PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
10/02/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 150>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, י' באדר א התשע"ד (10 בפברואר 2014), שעה 9:00

<אחוזי נשירה במוסדות חינוך במזרח ירושלים>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

>
משה טור-פז - מנהל מנח"י, משרד החינוך

אילנה בוזגלו - ממונה קידום נוער מחוז ירושלים, משרד החינוך

לארה מובאריכי - ממונה על החינוך במזרח ירושלים, משרד החינוך

מוחמד כנאעני - מפקח, משרד החינוך

צופיה דורות - יועצת סגן שר החינוך

אילנית זוילי - דוברות, משרד החינוך

כמאל עטילה - דובר משרד החינוך למגזר הערבי

יוסף פפה אללו - יו"ר האופוזיציה, עיריית ירושלים

מיטל כהן - עוזרת ליו"ר האופוזיציה, עיריית ירושלים

צחי גולן - ממונה על הטיפול בפרט במינהל החינוך, עיריית ירושלים

אחמד אבו עיד - ראש ועד ההורים במזרח ירושלים

אסמת גחלב - מנהלת בית ספר תיכון רנסנס, בית חנינא

עו"ד קרן צפריר - האגודה לזכויות האזרח

דבי גילד-חיו - האגודה לזכויות האזרח

אחמד עמאלה - ועד הורים שכונת בית חנינא

אביב טטרסקי - תחקירן, "עיר עמים"

אלכס גנדלר - לוביסט (ברדוגו יועצים), מייצג את רמ"א

יהודית גידלי

יעל, חבר המתרגמים
<אחוזי נשירה במוסדות חינוך במזרח ירושלים>

בוקר טוב. לצערי דברים חשובים מאוד שכנראה הם לא דחופים, מושכים פחות תשומת לב. עוד מהפגישה הראשונה שהייתה כאן בוועדה עם מנח"י (מנהלת חינוך ירושלים) שמנו על סדר היום בחריפות די משמעותית, את נושא מערכת החינוך במגזר הערבי בירושלים המזרחית. גם הסיור שערכנו בירושלים, שהיה בהחלט מעניין, הציג בפני הועדה את הרב-גוניות של החינוך בירושלים בכלל וכמובן את הבעיות החינוך במזרח ירושלים וגם את בעיות החינוך במגזר החרדי, שני קצוות של מערכת אחת. מאז גם יצא לנו לבקר בעוד כמה מוסדות חינוך בירושלים. אין ספק שזו מערכת מורכבת מאוד, רגישה מאוד עם הרבה מאוד נושאים ואתגרים.

הבוקר אנחנו מייחדים את הפגישה לנושא הנשירה במגזר הערבי בירושלים. קיבלנו ניירות עמדה מ"עיר עמים" ומהאגודה לזכויות האזרח. אנחנו רואים את הנתונים והם בהחלט מאוד קשים, הם קשים באופן מוחלט ועוד יותר קשים כשאתה מסתכל בהשוואה לחינוך העברי בירושלים בכלל וגם בארץ, מול החינוך במגזר הערבי-ישראלי. מניירות העמדה וגם ממה שעלה כאן בדיונים, אתה רואה צרור של גורמים ולא איזה נושא אחד מסוים שאם נטפל בו נפתור את הבעיה, ביניהם התנאים הפיסיים, ביניהם נושאים הקשורים לכוח אדם מקצועי, ביניהם המורכבות בכלל של מערכת החינוך בירושלים המזרחית שהיא שכונות שהן חלק מירושלים. התושבים לא מרגישים שהם חלק מירושלים. לכך יש משמעויות מכל הכיוונים.
בפגישה זו ננסה להבין יותר לעומק. ננסה לראות איפה אנחנו כוועדה יכולים לעזור כדי לקדם את הדברים. עיריית ירושלים בבקשה.

שלום, אני מנהל מנחי"י. ראשית צריך לומר שישבנו עם ניר מספר פעמים. כמובן שההכרות עם העובדות ברורה לנו מאוד. רוב העובדות מסתמכות על עבודתם של האנשים שיושבים כאן: לארה מובאריכי ממונה על מזרח ירושלים, צחי גולן הממונה על הפרט בעיריית ירושלים בשיתוף עם משרד החינוך, עם המפקח הכולל מוחמד כנאעני ואילנה בוזגלו מאגף קידום נוער בין השאר גם על מזרח ירושלים.

הנשירה במזרח ירושלים ,כפי שהצגנו בפניך בסיור, מגיעה לכ- 13% בשנתון. כמעט שליש מהילדים בתוך מערכת החינוך הרשמית לא מסיימים את כיתה י"ב. אלו הנתונים אותם פרסמנו ועליהם בין השאר נסמך הדוח.

כשאתה אומר שליש לא מסיימים את מערכת החינוך, הפורמאלית והלא פורמאלית?

והלא פורמאלית. שני שליש בלבד יסיימו כיתה י"ב. אלו הנתונים שבידנו. כ- 100 אלף ילדים במערכת החינוך במזרח ירושלים. 42% אחוז מתוכם בחינוך הרשמי והשאר במערכות הלא רשמיות.

אכן יש פער של קרוב ל- 1,000 כיתות במזרח ירושלים. את הפער שבחינוך המוכר שאינו רשמי סוגרות בעיקר כיתות שכורות. כפי שמתואר בדוח אנחנו בתהליכי בנייה שונים של קרוב ל- 400 כיתות.ומכאן אני מגיע לבעיות. תהליכי הבנייה של כיתות במזרח ירושלים הם מהמתקדמים ביותר בעיר ירושלים ומהגדולים בארץ גם בסדר גודל יחסי ומוחלט, כלומר, אין מקום שמדינת ישראל בונה כיתות יותר מאשר במזרח ירושלים, זה בגלל הפערים. אני אומר שאפילו במגזר החרדי שגם בו יש פער גדול שאתה מכיר, אנחנו לא מצליחים לבנות באותו סדר גודל. אבל, אנחנו מתקרבים מאוד לתקרת הזכוכית בבניית הכיתות וזאת בגלל סיפור הפקעת הקרקעות. כידוע במזרח ירושלים יש מעט מאוד קרקעות ציבוריות, יש מעט מאוד קרקעות שרשומות בטאבו ללא עבירות בנייה. הדבר הזה מגביל אותנו במתן פתרונות מיידים. אנחנו מאוד מתקשים לבנות כי אין לנו קרקעות זמינות. אנחנו מאוד מתקשים לשכור כי אין לנו דירות פנויות שניתן להשכיר אותן ואין עליהן באמת עבירות בנייה ולהן בעלות ברורה.

בעקבות שני הגורמים האלה מעבר ל- 400 הכיתות הנמצאות בתהליכים תכנוניים, בעצם אנחנו נמצאים בפני מדבר צחיח. על מנת להתגבר על המחסור ולסגור את הפערים של מאות הכיתות הנוספות אנחנו צריכים להפקיע קרקעות שעליהן נוכל לבנות כיתות. זה תהליך שעולה הרבה מאוד כסף ולוקח מספר שנים. הגשנו למשרד האוצר תכנית להפקעת קרקעות שאיתרנו ואנחנו יודעים שנוכל לבנות עליהן גנים ובתי ספר. הגשנו לצורך כך מחיר של 110 מיליון שקל שנדרש להפקעת קרקעות נוספות בשנים הבאות. ישנה הסכמה עקרונית לחלק מהסכום, לכשליש ממנו, אבל כאמור זו עזרה ראשונה. בהמשך אגיע לצרכים שלנו ברמה ההוליסטית.

הנושא הראשון הוא כסף זמין להפקעת קרקעות על מנת שנוכל לבנות כיתות נוספות מעבר ל- 400 שנמצאות כרגע בצינור, בתהליך. זה אתגר ראשון. האתגר הזה כמובן מביא לכך שאין כיתות זמינות לכל תלמיד במזרח ירושלים. יש לנו אתגר נוסף בנוסף לבינוי, אתגר מניעת הנשירה שהוא גם אתגר תרבותי, מאחר ובסוף כיתה ט' ו-י' ילדים רבים הולכים לעבוד ולא רואים בלימודים את עתידם. גם על האתגר שנקרא לו חינוכי, אנחנו עובדים עם מנהלי בתי ספר על הבנה שמניעת נשירה היא חלק מתפקידם. שני גופים מובילים את העבודה הזאת, משרד החינוך וגם עיריית ירושלים.

האתגר השלישי קשור למניעת הנשירה והוא תחושת חוסר התכלית. בוגרים רבים של מערכת החינוך במזרח ירושלים יודעים שתעודת בגרות פלשתינית לא מקנה להם נגישות להשכלה גבוהה במדינת ישראל. חלקם, לא כולם, אומרים לנו "לו הצעתם לנו לצד הבגרות הפלשתינית גם בגרות ישראלית, יתכן והיינו מעדיפים אותה על מנת שאולי בעתיד נוכל ללמוד במדינת ישראל, במוסדות ההשכלה הגבוהה שלה ולראות את עתידנו כאן".

להבנתנו, שלושת המאפיינים האלה, התרבותי, החינוכי והתכלית גורמים למרבית הנשירה במזרח ירושלים.

הנושא השני שאנחנו עושים תכנית למניעת נשירה. לארה וצחי מובילים את העבודה בתכנית מניעת נשירה ומשרד החינוך נותן את חלקו. היום אנחנו מפעילים תכנית ב-3 מיליון שקלים. על מנת שנוכל להשלימה דרושים לנו עוד 12 מיליון. אנחנו מפעילים היום 20% מההיקף הנדרש, גם זה פי חמש ממה שהיה בשנה שעברה, כלומר התקציבים גדלו פי חמש. אנחנו זקוקים לעוד פי חמש על מנת להחיל את כל מזרח ירושלים על כל הרבדים כדי להפעיל תכנית במעבר מחטיבת הביניים לתיכון על מנת להמעיט את הנשירה.
דוח "עיר עמים" מציין גם כן את נושא נישואי קטינות. גם בזה אנחנו עסוקים ויש לנו תכניות יחד עם משרד הרווחה. מקיימים שולחן עגול שאנחנו מנהלים יחד, על מנת להקטין את התופעה הזאת ולהביא לכך שגם בנות תסיימנה את לימודיהן כסדרן. צריך לומר שרוב הנשירה מבתי הספר היא של בנים כפי שקורה גם במגזר היהודי.

יש לנו את מניעת הנשירה, את נושא הבינוי ויש באופן כללי את נושא העסקת הנשים, גם זה בא לידי ביטוי בדוח. אנחנו עיריית ירושלים ומשרד החינוך מתקשים מאוד לאייש תקנים שנקרא להם, בתחום הטיפולי הרחב: יועצים קב"סים (קציני ביקור סדיר). ומה שלא נזכר בדוח, פסיכולוגים. שלושת המקצועות האלה הם מקצועות טיפוליים שדורשים ברובם תואר שני, רמת הכשרה מאוד גבוהה. האוכלוסייה במזרח ירושלים במידה והיא מגיע לרף ההשכלה הזה, וגם אין רבים, מעדיפה ללכת לשוק הפרטי ולא לשוק הציבורי. לצורך כך נדרש לפרוש את התקרות הרגילות של תגמול שנוגעות למגזר הציבורי ולתת, למשל החזר שכר דירה ודברים מהסוג הזה, לאנשים שמגיעים מחוץ למרחב ירושלים לגור בירושלים.

במקצועות האלה יש הרבה שבאים מערבי ישראל?

יש. הקושי שלנו הוא לאייש את המשרות בגלל פערי השכר בין הנורמות הנהוגות בשוק הפרטי ובעיקר שכר הדירה. יש לנו גם מועמדים מאוניברסיטאות פלשתיניות, למשל מאוניברסיטת אל-קודס יש מעומדים שמוכנים לעבוד במערכת, אבל התארים אינם מקובלים אצלנו. זו גם תקרה שאיננו מצליחים לפרוץ.
עבודת עיריית ירושלים ומשרד החינוך, להבנתי ולהבנת השותפים שיושבים כאן, העבודה מאוד ממוקדת, אבל כדי להתמודד עם בעיות מזרח ירושלים נדרשים שלושה דברים שלא יושבים בשני המשרדים הללו: האחד, תקציב בסדר גודל של מאות מיליונים, אנחנו מעריכים את סך הטיפול בכ- 500 מיליון שקל לתכנית הוליסטית שמטפלת בכל ההיבטים עליהם דיברתי והיבטים נוספים למשל: רווחה נושא שזוכה כאן בוועדה הזאת, לפחות פוקוס, אבל הם בהחלט חשובים. שנית, שינוי תקינה עליה אמון משרד הפנים והאישורים נמצאים באוצר, ואיזו ראיה מתכללת את כלל המאמצים הללו, בעצם סביב המשרד לענייני ירושלים נותן גם משרד ראש הממשלה. להבנתנו, שני המשרדים, עיריית ירושלים ומשרד החינוך עושים בכלים שעומדים לרשותנו, יש לנו הרבה כלים חדשים שאנחנו מפעילים בשנה-שנתיים האחרונות, אבל אנחנו מתקרבים מאוד לתקרת ההתקדמות שלנו בגלל היבטים תקציביים.

תודה. יש עוד מישהו שרוצה להציג, עיריית ירושלים? משרד החינוך בבקשה.

אני ממונה על תחום קידום נוער, מפקחת ממונה על קידום נוער במזרח ירושלים. תחום קידום נוער הוא בעצם אגף מרכזי במשרד החינוך שעוסק בבני נוער שנשרו ונמצאים בסיכון ובנשירה סמויה.

הנתונים שמגיעים אלינו בדרך כלל מגיעים הקב"סים, דרךReaching Out שאנחנו עושים. השירותים שאנחנו נותנים הם בתוך מסגרות של יחידות לקידום נוער. בירושלים זו חטיבה לקידום נוער, חטיבה מאוד גדולה ואחת המרכזיות בארץ. השירותים שאנחנו נותנים במזרח ירושלים, ונתייחס לזה כמזרח ירושלים, דומים למה שאנחנו נותנים בכל הארץ בכל במחוז במישור המניעה בתוך בתי הספר. אתה מכיר את התכנית הלאומית, בשנה שעברה והשנה פעלנו במסגרת התכנית הלאומית עם תכנית "כשרים" למניעת נשירה בתוך בתי הספר. עובדים סוציאליים נכנסים לתוך בתי הספר. בתי הספר מגדירים מספר בני נוער שמבחינתם הם מועדים לנשירה גלויה ועובדים איתם ברמה הטיפולית-תעסוקתית - - -

בעצם זה די סיסמאות, כי אני מבין שאין מספיק כוח אדם, אין מספיק כסף.

מיד אציג את הכול. אני מספרת מה אנחנו עושים. אני גם אציג את המספרים. אנחנו בהחלט רחוקים ממה שצריך באמת לתת.

במזרח ירושלים, אנחנו מטפלים בילדים מגילאי 14 עד 26, כאשר המנדט של משרד החינוך הוא עד גיל 19. שוב, אנחנו נותנים שירותים לנוער נושר ולנוער בסיכון, בסדר גודל של 300 בני נוער. אין ספק שהמשרות מצומצמות. היום המשרות עומדות על 16 תקנים של עו"ס הממומנים בחלקם על ידי משרד החינוך, חלקם על ידי העירייה וחלקם על ידי הרווחה. - - -

ציינתם שבמזרח ירושלים יש 100 אלף תלמידים ו- 13% נושרים, זה 13,000 ילדים נושרים. שלא לדבר על אלה שהם לקראת נשירה, וכאן מטפלים רק ב- 300 ילדים.

גלויים. שוב אגדיר את הגילאים, 14 עד 18. לדעתי משה טור-פז נתן את הפריסה המאוד מאוד אמיתית בנוגע לקליטת כוח אדם מקצועי כדי לאתר את אותם ילדים ולעבוד איתם. אנחנו נותנים את השירות שלנו דרך הקב"סית שנמצאת במזרח ירושלים ובאמצעות העובדים שנמצאים בשטח. השירותים שאנחנו נותנים להם: שירותי השלמת השכלה, תעסוקה, מנהיגות והעצמה בשילוב טיפול תומך למידה. בסך הכול שיש הישגים מאוד מאוד יפים עם הקבוצה שאנחנו עובדים איתה. היא קבוצה לא גדולה. מבחינת משרד החינוך אין בעיית משאבים לתת לילדים האלה. כן בהחלט יש בעיה של מקום. דיבר משה על נושא המבנים וכמה קשה לאתר מבנים, קשה מאוד לשכור מבנים. יש את עניין כוח האדם. אלו הסוגיות שאיתן אנחנו מתמודדים. מבחינת המשרד יש משאבים לתת והוא נותן במיטב שהוא יכול לתת.

"עיר עמים" בבקשה.

כמו שמשה טור-פז ציין וגם הנתונים לפניכם. הרבה מהם קיבלנו דרך העבודה של העירייה.

בנושא של חוסר קרקעות אבקש להוסיף ולהמשיך משם. מהעבודה שלנו מצאנו שבשכונות שונות במזרח ירושלים יש וועדי הורים, וועדי קהילה שמצביעים על שטחים בשכונות שלהם. הם אומרים "כאן היינו רוצים שתיקחו את הקרקע הזאת ושיבנו עליה בתי ספר". לאור הבעיה שמשה טור-פז הצביע, לדעתי מאוד כדאי לעשות בירור גם עם אנשי השכונות עצמם - - -

זה שוועד השכונה רואה איזו קרקע פנויה ואומר שהוא רוצה ששם יהיה בית ספר, זה רחוק מאוד מאוד מלהפוך אותה לזמינה.

זו עבודה שאנחנו התחלנו לעשות בחודשים האחרונים. מדובר בקרקעות שעליהן ניתן לקבל תמיכה של כלל השכונה, אם צריך להפקיע אותן – אז להפקיע אותן. כאן יש פוטנציאל לשינוי אם באמת מצביעים על המחסור בקרקע כנקודה קריטית. להערכתנו, בהחלט יש מה לעשות אם יערבו בזה את נציגי השכונות. לדעתי זו הצעה שמאוד כדאי לבדוק.

מצד שני יש חסמים שהם מאוד בידיים של מנח"י. למשל עניין ההסעות. כאשר בין השאר בעקבות העדר קרקעות לבתי ספר, הרבה מאוד ילדים גם אם הם רשומים לבתי ספר הם רשומים לבתי ספר רחוקים ממקום מגוריהם. בהרבה מקרים ההסעות שהעירייה אמורה לתת לא ניתנות בצורה מספקת. זה הכי חריף אולי בשכונות מעבר לגדר ששם צריך לעבור מחסום. מדובר על אלפי תלמידים. השבוע היינו בג'בל מוכבר, סיפרו לנו ששם ביטלו הסעה שניתנה עד השנה, השנה מצאו להם דרך קיצור שהמרחק הוא לא מרחק של שלושה ק"מ – ביטלו להם את ההסעה. לאור שאר הקשיים הקיימים, אני חושב שבנושא של ההסעות חשוב להשקיע את התקציב היחסית הקטן, בשביל שזה לא יהווה עוד חסם.

הוזכר הנושא של נשירת תלמידות – בתי ספר שנבנים מחוץ לשכונה, יש שכונות שאין בהן בית ספר תיכון, יהיה מאוד מאוד קשה לשלוח תלמידות ללמוד מחוץ לשכונה שלהן. אפרופו, הנושא התרבותי. לכן גם כשחושבים לפתור את הבעיה חייבים שבכל שכונה יבנו את בתי הספר החסרים. מעבר למחוסר הפיסי קיימות בעיות, כמו הבעיות למניעת נשירה, אנחנו רואים גם במנח"י, גם במשרד החינוך וגם במשרד התמ"ת (משרד התעשייה, מסחר ותעסוקה), הכלכלה היום, שיש פער גדול בין מה שמוצע במערב העיר למה שמוצע במזרח העיר. הפער הוא במספרים אבסולוטיים ואם בודקים במספרים יחסיים זה קופץ עוד יותר. למשל 11 בתי ספר שמשרד החינוך או משרד הכלכלה מפעילים במערב העיר לעומת 2 בתי ספר כאלה במזרח העיר. במזרח העיר אין - - -

אתה מדבר על מזרח העיר.

במשרד הכלכלה זה להכשרה מקצועית, אין אף בית ספר כזה, גם משרד החינוך מפעיל מסגרות בבתי ספר נפרדים ששם יש שניים לעומת 7, שיש במערב העיר, נדמה לי. יש כיתות שח"ר (שירותי חינוך ורווחה) שנועדו למנוע נשירה בתוך בתי ספר הרגילים. 65 כיתות במערב העיר, 5 כיתות במזרח העיר.

זה פונקציה של כסף?

לא. נתייחס אחד אחד.

בעניין של שח"ר. בעצם זה ארגון כיתה עם תקציבים מיוחדים בתוך הספר.

זה מותנה בבגרות ישראלית. כל המגמה של אגף שח"ר זה לעודד תלמידים להגיע לבגרות. התכנית של אגף שח"ר אינה מותאמת לבגרות הפלשתינית ולכן רק בשכונת בית צפפה יש, היום יש בעוד בית ספר אחד או שניים בגרות ישראלית ואז קיימת האופציה לפתוח את כיתות שח"ר.

איזה אחוז מהילדים הולכים על מסלול בגרות ישראלי ואיזה על מסלול פלשתיני?

בקידום נוער כולם על מסלול ישראלי.

לא שאלתי על קידום נוער, שאלתי על אלה שנמצאים בכיתות התיכון.

זה בערך 500 תלמידים, זה אחוז שאי אפשר לציין אותו.

היה לנו בית ספר אחד או שניים עם בגרות ישראלית, באחרים בעצם לא הייתה אופציה. עשינו השנה שינוי מדיניות. משרד החינוך ועיריית ירושלים מציעים לבתי ספר להיכנס לבגרות ישראלית. מטבע הדברים אנחנו לא עושים שום דבר בכפייה, זה דורש שיתוף פעולה של בתי הספר והקהילות. בכל מקום שהקהילה אומרת 'רוצה אני', למשל שכונת צור-באחר היא דוגמה טובה, אנחנו פותחים בבתי הספר ביסודיים ובעל-יסודיים כיתה לבגרות ישראלית לצד כיתה לבגרות פלשתינית. ברגע שיש את זה אפשר גם לפתוח כיתה של אגף שח"ר.

חוץ מהשאלה הלאומנית, לצורך העניין, מה הסיבות לכך שלא יותר תלמידים הולכים לבגרות ישראלית?

אני חושב שעיקר הבעיה היא אצלנו. אנחנו עד היום לא הצענו כי היה סוג של סטאטוס-קוו כזה שאמר יש בגרות פלשתינית במזרח ירושלים, היו שני חריגים. היום אנחנו מבינים שיש כאן, שוב, הנושא הזה נתפס כנושא פוליטי. אנחנו מנסים היום במשרד החינוך ובעירייה לנתב את הפוליטיקה הצידה ולהציע את זה כאופציה. איפה ירד לנו האסימון? – כשגילנו ש- 5 בתי ספר מוכר שאינו רשמי מגישים רק לבגרות ישראלית. כלומר, דווקא השטח הגיב מהר יותר מאיתנו והציע לילדים ממזרח ירושלים בגרות ישראלית. יש אפילו תופעות, המפקחים מכירים אותן היטב, של ילדים שלומדים בבוקר בבית ספר רשמי לבגרות פלשתינית, ואחר הצהריים לומדים לבגרות ישראלית בבית ספר פרטי בתשלום. היום המגמה אצלנו להציע, שוב רק למי שרוצה. זה ייתן לנו גם כלים נוספים כלכליים לכיתות שח"ר שאין.

מאיזה כיתה אתה צריך להחליט אם אתה הולך לכאן או לכאן?

עדיף מהיסודי. אבל אנחנו התחלנו מחטיבות הביניים. בצור-באחר יש לנו אחד ביסודי שהתחיל השנה בכיתות ב'. עדיף שזה יתחיל כבר בכיתה א'. הלכנו גם על חטיבות ביניים בכיתה ז' ואמרנו שזה בסדר. אבל אם רוצים שבאמת יהיה חינוכי - - -

לצורך הבגרות הישראלית, הם חייבים את ללמוד "ביאליק" "הרצל" וכדומה? אולי זה יותאם ושזה יהיה לפחות במקצועות - - -

בדיוק מה שקורה עם ערביי הצפון.

בדיוק מה שיש בתכנית של ערביי ישראל. העתקנו אותה לכל בתי ספר. יש ספרות, "ביאליק" תנ"ך.

יש את אותה תכנית לימודים ישראלית המותאמת לערבי הצפון. כאן הם אמורים ללמוד את אותה תכנית עם אותם ספרים. העובדה, השנה התחלנו עם צור-באחר וגם בשייח ג'ראח בבית ספר לבנות כיתה ז'. הם לומדים את התכנית ועדיין לא נתקלנו בבעיות מיוחדות. לדעתי הסיבה היחידה היא הסיבה הפוליטית, ההתנגדויות שהיו השנה בעקבות הכנסת התכנית הישראלית הן התנגדויות שהן רק פוליטיות לאומניות נטו.

אם מישהו רוצה ללכת למוסד להשכלה גבוהה, פלשתיני או ירדני, איזו תעודה יותר מתאימה?

זה תלוי באזרחות שלך. אם אתה אזרח ישראלי והולך ללמוד בירדן, אין לך בעיה עם הבגרות הישראלית, אבל אם אתה תושב מזרח ירושלים ויש לך בגרות ישראלית, יש לך בעיה במדינות ערב.

ואיך במוסדות ההשכלה בשטחים?

אתה עושה שנת הכנה. לביר-זית את ערבי ישראל מקבלים לאחר - - -

ואם למזרח ירושלים מגיע מישהו עם תעודת בגרות ישראלית?

לא מקבלים אותו. החוק של האוניברסיטאות הערביות בכלל, זה נעשה כאילו אחד בחבל אחד. ערביי ישראל וישראלים כולם זרים בגלל האזרחות.

לכן מי שרוצה ממזרח ירושלים ללמוד את התכנית הישראלית, יש לו כבר בראש שהוא הולך למוסד אקדמי ישראלי. אין לו שתי אופציות בחירה, הוא לא הולך לביר-זית ולא לבית-לחם ולא לירדן. יש לו כיוון אחד.

הילדים האלה לוקחים את המינימום של הבגרות הישראלית, 21 יחידות בגרות. התופעה הייתה בלימודי האקסטרני, הם הולכים ללמוד מקצוע שיוכלו לעבוד בסביבה.

אבקש להתייחס לכיתות שח"ר. בית ספר צור-באחר שנכנס בשנה שעברה לתכנית הישראלית, באותה שנה שהוא נכנס לתכנית הוא כבר קיבל כיתת שח"ר. ישירות מתחברים לזה.

אילו פתרונות מקבילים אתם נותנים לבתי ספר שאין להם בגרות ישראלית?

אין לנו. כלומר למשרד החינוך אין.

ברשותך, אסיים בקצרה. שתי נקודות לגבי מה שנאמר עכשיו. משה טור-פז אמר בעצמו שבנושא של התקנים צריך אולי לשנות את הנוהג או הנהלים המקובלים. התכניות של מניעת נשירה, תכניות שח"ר הן על אחת כמה וכמה. אם שח"ר לא פותחים כי הבגרות היא פלשתינית, אי אפשר לחכות עד שכל התלמידים יעברו לבגרות ישראלית, אפילו אם חושבים שזה יקרה צריך לתת פתרונות כאן ועכשיו.

שנית, מאחר שעלה הנושא של הבגרות הישראלית, משה טור-פז אמר "לא כופים" אנחנו שומעים דברים קצת אחרים, לא מהשטח אלא ממש ממשרד החינוך, שיש תעדוף תקציבי מאוד גדול לטובת בתי ספר שעוברים לבגרות הישראלית. מעבר למחשבה אם דבר כזה הוא ראוי או לא ראוי, שכל אחד יחשוב לעצמו, זה גם עלול מאוד מאוד לא לעבוד. אם רוצים לנצל את פה את המצוקה שיש אחרי 45 שנה של הזנחה גם כדי לעשות איזה מהלך שהוא מהלך פוליטי, זה עלול להיכשל ולהישאר בלי זה ובלי זה. הכריכה של שני הדברים האלה יחד היא טעות מאוד מאוד גדולה. צריך לתת את הפתרונות גם למי שלומד בתכנית הבגרות הפלשתינית ללא תעדוף כזה או אחר.

חשוב לי להעמיד דברים על דיוקם, במשרד החינוך, שוב בעירייה אנחנו עובדים עם המשרד יד-ביד, אין תעדוף לתכנית כזאת או אחרת. אבל במשך השנים נבנו הרבה תכניות תוספות, בעיקר בעל-יסודי, מז' ועד י"ב שנועדו לשפר את ההישגים, בין אם זה במיצ"ב (מדד יעילות וצמיחה בית ספרית) ובין אם זה בבגרות, כולל שעות, כולל חיזוק לימודי המדעים והמתמטיקה. לכל השעות האלה לא זכאי בית ספר שאין בו בגרות ישראלית. אגב, באופן אחר, זה נכון גם לציבור החרדי שהוזכר כאן קודם. לכן כאשר בית ספר נכנס, כדוגמה צור-באחר, לבגרות ישראלית, אנחנו לא מבקשים עבורו שעות נוספות. המשרד אוטומטית נותן לכיתה שלומדת לבגרות ישראלית X שעות למדעים ו- X שעות למתמטיקה וכדומה, זה ארצי. לכן המשמעות היא שהוא מקבל תוספת שעות, אין בקשה או תעדוף או משהו אחר. כך בנויה תכנית תקצוב השעות במדינה. שוב, גם בתי ספר חרדים וגם אחרים שלא ניגשים לבגרות ישראלית לא מקבלים את השעות האלה. זה היתרון שעליו מדבר אביב טטרסקי.

בהבדל בית בגרות ישראלית לבגרות פלשתינית, יש גם הבדל במקצועות הליבה?

לא. הם אותם מקצועות. אבל התכנים קצת שונים.

יש גם ריאלי והומאני כמו אצלנו?

שם אין לנו את העניין של היחידות והרפורמה שהייתה בבגרות הישראלית, עדיין זה לפי המתכונת של הבגרות הישראלית שהייתה בשנות ה-70, יחידות ריאלי והומאני.

מהאגודה לזכויות האזרח. אבקש להתחיל מסוף הדברים שנאמרו ואחר כך אולי אחזור לסדר.

האופן בו מציגה עיריית ירושלים את הדברים משתמע כאילו הדברים הם גזרה משמיים. חשוב להבהיר שלא כך. זאת אומרת שאם אנחנו מדברים על תכנית שח"ר, תכנית שנועדה עבור החינוך הרשמי הממלכתי, אפשר שבאותו אופן בו היא יוצרה עבור חינוך כזה להיות מיוצרת עבור החינוך פלשתיני, או לפי תכנית החינוך הפלשתינית. אפשר להתאים ואפשר לא לקרוא לזה שח"ר אלא בשם אחר. לייצר תכנית שמתאימה לקהל הזה.

הציפייה מילדים החל מכיתה ב', כפי ששמענו ואפילו מכיתה ז', שידעו כבר בגיל הזה מה הם רוצים להיות בעתיד, האם הם רוצים ללמוד במוסדות חינוך ישראלים או בשטחים, היא ציפייה, לנו, לכל אחד יש את הסופרלטיבים של עצמו. המדינה הייתה יכולה באותו אופן שהיא מצפה מהילדים לתכנן את עתידם בשלב כל כך מוקדם, פשוט להכיר את אותו מוסד עליו היא מפקחת, העירייה כן עוברת על הספרים וכן יש פיקוח של המדינה על התכנים הנלמדים, יש אישור של המדינה לתכנית הלימוד הזאת. אפשר להכיר בתכנית הלימודים הזאת כפי שמכירים בתארים זרים של אוניברסיטאות זרות מחו"ל לצורך קבלה לאוניברסיטאות בישראל. המדינה לא עושה את זה ולכן בעצם היא מאלצת את הילדים האלה לבחור אם הם רוצים בעתיד את מדינת ישראל, ולקבל השכלה במדינת ישראל בעתיד וללכת ללמוד לפי תכנית הלימוד הישראלית.
אתייחס לנושאים אחרים ששמנו עליהם את הדגש, חשוב להבהיר שהדברים הם לא חדשים. באמת, לצפות היום לבינוי מהיר של 1,000 כיתות זה אולי לא סביר. אבל נזכור שהנושא הזה מונח על שולחנה של העירייה למעלה מעשור, לכל הפחות ואולי אפילו יותר, דרך עתירות שהוגשו הן על ידי האגודה לזכויות האזרח, הן על ידי "עיר עמים". יש פסק דין שקובע מלפני כשלוש שנים, שבתוך חמש שנים על העירייה להשלים את המחסור בכיתות לימוד. העירייה ומשרד החינוך כמובן, למיטב ידיעתנו לא מתכוונים לעמוד בזה מאחר והם חושבים מלכתחילה שהמספרים לא מדויקים. אני לא אדבר בשמם, אבל הם מעריכים שיש מספר גדול של ילדים שירצו להישאר בחינוך הפרטי ולא עבור לחינוך הרשמי. לכן התכוונות או ההתכוננות לבינוי בתי ספר חדשים היא מלכתחילה נמוכה יותר מהצרכים האמיתיים וגם, למיטב הבנתי, אי כוונה לעמוד במטרות. בתכנית החומש שהוכנה לאחר מתן פסק הדין כבר אז דובר על מספרים שהם נמוכים בהרבה מאותן 1,000 כיתות וזאת כאשר אנחנו לא מתייחסים לגידול הטבעי.

במונח 1,000 כיתות, מה - - -

אבקש להתייחס. ניתחנו בצורה מאוד מפורטת את המצב של ירושלים על פי שכונות ולפי פערים. הגענו למצב שקרוב ל- 1,000, בעצם 927 כיתות חסרות לנו כאשר ויש שכונות שיש בהן קרקעות, אבל דווקא שם לא צריך - - -

המספר הזה מה הוא מביע? הוא מביע חוסר מוחלט? כלומר גם אלה שאינם לומדים בחינוך הרשמי הם כאילו כיתות חסרות? או שמדובר על כאלה שלומדים בכיתות שכורות?

מזרח ירושלים אינה חריגה בתופעה. ישנם ציבורים רחבים במדינת ישראל שהחינוך המוכר שאינו רשמי הוא בחירה ראשונה שלהם. כאן בהחלט יש נקודה משמעותית, כלומר זכות הבחירה של אדם ללכת לבית ספרר רשמי או מוכר שאינו רשמי היא נכונה לכל ציבור.

בניתוח שלנו כאמור הגענו ל- 927 כיתות שחסרות לנו בפילוח שכונתי. זה אומר שלכ- 30 אלף ילדים פחות או יותר, אין להם כיתות כמו שאנחנו רוצים. כאמור - - -

כלומר, הם לומדים במערכת הרשמית אבל בכיתות לא מתאימות. זה לגבי ה- 1,000 כיתות.

נכון, או במערכת מוכר שאינו רשמי. שוב, או שהם לומדים במוכר שאינו רשמי, או לומדים ברשמי, או שנשרו. ישנם שלושה טיפוסים - - -

אבל מי שלמד במוכר שאינו רשמי, לצורך העניין, הרי הוא לומד באיזה מקום.

המדינה מחויבת לבנות בתי ספר גם למוכר שאינו רשמי. אנחנו בונים בתי ספר לא רשמיים במדינה, אנחנו בונים גם למוכר שאינו רשמי. נכון שהמדינה נותנת תעדוף מובהק לבתי ספר רשמיים בכל דבר וגם בתהליך הבינוי, אבל זה לא שבתי הספר האלה אינם בתחום עניינו או עיסוקנו. חוץ מזה, למדינה יש אג'נדה ברורה לחזק את החינוך הרשמי בכל ציבור ובכל המקומות.

בעצם כל התיכונים הם - - -

מוכר שאינו רשמי, לכן הם המונחים אינם מדויקים. אנחנו מכירים בכך שאנחנו לא מצליחים לעמוד בקצב. כפי שאמרתי, הבעיה היא לא בתהליכי הבינוי ואפילו לא בתהליכי התקצוב של כיתות משרד החינוך. משרד החינוך נותן לנו לתקצב כל כיתה שאנחנו מביאים עבורה קרקע. תקרת הזכוכית של מזרח ירושלים, בשונה מכל מקום אחר בארץ, היא קרקעות ציבוריות זמינות.

המדינה מצליחה להפקיע קרקעות גם במזרח ירושלים כשהיא רוצה. כביש בית צפפה נבנה על קרקעות מופקעות ללא שום בעיה. משום מה לבתי ספר לא מצליחים להפקיע קרקעות כבר עשור שלם.

כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת, לפחות לעשות יותר עם מה שיש לנו, אנחנו עושים פיילוט ראשון בארץ, ראשון מסוגו, משרד החינוך והעירייה, עושים פיילוט בנייה לגובה. מה זאת אומרת? – אנחנו הולכים לבנות גני ילדים, כרגע אנחנו עושים מיקוד. זה גם מופיע במסמך של "עיר עמים" באזור שועפאט ששם יש לנו מצוקה אדירה, אנחנו בונים, במקום קומה אחת, שלוש קומות של גנים. זה ניסיון, אין דבר כזה בישראל היום. אם נצליח, נוכל לשלש את כמות הכיתות ביחס לקרקע, בנייה כזאת גם מעלה מאוד את עלות הבנייה. משרד החינוך ואנחנו נכנסים לניסיון ראשון – זה מראה כמה יצירתיים אנחנו עם הבעיות האלה.

אם נשים לרגע בצד את נושא בינוי הכיתות. אנחנו בשבוע האחרון ניסנו להמחיש את המצוקה ואת הבעיות שנובעות מהשטח. הבאנו דוגמאות במסמך ששלחנו. לקחנו שכונה מייצגת, ילדים משכונת עיסוויה, ראיינו ילדים ושאלו מהם הסיבות. ממה שרואים בעדויות האלה, אגב זה לא משהו ייחודי, אנחנו שומעים את זה שוב ושוב במשך שנים, יש תחושה של התנערות מוחלטת מאחריות הן של העירייה והן של משרד החינוך כגורמים מפקחים. כלומר, כבר הרבה זמן ידוע על בעיות של אלימות קשה במערכת החינוך, על בעיות של מנהלים שאינם מתאימים, על צוות הוראה שאיננו מוכשר כמו שצריך. את כל הדברים האלה הילדים רואים והילדים חווים אותם על בשרם. כאשר ראש מנח"י מדבר על תחושה של חוסר תכלית, יש גם היבט של חוסר תכלית כאשר הילדים אומרים "מה יש לי לעשות במוסד הזה כאשר הוא לא נותן תוצר אפילו ברמה היומיומית".
הסעות לבית הספר – כאן אני מתחברת לדברים של אביב סטרסקי. אני מזכירה שהמצב במזרח ירושלים מבחינת עוני הוא מהקשה בישראל. יש לנו קרוב ל- 80% מתחת לקו העוני. במצב כזה לצפות ממשפחות שיממנו גם הסעות יומיומיות? אני מזכירה גם שהתחבורה הציבורית בירושלים המזרחית אינה מהמשובחות בארץ, זה גם אחד מגורמי הנשירה. כל הסיבות הללו שאולי נראות פעוטות, אלו סיבות שיכולות להיות מטופלות בצורה מאוד פשוטה לדעתנו, ולא מצריכות - - -

לא זיהיתי כאן דבר פשוט.

נכון, אבל הן אינן מצריכות טיפול של שנים כמו שבינוי כיתות לימוד מצריך ואפילו תכניות לימוד חדשות. הדוגמה שהבאתי במסמך ששלחנו, אנחנו מטפלים ומנסים לדאוג כבר כמה שנים לכמה מאות ילדים שגרים בשוכנת ראס-חמיס, שכונה שנמצאת מעבר לגדר ההפרדה ליד מחנה הפליטים שועפאט, להם אין ההסעות באזור מחנה הפליטים, ההסעות אוספות אותם מהמחסום בלבד. אם אתה גר באזור מרוחק מהחסום, במיוחד ששם התוואי הררי, אתה מתקשה להגיע למחסום. אפילו דבר שהוא לכמה מאות בודדות של ילדים, לארגן הסעות מראס חמיס לא מצליחים לפתור ושולחים אותנו למשרד החינוך, לעירייה וחוזר חלילה.

לדעתי לצד הציפייה של עבודה אינטנסיבית על נשירה, אפשר גם לפתור את החסמים שמונעים או מקשים על ילדים את הניגשות לחינוך, אפילו ברמות הפשוטות האלה.

בוקר טוב. מוועד ההורים, שכונת בית חנינא,ואני עובד הרבה עם החבר'ה.
אתייחס לכמה נקודות שהגברת ציינה. אדוני אומר כאן שבמזרח ירושלים הולכים מתוך בחירה לכיוון של חינוך פרטי מבוקר. ראשית זה לא נכון, לא מתוך בחירה אלא כתוצאה מאילוץ, היות וזה הדבר היחידי שקיים. האופציה השנייה היא להירשם לבתי ספר של העירייה שזה לא הכי קל וגם אם זה קל זה לא נגיש - - -

מאיזו בחינה?

ראשית כשמדברים על 1,000 כיתות לימוד הנצרכות במזרח ירושלים. 1,000 כיתות הלימוד האלה הן כדי להחליף כיתות מושכרות קיימות שהן לא ברמת כיתות לימוד. הן אולי ברמה של חדר בגודל של 3X3 או 2.5X2.5 שאין לא אור ולא הרבה דברים, אלו חדרים שהם מתחת לכל לביקורת. כשאנחנו מדברים על 1,000 כיתות לימוד בחוסר - - -

אבל אתה אומר שיש קשיים כשאתה רוצה לרשום את הילד שלך לחטיבת ביניים בבית חנינא. אלו קשיים יש שלא יקבלו אותו?

לא קיים בית הספר שאתה רוצה לרשום, הוא לא קיים בשכונה שאתה נמצא בה. בבית חנינא למשל יש 30 אלף תושבים שעבורם צריך כ- 5,000 כיתות לימוד או 3,000 ויש בסך הכל 300 כיתות, לאן הם ירשמו אותם? אומר לך שעד היום לא נפתח לבנות בבית חנינא בית ספר מעל כיתה ז'. עד היום הזה אין בבית חנינא מעל הכיתה ז', בכל בית חנינא אין. כלומר לחטיבת הביניים אין אפילו כיתה אחת. לא קיימת. מי שרוצה שולח את הילדה שלו לשועפאט או לעבדאללה שזה בשייח ג'ארח. זה לא קיים בבית חנינא המוסד הזה.

לעומת זאת יש בתי ספר פרטיים?

יש בתי ספר פרטיים שעולים כסף, זה חינוך פרטי. הבעיה היא לא רק בכסף, לפעמים הבעיה היא למי זה בכלל שייך, לאיזה פלג זה שייך, אילו תכנים מלמדים בו, ואיזה ביקורת יש על התכנים המלמדים. יש בתי ספר אסלם, ויש בתי ספר נוצרים, יש בית ספר שהוא אסלם קיצוני - - -

>
אם העירייה רוצה לפתוח בית ספר חטיבת ביניים לבנות, יש קרקע?

היום נבנה, ברוך ה' נבנה לנו היום בית ספר. אנחנו מאמינים שבעז"ה החודש הזה נקבל אותו מהעירייה ונכניס לשם בנות.

חטיבת ביניים לבנות או שזה שש-שנתי?

בית הספר היפה בירושלים, אני חותם על זה, יפתח בשבוע הבא בבית חנינא, בית ספר לבנות לכיתות ז' עד י"ב. נכון, היה חסר לנו בית ספר כזה, בשבוע הבא אנחנו חונכים גם בית ספר - - -

באמצע שנת הלימודים פותחים בית ספר, מאיפה מגיעות התלמידות?

כרגע הן לומדות בכיתות זמניות.

קודם כל הבחירה היא לא בחירה. אנחנו שולחים את הבנות שלנו לבית ספר חינוך פרטי? זה לא מתוך בחירה, זה אילוץ.

1,000 כיתות הלימוד שצריכים היום, הן כדי להחליף את הכיתות הלימוד הקיימות שאינן עומדות בכל סטנדרט. הן בדירות המחולקות לחדרים - - -

בנושא הסוגיה של בחינות הבגרות, מה עמדתך/עמדתכם?

אם יורשה לי, מישהו כאן צריך להתוות מדיניות. לקבוע איזו מדיניות אנחנו רוצים עם האנשים האלה. האם אנחנו רוצים אותם בתוך המסגרת או לא? את המדיניות לא אני קובע. אני מרגיש שמזרח ירושלים - - -

אבל אתה כוועד הורים?

כולם כאן שותפים. מזרח ירושלים זו סוג של אוטונומיה שחיה בתוך ירושלים שההסעות שלה נפרדות, כיתות הלימוד שלה נפרדות, החינוך שלה נפרד. סוג אוטונומיה. אם אנחנו מכירים שירושלים היא חלק מירושלים ומתייחסים לזה בהתאם, אז כל חוקי המדינה צריכים לחול עליה, או אחרת. מישהו צריך לקבוע פה מדיניות מה אנחנו רוצים ולאן הולכים. קודם כל ללא קשר מה העתיד הפוליטי של מזרח ירושלים, אנחנו שכנים. אני אהיה השכן שלך בכל מצב פוליטי שלא יהיה. אני אהיה השכן שלך והחינוך חשוב. החינוך הקיים היום זה לא חינוך שבאמת מביא לשכנות טובה. היום זה לא חינוך מבוקר. זה חינוך פרטיזני שאי אפשר לדמיין אותו. אם נסייר, נראה שמלמדים כמו בשנות ה- 50, אנחנו רחוקים מלהיות שותפים. היום בית ספר זה לא כיסא, שולחן, כיתה ומורה. היום בית ספר צריך להבין את הילד. הילד של היום כל היום עם האייפון והפייסבוק ועם המדיה. מה עושה מערכת החינוך היום כדי להביא את הילד אליה?

>
אלו אותן בעיות בכל מקום.

יש פערים. היום הילד הולך לשם ומשעמם לו, הוא לא מוצא את עצמו. בכיתה ז', ח' הוא כבר רוצה לצאת כי זה לא מדבר אליו.

אני מנהלת תיכון רנסנס בבית חנינא. תיכון שהקמנו והוא מוכר שאינו רשמי.

מי הבעלים של בית הספר?

קבוצת אנשים, אני ויש לי עוד שותף.

אתם גם הבעלים?

כן. היו לנו הרבה סיבות לפתוח את בית הספר הזה בגלל המצב הקשה במזרח ירושלים ובעיקר בגלל תכנית הלימודים ה"תווג'יהי". אנחנו באמת מאמינים שהיא לא מובילה את התלמידים למצב שבו הם יוכלו לחיות בצורה מכובדת במזרח ירושלים, גם מהבחינה של לימודים באוניברסיטאות וגם להשתלב בשוק העבודה. זו תכנית לימודים שאינה קשורה למציאות המאוד מורכבת במדינת ישראל בכלל ובמזרח ירושלים בפרט.

זה בית ספר שש-שנתי?

בית ספר החל מהגן עד כיתה י"ב. אנחנו מכינים את התלמידים לבחינות הבגרות ואנחנו מלמדים את תכנית הליבה הישראלית בתוספת פעילויות ותכניות. היום יש לנו כ-500 תלמידים מגן עד י"ב. זה בית ספר צומח והוא פועל כבר השנה השישית. ברוך ה' האוכלוסייה מקבלת את התכנית. חשובה לנו חווית ההצלחה כי אנחנו באמת מאמינים שתכנית הלימודים של ה"תווג'יהי" לא מכוונת את התלמידים להצלחה בחיים וגם לא לשקט נפשי ואפילו בחיים היומיומיים.

ברשותך אני אבקש להתייחס להיבט נוסף שלא עלה בדיון עד עכשיו: מבחני הבגרות וגם בכל מה שקשור לתלמידים עם לקויות למידה. רוב בתי הספר הפרטיים וגם הממלכתיים מוכרים במזרח ירושלים מלמדים את תכנית ה"תווג'יהי". בה אין הכרה בלקויות למידה. כשהם נגישים לבחינות בשנה האחרונה שלהם, ומי שסובל מלקויות למידה 'הלך עליו'. חלק מהסיבות של הנשירה הוא חוסר התייחסות להיבט זה של התלמידים. ידוע שבמבחני הבגרות ישנן הקלות ויש התאמות והתייחסות לקשיים של התלמידים. זה היבט מאוד חשוב שלא כל כך מתייחסים אליו. הרבה תלמידים נופלים בין הכיסאות בגלל ההיבט הזה.

אני מאוד שמח שהזמנת אותנו לדבר על הנושא. בעשר השנים האחרונות בכל מה שקשור למזרח ירושלים, אם זה התחיל מפה אני אומר, זה לא התחיל. עלה עניין של הכיתות, עשר שנים היינו בבית משפט בעניין הדירות. אתה רואה וגם שומע פה, לא מצאנו פתרון. 1,000 כיתות לימוד שהיו חסרות כבר לפני עשר שנים, חסרות היום. מה עשתה הממשלה עד היום, זה רק עם הריבוי הטבעי, את זה כן אפשר לתת. הוא אמר 927 כיתות, יופי, 80 כיתות חסכת במשך עשר שנים. לא עומדים בבנייה אף על פי שהיינו בבית המשפט. זה אותו הדבר בעניין התקציבים. לפני ארבע-חמש שנים, יש ניהול עצמי, ניהול עצמי לא מוכר במזרח ירושלים. בכלל היה חוסר תקציבים לבתי ספר שאנחנו רואים שהם נמצאים במצב גרוע.

היינו כאן ודיברנו כאן וזה לא הספיק, אחר כך הם עתרו לבית המשפט – שום דבר לא הולך בחינם, אם הולכים לבית המשפט, אני אומר לך, זה לא עוזר שום דבר. אני בטוח שהנושא הזה גם יגיע. על מה אנחנו באמת מדברים? אחוז הנשירה הכלל ארצי של מערב העיר, וכאן אנחנו אומרים שמה שמוכר כבר על ידי מנח"י עומד על 13% וכאן מדברים על 36%.

זה אותו דבר.

יש עם זה בעיה, בחישוב שעשו יש פער של עשרת אלפים ילדים שנמצאים ברשימות הסטטיסטיות ומה יש במזרח בחינוך? עשרת האלפים האלה הם גם נשירה והם לא יודעים איפה הם נמצאים ומה הם עושים, שום דבר. לכן אני אומר שזה יותר מ- 13%, תסמוך.

השנה הגישו בקשה לעבור לבית ספר של מנח"י – 668 ילדים. הם ביקשו היות ובית הספר הפרטי הוא יקר, חלק מבקשים מאחר ובית הספר של מנח"י יותר טוב, חלק בגלל שזה יותר קרוב, לא משנות הסיבות. אנחנו צריכים לתת חינוך חובה חינם, כלומר צריכים לקבל אותם. כמה קיבלנו? קיבלנו 442 תלמידים. ואת הנותרים זרקנו החוצה ואיפה הם עכשיו אף אחד לא יודע. אני לא יודע אם הוספנו אותם לסטטיסטיקה של הנשירה או לא.
אחת מהבעיות העיקריות כמו בכל דבר זה הכסף בארגון. לדעתי בעיריית ירושלים יש הפלייה בנוגע לנושא, אמרתי במילה קלה. יש לנו מערכת של חינוך חרדי ויש לנו מערכת של לחינוך כללי. בתוך המערכת של החינוך הכללי נמצאת המערכת של מזרח העיר. אין לה את העצמאות שיש למערכת החרדית. זה גורם פער בכל דבר, בתקנים, במשרות, בתקציבים ובכל דבר. הם בסך הכול מחלקה והשנייה, חברים שאני מברך אותם שהשיגו את זה, הם אגף לכל דבר. אני אוכל לומר על תקציב הנשירה. אנחנו יודעים שאין שם נשירה, טוב יש ואולי מדברים על 2.5% נשירה של חרדים שיוצאים החוצה וכדומה, היא מקבל על תכניות נשירה 2,77 מיליון שקל מעיריית ירושלים. כמה מקבל מזרח העיר? – בפעם הראשונה אחרי שצחי עשה עבודה ודרש 2,7 הוא קיבל מיליון שקל. אבל כאן יש 13% נשירה וכאן לא.

בנוגע לתכנית הלימודים ה"תווג'יהי". מאוד נעים לדבר מבחינה חינוכית בנושא הבגרות. זה נושא פוליטי וכולנו יודעים, אגב זה מופיע בהסכם שעשינו ונתנו אפשרות לתושבים - - -

איזה הסכם?

זה מעוגן וזה לא משהו שנולד ברחוב, זה מעוגן באמצעות הסכמים. אין להפר הסכם ואם לא מסכימים בכמה דברים אפשר לשנות בגלל שזה נכון, תכנית ה"תווג'יהי" היא תכנית חלשה, אבל גם חלשה לציבור הפלשתיני, הם לא יכולים לקנות את זה ובגלל זה אנחנו הולכים עם הראש בקיר. הם מנסים כבר כמה שנים והסכמנו ש-500 ילדים פלשתינים נמצאים בתכנית הבגרות. חבל שלא הגיע לכאן יושב ראש ועד ההורים של מזרח ירושלים, הייתי שומע שהוא אומר שזה לא בא בחשבון. אתה יודע, רוב הילדים של מזרח ירושלים יוצאים בלי לדבר עברית, בלי לדבר אנגלית. בואו תתחילו עם זה. הוא אמר לי שהם היו לא יכולים לקנות אוכל, הם צריכים לדעת עברית כדי להתמודד בארץ. ישר רוצים ללמד ביאליק ואת המלחמות של היהודים, תכנית יהודית וכל זה. זה לא ילך. זה הולך בכמה בתי ספר מהסיבות שדיברו עליהן כאן. הם אומרים לי 'אם תעבור אתה תקבל כך וכך שעות ואתה תקבל ככה וככה'. אם זה כך בוודאי שאנשים שנמצאים במצב גרוע הולכים לזה.
בואו נטפל בנשירה. בנשירה ניתן לטפל עם תוכניות. עשו עבודה נהדרת, דובר על 15 מיליון שקל. דיברו על חוסר קרקעות. אני יכול לתת לך את החלטת בית המשפט שאמרה שהמדינה התחייבה לתת 200 מיליון שקל להפקעת קרקעות לבנייה של בתי ספר. אתה יודע כמה במשך עשר שנים הצלחנו לקחת מהממשלה? – 20 מיליון שקל. למי להשאיר את זה? למי שלא ידע לקחת את זה. הטיפול הוא לא טיפול נכון. אני חושב שהנושא הוא נושא שבנפשנו. אני מקבל את מה שאמר החבר שזה מאוד מאוד מסוכן. התסכול שיש לאנשים שנמצאים ברחוב. למה הם יוצאים? – הם אומרים 'אני לאוניברסיטה לא יכול להיכנס, אני אלך לשוק ולפחות ארוויח כמה גרושים' ואחרי שלוש שנים הוא רואה שהגרושים האלה לא שווים. אני רוצה לומר למנח"י משהו שהוא לא יודע, אנשים שעושים את ה"תווג'יהי", בשנה יכולים, יש אקדמיות, יש מוסדות שמכינים את האנשים, שמדברים עברית, עם תכנית ה"תווג'יהי" בשנה מכינים אותם לבגרות והם יכולים להגיע לבגרות. זה לא סוף העולם.

אבקש להתייחס לכמה דברים שנאמרו. כמו שהחבר מועד ההורים אמר, אנחנו שומעים, בעדינות, חוסר הערכה גדול מאוד לבתי הספר המוכרים שאינם רשמיים מההורים. לא מדובר על איזה בית ספר אנתרופוסופי, בית ספר דמוקרטי או בית ספר כזה או אחר. - - -

אגב, יש רשתות ישראליות הפועלות במזרח ירושלים?

יש את "עמל" ויש את "סחנין".

אם מישהו רוצה להגיד משהו לא טוב על חינוך הוא יגיד "סחנין" וכולם ידעו על מה מדובר. אין כאן עניין של בחירה, העדפה. זה דבר אחד להדגיש. הדבר השני, הפערים לא רק שהם לא קטנים, הפערים הולכים וגדלים. אם סופרים כמה כיתות נבנו למשל בחמש השנים האחרונות מאז 2009, מגיעים ל- 150 כיתות לימוד במזרח ירושלים. אלה לא מספרים שונים ממה שנבנה לפני עשר שנים ולפני חמש עשרה שנה. זה משהו שחייבים לשים על השולחן. עם כל המאמצים ועם כל מה שנעשה זה משהו שלא עובד. יותר מזה, בינתיים מדינת ישראל התקדמה. יש עכשיו "חוק חינוך חינם" מגיל שלוש הוא פועל במערב העיר ולא פועל במזרח העיר, אין שום דרך לקיים אותו בתנאים האלה, מדובר בערך על כ- 400 כיתות גן. יש צהרונים מסובסדים, הם קורים במערב העיר ולא קורים במזרח העיר. יש חודש 11, כלומר אנחנו במצב שהמציאות הולכת ונעשית יותר גרועה.

ראשית אומר שבית ספר רנסנס בשבילי הוא באמת תמרור התעוררות לכולנו. כמו תמיד מדיניות זה דבר אחד, אבל השטח תמיד ישיג אותנו. בעיני בית ספר רנסנס מראה, וגם בתגובה למה שנאמר לפני, כנראה שיש צורך מאוד גדול והיא המדיניות בבחירה, להציע לאנשים לבחור. מה שהיה עד השנה שעברה זה באמת בית ספר אחד ולא הייתה בחירה לאנשים בחינוך הרשמי בין אם הם מקבלים בגרות פלשתינית או ישראלית. המדיניות היא, אפרופו מה שאמר כאן אחמד עמאלה, להציע בחירה. אם נצליח להציע לכל הורה לילד במזרח ירושלים בחירה בין שתי תכניות, אם הוריו יבחרו באיזה מסלול הוא ילך, לדעתי אנחנו נתקדם בהמון המון מישורים.

היה איזה ניסיון בעבר לחשוב על כך שמסלול הבגרות הישראלי יהיה משהו שהוא ייחודי למזרח ירושלים? להוציא מתוכו כל מיני דברים שבמבחינה פוליטית הם סמרטוט אדום? אם רוצים באמת לנסות ולהביא לאיזה שילוב אולי יש מקום לבנות מסלול מיוחד.

הבגרות של ערביי ישראל, לפי מה שאנחנו שומעים דווקא מבתי הספר של המוכר שאינו רשמי, אומרים לנו מהשטח שהבגרות הזאת נותנת מענה טוב לערבי מזרח ירושלים. יחד עם זאת - - -

לא נעשה כל ניסיון?

לא. בנוגע לצהרונים ולחודש ה- 11, אנחנו מציעים היום. גם כאן אנחנו מציעים יותר ממה שהשטח יודע לקנות. כלומר, הצענו לגני הילדים הרשמיים של העיר לעשות צהרונים, הצענו ל- 104 גנים, שניים נפתחו. לא בגלל שלא רצינו, אלא בגלל שהציבור לא צריך תרבותית יום לימודים ארוך. אנחנו עושים על זה עבודה גם לקראת הקיץ הקרוב וגם לשנה הבאה. יש כאן שינויים. אנחנו כרשות, 'הפרה רוצה להניק יותר מאשר העגל רוצה לינוק'. אני אומר שיש כאן - - -

אתה אומר שהמחסום הוא לא הגיל אלא משך הלימודים.

העניין של הצהרונים, זו תוספת חדשה בסך הכול מהשנה שעברה, החל מהקיץ החודש ה- 11 והצהרונים לכיתות א' ו-ב' אנחנו מתכוונים להכניס בשנה הבאה לכל העיר, אנחנו נציע כמה שיותר. ראינו בנושא גני הילדים שרוב ההורים לא מעוניינים. היות והמדיניות בתחום החינוך הזה, זה חינוך תוספתי ולא חובה הוא חינוך רשות, האזרח מחליט - - -

מה קורה עם החינוך מגיל שלוש?

בחינוך מגיל שלוש הרחבנו את מספר גני הילדים שיש לנו בחינוך הרשמי. כפי שנאמר, זה נכון, יש לנו פער, לא של 400 אלא של 272 גני ילדים חסרים. אנחנו בונים בקצב וכמו שהצגתי בונים גם בשלוש קומות. אנחנו לא יכולים לעמוד בקצב הזה בלי פריצת דרך משמעותית בנושא הפקעת הקרקעות.

אתם עושים משהו כמו שעושים במגזר היהודי שבו נותנים הכרה לגנים פרטיים?

נכון. עושים את אותו תהליך. שוכרים כ- 200 כיתות לגני ילדים - - -

לא. הכוונה לגנים פרטיים.

כן. אבל שוב, אם המגרש לא חוקי, אם הקרקע היא לא חוקית, אי אפשר להוציא רישיון ממשרד החינוך לגן כזה וממילא אי אפשר לתקצב אותו. צריך להבין שכל הסיפור של קרקע בסופו של דבר תוקע המון המון תהליכים מאוד חשובים. נאמר פה ואולי לא במפורש, יש שינוי מגמה כבר מספר שנים בעיריית ירושלים ברצון לטפל בעומק הבעיות של מזרח ירושלים ולעשות תקציבים. נכון, תקנים חסרים, אבל יש כאן כמה תקרות זכוכית שאנחנו צריכים את עזרת המדינה כדי לפרוץ אותן. צריכים את עזרת האוצר בכספים, את עזרת משרד הפנים בתקנים, את עזרת מוסדות להשכלה גבוהה בהכרה. אמר כאן יוסף פפה נכון, לתלמיד לוקח שנה להסב מבגרות פלשתינית לישראלית בתנאי שיש לו עברית טובה, אבל לרוב הילדים אין עברית טובה כשהם מסיימים כיתה י"ב, אז הוא צריך לפעמים שנתיים. יש תלמידים שאומרים לנו 'גם את זה לא הצלחתי לעבור'. יש כאן המון מאפיינים חברתיים-תרבותיים. שוב, עירייה משרד החינוך, יש לנו הרבה כבוד לעצמנו, אבל אנחנו יודעים שאנחנו לא יכולים לבד.

בעניין איתור שטחים פוטנציאליים והפקעה, מה השיטה?

יש ללארה מובאריכי יחד עם יועץ ראש העיר עבודה עם מחלקת בינוי בסיוע ועדי הורים בשכונות מסוימות, הם סוקרים שוכנות ומזהים קרקעות שיש בהן פוטנציאל הפקעה ופוטנציאל בנייה. לדוגמה, במסמך שהם הניחו על שולחני בשבוע שעבר, 220 כיתות שאם נפקיע את המגרשים שלהם נוכל להתקדם ולקבל עבורן רישוי. בשלב הבא זה עובר לקבלת תקציב עבור הפקעה. מרגע שתהליך ההפקעה מסתיים, במקביל אליו מכינים תכנית לבנייה ואז מגישים פרוגרמה למשרד החינוך ובונים. תהליך כזה באופן סביר לוקח שלוש עד חמש שנים כשאין עיכובים משמעותיים. כאמור אנחנו היום, וגם "עיר עמים" יודעים את זה, קרובים למיצוי של 400 כיתות שיש לנו עבורן מגרשים, אבל כמו שאמרתי קודם זה מדבר צחיח, כי אם לא נפקיע קרקעות אנחנו נעצור את הבנייה כי אין לנו על מה לבנות. זה התהליך וזה תהליך שכל הזמן צריך להניע אותו. כל הזמן צריךלהביא עוד קרקעות, לאתר אותן, להעביר פרוגרמות ובנייה.

אני אתייחס לדברים שאמר חברי. יש לנו בעיה של חוסר מודעות בציבור ואין אף אחד שמפרה אותה, לא מבחינה תקשורתית נכונה וגם לא מבחינה שהאנשים יכולים להבין לאן הם מובלים, לאן הם הולכים. אם יש חוסר מודעות לא תהייה היענות. הפרה רוצה להניק אבל העגל לא יודע איפה הפרה. כאן הבעיה שלנו.

אנחנו מדברים הרבה על בתי הספר, אני אומר שאחרי 12 שנות לימוד, לאן לשלוח את תלמידי מזרח ירושלים, לאן? אנחנו שולחים אותם או לביר זית או לעיר נג'ח. אין לנו מסגרת לא במזרח ירושלים ולא במערב ירושלים שתקלוט את התלמידים האלה.

אין במזרח ירושלים שום אוניברסיטה או מכללה?

אין. במזרח ירושלים אין.

מכללות במזרח ירושלים - - -

איזה מכללות? מכללות לא מוכרות, אני יכול ללכת עם התעודה שלהם ורק לתלות אותה במשרד, למצוא תעסוקה איתן אין לי מה למצוא. אוניברסיטת אל-קודס אינה מוכרת. אם אסיים היום את אוניברסיטת אל-קודס עם תואר, את תקבלי אותי אצלך עם תנאי סף של מכרז? גמרנו 12 שנות לימוד וכל הכבוד, זה מצוין, - - -

במזרח ירושלים אין שום מכללה מוכרת?

שום דבר אדוני. שום דבר.

אבל יש שלוחות שפועלות.

יש את מכללת הדסה. סטודנטים ערבים מגיעים למכללת הדסה?

הסטודנטים הערביים מגיעים למכללת הדסה, אבל לא בתור - - -

בטח הבעיה היא בגלל סוג הבגרות?

לא רק זה. ה"תווג'יהי" לא לומדים עברית, אם אני רוצה לשלוח אותו למכללת הדסה או למכללת דויד ילין, הוא צריך שנה מכינה. איפה מקבלים אותם? היום כהורה או כילד שהוא לא רואה את העתיד שלו, אז למה שילמד בכלל. אני צריך לסחוב אותו מחטיבת הביניים - - - -

למה בתי ספר שהולכים על מסלול בגרות פלשתינית, לא מלמדים עברית?

כי אין מישהו שמוביל את זה. קודם כל יש לנו מחסור של מורים לעברית. בבתי הספר של החינוך הממלכתי, לי יש ילדים שלומדים בחינוך הממלכתי, מכיתה ג' ועד כיתה ח' חוזרים על אותם משפטים. בואו תפתח את הספרים שלהם בעברית ותראה מה אנחנו מלמדים אותם. הוא יוצא בגיל 12 עם ה"תווג'יהי" והוא כמעט ולא דובר את השפה העברית. לא רק זה, בין אם זה ה"תווג'יהי" או בגרויות, אני חושב שבחירה היא הדבר הנכון. תכתיב כמה בתי ספר לזה וכמה לזה ואני אחליט לאן אני רוצה לשלוח את הילד שלי. תן לי את האופציה, אבל האופציה לא קיימת. האופציה קיימת על ידי החינוך הפרטי.

כשאנחנו מדברים על בעיית ה"תווג'יהי", הבעיה הכי קלה היא אולי הבעיה של השפה העברית שזה באמת חשוב. אבל מה שיותר בעייתי בתכנית הלימודים הזאת זה שהמיומנויות הלמידה שהתכנית מקנה, אנחנו מדברים על מיומנויות למידה של סולם בלום, שם יש רק למידה והבנה וזהו. אנחנו לא מדברים לא על סינתזה ולא על אנליזה, לפתח איך להיות ביקורתי וכל המיומנויות שבונות את האישיות ומפתחים את המוח של הבנאדם, לא נמצאות בתכנית הלימודים הזאת. כאן הבעיה, זה לא מאפשר לבנאדם להתפתח. זו תכנית שעבר עליה הכלח והיא לא מעודכנת על פי - - -

>
איפה את למדת?

אני למדתי באוניברסיטת תל אביב, נולדתי ביפו-תל אביב ולמדתי בתיכון טרה- סנטה שם כן מלמדים בתכנית לבגרויות, המשכתי באוניברסיטת תל אביב וסיימתי MA בייעוץ חינוכי.

אני רוצה לומר לא לשפוט את התכנית ה"תווג'יהי" מבלי להתייחס גם לתכנית הישראלית, לא לשפוט. התכנית הזאת נבנתה על עקרונות מסוימים שהם מתאימים ושייכים לחברה הפלשתינית עצמה.

בעניין העברית, אנחנו מלמדים עברית ויש לנו תכנית לימודים ויש ספרי לימוד.

שלוש שעות שבועיות.

שלוש שעות שבועיות. גם בתקן הלימודים הישראלי כך. - - -

העברית היא גם מחסום לערבי ישראל.

נכון, שם דורשים 4 יחידות, אבל ב"תווג'יהי" זה לא חובה. שם אתה לא חייב לגשת לבחינות הבגרות ה"תווג'יהי" בעברית, אתה כן חייב באנגלית, כן חייב בערבית והיסטוריה, אבל הוא לא מהליבה של ה"תווג'יהי".

העניין של בית ספר לטכנולוגיה זה דבר חשוב ביותר. גם הוא היה מונע את הנשירה. אנשים לא יודעים לאן ללכת. פשוט מאוד אין להם אפשרות ללכת לאוניברסיטה, אין להם אפשרות למשהו אחר. אם זה היה קיים זה היה תורם.

יש הרבה בתי ספר שהם סוג של אכסניה, לא פחות ולא יותר, מאכסנים אותם שם. מהדוגמאות שהזכיר אדוני פה, אני לא רוצה לציין שמות, אבל יש הרבה בתי ספר שהם סוג של אכסניה. שולחים לאכסן אותם לשבע-שמונה שעות, אבל מה לומדים ואיזה סוג מורים יש שם? אני לא חושב שמישהו שאל בכלל מה סוג האנשים שנמצאים שם.

אני אבקש לסכם את הדיון הזה:

אני מתרשם שהשפה שמלווה את הבעיה של החינוך הערבי, את החינוך במזרח ירושלים היא שפה חיובית. כלומר, אני לא שומע אמירות שמתנגשות עם הרצון להתמודד עם הבעיה. זה לפחות שונה ממה שהיה כאן לפני שנים. הבעיה שזה עדיין לא מספיק. אין ספק שברקע יש את הבעיה הפוליטית משני הצדדים. ראשית שלנו כמערכת ישראלית, באמת להשקיע את המשאבים ואת תשומת הלב, לא רק את המשאבים אלא את תשומת הלב ואת הגמישות המחשבתית איך ליצור מציאות שבהדרגה תוביל ליותר שילוב, ליותר פתרונות פיסיים ולחינוך יותר טוב. בסופו של דבר, אזרח, תושב וכל אחד עם מה שמתחבא מאחוריו, שקיבל חינוך טוב וילמד את הדברים הבסיסיים לתועלת שלו, זה ללא קשר לעניין הפוליטי, היא מוכחת והיא לא צריכה הוכחה נוספת. יש כאן את העניין בצד הישראלי של חוסר הנכונות לתרגם את המילים הנכונות, את הכוונת, אולי הטובות, למעשים בפועל –השקעת אמצעים והשקעת גמישות מחשבתית. מיד אתייחס לזה במילים קצת יותר ברורות.
מצד שני, אני מניח שבצד של מזרח ירושלים יש את תחושת הזמניות, את התחושה שלא ברור לאיזה סוג של מציאות אני מכין את הנערים והנערות. יש כמובן את השאיפות הפוליטיות האלה והאחרות.

אני חושב שיש כאן בעיות לא קלות לפתרון, אני כן מאמין שגם עם השקעת כספים, משה טור-פז, נקבת בסכום של כחצי מיליארד שקל שזה סכום על שאמור לפתור גם את הבעיות הפיסיות וגם את בעיות התכניות וגם את בעיית כוח אדם. זה לא מעט כסף, אבל זה לא בשמיים. יש גם את התחום של הניסיון יותר מאשר לפתור את הבעיות באופן רשמי. זאת אומרת, לעשות ניסיון שהוא באמת למצוא דרך ביניים שמקלה על המציאות המסוימת החורגת, הפוליטית שאנחנו חיים בה. ניסיון לשים בצד את הויכוח הזה ולראות איך בסופו של דבר אנחנו נותנים פתרונות יותר נכונים במערכת. למה אני מתכוון? – אני מתכוון לכמה דברים וגם בתחום הפיסי.

אני מכיר קצת את חוקי התכנון והבנייה, כשמאוד רוצים ניתן למצוא פתרון, יש כמה סוגי הפקעות. אחד המסלולים הוא כשממלאים את התהליך, ההפקעה נכנסת מידית לתוקף ללא קשר לויכוח כמה משלמים עבור זה. את זה ניתן לעשות לצרכי ציבור, כלומר אתה עושה תהליכי הפקעה, נדמה לי זה "בסמכות שר אוצר" מבחינת המונח המקצועי, וכל התהליך של ההידברות כדי להגיע להסכמה. יש כאן בעיות של תהליך הידברות להגיע להסכמה על הכסף שצריך לשלם עבור הקרקע המופקעת, זה תהליך שיכול להיעשות כבר כשהקרקע בידך. אתה יכול לתכנן עליה ואתה יכול לבנות עליה. התהליך בין אם הוא תהליך של הידברות של פשרה, ובין אם הוא תהליך משפטי נעשה כבר שהקרקע בידך. אני לא יודע מה אתם עושים. בפגישה הקודמת הצעתי שאם אתם רוצים, אנחנו מוכנים לקיים בוועדה דיון עם משרד הפנים, עם משרד האוצר כדי למצוא בצורה קצת יותר יצירתית פתרון. כשזה צוואר בקבוק אפשר למצוא לזה את הפתרונות. אני מבין שהכסף הוא לא צוואר הבקבוק פה, אלא התהליך הבירוקראטי – צריך למצוא לזה דרך.

תחום ההסעות. התרשמתי פה וגם מהדוחות שקראתי, שהתחום הזה הוא חלק בלתי נפרד מהעובדה שילדים לא מגיעים לבתי ספר, בין אם זה הסעות בתוך השכונות או מעבר לגדר, בין אם זה בהסעות מאותו מחסום אל בתי הספר. יכול להיות שגם כאן צריך יחד עם משרד החינוך להחריג את הנהלים של מרחק כפי שקיים בחינוך העברי. אם הילד צריך לעבור דרך נוספת מעבר לגדר ולהגיע לגדר, ושם בטח יש גם איזה עיכוב, ושמם להגיע לבית הספר, צריך למצוא גם כאן חריגה שתתן הסעות יותר טובות. אני זוכר כשביקרנו במזרח ירושלים היו הרבה מאוד טענות בנוגע לזכייני ההסעות האלה כמו: 'איזה כלי רכב זה, איך מתנהגים הנהגים ומובילי ההסעות כלפי הילדים'. אגב אנחנו סובלים מזה גם בחינוך אצלנו, שם אולי זה יותר בעייתי.

שלישית, הדבר היותר חשוב. אני ממליץ, אני יודע שזו סוגיה פוליטית לא פשוטה, אני ממליץ למצוא דרך שהבגרות הישראלית תהייה, או בכלל שהבגרות העיקרית תהייה כזו שהיא משלבת במקום שכל אחד יכנס לתוך המגבלות שלו, או ישראלית עם כל מה שבה עם הישראלית, או הפלשתינית עם כל מה שבה עם הפלשתינית. לשים הצדה את אותם נושאים השנויים במחלוקת ולנסות להתמקד בדברים העיקריים: מדעים, עברית, אנגלית, ערבית וכל אחד ילמד את הלימודים שקשורים להיסטוריה ולאזרחות שלו, תנ"ך או קוראן. אני אישית חושב שצריך להקל בעניין הזה. בחינוך הערבי ישראלי כרגע זה לא העניין. אין ספק שלנו כישראלים צריך להיות עניין ואינטרס שיותר ילדים ילכו לבגרות הישראלית בלי לחייב ללמוד דברים שהם בסופו של דבר מנקרי עיניים. אני ממליץ מאוד על העניין הזה. אני גם אשוחח עם שר החינוך כדי למצוא כמובן את הדרך מבלי לעשות מזה שמאל, ימין וכדומה. נדמה לי שזה חלק מאוד חשוב מהעניין.
עלתה כאן נקודה, איני יודע עד כמה היא קונקרטית, והיא הנכונות לקבל כוח אדם מקצועי ולהכיר גם בתעודות פלשתיניות. כאן זה לא סוג מקצוע שבונים בניין עם מרפסות, גם בשיטה הישראלית בסוף הן מתמוטטות. פסיכולוגים, יועצים מקצועיים - - -

אם אפשר להעיר לעניין אדוני, כי זה נמצא בכל זאת בסמכותך. הנושא של הכרה בתארים של אוניברסיטת אל-קודס, זו בעיה שמשליכה על תחומים מאוד מאוד נרחבים. זה נושא שנמצא בטיפולה של המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) והוא משליך על רופאים, על מקצועות פרה-רפואיים, רוקחים, עובדים סוציאליים וזה יוצר הרבה בעיות ביחס - - -

אני רושם לעצמי את הנקודה הזאת, זה לא בסמכותי, אבל זה בתחום עיסוקנו בוועדה. אם היו לי יותר סמכויות הייתי פותר יותר בעיות. אני רושם לעצמי את העניין הזה. שוב, זה בת יענה, אין פסיכולוגים, אין קב"סים, אין עו"ס, אין יועצים מקצועיים ועדיף שיהיה מישהו גם אם אולי הוא קצת פחות עומד בכישורים ובהשכלה.

התואר עצמו נחשב לתואר מצוין. אני יכולה לספר שלפני כחודש נפגשנו עם שרת הבריאות והיא סיפרה על אותו קושי שהיא מתמודדת איתו, זה הגיע למצב שהיא מכירה בכך שיש בעיה עם ההכרה בתארי אוניברסיטת אל-קודס. גם היא לא הצליחה לפתור אותה. אני חושבת שיש כאן בעיה שהיא מעבר לסוגיה של כן או לא מורים - - -

זו סוגיה שחוזרת חזרה - - -

ברשותך אני מבקש להשלים, כמו שנאמר לגבי התארים הטיפוליים והמשלימים: ייעוץ, פסיכולוגיה, קב"סים, אני חושב שעם השגחה אקדמית, וזה בהחלט יכול להיות עם בקרה של אוניברסיטאות מסוימות. זו תהייה קפיצת מדרגה. נוכל לעבוד עם קב"ס אחד, עם פסיכולוג אחד ולפעמים יהיו לנו יותר ונוכל להשלים תקנים.

יכול להיות שכפתרון ביניים זה איזה קורס התאמה?

גם לזה אנחנו מוכנים.

שהוא לא מכניס שוב לאיזה מעגל בירוקראטי בלתי אפשרי.

הבעיה היא לא של הרמה המקצועית. אני אומר את זה כי מאוניברסיטאות אחרות כן מקבלים, אפילו מיותר נמוכות. אני אומר שיש לנו תקנים ולא יכולים לאייש.

אני מזהה את הבעיה ואני רושם לעצמי את הנושא הרחב יותר. שוב, אני חוזר לדברים שפתחתי. מתוך הנחה שגם היריבות הפוליטית הקיימת בתוכנו, כמובן בהקשר הפלשתיני, אם מתוך הבנה שכולם מבינים שצריך להתמודד עם הבעיות בצורה אמיתית שבסוף זה יועיל לכל הצדדים. אני אומר שוב, נער ונערה שיוצאים ממערכת חינוך והם מרגישים שהם מיצו את יכולתם, הביאו לידי ביטוי את כישוריהם, למדו ושהחוויה הלימודית היא חוויה חיובית, הם יהיו תמיד נער ונערה יותר מתאימים לחיים המודרניים שלנו בין אם זה כאן או שם - - -

אפילו אם הם יוצאים לניהול סכסוך. אנחנו מסכימים - - -

את הסכסוך נעזוב ברגע זה בצד.

לצערי הרב זו המוסכמה היחידה שיש בינינו. אנחנו שני הצדדים רוצים רק לנהל את הסכסוך. חמישים שנה אנחנו אומרים איך מנהלים את הסכסוך.

כמובן יש את הנושא שהועלה מהתרשמותי די צניעות, נושא הפיקוח על רמת מנהלי בתי הספר ועל צוות המורים וגם בנושא האלימות. כמובן שזו בעיה כלל ארצית, אבל לדעתי, כאן היא קצת יותר מובלטת, אולי לפעמים בגלל חוסר הנוחות שלנו לפקח ולהיות בשטח ולהפעיל את הכלים שעומדים לרשותנו, לרשותכם במערך הזה של החינוך במזרח ירושלים.

אנחנו נעקוב אחרי הדברים. רשמנו לעצמנו דברים להמשך טיפול. אני מאוד מקווה שתמצא הדרך כדי להגדיל את ההתייחסות, גם הכספית, גם הארגונית וגם העניינית. האתגרים כאן עצומים והם לא הולכים לקטון.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 10:30.>