PAGE
3
הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים
03/02/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 29 >
מישיבת הוועדה לבחינת בעיית העובדים הזרים
יום שני, ג' באדר א' התשע"ד (03 בפברואר 2014), שעה 10:30

<מדיניות משרד החינוך כלפי ילדי מהגרי עבודה ואופן שילובם במערכת החינוך>

חברי הוועדה: >
מיכל רוזין – היו"ר

שמעון אוחיון
משה מזרחי

שמעון סולומון
פנינה תמנו שטה

>
שר החינוך שי פירון



עמירה חיים - מנהלת מחוז דרום, הוועדה המייעצת, משרד החינוך

אביבה מירון - מפקחת כוללת, מחוז תל אביב (בעיר תל אביב), משרד החינוך

אבי טולדנו - מפקח כולל בחינוך התיישבותי, משרד החינוך

עירית בירן - סגנית מנהלת המינהל הפדגוגי, משרד החינוך

עו"ד סופי אורטשקנזי - ממונה בלשכה המשפטית, משרד החינוך

ליה מרון - ממונה על ילדי חוץ ללא הורים בארץ, מנהל לחינוך התיישבותי משרד החינוך

רועי פליישמן - יועץ התקשורת של שר החינוך, משרד החינוך

מיכל זדנק - דוברות, משרד החינוך

מירב דדיה - מפקחת ארצית נפגעי תקיפה מינית, משרד הרווחה

מוטי ברקוביץ - מנהל אכיפה וזרים, רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול

פיני קבלו - סמנכ"ל לקשרי המרכז לשלטון מקומי

מיכל לוי - מרכזת את מוקד סיוע לפליטים, עיריית ירושלים

צחי גולן - ממונה על טיפול בפרט, מינהל חינוך, עיריית ירושלים

עלמה שירן - מנהלת המחלקה לרווחה ושיום בחינוך, עיריית תל אביב-יפו

ד"ר דרורי גניאל - ראש מינהל שח"ק, עיריית אילת

ענת לביא - מנהלת, בית ספר פולה בן גוריון, ירושלים

רות כהן עזרא - מורת שילוב ומרכזת תחום צרכים מיוחדים, בית ספר פולה בן גוריון - ירושלים

יואב (זימי) זימרן - מנהל, בית הספר הניסויי, ירושלים

אלי נחמה - מנהל, בית הספר רוגוזין ביאליק-ת"א

ד"ר גלית יוסף - מנהלת בית הספר ירדן-תל אביב

רחלי אברמסון
_
מנהלת מינהל החינוך, עיריית ערד

אחלאס אבו סלח - גננת, גן יותם, אילת

רות אורנשטיין - הקליניקה לזכויות אדם בינלאומיות , האוניברסיטה העברית

אודי כהן - מנהלת גני חיים וגן ניצנים, התנועה ליהדות מתקדמת, בית שמואל

שי אבידן - מרכז מערך הסיוע לפליטים ומבקשי מקלט, ירושלים

אריאלה לאה צוויקל - מתנדבת במערך הסיוע לפליטים ומבקשי מקלט, ירושלים

מיכל שנדר - רכזת תחום נוער, ארגון א.ס.ף

עו"ד אסנת כהן ליפשיץ - מנהלת הקליניקה לזכויות מהגרים, המרכז האקדמי רמת-גן

אילן כהן - מנכ"ל, ארגון CIMI, ג'וינט ישראל

ז'אן מארק לילינג - ארגון CIMI, ג'וינט ישראל

קרן הנדין - ארגון CIMI, ג'וינט ישראל

נעם שפר - מנהל כפר הנוער עיינות

הילל הילמן - מנהל כפר הנוער כדורי

אמאן פוטסום גאים - מבקש מקלט מאריתריאה, מבית הספר אשל

דסטה טספאלדט - מבקש מקלט מאריתריאה, בוגר כפר הנוער כדורי

איסאם היילה - מבקש מקלט מאריתריאה, בוגר כפר הנוער כדורי

מוחמד חסן חוסיין עומר - מבקש מקלט מסודן

שרית רוטשילד - אמא של איסיאס, מבקש מקלט מאריתריאה

ג'ון כספיי - תלמיד לשעבר בכפר הנוער כדורי, מבקש מקלט

ליאת סגל - מורה בבית הספר ליפתא בירושלים, מיוזמות המכתב לשר החינוך

תמר זהבי ורטה - מורה בבית הספר ליפתא בירושלים, מיוזמות המכתב לשר החינוך

ענבל פרח פראן - תנועת המחנות העולים

עדי שני - תנועת המחנות העולים

ג'ון פשה - תנועת המחנות העולים

ג'ושוע קלמן - המשמר החברתי

עידו ברום - המשמר החברתי

אליאב גיל - לוביסט, מייצג את פורום כפרי נוער ופנימיות

נטע משה - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אורי עצמון

בת שבע פנחסוב

ר.כ. חבר המתרגמים
<מדיניות משרד החינוך כלפי ילדי מהגרי עבודה ואופן שילובם במערכת החינוך>

בוקר טוב לכולם. בוקר טוב לחברי הכנסת הנוכחים – שמעון אוחיון, שמעון סולומון, חברי הוועדה, והצטרפה אלינו גם חברת הכנסת פנינה תמנו שטה. בוקר טוב לשר החינוך שי פירון. אנחנו גאים ושמחים שאתה איתנו היום. הנושא הוא חשוב, הוא מורכב ואני גם מניחה שזה לא נושא שאתה עוסק בו יום-יום שעה-שעה, אבל זה בהחלט נושא חשוב.
אני רוצה גם להגיד באמת שאחד הנושאים שעליהם אולי יש קונסנסוס, ואחד הנושאים שבאמת מהרגע שהגיעו לכאן ילדי עובדים זרים ולאחר מכן גם ילדים של מבקשי מקלט, כל אחד על פי הגדרתו כמובן, מהגרי עבודה, מערכת החינוך רואה באופן שוויוני, ברור, את כל הילדים במדינת ישראל, וכך אולי, בין הדברים היחידים שאנחנו עומדים באופן מוחלט באמנות הבין לאומיות, באמנה לזכויות הילד. מערכת החינוך מלכתחילה קבעה בצורה ברורה שכל הילדים ישתלבו במערכת החינוך באופן שווה. אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מראים צדדים לא יפים בחברה הישראלית, אני חושבת שזה צד שחשוב גם אותו להראות. זה צד יפה ונכון של החברה הישראלית. אני חושבת שאנחנו יכולים להתגאות בכך.

אני רוצה לנסות בתמצות להגיד את הנושאים שאנחנו נדבר עליהם היום, אבל היה לי באמת חשוב להגיד את זה בצורה ברורה, על מערכת החינוך, ואין לנו ספק גם שהאתגרים הגדולים שמערכת החינוך עומדת בפניהם, בכל התחומים ובוודאי בשילוב של ילדי העובדים הזרים וילדי מבקשי המקלט, הם אתגרים לא פשוטים ואתגרים מורכבים, והיא מתמודדת איתם והיא אינה מתחמקת מלהתמודד איתם.

אנו נרצה היום לשמוע גם את האופן שבו המערכת מתמודדת, כן לדבר בהחלט על כיצד נעשה השילוב, איפה כן יש קשיים, איפה צצות באמת שאלות. אני חושבת שזה תמיד חשוב לבחון את עצמנו. מה הם הפתרונות המערכתיים שניתנים, האם הם פתרונות מערכתיים או פתרונות מקומיים, זו גם נקודה חשובה. האם קיימות הנחיות ברורות ממשרד החינוך לגבי שילובם של אותם ילדים, או באמת יש יותר עצמאות לשטח בנושא הזה. אנחנו נשמע פה מהשטח את העמדה שלהם או את הבקשה שלהם מול משרד החינוך.

אני חושבת שננסה גם לדבר על האתגר הפדגוגי הרחב יותר של כל ילדי ישראל. השנה הכריז שר החינוך שהשנה הנושא השני הוא האחר הוא אני.

לא השנה.

שנה שעברה?

לא, בשנים הקרובות.

בשנים הקרובות, מצוין, עוד יותר טוב. לחלוטין.

אין יותר נושא שנתי.

אני באה עכשיו מדיון בוועדת הפנים על מה שקרה באור עקיבא דרך אגב, עם שילוב, אמנם אנשים בגירים בקהילה, תשושי נפש, מתמודדי נפש, כפי שהם נקראים היום. הנושא הזה של שילוב כל האוכלוסיות בחברה, השוויון שאנחנו נותנים, בטח ובטח לילדים במערכת החינוך, אני חושבת שהוא נושא חשוב ביותר. והאתגר הפדגוגי פה הוא באמת רחב, כי יש מחלוקות ומחלוקות שחלקן הן פוליטיות ואידיאולוגיות, ובסופו של דבר המורה עומד מול תלמידים והוא צריך לתת את התשובות גם בנושא הזה. נשמע גם ממורות שרוצות באמת לשאול על היכולת שלהן לדבר ולדברר את הנושא הזה בתוך הכיתות.

אנחנו נרצה גם לדבר על הבוגרים, מה קורה עם אותם בוגרים. הייתה לנו כבר ישיבה פה גם עם משרד הפנים, אני מעדכנת אותך שהיו פה בוגרים של מערכת החינוך הישראלית, שמרגישים באמת אכזבה שהם לא יכולים להתגייס לצבא. הם מאד היו רוצים להתגייס לצבא עם החברים שלהם, אפילו ללכת לשנת שירות, והם מוצאים את עצמם בעצם מנודים מקבוצת השייכות שלהם בשלב מסוים.

וכמובן נדבר גם על אותם אלה ילדי מבקשי מקלט, שהיו בכפרי נוער והיום לא רק שהם לא יכולים ללכת לצבא, הם מוזמנים למתקן הפתוח חולות. אנחנו נשמע פה, יש חשש מאד גדול גם בתנועת מחנות העולים - - -

אין כמעט, וגם אותם נפתור. אני בדקתי את זה והמספרים הם מאד מאד קטנים. בדקתי את זה שמית.

אוקיי, אז אנחנו נפתור את זה. אם זה מספרים קטנים, אז עוד יותר קל לפתור את זה, אבל רגע, אנחנו לא דנים בזה. כפי שאמרתי סדר הנושאים - - -

בדקתי זה שמית ילד-ילד, לא על ידי מישהו.

אנחנו נדבר על זה, אבל אני כן רוצה להתחיל כפי שאמרתי לפי סדר הצגת הדברים, ידעתי שהנושא האחרון ייצור, יש לנו סדר.

אנחנו נתחיל לשמוע על מערכת החינוך. באו לפה מכל הארץ, גם מרשויות מקומיות, גם מבתי ספר. אני חושב שחשוב להם מאד בעיקר להשמיע, לא רק לשמוע אותנו, בעיקר להשמיע גם לוועדה, אבל כמובן לך, השר, על השילוב ועל הדרך שהם עושים. אני בטוחה שהאתגרים שיש להם ביום-יום הם לא קלים.

אני רוצה להתחיל עם נטע משה ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, שתמיד עושה לנו עבודה מדהימה, מחקר מצוין, שעוזר לנו להתחיל את הדיון, בבקשה תתחילי ותסכמי לנו את הדברים.

בוקר טוב. נטע משה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת. אנחנו התבקשנו לכתוב מסמך שעוסק בשירותי מערכת החינוך לילדים זרים, חסרי מעמד אזרחי. המסמך מונח כאן ואני אגע בשלוש נקודות מתוכו, אני חושבת.

אחד, מבחינת המדיניות של המשרד והחלת חוק לימוד חובה; שניים, הנתונים שקיימים, אלה כן ואלה לא; שלישית, ההתמודדות, וזה בעיקר ההתמודדות של הרשויות המקומיות עם הנושא. אני רוצה להודות לרשויות המקומיות ולמנהלים שבאמת שיתפו פעולה עם זה.

אז בישראל יש קבוצות שונות של ילדים זרים, חסרי מעמד אזרחי, חלק נולדו כאן וחלק הגיעו לישראל עם ההורים או קטינים בלתי מלווים, וכפי שהוצג בדו"ח מבקר המדינה ממאי 2013, אין מידע מספיק או אין מספיק נתונים על כמה ילדים כאלה נמצאים בישראל, בטח שלא פילוחים שינויים לגביהם: כמה בחוק חינוך חובה, כמה לא, איפה גרים. יש איזה שהוא מחסור בנתונים.

עכשיו, אנחנו התמקדנו בשתי קבוצות, שכמו שהבנו הן מעסיקות ומהוות אתגרים רבים לרשויות. ילדים לעובדים זרים, זאת אומרת אמהות, אבות, שהגיעו לכאן עם אשרת עבודה ונמצאים פה בין אם כיום כדין או שלא כדין, ושהילדים נולדו בעיקרם בארץ, וילדים למבקשי מקלט, מהגרי עבודה, מסתננים, שהגיעו בגל הכניסה דרך הגבול הדרומי עם מצרים ונמצאים פה. חלקם הגיעו בגפם וחלקם נולדו פה להורים.

כמובן שיש ילדים זרים נוספים, ילדים לדיפלומטים, ילדים בהליכי עלייה, ילדים למתנדבים, אנשי דת וכדומה, אבל כמו שאנחנו הבנו, אלה אתגרים מסוג שונה. זאת אומרת יש אתגרים שהם משותפים לכל ילדי המהגרים, וזה שפה, התאקלמות, תרבות. אבל לילדים האלה של מהגרי העבודה, יש קשיים נוספים, בדרך כלל זה מצב סוציו אקונומי נמוך יותר, ההורים סובלים מחוסר ביטחון תעסוקתי, לא תמיד יש כתובת ברורה, או ריבוי מעבר, מיעוט עוגנים משפחתיים וגם חוסר הוודאות לגבי העתיד, חששות מפני גירוש. למי שהגיע מגבול מצרים יש גם טראומות שהם חוו בדרך.
עכשיו, מבחינת מדיניות, זאת אומרת היא מתבססת על החוק. חוק לימוד חובה, התש"ט, 1949, קובע שכל ילד שגר בישראל, זה ללא קשר למעמדו או מעמד הוריו, זכאי ללימודים. יש חוזר של משרד החינוך משנת 2010 שפורסם ויש גם חוזר משנת 2009 לגבי נהלים, וכן, החובה היא שכל מי שנמצא פה שלושה חודשים, משולב במערכת החינוך. ככה שבמובן הזה משרד החינוך נבדל ממשרדי ממשלה אחרים, שיש כאן בסיס חוקי, שמתייחס לילד באשר הוא ילד, ללא תלות בתושבות, אזרחות, שזה הדברים שאנחנו יודעים שמשרדים אחרים נתקלים איתם.

אז אם ככה, השאלה העיקרית שאנחנו מצאנו לנכון לעסוק בה, זה איך באמת מבוצע השילוב הזה ואיזה אתגרים מגיעים לבתי הספר ולרשויות שהם צריכים להתמודד עם זה.

כמו שאנחנו יודעים, רוב הילדים משולבים ברשויות המקומיות, חלק יש במנהל לחינוך ההתיישבותי בפנימיות, ובמתקני המשמורות. היו תקופות שבהן היו הרבה יותר, היום זה מיעוט.

לגבי נתונים, זה אחד הקשיים שנתקלנו. היה לנו קשה לקבל נתונים כמה באמת ילדים כאלה, שהם ילדים לעובדים זרים, למהגרי עבודה, למבקשי מקלט – יש.

זאת אומרת שהם מסומנים גם כילדי שגרירים וכדומה?

זהו, אז הספירה כמו שהבנו היא לפי מספר דרכון, ומספר דרכון יכול לכלול בזה גם לדוגמא ילדים שהם בהליכי עלייה וילדים לדיפלומטיים, וכמו שהבנו זה אוכלוסיות שונות.

מספרים גבוהים.

כן, ואלה מספרים גבוהים, ואם מסתכלים ככה על ארצות המוצא, ברור שזה לא האוכלוסייה שהוועדה כרגע - - -

כשאת אומרת ילדים בהליכי עלייה זה ילדים ששוהים בישראל, אבל מה? שהמסמכים עדיין לא סיימנו את דרכם עד שהם מקבלים את התושבות?

כל מיני, אני אומרת זו לא הייתה ההתמקדות שלנו, אבל כן, יש - - -

רק צריך לומר למען ההגינות שיש בזה גם צד יפה. אתה לא מסמן את הילדים האלה. רק בואו נבהיר את הסיבה, יש לזה סיבה. כדי לא לסמן את הילדים האלה באיזה מן רשימה שחורה - רק כדי שהדברים יהיו ברורים - אנחנו שמים אותם בתוך כלל רשימת התלמידים שכרגע נמצאים בתהליך כזה או אחר בישראל, ולכן הם נמצאים גם ברשימה הזאת. זה הרבה יותר ראוי מאשר לעשות איזה רשימה נפרדת ומסומנת, רק כדי להעביר את ה - - -

כן, נטע מציינת את זה מהבחינה שהיא לא יכולה להגיד נתון כמה יש במערכת.

בסדר, אני רק רוצה להסביר למה זה, כי הייתה הוראה לא להפריד אותם לרשימות נפרדות, משום שזה היה מייצר הרבה מאד תגובות צודקות דרך אגב, ולכן הם לא ברשימה נפרדת. זה לא נובע מ - - -

לא כביקורת.

אני רק אומר למה עשינו את זה. זו תפיסת עולם של חלק מפול שלם, ולא להפריד אותם, בסדר?

נטייתו של מכון מחקר זה לחפש נתונים גם מספריים, ולכן - - -

הוא לא סותר, הוא רק מסביר.

אני רק מסביר למה זה ככה, כי רצינו לא לבייש, לבזות וכו' וכו'.

רק להבין את סדרי הגודל שהבנו מהפנייה אל הרשויות, אז כמו שאנחנו מבינים בתל-אביב-יפו יש כ-1,800 ילדים, בירושלים כ-150 תלמידים, כ-70 תלמידים במנהל לחינוך התיישבותי, 60 באילת, 30 בערד, וזה לגבי שנת הלימודים הנוכחית.

גם באשדוד היו.

באשדוד יש כ-10, כן, מעט. 11.

אנחנו נגיע לשילוב ברשויות. אז היו כמה דברים שחזרו על עצמם בשיחות עם הרשויות, ובזה אני רוצה להתמקד. אחד הדברים שעלה זה שיש אולי איזה מחסור בהנחיות, המלצות, איזה שהוא מידע שמגיע מהרמה הארצית. ובאמת, כל רשות לקחה לעצמה את היכולת עם המשאבים שלה, עם האוכלוסייה שהיא מתמודדת, עם הכלים שיש להם, ולנסות ולהתמודד עם הדברים האלה.
הדברים שעלו לדוגמא, הדילמות שבין לימוד בהפרדה חלקית, שילוב מלא, שילוב יזום בבתי ספר, פיזור בעיר, בטח אם אנחנו מתבססים על אוכלוסייה בגיל חינוך נמוך, מה המשמעויות של זה. איך מתמודדים עם אפשרויות של גירוש, איך מתמודדים עם העובדה שמדברים עם הורים שמגיעים מתרבות ומתכנים ומשפה אחרת. האם צריך ללמד תכנים פדגוגים שמותאמים יותר לילדים האלה. ואלה דברים שעולים כבר כמה שנים.

ואין כללים אחידים. אני רואה שיש פה את ירושלים, אילת, כל אחד מתמודד בעצם עם סוגיות אחרות.

אנחנו נוכל לשמוע מהם.

כולם פה ואנחנו תיכף נשמע אותם.

כמו שהבנו זה שנים. האוכלוסייה הזאת נמצאת פה כבר כמה שנים וגם המורכבויות משתנות עם השנים, והיו ניסיונות שונים. כמו שאנחנו רואים בכל אחת מהרשויות הייתה התמודדות אחרת לאורך השנים. זה גם תלוי כמובן בריכוזים, ריכוזי האוכלוסייה השונים שיש בה, משאבים אחרים. אם נגיע למשאבים, אז מבחינת התמיכה התקציבית, אז זה מתקדם לזה. זאת אומרת יש שיפוי או השתתפות מסוימת, לא תמיד זה דבר קבוע, לפעמים זה תלוי בית ספר, לפעמים יש דברים שמגיעים מתרומות. וזו שאלה - אם ילדים נמצאים פה כבר כמה שנים, האם צריכה להיות מערכת קצת יותר מוסדרת לזה ואיך באמת עוזרים לרשויות לתת את המענים האלה.

עכשיו, יש את התמיכה ... והרגשית הרחבה, שחלקה לא שייכת למשרד החינוך. זאת אומרת מועדוניות, צהרונים, דברים כאלה, כל מיני רשתות של אבחונים, או צרכים מיוחדים, שזה דברים שבהעדר מישהו אחר שמתמודד איתם זה בסוף מגיע לבתי הספר, וגם להם פה יש קושי להתמודד ולספק את כל הדברים האלה.

כפי שאמרנו לא פעם בישיבות פה, התמזל מזלנו בכוונת תחילה, שיש שלושה שרים שעובדים לשם שינוי בשיתוף פעולה – חינוך, רווחה ובריאות - - -

מהמפלגה הנכונה, יש עתיד.

מאותה מפלגה, נאמר ככה. אני חושבת שדווקא - - -

אני שר החינוך של כולם.

ולכן אני חושבת שבנושא הזה באמת הרווחה גם הפשילו שרוולים בנושא של מועדוניות, צהרונים. אני חושבת שנשים את זה רגע בצד, אבל כן אם את יכולה להגיד לנו משהו על נושא של חינוך מיוחד, כי ממה שאני מבינה, וזה חשוב שתשמע, השר. ממה שאני מבינה, באחוזים יותר גבוהים, מכל מיני סיבות, מגיעים אותם ילדים לחינוך המיוחד ואז זה בעצם עולה פי שבעה אני מבינה, משילוב ילד במערכת החינוך הלא מיוחדת, הרגילה. יש עוד משהו על זה?

אז זהו, מרב הנתונים על זה התקבלו מתל-אביב, ששם יש באמת הרבה ילדים ושם נעשו אבחונים לגבי חלקם, והנקודה הזאת העלתה איזו סוגיה בחלק מהרשויות, שיש מחסור בכוח אדם מקצועי דובר השפות, שיכול לבצע לפעמים את האבחונים הנדרשים, וזה דבר שהרשויות לא תמיד יכולות להתמודד בעצמן, למצוא את היועצים, את המאבחנים, את אנשי החינוך המיוחד שיגיעו ויעשו את הדברים האלה, ופה זה משהו נקודתי יותר.

ועוד דבר נקודתי שעלה, זה האם צריך לעשות איזה שהוא סל קליטה לילדים כאלה, בדומה למה שאנחנו יודעים שיש לילדי עולים. דברים שיהיו מוסדרים ברמה - - -

מבחינת מערכת החינוך.

מבחינת מערכת החינוך, כן, לגבי שעות מוסדרות, דברים כאלה.

שעות עזר בעברית וכדומה, כמו שניתן לעולים חדשים.

אוקיי, אני באמת מבקשת מכם, כדי שנהיה יעילים, אני רוצה לתת למספר רשויות מקומיות וגם למנהלי בתי הספר להציג איך זה קורה בשטח, מה ששמענו עכשיו באופן מחקרי, כיצד זה באמת קורה.

אני רוצה להתחיל עם צחי גולן ממנח"י – מינהל חינוך ירושלים, בבקשה. תשתדל לא לחזור על דברים שנאמרו, להיות מאד קונקרטי לגבי ירושלים. כן, בבקשה.

שלום, בוקר טוב. בירושלים, במערכת החינוך הממלכתית, מגני ילדים ועד סוף בית הספר היסודי, יש כ-150 ילדים של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, המשולבים במערכת החינוך הממלכתית. גם צרפנו מסמך שאני אשמח אחר כך להעביר אותו גם בצורה מסודרת.

אני רוצה להתמקד, בכל זאת לחזור על כמה מהדברים שעלו, ואני חושב שמבחינתנו דווקא להעביר את זכות הדיבור ואת מוקד השיחה למנהלים של בתי הספר וגם של גני הילדים, שהגיעו לכאן לישיבה היום.
אנחנו באמת נתקלים, ואני אגיד ככה, קודם כל דווקא על הצד החיובי. מבחינת רישום הילדים, אין כמובן הבחנה בין הילדים האלה לילדים אחרים במערכת החינוך. אמנם הנגישות שלהם לרישום באינטרנט היא לא אפשרית בגלל הסיפור של המספרים, דרכונים ותעודות זהות, אבל הם כן מקבלים שירות במחלקות הרישום במינהל החינוך בעירייה.

מכיוון שרוב המשפחות וההורים מרוכזים באזור מרכז העיר במקרי של מבקשי מקלט ובאזור רחביה, במקרי של מהגרי עבודה או מהגרות עבודה, עיקר הלחץ אצלנו נופל במספר מסגרות חינוכיות, בגני ילדים באזור מרכז העיר – נחלאות, מחנה יהודה, ובבתי ספר – בית הספר הניסויי במרכז העיר ובית הספר פולה בן גוריון ברחביה.

מלבד הסיוע העירוני שאנחנו מנסים לתת בצד התקציבי, בין אם זה ישירות לבתי הספר ובין אם זה בגני הילדים בהעסקה של כוח עזר, אנחנו נתקלים בחלק מהבעיות שגם נטע ציינה אותן במחקר שלה. הקושי לתת לילדים הללו שעות סיוע בבית הספר או בגן. אין אפשרות להכניס את הילדים האלה למערכת השילובית של משרד החינוך.

למרות תנאי החיים הקשים שלהם והמצב והעוני שהם מתמודדים איתו וחוסר היציבות התעסוקתית, קשה מאד בגלל דרכי ההשתכרות שלהם, להוכיח הכנסה נמוכה, או רישום כתושבי העיר, ולכן למרות שהילדים הללו היו יכולים לקבל את ההנחות המקסימאליות בצהרונים, בקייטנות וכו' וכו', הם לא זכאים לדבר הזה. הקושי של מערכת הרווחה ומשרד הרווחה, מדיניות משרד הרווחה, לתת סיוע אך ורק במצבי סכנה לילדים האלה, מקשי מאד על עבודת המניעה איתם. אנחנו יודעים שרוב הילדים הללו מגיעים לבתי הספר, המחנכות, המנהלים והמנהלות של בתי הספר והגנים נתקלים בהם באופן יום יומי, אבל בעצם היכולת שלהם לסייע להם היא מאד מצומצמת.

יש עוד שתי נקודות שרלבנטיות לגבי הנגישות לחינוך, או נקודה אחת רלבנטית לנגישות לחינוך. חשבנו שיש איזו שהיא התפתחות חיובית בתחום הזה, אבל כל הנושא של רב-קו והזכאות להוצאת רב-קו עם הנחה של 50% של ילדים, היא מאד מצומצמת, ואז גם אם אנחנו במינהל החינוך רוצים לפזר קצת את העומס גם על בתי ספר אחרים, בעצם הילדים, המשפחות, צריכות לשאת בעלות של נסיעה.

תסביר לי שנייה כדי שאני אבין. אני באמת רוצה אחרי זה, שיתנו לי לדבר, המטרה היא לפתור בעיות ספציפיות. זה בסמכות עיריית ירושלים, למה אתם לא פותרים את זה?

מה בסמכות עיריית ירושלים?

כרטיסי רב-קו וכו'.

לא.

לא. משרד התחבורה, ויש בעיה דרך אגב באופן כללי לבני נוער עם הגעה לבית ספר, עם זה שהם צריכים לקנות כרטיס - - -

אז אני רוצה להגיד.

כנ"ל לגבי תהליכי רישום.

לא, אז אין בעיה, אז אני אתייחס, כי לכל הנקודות האלה שהעליתי, מה שהוא באפשרותנו, אמרנו - בתקציב עירוני ובכוח עזר מסייע - אנחנו מקצים לזה תקציבים, אנחנו מגייסים לזה גם תקציבים מגופים חיצוניים, עושים את המרב. אבל, אבל למשל, הנושא של שילוב הילדים במערכת השילובית של בית הספר הוא לא באחריות עיריית ירושלים אלא באחריות משרד החינוך. הנושא של זכאות לתמיכה על בסיס סוציו-אקונומי הוא גם משרד החינוך ולא עיריית ירושלים. הנושא של סיוע בתחומי הרווחה הוא לא עיריית ירושלים אלא הוא משרד הרווחה.
אנחנו כן ממליצים ואנחנו כן מציעים להקים צוותים שיבחנו את זה על בסיס מקומי, אבל זה מחייב פתיחת חסמים גם במשרד החינוך, גם במשרד הרווחה וגם במשרד התחבורה, לטובת העבודה של בתי הספר ולטובת העבודה של המערכת העירונית.

תודה רבה צחי, זה היה ממוקד ומצוין, דוגמא מצוינת לבאים בתור.
גלית יוסף, מנהלת בית הספר הירדן בתל אביב. את היית אצלנו בעבר, אנחנו נשמח לשמוע אותך.

אני אשמח. אז בוקר טוב, שמי ד"ר גלית יוסף, מנהלת הירדן.

רק רגע, אמרת רישום בשילובית, אמרת הקצאת בסיס סוציו אקונומי. מה עוד אמרת לגבי משרד החינוך, אם אני פספסתי משהו.

שעות עולים/סיוע וכו', לא הזכרתי.

בסדר, זה הקצאה.

מורות וגננות שיח.

ברשותכם, אני באמת חושבת שמתבקשת פה השאלה האם אתם פניתם במכתב מרוכז, במקום שעכשיו השר יצטרך לכתוב, אני חושבת שזה מאד חשוב לפנות למשרדים.

בסדר פנינה, בשביל זה יש ועדה, היא מציפה דברים.

אנשי הספר עשו את המאמצים האלה באופן - - -

להציג בוועדה זה בסדר, אנחנו לא תוקפים את האורחים שלנו.

זה לא עניין של לתקוף, זה משהו שצריך לעשות בצורה מסודרת גם.

כן, בבקשה.

אני אתחיל שוב. בוקר טוב לכולם. שנה רביעית מנהלת בית הספר הירדן בדרום תל אביב, שכונת התקווה, מקום ששינה את פניו בארבע השנים האחרונות מקצה לקצה ומחייב אותנו להסתגלות תמידית, יום-יום, לנוכח השינויים בשכונה.
אני רוצה להוסיף פרט אחד בתחילת הדברים, לעניין תעודות הזהות והדרכונים, לגבי הנתונים שרשומים כאן. ממוצא מדינות שונות, 22 מדינות מזינות את מוצא ההורים של ילדי בית הספר, ואם אקח לדוגמא את סודן, רבים מהילדים, מחצית מהם בעלי תעודת זהות. כך שכשאנחנו נדרשים לפלח או להחליט על משאבים, תקציבים וכן הלאה, לעתים קשה לנו לזהות מי מבין 350 התלמידים הוא בעל מאפיינים של ילדים זרים כאלה ואחרים, חלקם באמת בהתאם לפילוח של שלוש הקבוצות, אבל יש מדינות מסוימות שחלק מהילדים כבר קיבלו תעודות זהות.

אבל איך הקושי הזה משליך בעצם?

יפה, ואם אקח את כל סך בית הספר, 70% מילדי בית הספר, בנקודת הזמן היום, הם ללא תעודות זהות, וכל היתר עזבו הישראלים ונותרנו עם תלמידים זרים שלהם תעודת זהות. זה משליך ישירות על המשך דבריך. אנחנו מתחילים מהרצון שלנו לקבל מלגות או תקציבים ממשרד החינוך, שמחייבים אותנו להזין תעודת זהות. אז רק כ-30% מסך תלמידי בית הספר יכולים להיות רשומים ברשימה כבקשה.

אם נחזור לתחילת השנה, רישום באמצעות טופס 4, כל תלמידנו מתחילים את המצב כשגויים במערכת - - -

מה זה טופס 4? חשבתי שטופס 4 זה לאשר כניסה לגור בבית.

לא ניתן לקלוט אותם בתחילת הדרך וצריך להשקיע מאמצים מרובים מול מצבת בירושלים, מול בית הספר, כדי לקלוט את הילדים כתלמידים. ואני בהחלט יכולה - - -

לא הבנתי, למה יש קושי?

המספר שהם מקבלים ברישום לא תואם, אין להם מספר מזהה, הם מנפיקים להם איזה שהוא קוד זיהוי כלשהו, שמעכב ומסרבל את הדרך שבה אנחנו יכולים להתייחס אליהם אחר כך בהמשך הדרך, בהמשך שנת הלימודים, על פי כל הנתונים והמדדים, כולל אפילו להזמין את מבחני המיצב לבית הספר. הכל הכל מתעכב היות שהרישום לא נעשה בצורה קלה יותר, כשיודעים שהם עם מאפייני זרות כאלה ואחרים.

זה מעכב גם תקציבים מהמשרד, שהילדים לא מוכרים בתקן של בית הספר, במצבת התלמידים. שמי אלי נחמה, מנהל קמפוס ביאליק רוגוזין בתל אביב. אני מוסיף שכל עיכוב שכזה ולנסות לעשות איזה שהוא פישוט בתהליך הבירוקרטי, מאד יעזור. דרך אגב, אנחנו ניסינו לפנות למשרד ולבחון את הדרכים האלה. ההשכלה הישירה על בתי הספר היא חוסר מתן התקן הראוי. זאת אומרת אם 400 תלמידים – 40%-50% מופיעים כשגויים, זאת אומרת ש-50% מהתקן לא מגיע.

הבנתי את ההשלכה על בית הספר ועל הקושי, אני לא מצליחה להבין למה יש בעיה ברישום. הרי זה לא חשוב אם - - -

אין תעודת זהות, ואם לא מזינים את המספר - - -

כן, אבל אם נותנים להם מספר ואותו מזינים?

המספר לא תואם את המערכת. במערכת העירונית הוא לא תואם את המערכת הארצית.

אני לא מצליחה להבין טכנית למה, אבל כנראה זו - - -

זו בעיה טכנית שצריך לפתור אותה.

בעיה טכנית ספציפית שמקשה עלינו את תהליכי ההוראה. אני רוצה להדגיש שבאמת אחד מהדברים החשובים ביותר הוא שבאמת בעיר תל אביב ובדרום העיר בפרט, אנחנו מקבלים משאבים סדירים מעיריית תל אביב, שדואגת לנו לכל צורכי המערכת, לצד המשאבים מהמשרד, וזה אומר שאנחנו דואגים מתזונה ועד ספרים, ילדים נזקקים וכן הלאה. המערכת מטפחת את הילד במכלול שלו, ממש מבוקר ועד ערב.

הנקודה הזקוקה יותר למשאב שאינו נמצא וזמין, זה באמת הצוות החינוכי שלנו, ההוראה, שאנחנו נדרשים להשקיע משאבים עצומים כדי להכין את המורה או את המורה לעבודה עם האוכלוסייה הזאת, והמשאבים, איך אנחנו בתור המערכת שקולטת כל כך הרבה זרים, יש לי בסך הכל שלושה עולים בבית הספר, ורק השלושה עולים האלה, בעצם יש מעקב ובקרה על תכניות העבודה שלהם מטעם המשרד. זאת אומרת כל היתר אנחנו מפיקים באופן עצמאי.

הצרכים עולים מלמטה ואנחנו מגדירים את סדר העבודה וסדר היום. מתקשים מאד לגבש הסדרים בסיסיים וחוזרים מול מסגרות הרווחה התומכות של המשפחות. כפי ששמענו, מרבית המשפחות נמצאות במצוקה וכל ילדי בית הספר על רצף בין סיכון לסכנה כל שהיא.

מבקר המדינה, אני מזכירה לכם, כבר הביע את עמדתו בעניין ומשרד הרווחה עובד כדי לשנות את ההגדרות האלה.

נכון. ובאמת הארגון שנותן לנו מענה הוא גם כן ארגון עירוני – מסילה – שקמה לצורך המענה הזה, אבל המורות והצרכים של צוות ההוראה מבחינה פדגוגית, שם אנחנו צריכים להגיע - - -

הן לא מלוות? אין הכשרה וליווי?

יש הכשרה וליווי במידה מועטה, ביחס לכמות ולתכנים שאנחנו רוצים להביא את הבוגרים שלנו. אנחנו רוצים להביא אותם להיות לומדים בישראל, כפי שכנראה יישארו וימשיכו, ולהביא אותם לאיזה שהוא קו, בסיס התחלתי, שיוכלו להסתדר מול תלמידים אזרחים ישראלים אחרים. נדרשים משאבים מוגברים ולא אחידים.

אוקיי, וזה מוביל אותי לשאלה שאני חושבת שאני אנסה לפתוח אותה, כי אני נמצאת פה בחרדת נטישה. יש לי את הרשימה ועוד ידברו כולם, רשויות מקומיות ובתי ספר, אבל חשוב לי באמת בנקודה הזאת לנסות להבין, מעבר למקומות שבהם משולבים ילדי הזרים, האם יש איזה שהן הנחיות של משרד החינוך, באופן כללי גם לבית הספר שלכם, כיצד לדבר עם הילדים על הדברים האלה ועל השילוב שלהם ועל החברה הישראלית וכדומה, וגם עם החברה הישראלית בכללותה, כיצד המסרים עוברים, כיצד הם מדוברים.

אני בטוחה שהילדים נחשפים, חלקם לא כולם, להפגנות, למה שקורה ברחובות, הם נחשפים לפעמים גם ביום יום. האם הדברים האלה מדוברים? אני רוצה לשמוע את המורה ליאת סגל, בבקשה.

שלום, נעים מאד, שמי ליאת סגל. אני מורה בירושלים, בבית הספר ליפתא, ואני יחד עם תמר זהבי ורטה, אנחנו בעצם, לאור המחאה שבעצם מבקשי המקלט התחילו ולאור מה שקורה במדינה, אנחנו יזמנו מכתב שפנינו לשר החינוך ובכלל למשרד החינוך, באיזו שהיא בקשה לתת איזו שהיא הנחיה, איזה שהוא ליווי למורים ולמורות, כשאנחנו עומדים יום יום אל מול התלמידים עצמם, וקצת נבוכות. אותם אנשים נשלחים למתקן שהוא מוגדר כלא. אותם אנשים לא מוגדרים כפושעים ואנחנו באמת מבולבלות אל מול התלמידים, שמה אנחנו אומרים? האם אנחנו אומרים את עמדתנו האישית, האם יש למשרד החינוך, האם יש לממשלה איזו שהיא גישה, מה היא אומרת.

אני רק רוצה שתדעי ברמה עקרונית, שאני בדרך כלל עונה לכל מכתב ששולחים אלי, למעט מכתב שאני קורא אותו בעיתון, שהוא נשלח לי, בטרם הוא הגיע אלי. כל מכתב שאני קורא קודם כל בעיתון, ששלחנו לי אותו ורק אחרי זה הוא מגיע אלי, אז זה כלל אצלי, חשוב שתדעו את זה כתפיסה. אני לא עונה על מכתבים אישיים שפונים אלי, כשאני מגלה ששלחו לי את המכתב בעיתון יום לפני. מי שרוצה לדבר איתי, אין אדם אחד שאני לא עונה לו, אחד, בכל שעה ביממה. אבל מי שכותב לי וטרם המכתב הגיע אלי הוא כבר מתפרסם בעיתונים או באתרים, אני לא עונה למכתבים כאלה, משום שאני חושב שהיושרה מחייבת, כשפונים לשר החינוך ויודעים שזמנו עסוק, אם לא נותנים לו יומיים-שלושה להתייחס, ואם הוא לא התייחס אחרי יומיים-שלושה, זה סופר לגיטימי. אבל אם הפנייה לשר החינוך מתפרסמת בטרם זה הגיע אליו, זאת החלטה ערכית שלי, ערכית – לא לענות למכתבים כאלה.

גם מחאות פוליטיות קורות ככה יום יום, אבל אנחנו לא נפתח דיון על זה.

בסדר, אז לכן אני עונה לזה. חושבים שאני שותק, אני לא שותק, אני פשוט לא עונה כשפונים אלי ככה.

אני רק אומר שאני חושבת שבואו נסתכל על זה יותר בתמונה הרחבה יותר. אני חושבת שזה עלה גם מבתי הספר, האם יש להם את הכלים. גם לבתי הספר שמשלבים ילדי זרים, האם יש להם את הכלים, את השפה, האם היא מועברת ממשרד החינוך, ובכלל לבתי ספר באופן כללי, זאת דוגמא אחת. אני בטוחה שנתקלים בה בתוך בתי ספר. בשבועות האחרונים אנחנו עוסקים הרבה במה אומרים בבתי הספר, מה לא אומרים, אני לא רוצה לפתוח את הדיון הזה כאן.

ולכן חשוב גם בנושא הזה, מה המסר שבעצם אותם מורים, אני בטוחה, אין להם את הכלים אפילו לדבר על הסוגיה ועל הנושא.

כן, בואי תסיימי במשפט.

אני רק אציין ואגיד שבאמת אנחנו שלחנו את המכתב גם כמה ימים לפני, יתכן שזה לא הגיע דרך המייל - - -

לא, זה לא רלבנטי.

לא, אבל מה שאני אגיד זה שבאמת יש יותר מ-700 מורים ואנשי חינוך שחתמו על המכתב - מאנשי האקדמיה עד מורים בבית ספר – ובאמת חשוב לנו מאד שיתוף הפעולה והגיבוי של משרד החינוך, למצב שמתרחש יום יום בארץ.

תודה. אני יודעת שאני עושה את זה מאד נקודתי ואני גם רוצה לתת לחברי הכנסת, אבל אחר השר כמובן. מכיוון שהשר צריך לצאת, אנחנו המתנו לך הרבה זמן וחשוב לנו שתשמע את הדברים, ולכן חשוב כן גם את הסוגיה הנוספת שעלתה פה, אני חושבת שאנחנו צריכים לתת לה במה. אנחנו נמשיך בדיון, אנחנו לא הולכים לשום מקום וחברי הכנסת גם נשארים כאן.

אני רוצה לתת לתנועת הנוער המחנות העולים, או לאחד מכפרי הנוער – כדורי או ניצנה.

אני מבקש. מנהל כדורי, הילל הילמן.

רק במשפט, לפני, אני רוצה להתייחס למכתב.

אבל התייחסו. אני לא יכולה, השר רוצה ללכת.

אני לא רוצה, אני רוצה להישאר.

הוא צריך ללכת, ואני חייבת שהוא יענה על כל הנושאים.

הלוואי והייתי יכול. יש לי לוחות זמנים, שלושת רבעי שעה זה הרבה בלוח זמן של שר, גם אם תהיי בפנים קפוצות כלפי. מ-10:30 עד 11:15 זה הרבה זמן בלוח זמנים של שר, אני מתנצל.

אני עדי מהמחנות העולים. תנועת המחלות העולים היו מהראשונות שבעצם קידמו את כל המהלך של כניסה של הנערים לכפרי הנוער, בשיתוף עם הילל מכדורי וליה מהמינהל לחינוך התיישבותי, ויולי טמיר שהייתה שרת החינוך.

אני מאד מתרגשת, כי בעצם נמצאים כאן גם שלושה חניכים שלנו, שאני באופן אישי ליוויתי בעצם מההתחלה, מהמרכז החינוכי הראשון שהיה בנערן ואחר כך בכדורי. אני לא יודעת על המספרים שלך, אבל מתוך החניכים שלנו, כבר שניים קיבלו זימון לחולות, אחד מהם יושב כאן. חניך נוסף קיבל, אנחנו יודעים שהוא פוטנציאלי לחולות ואמור מחר לחדש את הוויזה, ורק בזכות זה שהיה איתו האבא המאמץ שלו ושעשו עליו סרט, הוא כרגע לא קיבל את הזימון הזה.

אני חוששת ברמה האישית והמדינית לנערים, אנשים האלה.

מדברים על כ-300 בוגרים של כפרי הנוער עד היום.

כן, אני באופן אישי ליוויתי עשרות ויש עד היום עדיין, והם בתוך הרשימות. מדובר על נערים שעזבו את הבתים שלהם לבד, בחרו או נאלצו בעל כורחם לצאת, לעזוב הורים, משפחות. עברו דרך לא דרך, עם תלאות וסיפורים קשים מנשוא לשמוע ובטח לעבור, והגיעו לכפרי הנוער, היו חניכים בתנועת הנוער, מד"צים בתנועת הנוער, מצטיינים בבתי הספר, סיימו י"ג, י"ד בכדורי.

בואו נשמע ממש בקצרה את אחד החניכים.

אני יכול להציע הצעה? אני רוצה להציע הצעה הרבה יותר פרקטית מבחינתי.

רגע, רק שורה תחתונה.

רק משפט.

אני אתן לך לדבר. אני רוצה להציע ברשותכם, שהחברה שיושבים כאן, כל החברה, אנא בטובך מורן, קחי את השמות שלהם, תזמיני אותם ללשכתי, לפגישה נפרדת, נשמע אתכם לבד, בנחת, כל התלמידים שנמצאים כאן.

אנחנו נשמח.

מדהים, מדהים.

כל התלמידים שנמצאים כאן. בואו לא נעשה את זה חפוז. אתם רוצים שאני אקשיב לכם, תרשמו את כל השמות של התלמידים שנמצאים פה, כולכם, תזמיני אותם ללשכתי, נשב ביחד, בנחת, נדבר בנינוחות.

אדוני השר, יש פה תלמידים לשעבר שעד שנצליח לתאם מועד לפגישה הם עלולים כבר להיות בחולות.

אני מבטיח לך שאני אפגוש אותם יותר מהר ממה שאת חושבת.

אני מציעה גם להעביר את הרשימה לשר ושהוא ידאג לזה, כי הם חוששים.

אני מבטיח לעשות את זה הכי מהר.

עוד שבועיים הוא יהיה בחולות.

זה יהיה לפני שבועיים.

הילל הילמן, מנהל כפר הנוער כדורי, בבקשה, בקצרה.

בכפר הנוער כדורי לומדים 1,650 תלמידים, וביניהם עברו להערכתי כ-70 פליטים. ה-70 הגיעו לבקשת שרת החינוך, שאמרה אתם כפר נוער הרואה ברב תרבותיות דרך חיים, קחו אותם. לקחנו אותם, נקשרנו אליהם. קטונתי מלפתור את בעיית הפליטים במדינת ישראל, אבל העיניים שלהם זועקות לכאן.

אני רוצה לומר שהם גם גיבורי הסרט שזכה בפסטיבל חיפה וב-YES דוקו. הסרט מספר על התבגרותם של שני נערים ונערה וזה מייצג את הכל. פליטים שנמלטו מאפריקה והשאירו את משפחתם, לומדים בכדורי וחולמים להיות כמו אבי. מי זה אבי? זה עוד דבר שמוכיח מה זה מדינת ישראל בתחום הטפסולוגיה. לאבי הצלחנו, על ידי לחצים פוליטיים, להשיג תעודת זהות והיה אירוע הזוי שהוא הזמין אותי לטקס סיום קורס הקצינים שלו. ולטקס לקחתי יחד איתי את טספלאדט.

למה הזוי? להיפך.

לא, זה אירוע יפה, אבל אז טספלאדט, שהיה איתי בטקס, אומר לי – הילל, אבל למה לא אני? גם אני רוצה להיות אבי.

בקשתי היא אחת, אנחנו בחינוך הפנימייתי ובחינוך ההתיישבותי יודעים להתגייס. אנחנו יכולים לקלוט גם היום פליטים, אם משרד החינוך רק ירצה, אבל קודם לכן אני נורא רוצה שתתנו תקווה. האחר הוא אני. המניות של השר נסקו בעיני, אחד שהוא בא לאירוע הזה, ואתמול שהוא היה יחד איתי במשחק הכדורסל בירושלים. אני הייתי משקיף במשחק.

חשבתי שאתה הולך להגיד משהו הרבה יותר - - -

לא, לא. הדבר השלישי של השר זה להיפגש באמת עם אותם בני נוער ולראות את זה כצעד הומני להסדיר את מעמדם. תודה רבה.

חייב להיות כאן שינוי של המדיניות.

תודה. תשמעו, על מדיניות משרד הפנים והממשלה אנחנו מדברים פה ישיבה אחרי ישיבה, שבוע אחרי שבוע.

השינוי הזה בין המדיניות שהייתה ושעדיין בתוך בתי הספר אל מול הפער של מה שהם פוגשים ברגע שהם - - -

לחלוטין. אני חושבת שהשר הבין את זה, אני חושבת שהוא קיבל פה הרבה מאד מחמאות היום.

לא, לא, לא.

אבל אני חושבת שהוא גם יוצא עם הרבה מאד משימות.

מיכל, את יודעת שזה לא מתחבר במקום של ועדה אחרת או שר אחר. יש פה איזה אנטיתזה למה שמתחולל פה, למשל למקום אחר, המקבילה שלו. היא יודעת, זה לא עניינך.

כן, אני יודעת, אוקיי. שר החינוך ואחרי זה אנחנו ממשיכים בישיבה.

אני רוצה ברשותכם לומר שלושה משפטי הקדמה, ואחר כך להתייחס באופן ספציפי לעניין.

אחד, קודם כל אני מאד שמח שבאתי לכאן. שמעתי פה הרבה מאד דברים חשובים, חלקם נראים לי ברי פתרון עם תשומת לב, ואני מתחייב. בסוף הישיבה הזאת תעבירו לנו רשימה ממוקדת ומסודרת, אלי באופן אישי. אנחנו נשב, עוד השבוע צריכה לשבת המנכ"לית עם אנשי הצוות שדנים בעניין, אני ביקשתי את זה ללא קשר, כדי שאנחנו נראה איך אפשר לפשט חלק מהתהליכים ולהקל חלק מהדברים. זה עניין אחד.

לפי מה שאני אומר, יש פה דברים שנראים לי כאלה שיכולים להיפתר ברמת הוראת שר, מנכ"לית או משהו כזה, אנחנו נמצא את הדרך לטפל בהם. ולכן כל הדברים, כדוגמת הרישום לשילובית, כדוגמת ההקצאות ועוד. יש דברים שאמרתם שהם נוגעים לשאלות פוליטיות רחבות של מדיניות של מדינת ישראל ביחס לזה, ושר החינוך הוא לא הגורם המופקד על מדיניות קליטת ילדי שוהים בלתי חוקיים/עובדים זרים וכו' וכו'. אני לא מופקד, חברים. אני לא רוצה להשלות ולא רוצה לומר דברים שהם לא בתחום המנדט שלי.

תחום המנדט שלי אומר, כפי שאמרה נטע, ילד שמגיע לכאן והוא נמצא שלושה חודשים בארץ, עד שהוא בוגר את המערכת, תפקידי שהוא יקבל חינוך איכותי, שוויוני וכזה שמאפשר לו לחיות חיים של משמעות בעתיד. לזה אני מחויב, את זה אני אעשה הכי טוב שאפשר. מה שצריך לשפר - נשפר, מה שצריך להוסיף – נוסיף, מה שצריך לייצר ולא קיים – נייצר.

אבל בואו נתחום את הדיון, כי אם אנחנו נתפזר דרך הדיון הזה לשאלות של מדיניות כוללת, אפרופו מה יקרה בעוד שבועיים, פחות משבועיים, כשאני מוכן לעזור ברמה האנושית או ברמה המוסרית, אבל זה לא התפקיד של שר החינוך. וחלק מהכאוס שנוצר בדברים האלה, זה שכל אחד עושה את מה שהוא לא צריך לעשות.

לכן אני אומר עוד פעם, כל מה שנוגע לתחום החינוך וגם קצת למעלה מזה, אני מחויב אליו. תגישו את הרשימה הזאת מסודרת באמצעות מיכל. מגיע לה הרבה יישר כוח על הטיפול ועל ההובלה. אני מאד מאד מכבד ומאד שמח על הדברים האלה. נטפל בהם. זה אחד.

שתיים, יש פה שתי נקודות שאני רוצה לומר אותן ברמת העיקרון. תראו, אני רוצה לומר, זה כואב לי ואני אעשה את זה נורא מצומק, כי בא לי ככה לעשות את זה יותר רחב, אבל גם אין לי זמן וגם אני שומר על עצמי עכשיו.

אנחנו קיימים 65 שנה. כנראה נוצרה כאן תפיסת עולם קהילתית, שיש בה סממנים של הדרה וגזענות. עכשיו התחלנו, לפני ארבעה חודשים, לדבר על האחר הוא אני. אז מה, תוך שבועיים נפתור את הכל? עכשיו ביומיים, את העובדים הזרים יקבלו אחרת במערכת, את זה יקבלו. חברה, שנייה, רגע, רגע. התחלנו לדבר בשפה לשינוי תרבותי. זה משהו נורא עמוק, זה משהו שיושב בתשתית שלנו לא מאתמול. זה מתחיל מהסבא שלי שהגיע ממצרים ולאן שלחו אותו. זה עובר דרך אלה, כל משפחה פה יש לה את הפקאלה שהיא סוחבת על הגב שלה, את האחר הוא אני שלה, שאותו היא סוחבת במהלך השנים. אלה הם תהליכים חברתיים.

באנו ואמרנו אנחנו רוצים לעשות שינוי תרבותי, אז כל דבר שאנחנו מתחילים פה שינוי תרבותי, יש מישהו באוכלוסייה שדואג להזכיר לא מה עשינו, אלא בעיקר מה לא עשינו. כלומר, אם למשל 65 שנה מורים ממגזר מסוים לא לימדו במגזרים אחרים אף פעם, כל אחד היה תחום בתחומים שלו, והיו שרי חינוך משמאל ומימין, ובא שר חינוך ואומר – כולם ילמדו אצל כולם, אז עכשיו מישהו אומר לא, הוא לא בא לפה. רגע, אז למה הם עשו את זה 65 שנה? למה לא עשו את מה שכבר עושים 65 שנה? אי אפשר לנהל תהליך חברתי של תיקון חברתי במדינה - בחודשיים שלושה.

אנחנו חברה שבונה את הזהות שלה, לצערי דרך הדרת האחר. אנחנו חברה שבה כל קבוצה בונה את הזהות שלה דרך דמוניזציה של קהילה אחרת. ועכשיו התחלנו מסע לפרק את זה, אבל זה תהליך ארוך. זה לא יקרה ביומיים. תעבירו לי 1,000 מכתבים על מה אומרים בבית ספר כזה או אחר, הכל אמת. פה יגידו את זה על מהגרים, שם יגידו את זה על עולים מאתיופיה, שם יגידו את זה על נשים רוסיות, שם יגידו את זה על דוסים, פה יגידו את זה על מתנחלים. בכל מקום יש איזו שהיא שפה. יש כאלה שיודעים להגיד את זה בשפה נקייה יותר, יש כאלה שיודעים להגיד את זה בשפה יפה יותר. כל אחד יעשה את ההדרה שלו בשפה שלו. מה אתם רוצים, שנשנה את זה בשלושה חודשים? שבשלושה חודשים כולם ידברו יפה על כולם?
אז אני קודם כל רוצה להביע את העיקרון. העיקרון הוא שהחברה הישראלית צריכה לצעוד לקראת מקום של הכלה. היא צריכה לצעוד לקראת מקום שכבוד האדם הוא ערך מאד מרכזי. היא צריכה לצעוד לקראת מקום שבו הלבבות נפתחים ולא ממיינים אנשים לא לפי צבע עורם, לא לפי דתם, לא לפי ארץ מוצאם, אלא מייצרים איזו חברה שבה זכויות האדם תופסות מקום מאד מרכזי בשיח. וילדים הם ילדים הם ילדים. ומי שהגיע למדינת ישראל, אותי באופן אישי, זה המנדט שלי, לא מעניין באיזה אופן הוא הגיע, מהרגע שהוא ילד והוא הגיע למדינת ישראל והוא נמצא כאן שלושה חודשים, מהרגע הזה תפקידי גם מבחינת המשמעות של חייו, גם מבחינת הכלים שהוא יקבל וגם מבחינת הדימוי וההתערות שלו בתוך חברת הילדים, תפקידי זה לייצר תהליך עומק של הכלה חברתית.

עכשיו אני אגיד משהו. בשונה ממה שנדמה, הלכתי לבקר. הייתי בבית ספר באילת, שלומדים בו 27 ילדים, אני זוכר את המספר נכון אדוני?

יפה.

שלומדים בו 27 ילדים, ופגשתי אותם, דיברתי איתם, שוחחתי איתם. הייתי שם, הלכתי לראות איך זה נראה. דווקא באילת, בגלל כל מה שקרה בתהליך של האם ולא וכן בג"ץ ולא בג"ץ וכו', ביקרתי בבית הספר כדי לראות, לפני שלושה שבועות, ביום שישי, בזמן הריקוד בחצר. ועברתי חוויה מאד מעניינת כדי לראות את התלמידים האלה. זאת סוגיה שצריך לטפל בה, היא חלק מרצף של ביטויים נוראיים של הדרה בחברה הישראלית. היא לא עומדת בפני עצמה, לצערי, לגנותנו, לבושתנו, תבחרו את המילה שאתם רוצים, זה לא משנה כרגע. בכל אחד, כל קהילה מוצאת את האחר שלה וצריך לייצר פה איזה שהוא תהליך עומק.

אז קודם כל אני אומר, חייב להיות פה איזה שהוא דבר תרבותי. הוא לוקח זמן. זה לא יקרה ביום, צריך לדבר בשפה הזאת, יהיו לנו עוד הרבה כישלונות, נפגוש עוד הרבה מורים לא חכמים, בלי common sense, כנראה, מה לעשות? כמו שאנחנו נפגוש גם ברחוב אנשים לא חכמים. נצטרך להסביר עוד הפעם, להאיר פנים, לא לכעוס, לא לנזוף, אלא למצוא דרך איך עושים את השינוי הזה, כי 65 שנה גדלנו ככה. זה כואב לי מאד, ובזה אני עוסק כמעט כל היום, בניפוץ הפחד ובהנמכת החומות, וביכולת לראות את האדם, את הנשמה שמאחורי כל אחד ואחד.

ואף אחד לא יכול לחשוד בי בוודאי, שזהותה היהודית של מדינת ישראל לא חשובה לי. ואף על פי כן ולמרות הכל, אני חושב שזה מעשה מוסרי, הומאני ויהודי, נבואי ממדרגה ראשונה, להתייחס באופן שוויוני וראוי לכל אדם באשר הוא אדם.

עכשיו, נאמרה פה נקודה אחת שהיא מאד נוגעת בי. אני רוצה לראות מה אני יכול לתרום בסוגיה של היכולת לאפשר לבוגרי מערכת החינוך הזו להיות בני שירות לאומי במסגרת כזאת או אחרת, שנראית לי דבר נכון מאד.

למשל בכפרי הנוער עצמם.

אמרתי, נראית לי אתגר מעניין שצריך לטפל בו. אני אומר לכם שאני אצא מכאן ואני אחשוב איך מטפלים בזה. זה נראה לי מהלך ראוי, משותף למשרד הרווחה ומשרד החינוך, איך אנחנו מייצרים תקנים רלבנטיים באמת לבוגרי מערכת החינוך. שירות צבאי לא במנדט שלי, שירות לאומי במנדט שלי, אז אני לא רוצה לדבר כרגע על מה שלא במנדט שלי.

שירות לאומי זה מקסים.

אני לא רוצה לדבר על מה שלא במנדט שלי, כי חבל. כי ככל שזה יהיה גדול יותר, אז יכולת היישום תהיה קטנה יותר. במנדט שלי יש תקנים לרווחה וחינוך, יש תקני שירות לאומי, אז הנה, זה דבר שאנחנו יכולים לעשות בתיאום בינינו ולייצר בו איזה שיח. אז אני אומר שהדבר הזה נראה לי למשל משהו בר מימוש, בשלבים, בתהליכים, בראיית עומק וכו'.

ולכן מה שאני מבקש בסיכום הדברים זה כך: אחד, הבעיה הזאת היא חלק מדמותה של מדינת ישראל כמדינה. שתיים, אנחנו בתוך תהליך של רצון לשנות. שלוש, תעזרו לי בשפה. אל תתפסו את המקום, אל תאירו את הפינה החשוכה, כי יש הרבה כאלה. בואו נאיר את הפינות המוארות. דיברו פה על מחנות העולים, מרגש, מיוחד. דיברו על בית ספר כדורי, דיברו על בית ספר הירדן, דיברו על מה שקורה בירושלים, יש את מה שקורה באילת.

יש כבר ניסיון שנרכש ונצבר.

יש פה פינות אור, בואו נציף אותן. בואו נשים אותן. יש פה כמובן את ביאליק רוגוזין ואת הזכייה שלהם בתחרות ריצה שתוביל אותם לייצג את ישראל בתחרות עולמית.

דווקא שם נראה שנצטרך את עזרתך.

אתה יודע גם שתקבלו.

אני בטוח.

אבל מה, אתה תבקש ממני ואני אחזור עוד פעם ליוסי ורדי. אז בקיצור אני אומר - - -

עוד פעם הגענו לספורט?

אלופי בתי הספר, לא אלופי הארץ.

אני אומר אנחנו נצטרך לחשוב באופן אמיתי איך אנחנו עושים את זה. אז דבר שלישי, יש פה אנשים כמו עמירה חיים, מנהלת מחוז דרום, שמתמודדת עם חלק לא קטן מהתופעה. אנשים פה באים עם נכונות. אנחנו רוצים לסייע. לא להכל אנחנו מודעים.

נייצר מהשיחה הזאת רשימה, נטפל בה נקודתית – דבר-דבר. מה שצריך לבוא דרך המטה יטופל דרך המטה, מה שצריך לעבור דרך המחוזות – יעבור דרך המחוזות. לא נפתור את הכל במאה אחוז, אני חוזר ואומר, כי זה חלק ממדיניות פוליטית של מדינת ישראל בסוגיה הזאת. מה שנמצא במאה אחוז אחריות שלנו – נעשה הכל כדי שייפתר. מה שנמצא בשיתוף פעולה בינינו לבין משרד הרווחה, אני יודע, כפי שהזכרתם ברמזים כאלה ואחרים, שאנחנו יכולים לפתור ולסדר. מה שנוגע למדיניות הפנים של מדינת ישראל – זה לא במנדט שלי.

הדבר האחרון שאני אומר, אני אפגוש בשמחה את הצעירים, גם תלמידים, גם בוגרים. זה ייעשה הכי מהר שאפשר. זה חשוב לי.

יש לי שלושה תנאים כידוע לכל מי שבא להיפגש איתי: זה לא מתוקשר, אף אחד לא יידע מתי זה מתבצע, אף אחד לא אומר אחרי זה שזה התבצע. זה נועד פשוט כדי להכיר את האנשים, זה העניין. העניין הוא לפגוש אתכם, העניין הוא לדבר אתכם, העניין הוא להרגיש אתכם, העניין הוא לראות איך פותרים את הבעיה הזאת, והעניין הוא גם שתרגישו שאנחנו אוהבים אתכם באמת, ושאנחנו באמת שמחים שאתם בוגרים של מערכת החינוך הישראלית, ושנרגיש שבאמת יש לנו מחויבות לעשות כל שניתן, כדי שתוכלו לפתח חיים של משמעות וכדי שהחיים שלכם יהיו חיים גם עם פרנסה טובה וגם עם רווחה, וגם עם בית וגם עם משפחה. חיים נורמטיביים שכל אחד חולם על הילדים הפרטיים שלו. זאת המשימה שלי. זאת המשימה המצומצמת-רחבה, שכולנו צריכים להיות שותפים לה. כל מה שייצא מהדיון הזה ויצטרך במסגרת הזאת, אנחנו מחויבים לו.

יושבים פה מנהלי החינוך ההתיישבותי, הם עשו עבודה יוצאת דופן, ואני רוצה לסיים בדבר אחד קטן. הייתי לפני ארבעה חודשים בבית הספר בשדה בוקר, אולי חמישה חודשים, לא יודע כמה, כבר עבר לי הזמן. עמירה, יותר את אומרת, נכון? אני לא זוכר. הייתי שם וישבתי בארוחת צהריים עם תלמידים. במהלך ארוחת הצהריים כל אחד היה צריך להגיד מה הפרויקט שלו. אני רוצה לספר רק שתי אנקדוטות, כי הן בעיני הכי מהותיות שחוויתי, כמעט כשר.

אחת הנערות אמרה – עבודת הגמר שלי, יש לי קבוצה, אני הולכת ללמד במתקן סהרונים, זה פרויקט הגמר שלי לבגרות, שאנחנו נוסעים פעם או פעמיים בשבוע לכך וכך שעות, כדי ללמד, ונתנה לי איזה נאום שלם על מה הם עושים. זו חוויה אחת.

חוויה שנייה הייתה – הגיע אלי בית ספר הולץ בתל אביב כמדומני והציגו בפני כל מיני אפליקציות שהם עשו, וילד בכיתה ז' סיפר לי שמה שהוא המציא נובע מהעובדה שיש לו חבר שלמד איתו בכיתה ו' והוא חזר לארץ המוצא שלו, מכירים את הסיפור הזה? ומכיוון שהוא חזר לארץ המוצא הוא גם דאג לו איפה הוא ילמד ואיפה הוא יהיה, אז הוא המציא מנגנון שלם של קשר כדי ללוות אותו. אחר כך היה לו טיול בר מצווה, אז הוא נסע עם אימו לבקר את הילד בארץ שבה הוא נמצא, אז זה היה טיול בר המצווה שלו, של הילד. כלומר הוא ביקש מאימו לנסוע, ואז הוא גילה שבמקום שבו הילד גר, רמת הלימודים לא מספיק גבוהה, אז הם ממנו, דרך איזה פרויקט שהם עשו בהתרמת החברים, איך לשלוח את הילד לבית ספר במדינה שכנה, ששם רמת הלימודים גבוהה יותר.

יש דברים כאלה במערכת החינוך ואפשר להחליט, אפשר להחליט. זה חלק משינוי שפה. אפשר להחליט שמדברים רק על מה שלא בסדר, ואפשר לספר גם את הסיפורים האלה, כי אם אתם שואלים אותי, הם ימשכו יותר אנשים להיות פחות גזעניים. הם ימשכו יותר אנשים לחשוף את הטוב שבהם. וכשמספרים על ילד בכיתה ז' שנוסע לאוגנדה, לטיול בר מצווה ודואג לבית ספר עבור החבר שלו מכיתה ו', ומרגיש שהוא מרכז חייו, זה יגרום לעוד 10 בתי ספר לרצות להיות במקום הזה, ולשם אנחנו צריכים לשאוף.

אני רוצה להגיד לך שכמות התלמידים שפונה אלי, אני צריכה עוזרת פרלמנטארית נוספת רק בשביל כמות הפניות של תלמידים שמגיעות אלי בשביל לעשות עבודות בנושא, ואני שמחה שכך.

אני סיימתי, תודה רבה.

אני מודה מאד לשר. אנחנו ממשיכים בישיבה, ואני גם מתחייבת שהדברים שנאמרו, ואם יש לך 5 דקות אז אני כן רוצה שתשמע תלמיד. אנחנו תמיד נותנים גם, אני חושבת שחשוב שלא רק אנחנו נדבר ונשמע את עצמנו, בסופו של דבר צריך לשמוע מהאנשים עצמם. אחד מכם, תחליטו, בואו שבו ותדברו, ואחר כך ניתן לחברי הכנסת שנמצאים פה.

אוקיי.

שמי טספאלדט, אני בוגר בית ספר כדורי, ואני פה שש שנים בישראל, מאז שהגעתי דרך הגבול. הגעתי מאריתריאה.

בן כמה היית?

הייתי בן 16. מאז שהגעתי לישראל, אחרי חודשיים הלכתי דרך מחנות העולים לקיבוץ, למדתי שם באולפן ואחרי חודשיים הלכתי לכדורי, שם התחלתי גם באולפן. סיימתי תיכון מכיתה י' עד י"ב ואז י"ג-י"ד הנדסאי רכב. סיימתי והשנה אני אקבל תעודה.

מה שאני מבקש, כבוד השר, אנחנו פה בישראל, אישית, אבל כמובן כולם, משרד החינוך מימן לנו לימודים, כל הלימודים, כל השנים. אני קיבלתי בבית הספר כדורי אוכל, בגדים, כלי כתיבה, מה שצריך כדי שאמשיך ללמוד. ועכשיו, מה שקורה עכשיו פה בתל אביב, בישראל, אני מיום ליום חי בפחד. אני רואה את החברים שלי, נותנים להם הזמנה לחולות, ואני, אני אישית וכמובן אם אתם יודעים, כולם, אני ברחתי מכלא באריתריאה. כמה פעמים תפסו אותי שם. הייתי שם בן 15, אח שלי היה בן 17, לקחו אותו לצבא. ואז אני ברחתי מבית הספר והלכתי למשפחה. כמה פעמים רדפו אחרי. הלכתי, תפסו אותי, עוד פעם ברחתי ואז ברחתי לאתיופיה. באתיופיה לא היה לי כל כך טוב, אז הלכתי לסודן. מסודן איך שהוא הגעתי לישראל.

בוא נגיד שאני הגעתי לישראל כי לא היה לי מספיק כסף ללכת לאירופה, אבל רוב שאר החברים שלי הגיעו בלי כוונה. מה זאת אומרת בלי כוונה? הם נחטפו.

בוא תגיד לנו כמה מתוך אלה שאתה יודע שהיו אתכם בכפרי הנוער, שגדלו אתכם, כמה כן קיבלו זימון, לא קיבלו זימון.

הנה, למשל הוא קיבל עכשיו. הוא סיים הנדסאי.

בקצרה, בוא תספר.

זה מהמסיימים בדרך כלל.

כן, הבוגרים.

אני רק רוצה להשוויץ ולהגיד שאני אמא של איסאס היילה.

שמי איסאס, אני מאריתריאה. הגעתי לארץ בגיל 15. בזמן שהגעתי, אחרי שבועיים, פגשתי את אמא שלי, משפחה מאמצת, אבל אני מרגיש שהיא אמא שלי. משפחה חמה. עדיין אני גר איתם ביחד. יש לי חדר, דואגים לי להכל. עברתי לכפר הנוער, לבית הספר כדורי דרך נען, שהם כפר הנוער של עדי, ולמדתי בכדורי משנת 2008 עד שנת 2013 וסיימתי את הבגרויות בתיכון ועברתי גם לי"ג-י"ד, וסיימתי לפני חמישה חודשים ואני הולך לקבל את התעודה בחודש מרס.

אבל למרות זה, פתאום הגיע הפחד, כי כשסיימתי את הלימודים שלי, במקום לעזור במה שלמדתי, במקצוע, להחזיר למדינה מה שקיבלתי מהמדינה, אני עכשיו בפחד, כאילו להיפך, כשקיבלתי את ההזמנה מחולות לחודש מרס.

בלי שימוע.

כן. ובנוסף לזה אני כבר רגיל למדינה, לתרבות ויש לי את המשפחה המאמצת שלי ואני קשור אליה. אני לא רואה את החיים שלי שאני אוכל להסתדר בארץ אחרת, או במשפחה, גם אם יהיה אפשר לחזור לאריתריאה. אני לא חושב שאני אסתדר שם, כי התרבות שונה. הממשלה, איך מתייחסת לילדים או לאוכלוסייה שלה. ופה, זה ממש לא מתקרב לזה, כאילו בכיוון ההפוך.

אני מבקש ממך, תודה ששלחת אותי ללמוד, שהמדינה דאגה לי. אני מבקש איזה שהוא מעמד שישאיר אותי פה, ולחשוב איך להתקדם ואיך לתת למדינה. לא לפחד כל יום, כל בוקר, על זה שאני הולך להיות מגורש או על זה שאני הולך להיות באיזה שהוא מקום.

אני מתנצל שאני יוצא.

תודה רבה לשר. אנחנו ממשיכים.

אז תודה שנשארתי לשמוע אותם.

מרגש מאד.

שווה הרבה מאד, ואנחנו נעשה את מה שאפשר. תודה.

אתה יודע השר, זה אחד הדיונים היפים שהתקיימו פה.

תודה.

כן, חבר הכנסת שמעון סולומון, בבקשה.

אתם יודעים למה אני מתכוון במילה יפה?

כן, אנחנו הבנו. אנחנו ממשיכים בדיון. חבר הכנסת סולומון, בבקשה. אני גם מבטיחה לכם שכל מה שיעלה, הנקודות יועברו לשר בצורה ברורה.

בבקשה, חבר הכנסת סולומון.

אלף אני שמח על הדיון. אני בימים אלה, בכל הנושא של הגירה, הרי כל הבעיה המרכזית היא שאין חוק ואין מדיניות, ובשם יש עתיד, בתקופה הזו אני יושב עם כל מי שאפשר, עד היום לפחות עם 20-25 ארגונים ועם משרדי הממשלה בכל התחומים. אני יושב איתם אם זה בתעסוקה, אם זה בבריאות, אם זה בחינוך ואם זה בדיור, ואם בנושאים שקשורים בכלל למהגרים. ועד היום אני שומע דווקא מהארגונים, שבמערכת החינוך, ואני כן עובד עם שרת הבריאות ועם השר לשירותים חברתיים, אבל במערכת החינוך יש הכי פחות ביקורת. כלומר, כמו שאנחנו שומעים יש ביקורת, אבל הכי פחות מכל המשרדים. גם בניצנה, גם בכדורי, גם במינור, גם במאיר שפיה, בכל הכפרים האלה, יש תלמידים שלומדים.
הבעיה המרכזית היא הבוגרים. אתמול הייתי עם ארגון א.ס.ף למשל, ודיברו איתי על התלמידים האלה, ותאמינו לי, אנחנו נלחץ ונדבר עם השר, זה בר פתרון, למה? כי חולות וסהרונים, מקסימום יכולים להכיל 3,000, מקסימום 5,000. אנחנו מדברים על 52,000. מה הלחץ, מה הדחף לקחת דווקא את הבוגרים? הרי אם צריכים למלא, ואם הם רוצים, לכן אני לא מבין את ההיגיון שהיום לוקחים את הבוגרים של כפי הנוער, שחלקם דרך אגב נמצאים באחריי, חלקם נמצאים במכינות להכנה לגיוס.

לכן אנחנו ביחד אתכם נפעל כדי שה-300 האלה, מינוס פלוס, זה לא מספר מדויק, ה-300 פלוס מינוס שישנם, יוכלו באמת להמשיך כמו הבחורים האלה שישבו כאן, כדי שבאמת לא ייקחו אותם. בשבילם זו גזירה קשה מאד. ילדים שלמדו בבית ספר, התחנכו והתרגלו. ביקרתי אצלכם בבית הספר שלכם גם. זאת אומרת אני לא חושב שזה חכם, גם אם זה צודק, לפעמים צריך לפעול בחכמה. אין טעם ואין תועלת לקחת את התלמידים האלה, שהם ישראלים לכל דבר, מרגישים צברים, שיכולים להיות חיילים מעולים. אני לא אומר להתגייס, אבל יכולים להיות כל כך מועילים, ולקחת אותם לסהרונים, להחזיר אותם שנים אחורה בכל המובנים, אני לא חושב שזה נכון, ולכן אנחנו צריכים לפעול על מנת למנוע את זה.

הדבר הנוסף הוא כל העניין הזה, ואני אומר את זה רק לפרוטוקול, כי אני עובד עם שר החינוך. יש לנו באמת אוזן קשבת, כמו ששמעתם. כל העניין הזה של האחר הוא אני – אני אומר לכם, גם תלמידים יוצאי אתיופיה סובלים מזה, כי כל הסיפור הזה, כל האמירות הטיפשיות האלה, של לראות את הצבע ולא לראות את האדם, אשר משליכות על תלמידים יוצאי אתיופיה, וראינו את המכתב הזה ששלחתם, אנחנו רואים את זה. אני חושב שמערכת החינוך בראש ובראשונה חייבת לעשות עבודה מאד מאד יסודית, מעבר למציאת פתרון לאלה שנמצאים פה, וקביעת מדיניות, אני חושב שהחינוך של לכבד את האדם באשר הוא, כל עוד הם פה, לתת להם את הדבר הדרוש כבני אדם, הוא עניין חשוב מאד.
אני אומר לכם, עד היום פגשנו 20 ארגונים, עם משרדי ממשלה ועם כל הגופים. לקחנו גם את החוק שמשה מזרחי הוביל, החוק שהוא אחד ממה שאנחנו מדברים עליו. אני מקווה מאד שבמהלך החודשים הקרובים, יהיה סוף סוף למדינת ישראל חוק, מדיניות הגירה, כי כרגע יש חוק כניסה, יש חוק השבות, אבל אין מדיניות הגירה, בניגוד לכל היגיון, כי ישראל היא כמעט המדינה הראשונה, הפושרית שדחפה לאמנה בינלאומית ב-51, 52, 53.

לכן אני עובד על זה באופן מאד מאד אינטנסיבי, יחד עם שני שרים, במטרה בסופו של דבר, רק אתמול פגשתי את פרופסור אמנון רובינשטיין, שכתב תכנית מצילה. אנחנו פוגשים את כל מי שיכול לעזור, כמובן מכללת רופין, א.ס.ף, רופאים לזכויות אדם, משרד הפנים, משרד החינוך, המשרד לביטחון הפנים, משרד הביטחון – כל מי שאפשר. האו"ם, נציבות האו"ם שנמצאת פה וכו'. לכן אני מקווה מאד שהתחלנו בתהליך ואני אומר את זה, מיכל, כי אנחנו מכבים שריפות. כל פעם יש כיבוי שריפות, כל פעם יש נוהג של משרד אחר כזה או אחר.

אני אומר ואני לא אתבייש להגיד פה, ביש עתיד, כמו שבתחומים אחרים, כמו בשוויון בנטל, כמו בברית הזוגיות, שעד היום דיברו ודיברו, אבל היום הגענו לצומת - - -

שמעון, אבל אנחנו באנו לפה לדבר מסוים ואנחנו רוצים לתת גם להם לדבר.

בסדר, זה נושא מאד חשוב.

בסדר, אנחנו מאד מעריכים את זה שזה נעשה, אבל כרגע יש בעיות במערכת החינוך וצריך לטפל בהן כרגע.

חברה, אני אומר את זה מפני שמעבר לכיבוי שריפות של עשינו פה, עשינו שם, חשוב שגם אתם תפעלו שלמדינת ישראל חייב שיהיה חוק מדיניות הגירה, בכדי שאנשים יידעו מה לעשות ולא כל פעם ללכת להידפק על דלתות.

תודה. אני רוצה לשמוע נציגי עיריות וגם ממשרד החינוך.

ד"ר דרורי גניאל, עיריית אילת. אני רק רוצה להעיר, ברשותך, שלוש ארבע הערות על דברים שטרם נאמרו. אחד, אני אישית יזמתי את פתיחת בית הספר הראשון בשנת 2007, כשהם היו עוד ממש בודדים, ואחר כך התלמידים היום משולבים במערכת החינוך.
אני רוצה להתייחס לשלוש סוגיות. סוגיה ראשונה, כל התלמידים באשר הם לומדים עם תכנית לימוד ישראלית. אין שום ולא מרכיב אחד, למיטב ידיעתי והכרתי, של לימוד משהו מהמורשת, מהשפה, מהמקורות ההיסטוריים של המדינה ממנה הם באו.

כי זה בהחלטה?

לא, אין החלטה. אני אומר אין. אני אומר כרגע הם לומדים תכנית לימוד ישראלית, וזה מאד מרגש ויכול להיות אפילו אולי מעלה חיוך על השפתיים, כשאתה נכנס לגן ילדים וכולם שרים שירי ט"ו בשבט, חנוכה ופסח וזה יפה, ילדים נוצרים ומוסלמים, דוברי לפחות 4 עגות שונות של ערבית, אז בשביל האפיזודה זה נראה נחמד. אני שואל מה היא בעיית הזהות של הילד הזה, מה יקרה איתו בי"ב. וגם כשיהיה בוגר בחברה הישראלית, ושמחתי מאד לשמוע את הדברים שנאמרו כאן ואת הרצון להישאר, אבל אנחנו צריכים להחליט למה מכשירים. אולי משהו בשימור המורשת. זה משהו שאנחנו עושים את זה אצלנו בכל עדה כמעט, יש שבע תכניות. אז אולי משהו לטובתם.

סוגיה שנייה, סוגיית הרווחה. המשרדים מדברים ביניהם וזה חשוב וטוב, אבל הנהלים שונים. על פי הרווחה כרגע מטפלים רק בילדים בסכנה, לא בסיכון, בסכנה, וזו סוגיה שדורשת התייחסות. אין אנשי טיפול דוברים של השפה, המכירים את התרבות. זה עלה בדו"ח של נטע בצורה מאד ברורה אני חושב.

למה בעצם אין? הרי יש או דוברי ערבית, ויש מטפלים בשפה הערבית במדינת ישראל, או - - -

אני מדברת על מדינת אילת, גברתי, ובמדינת אילת אין מטפלים.

לא, אבל אמרו את זה גם בתל אביב. זאת אומרת התייחסו לזה גם במקומות אחרים.

אבל את יודעת, אומרים ואני לא רוצה להעליב אף אחד. יש ביטוי יפה בספרדית שאומר אלוהים נמצא בכל מקום, אבל הוא מקבל קהל בתל אביב. אנחנו נמצאים באילת.

זה חדש, אבל אוקיי.

אני אומר באילת אין לא פסיכולוגים - - -

אחרי זה אנחנו נרצה להגיב על זה.

זה לא מאבק ביניכם.

לא, לא, לא, נהפוך הוא. ולראייה שאני הייתי צריך לקום בחמש בבוקר כדי להגיע לישיבה הזאת בזמן, להבדיל מעמיתי שעלו מן השפלה. אז אני אומר, בחלק הזה אין פסיכולוגים, אין יועצים, אין מאבחנים דידקטיים בשפות האלה, ושמכירים את התרבות הזאת.

הנקודה השלישית, יש עניין של ריבוי טבעי. באילת אני מדבר על סדר גודל של 10% מהתושבים. יש ריבוי טבעי ובגילאים של לידה עד 3-3.5, בטרם נכנסים לטרום חובה - - -

יש יותר ילדים.

יש הרבה יותר ילדים. הם נמצאים במסגרות, חלקן מסכנות ומסוכנות.

הוועדה ערכה סיור במקומות כאלה בתל אביב, כן.

נכון, אז מוציאים כל פעם צו בשביל לסגור אותם, אבל אין שום הצעה של המדינה לחלופה. עכשיו, מי שגדל בארץ הזאת ימצא לעצמו סידור כזה, אחר, מטפלת, מטפל וכו'.

שזו גם בעיה גם לישראלים.

יכול להיות, אבל זו בעיה יותר גדולה למי שעבר את כל תלאות הדרך ומגיע לכאן.

נקודה אחרונה, אצלנו אין כמעט ואנחנו מתוקצבים גם על ידי המשרד, החלק הזה מאד מסודר, אבל אני חושב, אני מטפל כרגע בשני מקרים של ילד וילדה פוסט טראומטיים קלאסיים, ואין אנשי טיפול לעניין הזה. אז אפשר לדבר על זה ולצקצק לשון ולשבת פה בעוד כמה דיונים, אבל בסוף, מישהו צריך לעשות את העבודה, והחלק הזה נראה לי חסר בארץ בכלל, ובאילת בפרט.

יש בבתי ספר באילת, סליחה שאני לא יודעת את התשובה לכך מראש, אנחנו יודעים שאין יועצות חינוכיות בכל בתי הספר, מה המצב באילת מהבחינה הזאת?

בכל בתי הספר באילת יש יועצות חינוכיות, פסיכולוגים - - -

יש יועצות בכל בתי הספר.

לא בכל הארץ יש בכל בית ספר.

במחוז דרום בכל בתי הספר יש.

דוברות עברית, כן, ברור. כן, בבקשה.

שלום, שמי עלמה שירן ואני מנהלת המחלקה לרווחה ושיקום בחינוך בעיריית תל אביב יפו, אני רואה שאני מצוטטת כאן בסיכום.

אני רוצה לפתוח ולומר, קודם כל אני מאד שמחה על הדברים של השר לגבי הפנייה הפרטנית שאנחנו נגיע באמת אליכם עם סוגיות שאולי באמת בעלות פתרון מיידי. יש לנו בעיות שאפשר לפתור אותן והן לא בעיות עקרוניות מאד גדולות, שבאמת הן דורשות שינויי מדיניות, ואת זה אנחנו נעשה באמת בכתב, ואנחנו נשמח אם זה יעבור לשר.

אני רוצה להגיד משהו אחד. תראו, עיריית תל אביב יפו, העיר, מתמודדת עם הסוגיה הזאת לא רק במערכת החינוך. אנחנו מדברים על עשרות אלפים של זרים, עובדים זרים, מבקשי מקלט, שנמצאים בעיר והנטל בעיר הוא מאד, מאד, מאד, מאד, מאד גדול. כשאנחנו מדברים כאן בשולחן, אז 85% מהתלמידים שנמצאים, נמצאים בעיר תל אביב יפו במערכת החינוך, וגם אני מסכימה עם דרורי שהנושא של משרד החינוך הוא המשרד שהכי מקבל באופן משמעותי, התייחסות מקצועית מתוקף חוק לבעיה הזאת, וכמו שהשר אמר: ילד הוא ילד הוא ילד.

דרך אגב, יש את הבעיה של גנים, שזאת בעיה - - -

הבייבי סיטר.

הבייביסיטרים, שדיברנו עליהם.

וזה לא משרד החינוך. לצערי זה משרד הכלכלה וזה פשוט אבסורד שזה בכלל נמצא שם. בעיני כל הנושא של מעונות יום צריך להיות תחת משרד החינוך, אבל זה באמת דיון אחר.

כן, בבקשה, בואי נתמקד איפה הבעיות.

אני רוצה להתייחס באמת לכמה סוגיות שלנו נמצאות. יש לנו כ-2,000 תלמידים במערכת החינוך. כמו שגלית אמרה קודם, המספרים יותר גבוהים, כי גם זרים שיש להם תעודות זהות, מתמודדים עם הרבה מאד בעיות כגון אלו שמתמודדות בלי תעודות זהות.

אנחנו מדברים כאן באמת על אי הסדרת המעמד. כיוון שהם לא כמו עולים מוגדרים, הם זקוקים למשאבים ייעודיים לצורך טיפול בפערים שקיימים אצלם. בראש ובראשונה זה פערים התפתחותיים, פערים רגשיים. המצב הסוציו אקונומי הוא מאד מאד נמוך, ולכן יש פה מצב הישרדותי, שאפילו אם אנחנו מאתרים איזו שהיא בעיה אצל משפחה ורוצים שהילד יקבל טיפול כזה או אחר, זה בחיים לא יכול לבוא מהמשפחה. המשפחה נמצאת במצב הישרדותי, לכן היא לא יכולה לסייע בהקשר הזה. וברור שמדובר פה על משפחות שגם, לצערי יש פה גם לא מעט ילדים במשפחה. לנו יש השנה 1,000 לידות. אז נכון, הגדר נסגרה, אבל עדיין ההתמודדות שלנו לא תפחת בשנים הקרובות, ובטח לא בתוך מערכת החינוך.
הביטחון התזונתי – נכון נעשה פה טיפול של המערכת בנושא של חוק ההזנה הממלכתי, אבל כיום הוא תקף אך ורק ל-א' עד ו'. זאת אומרת שכיום, החטיבות הצעירות במסגרת בתי הכנסת, וזה חשוב לי שחברי הכנסת ישמעו, החטיבות הצעירות - - -

בעניין חוק ההזנה.

חוק ההזנה הממלכתי הוא בהחלט נהדר ואנחנו שמחים על ההרחבה שלו, אבל כיום הוא נותן מענה רק ל-א' עד ו', זאת אומרת שאין מענה לחטיבות הצעירות ואין מענה לכיתה ז' עד י"ב. זאת אומרת בית ספר ביאליק רוגוזין, אנחנו משיגים תרומות כדי להזין תלמידים. העירייה כמובן נותנת את חלקה בהקשר הזה.

ההיבט של הבריאות – לילדים בעצם אין נגישות לביטוח בריאות. זה לא בתרבות, זה לא במודעות. ברגע שהם זקוקים הם פונים לביטוח בריאות, הם צריכים לעשות את זה באופן פרטי, לשלם הרבה מאד כסף, ולכן כיום, הרבה מאד מהילדים שנמצאים במסגרות החינוך שלנו, אין להם ביטוח בריאות, וזה דבר שמאד מקשה על המערכת.

אני רוצה שאלי, מנהל בית הספר ביאליק רוגוזין, יוסיף באמת להתמודדויות המאד פרטניות שאפשר לתת להן מענה, אבל אני רוצה ככה לסכם ולומר מיכל, שהבעיה המרכזית היא חוסר הגדרה של מדיניות של מעמד, שיכול לתת לנו סיוע. מבקר המדינה אמר את זה, אנחנו חווים את זה ביום יום.

אני רוצה להגיד, מנהל החינוך יחד עם המחוז באמת עושים את כל מה שניתן, תקציבים תוספתיים, עיריית תל אביב יפו נותנת 5 מיליון שקלים לטובת מערכת החינוך בלבד, כדי לעשות את זה. הנטל הוא עצום וגם אז אנחנו לא מצליחים להתמודד עם המשימות הקשות ביותר שהמשפחות האלה או האתגרים שעומדים בפני המשפחות האלה ובפני הילדים בפרט, ואנחנו צריכים סיוע.

כן, העניין ברור. כמו שאמר חבר הכנסת סולומון, בסופו של דבר אנחנו מגיעים למדיניות הכוללת, הכללית. עדיין, כל עוד המדיניות כזאת, אנחנו נמשיך לטפל גם בנושאי הבריאות, גם ברווחה, גם בחינוך, שהדברים יהיו לפחות במציאות, בשוטף, יהיו מוסדרים ולטובת כל הצדדים. אנחנו נמשיך לפעול גם בנושא המדיניות שכרגע לא בשליטתנו.

אבל צריך לציין גם שמשרד העבודה והרווחה, נדמה לי שאתם הולכים להיות מתוקצבים, נכון?

עכשיו, משרד הרווחה נתן לנו תקציב למועדוניות וצהרונים, ואנחנו שמחים, אבל עדיין יש בעיה מאד גדולה. כמו שנאמר, הטיפול הוא טיפול - - -

כן, אני אומר, זה יקל במידה מסוימת.

הטיפול הוא כרגע בילדים בסכנה. אנחנו מאד שמחים על המימון הזה, הוא קרה באמת לאור לחצים גדולים מאד, אבל הוא רק טיפה בים.

תודה. עמירה חיים, מנהלת מחוז דרום, בבקשה.

כיום נמצאים 105 תלמידים במחוז דרום. אנחנו במהלך השנים כבר קלטנו מאות ילדים, אבל יש תחלופה של האוכלוסייה. היו תקופות שהיו יותר בערד, יותר באילת. היו בערבה התיכונה, היו במועצה האזורית תמר, ליד המלונות בים המלח, היו במקומות שונים. היום יש באילת, ערד, אשדוד, בעיקר באילת ובערד. באשדוד זה דבר חדש, יש עכשיו 11 תלמידים, אבל מגיעים לשם.

אנחנו משלבים את התלמידים בתוך המערכת. היו שנים שאנחנו עשינו איזו שהיא קליטת קלט כזאת ואחרת, אבל התלמידים משולבים בתוך המערכת, כאשר הם מקבלים מענה לימודי מלא בתוך כיתות הלימוד, ותגבור לימודי. אנחנו השנה העברנו 389 שעות תוספתיות לתוך המערכת, לכל היישובים שכל תלמיד שמגיע, אני מיד מצמידה לו שעות מתוך סל המחוז, כדי לאפשר לו את הקליטה. גם תלמיד עולה חדש שמגיע לארץ מקבל איזה שהוא סל קליטה. לתלמידים האלה אין סל קליטה - - -

זה לא מוסדר.

זה לא מוסדר, אבל זה כן מוסדר מבחינתנו, שאנחנו מעבירים באופן מיידי שעות לעזרה, כי התלמידים לא יכולים להשתלב בכיתה בלי לקבל שעות מעבר למסגרת, בתוך השעות הנוספות גם לגבי השפה וגם התרבות וגם דברים אחרים.

אכן, אחת הבעיות המרכזיות היא הבעיה של השירותים הנלווים של הרווחה, של כל השירות הפסיכולוגי. אז רשויות מקומיות עושות מאמץ, יושבת כאן רחלי אברמסון, מנהלת מינהלת החינוך בערך, דרורי שדיבר לפני כן ואחרים, עושים מאמץ מאד מאד גדול מתקציבי הרשות. מה שכן, אנחנו עכשיו הכנסנו את השמות של הילדים לתוך התכנית של ילדים ונוער בסיכון, זה מאד מאד היה חשוב לנו לעשות. עכשיו, לאור העבודה שבתכנית אפשר להכניס ילדים לפי תעודות זהות, עשינו לפי מספרים, מצאנו את הדרך שלא יקרה מקרה שאם ילד זקוק, או המשפחה, לא לקלוט אותם.

מבחינתנו, אנחנו כבר קולטים שנים, כבר כמה שנים דרורי אנחנו מדברים?

מספטמבר 2007.

ילד זה ילד זה ילד מבחינתנו ולא משנה היכן הוא נמצא, אנחנו נעטוף אותו בכל המעטפת שצריך. נמצאת איתנו גננת מאילת, שאולי ניתן לה לומר מילה או שתיים.

אני רק רוצה לומר עוד מילה אחת על המעקב שנמצא כסטאטוס על שולחני כמנהלת מחוז. אני לא עושה סטאטוס כזה על כל תלמיד במחוז דרום. יש 310,000 תלמידים, אבל יש כאן סטאטוס של כל תלמיד עם השם שלו, באיזה מצבים הוא נמצא, יש לי כאן סטאטוס ינואר, יהיה לי סטאטוס בעוד שלושה חודשים שוב, שם-שם, עם טופס דיווח מיוחד שאנחנו כאן בנינו, כדי לראות מה מצבם. היה טיעון שיש בעיה חברתית. טיפלנו בצד החברתי. היום יש בעיה חברתית כמו ההתפלגות באוכלוסייה של ילדים אחרים. אז אנחנו מקפידים שגם כך יהיה, שלא יצא מצב ש... הילדים יותר אלימים. לא. יש להם באמת בעיות מורכבות יותר, אבל חלקם באוכלוסייה הוא מה שנקרא לגבי כל הנושאים.
עוד בעיה שעולה, אנחנו מטפלים בה באופן ישיר בשולחן שלי, אנחנו החזקנו בסהרונים שני מורים באופן קבוע בשני תקנים מלאים. בסוף חודש דצמבר אנחנו סגרנו שם את הכיתות, כי אין שם כבר תלמידים.

כן, אנחנו ביקרנו שם, הוועדה ביקרה שם בסהרונים.

אנחנו סגרנו את המסגרת והמורים עברו ללמד במקומות אחרים.

בניצנה יש לכם.

תודה רבה. חבר הכנסת מזרחי, בבקשה.

אני רוצה להסביר למה אמרתי לשר שזה דיון יפה. כי הוועדה הזאת מנהלת דיונים במקומות קצת יותר חשוכים באמת, מנקודות האור שדיבר עליהן השר, ולצערי יש פער. אנחנו מדינה שסובלת מפיצול אישיות מאד חריף. ממה שאני שומע פה, למשל שנעשה במערכת החינוך, ילד הוא ילד הוא ילד, אבל בהקשרים האחרים זה לא בדיוק תופס שבן אדם הוא בן אדם הוא בן אדם. זאת אומרת בחלק מהפעילות, יש תפיסת עולם אחרת. זאת אומרת, אם הדיון הזה היה מתקיים במקום אחר, הקולות המאד פוזיטיביים האלה והמחבקים, שאתם שומעים פה, כולל מהשר, זה לא היה חוצה שם, לא היה עובר. זה משהו שהוא מאד מטריד את מנוחתי, אני אומר את זה באופן אישי.

תסביר לנו למה אתה מתכוון.

אני אגיד לכם את זה באופן קיצוני, זה לא פוליטי. אמרנו בן אדם הוא בן אדם הוא בן אדם, אבל אתם שותפים מבחינת תפיסת העולם האחרת, שהיא נעדרת מדיניות הגירה לגמרי, שרואה למשל במעשים הכבירים האלה שאתם עושים במערכת החינוך, שותפות - - -

חלק מהבעיה.

לפשע.

זו הגדרה מעניינת. שותפות בהכשלת מדיניות הממשלה לבצע הרתעה כלפי, אני מאד רך במילים, כלפי הגירה עתידית כביכול. זאת אומרת כל מה שאמור לטפח, סליחה שאני אומר את זה בעדינות, אמור לטפח פה את ההגירה המסתננת הזאת, שמסכנת את קיומנו, שנמצאת כבר פה, כי הגדר כבר סוגרת, היא נתפסת נורא רע. עכשיו, מדובר על מדיניות הגירה שיש לה השלכה כבירה גם על כל מה שאתם אומרים. אתם שומעים הרי שזה לא מסתנכרן.

בגלל זה אני אמרתי שמה שקורה פה זה אנטיתזה, כי מה שהשר מקרין פה, גם על מערכת החינוך, הוא עומד בניגוד גמור למדיניות של שר אחר - - -

של הממשלה, והוא חלק מהממשלה.

זו אותה ממשלה. אנטיתזה גמורה, חברה. למה אנחנו מקיימים פה דיונים, שאנחנו פה - - -

אז מה אתה מציע לנו?

לא, לא, לא, דקה, דקה.

חברה, חבר הכנסת מזרחי ברשות דיבור, סליחה. אני נתתי לו את זכות הדיבור.

לא, אין לי מילה רעה. אני אומר - - -

משה, אני מבקשת, אתה בזכות דיבור, לא מפריעים לו לדבר, הוא אומר את עמדתו, הוא אומר עמדה חשובה. הוא לא בא אליכם בטענות ולא אומר לכם, הוא גם לא בא בטענות, הוא מציג לכם את הדילמה - - -

לא, זה נשמע כאילו. אין לי טענות. זאת אומרת הגישה הזאת שמקרין השר, או שאתם מובילים אותה במו ידיכם הכבירה, אם היא הייתה נדבקת גם במקומות האחרים, היינו במקום אחר באמת.
עכשיו, הצעת החוק הזאת שהוא דיבר עליה, זו דוגמא למשל, שהיא מדברת בהסדרה של מדיניות הגירה. אין אותה, בכוונה נמנעים ממנה. לא רוצים להיכנס לזה, בורחים מזה, כמו שפה, למעט בבועה החינוכית, בורחים מפתרון הבעיות שאמרתי, אין לזה קשר, הוא לא יכול לפתור את עניין בעיות המעמד, הן קשורות למדיניות ההגירה. לא רוצים לעסוק בזה. העמימות הזאת מאפשרת להם להתנועע באופן מאד חופשי, שיסלח לי, תוך הפרה מאד קשה של הזכויות. בן אדם, בן אדם, בן אדם, כן, אמרנו את זה קודם, וזה מאד מצער.

הצעת החוק הזאת, שהיא בסך הכל אימוץ של אמנה בינלאומית, שאנחנו היינו בין הדוחפים לה, בין היוזמים שלה, בין הראשונים לחתום עליה. זה לא ייאמן, ואתם ברור לכם גם למה, להסדרת מעמדם של פליטים. שזה אומר איך להסדיר את העניין הזה באופן שהוא גם פרקטי וגם ערכי ונורמטיבי, והבחורים האלה, אלוהים אדירים, שנמצאים, זה פשוט לא להאמין שהמדינה שהשקיעה בו, בבחור הזה, היא גם תארוז אותו למתקן חולות. זה פשוט לא נתפס.

זה הפרדוכס שעליו מדבר חבר הכנסת מזרחי.

הנה, רציתם עכשיו בקליפת אגוז את האנטיתזה הזאת, שאנחנו מדברים. עשו איתו מעשה - - -

נגמר, עכשיו הוא כבר לא יהיה.

שלא יאמן. ועכשיו בן רגע, אותה יד של אותה מדינה וממשלה, אלוהים, איזו סכיזופרניה, והיא תיקח אותו, היא תיקח אותו לשם, למתקן, זה לא ייאמן. זה ממש צריך לשכב מתחת לגלגלי הרכב שיבוא לקחת אותו לשם. סליחה שאני לקחתי את זה קצת למקום אחר.

ולכן אני רוצה להגיד באמת מילה טובה. באמת אני שותף לדיונים שלפעמים האוזן נובלת. ופה, באמת, יישר כוחכם על מה שאתם עושים, זה פשוט, איך אומרים, זה ממלא אותי בתקווה כבירה.

סליחה, עוד משפט. בדיון הזה שנוגע לאחר הוא אני, הוא מדבר שזה סוג של תהליך. אז שיסלח לי, האחר הוא אני זה מקום המדינה, מאז המקום שממנו נולדנו למדינה הזאת - האחר הוא אני, הוא היה צריך להיות על השולחן. מה זה הוא לא על השולחן? ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.

חזרנו ממשלחת שיצאנו, של הכנסת, ביום השואה הבינלאומי מאיזה שהוא מקום. אז אני אסגור את המעגל פה. אני בא מדיון למטה, מוועדת הפנים, בגלל שצור ניהל אותה, אתה כל הזמן רואה את מירי רגב שם, הוא איננו, אז אמרתי לא יכול להיות, זה אחרת פתאום. האחר הוא לא אני. היה שם דיון עם העניין הזה של שילוב מוגבלות, האחר, המוגבל, שילוב מוגבלויות בקהילה.

התחלתי בזה את הישיבה, שבאתי מהישיבה שם.

חבל לכם על הזמן, כאילו כמה שנים? מה? יש פה משהו יותר עמוק ממה שהשר מדבר עליו, לא עניין של שלושה חודשים.

תודה חבר הכנסת מזרחי. ביטאת את - - -

סליחה שאני - - -

כשאמרנו גם צריך לבדוק בריאות, אז אחד האנשים שהשתתף אמר – אבל הם מסתננים.

כן. בוא נאמר שלא נאמרו פה דברים שנאמרו בישיבות קודמות, ואני שמחה שממערכת החינוך, מי אם לא ממערכת החינוך במדינת ישראל, נשמע באמת את ערכי השוויון.
אני רוצה לתת לעוד שלושה דוברים, ואם יש עוד אז תעשו לי סימן. הגננת מגן יותם באילת, אודי כהן מבית שמואל בירושלים, אלי נחמה, שרק העיר, אבל רוצה להוסיף. אנחנו חותרים לסיום, אז אם למישהו מאד דחוף שיעשה לי סימן.

טוב, אני הגננת אחלאס מגן יותם באילת, משנת 2007 עד היום. אני קצת רואה את הדברים אחרת ממה שמתנהל פה, כי הגן אצלנו פועל ממש בצורה אחרת לגמרי. הגן שלנו נחשב ומתנהל כמו כל גן רגיל שנמצא באילת. הוא מקבל תמיכה גם מהרשות, גם מפקחת שלנו, גם .... והכל מתנהל ממש טוב ויפה, ואין הבדל בין הגן שלנו, שקיים באילת, לכל גן אחר, ומקבלים את כל הסיוע, את כל התמיכה, טיפול במקום.

מי מממן את זה? זה במימון של מי?

של עיריית אילת.

ואחר כך לאיזה בית ספר הם הולכים?

אני אענה לך ברשותך. עולים לכיתה א' על פי אזור המגורים. בדרך כלל הם גרים בשכונות מוחלשות, אבל אנחנו מווסתים את זה לתוך בתי הספר בעיר.

ולגבי שפה? הם מדברים כרגע ערבית בגן?

לא.

עברית וערבית?

בגן כמעט אין ילדים, המספר התחיל להצטמצם לאט לאט, היו לנו ילדים סודנים שהם דוברי ערבית, בשלוש השנים האחרונות כמעט ושלושת רבעי הילדים בגן הם דוברי אמהרית וטגרית, אז אנחנו מתנהלים בשפה הזאת.

אוקיי, אז המידע שהועבר אלי לא היה מדויק.

כן, אודי כהן, בבקשה.

כן, שלום, אני אודי, אני המנהל של גן ניצנים, שזה גן ילדים בתוך מכלול גנים שהוקם על ידי התנועה הרפורמית ביחד עם עיריית ירושלים, כשהמטרה הייתה לעשות גן מכינה למערכת החינוך העירונית. יושבים פה השותפים שלנו, זימי, שהוא מנהל בית הספר הניסויי, שהוא בעצם החלוץ של קליטת ילדי זרים, ויש פה את ארגון המתנדבים בתוך ירושלים, שבאמת עושים עבודה טובה, וכולנו עובדים די ביחד בסיפור הזה, וכמובן צחי מהעירייה. זה גן עירוני, עם תוספת שלנו, של העמותה, יחד עם תרומות והרבה מתנדבים.

הבעיות שאנחנו בעצם הגענו אליהן זה כמו שהוזכר פה, גם הנושא של אפס עד שלוש, שלא מטופל כרגע, שאני מאמין שהבעיה בתל אביב הרבה יותר גדולה. בתוך הקטנים אנחנו בעצם מכינים אותם למערכת החינוך. מה שקורה, אנחנו צריכים את כל התוספות של סלי השילוב שגם כן דובר עליהם. אחת הבעיות שעלו זה גם הנושא של צילה, של טרכטנברג, של צהרונים ליום ארוך, חופשות. כל הילדים האלה במערכת החינוך בעצם בגלל, שוב, בעיה של להוכיח הכנסה, בגלל שהם בלי תעודות זהות, בגלל כל הדברים האלה, נופלים בין הכיסאות וכשמגיעות החופשות הם בעצם לבד וההורים שלהם גם לא יכולים לטפל בהם באותם זמנים, שזה דבר שמחויב טיפול די דחוף, אני חושב שיותר בבתי הספר. אצלנו עוד איך שהוא יש להם מסגרת, אבל עדיין זה דבר שדורש תשומת לב מאד דחופה.

בית הספר, הגנים, הם המקום שבו בעצם מתרכזות הבעיות. אנחנו פוגשים את ההורים, את המצוקות שלהם בתוך בית ספר. המערכת שקיימת כיום, אני לא יודע איך זה בתל אביב, בירושלים יש עובדת סוציאלית אחת בחצי משרה, אם אני לא טועה היא פה, מיכל. הייתה פה לפחות.

לכל העיר.

לכל העיר, שמטפלים בעצם בבעיות רק של מבקשי המקלט ולא בשל מהגרי העבודה. אנחנו חושבים שצריך פשוט לשים עובד סוציאלי בתוך בית הספר, למנהל, למנהלת, יש סמכות מסוימת גם מול ההורים. הם נתקלים בבעיות האלה, לתת איזו שהיא אוטונומיה, אפילו על סמך דיווח של מנהלי בתי הספר, מנהלי המוסדות החינוכיים, שיוכלו להגיד אנחנו צריכים עובד סוציאלי או שניים, מורות שילוב, כל הדברים האלה, על סמך מספר התלמידים והמצוקות שקיימות. יש ילדים - - -

שמענו את השר, הוא בהחלט התחייב שנעביר לו בצורה מסודרת את הדברים והוא בהחלט יבחן את הנושאים האלה, גם בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה. ישבה פה עוזרת מנכ"ל משרד הרווחה, היא שמעה את הדברים.

ויש עוד נושא שהועלה עכשיו על ידי המתנדבים, זה באמת הבעיה של הגירושים, או ההפניה למתקן חולות, של הורים לילדים שנמצאים במערכת. מישהו חייב לפתור את זה, כי אם הורה יוזמן לשם - - -

הייתה התחייבות של שר הפנים, אני מבקשת שכל מקרה כזה יובא לידי הוועדה. כל מקרה, כי הייתה התחייבות של שר הפנים. אני מודה שהייתה פה איזו שהיא-. אני הכנסתי לחוק בעזרת, אני חייב לומר חברת הכנסת מירי רגב, בוועדת הפנים, הכנסתי את הנושא שמשפחות לא יהיו, בצורה מופרשת שייאמר שילדים ממשפחות לא יהיו בחולות. לצערי הרב לא חשבנו על האופציה שיפרידו משפחות וייקחו את הגברים לחוד למתקן, ולכן זה לא נאמר בפירוש.

זה לא רק הזימון עצמו, זה גם התהליך שנותנים להם תור לעוד חודש או עוד כמה שבועות, כשהם בלי ייצוג, בלי - - -

אנחנו יודעים. הוועדה הזאת דנה בנושא הזה. לצערי, זו, כפי שאמר חבר הכנסת מזרחי, זו מדיניות הממשלה: יד אחת אומרת בואו תשתלבו במערכת החינוך ותלמדו ותהיו שווים וילד הוא ילד, ויד שנייה תמשיך את המדיניות הזאת כלפי ההורים, כי המטרה היא להתיש אותם - זה על פי תפיסת עולמי – להתיש אותם, וגם הממשלה אומרת את זה. אני לא ממציאה את זה. להתיש אותם על מנת שיקומו וילכו מפה, שלא תהיה להם פשוט סיבה להישאר כאן. רוצים באמת להתיש אותם, בגלל זה מתנהל כל ציד בני האדם ברחובות, בגלל זה מעבירים אותם בכלל למתקן חולות. כל העניין הוא להצליח שכמה שיותר אנשים יעזבו כאן מרצון, כי לא ניתן להעזיבם. זוהי מדיניות הממשלה כפי שאתם יודעים, רובכם, שומעים בתקשורת.

אני מתנגדת למדיניות הזאת. בתוך המדיניות הזאת עדיין אנחנו צריכים לטפל בדברים שעולים מהשטח, ממצוקות השטח, כל עוד האוכלוסייה הזאת נמצאת כאן. אנחנו כמובן מתנגדים בכלל למתקן חולות, אני מתנגדת למתקן חולות ולהעברת מבקשי המקלט למתקן חולות; אבל כל עוד זה מתקיים, אז אנחנו בוודאי נדאג שלא יגיעו לא בוגרים של מערכת החינוך ולא אותם בעלי משפחות. זו נקודה חשובה מאד ואנחנו - - -

רק עוד נקודה אחת בנושא הבריאות, זה הוזכר כבר. ילדים שמגיעים אלינו צריכים לשלם ביטוח בריאות, וגם אז ברוב המקרים לא נותנים להם את מה שמגיע להם בסופו של דבר. זה הרבה כסף, וזה בסופו של דבר פוגע גם בילדים, גם במערכת שלנו. אני חושב שצריך לעגן פה כמה דברים בסיסיים, על מנת - - -

גם זה יושב על שולחנה של שרת הבריאות, שהייתה כאן בוועדה. לצערי, שוב, זה חלק מהמדיניות הכוללת, שלא לתת להם לא ביטוח בריאות, להיות בסל ביטוח בריאות, ולא בסל רווחה. זה הולך ומשתנה. אנחנו מקווים שהדברים הולכים לכיוון יותר חיובי, אבל אני חייבת לומר שוב, כמו שאמרנו, אנחנו עושים במסגרת המצומצמת שלנו, אבל המדיניות היא מדיניות של הממשלה, מאד ברורה. הם לא מתביישים בה או מסתירים אותה, היא ברורה, היא מגמתית, ואנחנו בין הטיפות ואתם מכירים את זה מהשטח, גם אתם בין הטיפות.
אני רוצה לתת קודם למוחמד חסן חוסיין עומר. כן, בבקשה, בוגר המערכת, שהנה דוגמא, אתה פשוט הרמת לו להנחתה, כי הוא הבנתי אבא למשפחה. כן, בבקשה.

כן. אני מוחמד, הגעתי לארץ לפני 6 שנים, הגעתי עם אמא שלי ועם האחים הקטנים שלי, ויש לי אחות גדולה, היא חולה, מטופלת. למדתי פה, הייתי בן 14. למדתי בבית ספר, סיימתי עם תעודת בגרות, תעודת טכנולוגיה ולפני כמה זמן הלכתי לחדש את הוויזה, ואז קיבלתי הזמנה לחולות. מה שקרה שם פשוט, אמרתי שאני עם משפחה ואמרו לי כן, אנחנו יודעים שאתה עם משפחה. אז דיברתי איתו והוא אמר לי, הוא הציע לי משהו, אם אתה רוצה לא להיכנס לכלא אז לך תשכנע את אמא שלך ותחזרו לסודן, ככה אתם לא תכנסו לכלא. זה מה שהוא אמר לי פשוט.

לא ידעתי מה לעשות. אני לא יכולתי לעזוב את המשפחה. אני בעל משפחה. אני חי בלי אבא 12 שנה, אז אני צריך לעזור לאמא. אני לא יודע מה לעשות.

תודה רבה.

אלי נחמה, מנהל ביאליק רוגוזין, ביקשת להוסיף דברים, אז כן, בקצרה.

מוחמד הוא בוגר הקמפוס שבו מתחנכים היום 970 תלמידים ובשנה הבאה אנחנו עוברים את ה-1,100 תלמידים בתכנון, מגן ועד י"ב, מלמעלה מ-48 מדינות, יש אומרים 51, אנחנו די הפסקנו לספור. אפרופו הפלורליזם שאנחנו הנהגנו בבית הספר, אצלנו מלמדים היום 8 שפות אם, כולל טיגרינית וטגלוק, מתוך אותה תפיסה שאנחנו לא יודעים לכמה זמן הם יישארו פה, ולקיחת האחריות שלנו ההוליסטית היא: הם כרגע בישראל, אבל מה יילד יום אני לא יודע, ואת זה אני חייב לומר שהתפיסה הזאת לכורח לאזן בין הזהות הישראלית לבין הזהות שלהם והמורשת שלהם, נולדה אצלי אחרי הגירוש שחווינו חזרה לדרום סודן, כש- 35 תלמידים בין לילה בעצם עזבו את בית הספר.

אבל אני רוצה לקחת את הסיפור האישי של מוחמד ושל עוד חברה נהדרים שנמצאים כאן, ולומר משהו. אני איש חינוך, אני לא פוליטיקאי, אני עובד ציבור, ואני חושב אבל שאם אני מצטרף לקריאתו של חבר הכנסת מזרחי, אז אני חושב שהתפקיד של כל חברי הכנסת שהם חברי הוועדה וכבוד השר, ושבאמת ראוי לכל ציון הכוח של משרד החינוך והפתיחות שלו, וההכרה בצרכים של הילדים. אני חושב שהתפקיד שלהם, כפוליטיקאים, הוא לייצר ברית שהיא חוצת קווים מימין ומשמאל, כי אם אנחנו אומרים אדם הוא אדם וילד הוא ילד, אז זה לא משנה מאיזו מפלגה אתה, כשאתה מאמין בערכים האלה. ולכן, כמו שכבר הוכחנו את זה בעבר, בקמפוס ובאמנה שלו, שהיו שותפים לה אנשי רוח ואנשי ציבור, אנשי רווחה, אני בריאות וחוק, אני חושב שזאת המשימה של חברי הכנסת.

הדבר השני שאני רוצה לומר הוא, שאני מציע, אם יותר לי, שמשרד החינוך יקים איזו שהיא ועדה שתהיה לאורך כל השנה, ב-on going, מכיוון שהתנאים משתנים כל הזמן והמציאות משתנה ואי אפשר לבנות רק על מפגשים שכאלה. ואם תוקם במשרד החינוך תחת המנכ"לית, השר, ועדה אד-הוק, כלל ארצית, כי תראו, רק בבית הספר שלי יש 970, שזה בערך אולי מה שיש במחוז אחר, בכל המחוז, ואני מתמודד איתו ואנחנו עם פיצוץ אוכלוסין, כשבשנה הבאה אין מקום לתלמידים בבתי הספר בתל אביב, בבתי הספר המסומנים, הצבועים כבתי ספר כאלה.
הבקשה שלי, זו בקשה נוספת - - -

אז למה לא מערבבים אותם בכל בתי הספר האחרים?

משלבים, יש גם וגם.

רק שנייה. יש גישות ויש גישות, לכן אני מציע שתקום ועדה. את קמפוס ביאליק רוגוזין אני מנהל רק שלוש שנים, הוא קיים כבר 9 שנים, הוא הוכיח את ההצלחות שלו. אל תאשימו אותי בחוסר צניעות, אבל אנחנו הגענו ל-91% זכאות לבגרות בקיץ האחרון. אני חושב שזה מודל שאם בעולם מכירים בו ורואים אותו כמשהו שאפשר להעתיק אותו, אז אני חושב שגם בארץ אפשר הרבה ללמוד מתוכו, אבל אני אומר את זה מתוך מקום שאני חושב שהאחריות שלנו היא להבין שאנחנו מתעסקים באוכלוסייה לא של החינוך המיוחד, אבל באוכלוסיה עם צרכים מיוחדים.

ולכן צריכה להיות פה איזו שהיא הנחיה, כמו שהגברת חיים, מנהלת מחוז דרום, כמו שגברת חיה שיטאי במחוז תל אביב, דואגת לי, עד כמה שהיא יכולה, בהקצאה של שעות, העירייה מנסה לתמוך. אבל צריכה להיות פה החלטה מגבוה, שמכירים בזה כמוסד בעל צרכים מיוחדים אד הוק.

מישהו לא דיבר וחייב לדבר? אני נותנת לשניכם ואז אני מסכמת, בבקשה.

אני משערת שנגיד דברים דומים. שמי אסנת כהן ליפשיץ, מהקליניקה לזכויות מהגרים במרכז האקדמי ברמת גן. אני מייצגת את מוחמד כאן. כבוד השר דיבר קודם על זה שיש לנו רק ארבעה בוגרי מערכת החינוך, עם צווי שהייה, שהוציאו להם הוראות שהייה, אז בינתיים יש לנו רק ארבעה, אבל גם הבקשות כלפי הארבעה האלה לא נענו עד עכשיו. אני שלחתי כבר פנייה דחופה לפני שבוע למשרד הפנים, וביקשתי שיבטלו את הוראת השהייה. למוחמד יש נסיבות נוספות מעבר להיותו בוגר מערכת החינוך, אבל הילדים הבאים בדרך.

וכשחבר הכנסת מזרחי מדבר על ילד הוא ילד, אז אנחנו צריכים להבין שרק פיטר פן נשאר ילד, וילד הוא ילד הוא אדם, וכל הילדים האלה, שמערכת החינוך חיבקה אותם בצורה כזו, שזה לא מתקבל על הדעת האבסורד שמדובר על השר גדעון סער, בכובע שלו כשר החינוך הוא חיבק את מוחמד, והיום, בכובע שלו כשר הפנים, הוא שולח את מוחמד, מוחמד הילד, למתקן השהייה חולות. הדבר הזה הוא מצב שמדינת ישראל לא יכולה להשלים איתו, וכששר החינוך אומר לי זה במנדט של שר הפנים, זה לא נכון. זה המנדט של ממשלת ישראל, זה המנדט של כולנו, וצריכים לעשות יד אחת כדי למנוע את המצב הזה.

הם ארבעה היום, ארבעה שלא ניתן להם מענה, ככה יעבור והם יהיו 40 והם יהיו 400 אם יש פה. תודה רבה.

תודה רבה.

כן, בקצרה, זה באותו נושא?

כן. קוראים לי שרית רוטשילד, אני הצד האישי של הסיפור. איסו במקרה הגיע אלינו הביתה. ממש אני לא ל"ו, לכל אחד מכם זה היה יכול לקרות, שיגיע ילד כזה אליו הביתה, עם כל מה שזה אומר, עם הקושי העצום של גיל הנעורים בגיל הזה, עם הפרידה שלו מהאם הביולוגית, להיות הבן שלי. לא פשוט בכלל.
נסענו בשבוע שעבר יחד למשרד הפנים. זאת השפלה שאין דומה לה. לא נתנו לי להיכנס, לא שאלו את איסו שאלה אחת אפילו, לא היה שימוע. הכנו לו תיק שלם ממשרד עורכי דין הכי מפואר בארץ, עם הצהרה של בן הזוג שלי, שהוא מנהל מחלקה בבית חולים, סגן מנהל בבית חולים, עם הצהרה שלי שהוא על גבנו, שהוא בתוך הבית שלנו, שכלכלית אני נושאת אותו על גבי והכל עלי. שום דבר. חולות. זה מה שקיבלנו, בגסות שאין דומה לה. בגסות שאין דומה לה.

ואני שואלת, איך אפשר להפוך בן אדם יצרן, שעשה את כל הדרך והוא מבין ממני, הוא ראה גם את שני הבנים שלי מתגייסים לצבא, הוא ראה את כל התהליך. איך אפשר להפוך אדם כזה לפרזיט? להכניס אותו לכלא. בואו נדבר על זה. זה מקום שיש בו שלוש ארוחות חינם והוא צריך לצאת ולהיכנס, מבית שנותן לו הכל. למה?

טוב, אנחנו לגמרי מזדהים. אנחנו ביקרנו גם, אתם יודעים, אני לקחתי את הוועדה שבוע שעבר ביום ראשון. לא נעים להגיד, אבל יום לפני אושויץ, אנחנו ביקרנו שם, אנחנו אמרנו את הדברים באופן חריף. מדובר מבחינתנו בכלא, גם אם אפשר לצאת ולהיכנס. זה עדיין אתה חי בגדרות. אני חושבת גם שיש בעיה להכניס בני 18 ו-19 עם בגירים שם. חלקם דרך אגב השתחררו מהמערכת הפלילית, לא מסהרונים, מבתי כלא פליליים לאחר משפט. יש באמת בעיה קשה מאד. לא ברור לי כיצד מתקבלות ההחלטות במשרד הפנים, אבל אנחנו נמשיך ונדון איתם בעניין הזה.

אני רוצה לסכם. קודם כל מאד מאד להודות לכם, לפני חברי הכנסת ולפני השר, להודות לכם שבאתם והעליתם את הדברים. הדברים נשמעים, הדברים מאד מאד חשובים.

יש לנו משימות גדולות לפתור של מדיניות הגירה גדולה ושל מדיניות בכלל כלפי מבקשי המקלט, אבל יש לנו גם בסופו של דבר תפקיד כוועדה בכנסת, לפקח על משרדי הממשלה ולפתור באמת גם את הכשלים והקשיים שקורים בדרך. ולא כל דבר נפתר במכתב לשר. אני כותבת הרבה מכתבים לשרים, גם אני לא מקבלת לא מענה ולא פתרון, ולכן טוב שיש ועדה, ולכן יש מנגנון דמוקרטי של ועדות בכנסת, שמעלות נושאים ואנחנו מפקחים על משרדי הממשלה.

אני באמת מברכת גם את השר שהגיע לכאן, גם את משרד החינוך שלאורך השנים באמת נקט במדיניות שונה ממשרד הרווחה וממשרד הבריאות, ונאמרו פה באמת, כמו שאמרו חברי הכנסת, דברים קשים בעבר מהמשרדים האלה, ונתן באמת את המענה הבסיסי לכל ילדי הזרים ששוהים בישראל, ללא הבדל. לפחות ללא הבדל בקבלה שלהם למערכת. ברגע שאנחנו חופרים טיפ-טיפה כפי שראינו פה, יש צורך כן למשרד החינוך, והוועדה קוראת למשרד החינוך לבחון את הצרכים העולים משילוב ילדי הזרים, מתן תקצוב הולם. זה לא יכול ליפול רק על העיריות, במיוחד כשזה נופל רק על כמה. כמובן הדרכה פדגוגית מדהימה.

בעניין הזה אני יכולה לנסות להמליץ לשר, אני חושבת שזה בהחלט רעיון, שיקים במשרדו צוות, לעיסוק, אתם יודעים, בהתחלה זה היה אד-הוק, הם נכנסו למערכת אז התמודדו עם מה שקרה. היום אנחנו יודעים שהם כאן, צריך להתמודד עם זה וצריך לשקול ריכוז מול פיזור. כבר ראיתי שהתחילו פה דיונים, לא רציתי לפתוח את זה, אבל האם אנחנו מרכזים את האוכלוסייה או מפזרים, איך אנחנו משלבים, האם לימודי שפה, האם לימודי התרבות, האם מלמדים עברית וביאליק, או מלמדים גם שפה אחרת ותרבות וכדומה, ומורשת.

אני חושבת שזה נכון למשרד החינוך לעשות איזו חשיבה מחדש של הדברים, לעשות מן – בואו נעצור שנייה ונחשוב כיצד אנחנו מתמודדים עם הנושא.

בוודאי לנקוט עמדה, אני חוזרת על העניין הזה, לכל בתי הספר בישראל, לגבי הנושא של מבקשי המקלט, לגבי מהגרי עבודה, לגבי כל הנושא של האני הוא אחר, שאין ספק שאני מבינה את השר, שאומר אנחנו 65 שנה, יש אוכלוסיות שהיו פה עוד לפנינו, עוד לפני ה-65 שנה האלה, ועוד לא למדנו לקבל אותם. יש לנו הרבה מה לעשות בעניין הזה, אבל בוודאי עכשיו יש פה נושא חשוב, הוא צריך לעלות בשיעורי חינוך. אין סיבה שהמורים לא יקבלו ערכות, שידעו איך לדבר על הנושא. אני בהחלט בעד לפתוח את הנושא, לדבר עליו. זה עדיף מאשר להסתיר, או שהם רק ישמעו דברים בבית, או ברחוב או בתקשורת.

בסופו של דבר, הקריאה הכי חשובה אולי שיוצאת מפה היום, שהוועדה קוראת לממשלה להפסיק את זימונם לחולות של מי שהגיעו לישראל כקטינים והשתלבו במערכת החינוך במסגרות שונות. לא יתכן, כפי שנאמר פה, הפרדוקס שבעוד זרוע אחת של הממשלה – משרד החינוך – מחבקת את אותם נערים, משקיעה בהם ופועלת לשיקומם ולחינוכם, זרוע אחרת מורידה את המפעל הזה לטמיון, שולחת אותם למתקן חולות, כמו שאמרתי, עם מבקשי מקלט בגירים, שנסיבות חייהם בישראל שונות לחלוטין, יש הבדל גדול.

שוב, אני לא רוצה גם לפתוח בכלל את המדיניות של מי מגיע לחולות ואת מי שולחים ראשון לחולות. גם זה נאמר בישיבה הקודמת שלנו, עם נציגי רשות ההגירה.

אבל אנחנו מחזקים את דרישתכם באופן גורף - אני חושבת שהשר יצטרף אליה – שבוגרי מערכת החינוך לא יישלחו למתקן חולות.

אני מציעה שכן נעביר בצורה מסודרת לשר החינוך, לא לשר הפנים, את רשימת הבוגרים, על מנת באמת שלא יהיה מצב שבו יגידו לא ידענו, כן ידענו. אני חושבת שזה חשוב ואנחנו כמובן פה בשביל לעקוב ולפקח. תיידעו אותנו בכל שעה, בכל רגע.

תודה רבה לכם. זה לא הדיון האחרון בנושא.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:25.>