PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
15/01/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 139>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, י"ד בשבט התשע"ד (15 בינואר 2014), שעה 15:20

<1. התכנית החדשה של משרד החינוך ללמידה משמעותית - "ישראל עולה כיתה">
<2. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הרפורמה בחינוך: צמצום הבגרויות ובחינת הפסיכומטרי, של חבר הכנסת מוחמד ברכה>
<3. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הרפורמה במערכת החינוך, של חה"כ באסל גטאס>
<4. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): רפורמת הבגרויות של השר פירון, של חה"כ משולם נהרי>
<5. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הרפורמה במערכת החינוך, של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

מסעוד גנאים

יצחק הרצוג

עיסאווי פריג'

רות קלדרון

יפעת קריב

יוני שטבון
באסל גטאס

חנין זועבי

בועז טופורובסקי
עליזה לביא

דב ליפמן

>
שר החינוך שי פירון
סגן שר החינוך אבי וורצמן

שאול פאר - דוברות משרד החינוך

חגית כהן - מנהלת תחום פיתוח חברתי, משרד ראש הממשלה

ד"ר אהרון ברנשטיין - ממונה על מחלקת הנוער, האגף להכשרה מקצועית, משרד הכלכלה

זיו בר - עוזר ראש מינהל חינוך, מרכז השלטון המקומי

רות קופינסקי - יו"ר ארגוני המנהלים בבתי-הספר העל-יסודיים

נעמי ריפתין - יו"ר המזכירות הפדגוגית, הסתדרות המורים

דליה בלומנפלד - מורה, ארגון המורים

רבקה בונדי - סגנית מנהלת בת"א וחברת סיעת נח"ל

עופר ארביב - מורה לתקשוב – מדריך ארצי, סיעת נח"ל בהסתדרות המורים

ענבל אבנון - מנהלת קשרי ממשל, התאחדות הסטודנטים

פטריק ביתן - יו"ר פורום החינוך, מרצ

תיקי וידס - מנהלת תכניות, ערוץ הידברות

דבורה פרקש - מנהלת פיתוח תוכן, ערוץ הידברות

דניאל בשך - רכז שטח, אגודה ישראלית למען יהודי אתיופיה

לילי הלפרין - מרצה, תכנית "אמת"

אודי לבון - מנכ"ל ארגון הורים ארצי

לורן פוריס - ארגון הורים ארצי

גל פלח - מתמחה, לשכת ח"כ בועז טופורובסקי

אייל זיידה - מתמחה, לשכת ח"כ בועז טופורובסקי

יהודית גידלי

ירון קוונשטוק
<1. התכנית החדשה של משרד החינוך ללמידה משמעותית - "ישראל עולה כיתה">
<2. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הרפורמה בחינוך: צמצום הבגרויות ובחינת הפסיכומטרי, של חבר הכנסת מוחמד ברכה>
<3. . הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הרפורמה במערכת החינוך, של חה"כ באסל גטאס>
<4. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): רפורמת הבגרויות של השר פירון, של חה"כ משולם נהרי>
<5. הצעה לסדר היום (דיון מהיר): הרפורמה במערכת החינוך, של חבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס>

קודם כול, תודה רבה לכם, אני מתנצל בפני אלה שהמתינו. רצינו להתחיל ב-15:00 אבל היו עדיין הצבעות. מי שיודע, לא נהוג לעשות ישיבות ועדה בזמן שהמליאה מתכנסת, אבל בעצה אחת עם השר חשבנו שחשוב מוקדם ככל שאפשר, לאחר שהשר הציג את תכניתו בפני התקשורת והציבור, שהשר יבוא ויציג גם בפנינו את תכניתו. ומאחר שלוחות הזמנים של כולם עמוסים, לא מצאנו מקום טוב יותר, מוקדם יותר ומתאים יותר, ועל כן אנחנו עושים את זה כאן ועכשיו.
סדר הדברים יהיה שלאחר הפתיחה שלי השר כמובן יציג בפנינו את תכניתו, ולאחר מכן נאפשר קודם כול לחברי הכנסת ואחר כך גם לאורחים לשאול, להעיר , להאיר, ככל שתרצו. משך הזמן יהיה לא אחרי 17:00, כלומר כשעה וחצי, או פחות, אם תגלו פחות עניין. אני יודע שיש כמה חברי כנסת שיצטרכו לצאת באמצע, ננסה לתת להם קדימות.
אני רוצה לפתוח רק במשפט אחד. ישבתי עם השר הרב שי פירון על התוכנית וקידמתי בברכה את התוכנית, שנדמה לי שמציגה בפעם הראשונה מאז שאני זוכר אבל בטח בכנסת הנוכחית, שעוד מעט תמלא לה שנה, תכנית מקיפה, רחבה, לא "חאפ לאפ". ולא דברים שיקרו מחר בבוקר אלא תהליך מתמשך עם כוונה ורצון לקבע אותו גם בתהליך חקיקה מתאים ונכון, וגם כמובן בשיתוף פעולה ודו-שיח מתמשך עם כל השותפים, כדי להביא תוכנית כזו לא רק לביצוע אלא גם ליצירת מציאות חדשה ומציאות אחרת.
ואני לא רוצה להרבות יותר במילים, אני חושב שהתוכנית היא נכונה, היא ראויה. יש בה כמובן עוד הרבה דברים שיצטרכו פירוט, ניתוח והתדיינות, אבל בסך הכול אני חושב שהוועדה בדיוניה השונים עסקה בחלק מהתחומים ואני שמח שמתקיים שיתוף פעולה, ואני חושב שבאמצעות שיתוף פעולה כזה אפשר באמת להגיע להישגים.
אין ספק שמערכת החינוך שלנו זקוקה לשינוי, אבל תהליכי. אין ספק שהדבר הכי חשוב, ואני אומר את זה לא רק כי אני יושב-ראש ועדת החינוך ושר החינוך נמצא פה, שהחינוך הוא באמת הפלטפורמה, המנוף, הדרך האמיתית לחזק את החברה הישראלית, לסגור פערים בתוך החברה הישראלית ולהכין את הדורות הבאים שלנו למציאות משתנה, מורכבת, רגישה, מסובכת, כאן בחלקת האלוהים הקטנה של כולנו. אז תודה רבה וכבוד השר, בבקשה.

שלום, תודה רבה לך, מכובדי יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת עמרם מצנע. חברי סגן שר החינוך אבי וורצמן, יושב-ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג, חברי הכנסת, פעילי חינוך רבים, נציגי ארגונים שיש כאן, שלטון מקומי, אני רוצה ברשותכם להציג את התוכנית "ישראל עולה כיתה" בשלושה חלקים. בחלק הראשון אני רוצה ברשותכם לתת את הרקע, בחלק השני אני רוצה להסביר את המהות, את העקרונות של התוכנית, ובחלק השלישי אני רוצה להסביר את הפרטים, את פרטיה, איך היא מתפרטת.

אני מתנצל בשם עובדי משרדי שנמצאים היום ביום עיון על יישום הרפורמה שנקבע מראש. ומכיוון שבשבוע הבא אני בחו"ל ובשבוע שאחרי עמרם בחו"ל רצינו לקיים את הישיבה היום ולא לדחות אותה. אז אני נאלץ להיות כאן לבדי ללא בכירי המשרד שהם אלה שעומדים בעצם מאחורי העניין. אז אני רוצה ברשותכם למסור את ההתנצלות הכנה, היה ראוי שנהיה כאן כולנו אבל זה לא הסתדר בלוחות הזמנים. וחשבנו שנכון יותר לקיים את המפגש בהרכב חסר מאשר לדחות אותו למשך זמן רחוק כל כך.
אני רוצה לתת כמה נקודות רקע כדי שנוכל להבין את הקונספט. הדבר הראשון שאני רוצה לומר: בואו ניתן תמונת מצב. תמונת המצב שאני רוצה לתת עכשיו נוגעת בשלושה מעגלים. בואו נדבר לרגע על נתון שמנטרל מהשיח חרדים וערבים, כי בדרך כלל כשאנחנו רוצים להסביר למה יש לנו צרות, אז אנחנו אומרים: למה יש? בגלל החרדים והערבים. אז בואו ננטרל רגע את החרדים והערבים מהדיון.

תחזור בך. יש לך צרות - - -

זה לטוב, לא לרע.

צרות טובות.

בואו ננטרל ונסתכל רגע על שני נתונים משמעותיים שמלמדים איפה אנחנו נמצאים. בואו נסתכל על אחוז המצוינים בחברה הישראלית, ניקח את מספר המצטיינים. כלומר לא נדבר על אוכלוסיות מוחלשות, לא נדבר על מי שנמצא בפריפריה, לא נדבר על מי שאפשר לטעון כלפיו שהוא תת-משיג כזה או אחר. נדבר על האוכלוסיות המצוינות, רק על המצוינות, ונבחן את אחוז התלמידים המצטיינים בישראל ביחס למה שמקובל בעולם.

ונקבל נתון מדהים. נקבל שממוצע ההצטיינות במדינות ה-OECD עומד על כ-10%, ממוצע אחוז ההצטיינות במדינות המובילות, ב-top 10 של ה-OECD, עומד על בסביבות ה-19% וממוצע המצוינים במדינת ישראל עומד על כ-5.9%. זה לא קשור בשום צורה שהיא לפערים. זה גם אם תלך לאלה שיש להם הכי הרבה, גם אם תשווה מצוינים למצוינים, אתה עומד משתאה אל מול התוצאות ושואל את עצמך למה זה קורה לנו.
נתון שני. בואו נבחן את מספר הנבחנים ב-5 יחידות מתמטיקה על רצף של משנת 2000 עד 2013, עד 2012 למען האמת. לכאורה, שוב, 5 יחידות מתמטיקה, אני לא מדבר עכשיו על אנשים מתקשים. בואו נראה את המספר. אני מזכיר לכם בהערת כוכבית: מספר התלמידים עלה, מספר התלמידים בישראל במערכת עלה.

המספר המוחלט.

המספר המוחלט. אז אם כן, ככה: בשנת 2000 נבחנו בסביבות ה-20,000 נבחנים במתמטיקה ברמת 5 יחידות לימוד, בשנת 2007 נבחנו בסביבות ה-12,000 תלמידים ב-5 יחידות לימוד ובשנת 2012 נבחנו כ-7,000 תלמידים ברמת 5 יחידות לימוד מתמטיקה. זה אומר שיש בעיה ב"סיסטם", זה אומר שזה לא קשור עכשיו לפערים – שגם בהם נטפל, גם אליהם אני אתייחס – זה אומר שמשהו בשיטה, שמשהו בתפיסה, שמשהו באופי שבו אנחנו מלמדים לא מתכתב עם המציאות.
עכשיו, אני רוצה לתת נתון אחרון, כי גם הוא חשוב לי מאוד, כי זה חלק מהעניין. במהלך השנים האחרונות מדינת ישראל שמה לעצמה מטרה להתקדם בדירוג העולמי במבחנים הבין-לאומיים. היא השקיעה הרבה מאוד משאבים, היא נתנה שעות תוספתיות בשנים שבהן יש בחינות. וצריך להגיד את האמת: לא התקדמנו. בתוצאות האחרונות שניצבנו על פיהן יש התקדמויות כאלה ואחרות בציון, אבל ברמת הדירוג בעולם נשמר לדאבוננו הפער בינינו לבין המדינות האחרות, ומדינת ישראל לא שיפרה את מיקומה.
צריך להגיד עוד דבר, ופה אני רוצה לגעת בשאלת הפערים. בכל פעם שאנחנו מציגים נתון כזה או אחר שמצביע על עלייה באחוז הזכאים לבגרות, אנחנו לא מספרים על עלייה באחוז הנשירה. וזאת נקודה מאוד חשובה. זאת אומרת, נכון שבשנה האחרונה יש שיפור מסוים באחוז הזכאים לבגרות, אבל יש גם גידול באחוז הנושרים.
וצריך לומר את הדבר הכי ברור: מדינת ישראל היא המדינה שיש בה את אחד מאחוזי הזכאות הגבוהים ביותר, באופן יחסי למספר המוחלט של בני המחזור, לתעודת בגרות. אבל יש בה גם המספר הגדול ביותר של אנשים שיוצאים בלי כלום החוצה. כי במדינות יש מעין פעמון: יש תעודת בגרות, יש תעודת מקצוע ויש תעודה טכנולוגית, יש מגוון של תעודות. במדינת ישראל כ-50% מתלמידי המחזור מסיימים את לימודיהם בלי אף תעודה, בלי שום דבר. הם הולכים הביתה בעצם כאילו 12 שנות הלימוד שלהם שעברו עליהם ביעף לא זיכו אותם בשום דבר חוץ מאישור על סיום 12 שנות לימוד. אני לא נכנס עכשיו לילדים שבכלל לא מגיעים לבית-הספר, לנשירה בכיתות י' ומעלה, אני לא נכנס לזה.
עכשיו, השאלה למה זה קורה. וכשאתה הולך ואתה מנתח בניתוח עומק את הסיבות לדברים האלה, אתה מבין שבעצם זה לא קשור בעוד שעת תגבור למבחן הבין-לאומי, זה לא קשור בזה שבכיתה ט' נתגבר את לימודי המדעים כי יש מיצ"ב כזה או אחר. אלה השיטות שהיו נהוגות במערכת ואני בהחלט מבין אותן, הן נכונות, אבל למאה ה-20, לא למאה ה-21.

כי מה בעצם קרה כאן? ופה אני רוצה רגע להסביר את נשמת העניין, את לב העניין. מה שקרה זה שהעולם שינה את תפיסת הלימוד שלו. אנחנו עברנו מעולם שבמרכז היה יידע, שהמורה היה הסוכן של המידע, לעולם שהמרכז שלו זאת החשיבה והיצירתיות. משום שבעצם היום כשהמורה יושב בכיתה ומעביר את השיעור והתלמיד נמצא מולו עם המכשיר הזה ביד, מאה אחוז מהידע ואף יותר נמצא בידיים של התלמיד. המורה הפסיק להיות הסוכן של הידע.

הוא צריך להיות מעורר השראה, הוא צריך להיות מתסיס, הוא צריך ללמד למיין חומר, כדי שילדים לא יכתבו בעבודה על מהי אהבה אפלטונית – פשוט הראו לי עבודה כזאת – שיש מחלוקת בין אפלטון למאיר שלו, בגלל שבגוגל בתוצאות הם יצאו אחד אחרי השני.
אבל אחת התופעות היפות, אני רואה את זה מולי אז אני נזכר, ששמתי לב אליהן, למורה מעולה, מטובי המורות שמצאתי בחיי, שלא זיהתה את השינוי בעולם החדש, ראיתי לפני שבועיים בישיבת סיעה עם חברת הכנסת עליזה לביא. עליזה לביא, למי שלא יודע, היא מורה דגולה, מרצה מחוננת. חילקה דף מקורות לתלמידיה, וכתבה במקור 5: מי הייתה אמא של אברהם? מה שהיא לא לקחה בחשבון, שלתלמיד החדש יש סלולר, הוא פשוט מוריד אותו מתחת לשולחן, נכנס לגוגל, כותב "אמא של אברהם". וכשהמורה הגיעה למקור מס' 5 היא הופתעה איך יואל רזבוזוב שלא למד בתלמוד תורה מסוגל לומר שבמסכת בבא בתרא אמא של אברהם הייתה וכו' וכו'.
משום שהלמידה השתנתה, משום שהשיטה הישנה שבה אני סוכן הידע ואני אשחק בידע לפי רצוני לא רלוונטית, ובעצם אנחנו מכשירים את התלמידים של אתמול. משום שבעצם עולם הידע, שהוא הבסיס, שחייבים אותו, שבלעדיו אי-אפשר להתקדם אפילו לרגע אחד, שהוא חלק נדרש. שלא תהיינה אי הבנות, הבקיאות כקומה ראשונה, כקומת המסד, שלא תתבלבלו, אינני מזלזל בדברים האלה, בסוף צריך לדעת איפה זה עומד.
אנחנו בעצם לא מבינים שהילדים שלנו לא מצליחים במבחנים הבין-לאומיים מסיבות מאוד פשוטות: הם לא יודעים להתמודד עם השאלות ששואלים במבחנים האלה, כי שואלים שאלות של הבנה, שואלים שאלות של עיקר וטפל, שואלים שאלות של ניתוח. צריכים לחנך לחשיבה ביקורתית, צריך לחנך להבנת דבר מתוך דבר, צריך ללמד לשאול שאלות, ואנחנו ממשיכים ללמד את השינון, ששוב אני חוזר ואומר: הוא קומה ראשונה הכרחית, אבל הוא לא תכלית הלמידה המודרנית.
אני אומר משפט שיתמצת את זה בצורה הכי טובה: בעולם שבו אני הייתי ילד – זה לא היה לפני הרבה שנים, אם יורשה לי – מכרו מוצרים, בעצם מה ששילמו עליו כסף זה היה תוצר. היום מוצרים מייצרים בדולר בסין או בהודו, היום הכסף הגדול זה על רעיונות, היום מה שמוכרים זה מחשבה. כשאתה משלם על המכשיר הזה, אתה לא משלם על המכשיר, אתה משלם על הרעיונות שגלומים בו, על מה שיש בו, על מה שמסתתר מאחוריו. ובמידה רבה אנחנו מחנכים תלמידים שלא יודעים להתמודד עם אתגרי הלמידה במאה ה-21.

ומה שבעצם רצינו לעשות, רצינו לייצר עכשיו תוכנית שמתכתבת עם ההתאמה ועם האתגרים של התלמידים מהגן ואילך. נקודה ראשונה. אנחנו קוראים לזה "למידה משמעותית", תיכף אגדיר מהי "למידה משמעותית" בהשראת ספרו של ויקטור פרנקל, משום שגילינו בסוף שאחד הדברים המרכזיים שאנחנו מזהים כשאנחנו מסתובבים בשטח זה שהתלמידים, המורים וההורים מחפשים משהו שייגע בהם, משהו שיסעיר אותם.

אני קורא גם את הביקורות על התוכנית שהצגנו, אבל אני בעיקר נתקל, אני מניח שלא קל לבחון את זה, בהיקף בלתי נתפס של תגובות, גם מצד מורים, גם מצד הורים וגם מצד מומחי חינוך, של תחושה שנפתח איזה משהו מאוד מאוד גדול ואפשרות מאוד גדולה, משום שהמהות של התוכנית שאני מציע עכשיו היא פדגוגית, היא חינוכית, היא לא מבנית. היא לא אומרת: תזיז שעה מפה לשם, תעשה מינהל כזה, תסגור מחוז כזה, אלא זו פעם ראשונה שאנחנו נוגעים בלב החינוך.
אני רוצה לומר עוד הקדמה אחת במהות של הדברים. כשהתחלתי לחשוב על העניין, אני מודה, באתי למשרד החינוך, חשבתי שנעשה, על כל הדברים האלה אני חושב כבר שנים רבות, אני מודע להם, חקרתי אותם, כתבתי עליהם, עסקתי בהם שנים רבות, גם כמנהל וגם כמי שעמד בראש תנועה חינוכית שעסקה בדברים האלה. התעסקתי גם בהיבטים המשפטיים כמשפטן, מכיר את הדברים באמת אני חושב לא רע בכלל.
אני חשבתי שאם אנחנו רוצים להצליח אנחנו צריכים לעשות שלושה דברים: האחד, אנחנו צריכים ללכת על הסכמה ציבורית רחבה. למי לא יודע, אני בוגר ועדת דברת. אני יודע איך זה פועל כשזה לא בא מתוך דיאלוג מעמיק. ולכן פגשתי באופן אישי למעלה מ-800 אנשים, מומחי חינוך, ארגוני מורים, לכל הסוגים, מנהלי בתי-ספר, מורים, כל ראשי האוניברסיטאות, כל ראשי המכללות, כל בתי-הספר לחינוך בישראל, כל חתני פרס ישראל לחינוך, שרי החינוך כמעט כולם לדורותיהם, מנכ"לי משרד החינוך כמעט כולם לדורותיהם.

תלמידים?

אני אגיע. אני בכלל לא זקוק לעזרה עכשיו, אני מבקש. אחרי שגמרנו את כל התהליך הזה בכלל הגענו לשלב שני שבו הצגנו – הצגנו בפני מועצת תלמידים, בפני מועצת ההורים. זה היה השלב של ההצגה של הדברים כדי לראות איך הדברים מקבלים תמונה רחבה בתוך כל השיח. ואחרי שכל הדברים האלה קרו אז השלב הראשון היה קואליציה, לדבר קואליציה.
הדבר השני זה שמערכת החינוך בישראל שבעה טלטלות, ולכן זו צריכה להית תוכנית ארוכת טווח. אני לא מכיר מדינה אחת שקרה בה שינוי וזה לקח פחות מעשור. לא מכיר, לא מכיר, אין חיה כזאת בחינוך. זה צוותי הוראה, זה תוכניות לימודים, זה ספרים, זה תאריך ארוך טווח, מרכז פריפריה. מדברים כל הזמן פינלנד פינלנד פינלנד – זה לקח 15 שנה.
במסגרת התוכנית למדנו לעומק שמונה רפורמות מוצלחות בעולם, פירקנו אותן לפרקים. פשוט התעסקנו בכל פרט ברפורמה כדי להבין אותו – במדינת אלברטה בקנדה, באונטריו, בפינלנד, בסינגפור. ניסינו לבודד מהם הרכיבים שמתאימים לישראל, מה לא מתאים לישראל, מה נוגע לתרבות שלנו, מה לא נוגע לתרבות שלנו, כדי לנסות להבין איפה הסיפור הזה פוגש אותנו. ולא ראינו מדינה אחת שזה לקח בה פחות מ-8, 10 ואף 15 שנים. לא ראינו, לא ראינו מדינה אחת כזאת. ולכן הדבר הזה היה מאוד חשוב, התהליך.

והדבר השלישי שהיה חשוב בעיני זה לא להתעקש על דברים שחשובים לשר החינוך, אם הם יעכבו את היכולת לעשות שינוי רחב. אני, דרך אגב, חושב שצריכות להיות פחות בחינות בגרות מהתוכנית שהצגתי בפני החברה הישראלית. חשבתי לפני, אני חושב גם עכשיו. אבל הגעתי למסקנה שההתעקשות על הנקודה הזאת תפיל לי את היכולת לייצר קואליציה רחבה ותייצר דיון על הדבר שהוא לא נקודת הכובד המרכזית מבחינתי.

נכנע, לא נכנע. אז בכלל אני חושב שאני רוצה אולי ללמד, שדברים גדולים לא קורים בכוחנות והאמת לא נמצאת אצל אדם אחד. והדיון שנמצא בתוך החברה הישראלית, תיכף אני אציג גם איך זה בא לידי ביטוי בהמשך, צריך להתקיים בינינו. ולכן לא צריך לבוא באמירה כוחנית, כי אמירה כוחנית תיצור מצב של כיסי התנגדות ובסופו של דבר יתחלף שר ותיעלם התוכנית.

ולכן המטרה הייתה לייצר בסיס הסכמה רחב ככל שניתן גם במחיר שחלק מהדברים – אתה יודע, אני תמיד נורא אוהב שאומרים: הוא אמר ש – כן, אני לא מכחיש, אמרתי, וואלה אמרתי. אבל קרו שני דברים: אחד, כשאתה מגיע למקום הזה והתמונה היא רחבה יותר ויש מורים ויש מנהלים ויש בתי-ספר, מה לעשות, אנחנו בתוך ימי האבל על שרון, כנראה שבאמת דברים שרואים מכאן לא רואים משם, זו לא בדיחה כנראה. והדבר השני, אדם צריך לבחור את המחלוקות שלו. ובחרתי לחלוק על המהות ולא על הפרטים. זאת הערה ראשונה.
דבר אחרון שאני רוצה לומר לפני שאגש לתוכנית עצמה, הייתה לי חוויה מאוד מעניינת. אמרתי ככה: נגיד שנאמר שעוברים ללמידה משמעותית, שכפי שאמרתי תיכף אגדיר אותה, ואגיד עכשיו שמהגן עד כיתה ט' ילמדו אחרת, ותיכף נציג איך. יבוא ההורה ויגיד: וואלה, תודה רבה לך, אתה מקשקש בשכל, אבל בסוף יגיעו בחינות הבגרות ואם בחינות הבגרות לא תשתנינה אז מה אתה מספר לנו סיפור? לכן הייתי חייב ללכת לבחינות הבגרות. אני קורא לזה תמיד: יש פיל בחדר.
כדי לפנות מקום, לא הסתערתי עליהן. אם היה אפשר עכשיו נגיד חמש שנים להתעסק רק בבית-הספר היסודי ולעלות לאט-לאט – "יותר עדיף" בעיני, כמו שאומרים החבר'ה. אבל היה לי ברור שאם לא אגע בעגל הזהב, היה לי ברור שאם לא אגע בדבר הזה, אז זה לא יקרה. או אז זיהיתי שאם אגע בבחינות הבגרות ולא אגע במבחן הפסיכומטרי יגידו לי: טוב, בסדר, נגעת בבחינות הבגרות, אבל פגעת בסיכוי של הילד שלי להתקבל לאוניברסיטה.

לכן הבנו שבלי שנגיש תוכנית שמתחילה מהגן ועד הקבלה להשכלה הגבוהה, המערכת לא תסכים לשנות כיוון ולא תיכנס לשיח חדש. ולכן הנחנו תוכנית שמפרנסת שלוש רפורמות: אחת, שתיים ושלוש, כלומר חינוך מא' עד כיתה ט', ההתייחסות האחרת לבחינות הבגרות והשאלה של ההשכלה הגבוהה. הנחנו את כל הדברים האלה במכה אחת, משום שהבנו שבלי שניגע בסוף הפירמידה, בראש הפירמידה, כל אחד יגדיר את זה כמו שהוא רוצה, בכניסה לאוניברסיטה, לא יקרו הדברים שאנחנו רוצים בכיתה א'. עד כאן פחות או יותר הרציונל.
(הצגת מצגת)
מהי "למידה משמעותית"? למידה משמעותית היא למידה שאומרת ככה: קודם כול, אנחנו צריכים לייצר משהו שיהיה רלוונטי ללומד ולמלמד מבחינה אינטלקטואלית, זה מותאם לעקרונות החשיבה. תראו, בסוף בסוף, איך אומרים, בנקודת הקצה, מה שיגרום לילד ללמוד זה אם הלמידה תהיה מאתגרת, מעניינת ורלוונטית. אם הלמידה תהיה לא מאתגרת, לא מעניינת ולא רלוונטית, אם הלמידה לא תפעיל אותו, לא תסעיר אותו, לא תייצר אצלו איזשהן שאלות גדולות, אז זה לא יקרה.

הדבר השני – מעורבות. כלומר איך הדבר הזה פוגש את האישיות של הבן-אדם. אני רוצה לתת דוגמה. אתה יכול ללמוד עד מחר סיפור בספרות, אבל אם הסיפור עוסק בעניינים משפחתיים ובסוף לא תעסוק ביחסים שלך עם ההורים שלך, ובסוף לא תעסוק בשאלה מה אני עושה עם הסיפור הזה, איך הוא משנה את החיים שלי, איך החיים שלי ייראו אחרת בעקבות הפרק בהיסטוריה וכו'.

תראו, לא אמרתי, עשיתי עשרות סיורים מקצועיים – לא סיורי שר, אלא סיורים בבתי-ספר ספציפיים שבהם קורים תהליכים של "למידה משמעותית". זה שתי חוויות, שאני חושב שהן מדהימות. חוויה אחת הייתה בבית-ספר בקרית-טבעון.
ושם המנהל מסביר לי ששינו את תוכנית הלימודים במתמטיקה באופן כזה שלא לומדים שברים בכיתה ג' אלא לומדים שברים בכיתה ה'. למה? אז הוא אומר לי: כי ראינו אצל דרייקורס בפסיכולוגיה, שילד מבין מה זה משבר רק בכיתה ה'. אם הוא ילמד שברים לפני שהוא מבין מה זה משברים אז הוא לעולם לא יבין מה זה שברים, כי בעצם הוא לא מבין מה זה דבר שבור. אז צריך להתאים את הלמידה לסיטואציה הנפשית של הילד. זו הייתה חוויה מדהימה של לראות בית-ספר שבו משקיעים חשיבה כל כך עמוקה במתי ילד יפגוש מושג, ואיך באמת הוא יבין מה זה שברים לא ברמה הטכנית אלא יבין בעצם, יפנים מה הסיפור.

בבית-ספר אחר, בית-ספר מדהים, בית-ספר לחינוך מיוחד במזרח ירושלים, שבו נמצאים ילדים שיש להם קושי שפתי, רובם בקושי מדברים, ואני רואה על כל פינה בבית-הספר, אני רואה "פאצ'ים" כאלה של בר-קוד. אז אני חשבתי ברגע הראשון, כמו שהרבה פעמים חושבים, שהשר הגיע ולכבוד זה שהוא הגיע קנו את הכול חדש, ולא הספיקו להוריד את הבר-קודים.
וכשאני שואל באיזשהו שלב, אחרי שראיתי שזה מוגזם, מה זה, הסבירו לי שפשוט בגלל שהילדים לא קוראים וחלקם לא שומעים. כשהילד מכוון את האייפד שלו, את המכשיר הסלולרי אל מול העציץ, אז הוא יראה איזה צמח יש פה, איפה הוא גדל, מה העקרונות שלו ומה הערכים שלו, ומה הילד צריך לעשות כדי להגן על הצמח הזה. ואם הוא יראה תמונה והוא יעשה עליה ככה אז הוא יוכל לראות מאיפה התמונה צולמה, מי הצייר, ומה הוא צריך לעשות כדי לבוא לבקר במקום הזה. זה נקרא מעורבות, זה משהו שפוגש אותך.

אבל לא רק ברמה הרגשית. אם אנחנו לומדים היסטוריה ואנחנו לומדים שואה, ואנחנו לא שואלים את עצמנו מה המשמעות של לימודי השואה על ההתנהלות שלנו כעם במאה ה-21 פספסנו משהו, פספסנו משהו, כי קורים כמה דברים בסביבתנו בזמן האחרון, וראוי ונכון שנשאל שאלה, מה המסר של הדברים האלה על חיינו אנו. וערך פירושו של דבר, איך כל הדברים האלה גורמים לי לקום מהכיסא, לעלות ולהתנהל אחרת, איך אני בעקבות זה לוקח אחריות על עצמי, על החברה ומונע לפעולה.
ולכן התוכנית הזאת נוגעת בשלושה מעגלים. במעגל האחד זה במעגל הידע, הקוגניציה. במעגל השני זה במעגל הערכים, זה היהדות, זה המחויבות למדינת ישראל, בחברה הערבית – הזהות הערבית שלה. אנחנו תומכים בכך שכל חברה תפתח את הזהות שלה, אין פה עניין לשכפל, כל חברה יש לה את הזהויות שלה, מתוך הכותרת של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אז המסרים זה ערכים. והמעגל השלישי זה ההירתמות לפעולה, איך אנחנו בעצם מייצרים מצב שאנשים קמים מהכיסא.
כדי שהדבר הזה יקרה אנחנו צריכים שמערכת החינוך תהיה קודם כול מבוססת על אמון בין כל שותפיה. אני לא יודע אם אתה יודעים, מרווח הפעולה של מנהל בית-ספר היום הוא מאוד מאוד קטן. הוא יכול לבחור מעט מדי תחומים שבהם הוא יכול להשפיע ולעצב תחומי לימוד משל עצמו.
הקהילה יכולה להשפיע באופן בלתי מספק על הזהות של בית-הספר, על תכני הלימוד. רוצה מישהו תורני – יהיה תורני, רוצה מישהו אומנותי – יהיה אומנותי, רוצה מישהו איכות סביבה – יהיה איכות סביבה. וכתוצאה מכך מתרחשים תהליכים מאוד מאוד לא פשוטים, שכשחברה רוצה לייצר ייחודיות מסוימת, הדרך היחידה שאנחנו מציעים לה זה לפרוש מהחינוך הציבורי.

הניהול העצמי שהוחל לפני כמה שנים מופעל בעיקר בכך שנותנים למנהל בית-הספר סמכות לקנות נייר טואלט ולהחליט איך הוא מזיז שקלים בודדים מכאן לכאן. אבל לא ניתנה למנהל בית-הספר סמכות אמיתית בשיבוץ השעות, בקביעת תכני הלימוד וביכולת שלו להשפיע על הזהות הפדגוגית של בית-הספר.
לראשונה אנחנו מפנים פרק זמן נרחב, בין 25% ל-30% בשלב הראשון. נרחיב את הניהול העצמי בשנה הבאה על כל בתי-הספר בישראל, על כל בתי-הספר בישראל. אנשי השלטון המקומי שמדברים אתי בכל מיני פרויקטים יודעים שאני לא סובל את המילה "פיילוט". זאת המחלה של מדינת ישראל. כל פעם שהיא רוצה לקבור משהו אז היא עושה פיילוט, ואז אחרי חמש שנים היא חושבת שצריך לעדכן את הפיילוט ושהפיילוט לא היה טוב. כל בתי-הספר בישראל, אנחנו עובדים מאוד קשה לשם כך, ייכנסו שנה הבאה לתוכנית הניהול העצמי ויקבלו אוטונומיה של כ-30% ביכולת שלהם לייצר תוכניות לימוד.
יש לזה מחיר לבתי-הספר. זה יערער את הלגיטימציה לתמוך בחינוך פרטי, משום שהאמירה תהיה: אדוני היקר, בבקשה, מה אתה רוצה, ייחודיות? בוא, הנה, יש לך מספיק זמן בתוך תוכנית הלימודים לייצר את המרחב הפדגוגי שאתה זקוק לו.
אני מאוד שמח שלמשל בתי-הספר הדמוקרטיים ובתי-הספר האנתרופוסופיים מנהלים בימים אלה את השלבים האחרונים של השיח שלהם עם משרד החינוך כדי לחזור לחינוך הציבורי. אני חושב שכל מי שמכיר את תולדות מערכת החינוך בישראל לא שמע שבאים מהחוץ פנימה, הוא מכיר איך יותר אנשים הולכים מבפנים החוצה. אבל בעיני העובדה שאנחנו מחזקים את החינוך הציבורי היא בשורה גדולה.
הדבר השני זה התוכנית כוללת הרבה מאוד למידה משמעותית, שהגדרתי אותה, וחווייתית. הדבר השלישי זה תלמיד בעל השכלה כללית רחבה. מקצועות שלא נלמדו בשנים האחרות ייכנסו כמקצועות חובה, שוב, עם מרחב של בחירה, אדגים את זה תיכף, אחריות אישית של כל לומד לקהילה, לחברה במדינת ישראל לקראת חברת מופת.
זה אומר שמשנה הבאה למשל בגיל התיכון על כל תלמיד בישראל חלה חובת התנדבות מכיתה י' ועד כיתה י"ב, כולל כיתה י"ב. והדבר הזה הוא תנאי לקבלת תעודת בגרות. וללא 60 שעות בכיתה י', 60 שעות בכיתה י"א ו-30 שעות בכיתה י"ב, ילד לא יוכל להיקרא בעל זכאות לתעודת בגרות במדינת ישראל.

קודם כול, אנחנו מדברים על מהגן עד י"ב. היא מדברת על כך שנכון שיש הרבה בתי-ספר שעושים דברים נהדרים, אבל זה איים של מצוינות, אנחנו רוצים עכשיו לדבר על כלל המערכת. היא אומרת שאנחנו רואים את כל סוגיית החינוך, למידה והוראה כתפיסה אחת, זה לא מושגים ארכאיים.
למשל המושג "חינוך לא פורמלי" הוא מושג לא רלוונטי היום. מה זה "חינוך לא פורמלי"? לא עושים חינוך לא פורמלי בתוך החינוך הפורמלי? קשר אישי מורה-תלמיד, יציאה החוצה לטיול, חוויה בתוך הלמידה, סרטים בתוך הלמידה, למידת ערך, שיח יהודי, שיח על הזהות שלנו, על מה אנחנו עושים כאן.

העובדה שכל כך הרבה דברים ברחו אל מחוץ למערכת והפכו את המערכת לממש עצמות יבשות, הפכו את המערכת למקום שבו תלמיד עוסק בשינון של עוד ועוד ועוד חומר, ולא מציתים לו את העיניים, ולא מדליקים לו את הדמיון, ולא מייצרים מחויבות שלו למדינה ולחברה שבה הוא חי, היא דבר שאסור לנו להסכים אתו.
איזון בין רגולציה לאוטונומיה. נקטין את הרגולציה ככל שניתן, אבל לא נוותר על הפיקוח. וכמובן נכשיר את המורים, נתאים את תוכניות הלימודים ונכשיר צוותי הוראה כדי שהדברים האלה יקרו.
מה יקרה בחינוך היסודי כבר מספטמבר הקרוב? כלומר, למען הסר ספק, ב-27 באוגוסט או ב-1 בספטמבר, לפי מה שיוחלט על-ידי הוועדה – אני כל הזמן קורא בעיתונים מה החלטתי תמיד לפני שהחלטתי, וזה תמיד נורא נחמד אצלי, כתבי החינוך הם אנשים יצירתיים ומיוחדים, הם תמיד מודיעים את ההודעות לפני שהתקבלו ההחלטות, אבל לכשתתקבל ההחלטה בשאלה מתי תיפתח שנת הלימודים, מהיום הזה התוכנית הזאת חלה, היא מתחילה.

אנחנו כבר בחודש מאי הקרוב נציג כלפי המורים והמנהלים את כל הכללים הנדרשים לעניין. בחינוך היסודי – העצמת המנהלים, תוכנית ניהול עצמי לכולם, גמישות פדגוגית, גמישות פדגוגית גם של פיתוח המורים, כל תוכנית יהיה בה בסיס והרחבה, כלומר מה חייבים ללמוד, מה זה הליבה ומה זה הבחירה של בית-הספר, ונתחיל להכין את התלמידים להערכה חלופית.
מה זה הערכה חלופית? מאוד חשוב להסביר, משום שכולם חושבים שהערכה חלופית זה רק כתיבת עבודות. אז ברשותכם, תנו לי להגיד על זה שני משפטים, כי זה מאוד מאוד חשוב לדיון – עיסאווי, אתה מפריע לי, יש לי בעיות קשב וריכוז גם ככה.

חנין רוצה להישאר, אבל אומרת לי: אני חייבת לצאת, מעבירה לי סדרת שאלות לשאול אותך.

שתכתוב לך.

אז זהו, אתה רואה.

אבל חנין גם יודעת שאם היא רוצה היא יכולה לשאול אותי אחרי זה באופן פרטי ואענה לה על הכול.

מה זו הערכה חלופית? אז אני רוצה להדגים. קודם כול, בוא נתחיל מהסוף. מי ששמע את ראשי האוניברסיטאות, ראשי האוניברסיטאות אמרו בין היתר: אנחנו מקבלים תלמיד שעשה את הבחינה הפסיכומטרית, אולי הוא קיבל ציון ראוי, אבל הוא לא יודע לכתוב עבודה, הוא לא יודע לכתוב עבודה. לא זו בלבד, הוא לא יודע לטעון טיעון. יש לנו ילדים היום שגם כשהם אומרים את המילה "כן", היא נשמעת להם מילה ארוכה מדי והם מסתפקים ב"כֵּ" של ה"כן", כי גם זה כבר מספיק, לא צריך.

אבל אתה פוגש היום ילדים ואתה מבקש מהם לתת איזושהי אמירה שמתחילה בטיעון, מנתחת את התופעה, אומרת מסקנה. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל אני רוצה לסבר את אוזנכם. במדינות רבות בעולם בחינת בגרות בהיסטוריה למשל נעשית באמצעות כתיבת ערך לוויקיפדיה. המחקר מוכיח שכשילד צריך לכתוב ערך ברמה אקדמית, כמות החומר שהוא יקרא, היכולת שלו להפעיל שיקול דעת בסינון החומר ועוד כהנה וכהנה, גדולה פי כמה וכמה מזה שהוא יקיא באופן כזה או אחר חמישה פרקים שהוא יקרא.

במדינות אחרות – "דיבייט", כלומר עמידה מול צוות בוחנים והרצאה של 25 דקות שבה תלמיד צריך להציג נושא, לשאול שאלת עומק ולהגיד מה הוא חושב על זה, מוכרת כבחינת בגרות. במדינות אחרות, לצורך הדוגמה, שירה ואומנות הן כלי ביטוי לגיטימי לחלוטין ליצירת מדידה והערכה.

שימו לב, עד חודש יוני נציג הפני המנהלים והמורים את הקאדר של ההערכה החלופית שעומד לרשותם. אנחנו לא רוצים שכולם ידקלמו עבודות עבודות עבודות, כי אם כולם ידקלמו עבודות אז אחרי שנה העבודה תהיה המבחן של לפני כן. הרעיון הוא שתלמידים שונים יוכלו להביא את עצמם לידי ביטוי באופן שונה.
אני אומר: הדברים האלה הם מאוד מאוד חשובים. אני רק רוצה שחברי הכנסת יידעו שאני לא מדבר ארוך כדי שכולכם תלכו ואז אוכל להיות פה לבד.

לא, יש פה סדר ט"ו בשבט.

לא, זה בסדר גמור, סדר ט"ו בשבט.

זה בחינוך היסודי. בחינוך העל-יסודי המטרה הראשונה זה לפנות יותר זמן ללמידה. כבר בשנה הקרובה כיתה י' של שנה הקרובה לא תיבחן בבחינות בגרות בכיתה י' כדי שנחזור ללמוד.

עכשיו, יש לי בעיה. חלק גדול מהאנשים המבוגרים שיושבים בחדר – מבוגרים, כדי שלא תיעלבו, זה מגיל 35 ואילך – אומרים: וואלה, אבל זה היה ככה פעם. אז אני תמיד אומר שהתוכנית הזאת עושה איזון בין שני דברים: בין back to the basic, בין חזרה לדברים שהיו והיו מצוינים, לבין חדשנות. נכון, שר החינוך נאלץ לומר: לא המצאתי כלום.
אני רוצה שתדעו שעל שולחני הגישו דוחות משנת 78' עד שנת 2011 שכולם אומרים אותו דבר, כולם אומרים אותו דבר: אין מבחנים בכיתה י', יש צמצום אדיר במספר הבחינות למקצוע, תיכף אציג לכם את הצמצום, חלק מהחומר יילמד על-ידי מה שנקרא בחירה ו-30% בצורה של העמקה. כל מקצוע – 30% מתוכו יהיה בצורה של הערכה חלופית, 70% בחינה חיצונית, 30% בחינה בית-ספרית.
ופה אני רוצה לומר משפט שאני שומע כל הזמן, וכשאני שומע אותו מאנשי חינוך בעבר או בהווה אני מתבייש שבעתיים. אני רוצה רגע להתמודד עם הדבר הזה. תראו, מדברים אתי על כך – מה, אתה נותן לבתי-הספר לבדוק עבודות ומבחנים? מה יהיה אם המורה במקום הזה ייתן ציון כזה והמורה במקום הזה ייתן ציון אחר? אז קודם כול, המילה הראשונה שהייתה פה, אם שמתם לב, הייתה אמון.
אבל תרשו לי להביע מחאה. לפני בואי לכנסת הייתי מרצה, מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, במרכז הבין-תחומי, בעוד כל מיני מקומות. נתתי ציונים לתלמידים. מישהו העלה על דעתו לפקפק ביושרה שלי כמישהו שנותן ציון? למה, בגלל שאני באוניברסיטה אז אני מהימן? ואם אני מורה בתיכון או ביסודי אז מישהו צריך לחשוד ביושרה שלי? איזו איוולות זאת? איך אפשר לדבר על מורים בישראל ככה? איך אפשר לחשוד שמורה בישראל שיקבל לידיו את הזכות להעריך בהערכה חלופית את התלמידים, ולראשונה הציון שלו יהפוך להיות גורם מרכזי ומשמעותי בשיח הישראלי? מאיפה מגיעה החוצפה – באמת, אני אומר זה בכאב, אני קורא את זה בכל מיני מקומות – לחשוד במורים בישראל?

אני חושב, דרך אגב, שחלק גדול מהסיבה שמערכת החינוך שלנו נראית ככה, כי לא נותנים מספיק כבוד למורים, כי לא מבינים שמדובר בענקי רוח, באנשים שבאמת מוסרים את הנפש. ללמד 30 או 40 ילדים במדינת ישראל זה אתגר, זה לא דבר קל, זה לא דבר פשוט. אז לחשוב שמורה במדינת ישראל, חס וחלילה, לא ייתן ציון כי – באקדמיה יש לכם את החשד הזה?
לכן המורים כחלק מהאמון להעצים את בתי-הספר - - -

אבל יש "מגן".

אני מזכיר לכולם דרך אגב שבארצות-הברית, רק לדוגמה, אין בכלל בחינות בגרות, יש ציונים של בתי-הספר, ציונים בתעודה הרגילה, יש מבחן SAT אחד, אבל הציונים בבתי-הספר מסדרים את התלמידים עשרת הראשונים. ואף אחד לא עוסק בשאלה: עשרת הראשונים של טקסס לעומת עשרת הראשונים של מנהטן, כי כולם בטוחים באופן אמיתי שמורה זאת פרסטיז'ה.

יש תחרות.

אני רוצה להגיד משהו שהדהים אותי לפני חודש. הייתי בארצות-הברית והלכתי שם בשבת בבוקר, הלכתי לסעוד את סעודת השבת, ובדרך עברנו ליד מוזיאון ה-"Moma". ואמרתי לאשתי: את יודעת, יש קטע כזה פה ב-"Moma", שאם אתה בא לשומר בשער בשבת ואתה אומר לו: אני יהודי, אתה לא צריך להראות לו כלום, הוא נותן לך להיכנס בחינם.

רואים לפי האף.

מאמינים לך. עכשיו, למען הסר ספק, הייתי עם כובע, היה חורף. כלומר אל תגידו, הוא ראה לך את הכיפה – לא. היא אמרה לי: לא יכול להיות, מה, כולם יתחמנו. אמרתי: יאללה, בואי ננסה. ניגשתי לשומר, אמרתי לו: אני יהודי, אמר לי: בבקשה. נכנסתי ל-"Moma", עשיתי סיבוב 20 דקות, יצאתי.
למחרת פגשתי את סגן ראש עיריית ניו-יורק ומי שאחראית על החינוך. אמרתי לה: תסבירי לי את הסיפור הזה, תסבירי לי את העניין, איך זה עובד פה, שבן-אדם בא ואומר: אני יהודי, כאילו הכול בסדר, לא משלם. אז היא אומרת לי: תשמע, עשינו בדיקה, כל שבת נכנסים בערך 130 איש בטענה שהם יהודים. נגיד ש-20 רמאים. שווה שחברה שלמה תנהל את התרבות שלה על 20 רמאים? יש לנו 110 דוברי אמת.
ואני חושב שהאמירה הזאת היא אמירה שמערכת החינוך רוצה לתת אותה במתנה לחברה הישראלית. צריך לדבר אמון, לנשום אמון, ללכת על אמון באופן עמוק. זה חלק מהשפה שלנו. ולכן ההערכה הפנימית הולכת להיות חלק מאוד מרכזי בתוך הסיפור הזה.

צריך אמון גם בתלמידים, לא רק במורים.

נכון. מה יהיה עכשיו? כל תלמיד צריך לעמוד בהצלחה בתוכנית התפתחות אישית, למידה והיבחנות באשכולות החובה, תיכף אני אסביר, ולמידה והיבחנות במקצוע בחירה אחד ברמה מוגברת, או לכל היותר בשני מקצועות. למי שלא מבין, זה החידוש הגדול, זה חלק מהחידושים הגדולים.
אז בוא אתן לכם נתונים, חשוב שתדעו אותם. ב-2012 מדינת ישראל ייצרה סדר גודל של 436 טפסים שונים של בחינות בגרות. האופרציה עלתה לנו כ-340,000,000 שקלים. אני לא מדבר על שכר למורים, אני מדבר על כמה עלה להדפיס, לבדוק, לחלק, לשלם לשומרים וכו'.

מרוב השאלונים?

כן, מרוב השאלונים. אבל הדבר הנוסף שאני רוצה לספר לכם, אני רוצה שתדעו, שאנחנו לא יודעים אף פעם כמה תלמידים ייבחנו, בגלל שזה הכול פתוח, ומדפיסים את השאלונים בזמן. אני רוצה שתדעו שכל שנה באוקטובר משרד החינוך גורס כ-3.5 מיליון טפסים של בגרות בעלות של 3.6 שקלים לכל טופס, לאמור אנחנו כל שנה גורסים 10,000,000 שקלים ככה, באופן הבא.

צריך להפחית לכם את זה מהתקציב.

אבל כל תלמיד צריך להירשם.

אבל נרשמים אחרי שכבר מדפיסים את הבגרויות, כי נותנים לתלמיד להירשם עד מאי. המערכת לא יכולה להתכונן במאי, היא כבר מתכוננת במרץ, כי זו אופרציה אדירה. ולכן בעצם נוצרת פה מהומה בלתי נתפסת. ברגע שאתה אומר: כל תלמיד יכול להיבחן ברמה חיצונית במקצוע או שניים, ברגע שאתה מגביל את מספר הבחינות, אנחנו מורידים באופן דרמטי, תיכף אראה את מספר הבחינות, נעבור רגע.

תן דוגמה.

אני אראה לכם את זה עכשיו. אז זה כבר אמרתי, זו ההתנדבות – "אני והקהילה" זה בכיתה י', "אני והחברה הישראלית" זה בכיתה י"א, ו"אני ומדינת ישראל" זה בכיתה י"ב. בואי, תעברי בבקשה.
מהן האשכולות? עוד דבר שעשינו זה הניסיון לקרב כמה שניתן ולצמצם את הפערים בין המגזרים השונים. יש לנו אשכול אחד שנקרא "עברית", שבו יש את מקצוע הספרות ומקצוע לשון והבעה. אפשר לראות את זה גם בציבור הממלכתי הדתי וגם בציבור הערבי והדרוזי. אשכול שני נקרא "אשכול ידע עם, מדינה ועולם", אשכול שלישי נקרא "אשכול מורשת ותרבות". בחינה נוספת זו בחינה באנגלית, בחינה במתמטיקה, וחובת בחירה במקצוע בהיקף של 5 יחידות לימוד.
מה שאנחנו שינינו, קודם כול פעם ראשונה, זה את היכולת לבחור באין-סוף מקצועות בחירה –בבחינה חיצונית, בחינה פנימית אתה יכול לעשות כמה שאתה רוצה. הדבר השני הוא שקבענו שלכל מקצוע תהיה בחינה אחת בלבד. הדבר השלישי הוא שקבענו שבשלב הראשון אנחנו שמים אשכולות, אתם רואים את האשכולות.

בתעודת הבגרות הראשונה שתצא – אם זה 2014, אז 2017 – שתונפק ב-2017 יופיע ציון משוקלל ב"עברית", שישקלל את הציון בספרות ובלשון, ציון משוקלל ב"ידע, עם ומדינה", שישקלל את הציון בהיסטוריה ואזרחות. כל מקצוע יילמד בנפרד, מורים נפרדים, ייבחן בנפרד.

אבל זה יסתיים תוך כשנתיים. במהלך השנתיים האלה נציע לבתי-הספר – ולכן עשינו את האשכולות, הנה ההסבר – לבחור באחת משלוש האופציות הבאות: או מקצוע אחד בחינה, מקצוע אחד עבודה, הערכה חלופית; או יצירת תוכנית אינטרדיסציפלינרית של שתי המקצועות; או יצירה של חלק מתוכנית הלימוד משותף. כל בית-ספר יצטרך לבחור לעצמו באיזה דרך הוא רוצה להכין את התלמידים שלו.

לא נחייב את מנהלי בתי-הספר לעשות הערכה חלופית בכל המקצועות. מנהל בית-הספר יקבל סל שמספיק להערכה חלופית לפחות בשלושה תחומי דעת, ארבעה. זה נבדק בימים אלה, זה לא סופי, אלה דברים שנבדקים. זו דוגמה לאיך אנחנו מתכוננים לעבוד.
משום שיכול שבבית-ספר אחד צוות המורים להיסטוריה הוא הצוות המתאים ביותר להערכה חלופית, ובבית-ספר אחר דווקא צוות המורים לספרות הוא הצוות המתאים ביותר, ובבית-ספר אחר דווקא במדעים קורה משהו מיוחד. אז ניתן למנהל בית-הספר, אנחנו בודקים את זה, עד שהמערכת תיכנס כולה תוך שנתיים לעניין ניתן למנהל בית-הספר את האפשרות לבחון את הדברים.

וככה זה נראה. לא אעסוק מה היה לפני, אחרי, חבל על הזמן, תלכי עוד, אני רוצה לסיים. שימו לב, מה שאתם רואים כאן עכשיו זה מה קורה לתלמיד שיש לו היום 21 יחידות לימוד. אם תסתכלו ברשותכם בטבלה, רק כ-30% מהתלמידים נמצאים במצב הזה. נבחן נכון להיום ב-15 בחינות, בתוכנית החדשה ייבחן ב-10 בחינות.
תלמיד שיש לו כ-30 יחידות לימוד, זה 30% מהתלמידים, נבחן היום ב-17 אירועי בחינה – ייבחן ב-10. ותלמיד שיש לו 40 יחידות לימוד, 41 יחידות לימוד, שזה עוד פעם 30% מהתלמידים, נבחן היום ב-22 בחינות וייבחן ב-11 בחינות בלבד. בממוצע 40% בחינות פחות לתלמיד, מרוכז חצי י"א, חצי י"ב. כיתה י' תלמדו, תתנדבו, תעשו פעילות ערכית.

זה על פני כל השנים או אתה מדבר על הסוף?

על פני כל השנים. לא, זה סך הכול בטוטל. תלמדו בכיתה י' עד סוף י"א, תעסקו בחינוך, תעשו שיח, תצאו לטיולים בארץ, תעסקו בזהות היהודית והישראלית או הערבית שלכם, כל אחד במקום שלו, תנו למורים אפשרות ללמד באמת, להביא את עצמם לידי ביטוי, ונעשה כחמש בחינות בכיתה י"א – זה הרבה פחות ממה שעושים היום – וכחמש בחינות בסוף י"ב.
דרך אגב, בשורה אדירה, זה אומר שבאופן יוצא דופן שנת הלימודים לא תיגמר בפסח. משום שבעצם היום שנת הלימודים נגמרת בפסח, כי יש לנו המון המון בחינות והן נפרסות על פני המון זמן. אנחנו מדברים סך הכול על כשבועיים וחצי זמן בחינות בסוף חודש יוני, פשוט נורא, אלגנטי – תלמדו. כיתה י' – אתם בכלל לא בסיפור – תלמדו. אין מועדי חורף, למעט תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות – כיתות מב"ר או כיתות כאלה ואחרות שצריכות הקלה כזאת או אחרת.
אבל התרבות הזאת של מהיום הראשון של שנת הלימודים לומדים לבחינות, ואי-אפשר לצאת לטיול השנתי, ואי-אפשר ללכת להצגה, ואי-אפשר לעשות שבוע התנדבות, ואי-אפשר לעשות כלום, כי כל הזמן אנחנו נמצאים במפעל הציונים, בבית-חרושת – הדבר הזה נגמר. זהו.

לסגור מפעל.

ניפגש עם בחינות הבגרות פעם ראשונה בקיץ של כיתה י"א.

זה עוד שלב בתוכניות שאני חושב עליהן למערכת החינוך הישראלית, לא גמרנו. מילה על הפסיכומטרי, שכחתי. קודם כול, מה הכותרת.

מתי מתחילים?

מי' של שנה הבאה. כל מי שלומד עכשיו, נכון לרגע זה, זה לא רלוונטי.

זאת אומרת, לא רלוונטי למי שלומד עכשיו.

יש עוד דו-שיח ממתי כן, לא רלוונטי לתלמידים שעכשיו מסיימים את מערכת החינוך, לא רלוונטי. אמרנו: מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם, ועכשיו אני אומר את זה בוודאות, שצריך גם וגם – גם בחינת בגרות וגם בחינה פסיכומטרית. עכשיו תראו מה קורה לנער הישראלי: Once טוחנים אותו ביותר בחינות מכולם.
רק שתדעו, אני הגעתי כרגע לעשרה אירועים של בחינה, ברוב המדינות יש בין חמש לשש בחינות, זהו. אבל אם תראו באשכולות, כשזה יהיה אחד ואחד, אנחנו מגיעים למספר בעולם. תוך שנתיים, פלוס מינוס, אנחנו בעצם מתייצבים על הממוצע העולמי. כי כשיעשו במקצוע אחד באשכול עבודה או הערכה חלופית ובמקצוע אחד בחינה, אנחנו מתייצבים על המספר העולמי. תלמיד ממוצע בישראל יעשה בין שש לשבע בחינות, ובזה הבאנו את עצמנו לממוצע העולמי.
אבל נעזוב את זה לרגע. מה קורה? הילד הממוצע, נלך על ה-60%, עושה, ראיתם, מ-17 בחינות ומעלה. אחר כך הוא הולך לצבא, מה שלא קורה במדינות אחרות, אבל לפני שהוא הולך לצבא אומרים לו: בוא הנה, באמת, אולי תלך לשנת י"ג, לש"ש, למכינה קדם-צבאית, תכין את עצמך. אז הוא הלך למכינה, ואז הוא הגיע בגיל 19 לצבא. ואז הוא עשה שלוש שנים צבא, ואמרנו לו: תשמע, תהיה קצין, לא יפה, תתרום לחברה. אז הוא הלך לקורס קצינים. אז הוא עבר ארבע שנים.
ועכשיו, אחרי שהוא גמר את כל זה, קודם כול הוא יוצא לטיול. אם איתרע מזלו והשחרור שלו לא מסונכרן עם הבחינה הפסיכומטרית של השנה הבאה, הוא מפסיד שנה, משלם 10,000 שקלים לפחות, כדי לעשות קורס. ויש לנו נתונים, אני לא אומר אותם עכשיו, על כמה עושים יותר מבחינה אחת.
למה? למה? תחליטו, או בחינות בגרות – אנחנו מכירים שלושה דגמים בעולם: מדינות שבהן אין בחינות בגרות אבל יש בחינה אחת כניסה, נתתי את הדוגמה של SAT; מדינות שבהן כולם הולכים לאוניברסיטה ישר ובסוף שנה א' מתבצע מיון, הדגם הצרפתי, זה קיים בכמה מדינות; ומדינות שבהן בחינות הבגרות מספיקות כדי להתקבל לאוניברסיטה. דרך אגב, זה רוב המדינות בעולם.

אני מציע לכל אחד מכם, יש מסמך מצוין של הממ"מ על העניין הזה, כדאי לכם לראות אותו, הוא עושה ממש סיכום. אין מדינה כמו ישראל, אין, לא קיים.

אנחנו מדינה במבחן.

ולכן סיכמנו: "או או". מה זה אומר? תוך שלושה-ארבעה חודשים נציג בפני החברה בישראל לוח אקסל, טבלה. בטבלה יהיה כתוב: 5 יחידות במתמטיקה, 5 יחידות אנגלית ועברית, בממוצע שנחליט עליו – אני סתם נותן דוגמה: 85, 86, 87 כזה – ומתחת יהיה כתוב כל המקצועות שאליהם אתה מתקבל אם הגעת לציון הזה. כמובן בכפוף למספר הנרשמים. אם יהיו יותר מדי נרשמים וחלק מהם יהיו בממוצע 98, אז כמובן שכמו שקיים.
יהיה כוכבית נכון להיום על שתי פקולטות – על הפקולטה לרפואה ועל הפקולטה להנדסה. בהן תהיינה בחינות כניסה ספציפיות. יש לנו ויכוח על עוד פקולטה אחת שלא אציין אותה עכשיו. זה דיון, אין אפילו ויכוח, הכול מתקיים בדיון. יש לנו דיון על עוד פקולטה אחת, אבל זה פחות או יותר המרחב שעליו מדברים.

4 יחידות לימוד מתמטיקה, 5 יחידות לימוד אנגלית ועברית, ממוצע. בטבלה השלישית יהיה כתוב 3 וכו', ובטבלה הרביעית יהיה כתוב: ללא תלוי בממוצע בחינות הבגרות. יש פקולטות שהלוואי שרק יבואו ללמוד, שאין ביקוש, אז בשביל מה צריך לעשות את כל הרמייה הזאת. נפרסם את הדברים האלה, נציג אותם בפני הציבור כבר בזמן הקרוב.
מה משרד החינוך "ייאלץ לעשות" כדי שזה יקרה? שני דברים: האחד, הוא יצטרך לעבוד יחד עם המרכז הארצי למדידה והערכה כדי להקפיד יותר על טוהר הבחינות.

של הבגרויות?

של הבגרויות. בעיני זו בשורה נהדרת – למה לא, זה רק טוב לכולם.

והדבר השני, הראמ"ה, הרשות הארצית למדידה והערכה ביחד עם המרכז למדידה והערכה של האוניברסיטאות, מאל"ו, יעבדו ביחד על הבחינות, כדי לראות שהן ברמה מספקת, שהן מבחינת השאלות והדרך שלהן מתאימות לצרכים של האוניברסיטאות. יעלו את הרמה או לא יעלו – אנחנו חושבים שגם היום זה טוב, אבל לא משנה, זה טוב מאוד.

יש אופציה של הסתמכות טוטלית על הפסיכומטרי ללא בגרות?

אז אני אענה. אין מצב שילד יכול לעשות רק פסיכומטרי בלי שיש לו זכאות לבגרות. אבל יש מצב שלא יתחשבו בכלל בממוצע שלו ולא משנה כמה יחידות הוא עשה. מספיק שיש לו זכאות לבגרות ותעודת בגרות מינימלית, הוא יכול להגיד: אני רוצה עכשיו לעשות רק פסיכומטרי, אל תסתכלו על תעודת הבגרות שלי, וללכת קדימה והכול בסדר.

מה אתה עושה במקרה שבאמת זה מקצוע שיש בו ריבוי נרשמים?

אז כמו בפסיכומטרי, לפי החלק העליון. אותו דבר כמו הפסיכומטרי.

זאת התוכנית, הצגנו אותה. אנחנו מתחילים אותה, כפי שאמרתי, כבר אתמול. בספטמבר הקרוב היא תחול על כל בתי-הספר היסודיים ועל תלמיד כיתה י' החדשים. אני באמצע שיחות ארוכות ועמוקות עם ראשי בתי-הספר לחינוך הן במכללות והן באוניברסיטאות. תתגבשנה תוכניות העשרה והדרכה למורים, התאמה לתוכנית המיוחדת הזאת. תוך שנתיים מהיום נהיה בשלב ב' של התוכנית, כפי שראיתם, בשלב הבחירה בתוך האשכולות.

אומר משפט אחרון ובזה אסיים. יש בדעתי ובתוכניתי, בשיתוף פעולה עם יושב-ראש הוועדה, לחוקק שניים או שלושה חוקים שמגמתם תהיה מצב אל-חזור בחלקים מרכזיים בתוכנית. החקיקה אומרת שהגיע הזמן להקים בישראל מועצה לאומית לחינוך, שתפקיע מידי גורמים פוליטיים את היכולת לקבוע את תכני הלימוד בישראל, בדומה למה שקיים במל"ג. אני חושב שהמודל של המל"ג הוא מודל נכון בהתאמה לתוך מערכת החינוך. נעשה התאמות, אנחנו בוחנים כרגע ביחד כמה נוסחים.

להפקיע מאנשים פוליטיים, אתה מתכוון גם לשר.

כן.

כלומר השר יצטרך לתת סמכויות למועצה.

הוא יהיה יושב-ראש המועצה כמו שאני יושב-ראש המל"ג.

כן, אבל סמכויות מסוימות יהיו שם ולא - - -

חד-משמעית. הוא יכול לבוא, להציג תוכניות, אבל הוא לא יכול לשנות את תוכנית הלימודים, הוא לא יכול לעשות רפורמה על דעתו – אני עושה את החוק אחרי, כשאני אגמור – הוא לא יכול לגעת בליבה. הוא כן יכול להשפיע על תוכניות תוספתיות, הוא כן יכול להשפיע על כיוונים, אבל הליבה של המערכת, תפיסת הלמידה הבסיסית של מדינת ישראל לא יכולה להשתנות.

אני מקווה שנכין את החוק הזה בהקדם ונגיש אותו כבר במושב הקיץ על שולחן הכנסת. החוק הזה הוגש בכל הכנסות הקודמות ולא הועבר בגלל התנגדות של שרי חינוך. אני תומך, אני רוצה להגיש את החוק. בעיני דרך אגב זו בשורה עצומה למערכת החינוך הישראלית, יותר גדולה מהרבה דברים שאנחנו אומרים ועושים.

נגיד ככה, אנחנו בתחילת אמצע הדרך. התחלנו ממחנכים מסביב לשעון, דיברנו בשלב הראשון על הגדלת האחריות של מערכת החינוך 24/7. עכשיו שמנו את השלב השני הפדגוגי. לפנינו עוד כשלוש, ארבע, חמש פעימות שיתרחשו כולן, יונעו כולן במהלך החודשים הקרובים.
נצטרך לדבר על להכין תוכנית יישומית על החינוך המקצועי, נצטרך לטפל בצמצום פערים בכלל דרך תקצוב דיפרנציאלי ועיסוק ממוקד באוכלוסייה הערבית, נצטרך לייצר תוכנית אמיתית על החינוך הממלכתי חרדי, נצטרך לטפל בסיפור המיצ"ב ונצטרך להכין תוכנית על מה עומד לקרות בסוגיית הכשרת ואיכות המורים והמנהלים בישראל.
אסיים בזה שאומר את המשפט הבא: אני יודע שיותר קל לטפל רק בדבר אחד. גם אני מקבל לפעמים דיווחים על מה כותבים ואומרים במקום כזה, כאילו – לאן אצה הדרך? מה, תאריך את שנת הלימודים בשלושה שבועות, ויאללה, נגמרה הקדנציה. תיישם את זה טוב, לדורות זה אפילו יותר מורכב מלהוזיל את הקישוריות של האס.אם.אסים. וזה ילווה אותך לכל החיים.
אבל מי שיודע מה זה חינוך יודע שלהגיד את זה זה פשע, כי הילדים של היום לא יהיו ילדים מחר. ובחינוך זה גלגל שיניים: שינית את התוכניות אבל לא שינית את איכות המורים, עשית משהו באיכות המורים אבל לא התאמת את התקציב לפריפריה, התאמת את התקציב לפריפריה ולא עשית טכנולוגיית חינוך – לא עשית כלום. חינוך זה משהו הוליסטי. אני לא מחפש את כל המהומה ומבולקה הזאת, היה לי הרבה יותר נוח לעשות דבר אחד ולנוח, ולהתרפק על הצלחה כזאת או אחרת.
בהשראת הבולדוזריות, שכולנו לומדים ממנה בשבוע האחרון, אני חושב שאסור לעצור וצריך לייצר תוכנית מקיפה, גם אם בחלק מהדברים ההצלחה תהיה חלקית, כי לילדים שלנו מגיע הרבה יותר. ולכן חשבנו שהגיע הזמן ש"ישראל תעלה כיתה". תודה.

תודה. חבר הכנסת אוחיון, בבקשה.

תודה.

יישר כוח. פשוט אין מילים.

אדוני השר, יושב-ראש הוועדה, חברי הוועדה, ראשית אני מברך על התוכנית, על התעוזה, על הצעת תוכנית כוללת, שאומנם כרגע בשלב הזה מדברת על איזושהי תוכנית שמתאימה בעיקרה למזכירות פדגוגית, ובוודאי כשבראש הכותרת הייתי אומר יש כאן איזשהו שילוב מנצח מבחינת גם ההערכה, גם הלימוד. השילוב הזה של בחינות ומה שנקרא כל חלופה אחרת, כל הערכה אחרת, בוודאי הוא שילוב מנצח שהוכיח את עצמו.

לגבי התכנים עצמם אני רוצה להעיר כמה הערות. קודם כול, בוודאי גם כיושב-ראש השדולה למען השפה העברית, מפריע לי שהשפה העברית, הלשון העברית, אינה זוכה למעמד הראוי לה והיא איננה אשכול בפני עצמו.

מה זאת אומרת? לא הבנתי.

כן, היא איננה אשכול בפני עצמו. כלומר מבחינה זאת למשל, השפה האנגלית או הצרפתית, כי כאן בתוכנית אנחנו לא רואים, רואים רק את השפה האנגלית, אתה מציע אותן במסגרת היקף לימודים של 3-4-5 יחידות, אבל השפה העברית רק 2 יחידות בלבד. ויחד איתה כמובן הספרות העברית. במקרה של שילוב אני רואה שבכמה מקומות, אם יש שילוב של שני הדברים אז זה מצטמצם ל-3 יחידות.

אנחנו יודעים היום, מעידים על כך אנשים גם במוסדות להשכלה גבוהה, שכושר הבעה בכתב ובעל-פה של התלמידים שמגיעים למוסדות הללו הוא באמת כושר ירוד, נמוך, שפה רדודה. וזה בא לידי ביטוי גם ביחס של המוסדות להשכלה גבוהה. לצערי אף מוסד להשכלה גבוהה איננו דורש מבחן לגבי יידע של השפה העברית. דורשים לגבי המבחן באנגלית, לגבי תחומים אחרים. נדמה לי שרק אוניברסיטת בר-אילן, למיטב ידיעתי, מקיימת את מבחן הפטור בשפה העברית.

אם אנחנו רוצים לעשות משהו בתחום הזה – ושפה איננה רק כלי תקשורת אלא היא מייצגת תרבות, מורשת וכל המשתמע מכך. וגם אלה שמדברים על מבנה הלשון, על תבניות בלשון, יוכלו לומר לנו גם שזו גם תרומה לחשיבה ולניתוח מבנים, כפי שמקובל גם בתחומים של מדעים מדויקים. ניתן לראות זאת גם במבנה של שפה.

מתוך המפגשים שהיו לי במסגרת השדולה, ולא רק עם אנשי אקדמיה אלא גם עם מנהלים, גם חלק מהמפמ"רים, מורים, שכולם הזדעקו בעניין הזה, ומאוד מאוד מוטרדים לגבי ההבעה והיכולות. הם אומרים: רבותי, יש לנו את הכלים. הנה, יש לך מצב שיש מורים שיש להם כלים, מיומנות, הוכשרו לכך – אין להם את הזמן כדי להכשיר את התלמידים. היקף של 2 יחידות איננו מספיק להכין תלמיד עם יידע בשפה כדי שיוכל להביע את עצמו, לכתוב עבודות, להתבטא, ובכלל בכל המישורים, בכל התחומים. זה דבר אחד.
הדבר השני, חבל לי מאוד שבאמת הלכת צעד אחד קדימה ואמרת: הפסיכומטרי לא יהיה בלעדי. הוא לא הדבר הבלעדי, אין לו בלעדיות, אבל אתה מתמהמה. אתה אומר לי בעצם שרק תלמידים שנמצאים עכשיו בכיתה ט' ואלה שיהיו בשנה הבאה בי'.

לא מתמהמה. זה רק בגלל המהימנות של הבחינות וההשגחה וטוהר הבחינות. זה לא קשור כהוא זה - - -

ארבע שנים?

אני לא אמרתי ארבע שנים.

זה בעצם יוצא ארבע שנים.

לא, לא אמרתי את זה.

זה ייושם לגבי אותם תלמידים שבשנה הבאה יהיו י'.

לא, אני רק רוצה שתקשיב מה אמרתי. אומר מה אמרתי. אמרתי: זה תלוי בשני דברים, אחד זה בתיקנון של הבחינות. עד היום מי שמכין את הבחינות זה לא הראמ"ה אלא זה גוף אחר. ולכן צריך לייצר כתיבה מחודשת של הבחינות בהסכמה עם ההשכלה הגבוהה. והדבר השני זה צריך לחדד את רמת ההשגחה שכיום לא מאפשרת את הדבר הזה.

המקסימום זה על כיתה י'. ככל שנקדים יותר, נחיל את זה קודם. כרגע לתלמידים שמסיימים עכשיו, חברים יקרים, יש לנו בעיה, אתם מכירים אותה היטב בטוהר הבחינות, וקשה מאוד להחיל את זה מעכשיו, צריך לטפל בזה.

זה אומר שלגבי אלה שלומדים או שסיימו את הלימודים זה לא רלוונטי.

ממש לא.

טוב, אני לא רוצה לומר בעניין הזה מתוך ניסיון עם האוניברסיטאות ועם מחלקות שמתחרות, רואות ונאחזות בבחינה הפסיכומטרית ככלי מיון ולא ככלי מנבא הצלחה, וזה לא מעניין אותן וזה לא אכפת להן ההשלכות, כפי שאתה גם אמרת. אתה אמרת: העלויות של הדבר הזה, ההשקעה של הזמן, כשמדובר בכלי ולא מדובר באיזשהו מקצוע יעד. וזה חבל, אני חושב שכדאי לשקול שוב לזרז את התהליך.
אני מברך על כך שאוניברסיטת בן-גוריון מצאה חלופה. היא אומרת: בוא אלי למכינה, אתה לא צריך ללכת לבחינה הפסיכומטרית.

טוב, זה גם שנה.

בסדר, אבל האופציה הזאת קיימת כבר עכשיו. זאת הבעיה שלי. היום כבר אנשים לא מוכנים לקבל את העניין הזה של התעשייה של הפסיכומטרי. גם מפריע לי שגם בעתיד עדיין מרכז הבחינות הארצי של האוניברסיטאות, שהוא הממונה על הבחינה הפסיכומטרית, ימשיך להיות מעורב אצלך, ואני מטיל ספק במידת המהימנות שלו בנקודה הזאת. עובדה שלצערי, בלי שום בושה, מי שבחן את יעילותן ואת כושרן של הבחינות הפסיכומטריות זה מרכז הבחינות הארצי. זה לתת, איך אומרים, לחתול בעצמו.

ולכן גם בעניין הזה אני מציע לבדוק, אפילו גם לנסות לעשות משהו עם אוניברסיטת בן-גוריון. עשית צעד, מהפכה, זרקת משהו, אנא זרז אותו.

תודה, שמעון.

שניה, שתי נקודות אחרונות.

אבל בקיצור, בבקשה.

קצת קשה לי שמציגים לנו את התוכנית, שבעיקרה היא תוכנית פדגוגית, בוודאי היא רוצה להעלות אותנו, "ישראל עולה כיתה". קשה לי לראות את זה שזה לא הולך בד בבד עם שני דברים. אמרת שזה אומנם בתוכנית, ואני חושש שזה ייקח זמן, ואני מתכוון לשני דברים – מעמד המורה. הלא כל הדבר הזה ייפול או יקום, וכולם אומרים, לא אני הקטן אומר זאת, אלא כל החוקרים, כל המחקרים, כל אחד אומר: אתה יכול להתווכח על צפיפות בכיתה, על תוספת שעה, על פה, על שם, אבל השקעה במורים היא המניבה את התוצאות הטובות ביותר. כל זה ייפול או יקום, יצליח או ייכשל, על מעמד המורה. ואנחנו רואים מה יש עכשיו – שביתות בדרך, אני מקווה שהן לא תצאנה, בגלל הממונה על השכר.

שמעון, הנקודה ברורה.

נקודה ברורה. אחת.

ועכשיו אני בא לנקודה שלך, עמרם, שאני הולך אתך לכל אורך הדרך. וזה העניין של התקצוב הדיפרנציאלי מיד. מיד, עכשיו, כמה שאפשר להקדים אותו. אי-אפשר לדבר על כל ישראל, כל ישראל צריכה "לעלות כיתה". כל ישראל, לא חלקים בישראל. כל ישראל "עולה כיתה". אם תביא לנו את ההצעה ביחד, משולבת, שמדברת על תקצוב דיפרנציאלי, אתה תקבל את מלוא התמיכה, כולנו מאחוריך, מול השלטון המקומי, מול הרשויות החזקות, כדי שבאמת כל ישראל "תעלה כיתה".

תודה רבה. אני רוצה רק להזכיר שהדיון הוא גם במסגרת דיון מהיר שביקשו חברי הכנסת מוחמד ברכה, חבר הכנסת באסל גאטס.

אבל הם לא באו.

יכולים לא לבוא, זו לא חובתם לבוא. משולם נהרי, וחבר הכנסת מנחם אליעזר מוזס. חבר הכנסת גנאים, בבקשה.

תודה. תחילה, אני מברך באמת על התוכנית של השר, אבל המבחן הוא מבחן העיכול והיישום. הכוונה שהבעיה של התוכניות של משרד החינוך, ואני מדבר גם כמורה לשעבר, זה שאתה עושה אחלה תוכנית במשרדים עם היועצים, אבל כאשר אתה בא להתאים את התוכנית למערכת, למציאות, פה הבעיה.

אז צריך איזה מן קטלוג כזה בנוסף לדברים שהצגת שהם נהדרים – אני בעד זה, אני בעד סגירת המפעל של הציונים ושל הניירות הזה, אני בעד זה שנעבור מעולם של כמות לעולם של איכות. משום שאני כמורה להיסטוריה ראיתי את התלמידים שלי משננים כל דבר למבחן, אחר כך שוכחים.
אז מה? אז לכן צריך לעבור לעולם של החשיבה ולהערכה האלטרנטיבית או החלופית, משום שאי-אפשר שאדם שיש לו כל מיני יכולות, אתה רק מכמת אותו כמה הוא שינן. לכן זה מחייב לשנות את כל המערכת, את כל החשיבה. כל החוליות האלה בשרשרת – צריך להחליף פיוז, צריך להחליף משהו פה. לכן אני אומר שבנוסף לתוכנית שהצגת, כבוד השר, צריך קטלוג איך ליישם את זה, איך להתאים את זה למערכת החינוך, למורים, לתלמידים ולכולם.
דבר שני, אני גם מברך על זה ואני חושב שצריך ללכת עוד צעד בהנגשת שערי האקדמיה לאוכלוסיות שהתקשו לעבור ולהיכנס בגלל הפסיכומטרי. הבגרות כחלופה זה טוב, אבל צריך עוד צעד, לא להקשות. כן, צריך טוהר בחינות. כן, צריך העמקה בבחינת הבגרות, שתהיה יותר רצינית, יותר משמעותית, אבל לא להקשות יותר. צריך לתת לאנשים לנסות.
למה שלא ייכנס שנה ראשונה לאוניברסיטה, ואם הוא ייכשל שמה בבחינות, שייכשל וייצא? אבל מהתחלה להקשות עליו, אני חושב שזה דבר לא הוגן. אז אני מקווה באמת שנעבור לכך שהאדם הוא במרכז, וכל ההערכות הן כלי.
לא התייחסת לעניין שהוא חשוב מאוד, או התייחסת אבל לא הרבית, בעניין של המעורבות החברתית וההתנדבות, שתהיה חלק – אה, התייחסת לזה.

זה הודגש מאוד.

כן, יופי, אז אולי לא שמעתי. זה דבר חשוב מאוד. העליתי את הנושא הזה בכנסת בפני השר סער כאשר היה שר החינוך. זה בגלל המחלוקת בכל נושא השירות האזרחי או הלאומי במגזר הערבי. אמרתי שהיה מקצוע בשם מחויבות אישית, עכשיו מעורבות אולי חברתית. אם המדינה באמת רוצה לזרז את האנשים, להעלות את המודעות בהתנדבות, הנה יש לכם הזדמנות.

השר אמר יותר מזה: לא תהיה תעודת בגרות בלי.

יופי. בזה אני מחזק את ידיך.

אני לא אמרתי דרך אגב משהו. רק רוצה להגיד משהו, שמי שמורה כאן יודע היטב מה אני אומר. אחד החידושים הקוסמטיים המהותיים שיהיו זה שיותר לא יהיה צד שמאל וצד ימין לתעודת הבגרות. כל תעודת הבגרות תונפק על-ידי משרד החינוך, כולל הערכה החברתית. היא תוקלד במחשבי המשרד. כלומר זה לא יהיה חלק פחות חשוב וחלק חשוב. יהיה צד אחד לתעודה, כשכל הרכיבים הם חלק ממנו.

תודה.

לבסוף, רק נקודה אחרונה. כאשר הייתי מורה, המורה לכימיה, כבוד השר, היה אומר לי: אני מקווה שמערכת החינוך תעבור מהחשבון לכימיה, משום שבחשבון אחד פלוס אחד – שניים, אבל בכימיה מימן פלוס חמצן יוצא מים. הכוונה לייצר משהו חדש ולא רק לשנן ולאכסן. תודה.

תודה. באסל גטאס, בבקשה.

טוב, כשהגשנו את הבקשה להצעה דחופה אפילו לסדר-היום, וזה בהחלטת הנשיאות עבר להיות דיון מהיר, זה כתוצאה ממה שפורסם בראיון עם השר בעיתונות. ולא ציפיתי שהוועדה תתכנס במהירות כזו והשר יבוא ויציג בפנינו. אז זה בעצם בשבילי היה הישג, שאנחנו פה מתכנסים ושומעים את השר, לא דרך העיתונות, לראות את מכלול התוכנית מוצגת בפנינו בצורה כזו.
ולכן ההתייחסות שלי תהיה מעבר למה שקראתי בעיתון למה שראינו עכשיו בפנינו. כלל ידוע, כבוד השר, חברי חברי הכנסת, כל הנוכחים, שרפורמה מטבעה מושכת קדימה את המרכז. בוא נגיד את שני הקצוות, אם זה החלש ביותר או המצוין, הרפורמה מעט מאוד תשפיע על מצבו, אלא אם נעשית רפורמה מיוחדת.

ולכן כל המושג של affirmative actions בעולם בא מכאן. שכמה שאתה שופך, מדרבן, עושה, משנה מבנית, פדגוגית, הכול, את המערכת בכללותה, אתה בסופו של דבר יוצא לחזק את המרכז. מי שחלש ממילא יישאר אחורה, פה אפילו עוד יותר. ומי שרץ קדימה מהמערכת אולי יצמצם הפער, אבל הוא בינתיים ייהנה מהרפורמה לרוץ עוד יותר קדימה.
ולא ראיתי שהרפורמה במבנה הנוכחי ירדה לעומק או עשתה תת-תוכנית או הסתכלה באופן מעמיק על החוליים ועל הקשיים של מערכת החינוך הערבית, והתמקדה ביצירת באמת תעדוף או affirmative action, אפליה מתקנת למערכת הזאת. ושמה החוליים הם לא רק תקציביים, לא רק בחינות ולא רק טוהר בחינות, יש עוד הרבה מעבר לכך.

מה שהזיז אותי לבקש את ההצעה הדחופה לסדר-היום זה מה שקראתי על ציטוט שלך בעיתון, שהפתרון של מערכת החינוך הערבית יהיה ללמד את כל המקצועות בעברית. והציטוט החמור ביותר, אמרת: כל חברי הכנסת מסכימים אתי, רק הם דוחפים בך לעשות את זה.

המילה "כל" לא כתובה.

אבל הם - - -

לא, תחזור בך.

טוב, זה לא כה דרמטי אם זה "כל" או חברי כנסת. אם הם תומכים בעברות בתי-הספר, עברות תוכניות הלימוד, ככלי להשתלבות, ככלי להתחזקות.

ואני חושב שזו טעות. קודם כול, כל חברי הכנסת, ממה שאני יודע, הם נגד. כולנו למען חיזוק לימוד השפה העברית בבתי-הספר הערבים. ואני אומר לכם: אנחנו יוצאים ומייצאים, מייצרים דורות, מאז שהייתי בכיתה י"ב עד היום, של תלמידים שיוצאים משערי בית-הספר ולא יודעים לא להתבטא בעברית, לא לכתוב, לא להביע, אפילו לכתוב מכתב לאוניברסיטה לא יודעים.
ומדהים אותי שאחרי דור שלם, הבת שלי כשהגיעה לי"ב והגיעה לאוניברסיטה, ממש עמדה באותו מקום בו עמדתי אני ב-74'. נכנסה לשערי האוניברסיטה חסרה כלים ל-communication, להביע את עצמה, לדבר עם המרצה, לכתוב בעברית.
פה צריך תיקון. פה אכן תלמידים ערבים במערכת החינוך צריכים להגיע ברמה של השפה העברית כבר בי"ב להיות כמו שפת האם. וזה איננו. אתה יודע מה התכנים שאנחנו למדנו, מה שלומדים היום. אני למדתי "יער בחדרה" – זוכר "יער בחדרה"?

לא הבנתי רק איפה אנחנו חולקים.

צוטטת שאתה אומר - - -

לא אמרתי מעולם "כל בעברית". אמרתי: צריך לחזק את לימודי העברית כדי - - -

לא, בפירוש שמה כתוב שאמרת שצריך להיות כל המקצועות בעברית. אם לא זו הכוונה - - -

כן, אוקיי.

אני חושב שיש מקום אדיר וגדול לחזק את העברית כשפת אם שנייה או כשפה כמעט במדרגת שפת אם, אבל פה דרוש גם שינוי תכנים וגם שינוי מורים, גם השקעה בהכשרה בכוח אדם. תודה רבה.

תודה רבה. חבר הכנסת עיסאווי פריג'.

השעה מאוחרת, וזה אחרי שעתיים. עכשיו כולם: נו נו, תגמרו, נו נו. והשר – תגמור תגמור.

יש לנו זמן.

יש לי זמן?

ואחרי שהוצאת את כל האנרגיה בבוקר.

אני שר תורן, אני מתנצל.

כן, לתמצת את הדברים – קודם כול, ברכות. הרפורמה מאתגרת, טובה ומאוד מאוד מעניינת. בצד תקוותי ורצוני להצלחת הרפורמה, יש לי רק כמה שאלות, כבוד השר. שאלה ראשונה, בדבריך אמרת והתייחסת לחיסכון שיהיה כתוצאה מבחינות הבגרות ומהטופסולוגיה. רציתי לדעת, ברשותך, העלות התקציבית של התוכנית לעומת החיסכון הנובע מכך.

תלמיד בלוד או ביישוב בפריפריה, שחי וקם על לימוד, ורואה אנשים יורים על אלוהים, איך נצליח להלביש לו תוכנית מצוינות כזו? החל מהשנה הבאה, הילד הזה שחי באווירה שאין לו איפה להיות. איך נלביש לו את זה? האם זה יביא לצמצום פערים? זאת שאלה שנייה.

שאלה שלישית, ציינת שבשנת 2000, והמשכת ב-2007 ו-2012, 5 יחידות מתמטיקה, 20,000 ירדו ל-12,000 וירדו ל-7,000. אני שואל אם בירידה הזו שצוינה וידועה, האם יש לנו מספיק כוח אדם ללמד אותנו 5 יחידות?
השאלה הרביעית, ברשותך, בקשר לתשתיות. אתה אמרת: אנחנו כאן בישראל שונים מכל העולם, לומדים פסיכומטרי ולומדים בגרות, אנחנו רחוקים מה-OECD. שאלתי היא כזאת: ביישובים בפריפריה והחברה החרדית, ביישובים שיש פיגור בתשתיות, איך תתמודד עם יישום, מצוינות ואווירה בית-ספרית שאנחנו מדברים עליה ואתה ציינת אותה בהדגשה? מה התוכנית לצמצום התשתיות? ושאר השאלות, אמצא את ההזדמנויות לשאול אותך.

תודה. אדוני השר, בבקשה.

אני מתנצל שאני מתייחס עכשיו, כי אני שר תורן.

לא, לא נוכל, כי השר צריך לעזוב בעוד עשר דקות.

אענה על זה, ואם יישאר עוד זמן אני אענה.

שאלה אחת לארגון ההורים.

אחת לארגון ההורים, בבקשה.

אחת לארגון ההורים שממש רלוונטית. אנחנו ממש מברכים על התוכנית. יש לי שאלה: דיברת על ההגבלה לשני מקצועות מוגברים.

חיצוני. פנימי – כמה שאתה רוצה.

חיצוני. אנחנו מדברים על 5 מתמטיקה, 5 אנגלית - - -

לא, 3, 4 או 5.

לא לא לא. חברים, מקצועות בחירה.

מקצועות בחירה, בסדר. קח למשל את הממלכתי-דתי, גמרא ותנ"ך, זה משהו שהולך מובנה.

לא, לא נכון, השתנה.

אוקיי. אז זה לא ייחשב?

לא, זה כן נחשב. הם לא יוכל לעשות 5 גמרא - -

5 תנ"ך ו-5 מתמטיקה ו-5 פיזיקה?

- - ועוד שתי 5. הם יצטרכו ללמוד תורה לשמה בחלק מהיחידות.

ואז מה שיקרה, שהרבה מאוד מהמצטיינים פשוט ישתלבו יותר באוניברסיטאות, מכיוון ש - - -

זה עכשיו את אמרת. אנחנו מייצרים תעודת בגרות שוויונית לחברה הישראלית. חלק מהעניין היה לייצר משהו, ומי שרוצה ללמוד יותר יוכל ללמוד תורה לשמה. לא נקצץ את השכר, לא נקצץ את השעות, אבל כן נקצץ את היכולת לגשת לבחינה חיצונית.

משהו קטן נוסף.

לא. לורן, לא, אי-אפשר.

היו לי עוד שאלות. לא שאלתי, בכדי לאפשר תשובה.

אנחנו נקיים עוד הרבה דיונים.

תראו, אני רוצה לומר שני דברים כלליים. קודם כול, רוב השאלות שעלו הן שאלות מצוינות. אני רוצה לומר משהו קטן. קודם כול, אמרתי: יש כמה שלבים בתוכנית הלאומית שאני רוצה להציג היום, אני מתמקד בסוגיות הפדגוגיות. אנחנו נשקיע מאמץ, אמרתי את זה, כחלק מאבני הבניין גם בסוגיה הדיפרנציאלית וגם בסוגיה התשתיתית האחרת.

אני רק אומר, רק לצורך הדוגמה, שלמשל לגבי הציבור הערבי זה הציבור היחיד שבמסגרת התוכנית הזאת מקבל תוספת שעות. זה הציבור היחיד מתוך כל המגזרים במדינת ישראל, שבעוד שבכל המקומות האחרים הורדנו יחידות לימוד, הציבור היחיד שנתנו לו תוספת שעות, כחלק מהרצון לייצר שוויון הזדמנויות ולהתחיל לצמצם את הפערים, היה הציבור הערבי.

למרות שבפרסום המספרים, עיני לא צרה, פר-כיתה הם מחזיקים את הממוצע הגבוה.

זה לא נכון, דרך אגב, אבל לא משנה.

אתה ראית את הפרסום כמוני.

לא, אין פרסום כזה, זה לא נכון. ממש לא נכון. להיפך, הציבור הערבי מקבל הכי פחות שעות פר-ילד במדינת ישראל.

לא, פר-כיתה.

אני אומר: הכי פחות. אבל בוא נעזוב את זה עכשיו. יש פה תוספת של שעות במסגרת תוספת היחידות, בגלל הרצון לצמצם פערים ולתת יותר הזדמנויות. זה אחד. יחד עם זאת, התוכנית בשלב הזה פורסת משנה פדגוגית, זה העניין.
ואני רוצה לומר משהו כללי על חלק מהשאלות שנאמרו כאן. יש המון שאלות טובות, אז לא נתחיל מאיזשהו מקום? אז לא נעשה? האם באמת קידום מעמד המורה כשם קוד הוא לא יעד? הוא יעד. אז רגע, אז לא נעשה עכשיו כלום? בואו נהיה רציניים רגע. זה ברור שצריך לפעול בשורה ארוכה של דברים. יש עוד המון נושאים שלא אמרתי: לא צריך לטפל בחינוך המיוחד? לא צריך לטפל בנגישות? לא צריך לטפל בהסעות? אתן לכם עכשיו רשימה של 8,000 דברים שצריך לטפל בהם.

הנחתי על השולחן תוכנית פדגוגית שמגדירה מחדש את הזהות, את האטמוספירה, את האווירה ואת חוויית הלמידה בבית-הספר. כן, איך אמרת חבר הכנסת גנאים, יהיה מה שקראת קטלוג, יהיו מה שאנחנו קוראים מכוונים מדויקים שיונחו בפני המורים בכל שלב ושלב, מהי למידה גרעינית, מהי למידה תוספתית, על מה נבחנים פנים, על מה נבחנים חוץ. כל זה יונח על השולחן לפני תחילת שנת הלימודים הקרובה. לא יהיה מורה שיגיע לשנת הלימודים הקרובה ולא יידע בדיוק את הדברים.
וכן, זה יהיה מאוד קשה. כן, זה יהיה מאוד קשה.
וכן, זה לא פשוט – נכון, זה לא פשוט. אמרתי בהתחלה: קל יותר לעשות רפורמה, לקרוא לזה רפורמה, לעשות איזה רכיב כזה או אחר, להגיד: נוסעים מכאן, הולכים לכאן, עושים ככה, מורידים כזה, 100 מושגים, 80 מושגים. זה הרבה יותר קל. אנחנו מדברים על שינוי תפיסה. וכיוון שמדברים על שינוי תפיסה זה לוקח זמן. כן, זה ייקח זמן; וכן, יהיו בעיות בדרך; וכן, תהיינה הרבה מאוד שאלות ונצטרך לשנות תוך כדי תנועה חלק מהדברים; וכן, בטח אני טועה בפרט כזה או אחר, כי לא חשבנו עליו עד הסוף כי לא ראינו את זה בשטח.
אבל כמו ילד, תשעה חודשים יום ולילה עבדו על התוכנית הזאת – מזכירות פדגוגית, מינהל פדגוגי, מומחי חינוך בארץ וכו' וכו', כדי לגבש את המבנה, להניע לפעולה, להתחיל תהליך. נצטרך כמובן לבחון את הדברים תוך כדי תנועה.
גם אני לא ישן בגלל מבחן היישום, גם אני רוצה שזה יתיישם הכי טוב, גם אני עסוק יום ולילה בשאלה איך מיישמים את זה הכי טוב. אנחנו מחויבים כולנו לתוכנית הזו ואנחנו נעשה הכול כדי שהיא תיושם. להבטיח עכשיו שדבר כזה גדול שמתחיל בגן הילדים, שכולל את התלמידים, את המורים, את המנהלים, את פרחי ההוראה, את השלטון המקומי, את כולם את כולם – זה תהליך ארוך.
אני רק אומר דבר אחד שהוא הכי חשוב בעיני ובזה אני אסיים: לא בכוח, חינוך וכוחנות לא הולכים ביחד - -

לא ענית לי על הנושאים שהעליתי.

אענה על כל דבר. - - חינוך וכוחנות לא הולכים ביחד.

משפט אחד אומר רק בצד התקציבי, כי זה חשוב לומר. התוכנית הזאת לא עולה פחות כסף, היא עולה יותר כסף. מדוע? מפני שהתשלום למורים על הערכה חלופית שונה מהתשלום למורים על הערכה רגילה. ולכן לבדוק עבודה או לבדוק פרזנטציה כזאת או אחרת שונה מאשר לקחת מבחן שכולם אותו דבר.

בכללי היא עולה יותר.

ולכן התוכנית, קודם כול בשנים הראשונות היא תעלה הרבה יותר, כי יש לנו גם את י"א, י"ב של המתכונת הקודמת, נצטרך להחזיק במשך שלוש שנים במקביל שתי מערכות עד שכל המערכת תיכנס לתוך העניין. אני מניח שאתה סומך עלי, אתה מכיר אותי יום וחצי, שאני לא בא לכאן לפני גיבוי תקציבי מדויק על העניין הזה, אחרת באמת מה יקרה כשנגיע למבחן היישום.
כמה זה יעלה? נדבר עם ארגוני המורים, נבחן בדיוק את היקף העבודות וההערכה החלופית שתתבצע בכל בית-ספר. זה אמצעי לטפח את מעמד ואיכות ושכר המורה, אנחנו לא בורחים מהדבר הזה, זה חלק מהעסקה הכוללת, זה חלק מהסיפור.
נצטרך לתמחר את הדברים האלה, יש לנו הערכות כמובן כלליות של כסף. זה יהיה לא אחראי עכשיו לזרוק מספרים, אבל אנחנו כן נערכים לאפשרות ריאלית שבסוף אנחנו חוסכים הרבה מאוד כסף מהטפסים, אבל נצטרך להשקיע אותם באותה הערכה חלופית, באותה בחירה, באותו רצון שלנו לפתח יזמות של בתי-ספר.

לכן אנחנו לא חוסכים פה כסף בכלל, אנחנו הולכים להוסיף לתקציב החינוך משאבים מרובים, שיתבררו במהלך השיח עם מערכת החינוך. עשינו, אני צריך לבוא על זה גם לוועדה, אני רוצה גם את זה לתקף, הוספנו 200,000,000 שקל לפני כחודש וחצי לשנה במסגרת בתי-הספר של הקיץ. נוסיף 200,000,000 שקל כל שנה בשלוש השנים הקרובות, זה מדבר על 600,000,000 שקל בסך הכול תעלה תוכנית בית-הספר של הקיץ.
נצטרך להביא את זה, אנחנו נרצה לעשות על זה החלטה מסודרת, מאורגנת, כדי שזה לא ישתנה. נצטרך לייצר תהליך של החלטה מסביב להיבטים התקציביים של התוכנית הזאת. אנחנו עובדים על זה יום ולילה עם האוצר, יום ולילה עם האוצר, כדי לתקף את זה ולעשות את זה מסודר. גם את זה נביא, כפי שאמרתי, לחקיקה כזאת או אחרת כדי להסדיר.

אין לי תוכניות לעשות דברים שהם לא ברי מימוש וברי היתכנות ארוכת טווח.

לגבי תשתיות.

לגבי התשתיות, גם פה אנחנו מכינים בימים אלה מיפוי של חוסרים. גם פה דברים ייפתרו לא ביום, ייפתרו בכמה שנים. אתה יודע היטב שהחוסרים הם עצומים, אי-אפשר לפתור את כל הבעיות ביום אחד. אני מחויב בפתרון הבעיות, אבל בתהליך.

אבל זה כפוף לזה. המצוינים - - -

אתה תראה שנצליח.

הכול כפוף, ובסוף יש עוגה אחת שבה צריך להחליט על סדרי העדיפויות.

אני רוצה, קודם כול, להתנצל בפני אלה שהגיעו ולא דיברו, אנחנו פשוט בלוח זמנים צפוף. אני מבטיח שיהיו דיונים נוספים, בטח על חלקי התוכנית, כי יש לה הרבה מאוד משמעויות בתחומים שונים. ואנשי המשרד אין ספק שיבואו ויציגו, ובאמת הנושאים הם רבים מאוד.
אני רוצה לומר שאני מאוד מתחבר לתפיסה שאומרת חזון ארוך טווח וממנו לגזור את יעדי הביניים, ולא לנסות ולהתמודד עם כל נושא ונושא בפני עצמו ולנסות לתת לו פתרון שלם, כי זה בסוף בלתי אפשרי. ובסופו של דבר, כשאתה לוקח עוגה תקציבית, וחלקנו הגדול עסק בנושא של יעדים, מטרות ולידם תקציבים, אתה צריך להחליט מה העדיפויות שאתה נותן. ואני חושב שהעדיפות ללכת לפדגוגיה אחרת על פני הדברים האחרים היא עדיפות נכונה. אי-אפשר כמובן להזניח את הדברים האחרים.

אני אמרתי גם בפגישה עם התקשורת שהייתה לשר, שמאוד אני מתחבר, קודם כול, לאמון. אני עוסק הרבה מאוד ומדבר הרבה מאוד על אמון. אנחנו חיים בחברה ישראלית שמעידה את האמון כמעט בכל דבר שזז. ואחת הסיבות לריבוי בחינות חיצוניות זה חוסר האמון בין מנהלי בתי-הספר, בכך שכל הזמן צריך לבחון אותם חיצונית, לבקר אותם, לפקח עליהם.

ומי שיודע, ואני הייתי בהרבה מתפקידי במערכת של היררכיה סמכותית, אם אתה מפחד ושומר לעצמך כל הזמן את הסמכויות, אתה מקבל בסוף ראשים קטנים, לא בעלי יוזמה ולא בעלי יכולת לקדם דברים. וכשאתה מוכן להוריד סמכויות כלפי מטה ולאפשר עצמאות – יש בזה סכנות, יש בזה בעיות, אתה צריך לפקח, אבל אתה אז מגלה את המנהלים האמיתיים, את המורים האמיתיים ואת המערכת האמיתית שיכולה לפרוץ קדימה.

ואנחנו רואים את זה, דרך אגב, במערכת החינוך. כשאתה נפגש עם מנהל בית-ספר, שלמרות המגבלות ששמו עליו הוא מצא את הדרך לעשות שינויים, יוזמות חינוכיות ולפתוח את המגבלות האלה, אתה רואה בדרך כלל הצלחות. אז אמון דבר ראשון, עצמאות דבר שני.
ואני כמובן מוכרח להזכיר כל פעם מחדש, אדוני שר החינוך, פערים. אני אומר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך מציאות שבה הפערים מתרחבים בין מרכז לפריפריה, בין יהודים לערבים, הקהילה האתיופית עדיין מפגרת מאוד מאוד או מוחלשת מאוד מאוד מאחור. ונדמה לי שזה סוד העניינים.
ואני מצטרף למה שאמר פה חבר הכנסת אוחיון: לא לחכות לסל תלמיד, להתחיל בכל נושא שעוסקים בו למצוא מיד, ואתם עושים את זה ברוב בדברים, לעשות שונות בתקצוב, בין אם מוסיפים עוד תקציב ושולחים את התקציב הזה לפריפריה, או בין אם מעבירים מתקציב הרשויות החזקות לחלשות.

אני עוד פעם מודה לכם, ואנחנו נמשיך להיפגש.
<הישיבה ננעלה בשעה 16:55.>