PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
21/01/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 145 >
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ' בשבט התשע"ד (21 בינואר 2014), שעה 11:00

<החינוך המקצועי - לציון יום המגזר העסקי>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

גילה גמליאל

מסעוד גנאים

חנין זועבי
אראל מרגלית

>
גרשון כהן - מנהל אגף טכנולוגיה, משרד החינוך

אסף מנוחין - מרכז השכלה על תיכונית, משרד החינוך

ד"ר רוני ברנשטיין - ממונה על מחלקת הנוער, האגף להכשרה מקצועית, משרד הכלכלה

אנה גלוק - סגנית מנהל אגף ומנהל תחום הכשרת מבוגרים, משרד הכלכלה

משה כץ - ממונה פיקוח מקצועי פדגוגי, משרד הכלכלה

אמיל מלול - מנהל תחום פדגוגיה, משרד הכלכלה

צבי אורן - נשיא התאחדות התעשיינים

אביר חצבני - התאחדות התעשיינים

זאב שרוני - מנהל ההסברה, התאחדות התעשיינים

מאיר שימקו - מנהל סניף דרום, התאחדות התעשיינים

ד"ר טל לוטן - מנהלת המחלקה לחינוך מקצועי, התאחדות התעשיינים

יצחק מרמור - ראש מטה נשיא התאחדות התעשיינים

גיל רגב - איגוד מתכת, התאחדות התעשיינים

מיכל תוסיה כהן - קופת התאחדות התעשיינים

רוני נהיר - סמנכ"ל כספים דרור, בתי חינוך

פסח לנדסברג - נציג הסתדרות המורים בישראל

אחווה חובב - מנהלת חטיבת המכללות ובתי-הספר, לשכת המסחר

יהודה אלחדיף - נשיא התאחדות המלאכה והתעשייה

עדית גלבר - מנהלת המחלקה לחינוך על יסודי, עיריית תל אביב-יפו

גילה קלדרון - מנהלת האגף לחינוך על יסודי, עיריית תל אביב-יפו

דליה נרקיס - יו"ר מנפאואר

אבי אנגלנדר - מנכ"ל תעשיית מבלטים אנגלנדר יוסף בע"מ

נתן שפירו - מנכ"ל סייטק גופי חימום

דוד ברזילי - אל"מ במיל', מנכ"ל מ. ברזילי עבודות מתכת בע"מ

זיו פוליטי - ראש מנהלת בטיחות, גהות וסביבה

יעקב בכרך - יו"ר ובעלים קבוצת זיקה בע"מ

איציק דניאלי - מכללות השף

אלכס גנפלר - לוביסט מייצג את התאחדות המלאכה והתעשייה

איילת דווידי - מתמחה, לשכת ח"כ גילה גמליאל

מירב ישראלי

יהודית גידלי

י.ר. – חבר המתרגמים
<החינוך המקצועי - לציון יום המגזר העסקי>

אנחנו רוצים לפתוח את הדיון. נעניתי ברצון לבקשתו של ידידי, צביקה אורן, לקיים במסגרת היום הזה, שהוא יום המגזר העסקי, דיון מהיר וקצר, הצלחנו לכווץ את זה לתוך יום די צפוף שיש לנו, והנושא הוא החינוך המקצועי ואנחנו לא נצליח לפתח את הדיון, כי יש לנו רק שעה, אבל נשמח לשמוע, לשאול את השאלות וזה בטח יעלה לנו בעוד כמה דיונים יותר רציניים, עמוקים ונרחבים, כדי לקדם את הנושא הזה.

גילה, בבקשה.

ראשית, תודה רבה ליושב ראש הוועדה, אני יודעת כמה עומס מוטל על כתפיך בכל התחומים ושהסכמת גם כן לקחת חלק ביום המאוד מבורך הזה, שבו אני וחברי, אראל מרגלית, שיזם את הרעיון וביחד אנחנו מובילים אותו בכנסת, שיתוף פעולה יוצא דופן של כל הגורמים, על-מנת מתוך ההבנה שלנו כאן, בסיבוב שאנחנו מסתובבים בוועדות, את המצוקה האמיתית שקיימת למגזר העסקי בישראל, שכל העסקים הקטנים והבינוניים שצריכים לקבל כתובת והכנסת היום מרכזת בכל הוועדות, בנושאים כמו היום, על החינוך הטכנולוגי שאנחנו נדבר כאן, להבין שיש מקצועות שאין להם את הפוטנציאל, הכוח האנושי העתידי, כי לא נתנו את דעתנו בזמן על לחנך בחינוך הטכנולוגי.

המדינה בשלב מסוים התכווננה יותר לפן של החינוך העיוני. המשאבים הלכו והידרדרו בהשקעה בחינוך הטכנולוגי בישראל. מקצועות כמו בתחומים של המתכת, העץ, הפלסטיקה, כוח העבודה הולך ומידלדל. האנשים עוד מעט יצאו לפנסיה ופשוט אין להם תחלופה בענף ועל כן אני חושבת שבאמת מן הראוי לקיים דיון מאוד מקיף ולבחון כיצד מדינת ישראל, ממש בפער מאוד משמעותי ממדינות ה- OECD, שהשכילו כן להשקיע את המשאבים בתחום וכן לקדם את החינוך הטכנולוגי, על-מנת ליצור מצב שהמשאב האנושי הזה יקבל גם כן ביטוי שם.

באמת אני רוצה להודות לך, להודות לחברי, צביקה אורן שיד ביד איתנו לאורך כל הדרך, גם כן העלה את הנושאים החשובים באמת שכואבים מאוד למגזר העסקי. אני מקווה שבסוף היום, לכשנשב אני ואראל יחד אתך, עם יושב ראש הכנסת, נקבל את המסקנות מכלל הוועדות ושיצא יום פורה ומפרה.

תודה לכל מי שהגיע לכאן על-מנת לקחת חלק.

אראל, בבקשה.

אז קודם כל, תודה לחברי, יושב-ראש הוועדה, מר מצנע, על זה שלקחת את הנושא הזה, זה מאוד חשוב, לחברתי, גילה גמליאל, שיושבת אתי בוועדת הכספים ואופוזיציה – קואליציה, אני חושב שעשינו כמה מהלכים מאוד דרמטיים בוועדת הכספים, דווקא מול המגזר העסקי ולצביקה אורן, שהוא יושב-ראש הנשיאות של הארגונים העסקיים, שמאגד גם את התעשיינים וגם עוד הרבה ארגונים אחרים ונותן להם קול שהרבה פעמים לא נשמע.


כמו שאמרתי קודם, הכנסת הזאת, גם האופוזיציה וגם קואליציה, לקחה על עצמה לתקן כמה עוולות לא קטנות שנמצאות בתוך המגזר העסקי בישראל. גם בנושא של הריכוזיות, גם הנושא של מלחמה במונופולים וביוקר המחייה, זה דברים שאנחנו לקחנו על עצמנו מתוך תחושה שחלקים של הכלכלה הישראלית זקוקים לאוויר וליתר הוגנות. אבל מתוך כל השיח הזה ומי כמוך יודע, כראש עיר יותר מאחת, שצריך להרים ולהשאיר את הצעירים והמבוגרים בתוך העיר. אנחנו שוכחים את התפקיד הדרמטי שיש למגזר העסקי בישראל להיות ליבת הכלכלה הישראלית ואם אנחנו מדברים, גילה דיברה על זה, על העסקים הקטנים והבינוניים, הם בעצם מעסיקים כ- 66% מהאנשים בארץ והרבה מאוד פעמים, בתוך השיח הזה, ואנחנו באמת זקוקים לשיח חדש עם המגזר העסקי, כי יש כעס על חלק מאותם גורמים שהיו לא הוגנים או פעלו בצורה שלא היתה מספיק הוגנת. אבל יש גם המון הערכה שלא תמיד נשמעת ולא תמיד מובעת, כלפי המון יזמים. 450,000 עסקים קטנים ובינוניים, שלוקחים את הסיכון, מקימים יש מאין, בין אם זה המספרה הקטנה בגליל או בין אם זה מחלבה או בין אם זה בית מלון או בין אם זה מפעל תעשייתי ובין אם זה כל דבר אחר. אי-אפשר יהיה לעשות שינוי חברתי בישראל בלי שהמגזר העסקי יהיה רתום לעשות את זה.

עשינו בזמנו את הכנס על הצפון ועכשיו אנחנו מתרחבים שם עם הרבה מאוד פעילויות. כל שינוי דרמטי במעמד החברתי של אזרחים ממקום מסוים או ממגזר מסוים, כרוך בשותפות בין הממשלה לבין המגזר העסקי כדי לתת למגזר העסקי את המטרות ואת התמריצים שאנחנו כחברה רוצים שהוא יתעסק אתם. והרבה מאוד פעמים שוכחים. זה נכון שיש רגולציה והיא חשובה, אבל לא ייתכן שעסק קטן צריך להתמודד עם 17 תחנות רק כדי להיות בסדר עם מישהו. אנחנו רוצים לראות אם אפשר למצוא את הדרך גם מבחינת הממשלה, גם מבחינת העירייה, גם מבחינת רשות המיסים, לרכז את הריכוז, כדי שיהיה תקינה ויהיה פיקוח, אבל גם אפשר יהיה לעבוד ושלא 50% מהזמן של בעל העסק או בעלת העסק, יהיה צריך להיות מול הרשויות ושדברים יפעלו מהר יותר ובכלל נתייחס אליהם כגיבורי תרבות ולא כאנשים שבאים איכשהו לסדר את המערכת.


והדבר של החינוך הטכנולוגי, זה תחום שממנו אני בא. אני בא מעולם ההייטק. הרבה מאוד מהמהפכה הכלכלית הגדולה במדינת ישראל הגיעה מטכנולוגיה והרתימה שלה לתוך המגזר העסקי ובשנים האחרונות אנחנו לא נותנים למגזר הזה מספיק אוויר ויש מגזר אחרי מגזר בארץ. ישבתי עכשיו עם איגוד המוסכים, הם זקוקים היום ל- 2,200 עובדים, הייטקיסטים! סתם, כי נכנסתי אתם לתוך עובי הקורה. זה דוגמה אחת. בתוך המוסכים. כי היום להיות מוסכניק זה הייטק, זה דברים חדשניים. אין מה לעשות. מי שרוצה שמכוניות ייסעו כמו בסרטים, צריך אנשים שמסוגלים לטפל בהם ולהבין בהם.

אז אני מברך אותך על הדבר הזה ואני רוצה שכל אחד מאיתנו היום, ייקנה באיזה שהוא עסק קטן, ויזכור לדבר ולחשוב על מה לקח למי שהקים את אותו עסק קטן שהוא כל-כך אוהב. אחד או שניים, תחשבו על זה, כמה מאמץ נדרש כדי להקים אותו, לקיים אותו בתקופות הקשות ולעשות את הדבר הבא וכמה אנשים אחרים ומשפחות, העסק הזה מפרנס. כי אם תראו את האנשים מול העיניים, אז תבינו שאנשים צריכים חמצן, כי בלי חמצן, שום עסק לא יכול להתקיים. תודה.

תודה רבה. אני מקווה שנתמקד בנושא החינוך המקצועי, נדמה לי שזהו המונח היותר נכון ובמערכת החינוך אכן יש הרבה התלבטויות בתחום הזה. מי שזוכר, החינוך המקצועי הפך ברבות השנים לחצר האחורית של מערכת החינוך וכתוצאה מכך הוא נמוג ונעלם. מי שזוכר זו היתה הסללה שיצרה איפה ואיפה במערכת החינוך. תמיד נותנים לי את הדוגמאות של סינגפור, של גרמניה. אני אומר – האימא היהודייה לא תסכים שבכיתה ג' או ד' יגידו לילד שלה שהוא לא הולך לאקדמיה. הוא ילך לעבוד במוסך.

גם האימא הערבייה לא תסכים.

גם אימא ערבייה. מקבל את ההערה.

האימא הערבייה תעשה גם היא טעות.

בכל אופן, מהמקום שהיינו אז, אין ספק שצריך למצוא את הכלים ואת הדרכים לעשות שינוי מנטאלי. זה לא מספיק פה השינוי הארגוני והחשיבה, אלא שינוי מנטאלי, איך באמת יוצרים מעמד אחר, דעת קהל אחרת, תדמית אחרת, למקצוע ולחינוך למקצוע. צביקה, בבקשה.

קודם כל, תודה. אני יודע איזה מאמץ עשית בשביל לקיים את הישיבה הזאת, תרשה לי לפנות אליך בתור האלוף עמרם מצנע, אני יותר רגיל לזה מאשר חבר כנסת. אז באמת תודה על המאמץ ושוב תודה לשניכם.

גם פה הוא אלוף. נבחר לחבר הכנסת המצטיין.

חבר'ה, תעברו הלאה.

בכל מקום שהוא יגיע אליו, הוא יהיה אלוף. אני רוצה באמת להתמקד בנושא של החינוך המקצועי. אז קודם כל, אני צריך להגיד שכשאני החלטתי להיבחר לתפקיד, הדגל העיקרי שהחלטתי להרים זה הנושא של החינוך המקצועי. אתה יודע מה עשיתי בצבא ואני כבר 20 ומשהו שנה עוסק בתחום הזה. היתה באמת הסללה, אי-אפשר להתעלם ממנה, אבל המסקנות כתוצאה מההסללה הזאת, היו לא נכונות. המסקנה היתה – בואו ללמד דברים כלליים, בואו ניתן כבוד לבגרות, ניתן פחות כבוד לאנשים שיש להם ידיים חכמות והגענו לאן שהגענו ודרך אגב, אני מציע שבתור התחלה של שינוי תדמית, לא נדבר על הייטק ולא נדבר על טכנולוגי, כי זה לא נכון לתת ציונים למקצועות. כל מקצוע וכל עבודה מכבדת את בעליה וכל הסיווג הזה של המקצועות, זה היא זאת שיצרה את התדמית הבעייתית.
צריך להבין עוד דבר אחד ובעצם כל מה שאני מציע בעניין החינוך המקצועי ואני אכנס קצת לפרטים, כל מה שאני מציע זה לא רק בשביל לתת מענה לצרכים של המגזר היצרני, זה גם בשביל לתת מענה לילדים. אנחנו מגדלים ילדים, בשביל זה כל הדיבורים האלה על אימא יהודייה ואימא ערבייה, אני לא כל-כך מקבל אותה, מכיוון שבסיכומו של עניין, אנחנו מייצרים אנשים שבגלל הרצונות שלנו אנחנו גורמים להם להיות עורכי-דין וכל מיני מקצועות שהם פחות טובים בהם ולא נותנים להם להתבטא במה שהם טובים בו גם. הרי אלוהים יצר אנשים עם כל מיני תכונות וחלק מהם – עם ידיים חכמות.

אז תארו לעצמכם שבגללנו, בגלל האימא היהודייה והאבא היהודי והאימא הערבייה והאבא הערבי, אנחנו גורמים לאנשים להיות עורכי-דין מתוסכלים לשארית ימיהם.

סליחה שאני מעירה, אתה יודע מה קורה? כי בעבר עשו בדיוק ההפך. לקחו את האנשים הטובים בראייה שלהם, וניסו לעצב אותם גם כן לכיוונים אחרים. אז נוצר מצב שהולכים לקצה ואז חוזרים לאיזונים. זה תמיד מה שקורה.

אז אנחנו עכשיו במצב של הקצה.

מה שאני רוצה להגיד שמה שאני מציג או מה שאנחנו מציגים בעניין של החינוך המקצועי, זה לא רק בשביל לפתור את הבעיות של המגזר היצרני, אלא גם בשביל לתת לאנשים שיש להם תכונות אחרות מאשר ללמוד לבגרות, את האופציה לבטא את עצמם ביתרונות שיש להם. וזה נושא חשוב לא פחות, אני מרצה בפני ילדים, אני אומר להם – אתם יודעים ששליש מכם הולכים להיות מתוסכלים? וזה פחות או יותר המצב, זה מה שיקרה.

מנקודת המבט שלי, כנציג המגזר העסקי, אני רוצה להגיד לכם מבחינת המספרים, אדוני היושב-ראש, ש- 80% מהמפעלים בתעשייה מדווחים על חוסר בכוח אדם מקצועי. זה נתון מספר 1. כל מקום שאתה הולך אליו, הדבר הראשון שכל מפעל בא אליך בדרישות – תטפלו בנושא של כוח אדם מקצועי.
הנתון השני, שחשוב מאוד שהוועדה הזאת תדע, זה שהפריון של עובד ישראלי הוא בערך 40% מהפריון של עובד אמריקאי או אירופאי, באותו מקצוע, בין 40% ל- 60%, בשביל להיות יותר מדויק. והמשמעות של הסיפור הזה, אנחנו כמדינת ייצוא, שצריכה להתחרות בשווקי העולם, זה משפיע מאוד על כושר התחרות שלנו.

דרך אגב, הזכרת את גרמניה. אני רוצה להציג בפניכם עוד עובדה מעניינת, שיש מכנה משותף אחד לכל המדינות שניזוקו הכי פחות מהמשבר באירופה. המכנה המשותף הזה – גרמניה, אוסטריה, שוויץ, פינלנד, אירלנד, המכנה המשותף שלהם - - -

ישראל.

ישראל מסיבות אחרות. המכנה המשותף של כל המדינות האלה, בישראל לא היה משבר, באירופה היה משבר, לכן יש בעניין הזה להבחין, המכנה המשותף שלהם זה חינוך מקצועי עם כבוד שהלך ונמשך. אני רוצה שתדעו, כל האימהות, שבגרמניה, שגם שם יש אימהות יהודיות וערביות, 60% מהנוער בכיתה ט', בוחר מרצונו, מרצונו, את החינוך המקצועי, כי זה חינוך יותר יוקרתי.

על הדימוי גם של המקצוע.

לכן, על הדימוי, אנחנו אחראים. וכל הרעיון של הסיפור, כל הרעיון של הסיפור זה שאנחנו חייבים לשנות בבסיס את הנושא של החינוך המקצועי.

אני מציע לוועדה להבחין בין חינוך מקצועי להכשרה מקצועית. אנחנו מדברים כרגע על חינוך מקצועי. הכשרה זה כל מיני, החרדים למשל, שצריך להכשיר אותם, בוגרי צה"ל שצריך להכשיר אותם. אנחנו מציעים מערכת שתיתן מענה לכולם.

אנחנו רוצים לבנות חינוך מקצועי שהמאפיין העיקרי שלו יהיה שאנשים שמצטרפים אליו, מצטרפים מסיבות חיוביות ולא שליליות. לא בגלל זה שהוא נפלט והוא לא יודע מתמטיקה, אלא מכיוון שיש לו ידיים חכמות והוא יודע להיות רתך מצוין, הוא יודע להיות אלקטרונאי מצוין וחשמלאי מצוין. וגם לו יהיה כיף וגם לנו יהיה כיף. ויש לנו הצעות מאוד ספציפיות, איך אנחנו הולכים לבנות את זה, כשבעיקרון, ההצעה שלנו מדבר על זה שאנחנו רוצים להעתיק את המודל הגרמני, מודיפיקציות שמתאימות לארצנו. ובאופן עקרוני, למערכת הזאת יש שלוש רגליים – רגל אחת עיונית, שבה אנשים ילמדו להיות בני-אדם, רגל אחת מקצועית, ואנחנו נעשה את זה על בסיס גיאוגרפי, כי אין לנו מפעלים כל-כך גדולים, שבהם הוא ילמד את המקצוע ולא נגיד לו – זה מאוד יוקרתי וניקח אותו לאיזה שהוא חור, עם איזה שהיא מחרטה שאיזה מפעל זרק, ישנה, כי הוא לא צריך אותה ונגיד לו זה מקצוע יוקרתי, אלא נבנה מבנה עם מיטב הציוד ועם מיטב היופי והאלגנטיות והיוקרה והרגל השלישית זה הרגל המעשית, שהיא גם זאת שתיתן יוקרה לעניין. אנחנו נעסיק אותם אצלנו במפעלים לפי ההתקדמות בשנים. בשנה הראשונה – יום, בשנה השנייה – יומיים וכן הלאה, וניתן להם משכורת. ואת כל הדברים האלה אנחנו נעשה.
הבעיה העיקרית ואין שום בעיה להפוך את העניין הזה ליוקרתי, כי פשוט הכלה יפה. פשוט צריך להציג אותה ולהציג אותה על באמת ולשנות את התדמית שלה ולהיזהר במילים. וכן הלאה וכן הלאה. אני לא רוצה לפרט יותר, אולי אחר-כך טל תפרט קצת יותר בשקפים. אבל יש לנו הצעות מאוד מפורטות איך לעשות את זה. היה ויכוח גדול מי יהיה הרגולאטור, יש ויכוח בין שר החינוך לבין שר התמ"ת. אני לא יודע אם הוויכוח הזה הסתיים או לא. אנחנו הצגנו את התוכנית בפני ראש הממשלה שמאוד התלהב ממנה, כמנוע צמיחה, דרך אגב, זה אחד ממנועי הצמיחה החשובים שאנחנו יכולים להשתמש בהם.

לכם יש דעה?

לנו יש דעה שמי שייקח את זה ברצינות ויקים את המערכת הזאת, יצטרך לקבל את זה. היתה תקופה שחשבנו ככה ועכשיו אני חושב אחרת. אני זוכר פעם בנושא של "אכזרית", זה משהו שאתה תזכור. עשו ויכוח, תשובה ישירה עם סיפור קטן. היה ויכוח מי ייצר את ה"אכזרית" 7100 או 7200. 7100 עשו את המרכבות ואני התעקשתי שאת "אכזרית" יעשו ב- 7100 כדי שהיוקרה של המרכבות תגיע לכלי הזה. ראש הג"א, חיים ארז, אמר לי – אתה טמבל. 7100 זה תמיד יהיה מס' 2. לך ל- 7200 שם זה יהיה מספר 1. אז זו התשובה. אנחנו מחפשים מישהו שאצלו זה יהיה מס' 1. זה מה שאנחנו רוצים לעשות.

אז התמ"ת, באמת. הכלכלה.

חברים, אני חייב לעזוב כי אנחנו הולכים לוועדת הכלכלה. אני מתרוצץ כמו בקופת-חולים. אני מאוד מאוד מאושר מזה שאתה יושב ראש ועדת החינוך. אני חושב שהמשימה הזאת של להקים מחדש את מערכת החינוך המקצועי, דרך אגב, בעניין של ההסללה, אני צריך להגיד עוד משפט לאימהות היהודיות והערביות ובאשר הן.

תגיד לאימהות וזהו.

לאימהות, בדיוק. את צודקת. הצעה טובה. אני מקבל את זה, הצעה טובה מאוד. אני רוצה להציע עוד הצעה לאימהות, שזה לא בהכרח, אני למשל, התלמידים הכי טובים שהיו אתי בטכניון, הכי טובים, היו מאורט טכניקום ומבשמת ומאורט סינגלובסקי ומפיין, הכי טובים. זאת אומרת, אין פה איזה מסלול שהתוצאה שלו זה שאתה עובד כפיים. יש פה מסלול, תכשיר את עצמך גם ללימודים גבוהים. ואנחנו צריכים לבנות את זה באופן כזה. מי שיש לו ידיים חכמות, הוא לא פחות חשוב מאחד שיש לו קול יפה.

אני רק רוצה לומר בהקשר הזה של איפה זה נכון שזה יהיה, לי אין ספק שזה נכון שזה יהיה במשרד החינוך, לא בגלל שאני יושב ראש ועדת החינוך, כי אם רוצים לשנות את הדימוי ואת התדמית, זה צריך להיות בתוך מערכת החינוך, כחלק ממערכת החינוך, אבל שהיא נותנת את המשקל ואת החשיבה, על החינוך המקצועי ולא רק על החינוך העיוני.

עוד השבוע, נדמה לי, נקבעה לי פגישה עם השר בנט, כדי לנסות שם באמת למצוא איזו שהיא דרך להגיע להחלטות. כי נדמה לי שגם השר בנט והשר שי פירון, שהם דיברו ביניהם, היתה הסכמה אבל אחר-כך כשבאים החבר'ה מלמטה, אז כל אחד שומר על הלטיפונדיה שלו ואני מקווה מאוד שנצליח להזיז את זה. אתה יודע שבתי-הספר התעשייתיים שנמצאים היום, חלקם הגדול במערכת הביטחון, הם חלק מההסללה. וחוק החניכות שנמצא במשרד הכלכלה, יש פה דברים שצריך כנראה לדון בהם ברצינות ולהגיע להחלטות לא פרסונאליות, אלא בעיקר ממלכתיות ואני מקווה שנצליח לעשות את זה.

אין לי ספק שתצליח.

רק מילה. אני רוצה להגיד לך, חלק מהעניין הוא שצריך להכניס לתוך הסיפור הזה, גם קצת יותר סקסאפיל. כי כשאני מדבר היום, נכנסתי לתוך העניין של מה צריך היום באמת במוסכים. נגיד, חלק מהעובדים הבכירים שחסרים. אז בגרמניה זה מתואר בצורה אחת.

אומן.

כן, באמת. האומן של האאודי או האומן של - - -

זה הכל בעולם השיווק והמיצוב.

לא הכל, אבל הרבה.

צריך לחשוב על כל המיצוב של זה, בקשר גם לתעשייה.

צריך להציג לך את דליה, היא המנכ"לית של מנפאואר בארץ ונשיאת חברות כוח-האדם. היא מבינה בזה.

בואו ניקח על עצמנו למצב את זה. משרד החינוך לבד לא ימצב את זה, זה עובד יחד עם התעשייה.

תודה רבה. צביקה, תודה.

בוקר טוב. שמי טל לוטן, ד"ר טל לוטן, אני מנהלת את התחום של חינוך טכנולוגי והכשרה מקצועית בהתאחדות התעשיינים ואני ארחיב על מה שצביקה אורן הציג.

אני אציג את הנושא של מה קורה בחינוך מקצועי בעולם, מה המשמעויות על המגזר העסקי ועל קצה המזלג את התוכנית שלנו. נתחיל בכך שבעולם רואים את החינוך המקצועי שהוא מהווה את הקטר המשמעותי ביותר להשגת היעד של האיחוד האירופי, כלכלת הידע המובילה בעולם, בשנת 2020. על המאפיינים בחינוך המקצועי, בעיקר בגרמניה. החינוך מותאם לצורכי המשק. במקרה הזה, המעסיק הוא הלקוח והמוביל והוא מגדיר את המקצועות. המעסיקים שותפים מלאים בהגדרת המקצועות, תוכניות הלימוד, מבחני הסמכה, בהתאם לצרכים בטווח הרחוק והקרוב של צורכי המשק.
כמו שנאמר, 60% הם תחת החינוך המקצועי. יש אפשרות להתקדם לאקדמיה, עם אומן, רב אומן, עד מסלולים לאקדמיה. השיטה היא שיטה דואלית שלומדים ועובדים, שליש בבית-הספר ושני-שליש במקום העבודה.

אנחנו מדברים על חוזה עבודה עם המעסיק, שהוא תשלום מדורג כולל מבחנים, מיונים, על-ידי המעסיקים. אנחנו, זה הכל מעוגן בחקיקה, על זכויות התלמידים, חוזה עבודה מי יכול להיות חונך. אנחנו מדברים על מרכז לפיתוח תוכניות לימודים, שזה בשיתוף ממשלה, מעסיקים, ארגוני עובדים, שהם אלו שקובעים את המקצועות ואת תוכניות הלימוד, כולל הגדרת צרכים לטווח של 20, 30. מנגנון בגרמניה של 630 עובדים ב- 16 תחומים, הכל ממוסד, מאורגן, ממשלה, מעסיקים, עובדים.
מרכזי ההכשרה הם בדרך-כלל רב תחומיים, לעתים בענף מסוים כמו רכב או תחומים אחרים. סדנאות מותאמות לצורכי המפעלים, ברמה מאוד מאוד גבוהה. ה- state of the art של הציוד, בדרך-כלל זה גם נוער וגם מבוגרים שמאפשר הסמכות לרב אומן אוכלוסיות מיוחדות וכל התפישה של life long learning, הכשרת עובדים במהלך הקריירה שלהם והמימון הוא משולב של המדינה והמעסיקים.
אנחנו יכולים לראות בשקף הזה, כמו שצביקה אורן אמר, ככל שיש יותר חניכות, יש פחות אבטלה. אנחנו יכולים בשקף הזה לראות שמדינות כמו צ'כיה, אוסטריה, צ'כיה – 80% מכלל התלמידים, הם בחינוך מקצועי, אז אין פה לדבר על הסללה, משום ש- 80% זה חינוך מקצועי. אוסטריה – 70%, פינלנד – 65%, גרמניה – 60%, שוויץ – 65% ובעקומות הבהירות האלה, אתם יכולים לראות, למשל המקומות האלה, שיש שני מודלים. יש מודל עם עבודה בחברות ויש מודל של רק למידה במרכזים. למשל, בשווייץ, גרמניה, דנמרק, מרבית החינוך המקצועי נעשה בשיתוף המעסיקים בשיטה של עבודה ולמידה. לעומת שבדיה, שזה רק בבתי-הספר וכמו שאמרתי, רואים מתאם ברור של שוויץ, גרמניה, ככל שיש יותר חניכות נוער, ככל שהתלמידים נכנסים, פחות אבטלה במקומות האלה ולכן יותר ויותר מדינות נכנסות עכשיו לכל התחום של חינוך מקצועי.

את יכולה גם לומר מי המיניסטריונים שאחראים במדינות האלה, על התחום הזה?

בדרך-כלל משרד החינוך, יש לפעמים משרד העבודה. אבל בדרך-כלל, משרד החינוך. יש אבל חלוקה.

מה קורה אצלנו? שוב, אני מדברת רק על 13,000 תלמידים, 4% תחת חוק החניכות. כמובן, יש 130,000 תלמידים תחת החינוך הטכנולוגי מקצועי, עם תוכניות טובות מאוד כמו טו"ב – טכנאי ובגרות ותוכניות אחרות. אבל אנחנו מתמקדים פה בחינוך המקצועי באותם 4%.

דובר בעיקר על תלמידים נושרים, כדי להיות בחינוך המקצועי, בעיקר צריך להיות נושר מתוך המערכת. דימוי נמוך של מקצועות הלימוד, אנחנו סובלים, חלק מהמקצועות סובלים מדימוי נמוך. צריך לשנות פה את הדימוי, זה חלק אינהרנטי מהתהליך שנצטרך לעשות. לעומת מדינות אחרות, יש פער בין המקצועות ותוכניות הלימודים לצורכי השוק, צריך לבחון. חלק מהתוכניות פותחו מעט. חסרות הרבה תוכניות ויש מקצועות שלא מלמדים אותם בכלל.

הסדנאות, לדאבוננו, חלקם ברמה לא מספקת. תלמידים שנכנסים לסדנאות האלה לא מרגישים שהם באמת נמצאים בחוד החנית של התעשייה ושל המקצוע וזה לא תמיד מכבד את המקצוע ואת התלמידים. אנחנו סובלים במחסור חמור במורים מקצועיים ובחונכים. זה בכל הסקאלה, גם במדעי טכנולוגי, הבעיה של המורים היא בעיה אקוטית וזה לא בכדי, משום שאם חסרים מהנדסים בתעשייה, כמו שאני אראה, אז למה מישהו, מהנדס, ילך להיות מורה והסוגיה הזו של מורים איכותיים היא משהו שצריך לתת עליו את הדעת ולפתור אולי אפילו בתשלום דיפרנציאלי, כי זה עומד לפתחנו וזה מהווה אבן נגף לפתיחת עוד מקצועות.

צורך בעדכון חוק עבודת נוער וחניכות, החוק מ- 1953, קרה משהו במדינה מאז 1953, הגיע הזמן לעדכן את החוק.

אנחנו מתגעגעים לשנים ההן.

אין לנו מוביליות מקצועית ואין המשך לימודים מתקדמים מהנתיב המקצועי, כמו שראינו שנמצא בשוויץ, בגרמניה, בחלק ניכר מהמדינות. צריך לחשוב אולי לעשות איזה שהיא אלטרנטיבה ונציע את זה, מסלול מתקדם כמו רב אומן, להמשך לימודים מתקדמים ולאו דווקא מהבגרות.
קיים היעדר ראייה כוללת ותקציב לשדרוג מערך החינוך, סדנאות, פיתוח תוכניות לימודים. מישהו צריך להסתכל על זה ברמת מאקרו של כל הרצף, בין הכשרה מקצועית, טכנאים, הנדסאים וכן הלאה. היום הבגרות חזות הכל, כולנו יודעים שרק 56% מסיימים בגרות ורק 30% ממשיכים ללימודים אקדמיים ואולי נשארנו פה עם לפחות 50% מהתלמידים שאנחנו לא נותנים להם מספיק מענה וזו שאלה שאנחנו כולנו צריכים לשאול את עצמנו.

בואו נניח ואמרו שבסדר, יגמרו את התיכון, ילכו להכשרה למבוגרים. אבל מה קורה במבוגרים? ירידה דראסטית בהיקף ההכשרות המקצועיות. אם ב- 2000 היו 160 מיליון שקל להכשרות מקצועיות, אנחנו רואים שהיום אנחנו בפחות מ- 43 מיליון שקל ולדעתי ב- 2013, יש פה את הגף להכשרה מקצועית, הנתונים עוד יותר גרועים מאלו, כתוצאה מהקיצוץ הדראסטי בתקציב, כמובן ירידה דראסטית בהיקף ההכשרות המקצועיות בכל הענפים בתעשייה, תיירות, מלונאות ואירוח.
כתוצאה מהמצב של החינוך המקצועי לנוער וכתוצאה מהקיצוץ בהכשרה מקצועית למבוגרים, היום המגזר העסקי סובל ממחסור אקוטי ואני אראה אותו בנתונים, בכוח-אדם, ברמות של מהנדסים, טכנאים, הנדסאים, רצפת ייצור, בכל הספקטרום של המקצועות.
העלייה מחבר העמים הצילה את התעשייה, רובם היום בגילאי 55 – 60. אם אנחנו לא ניתן להם מענה, זה יהיה לפתחנו ונצטרך או להביא עובדים מחו"ל, או להעביר רצפות ייצור לחו"ל.

איכות הבוגרים, בגלל הדימוי ועוד כמה דברים, איכות הסדנאות, רמת ההוראה, מקצת מהבוגרים אינה ברמה מספקת גם ברמה של טכנאים לפעמים אומרים שהם לא מספיק ברמה נאותה.

סליחה, כאשר את מדברת על הכשרה מקצועית, זה תקציב של בתי-ספר או אחרי בתי-ספר?

הכשרה מקצועית זה למבוגרים שהצגתי קודם את התקציב.

אחרי בית-ספר.

חינוך מקצועי שהצגתי 4% זה נוער, הכשרה מקצועית שהצגתי, זה מבוגרים. כלומר, הצגתי את המציאות שלמעשה אנחנו מדברים, לא נותנים מפה מענה ולא נותנים משם מענה.
רלוונטיות מערך ההכשרה, כמו שאמרתי, תוכניות הלימודים, מבחני הסמכה לא תמיד מעודכנים. צריך פה איזה שהיא עבודת חריש, להחליט מהם המקצועות ולעדכן את התוכניות והפריון נמוך, כפי שצביקה אורן הציג. אנחנו רואים את הקושי בגיוס עובדים. למעט ב- 2009, שהיה לנו משבר במגזר העסקי ובתעשייה, כל הזמן באופן רציף, כ- 80%, 77%, כל הזמן מצביעים על מחסור בעובדים, כאשר כ- 50% הוא מחסור קריטי. ומה קורה עם הצרכים שלנו? אז אנחנו מדברים על צורך במהנדסים, בהנדסאים, ברתכים, בעיבוד שבבי, בנהגים, בטבחים וקונדיטורים, כ- 1,150. כלומר, אנחנו מדברים על ספקטרום רחב מאוד של מקצועות שהיום חסר, ממהנדסים שזה בעיה של מדעי טכנולוגי שלא לומדים מספיק וטכנאים והנדסאים וכמובן כמו שאמרנו, רצפת ייצור.

הפריון, כפי שנאמר קודם, נמוך ב- 40% לעובד וב- 20% מאירופה ובענפים המסורתיים נמוך אף ב- 60% באותו מקצוע. אנחנו מדברים על תעשייה מתקדמת, מכניסים חדשנות לתעשייה, צריך כוח אדם והון אנושי כדי שיוכל לתפעל את המערכות האלה.
אז מה, למעשה, אנחנו מדברים? אנחנו מדברים על שדרוג והקמה של בתי-ספר מקצועיים, איכותיים, שתלמידים יבואו מרצון, בעיקר צמודי תעשייה או בפארקים תעשייתיים, כי אין לנו מפעלים גדולים שיכולים להכיל כיתות, בהובלת המעסיקים. העקרונות – הישענות על שלושה רכיבים. מקצועות כלליים, הליבה, היסטוריה, מתמטיקה, מדע וכו', הפן המקצועי יהיה ללמד את יסודות המקצוע בעיקר לצורך תעודת הסמכה, בעיקר במרכזי הכשרה ולא רק, ואת הפן המעשי, כמו שאמרנו – אימוץ המודל הדואלי של התנסות מעשית, חניכות, בתוך המפעלים או במקומות העבודה.
אנחנו מבקשים להיות שותפים מלאים בהגדרת המקצועות בהתאם לצרכים, בשותפות המעסיקים שנגדיר את זה, כולל מדיניות של מיפוי ברמת מדינה, שכמו שיש בגרמניה 2030 ויש מדינות רבות, המדינה לוקחת אחריות יחד עם המעסיקים ועושים איזה שהיא תחזית של מהם המקצועות, הענפים, המיומנויות הנדרשים בעולם העבודה, כדי שאנחנו נכשיר את עצמנו לא למה שהיה אלא למה שצריך. פיתוח תוכניות לימודים, מבחני הסמכה, בשיתוף המעסיקים ושילוב תלמידים ברצון. לא נושרים, אלא כאלה שבחרו ללמוד את המערכת.

אנחנו מדברים על מרכזי הכשרה מתקדמים, אזוריים, בעיקר בפארקים אבל לא רק, ללמד את המקצוע. המרכזים בתוך תפישה של איגום משאבים שהיום לא נעשית מספיק, בבוקר תלמידים, אחר-כך מבוגרים, אם זה חרדים, חיילים, כל האוכלוסיות.

הסבה והשתלמויות לעובדים קיימים. היום אנחנו יודעים שהמערכות משתנות, כל שנתיים-שלוש, אין איזה שהוא מרכז שאפשר לעשות הסבת עובדים והשתלמויות לעובדים קיימים כדי שהם יהיו רלוונטיים לעולם העבודה והכשרה והשתלמות מורים. ובחינה של מערך הסמכות אלטרנטיבי, שיאפשר המשך לימודים מתקדמים וכמובן חניכות אפקטיבית בחברות והדבר האחרון שעם כל התשתיות שנעשה ונביא את המורים, אם לא נטפל טיפול שורש בדימוי המקצועות עם כולם, אז אנחנו לא נצליח.
פה יש לנו מודל איך זה ייראה. אנחנו רואים למשל, ניקח דוגמה, אנחנו כבר התחלנו לעבוד, למשל בנאות חובב. המפעלים, יש לנו מפעלים של טבעטק ומכתשים וכימיקלים לישראל ועוד מפעלים רבים. התלמידים ילמדו מקצועות כמו כימיה, מחזור, איכות סביבה, בהתאם לצרכים. פה, במרכז ההכשרה, ילמדו את המקצוע, יעשו חניכות בחברות, המפעלים יהיו גם מעורבים בהגדרת המקצועות, בהרצאות, בפרויקטים ומדברים, אני יודעת שאסור להגיד את זה אולי, אבל תלמידים יבואו למרכז, גם ממשרד החינוך, ממשרד הכלכלה, כל הספקטרום והיה והדבר הזה לא ייפתר ולא יהיה מערכת אחת וכן יישארו שתי מערכות, אז יגיעו משתי המערכות.
אנחנו כבר גיבשנו את התוכנית, אנחנו רוצים גם בצד אחד להקים מרכזים שזה באמת טווח רחוק, בצד שני, לשדרג את המרכזים הקיימים.

אמרת שיש פיילוט שעובד ברמת חובב? בנאות חובב?

לא. זה פיילוט מתוכנן. אנחנו אפיינו מה צריך, צריך להחליט מיהו הרגולאטור, אז זה נעצר כרגע על הסיפור של מיהו הרגולאטור, משרד הכלכלה או משרד החינוך. עבדנו במשך שנה עם משרד הכלכלה על האפיון, עם מיכל צוק. כרגע הדברים נעצרו על הרקע של מי מוביל את זה.

יש לכם איזה פעילות משותפת עם עמותת הזנק?

יש למשרד החינוך.

לאחרונה הם סיפרו לי שהם נכנסים לתחום הזה.

אני רק אסיים עם השקף האחרון. אנחנו מדברים על קביעת רגולאטור. אנחנו מאמינים שצריך להתחיל לפחות איזה שהוא ..., לא 690 עובדים, איזה שהוא מנגנון משותף של ארגוני המעסיקים, צה"ל, משרדי הממשלה, נציגי העובדים, שנגדיר את הצרכים וסטנדרטים של ההכשרה. חייבים לעדכן את חוק עבודת נוער וחניכות משנת 1953. תמריצים למעסיקים, כולל כמו באוסטריה, סבסוד חניכויות. לעשות איזה שהוא תמריץ למעסיק למה שווה לו לעשות את זה, כי אנחנו יודעים שיש לנו גם רצף של צבא אחר-כך וזו סוגיה של נושא של ההמשכיות. מסלול אלטרנטיבי, דוגמת המייסטר וטיפול מערכתי בניטור החינוך המקצועי. עד כאן.

אחלה פרזנטציה. באמת.

אתם קבעתם איפה יהיו כל מרכזי התעסוקה החדשים? יש לכם מפה? קבעתם איפה יהיו?

קבענו שני פיילוטים ראשונים שאנחנו רוצים להתחיל איתם. אם זה יצליח, אנחנו נעשה את זה בעיקרון בכל הארץ. אנחנו רוצים כרגע אחד דרום, אחד צפון.

איפה הצפוני?

כנראה בכרמיאל. דרך אגב, זה על אזורי. כי כשאנחנו מדברים על רמת חובב, לדוגמה, אנחנו מדברים, כל היישובים, גם היישובים הערביים שיגיעו, זה תמיד צריך להיות על אזורי. אין הצדקה רק לעיר אחת.

למה לא נצרת, למשל?

גם נצרת יכול להיות. שוב אני אומרת, צריך להתחיל ממשהו, משני פיילוטים.

אבל תמיד מתחילים, תראי, תמיד מתחילים או מכרמיאל או מיישוב אחר שהוא בעיקר לא ערבי. למרות כל האבטלה ולמרות הפוטנציאל שם ולמרות שאנחנו חוזרים על אותן טענות, אחר-כך אומרים – כן, כן, אנחנו עושים את זה ואחר-כך הפיילוט יהיה לא בנצרת, לא באום אל פחם, זה יהיה או בכרמיאל או ביישוב אחר. העיקר שלא יהיה ערבי.

בנצרת חשבנו לעשות יחד עם התאחדות המלונות, הם הציעו לעשות פיילוט בנושא של הכשרה גם בתחום התיירות ואנחנו מוכנים להרים את הכפפה. זה המקום שאנחנו רוצים בתחום של תיירות וקונדיטאות.

כן, כי דיברתם על מלונאות, תיירות, אז שמה, זה נצרת.

אז שם החלטנו לעשות.

רק לידיעתכם, נפתח בנצרת, עם התאחדות המלונות, מגמת תיירות בעמל נצרת, מגמה יפהפייה, עם המלונות. התלמידים עובדים, יוצא מן הכלל.

אני מכירה את זה.

בואו נשמע קצת מאנשים אחרים. התאחדות המלאכה והתעשייה, בבקשה.

אני נשיא התאחדות המלאכה והתעשייה. אנחנו בעצם מייצגים 40,000 מפעלי תעשייה, כשההעסקה הממוצעת של כל מפעל זה בין עשרה ל- 15 עובדים. אני מוכרח להעיר על דברי נציגת התאחדות התעשיינים, כי התעשיינים, כמו התעשיינים, בונים את הפרויקט לנעליהם. אני חושב שיש פה עוד איזה שהוא קהל שעוסק בתעשייה, שהוא בעצם לא פחות גדול מהמפעלים או מהקהל שעוסק במפעלים שעובדים אצלכם.
האופי של העסקים שלנו, שזה עוד פעם, בין עשרה ל- 20 עובד. אתה בשום אופן לא יכול לקחת עובד ולהכניס אותו למפעל ולהכשיר אותו בין אותם עשרה עובדים שעובדים במפעל, ואני אסביר. לי עצמי יש בית דפוס. מכונת דפוס עולה מיליון וחצי יורו. אני אביא בחור כדי שילמד על המכונה שלי? במשך כל זמן שהבחור יפעיל אותה, מיליון וחצי, לא נותנים תפוקה. אני רוצה שהמגמה תתהפך, שיהיה פה בית-ספר.

אבל אני לא רואה סתירה. כי הבחור שילמד במפעל כדוגמת המפעל שלך רק עם 50 עובדים, יכול אחר-כך לבוא לעבוד אצלך.

הוא לא יבוא. אני אכנס לזה מייד.

הלא קודם כל הבעיה היא החינוך המקצועי, ולא משנה כרגע איפה הוא נעשה.

ולכן אני אומר, החינוך המקצועי צריך להיות בבתי-ספר, כפי שהיה בזמן שאנחנו היינו נערים.

וכך זה נראה אז. אם רוצים שזה יהיה עם המכשור ה- up to date, ועם רצפת ייצור שהיא מתאימה ורלוונטית. אתה לא זוכר הלא מה הביאו לבתי-הספר? איזה מכונית רנו שדופה ומפורקת, אני זוכר את זה, בבשמת, ואיזה שהיא מכונת חריטה שכבר בכלל, הכל בידיים כאלה, עם הגלגליות.

אז אני אספר לך על חצי ניסיון שלי.

אגב, היום מחפשים בנרות כאלה שיודעים להפעיל את המכונות האלה.

זה בשביל המוזיאונים, לא?

המכונות האלה עברו להייטק, רק שתדע.

אני אספר לך על ניסיון קטן שיש לי בעניין הזה. קודם לכן, הייתי יושב-ראש ענף הדפוס ואנחנו החלטנו שאין לחלוטין חינוך טכנולוגי בענף הדפוס, כל מה שהם יודעים, זה לעבוד על מכונה של לפני 20 ו- 30 שנה, שאף אחד כבר לא מחזיק מכונות כאלה.

עם העופרת עוד?

בערך. אני עצמי נסעתי לגרמניה וקיבלתי ממפעל גדול בגרמניה ציוד מההתחלה עד הסוף, להקים בית-ספר לדפוס. אגב, ערך הציוד הזה היה שלושה מיליון יורו. אני קיבלתי וקיבלתי מערך לימוד, כדי לבנות בית-ספר אמיתי. הלכתי לאותם בתי-ספר, לאותן רשתות שקיימות. הייתי באורט והייתי בעתיד והייתי בטכניון ו- you name it, נדמה לי שהיינו בכל רשת. אף רשת אחת לא היתה מוכנה להרים את העניין הזה. אני הבאתי להם את כל הציוד שהוא up to date, עד הדקה האחרונה. בסופו של דבר, החזרנו את זה לגרמנים בבושה לא קטנה.
ולכן אני אומר, לדעתי, מדינת ישראל צריכה להרים את זה. תביאו את הציוד הכי מודרני, תכשירו אנשים, אנחנו נקלוט. אנחנו קולטים כל-כך הרבה אנשים שכל אחד שיצא מבית-הספר הזה, בוודאי ייקלט אצלנו.

תודה. מי עוד רוצה? בבקשה.

שמי אנה גלוק, אני מנהלת האגף להכשרה מקצועית במשרד הכלכלה. רציתי רק לומר כמה מילים על בתי-הספר שהמשרד מנהל או מפעיל, באמצעות הרשתות, וגם על התלמידים. חשוב מאוד לדעת, אלה ילדים של כולנו, אלה אנשים שבאים עם הגאווה שלהם ולומדים מקצוע. אני לא פה בשביל לעשות השוואות בין פה לשם, ממש לא. אבל חשוב לי מאוד להגיד שמדובר ב- 13,000 אנשים, תלמידים, ילדים של אימהות - - -

בכמה בתי-ספר זה?

זה 70 בתי-ספר. התלמידים באו ומצאו את מקומם באותם בתי-ספר, לומדים את החלק העיוני לפי מיטב יכולתם ולומדים מקצוע ויוצאים עם תעודה ועם הסמכה מקצועית ומתפרנסים והולכים לצבא וכל מה שאפשר לעשות, אזרחים יצרנים לכל דבר. זה חשוב לי מאוד להגיד את זה, רק בשביל הדימוי של אותם אנשים והתדמית של אותם אנשים והכבוד של אותם אנשים.

אני מכיר ואני יודעת שבאמת נעשית שם עבודת קודש. את כוללת בתוך זה גם את בתי-הספר במערכת הביטחון?

כן. כן.

באמת את חלקם אני מכיר. אבל אי-אפשר שלא להודות שזה מעט מדי, הדימוי הוא בעייתי מאוד ובעיקר, מגיעים לבתי-הספר האלה ילדים שנושרים מהמערכת ולא כתוצאה מהחלטה, נקרא לזה, חופשית. ואת זה צריך לשנות באיזה שהיא צורה.

מה שאמרתי לא בא לסתור את מה שנאמר פה. לא על זה אני דיברתי. בהחלט יש מקום לשיפור, בהחלט יש מקום לשיפור התדמית של החינוך המקצועי וההכשרה המקצועית. אין ספק שיש הרבה מה לעשות. מה שבאתי לומר זה שיש את הכבוד שלהם ואת המקום שלהם.

אז אולי נשמע עכשיו את משרד החינוך.

אולי אוכל לשאול שאלה קודם לכן.

שאלה, בבקשה.

השאלה מופנית למשרד החינוך. יש לי חולייה חסרה פה, כי אני עוקבת אחרי הנושא הזה מטעם העלאת תעסוקת נשים ואני גרה בנצרת ואני מודעת גם לפוטנציאל בתחום התיירות, המלונאות, ההארחה שם וכאשר נפגשתי עם כמה מנהלים, אמרו – אנחנו יוזמים את המקצועות שלנו בבתי-הספר, אבל אין להם את המודעות לתחומי תעסוקה באזור, אין להם את הקשרים האלה עם המפעלים או עם התעשיינים, שיכולים לקלוט את הסטודנטים ואין מי שחושב עבורם בצורה אסטרטגית. כלומר, אני הולכת למשרד החינוך, הוא אומר לי שהמנהלים ייזמו בעצמם מסלולים ואנחנו נאשר את המסלולים האלה או את התמ"ת. אבל אין מי שיחשוב, כמכלול. ייקח את נצרת למשל, ישים את המפה של הפוטנציאל התעסוקתי ויתאים את הפוטנציאל התעסוקתי עם המסלולים ויתאים את המסלולים בבתי-ספר. אם אין מי שיחשוב ככה ומדברים, ממשיכים לדבר על אבטלה, אין בעיה של דימוי. אצלנו יש אבטלה גדולה, בקלות אתם תמשכו גם את הבנות שרוצות תעסוקה וגם את הבנים. הם משווים את זה מול אבטלה ומול לשבת בבית. הם לא משווים את זה מול מקצוע אחר שיכול למשוך אותם. ואין מי שיחשוב בצורת המכלול הזאת וכל אחד שם את האשמה על הצד השני וכאשר הם אומרים, במשרד החינוך אומרים המנהלים, המנהלים צריכים לפתח את המסלולים והמנהלים אומרים – אנחנו, זה מה שיש לנו, זה מה שאנחנו יודעים. אלה מנהלים של 20 ו- 30 שנה, הם לא מכירים את הפוטנציאל העסקי ואת השינוי במפת התעסוקה בישראל. אז איך פותרים? אם יש פוטנציאל ואנחנו רוצים לעבוד, נשים ערביות רוצות וגם הנערים הערבים רוצים לעבוד.

כן. משרד החינוך, בבקשה.

אני גרשון כהן, מנהל אגף טכנולוגיה במשרד החינוך. כמה הערות למה שנאמר פה. קודם כל, אנחנו שואפים להגיע למדינות ה- OECD. זאת אומרת, הממוצע של מדינות ה- OECD הוא 45%. היום יש לנו 137,205 בחינוך הטכנולוגי, שמהווים בערך 38% מסך כל התלמידים, כשסך כל התלמידים בחטיבה העליונה זה 360,965. אנחנו עוסקים בחינוך טכנולוגי, גם ברמות הנמוכות, גם ברמות הביניים וגם ברמות הגבוהות. זאת אומרת, להגיד שלתלמיד שלומד ביו טכנולוגיה או הנדסת תוכנה, שאנחנו מדברים בכמויות אדירות, הנדסת תוכנה זה 20,000 תלמידים, כשאתה מדבר על מגמת ביו טכנולוגיה זה 6,634 וכן הלאה וכן הלאה, זה לא תלמידים נושרים.

אלה לא. תעשה הפרדה במונחים חינוך טכנולוגי וחינוך מקצועי. זה אחת הבעיות שלנו, שאנחנו לא עושים הפרדה.

יש לנו הפרדה מאוד מוגדרת, החינוך הטכנולוגי מחולק לשלושה צבירים. הצביר של מקצועות ההנדסה, צביר של המקצועות הטכנולוגיים וצביר של המגמות התעסוקתיות, וזה בנוי, אם תרצה, אני יכול לתת לך פירוט מלא.

כשבאנו, התאחדות התעשיינים, ביקשו מאיתנו לפני מספר שנים, לא ... בטכנאים והנדסאים. אז קודם כל, את הטכנאים וההנדסים מכיתות י"ג, אנחנו העלינו את מספר התלמידים.

כמה יש היום?

5,154. תכף, עוד לא סיימתי, יש יותר.

תלמידים?

תלמידים בכיתות י"ג, י"ד.
נמשיך הלאה. התבקשנו, עשינו פרויקט שנקרא פרויקט טו"ב, טכנאי ובגרות. דרך אגב, יש נציגות רחבה במגזר הערבי ואני מוכן להתייחס למגזר הערבי, לכל. יש לנו טכנאי ובגרות. במקצועות הנדרשים על-ידי התעשייה. בתשע"א היו לנו 205 כיתות עם 4,660 תלמידים, היום יש לנו 311 כיתות עם 6,904 תלמידים. זה גדל, זה גדל.

מה מלמדים שם?

התלמיד מסיים בסוף כיתה י"א עם תנאי הקבלה, קריטריוני הקבלה לכיתה י"ג, קרי 14 יחידות, לא נלעיט את זה יותר, והוא מסיים בכיתה י"ב עם דיפלומה של טכנאי ותעודת בגרות.

יש לך את החומר הזה?

הכל תקבלי. אני לא מסתיר שום דבר. אין שום בעיה.

איפה נקבל?

אני אשלח לך. תני לי את כתובת המייל, אני אשלח. את רוצה? אני אתן לך את הנייר שאני מחזיק אותו כרגע. תרצי מייל – אין שום בעיה. כי לא התכוונתי להציג, אבל שואלים אותי.

דיברת על הזנק, שאלת אותי שאלה על הזנק. אז בהזנק התחלנו, זה פרויקט שהוא מיועד לנוער בסיכון, שהתלמידים בסופו של דבר, תלמידים שהיו 80% ו- 90% לא היו בבתי-הספר עם בעיות קשות ומסובכות, ממצב סוציו אקונומי נמוך, יש לנו כרגע 82 כיתות עם 1,672 תלמידים. זה תלמידים שפעם היו נושרים, והיום הם, חלקם כבר, מהמחזור הראשון סיים רק לפני שנה, יש כיתות שהמשיכו הלאה לטכנאים והנדסאים. זאת אומרת, תלמידים שבכלל לא חשבו שיגיעו, שבכלל יסיימו את התיכון, הם מסיימים טכנאים והנדסאים. גם במגזר הערבי.

אנחנו עוסקים בנושא של שילוב חרדים. יש לנו פרויקט לשילוב חרדים. יש לנו שם 54 כיתות, 1190 תלמידים.

חרדים בגילאי התיכון?

תלמידים שנשרו בגילאי תיכון, שנשרו מתלמודי תורה ונשרו מישיבות קטנות, בהסכמה עם הרשויות הרבניות, ואנחנו עושים את זה. נמשיך הלאה.

יש לנו פרויקטים, לא לפי הסדר שלנו, שילוב בנות ערביות. זה פרויקט, החלטת ממשלה, אנחנו עובדים על החלטת ממשלה, בשיתוף עם המגזר הערבי. עשינו כנסים, בבאקה אל גרביה, עם כל מנהלי בתי-הספר במגזר הערבי ואנחנו עובדים, נערכים לכך. התחלנו השנה, בפרויקט של עתודה מדעית טכנולוגית, בעשר כיתות ז' ו- 14 כיתות י', זה מיועד לתלמידים החזקים, יש לנו את התוכנית.

אמשיך הלאה, רק לסיים את הדברים. אז קודם כל, אנחנו מקימים לפי דרישה שני מרכזי טכנולוגיה מתקדמים, אחד בחיפה, אתה מכיר את חיפה, איפה שהיה פעם בית ספר שוב. המקום השני, המרכז הטכנולוגי השני נמצא בבאר-שבע. אנחנו מקבלים בימים אלו את המפתחות, זאת אומרת, העירייה מקבלת את המפתחות. מתחילת שנת הלימודים, יש שם ציוד הכי מתקדם, בתחומי הידע שסיכמנו. זה היה בשיתוף פעולה מלא ובסיוע מלא של התאחדות התעשיינים. בלי התאחדות התעשיינים, לא היינו מגיעים לזה.

בהנחייתו של שר החינוך, הרב שי פירון, אנחנו מקימים ארבעה מרכזי חינוך מדגימים. בכל הארץ. ביניהם אחד שעוסק בנושא של צמ"ה – ציוד מכאני הנדסי, שהיה מחסור גדול מאוד.

אנחנו מתחילים בשנה הבאה בשני בתי-ספר מדגימים דווקא בבתי-הספר האליטיסטיים, הריאלי בחיפה, אני פשוט מזכיר כי אתה מכיר שם את הריאלי בחיפה. אנחנו הולכים להקים שם מרכז לחינוך טכנולוגי.
אני מדבר קודם על הייטק בנושא של רכב. אוטוטק, יחד עם משרד התחבורה, אנחנו פיתחנו את מגמת אוטוטק, שהיא בעצם מיועדת לאוכלוסיית ההייטק של הרכב. והקמנו שישה בתי-ספר, בכל הארץ.

וכן הלאה וכן הלאה, אני לא רוצה להלאות. רק עוד הערה אחת לגבי נצרת. הרי אנחנו כן בונים את מערכת החינוך בערים. למשל, קח את נצרת, אז יש שם בית-ספר מהגליל למעלה, את מכירה, ועכשיו פותחים בית-ספר אחד בהר הקפיצה ועוד בתי-הספר של הכנסיות. אנחנו עובדים כמערך. אנחנו יושבים עם מנהלי מחלקות החינוך ואנחנו נותנים מערך של חינוך טכנולוגי, בעיקר במגזר הערבי, עוסקים בזה הרבה. רק אתמול היו אצלי מריינה ואם תרצי, אני אוכל לפרט לך על כל יישוב ויישוב, כי אני מכיר את הנושא מצוין.

תודה.

לגבי דפוס, אם תרצה, אני אתן לך הסביר מדויק. המקצועות זה בעיקר לפי מה שביקשו מאיתנו, התאחדות התעשיינים. כל מקצועות המכונות.

אני תמיד שואל את עצמי, אם כל-כך טוב, אז מה רע?

אני יכול להגיד לך מה רע. לא מתחמק.

שמי דודי ברזילי, לי יש חברה שמונה 35 עובדים באשקלון, שמתעסקת בתחום זיווד אלקטרוני ועיבוד שבבי. אני בעצמי הייתי בוגר בית-ספר מקצועי ולשאלתך מקודם, אני חושב שבתי-הספר המקצועיים חייבים להיות במשרד החינוך. לפי השקפת עולמי. אני בוגר י"ג, י"ד, של אלקטרוניקה, עשיתי 27 שנים בצה"ל, סיימתי בדרגת אלוף משנה, הייתי אחראי על כל מערך התקשוב בצבא, כולל הכשרה בבה"ד 7, ויש לי קצת ניסיון גם בתחום החינוך. אבל אני חושב שמה שקורה במגזר האזרחי, הוא רחוק מאוד מהתמונה הוורודה שפה מצוין, על איזה כמה מגמות שהקימו, וזה בסדר, אבל בוא נגיד, שווה ועדת חקירה, על איך הגענו למצב הזה, אבל זה לא הדיון.

אני חושב כך: אחד. חייב להיות איזה שהוא פתרון ביניים, מה עושים עד שמקימים את כל בתי-הספר המקצועיים האלה. באשקלון אין בית-ספר מקצועי אחד. אני, בשיתוף עם משרד הכלכלה של אורט אדיבי ומעסיק איזה חמישה תלמידים טובים, אבל זה פיתרון נקודתי. זה לא איזה שהוא, אני נציג התעשייה, אני לא מהכנסת, מהעובדים, כמו שאומרים.

זה בית-ספר עם 600 תלמידים.

כן, בסדר גמור. אבל זה בסוף משהו נקודתי. אני מגיע ללשכת העבודה, אין לי אנשים שיודעים לעשות מבנאות. יש מלא פרויקטים שאני עושה, בכל מיני מבנאות, אין מקצוע כזה. להפעיל מכונת לייזר, להפעיל מכונת כיפוף, אני לא אלאה פה ואמנה את כל המקצועות. כשמדברים טכנולוגיה, צריך לפרט מה זה טכנולוגיה. בהייטק אין בעיה, אף פעם לא היתה בעיה, הבעיה היא במכאניקה ובחשמל. שם אין לנו בתי-ספר מקצועיים.

אז איך אתה פותר את הבעיות? Training on the job?

כן, כן. קונה מכונה כמו שהבחור פה אמר, מכונת דפוס, אז הוא קנה מכונת לייזר ומביא איזה שהוא בן-אדם שההוא מכיר את זה וזה מכיר את ההוא ומתחיל ללמד אותו. אבל זה לא פיתרון. אין שום הכשרה, אין שום גוף שבא ואומר – אוקיי, בוא תכשיר. איפה יש בית-ספר כזה? רק מכונה אחת עולה שני מיליון אירו. ההכשרה היחידה שיש, אני חושב שעושה בזיקה, לטובת רתכים, אבל זה גם משהו נקודתי.
לכן, אני חושב שעד שיקומו בתי-ספר מקצועיים, צריך לראות איך ניתן לגשר על הפער הזה בצורה ממלכתית הרבה יותר ממוסדת ולא שהדבר יבוצע עם טלאים. זאת דעתי. אני מוכן לקלוט בני מיעוטים, אני רק בדרום, אני יכול לקלוט ערבים וחרדים ודרוזים ומי שיכול ויש לו מקצוע שהוא מסוגל לעבוד, בוא נעשה את זה. אבל אין. אני פתוח בכל לשכות התעסוקה, בעשרות משרות, לא מצליחים להשיג לי עובדים. אני מקבל פרויקט, ממה אני מפחד? לא מהתמחור, לא מההנדסה, מהייצור. אומרים לי – אתה תעמוד בזמן? אני אומר כן ואני כולי בלחץ.

כן. תודה. בבקשה.

שמי נתן שפירו, יש לי מפעל בעטרות בירושלים, של גופי חימום. יש לי רתכים, חרטים, רוסים, פלסטינאים, ערבים ישראלים, כל דבר. יש לי אותן בעיות. אני מצאתי איזה פיתרון שאני לוקח עובד, כאשר אתה מוציא עובדים, כי זה מאוד קשה למצוא. אתה מתקשר ללשכת התעסוקה, מגיעים אנשים שלא רוצים לעבוד.

הם רק רוצים שתחתום להם.

רק שתחתום. אז לא כל בן-אדם הוא בנוי, הוא צריך שיהיו לו ידיים טובות, כפי שנאמר כאן קודם. מה שאני עושה, אני שם לו כמו עוזר בחריטה, כמו שעשו באירופה לפני 50, 60 שנה, אבל זה לוקח זמן. עם המצב הכלכלי, שאני מתחרה נגד הסינים, נגד ייבוא, נגד כל מיני דברים כאלה, זה מאוד קשה. אבל חלק עכשיו צריכים למצוא איזה דרך, לעזור לאנשים, לתעשיינים, שאולי יקבלו על עוזר חריטה או משהו כזה, ואחר-כך הוא יצא לאיזה קורס, כדי שתהיה לו תעודה.

כן, תודה. בבקשה.

אני רוצה להמשיך ולהתייחס למה שזרקתי קודם רק במילה. אם אני רוצה להסתכל על העתיד, אז אנחנו צריכים לדבר על המיצוב של המקצועות האלה. אחד האלמנטים החשובים, שלא נאמרו כאן, והמצוקה שנשמעת כאן היא מצוקה אותנטית, כמי שנמצאת בשוק העבודה הרבה מאוד שנים, המצוקה היא מצוקה אותנטית. הנוער הישראלי לא רץ לעבוד במקצועות האלה. אבל אחד הדברים ששוכחים, זה גם רמות ההשתכרות. היום במקצועות האלה אני לא שאלתי אתכם איזה שכר אתם מציעים לעובדים המקצועיים שלכם.

אני מוכן לשלם 40 ו- 50 שקל שעה, וזה הרבה מעל שכר המינימום.

יפה, וזה הסיפור. כי היום עורך-דין צעיר, בוגר מינהל עסקים צעיר, כלכלן, רבותיי, לא מגיע להרבה מעבר לשכר המינימום, בשעה שבמקצועות האלה, אפשר להשתכר בקלילות בין 8,000 ל- 10,000 שקל, יש גם אפשרות לעשות שעות נוספות וגם אפשר להתקדם ברמה המקצועית. לכן, כשאנחנו מדברים על המיצוב, צריך לזכור שבסופו של דבר, כולם צריכים גם להתפרנס וכמו שהבנתם, זה מה שנקרא חוצה מגדרים, חוצה מגזרים, חוצה הכל. אני חושבת שאתם, כוועדת החינוך, צריכים להתחיל לחלחל את זה, כבר מגיל צעיר, על-מנת שגם ההורים, ולא משנה איזה הורים אלה יהיו, יבינו שההזדמנות להתפרנס היא לא פחות טובה במקצועות האלה, מאשר במקצועות המשפטים וכל המקצועות המוצפים האלה, אגב, שמדברים היום גם על חרדים. גם החרדים, איכשהו מנותבים ללמוד מינהל עסקים ומשפטים. רבותיי, אין מספיק עבודה במשרות האלה וכפי הנראה גם לא תהיינה מספיק משרות בתחומים האלה. לכן צריך לקחת את זה למקומות אחרים.

יותר מזה, גם מי שעובד בזה בצבא, הזכרת מבנאות. מבנאות יש בצבא, אבל אחר-כך, בגלל המיצוב, מי שבוגר צבא במקצועות האלה לא רץ לעבוד אצלך, כי הוא רץ ללמוד במכללה מינהל עסקים וכיוצא באלה. לכן, דרושה פה עבודה שיווקית, מיצובית. דיברנו על ההסללה, מושג מאוד מה שנקרא מודרני כזה, ואת מדברת על אסטרטגיה, זו בדיוק האסטרטגיה שנדרשת כאן, ראייה מערכתית של מה נדרש לעשות בשוק העבודה. לכן, לחינוך יש תפקיד מאוד משמעותי.

כן, בבקשה. בתמציתיות, כי אנחנו מוכרים לסיים בתוך כמה דקות.

אני לא רוצה לחזור על דברי אחרים. אני מנהלת אגף חינוך בעיריית תל-אביב יפו וגם נציגת איגוד מנהלי אגפי חינוך. ודווקא אנחנו אנשים שבאמת רוצים להוביל את הנושא הזה. אני חושבת שזה נושא מאוד חשוב וההבחנה שעשית בין חינוך מקצועי לחינוך טכנולוגיה, היא מאוד מאוד נכונה. כי בחינוך הטכנולוגי הגבוה יש פחות בעיה, ויש בהחלט מיתוג יוקרתי למגמות האלה, שציינת, הננו טכנולוגיה, הביו טכנולוגיה.

כן, אבל זה דורש חמש יחידות באנגלית ומתמטיקה ובפיסיקה.

אחת הבעיות, ולא מעניין אותי אם זה משרד החינוך או התמ"ת, זה לא משנה. אחת הבעיות הגדולות, בין היתר, שגם מייצגת את הנושא של יוקרת המקצוע, זה איך נראות המעבדות ואם אתה לא מצליח להשיג תרומה, אז המעבדה שלך נראית כמו שאתה אמרת, עם אותה פיאט חבוטה ומסכנה.

אנחנו עשינו מעשה בתל-אביב, ואני חושבת שהמודל הזה הוא מודל טוב, דווקא בתחום אחר, לא בנושא המקצועי ואני חושבת שאני רוצה להציע אותו. אנחנו ראינו שהנושא של פיסיקה דורש מעבדות state of the art. ואמרנו – מה, ניקח, יש לנו 30 בתי-ספר בעיר, נתחיל לצייד כל מעבדה? זה לא הגיוני ולא נכון ועשינו איגום משאבים והקמנו מרכז שנקרא מרכז חמדה, אני יודעת שאתה מכיר אותו.

בירושלים יש גם, אבל הוא פועל קצת אחרת.

הם הולכים להעתיק, אבל זה לא זה. ובמרכז חמדה יש מעבדות הכי טובות שיש במדינת ישראל. וכל הילדים שלומדים פיסיקה ברמת חמש יחידות וכימיה, מגיעים ללמוד שם, מכל רחבי העיר. ההישגים הם מאוד גבוהים, התלמידים האלה, עקבנו אחריהם, הם נמצאים אחרי זה, בוגרים, הם נמצאים גם בצבא וגם בעמדות מפתח, באקדמיה, בתעשייה, זה פשוט נפלא.

אני חושבת שצריך למפות את המדינה על-פי אזורים ולבנות כאלה מרכזים לחינוך טכנולוגי, שהתלמיד יבחר ללמוד שם כי זה יהיה הקמפוס הכי יפה, עם המעבדות הכי יפות. יש לנו את אורט שפירא. באורט שפירא, למזלם, יש להם בוגר שתרם כסף ובנו שם מעבדות, אוטו-טרוניקה, אתה נכנס, אתה נדהם. תלמידים רוצים ללמוד שם. אבל אף אחד לא יכול לממן כזה דבר ואני לא מצפה שהמדינה תממן בכל בית-ספר תעשייתי או טכנולוגי.

לכן, אם נקים מרכזים כאלו.

נדמה לי שבתוכנית שהוצגו לנו - - -

זה בדיוק מה שאני הסברתי. שאנחנו בונים.

זה גם המודל שגרשון הציג וזה בדיוק המודל שמדברים.

למה לא לחזק את בתי-הספר התיכונים, למה הדגש על מרכזים?

הרגע הוסבר, בגלל חוסר היכולת לממן.

שיהיה אזורי.

אזורי כן.

זה לא יכול להיות במרחק של שעה נסיעה ומעלה, זה חייב להיות בתוך מרכז.

למה לא בתוך בית-הספר?

בבקשה, קצר, אני מבקש.

שמי זיו. מה שרציתי לגעת זה בנושא ההנדסאים והמשך לימודים. הנדסאי שרוצה להמשיך לימודים והוא נרשם באוניברסיטה, צריך להתחיל את כל הדרך מההתחלה בדרך-כלל ולכן אני חושב שכדי שהדימוי של המקצוע הנדסאי יהיה יותר טוב, הוא צריך לבנות לו תהליך שהוא יכול להיכנס לאוניברסיטה ולא להתחיל את כל התהליך מההתחלה, אלא להתחיל מנקודה מסוימת ולהמשיך הלאה לתואר מהנדס או לתואר אחר. היום אנשים מדירים את רגליהם מהתחומים האלה והולכים ללמוד תחומים אחרים לחלוטין ולכן צריך לבנות מסלול שיעזור להם להתקדם הלאה ולא להתחיל את הכל מחדש.

שמי אחווה חובב אני מנהלת חטיבת המכללות ובתי-הספר הפרטיים באיגוד לשכות המסחר. יש כבר קול צעקה, משהו פה לא בסדר וצריך לטפל בבעיה הזו מהשורש. אז אני חושבת שלא צריך כרגע לדון במחלוקת מיהו הרגולאטור כי זה מעכב את הנושא לאורך הרבה שנים וזה מקפיא את המצב. אני חושבת שבשלב ביניים, צריך להושיב על שולחן אחד את כל הגורמים הרלוונטיים. אני חושבת שגם ארגון המעסיקים, גם התאחדות התעשיינים וגם ללשכת המסחר יש מה לתרום. אני חושבת שלמשרד הכלכלה יש הרבה ידע במשך השנים ואת כוח האדם המתאים לעזור בכל הנושא של חינוך המבוגרים. אני יודעת גם שמשרד הכלכלה נמצא בקשר הדוק עם ממשלת גרמניה וניסו לקדם את הפרויקט של ההכשרה הדואלית. הוא נעצר כנראה בשל המחלוקת וחבל. וגם מה שקורה בינתיים, שלמשרד הכלכלה, התקציב יורד מדי שנה וחבל. זה פוגע במצב הקיים.
לדעתי, ואני חושבת שוועדת החינוך צריכה להרים פה את הכפפה ויש לה את היכולת לכך, להושיב את כל הגורמים הרלוונטיים לשולחן עגול ולמצוא פיתרון ביניים, עד שיימצא פיתרון מיהו הרגולאטור או לעשות איזה שהוא שילוב ביניהם. וגם מארגון המעסיקים, שבאים מהשטח ויכולים לייצג מה שקורה בשטח ואת המחסור, שמענו פה נתונים והם מדאיגים, אני חושבת שאם אנחנו נשב כולנו סביב שולחן אחד ולכל אחד יהיה מה לתרום ונמצא את הפתרונות, נוכל לקדם פיתרון ביניים כרגע.

תודה, בבקשה.

שמי פסח לנדסברג, אני נציג הסתדרות המורים ובעברי הרחוק הייתי יושב-ראש ארגון המורים הטכנולוגיים בהסתדרות המורים. אני מכיר היטב את המערכת, מכל הכיוונים, גם מהכיוון שגרשון כהן הציג וגם מהכיוון שהגברת הציגה, מהתקופה של ישראל גורלניק עוד, מי שזוכר אותו וגם את גילה קלדרון.

תראו, קודם כל אני פונה אליך. אתה עשית הפרדה, אמרת חינוך טכנולוגי, חינוך מקצועי. לא הייתי מציע לחזור לחינוך המקצועי. להגדיר את זה חינוך טכנולוגי. בעברי הרחוק אני זוכר איך אנחנו, המחנכים, ניסינו לשנות את הדימוי של המערכת. כי הדימוי הוא היה קודם כל הנושא המרכזי. תלמידים הדירו רגליהם. האימהות, אני יכול להזכיר לכם, מי שזוכר בעיקר בתל-אביב, את ההפגנות שהיו מלוות בכותרות בעיתונים, של אימהות ושל אבות, בדרום העיר, שהיו נגד החינוך הטכנולוגי. בייחוד גם ליד בתי-הספר כמו אורט יד שפירא.

כי הם היו ברמה שלא היתה ראויה.

אנחנו זוכרים ודאי מנהלי מחוזות במשרד החינוך, במגזר מסוים, שיצאו נגד החינוך הטכנולוגי וקראו להורים – אל תשלחו את הילדים לחינוך הטכנולוגי, כי הוא מכשיר את הילדים שלנו להיות שואבי מים וחוטבי עצים. ולמה אני אומר לא לקרוא לזה חינוך מקצועי, קדמו את המערכת. וצריך לעשות פה גם הבחנה מסוימת. כי אני יושב פה ואני רואה את האינטרסים. יש הבדל בי חינוך של משרד החינוך לילדים ואני אומר לילדים, ילדים אני קורא עד גיל 18, ובין החינוך שמיועד לתעשייה. עם כל הכבוד, למי שיש מכונה מסוימת, ספציפית, אני לא הייתי רוצה להכשיר ילד ארבע שנים בבית-ספר תיכון מקצועי או תיכון טכנולוגי, כדי שיעבוד, אחר-כך יעבוד על מכונה ספציפית, מסוימת. את זה אפשר להכשיר אותו בשלושה חודשים או בארבעה חודשים, אולי בחודש, תלוי במכונה. הוא לא צריך לבוא עם כל הניסיון הטכנולוגי.
ולכן, מה שהייתי מציע, שתהיה יוזמה, שתוקם ועדה משותפת, משותפת למשרד החינוך, משרד המסחר והתעשייה הוא היום זה שמחזיק את הדגל, למרות שאני הייתי מחזיר את הכל למשרד אחד, שינהל את כל מערך החינוך של הנוער כי בשביל זה צריך ללמוד את ההיסטוריה, איך נחקק חוק חינוך חובה ב- 1953 ואני לא רוצה לעסוק עכשיו בהיסטוריה. אבל מי שרוצה לדעת, שיקרא, איך החוק הזה נחקק. והוא בא לתת פיתרון פוליטי אז למישהו מסוים. היה צריך להחזיר את הכל למשרד החינוך. משרד החינוך צריך לעסוק בחינוך הטכנולוגי של הילדים.
בשקף במצגת הנהדרת שהוצגה לי, היה חסר לי משהו. הייתי רוצה לראות את התפלגות השכר של כל המקצועות האלה שהוצגו, איך השכר הזה, הממוצע הוא בארץ, ומה השכר הממוצע לאותן המקצועות בגרמניה ובמדינות אחרות.

גם של המורים היית רוצה לראות? תודה. תודה.

השכר הממוצע של התעשייה גבוה ב- 3,000 שקל מהשכר הממוצע במשק. 12,000 לעומת 9,000.

היה לי ניסיון מעניין. בירוחם יש מפעל גדול, מתכת, שנקרא ברנט והם מעסיקים הרבה מאוד רתכים, אבל מאוד מקצועיים ולא היו להם עובדים. אמרו – אנחנו רוצים לפתוח כיתה של 10 – 15, לשלם להם מ- day 1. ולהבטיח להם מסלול שכר. לא מצאו אנשים. לא הצליחו.

למה?

מיתוג.

מיתוג.

ברור.

והיום במדינת ישראל 50% מהמחזור, אינם זכאים לתעודת בגרות. ואין לנו שום אלטרנטיבה אחרת להציע להם. לא לחמש יחידות, אלא למקצוע שמפרנס את בעליו. וכמובן גם יש את הצרכים, כפי שהתעשייה מעלה.

אנחנו מוכרחים לסיים. תראו, הדיון הוא בעצם, לא רוצה להגיד את המילה, אבל הוא נכפה, כתוצאה מהיום של יום העסקים ולכן הוא גם לא, אנחנו לא ממצים אותו, אני גם לא רוצה לסכם אותו. אנחנו נמצאים בפתח של תקופה שבה צריך בהחלט לעשות שינוי עמוק. אני התרשמתי מאוד מהמצגת שהצגתם. אני חושב שהיא נותנת תשובה לא רעה, אם נצליח להגיע למודלים האלה, לגבי רוב הדברים שאנשים העלו פה, פחות או יותר וזה מחייב באמת, כפי שאת אמרת, חברת הכנסת חנין זועבי, את הקשר בין מערכת החינוך או בחינוך או במשרד התמ"ת, לבין התחנה הסופית, שזה מקום העבודה וזה התעשייה, בין אם זה התאחדות התעשיינים או בין אם זה התאחדות בתי המלאכה, בתעשיות הקטנות יותר, הגדולות יותר, אבל בהחלט עם כיוון, עם אוריינטציה שבה אנחנו לא רק מחנכים אלא גם מכשירים. כי זה נכון שהחינוך במהותו הוא חינוך כוללני והוא לא חינוך למיקוד מקצועי. אבל אין ספק ששילוב של זה, עם יצירת הקשר המשותף בין מערכת החינוך, מערכת משרד הכלכלה, הגופים העסקיים, הוא דבר הכי נכון שיכול להיות.
כל אחד עושה בתחומו הרבה מאוד, משרד הכלכלה, אני מכיר את חלק מבתי-הספר, משרד החינוך, שבאמת מפתח תוכניות חדשות היום. אבל בסופו של דבר, זה לא מספיק, זה לא ממצה את כוח האדם הפוטנציאלי וזה משאיר אוכלוסיות גדולות מאוד או חסרות מקצוע או בתנאי שכר נמוכים מאוד ואתם יודעים כמוני ששביעות הרצון שלנו מהאבטלה הנמוכה, זה די בלוף. כי אל"ף, האבטלה יותר גדולה, בי"ת, כי יש רבים שלא נמצאים במערכת הפורמאלית של האבטלה ודבר שני, מובן שרבים מהעובדים אינם מגיעים היום לשכר המינימום וזו אחת הבעיות אולי הכי קשות שיש בכלל בתוך החברה הישראלית.
אז עוד פעם, זה דיון ככה ביניים, ואנחנו נראה יחד עם משרד החינוך ועם משרד הכלכלה, איך באמת מקדמים את הנושא. אל תשכחו שוועדת כנסת חשובה ככל שתהיה, היא לא גורם אקזקוטיבי, בשביל זה יש את משרדי הממשלה, אבל אנחנו בהחלט נתעסק, נתעמק, נהיה במה למערכת הציבורית וננסה כמובן לתאם, לדחוף ולהכוון את משרדי הממשלה, כדי לתת את הדעת ולהקדיש לזה מחשבה.

תודה רבה לכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:35.>