PAGE
12
ועדת החינוך, התרבות והספורט
25/12/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 124>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, כ"ב בטבת התשע"ד (25 בדצמבר 2013), שעה 9:00

<חינוך חינם - משמעויות ולקחים - שיח גננות>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

מסעוד גנאים

משולם נהרי

עיסאווי פריג'

>
סגן שר החינוך אברהם וורצמן

סימה חדד - מנהלת אגף חינוך קדם יסודי, משרד החינוך

הדר אבו - גננת בגן דו רה מי ברמלה, משרד החינוך

עידית אביטל - גננת בגן ירושלים באר שבע, משרד החינוך

גלית אברהמי - גננת בגן דובדבן מעלה אדומים, משרד החינוך

ענת אדלשטיין - גננת עמק חפר, משרד החינוך

רותי אזרד - גננת גן ענבר בכפר מימון, משרד החינוך

גלית אילוז - גננת בגן ציפורן ברחובות, משרד החינוך

מיכל בוסקילה - גננת בגן גלעד במודיעין, משרד החינוך

הדסה בן לולו - גננת בגן נרקיס באלון שבות, משרד החינוך

יהודית בן שלו - גננת בגן חוגלה חדרה, משרד החינוך

לירון ברונשטיין - גננת בגן צהלון הרצליה, משרד החינוך

מיכל דעי - גננת גן לולב באחוזת אתרוג, משרד החינוך

ליאת חיון - גננת בגן שומרון חדרה, משרד החינוך

דורון יניב - גנן בגן דולב כפר סבא, משרד החינוך

זיוה יצחק - גננת בגן קליינמן בקריית יובל בירושלים, משרד החינוך

ענת כהן - גננת בגן חוחית ירושלים, משרד החינוך

אורית לובטקין - גננת בגן זוהר במודיעין, משרד החינוך

מריאל נימיץ האסה - גננת בגן כרכום בנצרת עילית, משרד החינוך

סנאא נפאר - גננת בגן זמיר ברמלה, משרד החינוך

גלית סלמן - גננת בגן דולב רמת בית שמש, משרד החינוך

קרן עזר - גננת מעפולה, משרד החינוך

איריס עידו - גננת בגן כרמל מבשרת ציון, משרד החינוך

סוזאן קבלאוי - גננת בגן אלינאביע אום אל-פאחם, משרד החינוך

יפעת שוקרון - גננת גן שניר בבאר שבע, משרד החינוך

לילך שיין-דגן - גננת בגן פשוש חיפה, משרד החינוך

ליאור שרון - גננת בגן 5 ברמת גן, משרד החינוך

ליזי רון - גן אזדרכת בקריית ים, משרד החינוך

ד"ר שולמית ביסמנובסקי - יו"ר ארגון גני הילדים הפרטיים בישראל

נטע ליפשיץ - מזכירת ארגון גני הילדים הפרטיים בישראל

יהודית גידלי

יעקב סימן טוב
<חינוך חינם - משמעויות ולקחים - שיח גננות>

טוב, בוקר טוב.

בוקר טוב.

אין לנו אפילו גנן אחד - - -

יש, יש, יש, יש.

יש לנו. זהו. זהו.

בוקר טוב לכם. קודם כל, כיף לראות אתכם הבוקר בגן שלנו. אנחנו נוהגים בוועדת החינוך, התרבות והספורט לקיים מידי פעם, אני קורא לזה: שיח מורים, אבל הרחבנו אותו כמובן גם למורים ביסודי ומורים בתיכון ומנהלי בתי ספר, וכמובן שחשוב לנו גם להיות בקשר עם מערך הגנים, ולכן אנחנו גם עושים שיח גננות וגנן, וזאת מטרת הפגישה. עכשיו, שמנו נושא, אבל מצידי ומבחינתי כל נושא שאתם תעלו, שתרצו לדבר עליו, שתרצו להתחלק בניסיונכן, בהתלבטות שלכן – מבורך.

הנושא ששמנו הוא כמובן ההתמודדות עם השינוי המאוד-מאוד גדול שנעשה בעקבות דו"ח טרכטנברג, בעקבות המחאה החברתית, וזה בעצם הרחבת חוק חינוך חינם, חינוך חובה, מגיל שלוש, המשמעויות שיש לזה: חלק פדגוגיות, חלק ארגוניות – אנחנו מכירים את הדברים ובאמת מעניין לשמוע. אבל כפי שאני אומר, בכל דבר או נושא שאתן תרצינה להעלות אני אשמח מאוד.

אתן יודעות שיש לי לא מעט ניסיון בשלטון המקומי בכלל ובחינוך בפרט. גם עשר שנים בעיריית חיפה, גם חמש שנים בירוחם. זה בכלל ניסיון מרתק גם בעיר מבוססת וחזקה, הייתי קורא לזה; וגם בעיירה, שהיא חזקה לא פחות, אבל היא בהחלט מוחלשת מבחינת הסוציו-אקונומי שלה. ולמדתי להכיר, ולהוקיר ולהעריך את בעצם החינוך הטרום יסודי, חינוך של הגיל הצעיר, של הגנים והמעונות. ולא הייתי צריך הרבה להשתכנע באמירה שכולנו אומרים אותה אבל לא תמיד עומדים אחריה, שהחינוך, וההשקעה בחינוך וההתייחסות לחינוך צריכה להיות בפירמידה הפוכה שמתחילה בעצם בילדים עוד כשהם עולי ימים ורכים, וניתן באמת לקבוע את המבנה האישי שלהם לשנים ארוכות קדימה כבר מגיל רך. אנחנו בירוחם השקנו תכנית שנקראת: מינקות לאקדמיה. כלומר, אתה בעצם עוסק בחינוך עם לידתו של הפעוט או הפעוטה. ואין ספק שאתה משקיע ומשפיע הכי הרבה בגילאים הצעירים. אתן הלוא יודעות יותר טוב ממני שלמשל אחד המבחנים למידת הצלחותיו העתידיות של הילד או הילדה זה הידע שלו בשפת האם. ואם ילד מגיע כבר לגן בגיל שלוש כשכבר יש לו שפה מסוימת, מתאימה לגיל שלו או ילד שלא מדבר או בכניסה לכיתה א', כמובן – ילדים שיש להם כבר עושר בשפה ויכולת התבטאות, אתה יכול מבחינה מסוימת להעריך גם את יכולתו אחר כך להשתלב קדימה.

עכשיו, יש מתח גם קבוע בגני הילדים בין חינוך לבין לימוד: מה אנחנו רוצים כבר ללמד בגילים האלה, וכמה אנחנו רוצים לעסוק יותר בחינוך של התנהגויות, של התייחסות, של פעילות בקבוצה, וכן הלאה וכן הלאה.

אז אלה הם הדברים שאני פחות או יותר רציתי איתם לפתוח, ונשמח מאוד לשמוע אתכן. בבקשה, מי רוצה להתחיל? אם אפשר שם ומאיפה.

שמי הדסה, אני גננת באלון שבות - - -

דרך אגב, אני צריך לומר לכן – רק עוד קריאה אחת – שאני מאוד רוצה שהשיחה באמת תהיה פתוחה לחלוטין, אבל רק שתדעו שבדיוני ועדה, הם כולם, יש להם פרוטוקולים, ודבריכם יופיעו בפרוטוקול הכנסת, אז שזה לא ימנע.

ואתן משודרות - - -

ויהיה שידור של המפגש גם באינטרנט. אז שזה לא ימנע מכן לומר באמת את מה שאתן רוצות, אבל מאחר ואנחנו בוועדת החינוך, התרבות והספורט אז אני תמיד אומר לאלה שבאים לפה: נא להתנהג בהתאם.
בבקשה, הגברת הדסה בן לולו.

שמי הדסה. אני גננת לגילאי ארבע באלון שבות, גוש עציון. אני שמחה שאתה פותח את הדיון הזה לשיחה כללית כי באמת, אם יש משהו שהייתי רוצה להעלות על הפרק זה דווקא נגזרת אחרת מן הנושא שהעליתם.

בבקשה.

אני מאוד-מאוד מוטרדת כגננת וגם כאימא מיום הלימודים שהולך ומתארך. אני התחלתי כגננת שסיימה ב-12:30. היום אני מסיימת ב-14:00 והיד עוד מושטת קדימה. ואני אומרת לך כגננת וגם כאימא שאני חושבת שזה יום ארוך מדי. אמנם, הילדים הולכים ומסתגלים, אבל אם אתה שואל אותי בבסיס שלהם, ביסוד שלהם, יש איזשהו שלב שאני צריך לחתוך – אני צריך את הבית, אני צריך את המשפחה, אני צריך את השקט, אני צריך את ארוחת הצהריים. אני צריך גם את היום הקצר. אני לא חושבת שיום ארוך הוא יום נכון. יש איזשהו שלב שילדים אפילו נרדמים, בגילאים מסוימים.

טוב, יש גילאים הלוא שהם גם ישנים בכלל בגן, לא?

בגן לא.

בגנים - - -

בגן לא? אין דבר כזה?

בגן עירוני - - -

אין להם מקום - - -

רק בגנים העירוניים הם משולבים כרגע - - -

זה הצהרונים.

זה הצהרונים. אתה לפעמים יושב במפגש, רואה ילד "מנקר". רואה ילד - - -

אבל גם ילדי הצהרון אין להם - - - שינה בגן.

רגע, ניתן לגברת הדסה בן לולו להמשיך. כן.

זה אולי הנושא הבוער ביותר. אני יכולה להגיד לך שאני בחרתי במקצוע הזה כדי לגדל את הילדים שלי וכדי לגדל את עם ישראל. אני מאוד אוהבת את המקצוע, ואני שמחה שבחרתי בו. אני רואה בו שליחות. אבל אני חושבת שבקרוב מאוד אנחנו ניישר קו עם המזכירות ועם עובדיי היי-טק, ואני לא חושבת שזה נכון כלפי הילד. עזוב אותי, כלפי הילדים שלי וכלפי הילדים של עם ישראל. אני חושבת שבאיזשהו שלב - - -

מצטרף אלינו חבר הכנסת מסעוד גנאים, ברוך הבא. איש חינוך.

כן, אבל את יודעת שיש בעניין הזה ויכוח כי יותר ויותר שני בני זוג עובדים, וזה נכון שאנחנו לא רואים במקום חינוך כ-babysitting, אבל עדיין צריך למצוא לזה את הדרך והפתרון. מצד שני, אנחנו גם רוצים שההוראה תהפוך להיות – איך אומרים בארגוני והסתדרות המורים: פרופסיה. זאת אומרת, לא מישהו שבא מ-8:00 עד 12:00 והולך הביתה, אלא מישהו שזה יום לימודים שלם, יום עבודה שלם וארוך. זה מתנגש כמובן. ואני יודע שגם היו הרבה מאוד טענות, וניתנה רשות להורים להוציא את הילדים יותר מוקדם בתנאים מסוימים שתואמו, אני מניח, עם הרשויות המקומיות. אבל הנקודה שאת מעלה היא באמת נקודה ערכית שיש לה איזון - - -

אם יורשה לי לומר עוד משהו: תראה, אני למשל גרה ביישוב שהרבה מן ההורים מסוגלים לקחת את הילדים יותר מוקדם. מערכת החינוך במידה מסוימת, למשל, בימי חינוך ארוך, מכריחה אותם לקחת את הילדים בשעה מאוד מאוחרת, בשעה שהם כבר נמצאים בבתים והם היו מעדיפים לקחת אותם מוקדם יותר. זאת אומרת, במידה מסוימת אנחנו מיישרים קו עם אלה שעובדים עד שעות מאוחרות, ולא יוצרים איזושהי מסגרת מקבילה למי שבאמת זקוק לה.

טוב, זו גם שאלה: האם אתה עושה את זה חופשי, ואז זה באמת הופך להיות babysitting בלבד - - -

זה עכשיו babysitter - - -

זה גם סיפור. אבל אם אתה הופך את זה חופשי אז כביכול יש ילדים שנשארים ארבע שעות, יש ילדים שנשארים חמש שעות ושש שעות.

לא. אם היינו מסיימים בשעה סבירה והיינו מקצים שעות נוספות לילדים שבאמת זקוקים לזה, זה היה נכון. דרך אגב, יום הלימודים בגן הילדים מועשר מאוד-מאוד-מאוד. ילד יוצא עם, באמת, אני חושבת שהם מקבלים מתנה הכי גדולה בעולם בגן. ויום ארוך יותר הוא לאו דווקא כזה - - -

כמה ילדים בגן שלך?

34.

34. כמעט מלא. ואת עם סייעת אחת?

כן.

אוקיי. אבל אצלך כולם בטח – ארבע זה כבר גמולים, לא?

נכון.

כן.

כן, בבקשה, את התחלת, תמשיכי.

שם בבקשה.

שמי זיוה ואני גננת מירושלים. כבר במקצוע הזה 33 שנים, כך שיש לי המון-המון ניסיון גם לפני הוועדה וגם - - - שלוש השנים האחרונות. אני חושבת שהעקב אכילס בחינוך כאן ובכלל זה מספר הילדים מול מספר המבוגרים, בהתאם למקצועיות של אנשי המקצוע שנכנסים לגן. ואם נחשוב על המשוואה הזאת, יש לכל אחת מאיתנו כאן מה להגיד. גם למקצוע, שאנשים נכנסים לא מקצועיים לגן כתגבור לגילאי שלוש-ארבע. גם שאני רואה לפעמים את עצמי מדריכה את האיש המתגבר, ויש לי עוד ילד נוסף בגן. וגם מבחינת הצרכים השונים של ילדים בני שלוש לעומת ילדים בני ארבע, שהם צרכים שונים לחלוטין. במיוחד בתחילת שנה, כשהם באים מגנים פרטיים, עם 24 ילדים בקבוצה, עם ארבעה מבוגרים. הם נכנסים לכיתת גן עם 35 ילדים, עם שני מבוגרים.

הגמילה שכולם מדברים עליה זה לא רק גמילה פיזית. אני נהנית להחליף לילדים. אני נהנית בקשר הזה של ההחלפה. אבל זה לא שם. ילד בגיל שלוש צריך הגנה, צריך ביטחון, צריך ליצור אמון. לפעמים אני נקרעת בין להחליף בשירותים, לבין ילד תוקפן, לבין ילד שצריך שאני אשרוך לו את הנעליים, לבין ילד שמטפס על הסולם ועדיין לא רגיל לחוקים של הגן ולא יודע מה קורה. אתה נקרע בין כל כך הרבה דברים שאתה לא הופך להיות ממוקד, ממוקד עניין.

התכניות של משרד החינוך, שנותנים לנו תכניות נפלאות, ממקצעים אותנו, יש לנו השתלמויות טובות, יש לנו - - - מסייע, נפלא, שאנחנו יכולים לגשת אליו, זה עדיין לא מספיק בשטח. זה עדיין לא מספיק - - -

מה, למה את מתכוונת, גורמים לא מקצועיים שנכנסים לגן?

למשל, החליטו בעיריית ירושלים להכניס בנות שירות לגנים.

כשלישית.

כשלישית. שהם לא הכשירו אותן, ולא עברו הדרכה כלשהי. למשל; בצהרון, אצלנו, בגן, ביום לימודים ארוך, יש אנשים שלא עברו בכלל הכשרה חינוכית והם מנהלים את הצהרון, וזה השעות הכי-הכי קשות. אז למי אנחנו נותנים מענה?

ההורים מרוצים. ההורים מרוצים. השאלה אם מערכת החינוך נותנת מענה להורים או מענה לצרכים של הילדים. ואני לוקחת את הפירמידה שלך והופכת אותה, ואני אומרת: הבסיס זה הגיל הרך. זה היסוד. בואו ניתן את זה כאן. ואם ניתן את זה נכון, ואני צועקת כל שנה בכל השתלמות: בואו נצמצם את הכיתות. בואו נצמצם את הכיתות. ואז כל ענייני הגמילה, והבכי, והפחד והחרדה ילכו ויתמעטו, ונוכל לתת יחס אישי לכל ילד, ולקדם אותו, וניצור אצלו ביטחון למבוגר אחראי בתוך עם ישראל, בתוך כל המדינה הנפלאה הזאת שיש לנו. ואני חושבת שאם נעשה את זה שם, המערך ישתנה לגמרי.

כן. אוקיי.

בוקר טוב.

כן, קצת נסתכל שמאלה. בבקשה.

כן. בוקר טוב. דורון יניב, גנן בכפר סבא. הגברת סימה חדד קיבלה אותי לעבודה.

גנן. אין הרבה.

גנן. גנן בגן בכפר סבא.

כמעט אין כאלה.

יש.

יש.

יש?

- - -

גילאי שלוש-ארבע.

- - -

לקראת הפגישה הזאת ביקשתי מגננות כפר סבא לשלוח מייל, לשלוח לי מיילים לגבי דעתן בתחום מכיוון שאני מייצג אותן, לא רק את עצמי. וככה ריכזתי כמה דברים שהן כתבו. ייתכן שחלק מהחברות חזרו. באמת עולה העניין של הרבה ילדים צעירים שלא גמולים. בגן שיש בו רק אנשי צוות, אז בעיקר בתחילת השנה הצוות - - -

בכפר סבא העירייה מצאה איזה פיתרון לאדם שלישי או ש-?

לרוב לא. לא. זאת אומרת, אם גננת אולי ספציפית ביקשה, אבל בעיקרון לא. לא שמעתי שיש. להיפך, הגננות כותבות לי שבעיקר בתחילת השנה איש אחד מנוטרל, איש צוות אחד מנוטרל למען הנושא הטיפולי בילדים הצעירים.

עולה העניין מחלק מהגננות של באמת חוסר בשלות. הם מגיעים עדיין לגן כשהם לא בשלים עדיין לגן עירייה והם עייפים מאוד, נרדמים מוקדם. חוסר זמינות של המבוגרים למענה, שהילדים הצעירים באמת צריכים יותר חיבוק, יותר הכלה, יותר עניין טיפולי. בגלל הנושא של הצרכים וכל הילדים בגן אז הצוות פחות זמין לנושא של הצרכים האמיתיים של ילדים צעירים בני פחות משלוש. הם באים בני פחות משלוש.
כל הנושא של הקניית כישורי חיים: הנושא של שירותים, היגיינה, התלבשות, אכילה נכונה – זה דברים שהצוות מתעסק בהם, וזה לפעמים על חשבון השכבה היותר בוגרת.
הן מדברות על פער גדול בין בוגרים לצעירים מבחינת שפה, בעיקר מבחינה רגשית. יותר קשה להם לקבל את חוקי הגן, את סדר היום, את הגבולות. הרבה ילדים עסוקים בעצמם, בחיפוש שליטה. הם פחות זמינים לקבל את הנושא של גבולות - - -

איזה גיל הגן שלך?

שלוש-ארבע. אבל הגיעו גם שנתיים ותשעה חודשים, שנתיים ושמונה חודשים.

- - -

כי את השנתיים ושמונה חודשים בשנה שעברה לא - - - שנתיים ועשרה חודשים. השנה זה - - -

שנתיים ותשעה חודשים, ילידי דצמבר.

בשנה הבאה שנתיים ושמונה חודשים - - -. בשנה הבאה - - - שנתיים ושמונה חודשים.

אדוני היושב ראש, הנושא החברתי, שמאוד מושם דגש בגנים בגילאים האלה, החבר'ה הצעירים פחות פתוחים אליו. ושוב, פערים גדולים.

יש גננות שלא הורגלו לעבוד בשכבה הצעירה. דיברו פה על התגבור שלא מיומן, אבל הרבה גננות לא מתורגלות בעצמן לעבוד בשכבה הצעירה, ואיפשהו אולי כאן יוצא קצת שכרם של הילדים בהפסדם: אם הגננות, מצד אחד, לא זמינות; מצד שני, עסוקות בטיפול; מצד שלישי, לפעמים ילדים מורכבים בגן בלי קשר לגיל.

קרה לך שהורים במהלך השנה הוציאו את הילדים והחזירו אותם לגנים פרטיים?

לא. לא. אבל קרו לי מקרים שבתחילת שנה הורים אומרים שבגן הפרטי היה ככה, בגן הפרטי היה יותר חיבוק וזה. טוב, לזה מתרגלים בהמשך. אבל באיזשהו מקום, מהתגובות של הגננות אני מגיע למסקנה שהילדים הקטנים שצריכים את החיבוק, צריכים את ההכלה, צריכים את הזמינות הגדולה, יוצא שכרם בהפסדם, בסופו של דבר, הרבה פעמים.

תראה, יש גם יתרונות. כמובן שחינוך חינם נותן לכולם הזדמנות שווה, ובהחלט במקומות שאתה הזכרת, שאתה היית ראש עיר בהם. לא ייתכן - - -

למרות שאתם יודעים שמבחינה מסוימת לא הצטמצמו הפערים, כי בפריפריה הגנים מגיל שלוש כבר מתקופה ארוכה. ומה שקרה בחוק הזה שדווקא היישובים היותר מבוססים נכנסו לתחום הזה, והפערים כתוצאה מזה לא קטנו.

אשכולות יותר גבוהים.

כן.

לא, להיפך, אני רואה הרבה פערים. למשל, יש גנים בכפר סבא שממוקמים באזורים כאלה שגם ככה יש פערים סוציו-אקונומיים, פערים תרבותיים, פערים שפתיים, ועכשיו גם נוצר פער גילאי שזה עוד יותר מקשה, בעיקר על שני אנשי צוות שזה העקב אכילס פה.

נכון.

שוב, מבחינת יתרונות ישנם בין כל אלה גם ילדים צעירים שיכולים להסתגל, וכמובן שהנושא של השוויון, של החינוך השוויוני, והנושא של יצירת קבוצות הטרוגניות, והחשיפה שלהם לתכניות הנהדרות של משרד החינוך כבר מגיל כזה, כמובן שהיא בבחינת יתרון, אבל שוב, הזמינות של הצוות לא תמיד - - -

כמה ילדים אצלך בגן?

השנה זו השנה הראשונה שיש לי 26 ילדים. כנראה שפשוט כי יש הרבה גני - - - בכפר סבא, אז אני מניח שהרבה הלכו לגני - - -

אז לפני זה היה פחות.

ועד איזו שעה אצלכם?

אנחנו גן עד 14:00. אבל ברוב אנחנו 35 ילדים. רוצים לבוא אלינו.

אבל שאלתי את הגננות מה דעתן על, איזה פתרונות אפשר להציע, כי אנחנו לא נשנה - - - את המצב הזה, אבל איך אפשר. אז, קודם כל, באמת עיבוי הצוות לפחות לחלק מהשעות, מאוד-מאוד חשוב – מה שהחברה פה העלתה; הדרכה ומקצוע של אנשי הצוות הקיימים לאוכלוסייה הצעירה, סייעות וגננות, שפחות מיומנות ופחות אולי סבלניות לעבוד עם גילאים כאלה. כי מהמתוסכלות של הרבה גננות ששלחו לי במייל אני רואה שחסרה אולי קצת מיומנות לעבוד עם גילאים כאלה, כי הן לא הורגלו רוב השנים; סייעת נוספת כמובן תעזור; אולי גם עבודה רגשית עם הגננות; הקטנת מספר הילדים בגן זה must, ושוב, הגן שלי השנה הוא אחר אבל אני מייצג את הכלל בכפר סבא. הקטנת מספר הילדים זה מאוד עוזר. אני רואה את זה השנה; וכמובן שיש דברים שהגננת עצמה יכולה לעשות: הגמשת סדר היום, יצירת קבוצות מתאימות. אבל היא צריכה גם את התנאים לעשות את זה.

כן, אוקיי. תודה. בבקשה.

שלום. אני אורית, ואני גננת ממודיעין. כל הגן שלי הוא גילאי שלוש. השנה יש לנו 27 ילדים. מודיעין לא הוסיפה כוח אדם לגנים אבל עשתה מאמץ מאוד גדול להקטין את מספר הילדים בגן. זה עדיין מאוד-מאוד-מאוד קשה. למרות שאני מברכת על ההחלטה של הוועדה הזאת, כי אני חושבת שזה בהחלט נותן סיכוי להצלחה יותר גדולה לילדים. גם במודיעין יש אנשים מעוטי יכולת. אני אישית מכירה כמה אנשים שבזכות זה שזה בחינם הילד שלהם מבקר במערכת אחרת, הוא היה בבית, וזה מאוד-מאוד משמעותי בעיניי. בזכות זה שילדים נכנסים בגיל מאוד צעיר אפשר לאתר אותם יותר מוקדם, אפשר להתחיל לטפל בהם יותר מוקדם, לשלוח אותם לאן שצריך. ואם צריך אפילו חינוך מיוחד, הדרך שלהם להשתלבות חזרה במערכת הרגילה הרבה יותר קצרה בזכות זה שאנחנו איתרנו אותם כבר בגיל צעיר. נכון שיש בעיה, והורים מתקשים מאוד לקבל, כשיש לילד שלהם קושי, אבל עדיין זה שאנחנו שם ואנחנו מקבלות אותם לשנתיים, בעיניי זה משהו גדול.

עם זאת, אני חושבת שהמערכת צריכה להבין שהתכנית שלנו צריכה להיות לשנתיים, לא לשנה. יש לנו תכניות ליבה, וצריך לגעת בזה, וצריך לגעת בזה. אני - - -

מה זאת אומרת תכנית לשנתיים?

כל התכנית, הראייה של מה שמצפים מגננת, אנחנו צריכות לעשות דברים, יעדים לאותה שנה. אבל היעדים צריכים להתחשב בזה שבחודשים הראשונים, לפחות בחצי השנה הראשונה, אנחנו יותר באוריינטציה טיפולית. אנחנו, קודם כל, נותנים להם תחושה של ביטחון, צריכים ללמד אותם עצמאות, להראות להם איך עושים: לשטוף ידיים, לפתוח קופסה של אוכל. הכול. אתה יודע, לפעמים זה מאוד מתסכל. אתה אומר: בשביל זה הלכתי ללמוד בסמינר?

אם אני זוכר טוב אז היעדים אמנם נקבעים לשנה, אבל גם בתוך השנה יש לך יעדים לחודש הקרוב - - -

נכון, אבל מצפים מאיתנו כבר בחודשים הראשונים גם פדגוגיה ופדגוגיה, אבל אנחנו יותר בטיפולי. אין מה לעשות. אז גננת שהיא ותיקה, ויש לה ביטחון עצמי, ויודעת את דרכה, אז פשוט תגיד: אוקיי, יפה מאוד שמצפים, אבל אני נענית לקבוצה שלי ולא בהכרח לפיקוח. אבל גננות צעירות – גננות שדיברו איתי – מאוד-מאוד בלחץ מזה. ואי אפשר לשבת אפילו במפגש עם הילדים האלה. אני לא מדברת רק ב-12:30 שכולם נרדמים על הכיסא, ואין לנו מענה בגן להשכיב אותם. אני השגתי איזשהו מזרן אחד, - - - בפינת בובות, אני פורסת את השטיח, פה כרית, שם כרית. הם ממש אפרוחים קטנים. ילדים שעכשיו חוגגים שלוש. ילדים שבאו בלי שפה, ילדים שמתקשים להביע את הצרכים שלהם. זה מאוד-מאוד קשה. אז מודיעין לא נתנה כוח-אדם, וגם אין אגניות, וקשה מאוד להחליף חיתול, - -

אין מים חמים.

- - וצריך להעביר אותם את הנושא של הגמילה, אבל בשורה התחתונה אני בעד. אני רק חושבת שהמערכת צריכה יותר להתאים את עצמה ולעזור לנו לעזור לילדים האלה להגיע, ולגדול ולהתפתח בקצב שלהם.

הגן שאת מרכזת הוא גן חדש שנבנה בתכנית או ש-?

לא. הגן שלי כבר זה שנה שישית שלו. הוא היה לפני זה. זו פעם ראשונה מזה הרבה שנים שאני עובדת עם כולם בני שלוש. הייתי גננת בגן חובה כמה שנים, ואחר כך ביקשתי לעלות לצעירים, ואז קיבלתי. ובעיקר עבדתי עם גילאי שלוש-ארבע – דו-גילי. זאת אומרת, היו לי - - -

זאת אומרת, היה לך לפני זה גם שלוש?

היו לי טרום-טרום עם טרום. אבל בגלל שיש המון ילדים בני שלוש שנכנסו למערכת, לאט-לאט המערכת הפכה להיות כזאת שמכניסים את כולם בני שלוש והם גדלים שנתיים באותו הגן ואז עוברים לחובה.

יש בזה יתרון שמרכזים את כל בני השלוש ביחד ולא מערבים?

יש לזה חסרון בזה שזה מאוד-מאוד קשה, והילדים נכנסים, וכולם באותו שלב התפתחותי קשה שצריך לעזור להם, ולתמוך בהם ולטפל בהם, ממש טיפולי. אבל מצד שני זה שהם מתעצבים כקבוצה, ואני רואה אותם ומתחילה את כולם בקטע הטיפולי ואז לאט-לאט עולה, והיום כבר מצליחה יותר לעסוק בתחום הפדגוגי כי הם כבר פיתחו איזושהי עצמאות, זה יתרון גדול מאוד לזה שכולם בני שלוש, בעיניי.

כן. אוקיי. אוקיי. תודה.

אני מסכים עם החברה לגבי - - -

רגע, רגע, רשות דיבור. אפילו בגן.

כן. בבקשה.

שמי גלית אברהמי. אני גננת במעלה אדומים. אני רוצה להתחבר למה שחברתי, הגברת אורית לובטקין אמרה. אני עובדת בגילאים הצעירים. גם אצלנו, במעלה אדומים, עיר שנתנה אפשרות להכניס את הילדים הצעירים כבר מזמן. אבל הקושי שאנחנו נתקלים בו היום זה שבעבר זו הייתה בחירה להורים אם להכניס לחינוך הרגיל, לחינוך ממלכתי או לקחת גן מהחינוך הפרטי. ואנחנו יודעים שאנחנו נמצאים גם בחברה שהופכת להיות מאוד תובענית כלפי ההורים, גם מקומות עבודה, וזה הופך את המצב להורים שהוא בלתי אפשרי לשקול את האפשרות אם להכניס לגנים פרטיים או לחינוך הממלכתי. ומה שקורה זה שאנשים עושים את זה בגלל הצורך הכלכלי, שזה עוזר להם כלכלית, ואז זה בא על חשבון הילד.
אני חושבת שכשאנחנו לוקחים שינוי, מהפך כזה, שהוא יכול להיות נהדר, צריכים לקחת את טובת הילד בראש העדיפויות של הדבר. כאן אני חושבת שאנחנו נותנים יותר מענה להורים, פחות לילדים. אני נמצאת - - -

טוב, ההורים יש להם זכות הצבעה.

כן, אבל אנחנו לא חושבים על הילדים. ולפעמים כמו שמר דורון יניב אמר שבאמת זה בא על חשבון הילדים, והילדים לא מקבלים את המיטב שהם צריכים לקבל. ומה שקורה זה שאני נמצאת בגן עם 34 ילדים צעירים. אמנם, השנה הם ילדים שהמשיכו איתי, אז אני מתחברת למה שהגברת אורית לובטקין אמרה שבאמת כשזה שנתיים והילדים נשארים כקבוצה, אתה קוטף את הפירות ואתה נהנה מעשייה חינוכית של למידה, של הקניית ערכים בצורה יותר מבוססת, יותר פדגוגית. ובאמת השנה הראשונה, למשל השנה - - -

את התחלת איתם בגיל שלוש?

אני התחלתי איתם בגיל שנתיים ושמונה חודשים, שנתיים ועשרה חודשים. ואני בשנה שעברה הייתי פשוט מתוסכלת. אני הרגשתי שאני באה ואני עושה עבודה טיפולית, שאני לא מזלזלת בה, אני חושבת שהיא נתנה המון לפן החינוכי, הרגשי, החברתי, אבל באיזשהו מקום כל הפדגוגיה התמסמסה לה שם באיזשהו מקום. זה לא בא לידי ביטוי. השנה אני חושבת שאני יותר נותנת את הפדגוגיה. אבל אני חושבת שצריכים גם לקחת בחשבון שהילדים האלה, בחלקם לא מתאימים להיכנס למסגרות האלה: הם לא ערוכים רגשית, לא חברתית; כל מיומנויות הלמידה, מיומנויות מוטוריות – הם עדיין ממש בשלבים מאוד-מאוד התחלתיים. וילדים שנכנסים בפעם הראשונה למסגרת חינוכית כזו, אז ממש צריך להתחיל וללמד אותם הכול, כמו שהוא אמר – הגברת אורית לובטקין או מר דורון יניב אמר – זה ממש ללמד אותם איך לפתוח את קופסת האוכל, איך ללכת להתיישב על אסלה. ואנחנו מוצאים את עצמנו באמת שלושה-ארבעה חודשים רק מתעסקים בעניין הטיפולי איך ללמד אותם איך להיות עצמאיים, איך להרגיש נוח ואיך להרגיש טוב בקבוצה. כי ילד שהוא לא מרגיש טוב בקבוצה והילד מתוסכל, עצוב גם לפעמים, כי הוא נורא פגיע, ונורא קשה לו להיכנס לתוך הקבוצה הזו, הילד הזה הופך להיות עם יותר קשיים רגשיים, שזה אחר כך נותן את אותותיו בדברים אחרים, ואני חושבת שאנחנו לפעמים עושים נזק מאוד גדול לילד.

איך הדו-שיח עם ההורים?

כמו שהגברת זיוה יצחק אמרה, אני גננת כבר 27 שנים, אז כל הקטע של השיח עם ההורים הוא שיח שמבחינתי הוא כבר היה משופשף. ואני באמת יכולה לדבר איתם כמעט על כל הקשיים. ההורים מבינים את הקושי. ההורים מודעים לקשיים. כמובן שיש הורים שמאוד קשה להם כשאתה בא ואתה אומר שיש לו קושי שפתי או קושי מוטורי, שצריך עזרה של מקצועות פרה-רפואיים, ואתה מפנה אותם למרכז להתפתחות הילד או לרופא התפתחותי. יש הורים שמרגישים שעל מה את מדברת בכלל? בבית הוא מתנהל אחרת. הוא ילד מקסים. בואי, תשמעי אותו בבית. יש לי השנה ילד בן שנתיים ותשעה חודשים. ילד שלא מדבר מילה. שום דבר. הוא לא מבין מה רוצים ממנו. הוא יושב. כולי רחמים על הילד הזה.

וההורים בטח משוכנעים שהוא גאון הדור.

עכשיו, במקרה ההורים הם עולים מאתיופיה, אבל ההורים הם כבר הרבה שנים פה, עובדים פה, והם אומרים לי: אנחנו לא מבינים על מה את מדברת. בואי, תקשיבי איך הילד מדבר בבית. אמרתי לו: אתה יודע, אני אשמח אם תקליט את הילד שאני אוכל לשמוע, כי פה הוא לא מדבר. אפילו כשהוא צריך דברים הוא חושש לפנות, הוא חושש להגיד, הכול בפנטומימה. אם אני או - - -

הוא ילד אתיופי יחיד בגן?

לא, יש עוד ילד, אבל הוא לא מדבר אמהרית. זאת אומרת, זו לא הבעיה. השפה המדוברת בבית היא עברית. זאת אומרת, יש לו קשיים. אני שלחתי אותו למרכז להתפתחות הילד. יש שם קשיים אדירים, וזה מאוד קשה. זאת אומרת, כמה שאנחנו מקבלים את ההשתלמויות ממשרד החינוך – שבאמת אני מתחברת למה שהגברת זיוה יצחק אומרת – משנה לשנה הן הופכות להיות השתלמויות נהדרות. הנושאים הופכים להיות באמת, להוריד את הדברים לשטח, וזה לא איזו תיאוריה שאנחנו בכלל לא מבינות על מה. באמת, הדברים מעשיים, פרקטיים. שאתה הולך למחרת לגן ואתה יכול ליישם אותם. ובאמת זה נהדר מבחינת ההשתלמויות. אני, למשל, הרגשתי שחסר לי המון דברים מקצועיים לתת לאותם קשיים שיש. אחת הסיבות שאני הלכתי ללמוד חינוך מיוחד – אני מסיימת עכשיו תואר שני בחינוך מיוחד – בגלל הסיבה הזו, שהרגשתי שאין לי את המקצועיות ואין לי את הכלים לתת מענה לילדים האלה. כי המרכז להתפתחות הילד – נכון, אמור להכיל אותם ואמור לתת מענה, שהוא לא תמיד נותן מענה. הוא נותן מענה של מספר טיפולים. אבל לפעמים זה טיפה בים והקשיים - - -

זה גם גיל די צעיר כדי לאבחן כבר את - - -

נכון.

כן, הוא גיל מאוד צעיר, אבל כשאתה רואה שיש ילדים עם בעיות מוטוריות בסיסיות, שהוא לא מצליח לטפס והוא מסורבל, זה דברים שאם אין לו את המיומנויות האלה, שום דבר לא יכול כי הרי זה נדבך על נדבך. ואם אין לו את הבסיס שהוא בסיס טוב, ואיתן ותואם גיל, אז אתה לא יכול להתקדם איתו לשום מקום, והפערים רק הולכים ומצטמצמים.

כן, אוקיי. כן, תודה.
בבקשה.

קוראים לי ענת אדלשטיין, אני גננת בעמק חפר. בשונה מחברותיי פה אני, נראה לי, צעירה ומספר שנים מועט של ניסיון. אבל יחד עם זאת רציתי להעלות כמה נושאים - - -

קצת על הגן שלך.

מאיזה הקשר?

איזה גילאים, מספר הילדים.

טרום, טרום וטרום. יש ילדים שאני מלווה אותם זאת השנה השנייה. יש 30 ילדים בגן. השנה הגן שלי נחשב מאוד מורכב: אני משלבת שלושה ילדים בספקטרום, ועוד משפחות עם אלימות במשפחה כלפי הילדים: יש לי זוג ילדים מוכים, יש לי אימא מוכה. גן עם הרכב אוכלוסייה קשה. אתגר לא פשוט. מצד שני, מלמד ביותר.

וגילאים גם כן - - -

טרום, טרום וטרום.

שלוש, ארבע וחמש?

לא, שלוש וארבע.

לא, טרום זה הצעירים, זה סוף שנתון. זה גילאי ארבע. שלוש-ארבע. אבל בהחלט גן מורכב.

בעיקרון, בעמק חפר, לכל הגנים שמכילים ילדים בגילאי שלוש יש שתי סייעות. לי, ספציפית, השנה יש ארבע.

ארבע סייעות.

נו, בבקשה. בבקשה, זאת מערכת חינוך.

ילדים בספקטרום מקבלים - - -

לא, זה בגלל הספקטרום. זה לא - - -

מה?

הרוב הוא בגלל הספקטרום, כי זה מטפלת רפואית.

ברור - - -

- - -

כן, אוקיי. זה סייעות שמוצמדות לילדים או? זאת אומרת, שזה בא עם הילד – הסייעת.

בא עם - - -

כן, אבל היא לא צמודה - - -

אני אסביר, אני למדתי את זה בתנועה: זה שעות שמקבלים - - - כי הילדים מתחת לגיל חמש. עכשיו, יש שעות - - -, הן בגין הילד נמצאות בגן, כאשר השילוב שלהן תלוי - - - התפקוד של הילד – אם הוא צריך ליווי צמוד יותר או פחות. כיוון שהן נמצאות בגינם, הרעיון והשאיפה שלי שהן לא ייתנו מענה לשאר הילדים אלא באמת יקדמו ויובילו לשילוב איכותי. שייתרם מכך הילד שנמצא אצלי בגן.
עכשיו, לנושא הזה שרציתי להעלות מתוך מגוון הנושאים, זה שהסייעות שמגיעות – מערכת החינוך, בעצם יוצרת בגן איזשהו קונפליקט. כי מצד אחד חוק השילוב מאפשר לכל ילד בעל צרכים מיוחדים להיות משולב בגן רגיל, ובעיניי זה מבורך. מצד שני, ילד שהוא מתחת לגיל חמש, החוק לצידו, והוא יכול להיות אצלי בגן כבר מגיל שלוש, המערכת לא בהכרח נותנת לו, בין אם זו סייעת צמודה במימון שלא על ידי ההורים; וגם אם כבר יש סייעת – שאצלי בגן, למשל, זה קורה – הייתי צריכה להיאבק במערכת במשך ארבעה וחצי חודשים כדי לקבל הדרכה. כי זה שהילד נמצא זה בשמחה, ומבורך וכולנו נרתמים לזה, גם הילד וגם אני, אבל ההכשרה שלי היא חינוך רגיל – יש לי שני תארים, אבל שניהם מתחום החינוך הרגיל ולא החינוך המיוחד. לסייעות הצמודות אין שום הכשרה. כל אחת שרוצה פשוט לעבוד ומחפשת עבודה, מתקבלת בברכה. אין מי שידריך אותה, אין מי שידריך אותי כגננת. בעצם, רק אחרי ועדת השמה שזה גיל חמש. ובפער הזה של השנתיים נמצאים ילדים משולבים, שאין לנו כגן מענה. למזלי, המפקחת של עמק חפר, הגברת נירית סייג היא מפקחת שנותנת גב ומענה חזק ביותר לגננות שלה, ולכן ביחד הצלחנו להוביל למהלך עם - - - שייכנסו לגן, אבל באותה מידה המצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, ובעצם הילד היה נמצא. ולא אני ולא לו יש את הכלים איך להתמודד במערך מורכב של 30 ילדים צעירים בגן עם כל המורכבות שהעלו פה, ויש שלושה כאלה אצלי בגן. זה לא אחד ולא שניים.

איך באמת הקשר עם ההורים, גם הילדים מהספקטרום וגם הילדים האחרים?

אצלי בגן הקשר עם ההורים הוא קשר רציף, איכותי וטוב. גם דרך אתר אינטרנט שהמועצה האזורית עמק חפר מעמידה לרשות כל גן, שבנתה לכל גן אתר. אנחנו מעלים לשם את כל האינפורמציות, הודעות תמונות; ויש את התקשורת הבינאישית, שהיא מתקיימת כל הזמן. בשנה שעברה היא באמת הייתה ברמת הודעות, ועדכונים ופרויקטים שהכנסנו לתוך הגן ושלקחו בהם חלק; השנה, מעצם זה שיש לי 11 ילדים מורכבים, אז באופן אוטומטי התקשורת היא אינטנסיבית, היא יומיומית, מול מנתחות ההתנהגות, מול ההורים, מול כל המערכת הפרה-רפואית שמטפלת. אני באופן אישי, כיוון שמבחינתי זו מצווה, אז אני גם מתייחסת לזה ככה. וכל שעה שהיא נוספת לעבודה שלי, כל עוד היא תורמת לילד שבפנים, אז אין לי בעיה לקחת בזה חלק. הגן אצלי ספציפית משלב את האוכלוסייה הגבוהה ביותר של עמק חפר ואת האוכלוסייה הנמוכה ביותר.

באיזה ישוב הגן?

אני באביחיל. ומגיעים גם ילדים משושנת העמקים, שזו נחשבת האוכלוסייה החלשה של העמק. זאת אומרת, הפערים הם בקצוות. ואני חושבת שצריך לשקול ולהעלות לשיח ציבורי את הנושא של לימוד הסייעות וההכשרה שלהן. כי כמו שהן אמרו: אי אפשר כל הזמן ללמד. גם - - - דברים בסיסיים. הן באות לפעמים בלי שום ניסיון קודם בגן. על אחת כמה כשזה חינוך מיוחד, אבל אנחנו פוגשים את זה גם בסייעות התומכות שאין להן שום הכשרה חינוכית ושום ניסיון. זה נושא אחד שרציתי להעלות.

קצת בשונה משעת סיום הגן, אני יודעת שבעקבות ההתעוררות של ההורים מאפשרים יציאה ב-13:30. מבחינתי, מ-13:30 עד 14:00 אני נכנסת למצב של לחץ כי השער נפתח ב-13:30, בעקבות בקשות של הורים שהמערכת מאפשרת שתי יציאות. ביישובי עמק חפר או ביישובים שהם לא עיר יש הסעות. ההסעות מגיעות ב-13:50 לגן. הצהרונים, מותרת להם אפשרות בחירה להודיע מראש בתחילת השנה את שעת היציאה – זה יכול להיות גם 13:40, וזאת שעה קבועה. אז השער נפתח - - -

- - - הילדים שהולכים לצהרונים במקום אחר.

כן, כי בעמק חפר לא לכל גן יש לו צהרון. אז זה ריכוז, שהם עוברים עם הסעות או ברגל.

כן, כן, כל - - -

אז השער אצלי נפתח בשעה 13:30. בשעה 13:40 - - -. בשעה 13:50 הסעות. שתי הסעות כי זה שני ישובים – יש לי גם מחבצלת. וזה כמעט כל הגנים ככה בעמק חפר. ובשעה 14:00 נשארים אמנם ארבעה ילדים, אבל הם יוצאים בשעה 14:00. זו סכנה. יכולה להיות זליגה. אני לא רוצה להיות במקום הזה שפעם אחת ילד, אתה יודע, מ-13:40 ל-13:50. הסייעת עומדת שם חצי שעה, ילד-ילד. זו שעה שהיא מלחיצה. אני בחצי השעה הזאת מרגישה שאני babysitter. אין לי בעיה שכל הילדים ילכו ב-14:00. נכון שאנחנו אחרי חנוכה וחלקם עוד קצת נרדמים, אבל בעוד חודש זה יהיה מאחורינו, ותמיד ההתחלות הן קצת יותר קשות, אבל אי אפשר לאפשר את היציאות המרובות האלה.

מה הסיבה שההורים מתעקשים להוציא אותם ב-13:30?

הם לא מתעקשים. אני אסביר לך: מספיק שיש ילד אצלי וילד בגן אחר של גן חובה, והיא צריכה להיות בו זמנית בשעה 14:00. נתנו לה את הפתח ב-13:30 – היא תיקח את שלי ב-13:30, וב-14:00 היא תחכה בגן החובה. מספיק שיש לה בבית ספר. יום שישי, כששעת הסיום הכוללת גם בבתי הספר היא ב-12:45, אימא אחת או אבא אחד לא יכולים להיות בו זמנית בשני מקומות, ואז מתחילים האישורים - - -

זאת אומרת, מנצלים את האפשרות לצאת יותר מוקדם להתארגן מבחינת - - -

אז ביום שישי אין להם אפשרות לנצל יותר מוקדם, יש להם אפשרות לפנות למפקחת המחוז או כל מיני שטיקים כאלה ואחרים, שהגננות עוזרות לעצמן עם טופס אישור יציאה, ואז יוצא שאתה פשוט נהיה שומר. ובעיניי הסכנה הגדולה זה שהשער פתוח וסגור. הרי בבוקר אנחנו לא מאפשרות את זה מאותן הסיבות, אבל בצהריים, בגלל צעקה כזאת של ההורים, מתאפשר. אני אומרת: או 13:30 או 14:00. אי אפשר לאפשר להסעות תחנת יציאה, לצהרונים תחנת יציאה, להורים של 13:30 ולהורים של 14:00. זה גם איש צוות שלם שעומד שם. אני בחצי השעה הזאת babysitter. כל רגע הולכים לי עוד שישה-שבעה ילדים. רשימות לכל יום. כמעט בלתי אפשרי.
דבר נוסף שרציתי להעלות זה שאני השנה חווה הצלחה, למרות שהילדים הגיעו אליי בשנה שעברה, אלה - - -

אני מהמשפט הראשון שלך הבנתי שאת חווה הצלחה. אפשר היה להרגיש את זה מיד.

לא קל, אבל - - -

לא קל – בטוח.

רציתי להעלות סוגיה, דווקא שהשנה אני יותר עם ילדים מהחינוך המיוחד במינונים שונים. תהליך של שנתיים מאפשר לקדם את הילדים. הילדים מגיעים מגנים פרטיים. לגנים הפרטיים יש איזו נטייה לא להיזהר בלשונם מול ההורים, לא לשלוח אותם למקומות כאלה או אחרים שאפשר לעזור ולקדם את הילד משיקולים עסקיים-שיווקיים שלהם. המערכת מקבלת אותם. עדיף אז כבר כמה שיותר צעיר. יש זמן. אם זה לא יהיה השנה אצלי אז לפחות בגן בשנה הבאה, שיהיה לו את המענה, שהוא כבר מגיע עם סל של טיפולים איתו, שאפשר באמת לקדם ולהשפיע. ילדים שהתחילו אצלי את התהליך בשנה שעברה, השנה הם אצלי בשנה השנייה כשכבר המערכת רתומה, כבר יודעים בדיוק לאתר אותם, ויודעים איזה מענה לתת להם. ובעיניי, למרות הקושי שהם פחות מדברים, ונכון שלא כולם מגיעים גמולים, אני בראיית מקרו רואה את זה כדווקא מסייע לתהליך החינוכי של הילדים האלה.

תודה. תודה. באמת הצגת את זה בצורה - - -
בבקשה.

שמי איריס עידו, אני גננת במבשרת ציון. אני רוצה להדגיש שוב את העניין – אני חושבת שזה פחות התמסמס פה: יש מועצות באמת שנותנות או ערים שנותנות סיוע נוסף, אבל למשל במבשרת ציון אין לנו סיוע נוסף בגני הטרום חובה, וזה דבר שבאמת מאוד-מאוד מכביד על העבודה. לי השנה יש 34 ילדים בגן. חצי קבוצה, לפני שהתחיל החוק החדש של "אופק חדש", רוב הקבוצה היו בגילאי ארבע. ומהרגע שהחוק נכנס, וזה מבורך בעניין הזה שבאמת זה נותן מענה גם להורים וגם לנו, לעבוד שנתיים עם הילדים, יש את הבעיה שככל שהחוק נכנס לתוקפו וההורים הבינו שיש אפשרות להגדיל את הקבוצה, נוצרה קבוצה מאוד-מאוד גדולה של ילדים צעירים. לי יש היום 34 ילדים בגן: חצי קבוצה הם ממש קטנטנים, וחצי קבוצה בוגרים. ואני כל - - -

זה יתרון או חיסרון?

זה חיסרון כי אנחנו רק שני אנשי צוות. זה יכול להיות יתרון מעולה אם היה לנו איש צוות נוסף או שמספר הילדים היה מצומצם יותר. אם זה כבר 34 - - -

אבל הילדים היותר בוגרים – כי לא להגזים, הם גם ילדים, כן, אבל קצת יותר בוגרים – הם לא עוזרים עם הקטנים?

הם יכולים לעזור, אבל עדיין הרצון ומה שהילדים זקוקים לו, הצרכים של הילדים הצעירים שונים לחלוטין מהילדים הבוגרים עם הצרכים שלהם. אם, למשל, אני היום רוצה לשבת במפגש, יש לי חצי קבוצה שיכולה לשבת נהדר, ולהקשיב ולהתקדם, ויש לי חצי קבוצה של תינוקות שלא מסוגלים אפילו לשבת על הכיסא, שהם גולשים מהכיסא. שהם מגיעים עדיין עם מוצצים, שהם מפספסים, והם מגיעים עם טיטול כי אין לנו אופציה אחרת. אז זה ממש מקשה. העניין הזה של שני אנשי צוות מאוד-מאוד מקשה על התפקוד בגן.

דבר נוסף, זה שבאמת "אופק חדש" וכל מערכת החינוך מתקדמת לקראת זה שאנחנו נשב בקבוצות, ונהיה כמה שיותר מקצועיים, ונשב עם הילדים, ונקדם באמת מאה אחוז מהילדים, וזה באמת צריך להיות מאה אחוז מהילדים. ושלא יהיה ילד אחד שאני כגננת אפספס אותו. אני רוצה לשבת עם כל ילד בגן ולקדם אותו מהמקום שהוא נמצא למשהו יותר גבוה. ואנחנו פשוט לא יכולות לעמוד בזה. הרצון שלנו הוא מאוד-מאוד גבוה. אנחנו משתדלות, אנחנו עושות, אבל עדיין הכמות של הילדים ושני אנשי צוות – זה פשוט בלתי אפשרי. אני יושבת, למשל, בקבוצה עם ילדים, הסייעת מסתובבת. ברגע שילד מפספס או ילד עם קשיים מיוחדים שהוא מגיע לקשיים התנהגותיים, היא צריכה לפנות אליו או לקחת אותו לאיזשהו מקום לטיפול או להחלפה, אני לא יכולה לשבת ולהמשיך לעבוד עם קבוצה. אני חייבת לקום ואז נוצר מצב שבעצם אני הופכת להיות babysitter, כי אני כל הזמן צריכה לדאוג לבטיחות ולביטחון של הילדים: כל הזמן לבדוק שהילדים לא מטפסים, והילדים לא מכים. כי יש פער: יש את הקטנטנים-קטנטנים, ויש את הבוגרים. אז נכון שהבוגרים נותנים הרבה פעמים עזרה, ואנחנו מתווכים ילדים בוגרים, ועצמאיים וגדולים לעזור לצעירים בכל מיני מטלות, אבל כל העניין של הקניית הרגלים, והקניית הרגלי ניקיון, והרגלי למידה, והרגלי עבודה, שזה ממש גוזל כמעט חצי שנה, אז יוצא מזה שהקבוצה הבוגרת נפסדת מזה ואנחנו מרגישות מתוסכלות.

כן. אוקיי. תודה.

בבקשה.

שלום אדוני, כבוד יושב ראש הוועדה עמרם מצנע. חברים יקרים, שמי דוקטור שולמית ביסמנובסקי, מומחית לחינוך בגיל הרך. לשעבר ניהלתי את מחלקת החינוך לגיל הרך בעיריית רמת גן באגף החינוך, תשע שנים. הייתי אחראית על כל גני הילדים העירוניים בעירייה. ואני רוצה לפנות אליכם, ודרכיכם גם לשר החינוך. ואני מודה לך, אדוני היושב ראש, עמרם מצנע, שקיבלת אותנו לדיון הזה. אנחנו אחראים על חלק מהגנים שנמצאים במשרד החינוך, וגנים פרטיים שלנו נכנסו לתקציב של משרד החינוך, וחלקם מחזיקים ילדים בוגרים, גיל שלוש ומעלה, עם הרבה יותר סייעות כמובן.
אני פונה אליכם כי אני חשה שאנחנו נמצאים בשעה קריטית למדינת ישראל. חוק חינוך חינם – הרעיון של החוק לדאוג כלכלית לכיס ההורים הוא נהדר, ואנחנו בארגון גני הילדים הפרטיים בישראל תומכים בו בשתי ידינו. אבל אופן היישום שלו – וכפי שאנחנו רואים פה את התמונה – אם לא יערכו בו שינויים, הוא עלול לגרום לכך שהחוק הזה יהיה בכייה לדורות. 35 ילדים רכים מגיל שנתיים ושמונה וחודשים – כמעט שנתיים וחצי – עם צרכים כל כך שונים ומגוונים: מבחינה קוגניטיבית, מבחינה רגשית-חברתית, מבחינה מוטורית, שחלקם אף אינם גמולים, נאלצים מידי יום ביומו להתמודד על תשומת ליבה של גננת אחת וסייעת אחת במשך כל היום לאורך כל השנה.
חברים, החוק הוחל על כל הילדים במדינת ישראל מגיל שנתיים ושמונה חודשים, אבל הוא לא לקח בחשבון את הצרכים של הילדים הללו, שכן לא נעשתה התאמה של התשתיות; לא הותאם סדר היום כפי שאנחנו רואים אותו; מצבת כוח האדם לא שונתה בהתאמה: גם מבחינת איכות, מבחינת התכנים והאסטרטגיות, וגם מבחינת הכמות לגיל הזה. החוק הזה נוגע בקודש הקודשים של החברה שלנו. קודש הקודשים הוא שלוש השנים הראשונות לחייו של כל ילד בעולם. כל מה שנעשה או לא נעשה בשנים הללו ייחרט בזיכרונו של הילד לעד. כל מה שנעשה או נמנע ממנו ייצרב ב-.A.N.D של הילד לכל חייו, ואנחנו, כולנו, נשלם את המחיר. המחיר יהיה כבד מנשוא לחברה שלנו עד קריטי להמשך קיומנו, כי הילדים האלה בעוד 20 או 30 שנה אמורים להיות הרופאים שלנו, הכלכלנים שלנו, הטייסים שלנו, המהנדסים שלנו שאמורים לבנות בניינים שלא נופלים ולא קורסים, המנהיגים שלנו, הטכנאים והבנאים שלנו. הם העתיד של מדינת ישראל. הם הסטארט-אפ של החברה שלנו. אין לנו משהו גדול יותר מהילדים האלה, ואל לנו לפגוע בהם ובעתידם כדי - - -

כן, אוקיי. תודה.

תודה, אבל מה היא מציעה? מה היא - - -

אני רוצה להציע: מי שחרד - - -

לא, לא, לא, שנייה. לפתוח סוגריים: תראי, המפגש הוא מפגש לשמוע את הגננות ולא להרצות הרצאות. אז בבקשה לסיים.

אוקיי, אז אני רוצה - - - לגננות. אני אסיים.
מי שחרד לגורל החברה חשוב שידאג שהחוק הזה ייושם בדיוק כמו שהוא צריך להיות מיושם. אנחנו בעד שהחוק הזה ייושם כמו שצריך, ולכן אני מצטרפת לקריאה של הגננות וכל הדוברים כאן, להקטין את מספר הילדים בכיתות; להוסיף אנשי צוות לכל כיתת גן, כולל מטפלות לילדים, ולא רק לסייעות ולגננות; להכשיר את צוותי כוח האדם בגנים, כולל הגננות, ולהתאים את אסטרטגיות ההוראה לילדים הרכים; להסדיר פינות להחלפת חיתולים; לשנות את סדר היום בגן כך שיכלול זמני ארוחות מותאמים לילדים, וזמנים למנוחה מסוימת שהם צריכים. ועם כל זאת לא לקחת את זכות הבחירה להורים, משום שחוק החינוך הזה הופך להיות חוק חינוך חובה מהשנה הבאה, וזכות הבחירה של ההורים תילקח מהם. אני חושבת שזה קריטי בגיל שנתיים ושמונה חודשים לעשות את זה. זה הזמן להפוך את הפירמידה ולהשקיע - - -
תודה.

כן, אוקיי. תודה. תודה רבה.

הצטרפו אלינו חבר הכנסת שמעון אוחיון וחבר הכנסת עיסאווי פריג' – ברוכים הבאים. וחזר אלינו חבר הכנסת מסעוד גנאים.

שלום.

בקריאת הביניים אני פשוט הערתי – אנחנו רוצים לשמוע את הגננות, מהשטח. את הבעיות אנחנו מכירים, והן באמת עולות בצורה מאוד - - -

גם שיגידו לנו מה אנחנו יכולים לעזור להן. מה צריך לתקן.

הן אמרו לך, תקטין את מספר הילדים בגן, תגדיל את הצוות - - -

אני יכולה להגיד לך שההורים - - - גם לשלם.

- - -

כן, בבקשה.

שמי ענת כהן. גננת בפסגת זאב, מזרח ירושלים. אני 24 שנים גננת ברצף, בלי שבתון. עובדת עם בני שלוש-ארבע ברצף. ופשוט רוצה להשלים את כל מה שהחברות אמרו. קודם כל, אתה כל פעם שאלת אם זה יתרון שהילדים נשארים שנה שנייה. אני אומרת שזו המתנה בשבילנו, עבורנו. כשהמתוקים האלה מגיעים לגן בגיל שלוש, ואת כל התהליך עוברים אצלנו שנתיים, עם כל הקשיים, אבל בשנה השנייה אנחנו קוטפים את הפירות. ואני רואה אותם כעזר רב לצעירים – החברים החדשים שמצטרפים לגן. יש הרבה סיפוק בזה. יש הרבה הישגים. יש הרבה העלאת ביטחון אצלם כי הם מרגישים בוגרים. הם מרגישים מצליחים יותר. הם מגיעים להישגים יותר טובים. אבל אנחנו שני גנים, טרום-חובה, ואנחנו תמיד עם 35 ילדים.

שני גנים עם אותם גילים.

אותם גילאים, כן.

והשנה עיריית ירושלים באה לקראתנו, ופשוט צמצמה את הכיתה ל-29 ילדים. וזה לא מעט, בכלל. אין לנו מתגברת. אף שנה אין לנו מתגברת. השנה קיבלנו: אני לשלושה ימים, והגן השני ליומיים. ואני אומרת שאם יביאו מתגברת באמת, מקצועית, שתלווה אותנו בימים הקשים, שתלווה אותנו במהלך השנה, כל הקשיים שהועלו פה פשוט יוקטנו. אני אתן איזו תמונה קטנה: כשנכנסתי לגן השני להביא להם משהו, יש שם ילד בן שנתיים ותשעה חודשים שפשוט מפספס כל יום. עכשיו, הזכרתי שאנחנו צוות של שתיים, אז הגננת הייתה במפגש, ואחד הילדים קיבל מכה, והילד פספס, ואז אני רואה את הסייעת עם הכפפות, ומחליפה לו, וזה כל יום. עכשיו, לקרוא לאימא אי אפשר: גם אסור, וגם יש איזה עניין של. אני עכשיו אימא. אם הייתי עובדת פה, במשרד החינוך, מה הייתי עושה? ולהשאיר את הילד ככה עד השעה 14:00 זה בלתי אפשרי. אז אם הייתה מתגברת - - -

תגידי, דרך אגב, אתן בטח מדברות בשפה שאתן מכירות – "פספס" זה מישהו שהוא עשה במכנסיים ואין לו חיתול?

כן.

כן.

אז הבנתי טוב.

עכשיו, צריך לשטוף אותו – אין אמצעים, אין מקלחת. אז שוטפים בכיור ועם מגבונים.

אין מים.

אין מים חמים.

עכשיו, האימא החליטה לשלוח אותו עם חיתול. אז מה, נוצר מצב שהילד - - -

כן, אז גם חוזרים אחורה. כן.

אז זו נקודה אחת שפשוט אני הבטחתי לחברה שאני מעלה את זה לדיון. פשוט הבטחתי לה.

נעשה סיור ונתנסה בעצמנו.

אני מרותק מהשיחה הזו. לא יודע איך אתם, כי זה באמת פותח. למרות שיש לי נכדים. אני גם מחליף להם מידי פעם. אני עוד זוכר את החיתולים. מי זוכרת פה, מהוותיקות?

את הבדים.

כן, היום טיטולים זה מה שנקרא: היי-טק.

אהבת חיי היא ילדים. באמת, ילדים. אני אוהבת אותם כמו שכל הבנות אוהבות, ואנחנו פה בשבילם ולהיות איתם. ואנחנו שמחות שעכשיו יש יעדים ויש כל מיני פרויקטים למיניהם, ואנחנו רוצות לרוץ עם זה, ואנחנו רוצות להעשיר את התכנים בגן, אבל חייב להיות כוח עזר שיעזור לנו למצות את היכולות שלנו. וזו נקודה, לדעתי, שאנחנו חייבים להעלות. ואם תעזרו לנו בזה, זה באמת הישג גדול.

כן. תודה.

בבקשה.

שלום. אני ליאור שרון, גננת לגילאי שלוש-ארבע מרמת גן. כולם מדברים על התכל'ס. אני חושבת שצריך להסתכל על הדברים בצורה קצת יותר גלובלית, קצת יותר מגבוה. נכון שחסרים אנשי צוות שיתגברו, והאנשים הפרה-רפואיים צריכים לתגבר מסגרות, בטח של ילדים צעירים יותר, אבל אני חושבת שהגישה, קודם כל, צריכה להשתנות. מה שבעבר היה קורה, ההיתוך של מדינת ישראל היה צבא ההגנה לישראל, אני חושבת שכור ההיתוך היום של החברה הישראלית נמצא בגילאי שלוש-ארבע.

גן הילדים אצלי ברמת גן בשכונה ממוצעת – אין אחידות. זאת אומרת, יש ילדים שדוברים מגוון מאוד-מאוד רחב של שפות. ממעמדות שונים. אני נכנסת לגן, ובחודשים הראשונים – כמו שכולן פה מדברות ובטוח מסכימות – אני עסוקה בטיפול, לנסות להבין את הילדים, להבין מילולית, מה הם אומרים לי בעצם, כי השפה היא מאוד בסיסית. אני לא מדברת על זה שהם מגיעים ממסגרות פרטיות או מהסבתות שמגדלות בבית. אין בכלל על מה לדבר. ולכן אני חושבת שהגישה צריכה להיות מאוד-מאוד אחרת. אם אנחנו נשים את גילאי שלוש-ארבע במרכז – אני לא מדברת על חמש, שהם קצת יותר מבוססים – ונבין בעצם מה זה אומר, אני חושבת שכל המערכת תשתנה ותסתגל בהתאם לכל מה שהמערכת בעצם צריכה. וכולם פה העלו את כל מה שצריך, אני לא אחזור, אבל אני באמת חושבת שככה זה נראה. אני מזמינה אותך לבוא לראות גנים. אני מאמינה שזה לא רק ברמת גן. ואצלנו המערכת מאוד חזקה, והעירייה מאוד מגבה. ויש איש צוות נוסף, לפחות בחלק מימות השבוע, עדיין מאוד-מאוד קשה. אתה באמת מוזמן לבוא ולראות במו עיניך, ולחוות את החוויה המאוד מטלטלת, בעיקר בחודש-חודשיים הראשונים של עבודה עם הגילאים האלה.

כן. אוקיי.

בבקשה.

שלום. אני לירון ברונשטיין, גננת בגן בהרצליה. ורציתי דווקא להראות לכם נקודת אור חיובית: מכיוון שלי בגן ובכל הגנים בהרצליה בגילאי טרום-טרום חובה, שזה גילאי שלוש, יש תגבור בגן, שזה אומר עוד סייעת לכל השנה.

מי נותן, העירייה?

העירייה, כן.

ודווקא אני רוצה להגיד לכם שאמנם זה לא קל; וגילאי שלוש – בהתחלה ההרגלים, והקניית גבולות, והם בהחלט באים ממסגרת פרטית, וקצת קשה, אבל אמנם עם עוד תגבור של בן אדם אפשר להצליח ולקטוף את הפירות – לא אחרי שנה, אחרי כמה חודשים. ואני חושבת שהמקום הוא באמת להוסיף עוד - - -

כמה ילדים בגן שלכם?

29.

אני חושבת שהמקום הוא באמת להוסיף עוד איש צוות חינוך, כי לכל הגנים בהרצליה יש עוד איש צוות חינוך, ויש לנו גם יועצת שהיא יועצת חינוכית וגם פסיכולוגית חינוכית, שבגילאי שלוש זה נדיר שהיא נכנסת לגן, אבל המערך מאוד תומך ועוזר. ועיריית הרצליה מנסה לעשות הכול כדי להעלות את המודעות ולתת באמת את הכלים לגילאי שלוש. אני חושבת שהעיריות צריכות באמת - - -

כשכולן תהיינה כמו עיריית הרצליה מבחינת הבסיס הכלכלי שלהן - - -

אבל זה גם עניין של כמות הגנים. במודיעין יש 100 גנים. זה בעייתי. זה מה שאמרו לנו כשביקשנו. אמרו לנו שבהרצליה אין כל כך הרבה גנים כמו במודיעין.

כמה אנשי צוות? לא שמעתי. כמה אנשי צוות?

שלושה.

שלושה. גננת ושתי סייעות על 29 ילדים.

כן. כל השנה.

זה החזון, נכון?

כן, אוקיי. תודה.

תודה רבה. השם שלי הוא סוזאן קבלאוי מאום אל-פאחם. אני מנהלת גן שלוש-ארבע שנים. אני בוגרת תכנית שוורץ מהאוניברסיטה העברית בירושלים, עם ותק של כ-20 שנה.
קודם כל, אני מודה לכם, בשם החברות שלי והגננות וגם בשמי, שנתתם לנו את ההזדמנות הזאת כדי לשמוע את הקול שלנו.

צריך לציין, קודם כל, שאום אל-פאחם השתתפה בחוק הזה, עברה לעבוד עם הילדים שלוש שנים כבר משנת 2000. לכן, באמת אני מרגישה בכל האתגרים שאתם חיים אותם עכשיו, כי עברנו אותם לפני כ-15 שנים. אבל עכשיו אני חייבת לומר שאני באמת מתגאה מאוד שאני עובדת כגננת באום אל-פאחם. אנחנו כבר עברנו את כל השלבים והגענו למצב, אני באמת מרוצה. למרות שעדיין יש, צריך לקדם עוד ועוד, אבל באמת הגענו למצב, כפי שאתן אומרות, אנחנו במצב טוב.

מה מספר הילדים בגן?

35 ילדים.

וכמה אנשים? כמה אנשי צוות?

שני בני אדם מבוגרים, זו אחד הקשיים שיש לנו. אבל מה השלבים שאנחנו עברנו אותם כדי שעכשיו אנחנו יכולים להתגבר? קודם כל, בתחילת העבודה עם הילדים בגיל שלוש-ארבע שנים היה צורך שכל הגננות בשטח יקבלו הכשרה מקצועית. את האמת, כשהייתי עובדת עם הילדים בזמנו הייתי בכירה, הייתי באה עם תעודת בכיר. אבל המפקחת – אני צריכה באמת להודות לה, לומר לה תודה רבה שהיא הציעה לכל הגננות שקודם כל, כדי שאתן תוכלו לעבוד ותהיו מבינות לצרכים של הילדים אז כדאי שתעברו ביטוח מקצועי, וזה באמת מה שהיה. זה היה גל גדול של הגננות שעברו - - -

היום כל הגננות של אום אל-פאחם, יש להן הכשרה מקצועית מתאימה?

B.Ed. לפחות B.Ed. כן.

כולן?

כולן. זה תנאי. כמו שאמרתי, אני בוגרת תכנית שוורץ.

גם המפקחת עבדה קשה שתכשיר את הגננות ותיתן להן העשרה דרך ההשתלמויות. זה היה באמת – היו השתלמויות יקרות מאוד, ובאמת סייעו לנו מאוד כדי לקבל כלים: איך לעמוד, איך להתמודד, איך להבין את הצרכים של הילדים. וגם מול ההורים. למשל: ההשתלמות של העצמת הגננת; העצמת הסייעת; מבטים, שנתן לנו כלים כדי להבין את הילדים וצרכי הילדים, ולאתר את הצרכים המיוחדים של הילדים. זה באמת מה שעברנו.

וגם מה שהרגשנו זו הייתה תמיכה, תמיכה מצוות פרה-רפואי כמעט. קודם כל, זו הייתה תמיכה מגננת שילוב. זה לא היה. בכלל זה לא היה. אפילו לא היינו יכולות לאתר את הבעיות של הילדים. אנחנו קיבלנו את ההכשרה אז אנחנו יכולות לאתר, אבל לא היה איש מקצוע שיכול לעזור לנו.

היו צוותים מקצועיים, אנשי מקצוע שעזרו לנו. למשל: גננת שילוב. למשל: - - -

בגיל שלוש?

כן, כן.

נכנסת אליכם לגן גננת שילוב, לגיל שלוש?

כן, בטח. כן, בטח. כן, בטח, גננת שילוב.

איזה יופי.

"מעגן", עם צוות פרה-רפואי. אבל עכשיו אנחנו גם התקדמנו והתקדמנו, ויש תכנית "אור". תכנית "אור" רב תחומי, בליווי צוות פרה-רפואי, שזה כולל קלינאי תקשורת ומרפא בעיסוק, שהתפתח אחרי שילוב תכנית "“מעגן”" עירונית טרום חובה, לבין תכנית "אור" בגני חובה. זה עזר לנו מאוד.

הגברת סוזאן קבלאוי, הגוף באום אל-פאחם שמארגן, שהתחיל בכל הארגון הזה משנת 2000, זה אותו גוף?

זה היה שיתוף פעולה. קודם מחלקת החינוך בעירייה – אני לא - - -

ומה שם העמותה שמאגדת את כל - - -

זו לא עמותה אחת. זו בכלל לא עמותה אחת. זו הייתה הרמוניה עם הרבה שותפים: עיריית אום אל-פאחם עם מחלקת החינוך בעיריית אום אל-פאחם; שותפים כמו שותפות "אשלים" ושותפות "אחד".

זה הג'וינט.

זה תכניות התערבות שנתנו תמיכה לתחום הגיל הרך באום אל-פאחם. הייתה זרימה. באמת, הייתה זרימה של - - -

זה משרד החינוך, אני מניח.

- - -

לא, לא, זה עמותות, זה תכניות התערבות. עמותות כמו ואן-ליר, למשל. זה מחוץ למדינה.
אבל עדיין באמת, למרות שאנחנו התקדמנו כמה צעדים יש גם מחסורים, וצריך לקבל אותם. למשל: בתכנית "אור", שהיא נותנת לנו או מגיש לנו צוות פרה-רפואי, קלינאי תקשורת ומרפא בעיסוק. אבל אנחנו מרגישים שיש צורך לפסיכולוג. למה? אם אנחנו קיבלנו הכשרה לאיתור קשיי הילדים, אז אנחנו צריכים לשכנע את ההורים ולהפנות אותו לאנשי מקצוע, נכון? הבעיה שרופא הילדים לא מקבל את ההפניה שלנו, את הדברים שלנו. לכן, אנחנו זקוקות לפסיכולוג שגם מקבל את חוות-הדעת שלו, כלומר חוות-דעת של איש מקצוע, שבאמת לילד הזה יש בעיות בהתפתחות ולהפנות אותו. לכן רוב הפעמים, הפנייה שלנו, הדיווח שלנו, לא מצאה אוזניים, אף אחד לא שמע - - - ולכן אנחנו תקועים.

אין אבחונים בכלל בגיל הזה.

בוודאי שיש.

יש.

יש אבחונים אבל הם - - -

יש לנו בעיית כתובת. אנחנו זקוקים, בתחום הגיל הרך להקמת מרפ"ד עירוני לגיל הרך. למשל: שכנעתי את ההורים וגם שכנעתי את רופא הילדים להפנות את הילד, אז צריך להתחיל במרתון. צריך לעשות כל מיני בדיקות, וגם ללכת למרכז ביטוח הילד, לרופא הילדים, לפסיכולוג, אז זה נמשך זמן ארוך מדי.

יש מרכז פיתוח ילד באום אל-פאחם?

יש מרכז פיתוח ילד - - -

באום אל-פאחם?

כן, כן, אבל צריך לחכות הרבה-הרבה זמן כדי שהילד יקבל תור.

זה דרך קופת-חולים.

- - -

דרך סל הבריאות. כן, אוקיי. תודה רבה.

חבר הכנסת עיסאווי פריג, רצית משהו?

כן, אני רק רוצה להעיר הערה בהמשך למה שהמחנכת סוזאן קבלאוי ציינה, שיהיה ברור: חברים, בחברה הערבית הכול תלוי אך ורק בעבודת הקהילה. אני רוצה לציין לטובה ולציון: אום אל-פאחם, מערכת החינוך של אום אל-פאחם. אני מכפר קאסם, לא מאום אל-פאחם. רחוק 40 - - -. מערכת החינוך הפועלת באום אל-פאחם ראויה לציון ומודל חיקוי לחברה הערבית.

אמת.

יש בית ספר תיכון באום אל-פאחם, שהבת שלי נוסעת 40 קילומטר, לומדת שם, בתיכון. בית ספר מהרמות הגבוהות ביותר במדינת ישראל: - -

זה מתחיל מהגנים.

- - הן ברמת האווירה הבית-ספרית הקיימת – אפס אלימות; והן ברמת ההישגים והציונים, והלימודים האקדמיים של התלמידים. 90% מבוגרי בית הספר האלה מגיעים לאוניברסיטאות במקצועות מאוד גבוהים, והפסיכומטרי שלהם כמעט ולא יורד מ-700. זו אום אל-פאחם. לידיעתכם. את זה אני חייב לציין.

אנחנו שמחים מאוד לשמוע.

כן, בבקשה.

שלום לכולם. אני רותי אזרד מכפר מימון. אני עובדת כבר הרבה שנים עם גילאי טרום חובה. אמנם הגנים ביישובים, ביישובים שלנו בכל אופן, לא כל כך מאוכלסים – 20, 25 ילדים – אבל במועצה שלנו, שדות נגב, הגנים קצת יותר מאוכלסים. אנחנו רואים גם גנים עם 34-33-32 ילדים בטרום חובה.
אבל אני לא אחזור על כל הדברים והמצוקות שהיו כאן, ובאמת נאמרו כאן דברים נכונים, ובאמת קשיים שאנחנו מתמודדים איתם יום-יום. אבל אני אתייחס לשני דברים: אתה שאלת את מר דורון יניב קודם אם הורים באים בתחילת השנה ומוציאים את הילדים. אז אצלנו יש תופעה אחרת: הם שולחים לקיבוצים. מי שיש לו כסף, משלם יותר כסף. בא, בודק את מספר הילדים בגנים שלנו, רואה שמספר הילדים הוא - - -

ולקיבוצים - - -

בסעד ואלומים.

לאן? לסעד ואלומים. כן.

לסעד ואלומים. כן. סעד ואלומים ואפילו כפר - - -

כפר מימון זה ממלכתי דתי בטח.

כן, כן, כן.

כמה ילדים השנה יש בגנים שלנו – לא רק בכפר מימון, כן? אני מדברת על כל שדות נגב – ובהתאם לזה הם פשוט. מי שיש לו את הכסף, נאלץ לקחת את הילדים לקיבוצים כי שם יש יותר כוח-אדם, הקבוצות פחות מאוכלסות. אנחנו מצטמצמים בעקבות זה. זה דבר אחד.

בשנה הבאה הוא לא יוכל לעשות - - -

דבר שני שאני רוצה להתייחס אליו, דווקא מכובע אחר שאני נמצאת בו: אני מדריכה פדגוגית ב"חמדת הדרום", במכללת "חמדת הדרום", ואני מכשירה סטודנטיות לעבודה מעשית, ואני נתקלת באמת בשנתיים האחרונות, כשהגננות יוצאות לשטח, הסטודנטיות יוצאות לשטח, שהן פשוט מתלבטות אם להישאר במערכת או לא.

זאת אומרת, אם בכלל להיכנס למערכת.

לא, הן נכנסו, אבל כשהן ראו את הקשיים בשנתיים האחרונות שנכנסים ילדים מאוד צעירים, הן פשוט מתלבטות אם להמשיך בגנים, ואז אנחנו נמצא את עצמנו בלי כוח-אדם.

זה שני הדברים שבאמת רציתי להעלות.

זה קיים כבר היום.

יש לך מושג אם הקיבוצים, משלמים שם יותר?

יותר. ודאי, ודאי, ודאי.

קודם כל, משלמים. והגנים שלנו לא - - -

לא, לא, בסדר, בסדר. אני תיארתי לי, רק רציתי - - -

לא רק יותר, משלמים המון. והם לא נותנים את אותו מענה שאנחנו נותנים.

אבל הם עובדים בחופשים.

נו, אז איך את מסבירה את זה?

הם עובדים בחופשים.

הם עובדים בחופשים.

זה שני דברים שונים. לא, לא. אני מוכנה להסביר: קודם כל, במהלך - - - חינוך-טרכטנברג, הקיבוצים הם חלק מתוך המערך הזה. אסור להם אפילו לקלוט ילדי חוץ עד שהם לא נותנים מענה, קודם כל, לילדי הקיבוץ. זאת אומרת, הם הפכו להיות מערכת רשמית. יחד עם זאת, הורים שבוחרים – זה בדיוק כמו שהם בוחרים גנים פרטיים ורוצים מסגרת ארוכה יותר, ארוחת צהריים, חוגים - - -

חופשים.

כוח אדם.

- - -

ויותר כוח אדם.

חופשים וכולי, וגם יותר כוח אדם לעיתים – אני מדברת רק על ההורים שמקבלים חינוך חינם – ההורים האלה לא משלמים אם הם נשארים במסגרת הזו של השירות שאנחנו נותנים מ-07:55 עד 14:00. מי שמקבל תוספת, מן הסתם בכל מסגרת אחרת הוא יצטרך לשלם. זה נכון גם לגבי - - -

שמתוקצבים.

לא הבנתי.

מה שאומרת הגברת סימה חדד, שהורה ששולח את הילד לקיבוץ והקיבוץ אומר: תראו, אנחנו ניתן לך גם 08:00 עד 14:00 שזה הבסיס, אבל אתה תשלם מחיר גדול יותר. למה? כי אנחנו נותנים גם את החופשים הגדולים, וגם את חנוכה, וגם את פסח. אני מבין שזאת הסיבה. והם יכולים גם לקחת יותר כסף או שזה?

זאת הסיבה שכל מסגרת פרטית אחרת, כולל צהרון או גן פרטי אחר יכול לגבות על השירות שהוא לא בתוך המערכת. הבעיה היחידה שהשירות הזה לא מפוקח. לא מפוקח. זאת אומרת, אין לנו - - -

כן, יש פה איזו בעייתיות. כן.

יש פה בעייתיות - - -

אבל הגברת סימה חדד, שתי הסיבות העיקריות שבכל אופן אנחנו שומעים בגנים זה באמת הקבוצות הקטנות בקיבוצים וכוח האדם הרב - - -

אם יורשה לי בסוף להתייחס לזה. ללא ספק.

כן, בוודאי, אני אתן לך בסוף. כן. אוקיי.

כן, בבקשה.

קוראים לי יהודית בן שלו, גננת בגן חוגלה, 4-3, בבית אליעזר בחדרה, מחוז חיפה. ורציתי להתייחס, קודם כל, אני באמת מצטרפת לכל מה שנאמר כאן. לא רוצה שוב לחזור על קשיים. רציתי לחשוב על איזשהו פתרון, וקודם כל גם לענות על השאלה ששאלת מקודם: האם יש הורים שרוצים להחזיר את הילדים לגן הפרטי? גם אם ההורים רוצים, דווקא בגלל כמות מצומצמת של ילדים שיש בגנים הפרטיים וריבוי הצוות, הם נתקלים בתופעה שרוב הילדים בני השלוש עברו לגני עירייה, והם שוקלים האם כדאי לשלוח ילד עם ילדים בני שנתיים או לשלוח אותו לגן עירייה. אז בסוף אני חושבת שהם עושים את השיקול הנכון ושולחים את הילד עם בני גילו לגן עירייה. וזאת גם סיבה שכרגע גם לא שוקלים לשלוח ילד לגן פרטי.
שמעתי את כל חברותיי וחברי על כל הקשיים שאנחנו באמת נתקלים, ואני מצטרפת, אבל יש את הרצוי והמצוי. וזה נכון שהפתרון הוא באמת הכשרה – גם לנו, גם לסייעות. אני רוצה להגיד שבעיריית חדרה, באמת יש הכשרה לסייעות, יש תכניות, ובאמת יש גיבוי לגננות, יש תכניות פדגוגיות, ויש לנו ליווי של השירות הפסיכולוגי-חינוכי, וליווי של המפקחות. אנחנו לא לבד, אבל אנחנו לבד בשטח עם הסייעת – שני אנשי צוות עם ילדים קטנים וחמודים. ואני רוצה לציין שבאמת הגן שלנו הוא משפחה. משפחה גדולה, וכך אנחנו מרגישים.
אני חשבתי דווקא שעד שיכשירו את כולנו, כראוי, זה לא מהיום למחר. גם אם יביאו צוות נוסף, עוד אנשים שיעזרו לנו בגן ויעבדו איתנו: עוד סייעת, עוד בת שירות, ויכשירו אותן – זה ייקח זמן. אני חשבתי דווקא שהסייעות הקבועות שלנו, יש להן די הכשרה טובה כדי לעסוק יותר אולי בפן הפדגוגי, וללוות אותנו יותר בפן הפדגוגי, הייתי מבקשת אולי סיוע יותר בפן הטכני להתחלה, עד שהדברים יתגלגלו ונגיע למצב הרצוי, שאולי מישהו שיבוא רק להחליף כשמפספסים, כי מפספסים הרבה. רוב הילדים באים כבר בלי טיטול, ואז צריך מישהו שמבחינה טכנית יעזור. טכנית שייפתח את כל הקופסאות ויחזיר אותן לתיקים, קופסאות האוכל. טכנית – לא יודעת, עוד עיניים: להסתכל בחצר, להסתכל במרחבי הפעילות. אלה ילדים שיושבים בכיסאות, האלה, הנמוכים, אבל הרגליים לא מגיעות לרצפה.
ואני רוצה באמת לציין לטובת הבוגרים, שהם שנתיים איתנו – אנחנו 33 ילדים בגן עם ילד שילוב ללא סייעת, כי הוא ילד שמסוגל להיות ללא סייעת. רוב הילדים צעירים. כי מה שהשתנה זה ההרכב, זה האחוזים. תמיד היו לנו צעירים, אבל היו שלושה-ארבעה מול אולי 30 בוגרים. עכשיו, זה חצי-חצי ואפילו יותר. ואני באמת רוצה לציין ורוצה לשבח את הבוגרים, שבסוף היום יש לי איזה ארבעה-חמישה שנרדמים, והם מחזיקים אותם והם מחבקים אותם. ובאמת, והם דואגים להם. והגדולים מלבישים מעילים לקטנים. רק תחשבו על להלביש מעילים, וכובעים, וצעיפים, וכפפות ותיקים. רק להעמיס את זה על כל הילדים בסוף היום. למשל: בשבוע שעבר, עם הסערה הגדולה, אי אפשר לשלוח ילדים לא לבושים היטב. רק זה – כמה זמן וכמה עבודה.

אז אני אומרת, רק אם יהיה מישהו שיעזור לנו טכנית עד שהכול יתפתח יותר מבחינה פדגוגית או חינוכית או לימודית. עד שנקבל את ההכשרה וגם הם יקבלו. רק סיוע טכני יעזור לנו מאוד-מאוד-מאוד. עד ההמשך. אחר כך כבר נדרוש אחרת. אבל זה יעזור אם בכל גן יהיה עוד מישהו שיעזור.

כן. אוקיי. תודה.

בבקשה.

שלום. ראשית, תודה על הזכות.

שם בבקשה.

עידית אביטל, גננת מבאר שבע. בגני 33 ילדים צעירים, כולם בני שלוש ופחות. אנחנו עם בת שירות. סייעת עם בת שירות. אני רציתי להתייחס קודם לדברי חברתי, לגברת רותי אזרד. הגברת רותי אזרד ציינה את הנושא של גננות חדשות שמגיעות מהמכללה מיד, ורציתי לציין משהו שנעשה במחוז שלנו, במחוז דרום: בתקופת החופשה, בחופש הגדול, נרתמנו כל המדריכות – אני גם מדריכת גננות – לאיזשהם ימי השתלמות לגננות החדשות וגם לגננות שמקבלות ילדים חדשים ולא ערוכות לכך. ומה שעשינו זה, פשוט הכנסנו את התכנים הנכונים. ועוד דבר התבקשנו מהמפקחות וגם מהמדריכות הארציות זה לקחת אלינו את הגננות החדשות ולהקשיב להן. הכול כאן מוצף.

טוב, כולן בטח פה היו פעם חדשות.

כן, רק שלנו לא הייתה המתנה הזו שהיום נותנים לסטאז'ריות וחונכות צמודות – לא היה לנו את זה. שחינו מעט לבד. היום אנחנו שוחות בליווי. אז אני ממש מקווה שהפרויקט המבורך הזה לא ירחיק אותן, כי באמת זה המקצוע. ואני תמיד אומרת שאין אף מקום, לא בכנסת ולא בשום מקום אחר, שבכל בוקר מגיעים ב-07:55, מחבקים לך את הרגל ואומרים לך כמה יפה אתה. זה רק שלנו.

אני רק רוצה לציין, אני מברכת. השנה, עם כל הקושי ויש קושי, עם 33 ילדים קטנטנים, אני מברכת על העניין הזה, ואני שמחה להיות, אני לא ממעיטה בערכם של כישורי החיים. אנחנו מלמדים את הילדים לעשות את הדברים, ואני שמחה להיות חלק. אני רק אשמח שאלי מישהו כאן ייתן את הדעת, שהרשויות לא ייקחו על דעתן את הנושא של החלוקה הזאת של הגנים, של ההפרדה. אני רואה יתרון – עבדתי שנים רבות עם גילאי שלוש-ארבע, עבדתי גם עם בוגרים יותר, אבל עבדתי עם גילאי שלוש-ארבע וזה יותר קל. הייתי עם 35 ילדים בני שלוש-ארבע, וזה יותר קל מאשר שכל הילדים הם בני שלוש, וההתמודדות היא אחרת.
ואם כבר והתחלנו את העניין הזה של גילאי שלוש, אז לפחות שהשנה הבאה, אני חושבת שמן הראוי הוא שלא אנחנו נקטוף את הפירות אלא כולם ביחד. הילדים ייהנו מזה שהם לא יצטרכו להסתגל שוב לגן חדש בתחילת השנה הבאה ולעבור שוב את ההסתגלות. זה רווח של כולם ביחד.

וכן, גם אני אומרת שצריך להוריד את כמות הילדים, את מספר הילדים בגנים, ולהוסיף איש מקצוע וכמובן הכשרה. כבת שירות, אם זה המוצא, בנות שירות, אז שבנות השירות יעברו הכשרה. ואולי – לא אולי, בטוח, אם הן מגיעות לחינוך הן צריכות להיות המובחרות, האליטה. אולי כאן צריך לתגמל - - -

נכון - - -

הן לא עוברות הכשרה? בנות שירות לא עוברות הכשרה?

לא.

יש להן סמינריון - - -

- - -

לא. ואם אפשר גם לתגמל אותן ולומר להן - - -

אבל איזה סוג? שמענו פה שטכנית, יעזרו מבחינה טכנית. אז במה מדובר? באיזו הכשרה?

להכיר צרכים - - -

גם טכנית, כשאתה נכנס לעבוד אתה צריך הכשרה. היא לא אקדמית אבל - - -

כן, כן, גם זה צריך הכשרה - - -. אבל כששומעים הכשרה, מהי?

בסיסית, בסיסית, הכשרה בסיסית. בסיסית זה להאכיל את הילד - - -

לדעת מה זה - - -

לא, לא, אי אפשר לשמוע את כולן ביחד.

זו שאלה לנו כדי שנדע על מה מדובר.

אני יכולה לענות על השאלה?

כן, בבקשה.

מבחינתי, הכשרה לבת שירות היא הכשרה של לדעת להגיע אל הילד, להקשיב לילד - - -

מה זה ילד? בן שלוש - - -

הן לא תמיד מסוגלות רגשית כי הן באות - - -

הן ילדות בעצמן.

גם. אבל אם כבר הן הגיעו למקום אז הן צריכות לקבל דברים בסיסיים של מבוא לפסיכולוגיה, כן; מה הצרכים של ילד בן שלוש, להבין את זה; להבין שלא אומרים כל דבר ליד ילד.

כן, אוקיי, תודה. תראו, בנות השירות שמגיעות הן מגיעות מרצונן, לא מציבים אותן, ואני לא חושב שצריך הכשרה אקדמית. צריך איזשהו שבוע של הכנה לאיפה הן מגיעות.

לא, לא - - -

קצת מודעות. שתהיה להן מודעות.

- - - זו הבעיה. אין התמדה שלהן.

אין מה?

פקידות - - -

אבל אתן לא מקבלות עוד גננת שלישית, אתן מקבלות מישהי שתעזור בעיקר בנושאים הטכניים.

דיינו, כן. שנקבל לפחות את זה.

אם מישהו נכנס לגן ואין לו שום קשר לילדים, אז באמת זה לא מקומו.

זה בעייתי.

הגברת סימה חדד, כן.

במשפט אחד, אני אתייחס לנושא של בנות שירות לאומי כי אני - - -. אני רוצה שנשמע עוד קצת את הגננות ואחר כך - - -. ולגבי בנות שירות לאומי: אכן השנה יש בעיה מכיוון שהתקנים הגיעו באיחור רב, אחרי שרוב הבנות מגויסות בשלבים האלה. את התקנים קיבלנו לקראת סוף יולי-אוגוסט, שהיה לנו קשה מאוד לגייס בכלל את האנשים האלה. לאורך השנה אנחנו מלווים אותן, גם על ידי ייעוץ חינוכי ויש הכשרה. אבל בואו, כדי ללמוד חוג לפסיכולוגיה או כדי לדבר על איך מתייחסים לילד – גם אתן למדתן שלוש שנים ואולי יותר מזה כדי. אז חינוך פה, זה עולה בגדול. חינוך זה תהליך. ובואו ניתן להן את הקרדיט. מה שהן הצליחו לעשות השנה, גם אנחנו לגמרי לא שבעי רצון אבל אנחנו שמחים שיש לנו גם את האופציה הזאת.

כן, בהחלט. זה אחד הפתרונות. תראו, הנושא הזה של האדם המבוגר השלישי בגן עלה די מהר, והמערכת מנסה למצוא פתרונות כי זה סיפור. אם אתה רוצה להכניס אדם שלישי, קבוע, זה מאוד יקר. וחלק מהפתרון באמת, חלק מהכיוון זה באמת בנות שירות ויש לזה יתרונות. זה יותר טוב בטח מכלום.

ואיפה השוויון? יש - - -

סליחה, השאלה אם אי אפשר לגבות מההורים סכום סמלי - - -

לא, לא. התשובה היא לא.

לא, לא, אל תגבי שום דבר. אל תגבי שום דבר מההורים.

לא. ואם יש הורים שכן - - -

אין דבר כזה הורים שכן - - -

גם לא.

אסור - - -

- - -

חברים, אנחנו קצת מתפרקים. אנחנו נסיים ב-11:00. בבקשה.

שלום, שמי קרן. אני וחברתי מריאל האסה-נימיץ מייצגות את מחוז הצפון, והגענו מרחוק. נורא חשוב לנו - - -

מאיפה?

אני מעפולה ומריאל האסה-נימיץ מנצרת עילית.

אני חושבת שנאמרו פה המון דברים - - -

כמה מילים על הגן שלך.

לי יש גן טרום חובה, ילדים צעירים, 34 ילדים. אנחנו שתי נשות צוות, ובינתיים אנחנו מנסות לעשות את הכי טוב שאפשר עם הטוב שלנו. אז אני חושבת שעד שאתם תצליחו להשיג לנו סיוע טכני לפחות, מה שחשוב מאוד לעשות בגן הילדים הוא להתמקד בפיתוח האדם השלם. זאת אומרת שאני שמה בצד את כל היעדים, ומתמקדת בשני היעדים הכי חשובים לי: הענקת חינוך לערכים, אהבת האדם, עזרה, חמלה. שהם יידעו לזהות את הצורך של החבר, להרגיש חמלה, לעזור לו.

את מדברת על הכשרה פדגוגית, אלא מה? לך.

אני בתור גננת מעבירה את הערכים לילדים. יש לי תכנית שאני משתמשת בה למניעת אלימות, וזה מה שאני מנחילה להם בראש ובראשונה.

מותאם לגילם.

כן. ערכים וכישורי חיים.

יש המון יעדים במשרד החינוך, ואני חושבת שכדאי לתת את הדעת: גננות צעירות מתבלבלות מכל היעדים, נכנסות ללחץ. זה זורק אותן למקומות שהן צריכות לייצר תוצאה. ולא, אתם בתור משרד חינוך צריכים לומר: קחו באמת את האני מאמין שלכן ואותו תפתחו. האני מאמין שלי זה ערכים - - - וכישורי חיים. אז על זה אני מתמקדת, ואני מרגישה שאני עושה את זה יותר שפוי. כשהגעתי לעיר מהקיבוץ, כשהייתי גננת בקיבוץ, אז היה לי הכול, ממש חינוך מיטבי לפי הספר. כשהייתי צריכה להתנהל בעיר, הרגשתי שאני נופלת מהרגליים. אז בואו נחשוב רגע על הילד הצעיר שמגיע מהפעוטון, הוא מגיע מהמקום הרך והעוטף לעיר הגדולה, שבתוך מסגרת כל כך גדולה של 34 ילדים, יש המון חוקים, המון דרישות, שהוא צריך להתרגל אליהם. הוא מרגיש מבולבל, הולך לאיבוד. הוא נמצא בהישרדות. אם אני הרגשתי את זה בתור גננת בשנתי הראשונה בעיר, שהרגשתי שאני לא מצליחה לתפקד, אז בוודאי ובוודאי הילד הפעוט, שנמצא בתוך מסגרת קטנה, הולך לאיבוד. לכן, אני נורא ממקדת אותם. אני מתמקדת בשני היעדים האלה, וזאת העבודה שלי. צריך לתת לגננות כוח: אנחנו מאמינות בכן, תפתחו את מה שאתן מאמינות, ואז נקבל באמת איש חינוך שהוא שמח וטוב לו, והוא הולך אחר האמונה שלו. וזה העיקר בעיניי.

כן, אוקיי. תודה.

חברתך מנצרת עילית.

שלום. אני מריאל האסה-נימיץ, גננת 25 שנה. בישראל אני 11 שנה, עליתי מארגנטינה. ומנהלת גן - - -

היית גננת גם שם?

אני הייתי גננת שם, תמיד בקהילה היהודית.

בגן יהודי.

כן, תמיד בגן יהודי. כן. וכשהגעתי, אחרי חודש אני כבר הייתי במערכת החינוך. זה גם משהו שטוב לי.

מה שאני רוצה, חוץ ממה שכבר כולן דיברו, אני חושבת שבגלל כל הקשיים שאנחנו מדברות אי אפשר לעשות שזה יהיה שווה גנון לגן חובה ואפילו לכיתות א' - - -. וזה אומר, אם בגן חובה יש 35 ילדים, שזה כבר הרבה, ואין להן את כל הקשיים שיש לנו, ושתי נשות צוות, לנו צריכים גם להקטין, בגנון להקטין את כמות הילדים. לא לעשות שווה כי הם לא שווים. הם ילדים שצריכים הרבה דברים שונים. אז בגלל זה חייבים להקטין את כמות הילדים, וגם עוד אנשי צוות. עוד איש צוות מקצועי. בת שירות – אני מאוד מכבדת אותן, אבל בימים הראשונים הקושי זה שגם הגננת צריכה להתפנות אליה כדי להסביר לה בזמן אמת איך מדברים עם ילד, איך לא מחזיקים אותו פה, שמדברים ככה, איך מחליפים לו. מהאפס גם איתן.

הבסיס.

בגלל זה אני אומרת, מההתחלה צריכים, כן, אולי אפילו שיחה מוקדמת עם בת השירות, להסביר להן מה אפשר לעשות מהיום הראשון. שהיא לא תגיע ביום הראשון, שתגיע יומיים לפני ואנחנו נעשה את זה. אבל לא בזמן אמת.

ועוד דבר, אתה דיברת אם כן או לא יש צמצום פערים בפריפריה. נכון שבנצרת עילית ובכל הצפון, גם בגיל שלוש, לפני הרבה-הרבה שנים זה פועל, מסובסד, אבל בכל זאת אנחנו רואים שזה הביא עוד הרבה-הרבה ילדים צעירים למערכת.

זאת אומרת, ההחלטה האחרונה.

כן, כן, זה הגיע. ובאמת רואים, בגלל שזה עכשיו בחינם, שהרבה אימהות עכשיו יצאו לשוק העבודה, יכולות לצאת, ומרוויחים פעמיים: גם גן, גם שעות עבודה. אז אני רואה בזה באמת יתרון. וגם בנצרת עילית, העיר מקדישה את העניין להקטין את הכמות, עד 29 ילדים, וזה מאוד מבורך.
תודה.

כן, אוקיי. תודה.

בבקשה.

שמי ליזי רון. אני גננת בקריית ים, בגן טרום חובה. באמת, הרבה דברים נאמרו אבל אני מרגישה המון אחריות כלפי הגננות שאני מייצגת. באמת, יש את הנושא של הילדים שמגיעים מאוד צעירים, כמות הילדים הצעירים שמגיעים לקבוצה, ובאמת היכולת שלנו להתמודד עם הצרכים שלהם, שקודם כל הם צריכים את החום והם צריכים את ההכלה שלנו, הם צריכים המון-המון סיוע. ולא במקרה שמעת פה הרבה פעמים את העניין של לפתוח את הקופסה של האוכל. ובאמת, אנחנו עסוקות בחודשים הראשונים בהסתגלות. ומדובר פה על גננות – הרבה גננות שמגיעות מתוסכלות משום שהן מגיעות עם תכנית פדגוגית מאוד עשירה; גננות טובות, שמאוד רוצות לתת ואוהבות את העבודה, אבל מאוד-מאוד קשה באמת לתת את מה שאנחנו רוצות כשבאמת יש פער מאוד גדול בין מה ששתי בנות צוות יכולות לתת לקבוצה מאוד-מאוד גדולה של ילדים מאוד רכים וצעירים.
לפעמים במהלך היום אני מדמיינת שאם הייתי תמנונה עם עוד כמה זרועות, שיכולה ככה לחבק עוד שני ילדים, ואיזו זרוע לשלוח לשם, ואחת מאחורה, אז זה היה יכול מאוד להקל עליי את החים בגן, את העבודה בגן.

אצלכן יש עזר שלישי?

אצלנו אין עזר. גננות עובדות, שתי בנות צוות: סייעת וגננת. ויש גנים שמשובצים בהם 35 ילדים, 32, וזה מאוד-מאוד מקשה על התפקוד בגן.

יש עוד נושא, יש עוד משהו שרציתי להעלות, את היעדר מנגנון שנותן מענה לגננות שחולות. זאת אומרת, שכשאני חולה, אני צריכה לקחת רשימה שהמפקחת מפרסמת, ולהתחיל לחפש מחליפה. אז נכון שאנחנו לא חולות. כמעט ולא. אבל כשאנחנו חולות אז זו בעיה, כי אם לא מצאתי מחליפה אני מגיעה חולה לגן.

כן.

נכון.

יש גם את הגננת בטח של היום שאת לא עובדת.

המשלימה.

יש את הגננת המשלימה שהיא פנויה - - -

יש לי גננת קבועה אבל - - -

יש גננת קבועה שמגיעה ומחליפה אותי בימים שאני בימים חופשיים. ואם היא פנויה בימים אחרים שאני חולה, אז היא יכולה להחליף אותי. אבל כרגע - - -

אוקיי. אוקיי.

כן, בבקשה.

שלום. שמי מיכל בוסקילה, אני גננת במודיעין. גם גילאי שלוש-ארבע. שנה שמינית. רוב ילדי הגן שלי הם באמת הילדים הצעירים יותר. בנוסף לכך, המון-המון מאוכלוסיית הגן שלי היא אוכלוסייה אנגלו-סקסית שדוברת אנגלית. זאת אומרת שיכול לצאת מצב ששלושה או ארבעה ילדים נחתו מהמטוס בתחילת אוגוסט, לקראת סוף אוגוסט, מגיעים לגן, בלי עברית, בלי שום דבר. או שהם עד גיל שלוש היו בבית עם אימא כי אימא לא עובדת, והם שומעים ומדברים רק אנגלית. אז בנוסף לכל הקושי שהם מגיעים מהבית, מארץ חדשה, ממסגרת קטנה, יש גם את קושי השפה. עכשיו, מה שזה יוצר, זה יוצר איזשהו כדור שלג, שיש את התסכול של השפה, ויש את התסכול של להסתגל למערכת. אנחנו באמת שתי נשות צוות, נערכות וצריכות להיערך לעבודה מאוד-מאוד מורכבת עם זה, כי איך תתחיל? קודם תבין את הילד. צריך להגיע למצב שמבינים את הילד, ומבינים את ההורה. כי ההורים גם לא תמיד מבינים את העברית. אז פה העבודה היא באמת בשני אופנים: גם - - -

בקיצור, גננות צריכות חמש יחידות באנגלית.

כן. ואני חייבת לציין שאני חייבת המון תודה להורים בגן, אני חייבת המון תודה להורים בגן שלי: השפה האנגלית שלי השתפרה פלאים. זה פלוס רציני.

עכשיו, מה שאני רוצה ככה, נקודה לציון לטובת השילוב של שלוש-ארבע: הילדים הצעירים מאוד רוצים להיות כמו הילדים הבוגרים, והילדים הבוגרים מקבלים את הביטחון, וההעצמה והיכולת שאני עוזר לחבר שלי הצעיר יותר. אבל מה שיש בתחילת שנה – אני תמיד אוהבת לעשות את אסיפת ההורים המקדימה יום לפני תחילת השנה, יומיים, שההורים יראו מי אני, אני אראה מי הם, ויהיה קצת נעים יותר.

הורדת חרדות.

כן.

זה הורה לילד צעיר, וזאת ילדה צעירה, וזאת ילדה צעירה, וזה ילד צעיר. אז הם בעצמם מתחילים: טוב, אבל מה יהיה, ואיך יהיה. אז צריך להרגיע אותם. אחרי שהרגענו אותם, ומיום-יום הם נכנסים לגן והם רואים שכבר הכול בסדר, אז הדרך מתחילה להתנהל יותר נעים.

אבל עוד דבר, יש את העניין של הסייעת, הסייעת שצריכה לעזור לנו בהחלפות שאנחנו צריכות - - -. הסייעת שנקראת לעזור לנו בהחלפות של הפספוסים. הן לא תמיד ששות לזה, הן לא תמיד שמחות לזה, הן לא תמיד פנויות לזה. זה מתסכל אותן לפעמים. וכשעובדים עם איש צוות מתוסכל, העבודה לא נעימה: היא לא נעימה לנו כצוות, ולא נעימה לילדים.
עוד דבר אחד. חשוב לי לציין: לנו יש את נושא המערך המסייע. המערך המסייע זה שאנחנו כגננות טרום וטרום-טרום יכולות לפנות ולבקש שתיכנס אלינו, לגן, פסיכולוגית או קלינאית תקשורת או מרפאה בעיסוק. שתבוא לראות ולעזור לנו לאתר או לתת לנו הדרכה. אבל עד שהיא נכנסת זה כבר שלושה חודשים. עד שמתחילים את הטיפול זה כבר סוף השנה. יש המון רצון טוב, והוא באמת רצון טוב, וכשהוא קורה זה טוב. אבל הגלגלים עובדים לאט. לאט מדי.

לוקח זמן.

כן, אוקיי.
אנחנו לא נוכל לשמוע את כולן. אז מי שעוד לא דיברה, אבל ממש-ממש קצר. בבקשה.

תודה רבה. שמי מיכל דעי. אני גננת ביישוב אחוזת אתרוג בגן - - -

איפה זה?

זה בין אשקלון לקריית מלאכי.

אוקיי. לא שמעתי על המקום.

אני בעצם גננת בגן שכולו עם ילדים שהגיעו מהמעונות. אנחנו שני גנים של אותו גיל. ואני גננת בגן אחד, ואימא בגן השני. והייתי רוצה להתייחס לשתי נקודות, שאחת מהן גם בתור היותי אימא שם: אחת, זאת נקודה שלא קיבלה פה פן מדי חזק, זה הנושא של התזונה בגן. מאז הטמעת "אופק חדש" בגן הילדים, כאשר הגן מתנהל עד 14:00, ארוחת הצהריים מתאחרת מאוד. ילדים שנשארים בצהרון אוכלים בשעה 14:00, וילדים שלא נשארים בצהרון אוכלים כמעט ב-14:30, עד שהם מגיעים לבית. ואני חושבת שלפני שמדברים על כל הנושא של ערכים, למידה, צריך קודם כל לתת מענה לתחום הפיזי, לצורך הפיזי של הילד. בתור אימא אני רואה שהבת שלי מגיעה מאוד רעבה, והיא כבר כמעט ולא אוכלת בגלל זה. ואני חושבת שבראש ובראשונה צריך לתת את הדעת על זה. צריך להכניס למשרד החינוך אפשרות של ארוחת צהריים שהיא כחלק אינטגראלי, ממש חלק בלתי נפרד משאר היום בגן. זה צריך להיות משהו ממש מובנה בסדר היום.

כן. הצטרפו אלינו חבר הכנסת משולם נהרי, שהיה פעם סגן שר החינוך, וחבר הכנסת אברהם וורצמן, שהוא עכשיו סגן שר החינוך. אנחנו שמחים לארח אותך, ככה לקראת סיום, כי אנחנו ממש - - -

הייתי רוצה לסיים, אם אפשר.

כן, בבקשה.

עוד משהו אחד: בתחילת השנה קיבלתי בת שירות, באמת מאחר וכולם הגיעו מהמעון, ורציתי לשתף אתכם בחוויה לא כל כך נעימה שהייתה: כשהיא הגיעה היא באמת לא ידעה לאן היא הגיעה. וכשהיא הייתה צריכה להחליף לילדים היא אמרה שהיא לא יכולה לעשות את זה, שהיא מעולם לא עשתה את זה, ולאחר שבועיים היא פשוט עזבה.

אסור להן גם.

אחר כך הגיעה עוד בת שירות שהייתה אמורה להגיע, ולפני שהתחילה התגלה שיש לה דיסלקציה, ויש לה קושי לעבוד עם ילדים. אז אני מצטרפת למה שחברתי עידית אביטל אמרה, שלפני שהן מגיעות קודם כל צריך להחתים אותן על חוזה שנתי. אי אפשר להחליף דמויות לילדים כל כך רכים בתדירות מאוד גבוהה.

דבר שני, צריך להבהיר להן מה מחויבות התפקיד ומה נדרש מהן כדי שהן ייתנו את ההסכמה, ואפילו את - - - לפני שהן מגיעות.

תודה רבה.

כן, ברור. כן, אוקיי.

עוד שתיים ואנחנו נתחיל לסכם. בבקשה.

שמי גלית אילוז. אני גננת ברחובות. 16 שנים במשרד החינוך. מאוד אוהבת את מה שאני עושה. בכובע נוסף שלי אני גם מדריכה פדגוגית לגננות צעירות בראשית דרכן, כך שאני רואה את הדברים גם ממה שאני חווה בעצמי, עם הניסיון של השנים שלי, וגם ממה שאני מדריכה את הגנות, מלווה אותן. ואכן נאמרו כל הדברים החשובים. ומה שנותר לי לעשות זה, מצד אחד לחזק אותן ולומר שאני ממש-ממש רואה שחשוב להקטין את מספר הילדים בגן כדי להגיע לכל ילד. בגלל שזה גיל כל כך משמעותי; מבחינתי, אני מקבלת ניצנים, ואני בסוף השנה רוצה לראות אותם פורחים, וגם שההורים יהיו מרוצים מזה. ושכל המערכת תרגיש שבאמת עשינו את המיטב למען הילדים האלה. אז גם אם יש - - -

אם היו אומרים לך לבחור בין מספר ילדים שהיה יורד, נניח, נגיד ל-28 או להישאר עם 34 אבל עם מבוגר שלישי. מה היית בוחרת?

מבוגר שלישי.

וואו, זו שאלה קשה.

- - -

אני אגיד לך משהו: השנה אני נמצאת עם שתי סייעות, וזאת מהסיבה שיש לי ילד אחד - - -

יש לך ילדים משולבים.

יש לי ילד אחד שהוא p.d.d. – יש לו סייעת צמודה; ושני ילדים שהם רגישים לחלב ברמת סיכון מאוד גבוהה, אז יש סייעת נוספת. אחרת, לא הייתי זכאית לסייעת. וזה פשוט - - -

כן, אבל השאלה שלי, הספציפית.

כמות. גם וגם.

אז אני אומרת שאיש צוות נוסף תורם, תורם מאוד - - -

לא אם. אני אומר לך: עכשיו שר החינוך צריך להחליט.

אז אני הייתי בוחרת כמות נמוכה, מספר מצומצם יותר של ילדים, כדי - - -

אוקיי. כן.

עכשיו, דבר נוסף שאני רוצה: אני חושבת שהחוק הזה בעצם בא לעזור להורים, ולתת להם את האפשרות לקחת את הילדים למקום טוב. אבל מצד שני גם כן צריך לתת את הדעת שרוב הקשיים, רוב האתגרים שאנחנו נפגשים איתם בגן זה בעצם אתגרים משולבים. זאת אומרת, אני רואה הלימה מאוד גבוהה בין ההורים לבין הילדים. למשל: ילד שמתקשה בפרידה. אם אתה תסתכל ותשים את הפוקוס, תגדיל אותו על ההורה בבוקר, אתה תראה שההורה משדר לו חוסר ביטחון, וגם לו קשה. ואם זה ילד שמתקשה בעצמאות, אז גם ההורה – הוא לא משחרר מספיק: בבית אני תינוק ופה אני גדול, אני בוגר. אז יש פה - - -

זה סוד גלוי שההורים הם המשפיעים הגדולים ביותר, בסופו של דבר.

נכון. ולכן אני אומרת, יש עוד נקודות שיש בהן הלימה, אבל המשמעות, לתת את הדעת לכך שיהיה מענה. אנחנו כגננות מקבלות מענה מקצועי: נכנס צוות “מעגן” בגנים מסוימים, יש יועצת חינוכית. אבל מצד שני, לתת את הדעת לתת את המשאב הזה גם להורים. למה כוונתי? שאם, למשל, אני רואה כגננת שיש צורך בגן שלי לעזור להורים: יש להם קושי בפרידה, יש להם קושי בהצבת גבולות, במשמעת, ואלה דברים שממש בולטים בגן שלי, אז אני אעשה. אם תהיה לי את האפשרות להביא את היועצת למספר מפגשים מאוד-מאוד מוגבלים, וההורים ישמעו וגם הצוות, אז יש לנו כבר שפה משותפת. אנחנו מדברים על אותו דבר. ומי שירוויח מזה בעיקר זה הילדים, כי יהיה קו אחיד בין הגן לבין הבית.

ודבר אחרון-אחרון - - -

לא, לא.

בבקשה. אחרונה.

שמי לילך שיין-דגן מחיפה. גננת 20 שנה במערכת החינוך. אני מקשיבה כבר כשעתיים לכל מה שנאמר, ואני חושבת שכולנו זועקות פה לכוח אדם. כוח אדם שיהיה בגן, אם הוא ממוקצע או פחות. אם אני אתייחס לסייעות: אני שסיימתי לפני כ-20 שנה את הלימודים, הרבה מחברותיי שסיימו איתי לא יכלו להתברג לתוך המערכת, וחושבת שזה פתח נהדר לפנות משרות גם לסייעות וגם לגננות נוספות כדי שיהיו במערכת. כי גננת שיושבת בגן ויכולה להיות בגן כ-30 עד 35 שנה, תופסת מקום אחד - - -

מה זאת אומרת "לפנות"?

זאת אומרת, שיהיו עוד משרות. זאת אומרת, - - - תהיה נוספת בגן, כי כל הזמן דיברו רק על סייעות, - -

שתי גננות.

- - אני חושבת שזה יפתח משרות נוספות, ויאפשר להתברג במערכת. אין ספק שכוח אדם הוא דבר מאוד הכרחי - - -

בחיפה פתרו את הבעיה של המענה השלישי, של אדם שלישי בגן?

לא, אלא אם כן הוא נמצא שלושה עד ארבעה חודשים ראשונים כתגבור, כסייעת נוספת, בגנים שבאמת עוברים סלקציה מיוחדת ואז. אבל לשאלתך: לא. אנחנו נמצאות עם סייעת וגננת אחת. עיריית חיפה באמת מבורכת; וכל דבר שאנחנו רוצות, יש מענה. המענה של כוח אדם יותר קשה, ולכן אני באה מהצד של גננות, ואומרת: אוקיי, אז העירייה באמת עוזרת, אבל אם אפשר לעזור גם בקטע של משרות לגננות נוספות זה יהיה מבורך.

צריך תקציבים.

הכול תקציבים.

אוקיי. תודה רבה.

הגברת סימה חדד, בבקשה.

אני מתנצל בפני מי שלא דיברה, זה חלק מהחיים.

ראשית, אני רוצה להודות על המפגש הזה, גם לך וגם לכל הגננות, ולהביע את הערכתי הרבה לעשייה החינוכית שלכן ביום-יום, וגם על הרגע הזה שהגעתן לכאן, כי אני חושבת שזה לא ברור מאליו.
בואו נדבר על ההחלטה לחינוך חינם: כולכן דיברתן באמת בזכות, אני חושבת, של ההחלטה הזו, שהיא נותנת מענה גם לחברה, גם לאוכלוסייה, ובוודאי איזשהו שוויון הזדמנויות.

כל מה שעלה כאן בגדול לגבי כוח-אדם ומספרי הילדים – גם אנחנו מסכימים ויודעים שאלה הצרכים המשמעותיים והחשובים, ואנחנו עובדים עליהם גם במהלך השנתיים האלה. בואו לא נשכח שאנחנו נמצאים בשנה השנייה לחינוך חינם, כאשר ידוע לנו מראש שיש לנו ישובים שכבר למעלה מעשור התחילו להטמיע, כמו אום אל-פאחם, כמו הרבה ישובים אחרים, את חינוך חינם כחוק חינוך חינם חובה. יחד עם זאת, היו רשויות שאכלסו כבר בשלבים מוקדמים יותר את גילאי השלוש אבל הורים שילמו. זאת אומרת, הגיל הזה מוכר במערכת. הגיל מוכר במערכת וידוע. זה לגבי הנושא. אני מסכימה עם כל מה שנאמר לגבי תוספת כוח-אדם: אם זה - - -, אם זה סייעת, ואם זה בת שירות לאומי. שוב, אנחנו לא נ בו זמנית, אבל מה שנקבל הוא נכון, וטוב, ונמשיך לעשות את המאמצים.

צמצום מספר הילדים, קשה לי לומר לכם בשלב הזה, כי יש לזה השלכות רוחב: גם של מבנים וגם של כוח-אדם נוסף.

אני רוצה להתייחס לסוגיה שעלתה פה בגדול, וזה הנושא של, שמעתי קולות של למידה, פדגוגיה, תכנית עבודה ויעדים. אני לא זוכרת בשום מסמך שאנחנו הוצאנו שהצבנו לכן איזשהם יעדים שאתן מחויבות. לדעת לסגור קופסה, לדעת להרים את המכנס, לדעת לשבת – זאת למידה, חברות. זאת למידה שמותאמת לגילאים הללו. בגיל לידה עד שנה לומדים דברים מסוימים, בגיל שנתיים עד שלוש לומדים. זאת אומרת, כאן, במקום הזה, דווקא להבדיל אולי מגננות חובה, ממורות בבית הספר, יש לכן לוח-זמנים גמיש במהלך היום, יש לכן לוח-זמנים גמיש במהלך החודש, ובוודאי במהלך השנה. שמעתי: מה אנחנו מספיקות, אנחנו לא מספיקות. אתן לא צריכות להספיק. אתן צריכות בדיוק את מה שאתן כל כך מדברות עליו: לאהוב, להסתכל, לראות, להכיר, לדבר, להרגיש – זה התפקיד שלכן. בוודאי בשלושת החודשים הראשונים, ואם צריך קצת יותר – רק אתן יודעות מה הכי נכון ומה הכי טוב, וזה - - -

אבל אם זה עלה כל כך חזק אז כנראה שזה לא עולה בשטח, והגננות הצעירות מאוד לחוצות מזה.

אני מסכימה. אז אני אומרת, זה בדיוק המשפט הבא שאני רוצה לומר: זה עלה בקול גדול, ואני לוקחת אחריות במקום הזה, להוביל את זה מול המפקחות, שאני מניחה שגם הן משקיעות מאוד-מאוד כדי להוביל אתכן למקום האחר. ואני לוקחת אחריות גם להדרכה וגם לפיקוח, לחדד את הנקודות הללו.

אני עושה את הכול בקצרה כי אני רוצה לגעת בכמה נושאים.

יש לנו 80 רשויות במהלך השנה הזאת. זה באמת ביוזמת הרשויות ולא במימון הרשויות, שהחליטו להוסיף סייעת נוספת. ובוודאי אנחנו מרגישים שזה מסייע לגננות, ואולי קצת יותר מרגיע, ומאפשר להן לעשות את המערך קצת יותר מותאם לגיל הזה, ככל שניתן.
עלו פה הרבה מאוד נושאים, שזה לא משנה באיזה גיל אנחנו נתקלים בזה ואנחנו צריכים להתמודד. כי ילדים בעלי צרכים ייחודיים יש בגיל שלוש, ויש בארבע, ויש בחמש. ואותו תפקיד יש לכן בכל בגילאים הללו. זה נכון שמגיל שלוש זה מתעצם, במיוחד כאשר יש לנו 30 או 30 ו- ילדים בני שנתיים ועשרה חודשים, שנתיים ותשעה חודשים, עד גיל ארבע, אז בוודאי שהצרכים שונים. ואם יש לי ילד שיש לו התייחסות מסוימת, אוכלוסייה אחרת, אם הגן שלי נמצא בקרב מקום אחר, אבל מבחינת המחויבות שלי לתפקיד הגננת או להסתכלות שלי על הילדים, למיפוי הילדים, למתן מענה, זה אותם. להגיש לוועדת שילוב, זה לא משנה אם זה ילד בן שלוש, ילד בן ארבע או ילד בן חמש. וכנ"ל לגבי ועדות השמה וכנ"ל. אני יודעת שהמטרה שלנו היום הייתה להעצים, ואני שמחה שהעליתן את זה, אבל אני רוצה רק שנדע שהמחויבות היא לאורך כל הגילאים - - -

אבל שילוב מקבלים מגיל חמש, רק בגן חובה.

נכון. שילוב נכון - - -

כן, רק בגיל ארבע אנחנו מגישות.

יש רשויות שנותנות גם לגיל - - -

ועדת השמה זה לכל גיל, אבל שילוב זה רק מגיל גן חובה.

יש רשויות שנותנות גם אבחון.

נכון, אבל בואו, שילוב זה משרד החינוך, זה לא הרשויות. אבל יש מרכזים לגיל הרך ברשויות שונות, יש את התחנות להתפתחות הילד שנותנות מענים, יש פה חלוקה בין משרד הבריאות למשרד החינוך שבהחלט עדיין נכון. זאת המצוקה, וזה עלה גם כאן: כמה זמן לוקח לאתר, וכמה זמן עד שהילדים מקבלים, ולאורך איזה זמן, ומה מחויבות הגננת כלפי הילדים האלה – אולי יותר ממסגרת חינוכית אחרת, ללא ספק.

מכיוון שזה עלה אני מעלה נקודות. אנחנו נשאיר אתכן ככה להמשך מחשבה. אני גם מכאן מזמינה את עצמי ואולי את צוות הפיקוח לעשות שולחנות עגולים מידי פעם ולהקשיב לגננות, למרות שאנחנו עושים סיורים בשטח. ומה שאתן מעלות, דרך אגב, גם המפקחות מעלות, גם המדריכות. זאת אומרת, לא שמעתי פה שום דבר חדש שאמרתי: פעם ראשונה אני שומעת. ובכל זאת אני חושבת שאנחנו נמשיך לעשות את זה בעצמנו.
כבוד סגן שר החינוך נמצא כאן, והוא עשה המון השנה, ואני במקום הזה רוצה להודות לך, חבר הכנסת אברהם וורצמן. בכל הנושא של ייעוץ חינוכי בגני הילדים, במיוחד מערך התמיכה כדי שילווה את הגננות. כי אנחנו יודעים שככל שיש לנו גננות פנויות, ואתן דיברתן היום על העומסים האלה, במיוחד העומסים הרגשיים, זה בדיוק המקום, מקומו של הייעוץ החינוכי, השירות הפסיכולוגי, לסייע לכן. ואני חושבת שאתן מרגישות את זה. אני רואה, אתן מהנהנות, אחר כך אתן תודו גם לסגן שר החינוך, אברהם וורצמן. וכמובן בימי הדרכה: לעולם אולי לא נצליח לתת מענים לכולם באותה עוצמה, באותה תדירות. גם כל אחת ואחת מכן, גם אם יש לה את אותו ותק, יש לה צרכים אחרים, ובהתאם לזה. אני מאוד מקווה, אני גם סומכת שאנחנו נמשיך להצמיח את המשאבים האלה, שיהיו עבורכן איזשהו מערך תמיכה. אנחנו עובדים בעוד כמה רמות כדי באמת להמשיך ולסייע לכן, כדי שתעשו את עבודתכן, כדי שתמלאו את עבודתכן כמו שאתן רוצות, כמו שאתן הצגתן את זה כאן. אני לפחות התרגשתי מההתרגשות שלכן עבור כל אחת מן הסוגיות שהעליתן.

אני רוצה לומר, אנחנו אפשרנו – לא חשוב כרגע. אני לא אספר את כל הסיפור – שתי תחנות יציאה, גם כי שר החינוך ביקש לאפשר את זה – כי יש הורים וזכותם, הם מגדלים ילדים. וכמספר האנשים פה מספר הדעות אם כן לשחרר או לא לשחרר; אם זה יום ארוך או יום קצר. אנחנו לא יכולים להיענות לכל אדם ולתפור לו את החליפה. דובר על שתי תחנות. ובמקומות שיש זליגה כזו או אחרת – בואו נטפל בזה נקודתית מול המפקחות. ואם צריך, אפשר לערב אותי. גם אני זמינה: גם לגננות, גם למפקחות וגם לכן.

בנות שירות לאומי – דיברתי קודם.
זהו. אני מצטרפת לכל מה שנאמר כאן באשר לצמצום מספר ילדי הגנים ולתוספת כוח-אדם.

כן, תודה.

חבר הכנסת אברהם וורצמן, בבקשה, סגן שר החינוך.

טוב, ברשות היושב ראש עמרם מצנע, שבאמת, קודם כל, אני חושב שוועדת החינוך, התרבות והספורט, בראשותך פועלת, נוגעת בנקודות הנכונות, בנקודות המשמעותיות במערכת. וקודם כל, תודה לך. תודה לך שאתה מאפשר את המפגש החשוב הזה.
חבריי חברי הכנסת, הגברת סימה חדד, מיכל וכל הגננות היקרות שנמצאות פה. קודם כל, אני רוצה לומר לכן: דבר ראשון, תודה. תודה כי אתן עושות את העבודה הכי חשובה במערכת החינוך. ואני לא אומר את זה סתם, אני מתכוון למה שאני אומר. מהיום ששר החינוך ביקש ממני לקחת אחריות על נושא הגיל הרך, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מדהים עם האגף. עושים הרבה פעולות כדי לקדם את הגיל הרך, מתוך הבנה שהגיל הרך הוא המקום שבו צריך להשקיע הכי הרבה, צריך להשקיע בצורה נכונה. כי אם אתה משקיע טוב ונכון בגיל הרך, אתה משפיע על העתיד ועל השינוי הכי חשוב של הילד. אם אתה דואג לאיתור ולטיפול בזמן הנכון, במיוחד בגיל הרך, אתה יכול למנוע בעיות – מי יודע כמה שנים אחר כך. אם אתה מטפל נכון בגיל הרך במגוון תחומים, אתה יכול להשפיע על איך הילד או הילדה ישתכרו כשהם יהיו גדולים, וכולי, וכולי וכולי. אני לא רוצה עכשיו להרחיב בנקודה הזאת, ולכן, קודם כל, אני אומר תודה, כי באמת אתן נוגעות בגיל הכי חשוב.
אני רוצה לספר לכן כמה נקודות שאנחנו מטפלים בהן בימים אלו ממש. קודם כל, מתנצל שלא הייתי בכל הדיון, מתנצל מאוד. שמעתי מתוך סיכום הדברים, וגם הדברים של הגברת סימה חדד על הנקודות המרכזיות, וגם כתבו לי על הנקודות המרכזיות שעלו בדיון.

אני רוצה לומר לכן כמה דברים: דבר ראשון, בימים אלו מוקמת ועדה מיוחדת במשרד, שזו פעם ראשונה שקמה ועדה כזאת, שהולכת להכין תכנית אב לגיל הרך בישראל. תבינו, המשמעות של הדבר הזה היא לנגוע בכל הנקודות: הטכניות, כוח-אדם, פדגוגיות – כל הנקודות. לתת המלצות למשרד החינוך. שמשרד החינוך יביא את ההמלצה לממשלה, ואנחנו מקווים שהממשלה תאמץ את ההמלצות האלה. זה יכול להיות שינוי דרמטי בכל מה שקורה בגיל הרך בישראל. זה קודם כל באופן כולל.

כדאי שיישבו שם מהשטח.

יישבו גם מהשטח. יישבו גם נציגות של גננות, נציגות של מפקחות, אנשים מהאקדמיה – יישבו מכל הכיוונים. כמובן, הפיקוח מהמטה, מכל הכיוונים, כדי להגיע להמלצות נכונות. תבינו, דבר כזה לא נעשה מעולם במשרד החינוך, ודבר כזה יכול להיות פריצת דרך בכל מה שקשור להשקעה בגיל הרך. זה, קודם כל, דבר אחד כללי.

ברגע שנכנסתי לתפקיד קלטתי את הבעיה הקשה של ילדים בגילאי שלוש, שיש גננת וסייעת – אי אפשר להשתלט על 35 ילדים עם שתי נשות צוות. זה קשה מאוד-מאוד-מאוד, כמעט עד בלתי אפשרי. עשינו בדיקה – אני רוצה שתדעו – כמה יעלה למערכת להוסיף בשלב הראשון סייעת בכל גן בגילאי שלוש, והגענו לסכומים אסטרונומיים. אסטרונומיים. כשבזמן שכל התקציב מקוצץ, גם תקציב משרד החינוך מקוצץ. אי אפשר היה ליישם דבר כזה. אף על פי כן, הוספנו 20 מיליון שקלים ואפשרנו תוספת של 500 בנות שירות לאומי בגנים עתירי ילדים של גיל שלוש. אני מתאר לעצמי שחלק מכירות את זה מהגנים. ושמעתי גם את הנקודה של מי הבנות, ואנחנו גם בזה פועלים: איך להכשיר אותן ולהדריך אותן, ולדאוג שהן באמת יהיו קבועות, וכולי וכולי. יותר מזה, אפשרנו תכנית שהיא תהיה כנראה – השנה יהיה קצת פחות, כי, עוד פעם: התחלנו מאוד מאוחר, אבל בשנה הבאה היא תהיה – בת שירות לאומי שבאה לשנתיים לתכנית, ואפרופו קביעות, שנתיים לתכנית, והיא תקבל הכשרה וליווי על ידי אחת המכללות, היא תקבל הכרה לשירות כשנה בלימודים לגיל הרך בחינוך אחר כך, שזה דבר מדהים. זה דבר מדהים, וזה יכול להביא בנות מדהימות לבחור את השירות הזה.
אני מאוד מקווה. את הזעקה שעלתה פה נעלה גם במשרד עם חברנו, עם שר החינוך, עם המנכ"לית, עם כולם, ואני מאוד-מאוד מקווה שבשנה הבאה מספר הבנות שיעשו שירות לאומי בגנים יעלה. אני מקווה אפילו שיוכפל. ועוד פעם: מבחינתי, כל גן שיש טיפול כזה זה עולם שלם. כל גן זה עולם שלם. כל ילד שמקבל טיפול זה עולם שלם - - - זה דבר גדול ומאוד משמעותי.

עלה הקשר עם ההורים. אנחנו פותחים מודל. בעוד חודש-חודש וחצי פותחים ב-200 גנים מודל של בית ספר להורים. בית ספר להורים – חמישה מפגשים בשנה. מפגש אחד גדול לכל היישוב. והכוונה היא שבתוך שלוש-ארבע שנים כל ילדי ישראל יהיו בבית ספר להורים.

הורי ישראל.

הורי וילדי. הרעיון, דרך אגב, טוב שהערת כי הרעיון במודל הוא שיש פעילות מקבילה לילדים ולהורים, ואז כל ההורים מגיעים. אנחנו מכירים את זה. כל ההורים מגיעים. ואנחנו הולכים להתחיל את זה. אני רוצה לומר פה גם אמירה: הולכים להתחיל את זה גם במגזר הממלכתי, גם במגזר הממלכתי-דתי, גם במגזר הערבי, הדרוזי וגם במגזר החרדי. בכולם. גם במוכר שאינו רשמי. בכולם. כי אנחנו מאמינים בחשיבות של שילוב ההורים יחד איתנו בעבודה משותפת. זה מאוד-מאוד חשוב ומאוד משמעותי בעינינו.

אנחנו עובדים עכשיו על תכנית גדולה מאוד בנושא מרכזים לגיל הרך. אנחנו הולכים להעצים את הפרויקט הזה בצורה מאוד משמעותית. לבנות מקומות חדשים, לחזק מקומות קיימים, ולתת שירות מערכתי מאוד משמעותי לכל מוסדות החינוך. זה אומר לגנים ולמעונות היום שנמצאים באותה שכונה. הכוונה שלנו, בעזרת ד', שזה יהיה built in. זה יהיה בעתיד. כמו שבונים בשכונה, בונים בתים, בונים מרכז מסחרי, בונים בית ספר, בונים גנים, בונים מעונות, בונים בית כנסת, שייבנו גם מרכז לגיל הרך. המרכז הזה ייתן את כל השירותים העודפים: שירותים פרה-רפואיים, טיפת חלב, הדרכת הורים, סיוע פרטני להורה מסוים שרוצה עזרה, ליווי של הגננות, הסייעות ומנהלות המעונות שנמצאות באותו אזור. טיפול עמוק מאוד. אנחנו מקווים מאוד שבשנת הלימודים הבאה אנחנו כבר נהיה קשורים ל-60 מרכזים. עכשיו, תבינו: 60 מרכזים. כל מרכז כזה נותן שירות לכ-20,000 תושבים. מעטפת של 20,000 תושבים עם הגנים ומעונות היום שנמצאים בפנים. אם, בעזרת ד', הכול יעבוד כשורה, למעלה ממיליון אנשים יקבלו את השירות הזה בשנה הבאה, שזה דבר מאוד גדול. ואני בטוח שלפחות שליש או חצי מכן תרגישו את זה, וכל אחת במקומה ובאזור שלה.
אנחנו מאוד קשובים. ואני אומר לכן, וגם באופן אישי: אם יש דברים שאתם חושבות שהמערכת צריכה להתייעל, היא צריכה להתחזק – קודם כל, היום יש פייסבוק. יש פייסבוק. אתם יודעים, בעידן של היום, חופשי-חופשי להתכתב בפייסבוק, ואנחנו נגיב ונענה או לשלוח מיילים. בשמחה רבה. לשלוח לגברת סימה חדד, כמובן, לשלוח אליי. אנחנו קשובים. אנחנו פה כדי לשרת. אנחנו פה כי אנחנו מבינים שהגיל הרך זה הגיל הכי חשוב לטפל בו, הכי נכון להשקיע בו. והגברת סימה חדד דיברה – השנה השקענו על תוספת של הדרכה, תוספת של ייעוץ בצורה מאוד משמעותית. אנחנו מתכוונים עוד להוסיף בזה, עוד להשקיע בזה.

אין ספק, יהיו המסקנות אשר יהיו, מספר הילדים ומספר המבוגרים בגן – יש לנו עוד הרבה-הרבה-הרבה מה לעשות: בין אם זה שתי גננות, בין אם זה עוד סייעת. יש הרבה מה לעשות. המערכת צריכה עוד הרבה להתקדם. אנחנו היום לומדים ממודלים במדינות אחרות. אנחנו נחכה גם לתוצאות של הוועדה. ואני מבטיח לכן להיות קשוב, לפעול ולדאוג שהגיל הרך יקבל את הטיפול הטוב ביותר.
תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

כן, תודה רבה לסגן השר.

אני מאוד שמח על המפגש הזה. הוא משלים, כפי שאמרתי לכן, מפגשים שאנחנו עושים עם כלל הצוותים במערכת החינוך. ולי היה מאוד מעניין מלמד. ואני חושב שאנחנו, חברי הכנסת, יוצאים נשכרים בכך שאנחנו מבינים יותר טוב את מה שמציק. מבינים את השטח. לכן, אני מקווה, שזה גם תרם בכך שייצגתן כל אחת גם את הגן, וגם את היישוב, וגם את המקום שממנו אתן באות. ואני בכלל חושב שהקשר בין השטח לבין הדרג הנבחר חשוב מאוד. הוא חלק מהפתרון. אנחנו יודעים שלפעמים הקשבה, ודו-שיח ורצון טוב הם כבר חלק מהפתרון, למרות שהפתרונות בפועל הם הרבה יותר קשים, ארוכי טווח, וכמובן אפשריים.
תראו, אין ספק שמערכת החינוך עברה מהפכה של ממש בהחלטה להתחיל חינוך לכל ילדי ישראל במסגרת חוק חינוך חינם מגיל שלוש. היא נעשתה כפי שהיא נעשתה, בהשקעה תקציבית ענקית, וכמובן בהשקעה חשיבתית, ארגונית, בלתי רגילה. אני לא זוכר הרבה מהפכות כאלה בשנים האחרונות.

עכשיו, יכול להיות שהיה אפשר לקחת שלוש-ארבע שנים, חמש שנים, להתכונן, ולהושיב ועדות, ולהתמודד עם כל הבעיות, ורק אז לצאת לדרך. אני חושב שהדרך הנכונה היא להחליט על מהלך, לבצע אותו, ועכשיו לשמוע את הבעיות, את הלקחים, את הקשיים, ועם הזמן כמובן לתקן אותם.

תפקיד הגננת כפי שאני מסתכל – לא הייתי אף פעם גננת – הוא אולי גם התפקיד החשוב ביותר, וגם הקשה ביותר במערכת החינוך. מורה, אפילו של כיתה א', נכנסת לכיתה, יש לה הפסקה – היא הולכת, יושבת עם חברותיה המורות. לכן אין הפסקה. אתן מ-07:55 עד 14:00 עם הילדים. אני לא צריך לספר לכן, אתן יודעות את זה. מה שאני רוצה לומר שאנחנו מבינים את זה, ויודעים את זה. שלא לדבר על כך שלקבל את הילדים בגיל שלוש או בגיל ארבע זה לקבל את הילדים ממש בושר לחלוטין, ודרך הכניסה שלהם לתוך מערכת החינוך משפיעה לאחר מכן על כלל מערכת החינוך. ולכן כל כך חשוב שאחרי כל כך הרבה שנים של דיבורים על החשיבות של החינוך בגיל הרך, מתחילים בשנים האחרונות לקבל גם מענה, ושמענו את סגן שר החינוך עם הוועדה לתכנית אב. אני מקווה ששמתם גם לוח זמנים לוועדה. כי באמת יש על זה חשיבה, וזה מובן.
אני, באופן אישי, למדתי את זה על בשרי, לראות כמה הערך הזה של גן הילדים, החינוך באמת לכישורי חיים; לא עומדים בגן הילדים, כפי שגם הגברת סימה חדד אמרה, עם איזשהו סרגל של מחויבות של בחינות מיצ"ב, ובחינות בגרות ובחינות כאלה או אחרות, אלא באמת לעצב את הילד ושילובו בתוך הקבוצה, בתוך המערכת, והכשרתו, בין אם בשפה, בין אם בכישורי חיים, לתחילת הלימודים.

עכשיו, עלו פה לא מעט נושאים, ונדמה לי שיש הסכמה ואין על זה ויכוח על הצורך באדם מבוגר שלישי בגן הילדים. הדבר הבסיסי, לפי דעתי, זה עזרה טכנית שזה או סייעת או בת שירות. אני מקווה שאולי בהמשך אפשר יהיה להכניס אנשים יותר מוכשרים ויותר מיומנים. אבל אין ספק שבגיל שלוש הצורך באדם שלישי, לדעתי הוא יותר גדול מהצורך להקטין את מספר הילדים. הם הולכים ביחד. אבל אם אתם שואלים אותי, ובסוף אנחנו הלוא מדברים גם על אמצעים, וגם על כסף, וגם על כוח-אדם, נדמה לי שזה יותר חשוב.
הדבר השני הוא באמת מספר הילדים. זה נכון למספרי הילדים בבתי הספר שלנו, דבר שעולה חדשות לבקרים. לצערי הרב, לא ממש נפתר. וזה נכון כמובן לגני הילדים. כאן הרשויות המקומיות יכולות להיות שחקניות חשובות. כי ברשות שיש לה את היכולת ויש את ההבנה שזה חשוב, הרשות עצמה קובעת רף נמוך יותר של מספר ילדים, ומשרד החינוך עומד אחרי זה, כי הלוא הוא צריך לאשר את הגננות ואת התקציבים. אז זה נושא אחד.

עלו נושאים נוספים. תראו, אנחנו בנושא סייעות בכלל הולכים לקיים דיון מערכתי כאן, בוועדה. כי זה נכון שסייעת – אין כמעט כישורים. מי שנמצאת מתאימה בעצם בפרופיל נמוך מאוד – מתקבלת. יש תחלופה גדולה מאוד. הן, בדרך כלל, לא עובדות קבועות, ויש בעיה באמת בתנאי השירות שלהן, וגם רמות השכר. הן גם מועסקות לא על ידי משרד החינוך – על ידי הרשויות. וחדשות לבקרים, לא תמיד גם מקיימים את התנאים הבסיסיים להעסקתן של הסייעות. ואני מדבר על סייעות בגנים, וגם סייעות, כמובן, שמלוות את החינוך המיוחד-המשולב והלא משולב בכל המערכת. אלה שמסיעות, משתתפות בפיקוח על הסעות ילדים. תחום שהוא בהחלט מחייב עיסוק וכניסה.
אני עוד פעם מודה לכן. מודה לך, הגברת סימה חדד; לך, סגן שר החינוך אברהם וורצמן; לחברי הכנסת. ושמחתי מאוד לפגוש אתכן, ותמשיכו בעבודה החשובה שאתן עושות. גם אנחנו כאן, בכנסת, אני וחבריי בוועדת החינוך, התרבות והספורט מקבלים בברכה פניות, אפילו אישיות וישירות, ורואים בזה חלק מהשירות שאנחנו מחויבים כלפיכן.

אז תודה רבה ובהצלחה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה רבה.

תודה.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:18.>