PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
24/02/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 165>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ד באדר א' התשע"ד (24 בפברואר 2014), שעה 09:00

<ישיבה לזכרו של דב לאוטמן ז"ל - מייסד תנועת "הכל חינוך" - בהשתתפות משפחתו ושר החינוך>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

מסעוד גנאים

יצחק הרצוג

עיסאווי פריג'

יפעת קריב

עמר בר-לב

באסל גטאס

ניצן הורוביץ

איתן כבל

אראל מרגלית

עדי קול

ראובן ריבלין

איציק שמולי

>
שר החינוך שי פירון
בייגה שוחט - שר וחבר הכנסת לשעבר

צבי אורן - נשיא התאחדות התעשיינים

יעל אביב - תעשיידע, התאחדות התעשיינים

חזקיה ישראל - התאחדות התעשיינים

נויה נורית מסר - קשרי קהילה

גל פישר - מנהל תחום חינוך, יד הנדיב

אבי רונן - מנכ"ל עמותת "בשער-קהילה אקדמית למען החברה בישראל"

אבי רונן - עו"ד, עמותת "בשער-קהילה אקדמית למען החברה בישראל" ,קרן לאוטמן

נעם לאוטמן - יושב-ראש קרן לאוטמן

יעל נאמן - מנכ"לית קרן לאוטמן

ורד ליבנה - מנכ"לית "הכל חינוך", קרן לאוטמן

שמעון סודאי - "הכל חינוך", קרן לאוטמן

פרופ' חגית מסר-ירון - סגנית המועצה להשכלה גבוהה, קרן לאוטמן

פרופ' דני בן דוד - מנכ"ל מכון טאוב, קרן לאוטמן

חדיג'ה טהא - תוכנית "צמרות", אבני ראשה, קרן לאוטמן

אורי יחיאלי - קרן לאוטמן

יעלה יחיאלי - קרן לאוטמן

דורית לאוטמן - קרן לאוטמן

דנה לאוטמן - קרן לאוטמן

יונתן לאוטמן - קרן לאוטמן

עמוס לבינשטיין - קרן לאוטמן

אורן עוקשי - קרן לאוטמן

אורי ענבר - קרן לאוטמן

יהודית ענבר - קרן לאוטמן

גל פישר - קרן לאוטמן

גיל פנחסי - קרן לאוטמן

שרון קיסר - קרן לאוטמן

מנשה שמיע - קרן לאוטמן

טל ניב - קרן לאוטמן

רותי ניב - קרן לאוטמן

ענת מוקו ניב - קרן לאוטמן

שרון בלום - קרן לאוטמן

אורי דורי - קרן לאוטמן

נחמה דורי - קרן לאוטמן

רחל ליאל - קרן לאוטמן

רחל בן פורת - עו"ד, חברה של דב לאוטמן

עמיהוד בן פורת - עו"ד, חבר של דב לאוטמן

גליה הנדל - עובדת מוזיאון הטבע, ירושלים, גיסתו של דב לאוטמן

שירה שופטי - מנהלת היחידה לנוער שוחר מדע על שם דב לאוטמן, אוניברסיטת תל-אביב

אביב סגל - נוער שוחר מדע על שם דב לאוטמן, אוניברסיטת תל-אביב

נגו'ה פרחאת - מנהלת בית-ספר מכין ירושלים

יערה פירון - הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות

שירה מלכה - נוער שוחר מדע, אוניברסיטת תל-אביב

אור ברחק - תלמיד לשעבר בנוער שוחר מדע, סטודנט בהר הצופים

קסה גטו - תלמידה לשעבר בנוער שוחר מדע, סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב

אלי הורביץ - קרן טרמפ

יהודה סקר - יושב-ראש ועד הורים ארצי לשעבר, פעיל חברתי

חנה גנוט - לוביסטית, חב' "גלעד לובינג"

עמית אבנר - לוביסט, חב' "גלעד לובינג"

לירון וייס - דוברת הוועדה

גבי סגל



רות סגל

יהודית גידלי

טלי רם
<ישיבה לזכרו של דב לאוטמן ז"ל - מייסד תנועת "הכל חינוך" - בהשתתפות משפחתו ושר החינוך>

בוקר טוב. אני מוכרח לומר שאני מאוד מתרגש מהעובדה שוועדת החינוך, התרבות והספורט עורכת הבוקר את המפגש הזה ומכבדת את זכרו של דוביק לאוטמן – דוביק. כמו רבים אחרים וכל אלה שיושבים כאן, היכרות אישית עם דוביק, יש לכל אחד את הסיפורים שלו, את המפגשים שלו, את הנושאים.
דוביק משאיר, הוא השאיר בכל אחד ואחת חותם מאוד מיוחד של אישיות מדהימה, ואנחנו כאן הבוקר, הוועדה מכבדת את זכרו של דוביק.
זה לא דורש הסבר למה הוועדה הזו מקיימת את המפגש הזה. זה אך טבעי שהאירוע הזה מתקיים אצלנו בוועדת החינוך, שכן דוביק בראש וראשונה מעל הכול היה קודם כול איש חינוך, במלוא מובן המילה. גם תעשיין, אבל קודם כול ובראש וראשונה איש חינוך, ומברכים אותו, את זכרו, ואותנו כאן הבוקר אנשים שליוו אותו בתחומים השונים של החינוך, ואין לי ספק שמה שנעלה כאן הבוקר במפגש הזה זה קצה קצהו של התחומים השונים, שכן אין כמעט תחום בנושא החינוך שדוביק לא היה פעיל בו, יוזם, מניע, דוחף, מוביל, ועל כך אנחנו נשמע בעוד כמה דקות.

אני לא יודע אם כולם יודעים, אבל דוביק נושא באחריות אישית לכך שאני ב-2002 הצטרפתי לפוליטיקה הארצית, ותתפלאו, אני מודה לו על כך - במפגש שהיה לי אז אתו ושיחה מאוד ארוכה. ולאחר מכן הכרתי אותו בנסיבות שהוא הצטרף לעמותת ה-ALS, לצערי הרב כמובן, אם כי אני מוכרח לומר שלשמחתי, בהצטרפותו לעמותת ה-ALS, במלחמה במחלה הארורה הזו, הוא תרם לה ולאלה שהצטרפו, בלית ברירה ובעל כורחם, הוא תרם תרומה ענקית בכך שהוא בא, התייצב, עמד לאורך שנים בראש העמותה והשרה מאישיותו הסוחפת, המחבקת, המעודדת, שיצרה את התקווה שניצחה את הפחד, כפי שהסיסמה של העמותה הזו מלווה אותה עד היום.

בתחום החינוך, מעל ומעבר לפרויקטים הספציפיים והנושאים השונים שהוא היה מעורב בהם, אני חושב שראוי לציין את העקרונות שאני לפחות ספגתי ממנו, והוא הוביל אותם - חקיקה ראשית שעדיין נמצאת בדרך לחיזוק וקידום החינוך הציבורי הממלכתי, מאבק לשוויון הזדמנויות, מעל הכול אחריות המדינה לחינוך – תתפלאו, זה נושא מובן, טבעי, טריוויאלי שאנחנו עוסקים בו עד עצם היום הזה, וגם בשנים האחרונות מאבק בגזענות, באפליה בתוך מערכת החינוך, ובכלל.
אנחנו הבוקר בנינו לוח זמנים, וננסה די בתמציתיות להביא את הסיפורים ואת האנשים שליוו את דוביק בתחומי החינוך, ואנחנו נפתח בהקרנת סרטון של ארבע דקות שמדגים את פעילותו החינוכית של דוביק. בבקשה.

(הקרנת סרטון).

כן, דוביק, אנחנו נזכור אותך כאדם עם לב, עם לב טוב, ומי שנתן לכל אחד ואחד מאתנו דוגמה אישית בפעילותו ובהתנהגותו.

אני מבקש מנעם לאוטמן לומר מספר מלים ולאחר מכן ידבר הרב שי פרון, שר החינוך. בבקשה, נעם.

תודה. בוקר טוב. כבוד יושב-ראש הוועדה, שר החינוך, יושב-ראש האופוזיציה, חברי כנסת מכובדים, שותפים לעשייה של קרן לאוטמן, לא פחות מכובדים, משפחה וחברים של אבא. שלושה חודשים עברו מאז שאיבדנו את אבא לאחר מאבק ממושך במחלת ה-ALS.
אני מזכיר לכולם שאבא הקדיש את רוב חייו הבוגרים בכלל לפיתוח התעשייה הישראלית וליצירת מקומות עבודה בפריפריה, אבל דווקא בגלל זה העובדה שאנחנו יושבים כאן בוועדת החינוך של הכנסת כדי לציין את זכרו ופועלו של אבא, היא מבורכת ומעוררת כבוד. הוא בוודאי היה גאה בכך.

בשנים מאז פרש מעסקיו, אבא פעל במרץ, תוך תחושת דחיפות – אני מזכיר שהמחלה כבר קיננה אז בגופו – כדי להקים את קרן לאוטמן ולהפוך אותה למפעל חיים שני, נוסף לדלתא.

הוא הבין שהאמצעי היעיל ביותר לסגירת פערים כלכליים בין האוכלוסיות השונות בישראל הוא קידום החינוך. כך הקמנו, חברי הקרן, ותמכנו בפרויקטים רבים שעל חלקם נשמע הבוקר – פרויקטים לקידום מנהלי בתי-ספר, לשיפור החינוך הציבורי בכפרי הדרוזים, לפיתוח מודלים חדשניים בחינוך, להנגשת השכלה גבוהה לצעירים מוכשרים מהפריפריה החברתית, ועוד.
אבל אבא תמיד האמין ששינוי מערכתי משמעותי הוא קודם כול באחריות עובדי המשכן הזה ומשרדי הממשלה. לכן ניסינו תמיד ליצור שותפות עם משרדי הממשלה והרשויות המקומיות בהם אנחנו פועלים. אבא ידע לנצל את קשריו, ובעיקר את כושר השכנוע שלו כדי לגייס את מקבלי ההחלטות.

לצערי, אין רבים מקרב בעלי ההון המנסים לנצל את משאביהם, קשריהם והשפעתם כדי לפעול ביחד - לא עבור אג'נדה אישית שלהם, כי אם למען חברה ישראלית שוויונית יותר וטובה יותר. חלקם, המעטים, נמצאים כאן בחדר.

אותם מעטים, ביחד עם אנשי חינוך מובילים, הקימו את תנועת "הכל חינוך" הקוראת להציב את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי.

ככלל, תורמים רבים נמנעים מפעילות סינגור – Advocacy, מה שנקרא – למה לנו להיות הנודניקים המעצבנים, ועוד כנגד אותם גופים איתם אנחנו מעוניינים לשתף פעולה? אבל אבא ושותפיו נרתמו לעניין מתוך נאמנות אמיתית לחברה הישראלית, ולכן גם מי שלא אהב לפעמים את הנדנודים או הביקורת, ידע להבין את כוונותיהם הטהורות.

ביקשנו ממספר אנשים לדבר היום, כולם חלק מהעשייה של דב לאוטמן, חלקם שותפים, חלקם מהווים עדות להצלחת המיזמים, כולם מתגעגעים. במיוחד מתגעגעים הנכדים, שניים מהם נמצאים כאן היום, הם כבר בגיל בו הם מבינים את חשיבותו של סבא דובי לחברה הישראלית. אני רק אבקש משר החינוך פתק למורה שמצדיק את ההיעדרות שלהם.

תודה רבה. שר החינוך, הרב שי פירון, ולאחר מכן חבר הכנסת בוז'י הרצוג, יושב-ראש מפלגת העבודה ויושב-ראש האופוזיציה. בבקשה, שי.

בוקר טוב, קודם כול למשפחת לאוטמן, אנחנו כמעט משפחה. במהלך למעלה מארבע וחצי שנים אני יכול לומר שידי לא משה מידו של דוביק אפילו לא ליום אחד, במשך רוב שעות היום. מי שעבד עם דוביק יודע – מותר גם להגיד כמה דברים – שדוביק היה יכול להיות אובססיבי בטלפונים אליך, והייתי יכול לקבל ממנו בערך 800 טלפונים ביום על אותו עניין, רק לבדוק שזה קרה ולראות שבחמש דקות שעברו לא התבטלת ובאמת קידמת – לא דברים קשים; איזה חקיקה או משהו – אם בחמש דקות כבר דיברת עם ראש הממשלה והספקת לקדם את הדברים הללו.
אני רוצה לחלק את הדברים שלי לשני חלקים. בחלק הראשון אני רוצה דווקא לא לדבר על דוביק אלא לדבר על משנתו של דוביק, לומר כמה דברים. בתוך שטף הזיכרונות על האיש המופלא הזה, אנחנו יכולים לשכוח את העומק ואת התורה שמסתתרת מאחורי הדברים האלה, ואני רוצה קודם כול להקדיש כמה מלים למה שאני למדתי בבית המדרש של דוביק, מהם הדברים שבעיני חשובים היום.
אני חושב שאנחנו חיים בתוך חברה שבחרה במודע, כתוצאה מקטנות מוחין וכתוצאה במידה מסוימת מרוע לב, סוג של מניפולציה, בעולם של או/או – או שאתה בעד מדינה יהודית או שאתה בעד מדינה דמוקרטית; או שאתה בעד זכויות אדם או שאתה בעד לאומיות; או שאתה בעד צמצום פערים או שאתה בעד כלכלה צודקת – ובאופן הזה אנחנו מייצרים במדינת ישראל גם פערים, אבל גם בעיקר מייצרים התבהמות של הפרהסיה הציבורית של מדינת ישראל.

ובאופן הזה, גם סוגיה של צמצום פערים הופכת להיות שאלה כלכלית ולא שאלה מוסרית. ואף-על-פי שדוביק היה איש תעשייה, הוא בא לדבר על צמצום פערים מהמקום המוסרי ולא מהמקום הכלכלי.

כשהוא דיבר על סוגיית ערביי ישראל או על סוגיית חרדים או על אנשים עם מוגבלויות או על היחס בין פריפריה למרכז, הוא לא עסק רק בשאלות של מוביליות חברתית שתבטיח את עתידה הכלכלי של מדינת ישראל. הוא עסק בשאלה איך יכול להיות שמדינה תייצר במו ידיה פערים, איך יכול להיות שמדינה תייצר במו ידיה מציאות כזו שבה יש ילדים שנגזר עליהם מראש, על אף שכישרונותיהם שווים לאחיהם שנולדו במקומות אחרים במדינת ישראל – כישרונותיהם שווים – איך יכול להיות שמראש התוצאה תהיה ידועה, ידעו מי יעמוד בפתחו של קניון בבגרותו ומי יסיים את לימודי הרפואה באוניברסיטה. ועם הדבר הזה דוביק לא יכול היה להשלים.

מה שהיה מיוחד במשנתו של דוביק – אני משתמש בדבר המדהים הזה – יש את הסיפור התנ"כי הידוע על שמשון ודלילה, ושם דלילה שואלת את שמשון מה הכוח שלו, והוא עונה לה. והיא לא בודקת את מה שהוא אומר, היא יודעת שהוא מתחמן אותה. ואז הוא עונה לה עוד פעם, והיא לא בודקת, היא יודעת שהוא מתחמן אותה. בפעם השלישית הוא עונה לה והיא עושה את מה שהוא אומר, היא גוזרת לו את השיער.

חכמים שואלים במדרש איך היא ידעה שהפעם הראשונה זה לא נכון, הפעם השנייה זה לא נכון, והפעם השלישית זה נכון. היה מדרש, שלוש מלים: "ניכרים דברי אמת". כשאדם אומר את האמת, רואים את זה. ואצל דוביק היה משהו מאוד עמוק ב"ניכרים דברי אמת", למרות שהיה אפשר להגיד עליו – עשיר, טייקון, צפון תל-אביב, את כל האמירות שאנחנו רגילים לומר כשאנחנו שומעים אמירות על צדק ושוויון מאדם כמו דוביק, על דוביק לא אמרו את זה כי "ניכרים דברי אמת". כי הבינו שכשדוביק מדבר על שוויון, הוא מדבר על שוויון לא ממקום של פתרון בעיותיה של מדינת ישראל וכושר התחרות שלה, אף פעם לא שמעתם ממנו מלים כאלה, אלא דוביק מדבר על תפיסת עולם מוסרית.
אני חושב שהעובדה שאנחנו לא יודעים לייצר שיח שבו שוויון הזדמנויות במדינת ישראל ויחסה של מדינת ישראל לכלל אזרחיה הערבים ויהודים כאחד, הוא חלק מהאתוס של המדינה היהודית והדמוקרטית, זה כשל חינוכי רעיוני ורוחני עמוק. והעובדה שאנחנו הופכים את אחד מהיסודות העמוקים ביותר של שיח של חברה למשהו פוליטי ולא למשהו רעיוני, למשהו שנמצא במוקד של ויכוח ולא משהו שנמצא בתשתית הקיומית שלנו, הוא אחד מהנזקים הגדולים שאני מקווה שדורות רבים לא ישלמו עליו מחירים רבים.

מה דוביק לימד אותנו? דוביק לימד אותנו שצריך עכשיו לחזור אל הדברים האלה ולהגיד אותם עוד פעם ועוד פעם, ושלפעמים השפה והאמירה – מה שאנחנו קראנו לזה, המנטרות – העובדה שדוביק יכול היה להתחיל משפט וכל האנשים הקרובים ידעו בדיוק מה הוא הולך להגיד, שמעת את אותם דברים עוד פעם ועוד פעם, זה בשל העובדה שבסופו של דבר מלים מחוללות שינוי. תרבות פנימית, דברים שצומחים מלמטה, מייצרים בסופו של דבר שינוי עמוק.
אני מכיר כל מיני אנשים קטנים, אני נפגש בהם כל הזמן, שכותבים מאמרים וצוחקים – האחר הוא אני, האחר הוא כזה, למה אתם מתכוונים – זה אנשים שלא מבינים שהשיח, שינויים לוקחים זמן, תרבות צומחת מלמטה.

אנחנו צריכים עכשיו לדבר על עולמות של שינוי וצדק באופן מדורג. זה ייקח לנו כמה שנים משום שהמחלה כל כך מושרשת והנזקים כל כך עמוקים והפערים כל כך גדולים, ששום דבר לא יקרה ביום אחד, הדברים יתרחשו בתהליך עמוק. אבל עכשיו צריך לדבר בשפה של דוביק, שנותנת כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, ומבינה שהכבוד לכל אדם באשר הוא אדם לא פוגע באתוס של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אלא להפך, מאדירה אותה והופכת אותה להיות באמת חברת מופת.

אני מרגיש שעל אף שלמדתי הרבה מאוד שנים בחיי, קיבלתי מדוביק את חכמת החיים המתומצתת הזאת, מה שהוא אמר עכשיו – להיות מסוגל להסתכל על כל אדם כאדם, לראות את השליחות הלאומית שלי ביחס לפרט, לראות את הייחודיות ההשקפתית שלי בחיבור לכל אחד ואחד.

ואני חושב שאנחנו מחמיצים, מחמיצים בכך שאנחנו הופכים את השאלות הכל כך עמוקות האלה וכל כך מוסריות האלה, כפי שאמרתי קודם, לשאלות פוליטיות. הילדים שלנו מפסידים, הדורות הבאים מפסידים, וכך נוצרת תרבות שיש בה יותר שנאה, יותר הדרה, יותר יצירה של הסללה תרבותית וחברתית וכלכלית, ויש לנו הזדמנות לקחת את משנתו של דוביק ולהפוך אותה למשהו שהוא מחבר, ממקום עמוק ומקום אוהב.

עצם העובדה שעם מה שאני מייצג, דוביק בחר בי להיות המנכ"ל של "הכל חינוך", להקים אותה בעצם ולשבת לצדו במשך ארבע וחצי שנים, אומרת שזה מעבר למחלוקות הפוליטיות, שזה מעבר להשקפת עולם מדינית אפילו, אלא יש כאן משהו שהוא הרבה יותר תשתיתי והרבה הרבה יותר עמוק.
ואני מרגיש שהדברים שאני מנסה לעשות עכשיו – זה ייקח; אני כל הזמן אומר, כשהתחלנו את "הכל חינוך" דיברנו על עשור החינוך; היום אני אומר, אם זה רק עשר שנים, קניתי, אבל אנחנו צריכים להיות מחויבים לא לפתרונות קסם אלא לפתרונות תרבותיים תשתיתיים.

גם תקצוב דיפרנציאלי, אם הוא לא יבוא יחד עם שינוי תרבותי, יהפוך להיות מנגנון טכני שלא משרת את המטרה המהותית שעליה אנחנו מדברים.

אני חושב שהמטרות המרכזיות שדיברנו עליהן אז ואני מחויב להן גם עכשיו – בין אם זה קודם כול חיזוק החינוך הציבורי והגדרת מדינת ישראל כמדינה שאחראית לחינוך, מחויבות המדינה לחינוך במובן העמוק של המילה, וגם יצירת תקצוב דיפרנציאלי וסל אישי לתלמיד – אלה דברים שאנחנו נמשיך לקדם אותם.
כמובן שמהמקום הזה זה מורכב יותר, זה מסובך יותר, זה כנראה נכון שיש דברים שרואים מכאן ולא רואים משם, אבל הם לא באידיאולוגיה והם לא במהות אלא הם בתהליך. במהות, בתפיסה, ישנה מחויבות לדברים האלה. זאת נקודה אחת בתפיסת עולמו של דוביק.

הנקודה השנייה שאני רוצה להגיד על דוביק, ובזה אסיים את החלק העקרוני - אמרתי קודם שאנחנו נמצאים בתוך חברה שבה אנשים אומרים או/או, ואנחנו היום מתקרבים לעולם פוסט-מודרני שבו חברת הגם וגם, שאומרת שבעצם שאלת ההגדרה היא הקטנה של המסר, והצורך לתפוס צד אחד מתוך שניים הוא בעצם פספוס והחמצה של העומק וההזדמנויות הגדולות, הייתה אצל דוביק באופן מאוד מאוד מרכזי, ודוביק בעצם לימד אותי את תורת הגם וגם.
אני באתי לדוביק מעולם הישיבות, אצלי הכול היה או/או, התחלק לטובים ורעים, הכול היה בשמאל-ימין, דתיים-חילוניים, מרכז-פריפריה, ואתה לומד לחיות עם מישהו שעולם הגם וגם, היכולת באמת לסנכרן לא במובן הטכני אלא במובן המהותי, במובן העמוק, ולמצוא את נקודת העומק, היא חלק ממשנת חייו. הייתי אומר אפילו, ככה באופן מאוד פשוט, יש תרי"ג מצוות, ודוביק לימד אותי את המצווה התרי"ד, המצווה שאומרת – והיית נורמלי. משהו מאוזן, משהו שלוקח את הכול, משהו שמצד אחד מדבר על צדק חברתי אבל מצד שני יודע ליהנות מהחיים, לא טהרן מדי, לא אדם שתמיד מוקצן, משהו נורא מאוזן, משהו מאוד נורמלי. ובתוך השיח הציבורי שלנו לפעמים יש תחושה שאם אתה לא הולך לקיצוניות ואתה לא אומר משהו נורא חד ונורא חריף שהוא או כאן או כאן, אז אתה לא אידיאליסט באמת ואתה לא אידיאולוג באמת ואתה לא באמת הולך עד הקצה.
ובדוביק היה משהו נורא נורמלי. היכולת לומר את הדברים, עם האישיות הכל כך מורכבת והכל כך מרובדת, ואני חושב ששני הדברים שבחרתי לומר – גם הרצון לדבר על צדק ממקום של מוסר, וגם הרצון לפרוץ מאו/או לגם וגם – אלה שני דברים שאני לוקח איתי מדוביק.

אני אומר משפט אחד אישי, ואני חושב שיהיה די בדברים האלה. לא רק אותך, עמרם, דוביק הוביל לפוליטיקה הישראלית. בכלל, אני חושב שאם פעם יעשו כינוס של ראשי מפלגות שונות במהלך הניסיונות שלו בתחום, ב-20 שנה האחרונות, יהיו עוד כמה אנשים שישבו ליד השולחן ויגידו שהם היו אצל דוביק בשיחה וקרה כך וכך וכך, אבל אני במילה אחת רק אספר סיפור קצרצר, ובזה אסיים.

לפני ארבע שנים, יום אחד מתקשרת אלי שרון, שיושבת מולי – צריך לדעת, דוביק זה משפחה; אצל דוביק לא באים, הולכים לעבודה. מי שמצטרף – יעל, נעם, שרון, מנשה וכולם – זה משפחה. נכנסת למקום, זה משהו מאוד מאוד עמוק ומאוד אינטנסיבי. מתקשרת שרון ואומרת שדוביק רוצה להזמין אותי אליו – אצל דוביק תמיד מזמינים לפגישה משש לשבע, זה חלק מהעניין – רוצה להזמין אותך לפגישה הערב אצלו בבית עם העיתונאי יאיר לפיד. אז אני אומר: מה לי וליאיר לפיד, מה יש לנו לדבר? היא אומרת: לא, אתם צריכים לבוא, הוא אמר.
באנו, ישבנו אצל דוביק בחדר הטלוויזיה, בפינה שם, ואז הוא אמר: תראו, אתם שניכם באותו גיל, את שניכם אני אוהב ועכשיו שניכם צריכים לעשות ביחד דברים גדולים. הסתכלנו אחד על השני, ואז הוא אמר: נו, תקבעו קפה כבר, זהו.
אז דוביק אמר. קבענו קפה, ומזה צמחה חברות עמוקה – שלוש שנים, בכלל לא קשורה לפוליטיקה – חברות מאוד מאוד עמוקה, שוב, משפחתיות מאוד גדולה, וכל פעם כשאני נכנס למשרד החינוך, כשאני נכנס למקומות האלה, אני זוכר שהרבה הרבה דברים קרו בזכות דוביק, בנורמליות שלו, באיזון הזה, באופן הטבעי.

המילה מתגעגע לדוביק היא מילה רזה מדי. הוא מילא חלק מאוד מאוד מרכזי בחיים שלי. יש לי אליו געגוע מאוד מאוד עמוק ואהבה עצומה, ולא בכדי בסוף הלוויה אמרתי לנעם שלפחות אם דוביק מת בוא נחליט שאנחנו אחים, ואני חושב שזה הדבר העמוק ביותר שאני יכול לומר. תודה.

תודה רבה לשי. אחים, זה הפך להיות מילה בעייתית.

לא, די. שם כבר עברנו לבני-דודים - - -

דרך אגב, זה מזכיר לי שיחת טלפון של דוביק אלי, ששאל אותי: תגיד לי, עם שי ויאיר נפגשת כבר? ואז שתינו כוס קפה ביחד.

ואז הזמנו אותך לכוס קפה, וישבת גם אתנו, אבל נעזוב את זה עכשיו.

אוקיי. בוז'י, בבקשה, ואחריו תדבר פרופ' חגית מסר-ירון, סגנית יושב-ראש המל"ג.

בוקר טוב לכולם. תודה רבה לך, עמרם, על היוזמה המבורכת שוועדת החינוך של הכנסת תציין בישיבה מיוחדת את מעשיו ופועלו של דוביק לאוטמן, זכרו לברכה. באמת, הרי הקהל שפה זה קהל אוהבי דובי, המועדון – כמו שהגדיר אותו שי – הוא מועדון מיוחד.

ואני רוצה גם להודות לנעם ולמשפחה, ובמיוחד להודות לכם על כך שאתם ממשיכים בכל הכוח ובמלוא המרץ במורשת המפוארת שדובי הוביל, יזם, הגה וביצע.
אני זכיתי להכיר את דוביק כבר מצעירותי, ואני לא אתחיל עם כל מורשת הקרב של הקשר עם דוביק. אני רק אציין שלפני שהוא קיבל פרס ישראל הוא זכה לפרס חיים הרצוג למפעל חיים בתחילת שנות ה-2000 על כך שהוא באמת ראה את נושא הדו-קיום בחברה הישראלית, יהודים וערבים, כנושא דגל. עד אז אנשים מהתחום הזה לא ממש עסקו בכך, והוא אופיין כמי שראה את זה. הוא ראה את זה דרך עולם העסקים, דרך הפעילות בדלתא שחשפה אותו לכל מה שקורה במגזר הערבי בישראל. דיבר איתי על זה המון ואחר כך גם עם כל העולם, כי ככה הוא היה, והניח יסודות אדירים – הרעיון של "קו משווה" לדעתי הוא רעיון פנומנלי, כי עד אז אף אחד לא בא ואמר: המגזר העסקי הציב תקרת זכוכית למנהלים מהמגזר הערבי, אבל אם מסתכלים טוב על המגזר העסקי – נעזוב רגע את המגזר הציבורי – במגזר העסקי אין מספיק מנהלים בעמדות בכירות מהמגזר הערבי, ודובי ראה את זה, ולקח והפך את "קו משווה" למיזם כל כך מבורך.
לדעתי, קו השבר והגורם שהניע את דובי לפעילות הזו, בסוף, זה לא רק המחלה. זה התחיל עם רצח רבין. כלומר, עוד לפני זה הוא היה איש ציבור למופת, מעולם התעשייה וכל מה שקשור לפיתוחה וצמיחתה של המדינה והתמיכה בתהליך השלום עם יצחק רבין זכרו לברכה, אבל אחרי רצח רבין אני זוכר את המפגש הראשון אצלו בבית, שממנו נולדה תנועת "דור שלום" ולאחריה נולדה ממנה תנועת "אחריי", וכל הרעיון של לקחת צעירים, וכמו שנאמר בסרט – צעירים, מצוינות, הזדמנות. הוא בעצם ראה בצעירים כוח למצוינות וכוח להזדמנות.

התולדה של כל המכלול המדהים של מפעלות ציבוריים שהוא הקים, היא תולדה שמבוססת על הקונספט הזה, ו"הכל חינוך" הוא נגזרת, או הייתי אומר, פרק נוסף בעשייה הזאת. כשדובי ראה – ועל כך קיימתי איתו שיחות אין קץ, גם כשר רווחה – בחינוך, מנוף אמיתי להתמודדות עם העוני ולצמצום הפערים החברתיים. כלומר, החינוך כנותן הזדמנות, החינוך כמאפשר מצוינות, והחינוך כפותח עולמות של צעירים, שהוא מאוד מאוד נמשך אליהם באופן טבעי.

ואני חושב שהרעיון שלו, שאת החינוך הממלכתי צריך לחזק, הוא הרעיון הנכון ביותר, ואנחנו כולנו גאים בכך שחסינו בצל קורתו, שזכינו להשכיל ממנו, לשאוב ממנו רעיונות, לקבל ממנו השראה כי הוא היה אדם יחיד ומיוחד במינו בכל הנוף הציבורי שלנו.

ועוד הערה אחרונה. הוא לא רק התעניין בפוליטיקה, גם במפלגת העבודה, גם בשלהי חייו, דרך אגב. דבר ראשון, אני חושב שהוא היה החלוץ לפני המחנה, ונמצאים פה אנשים שממשיכים את הדרך הזאת, של אנשי עסקים שהצליחו ובאו והציגו מודל שקיים בתפוצות ולא היה קיים בצורה משמעותית בארץ, שהם לוקחים אחריות בתחום החברה והקהילה. הוא היה באמת הראשון שהניח יסודות לתבנית כזאת, ואני שמח שיש כאלה שנמצאים כאן שממשיכים את המעשה הנאצל והגדול הזה.

אז יהי זכרו של דובי ברוך, ואני מקווה שנמשיך במורשת שלו ונביא את השינוי הגדול בחינוך וסגירת הפערים החברתיים. תודה רבה.

תודה רבה, בוז'י. פרופ' חגית מסר-ירון, סגנית המל"ג, בבקשה.

תודה רבה. שר החינוך, יושב-ראש המועצה להשכלה גבוהה, יושב-ראש הוועדה, חברי כנסת נכבדים, משפחת לאוטמן, חברים מעולם החינוך. אני רוצה לקשר את עשייתו של דוביק להשכלה גבוהה. בעברית לא אומרים "חינוך גבוה" כמו באנגלית, אומרים "השכלה גבוהה", והמילה מרמזת על כך שזה לא בדיוק אותו דבר. דוביק מאוד מזוהה עם תחום החינוך, אנחנו יושבים כאן עם הרבה חברים מהתחום הזה, קצת פחות יודעים על המעורבות שלו בהשכלה הגבוהה.
ככלל, ההשכלה הגבוהה בעשורים האחרונים עוברת שינוי מאוד דרמטי – ממגדל שן של אליטיזם של מצוינות, ההשכלה הגבוהה נפתחת בכל העולם וגם בארץ לנגישות, למעורבות יותר עם החברה.

ההיסטוריה הפרטית של דוביק עולה בקנה אחד עם המגמה הזאת. לא יודעת אם כולם יודעים, אבל זה התחיל מכך שהתואר האקדמי של דוביק מאוניברסיטה קטנה ובלתי ידועה, MIT בארצות-הברית, שבפירוש נושאת את דגל המצוינות והאליטיזם של ההשכלה הגבוהה.
טביעת הרגל הראשונה שלו במערכת ההשכלה הגבוהה היא בתוכנית המצוינים של אוניברסיטת תל-אביב, שנקראה על שם בנו עדי, זכרו לברכה, שזה גם הולך לכיוון של המצוינות אבל השלב הבא, כאשר דוביק נקרא אל הדגל והתבקש לעמוד בראש הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, בספר המצוין בביוגרפיה של דוביק שכתבה כרמית גיא, מספר איתמר רבינוביץ' שהיה אז הנשיא, כשהוא פנה לדוביק, השאלה הראשונה שדוביק שאל אותו, האם האוניברסיטה מחויבת לפעילות חברתית.
כלומר, משאלה לעניין המצוינות - אבל ההובלה של אוניברסיטה כמו אוניברסיטת תל-אביב, אוניברסיטת מחקר במצוינות - דוביק הסיט את מרכז הכובד שלו למחויבות לפעילות חברתית.

ואכן, בשבע שנותיו כיושב-ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב הוא הצליח במידה מסוימת להרחיב את המנדט של אוניברסיטת תל-אביב מאוניברסיטה שמחויבת למצוינות, גם לאוניברסיטה שהיא רב-ממדית ומחויבת לדברים נוספים, וברמת ההישגים, למרות ויכוחים שחלקם מתוארים בספר הזה, עם הסגל עם כל מיני מאורעות אחרים, דוביק קיבל באוניברסיטת תל-אביב לידיו אוניברסיטה עם משבר תקציבי, עם בעיות כאלה ואחרות, והצליח לגמור את הקדנציה שלו עם אוניברסיטה מאוזנת שמחויבת גם למעורבות חברתית ועם חוקה הרבה יותר מאסדרת, זאת המילה הנכונה.
גם כשהוא עזב את תפקידו באוניברסיטה, הוא המשיך בקשר עם ההשכלה הגבוהה, הן במסגרת אוניברסיטת תל-אביב, היחידה לנוער שוחר מדע, מצוינות של צעירים שנשמע עליה כאן, ואחר כך פגשתי בו גם כשהייתי נשיאת האוניברסיטה הפתוחה שדוביק חיבק בחום בגלל שהאוניברסיטה הפתוחה הייתה אותו גוף שמאפשר לכל אחד ואחת, לאו דווקא צעירים בוגרי תיכון, הזדמנות נוספת, נגישות להשכלה הגבוהה, והנושא הזה היה מאוד מאוד חשוב לו.

כלומר, בסיכומו של דבר, לאורך כל העשייה שלו הוא היה מובל על-ידי אותו דבר שהשר דיבר עליו, אותם ערכים גנריים שהם חוצי תחומים – אם זה בתעשייה, אם זה בחינוך, אם זה בהשכלה הגבוהה – אותה פתיחות, אותה הזדמנות, אותו שוויון, ערכים שליוו אותו לאורך כל חייו, וגם בהשכלה הגבוהה, טביעות האצבע שלו, טביעות הרגל שלו מופיעות ומלוות אותנו.

אני רוצה לנצל את המלים האחרונות בשלוש דקות שהוקצו לי להגיד לדוביק, בשם ההשכלה הגבוהה, תודה.

אני מוכרחה להגיד שמעבר לדברים שיודעים, יש הרבה מקומות שלא יודעים עליהם, כמו זה שהוא קישר את הרב שי למשרד החינוך. בהרבה נקודות של משבר ניתן היה לפנות לדוביק, ועם הקשרים שלו, אם הוא השתכנע שהנושא הוא לטובת האינטרס הציבורי הרחב, הוא ידע להרים טלפון ולדאוג שדברים יקרו.

הסיפורים האלה של מאחורי הקלעים הם לעולם אולי לא ייוודעו, אבל לנו במערכת היה מאוד טוב לדעת שדוביק שם ואפשר לפנות אליו.

אז תודה רבה, ומילה אישית אחרונה – אני לא שוכחת את תאריך יום ההולדת של דוביק, שחל בסוף השבוע הזה, ואני בטוחה שהוא אתנו, ואני רוצה מכאן לאחל לו מזל טוב. תודה רבה.

תודה רבה, חגית. חבר הכנסת גטאס, בבקשה, ואחריו פרופ' דני בן-דוד.

שלום לכולם, משפחת לאוטמן, נעם. אני מודה על ההזדמנות להגיד כמה מלים על דב לאוטמן, אולי במיוחד זה שאני יכול לדבר עליו בתור חבר כנסת. אני הכרתי אותו לא מזמן, אולי בעשר השנים האחרונות, והוא הכיר אותי טוב. הוא ידע מי אני, מה הדעות הפוליטיות שלי, מה אני חושב, אבל מהמפגש הראשון אני חושב שזה העוצמה של דב. כששאלו אותו בסרט איך אתה רוצה שיזכרו אותך, הוא התמהמה כמה שניות אחרי המילה "אדם", ובשבילי זה היה הכי חשוב, שאפשר לזכור אותו בתור אדם.
הוא היה שובר, יש לו כישרון אדיר – אני חושב שזה לא כישרון, זה משהו בדמות, בדי.אן.אי שלו – שסוגר את המרחק. הוא ישר מתקרב, ישר מתייחס אליך כאדם, ואני חושב שלמרות שהמון אנשים, מהשמאל וכו', דיברו על דו-קיום, בשבילי הוא עשה דו-קיום. אולי הוא התעשיין האולטימטיבי של הדו-קיום, ואולי הוא אחד הבודדים שאני מכיר בישראל, כשמדברים על פיתוח הגליל הוא לא מתכוון לייהוד הגליל אלא לחיזוק הגליל באמת, לכל תושביו.

הוא לא אדם עם אג'נדה גדולה, לא פילוסוף, לא הוגה דעות, הוא לא פוליטיקאי בנשמה שעשה בשביל אג'נדה מסוימת, והוא לדעתי בעומק נשמתו ידע שבארץ הזאת יש שני עמים שנגזר עליהם לחיות ביחד, לחלוק את הגורל שלהם ביחד, את האוויר, את הארץ, את הרחובות.

הוא היה אומר שהם נועדו, ולא נגזר עליהם.

אני אמרתי, נגזר עליהם.

לא, לא, לא. הוא היה מדגיש שלא נגזר עליהם, אלא נועדו לחיות יחד.

והוא ידע לחבר, הוא ידע לקבל את האחר ולחבר בינו לבין זה שמולו, ואם יש עדות, היות ועמאד תלחמי איננו פה, אז אני מוכרח להגיד שיחסו לעמאד תלחמי - שהפך להיות המשנה שלו ולדעתי הוא היה הערבי הבכיר ביותר בחברה ציבורית, מאז לא היה בכיר כזה שהגיע לעמדה מספר שתיים בחברה ציבורית שנסחרת בבורסה בישראל – אבל מעבר לעובדה שהוא קידם אותו בגלל הכישרון האדיר של עמאד, הוא ראה בו את הכישרון, לא עשה לו טובות, אבל היחס הזה השוויוני, המקבל – אני זוכר ביום ההלוויה של אמו של עמאד, דב הגיע והיה במצב לא טוב מבחינת בריאות, מבחינת קושי להגיע ולהיכנס לכנסייה, אני חושב שהוא גם דיבר, לא זוכר אם אמר כמה מלים – זה היה אדיר, זה אומר שהאיש הזה נותן את כל מה שיש לו, מכיר בערך של החברות ושל אנשים.
אפשר להגיד עליו הרבה. אני הזמנתי אותו פעמיים לוועידת העסקים שעשיתי בנצרת, והוא קיבל את ההזמנה ובא ודיבר לאנשים, דיבר לאנשים בגובה העיניים – לא ציונות ולא יודע מה, דיבר לאנשים על מה שצריך להיות, על חינוך ועל תעשייה ועל איך מפתחים.
ואני זוכר, כשבאתי לאולם של הוועידה בחמש בבוקר, אני רציתי שיהיה רב-שיח, הוא השתתף ברב-שיח, ואז ראיתי שהוא לא יוכל לעלות על הבמה, ונזכרתי שבהרבה כנסים לאחרונה שהוא דיבר, הוא דיבר מהאולם כי ברוב המקומות לא חושבים איך יעלה בעל מוגבלות לדבר, ואז הזעקתי את כל הטפסנים של האזור והם בתוך פחות משעה הכינו את הבמה, והוא עלה ודיבר וכיבד אותנו בנוכחותו.

המון סיפורים, בטוח לאנשים יש הרבה יותר ממני, אבל היה לי חשוב להגיד – דווקא בתור אדם - שפוליטית אולי היה בינינו מבחינה זו מרחק גדול, לא רוצה להגיד תהום, איך הוא ידע לחבר ולדבר עם אנשים ולקבל אותם ולחלום על עתיד משותף. ועובדה בשבילי, בנוסף לעניין שהזכרתי על עמאד, מה עשה עם "קו משווה", כמה עשרות, אם לא מאות מהנדסים, אפילו לא מנהלים; מהנדסים שקיבלו הכשרה מצוינת, לא יכולים להתקבל, הוא עשה שם מהפכה שלמה בצורת החשיבה, במיוחד של מנהלי כוח-אדם בחברות ישראליות.

יהי זכרו ברוך.

תודה רבה, חבר הכנסת גטאס. פרופ' דני בן-דוד, מנכ"ל מכון טאוב שעוסק הרבה מאוד במחקר בנושאי חינוך, חברה וכלכלה, ואחריו תדבר חברת הכנסת עדי קול. בבקשה.

תודה רבה. דוביק היה אחד האנשים המדהימים שהכרתי, ואולי ביטוי הכי טוב שאני יכול לחשוב עליו, עם כל הרעשים שיש כאן במדינה הזו, היה לו מצפן מכויל היטב, כלומר לא נתן לרעשים להפריע לו.
אנחנו הכרנו במספר מעגלים. המעגל הראשון – בדיוק סיימתי את התואר הראשון בכלכלה באוניברסיטת תל-אביב, הלכתי לעבוד במקום שדוביק היה הבית שלו, התאחדות התעשיינים, הייתי שם כלכלן זוטר והוא היה אחד מעמודי התווך שם, וזו הייתה ההיכרות הראשונה וההפנמה שלי לגבי ההבדל בין האיש הזה ורבים האחרים שיצא לי להכיר במהלך החיים.

אנחנו גם הכרנו באוניברסיטת תל-אביב כשחזרתי לארץ אחרי הדוקטורט, שם הוא היה יושב-ראש חבר הנאמנים בתקופה כפי שחגית אמרה, אחת התקופות הקשות של האוניברסיטה, אבל בעיקר ההיכרות והחיבור בינינו הם בתחום הציבורי.

דוביק אחראי באופן אישי להיכרות שלי עם רבים מהמשתתפים כאן בחדר הזה היום, כולל יושב-ראש הוועדה. הוא לא היה רק איש של מוסר וצדק, דוביק היה איש של מספרים, וזה היה החיבור המיידי בינינו. הוא היה אומר שללא מדידה והערכה, כל השאר קשקשת. הוא עזר לנתונים שהיו לי על החברה והמשק בישראל להגיע לכל רמות הממשל בישראל, כולל לראשי הממשלה, וכשקיבלתי את המינוי כמנכ"ל מרכז טאוב – מכון מחקר לחקר המשק והחברה בישראל – היה לו חשוב מאוד למעשה לתת דוגמה אישית, הוא התחבר אלינו, הוא הצטרף אלינו כחבר ההנהלה הישראלי הראשון, כסמל לאחרים שבאו אחריו, שזה בעצם האחריות שלנו לנסות לשנות כאן את הכיוונים, ועל כך אני רוצה בזמן שנותר לי, להרחיב.

אינני יודע דרך טובה יותר, מתאימה יותר, לכבד את דוביק ואת תפיסת עולמו מאשר להראות לכם את הנתונים שהזעיקו אותו, וחייבים להזעיק מדינה שלמה, ובוודאי את הוועדה המכובדת והחשובה הזו.

נתחיל עם הפערים. דובר כאן על פערים, בואו תראו איזה פערים – זה מדוח מצב המדינה האחרון של מרכז טאוב.

אחד הדברים שעשינו, הסתכלנו על הפערים של ישראל ושל מדינות המערב על פני זמן, זה מדד הג'יני – משנות ה-70, וזו מדינת ישראל.

דני, תצטרך לצמצם.

אני מצמצם. אני רק מראה לכם את זה ועוד אחד. החיבור כאן לחינוך – מייד. כשאנחנו מסתכלים על המבחנים הבין-לאומיים ומשווים את ישראל למדינות המערב המובילות, 25 מדינות, שנה אחרי שנה הפערים בתוך מדינת ישראל, כלומר סטיית התקן במבחנים אצלנו היא הגבוהה במערב. מי שחושב שבלי לתקן את בעיית החינוך כאן בצורה יסודית, אנחנו נוכל להתחיל להקטין פה פערים, שיחשוב שוב.

השקף השני והאחרון שאני רוצה להראות לכם, מדובר לא רק על פערים בתוכנו אלא פערים בינינו לבין המדינות המערביות, שהולכים וגדלים. פריון העבודה, זה בעצם קובע גם את הצמיחה הכלכלית וגם את השכר במדינת ישראל. לפני 40 שנה ככה הוא גדל במדינות המערב המובילות, ה-7-G. בשנות ה-50 וה-60, כשהיו פה תפיסות עולם קצת שונות, אנחנו סגרנו את הפער, מאז אנחנו הולכים ומתרחקים. על אף שזו מדינת הסטרט-אפ, יש כאן עוד מדינה במדינת ישראל, זו שאינה מקבלת לא את הכלים ולא את התנאים לעבוד במשק מודרני. זה ייגמר בבכי, אין לנו עוד 40 שנה של שקף כזה, וזה חייב פה להדאיג את כולם.
אני רוצה פשוט לסיים כאן. יש כאן כמה בעיות תשתית מאוד מאוד חשובות שגורמות לדברים שראיתם כאן, אבל התשתית החשובה מכולן, תשתית החינוך – מה אנחנו נותנים לילדים, איך אנחנו מכינים אותם לעתיד – ואת זה דוביק תפס והוא עשה את כל המאמצים שרק אפשר לתאר, להביא את זה לידיעת כולם.

קשה לי לתאר את החיסרון של דוביק בחיי האישיים, אבל חסר עוד יותר המצפן האנושי למצפון הלאומי. תודה.

תודה רבה. חברת הכנסת עדי קול, בבקשה.

תודה רבה. אני מאוד מאוד שמחה על ההזדמנות לדבר באירוע כזה, והאמת שאני מתרגשת. דיברתם על כל מיני פרויקטים או יוזמות נסתרות מהעין של דוביק. אני חושבת שמכירים באופן ציבורי את אוניברסיטת קיץ לנוער והיחידה לנוער שוחר מדע ו"הכל חינוך" ו"קו המשווה"; אני לא חושבת שהרבה אנשים יודעים שהתוכנית שאני הקמתי ועמדתי בראשה, "אוניברסיטה בעם", לא הייתה קורית בלי דוביק לאוטמן, והרבה ממה שקרה לי מאז 2005 לא היה קורה בלעדיו.
אני רק אספר לכם באמת אנקדוטה קצרה. חזרתי לארץ בשנת 2005, עשיתי דוקטורט בקולומביה בניו יורק וחזרתי בלי שום רצון להתעסק במשפטים, שזה הדוקטורט שלי, אלא רצון להקים אוניברסיטה אחרת, מין אוניברסיטת-בת שתפעל בתוך אוניברסיטת תל-אביב ותפתח את שעריה לכולם, בעיקר לאנשים שהאוניברסיטה אמרה להם, אתם לא תגיעו – אנשים מבוגרים, חסרי הזדמנות – והגעתי ככה בכל מיני פניות לאנשים באוניברסיטה, בהתחלה לדיקן של משפטים שאמר שזה רעיון מדהים אבל זה לא הסמכות שלו, ואחרי זה לרקטור שאמר שזה רעיון נפלא אבל זה לא הסמכות שלו, ואז הגעתי לנשיא האוניברסיטה ואמרתי לו: שמע, יש לי רעיון. בשעות הערב, בשמונה בערב, כל הבניינים מתרוקנים, הקמפוס נעשה ריק לחלוטין, כיתות ריקות ויש המון-המון ידע, בוא נפתח מחדש ונביא אנשים שלא הייתה להם הזדמנות, ללמוד בכיתות האלה.

רעיון נהדר, אבל לא. שאלתי למה לא, הוא אמר: אחד, אנחנו לא מביאים "אנשים כאלה" ללמוד באוניברסיטת תל-אביב; שתיים, אני רציתי שמי שילמד אותם יהיו סטודנטים לתואר ראשון שיקבלו קרדיט אקדמי כי אני חושבת שהוראה היא חלק מאוד משמעותי מהחינוך האקדמי – מי שלומד ומלמד את החומר שהוא לומד, לומד אותו יותר טוב, מכיר אותו לעומק וגם פוגש את החברה שאולי הוא לא מכיר במסגרת הלימודים – הוא אמר לי: אנחנו לא נותנים קרדיט אקדמי על פעילות כזאת שהיא לא אקדמית בהגדרה; ודבר שלישי, אין כסף.

אז הוא אמר לי לא בעצם, ולפני שיצאתי מהדלת אמרתי לו: אם אני מוצאת כסף, אני יכולה לחזור? ואז הוא אמר לי: טוב, נראה אותך.

הלכתי החוצה, ויש סיפור מאוד ארוך ומצחיק על איך ניסיתי לגייס כסף, אבל הלכתי לקניון רמת אביב שהוא מאוד קרוב לאוניברסיטה, נכנסתי לחנות סטימצקי, ובסטימצקי יש ספר שאני זוכרת עד היום ושומרת אותו, 500 עשירי ישראל של גלובס, הוא עולה 500 שקל, לקחתי וכתבתי 500 מכתבים לכל עשירי ישראל. קיבלתי תגובה אחת, שלא הניבה תרומה אבל זה לא כל כך עבד, ואז אמרתי: טוב, אני צריכה כסף, איך אני עושה את זה? אני מאוד מאמינה ברעיון וזה לא רעיון יקר. אוניברסיטה ריקה, יש כיתות, סטודנטים מקבלים קרדיט, זה באמת לא עולה הרבה כסף, ורציתי להביא את האנשים שהאוניברסיטה לא נגישה להם ולכן רציתי להביא אותם בהסעות ולתת להם ארוחת ערב קלה לפני שהם לומדים כי אימא שלי פולנייה, אמרה שלא לומדים על בטן ריקה, אז זו בעצם העלות המרכזית של התוכנית.
ופניתי למשרדי עורכי-דין ועשיתי עבודה מאוד קשה ומואצת שלא הניבה פירות, עד שהגעתי ליושב-ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת תל-אביב, שבאמת אני חושבת שלקח לו 20 שניות להגיד אני אתך, אני הולך אתך. עם הברק בעיניים, עם הסיפור, עם החזון – אני לא בטוחה שבאותו רגע הוא הבין עד הסוף מה אנחנו רוצים לעשות, אבל הוא אמר אנחנו הולכים על זה, ובטלפון אחד הוא התקשר לנשיא ואמר לו: הנה, לעדי יש את הכסף להתחיל.

וככה קמה "אוניברסיטה בעם". למי שלא יודע, היום ל"אוניברסיטה בעם" יש סניף בתל-אביב, בבאר שבע, באוניברסיטה העברית, אנחנו פותחים בשנה הבאה את הסניף הרביעי בחיפה, 3,000 תלמידים בשנה לומדים בתוכנית הזאת, אנשים שממוצע שנות הלימוד שלהם הוא כיתה ט', זאת אומרת שלא למדו אף פעם בשום מסגרת ולומדים היום בערבים, מגיעים לאוניברסיטת תל-אביב ולומדים קורסים במשפטים, ברפואה, במינהל עסקים, בפסיכולוגיה. זו לא תוכנית ידועה והיא לא מוכרת.

איך קוראים לה?

"אוניברסיטה בעם" - אוניברסיטה בתוך העם, לא בעירבון מוגבל, מין משחק כזה. אבל זה היה יצירתי ואחר, זה היה להביא אנשים. אנחנו מביאים מכורים לשעבר לסמים ונפגעות אלימות ואסירים משוחררים – אנשים שלא דרכו באוניברסיטה אף פעם, והיה צריך חזון אמיתי ואהבת אדם אמיתית כדי לראות את זה, והיה גם צריך להאמין בי, שהייתי קטנה ומשוגעת.

תודה, עדי.

אז עכשיו אני פה. עוד דבר אחרון. אני רוצה להגיד תודה גם לדוביק – אמרו את זה הרבה אנשים – אבל גם לכל הצוות מסביב, יעל ומנשה וכולם, שגררתי את דוביק לכל מיני אירועים בלילות, והסכימו ואישרו וליוו אותי וחיבקו אותי לאורך כל התהליך ובזכותם אני כאן, אז תודה.

תודה, עדי. אני יכול להעיד עדות אישית.

גם אותך.

הייתי פעם באחת ההרצאות, ובאמת מדהים. היושב-ראש לשעבר של הכנסת, רובי ריבלין, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, משפחת לאוטמן, חברותי וחברי חברי הכנסת, כל המכובדים, ובעיקר השר לשעבר בייגה שוחט, ותכף אני אסביר למה. אני הכרתי את דוביק שנים רבות כעורך-דין שהיה עוסק בנושאים שהוא היה קשור בהם, אבל הפעם הראשונה שקיבלתי ממנו טלפון הייתה בשלהי שנות ה-90, כאשר אני התבטאתי בנושא של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל ובמדינת ישראל באמירה שעד שלא יהיה שלום בינינו, אזרחי ישראל היהודים והערבים, לא יהיה שלום במזרח התיכון.

ודוביק ביקש להתקשר אתי, ואכן מייד נעניתי, ושאלתי אותו מה הביאך אלי, למה אתה פתאום התחלת להאמין שאנחנו אומרים דברים נכונים. אמר: אם בייגה שוחט אמר לי שכשרובי ריבלין אומר את זה הוא באמת מתכוון לזה, אני רוצה לדבר אתך, יש לנו הרבה מה לדבר, ואז היו הימים של אוסלו שבהם לא היינו מיושרים בעמדותינו.

ובאמת, אני לא יודע אם נקשר לבי ללבו, אבל נקשר לבו ללבי. והיו לנו שיחות רבות, ובאמת הוא ראה את הנושא של "לא נגזר עלינו לחיות יחד אלא נועדנו לחיות יחד" ועד שלא נבין זאת, לא נוכל לקיים חיים מסודרים בארץ, הביא אותו גם לידי הנושא של הצורך לצמצם את הפערים בין יהודים וערבים. ולאחר מכן כאשר הייתי ליושב-ראש הכנסת הוא ביקש ממני לבוא ולתת יד לכל אותם נושאים אשר יכפו על הממשלה להביא לידי החקיקות הראויות. אני לא רוצה להיכנס לנושאים האלה, שכן דיבר עליהם גם שר החינוך.
אני מוכרח לומר שהוא אמר לי, בעוד מספר שנים יהיה לנו את שר החינוך הנוכחי ואז הכול ישתנה. אני לא יודע אם חזונו אכן הוגשם או יוגשם או מוגשם, אבל בהחלט הוא ראה בשר החינוך דמות שיכולה להביא תקווה.
אני רוצה לומר שזכיתי להיות שותף בהרבה טקסים של פרס ישראל, ודווקא בשנה שקיבל דוביק את פרס ישראל לא הייתי, אבל יש מעטים שאפשר לומר שפרס ישראל מתכבד בכך שהוא אוחז בהם, ודוביק הביא כבוד גדול לפרס ישראל וכבוד גדול לי להשתתף בישיבה לזכרו.

יהי זכרו ברוך.

תודה רבה. יעל נאמן, מנכ"לית קרן לאוטמן, בבקשה.

שלום לכולם. דב היה אדם שהמחויבות לחברה שבה הוא חי הייתה חלק מהתחושה שליוותה אותו כל החיים. הוא תמיד הרגיש שהוא צריך לעשות, לתקן, לפעול למען. לא היה דבר כזה לשבת בשקט, ההווה והעתיד צריכים להיות טובים יותר.
ובחינוך הוא ראה כלי חשוב וגם מטרה בפני עצמה, הוקיר את החשיבות של החינוך, ובעיקר האמין מעומק לבו כי בעזרת החינוך – גם הפורמלי וגם הבלתי פורמלי, אגב – ניתן לצמצם את הפערים ולהיטיב עם ילדים ובני נוער שלא קיבלו את התנאים האופטימליים להתפתח ולהתקדם ולהצליח.

כשהוקמה קרן לאוטמן בשנת 2008 על-ידי דב ונעם, היה ברור כי שני נושאי הליבה של הקרן, חינוך, קידום לשוויון והשותפות בין יהודים וערבים בישראל, יכוונו שניהם לצמצום הפערים החברתיים, אשר נראו לדב מסוכנים ומטרידים.
הקרן, במהלך שנות פעילותה, מעורבת בתוכניות חשובות אשר את חלקן יזמה ופיתחה, תמיד בעזרת שותפים ובדרך כלל גם בשותפות עם משרד החינוך עצמו או עם רשויות מקומיות.

הקרן פיתחה תוכניות עבור מנהלי בתי-ספר, כמו תוכנית "צמרות" שמפתחת וחושפת למודלים מצוינים ומלמדת מיומנויות ניהול מתקדמות, או תוכנית "מפרש" שמטרתה לעודד תרבות יזמית בתוך מערכת החינוך ולאפשר למנהלי בתי-ספר להגשים חלומות.

כמו שאמרתי, דב האמין גם בכוחו של החינוך הבלתי פורמלי, ותוכניות מנהיגות – לטפח יכולות ולסייע למנהיגות חברתית – היו חלק מהתוכניות שהקרן הייתה שותפה להן.
הוא היה ממקימי "אחריי" כבר לפני 15 שנה, ובמסגרת הקרן היה שותף גם להקמת מרכזי נוער בכל יישובי הדרוזים, שאליהם תמיד גילה קרבה מיוחדת.

כדי לבחון אפשרויות שונות לצמצום פערים, הקרן גם יזמה תוכנית לשיפור וביסוס תשתיות חינוכיות ביישוב אחד או בשכונה אחת, והייתה שותפה ליישום של מודל כזה בגבעת אולגה, שכונה של העיר חדרה, שבה צמחו שירותים יפיפיים בחמש השנים האחרונות.

דב, שהרגישות שלו כלפי שוויון לכלל אזרחי מדינת ישראל, הייתה ידועה, פעל במגוון דרכים לקידום האוכלוסייה הלא-יהודית – בתוכניות בתיכונים הערבים אשר יסייעו לתלמידים לבחור קריירה אקדמית נכונה וסיוע לסטודנטים ערבים בהשתלבות באקדמיה או בהבאת תלמידים ערבים לתוכניות מצוינות באוניברסיטאות ובמכללות.

שתי תוכניות, מהיקרות והאהובות על דב – תוכנית "צמרות" למנהלי בתי-ספר ותוכנית "אוניברסיטה לנוער" של נוער שוחר מדע – מיוצגות כאן היום על-ידי אנשים שהגיעו מהתוכניות: חדיג'ה טהא שהיא מנחה בתוכנית "צמרות", ושירה שופטי, מנהלת היחידה לנוער שוחר מדע, יחד עם שתיים מבוגרות התוכנית, ואנחנו נשמע אותן.

אוקיי. חדיג'ה טהא, בבקשה.

שלום רב לכולם. אני אספר את הסיפור של מפגש מנהל עם דב לאוטמן. היה פה שקף בסרט והראה צילום, תמונה של דב לאוטמן עם קבוצת מנהלים, ואמרתי: לרגע אם היה יכול להעביר את האנרגיות שנוכחות שם במפגש של דב עם מנהלי בתי-ספר.
לי זה קרה ב-2008 כמנהלת בית-ספר, הגעתי להשתתף בכנס בירושלים והכנס היה בנושא צמצום פערים בחברה הישראלית, ואני ודב הנחינו איזשהו פאנל. ועד אז לא פגשתי את דב – אני הכרתי אותו, שמעתי עליו מהתקשורת – וכל הדרך חזרה לג'לג'וליה חשבתי על דב. אמרתי, מה גורם לי לחשוב כל כך, נסיעה של שעה וחצי?

וכאשר התחלתי להנחות את תוכנית "צמרות", שהיא תוכנית משותפת של קרן לאוטמן ו"אבני ראשה", התחלתי להבין מה יש באדם הזה שגורם למנהלים להתרגש כל כך – התרגשות שמאפשרת להם להסתכל על האדם ולשאול אותו ולבקש ממנו לשתף אותם בידע, בכל מיני נושאים שהיו עולים במפגשים האלה שהוא היה מגיע פעמיים בשנה לקבוצת "צמרות" – בפתיחה במוזיאון או בכנס – משהו קורה למנהלים שם.
אחד הדברים שאני רוצה לשתף אתכם, דווקא ביום שדב נפטר. למחרת - דב נפטר ביום שבת – ביום ראשון, 10:00 בבוקר, אני מקבלת טלפון ממנהלת בית-ספר מבאר שבע, בוגרת תוכנית "צמרות" מחזור ב', אני לא מכירה אותה טוב, היא יודעת שאני עובדת בתוכנית "צמרות", והיא מתחילה לשתף אותי רבע שעה בלדבר על דב. והיא אמרה לי: זה מה שהיה לי חשוב; שמישהו ישמע אותי, יקשיב וידע שזה אחד הימים הכי קשים לי בשנה הזו, והייתי מאוד שמחה להגיע לתל-אביב אבל נבצר ממני. אז במפגש של דב עם מנהלי בתי-ספר היה משהו שהם לקחו הלאה.

תוכנית "צמרות" זאת תוכנית שמאפשרת למנהלים טובים ומצוינים לקחת את התפקיד שלהם עוד צעד אחד קדימה. המפגש עם אנשי עסקים ועם אנשים מעולם ההיי טק, אני חושבת שזה משדרג את איכות המנהלים, אנחנו פוגשים אותם שנים אחרי ואנחנו מבינים מה המפגש הזה עשה להם.

ודב היה אומר כל הזמן, שכל עוד אנחנו לא נשקיע במנהלי בתי-ספר ואנחנו לא נשנה את דרכי החשיבה והניהול שלהם בכך שהם יתחילו להתחבר לכל הגורמים והמאפיינים של החברה הישראלית, אז יש עוד מה לעשות.

אני חושבת שהמקום הזה של לראות מנהלי בתי-ספר, שאני הולך להשקיע, הוא לא מובן מאליו, הוא לא ברור, אבל אצל דב זה היה אחד הדברים הכי חשובים.
המפגש השלישי במעגלים האלה זה עם דב במשרד שלו בתל-אביב. פעם בחודש אנחנו, תוכנית "צמרות", ארבעה מנחים, שתמיד דב אמר: לקחנו ערבייה מג'לג'וליה, צפונבון מחולון, המתנחל מעלי והקיבוצניקית מהכפר הירוק, שמנו אותם במכונית ושלחנו אותם להוביל את המנהלים. אלה פניה של החברה הישראלית וככה אנחנו נעשה את השינוי.
אין לי הרבה מה לשתף כי אני כל כך מתרגשת שוב להיזכר במה עבר עלי בשנתיים האחרונות שאני עובדת בתוכנית, אלא להגיד גם היום – אני חושבת שהמפגש ב-2008 עם דב גרם לי להחליט שאני רוצה להיות כמו דב כשאני אהיה גדולה.

תודה רבה, חדיג'ה. חבר הכנסת איציק שמולי, אחריו תדבר שירה שופטי.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש, נעם והמשפחה וכל מכירי ומוקירי דוביק. אני חושב שהישיבה הזאת, אם נתאר את כל מה שדוביק עשה, יכולה להימשך לפחות עד מחר בבוקר.
לכן, על כל הדברים הגדולים שדוביק עשה גם בתעשייה וגם בחברה יוכלו להעיד אנשים טוב ממני, ושככה עבדו אתו גם בצורה צמודה.
מה שאני אהבתי בדוביק – זה מאוד מתחבר למה שאמרה עדי – היכולת שלו לקחת אנשים צעירים שיש להם איזשהו חלום קצת מטורף, לנקות את כל רעשי הרקע, להזמין אותם לסלון ופשוט להגיד להם שהוא מאמין בהם.

אצלי זה קרה בכמה וכמה הזדמנויות. דווקא אחרי המחאה הגדולה היה לי את הרעיון המטורף הזה לעבור לעיר לוד, וכולם מסביב גיחכו ואמרו שזה לא יצליח ומה איבדנו שם, ואני זוכר שדוביק היה הראשון שככה הזמין אותי לפגישה ואמר לי שלא רק שאסור לוותר על החלום הזה, שזה דבר חשוב מאוד, והוא גם מתכוון להתגייס ולתמוך בעניין.

והנה אחרי שנתיים, מתברר שחלומות מתגשמים, ויש כבר 250 סטודנטים בעיר לוד, שלא רק שגרים בעיר, שפועלים בה בצורה חברתית, ובזכותו של דוביק גם המודל פועל בצורה שוויונית, כך שהפעילות נעשית גם בשכונות הערביות, גם בשכונות היהודיות וגם בשכונות המעורבות, וכוללת כמובן כ-35%–40% סטודנטים ערביים בפרויקט.

אני חושב שעוד משהו שככה אני הולך אתו זה העניין הזה שבתוך כל ההמולה הגדולה תמיד היה לך את המקום הזה, את הסלון של דוביק, שבו יכולת לשים את כל הרעשים ואת כל הכותרות ואת כל הדרמות בחוץ, ולהיכנס למקום שאתה יודע שרוצה אך ורק בטובתך ובטובתה של החברה הישראלית.

ולמען האמת, גם אני מאלה שחייבים להתוודות על כך שחלק גדול שאני נמצא כאן היום זה בזכותו של דוביק, שברגעים שבהם עשיתי לעצמי כל מיני הנחות ואמרתי שמספיק לי עם הפרויקטים החברתיים והתאחדות הסטודנטים, וזה די והותר לבן-אדם אחד שיעשה למען החברה הישראלית, אז דוביק ככה היה מאלה שהתעקשו על כך שאני לא אוותר על העניין הזה של להגיע לכאן ולנסות לשנות גם מכאן.
אני חושב שהבקשה של דוביק שנזכור אותו כבן-אדם עם לב גדול היא כמובן מובנת מאליה, ואני אזכור אותו כעוד משהו, כבן-אדם שפשוט האמין באנשים אחרים ובכך שטבע האדם בסופו של דבר בעולם הציני הזה הוא טוב מיסודו, וזו המורשת אני חושב הכי גדולה של דוביק ועם זה אני הולך הלאה. תודה רבה. יהי זכרו ברוך.

תודה רבה, איציק. שירה, מנהלת היחידה לנוער שוחר מדע באוניברסיטת תל-אביב, בבקשה.

אני אהיה מאוד קצרה כי הבאתי שתי תלמידות ותלמיד, אז אני נותנת להם זמן משלי בבקשה, אם אתם מסכימים.
אני מאוד מתרגשת, גם מהאנשים המכובדים ובעיקר מהאיש שלא נמצא פה, שכמו כל מי שדיבר לפניי, השפיע מאוד על חיי האישיים והעיסוקים שלי. אני מאוד מאוד גאה להגיד שאנחנו יחידה לנוער שוחר מדע על שם דב לאוטמן. דוביק בחייו הסכים למהלך שבייגה שוחט הוביל – בייגה, תודה כמובן – והיחידה נקראת על שמו, שזה לא דבר טריוויאלי כי אנחנו יחידה ששמה על הדגל את עניין המצוינות, ונוער שוחר מדע בדימוי הציבורי הוא ילדים צפונים שלומדים מדע.
בזכות דוביק ובזכות הרבה מאוד עבודה ותורמים נוספים, הדברים אינם כמו שהם נתפסים בציבור. רוב הילדים שלנו מגיעים מהפריפריה. המטרה שלנו בנוער שוחר מדע זה בדיוק בהתאם ובהמשך למה שכבוד השר אמר, זה לא או-או. יש מצוינות, והמצוינות הזו נמצאת גם בפריפריה, למרות שלא רואים אותה.
הפערים בארץ הם כל כך גדולים – דן הראה לכם את הגרפים – אני יכולה לספר לכם מהיכרות עם תלמידים, שאני פוגשת תלמידים שאין להם חלום להתקדם. הם לא יודעים עוד אם הם יכולים או לא יכולים, אין בכלל חלום, הם עוד לא נתקלו בחומה או בתקרת הזכוכית, ואלה הילדים שאנחנו רוצים לעזור להם להגיע לאוניברסיטה.
המוטו שלנו הוא לגלות את ההון האנושי. אנחנו עובדים עם 30,000 תלמידים, וכל מי שרוצה – הבאתי חוברות לספר על היחידה – אבל אני רוצה לתת להון הזה לדבר, אז אני מעבירה את רשות הדיבור. שירה, את הראשונה בגיל. אני יכולה להעביר?

כן, בבקשה. שירה מלכה.

תודה. בוקר טוב, תודה רבה על ההזדמנות לדבר בפניכם. אני שירה מלכה, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, במקור ממושב זיתן. את התואר הראשון שלי למעשה התחלתי באוניברסיטת קיץ לנוער, ביחידה לנוער שוחר מדע על שם דב לאוטמן. למדתי בגיל 17 קורסים באוניברסיטת תל-אביב, גם שנה לאחר מכן חזרתי כמדריכה, ואני יכולה להגיד בוודאות שאלמלא התוכנית הזאת וההזדמנות העצומה הזאת להתחיל את הלימודים האקדמיים אז, אני מאמינה שהיום סביר להניח שלא הייתי בסוף התואר השני שלי ולא הייתי חולמת על דוקטורט באנתרופולוגיה. יכול להיות שהדברים האלה היו מגיעים קצת יותר מאוחר, אבל בזכות ההזדמנות שניתנה לי למעשה, קודם כול ברמה האישית הכרתי אדם חם עם אישיות מופלאה שהיכולת שלו לדבר בגובה העיניים עם כל מי שפגש הייתה איזשהו קסם כזה שדבק בך, והדבר המדהים השני שקרה בזכות ההיכרות עם דב לאוטמן ועם שירה זה בעצם ההידבקות בחיידק הזה של שינוי חברתי ומעורבות חברתית, אחריות חברתית.
כל העבודות שעשיתי מאז והלימודים הם למעשה סוג של נגזרת מאותו קיץ שהשפיע על החיים שלי במידה רבה מאוד, ואני יכולה להגיד שההזדמנות לצמוח ככה בתוך האקדמיה מגיל 17 עד גיל 27 – ממש כמו שזה, לא מילולית – התאפשרה בזכות המפעל העצום הזה של דב לאוטמן ובזכות השותפות האדירה של משרד החינוך, ואלמלא השותפויות האלה אני מאמינה באמת שאני ורבים כמותי לא היינו במקום הזה.
אני מאמינה שהצוואה הרוחנית של דב לאוטמן היא שבאמת הפרויקטים האלה יימשכו ושיותר ויותר אנשים יבינו שזאת לא גזרת גורל להיוולד בפריפריה. אני נולדתי במשפחה שאפשר להגדיר אותה משפחה מרובת ילדים ודור ראשון להשכלה לפי מדדים כאלה ואחרים, בפריפריה חברתית, במושב זיתן ליד לוד, ואני יכולה להגיד שפרויקטים מהסוג הזה זה סוג של הזדמנות אדירה לנסות ולמצות, כמו ששירה אמרה, את ההון האנושי שלנו ואת הפוטנציאל.

והאחריות המוסרית של אנשי ציבור ואנשים שיש להם איזושהי אחריות חברתית, והם במוקדי כוח והשפעה, כמו דב לאוטמן זכרו לברכה, היא בעצם לצמצם את הפערים האלה שפרויקט כמו נוער שוחר מדע עושה כל שנה ושנה.
ובאמת, כבוד שר החינוך דיבר על העניין הזה של הגם וגם, אז אני מאמינה באמת שיש מצוינות בפריפריה, כמו ששירה אמרה, כל מה שצריך זה לייצר את ההזדמנויות ולאפשר לתלמידים צעירים כמוני לפני עשר שנים לחלום ולמצוא את המקום שלהם ולטפס לאט-לאט באקדמיה, וזה מה שיוביל לשינוי חברתי בסופו של דבר.

תודה רבה, שירה.

תודה לכם.

קסה גטו, בבקשה.

חכמים לפניי אמרו שהנוער הוא הסיכוי הנצחי לאנושות, וזאת הולכת ומאבדת אותו שוב ושוב. הסיפור שלי עם האנושות התחיל כנראה הרבה-הרבה לפני כן, והתחלתי מנקודה שכבר הרגשתי והבנתי שהאנושות כבר ויתרה עלי עוד לפני שנכנסתי למעגל הזה.
אז קוראים לי קסה גטו, אני דור ראשון, עליתי ב-1991 מאתיופיה. למה ויתרה עלי האנושות? כי נולדתי בצבע הלא נכון, כי אני עולה, כי אני אישה, מעוד הרבה-הרבה סיבות שיכולות להיות ככה מאוד מאוד בולטות, וזה באמת משהו שהאמנתי בו המון-המון זמן.

אפרופו, שירה, דיברת על חלומות וילדים. אני התחלתי לעבוד מגיל נורא צעיר, בערך מגיל תשע, שזה לא יעלה על הדעת – תחשבו על הילדים שלכם – והסיכוי שיצא ממני משהו, בואו נשים את זה על השולחן, הוא לא כזה מזהיר או גבוה, וזה משהו שידעתי וחייתי אתו, בהשלמה מאוד מאוד ברורה. לי לא היה ברור שאני אסיים בית-ספר, לא היה לי ברור שאני אסיים – בטח לא בכיתה מצוינת, בטח לא עם תעודת בגרות מצוינת, בטח עוד הרבה דברים שחשבתי ככה – וכשהגעתי לנוער שוחר מדע, לי לא הייתה סיבה להגיע לנוער שוחר מדע, גם כי לא הייתה לי תמיכה מהבית והייתי צריכה לעבוד ולגדל את האחים שלי, והדבר האחרון שחשבתי עליו זה עכשיו לנסוע לתל-אביב ולפנות כמה שעות, שאיזה מרצה יבוא, לבן, ישב לי על הראש, יספר לי סיפורים על אפלטון, אריסטו, מה לי ולזה? אני צריכה לשלם – אתם יודעים, החיים קשים – ולא הבנתי את המהות של זה בכלל, גדלתי לתוך זה וצמחתי לתוך זה.
ואני הייתי ממש הילדה הזאת ששירה אמרה. היה לנו מפגש שדב לאוטמן היה בו, ובכלל מלא אנשים מכובדים, אז לא הבנתי את זה, וככה אמרו לי: טוב, תספרי מה החלום שלך, ואני ישבתי והסתכלתי, למי יש זמן לחלום? ואני חושבת ששירה הייתה שם אז, וזה מזעזע לחשוב על ילדה בכיתה ט' שמחזירה את השאלה – הכי פשוט, לא בהתנשאות או משהו כזה – למי יש זמן לחלום?
וזה מה שאני קיבלתי מנוער שוחר מדע. אני לא חושבת שזה עשה לי קיצורי דרך לאוניברסיטה או עשה לי איזשהן הנחות, זה פשוט נתן לי את הדלת ואמרו לי, את נכנסת עכשיו לכאן ויש לך הזדמנות. לא כל כך הבנתי מה ההזדמנות הזאת, אבל היום אני מבינה שמי שאין לו אלטרנטיבה, הוא לא יכול לחשוב בכלל להגשים משהו אחר, לשנות משהו אחר.

ואני היום סטודנטית כבר בשלבי סיום של התואר הראשון שלי, של מדעי המדינה ותקשורת. אני פעילה המון-המון בקהילה, בעדה, כי אני באמת מאמינה שהנוער הוא הסיכוי הנצחי של האנושות, ואסור לנו לתת לה לאבד אותו שוב ושוב, ולא משנה, לא המין, לא הצבע, לא הגודל ולא מתי עליתי.
נוער שוחר מדע זה בשבילי בית. אני מכירה רק דלת אחת – כל ההתלבטויות שלי - אני חזרתי לפני חמישה חודשים מחילופי סטודנטים, חייתי בוונציה בלימודים שהם Study International, אחר כך חייתי בניו יורק בתוכנית מדהימה ב-NYU ששיתפה גם פלסטינים וגם יהודים. ולפני כן, המפגש הראשון שלי בערך בכלל עם הצד הפלסטיני או הערבי זה היה כשהדרכתי בנוער שוחר מדע בקיץ. אני הייתי מחזור שהיה לאורך כמה שנים, במשך שלוש שנים הגעתי לאוניברסיטה ולמדתי ולקחתי קורסים מן המניין והייתי סטודנטית והגשתי עבודות ומבחנים, וזה היה ככה באוניברסיטת קיץ לנוער – הוא היה החניך שלי – אז נפגשתי בכל הדבר הזה שהוא מיוחד, שזה לא רק בשבילי שזו הייתה הזדמנות בתור מיעוט ממעמד סוציו-אקונומי מאוד נמוך, אתיופית ועולה, אלא בכלל לראות את כל המגוון הרחב הזה, כשמה שנוער שוחר מדע שם לנגד עיניו זה שאנחנו מסוגלים, שהכוח של היחידה זה באמון בילדים שבקלות יכלו להתפספס.
בקלות יכולתי לא להיות כאן, בקלות יכולתי להיות כמו כל אחד מהחניכים שעבדתי איתם בקריית משה בתור מדריכה בנוער שוחר מדע, בתור רכזת לילדים מצוינים. יכולנו לא להיות כאן, אף אחד מאתנו, וזה חשוב להבין את זה כי לפעמים לא רואים את זה כשמתבגרים, כשנהיים מבוגרים יותר, ולי נוער שוחר מדע – כל פעם כשאני נכנסת ואני רואה מוחות צעירים וילדים רעננים, וככה כל אחד שיכל להתפספס – אני רואה את עצמי כל פעם מחדש, זה בית בשבילי ואני צומחת שם וכל הצלחה קטנה שלי זה ממש - - -

תודה רבה. חדרת לכולנו ללב, קסה. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה.

אני נותן לניצן לפניי כי הוא ממהר.

חבר הכנסת ניצן הורוביץ.

אני לא אאריך. אני, בניגוד אולי לרוב האנשים פה שהכירו את דוביק דרך כל מיני פעילויות חינוכיות ופוליטיות, אני הכרתי אותו דרך משהו אחר. הייתי חבר של הבן שלו שמת, עדי. הכרנו כשזה עוד היה עדי ועדי – אני הייתי אז כתב בפריס – הכרתי אותם כזוג, ואחר כך כשהיא מתה זה בדיוק היה ימים של הסכם אוסלו, ספטמבר 93', וככה תוך כדי הסיקור של הדברים הדרמטיים, אז גם עקבנו אחרי הדבר העצוב שקרה אתה, ואחר כך היו לי אתו בפריס, עם עדי, אחרי שהיא מתה, הרבה שיחות, וגם דרכו ככה הכרתי את המשפחה באופן מסוים. ואז, הוא שם קץ לחייו, וזאת הייתה טרגדיה עצומה, באמת קשה ביותר.

ואני חושב, דברים כאלה, כשקורים למישהו, אז הרבה פעמים גורמים למשפחה, להורים במקרה הזה, לאבא – שעליו אנחנו מדברים – להסתגר או להתרחק או לפתח נוקשות, עוינות, גם אפשר להבין את זה, אחרי שבן-אדם עובר אסון כזה, אבל במקרה הזה קרה בדיוק ההפך.

הוא נפתח והוא הגביר את הפעילות והוא יצא מהמשפחה ומעצמו כלפי החברה, ושמענו כאן את הדברים המדהימים שהוא עשה והוא עזר, ואני חושב שבאמת אולי זאת הדרך – 20 שנה עברו מאז – אולי הדרך הכי יפה להשאיר את הזכר של שניהם, שני ה"עדי" שמתו, ואני חושב שאם הם היו פה, אז הם היו מאוד מרוצים ממה שהם היו שומעים.
זהו, אז צר לי גם שדוביק כבר לא אתנו, אבל אני חושב שמה שהוא עשה עוד יישאר אתנו הרבה מאוד שנים.

תודה, ניצן. בבקשה, חבר הכנסת שמעון אוחיון.

אני לא הכרתי אותו אישית, הכרתי אותו דרך עובדת חברה שלנו שהייתה חולה במחלת ה-ALS, וכל הזמן היינו סקרנים לשמוע על השיחה שלה אתו, כשבדרך כלל אתה מצפה במחלה כזאת שתשמע מילות עידוד, תקווה, אולי אפילו גם איזושהי אשליה מסוימת, אבל היא תמיד הייתה אומרת: לא, הוא דיבר אתי בגובה העיניים, לא השלה אותי, לא נתן לי תקוות רבות, אבל הוא נתן לי כמה עצות איך להתמודד יום-יום עם המחלה הזאת.
וכך באמת הכרתי אותו לראשונה, כמובן הכרתי ושמעתי עליו כתעשיין. בעניין זה לא הכרתי את פועלו החינוכי, יותר מאוחר בעניין הזה, ואני מוכרח לומר – לאחר שעקבתי – למעשה, הוא הצביע פה על שתי נקודות. אחת כל האנשים כאן דיברו, ואחת נשכחה מאתנו, ואת זאת אני רוצה להדגיש.
אני חושב שאפשר לומר למשפחה, תמיד אומרים את המדרש הידוע, יעקב אבינו לא מת. אומרים, מה זאת אומרת, אבל הספידו אותו, חנטו אותו. אומרים, לא, אבל רוחו, הרעיונות שלו ממשיכים ללכת. ואני רואה את שני הרעיונות המרכזיים שהם מהדהדים כאן בכנסת – אחד שגם שר החינוך ויושב-ראש ועדת החינוך, וגם אנחנו כוועדת החינוך מדברים עליו, העניין הזה של תקצוב דיפרנציאלי.

הזעקה שלו – ואני מצטט, או השוואה יותר נכון, בלי לצטט – בין אותה ילדה, אותו ילד משדרות לאותו ילד מרעננה בהקצבה, זה עדיין אחד הקווים המובילים בפעילות שלנו כאן בוועדת החינוך, צמצום הפערים שצריך להיעשות על-ידי תקצוב דיפרנציאלי.

הנקודה השנייה, שהוא גם זיהה אותה – והתפלאתי שאף אחד כאן לא עמד על כך – הוא בוודאי כתעשיין היה אומר, השקעה טובה ביותר מבחינה חברתית-כלכלית היא בחינוך, ונדמה לי שגם בעזרתם ובתמיכתם של מחקרים, אם נסתמך עליהם, היה אומר, ההשקעה הטובה ביותר בחינוך היא במורים.
והוא זעק את הזעקה. ואני שוב בעניין הזה, כשהוא אמר, אני רואה עלבון – אני מצטט אותו – אני מרגיש עלבון כשאני רואה את שכרם של המורים ובמיוחד השכר ההתחלתי.

אני גאה בכך שאני עומד בראש השדולה לקידום מעמד המורה, ואני מקווה שבאמת הרעיונות הללו שהוא התווה, שהיה מעורב בהם, והוא גם היה נאה דורש ונאה מקיים, זה לא סתם רק לדרוש ולא בא בהכרח מלכתחילה מיסודו מהחינוך, וזה הדוגמה והמופת וזה היפה שבזה, שהוא הטביע את חותמו, ואני מקווה ששתי הנקודות הללו – צמצום הפערים בתקצוב הדיפרנציאלי וחיזוק מעמד המורה – יתרמו למערכת חינוך ראויה כפי שהוא היה רוצה.

תודה רבה, שמעון. חבר הכנסת בר-לב, בבקשה.

תודה. אני הכרתי את דב לפני קרוב ל-20 שנה אחרי רצח רבין, ובעצם דב, הוא היה דמות שהקימה את תנועת "דור שלום", זה הוזכר קודם ככה במשפט אבל דור שלום זו הייתה תנועה שבעצם הבינה, אני חושב פעם ראשונה, שנכון להניף את הדגל המדיני אבל חייבים לצד הדגל המדיני להניף את הדגל החברתי ולהתמודד עם הפערים החברתיים במדינת ישראל, ובתנועת דור שלום צמחו כל מיני עמותות, כמו עמותת "אחריי" שאני עמדתי בראשה.
בשנים הראשונות, כל עוד "דור שלום" הייתה פעילה, דוביק בעיקר היה מרוכז ב"דור שלום", ואחרי ש"דור שלום" הפסיקה את פעולתה, הוא הפך להיות גורם מאוד דומיננטי בתנועת "אחריי".

אני חושב שהחוויה שהייתה לי אתו היא דווקא טיפה שונה ממה שכאן מספרים כי מצד אחד הוא בן-אדם מאוד מאוד מאוד דומיננטי, מאוד מאוד חזק, מאוד מאוד יודע להגיד את דעותיו ולשים אותן בעוצמה על השולחן, ומצד שני הוא לא כפה את דעתו. הזכירו כאן את האובססיביות בסיטואציות מסוימות, אז זה קרה, אבל היו לפי לפחות פעמיים או שלוש שבסופו של דבר אני, ובעקבות זה הוועד של "אחריי" לא קיבל את דעתו, והוא בהחלט ידע לתת את המרחב ואת הכבוד לקבוצה שהוכיחה את עצמה לאורך שנים, גם אם לא הולכים בדיוק על-פי דעתו.
ובכלל, אני חושב שהייתה בו איזושהי ניגודית שמצד אחד, הלוא חינוך זה לא המטרה, חינוך זה אמצעי, המטרה היא צמצום הפערים בחברה הישראלית, שאין ספק שזה תהליך רב-שנתי; עד שהחינוך ישפיע על צמצום הפערים זה תהליך מאוד מאוד ארוך. מצד שני, האישיות שלו הייתה מאוד אקטיביסטית, מאוד מיידית. אני זוכר שבכל הדיונים אתה מצפה – הוא היה המבוגר בחבורה, מהמבוגרים – שיהיו מתונים, שיגידו לצעירים, אל תרוצו כל כך מהר, ואצלנו בוועד מה שהיה, זה תמיד היה הפוך. הוא אמר: תרוצו, תרוצו, תיקחו סיכונים, החומר יגיע אחרי הרוח. תרוצו עם הרוח – אין תקציב, יש תקציב – זה יסתדר תוך כדי תנועה, והאמת היא, אני לא יודע, זה כנראה אחד מהקסמים שהוא הצליח להנחיל גם לנו, באמת זה הסתדר תוך כדי תנועה, ותמיד, לפחות בכל הפעילות של "אחריי", באמת הרוח היא זו שהובילה. לקחנו סיכונים, וכל היתר כבר הסתדר.
מילה אחרונה. כמו אחרים, גם אני, כשהחלטתי לקפוץ לפוליטיקה באתי להתייעץ אתו. כמובן שהוא עודד אותי, הוא אמר לי שהוא עצמו, לו הוא היה יותר צעיר, ואולי זה אחד הדברים שהוא במידה מסוימת מצטער עליהם, הוא היה נכנס לפוליטיקה. והוא שאל אותי מה הכוונה, אמרתי לו, אני מתכוון להצטרף למפלגת העבודה, אז הוא אמר לי, למה שלא תלך ליש עתיד, אתה תהיה שם שר, אמרתי לו, אני רץ למרחקים ארוכים. תודה.

תודה רבה, עמר. שירה, אתם רציתם שעוד סטודנט ידבר? אור, בבקשה.

קוראים לי אור ברחק, אני עכשיו עתודאי שנה ב' באוניברסיטה העברית ולומד כלכלה וחשבונאות. אני בוגר המחזור העשירי של נוער שוחר מדע, פרויקט הדגל אולי על שם דב לאוטמן, אוניברסיטת קיץ לנוער. זה בעצם פרויקט שמקבץ כל קיץ למשך חודשיים נערים מכל הארץ - מהפריפריה החברתית, הגיאוגרפית, ממש מכל הכיוונים – מקבץ אותם לאוניברסיטת תל-אביב, המקום הנגדי ביותר אולי, רמת אביב, סטודנטים מן המניין, בעצם ללמוד אתם ולעשות קורסים כבר בכיתה י'.
בתור סטודנט צעיר זו הייתה חוויה מאוד מלמדת, ואולי אחד הדגלים הכי חשובים בפרויקט זה שינויים חברתיים – לצמצם פערים ובעצם ליצור יותר שוויון בחברה הישראלית.
אני אתן דוגמה ממה שקרה לי. באתי מירושלים, מבית-ספר דתי "הימלפרב", מקום מאוד דתי, סביבה מאוד הומוגנית יחסית. באמת נכנסתי לפרויקט, ישר ביום הראשון – אני לא אשכח את זה – הייתי בחדר עם עולה חדש מרוסיה, שני אתאיסטים ואני הדתי, ארבעה אנשים בחדר. זה היה מאוד מוזר בתור תלמיד בכיתה י'. בשלב השני של הפרויקט ישנתי בחדר עם ערבי – עכשיו זה כבר היה בכלל הרמת גבה, אמרתי: מה, ערבי, אני לא מכיר, תלמיד כיתה י', זה קצת מוזר לי, בכל זאת. אבל מה שכן, מה שיצאתי אתו מהפרויקט זה ממש 180 מעלות.
בתור חניך אני זוכר שבלילה, אחרי שהמדריכים היו עושים כיבוי אורות, היינו משחקים שחמט, הוא גם באותו זמן למד לפסיכומטרי אז למדתי אתו לפסיכומטרי בערבית שזה היה פרויקט בפני עצמו, זה מאוד קשה, אבל חוץ מזה באמת בעיקר שינוי חברתי, שינוי גישה.

אני בטוח שאם את הפרויקט שאני עברתי, החוויה שאני יצאתי ממנה בכיתה י' היו עוברים רבע, אם אפשר אפילו כל תלמידי ישראל, לא היה צריך לעשות שלום, שלום פשוט היה קורה. זה עובדה, זה אפילו לא דעה בעיני, זה פשוט עובדה, וזה באמת המורשת שאני לוקח מדב לאוטמן – באמת היכולת לא רק להגיד מה הבעיות ומה הפתרונות, לפעול למען הפתרונות, וזו באמת התודה שלי לדב לאוטמן זכרונו לברכה.

תודה. לא סיפרת לנו על המדריכה שלך.

אני גם הייתי מדריך בתקופתי, אז זאת מורשת של נוער שוחר מדע.

אוקיי. חבר הכנסת עיסאווי פריג', בבקשה.

שלום לכולם. ראשית כול, מצנע, אני חייב להודות לך על קיום הדיון. איש בתרומתו של דב, ראוי במינימום שבמינימום שנכבד אותו ונזכור אותו בדיון, מינימום מהסוג הזה. אני, למען האמת, כערבי רוצה לדבר, וכישראלי אחרי זה. אני כערבי כי אני ערבי.

דב לאוטמן, מבין הראשונים שנתן לי את התחושה שאתה חלק מהחברה הישראלית, וזה מאפיין של האיש. לא היו פרויקטים ביני לבין דב, כמה מפגשים, היכרויות שיח, ובתפיסה האידיאולוגית שלי אני מסתכל על הדברים, ואמרתי את זה רבות – יש כוונות ויש מעשים. כוונות טובות יש להמון ולהרבה אנשים, מעשים, מעט אנשים, ודב היה בצד של המעשים, בצד של המעט, וזה לזכותו.

הדבר השני, אני אישית מעריך, מדד המדידה שלי לאיש הוא מידת תרומתו לחברה שלו, ובמדד הזה דב היה בראשית הסולם. זה לזכותו, זו נקודת ציון.

הנקודה המהותית שאני רוצה לציין – בישיבה הראשונה שהייתה לי אתו בתל-אביב אני הופתעתי מהיהודי הראשון שאני פוגש, והוא אומר לי, עיסאווי – אז יוסי ביילין תיווך בישיבה הראשונה – והוא אומר לי, עיסאווי, הבעיה האקוטית והחשובה ביותר של מדינת ישראל, איך לעשות את הדבק בין היהודים לערבים בתוך המדינה. זה הראשון שאמר לי, ומשם עשה לי סוויץ' בראש, איך הוא נותן לנו עדיפות בשיח ובדבק, והתייחסנו לכל הפערים ולכל צד החינוך.
והנקודה האחרונה שאני רוצה לציין, שמעתי את הבחורה מלכה שלומדת תואר שני, שאמרה משפט, אנחנו דור ראשון להשכלה. 99% מהחברה שלנו עדיין דור ראשון להשכלה, וזה שאת מציגה את הדברים אני כל כך מזדהה אתך, ומחמם לי את הלב, ואני רוצה מכאן שהממונים על מערכת החינוך ומקבלי ההחלטות למיניהם יפנימו שמה שאמר עופר, שפערים ייקח הרבה זמן לצמצם ולסגור אותם, הכול בולשיט. בולשיט. 65 שנה, והפערים הולכים וגדלים. זה good willing, אין סדר עדיפות, אין רצון טוב, יש כוונות אבל אין מעשים, ומכאן שתהיה קריאה לכל מקבלי ההחלטות במערכת החינוך ובמשרד החינוך בפרט, שמדד ההצלחה והכישלון שלהם הוא מדד הפערים שיהיה קיים במדינה ולא המלים וה"צ'פחות" שאנחנו נראה ערבים לבקרים.
שיהיה זכרו ברוך. נעם, תהיה חזק, יש לך אבא שהשאיר מורשת ודוגמה ומופת לרבים, ותודה לך, מצנע, על הישיבה.

תודה רבה.

תודה רבה, עיסאווי. חבר הכנסת כבל, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש, תודה לכולם. אני מתנצל קודם כול שלא הגעתי בתחילת הישיבה כי הייתי אצל יושב-ראש הכנסת בוועדת ההסכמות השבועית.

ברשותכם, אני נחשפתי להיכרות אישית קרובה עם דוביק לאוטמן בקדנציה הקודמת כשנפגשנו בנושא תנועת "הכל חינוך", ולקחתי על עצמי עד כמה שאפשר להוביל את הצעת החוק שכולנו או רובנו מכירים בוודאי, היושב-ראש, והמנכ"לית נמצאת כאן.
אני מודה שזה לא היה הנושא הכי חשוב לי בתחילת הדרך ואני יכול לומר לכם שמצאתי את עצמי נכנס בכל כוחי לתוך התהליך הזה, ומצאתי את עצמי עם הזמן שהוא בולם אותי ולא אני בולם אותו בתוך התהליכים. אדם מדהים, איש שכולו נתינה, ואני אומר זאת לא על משקל אחרי מות קדושים אמור, שכולנו מצווים או רובנו מצווים לומר דברים בשבחו של אדם אחרי לכתו.

אמרתי לעצמי לא פעם, שמבחינתי, לא רק שהייתה לי זכות להכיר אותו אלא חבל שלא הכרתי אותו קודם באופן שבו יצאה לי הזכות להכיר אותו מקרוב. באופן אישי, במידה רבה אני רואה שליחות בהצעת החוק הזו שהנחנו, בשינויים כאלה ואחרים שכנראה בכל מקרה אני אנסה להוביל אותם כי אני רוצה להזכיר לכולנו שזאת הצעת חוק שהיא המלצת חוק, אבל במידה רבה, חגית, אני רואה בה צוואה – ואני אומר זאת לא כקלישאה ולא כמלים גדולות ונבובות אלא באמת לעשות את הכול כי בוודאי ובוודאי, הכוונה הכנה שהכותרת של החוק זה "הכל חינוך", זה באמת כל דבר, אבל אני אומר, כל דבר, תחילתו בחינוך, כי סופו מי ישורנו. אם לא הכל חינוך, אז סופו, אף אחד לא יודע לאן זה באמת יכול ללכת. תודה.

תודה רבה. ורד ליבנה, מנכ"לית "הכל חינוך".

אמרתי חגית. אני מתנצל, ורד.

מכיוון שהתחלנו בסרט, החלטתי שנסגור קצת בתמונות שאולי יספרו את הסיפור של דב, שחבר הכנסת פריג' הגדיר כל כך טוב, אומנם אמר, וחזר ואמר, אבל עשה ועשה כל כך הרבה.
הסיפור של "הכל חינוך". בכנס היסוד עלו השאלות, בעצם למה? אז בגלל הפערים, בגלל ההישגים שהלכו והידרדרו, וכמו שחבר הכנסת אוחיון הזכיר, המעמד הנמוך של מקצוע ההוראה בפועל וביחס, התכנסה חבורה סביב הרעיון של דוביק, שאפשר לעשות מעשה מלמעלה, השפעה על מדיניות, כפי שנעם ציין, לא במקום שתמיד נוח אבל במקום שיש לו את סיכויי ההשפעה הגדולים ביותר.

חזון, אחריות המדינה לחינוך ולצמצום פערים, שבאה לידי ביטוי בחיזוק החינוך הציבורי. לשם כך באמת נוסחה הצעת חוק שחבר הכנסת כבל הזכיר וחבר הכנסת מצנע מוביל היום את הצעת החוק יחד עם חבר הכנסת כבל ועם 30 מחברי הבית כמעט מכל הסיעות, למעט הסיעות החרדיות.
אני לא אלאה אתכם, אני רק רוצה להזכיר שבאמת מדובר בהצעת חוק חזונית שאמורה להניח תשתית למערכת חינוך טובה יותר, ואני רוצה להזכיר לכם – בדרך כלל, פרויקטים בחינוך עוסקים במה שעל פני השטח; כשמדברים על מדיניות מדברים על מלמעלה. הצעת החוק הזו עוסקת במקום שלא מרבים לעסוק בו, ביסודות, במבנה, במקום שבדרך כלל לא רואים, הוא מקבל פחות קרדיט.

חלק נוסף שדוביק נרתם לו בכל נימי נפשו, גם בחינוך – כמו ב"קו משווה", כמו במקומות אחרים – זה המאבק באפליה וההבטחה של שוויון הזדמנויות, באמצעות המוקד שממשיך לפעול ולקבל מאות פניות מדי שנה של אנשים שנפגעים בפועל – ילדים שלא מתקבלים לבתי-ספר בגלל צבע עור, בגלל מצב סוציו-אקונומי וסיבות אחרות – כאן ביקור של חבר הכנסת מצנע אצלנו.

דוביק, אחד הדברים הכי מיוחדים שיכול היה להביא לשולחן זה האופטימיות הבלתי נדלית, אבל אופטימיות שקשורה עם רגליים אל הקרקע, לא כזו שמרחפת, מין "רוחנית" כזו, אבל אופטימיות נצחית במפגש בסלון האינסופי – אם לגולדה היה מטבח, לדוביק היה סלון שכל פעם קרא אליו אנשים, וזה היה צו גיוס. וכאן, אם תצליחו לראות, באמת כל מי שקוראים לו בכירי המשק: מהמבוגרים, מהאבות המייסדים ועד הצעירים שמובילים את ההיי טק של כולם.

עוד ערב אצל דוביק, כשאפשר לראות פוליטיקאים מכל קצות הקשת, אנשי אקדמיה, אנשי תעשייה, אנשי חינוך, מורים, אנשים שבאו כדי להבטיח שבמדינת ישראל יהיה חינוך ראוי לכל ילד.

והייתי חייבת גם להכניס את התמונה הזו כי אתם יודעים שדוביק חיבק את כולם, אבל הייתה לו העדפה לכולנו. ועוד תמונה שמצאתי בהיסטוריה שלנו – דוביק יושב, צר לי שהשר פירון נחתך קצת בפינה, אבל בעיקרון, בין שני שרים; ותראו איזה תמונה מצאתי מהאירוע הגדול האחרון בסלון שלו, האם הוא רואה את הנולד? טוב שחבר הכנסת רובי ריבלין כבר לא אתנו.

הוא אתנו, רק לא פה.

לא, לא אתנו כאן בחדר, חס וחלילה, לא התכוונתי ויכול להיות שזה באמת יהיה חבר הכנסת רובי ריבלין, אבל כשראיתי את התמונה הזאת – שני מועמדים לנשיאות אתנו כאן בתמונה – חשבתי שמן הראוי.

מאחר שכולם התחבקו עם דוביק, אז כל תמונה שתביאי בעתיד על איזשהם חיבורים, יתאים.

בדיוק. וכל כך הרבה אנשים סיפרו שהוא הביא אותם לכנסת ולפוליטיקה, אז אולי גם לנשיאות.

המפגש האחרון שרציתי להראות לכם זה המפגש האחרון שדוביק היה בכנסת במאי שנה שעברה, התכנסה כאן השדולה בראשותו של חבר הכנסת כבל ולצדו חבר הכנסת מצנע, לקדם את חוק אחריות המדינה לחינוך, בנוכחות של 150 אנשים. החדר הזה היה מלא מפה לפה, באמת מחזה שלא רואים כל יום בכנסת, ודוביק התקשה מאוד לדבר – הוא היה לאחר אחד האשפוזים. המיקרופון, כמו שאתם יכולים לראות פה, לא נורא קרוב, והוא ניסה פעם אחר פעם וזה היה קשה, אבל כמו שאתם יודעים, הוא לא ויתר, ובקול חנוק הוא פשוט אמר את דבריו, והשקט שהיה כאן באולם היה באמת משהו שעמד באוויר.
ובסוף דבריו, חבר הכנסת רובי ריבלין שישב, אמר: זה לא מקובל אבל אנחנו כן נרים ידיים ונמחא כפיים, ובמשך שלוש דקות – חבר'ה, אני הסתכלתי על השעון – שלוש דקות תמימות, 150 אנשים ישבו פה בחדר ומחאו כפיים והסתכלו על דוביק עם תחושה, לא רק של הערצה כי דוביק – אני לא יודעת אם הערצה היא המילה, אבל השראה היא בטח המילה – ולא נותר אלא להגיד שדוביק רק בגופו לא כאן. רוחו, צוואתו, כולה אתנו, גם בכנסת כפי שהבטיחו חברי הכנסת.

ותרשו לי רק עוד מילה אחת אישית קטנה. אני מכירה הרבה אנשים שיש להם ידידים, ובעידן הפייסבוק גם אלפי חברים, אבל אנחנו יודעים כמה הם וירטואליים. אחד הדברים המדהימים בדוביק זה כמות האנשים האדירה שיכולה לקרוא לו חבר באופן אמיתי, ולא נותר לי אלא להגיד: חבר, אתה מאוד מאוד חסר.

תודה, תודה רבה לוורד. יש מישהו מהמכובדים והאורחים שמכבדים אותנו כאן שרוצה לומר משהו, להוסיף משהו? בבקשה.

תודה. האמת, אני לא הכרתי את דב לאוטמן אישית, אבל כחבר כנסת חבר ועדת חינוך בקדנציה שעברה אני הכרתי אותו. השתתפתי בכינוסים של השדולה, "הכל חינוך", כולם, ותמכתי בהצעת החוק שלו על אחריות המדינה למערכת חינוך איכותית ושוויונית, למרות שאני כחבר כנסת ערבי – לא כל תוכניות הלימוד, במיוחד מדעי הרוח, אם זה היסטוריה או אזרחות, חושב שהן מבטאות את הייחוד התרבותי שלי. אבל למרות זה, אני חושב שזאת הצעת חוק חכמה וראויה, ואנחנו צריכים אותה.
משפט אחרון. אני חושב שתרומתו של דב לאוטמן זה בפילוסופיה ובראייה החכמה שלו בכל העניין של מה הכלי ומה המטרה בין ההון לבין החינוך. באמת בדרך שלו, הוא קבע שהחינוך הוא מטרה משום שהוא בסוף מנוף השינוי והקידמה, והכסף וההון הם כדי לשרת את המטרה הזו, ולא להפך. אני חושב שזו תרומתו הגדולה. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. כמה מילות לסיכום. אחד, אני רוצה פשוט לעדכן בנושא הסטטוס של החוק שכל כך הרבה דובר עליו כאן. החוק הזה נמצא על השולחן, הוא חוק שצריך לעשות הרבה מאוד הכנה כדי להכניס אותו לתוך המסלול של החקיקה מאחר שהוא לא חוק הצהרתי בלבד. הוא חוק שיש בו הרבה מאוד נושאים שמחייבים שינויים די גדולים.

אחת הדוגמאות זה הצורך לקבוע סל לתלמיד, מהו הסל הבסיסי שבעצם המדינה צריכה להיות מחויבת כלפי כל תלמיד ותלמידה במדינת ישראל.

תתפלאו, עד היום לא נקבע הסל ותוכנו. החשיבות בקביעת הסל ותוכנו, והמשמעות כמובן התקציבית שלו, היא בכך שכאשר קובעים סל כזה, אפשר ממנו לצאת לתקציב דיפרנציאלי, שאומר: זהו הסל הבסיסי לכולם, ועכשיו מכאן אפשר לומר שביישובים כאלו זהו הסל, ביישובים אחרים זה סל פלוס, וכדומה.

נקודה שנייה מאוד מרכזית זה באמת החינוך הממלכתי, ואני מוסיף, החינוך הציבורי, כי כפי שאתם יודעים, אחד אולי – איך קראו לזה פעם - מאבי אבות הטומאה זה העובדה שהחינוך במדינת ישראל מפוצל מאוד מאוד – החינוך הממלכתי, הממלכתי-דתי, הממלכתי-דתי עצמו כבר מתפצל לפיצולי משנה, החרדי, או במונחים שאנחנו מכירים במערכת החינוך, החינוך המוכר והבלתי רשמי, מוסדות הפטור – וזו אחת הבעיות הקשות ביותר, איזה מכנה משותף אתה רוצה לתת לכלל ילדי ישראל באשר הם, ואיך אתה מגיע למצב הזה במציאות שבה החינוך כל כך מפוצל.
אז נתתי לכם שתי דוגמאות, אפשר להביא כמובן דוגמאות נוספות שהחוק עוסק בהן, ולכן לפני שאתה מתחיל ומכניס אותו למסלול עצמו בקריאה ראשונה, קריאה שנייה, קריאה שלישית, צריך לעשות לא מעט התאמות, והיום מערכת החינוך, גם משרד החינוך וגם אנחנו בוועדה, פועלים כמובן כדי שהחוק הזה יהיה כשיר להיכנס לתוך המסלול ושלא ימרטו את נוצותיו תוך כדי התהליך, ויישאר כפי שקורה לפעמים חוק שיש לו כותרת יפה אבל מרטו ממנו את כל הנוצות והשאירו אותו – יש לנו דוגמה לחוק כזה שמתגלגל עכשיו, חוק השוויון בנטל. אז רציתי ככה לעדכן.

נשאר הנטל, השוויון הלך.

אני רוצה לסיכום לומר שיכולנו לשבת פה שעות ארוכות ובטוח להביא לפה חברים רבים נוספים מכל זוויות ותחומי הפעילות של דוביק.

אני מוכרח לומר שכמעט כל העקרונות והדברים שעלו כאן בסיפורים ובדברים שאנשים אמרו, מלווים אותנו גם היום בוועדת החינוך ובמשרד החינוך, בראשותו של שי פירון, ואין לי ספק שימשיכו ללוות אותנו, לא רק כי זו צוואתו של דוביק אלא כי אלה באמת הדברים הנכונים שיובילו אותנו לא רק למערכת חינוך אחרת אלא לחברה ישראלית אחרת.

ולכן אנחנו מחויבים – אני אומר לך, נעם, למשפחה – אנחנו מחויבים לעשות הכול כדי שהתהליך שדוביק התחיל בו יימשך, ואני בטוח שנצליח לחבר דברים שונים כדי שתהיה לנו חברה יותר טובה, שמאמינה בעצמה, שבה ילד בירוחם וילד בחיפה מקבלים הזדמנויות שוות, והיום זה לא המצב; שבה באמת קושרים את הקשר היותר הדוק בתוך החברה שלנו בין ערבים ליהודים, בינינו היהודים לבין עצמנו, ואם נעשה את כל הדברים האלה אז נימצא ראויים להיקרא החברים של דוביק.

אז תודה רבה, ולהשתמע.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:00.>