PAGE
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
19/01/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 140>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום ראשון, י"ח בשבט התשע"ד (19 בינואר 2014), שעה 10:00

<ישיבה לציון 150 שנה לרשת "אליאנס" בביה"ס מקוה ישראל>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

שמעון אוחיון

רות קלדרון

>
רונן צפריר - מנכ"ל מקוה ישראל

יאיר מדר - מנהל משאבי אנוש, מקוה ישראל

חנה טסלר - מנהלת מקוה ישראל-מדור דתי

סם פינטו - יו"ר, כל ישראל חברים

יהודה מימרן - מנכ"ל כל ישראל חברים

נעמה אזולאי - סמנכ"ל, כל ישראל חברים

דניאל בן סימון - יועץ לפיתוח קשרים בינלאומיים וקשרי ציבור, כל ישראל חברים

חני ממרם - מנהלת יחסי ציבור וראש לשכת מנכ"ל, כל ישראל חברים

אלי ברקת - סמנכ"ל חינוך, כל ישראל חברים וראש בית מדרש ממזרח שמש

דניאל בראנשוויג - חבר בוועד המנהל, כל ישראל חברים

אורית שולמן - מנהלת פיתוח משאבים ושותפויות, כל ישראל חברים

ג'ימי פינטו - יו"ר רשת דרכא

שוקי יניב אלחדד - היחידה למצוינות בחינוך יהודי ציוני

ענבר גלילי-שכטר - ראש מכון קרן

ויולט גז - מנהלת ביה"ס רנה קסין

יהודית גידלי

ס.ל., חבר המתרגמים
<ישיבה לציון 150 שנה לרשת "אליאנס" בביה"ס מקוה ישראל>
(סיור במקוה ישראל)

בוקר טוב לכולם. ברוכים הבאים למקווה ישראל, כאן יותר קל לדבר. שמי יאיר מדר, נכנסתי בשערי מקוה ישראל בשער ההיסטורי בגיל 14, לפני 44 שנים, מאז אני נמצא במקום הזה. כאן אני נוהג להגיד שעוצבה אישיותי, כתלמיד, כנער, כמתבגר, ואני גאה מאוד להיות היום בצוות ההנהלה של מקוה ישראל ואני מקווה שאחרי הסיור הקצר, הבאמת קצר, שנעשה במקוה ישראל, לפחות תרגישו את המקום הזה ותוכלו לבוא פעם נוספת גם עם המשפחות, כדי ליהנות מהמקום הזה.

כשהתבקשתי לעשות את הסיור במקום, אמרתי איך כדאי לנו להתחיל והגעתי לפרוטוקול של מליאת הכנסת משנת 1970, פרוטוקול של דיון שהתקיים לציון 100 שנה למקוה ישראל, לפני 44 שנים. בדיון הזה שר החקלאות דאז היה גבתי, שהוא סיפר את סיפורו של המוסד המיוחד הזה. והחלטתי שאת הסיור הקטן שלנו ללכת לאור הדברים שגבתי סיפר לכל חברי הכנסת שהיו נוכחים במליאה. אז אני רוצה קודם כל להתחיל מהמקום שאנחנו נמצאים בו.

המקום הזה זו הנפחייה של מקוה ישראל. במקום הזה ייצרו את כלי העבודה החקלאיים של כפר הנוער הזה, מקוה ישראל, ובשנת 1928 הגיע למקום הזה בחור מרוסיה שקראו לו דוד ליבוביץ, שעסק בייצור של כלים חקלאיים, אבל בשלב מסוים הוא הצטרף להגנה ומוסא ברנר, שהיה מפקד ההגנה באזור הזה, אמר לו, 'אם אתה כל כך מוכשר, אז תייצר גם כלי נשק', ואכן דוד ליבוביץ ייצר רימונים, כמו שאתם רואים במקום הזה, שעליהם חרוט USA כדי להטעות את הבריטים, שאם ייתפסו הרימונים האלה אז שיחשבו שזה יבוא ולא ייצור מקומי, וגולת הכותרת של הייצור, מה שאנחנו מכנים ראשית התעשייה הצבאית בארץ ישראל, כאן בנפחייה הזו, זה ייצור הדווידקה. זה הדגם הראשוני של הדווידקה שאנחנו מכירים מכיכר הדווידקה בירושלים, ואנחנו מכירים את זה ליד עיריית צפת, יש את הדווידקה שמונחת במקום. לא הדבר הזה, לא הדגם הראשון, הדגם השני, הדגם שאנחנו רואים פה. לא שידוע לנו שהדווידקה הזו עשתה נזקים גדולים לערבים במאבק של היהודים עם הערבים, אבל יודעים שהם מאוד מאוד פחדו מהרעש של הדווידקה. כלומר, אם אנחנו רוצים לדבר על ראשית הייצור של נשק בארץ ישראל, אז אנחנו יכולים לייחס את זה למקום. אגב, דוד ליבוביץ, שעל שמו נקראת הדווידקה, קיבל לימים את פרס ביטחון ישראל.

היות שאתם ועדת החינוך של הכנסת, אז אני רוצה לספר לכם שבמקוה ישראל בזמנו הנושא של הלימודים המקצועיים היו חובה על כל תלמיד. למשל אני כתלמיד מקוה ישראל הייתי חייב לעבור בנפחייה הזו וללמוד יסודות של העבודות בברזל. אני אתן לכם את השיעור הראשון, אני אזמין את מנכ"ל כי"ח, את יהודה, בוא לידי שנייה אחת. בבקשה. הנה, נראה איך הוא יהיה תלמיד. אתה תעמוד כאן. אני מפעיל את המנוע המרכזי, העברת הכוח מהמנוע והרצועות ואני רוצה להפעיל את המסור, כמו באוטו עם קלאץ', יש לך קלאץ' ביד, אתה מושך את הקלאץ' קדימה, כן, והנה הוא מנסר. אתם רואים? תחזיר בחזרה, סיימת. הוא רוצה להשחיז, בוא לכאן, אנחנו שומרים על בטיחות, אתה תופס ככה, פה, ביד השנייה, בוא לכאן, והנה, זהו. יפה. מצוין.

אז זאת הנפחייה שלנו. כפי שאמרתי, כל תלמיד במקוה ישראל היה מחויב ללמוד את המקצועות האלה, מקצועות של קצת עץ, הלחמות ודברים מהסוג הזה, ועשינו את זה במקום הזה. היום המקום מעין מוזיאון חי שלנו ובחודשיים האחרונים אפילו הביאו לפה כרכרה משנת 1810 מגרמניה והיא כרגע בשלב של שיפוצים על ידי אמן נגר שעושה את השיפוצים. עוד מעט כשנצא מהמקום הזה אתם תעשו הצצה לכרכרה המפורקת הזו, שבעוד כחודש וחצי היא תוצג בשֹרונה. בשרונה יפתחו באופן רשמי את האתר, אז הכרכרה שאתם תראו בשרונה, תזכרו שכאן עבדו עליה, כאן הרכיבו אותה. עוד אני אספר לכם היום הרבה דברים שפה התחילו. פה התחילו הרבה מאוד דברים.

פה אתם רואים את עבודת השחזור של הכרכרה, כאן היא מפורקת, אלה הדפנות שלה, אתם רואים את הגלגלים שלה, שהם כבר אחרי השיפוץ. אגב, זו כרכרה ששני סוסים היו רתומים לה.
יש כאן גם מתקן מאוד נחמד. כדי ללבות את האש צריך אוויר, חמצן, אז פה אתם רואים את המפוח. אם אתה תשים את היד ליד הצינורית הזו שם, אתה רואה את הצינורית? יותר קרוב, לא לפחד, לא תצא אש. אתה רואה? יוצא אוויר.

נמשיך, יש עוד הרבה מה לראות.

מה שמוצא חן בעיניי זה הסיפולוקס.

והפרימוסים.

חבריה, אנחנו נמצאים באחד המקומות המעניינים של מקוה, מכיוון שאם אנחנו מסתכלים לכיוון צפון אנחנו רואים את השדרה ההיסטורית, את שדרת הדקלים המפורסמת שכל מי שנוסע בכביש 44, יפו-רמלה, מזהה את שדרת הדקלים, כאשר בצד הדרומי שלנו אנחנו רואים את תחילת המבנים ההיסטוריים של מבנה, כלומר בית הכנסת שיש לנו פה במרכז הכפר, יש לנו את בית נטר, שזה המבנה הראשון שקרל נטר בנה אותו, בשנת 1870. אגב, הוא הוקם כבית כולל, בו הייתה הפנימייה, בית הספר, הרפת, התרנגולים, המטבח, הכול. הכול היה בתוך המקום הזה.

בהמשך בית סולד, שיש לנו במקום הזה, שיצר את המתחם הסגור, כאשר באמצע, מהצד השני, הייתה באר אנטיליה, ששם הייתה ההתכנסות של כל הקהילה במקום.

עוד כמה דברים, העץ. אני נוגע בנקודות ולא הולך בסדר כרונולוגי. בסך הכול יש 144 שנה וקשה מאוד. העץ שאנחנו רואים במקום פה זה עץ פיקוס בנגלי, הגיע מחבר בנגל בהודו בשנת 1888. הכמות הגדולה של העצים שאתם רואים פה זה בעצם עץ אחד. זה עץ שיש לו גזע מרכזי, ממנו יוצאים ענפים, מהם יורדים שורשי אוויר, שורשי האוויר משתרשים באדמה והופכים להיות לגזעי משנה. זה עץ הפיקוס הבנגלי הראשון שהיה בארץ ישראל.

הדבר הנוסף, ואני זורק אתכם להיסטוריה, הביקור המפורסם, ההיסטורי, של הקיסר וילהלם השני שבא לבקר את הטמפלרים בחיפה, בתל אביב, בדרכו לירושלים. הרצל, החליט לפגוש אותו בארץ ישראל כדי לקדם את הרעיונות המדיניים שלו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ובשנת 1898, כשמגיע הקיסר וילהלם בדרכו לכיוון ירושלים הרצל, עם תלמידי מקוה ישראל, מחכים לו ליד השער הזה שאתם רואים פה, הוא מחכה לו במקום והוא מביא איתו צלם. הרצל הרי עיתונאי והוא מבין שללא תמונה, כמו פה, לא הייתם במקוה, אז גם הרצל הבין את העניין הזה ואכן הצלם צילם והם הולכים לסטודיו ביפו, וכשהרצל רואה את התמונה, הוא כועס על הצלם, מכיוון שבתמונה רואים את הקיסר וילהלם ואת הרגל של הרצל. תסתכלו. הקיסר וילהלם עם הרגל של הרצל. אתם רואים, לפי הצל זה בשעות הבוקר. הצל ארוך. הוא מאוד מאוד כועס על הצלם, אבל הצלם לא מתרגש, הוא אומר לו, 'תעלה למלון למעלה לגג', מעלה אותו ומצלם אותו בצהריים, לפי הצל, תראו, זו התמונה. היום יש לנו פוטושופ, אז היה פוטו מונטז', וזאת התמונה שפורסמה בעיתונות באירופה, המפגש המפורסם של הרצל והקיסר וילהלם.
לפני שנתיים הנצחנו את המפגש הזה באמצעות המונומנט הזה שאתם רואים שם, סוס מברונזה עם הקיסר וילהלם, והרצל נמצא שם מביט לעבר הקיסר עצמו. אתם יכולים לראות את זה.

אנחנו ממשיכים לבית הכנסת.
שימו לב, מקוה מלאה בסמלים. איפה שאתם הולכים זה סמל מקוה. השורשים בארץ ישראל זה הפיקוס הבנגלי, זה סמל. יש לנו עוד המון אתרים שאנחנו מגדירים כסמל. עצי האיקליפטוס הראשונים שהגיעו לארץ ניטעו, לנסות אותם אם יתאקלמו, במקוה. בחורשת הראשונים. ואנחנו נמצאים כאן בפתחו של המבנה הפנטסטי הזה, בית הכנסת, ואתם רואים כמה סמליות יש בדברים. רק אתם מסתכלים על המשולש למעלה ואתם רואים, יש לנו את המחרשה ויש לנו את אשכול הענבים שמסמל את החקלאות, יש לנו, כתוב בעברית וכתוב בצרפתית למעלה, יש את השנים. יש לנו על הדלת עצמה את הסמל של אליאנס.

אגב, למי ששאל אותי אם מקוה זה 150 או 144, אז שלא נתבלבל, אנחנו היום מציינים 150 שנה לאליאנס, 144 שנים מקוה ישראל נוסדה.

אנחנו יכולים לראות את הסמלים פה. את לוחות הברית. אנחנו רואים את הסמל של אליאנס, את היחד. יהודה, אתה רוצה להוסיף מילה על הסמל? אז באמת הרבה מאוד סמלים יש לנו במקום הזה.
ניכנס לבית הכנסת. בית הכנסת הזה הוא באמת מיוחד מהרבה בחינות שאנחנו מסתכלים עליו. ראשית, תסתכלו על ציורי התקרה, שהם ציורים אותנטיים, ציורים על עץ שאין לנו תיעוד מי בדיוק עשה את זה, אבל ההערכה היא שהיו צבעים, אמנים שעלו מרוסיה והם עבדו לפרנסתם וציירו את ציורי התקרה שאנחנו רואים כאן למעלה. דבר שני, המתחם הזה של בית הכנסת, הוא היה מורכב בעת בנייתו משלושה חלקים, החלק הראשון זה אולם התפילה, החלק השני שזה עזרת הנשים היום, בזמנו הייתה ספרייה. מכיוון שלא למדו בנות במקוה ישראל, עד שנת 1933 לא היו בנות במקוה ישראל, אז זו הייתה הספרייה והקומה השנייה הייתה בית הספר של מקוה. ארון הקודש שאתם רואים לפניכם זה ארון שנתרם על ידי קרל נטר, לזכרו של אביו. יש שם גם חריטה, עם ההקדשה הזו, לאביו של קרל נטר, וכשהגיע לארץ הארון הזה בית הכנסת לא היה קיים. את הארון שמו בבית הכנסת שהיה בבית הכולל, בבית נטר בפינה הצפונית שלו. שם היה בית הכנסת. לאחר שהקימו את בית הכנסת העבירו את ארון הקודש לפה ומאז ועד היום נמצא ארון הקודש במקום הזה.

עוד שני אלמנטים שחשוב לי לספר לכם על המקום המיוחד הזה. כשבנו את בית הכנסת במקוה למדו 80-100 תלמידים, כשהחליטו לעשות את המקום הזה, תכננו אותו, תראו, זה מבנה גדול מאוד, הוא מבנה שמיועד ל-370-380. כלומר בחזונו של קרל נטר היה שאת המקום הזה צריך לבנות גדול, בראייה עתידית שהמקום הזה יהיו בו יותר ויותר ותלמידים ואכן יש לנו את האולם הזה.

האולם הזה פעיל כל ימות השנה, זה לא רק מקום לביקורים. מתפללים פה שחרית, מנחה וערבית, תלמידים מבית הספר הדתי, הכללי והישראלי צרפתי. אגב, במאמר סוגריים אומר לכם שאם רוצים לחפש את החברה הישראלית, היא נמצאת במקום הזה. שלושה בתי ספר, דתי, חילוני וכללי ישראלי צרפתי. לומדים פה יהודים ולא יהודים, בנים ובנות, דתיים ולא דתיים, אוכלוסיות חזקות ואוכלוסיות חלשות, כל החברה הישראלית נמצאת במקום.

דבר נוסף שאני חייב לספר אותו זה סיפור של ספר תורה. אתם יודעים שכשהוקם צה"ל דוד בן גוריון החליט שתהיה רבנות צבאית וכדי שייתנו להם את הכלים לעבוד בבסיסי צה"ל היו צריכים ספרי תורה, ודוד בן גוריון החליט שהוא משיג מהגולה ספרי תורה. הוא שלח מורה ממקוה ישראל, שהיה עם משפחתו ממנהיגי הקהילה היהודית בסקנדינביה, קוראים לו סימפוליסקי, אגב, הוא היה מורה לתנ"ך והיסטוריה שלי, אדם מקסים, שלח אותו לסקנדינביה, ואחרי חצי שנה הוא חזר עם 49 ספרי תורה שהיו ספרי התורה הראשונה שפוזרו בבסיסי צה"ל השונים. לימים מגיע בחור צעיר לביתו של סימפוליסקי שגר במקוה ישראל, הלך לעולמו לפני שלוש שנים, מגיע אליו, דופק על דלתו ואומר לו 'אתה סימפוליסקי?' אומר לו 'כן', הוא אומר 'פתחנו את צוואתו של אבי ובצוואתו של אבי היה כתוב שאת ספר התורה של המשפחה להעביר לסימפוליסקי שחיפש בזמנו ספרי תורה לארץ ישראל'. ספר התורה הזה הגיע לסימפוליסקי. לימים סימפוליסקי החליט לתרום אותו למקוה ישראל. אמנם הוא ספר פסול, הוא נמצא פה, לא בארון המרכזי, אבל זה ספר תורה. כשיגיע זמנו, נשפץ אותו, נסדר אותו וגם בו יתפללו.

אתם רואים פה שני מקומות לשליח ציבור. לא מקרי. במקוה ישראל לאורך השנים היו עליות מהמערב ומהמזרח. אתם יודעים, יש שוני בין הנוסח הספרדי והנוסח האשכנזי. בנוסח הספרדי מתפללים מפה, בנוסח האשכנזי מתפללים מפה, התימנים מתפללים מהאמצע.

אנחנו נמשיך לתחנה הבאה שלנו, ליקב. בבקשה.

אתם מוזמנים לקחת כוס יין. יהודה, מי מאליאנס מברך על היין? סם, רוצה להגיד מילה על היין? חבריה, קודם כל שיהיה לנו לחיים. זה לא יין ממקוה, אבל יש כאן סיפורי יין, יש פה בקבוקים, תיכף נדבר עליהם. אנחנו נכנסנו למרתף היקב. מרתף היקב נבנה על ידי פועלים סיציליאנים שהובאו למקום, חפרו בתוך הצלע הכורכר, שהוא הסלע המקומי שלנו, אתם רואים את הדפנות, הצלע הדרומית והצלע הצפונית שלנו, זה ממש סלע הכורכר, גם כל הכניסה היא בעצם חציבה בסלע, כאשר הקשתות שאתם רואים פה אלה קשתות כדי ליצור את התמיכות למבנה. המבנה הזה הוא מבנה גדול, יש בו ארבעה אולמות, האולם הראשון שנכנסנו, האולם השני, אולם שלישי ורביעי. באמצע יש פיר שבו הייתה מעלית ברזל שהיו מורידים את הענבים לתוך המרתפים, מייצרים את היין ומעלים אותם בחזרה למעלה לארבעה אולמות עליונים שנמצאים למעלה שם, ששם אכסנו את היינות.
היקב במקוה פעל עד ש1977, על ידי שלושה שותפים. אגב, היה למרתף הזה במקוה כמה גלגולים. הייתה תקופה מסוימת שהוא הופעל על ידי מקוה ישראל, הייתה הפסקה ארוכה של ייצור יין, ממלחמת העולם הראשונה, ובהמשך היו שלושה שותפים יזמים שעבדו במקום הזה.

ביקב הזה ייצרו כל מיני סוגי יין. היינות המיוחדים שלהם, הברנדי המיוחד הידוע, שבעיקר נמכר באירופה ובצרפת, היה ברנדי קרל נטר. כדי שכל החברים פה יאמינו שייצרו במקום הזה יין הבאתי שני בקבוקים שיש סביבם סיפור. הבקבוק הזה, כבר דניאל בן סימון מכיר אותו, מכיוון שהוא תרגם לי אותו לעברית, כתוב בו, מה כתוב בו?

לא נעים לי להגיד לך, אני לא זוכר.

אז אני אתן לסם. איזה יין?

וונפו.

וונפו, מה זה וונפו? יין משוגע. את היין הזה ייצרו פה במרתפים של מקוה ישראל, כאשר התווית, עשו אז תוויות לבקבוקים לא כמו שהיום, מסחרי. תומרקין, יש חתימה של תומרקין משנת 1966, שהוא עיצב את התווית הזאת. למה אני מציג לכם את היין הזה? מכיוון שאחד מהשותפים שעבד ביקב הזה, הבן שלו המשיך את השושלת והקים את יקבי טל ליד כרמי יוסף. לפני חמש שנים הוא החליט להחזיר עטרה ליושנה ולייצר את היין הזה. ופה אנחנו יכולים לראות את הבקבוק המחודש, עם התווית של תומרקין, היום אתם יכולים לקנות את זה ביקבי טל 85 שקלים. יין לא טוב, אבל עולה 85 שקלים. אז זהו, זה היין, שתדעו, אם אתם בדרך הישנה לירושלים, יקבי טל, תדעו, רק אתם אומרים לו מקוה ישראל, הוא כבר יושב איתכם לסיפורים והכול.

שתו יין באותה תקופה כמו שהם שותים היום?

אתה מכניס אותי קצת לסיפורים. אני רוצה לומר לך. לא שתו כמו שהיום שותים, אבל תלמידי מקוה ישראל, כמו היום, גם אז לא אהבו להיות פראיירים. לא אהבו שרק הם עובדים ובאמת אנחנו כתלמידים היינו בוצרים את הענבים בכרם של מקוה, שאגב חידשנו אותו, חידשנו את המטע, היינו בוצרים את הענבים, מביאים אותם מאחורי הבניין, מעבירים למעלית כאן ומפה היינו גומרים את העניינים. והתלמידים, למרות שהם לא שתו, אמרו, 'לא יכול להיות שאנחנו לא נהיה בעניין הזה', אז אני אספר לכם סיפור אחד על העניין הזה. מדובר בשלושה חבר'ה שביום שישי הם החליטו שהם פותחים את הרעפים, יורדים לאולם העליון, למעלית ומגיעים לפה. מתחילים לשתות. שניים מהם הבינו את העניין, חזרנו בחזרה לפנימייה שלהם. השלישי נשאר במקום, מחכים מחכים מחכים, הבחור לא חוזר. ואז כולם בבהלה, מה קרה בלחור הזה. ובמקוה היה מנהל שקראו לו אליהו קראוזר, מנהל מיתולוגי, 44 שנה, מנהל מקוה ישראל, ג'ינג'י חם מזג. בקיצור, המנהל הזה מחפש מחפש, בסוף הילדים נבהלו ואמרו לו 'הילד נמצא למטה'. קראוזר מגיע למטה רואה את הילד מסריח מאלכוהול. הוא, בלי מועצה פדגוגית כמו שהיום מקובל, לוקח את הילד, אומר לו 'הביתה, ליבניאל'. הולך ליבניאל, אבל מוסא ברנר, שסיפרתי לכם שהיה מנהל ההגנה פה, אומר 'אתה שולח את המנהיג העתידי שלי', הילד אמנם בגיל 16, כיתה י' אבל הוא מנהיג, עם תכונות של מנהיג, אז קראוזר מחזיר אותו. הואמ סיים את מקוה, בצה"ל הוא הופך להיות מפקד חטיבה 9, במלחמת קדש, של השריון, לימים אלוף בצה"ל, ממייסדי רשות שמורות הטבע והגנים. יופה. האלוף יופה, זה הסיפור שלו. והוא יצא אדם מוצלח, למרות מעשה הקונדס ובמקוה ישראל, לכל דורותיה, היו הרבה מאוד מעשי קונדס.

אגב, את התכנון של המקום הזה עשה זנדל, שהוא אדריכל טמפלרי משרונה, כך שאם תהיו ביקב בשרונה, תראו שיש מאפיינים דומים למקום הזה. הוא תכנן את המרתף הזה ואנחנו מקווים שבקרוב נחזיר עטרה ליושנה בתחום של ייצור היין.

בגלל שזמננו קצר, אל"ף, אני רוצה להודות לכם.

תודה רבה לך.

היה לי כבוד גדול לפני ועדת החינוך של הכנסת ורונן צפריר, מנכ"ל מקוה ישראל, מוזמן לכמה מילים לברך אתכם.

שבוע טוב לכולם. סיפורים על עבר יש לנו למכביר, מ-1870 עד היום יש המון המון סיפורים, המון המון התרחשויות שקרו במקום הזה. כמו שהבנתם, פה התחילה מדינת ישראל ובן גוריון אמר את זה בצורה הכי יפה, מדינת ישראל קמה ב-1870 וב-1948 היא בעצם התקיימה פוליטית ורישומית. ואנחנו מאמינים בזה מאוד ומאז ועד היום אנחנו שומרים על החזון שבא ואומר שבמקום דגים, ניתן להם את החכות, ועם השנים למדנו שאנחנו גם צריכים ללמד אותם לבנות את החכות האלה. בניית החכות זה תהליך מורכב וזה מה שאנחנו עסוקים בו ביום יום.

כיום במקוה ישראל לומדים 1,200 תלמידים, בשלושה בתי ספר, שתי פנימיות. בנוסף ל-1,200 תלמידים האלה יש לנו כאן מספר של גני ילדים צעירים, יש לנו מכינה קדם צבאית, יש לנו כאן פרויקט מעניין עם האקדמיה בראש שקט, זה פרויקט בשיתוף עם משרד הקליטה ומשרד החינוך, שבו בעצם סטודנטים אתיופים שותפים לעשייה היומיומית שלנו ומקבלים מאיתנו מעטפת שלמה שקשורה להזנה וכל מה שקשור למגורים.

אנחנו היום עסוקים בבנייה של תכנית אב לעוד 50 שנה קדימה במקוה ישראל, גם ברמה הפיזית, שזה בעצם לבנות אותנו ברמה הפיזית, ברמה של צבעים, איפה יהיה מה, איפה יהיו מבני הציבור, איפה יהיו מבני החינוך ואיפה יהיו מבני המגורים וזה תהליך מורכב שאנחנו נמצאים בתוכו ביחד עם עוד אנשים חכמים מאיתנו, יועצים למיניהם, מנהלת המחוז במשרד הפנים, כמובן שמשרד החינוך שותף לתהליך הזה וזה תהליך מאוד מורכב ומעניין. במקביל לסיפור הפיזי יש את יציקת התוכנית פנימה שקשורה לחינוך. ברור לנו שמקוה ישראל זה מוסד חינוכי, היה ויישאר קדימה, זה העוגן שלנו בעצם, כשבציר החינוכי אנחנו מוסיפים היום לתכנן את המקצועות הבאים שעליהם אנחנו אמורים לחנך את האזרחים שאנחנו מחנכים אותם פה במקוה ישראל. אנחנו כל הזמן עסוקים במשחק הזה שבין ערכים מצד אחד לבין תעודת בגרות טובה. אנחנו עסוקים כל הזמן במתח הזה שבין מדעים, עד כמה מדעים, ומצד שני ערכים, עד כמה ערכים, כשהמסקנה שלנו זה שאנחנו כרגע עושים את הכול ביחד, כדי שהדברים יהיו הכי טוב שאפשר, כדי שהאזרח שייצא ממקוה ישראל בכיתה י"ב ייצא עם ארגז כלים כמה שיותר רחב וכמה שיותר אפשרי כדי שיוכל להתמודד טוב בחיים וכמובן להיות אזרח טוב יותר במדינה שלנו.

השילוב הזה של מגוון אוכלוסיות שחי כאן בכפר בעצם מחנך תוך כדי תנועה לסובלנות, ותוך כדי תנועה בעצם אנחנו מייצרים כאן סוג של שגרירים שאנחנו מאמינים שהם הישראלי החדש, שתוכנן לצאת ממקוה ישראל לפני כ-70-80 שנה ואנחנו מכינים את הישראלי החדש במקום הזה, שבו הוא יהיה עם ארגז כלים רחב ככל האפשר.

מעבר לכך הסיפור של המדעים שהוא מאוד מאוד משמעותי, הפרויקט של ההעצמה של הבנות, שאנחנו נמצאים בתוכו כרגע, שהוא גם דבר שהוא חשוב לנו מבחינתנו. השילוב הזה, של מגוון תרבויות, של בית הספר הישראלי צרפתי, שיש שם כ-20 לאומים שחיים בתוך בית הספר, שזה ילדי שגרירים ועולים חדשים, השילוב של מוסלמים שחיים אצלנו ונוצרים שחיים בכפר, הדתיים והלא דתיים. כל המתחם הזה חי ביחד כמיקרוקוסמוס של המדינה שלנו ומכאן בעצם אנחנו מתכננים את העתיד למקומות טובים יותר.

אני התבקשתי לדבר טיפה על העתיד. העתיד שלנו צופן בחובו דברים מאוד מאוד מעניינים. כמקום ותיק במדינה שלנו, גם ברמה החינוכית, הציונית והמורשתית, אנחנו מתכננים להמשיך ולחזק את המקומות האלה לעוד הרבה שנים קדימה.

אני מאחל לכם שיהיה לכם פה יום מקסים, שתיהנו מהיום הזה. כמו שיאיר אמר, אתם מוזמנים לבוא לבקר כאן בצורה לא רשמית ולרדת למקומות הלא רשמיים שיש לנו כאן, ויש כאלה עוד מקומות שאפשר לראות אותם וליהנות, אם זה הגן הבוטני ואם זה מקומות אחרים שקשורים לחקלאות, שהם חלק מהתהליך היומיומי שלנו כאן.

משהו קטן לסיום. אנחנו עסוקים בכל מה שקשור לפיתוח בר קיימא ולאיכות סביבה, שזה פרויקט שאנחנו התחלנו אותו עם משרד החינוך, ממשלת גרמניה, מכון וולקני. זה פרויקט מאוד מעניין שאני מניח שאיזה שהוא יום אנחנו נציג אותו בצורה יותר מסודרת, אבל כרגע אנחנו בונים את כל מה שקשור לחקלאות מקיימת, כל מה שקשור למחזור ולשימוש באנרגיות חלופיות, יש לנו מתקנים בחממות שלנו לאסוף את מי הגשמים, אנחנו כרגע עסוקים בהקמה של גינות קהילתיות, לקהילה שלנו הפנימית ואנחנו רוצים לקחת את המקום הזה, להיות ספינת הדגל שתוביל את החינוך לפיתוח בר קיימא בצורה יותר בריאה למען הדורות הבאים.

אתם ממשיכים לקיים את הסיורים לתלמידים?

עדיין יש סיורים ואנחנו הולכים ומפתחים את זה יותר ויותר. אנחנו כרגע נמצאים בתהליך, היות שבית הספר הדתי אמור לעבור לקרית חינוך שאנחנו בונים אותה כרגע, אז בעצם כל המתחם הזה יקבל תפנית אחרת בהסתכלות שלו, גם על ניהול קהל וניהול מבקרים שיהיו לנו כאן במקום.

שבוע טוב ותודה רבה.

לפני שאנחנו יוצאים לשתילה, עוד מעט נעלה על טרקטור ונלך לנטוע שני עצים, אני שמתי בתיקים שלכם את הפרוטוקול של הדיון שהיה במליאת הכנסת בשנת 1970. אגב שם מקוה ישראל קיבלה מתנה מידי שר החקלאות גבתי, הוא אמר, 'השי שאני יכול לתת למקוה ישראל', אתם תראו את זה כתוב פה, 'זה לחוקק חוק מקוה יש ראל', שלקח שש שנים עד שחוקקו אותו, מ-70' עד 76', שהחוק הזה מבטיח את קיומו של המוסד כמוסד חינוכי חקלאי.

(נוטעים עצים)

אני רוצה להגיד לכם שזה כבוד גדול לנו, חברי הכנסת, לנטוע עץ בשדרה הזו, באמת בו הפכה הציונות ממילים למעשים. וכמובן הרבה שנים אחרי זה גם קמה המדינה. אז זה כבוד גדול, שגם העץ שלנו יהיה פה.

(ישיבה)

בוקר טוב. אנחנו פותחים ישיבה מיוחדת של ועדת החינוך, בהזמנת אליאנס, כאן במקוה ישראל. לשמאלי חברת הכנסת רות קלדרון, חבר הכנסת שמעון אוחיון.
היוזמה הייתה של ידידי חבר הכנסת לשעבר דניאל בן סימון, שהזמין אותי, אותנו, את הוועדה לקיים את הישיבה כאן ואני מאוד שמח ומודה על ההזמנה. איפה דניאל?

מימינך.

ובאמת אנחנו פה. אני רוצה לברך את יושב ראש אליאנס, את סם פינטו, שאני בקשר איתו והכרתיו בשנה האחרונה, פחות או יותר?

כן, פחות או יותר.

ויש לנו כמה דברים משותפים, ואת אחיו ג'ימי פינטו, ואת כל הנוכחים, בלי באמת לעבור ולהזכיר את כולם. אני לא ידעתי, אבל למדתי שבאמת בן גוריון אמר, נדמה לי שיאיר או המנכ"ל ציטט את זה מקודם והציטוט הוא שבן גוריון אמר, 'אלמלא הוקם מקוה ישראל ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל'. אמירה מאוד דרמטית ואני לא יודע אם זה נכון במבחן היסטורי, אבל מה שבטוח שזה מצביע על המשמעות ועל החשיבות של מקוה ישראל כחלק מהחזרה של העם היהודי לארצו ולקשר אל הקרקע.

אנחנו מציינים 150 שנה לרשת אליאנס ואני מבין ש-144 שנים למקוה ישראל, שזה באמת חתיכת היסטוריה. רק מהסיבוב הקצר שהיינו פה ראינו באמת דברים שצריך לראות אותם, למשש אותם, להרגיש אותם כדי להבין באמת מאיפה באנו, היכן אנחנו נמצאים ואולי הרבה יותר חשוב, לאן אנחנו רוצים ללכת. היום זה אולי נשמע אמירה מוגזמת אבל אין הרבה מוסדות חינוך, אם בכלל, שצופנים בחובם, בתוכם, כזו פיסת היסטוריה כמו רשת אליאנס. למעשה רוב בתי הספר היום נקראים בשם כולל, בית ספר, שבמידה רבה משקף אולי את הלך הרוח ששורר פה בשנים האחרונות, של מפעל של ציונים יותר מאשר של בית חינוך, ואני חושב שמקוה ישראל, מהדברים שלמדתי וקראתי, הוא באמת יוצא דופן, כי הוא הפך למוסד של ממש שמטפל בצורה הוליסטית בתלמידים ומעניק להם ערך מוסף שאני מקווה גם שיגיע באמצעות הרפורמות החדשות בחינוך ובפעילות של כולנו למען צמצום פערים והענקת שוויון הזדמנויות לכלל התלמידים במדינה.

מקוה ישראל הוא בית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ, אבל זה גם המקום שנחקק בזיכרון הלאומי, כפי שסופר לנו בסיור, כמקום מפגש בין חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, וקיסר גרמניה, וילהלם ה-2, בשנת 1898. מקוה ישראל הפך עם השנים לביתם של דורות רבים של תלמידים שגדלו וחונכו על ברכיה של מסורת מצד אחד ועבודה חקלאית מצד שני, כשבאמצע חינוך לערכים כמו ערבות הדדית וציונות.
אני לא מאלה שאוהבים להתרפק על העבר ולהגיד שפעם היה פה טוב יותר, כי אני מאמין בכוחה של עשייה ובכוחו בעיקר של חינוך שיכולים לשנות פני מציאות שלנו לטובה. אני אמרתי הרבה פעמים בשנה האחרונה שאחת הסיבות שאני באופן אישי חזרתי לפוליטיקה, זה כי אני מאמין שהאיום של הפער החברתי הוא אולי האיום החזק ביותר על החברה הישראלית והחינוך זה בעצם המנוף, הפלטפורמה, הדרך כדי לסגור את הפערים האלה. כן, צריך ללמוד כמובן מהעבר ואפשר לאמץ הרבה מאוד דברים שהיו בעבר כדי לדעת מה אנחנו עושים בהווה, מה שבטוח שצריך להתחבר אל העבר, אל השורשים, כדי להבין שיש רציפות ויש המשכיות.

רשת אליאנס שסיסמתה כל ישראל ערבים זה לזה, או האמירה כל ישראל חברים, בעצם מבטאת את הרעיון המרכזי של שוויון הזדמנויות ואת הרעיון המרכזי של סגירת פערים חברתיים, ואני יודע שהרשת בכלל ומקוה ישראל בפרט שמו לעצמם וחרתו על הדגל משכבר הימים, אבל בעיקר אולי בחברה המאוד מאוד הטרוגנית שיש לנו היום כאן במדינת ישראל.

אני מאוד שמח על ההזדמנות שניתנה לי ולחבריי בוועדת החינוך להגיע למקום ההיסטורי, לנהל כאן את הדיון ואני אשמח לשמוע בסדר היום, שקבענו ביחד, שבו ככה נצלול קצת אל תוך הדברים ונוכל להבין יותר טוב.

מי הראשון שידבר? מר סם פינטו, יושב ראש כל ישראל חברים, בבקשה, אדוני וידידי.

תודה רבה, עמרם. כי"ח זה ארגון בינלאומי.
(אומר דברים באנגלית, להלן התרגום לעברית)
אני מאוד גאה לארח אתכם כאן. במיוחד עבורי, כעולה הדסה, להיות כאן בישראל ולארח אורחים חשובים כמוכם, רק מוכיח ש"מקווה" נמצאת במקום שאליו היא היתה אמורה להגיע. כולנו נמצאים כאן היום ואני מודה לכל האנשים הפועלים למען "אליאנס" בפרט ו- "כי"ח" בכלל ומשקיעים הכל על מנת להביא את כל מה שראיתם, שזה מאוד חשוב, השורשים שלנו מהעבר לאורך 150 השנים האחרונות, אל העתיד. להשקיע את כל האומץ, המשאבים, הזמן, זה בדיוק מה שאנו עושים עבור ילדי ישראל.
שורשים אלו וההיסטוריה שראינו היום – ועל כך תודה ליאיר רונן, זה מה שנותן לנו את ההשראה בכל זמן ורגע, כמובן עבור "מקווה", אבל גם עבור "כי"ח", מאחר וכי"ח הוא גם 150 שנות היסטוריה של "אליאנס", שזה מאוד חשוב עבור העם היהודי.

יש כאן נקודת מפגש נוספת של שני פקטורים מאוד חשובים המאפיינים את האליאנס. האחד מהם, עם נוכחות צרפתית ואני גאה על כך. הצרפתית הגיעו לכאן לפני 140 שנה בזכות עושרו של אדם בשם "צ'ארלס נטר", לא קרל נטר, אשר הגיע ממקום שנקרא "אלזס" על מנת להשקיע ולבסס את הפיתוח של מדינת ישראל, מאחר והוא ראה שיש כאן יהודים הזקוקים למזון ועליהם ללמוד חקלאות כדי לעבד את האדמות. זו בעצם מטרתה וייעודה של מקווה היום והמאמץ העומד מאחורי חזון זה הוא עצום.
האספקט החשוב השני לשורשים אלו, הוא שיתוף הפעולה בין אנשים פרטיים לבין האנשים במדינת ישראל שאותם אתם מייצגים. זהו בעצם המפתח, שהוא מאוד חיוני וזה עובד, זה חייב לעבוד ואנו באמת משקיעים את כל המאמצים שלנו כדי שזה יעבוד. אנו מספר אנשים מאליאנס, כי"ח וגם מ- "קרן רש"י", אשר כמובן לא נוסדה על ידי רש"י, אלא על ידי גוסטב לוין, שהוא נכדו של נרקיס לוין מייסדה של כי"ח, כך שהכל נשאר במשפחה. כולנו כאן אנשים פרטיים בעלי אמצעים אשר נמצאים כאן על מנת לסייע לנזקקים בישראל, במיוחד לילדים ובעיקר בחינוך, מאחר שלדעתנו יותר קל לשנות את הדברים באמצעות חינוך עם ילדים מאשר עם מבוגרים, שהרי זה כבר מאוחר מידי עבורנו. כך שכפי שאמרתי, זה הדבר החשוב ביותר.

השותפות הזו, האליאנס, בין הפרטי לבין הציבורי, היא חיונית ועלינו לעשות הכל על מנת לשמר אותה. אני הגעתי מתחום הבנקאות, לא מתחום החינוך ולכן איני מבין בחינוך, אולם, אני מאוד מתעניין בתחום זה ומעוניין לפעול למענו. יש צורך בתנופה עצומה בגיוס משאבים, לשכנע אנשים ממדינות שונות וגם מישראל, להירתם למען החינוך ולתרום כספים על מנת ליזום ולקדם פרויקטים בתחום החינוך ביחד עם משרד החינוך וצוותים טובים מאוד שאנו מעסיקים בכי"ח ובאליאנס, כאשר המטרה שכי"ח יפעל בישראל מאוד חשובה, אולם חשובה לא פחות גם הפעילות הבינלאומית, מאחר ואליאנס הוא ארגון בינלאומי, בעיקר אירופאי.

האנשים הפרטיים שאותם אנו מייצגים, בעיקר אני אבל גם ג'ימי עם אנשים אחרים וכמובן קרן רש"י, הם אנשים כמו מרק אייזנברק, יושב ראש כי"ח הבינלאומי בפריז, אשר משקיעים את כל הונם, זמנם ומרצם, במטרה להביא לחינוך טוב יותר בישראל, עם הערכים שנקבעו בהצהרת כי"ח הבינלאומי בשנת 1860, של פתיחות ביהדות לחנך את הילדים להיות אזרחים טובים יותר עם גישה פלורליסטית.

כל זאת כבר נכתב לפני 150 שנה. היום, עם הקוטביות הקיימת, בין החילונים, הדתיים והחרדים. לדעתי, יש צורך בגישה הזו שהיא חיונית ואנו מעוניינים לדחוף זאת עד כמה שניתן, מאחר ולדעתי זה מתאים לצרכיהם של תושבי ישראל.

כיום, כי"ח בישראל שהפך להיות מרכז הפעילות של אליאנס, צריך היום יותר מאי פעם, לסייע למדינות האחרות, בעיקר צרפת והמדינות סביבה, מאחר וכמות העולים משם עלתה בשנים האחרונות כפי שראיתם, אבל זו רק ההתחלה מאחר והמספרים עדיין מאוד נמוכים, 3,000 אנשים מצרפת זה עדיין שום דבר. אמנם כל העיתונים מדברים על כך, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב הוא, להעלות את המספר מ- 3,000 ל- 10,000 לפחות, אם לא יותר. גם זה יבוא, זה היעד שלנו ואנו משקיעים את כל המאמצים בדבר החיוני הזה.
אליאנס מוכרת היטב, כמובן, בכל אירופה אבל בעיקר בצרפת, מאחר שברוב המשפחות בכל אירופה, יש בן משפחה שבאיזשהו שלב למד באחד מבתי הספר של אליאנס. זו גישה מאוד חיובית וזו הסיבה שהקמנו את בית הספר הישראלי צרפתי, שבו לומדים כעת 300 תלמידים, כאשר הלימודים מתפלגים לשניים, האחד הוא בצרפתית והשני בעברית, כדי שהתלמידים יספגו את שתי התרבויות ביחד, מה שבעתיד יקל על העלייה שלהם. זה גם יכול להקל על התלמידים הלא יהודים, בין אם אלה תושבי חוץ מצרפת או דיפלומטים צרפתים שגרים פה, מאוד חשוב שהם יפגשו את התרבות הישראלית, כך שכאשר הם יחזרו לארצם, הזיכרון שלהם מישראל יהיה חיובי דבר שבעתיד יוכל להשפיע עליהם לגבי הדברים הנאמרים שם על ישראל. כך שלגבינו, הדבר הזה מאוד חשוב.

כפי שאמרתי קודם, משימות החינוך עבור ילדי ישראל הן חיוניות ביותר. אנו בכי"ח, החלטנו שהגישה שלנו כלפי ישראל תהיה כאל פריפריה, יותר נכון פריפריה חברתית. אני לא אוהב את המושג הזה, אבל הכוונה היא שכאן הוא המקום עם הצרכים הכי חשובים, והמשימה שלנו הוא לפעול בעיקר באזורים האלה.

מעבר לחינוך לילדי ישראל והפריפריה, מקווה ישראל היא באמת אבן חן, יהלום, שבה אנו רוצים להתפתח ולפתח כמה שיותר. מקווה ישראל לא התפתחה כראוי וכולנו אשמים בכך, הן אליאנס, הן כי"ח והן ממשלת ישראל. כולנו – ואומר זאת בכנות, עזבנו את מקווה ישראל ללא שום פיתוח במהלך 30 השנים האחרונות. כעת המצב השתנה, הודות למאמצים שהושקעו מצד ממשלת ישראל קודם כל, הנהלת מקווה ישראל בראשותו של אילן כהן, כי"ח ואליאנס.

המשימה שלנו היא להשקיע הרבה מאוד כספים במקווה ישראל ולפעול לפיתוחה. אנו רוצים שמקווה ישראל תהיה פתוחה למבקרים ומוכרת היטב לכולם. קיימת חשיבות רבה לביקורכם כאן, בגלל חוסר הידע והמודעות שיש בישראל לגבי מקווה ישראל. היא כמעט ולא מוזכרת כלל בעיתונים. היא לא גורם התעניינות, למרות שהיא ממוקמת במרכזה של המדינה. היא מתפרסת על שטח של 3,000 דונם עם פוטנציאל ענק, דבר שמהווה עבורנו את המפתח. תודה לך דני, על העזרה שנתת לנו כדי שנוכל לפתח את המקום הזה ולפתוח אותו לציבור המבקרים.

משקיעים מקרן רש"י וכי"ח, ישקיעו לפחות 10 מיליון דולר, במטרה לפתח את המקום בשיתוף פעולה עם ההנהלה האזורית.

אנו מאוד אופטימים, למרות שמחכה לנו עבודה מאוד קשה, שהרי שום דבר לא קל בישראל, אבל אנו מבקשים שתעזרו לנו בכך. אנו נתמקם במקווה ישראל למשך 3 עד 4 חודשים, דבר שעבורנו הוא מאוד חשוב כדי ליזום פרוייקטים חדשים, ביניהם הפרוייקט הדתי, שבא לשנות את המבנים הלא עדכניים הממוקמים כאן סביב בית הכנסת, למבנה אחד חדש ויפה שיוקם בקרוב, מה שאומר שהפנימיות צריכות להיות לגמרי מוכנות. המפתח הוא, השקת פרוייקטים חדשים כשהפרוייקט המרכזי והמאוד חשוב עבורנו, הוא הכשרת מורים וצוות עובדים במקום.
קיימים 80 או 90 בתי ספר המופעלים ישירות על ידי רשת כי"ח, יש גם בתי ספר של רשת רש"י שבראש 21 מהם עומד ג'ימי שנמצא כאן. אבל, יש גם בתי ספר נוספים המפוזרים בארץ. לכן, כאמור, אנו מתכוונים להשקיע הרבה כסף ואת כל המאמצים, בתקווה לניהול הטוב ביותר של המקום, משום שלדעתנו זה המפתח.

כשיש לך שטח של 3,000 דונם אתה יכול לעשות הרבה יותר, לכן אנו מתכננים לעשות זאת במקווה ישראל ואני חושב שיש אפשרות לצאת עם פרויקטים אחרים, כמו למשל הקמת מוזיאון שבו יוצגו למשל ההיסטוריה של אליאנס וההיסטוריה של מקווה ישראל, מה שיכול להיות מאוד יפה וכמו שנאמר כאן קודם, יביא לכאן הרבה מאוד מבקרים וכמובן גם לפתח את המרכז ההיסטורי של מקווה ישראל. כפי שאמרתי, יש לנו הרבה פרוייקטים עבור מקווה ישראל.
כפי שהבנתם, אפשר לראות את העתיד של המקום כחצי ריק, אבל אנו מעדיפים לראות אותו כחצי מלא ונעשה הכל כדי שהוא יהיה מלא מאי פעם, הודות לאנשים הנמצאים כאן. אנו מאוד מתרשם מאיכות האנשים המנהלים את בתי הספר ההיסטוריים שלנו, הודות למנהלות בתי הספר השונים בירושלים, תל-אביב, רמת-אביב, חיפה, בתי הספר השונים שבהם אנו מבקרים ומפעילים, כמובן הצוות המרשים והאיכותי של כי"ח, שאני גאה לעבוד מולם בכל יום וכמובן צוות מקווה ישראל.
המקום הזה מוגן על ידכם, מקווה ישראל מוגן על פי חוק, אבל, אנו זקוקים ליותר כדי להפוך את מקווה ישראל למקום מוכר יותר ולשם כך ליזום ולהשיק פרוייקטים חדשים למענו, בניהול אליאנס וכי"ח. בנוסף, אנו רוצים גם ליזום ולהשיק פרוייקטים למען ישראל כמו גם למדינות נוספות, במטרה לעזור לאנשים, במיוחד דוברי צרפתית, המעוניינים לעשות עלייה.

זו המשימה שלנו ואתם יכולים להיות בטוחים, שאנו משקיעים את כל מרצנו מאמצנו וכספינו, במטרה להשלים אותה.

אנחנו, ביחד עם הצוות של מרק אייזנברג בפריז, מאוד גאים לארח אתכם כאן ומקווים שנמשיך לעבוד על דברים משותפים בעתיד.

תודה רבה.

תודה רבה למר סם פינטו, יושב הראש. אתה יודע, יכול להיות שהעובדה שבאמת שנים הזניחו את המקום הזה זה לטובתנו, כי תאר לעצמך שבשנות הבנייה ההיסטרית והנדל"ן היו בונים פה, כך שזה משאיר פוטנציאל גדול מאוד לחידוש ולעשייה. כעולה חדש, הבקיאות שלך במה קורה פה היא פנטסטית.

היא יותר ממה שצריך, אתה צודק.

לא, לא יותר ממה שצריך, יותר ממה שמצופה. באמת תודה רבה.

ואני רוצה להעביר את רשות הדיבור למר יהודה מימרן, מנכ"ל כל ישראל חברים. בבקשה.

בראשית דבריי אני רוצה להודות ליושב ראש ועדת החינוך, חבר הכנסת עמרם מצנע, וחברת הכנסת רות קלדרון וחבר הכנסת שמעון אוחיון, שכיבדו אותנו בנוכחות שלהם, וכל הצוות של ועדת החינוך שבאמת מאוד מאוד נעזרנו בהם. כמובן לדני וחני על ארגון הביקור, למנהלי בתי הספר שהגיעו לפה וכל הצוות של כי"ח ולחברי מקוה ישראל, שאירחו אותנו בצורה כל כך יפה.

אנחנו דיברנו על העבר והביקור הזה בנוי בסימן עבר הווה עתיד, אז אני לא אתעכב על העבר יותר מדי. אני בכל זאת רוצה שתשימו לב ותיתנו תשומת לב ללוגו שרשמנו ממול: 'מסורת של אחריות חברתית ומצוינות חינוכית'. אני חושב שאין הרבה דוגמאות לארגונים שהערכים שהם חרתו בבסיס הם כל כך רלוונטיים בחלוף כל כך הרבה שנים. אנחנו מדברים על אחריות חברתית, על מצוינות חינוכית, דברים שמאפיינים את אליאנס, כל ישראל חברים, מתחילת דרכם. אנחנו רואים בזה חלק מהמסורת היהודית, האחריות החברתית והמצוינות החינוכית הם בלב הזהות היהודית ואיתם אנחנו צועדים קדימה.

אז אנחנו נדלג על השקפים ההיסטוריים. אתם יכולים להסתכל עליהם ואני רוצה לעבור לדבר על אליאנס כיום ואחר כך להתמקד בכל ישראל חברים, הארגון הישראלי שפועל פה במדינת ישראל מזה כ-40 שנה.

אליאנס היום הקימה רשת של בתי ספר באירופה, שהיא נותנת להם תמיכה בנושא של החינוך היהודי, יש לה עדיין בתי ספר בצרפת, בקנדה ובמרוקו והיא חברה, יחד עם קרן רש"י, להקמה של רשת דרכא, רשת חשובה מאוד, ייחודית שאני אבקש אחר כך מג'ימי פינטו לומר כמה מילים על הרשת בהמשך.

אליאנס פועלת בצרפת בהובלה של תכניות להשכלה הגבוהה, יש ברשותה את הספרייה היהודית הגדולה ביותר באירופה, ספרייה מרתקת, מעניינת, עם תיעוד מאוד מאוד מפורט של כל בתי הספר שהיא הקימה בשנתונים השונים. חשוב לציין שאליאנס הקימה מערך שלם של רשת בתי ספר מהכשרת מנהלים, הכשרת מורים, פיקוח, תכניות לימודים. כמו שאמרתי, מלכתחילה סולידריות חברתית, היא באה לידי ביטוי בלוגו ההיסטורי הזה של כל ישראל חברים ובדאגה מאוד גדולה לסולידריות החברתית וזה מביא אותי באמת לכל ישראל חברים בארץ היום.

אנחנו ארגון ישראלי חינוכי חברתי שמתמקד בשני תחומים מרכזיים. התחום הראשון הוא קידום הישגים לימודיים של תלמידים, בעיקר בפריפריה, כאשר מבחינתנו אנחנו לא מדברים רק על הישגים לימודיים, תיכף אנחנו נפרט, אלא באמת מצוינות חינוכית שמלווה בערכים, לא רק בציונים, תחום אחד, והתחום השני הוא התחום של החינוך היהודי החברתי. גם פה אפשר לראות קו שנמשך מהעבר, אבל הוא רלוונטי מאוד להווה של מדינת ישראל וגם לעתיד. אם אנחנו מסתכלים על המתחים הקיימים בין הדתיים והחילוניים, מגמות שמערכת החינוך עברה עד לפני כמה שנים, של הקצנה, של ממלכתי דתי שהופך להיות תורני, של זרם כללי שהפך להיות חילוני ומתרחק מהמסורת היהודית, אנחנו עדים לשינויים בתחומים האלה, אבל כל ישראל חברים מוביל בתחום של החינוך היהודי, מרחב חינוכי משותף בין הממלכתי ובין הממלכתי דתי בכלל מדינת ישראל, הדגשה של הערכים החברתיים של היהדות, הערכים ההומניסטיים של היהדות כמרכז משותף לדתיים, חילוניים, מסורתיים. אלה שני התחומים המרכזיים שבתוכם אנחנו פועלים, מצוינות חינוכית, חינוך יהודי חברתי ואנחנו עושים את זה במערכת החינוך הפורמלית ובמרחב הקהילתי הציבורי הכללי.

לצד בתי הספר ההיסטוריים, וכמובן מקוה ישראל כספינת הדגל, שכמו שסם אמר, עוברת התחדשות מאוד גדולה, גם ברמה הרעיונית החזונית וגם ברמה הפיזית, יש לנו תכניות שלנו שמתמודדות בשני התחומים האלה, שאנחנו נרצה לפרט עליהן. כל ישראל חברים פועלת מתוך דאגה חברתית בסיסית לפערים המאוד גדולים שנוצרו בחברה הישראלית. אנחנו פועלים מתוך אמונה מאוד גדולה בתלמידים, הבעיה אינה ביכולות של התלמידים, הבעיה היא בפערים, הרבה פעמים בתקציבים שעומדים לרשות בתי הספר ולכן אנחנו התמקדנו בפריפריה החברתית של מדינת ישראל. אנחנו פועלים בלמעלה מ-90 בתי ספר, פה בארץ, בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי יסודי ועל יסודי, יותר מ-30,000 תלמידים, למעלה מ-5,000 מורים. אני רק אציין שבתחום של החינוך היהודי אנחנו קלטנו לתוכנו את תכנית מארג, אות המצוינות בחינוך היהודי בשנה האחרונה, יוזמה משותפת עם משרד החינוך, פועל במסגרת כל ישראל חברים ובעצם מקדם חינוך יהודי ציוני אזרחי דמוקרטי. כל ישראל חברים הייתה בשלבים המוקדמים של חוק החינוך המשלב, אנחנו רואים חשיבות מאוד גדולה בחינוך משותף ממלכתי וממלכתי דתי. אם היה זמן היה אפשר לדבר בכלל על השאלה של הצורך בשני זרמים.

למה אתה מתכוון כשאתה אומר פעילים ב-90 בבתי ספר? בתי ספר אליאנס יש בודדים, מה זאת אומרת פעילים?

אנחנו מפעילים תכניות גם בתחום של החינוך היהודי וגם בתחום של ההישגים הלימודיים ב-90 בתי ספר, באופן מאוד משמעותי. אנחנו תיכף ניכנס לתוך רזולוציות של מה אנחנו עושים בתוך בתי הספר.

בתוך אליאנס כדאי לעשות הבחנה בין בתי ספר שהם באמת בתי הספר ההיסטוריים, שאליאנס הקימה, ועד היום היא שותפה בהם, יחד עם העיריות המקומיות ושאנחנו סוג של בעלות בבתי הספר האלה, לא בעלות מלאה, בתי ספר שהם של דרכא והוקמו בשיתוף של אליאנס וקרן רש"י שהם בעלות מלאה, ובתי ספר שאנחנו פועלים בתוכם כגורם חינוכי מלווה, מסייע בשיתוף תכניות משלימות שכוללות הכשרת מנהלים, הכשרת מורים, מנחים בתוך בתי הספר. אנחנו תיכף נפרט את הדברים האלה.

אז אני רק מסכם את דבריי לפני שנעבור לשמוע את ג'ימי פינטו על רשת דרכא. אני חושב שהערכים המאוד בסיסיים ומרכזיים האלה שעמדו בתחילת דרכה של אליאנס רלוונטיים מאוד לאתגרים שמדינת ישראל עומדת בפניהם היום ובעתיד ובעזרת השותפות עם אליאנס, עם דרכא, עם קרן רש"י, האנשים שאתם פגשתם פה, וכמובן משרד החינוך, אני חושב שכל ישראל חברים יילך ויעמיק את הפעילות שלו בחברה ובמדינת ישראל.

אני אמרתי קודם, אנחנו פועלים גם בחינוך הפורמלי וגם בחינוך לא פורמלי, גם בתחום של החינוך הלא פורמלי אנחנו מובילים קו ייחודי מאוד מאוד חשוב, של עבודה עם שינשינים, עבודה עם סטודנטים, קהילות לומדות שאנחנו מובילים באמצעות ממזרח שמש, אפילו תכנית של רבנים שאותם אנחנו מכשירים, אנחנו קוראים לה מרחב, מנהיגות רבנית חברתית, אין שום דבר שמכין את הרבנים בתפקידם להיכרות עם החברה הישראלית, להיכרות עם מערכת הבריאות, עם העבודה, עם שאלות של פערים בחינוך ואנחנו חושבים שרב צריך להיות קודם כל מעורה ומעורב בפערים החברתיים, במצוקות החברתיות המאוד קשות.

רבנים בארץ או בחו"ל?

רבנים בארץ. כך שכל ישראל חברים כיום הוא ארגון חינוכי מרכזי דומיננטי במערכת החינוך ועתידו לפניו.

תודה. לגילוי נאות אני רק רוצה לומר שאני הייתי שותף להקמתה של רשת דרכא והייתי בהתחלה בצוות המנהלים.

זכות גדולה גם שהיית בהתחלת הדרך וזכות גדולה לי להיות יושב ראש של דרכא. דרכא הוקמה לפני כשנתיים וחצי על ידי רש"י וכל ישראל חברים, כפי שהגדרת, זו בעצם אותה משפחה, אנחנו רואים את זה כאותה משפחה, כפי שסם אמר. היום דרכא, אחרי רק שנתיים וחצי, היא גוף שמנהלת בבעלות שלמה ואחריות שלמה כולל תשלום של שכר של המורים של 21 בתי ספר, בעיקר בפריפריה, בפריפריה הגיאוגרפית של המדינה, 11,500 תלמידים, שוב, באחריות מלאה. אני לא ישן בלילה בגלל זה, את זה צריך להגיד. 1,500 מורים היום. אני לא רוצה לגלות הרבה, אבל יש לנו בימים האלה דיבורים כדי להשלים את התקציב לטווח ארוך של דרכא, זה עשרות מיליוני דולרים, כדי להגיע תוך שבע שנים או פחות לכפול, זאת אומרת משהו כמו 40 בתי ספר, זאת אומרת סדר גודל של 5% מכל בתי הספר של המדינה, אבל משהו כמו 20% מבתי הספר של הפריפריה, כאשר האג'נדה שלנו היא באמת להוכיח שני דברים. אחד, שבפריפריה אפשר להיות מצוין וגם אזרח טוב, זה לא רק הפררוגטיבה של רמת גן, רמת אביב, שוהם או לא יודע מה, וגם שדרך ניהול טוב ודרך שיתוף פעולה עם כל הגורמים אפשר באמת להיות מודל ליתר בתי הספר.

בוודאי דרכא לא מתכוונת להיות אחראית על כל מערכת החינוך, הרי יש מדינה בשביל זה, אבל אנחנו רוצים לעזור. לעזור דרך דוגמה ודרך כמות משמעותית של בתי ספר שבאמת אפשר לעשות. בהזדמנות זו אני רוצה לבקש מכם, כסמכות העליונה שבמדינה, לקחת שלושה נושאים - - -

הוא רוצה שגם אנחנו לא נישן בלילה.

בשביל האזרח הפשוט, אתם הגוף הסוברני.

מודים באשמה.

אז אין לנו כתובת אחרת כאזרחים. אז אני רוצה לזרוק לכם שלוש נקודות. אני יודע, גם אתה, עמרם, וגם האחרים, אתם אנשים מאוד פרקטיים ואתה כל הזמן מדבר על מעשים, אז יש שלושה דברים שאני רוצה לזרוק לכם לטיפולכם, בוא נגיד ככה, ואתם יודעים את זה הרבה יותר טוב ממני, אבל בכל זאת. אחד זה הנושא של תקצוב דיפרנציאלי של בתי ספר. זה עכשיו בעיתונים, זה עכשיו באג'נדה. אנחנו שמים הרבה כסף פרטי כדי לנסות לגשר על הפער הזה. זה לא תפקיד של כיס פרטי לעשות את זה. אתם צריכים למצוא את הדרך לעשות את זה כך שאפשר יהיה לתקן. אנחנו פשוט רוצים להוכיח שקצת יותר, לא הרבה יותר, אפשר לשנות את הכול. אנחנו מוכיחים את זה כבר, אתם תראו פה את ההישגים שכבר קיבלנו אחרי שנתיים וחצי של עשייה ממשית בשטח.

הנושא השני, ותסלחו לי, לא כדי לשים אג'נדה, אבל בכל זאת, לפי הניסיון ומנקודת מבט שלנו, רציתי לזרוק לכם עוד דבר. יש עכשיו רשתות חינוך שעובדות בארץ, בוודאי זה סאב-קונטרקט, אם אפשר להגיד ככה, של הרשויות, אבל הנושא של התקורה של הרשתות האלה הוא נושא שעדיין לא טופל. כל רשת עושה מה שהיא רוצה לגבי - - - היא לוקחת בעצם תקורה כדי לשלם את ההוצאות שלה, כדי לעזור יותר טוב לילדים. יש כאלה שלוקחים איקס אחוז, יש כאלה שלוקחים המון אחוזים, זה כסף שבעצם המדינה תקצבה לילדים, לא למשהו אחר. בינתיים אנחנו יכולים, יש לנו את הלוקסוס, בגלל הנדיבות של כמה אנשים, לקחת אפס אחוז תקורה, אבל לא כולם עושים את זה. אנחנו לא אומרים שצריך לקחת אפס, או 20%, אני חושב שצריך להסדיר את הנושא הזה בכל המדינה, כי זה נושא חשוב ולפי זה אפשר יהיה אולי לעשות יותר או לעשות פחות, אבל אתם צריכים להחליט.

הנושא השלישי שאני רציתי לזרוק לכם זה מה שסם כבר אמר, פה אנחנו בשלבים מאוד ראשוניים, אנחנו, זאת אומרת מקוה ואליאנס יחד עם אחרים, רוצים באמת להקים מכון להכשרת מורים ואנשי חינוך, מכון לאומי, אפילו בינלאומי אבל לפחות לאומי, כאשר כל המורים שלנו, של דרכא, במעגל הראשון, של כל בתי הספר, ה-90 בתי ספר האלה וגם בתי ספר אחרים, שכל בתי הספר יקבלו את הכי טוב שרק אפשר מבחינת הכשרה. הכשרה של המאה ה-21. את זה אי אפשר לעשות רק עם תקצוב פרטי, אנחנו רוצים לעשות משהו משותף עם הממשלה, עם המדינה. אתם עוד תשמעו על זה, אנחנו בשלבים הראשונים, אני רק רציתי להעלות את הנקודה שהמוסד הזה לא יהיה מוסד שלנו, זה יהיה מוסד של כולנו, ברמה ארצית. זה מה שצריך להיות. דיברנו על זה שיש קשר בין מקוה למדינה, בגלל ההקמה, זו הזדמנות, עוד פעם, להביא משהו שהוא ברמה לאומית במקוה, שיהיה אור לכל הילדים שלנו.
סליחה שאני זורק לכם את השלושה דברים האלה, אבל אני בכל זאת אזרח ויש לי גם זכויות.

כן, תודה רבה.

נעמה אזולאי, בבקשה.

תיכף אני אדבר על המצוינות החינוכית בכי"ח, אבל לפני שאני אדבר על מצוינות חינוכית אני רוצה להגיד מילה אישית שאני חושבת שמתקשרת לערכים פה. הדוקטורט שלי הוא על התחדשות יהודית בישראל, זה התחום שעסקתי בו ברמה האקדמית. ברמה האישית אני עובדת עם נוער בסיכון ונוער במצוקה מאז שאני בת 21. בכי"ח מצאתי את הבית הנכון שיודע להגיד ביד אחת שזהות היא הדבר הכי משמעותי שיש ושבלי קידום הישגים הזהות הזאת לבד אינה מספיקה, אבל גם עם קידום הישגים לבד ובלי זהות, זה גם לא יספיק. אנחנו אנשים מורכבים, הזהות שלנו היא לעולם לא חד ממדית, ואני חושבת, אני לפחות, בשנים שאני כל החיים שלי במגזר השלישי, לא מכירה עוד מקום או עוד בית כמו כי"ח שיודע לדבר את שתי השפות האלה יחד ומבין שרק שתי השפות האלה יחד יכולות לעשות שינוי. אז אני מרגישה שהגעתי הביתה וזו הייתה המילה האישית שלי.

התמונה הזאת, לא רואים בבירור את המספרים, היא מאוד ברורה, בטח למי שיושב פה, שההלימה המאוד עצובה בין המקום שבו ילד נולד לבין האחוז או הסיכוי שלו לסיים עם תעודת בגרות טובה, כזאת שמובילה לאקדמיה, כזאת שמובילה לתואר, ראשון או שני, כזאת שמובילה לקריירה ולא לעבודה, היא הלימה עצובה היום במדינת ישראל. אני בטוחה שלא פעם ולא פעמיים בוועדת החינוך כבר נתתם עליה את הדעת. אחד הדברים שאנחנו באמת בכי"ח מנסים לעשות זה לשנות את תמונת המצב הזו במקומות שבהם אנחנו פועלים.
אתה שאלת קודם איפה, אתה בוודאי מכיר היטב את אורט ספיר בירוחם, זו דוגמה לאחד מבתי הספר שאנחנו מאוד פעילים בהם. השנה, באורט ירוחם, הגיעו לכיתה ז' 75% מהתלמידים עם רמת קריאה וכתיבה שהיא פחות מזאת של ד', פחות מהתקינה. אנחנו לוקחים את הילדים האלה, והרעיון הוא לא שנעשה בעצמנו, התפיסה שלנו אומרת שיש מורים וצריך לחזק את המקום של המורה וצריך לחזק את הידע ואת הכלים ואת תחושת הזהות הפנימית של המורה כיכול לקדם, ואנחנו עובדים עם המורים ועם המנהל ועם היועצות, ועם כל מי שיש שם, יש שם אנשים נהדרים, אולי הם צריכים הכוונה, אולי הם צריכים קצת כלים, אבל האנשים בשטח הכי מכירים, ואנחנו עובדים איתם על קידום, ותיכף תראו בהמשך, כשעושים את זה מאוד ממוקד, מאוד ברור, מאוד מכוון, ההישגים עולים יחסית מאוד מהר.

אתם יכולים להתחיל ממה שהתחלתי קודם, אתם רואים, אני נותנת פה כדוגמה את שדרות, ששם יש ילדים לקויי למידה, שלא מספיק שהם עם ליקויי למידה, אנחנו מוצאים גם הרבה מאוד פוסט טראומה, הרבה מאוד חרדות, הרבה מאוד קשיים, שהם לאו דווקא נובעים מחוסר דופמין. ואתם יכולים לראות שכבר אחרי שנה, בעבודה מאוד ממוקדת, 80% מהילדים כבר שיפרו את המצב שלהם. זאת אומרת עשינו חתך איך נראו הילדים האלה בתחילת השנה, השווינו את המיקום שלהם בכיתה לסוף השנה. כל הדברים האלה יד ביד עם הפיקוח, עם משרד החינוך, אנחנו לא פועלים בחלל החיצון, אנחנו חושבים שאיפה שאנחנו עובדים זה צריך להיות ביחד.

גלגלתי כמה מילים עם רות קודם על הנושא של שנת שמיטה ואני אגיד את זה ממקום אחר. בסוף אנחנו נשמוט, בסוף מי שיהיה שם זה בית הספר והצוות והאנשים שנמצאים במקום. כשיהיה המצב הזה שאנחנו נגיד 'אוקיי, אנחנו היינו כאן ואנחנו ממשיכים הלאה', זה צריך להישאר, זאת התפיסה שלנו. ואם אנחנו נעשה את הדברים בעצמנו זה לא יישאר, זה יהיה כשאנחנו נהיה וייעלם כשאנחנו לא נהיה. אז - - -

אני תמיד שואל את עצמי, כשאנחנו עושים ביקורים ומציגים לנו נתונים, אם כל כך טוב, אז למה כל כך רע?

עדיין אנחנו רק בהתחלה. אני אגיד שהרבה מעמותות יקרות, באמת, חברים טובים שלי הרבה מהם, לא מספיק נותנים את הדעת לעניין הזה של בר קיימא. אמר לי מנהל מחלקת חינוך, לא רחוק מירוחם, הוא אמר לי 'לא, אני לא צריך עכשיו את כי"ח, אני צריך את העמותה איקס', שאני לא אזכיר את שמה, 'כי ברגע שהם יצאו לי הבגרויות ירדו ב-20%'. אני מאוד מקווה שלא יגידו את זה עלינו.

מה עשיתם שם שגרם לשינוי?

בכל אחת מהתכניות אנחנו עושים דברים שונים. אנחנו תמיד תמיד תמיד עובדים עם המורים, אנחנו גם עובדים עם הילדים, גם עובדים עם יועצות, כי, עוד פעם, אמרתי, זה אף פעם לא רק לימודים, זה תמיד גם עבודה נוספת, ולפעמים אנחנו עובדים על שינוי תודעה. תסתכלו למעלה, יש לנו תכנית ענקית של 'סודקות את תקרת הזכוכית', שמקדמת נערות מהפריפריה החברתית לתעודת בגרות מדעית איכותית. הרעיון הוא שפשוט תעודת בגרות כזאת פותחת דלת לאקדמיה. שיעשו אחר כך מה שהן רוצות, שתלמדנה פילוסופיה אחר כך, אבל שתהיה להן האופציה לבחור. יש לנו היום 700 נערות כאלה. כשהתחלנו בבית הספר, מתוך הבנות שבית הספר אמר שיש להן פוטנציאל, רק 50 הלכו לתעודת בגרות כזאת. אחרי שנה זה הפך להיות 60 ומשהו ובשנה שעברה הגענו למצב ש-91% מהבנות עם הפוטנציאל הולכות לעשות לפחות 4-5 יחידות במתמטיקה ובמקצוע מדעי אחד.
אני עוד פעם אומרת, זה לא משנה, התארים שלי הם כולם ממדעי הרוח והחברה, זה לא רלוונטי, זה רלוונטי שאני בחרתי.

יש לי שאלה קטנה, אולי גדולה. מה שאת אומרת, זה לא גזרת גורל, לוקחים את הילד או הילדה, משקים אותה בחומרים הנכונים והם - - -

לוקחים את המורים שלהם, לוקחים את הצוותים האלה.

זאת אומרת כל הפערים האלה, אלה ילדים שהוזנחו? עמרם, אתה שאלת, המצב כל כך גרוע, זאת אומרת שאין השקעה בתלמידים עם פוטנציאל או בלי פוטנציאל. אילו השקיעו, הכול היה נראה אחרת, נכון? זה מה שאת אומרת?

זה קצת פשטני, אבל יש בזה - - -

האם זה מטען גנטי פגום?

לא, לא, לא, חס וחלילה.

זה השקעה בניהול טוב.

הלוואי שהייתה נוסחה ברורה וחד משמעית וחד ערכית. היא מורכבת מהרבה אלמנטים. זה מורים, מורים - - -

ומורים ומורים ומורים.

זה למידה מתקנת, זה מעורבות הורים, זה תקציב דיפרנציאלי, כפי שג'ימי אמר, וזו מערכת שלמה. בבקשה, נעמה.

הדבר שאני הכי מסכימה איתך, חבר הכנסת מצנע, זה שזה אף פעם לא שער אחד, זה תמיד יהיה שערים ברבים ואנשים שונים נכנסים בשערים שונים. בתכנית ללקויי למידה, אצל כל הילדים אנחנו הצלחנו למצב שבו 85% מההורים, ואתה יודע כמה זה לא פשוט להביא הורים, 85% מההורים משתתפים בסדנאות שלנו. ילד לקוי למידה לא גומר להיות לקוי למידה בשעה אחת וגם לא בשעה שתיים, אם אנחנו רוצים ליצור משהו שהוא משמעותי, זה צריך להיות מורים, זה צריך להיות הורים, זה צריך להיות עבודה עם צוות הניהול, צריך להיות תקציב, צריך להיות הכול. זו צריכה להיות עבודה על זהות. כל תכנית בפני עצמה חייבת להכיל בו זמנית כמה שערים ואז אפשר להגיע להצלחות.
התכנית שערים לבגרות, למשל, היא דוגמה אולי הכי קיצונית מבחינתנו. אנחנו לא שמים שקל על תגבור לימודי, כל העבודה שלנו, 100% מהעבודה היא הבניה מחודשת של הידע הארגוני פדגוגי בבית הספר. תסתכלו מה קורה לבתי ספר, לפני התכנית אנחנו מתחילים עם בתי ספר שהם 54% בממוצע, אחרי שנה אתם לא רואים עלייה דרסטית, כי אנחנו לא שמים כסף על תגבורים, אז זה 59%, אבל אחרי ארבע שנים אנחנו כבר מדברים על ממוצע של 84%. יושבת פה חנה טסלר, מנהלת המדור הדתי במקוה ישראל, התחלנו לעבוד איתה בתכנית הזאת לפני כחמש שנים, בשנה שעברה הם סיימו את השנה עם 92% זכאות. זה בטח בית ספר, רובו פנימייתי, אוכלוסייה לא פשוטה בלשון המעטה, ואנחנו באמת מאמינים שבחיים אנחנו לבד לא יכולים לעשות את זה. אם חנה לא הייתה נושאת דגל פדגוגי משמעותי, אם היא לא הייתה משלבת כוחות, אם הצוות שלה לא היה עושה את זה, זה לא היה קורה לכולם. ואני חושבת שהיום, כשאנחנו כבר מתחילים לקחת צעד אחורה היא תישאר, זה יקרה, זה ימשיך להיות שם.

התכנית האחרונה היא מאוד מיוחדת, אני אומרת עליה שתי מילים וזהו. אנחנו עושים כרגע איזה שהוא ניסיון, שהוא כבר חמש שנים, אבל אני חושבת שהוא כבר מאוד מבשיל בפרדס כץ. יש הרבה מאוד תכניות לסטודנטים ומלגות לסטודנטים בארץ, בפרדס כץ, אני קודם כל אגיד תודה לג'ימי שהתחיל, אבל לסם שהצטרף, אנחנו עושים תכנית שבה הסטודנטים הבוגרים של רמז ונווה שרה, שני בתי הספר התיכוניים בפרדס כץ, החילוני והאולפנה הדתית, מקבלים מלגה כדי לחזור ולחנוך את הילדים בתוך בית הספר, שהם השכנים שלהם, הם האחים שלהם, הם הבני דודים שלהם. בניגוד לפר"ח, ואנחנו שומעים את זה באוזניים, הם יכולים להגיד לילד, 'אלי, אל תספר לי שקשה לך, כי לי היה יותר קשה', או 'אל תגיד לי אין לי כוח עכשיו לעשות שיעורים, כי אני עברתי את זה בדיוק, אני גר קומה מעליך או קומה לידך'. כשהתחלנו את התכנית לפני חמש שנים בקושי מצאנו 15 סטודנטים בוגרי בית הספר הזה ואחוז הזכאות עמד על 60%. השנה היו לנו 50 פניות של בוגרי בית הספר רמז למלגות באוניברסיטה ואחוז הזכאות לבגרות עומד על 89%. אז אני חושבת שזה משהו שהוא איזה שהוא מודל. דיברנו על זה שאולי המקום הבא שנעשה את זה יהיה קרית מלאכי. זה בטוח משהו שהוא, שוב, הולך על המקומות האחרים, שמבין שרק זהות וקידום ביחד יכולים לתת פרי.

רק מילה אחת תגידי. אני מבין מה קידום הישגים, למה את מתכוונת בזהות?

בואו נעבור לאלי ברקת.

אני רוצה לדבר על תפיסה של מה זה זהות יהודית בכל ישראל חברים, מה הוא עולם הערכים שאותם אנחנו רוצים לקדם, שלושת תחומי הפעולה שלנו והאסטרטגיה שלנו לשינוי.

אני רוצה להתחיל בשלושה משפטים. כל ישראל יש להם חלק, לא רק בעולם הבא, גם בעולם הזה. בתפיסת הזהות היהודית אנחנו רוצים שכל אחד יביא את החלק שלו, גם בזהות האישית שלו, גם בזהות המקומית שלו, גם בזהות העדתית שלו, החלק שלו חשוב לבניית התצרף שקוראים לו זהות יהודית במדינת ישראל. תחשבו על פאזל, כל אחד מביא את החלק שלו ונוצרת תמונה שלמה.

המשפט הבא, כל ישראל ערבים זה לזה. לא די שאתה - - -

גם עברית אנחנו שומעים, ערבים זה בזה. יפה. בניגוד למה שכולם אומרים, ערבים זה לזה, הרבה פעמים ערבים זה לזה, לפעמים ערבים לחיך של השני, הוא יאכל אותך. רוב המקרים במקורות הם ערבים זה בזה. זו ערבות.

אז לא די לשכלל את החלק שלך, אתה צריך לדעת גם את החלק השני ולהיות שרוי בו ומצוי בו ולהיות ערב גם שהחלק שלי יבוא לידי ביטוי ופה אנחנו מגיעים לכל ישראל חברים. כל ישראל חברים בשלושת הממדים שלהם. אחד, במובן של membership, אני חלק מהסיפור הזה. הדבר השני, friend, אני ממש חבר, רע, של השני. והדבר השלישי חברים בפרשנות המסורתית שלנו, של scholar, של אדם שהוא תלמיד חכם. אנחנו תופסים כל אדם בישראל כמי שיש לו פוטנציאל וכמי שראוי ושרוי בתוך העולם הזה.

מי שאפשר לאכול איתו. מזה כל ישראל חברים, שעולים לירושלים לאכול קרבן פסח, כל ישראל חברים שם, כי בדרך כלל לא היית אוכל איתו, אבל בירושלים כל ישראל חברים.

בירושלים כל ישראל חברים, והגמרא שם ממשיכה, מרגע שפעם אחת למדת שבירושלים אפשר, אז בכל מקום אפשר וזה מה שאנחנו עושים.

ארבעת הערכים שהם חוד החנית שלנו. הראשון זה אחדות ואחווה. כולנו חלק אחד של השני וגם אחווה בין האנשים. מסורת ופתיחות לעולם. אנחנו חלק מהמסורת, בטח מסורת של אליאנס, של 150 שנה, אבל מסורת בכלל של עם ישראל, אבל גם יש פתיחות לעולם, לא סגירות שאנחנו חלק ממשהו אחד. הדבר השלישי זה יישוב עולם ותיקונו, מה שכאן אנחנו קוראים יהדות חברתית. צריך להיות חלק מהעולם, צריך לפתח את העולם, אבל צריך גם לתקן את העולם. והדבר הרביעי, לימוד תורה והשכלה רחבה. אין פער, אין מתח לבין לימוד תורה והשכלה רחבה, אלה שני הדברים שאנחנו רוצים לקדם בבת אחת.

שלושת תחומי הפעולה שלנו. דבר ראשון, בחינוך הפורמלי, בתי הספר. מיד אני אפרט, לפי הזמן, פעולה בתוך בתי הספר. אבל כמו שאומרים שצריך כפר שלם כדי לחנך ילד, צריך גם לספק לכפר את האמצעים להיות החלק מהחינוך של הילדים, ואנחנו יודעים, ככל שיש פער גדול בין עולם העמדות של בית הספר לעומת עולם העמדות של הקהילה, אז החינוך כאן מפספס, בטח שזהות יהודית. והחלק השלישי זה הנושא של עמיות יהודית. חלק מאוד חשוב ומהותי מתפיסת העולם שלנו זה קשר עם היהודים בכל רחבי העולם. במקרה שלנו התשתית שלנו היא בעיקר עם יהודי אירופה, אבל יש חיבור של סמינרים משותפים, לא רק להביא אנשים לארץ, אלא להעביר את חוכמת הארץ ליהודים בחוץ וגם ללמוד מהם.
מה האסטרטגיה לשימוש שלנו בכל פעולה שלנו? אנחנו בונים תשתיות מקומיות, אנחנו לא מחליפים את האנשים שנמצאים. אנחנו בונים תשתיות מקומיות, הן באימון, בהכשרה, בליווי של צוותי החינוך או הצוותים המקומיים, הן בבניית יכולות ובניית תשתיות של ידע. יש חלק מאוד חזק של פיתוח חומרים ותכניות לימוד שמגיעות לשטח.
הפעולה הראשונה בתוך בתי הספר זו יחידה שהוקמה בניהולה של גב' שוקי יניב אלחדד, היחידה למצוינות בחינוך יהודי חברתי וציוני, שאת כל התובנות והאיכויות של מורשה ושל מארג אנחנו משלבים ביחד, גם בניית חזון חינוכי של בית ספר, גם הטמעת כל עולם הערכים וזה פרויקט משותף יחד עם משרד החינוך. יש חיבור בין לימוד למעשה, רגישות להבדלים תרבותיים שקיימים בתוך בתי הספר, וכמו שיהודה אמר, חיבור בין הזרם הממלכתי לזרם הממלכתי דתי. חתירה למצוינות ניהולית ושיתוף פעולה עם בתי הספר של אליאנס ברחבי העולם.

כמובן שככל שהרשת של דרכא מתרחבת, אז גם הפעילות שלנו מתרחבת, כי הפעילות הזו היא חלק אורגני ואינהרנטי מההתרחבות של רשת דרכא.

הפעולות הישירות זה הנחיה וליווי בבתי הספר, עבודה מערכתית בין ארגונית. יש קבלת אות מצוינות יחד עם משרד החינוך לבתי הספר המצטיינים ופרסים. אנחנו עובדים בסך הכול ב-67 בתי ספר, 2,600 מורים, 27,000 תלמידים, ובכלל פעילות מעניינת.

עכשיו אני הולך לכפר. הכפר שלנו עובד דרך ממזרח שמש, זו הפעילות של הכפר. יש תכנית שנקראת נטועים ומחויבים, אנחנו עוברים דרך המנהיגות הצעירה של המקום. כמו שבירוחם יש מרכז צעירים שהתחיל בעמותת צבי ועכשיו כל הצעירים שהם בגיל 20-30 יש פעילות לתכניות שונות שהם מעורבים בקהילה ופעילים, כך אנחנו עושים גם באופקים, גם במגדל העמק, גם בעפולה, יש בסך הכול 250 סטודנטים ברחבי הארץ שפועלים בתכנית הזאת. יש תכנית עם צעירים בשנת שירות, יש היום כ-1,500 צעירים בשנת שירות ואנחנו עובדים עם 750 מתוכם בפעילות הזאת. זה בית מדרש שמלווה את הפעילות שלהם בקהילה, כי כשאתה מתנדב אתה צריך גם להתמלא ואתה צריך גם לא רק להגיע לשנה ולצאת ואולי לחזק דימויים שיש לך על המקום שפעלת בו, אתה צריך גם להבין את הקהילה שאתה פועל בה, להבין את המהלכים החברתיים שבתוכה הם מתקיימים, ויהודה כבר ציין, תכנית מרחב, תכנית לרבנים, רבנים מכהנים, אנחנו חושבים שכדאי להכניס את הרבנים לתמונה. אנחנו רוצים שהרבנים לא יילכו למקום שהוא קיצוני, מקום שמפריד, אלא צריכים למצוא את הדרך איך מחברים אותם לתוך מהלך חינוכי גדול, פלורליסטי ולא לוותר עליהם, לא לוותר על הרבנים. כמובן יש פעילות גם לנשים.

פעילות חדשה שנוצרה, אולי חבר הכנסת שמעון אוחיון יוכל להתעניין בה, תוך שנתיים אנחנו הולכים להקים מאגר מידע אינטרנטי של חכמי ישראל שבכל יום יהיו קורות חיים של אותו חכם, הפעולה שלו, בשבעה ערכים שאפשר ללמוד מתוך הכתבים שלו. זה מערך נגיש, גם למורים, גם לאנשים מבחוץ. כמו שאתם רואים פה, זה יוסף בן נאים, שהשבת זו הייתה הפטירה שלו, אבל שמענו גם ברדיו בשבת שעברה על הרב משאש שדיברת עליו, זו הרוח של הדברים שאנחנו רוצים לעשות.
יש לנו כ-1,000 פעילים, בעיקר צעירים ורבנים, בתחום הזה. יש את מכון קרן, שגב' ענבר גלילי שכטר שעומדת בראש המכון נמצאת איתנו היום, בו אנחנו מכשירים מורים ברוח הדברים שדיברנו עליהם. אחת הבעיות העיקריות במערכת החינוך זו השחיקה והנטישה של מורים, ומורים שעוברים בקרן, הם משקיעים פי שניים בתהליך ההכשרה שלהם, אבל את הפירות אנחנו רואים לאורך זמן, כי המורים נשארים איתנו הרבה יותר שנים ולהיות בוגר קרן זה תו איכות בתוך מערכת החינוך. תודה רבה.

אתם גם דואגים לא לחצות את הקווים בין להיות לאומיות ולאומנות?

אנחנו רחוקים משם, שאי אפשר לחשוב בהקשר הזה. אנחנו שותפים גם עם רות קלדרון - - -

הסביבה, ישראל במערך האזורי, האני והאחר.

אחד מהערכים אמרתי זה הפתיחות לעולם, חלק מהערכים זה בין ישראל לאני. אפשר לראות יהודים שמקצינים או תופסים חלק שגורם להקצנה, דווקא האור שאנחנו מאירים זו יהדות פתוחה, יהדות ליברלית, יהדות שמכילה ומקבלת. לא מפרידה, לא רק בין יהודים, אלא גם בין ישראל לעמים. רואים את זה גם בתוך מערכת החינוך של אליאנס בעולם, באליאנס בעולם לומדים יהודים ושאינם יהודים בתוך בית ספר בצורה אינהרנטית.

גם אצלנו פה, גם בירושלים, בית ספר כל ישראל חברים לילדים חירשים הוא בית ספר שיש בו גם יהודים לא דתיים, גם חרדים, גם נוצרים, גם מוסלמים, גם ילדים ממזרח ירושלים, כי אנחנו יודעים שיש לנו מוסד מיוחד ושהילדים האלה, אם הם לא יגיעו אליו, לא יהיה להם בעצם מענה.

לא לחינם אנחנו בחרנו להדגיש את הערכים ההומניסטים של היהדות, הבסיס של העיסוק שלנו בתחום היהודי הוא כבוד האדם, האדם נברא בצלם, האדם באשר הוא, יהודי וגוי.

אותו דבר בדרכא. בדרכא יש את בית הספר הדרוזי.

בסדר, אני רציתי רק להעיר את תשומת הלב.

It goes without saying אצלנו.

אם מותר להגיד הערה בעניין הזה. הוויכוח הזה בין לאומיות, לאומנות וגזענות - - -

זה המדרון פחות או יותר.

זה המדרון. אני לא יכול לבוא בטענה לגבי לאומיות אם אדם חושב שהערך הלאומי, הוא רוצה לקחת אותו בסדר עדיפות ראשון, נעלה, ואני אומר לו בעניין הזה לאומנות. אנחנו לפעמים חוטאים ונופלים בקטע הזה. אני בעד לכבד את האחר, יש לי תמיד בעיה שאני לא מכבד את עצמי או את מי שקרוב אליי. זאת הבעיה, שהרבה פעמים אנחנו עם הסיסמאות לכבד את האחר, אבל את הקרוב ואת אחיך אתה לא מכבד. אני לא רואה בזה עניין של לאומנות, שזאת בעיה, ואני רואה שאנחנו נופלים בפח. אתה שומע בחדשות מקרה של נגיד תג מחיר, שאני מתעב את ההתנהגות שלהם ואני מתנגד, ואומרים בחדשות שהפעילות שלהם על רקע גזעני, וכשערבי רוצח יהודי הוא עשה זאת על רקע לאומני. לאומני, גזעני, כלומר בקטע הזה אתם רואים את ההבחנה שאנחנו נופלים אליה, מפילים אותנו לתוכה. הוא, מותר לו להיות לאומני ולי אסור. אם אני לאומני אז אני גזעני. לכן גם פה אני צריך לעשות את ההבחנות הללו. אני לא רואה בזה שום פסול, ודאי שאני לא רוצה את זה בצורה קיצונית, אלא אני אשתדל שגם ערכים אחרים ישתלבו. גזענות, בוודאי שאנחנו דוחים מכל וכול.

לכן לגבי ההערה, כדי שהיא לא תישאר רק מהכיוון של יושב ראש הוועדה, עמרם מצנע - - -

אני אומר שלא תגידו שלא מעניין בוועדה שלנו.

מעניין. הוויכוח הזה ביני לבין עמרם הוא לא מהיום.

תודה.

היה צריך עכשיו לדבר איתנו אלי אללוף, שהוא היום עוסק כנראה בדברים יותר חשובים, עם הוועדה להדברת העוני. על אלי אני לא צריך לדבר, שמו הולך לפניו ואני מבין שהוא היום גם יועץ אסטרטגי אצלכם, אז אולי אתה תאמר משהו בנושא?

כן, אז אני באמת רציתי לומר כמה מילים על הנושא של המרכז החינוכי הבינלאומי. אתם קיבלתם פרישה של הפעילות של כל ישראל חברים, בשני התחומים האלה. אנחנו, כחלק מההתחדשות של מקוה ישראל ושל הפעילות של אליאנס בכלל, עמלים בימים האלה על הקמה של מרכז חינוכי בינלאומי שיישב פה במקוה ישראל, ישרת את ציבור המורים, התלמידים, אנשי החינוך בכלל, בתוך בתי הספר שאנחנו פועלים בתוכם, במעגלים השונים, הבעלות ובתי הספר ההיסטוריים וההפעלה של התכניות החינוכיות, ויעמיק את ההכשרה המקצועית הפדגוגית של המורים. מכון קרן הוא מכון מוכר, אני חושב, ומכובד, שחגג 40 שנה בשבוע שעבר, הוא הצמיח מאות מורים, דמות של מורה שהוא מנהיג, שהוא רחב אופקים, שהוא משכיל, שהוא הומניסט, מקדם למידה משמעותית, והכוונה היא להקים פה במקוה ישראל את המרכז החינוכי הבינלאומי הזה. אנחנו חושבים שבראש ובראשונה הוא ילווה בתי ספר בארץ, אבל שמעתם על בתי הספר שאנחנו בקשר איתם בחוץ לארץ וסביב עמיות וסביב זהות יהודית וסביב ההכרה עם האחר, מאוד חשוב ליצור את החיבורים האלה. כבר היום יש לנו פעילות עם בתי ספר באירופה שמגיעים לפה למחנה קרל נטר, בקיץ, יש מורים שאנחנו מכשירים. בשבוע הבא גיא גרדי, שמנהל את תכניות מורשה, נוסע עם צוות לצרפת ופוגש אנשי חינוך ומנהלים כדי לעסוק בנושא של החינוך היהודי.

המרכז החינוכי הבינלאומי הזה ישרת אותנו גם בארץ וגם בקשרים הבינלאומיים והיינו באמת רוצים את השותפות של המשרד בהקשר הזה, נפגשנו גם עם המנכ"לית, גם השר יודע, ואנחנו נשמח גם לעזרה שלכם בהקשר הזה.

ועוד בקשה אחת שחשוב לי להעלות. דיברנו על היוזמה המשותפת שקיימת סביב תכנית מארג. אנחנו מרגישים שאנחנו בשלים להרחיב אותה, כרגע היא פועלת בכ-25 בתי ספר, אנחנו יכולים להרחיב אותה להרבה יותר בתי ספר. בימים האלה ממש אנחנו בקשר עם משרד החינוך על יוזמה משותפת סביב נערות להיי טק, סודקות את תקרת הזכוכית. ככל שהחיבורים מבחינתנו עם משרד החינוך יהיו יותר משמעותיים, כך העשייה שלנו, אני חושב, תהיה יותר אפקטיבית.

חשוב לציין שיחד עם המשרד אנחנו כותבים חומרי לימוד שנלמדים בתוך בתי הספר. אחד הדברים שפיתחנו דווקא בתחום של החינוך היהודי, שירים ושורשים, שנלמד בלמעלה מ-200 בתי ספר ברחבי הארץ, חומרי לימוד שמדגישים, שוב, את היחס אל הזולת והאחריות והכבוד וגם פה היינו שמחים לחיבורים יותר משמעותיים.

בבקשה, רות.

קודם כל תודה רבה. מאיר עיניים ומשמח ומרגש ומחזק להיות כאן ולטעת עץ. אני רוצה להגיד מילה על השם מקוה ישראל, שזה שם נורא יפה למקום והמקור שלו, כמה שאני מבינה, הוא מקוה ישראל ה', כלומר במסכת יומא, אחרי כל הסיפור של בקשת סליחה מחברים וכו', יש את ההבחנה בין יהדות לנצרות, או להרבה דתות אחרות, שבנצרות יש חטא שאי אפשר לנקות אותו, האדם הוא חוטא באופן יסודי, יש לו איזה פגם, ומסכת יומא אומרת שאלוהים הוא המקוה של יהודים, מקוה ישראל ה', כלומר כשאתה נכנס ליום כיפור אתה כאילו נכנס למים כל הגוף ואתה יוצא טהור, והרעיון הוא זה שאדם יכול להיתקן לגמרי, שלא סוחבים פגם או חטא משנה לשנה, זה רעיון עצום. וזה רעיון מדהים לקרוא למקום מקוה ישראל.

עכשיו, גם מצד האגרונומיה ומשפחתי ואח של סבא שהיה פה במקוה ישראל במאה הקודמת ונפטר כאן משחפת וגם מצד העבודה המשותפת עם יהודה ואלי ונעמה וההתחדשות היהודית, אני מאוד מאמינה בדרך שלכם וכמובן שבתור ועדת חינוך, מה שאני יכולה לעשות אני אשמח לתמוך ולעזור.

שני דברים אני רוצה לומר. אחד, בשאלת הזהות, אני חושבת שאתם מציגים תהליך מדהים, אני לא זוכרת מי הלך איתי בהתחלה וגם סיפר לי ששארל נטר, כמו שאתה אומר, וכרמייה באים מאירופה החילונית, המדענית, הרציונלית, והולכים ליהודים מטורקיה, מרוקו, דרך כל עולם המזרח, ובונים שם גשר אל העולם הנאור יותר, אבל בעצם שם נוצר שילוב מאוד ייחודי ויוצא דופן של מסורתיות שהיא גם וגם, שהיא גם דוברת צרפתית ויש לה סטייל, אני חייבת לומר לכולכם, אני בונה הרבה על העלייה מצרפת שיהיו עוד כאלה, וגם מצד שני היא מאוד חדורה ועמוקה במסורת באופן שהוא יותר ממה שבא מאירופה. ועכשיו אתם עושים מהלך חזרה, במזרח שמש, שגם התרבות המסורתית המזרחית תחזור לתוך כור ההיתוך הישראלי.

אני רוצה להגיד בתור חצי ספרדייה מצדי שבתוך המעבר הזה תשימו לב לדברים שאנחנו לא רוצים לקחת איתנו, מהתרבות המזרחית. דבר ראשון שאני שמה לב זה המנהיגות הנשית. כלומר נעמה ונעמה ונעמה, אבל כמעט כל מי שמוביל כאן מהלך, ברוך ה', אני עד היום לא הכרתי אותך, וקרן תמיד היה, אומרים דמות המורֶה, אבל לי תמיד היו מורות, יש רוב נשי, אבל אין רוב נשי בהנהגה. אין רוב נשי באיפה שמחליטים את ההחלטות ואיפה שהכסף הגדול וגם בתכניות הלימוד. לא יכול להיות רבנים וגם תלמוד תורה לבנות. המקום של אישה ספרדייה, מזרחית, מסורתית, צריך להיות ביחד. גם בית הכנסת, עם כל הכבוד, אני לא אהבתי את זה, אני לא רוצה להיות מאחורי המסכים. יש את הבמה של ספרדים, במה של אשכנזים, מקום לתימנים והנשים. זה כבר לא יכול להיות, אנחנו כבר לא שם. במובן הזה אני גאה להיות בכנסת, גם שם אנחנו מיעוט, וזה לא צריך להיות דבר יוצא דופן ומיוחד. הנשים הספרדיות הן נפלאות בבישול והן נפלאות בגידול ילדים ולא נוותר על הנשיות שלנו ונהיה מלכות בבית, ולצד זה אפשר לצאת החוצה ולהיות איפה שנמצא באמת הכוח.

אל תיקחי לנשים האשכנזיות, עם החרדים האשכנזים, ששם זה אלמוסט טוטלוס.

נכון. אז במובן הזה אני אומרת את מה שאמר יושב ראש הוועדה ואני מאוד מסכימה, גם על בית הספר פה, מדוע ישנם עוד, או אולי זה רק שלב, שישנו בית ספר אחד כזה, אחד כזה ואחד כזה. אני משערת שלשם אנחנו הולכים ובאמת אתם אחד המקומות הכי יפים בארץ, אם לא בעולם היהודי, והמרכז הזה, שלא שמענו עליו הרבה, אבל גם בזה אם נוכל לעזור, להביא עוד עולים, אם זה הרצון שלהם לבוא, ולשלב אותם באופן נכון ולקבל מהם את המתנות שיש איתם, של זהות ומסורת, אז אני באמת יוצאת מלאת תקווה.

ביום חמישי היה פה שר החינוך וכולם התכנסו יחד בבית הכנסת, גברים ונשים, זה לא היה מחולק, כולם ישבו יחד. ועמד הרב שי פירון ועמדה מקהלה, שחנה ארגנה מבית הספר הדתי, בנים בנות ביחד וסולנית יוצאת אתיופיה שהרעידה את נימי הלב שרה באמצע בית הכנסת.

דברים טובים על שי פירון אני בשמחה יכולה להגיד, אבל שיהיה שי פירון כל הארץ.

ואף אחד לא קם ולא יצא והיו שם כל אנשי חמ"ד.

ברור. אבל, נעמה, אנחנו עוד מתפעלות מזה?

כן, אנחנו מתפעלות.

למה להתפעל מזה? כאילו מה? מישהו מכי"ח היה מתפעל מזה? כרמייה היה מבין מה הבעיה? קרל נטר היה מבין בכלל מה השאלה? או שהיא שרה יפה או שהיא לא שרה יפה. אני לא מוכנה להתפעל ב-2014 מזה ששר החינוך שלנו שומע מוזיקה.

הרב דוד סתיו ואנוכי זכינו לסדר סדר ט"ו בשבט בכנסת והייתה מקהלה מעין פרת שהיו בה נשים וברוך ה' הרב דוד סתיו נהנה, אני מקווה שהוא גם נהנה.

אני רוצה להגיד כמה מילים לפני שאנחנו הולכים. קודם כל באמת הדיון הזה הוא מרתק וגם מענג, למען האמת. שלא רק יש בו את הצד הנוסטלגי, ואני בוודאי גם אישית, ואי אפשר בלי נוסטלגיה, להיות גם כמי שלמד שלוש וחצי שנים בבית ספר אליאנס במרקש, במסגרת הזו במרוקו וחווה את המשבר. חווה את המשבר לבוא ממסגרת מסודרת באליאנס, מ-8 עד 12 ומ-2 עד 5, ואחר כך היינו הולכים לבית הכנסת לחדר, לבוא למעברת חצרים בבאר שבע וללמוד בצריף במשמרת שנייה, כי היה רק מבנה אחד, חלק למדו בבוקר, מ-8 עד 12 ומ-12 והלאה, אז בוודאי אליאנס בזיכרון שלי הוא מקום מאוד חשוב, ולתרומה שלו ולערכים, עם כל הוויכוח והמאבק שהיה בצפון אפריקה, בסך הכול הוא תרם. בוודאי התרומה שלו היא לאין ערוך לכל החינוך בכל הקהילות, בוודאי בצפון אפריקה. אני אפילו תמה אם אותם שלושה פרסי נובל ממרוקו, אם את החינוך שלהם לא קיבלו באליאנס. כלומר טאנוג'י, סרז בן הרוש ובן אסרף, שלושה פרסי נובל, אחר כך את חינוכם הם המשיכו בצרפת ובאמריקה, אבל על פי גילם היסודות היו כמובן באליאנס. זה בוודאי בעניין הזה.

אז כל הרעיונות היפים והמסורת שהשתלבה פה וכל הפסוק הזה שליווה אותם, היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה, ונתנו בצורה שוויונית, ואני זוכר, לילדים, מי שלא היה לו, אז קיבלו בוודאי גם בגדים וגם הזנה, דבר נפלא. באמת אין לי ספק שזה ודאי מלווה אותי.

אני חושב שברעיון של השילוב של זהות, טיפוח הזהות היהודית, אני לא אוהב זהות אחת, תן לי זהות עשירה, עדיף להשתמש בזהות עשירה. בזהות שלי באמת יש, ברוך ה', גם מבחינה זאת מכל הגוונים ואנחנו ירשנו מכל הסוגים ואנחנו גאים בכך שזהותנו באמת היא לא חד כיוונית, אלא היא עשירה ואני חושב שטוב שעשו, בלי להיכנס כרגע לוויכוח עם רות, אם בית הכנסת צריך לשנות כרגע את הפורמט או לא, אבל כן אפשר לאמץ.

עמרם, יש ויכוח היום בציבור, הרב פינטו וכל הבאבות למיניהם. כמה כואב לי שמכירים רק את הצד הזה ולא מכירים את הצד הגדול של התרומה של אותם אנשים שמדברים עליהם, אותם חכמים ואותם רבנים פתוחים, נאורים, שידעו להכיל את כל הקהילה ושמרו תמיד על המסגרת שלה. זה הערך הגדול. אני זוכר אחד הדברים, אבן דנן שהתווכח על ההילולות. הוא לא סבל את זה, היו צדיקים, אבל היו גדולי תורה, צדיקים זה אדמו"רים, זה חצרות, זה לא בהכרח, בלי לפגוע באף אחד, גדולי תורה, היום יש צדיקים ואני זוכר שהוא לא ידע מה לעשות והיה דיון האם להמשיך בהילולות או לא להמשיך, ותמיד היו יוצאים שליחים, בודקים את הסוגיה, מקיימים דיון ונותנים החלטה. על פי הכרעה דמוקרטית. הוא פתח את הפסק שלו, 'ממציאים צדיק יסוד עולם ועליו יסובבו עיר וחומה'. כלומר הצד הזה של הנועזות, של הפתיחות, וחבל, אני יודע, מי שקורא מקור ראשון רואה ארבעה רבנים מובילים שם, את זרמתי, את זיני, שאמנם מצנע יקרא לו לאומני, אבל לא בפתיחות שלו לעולם המודרני, ושרקי ואחרים, והם אומרים, אנחנו לא מזרחיים, אנחנו מערביים, יש לנו עולם אחר של תורה ומדע, של פתיחות, של כלל הקהילה, ולכן אולי זאת גם הסיבה שהקהילות הללו, למרות כל המהפכות והתהפוכות לא נזדקקו לזרמים קונסרבטיביים ורפורמיים ואחרים, משום שהמנהיגות הרוחנית ידעה להכיל את כולם, לקבל את כולם, דתי, לא דתי, שומר מצווה קלה כחמורה או פחות וכו', מחלל שבת, המציאו את כל הפטנטים כדי שהוא יישאר איתם.
הסוגיה הידועה, ששמעת אותי ברדיו, זה הרב משאש, שהתיר לקנות בשר מאנשים שמוכרים בשבת, זה חילול שבת בפרהסיא, האם נאמנים בכשרות, לא נאמנים בכשרות. אבל כדי לשמור על הקהילה הוא מצא את הפטנט, הוא אמר שחילול שבת בפרהסיא זה רק בעבודת אדמה, לא במסחר, והוא השאיר את הקהילה מאוחדת. הוא יכול היה להישאר כמו שלצערי במזרח אירופה בקהילה, לשחוט לעצמו, כמו שהוא רצה, לא, הוא אמר 'יש לי אחריות לכולם'. ואני חושב שאליאנס בקטע הזה ידעה ללכת יפה מאוד, להביא את ההשכלה הרחבה, להביא את העזרה החברתית, גם הסוציאלית, גם לחנך ולקדם הישגים וגם לכבד את המסורת בזהירות רבה, לא לפרק את המסגרות הללו.

אני רוצה להתחבר לשלוש הנקודות שאתה דיברת, תקצוב דיפרנציאלי. רשת חינוך תקורה, על התקורה לא אדבר, נעזוב את זה, יש לי דברים יותר חשובים. יש לך פה שותף נאמן, מוביל, ואנחנו יחד איתו, אני בוודאי יחד איתו, וגם השר, למאבק רציני לתקצוב דיפרנציאלי במערכת החינוך במדינת ישראל. אני מקווה שנצליח, כי עמרם בכל מקום, ואני משבח אותו על כך ואנחנו מאחוריו, בעניין הזה, וגם השר, זה המאבק שלנו, מול רשויות מקומיות חזקות שמתנהגות בצורה מאוד מאוד מיליטנטית וזה חבל. אני גר בראשון לציון ואני לא מסכים עם זה שהעיר הזאת, מארנונות שהיא מקבלת מאלפי מקומות תעסוקה ותעשייה, יש לה עודף תקציבי, ודימונה, שיש לה מפעל אחד, תתמודד עם כל מערכת החינוך. הילד שם יקבל השקעה בסדר גודל של 3,000-4,000 שקלים בשנה והילד בתל אביב או בראשון לציון יקבל השקעה בסדר גודל של 10,000-12,000 שקלים בשנה. אסור לשתוק לעיוות הזה.

והנקודה האחרונה, נגעת במשהו שהוא באמת במוקד האמונה שלי והעשייה, הכשרת מורים. מי שרוצה להשקיע, אני אומר, ישקיע בחינוך, מי שרוצה להשקיע בחינוך שישקיע במורים. כל המחקרים אומרים, תילחם, יש מחלקות על צפיפות בכיתות, באילו תנאים, באילו גילאים, תוסיף עוד שעה פה, עוד שעה שם, אבל כל החוקרים מסכימים שהשקעה במורים, ואל תתפשרו, לא פחות מתואר שני. הייתי פעם יושב ראש ועד הורים ובא אליי הורה ואומר לי, 'תגיד לי, שמעון, הוא יכול ללמד את הבן שלי?' אבל היום, אם 34% מהמורים שמלמדים מתמטיקה במדינת ישראל, יש להם תואר אקדמי במתמטיקה, ל-66% אין תואר אקדמי במתמטיקה. זה עלבון גדול למערכת החינוך. אנחנו חייבים להביא את הטובים ביותר, למשוך, לממן. רשת אליאנס תממן לאותם תלמידים גם את הלימודים, גם את הכלכלה בתואר שני, ומשרד החינוך ושר החינוך, בעזרתו של עמרם, שהוא יעזור לנו לקדם את הצעת החוק שהגשתי בעניין הזה, שהמורים הללו יתוגמלו כראוי. העניין הזה של אופק חדש ועוז ותמורה, לא פתחתי את הפה עד שלמדתי את המספרים וראיתי את הסטטיסטיקה, בלוף אחד גדול. תודה רבה.

תודה רבה.

ביחס להכשרת מורים. הכשרת מורים לא מסתיימת, זה לא תואר ראשון או תואר שני, הכשרת מורים זה תהליך נלווה לאורך כל השנים. אם כאן הוגים רעיון לפתח מכון להכשרת מורים, זה צריך להיות מכון להכשרת מורים שעובדים, שפועלים. כשאני סיימתי ללמוד, אני לא בטוחה שידעתי להיות מורה וכל עוד מורה לא מכשיר את עצמו תוך כדי עבודה אין סיכוי שהוא יוכל לקדם את ההישגים של התלמידים. בחלק מבתי הספר בארץ מתקיימים תהליכים של הכשרת מורים עצמאיים. ככל שהאוטונומיה של בתי הספר והמודעות של בתי הספר וההשקעה של בתי הספר בנושא היא גבוהה יותר כך אנחנו מצליחים יותר לקדם תלמידים. כדי לקדם תלמידים מהפריפריה, ואני אמנם מירושלים וזה לא נחשב לפריפריה, אבל האוכלוסייה היא לגמרי פריפריאלית, ההשקעה הגדולה ביותר צריכה להיות במורים. מהמורים זה יגיע לתלמידים. זאת נקודה אחת.

הנושא של התקורה, שלא עצרנו מספיק לידו. אני יודעת שבימים אלה נעשית בדיקה במשרד החינוך. התקורה שגובות הרשתות האחרות היא תקורה גבוהה מצד אחד, ומצד שני היא דיפרנציאלית. אני רוצה להסביר. אותה רשת באזורים שונים, בתי ספר שונים, גובה תקורה גבוהה יותר או נמוכה יותר, לא לפי הצדק החברתי, אלא הפוך. כדאי שאתם תהיו ערים לנקודה הזאת. אותה הרשת יכולה לגבות 30% באזורים פריפריאליים ו-5% באזורים יותר מפותחים, בגלל המודעות הגבוהה של האוכלוסייה במקום. זו תופעה מאוד חמורה.
אני רוצה לחזור לעניין של תהליך הכשרת המורים במקומות שאנחנו לומדים מהם בעולם. אני מקווה שהרוחות החדשות שמנשבות עכשיו במשרד יפתחו יותר למידה ויותר הוראה ופחות מדידה, ויותר אוטונומיה למורים. אם אנחנו לא נאמין במורים, אז המורים לא יאמינו בתלמידים, אם אנחנו נאמין בתלמידים ונאמין במורים, אנחנו נוכל להגיע להישגים יפים ולשנות את המציאות.

אני רוצה להתייחס לסוגיה של הזהות שעלתה כאן והיו בה קצת אולי - - -

עושר של דעות.

הילדים נמצאים אצלנו מגיל 12-13 עד 18. אני אומרת שהם מגיעים כשהם בגובה הברכיים שלי וכשהם מסיימים אני מגיעה להם לברכיים וזה הכיף, אבל זו תקופה שהם מגבשים את הזהות האישית שלהם על כל הגוונים וזהות אישית מורכבת, כמו שאמרה נעמה, מהרבה מאוד תחומים. אבל אם המטרה שלנו בסיכומו של דבר שהם יהיו אזרחים פעילים, עצמאיים, תורמים, אני חושבת שבנושא של הזהות בהחלט צריך להשקיע הרבה מאוד מחשבה, כי המנוף של פיתוח הדימוי העצמי של תלמיד הוא המנוף המשמעותי ביותר לקידום הישגים ולדברים שצריך לזכור. ילד שטוב לו בבית הספר, שמרגיש שייך לבית הספר, שהוא לא מרגיש בשוליים של בית הספר, שבית הספר מאפשר לו להצליח בנישה שבה הוא מצליח, זה מנוף לכך שהוא יצליח גם בתחומים האחרים.

תודה רבה.

הערת המשך של חוט אחד, לסוגיית הזהות. סוגיית הזהות היא דיסציפלינה שוות ערך לכל דיסציפלינה שיש בתוך משרד החינוך, היא לא קו רצף בין, ואת הדיסציפלינה הזאת צריך ללמוד, צריך להשקיע הרבה מאוד ומערכת החינוך לא יודעת עוד איך לעשות אותה. היא דיסציפלינה לכל דבר ועניין, יש לה מתודה, יש לה subject matter משלה ועוד.

אנחנו מתכוונים לזהות החברתית של כל אחד.

זהות, סיפור של עיסוק בזהות.

זה לא מונח אחד. כל אדם מורכב מהרבה זהויות, משפחתית, חברתית, סביבתית, אישית.

אכן, אבל הוויכוח בינינו הוא יותר על החברתית.

ויש כמה זהויות שאנחנו עוד לא החלטנו מי אנחנו ומה אנחנו, ומה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים.

אני רוצה להציג את הנושא של החינוך הפנימייתי. בתוך החינוך של מדינת ישראל יש הרבה כפרי נוער ופנימיות, שאמנם השר דיבר על זה בשבוע שעבר, כשהוא היה פה, שזה כרגע בראש מעייניו, אבל אני מבקשת מוועדת הכנסת גם לתת את הדעת על זה, מכיוון שיש פה הרבה ילדים מהפריפריות, שמגיעים המון לפנימיות, והם זקוקים להרבה יותר חינוך דיפרנציאלי מאשר בערים עצמן.

אני הייתי המקדים של סם ואני מאוד שמח שסם ממשיך מה שאנחנו התחלנו לפני 20 שנה ויותר בצורה מאוד טובה.

אני רציתי להגיד שני דברים, אחד, נוסטלגי ואחד כלפי העתיד. בשנות ה-50 הגיעה משלחת של מפקחים ממשרד החינוך הצרפתי למרוקו, באו לראות מה עושים שם בבתי הספר של אליאנס. נכנסו לכיתה א', שמעו את התלמידים, יצאו משם, אמרו למנהלי אליאנס, 'זה מאוד נחמד, מה שאתם עושים, אבל אין לכם סיכוי, הילדים האלה לא יתקדמו'. אמרו 'בסדר, בואו תראו את הילדים בכיתה ה'', נכנסים לכיתה ה', שזה סוף החינוך היסודי, שמעו את התלמידים שם, אמרו 'איזה תלמידים, איזה חינוך, איזה ידע, הם באים ממקום אחר, נכון?' 'לא, הם האחים הגדולים של אלה שראית'. זה מה שידע לעשות אליאנס אז וזה מה שאליאנס יודע לעשות היום. שמענו מנעמה את ההתקדמות בתכניות שלנו, זה בדיוק אותו דבר, זה מה שאנחנו למדנו לעשות ואנחנו עושים היום.
ואני חושב שאם אנחנו מדברים על השקעה במורים, דיברנו על תקצוב דיפרנציאלי, אני חושב שהחינוך מתחיל בגן טרום חובה, שם אותם המורים בעלי תואר שני צריכים להיות כדי ללמד ילדים לדבר נכון, ללמוד שפות זרות כבר שם ומשם להתקדם, כי אז כשיגיעו אלייך, ילד בכיתה ז', הם יהיו מוכנים ללמוד ולא תצטרכי לעשות בעצמך מה שלא עשו בשנים שלפני זה.

אל"ף, אני מצטרף לכל הדברים היפים שחבריי אמרו כאן ואני חושב שמעבר למילים יש כאן עשייה של שותפות ושל חיבור מאוד משמעותי שלנו, כאנשי מקצוע.

אני רוצה להגיד משהו פרקטי והתלבטתי אם לומר אותו. אנחנו צמודים לעיריית חולון. עיריית חולון שולחת לכאן כ-300 תלמידים בשנה ואנחנו לא זוכים לאגרת תלמידי חינוך. מדובר על 300,000 שקל שאנחנו בעצם גורעים מהתלמידים שלנו, וזה סיפור של כמה שנים.

אם אתם שייכים לעיר חולון, אז - - -

אנחנו לא שייכים לעיר חולון, אנחנו חלק - - -

לא, שייכים מוניציפאלית.

אנחנו לא שייכים, אנחנו גוף גלילי, אנחנו 3,300 דונם של חבל גלילי, אנחנו שייכים למינהל החינוך ההתיישבותי, עיריית חולון שייכת למחוז - - -

מוניציפאלית מקוה לא שייך ל - - -?

לא שייכים לשום מקום.

הוא חסר מעמד?

חולון שולח 300 תלמידים?

בשנה. יש 300 תלמידים כל שנה שלומדים במקוה ישראל ועיריית חולון לא מוכנה לשלם את אגרת תלמידי חוץ שלהם, בעוד רשויות אחרות כן עושות את זה, כמו בית דגן, כמו אזור, שאר הרשויות שעובדות איתנו. עיריית חולון טוענת שבעצם היא עושה לנו טובה שהיא שולחת לכאן תלמידים ומצדם, מבחינתם, הם לא ישלחו. אבל המשפחות שמגיעות לכאן אלה משפחות שבאות לבית ספר ייחודי, שבאות לחקלאות, שבאות לערכים אחרים שבחולון לא נותנים אותם, עם כל הכבוד לחינוך בעיריית חולון. אם תוכלו לעזור לנו בזה, אנחנו נשמח מאוד וזה יעזור לנו לקדם עוד מהלכים פה.

תכתוב מכתב ליושב ראש הוועדה.

אני אעשה את זה בשמחה.

לגבי העניין של התקורות, יש מישהו שמטפל בזה? אתם פניתם למישהו? שר החינוך יודע מזה?

המנכ"לית מינתה את מי שהיה פעם מנכ"ל אגודת רנה קסין לבדוק את הנושא.

אז אנחנו לא צריכים - - -? אם המנכ"לית מינתה מישהו.

קודם כל אני באמת מודה לכם על שכיבדתם אותנו כאן בביקור הזה. ביקור קצר, אבל הוא מעלה מבחר של נושאים באמת רחב מאוד. נגענו ככה בקצה המזלג כמעט בכל הנושאים, אפילו קצת בענייני היום והשגרה, מה שמעלה גם הרבה מאוד רצון קצת ללמוד יותר ולהבין יותר ולהשלים הרבה מאוד חוסרים למה זה אליאנס ומה זה מקוה ישראל ואיך הדברים האלה משפיעים על כולנו. נדמה לי שבחברה הישראלית אין מספיק מודעות לתרומתה של יהדות צרפת לציונות, לחזרה לארץ ישראל ואחר כך להקמת מדינת ישראל, התרבות העברית, ויש הרבה מה לעשות בעניין הזה כדי באמת לשים את המשקל הכבד ואת ההשפעה הגדולה של יהדות צרפת על השורשים כאן במדינת ישראל.

אני רוצה לומר כמה מילים. אחד, אנחנו מחר בכנסת מציינים ומצדיעים לכפרי הנוער, זו יוזמה משותפת שלנו בוועדה ושל עליית הנוער ואותם גופים שעוסקים בכפרי הנוער. יש בארץ מספר כפרי נוער, מכל מיני זהויות ומאפיינים שונים ואני מניח שנראה מחר גם אנשים מהכפר פה. אין ספק שכפרי הנוער, שהיו הגוף הקולט החשוב ביותר של נוער שגם הגיע ללא הורים, לפני מלחמת העולם, אחרי מלחמת העולם, שינו גם את תדמיתם אבל גם את אופיים לאורך השנים, אבל נשארו תמיד בחוד החנית ובחזית של קליטה, של סגירת פערים, של הזדמנויות שוות וחשוב מאוד באמת שנציין את זה, ומחר אנחנו נציין את זה.
בעניין הדברים שאתה העלית, ג'ימי, תקצוב דיפרנציאלי. אתה מתפרץ לדלת פתוחה, אנחנו עוסקים בזה הרבה מאוד בוועדה, אני יודע שגם משרד החינוך רוצה להתקדם, קצת עם חששות, קצת עם בעיות, כי תקצוב דיפרנציאלי, אם המשמעות להוסיף לתקציב ולתת לאלה יותר ולאלה פחות, מתוך התקציב התוספתי, אז כולם מסכימים לזה, אבל כשבאים ואומרים רגע אחד, בואו נחלק את העוגה אחרת, אז מתחיילם הוויכוחים והכעסים. אני אפילו הייתי פעם בוועדה בכנס שדרות והיה לי עימות חריף מאוד עם ידידי, ראש עיריית חולון, אבל אנחנו לא נוותר. כמי שהתנסה גם בחיפה וגם בירוחם, אני עם הבנה עמוקה הרבה יותר מאשר הייתי בעבר למשמעות ולצורך ובכלל לחובה של כולנו לסגור את הפערים, כי כבר אמרתי בפתיחת הדברים, שלדעתי זה האיום הכי גדול על החברה הישראלית. לא חמס, חיזבאללה, האירנים, זה נורא מעניין ואוהבים כל הזמן להתעסק בזה, אבל נדמה לי שזה האיום העיקרי על החברה הישראלית.

בעניין של התקורות, יש הצעת חוק שלי שאני עוד בוויכוח עם משרד החינוך. מי שיודע, יש חוק שקובע שכספי חינוך שמגיעים לרשויות המקומיות חייבים ללכת לחשבון בנק נפרד וזו עבירה פלילית להשתמש בהם לדברים אחרים. החוק הזה לא חל על הרשתות.

אבל יש תקנה ש - - -

תקנה. אם חוקים לא אוכפים, אז על אחת כמה וכמה גם בתקנות. אני מכיר את הנושא הזה של התקורות ואנחנו בהחלט נטפל בזה. אף רשת לא לוקחת יותר ממה שמשרד החינוך מאשר, אבל גם שם יש דיפרנציאציה לא סבירה ולא ראויה. אנחנו נעזור. אני תיכף אדבר בדברי הסיכום על נושא פיתוח מקוה ישראל כמרכז מצוינות בחינוך, הכשרת חינוך, הכשרת שורשים והדברים שעלו פה, הדברים שאתה העלית, רשמתי לעצמי גם את הנושא של אגרות תלמידי חוץ, לא כל כך פשוט, כי אתה יודע, הכלל הוא שאם העיר שולחת מישהו אז היא צריכה גם לשלם, אבל אם ההורים עושים את זה מרצונם העצמי ויש פתרונות לילדים גם בעיר שלהם, אז לא בטוח, אבל אנחנו ננסה לעזור בזה.

לסיכום אני אומר את הדברים הבאים. כל ישראל חברים אליאנס, היא רשת החינוך הגדולה והוותיקה בהיסטוריה היהודית המודרנית כאשר מיליון הבוגרים שימשו ועדיין משמשים שגרירים של מסורת יהודית סובלנית ואחריות חברתית שהעניקו בית חם לכלל היהודים באשר הם. הוועדה רואה עין בעין את החשיבות והצורך של פעילות כל ישראל חברים בחיזוק החינוך בפריפריה החברתית, הגיאוגרפית והפריפריה הישראלית של מדינת ישראל. ועדת החינוך רואה בחיוב את הקשר המתהדק בין כל ישראל חברים למשרד החינוך, לוועדת החינוך, הן בתחום קידום ההישגים החינוכיים בפריפריה והן בתחום העמקת הזהות היהודית, כמובן בדגש החברתי.
אנחנו, כוועדת החינוך של הכנסת, רושמים לפנינו את נכונותה של כי"ח ואליאנס להיות שותפה פעילה במאמצים של ממשלת ישראל לסייע בקליטת אלפי עולים שבאו ועדיין זקוקים לעזרה, לסיוע, וגם אלה שאנחנו מקווים שיעלו בעתיד, ובטח מצרפת. אנחנו רשמנו את הנכונות של כל ישראל חברים אליאנס להעמיד לרשות מוסדות המדינה את הידע, הניסיון, שמטרתם להקל על שילובם של ותיקים וחדשים דוברי צרפתית בישראל.

ואנחנו מברכים מאוד על הכוונה להקים מרכז חינוכי בינלאומי במקוה ישראל שיהדק את הקשרים שבין ישראל ואירופה, בדגש על יהדות צרפת, ומקדמים בברכה את כל היוזמות המשותפות ושמענו פה על הרבה מאוד יוזמות, מעורבות בבתי ספר, אלה הקיימות ואלה העתידיות. אני מאוד בתקווה שמערכת החינוך הישראלית, היא באמת עומדת בפני הזדמנות, אני לא רוצה להגיד בלתי חוזרת אבל הזדמנות חשובה תחת הנהגתו של השר שי פירון עם תפיסת עולם שרואה בחינוך כתוכן ולא רק כמכשיר ואמצעי, ואני מאוד מתחבר לכיוון של מתן, הענקת, עצמאות גדולה הרבה יותר מהקיימת היום למנהלי בתי ספר, עצמאות שתאפשר למנהלי בתי הספר לקדם יוזמות עצמיות, רעיונות שנבנים מתוך בית הספר, שימוש במגוון הרחב מאוד של תכניות מתערבות שקיימות היום ולאפשר למנהלי בתי הספר באמת לאמץ לעצמם תכניות רבות ואחרות ותמיד תוך כדי זהירות כמובן לזכור שבית הספר הוא הישות והוא המחנך והוא הקובע גם את מדיניות בית הספר בהקשר לשימוש בשלל התכניות וההתערבויות השונות שנעשות על ידי גורמים חיצוניים אל תוך בית הספר. נדמה לי שבניית אמון היא אולי מילת המפתח. גם אני מתרשם שעודף הבחינות והציונים והבחינות החיצוניות נובעים מתוך אובדן האמון שבין המטות העליונים לבין השטח, וכאשר לא מאמינים אז זה חודר כלפי מטה. הרעיון של לתת אמון במנהלי בתי הספר, במורים, הוא להוריד סמכויות ולחנך, לא רק את הילדים, אלא גם את המנהלים והמורים, לנכונות לקחת אחריות, להיות מעורבים, להיות אכפתניקים ולהיות שותפים אמיתיים לשינוי ולא רק ממלאי הוראות והנחיות שבאות מלמעלה. כך שאנחנו נכנסים לעידן חדש והמבחן העיקרי יהיה לא רק בחזון אלא במימוש היומיומי שלו.

אני בהחלט שמחתי על הביקור ושמחנו לשמוע את הדברים, כי אנחנו רואים בכם שותפים מלאים ואין דבר טוב משותפות אמיתית של נשיאה באחריות. תודה רבה.

תרשה לי מילה אחת. סיימת את הישיבה, סיכום יפה, בקשה ואמירה. בקשה, האם נוכל למסד את המפגש הזה ברוח האחווה שיש פה, פעם בשנה בט"ו בשבט. שוועדת החינוך תשב פה. אני חושב שזה לא מסובך. אני לוקח את הרוח הזו ואולי נשחזר אותה בעוד שנה.

ואמירה, בשם כל החברים פה, רצינו לברך אותך על כך שנבחרת לפרלמנטר מצטיין. הגיע הזמן שיכירו ביכולות שלך.

מכירים, מכירים.

ואנחנו מברכים בשם כל האנשים האלה, כל הכבוד לך.

אם הוא מסכים, זה אומר שהוא יהיה יושב ראש הוועדה בעוד ארבע שנים.

אני הכרתי אותו גם בתפקידים אחרים, הוא הראשון שהניח את הפערים החינוכיים על סדר היום ונדמה לי שהיינו בודדים במאבק הזה, הוא כמדבר ואני כעוקב אחריו, כעיתונאי, אבל הוא היה הראשון ואני מאוד שמח שהקדמת את זמנך והזמן של הנושא הזה הגיע. תודה רבה.

תודה רבה לכם.

יש כאן את ספר האורחים של מקוה ישראל. בחתומים עליו ובמברכים את מקוה ישראל לפני 44 שנה דוד בן גוריון, זלמן שז"ר, גולדה מאיר, שמחה דיניץ, יצחק רבין. אגב, יצחק רבין אמר שלא קיבלו אותו למקוה, אז הוא עבר לכדורי.

<הישיבה ננעלה בשעה 13:15.>