PAGE
32
ועדת החינוך, התרבות והספורט
10/12/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 117>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, ז' בטבת התשע"ד (10 בדצמבר 2013), שעה 11:00

<שיח בנושא ילדים עם ריבוי מוגבלויות במערכת החינוך – לציון יום זכויות האדם הבינלאומי>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר

מסעוד גנאים

משה גפני

>
שר החינוך הבריטי מייקל גוב
שגריר בריטניה בישראל מתיו גולד

רעיה לוי-גודמן - מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

פרופ' אשר אור נוי - מנהל המחלקה להתפתחות הילד, משרד הבריאות

גילה רבינוביץ - מנהלת תחום ילדים, היחידה לריפוי בעיסוק, משרד הבריאות

יונית אפרתי - עובדת סוציאלית, ממונת שילוב בקהילה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות

ג'בארה סארי - מתמחה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות

חני לוי - סגנית מנהלת אגף חינוך יסודי, עיריית פתח תקווה

יעל דרורי - מנהלת תכנית סיירת נגישות עירונית, עיריית פתח תקווה

סמדר סעצ'י - עובדת סוציאלית, רכזת קהילה נגישה, עיריית פתח תקווה

עבאס עבאס
_
עו"ד, העמותה לקידום אנשים עם מוגבלויות, נצרת

רונית אילתי ממן - דוברת העמותה לילדים בסיכון

אביבית ברקאי-אהרונוף - עו"ד, ארגון בזכות

יוליה בן משה - חברת הנהלה, קואליציית משפחות מיוחדות

גמאל דחרוי - חבר, קואליציית משפחות מיוחדות

גלי וינטראוב - חברה, קואליציית משפחות מיוחדות

עו"ד רויטל לן כהן - חברת הנהלה, קואליציית משפחות מיוחדות

דנה קייזר - חברת הנהלה, קואליציית משפחות מיוחדות

פז נחושתן - חברה, קואליציית משפחות מיוחדות

רונית ניר - הורה, קואליציית משפחות מיוחדות

אסתר קרמר - אמא ל-4 ילדים בעלי צרכים מיוחדים, קואליציית משפחות מיוחדות

ארי גלי דובש גוב - קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

טלי קפלן - עמותת צעדים קטנים לילדים חולי ניוון שרירים

יעל ניר - ועד ההורים המשלבים הארצי לילדים עם אוטיזם

יונית לבנון - מתמודדת עם מגבלה נפשית ונציגת עמותת "עמיתים"

אלי לבנון - אביה של יונית לבנון, מתמודדת עם מגבלה נפשית

מיכל גולן - ג'וינט, אשלים - ראש תחום ילדים עם מוגבלות

ד"ר אילת סולומון - מרצה ומדריכה, סמינר הקיבוצים

ד"ר חגית גור-זיו
_
מרצה בנושא ביקורת מוגבלות, סמינר הקיבוצים

רוני רוטלר - מנהלת הקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות

עמית אלמגור - חונכות אקדמית

אריאל ברטוב - חונכות אקדמיה

ארנה מילוא - הורה למתמודד, ארגון עוצמה

אורה גרדצקי
_
אמא לשני ילדים עם נכות נדירה

אסתר מאור - אמא לילד עם צריכים מיוחדים CP וחירשות

יוסף חיים בולטון
_
תושב מירון, אבא לשני ילדים עם CP

רוני אוליבה - סטודנטית לחינוך לגיל הרך

נתנאל שפירא - סטודנט לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

טלי מנחם - סטודנטית לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

נעמה מסינג - סטודנטית לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

שני סלע
_
סטודנטית לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

תמר קרמר - סטודנטית לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

בראר עדוי - סטודנטית לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

רוני מילמן - סטודנטית לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

בת-חן קצב - סטודנטית לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו

עמוס שמואל שיפמן - סטודנט וחבר בקליניקה לזכויות בעלי מוגבלויות בבר אילן

ראם בן אור - סטודנט וחבר בקליניקה לזכויות בעלי מוגבלויות בבר אילן

נעה שחף - סטודנטית וחברה בקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות בבר אילן

רותם שפיגלר - סטודנטית וחברה בקליניקה לזכויות אנשים עם מוגבלויות בבר אילן

אנה אמיתי - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

שיר פדלון - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

שירי לירז - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

שירה אזר - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

כרמל כהן-אמין - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

עמית דובניקוב - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

דניאל זהבי - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

דינה שור - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

שרון נעים - סטודנטית לחינוך מיוחד, סמינר הקיבוצים

שני אפלברג - סטודנטית למשפטים באוניברסיטת בר אילן

רז עוזר - סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר אילן

ליאור חביב - מוזמן

ברכה בולטון

מירב ישראלי

יהודית גידלי

ר.כ. חבר המתרגמים
<שיח בנושא ילדים עם ריבוי מוגבלויות במערכת החינוך לציון יום זכויות האדם הבינלאומי>

בוקר טוב, עדיין בוקר. כפי שאתם יודעים, היום זה היום הבין לאומי לזכויות האזרח, ובמסגרת היום הזה זה גם יום לנושא אנשים עם מוגבלויות. אנחנו נענינו לפניה וליזמה בעצם באה מרויטל, לקיים, אני לא קורא לזה דיון אלא שיח, שבו נבין קצת יותר טוב לעומק, את משמעות המוגבלויות המורכבות, בהקשר כמובן של מערכת החינוך כוועדת חינוך. וזה בעצם מהות המפגש הזה, כך שאנחנו נשמח מאד לשמוע, לא יודע אם אלה יהיו דברים משמחים מה שנשמע, אבל נשמח לשמוע כמובן את האנשים שידברו בנושא הזה.

נמצאת איתנו גם רעיה לוי-גודמן, מנהל אגף לחינוך מיוחד, שויתרה על יום השתלמות של הסגל שלה ושל הצוות שלה, ובאה להשתתף לא רק בדיון הזה, אלא בדיונים נוספים שמתבצעים בכנסת. אז זה עד כאן.
יצטרף אלינו עוד מעט אורח מיוחד, שביקש לבוא להשתתף בדיון של ועדת החינוך, שר החינוך הבריטי. יזמה מאד מעניינת, כי עד היום הביקורים של האנשים בדרג הזה, הם לא באים כדי לשבת ולשמוע דיון, אלא באים למפגשים כאלה או אחרים. אנחנו מאד מברכים על הרעיון הזה ועל היזמה. הוא יצטרף, הוא ישב פה ככל שיהיה לו הזמן, יקשיב, יש לנו תרגום. אם הוא ירצה להגיד משהו, הוא יאמר. אנחנו נקיים את הדיון כאילו הוא איננו, אבל כפי שאנחנו יודעים לעשות דיונים מכובדים.

רויטל, אני נותן לך את הזכות לפתוח.

תודה. קודם כל אני רוצה לציין שמאחר שיש תור בכניסה לכנסת, של כמה מאות מטרים, אז יש הורים שאני יודעת שתקועים בחוץ והם בדרכם.

אז יצטרפו.

יצטרפו. אני חושבת שאחד הדברים שפוגעים ביכולת לתת שירותים לילדים, ובמקרה הזה שירותי חינוך, הם התוויות ששמים עליהם, ולא מהמקום הסטיגמתי, אלא מהמקום שגורם למערכת לתפוס אותם באופן מאד חד ממדי. אם אני אתן לדוגמא את הילד שלי, שהוא ילד שיש לו אוטיזם, ADHD, קשיים בוויסות חושי, לקויות למידה, צליאק ורגישות ללקטוז, להתייחס אליו רק כילד אוטיסט, כשהוא נמצא בבית הספר, מפספס הרבה מהיכולת - - -

תשכילי אותי, כי אני, למרות שאני עוסק בזה כבר לא מעט שנים, אבל עדיין בור. זה כל לקות עומדת בפני עצמה מהלקויות שאת כרגע פרטת לגבי הבן שלך, או שזה נובע בעצם מהלקות המרכזית?

קודם כל מאחר שזה הבן שלי, אז השלם עולה על סך חלקיו, אבל יש מקומות שבהם זה מעורבב וקשה באמת לעשות את ההפרדה, אבל באופן עקרוני, כל אחת עומדת בזכות עצמה. אני אתן דוגמא. אם הוא אמור לשבת בכיתה והוא לא מסוגל פיזית לשבת, כי ההיפר אקטיביות שלו מאד מקשה עליו, אז הוא לא פנוי ללמידה והוא לא פנוי ליחסים חברתיים. אם אנחנו נותנים לו אדרל והוא הופך להיות פנוי, אז אנחנו רואים את החלקים האוטיסטיים שבו. אבל אם הכיתה כרגע רועשת, אז החלק של הקושי בוויסות חושי השמיעתי שלו בא לידי ביטוי.

כשאנחנו מתייחסים אליו בקוד ההגדרה הראשי שלו, שזה אוטיזם, אנחנו מפספסים את היכולת לתת לו דברים אחרים שהוא צריך. זה עוד מקרה יחסית קל, כי זה לקויות נוירולוגיות, יושבות אחת ליד השנייה. אבל כשיש לנו, למשל בקואליציה אמא שלא יכלה להגיע היום, שלבן שלה יש גם CP וגם אוטיזם, וכשהיא נצרכה לשירותי חינוך אמרו לה שהיא תאלץ לבחור בין בית ספר שנותן שירותים לילדי CP לבין כיתת תקשורת שנותנת שירותים לילדים על הספקטרום האוטיסטי, היא אמרה להם – אבל הילד שלי צריך גם תיווך חברתי וכלים תקשורתיים וגם שיתמחו לו את הגוף, כי אחרת הוא יהפוך להיות נוקשה וייפגע התפקוד הפיזי שלו, אמרו לה – מצטערים, אנחנו לא יכולים לתת לך את שני הדברים.

ולכן, זה מאד מאד מורכב. עכשיו, מאחר שהיום הזה הוא גם בסימן של הדברים ששייכים למחלות הנפש, אז חשוב להגיד שהילדים האלה לא פחות נופלים בין הכיסאות מילדים אחרים, כי הרבה פעמים כל כך עסוקים בזה, שהם אפילו לא נמצאים בתוך מוסדות החינוך, כין הם מאושפזים בכל מיני מוסדות סגורים, ואז הם לא מקבלים בכלל שירותי חינוך, או מקבלים מעט מאד. כי כללים זה לא באמת יכולת להחזיק ילד ברמת הכיתה שלו.

ולכן אני חושבת שצריך לתת את הדעת על זה שצריך להסתכל על הילדים שלנו לא דרך ההגדרות שלהם וגם לא דרך מה שהמדינה, ולא רק משרד החינוך מתייחס אליו כתפקודים, כי תפקוד של ילד הוא לא משהו שתלוי בילד. התפקוד של הילד, תלוי רבות בסביבה. אם הילד יושב בכיתה שיש בה 20 ילדים או 39 ילדים, התפקוד שלו מאד משתנה. אם הוא כרגע מקבל טיפול כזה או אחר, התפקוד שלו משתנה.

ולכן התפקוד הוא לא רלבנטי פה. מה שרלבנטי עבור הילדים במערכת החינוך זה מה הצרכים שלהם. הילד שלי תמיד, עד י"ב, גם אם הוא ילד עם תסמונת אספרגר ונחשב ילד בתפקוד גבוה, מאד ורבלי, חכם מאד, הוא תמיד יצטרך סייעת, והוא תמיד יצטרך אותה מ-08:00 עד 13:00, שישה ימים בשבוע. כי הוא לא יבין תקשורת חברתית בשום שלב של היום, והוא יצטרך גם תיווך בתוך הכיתה, כי יש לו קשיי התארגנות, כי זה חלק משלל הלקויות שלו, בכל אחד מהשיעורים.
ולכן להסתכל על תפקוד, או להסתכל על לקות, זו ראייה שאני חושבת שמאד מגבילה את היכולת שלנו לעזור לילד, ואת היכולת להסתכל על מה הוא באמת צריך.

כן, אוקיי. מי רוצה לדבר, בבקשה?

שלום, שמי ארנה מילוא, אני מארגון עוצמה. ארגון עוצמה זה ארגון של משפחות של פגועי נפש. אני גם רוצה לדבר בתור מורה, לא רק בתור אימא.

רויטל דיברה על התיוג וכמה הוא מכביד. אני רוצה לתת דוגמאות שהן פשוט דוגמאות שאני חושבת שהן מראות שיש כאן משהו שהוא באמת מאד מאד רודני. כי כשרויטל אומרת הילד שלי צריך גם וגם וגם וגם, אז אנשים יכולים לחשוב – אוי, המערכת המסכנה, איך היא יכולה לתת גם וגם וגם וגם. אז אני רוצה בקשר לזה להגיד כמה דברים.

אלף, המערכת המסכנה - - -

את מורה למה?

אני מורה בעיקר לפיזיקה.

בתיכון?

בתיכון, כן. אני אתן לך דוגמא מתחום ההוראה. קיבלתי ילד לכיתה שלי שמאובחן ב-IQ של 79. בגלל זה הוא לא קיבל אף אחד מההתאמות שמגיעות בתעודות בגרות, תיכף אני אדבר על זה. אני אמרתי אני לא יודעת מי המאבחן, אני מאבחנת אותו מאד גבוה. לא יודעת איך עושים אבחונים. אני יודעת שהוא יקבל ציון גבוה בפיזיקה ובמתמטיקה.

הילד גמר 5 יחידות פיזיקה ומתמטיקה בציון 90. אז המערכת של תיוג היא מערכת שעושה פשוט נזק. אלף היא עולה המון כסף. אם היינו משקיעים את הכסף למיין אותם ופשוט ללמד אותם, היינו מרוויחים היום. והדבר השני, היא יוצרת מידורים שהם מידורים לגמרי לא רלבנטיים. למשל, המידור עכשיו שאני נתתי. ילד שיש לו IQ 79, התיק שלו מגיע לוועדת התאמות של בחינות הבגרות, בבחינות הבגרות מבקשים למשל בעדו בחינה בעל פה, כיוון שיש לו קושי מילוי - כשמבינים שהילד שאני מדברת עליו הקושי שלו הוא מילולי, ולא מתמטי. אין בחינות, הוועדה סוגרת את - - -

אבל אם תרשי לי, אני לא כל כך. את הולכת למקום שזה לא בדיוק נושא השיח שלנו.

לא, הוא כן נושא השיח, בגלל שהוועדה מחליטה שזה ילד עם בעיות של IQ, לא בעיה של לקויות למידה. היא בכלל לא מסתכלת על התיק. היא לא פותחת האם הוא מסוגל לעשות בחינת בגרות בעל פה. האם יש לו הישגים גבוהים בבחינת בגרות בעל פה. היא סוגרת את התיק, מחזירה אותו לבית הספר, כותבת מכתב שהילד לא מקבל התאמות בגלל שהבעיה שלו היא לא לקויות למידה, בלי לבדוק בכלל, כי הוא מתויג אצלה כילד עם בעיה של מוגבלות קוגניטיבית.

יש לקות רשות.

אז זו דוגמא כמה זה הופך להיות טכנית ולא ענייני, ואפילו לא עניין של האם אני יכול למצוא את האמצעים לספק את כל הדרישות של הילד. זה אפילו לא עניין כלכלי. זה עניין שהעסק הופך לסרט נע טכני. הילד עלה על הסרט הזה, הוא כבר לא יכול לרדת ממנו, אפילו אם יש לו צרכים נוספים, או שאפילו אם הסרט הזה הוא בעצם אולי טעות.

הכוונה שהילד הזה הגיע לתיכון?

כן. הילד הזה סיים בגרות בממוצע של 80 ומשהו ובזכות זה שבמקצועות המתמטיים הוא נורא גבוה.

אוקיי. בבקשה.

שלום, שמי אסתר מאור. אני אמא של ילד בן 8. מה שהיא תיארה כרגע זה חלום שלי, אבל ליד שלי יש גם CP והוא גם חירש. כשאנחנו מדברים על לקויות, בעצם אני כאמא צריכה לבחור. אם הלקות הראשית שלו היא CP, אנחנו הולכים למסגרת שנותנת שירותים אך ורק לצורך הזה שלו; בעצם את כל עניין החירשות אני צריכה למלא לבד, בבית. זאת אומרת קלינאי תקשורת וכל מה שקשור לזה, הוא לא יכול לקבל במסגרת שהוא נמצא.

איפה הוא לומד היום?

בצעד קדימה, בראשון לציון.

שזה מה?

מסגרת לילדים עם צרכים מיוחדים.

כן, אבל במה מאופיין בית הספר הזה, ב-CP?

כן, בשיתוק מוחין.

אוקיי. עכשיו, הוא שם והוא גם סובל מבעיות של חירשות?

כן, הוא חירש.

והוא לא מקבל את הטיפול המתאים, את הליווי המתאים בנושא החירשות?

אני צריכה לדאוג לזה. לא, אין אפשרות.

בבית הספר?

לא, כי בתי ספר שמתמחים בחירשים, כמו מיכה למשל, היכולת שיש להם והדברים שיש להם, הם בכלל רחוקים ממה שיש למסגרת הקיימת. אני פשוט צריכה לבחור מה יותר חשוב.

כן, אני מבין, אבל עדיין, אני בבחינת שואל, גם אם אני לא שם סימן שאלה בסוף. נניח שבאמת הלקות המובילה היא ה-CP, והחלטת, החלטתם שהוא בבית הספר הזה. למה בית הספר הזה לא יכול לתת גם, וזה לא עניין של אבחנה, כולם יודעים שהוא חירש. זאת אומרת למה בבית הספר הזה, לא אפשרי לתת לו גם את השירות הנדרש, כדי להשתלב בלימודים כחירש?

קודם כל למה אני יכולה רק מהמקום הזה, אנחנו ארגון הורים.

כן, אני שואל אותך.

תקציב. תשמע, זה לארגן גם עניין של אקוסטיקה מיוחדת וגם קלינאי תקשורת, שהיום - - -

בסדר, גם בכיתה רגילה בבית ספר רגיל, שיש בו ילד עם לקות שמיעה, בית הספר מקבל ממשרד החינוך הקצבה לתקרה אקוסטית, איך זה נקרא?

אמור, לא תמיד מקבל.

מקבל, מקבל. לא תמיד זה בזמן, אבל הוא מקבל. אני שואל - - -

הוועדה, מציגה את הצרכים ובזה זה נגמר. בעצם יש השתדלות ויש רצון טוב, אבל אני אומרת לך שבפועל, כאמא, אני לוקחת אותו אחר הצהריים לשיעורים פרטיים אצל קלינאי תקשורת. אני משקיעה את כספי ואת זמני, כי זה הילד שלי. ולפני שאנחנו דנים פה במה צריך להיות או מה קורה ומה מיושם בפועל - זו המציאות.

בואו נעשה רגע אחת הפסקה, נקבל את פניו של השר.
(אומר דברים באנגלית, להלן התרגום החופשי)

יש לנו העונג לארח אותך אצלנו. תוכל להיעזר כאן בתרגום, כדי להבין אותנו. אני מניח, שהשגריר לא צריך תרגום.

העברית שלי עדיין לא מספיקה.

מר מייקל גוב.

אני יכול לשמוע את התרגום בקול יפהפה.

טוב. אז אני אשאר עם העברית, כדי שהקהל כאן יוכל להבין אותי. אני רוצה לברך אותך ואת השגריר. אתה הראשון שאני יודע שיזם הגעה לוועדה, כדי להשתתף בה וכדי לשמוע את הנושאים שעליהם אנחנו דנים. אז יש לך זכות ראשונים בכך שחשבת מחוץ לקופסא, וביקשת לבוא ולהשתתף בישיבה של ועדה, ועדת החינוך, ואנחנו מודים לך על כך.

לכם אני רק רוצה לומר שמייקל גוב, שר החינוך הבריטי, נולד וגדל בסקוטלנד, למד באוקספורד ולאחר מכן פיתח קריירה עיתונאית. כלומר, לא רק חברי כנסת אצלנו בכנסת מגיעים לכנסת מהתקשורת, אני רואה שזה קורה גם באנגליה. הוא היה עיתונאי ב-BBC ובטיימס, פרסם גם שני ספרים, האחד ביוגרפיה על שר ההגנה לשעבר והשני מחקר על טרור אסלאמי. ייסד ארגון, נבחר לפרלמנט בשנת 2005 ועסק בקידום ושיפור הזדמנויות בחינוך עבור העניים וקידום דיור ציבורי עבור משפחות במצוקה. נשמע לנו מאד מאד מוכר מההוויה שלנו. ונבחר להיות ממלא מקום של שר האחראי על ילדים, בתי ספר ומשפחות. בשנת 2010 נבחר להיות שר החינוך ומונה לתפקיד על ידי ראש ממשלת בריטניה, דיויד קמרון.

עוד פעם, ברוך הבא, wellcome. אנחנו נמשיך בדיון שלנו.

בוודאי, בבקשה.

רק רציתי לציין שבגלל שבמסגרת שבה הוא נמצא הוא לא מקבל מענה מלא לכל הבעיה שלו, אז בעצם אין לו שום תרבות פנאי. אחר הצהריים הילד ואני כאימו, אנחנו ממלאים בעצם את החסר במה שהוא לא מקבל בשעות שבהן הוא נמצא בחינוך המיוחד.

מה היית רוצה שהמערכת בעצם תיתן?

מערכת שאמורה להבין את הצרכים של הילד ולא להתייחס אליו רק עם בעיה אחת, אמורה לתת מענה, או לפחות להשתדל לתת מענה לכל הצרכים שלו ולכל הבעיות שלו, כדי שהוא יוכל להיות כמו ילד רגיל, כי זה בעצם מה שהוא הכי רוצה. הוא רוצה אחר הצהריים להיפגש עם חברים ולבלות וללכת לחוגים, ולא רק לעבוד, לעבוד ולעבוד. ואת זה אין אפשרות בכלל לקיים.

אוקיי. בבקשה.

אני רונית ניר, אני מקדמת אנשים עם מוגבלות, עצמאית. אני עובדת הרבה מאד עם משפחות מיוחדות.

מה זה מקדמת פרטית? מי פונה אליך?

אני עובדת עם מסגרות של אק"ים, עובדת עם ארומה ישראל גם. זאת אומרת אני עושה כמה דברים, משפחות באופן פרטני, מסגרות שונות.
יש הרבה מאד משפחות שאני עובדת איתן, שיש להן ילדים במערכת החינוך המיוחד, ובהרבה מאד בתי ספר, זאת אומרת יש כותרת: זה בית ספר של מוגבלות שכלית התפתחותית; זה בית ספר של ילדים עם בעיות רגשיות. מה שקורה בפועל, במציאות, זה שילדים מגיעים עם "מתנות נוספות", מה שנקרא, ויש הרבה מאד נוקשות בתוך מערכת החינוך, וכאילו יש איזו שהיא דרך מסוימת ואי אפשר להזיז את זה לא ימינה ולא שמאלה.
אני מאמינה ואני מדברת ספציפית על הנושא של החינוך. זאת אומרת יש גם את הנושא של הטיפולים הפיזיים, אבל אני מתייחסת כרגע לנושא החינוך, שצריך להיות מותאם לילד באופן אישי.

אבל הרי אנחנו מדברים על בתי הספר לחינוך מיוחד, לא מדברים פה על, בעיקר לא על השילובים - - -

לא, לא.

לא, גם על השילוב, ממש.

בסדר, אוקיי.

זה מאד חשוב וזה גם לא עניין של כסף, כי מה שקורה, הכל זה עניין זה של כסף, כן, אבל מה שקורה בתוך המסגרות של החינוך המיוחד – יש מורות ויש סייעות. זאת אומרת אפשר לעשות את הלימוד הפרטני, אפשר לעשות - - -

זה מה שאני רציתי לומר שככה שנבהלתי מכן, בעצם בבתי הספר לחינוך מיוחד יש צוות גדול מאד אל מול כמות הילדים.

נכון, בית הספר - - -

לכן זו לא שאלה של כסף. לכן זו שאלה של התייחסות.

יש את הקטע שאני למשל הצעתי לבית ספר להגיע בחינם, לא אמרתי את המילה בחינם, אבל כאילו הייתי עושה את זה בחינם, לבוא ולספר על שיטה שאני מלמדת, וכאילו הם לא קיבלו, זאת אומרת המורות לא קיבלו אישור כי המנהלת לא אישרה, כי יש להם איזו שהיא הדרכה. זאת אומרת אין גם מקום להכניס כל מיני רעיוניות חדשים. זאת אומרת יש נוקשות מאד גדולה בתוך המערכות, שכאילו, בוא נעזוב אותי, הילד עצמו הוא גם חירש וגם CP, אז יש התייחסות רק לנושא שהוא CP, אבל הוא גם חירש. זאת אומרת השיטות חייבות-. וכרגע דיברתי על דברים פיזיים.

אוקיי, בואו נתקדם.

אז זה מה שאני אומרת.

שלום, שמי דנה קייזר, אני אמא לילד עם צרכים מיוחדים שהיה שנתיים בגן תקשורת, ועבר לשילוב יחידני על רקע אבחון של מוגבלות נוספת – הפרעת קשב וריכוז עם היפר אקטיביות, מה שנקרא ADHD. כעבור שנה נוספה לזה אבחנה נוספת של בעיות בוויסות חושי, שמאד התגברו, והסיבה שאני העברתי אותו לשילוב היחידני ולא השארתי אותו במקום הזה, שפסק להיות שירות והפך להיות מקום שנקרא חינוך מיוחד, הייתה בגלל שאני רציתי לנהל בעצמי את תכנית הטיפול שלו.

מה זה שילוב פרטני, תסבירי לי.

שילוב יחידני, הוא משולב בחינוך הרגיל. יחידני – כי הוא לבד בכיתה. במקרה הספציפי שלו הוא גם לבד בבית הספר; במקרה הספציפי שלו הוא גם הראשון בבית הספר, הראשון, היחיד והיחידני בבית הספר, ואם זה היה תלוי במנהלת הוא לא היה קיים. הרבה יותר קל לה להמליץ לי, ולא פעם אחת, להעביר אותו למקום הזה שנקרא החינוך המיוחד.

כמה זמן הוא נמצא כבר בבית הספר הזה?

ארבע שנים, זו השנה הרביעית.

זה יסודי?

יסודי, כיתה ד'. לפני כן הוא גם היה משולב שנתיים בגן חובה רגיל ולפני כן הוא היה שנתיים בגן תקשורת.

אז מתי הוא היה בחינוך מיוחד?

בגן תקשורת. גן תקשורת זה אגף לחינוך מיוחד, זה גן עם מענים של חינוך מיוחד. אני אומר בצורה מאד גלויה, חיי היו הרבה יותר קלים כשהוא היה בגן תקשורת. יכולתי לעבוד במקצוע שלי בשירות הציבורי ולחיות ממשכורת של 5,500 שקלים. היום אני לא יכולה לעשות את זה. מהרגע שהחלטתי להעביר אותו לשילוב אני לא יכולה לעשות את זה. קיבלתי החלטה לפרוש ולהיות עצמאית. אני עובדת 18-20 שעות ביום, אני עובדת סופי שבוע, אני עובדת כל הזמן.

איתו?

לא, אני עובדת בשביל להכניס את הכסף על מנת לממן את כל מה שאני צריכה לממן בהיותו משולב יחידנית. נוצר כאן פרדוקס. על מנת שהוא יקבל מענים לשלל המוגבלויות שלו, אני צריכה לרכוש אותן. מאידך, אם הייתי משאירה אותו בבית ספר לחינוך מיוחד או בכיתת תקשורת, בבית ספר לילדים עם אוטיזם, שאני מקבלת פריחה כשאני אומרת את המילים האלה, אבל אני אגיד את זה: שזאת הנכות המובילה. אני חייבת שהן רבות כל פעם על המקום הראשון וכל פעם מובילה אחרת, זה ממש פורמולה 1 המרוץ האלה של הנכויות המובילות אצל הבן שלי. אבל אני אומרת שאם הייתי - - -

זה בגלל שינויים פיזיולוגיים שהוא עובר או בגלל הגדרות?

הכל בגלל, וגם וגם וגם. בגלל שזה קשור לאירועי חיים, בגלל שאני עכשיו בחודש השמיני, והבעיות שקשורות לחרדה מאד מאד עלו, כי הוא נורא מפחד מזה שהולך להיוולד לו אח, למשל. וזה אירועי חיים שהוא יצטרך להתמודד איתם כל חייו, יקרו לו דברים. הוא היה בלחץ כשהמחנכת שלו בשנה שעברה יצאה לחודשיים חופשת מחלה, אז היה קושי מאד מאד גדול להתמודד, וזה השפיע באופן ישיר על היכולת שלו להתרכז. ואז היינו גם צריכים לשנות את המינון התרופתי.

איזה שירותים את קונה, תני לנו דוגמא אחת או שתיים.

קלינאי תקשורת, פסיכולוגית. לבית הספר אין פסיכולוגית, לבית הספר אין יועצת, אז פסיכולוגית. גם אין יועצת לבית הספר.

אין יועצת? זה בית ספר יסודי?

יסודי, רגיל, בתל אביב. אין יועצת. אין יועצת ואין פסיכולוגית.

זה קורה?

זה קורה. אני מזמינה אותך לבדוק. בכלל אני חושבת שלנהל שיחה עם מנהלת בית הספר זאת חוויה מרתקת, לגבי הפער שבין הרצון, הרבה פעמים שאני באמת חווה רצון כן מהמערכת לשלב את הילדים, לבין העדר ההטמעה בשטח. אני קונה הוראה מתקנת, למרות שהוא מקבל - - -

כשמה שאת קונה מתקיים אחרי שעות הלימודים?

כן. החל מהשעה 13:30 בצהריים.

בשעות הלימודים יש לו סייעת?

יש לו סייע עירוני, והוא מקבל בתוך בית הספר סל מצומצם של שעה טיפול רגשי ושעתיים הוראה מתקנת, על ידי מישהי שלא מכירה אוטיזם בכלל. מורת שילוב שאין לה ידע בנושא האוטיזם. היא כן מכירה הפרעות קשב וריכוז, אבל נכון לעכשיו אנחנו כבר כמעט בשלב התעודות, והיא עדיין לא הצליחה ליצור איתו קשר, כי ליצור קשר עם ילד על הספקטרום זה מיומנות.

איך השילוב שלו בכיתה מבחינת הילדים?

זו הסיבה שאני לא נשברתי עד עכשיו. זו באמת הסיבה שאני לא נשברתי עכשיו. אני נורא מתרגשת כשאני מדברת על זה, כי אנחנו מדברים על 22 ילדים שלא רואים את השונות שלו. לעומת זאת, אני מקבלת כל יום לפחות שלושה דגלים אדומים מנפנפים מבית הספר, שמגלה חוסר סובלנות וסבלנות למוגבלויות שלו.

תני דוגמא.

החל מסוף כיתה ב'. אני אתן שתי דוגמאות כי הן באמת ככה. החל מסוף כיתה ב' אני פניתי ואני שאלתי מה קורה עם השילוב החברתי, איפה זה בא לידי ביטוי בפעילות של הכיתה. אני אמרתי – הילדים גדלים, הם עוד מעט ירצו לקרוא לדבר הזה בשם. איך מסבירים את השונות. איך מדברים עליה, מי אמור לתת את ההדרכה הזאת, מי אמור לעבוד עם הכיתה?

אז בפסח של כיתה ב' אמרו לי שמי שמדריכה מומחית האוטיסטים, כי בית הספר מקבל הדרכה רק ממומחית אוטיזם, כי זו הנכות המובילה. אז לגבי הפרעות הקשב והריכוז שלו, התאמות של - - -

אני מבין שיש חיכוך בדרישות שאת רוצה שבית הספר ייתן לילד. אני שואל, את אומרת דגלים אדומים שצצים יום יום. מה קרה באיזה נושא מסוים שמנהלת בית הספר אמרה – פה אני לא יכולה.

אז אני ביקשתי הסברה לכיתה, שיתכננו איזו שהיא פעילות יחד עם מדריכה מה-מתיה, איזו שהיא פעילות של מספר שיעורים. זאת כיתה שעוברת תהליך מיוחד שהוא מעשיר את שני הצדדים בעינינו.

אמת.

אבל שצריך לעשות איזו שהיא הסברה. ואז בשלב הראשון שלחו אותי לשירות פרטי. אמרו לי קודם שהוא ישפר את המיומנויות החברתיות שלו, היא נתנה לי שני שמות של מקומות שהיו אמורים לעלות לי כ-1,200 שקלים לחודש עבור פעילות חברתית מחוץ לכותלי בית הספר, כי היא לא יכולה להתעסק בזה בתוך בית הספר; ובשלב הבא הם אמרו לי: אנחנו לא מתכוונים להעביר את ההדרכה הזאת, אין לנו את הכלים לעשות את זה. מנהלת בית הספר אמרה לי – המחנכת לא יודעת מספיק על אוטיזם. אני אמרתי לא צריך לקרוא, אנחנו מדברים על שונות, אנחנו לא בהכרח מדברים על תווית.

אוקיי, זו דוגמא אחת.

זאת דוגמא אחת. דוגמא שנייה הייתה שככל שהוא מתבגר וחומרי הלימודים נהיים יותר ויותר קשים, הוא זקוק ליותר התאמות של דרכי למידה ודרכי היבחנות. התשובה שאני קיבלתי ממנהלת בית הספר הייתה מאד מפורשת: אם יש לך בעיות – "קחי אותו לחינוך המיוחד. קשה לי. לא יעשו בשבילו שום דבר מיוחד בבית הספר, והאמת – אני כבר לא יכולה לסבול אותך". כשבעצם אני אמרתי מה קורה עם אבחון פסיכו דידקטי, למה לא עושים לו - - -

מי אמר את זה?

מנהלת בית הספר.

איך הקשר עם המורה?

השנה? ברוך השם.

אז יש שיפור. טוב, אוקיי. תודה.

כן, בבקשה.

בוקר טוב יושב ראש הוועדה. אנחנו מכירים מ-30 בספטמבר, השנה הנוכחית, בהיותך אורח אצלנו בבית הספר המקיף בבית ג'אן.

נכון, נפגשנו שם.

אני רוצה להציג את עצמי, גמאל דחרוי מהכפר בית ג'אן, הורה לילד בן 14, חבר בעמותת צעדים, למען חולי דושן וגם מעמותת EMA.

הבעיה נפתרה בבית הספר מאז? לא להגזים, אתה אומר?

הבעיה הוזנחה טוטאלית נראה לי. פשוט מאד הילד ממשיך ללמוד איפה שאתם ביקרתם אותו שם, באותו מחסן של אולם הספורט.

וזה בגלל העדר מעלית?

כן, של מעלית, של - - -

של יכולת הגעה לכיתה.

בגלל העדר נגישות פרטנית באותו בית ספר מקיף.

נגישות פיזית.

נגישות פיזית. פשוט מאד הילד שנה שנייה לומד באותו בית ספר.

תגיד לי, סתם מעניין אותי, כשהיינו שם בבית הספר, נאמר שהם כבר קיבלו תקציב.

קיבלו הרשאה לתקציב לשלב התכנוני וההשראה הזאת יושבת שלושה חודשים כנייר. סליחה, אני לא רוצה לצטט את אותו גורם או אותו אחראי על הנושא הזה, מה שהוא ציטט מול נציבות שוויון זכויות, שהיא גם כן טיפלה במקביל, ואני דרכה ניסיתי לטפל בעניין. לאחרונה קיבלתי סיום תיק, פשוט מאד, אני לא רוצה להגיד הם מרימים ידיים. פשוט מאד גם נציבות שוויון זכויות לא יכלה לעשות ולקדם ולו במעט את הנושא הזה.

תנסה.

אני רוצה פשוט להתמקד.

לא, תנסה להסביר לי למה זה לא נפתר, אם יש כסף, יש תקציב.

אני קורא לזה, כבוד השר, חוסר מודעות ואטימות.

מהרשות או ממי?

טוב, אוקיי. בסדר, אני לא רוצה להתעסק בזה. אני מתכוון להיות מעורב בזה באופן אישי. זה נראה לי אבסורד ובלתי מוסבר.

לא רק הילד שלי. אני מאמין שכל ילדי דושן סובלים, במיוחד במגזר שלנו לצערי, פשוט מאד צריך לטפל בנושא הזה באופן מיידי.

כן. מי שלא יודע, זה בית ספר עם הישגים מדהימים בתחומים רבים, וזה באמת דבר שאני לא מצליח להבין אותו. בסדר.
כן, בבקשה.

שלום. שמי יונית לבנון. אני באתי לכאן כאדם פרטי, מאחר שהיום הזה הוא בסימן המוגבלויות הבלתי נראות, הפסיכיאטריות וריבוי המוגבלויות. אני באתי לכאן כמתמודדת עם בעיה נפשית. אני לקוית מניה דפרסיה מזה 21 שנה.

לקות שלך באופן אישי?

לקות שלי באופן אישי. אני מודעת לנושא היום שמדובר על ילדים עם צרכים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים. אני יכולה רק לתת פן שלי אישי, כמתמודדת נפשית עם ה - - -

היית מאובחנת גם כשהיית בבית ספר?

לא. ההתדרדרות במצבי הגיעה אחרי לידת ביתי השנייה.

אוקיי, לא, רציתי איך שהוא לקשור את זה לחינוך.

אני אקשור את זה, יש לי קישור מאד יפה לחינוך. אני בעצמי, דבר ראשון אני עובדת במשרד החינוך בחיפה, אני עובדת ארכיב שם. לצערי, כל מהלך חיי הוכתב בעקבות זה שאני מתמודדת נפשית. אני לא יכולתי להתמיד, לא יכולתי להתמודד, ושלוש פעמים התחלתי לימודים אוניברסיטאיים. יש לי תעודת בגרות מלאה עם ממוצע 8.

נמצא כאן אבי. אבי בן 50, הוא קרוב לגילי. מה שאני רוצה להגיד - - -

זה מראה שהוא צעיר.

ברור. אני רוצה להגיד שהוא קצת פחות מגילי, אבל קרוב לגילי.

זה כבר לא הולך.

כן. מה שאני רוצה להעיר, פן מסוים ואני אשתדל מאד לתמצת, זה הנושא של התייחסות החברה לאנשים שמתמודדים עם מוגבלויות נפשיות. וכרגע אני מציגה רק את עצמי, וכפי שאתה רואה אני לא בן אדם שקשה לו לדבר או להתבטא - -

לא, את נשמעת לי בן אדם נחמד מאד.

תודה, גם אתה. - - שקשה לו להתמודד או לבטא את עצמו. אני רוצה, מאחר שאני שייכת גם לפרויקט דו שיח של אנוש ואני אסביר את זה: פרויקט דו שיח של אנוש הוא פרויקט ייחודי שמרכז אנשים בעלי מוגבלות נפשית, שמסוגלים ויכולים לעמוד מול קהלים ולהרצות את הסיפור האישי שלהם – הנפילה, ההתמודדות וההחלמה.

אני הרצתי בפני קהלים של קהילות תומכות, בפני קהלים של סטודנטים לעבודה סוציאלית במכללה בצפון, מכללת תל חי. אני הרצתי בפני אנשים בהוסטלים, בהוסטל ביפה נוף באחוזה, ואחרי זה הוזמנתי להרצות בפני הצוות עצמו וגם הרצתי בפני אנשים שהם מתמודדים נפשית מ-שכולו טוב.

אוקיי, ברשותך תגיעי לאיזו שורה תחתונה, כי אנחנו רוצים לשמוע עוד אנשים.

אני אגיע. אני רוצה רק להעיר פן מאד מסוים. כולנו אנשים בעלי נפש. כולנו. כולנו אנשים בעלי רגישויות. השונות של האדם פגוע הנפש, זה שהרגישות שלו היא OVER, וכרגע אני לא מתייחסת למגוון המחלות הפסיכיאטריות כי זה לא לעניין. אני מתייחסת להתייחסות החברה כלפי מוגבלות הנפש. מאחר שכולנו יודעים שיש לנו נפש, אז כאשר ניצב מולנו אדם שהוא פגוע נפש, זה באיזה שהוא מקום יוצר חרדה. רגע, אם הוא פגוע נפש, אז אולי גם אני פגוע נפש? כי יש לו כל מיני סימנים שמזכירים גם כל מיני סיטואציות גם אצלי.

לכן ההתמודדות עם פגועי הנפש בקהילה היא התמודדות, אם מדובר על סמנטיקה, בדיבורים שדיברתי שעליה בוועדת חוץ וביטחון, שאנשים משתמשים במילה – חולה נפש ולא פגוע נפש, כאשר בעצם אנשים עם מחלת סוכרת הם אנשים שהם סובלים מבעיה מסוימת. גם אנחנו סובלים מבעיה מסוימת, לא לכל אורך חיינו.

הסמנטיקה על כל דבר – איזה פסיכי אתה, איזה חולה נפש אתה, כאשר אני שומעת את זה - - -

איזה משוגע אתה.

איזה משוגע אתה.

איזה מפגר. איזה אוטיסט.

אני לא נתקלתי, אני מצטערת, אבל כאשר אני שומעת את זה אני פשוט מזדעזעת, וכלפי מי שמוכן לשמוע אותי אני אומרת: שלא תדעו באמת מה זה להיות חולה נפש, שאני מסייגת את זה, אלא להיות פגוע נפש.

אני חייבת לציין שאני נמצאת במשרד החינוך בחיפה אצל גברת רחל מתוקי מנהלת המחוז, שנמצאת גם פה בתפקידה, שאני לא זוכרת מה הוא. אני כבר ארבע שנים במסגרת חודש בריאות הנפש, שחל באוקטובר-נובמבר, אני מנסה לדבר עם סגן מנהל המחוז למינהל, עם מנהלת המחוז הנוכחית, עם מנהל המחוז הקודם, מר אהרון זבדה, לבקש בסך הכל לעמוד ולהרצות עלי, עלי בפרט, מול קהל האנשים שעובדים איתי, המינהליים. זה לא צולח בידי. זה לא צלח בידי. אף פעם אין את ההזדמנות - - -

בואי נסכם פה ואנחנו ננסה לעזור לך שתדברי בפני הקהל, בסדר? אבל אנחנו צריכים להתקדם.

אוקיי. המשמעות היא שהמקרה הספציפי שלי, של חוסר יכולת לדבר, אני חושבת שזה מקיש על הקושי להתמודד עם ילדים בעלי מוגבלות נפשית בבתי הספר.

אוקיי, תודה רבה לך.

כן, בבקשה.

כבר אמרו את מה שאמרתי ואני אחזור על זה שוב.

לא חייבים.

אני אחזור על זה בשביל להעצים ולהראות כמה שזה חשוב. קוראים לי אסתר, אני אמא לארבעה ילדים עם צרכים מיוחדים. אני אדבר על הגדולה מבין הארבעה. היא בת 13 בכיתה ז', שילוב יחידני ועם הכותרת הראשית שנקראת אוטיזם והרבה כותרות משנה שלא נקראות בכלום, כי אף אחד בכלל לא מתייחס אליהן.

זאת ילדה מאד מאד מאד חכמה, עםIQ 140 ועם ממוצע ציונים של 7-8 כזה, כי אין שום התאמות נכונות. כל ההתאמות הנכונות הן רק מול האוטיזם שלה ולא מול הקשיים האחרים שלה, שהם קשיים ממש קיימים. חוץ מזה שיש לה גם קשיים נפשיים שאני מטפלת בהם כמובן באופן אישי, כי בבית הספר אין, כמו שדיברו, לא יועצת ולא פסיכולוגית. יש יועצת לא מקצועית ואין פסיכולוגית ואין שום דבר, אז אנחנו מטפלים אחרי הצהריים טיפול פסיכולוגי וטיפול רגשי וטיפול חברתי וטיפול קבוצתי וכל הדברים שצריך.

זה בית ספר שמה התחום?

בית ספר רגיל, שילוב יחידני. זאת אומרת יש לה סייעת 16 שעות, שזה כמו שאין סייעת כמעט, כי הרי לומדים בשבוע הרבה יותר מ-16 שעות. בשעות שאין סייעת היא לא יכולה להיכנס בכלל. היא לא נכנסת לשיעורים, היא נשארת ימים שלמים בבית. היא לא רוצה גם ללכת לבית הספר.

באיזה כיתה היא?

בכיתה ח'. בשנה הבאה, אצלנו עולים לתיכון בסוף כיתה ח', כיתה ט' היא נכנסת שנה הבאה לבית ספר חדש. אני ממש בדילמה מה אני עושה, כי שוב, אנחנו עם הריבוי הזה ואני לא יודעת - - -

היא הייתה אי פעם בחינוך מיוחד או שמתחילת הדרך היא בשילוב?

מתחילת הדרך היא בשילוב יחידני.

כן, אוקיי. אנחנו נעשה רגע הפסקה על מנת לאפשר לאורח שלנו לומר כמה מילים.

אני רוצה ברשותך אדוני לומר, הדיון שאנחנו עורכים היום הוא יותר, הייתי קורא לזה שיח, שעת לימוד מאשר דיון, במסגרת יום זכויות האדם ויום זכויות והיחס המיוחד לאנשים עם מוגבלויות. ביקשנו לשמוע קצת את הבעיות, הנושאים, הקשיים, של משפחות שיש להן ילדים עם מספר לקויות, וזה בערך מה ששמעת.

אנחנו בוועדה שלנו, ועדת החינוך, מקדישים די הרבה זמן ללמוד את הנושא, לנסות לעזור בנושא הזה, בתחום הזה של ילדים עם מוגבלויות. אני חושב שבמדינת ישראל יש התפתחות מאד גדולה לאורך השנים. עדיין יש הרבה מאד בעיות, כדי לתת תשובה נכונה, מתאימה, לכל אחת ואחת מהלקויות.

אתה בטח יודע שמגוון הלקויות הוא כל כך גדול, שהיכולת לתפור חליפה מתאימה לכל ילד וילדה לאורך כל מסלול הלימודים, מאד מאד מסובך.

בשנים האחרונות הכיוון הוא שילוביות. כלומר, לשלב את הילדים בכיתות רגילות, בבתי ספר רגילים ובכיתות רגילות. זה תהליך שנתקל בהרבה מאד קשיים, אבל הוא תהליך שאנחנו נמצאים בו.

בבקשה, אם אדוני רוצה לומר משהו לציבור.

(אומר דברים באנגלית, להלן התרגום החופשי)
ברצוני להודות לכם על ההזדמנות שניתנה לי להשתתף בישיבה זו. במובנים רבים, ועדה זו משמשת דוגמא שאנו יכולים ללמוד ממנה בבריטניה. הדיון כאן הוא פתוח, תרבותי וקונסטרוקטיבי, דבר נדיר אצלנו בדיוני הפרלמנט, לכם יש תה וקפה כשבפרלמנט שלנו יש רק מים, כך שאלה שיפורים משמעותיים.

אני כאן כי אני רוצה להאזין וללמוד, כמו שאתם חברי הכנסת עושים היום. אני מתרשם מאד ממה שישראל השיגה, במיוחד אני רוצה ללמוד יותר על הדרך בה מערכת החינוך של ישראל מתקדמת, כאשר ישראל מצליחה ומביאה עוד אנשים להצלחה ברמת החינוך, דבר שמאפשר לילדי ישראל להחליט על עתידם.

אני גם מאד נלהב שצריכים להיות לנו אזרחים רבים כמו בישראל, שחושבים איך הילדים שלהם יכולים להשתמש בהזדמנויות שיש לנו בממלכה המאוחדת. אני חושב שרבים מהילדים שלכם יכולים להתייחס לבריטניה כחברה וכמקום שבו חינוך יכול להתפתח בהמשך החיים.

אבל אני יודע שהאתגר הגדול עבור רבים מכם הוא לחיות עם ילדים אשר חיים עם מוגבלויות חמורות, או עם קשיי למידה. זו בעיה אוניברסאלית בכל הדמוקרטיות, וכפי שציין יושב ראש הוועדה שלכם, יש אתגרים שונים. לחלק מהילדים יהיו קשיים ספציפיים, אשריש להם ... באוכלוסייה, ואשר ... למידה, ואשר אם מתגברים עליהם, ניתן להבטיח שהילד יצליח בדיוק כמו שכל ילד אחר יכול.

אז אם הילד שלכם מתמודד עם חירשות, או עם עיוורון, או אם הוא על הספקטרום האוטיסטי, אם יש לכם את המורה המתאימה, את העובדת הסוציאלית המתאימה, את הפסיכולוגית המתאימה, הילד שלכם יוכל להצליח, יוכל ללמוד באוניברסיטה, יוכל לפתח קריירה כמו כל אחד אחר.

כמובן שישנם ילדים שיש להם מוגבלויות חמורות יותר – פיזיות, רגשיות ונוירולוגיות, שגורמות לכך שתהליך הלמידה יהיה אפילו קשה יותר, מה שאומר שלעתים הם לא מתקדמים באותה דרך. אבל כמו שאמר יושב הראש, מדינת תרבותית מכירה בכך שלכל אחד מהילדים האלה יש אותו ערך, ולכן אתם חייבים להתאמץ כדי להבטיח שהזמן שהם מבלים בבית הספר יאפשר להם להגשים את הפוטנציאל המלא שלהם, כדי שיוכלו להיות אזרחים שווים מכל הבחינות במדינה דמוקרטית. ואתם מתמודדים בדיוק עם אותן בעיות שאנחנו מתמודדים איתן.

הכלכלה קובעת שהכסף מוגבל. כל אחד היה רוצה יותר כסף להשקיע בילד שלו. אבל אנחנו הפוליטיקאים צריכים להבטיח, שהילדים האלה, שיש להם צרכים מיוחדים, יקבלו את רוב הכסף, ואנחנו מנסים לשנות את המערכת אצלנו כדי להבטיח שהילדים האלה, שיש להם צרכים מיוחדים, יקבלו את המשאבים הנדרשים הנוספים: מורים בעלי כישורים מיוחדים, לעתים הציוד שמאפשר להם באופן פיזי להשתתף באופן מלא בכיתה. לפעמים הזמן מחוץ לכיתה, אשר מהווה תמיכה נוספת לעזור להם ללמוד.

הורים יודעים מה הטוב ביותר עבור ילדיהם ואיפה הילד צריך להיות – בתוך הכיתה, עם שאר הילדים, או לעתים ב... מיוחדת, כדי להבטיח שהם יוכלו ...

אני חושב שתשומת לב שחברי הכנסת ממפלגות שונות מקדישים לעניין שלכם, גורמת לי להבין שהם יחשבו היום ובמשך תקופת כהונתם בפרלמנט, איך הם יכולים לגרום לכך שהצרכים של ההורים נשמעים ומשתקפים במדיניות הממשלה.

ועבורנו מרענן לראות את חברי הכנסת מקדישים תשומת לב רבה כזו לצרכי הציבור, וכיצד הציבור מציג את הבעיה שלהם עם להט, ועם ... אשר משפיעה על התהליך הממשלתי. וזה נהדר לראות את הדמוקרטיה חיה ונושמת בדרך הזו.

תודה.

תודה רבה.

ובזמן שאני כאן, אם מישהו מכם רוצה לשאול שאלות לגבי אנגליה, אז אני האורח שלכם.

מישהו רוצה לשאול?

כן, אני רוצה לשאול. קראתי אתמול בערב את המחקר שעשיתם ממש לאחרונה, שעודכן באתר של משרד החינוך שלכם באוקטובר האחרון, ואני חייבת להגיד שאני מקנאה. אני מקנאה כי כשהיה כתוב מי היו השותפים למחקר, השותפים הראשונים שכתבתם היו הורים, וזה נכון שהפרלמנט פה מקשיב לנו, אבל התחושה שלנו כהורים, מול מערכת החינוך, וגם דברים שנאמרים לנו בצורה בוטה, זה שאנחנו רק הורים, שאנחנו לא מבינים, שאנחנו לא אנשי מקצוע ולא אנשי חינוך, לרמות שפרט לעובדה שחלקנו באמת ממש אנשי מקצוע בתחום, אנחנו ללא ספק אנשי המקצוע של הילדים שלנו.

אני קראתי את הדו"ח ואני רואה לא רק את מהירות כתיבת הדו"ח, תחילת יישום הדו"ח. כשהילד שלי היה בן 4 בשנת 2007, אני נאלצתי לעשות הפגנה כדי שיתנו לו להשתלב בגן רגיל.

מה השאלה, רויטל?

אני מאד הייתי רוצה לדעת איך אתם מצליחים ליישם את המחקר הזה, לעשות אותו כל כך מהר וליישם אותו כל כך מהר, שאנחנו משנת 2007 עד 2013 לא הצלחנו ליישם אפילו את ה-Parents choice. ואני לא מדברת על מה שנאמר בגדול, אלא על מה שקורה בפועל, בתוך המערכת.

כן, תודה. עוד מישהו רוצה לשאול?

כן, אני רוצה להבהיר כאן נקודה לשאלה.

לא, לשאול. השר לא הולך לפתור, שר החינוך האנגלי לא הולך לפתור לכם את הבעיות התקציביות או הארגוניות.

אוקיי, אז אני אשמור את זה לאחר כך. אז אני רוצה להוסיף לנקודה של רויטל, למה אני חושבת שיש בעיה במערכת הישראלית.

לא, אני יודעת למה יש בעיה.

לא, בסדר, אני רוצה להגיד את דעתי.

אבל תסלחו לי, השר ביקש שאלות אליו על מה שקורה באנגליה.

בסדר, אבל יש לנו הזדמנות חד פעמית, אנחנו רוצים לנצל אותה.

למה? תיכף ניתן לך לדבר כמה שאת רוצה.

בסדר, אז אני אחכה. אני אמתין.

בבקשה.

אני אשמח לשאול. שמי יוליה, אני אמא לילד עם מוגבלות קשה, מנהלת עמותה שנקראת כל הזכויות וחברה בקואליציית ההורים שהקמנו. אחד הדברים שמאד מאד בולטים בארץ, זה המיון של הילדים לקטגוריות: ילדים עם שיתוק מוחין, אוטיזם או פיגור, ולפי זה הכל מתנהל, גם בחינוך וגם ברווחה. מה שמעניין אותי לדעת, האם גם באנגליה אתם ממיינים בצורה כזו קטגורית, ואם לא – אז איך כן?

אוקיי. מה רצית לשאול, בבקשה.

שמי יונית לבנון ואני דיברתי קודם על בעיות נפשיות. אני מתמודדת עם בעיה נפשית כ-21 שנים. אני רוצה לשאול כיצד החינוך בבריטניה מתמודד עם ילדים עם בעיות נפשיות בבתי הספר יסודיים ובתיכונים, וכיצד אתם מכשירים את העובדים המקצועיים להתמודד עם הילדים, עם החברה ועם הורי הילדים עם התנהגויות נפשיות.

תודה רבה. בבקשה.

תודה רבה על המילים האדיבות שלכם. התמודדות עם ילדים מיוחדים היא תמיד נושא רגיש, ואין מדינה בעולם שעושה את זה נכון, אבל אנחנו מנסים בחזקה, וחלקנו בעיקר בשל להט.
בנו הבכור של ראש ממשלת בריטניה, איידן, היה בעל צרכים מיוחדים לאחר שנולד עם מוגבלויות קשות. לצערנו הוא נפטר לפני כמה שנים, אבל ראש הממשלה מבין בדיוק מה זה להיות הורה לילד שחינוכו וצרכיו הרפואיים הם הרבה מעבר לרגיל, לכן הוא מנסה לשנות דברים לטובה.

כמו אצלכם, גם לנו יש ממשלת קואליציה, אמנם עם שתי מפלגות אבל זו עדיין קואליציה. אחד השרים הראשונים בקואליציה, הוא גם שר שיש לו ניסיון אישי ישיר עם הנושא הזה והוא נחוש להביא לשינוי. שניהם, ראש הממשלה והשר אומרים שהדבר החשוב ביותר הוא מעורבות ההורים בעיצוב התהליך. כמובן, זה פותח את הדלתות להורים שאולי הושתקו זמן רב, שזה דבר טוב, אבל זה גם אומר שאלה הורים עם דרישות גבוהות, שלעתים יתאכזבו מאחר ואי אפשר לממן כל דבר שהורה אוהב רוצה להעניק לילדו שלו. אבל אנחנו משתדלים, כמו שלדעתי עושה כאן הוועדה.
הדגשת נכון את הנקודה, שהלקח שהופק באנגליה לא יוכל להיות מתורגם לישראל, כמו גם במקרה הפוך, אבל אנחנו דמוקרטיות ודמוקרטיות יכולות ללמוד אחת מהשנייה ואני מעריך את הדיאלוג, במיוחד הנקודה שהועלתה כאן לגבי ייעוד. זה מאוד מועיל כאשר מדובר באבחון מדויק של הייעוד והקשיים של כל ילד. כמובן שאנחנו יכולים להגיד שהילד רק נמצא בספקטרום האוטיסטי, זו רק ההתחלה, מאחר שיש כל כך הרבה דברים נוספים שאנחנו צריכים לעשות כדי להגדיר ולקבוע את מיקומם על מנת שיוכלו להפיק מהילדים את מלוא הפוטנציאל מהם.

לגבי עניין בריאות נפשית, אנחנו מתייחסים לעניין ברצינות הראויה. ושוב, אני חושב שכל הדמוקרטיות המפותחות מכירות בכך שלפני כמה דורות בריאות נפשית הייתה סטיגמה ושבעיות נפשיות זו בעיה שאתה יכול לפתור בעצמך.

אני גדלתי בסקוטלנד, והתגובה המסורתית לכל מי שאמר שיש לו בעיות בריאות נפשיות הייתה – קח את עצמך בידיים בן אדם!

אבל כמובן שאינך יכול לרפא ברך שבורה עם כוח רצון. אתה לא יכול לפתור בעיות בריאות נפשיות עם כוח רצון. זו מחלה שדורשת עזרה מקצועית, ויש לנו שירותים מיוחדים לילד ושירותי בריאות נפשיים, אשר עוזרים לבתי הספר להתמודד עם ילדים אשר סובלים מבעיות נפשיות ודואגים שהם יקבלו תמיכה כדי שיוכלו ללמוד כראוי.

אבל הדרך עבורנו עוד ארוכה, בגלל שגם מדע והמדיניות של בריאות נפשית, עדיין, בכל דמוקרטיה מפותחת.

שאלה נוספת, אחרונה בבקשה.

שמי גלי, אני אמא לנער עם שיתוק מוחין, אני חברה בקואליציית הורים לילדים מיוחדים. יש לי שתי שאלות. אחת, הייתי שמחה לדעת איזה אחוז מתוך האוכלוסייה של הילדים עם הצרכים המיוחדים משולב בבתי ספר רגילים; ושתיים, האם קיימת אצלכם איזו שהיא אפשרות של שילוב חלקי.
למשל הבן שלי הוא עם צרכים מאד מורכבים. הוא יכול להשתלב באופן חלקי בחלק מהשיעורים, הוא גם לקוי למידה מעבר לנכות הפיזית, חרדות, הוא רב מוגבלויות. האם יש לכם ואיך אתם מיישמים את זה, כי כאן למשל אין ממש חיה כזאת. יש כאלה מצבים, אבל זה לא מעוגן בחקיקה, זה הרבה פעמים על סמך יש תקציב, אין תקציב. הבן שלי היה משולב יום אחד בשבוע, לא הלך, אבל זה היה הרבה שאנחנו התארגנו, אנחנו לחצנו. המערכת לא הייתה ערוכה לזה.
האם קיים אצלכם כזה דבר ואיך אתם מיישמים את זה?

יש לנו את האופציה הזאת. אני אקח צעד אחד אחורה: כשאתה הורה שחושד או יודע שהילד שלך הוא בעל צרכים מיוחדים, אתה יכול לדרוש שהצרכים של ילדך ימולאו, ובסופו של דבר, אם לילד שלך יש צרכים מיוחדים, אתה מקבל הצהרה, והצהרה זו היא הבטחה ממשלתית שאתה תקבל סדרה של תמיכות, או שאתה יכול לבחור את בית הספר שבו אתה רוצה שילדך ילמד. אתה יכול לבחור בית ספר רגיל שבו יש את התמיכה לילדים חירשים, או שאתה יכול לבחור בית ספר לחירשים, כי זה נכון לילד שלי, ואשר כולל שעות רבות של ריפוי בדיבור, או תמיכות אחרות.
לא כל ילד זוכה להתחייבות, כי יש גם ילדים שהצרכים שלהם הם לא ספציפיים עד כדי כך, אבל יש הרבה בתי ספר שמתמחים בתחומים כאלה, אז אם יש לך ילד שנמצא לדוגמא רק על הספקטרום האוטיסטי, שיתכן והוא יהיה בכיתה רגילה , אבל אולי יהיה גם בכיתות בזמנים מסוימים, כך שיוכלו לעבוד על כישורי השפה שלהם או הכישורים המתמטיים שלהם; ויש ילדים אחרים שיש להם קשיי שמיעה, שיכולים להצטרף לפחות שיעורים, אך לעתים הולכים ליחידות ספציפיות שבהן המורים הוכשרו לתמוך בילדים בעלי לקויות שמיעה וחירשות. וההורים, בעיקר בערים המרכזיות, לעתים בוחרים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר בהם יש יחידות או התמחויות, מאחר שבאזורים המרוחקים יותר, זה קשה יותר.

כמובן שאף פעם אין מספיק כסף שיבטיח כי כל ההורים יהיו מרוצים, אך עיקר סיפוק הצרכים לילדים עם צרכים מיוחדים הם אכן בבתי ספר רגילים, אבל עם תמיכה נוספת. אך ברור ככל שאפשר צריך לכבד את דרישות ההורים. ישנם אכן ילדים שיש להם באמת קשיים עצומים בבתי ספר בחינוך הרגיל.

אוקיי, תודה רבה.

אני מבין שאתה צריך ללכת, יש לך לוח זמנים.

כן, לצערי.

לצערי זאת תמיד בעיה. שוב, תודה רבה לך. אני מודה לך על החלטתך לבוא לישיבה, להקשיב ולהעיר את הערותיך שהיו מאד מקובלות, ואני מודה לך בעבור זה.

תודה לך.

אוקיי, אנחנו עצרנו אצלך או שסיימת פחות או יותר?

רק רציתי לומר עוד משהו שלדעתי חסר. כשאנחנו מדברים על ילד, ילד הוא תמיד חלק ממשפחה ואנחנו תמיד מדברים על ילד, אנחנו אף פעם לא מדברים על ילד כחלק ממשפחה. במיוחד כשמדברים על משפחה שיש בה ריבוי מוגבלויות, כמשפחה, חוץ מריבוי המוגבלויות הספציפיות לילד, יש לי משפחה עם ריבוי מוגבלויות, ואין שום יחס למשפחה בתוך המערכת בכלל.

למשל, כשיש אחות שנתיים מתחת בבית ספר, צריך שיהיה איזה שהוא יחס מיוחד גם לאחות. היחס המיוחד שהיא מקבלת זה כאילו היא אוטיסטית, לא כאילו היא אחות לילד אוטיסט, או שהיא המטפלת של אחותה. זאת אומרת כל פעם שיש בעיות, אז קוראים לה לבוא לטפל בבעיות, שזה גם דבר שהוא לא כל כך חכם. צריך שיהיה איזה שהוא טיפול משפחתי ולא רק טיפול אישי.

אוקיי, תודה.

עבאס עבאס, בבקשה.

שלום לכולם, אני רוצה להציג את עצמי. אני קודם כל גאה להיות נמנה על אוכלוסיית האנשים עם מוגבלויות. אני בעצמי בהשכלתי יש לי תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית, אני עורך דין ואני מנהל את עמותת אלמנהראה, שמשמעות שמה מגדלור, הארגון המוביל לקידום זכויות אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית.

קודם כל אני מאד מודה לכנסת שהיא באמת מקדישה את היום למען קידום זכויות אנשים עם מוגבלות, ואני בא להציג סוגיה וקושיה שמתמודדים איתה הרבה הורים בחברה הערבית, בכל הקשור לילדים עם מוגבלות. ואגב, אני שלחתי לכם מכתב לפני כשלושה שבועות, תחת הכותרת – הנופלים בין הכיסאות. מדובר לצערנו בהרבה ילדים עם מוגבלויות, מהחברה הערבית, שיש להם מוגבלות מורכבת והם נופלים בין הכיסאות.

אני רוצה להציג את סיפורו של מ', ילד בכיתה י' שיש לו לקות ראייה ויש לו קצת גם לקות נוספת, חושדים שזו לקות שכלית. לצערנו הוא לא עבר אבחון, אין פשוט טיפול ממוקד ומה שקרה שבית הספר דחה אותו והוא כבר חודש וחצי מחוץ למסגרת. כמובן שאנחנו מטפלים בזה ושלחנו מכתבים.

אז זאת דוגמא אחת מיני רבות, שלצערנו יש הרבה ילדים שלא יודעים איפה לשים אותם והפלא ופלא, הרבה אנשים לצערנו, מושמים במקומות שהם לא מתאימים. אפשר למצוא אנשים עם מוגבלות פיזית, לומדים בחינוך המיוחד עם אנשים עם מוגבלות שכלית. אפשר למצוא אנשים עם אוטיזם שלומדים עם ילדים עם מוגבלות בשמיעה. פשוט יש יישום, מה שנקרא פוגע בזכויות אדם של כביכול חוק השילוב, שמעודד שילוב אנשים עם מוגבלויות.
לצערנו המערכת החינוכית בחברה הערבית משמרת מערכת סיגריגאטיבית, אין מספיק פיקוח, אין מאבחנים, אין אבחונים פרה-פסיכולוגיים, אין אבחונים פסיכו-דידקטיים, ואני חושב שגם כן הרשויות המקומיות, שבעצמן לא מספיק איתנות ולא מקבלות מספיק משאבים, הן גם כן טוענות להרבה שיפור מבחינת קידום הזכויות.
לכן אנחנו באמת, בפנייה שלנו פנינו לוועדת החינוך, כדי לקיים דיון בנושא במיוחד, ולהביא את הממונים הן ממשרד החינוך והן הגופים הרלבנטיים כדי באמת להשמיע את דעתם.

אני חייב לפזול לרקע המשפטי. מדינת ישראל נחשבת למדינה שבאמת יש לה מערכת חקיקה מקדמת, במיוחד כל הנושא של השילוב. אני חושב שאדם עם מוגבלות הוא קודם כל אדם עם מוגבלות, שהמוגבלות היא חלק מהזהות ולא כל הזהות שלו, והוא פשוט נהנה מזכויות טבעיות ויש לו את הכבוד המלא מאז שהוא בא לעולם, ועל כן, על מערכת החינוך ומקבלי ההחלטות להתייחס ולערב ולשלב את האנשים עם מוגבלויות.

אני רוצה להסב את תשומת ליבכם שמדינת ישראל אשררה בספטמבר 2012 את האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אנשים עם מוגבלות, כשבסעיף 24 שלה מתייחסת בצורה מפורשת לכל הנושא של שילוב וקידום זכויות אנשים עם מוגבלות, כך שהם יוכלו להנות מחינוך שוויוני, עצמאי ומכבד. ותאמינו לי, יש הרבה דוגמאות שאם הם מקבלים הזדמנות מאד טובה, הם יכולים להגיע רחוק ואני יכולה להגיד שאני - - -

כן, אתה דוגמא טובה.

אני יכול להגיד שאני גאה להיות דוגמא מדהימה. יש לי חברים טובים כמו יואב קריים ואחיה קמרה. אגב, בתור חבר בנציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות, אני גם כן רוצה להסב את תשומת ליבכם שיש משרדי ממשלה שונים, אבל אנחנו משוועים לסינרגיה בין משרדי הממשלה השונים. לצערנו יש מה שנקרא את התופעה שכל משרד רוקד בחתונה שלו, אז אנחנו גם שגם - - -

ככה הם מקבלים יותר שיקים.

לצערנו. אז באמת מהבמה הזאת אני מאד מבקש שגם הוועדות ילחצו על משרדי הממשלה.

ועוד משהו ברשותכם, תקנות הנגישות. תקנות הנגישות זה דבר שנחשב באמת מהפכני, והן באו בעקבות תיקון מספר 2 של חוק הנגישות משנת 2005, ויש מלא תקנות, לרבות תקנות של הנגשת מוסדות חינוך והנגשה של אוטובוסים, רשויות מקומיות וכדומה. לצערנו, אם התקנות לא יהיו מלוות במערכת אכיפה ומערכת הסברה, לרבות גם תביעה, לצערי הם יהפכו לאות מתה, כי אני שולח מכתב לרשות מקומית, היא אומרת לי – לצערנו אין לנו משאבים להנגיש את בית הספר. ואני רוצה להביא לכם דוגמא של א', תלמידה עם מוגבלות פיזית בכיתה ח'. אמנם הכיתה שלה בקומה ראשונה, אבל כדי לעלות לספרייה ולחדר המוסיקה ולחדרים השונים, נושאים אותה. אומרים לי זה בסדר שנושאים אותה. אתה יודעים כמה שזה קשה וכמה שזה מעליב לשאת ילד, ומשפיל, ופוגע בכבוד שלו, שאדם נושא אותו ולהגיד לו – אנחנו ננגיש לך את זה בדרך הזאת.

חברה אוניברסאלית וחברה מכבדת צריכה להנגיש את הכל לכולם. אז אני באמת מבקש ומודה לכם על הבמה שנתתם לנו, אבל העבודה מרובה והמלאכה מרובה. בכל זאת אנחנו רואים אור בקצה המנהרה.

תודה, תודה רבה. כן, בבקשה.

שלום רב, שמי אריאל ברטוב. אני רוצה להשמיע פה קול שיכול להתחבר לכמה מהדוברים הקודמים, לכל הסטודנטים בעלי המוגבלות בכלל ולסטודנטים בהשכלה גבוהה שהם בעלי מגבלה על רקע נפשי.

אני חושב שבתחום הזה וביום הזה של שוויון אנשים בעלי מוגבלות, חל שיפור רב בכל מה שנוגע בהתאמת המוסדות להשכלה גבוהה של כללי הנגישות, אבל אני חושב שהמצב הוא מאד לא מספק. המצב היום הוא שלא בכל המוסדות יש את ההנגשות המתאימות. הדבר נכון גם מבחינה פיזית וגם מבחינת השירות שהמוסדות נותנים.

אם אני טיפה מצטמצם לתחום שיותר קרוב לליבי, וזה התחום של בעלי מוגבלות על רקע נפשי, אז אני רוצה לספר שבכל המוסדות יש יותר ויותר סטודנטים בעלי מוגבלות נפשית. אני עובד איתם באופן אישי, עם חלק מהם באוניברסיטאות, באוניברסיטה העברית ששם אני עובד, אבל זה גם בשאר האוניברסיטאות והמוסדות להשכלה גבוהה. המצב היום הוא שסטודנט בעל מגבלה על רקע נפשי, התמיכה והסיוע שהוא מקבל זה על פי הזכאות שיש לו מבחינה אישית, מבחינת הלקות על פי הזכויות שלו בביטוח הלאומי ובמשרד הבריאות.
המצב כיום הוא שכמעט ואין סיוע ואין הכרה ואין זכויות מצד המוסדות להשכלה גבוהה. מצד המוסדות להשכלה גבוהה אני הרבה פעמים שומע קולות שאומרים – טוב, לא יכול להיות שיש אצלנו באוניברסיטה מישהו שיש לו מגבלה נפשית או מגבלה נפשית חמורה, והמצב הוא ממש לא כזה.

הבקשה שלי מהוועדה וממערכת החינוך ומהמוסדות להשכלה גבוהה, שיתנו את דעתם על העניין הזה. היום הזה הוא יום שוויון לאנשים בעלי מוגבלות, ותנאי ראשון לזה שנוכל להיות חברה שמאפשרת את השוויון לבעלי מוגבלות וכל ההשתלבות שלהם בחברה ובשוק העבודה, זה אם תהיה להם השכלה. לאדם בלי תואר ראשון או אדם שיש לו תואר ראשון או שיש לו תואר שני, הסיכוי שלו להצליח להשתלב בשוק העבודה, הסיכוי שלו להצליח לגמור את החודש ולא לחיות רק על קצבה, הוא מאד מאד תלוי בזה, וכרגע המצב הוא שזה כרגע המצב במדינה.

אנשים צעירים שהם בעלי מוגבלות נפשית חמורה, עובדים מאד קשה וחלק מהם גם מאד מצליח והם עושים תואר ראשון, שני ושלישי, והמצב הוא שהם עושים את זה היום בעיקר בזכות המוטיבציה שלהם והמסירות שלהם והתמיכה של המשפחה כמובן, ושל החברה, אך מבחינת המוסדות להשכלה גבוהה, זה עדיין לא מספיק. זה לא מורגש שזה באג'נדה שלהם.

אני מאד אשמח אם בהמשך הוועדה תיתן את דעתה גם לעניין הזה. עניין בעלי המוגבלויות בהשכלה היסודית והעל יסודית הוא מאד מאד חשוב, אבל אני גם שם את הזרקור על המשך הדרך, בהשכלה הגבוהה.

אוקיי, תודה רבה. בבקשה.

שמי ד"ר חגית גור-זיו, מסמינר הקיבוצים. אני מלמדת ביקורת מוגבלות ואני בעצמי אמא לבן - - -

מה זה ביקורת מוגבלות?

ביקורת מוגבלות זה התחום שעוסק במה שנקרא בארצות הברית – Disabilities studies, זה תחום מחקר ואקטיביזם שעוסק בזכויות של אנשים עם מוגבלות, שהוקם בעצם על ידי אנשים עם מוגבלות עצמם, זה מאד מקובל בארצות הברית, יש לימודים של ביקורת מוגבלות. בארץ זה ממש בראשית דרכו. אני מלמדת את זה בסמינר. אני בעצמי אמא לבן עם שלוש מוגבלויות שונות, נופלת בין כל המשרדים, כמו כל האנשים עם ריבוי מוגבלויות.

אני רוצה לדבר על הפן של הכשרת מורים. הכשרת המורים אצלנו עדיין עובדת בהכשרה לחינוך מיוחד, יש הפרדה מוחלטת בין חינוך רגיל לחינוך מיוחד. יש עדיין גישה מאד מקטלגת שמלמדת על לקויות. כאילו יש מומחה לכל לקות. כמובן שאין קשר בין הלקויות. צריך שינוי של חשיבה, ואני בטוחה שדיברנו על זה כבר, שצריך שינוי של חשיבה מחשיבה של חסד לחשיבה של זכויות.

אני חושבת שאם אנחנו רוצים לעשות שינוי במערכת החינוך לכיוון של הכללה, לכיוון של שינוי גישה של המערכת, שינוי הגישה מתחיל בחשיבה. צריך חשיבה אחרת. בשביל חשיבה אחרת צריך הכשרה של מורים באופן אחר, ואני חושבת שזה צעד, וזה דרך אגב לא צעד שדורש הרבה השקעה כספית. זה צעד שדורש השקעה חשיבתית. צריך לדרוש מכל מכשירי המורים סמינרים של מורים ומאוניברסיטאות שמוציאות מורים.

סמינר המורים שאותו את מכירה, כשעוסקים בהכשרת מורים לחינוך הרגיל, נקרא לזה לצורך העניין, לא מעבירים שום פרק ושום התייחסות ושום דבר בנושא של שילוב וילדים משולבים וכדומה.

יש שני קורסים שהם קורסי יסוד בכל הסמינרים. סמינרים זה הכשרה של גן עד סוף חטיבה, זה לא כולל תיכון. והקורסים האלה הם קורסים מאד מקטלגים. הם קורסים שלומדים - - -

לא רציתי להיכנס לתוכן, אבל אני שואל האם - - -

זאת הבעיה. לא, אבל זאת הבעיה - - -

רויטל, אני שואל אותה.

מדברים על שילוב. אני חושבת שצריך להבחין מאד בפירוש בין מה זה שילוב ומה זה הכלה. שילוב זו תפיסה שאומרת Mainstream, נפתח את הדלת של הכיתה לאלה שיכולים. כלומר, אלה שעומדים ברמה של הכיתה, ואז יש את המושג של ברי שילוב ולא ברי שילוב. זאת אומרת רק אלה שהמומחים יחליטו שהם יכולים. התפיסה של הכלה היא תפיסה של זכויות אדם, שאומרת זכותו של כל ילד להיות יחד עם בני גילו בשכונתו, לא להיות מושאים למקום אחר לגמרי ומנותקים מהסביבה. אז המורים לא יודעים איך לעשות את זה, הם לא אשמים.

אבל המורים לא צריכים לעשות את זה, המורה מקבל לכיתה ילד עם צרכים מיוחדים, אחד או יותר. הוא צריך להבין, לפחות בסמינר, יש לו בטח השתלמויות נוספות, אבל להבין את התופעה, את הבעיה ואת התחום הזה של שילוב. הוא לא צריך לעשות את האבחנה.

נכון. הוא צריך להיות בגישה - - -

לא, אני שואל - את פשוט אמרת שלא עוסקים – אז אני שואל ואני מבין שכן עוסקים בזה, בסמינרים, בהכשרת המורים.

עוסקים בהכשרה של חינוך מיוחד.

ומי שלא הולך למסלול חינוך מיוחד, אלא בחינוך הרגיל?

מקבל שני קורסים סימסטריאליים, שגם הקורסים האלה הם בתפיסה של קטלוג.

לא באוניברסיטה, דרך אגב.

גם באוניברסיטה, אותו דבר באוניברסיטה.

בסדר, גם באוניברסיטה מכשירים מורים.

כן, בבקשה.

שמי רוני ואני סטודנטית בסמינר הקיבוצים. למעשה הייתי בשנה שעברה סטודנטית של חגית וגם נמצאת פה המרצה שלי של השנה, איילת. רציתי לחזק את הדברים של חגית בהקשר לשאלה ששאלת אותה, איזה קורסים סטודנטים לומדים.

אז אני לא הייתי נמצאת פה כנראה אם חגית לא הייתה המרצה שלי שנה שעברה, וזה שאנחנו עוברים שני קורסים, זה לא מספיק לקבל כיתה שיש בה ילד עם צרכים מיוחדים ולהצליח להכיל אותו ולהצליח ליישם את זה הדבר הזה. אני שנה שעברה, וזו דוגמא - - -

איזו שנה את?

אני בשנה ג'.

מה את לומדת?

אני לומדת חינוך מיוחד לגיל הרך. למעשה בשנתיים הראשונות אנחנו לומדים את הנורמה ובשנה השלישית אנחנו מגיעים ל-לא נורמה. ומה שבאתי להגיד, שאמלא השנה שעברה והשנה שבמקרה נפלתי על מרצים שמחזיקים איזו שהיא תפיסת עולם שנובעת מאמונה בזכויות אדם ונובעת מתפיסה שאנשים הם אנשים והם צריכים להיות כולם ביחד באותה חברה ושמערכת החינוך היא כלי לייצר את זה, אז אני כנראה לא הייתי מגיעה לכאן היום, וגם לא הייתי בוחרת לעשות כל מיני דברים אחרים היום שאני עושה בחיים שלי, ולא מקדמת, לא הייתי מנסה לקדם תפיסות כאלה.

אני חושבת שהנושא של הכשרת מורים, וזה גם תחום שלי באופן אישי מאד בוער ואני רואה אותו בסמינר, ואני רואה אותו גם אגב בהרבה הורים שמגיעים להרצות לנו ולספר על חוויות השילוב של הילדים שלהם, שבעצם גם באים ואומרים שכן, שילוב קיים ואכן יש אמירה של שילוב קיים והכל קיים ואפשר להכניס את הילד, אבל זה תלוי על איזו סייעת אתה נופל ועל איזו מחנכת אתה נופל. ואלה דברים שקשורים בהנחלת תפיסת עולם.

ואני חושבת שפה, כדי לרתום את המורים ואת מערכת החינוך, זה איזה שהוא נושא – תפיסת ההכלה אני קוראת לזה, של ה-Disabilities studies, זה נושא שצריך להכניס אותו בדחיפות, בעיני, לתכנית הלימודים של פרחי הוראה וגם להכשרה של מורים וגננות שהם היום בשטח. זה דבר בעיני שהוא מאד מאד בוער ואני מחזקת את חגית.

אוקיי, ברור, תודה.

מי עוד לא דיבר ורוצה לדבר? כן, בבקשה.

שלום, שמי אורה גרדצקי, אני אמא של ארבעה ילדים ברוך השם, ושניים מהם עם נכות מאד מורכבת ונדירה, אנחנו יחידים בארץ עם אותה מחלה. למזלנו, ברוך השם, אנחנו מתמודדים כמו שאומרים.

את יכולה לספר לנו מה זה המוגבלות המיוחדת הזו?

כן. לילדה הגדולה ולילדה הקטנה, כמעט אין את רוב היד. רק כתף, אבל חוץ מזה יש בפנים עוד דברים, צנתורים בלב, בעיות בעיקול וכל מה שאפשר ואי אפשר. אבל ברוך השם עומדים, כמו שאומרים, עדיין אנחנו חיים.

ברוך השם הצלחתי אחרי מלחמות מאד גדולות ופשוט במקרה עכשיו אני גם הצטרפתי לקואליציה ולכל הארגונים, אבל בתחילת הדרך הייתי ממש לבד, עם בכי של אמא ואבא לבד, ובכיתי למערכת החינוך בשכונה שאני חיה בה, וככה נכנסתי למזלי והגעתי למפקחת מאד טובה של משרד החינוך, רבקה מלול שהיא הייתה אחות של גננת וככה נכנסנו למערכת החינוך הרגילה, וברוך השם התקדמנו.

אף אחד לא האמין בהתחלה, בשום חינוך - - -

שתי הבנות במערכת החינוך הרגילה?

כן, ברוך השם.

איזה גילאים?

אחת כיתה ד', 9.5, והשנייה לפני יומיים הייתה לה יום הולדת גיל 6, והיא עכשיו נשארה, היא פספסה יומיים בשנתון, היא נשארה עדיין בגן חובה, אבל בעזרת השם היא תעלה לכיתה א'. זהו, ככה אנחנו נכנסנו ברוך השם.
בהתחלה הילדה הגדולה לא דיברה על גיל 4 בכלל, חוץ מאמא, אבא ותני לי ומילים קטנות אחרות, לא דיברה כלום. וכל העובדות של מתיה, כל העובדים של משרד החינוך שבאו ובדקו ועשו אבחונים והכל, אמרו לא יצא מזה כלום, תעזבי ותשכחי. הרב שלי בכלל אמר כשהיא נולדה לשים אותה באיזה שהוא מוסד, כמו שאומרים בבני ברק, ולשכוח מזה.

אבל אני לא האמנתי לו וברוך השם. אני לא יכולה. אני הולדתי אותה, היא שלי, לא יכולה לשים אותה ולשכוח. לא יכולה. ברוך השם שלא שמתי וגידלנו אותה, וברוך השם עכשיו כבר כשרואים אותה כל העובדות האלה וכל הרופאים שראו אותה בהתחלה ורואים אותה היום, אמרו מה זה, זה מה שיצא? הם לא מאמינים, כי הילדה ברוך השם חכמה, מקבלת ברוב הציונים מאה, מדברת חבל על הזמן, יותר טוב ממני, חכמה יותר טוב מאמא ואבא ביחד. וככה פשוט השקענו, כמו שכולם כאן אמרו, ההורים, השקענו מאמצים נפשיים, כספיים. אנחנו עלינו מאוקראינה, וכל מה שקיבלתי בסל הקליטה שמקבלים העולים, הכל נפל על אותה ילדה. הכל ממש, עד אפס מקום. וברוך השם, עכשיו אנחנו חיים.

מה שאני רוצה להגיד, כמו שכולם אמרו, אנחנו עשינו נגישות ובהתחלה לא רצו לקבל אותה בבית הספר רגיל. בכיתי מול מנהלת והיא אמרה – לא, לא, אותה אני לא אקבל, בשום אופן לא אקבל. ובסוף, עכשיו אותה מנהלת היא חברה שלי והיא התקשרה ואמרה לי סליחה בפנים שכך היא התנהגה בהתחלה.

תהליך לימוד.

כן. אבל עדיין יש מורות - - -

כולם לומדים. אחד לומד איך להיאבק, השני לומד איך לשרוד.

אבל עדיין באותו בית ספר יש מורות שלא כולן למדו מה זה ילד מיוחד ומה זה חינוך מיוחד. למדו חצי כללי, איזה קורס של חצי שנה ועדיין, למורה אחת יש יותר רגישות לילדה, שהיא כן רגילה מצד אחד ומצד שני היא מיוחדת והיא צריכה איזה שהן התאמות, ולמורה השנייה לא בא לה להתאים איזה שהן התאמות באותו שיעור או במבחן או במשהו, והילדה סובלת מזה. וכל העובדים של מתיה שבאים ואומרים תעשי את זה, לא תעשי את זה, ולא תעזרי לה ולא תשבי על ידה. מה זה, זה שטויות. צריך להיות כאן איזה שהוא רגש, צריך להיות בן אדם. סתם. בן אדם פשוט שנותן יד לשני וזה הכל.

זה מה שרציתי להגיד.

תודה לך, דברים בהחלט מעניינים.

אני מאד מקווה שאחרי כל הוועדות האלה משהו באמת ישתנה בחיים של כולנו.

כן, בבקשה.

שלום וברכה. שמי יוסף חיים בולטון, אנחנו מגיעים ממירון הרחוקה. אנחנו מתמודדים בבית עם שני ילדים עם C.P, הם נמצאים פה. זה, כמו שאתם רואים אותו, הרופאים לא נתנו לו יותר משנתיים.
אני מגיע לפה בעקבות זה שמתחילת שנת הלימודים הוא איתנו בבית. הוא עבר ניתוח לפני החופש, בתקווה שמיד אחרי החופש הוא יוכל לחזור ללימודים ומסתבר שהרמפה נעשתה רק בעקבות החלטה של העירייה לזרז ולעשות משהו, ככה זמני כדי שיהיה - --

רמפה - הכוונה לנגישות.

לנגישות, כן.

יש המון מדרגות בבית הספר, הרבה מדרגות, וכשהגיע הנציג של משרד החינוך לבדוק את הדבר הזה, הוא אמר שזה יקר ומיותר והם לא יכולים לעשות. הוא אמר שלום והלך והילד כבר ארבעה חודשים בבית.

רגע, אני מבין שאתה אומר שעשו.

עשו עכשיו רק לאחרונה, הרשות המקומית עשו רק לכיתה.

שינו את כל סדרי בית הספר בשביל שהוא יהיה - - -

העבירו כיתה למקום שיותר צפוף ושינו את הכל כדי שהוא יוכל ל..., אבל זה רק לכיתה. זה אומר שבכל הפעילויות החברתיות הוא לא יכול להשתתף. זה אומר שחלילה בשעת מלחמה אין דרך להוריד אותו למקלט. אין.

זה לא בכפר מירון?

לא, בצפת. בית הספר הוא בצפת. אין להם דרך להוריד אותו.

אין בית ספר במירון, למה הוא נוסע עד לצפת?

לא, אין לנו.

עמרם, זה בית ספר חב"ד.

הוא מוכר?

הוא מוכר. ממ"ד.

אוקיי, אז המקרה שאתה מעלה הוא בעצם הנושא של הנגישות הפיזית.

הנושא של הנגישות הפיזית וזה שזה צריך להיעשות בייסורים כאלה ובקושי כזה.

מה שמך חמוד?

מ"מ.

יפה. ובאיזו כיתה אתה למד?

כיתה ז'.

ובבית הספר הזה למדת גם לפני הניתוח?

כן.

זאת אומרת זה בית ספר שהוא הולך אליו כבר כמה שנים.

כן. יש לפעמים שאני לוקח אותו - - -

יש בית ספר טוב של כפר חב"ד בחיפה, דרך אגב. נגיש ומסודר. אתה מכיר את קריית המלך בחיפה?

בטח, בטח. זה מהזמן שלך.

פעם עשיתי לכם גם דברים טובים.

כן, כן. אתה עושה לכולם.

אוקיי.

אבל אל תציע לו עכשיו לעבור לחיפה.

לא, חס וחלילה.

הילד בסך הכל רוצה ללמוד. זה ילד שאוהב ללמוד, זה ילד שפשוט צריך את הלימודים. זהו. הוא לא רוצה את החופש. הוא אומר – אני לא רוצה את החופש הזה.

אני מוכרח לומר שדווקא הנושא של הנגישות הפיזית, שאתה לא הראשון שמעלה, אלא גם האבא מבית ג'אן, זה סוג הבעיות הכי קלות לפתרון.

לא ממש.

זה הבעיות שעוד פעם, לטעמי, לדעתי, הן הכי קלות לפתרון.

אם רק תהיה נכונות לעשות את זה.

אני יודע שמשרד החינוך, ותיכף נשמע מרעיה, בעצם מתקצב את זה. הבעיה נופלת לפעמים אלף באמת מגיע התקציב, וב' תהליך התכנון והפנייה - - -

לא מתי מגיע התקציב, התקציב מגיע מאד מהר. הבעיה היא הביצוע ברשויות המקומיות.

את צודקת, הבעיה היא הרשות המקומית שצריכה להוציא היתרי בנייה, צריכה לעשות מכרז, צריכה לבצע את זה.

אדוני יושב הראש, אפשר לפני משרד החינוך?

בבקשה.

>
אדוני יושב הראש, אני באמצע הדיונים בוועדה אצלי, אבל אני מצאתי חשיבות לעניין הזה, ואני מודה לך שאתה מעלה את הנושא הזה ביום הבינלאומי לזכויות אדם.

החברה נמדדת לא במה שהיא עוזרת למי שיכול לעזור לעצמו. חברה נמדדת לא במקרים הרגילים, שבהם צריכים להתמודד עם בעיות שגרתיות. חברה נמדדת כאשר יש מישהו שזקוק לעזרה, האם החברה הזאת היא חברה אנושית, הייתי אומר אפילו חברה שמצווה על העניין הזה של העזרה ההדדית למי שזקוק לעזרה, וזה בדיוק המקרים שהם חד משמעיים וזה בכלל לא משנה האם מדובר ביהודי או בערבי, האם מדובר בחינוך דתי או בחינוך שאיננו דתי, האם מדובר בעיר או בכפר או במועצה המקומית. החברה נמדדת במבחן התוצאה.

ומבחן התוצאה, הייתה התקדמות גדולה במשרד החינוך, הייתה התקדמות גם במשרד הבריאות. אנחנו בשום אופן לא הגענו למנוחה ולנחלה. הפניות שאני מקבל בדברים האלה, ואני מתאר לעצמי שחבר הכנסת מצנע, בהיותו יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת, הפניות אליו הן רבות. יש פה בעיות שאי אפשר לבוא ולהגיד יש תהליכים ועל התהליכים האלה צריך להתגבר.
אני נמצא הרבה שנים בכנסת, אני יודע שכשיש משימה לאומית שהיא חד משמעית שצריך לפתור אותה מיד, יודעים לפתור אותה מיד. אנחנו נמצאים במדינה מתקדמת. אנחנו נמצאים במדינה מודרנית. אנחנו נמצאים במדינה שאפשר להתגבר גם על אישורים, גם בנגישות, גם לעשות מעלית בבית ג'אן וגם לעשות את הנגישות בבית ספר חב"ד בצפת, וגם את כל הסיוע שצריך לתת לילדים האלה.

זה קורע לב כשנתקלים בבעיות כאלה ואתה צריך להתמודד עם בעיות בירוקרטיות. לפי דעתי זה כבר לא בעיה של כסף, זה בעיה של להתקדם עם הדברים האלה כמו שצריך להתקדם בבעיות שכשצריך להתגבר עליהן, מתגברים עליהן מיד. היו מקרים פה שהעברנו חוקים, אני לא השתתפתי בזה, העברנו חוקים ביום אחד. אני לא רוצה להזכיר, זה פוליטי אחד מהם, אבל ביום אחד הייתה קריאה ראשונה ושנייה ושלישית. כשהיה צריך ולדעת הממשלה או לדעת הכנסת היה צריך לעשות את זה מהר, עשו את זה במהירות הכי גדולה.

אני שמח על זה שאתה שם את זה על סדר היום, שמדברים על העניין הזה. אני מצפה שוועדת החינוך בראשותך, לבעיות לפחות שעלו כאן, שמיד ימצא להן פתרון. גם לזרז את משרדי הממשלה, גם לגרום לכך שאם אכן יש בעיות, שאנשים אומרים שצריך לעשות אותן או בחקיקה, או בנהלים או בדברים של תקצוב.

אני בא הבוקר מוועדת הכספים. מתברר שלמשרד האוצר יש עודף תקציבי גדול. מתברר שהתחזיות של ההכנסות היו הרבה יותר נמוכות ממה שקרה בפועל והגירעון, שצפו אותו קודם, הוא הרבה יותר נמוך, כפי שאני חשבתי באמת שזו המציאות, אבל אין בעיה כספית. יש פה בעיה של לב, להתמודד עם העניין, לקחת את הדברים ברצינות, שחס וחלילה כל אחד יחשוב שכאילו מדובר בבן שלו, בבת שלו, מה הוא היה עושה. כל אחד צריך להרגיש את זה. גם ראש הממשלה, גם שר החינוך, גם שרת הבריאות, גם אנחנו חברי הכנסת.

תודה רבה.

תודה. כן, בבקשה.

שלום, שמי טלי ואני מנהלת עמותה בשם צעדים קטנים, של ילדים שחולים בניוון שרירים. אני רוצה להתחבר למה שנאמר פה. זה ילדים שרוב המוגבלות שלהם היא פיזית, אבל חלקם באמת סובלים מעוד מיני בעיות שחלקן נובעות מההתמודדות עם המחלה, התמודדות עם הקושי הפרוגרסיבי של הניוון. אנחנו מקבלים באמת הרבה פניות של הורים שבעצם הצוות לא יודע איך להתייחס לזה. זה בדרך כלל ילד שמשולב עם עוד 30 ילדים אחרים, אבל למורים בעצם אין את המיומנות איך להתנהל עם אותם ילדים.
הנושא שבאמת חשוב הרבה פעמים זה הנושא השילוב, זאת אומרת מבחינה חברתית והרבה פעמים למורה נוח לשים אותם בצד, לא לקחת בחשבון אותם במקרה של טיול שנתי או שטיול אחר שיוצאים. הם ילדים שקשה להם ללכת, או שהם עם כיסא גלגלים ועדיין צריכים לעשות את ההתאמות האלה.

נושא של סייעות שגם לא תמיד מוכשרות. ודבר נוסף זה גם ההורים עצמם. זאת אומרת כל אחד צריך ללמוד את הנושא מחדש. אין משהו שמנחים אותו, זאת אומרת בנוסף לכל שאר הבירוקרטיות. אם יהיה משהו כזה שהורה יקבל, זה יעזור מאד.

רעיה, בבקשה.

טוב, כבר צהריים טובים. אני רוצה ברשותכם להתחיל בשלוש נקודות מרכזיות.

אנשי החינוך המיוחד הם קודם כל אנשי חינוך, ומעבר לזה שהם אנשי חינוך הם אזרחים במדינה הזאת. ואני חושבת שהדברים שעולים פה, אם אנחנו מסתכלים על המכנה המשותף שלהם, הם מה קורה לנו בחברה הישראלית איך החברה הישראלית מקבלת מישהו שהוא שונה. איך החברה הישראלית מתייחסת למישהו שהוא אחר.

מערכת החינוך לקחה על עצמה להפסיק עם המנטרה של נושא שנתי. השנה זה החלב ולפני שנתיים זה לכבד וכבוד, אלא בעצם להוביל איזה שהוא תהליך רב שנתי, שאומר – כולנו אחרים, ואם כולנו אחרים, בואו נראה מה זה אומר ומה האחריות של כל אחד מאיתנו, אולי קודם כל לקבל את עצמו באחרות שלו ומה אנחנו צריכים לעשות, כל אחד מאיתנו מהמקום שלו, כדי לקבל את האחר האחר, ובאמת חבר הכנסת חבר גפני אמר – ללא הבדל דת, גזע ומין, ללא הבדל של מקום - - -

לא אמרתי את זה, אבל אמרתי משהו דומה.

היינו רוצים שתגיד את זה.

זה בסדר, ההגדרה נכונה.

הסיסמה של משרד החינוך היא – האחר זה אני. צריך האחר זה לא אני.

אני ברשותך בוחרת להשתמש במונחים של מגילת העצמאות בגאווה גדולה.

בסדר גמור.

אני חושבת שיש לנו אחריות ואני חושבת שיש אחריות לכולנו.

סליחה רגע, סתם הערה, הדיון הוא רציני. אחרי מגילת העצמאות התברר לי שצריך הרבה פעמים לפרט את זה.

עכשיו אני רוצה להגיע לזה, אבל היה לי חשוב להתחיל בזה, כי אני חושבת שהמנוע מתחיל שם, ולהגיע ברשותכם הלאה.

תהליכים של שינוי מודעות ותפיסה חברתית זה לא עניין של פרויקט כזה או אחר. זה משהו שצריך לקרות ברמה לאומית בכל התחומים האחרים. אני חושבת שמערכת החינוך החליטה שהיא מובילה את זה, כדי לבנות חברת מופת. היא משקיעה בזה הרבה עשייה עכשיו, הרבה עבודה בעניין הזה, עד נקודת הקצה. ואם אני מדוברת עד נקודת הקצה, אז אני רוצה לעבור לאגף שאני אחראית עליו, וזה האגף לחינוך מיוחד.

באגף לחינוך מיוחד כל ילד וכל אחד הוא אחד חשוב, ולכן אני נורא מבקשת שכל מי שדיבר פה על בעיה של הילד האישי שלו או על הילד של השכן שלו, הילד שמגיש, אני חושבת שכמעט כל מי שדיבר אני מכירה אותו כבר, אבל אם הדברים לא נפתרו – אני רוצה לדעת. ומי שכבר יצא לו לעבוד איתי, יודע שאני דואגת להגיע לפתרון עד הסוף ולכן לא הייתה כאן - - -

יש כאן - - -

רויטל, לא הפרעתי לך. האמא של הילד עם ה-C.P, שהוא לקוי שמיעה, שהיא לא פה, אז להעביר לי את הפרטים כי אני כן רוצה להגיד שיש כפל טיפולים וכפל התייחסות ללקויות השונות. אז אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אני רק רוצה להגיד שאם יש בעיה ספציפית, בין שהיא קשורה לנגישות או בין שהיא קשורה לתכנית לימודים, ובין שהיא קשורה לתמיכה כזו או אחרת, ברמה של פרט - אנחנו מהמטה מטפלים עד נקודת הקצה.

מאחר שלא ידעתי איזה נושאים יעלו, אז אני לא באתי לפה עם כל מאגר הנתונים של האגף לחינוך מיוחד, אבל אני כן אדבר על מגמות, כי לאחרונה אני עשיתי בדיקה של המגמות והשינויים, גם בחינוך המיוחד וגם בשילוב, ויש לנו עוד הרבה מאד עבודה. אני האחרונה שאגיד שאני יכולה לצאת הביתה לנוח. יש לנו הרבה עבודה, אבל יש מגמה מאד מעודדת ויש מגמה של עלייה במספר התלמידים המשולבים, ואני לא מדברת על ילדים עם לקויות קלות, אני מדברת על ילדים עם לקויות מורכבות.

אני מדברת על זה שבשנת תשע"א היו 300 ילדים עם הפרעות נפשיות והיום יש 900 ילדים עם הפרעות נפשיות שמשולבים בחינוך הרגיל ומקבלים תמיכות. אני מדברת על זה שיש כמעט פי שלושה ילדים עם לקויות פיזיות שמשולבים, במהלך של שנתיים וחצי. אני מדבר על זה שילדים על רצף האוטיזם יש כמעט פי שלושה, וגם ילדים עם לקויות חושים. יש עלייה מתמדת בשילוב של הילדים עם הלקויות המורכבות.

מערכת החינוך הרגיל מתמודדת עם הרבה מאד אתגרים שהם לא קשורים רק לשילוב. יחד עם זאת, המערכת שלנו משקיעה הרבה מאד על מנת להפוך את מערכת החינוך הרגילה למערכת מכלילה ומשלבת. זה תהליך ארוך וקשה. הוא מתחיל באמת משלב פרחי ההוראה, ושר החינוך לקח על עצמו לפגוש את כל פרחי ההוראה בסמינרים במהלך שנת הלימודים הנוכחית.
בנוסף לזה, בתוך התהליך של המנהל לפיתוח מקצועי, יש היום בנייה של קורסים נוספים, מתוך מטרה לעשות שינוי בתהליך ההכשרה של המוסדות שמכשירים עובדי הוראה, על מנת שכל הנושא של שילוב, של הכללה, של התאמות, יהיה מובנה כבר מתהליך הכשרה.

יש לנו מערך ארצי, דרך הפסגות, בתוך המתווה של ההשתלמויות שמקבלים עליהם גמולים לצורך קידום שכר. יש לנו עשרות קורסים ברחבי המדינה לצורך שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים. יש מקומות שיש החלטה רשותית, למשל בעיריית מעלה אדומים, שהתחילה דורנר השנה בבתי הספר היסודיים שלה. בשנת הלימודים הנוכחית הזאת, כל המורים בחינוך הרגיל במעלה אדומים, עוברים השתלמות בנושא שילוב כחובה. כל בתי הספר היסודיים ברשות הזאת.

אנחנו מקווים שבעקבות זה שבנינו מתווים רבים בנושאי שילוב, זה יגדל ויותר ויותר חדרי מורים ייקחו את ההשתלמויות האלה כבסיס. זה למורים הקיימים, למורים שלומדים במערכת שלנו.

בנוסף לזה, אנחנו עובדים השנה על הקבוצה של מומחי התחום, באמת מתוך המקום של ראייה אינטגרטיבית, של שילוב של ילד במערכת. אנחנו יודעים ואנחנו אומרים כל הזמן – כל ילד הוא אחר, ולא רק בגלל שיש לו כמה לקויות, אלא בגלל שהצרכים שלו הם שונים, גם אם יש לו רק לקות אחד. ילד אחד עם C.P זה לא הילד השני עם ה-C.P, זה לא הילד השלישי עם ה-C.P. ואם הוא גם C.P ויש לו גם לקויות למידה ויש קורלציה מאד גבוהה בין שתי הלקויות ובין לקויות אחרות, בהחלט נבנית לכל ילד תכנית אישית, שמביאה בחשבון את הלקויות השונות. להגיד לכם שכל המורים שלנו מומחים להכל – ממש לא.

זה תמיד הבעיה של המורים. אני הנציגה היחידה של המורים כאן. בחיי. תמיד אנחנו בסוף לא בסדר.

אני מבקש לתת לרעיה לדבר.

אף מורה לא יכול לדעת ולהיות מומחה בכל, ולכן הקבוצה שאנחנו מכשירים באופן אינטנסיבי בשנת הלימודים הנוכחית, היא קבוצת מומחי התחום שנמצאת במתי"אות, על מנת לשבח או למקצע אותם יותר, עוד יותר ממה שהם היום, לטובת העניין.

אבל לכל ילד נבנית תכנית אישית, וכשנבנית התכנית האישית עושים אותה יחד עם ההורים לגבי השותפות שלהם ומה אפשר לעשות בתוך המערכת, וגם מה אי אפשר לעשות בתוך המערכת, והמערכת לא יכולה לעשות את הכל.

התפיסה הזאת של ראייה אינטגרטיבית, היא לאורך כל הדרך. היא מתחילה בתכנית האישית של הילד, היא ממשיכה לשותפויות בין צוותי חינוך מיוחד לצוותי חינוך רגיל. היא ממשיכה בשותפויות בין האגפים. את כל מה שאנחנו מובילים אנחנו מובילים עם אגפי הגיל, ובשותפויות גם עם גורמים אחרים כמו משרד הבריאות ומשרד הרווחה. אם אני אתן רק את הדוגמא מהוועדה הקודמת שהייתה, של זכויות הילד, אנחנו יצרנו ממשק עם משרד הבריאות ומשרד הרווחה, שכל ילד עם הפרעה נפשית, שחוזר מאשפוז, יש לו מקום בקהילה וליווי במערכת החינוך, ואין ילד אחד במדינה שלא נמצאה לו מערכת חינוך הולמת לצורך הנפשי שלי.

בנוסף לזה יש ממשק מאד חזק ומתחזק עם השלטון המקומי. אנחנו בנינו עבור המפא"ן שאחראי על הכשרת הסייעות, תכנית השתלמות להתמקצעות של הסייעות בתחום של ילדים עם צרכים מיוחדים. חלק מכנס מנהלי מחלקות החינוך שיתקיים השנה יוקדם לאני הוא האחר.
הדבר האחרון שאני רוצה להתייחס הוא בנושא הנגישות. אנחנו נמצאים בתכנית מואצת לסיום כתיבת התקנות. משרד החינוך מעביר תקציבים מלאים לכל ההנגשות האקוסטיות וההנגשות הפיזיות. יש לנו בעניין הזה עוד הרבה עבודה לעשות, מבחינת ההנגשות הפדגוגיות, וזאת הזדמנות בשבילי להגיד שאנחנו בנינו שותפות עם מרכז המבקרים בכנסת. מחר היה אמור להתקיים טקס ההשקה. מרכז המבקרים מונגש פיזית מימים ימימה, אבל החל ממחר הוא מונגש פדגוגית לכל הלקויות, לכל הגילאים, לכל רמות התפקוד, בפרויקט מקסים שעשינו יחד עם מרכז המבקרים בכנסת. הטקס נדחה כיוון שיושב ראש הכנסת טס לטקס ההשכבה של נלסון מנדלה, ואני חושבת שזה ראוי בפני עצמו.

כן, תודה רעיה.

אז תודה.

פרופסור אשר אור נוי.

רק סליחה, אדוני יושב הראש, אז איך מגיעות בעיות כאלה לוועדה, בעיות הנגישות? איך קורה?

אני אגיד ואמרתי בתחילת דברי: כל ילד הוא אחד והוא חשוב ונטפל בו. יש ממשק עם השלטון המקומי. בכל רשות מקומית יש את הבירוקרטיות שלה ואנחנו נכנסים לתמונה.

זה לא קשור לשלטון המקומי.

פרופסור אשר אור נוי, בבקשה. אנחנו לקראת סיכום, חברים.

משרד הבריאות, התפתחות הילד.

לא הבנתי בהתחלה למה אני פה. אני מוכרח לומר, ואני שמח שאני פה. שהייתי כאן. יש עוד שירותים מעבר למערכת החינוך. קיים חוק בריאות ממלכתי, קיים מערך בריאות הנפש של משרד הבריאות. אנחנו כולנו יודעים שיש במערכות הללו ליקויים. ילדים רב בעייתיים הם קושי בכל העולם.

הם לא קושי. הילד שלי הוא לא קושי.

קושי בכל העולם מבחינת - - -

רויטל.

זה מאד חשוב איך מציגים - - -

רויטל, נו, באמת, עם כל הכבוד.

אני מוכן להתנצל על המילה הזאת. אני מתכוון מבחינת הגישה הטיפולית.

אז למערכת יש קושי.

אני מתנצל על המילה.

אתגרים, אתגרים.

יש לי הרגשה ואולי אני טועה, אחת מהשתיים: או שהורים לא מנצלים מספיק את השירותים הנוספים, או, ואני לא פוסל את זה, שהשירותים הנוספים שצריכים להינתן, לא ניתנים מתוך התחמקויות של קופות החולים ואולי מתוך תורים ארוכים מדי.

נכון. אני אשמח להעביר לך אין ספור תלונות.

ופה הייתי רוצה, אני חוזר עוד פעם, אנחנו יכולים להערכתי לעזור, אם אנחנו נשמע מה היא המציאות האמיתית, כי אני יודע שישנם מקומות שבהם קופות החולים לא מוכנות לממש את מה שהן מחויבות. נזכור שילדים בספקטרום האוטיסטי, מגיעות להם שלוש שעות בשבוע של טיפולים, לא חשוב מה הם מקבלים במסגרת החינוכית. האם הקופות נותנות את זה או לא?

לא.

אוקיי. ולכן היה לי חשוב להיות כאן.

חברים, בלי קריאות ביניים, בבקשה. זהו?

כן.

חבר הכנסת גנאים, אתה רוצה לומר משהו?

תודה, רוצה רק לסכם במשפט. אני חושב שזה היה חשוב מאד לקיים את הישיבה הזו ביום זכויות האדם, משום שבעלי המוגבלויות או הלקויות הם השונה ואת השונה הזה אנחנו צריכים לכבד, להכיר בו, כי זה אנחנו ואנחנו נבחנים כמה אנחנו מכבדים, מכירים וכמה אנחנו תומכים.

ממה ששמענו יש הרבה דברים שצריכים לתקן. זה לא מספיק ידוע. הרבה חוקים יש בישראל. הבעיה היא לא שאין לנו חוקים, יש הרבה, יש מלא חוקים, אבל ליישם אותם בסוף בשטח.

אני פונה שוב למשרד החינוך לעקוב אחר הכסף שלכם. אם אתם אומרים שהכסף להנגשה במיוחד, ואני מכיר את הבעיה מהחברה הערבית, מהעיר שלי סכנין גם, אני מכיר את זה מקרוב. אין דבר כזה הנגשה. אתה פונה לרשות, פונה לעירייה, אין את המודעות. הכסף בסדר, מגיע, איפה הן בולעים אותו? לאיפה הוא הולך? אז אתם לא צריכים לשאול? לא צריכים לעקוב? זה דבר חשוב מאד.

שילובם של בעלי מוגבלות. יש להם יכולות אם זה פדגוגיות, אינטליגנציות. צריך לשלב אותם במסגרת הנכונה ולתת להם את השירותים שמגיעים להם.
תודה.

רויטל, אנחנו סיימנו, משפט סיום.

אני רוצה קודם כל להגיד המון תודה שאפשרת לנו בצורה פתוחה ולאורך שעתיים מלאות, להעלות את המקומות שהם לא סתם כואבים לנו כהורים. אני חושבת שהם מבטאים את הפגיעה הקרדינאלית של המצב היום בחברה הישראלית בכלל, לא רק לילדים שלנו, גם לילדים האחרים שרואים את מה שהם רואים, שזה לא לטובתם.
אני כן רוצה להגיד שמה שאנחנו רואים פה זה לא מקרים פרטניים. מה שאנחנו רואים פה זה המצב בשטח. זה הרוחב לא הבודד, זה בודד, בודד, בודד, זה השטח. ואחת הבעיות היא שלא רק שהמקרים האלה קורים כי יש פער בין המדיניות והחקיקה לבין מה שמתבצע בפועל, אלא גם כי הרשויות לא יודעות לעבוד ביחד. וילד שסיים יום לימודים מלא, לא תמיד רוצה ללכת גם לטיפולים כמו שסיפרה פה האמא הקודמת. אם הטיפולים היו נכנסים לתוך בתי ספר, כי היה שיתוף פעולה בין המערכות, כולם היו מרוויחים.
אני חושבת שאחד הדברים שמאד הייתי שמחה אם ועדת החינוך היתה באמת יכולה לעשות, זה לדאוג לזה שמשרד החינוך ייקח את האחריות כמו שנאמר פה, לא רק על – אנחנו רוצים, אנחנו עושים, יש לנו, אלא גם מה קורה בשטח. בקצה. להגיע עד הגרוש האחרון.

אוקיי, תודה.
תראו, אלף אני מתנצל, כי גם אם היינו יושבים פה שלוש שעות, אני מניח שזה לא היה מספיק זמן.

אני רוצה להודות לכולכם שבאת, להודות לרויטל באמת על היזמה. אני כל יום למד דברים חדשים, אני מוכרח להודות, למרות שאני עוקב ופעיל בתחום החינוך המיוחד, גם כראש עיריית חיפה, גם בירוחם וגם כבר, כמה אנחנו שנה כבר בכנסת? כמעט שנה שאנחנו נפגשים ועוסקים בעניין ויש עוד הרבה מה ללמוד, ואני חושב שגם לעולם לא נוכל להבין ממש לעומק, כפי שאתם - הורים לילדים עם מוגבלויות – חווים, אנשים והורים - חווים את החוויה הזו ואת ההתמודדות הזו יום יום.

אלף רעיה, אני מבקש, עלו פה שני מקרים ספציפיים של נושא הנגישות. אין סיבה בעולם, ואם אני צריך לעזור במשהו עם השלטון המקומי ועם הרשויות המקומיות, תגידו לי. אני בהחלט מדבר עליכם בבית ספר חב"ד.

יש עוד המון.

אני אומר מה עלה פה בתחום הזה של הנושאים הפיזיים.

בפיזי, יש ילדה שכבר יומיים לא הולכת לבית הספר כי בית הספר תקוע בבוץ ואין הנגשה.

רויטל, אלף בבקשה להעביר לרעיה.

המקרים כבר הועברו.

רגע, שנייה. אז להעביר עוד פעם לרעיה ולהעביר גם אלי את הבעיות הפיזיות, כי לפי דעתי לגבי הבעיות הפיזיות – אין שום סיבה בעולם שהן לא ייפתרו. זאת אומרת אני מכיר את התהליכים. אני יודע שבסוף זה אנשים.
עכשיו תראו, מהדברים שאני רואה לאורך שנים, יש התקדמות מאד מרשימה. המרחק לאיזו שהיא מערכת מאוזנת שיש בה באמת את רוב הפתרונות - כי את כל הפתרונות לא יהיה לעולם כנראה - תמיד נשאף ליותר - הוא רב מאד. ואנחנו כאן, גם הכנסת, גם משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הרווחה - כל מי שעוסק בזה – נמצא כאן כדי לעזור לסייע.
אבל זה תהליך. דיברה על זה רעיה ואני מסכים מאד. זה תהליך. ואנחנו צריכים לבדוק כל הזמן לאורך התהליך, אלף שהוא באמת מתקיים; ב' שהוא מתקיים בכיוון הנכון; ג' שהוא מתקדם גם במהירות מתאימה. כי בסוף אנחנו מדברים על ילדים ומשפחות שכל יום שעובר שלא מקבלים את ההתייחסות והטיפול, הוא מביא נזק. אבל זה תהליך. אי אפשר שלא להבין את זה, כי בסוף זה מערכת ענקית של אנשים.

פה אנחנו נמצאים בעצם, דובר בימים האחרונים על פירמידות, אז פה אנחנו נמצאים בקצה הפירמידה. זה הכנסת, זה נציגי הממשלה, אבל יש שכבות שלמות של אנשים, בין אם זה ברשויות המקומיות, בין אם זה במחוזות של הממשלה, בין אם זה מנהלי בתי הספר והמורים למיניהם והמפקחים. מערכת שלמה, אנושית, ואנחנו מכירים את עם ישראל. כולם יש להם טענות על כולם, אבל בדרך כלל אני אומר לאנשים שתמיד באים, בוא תבדוק את עצמך.

אחת מתלוננת ומתלוננת, אני שואל אותה, איפה את עובדת? אני לא מדבר עכשיו על חינוך מיוחד. היא אומרת – אני עובדת בבנק. ואז מתנהגת יפה ללקוחות? ואת משתדלת לפתור את הבעיות או להעביר את הכדור למקום אחר? כי כולנו אנשים וכולנו נמצאים בכל מיני מקומות. שמעתי שחלק פה מורים וחלק מרצים, ואנחנו צריכים תמיד לשאול את עצמו, כל אחד בתפקיד שבו הוא נושא, האם באמת אנחנו פתוחים, יצירתיים, מוכוונים פתרון בעיה ולא מוכוונים איך להעביר את הבעיה הזו למישהו אחר.

אני חושב שאם כל אחד ישאל את עצמו את השאלות האלה, אנחנו נהיה מערכת אחרת לגמרי.

עכשיו, אנחנו הגדרנו את המגדר הזה כמפגש למידה, ועל כן אני גם לא הולך לסכם אותו. אנחנו כבר קבענו, היינו צריכים לעשות את זה היום אבל דחינו את זה, דיון מיוחד בנושא הסייעות ודיון מיוחד בנושא ההסעות, שני נושאים מאד כאובים, מאד יקרים.

שניהם הנגשות, אגב.

כן. מאד יקרים ומאד כואבים וצריך בהם לטפל. גם קבענו ונעמוד בזה. אחרי הדיון שעשינו בנושא דו"ח ועדת דורנר, נתנו ארבעה חודשים לעשות דיון מעקב ולראות באמת כיצד מתקדמת המערכת.

ואנחנו כאן ונמשיך להיפגש ונמשיך באמת לשמוע אתכם, להבין את הבעיות ולנסות לפתור ולהתמודד.

אני רוצה לומר לכם, אני נחשפתי לחינוך המיוחד כראש עיריית חיפה. בחיפה יש 10 בתי ספר לחינוך מיוחד. בזמני נוצר שילוב והיה קצת פחות, אם כי הוא התחיל להתקיים. ואני אומר לכם מהיכרות שלי עם כל עשרת בתי הספר, עם כל המנהלות והמנהלים, יש גם מנהל אחד, ועם רוב הצוות – זה אנשים מסורים, שאני לפעמים, כשהייתי בא, כמו לבית ספר אופקים, מי שמכיר אותו, עם באמת מוגבלויות מורכבות ונכויות קשות, אני עמדתי ממש עם דמעות בעיניים לראות איך הצוותים, החל ממנהלת בית ספר, דרך המורות, דרך הסייעות, דרך העובד שעזר בהובלה או בהעברה או בסיוע לילדים שהגיעו עם הטרנזיטים האלה שעומדים שם בשורה ארוכה ליד בית הספר, להכניס אותם לתוך בית הספר.

לא, כי אני שומע פה ושם אמירות שלי קשה להאמין שמנהלת או מורה השתמשו במונחים האלה. אני מאמין לכל מילה שאת אמרת ואת דיברת על המנהלת. אני את המנהלות שאני מכיר והמורים שאני מכיר ומהסייעות שאני מכיר, אני מכיר אנשים אחרים.

אתה פשוט לא האוזניים ששומעות את זה.

רגע, רגע, שנייה, חברים. אני גם משוכנע, בלי שעשיתי בדיקה סטטיסטית, שברוב המקרים זה אכן אנשים קשובים, שזו אמנם העבודה שלהם, אבל זו עבודת קודש, עבודה של שירות ועבודה של נתינה הרבה הרבה מעבר להרבה מאד עבודות אחרות שקיימות. ואני מבחינה זו מצאתי לנכון לומר את זה, כי יש אלפי עובדים שעובדים במערכות האלה, מסייעים ואני חושב שרובם עושים את זה מתוך הלב, עם כל הלב ועם כל הנשמה.

וכפי שאמרתי, ונסיים, ניפגש עוד, נדבר על דברים, יעלו דברים. אנחנו כאן לשירותכם.

תודה רבה.
<הישיבה ננעלה בשעה 13:00.>