדות ריקות. מי כוח-האדם שנמצא בעמותות האלה? כוח-האדם הזה לא מיומן. רק על הנייר כתוב של מורה, וכשאתה הולך ובודק איפה המורה, אומרים: היא חולה היום. אז בדיוק כל הדברים האלה - - -

אוקיי. תודה.

תודה רבה לכם.

משרד החינוך, בבקשה.

אני מלכה וידיסלבסקי, ואני עובדת בחינוך היסודי במנהל הפדגוגי. קודם כל, כל הדיון הזה מאוד חשוב. כביכול שאל חבר-הכנסת: אז מה חדש? הרי יכולתם בלעדינו. אני לא הייתי מצליח לפגוש את כל האנשים האלה דווקא ולשמוע אותם, אם לא אתם. אני פוגשת הרבה מורים ונמצאת בבתי-ספר, ובכל זאת זו פניות אחרת והקשבה אחרת. אני חושבת שזה חשוב מאד.
הייתי רוצה לתת לכם קצת מידע לגבי מה משרד החינוך עושה. אני חושבת שכל מה שכאן נאמר זה מזכיר קצת בדיחה, לפיה הלכו שני מתדיינים לרבי, והרבי שמע אחד ואמר "אתה צודק", שמע את השני ואמר "אתה צודק". אמרה אשתו של הרבי: אבל, איך יכול להיות? אמרת לו שהוא צודק. הוא ענה לה: גם את צודקת. בעצם, הדיון הזה מקיף את כל המורכבות ואת כל הסוגיות שאנחנו מתלבטים בהן במעשה החינוכי עם הטכנולוגיה ובלעדיה. הסיפור של מעמד המורה – היום יהיה במכון מופ"ת יום עיון מהשעה 14:00 על המורה בחינוך היסודי, וזה בדיוק בנושא הזה בזווית נוספת.
מה שאנחנו עושים זה בכמה רבדים. על הצד של באמת יותר תחומי הדעת מורות סיפרו כאן. היחידות שנשלחות הן רק דוגמאות כדי באמת לתת כלים, לתכנן ולעשות תכנון מקצועי נוסף ולפתח. אלה לא יחידות שהן הבלעדיות והיחידות.

נושא המבחנים – לפני שנה אנחנו הוצאנו חוזר שמאוד מגביל את כמות המבחנים בחינוך היסודי.

זה מבורך, מבורך מאוד.

אני שמחה לשמוע.

מעולה.

היישום לוקח זמן כי באמת מורים צריכים כלים אחרי כדי להסתדר בלי מבחנים.

הערכה חלופית.

זה הרבה מאוד שינוי. זה מתחבר גם למדיניות באמת של התפיסה הזאת של למידה משמעותית, כי שינוי תפיסת ההערכה היא מאוד בסיסית בעניין.

אנחנו העלינו לרשת, לרשות המורים והמנהלים, חומרים שמיועדים דווקא להורים, כי לנו אין נגישות להורים. העלינו מדריך להורים שנמצא באתר משרד החינוך ב"מחנכים מסביב לשעון". אבל תוכלו גם להקליד ב"גוגל" "מדריך להורים ולאינטרנט בטוח". יש לנו הרבה קהלי יעד, ואחד מהם זה המנהלים. אני, באופן אישי, יותר מטפלת בתחום המנהלים. אנחנו מוציאים כתב עת שנקרא "ארבעה מינים". יש מספר גיליונות שעוסקים בתפקיד המנהל לאפשר להתמודד עם כל המורכבויות כולל החינוך לאינטרנט בטוח, התפיסה מה זו פדגוגיה בסביבה חדשנית, הניהול בסביבה הזאת. זאת אומרת, באופן מתמיד, אנחנו מעדכנים ומוסיפים, כי גם לנו יש למידה בלתי פוסקת. החומרים האלה – שגם מורים משתמשים בהם – הם באמת נותנים גם סקירות מאוד עדכניות של המחקרים האחרונים ביותר ונקודות מבט אחרות מהאשליה הזאת של המוכר, זה לנסות לראות משהו שגם אנחנו נהיה מופתעים קצת. אני חושבת שזה ניסיון כזה.
לגבי החומרה, קודם כל, הייתה תכנית התקשוב, והיא עדיין מופעלת. הצפון והדרום דווקא מוחשבו על-ידי משרד החינוך. נעשה מהלך הכשרה מקיף מאוד, וזה בלי יוצא מן הכלל לכל המגזרים. צריך לזכור שאני חושבת שהברכה הגדולה של המכשירים האלה היא שאנחנו לא צריכים הרבה ברזלים עכשיו. התחזוקה של המחשבים הנייחים יקרה. העדכון המתמיד שצריך של כל המערכות – אלה באמת עלויות, ותמיד יש את הדילמה האם לצמצם כמות ילדים בכיתה או להוסיף מכשירים. לתפיסתי, ההבנה והתפיסה שלנו של המורים היא ערך ששווה להשקיע בו יותר. היא מאפשרת לפתוח דלתות, ויש אופציות אחרות מאשר מחשב בתוך בית-ספר ביישובים, בקהילות ובכל מיני מקומות שאני חושבת שאפשר שהגופים העצמאיים והחברות יתרמו.

אוקיי. תודה.
אנחנו חייבים לסיים. יש מישהו שחושב שיש משהו שלא נאמר וחשוב.

אפשר לומר משהו קטן?

אבל, בבקשה משפט.

קוראים לי גילה ליטרה, ואני מחנכת וסגנית מנהלת בבית-הספר "רכסים" בבאר-שבע. אנחנו דיברנו, ואני חושבת שאנחנו חזרנו הרבה על עצמנו, ולי חבל כי יש הרבה דברים שאולי היינו יכולים לדבר עליהם ולא דיברנו עליהם ועכשיו הזמן קצוב. אנחנו דיברנו יותר על הסיכויים ומה כן אנחנו יכולים לעשות, ודיברנו פחות על הסיכונים. אני חושבת שגם צריך להבדיל בין אינטרנט וכל מה שהטכנולוגיה מאפשרת לנו כמורים בכיתה לבין הרשתות החברתיות שחוצות פעולות בית-הספר, וזה לא רק אנחנו. לכן, אני חושבת שצריך לתת את הדעת. אמנם הזמן קצר, אבל אני חושבת שאם אנחנו מדברים על למידה משמעותית, למידה משמעותית מתחילה באיך אני נותנת משמעות לדברים שאני עושה. כדי לתת משמעות לאיך אני מעבירה את הטכנולוגיה לכיתה, להורים, למורים, לצוות ולא משנה מה, קודם כל אני צריכה למצוא את המשמעות שלי, וכאן יש את העניין של הכשרת מורים. זה לא מספיק שיש מחשב בכיתה. אני נכנסת לכיתות, ואני רואה מורות: בסדר, יש מקרן, יש מסך, ומעבירות מצגת. מה אני עושה עם זה? האם זו טכנולוגיה? יש הרבה סיכונים שאני חושבת שאולי בדיון אחר צריך לקחת בחשבון ולנסות למצוא פתרונות.

תודה. האם יש עוד מישהו או משהו? בבקשה, משפט וחצי.

קוראים לי עידית, ואני סגנית מנהלת בבית-הספר "סביונים" באור-יהודה. בבית-הספר שלנו יש ארבע כיתות חינוך מיוחד וארבע ילדים עם סייעת אישית. אני רוצה להתייחס למה שאמרת קודם בעניין של ילדים משולבים. במסגרת השיעורים אצלנו, משולבים במקצועות הליבה - -

שיהיה לכם בהצלחה. אני חוזר לדיון בכנסת.

תודה.

- - ושיעורים מקצועיים כמו אמנות, מוזיקה וחינוך גופני. בגלל שאנחנו בסיום, ובאמת אני מתחברת להרבה דברים שנאמרו כאן, אני רוצה לסכם: אנחנו מגדלים ילדים שהם ילדי המסך – דור של מסכים. הם כל היום, אחרי שעות הלימודים, מול מחשב, מול איזה שהוא אביזר מולטימדיה זה או אחר, קונסולות משחק וכו', וכל הזמן אני שומעת "עוד מחשבים, עוד מחשבים". צריך להבין שהמקור שלנו, כמורים וכאנשי חינוך, זה להביא את הילדים לתקשורת בין-אישית שחסרה להם מאוד. התקשורת הבין-אישית הזאת היא במפגשים אחר-הצהריים, ב"צופים", בתנועות נוער, בפעילויות שאנחנו המורים נותנים להם מענה, ולא כל הזמן האמירה פה של "עוד מחשב ועוד מחשב". אנחנו קצת מתבלבלים. נכון שאנחנו בקידמה. כן המורים שלנו מתוקשבים, וכן הם כל הזמן מעודכנים, וכן יש למורים היום סמארטפונים ומחשבים ניידים. הם בתוך העניין. אבל, השאלה היא המינון. לילדים היום חסרים מאוד התקשורת, הקשר החם, המבט האישי, יצירת הקשר. הם רבים המון. לפעמים הם פותרים בעיות באלימות. אני חושבת ששם אנחנו צריכים לתת את הדגש.

תודה.

אין להם שפה. הם לא יודעים לדבר.

אין להם שפה. אין להם תקשורת שמעודדת קשר משמעותי.

דיון כזה בעוד עשר שנים - - -

אני רק רוצה להגיד מילה לסיכום: שר החינוך אמר בכנס "להאמין, לאהוב להצטיין". בבית-הספר שלנו זה מה שמוביל אותנו. אנחנו צריכים להאמין בילדים שלנו, אנחנו צריכים לעודד אותם - -

ולאהוב אותם.

- - ולתת להם את האהבה, ואז הם יצטיינו. תודה.

קודם כל, אני רוצה באמת להודות. אמרתי בתחילת דבריי שהמטרה שלנו במפגשים האלו היא לא לפתור בעיות של כיתות, מחשבים ועומס בכיתות. אלה הם נושאים שעוסקים בהם ביום-יום בצינורות המקובלים והמתאימים. אנחנו גם הרבה מסיירים בשטח בוועדה. המטרה היא לעשות מין שיחה חופשית. אני חושב שמבחינה זו אני לפחות מאוד נהניתי. זה היה מאוד מעניין. אתם – כל אחד בא מהעולם שלו, אבל מייצגים בעצם קשת רחבה מאוד ואלפי מורים בחינוך הממלכתי, בחינוך הממלכתי-דתי, בחינוך הלא יהודי, הערבי, הדרוזי, ואני חושב שגם לכם זו הזדמנות טובה לשמוע עמיתים שלכם שבאים לפעמים מעולמות אחרים קצת על הבעיות שמעסיקות ומטרידות. זו נקודה אחת.
נקודה שנייה – אין ספק בכלל שההוראה היום הרבה-הרבה יותר מורכבת, קשה ומחייבת מאשר מורים של פעם. הרבה מאוד פעמים אני שומע מין התרפקות על המורים של לפני 20, 30 ו-40 שנה, וכל אחד מאתנו, בטח המבוגרים בינינו, זוכרים מורה או מורה מאוד משמעותיים. ההבדל הגדול הוא שהסביבה היום היא סביבה מאוד-מאוד מאותגרת, סביבה שבה נחצים גבולות, ולא תמיד יודעים לשים גבולות – גבולות של התנהגות, גבולות בין מורה לתלמיד, גבולות בין הורים לתלמידים, גבולות בין תלמידים בינם לבין עצמם, מה נכון ומה הם כללי המשמעת הנכונים; דרך-אגב, אני מניח שגם זה נושא שאפשר לדבר בו רבות. וכמובן יש את העובדה שהמורה הוא כבר לא מרכז ידע. זה לא המורה שעומד בכיתה ומספר על איזה פרק בהיסטוריה או על איזו ארץ גיאוגרפית רחוקה והילדים פעורי פה שומעים לראשונה את הסיפורים ואת הדברים האלה. מורה בעצם עוסק בהנחיה, בהדרכה ובלחדד או לבנות את חוש הביקורת של הילד והילדה לעולם שסובב אותם ובעצם לפתוח להם את יכולות הלמידה, את הסקרנות, את היצירתיות. את זה אי-אפשר לעשות בכלים של פעם בדו-שיח, אלא צריך לבנות את זה, כפי ששמענו פה מחלק מבתי-הספר, בלמידות משמעותיות ובעבודה יותר על פרויקטים, על הקשר עם העולם החיצוני וכדו' וכדו'.
אני רוצה עוד פעם לומר שהמורה הוא דמות לחיקוי. אם כל אחד ואחד יזכור מי זה המורה שהוא רוצה להידמות אליו ומי זה המורה שהוא רוצה לא להידמות אליו, זה הכלים הבסיסיים איך אני בסוף מתנהג ואיך אני נתפש בעיני עצמי.
כמובן, ואת דיברת על זה, יש את התקשורת הפתוחה והיוצרת כותרות. כל מי שחווה פעם שבתקשורת מדברים על משהו שהוא בקיא בו במאה אחוז, הוא יודע איזה מרחק יש בין הכותרות ובתכנים שמעבירים בתקשורת לבין האמת והמציאות. לאחרונה, יש גם כמה סדרות בטלוויזיה על כל נושא כיתת הלימוד והכיתה העתידית – כל כך הרבה סיסמאות וכל כך הרבה אמירות נבובות של אנשים שלא חווים את מה שאתם חווים באמת בכיתת הלימוד.
אנחנו לרשותכם. אתם בהחלט יכולים לכתוב לנו ולשתף אותנו. תיכנסו גם לאתר של הכנסת ושל ועדת החינוך, ותוכלו לעיין בפרוטוקולים ובדיונים שנערכים פה על שלל נושאים.
אנחנו, בהחלט, רואים את החינוך כנושא ה-מרכזי. לדעתי, הבעיה היום של החברה הישראלית היא לא האיראנים, לא החיזבאללה ולא החמאס, ותסלחו לי שאני אומר את זה, ואני גם בא מהדיסציפלינה של הביטחון. הבעיה העיקרית היא הפערים החברתיים שהולכים, לצערי הרב, בתחומים רבים, ומתרחבים. זו הבעיה המרכזית. אני אומר את זה כי המקום להתמודד עם הפערים החברתיים ולצמצם אותם זה החינוך – החינוך על שלל כמובן הפנים שלו. זה גם החינוך הפורמלי, ולא פחות חשוב החינוך הבלתי פורמלי. את, האחרונה שדיברה, באמת הערת שזה תנועות נוער, מתנ"סים ופעילות ספורט. בעצם, זו פעילות של 24/7 אם אתם רוצים שהיא בחופשות ובסופי שבוע, וזו יכולת באמת למצות את בניית הילד כבוגר עצמאי אחראי על מעשיו. המטלה הזאת מוטלת עלינו, עליכם, ואנחנו כאן בוועדה נעשה את הכול כדי לתת למעמד המורה לא רק סיסמא אלא גם תוכן ותוקף.
נהניתי מאוד לשמוע אתכם. נהניתי לשמוע מורים שכבר מלמדים 20, 25 ו-30 שנה ועדיין מתלהבים.

ועדיין צעירות. תסתכל.

צעירות. מאחר ויש לי מורה כזו בבית, אני יודע מה זה. תרגישו טובות, כי אתם עושות/עושים את הדברים הכי חשובים. אנחנו פה מדברים ומברברים, אבל הדברים החשובים הם שלכם.

תכל'ס.

תודה רבה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:10.>