PAGE
3
ועדת הכלכלה
10/12/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 137>
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שלישי, ז' בטבת התשע"ד (10 בדצמבר 2013), שעה 8:00

<העסקת בעלי מוגבלויות במפעלי תעשייה, במפעלים מוגנים ובעסקים הקטנים – לציון היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות.>

חברי הוועדה: >
אבישי ברוורמן – היו"ר
ישראל חסון

>
דפנה מאור - ראש המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות בתעסוקה, משרד הכלכלה

רונית דודאי - ממונת שיקום, משרד הבריאות

בלהה ברג - יועצת משפטית, נציבות שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

דני כץ - מפקח ארצי על תעסוקה ומעשים, האגף לטיפול באדם המפגר, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

שלי נורדהיים -גולן - מנהלת השירות לשיקום מקצועי תעסוקתי, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

אופיר פינטו - המוסד לביטוח לאומי

חגית גור זיו - פורום המשפחות של פגועי נפש, עוצמה

גדי רוזנטל - יו"ר עמותת כיוונים

יואב קריים - יו"ר הוועדה הציבורית לטיפול בנפגעי נפש

אלי שמיר - יו"ר עצמה עמותת המשפחות של בעלי מוגבלויות נפשיות

ליזה חדש - עו"ד (מפרקת זמנית) כל יכול מוקד טלפוני בע"מ

גילי וינש - כל יכול מוקד טלפוני בע"מ

יוסי צידוביץ - כל יכול מוקד טלפוני בע"מ

נטלי מנחם - כל יכול מוקד טלפוני בע"מ

יובל ארד - עו"ד

יקירה אבראק - רכזת שטח בתחום בריאות הנפש, בזכות המרכז לזכויות אדם

בלה מאיס - יו"ר ועדה למפעלי שיקום, מטה מאבק הנכים

משה שחם - חבר מטה מאבק הנכים

מוריס אמסלם - חבר מטה מאבק הנכים בישראל

אורן גנור - דובר הארגון, בזכות

דני קדרון - יו"ר ועדת ביקורת, עמותת תנו יד לחירש ונכים למען נכים, עוזר של שלמה בר

ענת מתן - אומנית נכה

גיא שמחי - מנכ"ל המרכז לעיוור

שלומית דור - מנהלת תחום תעסוקה, אקי"ם

צביה וייסברג - מחלקה קהילתית, בזכות

אביב מלכה - משתקם, בזכות

חיים הלד - מנהל חושבים בצבע

דנה משה - מנהלת פרויקט בריאות הנפש, חושבים בצבע

דוד קשני - יו"ר הפורום לדיור ציבורי למוגבלים

צבי קסלר - לוביסט, לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים

עו"ד יפית לוי



עו"ד יעל גויסקי



רויטל לן-כהן

לאה ורון

הדס צנוירט
<העסקת בעלי מוגבלויות במפעלי תעשייה, במפעלים מוגנים ובעסקים הקטנים –
לציון היום הבינלאומי לאנשים עם מוגבלות>

בוקר טוב, חבר הכנסת חסון, אורחים, חברים, מנהלת הוועדה הגברת ורון. היום הוא יום הנכה הבין-לאומי. ועדת הכלכלה מתכנסת לדיון בתעסוקת בעלי מוגבלויות בתעשייה, בדגש על עסקים קטנים ובינוניים.
אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות סובלת משיעורי האבטלה הגבוהים ביותר במשק. מהנתונים שנמסרו לוועדה, מתוך כ-250 אלף איש במעגל העבודה, אחוז המועסקים הוא 10 עד 13 אחוז. הייתי רוצה לשמוע, כמה מועסקים במקומות עבודה רגילים, ומשולבים בסיוע משרד הכלכלה, מה מספר המועסקים במפעלים המוגנים, מה המכשולים שעומדים בפני מעסיקים שמעוניינים להעסיק אנשים עם מוגבלויות.
בהקשר הזה יש נושא שעכשיו עלה על הפרק – שמעתי ביום ראשון בלילה מעו"ד ליזה חדש - שלאחר שנציגי כל יכול – גם נמצאים פה – הוקם כל סנטר, שמעסיק אנשים עם מוגבלויות. הסביר לנו שיש בעיה תקציבית חמורה, שיכולה להביא לפיטורי עובדים. גם הבוקר פנו אליי אורלי וגיא בדרך לכאן. אני דיווחתי שנעלה את זה. נבדוק, מעבר לדיון הכללי, ממשרד הכלכלה, מה הבעיה כאן, אם יש בעיה תפעולית, בירוקרטית, כדי לפתור את הבעיה הזאת, כדי שגוף שמעסיק אנשים עם מוגבלויות, שכבר מציינים אותו כדוגמה בעולם, לא יקרוס.
אני מציע שנחלק את הדיון לשניים: נתחיל בנושא הכללי, היום יום הנכה הבין-לאומי, וב-11:00 ייקבר גדול המנהיגים, לדעתי, שהסתובב כבר עשרות שנים, נלסון מנדלה – איש שהתוכן שלו היה לחוכמה, לסובלנות, לאהבה ולאוכלוסיות מוחלשות.

אבקש מהגברת דודאי, ראש אגף השיקום במשרד הבריאות, לפתוח. בבקשה.

קודם כל, אני מברכת את הדיון בנושא תעסוקת אנשים בעלי מגבלה. ביקשת גם להתייחס למספרים, אבל אני רוצה משפט פתיחה. אנחנו מנהלים מאבק עיקש. יש כאן שלושה משרדי ממשלה שעוסקים בתעסוקת נכים, כדי להגביר את התעסוקה של אנשים בעלי מגבלה בשוק החופשי בצורה נורמטיבית ומשלבת, כפי שקיים בעולם המערבי. התוצאות שלנו עד כה מאוד נמוכות. אנחנו נמצאים כמעט בתחתית הרשימה של המועסקים בעולם החופשי בעולם המערבי.

אתה רצית שניכנס למספרים. אתן את המספרים במשרד הבריאות, שעליו אני אחראית. אני משערת שגם משרד הרווחה ייתן את המספרים שלו. אצלנו נמצאים בתחום תעסוקה 13 אלף איש, מתוכם במאמצים רבים וכבירים 4,000 איש נמצאים בתעסוקה משולבת בשוק החופשי, וכל היתר נמצאים בשירותים מוגנים. עשינו הרבה מאוד מאמץ עם הרבה שותפים טובים, לעשות יזמויות עסקיות, קואופרטיבים. יש לנו כ-150 איש שהם בעלי עסקים בעצמם, אבל החסמים שעומדים בפנינו הם מאוד גדולים, ולא רק משרד אחד כמו משרד הבריאות יכול להתגבר עליהם; החסמים שלנו הם לאו דווקא תקציביים אלא היעדר מדיניות כוללת וחד-משמעית מצד הממשלה, כפי שקיים בממשלות רבות בעולם, שראו בזה אוכלוסיית יעד, במיוחד על רקע קשיים כלכליים, ראו בזה אוכלוסיית יעד מס' 1, ושמו תשומות רבות כדי שהאנשים האלה יעבדו. במדינת ישראל אין החלטה מסודרת, משמעותית, שהאנשים האלה חייבים לעבוד, וצריך להוריד בפניהם חסמים.

החסמים שאנחנו עובדים בפניהם הם של סטיגמה קודם כל, שצריכים לתמרץ מעסיקים וליצור מצב של כדאיות בהעסקה של נכים, שלא קיימת היום, לדעת המעסיקים. החסמים שלנו הם חסמים של התאמות והכשרות, כדי שהם לא יהיו חוטבי העצים ושואבי המים, ולא ירחצו כלים כל ימי חייהם. אנחנו בהחלט מכוונים, שהאנשים האלה יהיו בעלי תעסוקה גבוהה ומשמעותית. כל האנשים שאנחנו מדברים בהם, רובם הגדול נמצאים במעגלי העוני הנמוכים ביותר במדינה. החסמים בפני עסקים קטנים זה כל הנושא של איזשהו סכום קטן שיכול לעמוד לרשותם – לפחות זה אפילו 5,000 שקל, שיכול לעמוד לרשותם כדי לפתוח עסק משלהם. גם את זה לא הצלחנו לעשות. עם מרכז ההשקעות של התמ"ת משך חמש שנים ניסינו, ולא הצלחנו. אלה הנושאים המרכזיים שיוצרים חסמים מסיביים בין אדם שיכול לצאת לעבודה בבוקר לבן אדם שלא יוצא לעבודה בבוקר.

המשמעויות הכלכליות מקשות על כל המשפחה. כשאדם נכה לא עובד, הרבה מאוד פעמים ההורים שלו לא עובדים, לפעמים האחים שלו לא עובדים, כלומר מעגלי ההעסקה הם לא רק סביב האדם בעל המוגבלות, אלא הם הרבה יותר רחבים מזה, כך שהערכים הכלכליים – אני לא יכולה לומר לכם אותם – אתם ועדת הכלכלה. אני משערת שהתמ"ת יוכל להגיד את זה טוב ממני.

שאלת הבהרה: מה הגדרת הייעוד של אגף השיקום במשרד הבריאות? העובדה שהוא ממוקם במשרד הבריאות, זה ישר יוצר לי קונוטציה של שיקום פיזיולוגי.

אנחנו פועלים במשרד הבריאות מתוקף חוק שיקום חולי נפש בקהילה.

נכי נפש.

יואב, מאז שנכנסתי לכנסת לפני שבע שנים, כשהוא אומר משהו, אני לא מתווכח.

אני לא מתווכחת, למרות שאני מלווה את החוק הזה שנים רבות. החוק הזה כוללני, שנוגע לכל שטחי החיים של נפגעי הנפש. הוא כולל כל הנושא של דיור, שירותים לפנאי וחברה ושירותי תעסוקה. אנחנו לא נמצאים במשרד הרווחה, כי משרד הרווחה היסטורית לא רצה שנפגעי הנפש יהיו חלק מאוכלוסיית היעד שלו, ולכן אנחנו במשרד הבריאות. אכן יש אגף בתוך משרד הבריאות, קטן מאוד, שמתייחס לנכים פיזיים, שהוא עוסק בעיקר בנושא של מכשירי ניידות. רוב הנושאים של שיקום של נכים פיזיים נמצאים במשרד הרווחה. אוכלוסיית היעד שלנו היא הגדולה ביותר בקרב הנכים, ובעלת הפוטנציאל הגבוה ביותר לתעסוקה בשוק פתוח. בעולם כולו אין מקומות מוגנים לנפגעי נפש. פשוט סגרו אותם. רוב האנשים נפגעי הנפש נמצאים בשוק הפתוח, בקהילה.

תודה. גדי רוזנטל, יו"ר עמותת כיוונים, בבקשה. ספר לנו על העמותה.

בוקר טוב. שמי גדי רוזנטל. אני אבא לשני מתמודדים. בעצמי בעל מוגבלות של פוליו בשתי הידיים, ויושב-ראש מתנדב של עמותת כיוונים, שיש לה מספר מסגרות של תמיכה באנשים צעירים בעלי מוגבלויות קשות.

רציתי לומר כמה דברים. אחד, עצם הגדרת הנושא, יש בו מידה של בעייתיות, כי אין מאפיינים ייחודיים דווקא למועסקים או לעוסקים, לעובדים בעלי מוגבלויות שמועסקים בתעשייה או בעסקים קטנים. אולי אפשר לדבר על הסקטור העסקי כולו.
רונית דיברה על המצב העגום הנוכחי, שמעבר לכל זה, גם יש הרבה עבודות שזה הפסד כלכלי משמעותי תוצר, גם בגלל אי-ההשתלבות בעבודה של בעלי המוגבלויות עצמם, ולא פחות מזה, של המשפחות, שבכל משפחה יש בדרך כלל עוד לפחות אדם אחד, שכתוצאה מהצורך לתמוך, לא עובד.

צריך לומר שבאופן כללי, עקרונית, מרבית השיח ומרבית התפיסה היא עדיין תפיסה של חסד, ופה צריך לדבר על תפיסה של זכויות אדם. כחלק מהרקע אי-אפשר להסתכל על בעיית התעסוקה של בעלי מוגבלויות ללא התייחסות לכמה סוגיות עקרוניות, שמאוד מתקשרות אליהם. האחד, הנושא של אנשים עם ריבוי מוגבלויות. בעלי המוגבלות הכללית, כאלה שיש להם נכות כללית, הנכות הקשה, שעליהם אבישי דיבר, כ-40 עד 50 אחוז הם בעלי מוגבלות פסיכיאטרית, אלה שיש להם ריבוי מוגבלויות, ובתוכם יש שכיחות גבוהה מאוד של המוגבלות הפסיכיאטרית. בהקשר הזה קיים חוק השיקום, חוק לשילוב נכי נפש בקהילה, אבל התחולה שלו עדיין נמוכה – רק 18 אחוז מתוך בעלי המוגבלות. זה, כמובן, משפיע על נושא התעסוקה. בתוך זה מתחייב שינוי גישה טוטלית לכל נושא צרכני הסמים, שהיום מנועים מלהיות מטופלים. לפעמים הסמים הם כמעט הפתרון במצבים קשים, וצריך גם להתייחס לאלה שבמצב הזה בכלל לא יכולים לפנות, לא פונים, ונשכחים, ונמצאים בשולי הדרך.

אמרתי כבר על תעסוקת בני המשפחה, שזה נושא לא פחות חשוב מתעסוקת בעלי המוגבלויות, או גם חשוב, כולל ההיבט והכדאיות המקרו כלכלית של העניין. כמובן, נדרשת גישה של תקצוב שהוא מוכוון אדם, פחות מוכוון פונקציה – נושא גדול. אני מבין שהיום בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ידברו על זה. וכמובן, עניין הנגישות. אנחנו חשבנו על מספר מכשירים שכדאי לאמץ כחלק ממדיניות כוללת וכחלק מאולי החלטת ממשלה, שצריך לעבוד עליה בשילוב של המשרדים, הגברה של הליווי והחונכות לבעלי מוגבלויות ולמעסיקים, הקלה במס למעסיקים, קרן תמיכה ייעודית לעסקים של בעלי מוגבלויות. אם יש קרן תמיכה במסגרת מרכזי טיפוח יזמות לעסקים קטנים, ודאי שצריך לבעלי מוגבלויות. רונית דיברה, וקיים מאוד באיטליה ובגרמניה - עידוד ותמיכה של קואופרטיבים גם של בעלי מוגבלויות, והרבה פעמים של בעלי מוגבלויות והוריהם או בעלי משפחה, שמקימים יחד עסקים קטנים במודל של קואופרטיב. מקובל באירופה. כל הסוגייה של אלה שלא יכולים לפנות, אלה שלא מבקשים תמיכה, הנשכחים – אפשר לשלב בעלי מוגבלויות, אפילו במודל עסקי, שהם יהיו אלה שיאתרו אותם וישלבו אותם במערכת. זה היקף גדול מאוד של אנשים – עשרות-אלפים.

תמיכה בתעסוקה של בני משפחה של בעלי מוגבלויות – זה נושא מאוד משמעותי, וגם לגבי ההליכים, מה שקיים כבר, של קבלת התמיכות, מנגנוני קבלת התמיכות למעסיקים של בעלי מוגבלויות. היום הפרוצדורה היא קשה, והיא מרתיעה חלק מהמעסיקים מלהעסיק בעלי מוגבלויות. הקלה בפרוצדורה, קיצור משך הזמן – מאוד משמעותי.
ואחרון, ואולי הכי חשוב, זה הממשלה והחברות הממשלתיות כמעסיק שנותן דוגמה, והוא יוצר את השינוי. אני אומר, ככלכלן סביבתי, איך הממשלה עושה שינוי דרך ההזמנות שלה, דרך מנגנון הרכש בשוק הסביבתי בישראל ובשוק למוצרים, שיהיו יוצר סביבתיים בישראל. באופן עקרוני, אפשר לאמץ מדיניות דומה ותקנות דומות גם בתחום בעלי מוגבלויות, כלומר קביעת שיעור מינימום מחייב להעסקת בעלי מוגבלויות בממשלה ובחברות ממשלתיות, ולא פחות חשוב – העדפה מתקנת במסגרת מכרזי הממשלה למעסיקים של בעלי מוגבלויות, שיכול לתת בוסט גדול לעניין, וגם התניה של התמיכות הממשלתיות לסקטור העסקי בעמידה בנורמה של העסקת בעלי מוגבלויות, וכל זה במסגרת גישה כוללת שנדרשת.

דבר אחרון, כפי שכבר נאמר, צריך להיות באופן מדורג, לבטל את התפיסה ואת המוסדות של המרכזים והמועדוניות של התעסוקה המוגנת. זה דבר שעבר זמנו. זו תפיסה מיושנת. אנו חושבים שכל הדבדים האלה צריכים להיות מעוגנים בהחלטת ממשלה כוללת יותר.

אני מודה לך, מר רוזנטל. מה שאתה אומר, אשמח מאוד גם לעזור בחקיקה שכזאת. אבל הבעיה המרכזית בתפקוד הקלוקל של ממשלות ישראל זה שנים רבות, זה שאין תכלול ואין ניהול שמחבר את כל הדברים יחד. חלק מהיושבים בוועדה שמעו אותי – רבין היה אולי ראש הממשלה האחרון, שהיה לוקח את השרים שלו, שם את המנכ"ל שלו, אם זה צבי אלדורוטי, שבס, שמתכלל ועושה בקרה.
לכן מה שקורה כאן, וחבר הכנסת חסון רמז, הגברת דודאי פועלת בדרך שלה. תכף נשמע את אנשי הרווחה. פה מתחילה הבעיה, כי חייבים לתכלל את כל הנושא במדיניות כוללת. אנחנו מוכנים לעזור לדברים האלה גם בחקיקה, אבל בסופו של דבר הבעיה היא הריצה המטורפת של מדינת ישראל, שבה כל שר רץ לתפקיד הבא, וכל שר מושך לכיוון אחר במקום לתכלל, ואז כולנו, במקרה הזה אתם, שהנושא חייב להיות מכוון, נופלים בין הכיסאות.

אתן מספר מילים לנציגי משרדי הכלכלה והרווחה, להגדיר את הנקודה מנקודת המבט שלהם, כדי שנראה את הבעיה, בבקשה.

שלום, אני נציגת משרד הרווחה, אני מנהלת השירות לשיקום מקצועי תעסוקתי. משרד הרווחה מטפל מזה שנים באוכלוסיית הנכים. אני רוצה להעיר הערה למה שאמרה רונית דודאי - מרבית האוכלוסייה נמצאת אצלנו, אבל כשמפלחים אותה לפי סוגי אוכלוסייה, בריאות הנפש היא הכי רבה, אבל עדיין מרבית האוכלוסייה היא אצלנו. אנחנו מדברים על נכים פיזיים, על ליקויי למידה מורכבים עם הנמכה קוגניטיבית. אנחנו מדברים על אוכלוסייה מאוד רחבה של עיוורים, חירשים, כמה מאות-אלפים, ולכן האוכלוסייה שלנו היא הגדולה ביותר. עדיין מרבית התקציבים במשרד הרווחה, לשיקום מקצועי תעסוקתי, מופנים עדיין לתעסוקה מוגנת.

אני רוצה להעיר בהערת ביניים, שאנחנו לא סוברים שצריך לבטל את התעסוקה המוגנת, כי יש אנשים שלא מסוגלים כרגע להשתלב בעבודה הנתמכת. אבל הדגש והמשקל צריך להיות שונה לחלוטין. אנחנו רואים את זה, תעסוקה נתמכת, כעתיד של תעסוקת נכים, גם אם זה צורך הרבה מאוד משאבים שלנו, ואנחנו יודעים שזה צורך משאבים. אני רוצה לשים דגש על כמה מהם. קודם כל, היום – רק כדי שיהיה פה מושג על המספרים – אני צריכה לאגום אותם – מעל 10,000 איש נמצאים היום במשרד הרווחה בתעסוקה מוגנת. מדובר על פיגור, על אוכלוסייה עם מוגבלות שכלית התפתחותית.

מה המספר הכולל בישראל היום של אנשים בעלי מוגבלויות, פחות או יותר?

השאלה היא, מי סופר, אדוני.

אם אתה סופר, כמה יש?

בין 12 ל-18 אחוז מהאוכלוסייה.

כלומר עוד מעט נגיע ל-8 מיליון – מדברים על 800 אלף איש. תודה.

מקובל עליכם הקביעה הזאת?

אגיד לכם בין מה למה הנתונים משתנים. יש נתוני הביטוח הלאומי, של מי שמקבל קצבאות נכות. קצבאות נכות זה 220 אלף אנשים היום. לעומת זאת, בדיווח עצמי, לפי נתוני הלמ"ס, אנשים שדיווחו שיש להם בעיה כלשהי, שמקשה עליהם את ההתנהלות היום-יומית, יש כ-750 אלף. לכן המספר, כנראה, נע בין לבין.

ואתם יודעים לתת מענה ל-10,000, מה שרשום אצלכם, תעסוקה מוגנת.

אנחנו נותנים מענה בתעסוקה מוגנת ל-10,000. מעבר לזה יש לנו שירותים נוספים.

בואי נלך על הדלתא, לכיוון ה-220. כמה אנחנו יודעים שאנשים עם מוגבלויות משולבים בתעסוקה הלא מוגנת?

נכון להיום אצלנו, משרד הרווחה, מדובר על כ-10 אחוז. יש גם נתונים שמדברים על 13 אחוז. משרד הרווחה, אנחנו מדברים על כ-2,000 ומשהו אנשים שאנחנו מלווים בתעסוקה בעולם החופשי. 80 אחוז מחוץ למשרד שלא מקבלים מענה, שנופלים בין הכיסאות. דוח מבקר המדינה, שעומד להתפרסם, נותן על זה את דעתו. הוא מדבר גם על ריבוי הגופים שמטפלים, אבל הוא מדבר הרבה מאד על אוכלוסייה שלא מקבלת טיפול ולא מקבלת שיקום מקצועי תעסוקתי. דווקא בגלל שהרבה מהנושאים שיידונו פה היום הם דווקא תמרוץ מעסיקים, חשוב לי להדגיש את העניין של העבודה מול המשתקמים עצמם, מול האנשים. אוכלוסייה כמו שלנו, יש לה יכולת לעבוד מחוץ למפעל המוגן; יש לה יכולת לעבוד בתעסוקה בשוק החופשי, ובתנאי שהיא מקבלת ליווי ותמיכה. התקציבים שלנו זעומים.

זו השאלה. צר לי שאני אומר את זה. קשה לי לשמוע כל הזמן את הנקודה הזאת, שישראל היא אור לגויים והעם הנבחר וחברת מופת, כאשר היום, זה די עצוב, ישראל היא לא רק המדינה הענייה ביותר בכל העולם המפותח – כמובן, זה מדד יחסי – עם אי-השוויון מהגבוהים ביותר עם ארצות הברית, אלא שבכל הקריטריונים של האוכלוסיות המוחלשות והמוגבלות ישראל היא בתחתית של התחתית. הבעיה היא שאני כאיש ביצוע, שכל חיי התעסקתי בזה, לפעמים זה מאוד מתסכל אותי. יושב פה איש ביצוע, חבר הכנסת חסון. ברגע שמחליטים: אנחנו לוקחים נושא, ומדינת ישראל תימדד – הרי כל הסיפור שלה, איך היא מתייחסת לאוכלוסיות היותר חלשות ולאנשים שגם עובדים, ש-50 אחוז מקבלים השלמת שכר פה, שאחר כך משוויצים, שהצמיחה הכי גבוהה בעולם, ואבטלה, אבל לא פותחים את הסטטיסטיקה הזאת. זה פשוט שקר שמופץ פה. התסכול שלכם ושלי, במקום שיקום בממשלה ויגידו: יש אדם אחד שהוא אחראי, הוא כפוף לראש הממשלה, הוא מאגד את כל המשרדים האלה, ואנחנו לוקחים יעדים, כמו שפתחתי אתמול בוועדת יוקר המחיה, ואמרתי: לא מקובל עליי ששוב ייתנו את הצעות התחרות, יעדים. אם נגיד בנק ישראל, או נגידה היום, אומרים: יש יעד אינפלציה - אחוז ל-3 אחוז היום, פה צריך להיות – כמו שאמרת - היום זה 800 אלף איש, אנחנו מתחילים בהדרגה לקחת אוכלוסיות, ויש אדם שמדווח קבוע בישיבת ממשלה, ואז בודקים את זה על פני זמן ורואים מה קרה למדדים. זו הדרך היחידה. אחרת, וזה כל כך מתסכל אותי – אתה בא לישיבות האלה, אתם מוציאים קיטור, אנחנו יושבים פה, והלב נשבר, כי כל אחד מנסה בדרך שלו. התכלול חייב להיות. זה יירשם פה לפרוטוקול - מדינת ישראל צריכה להקים אדם אחד, שיהיה אחראי על הנושא זה, יתאם בין משרדי הממשלה. צריכה להגדיר מה היעדים, מה התקצוב.

זה לא יהיה בחיים.

אני נכה נפשית. אני אמנית. אני יכולה לומר לך, שעברתי מסלול ישראלי סטנדרטי. הייתי בצבא, הייתי בתיכון, פחות או יותר. ב-92' חליתי בעקבות משבר. אני מהשטח מדברת. נעשים דברים מזוויעים. גם כתבתי את זה פה בכנסת. יש ועדת פניות הציבור. לא קיבלתי בכלל תשובות. פנינו, אני ועוד חברה, שהיא גם נפגעת נפש. אנחנו כמה נשים טובות מאוד באמנות. זה, למשל, משהו אני עושה. זה שעה וחצי בתוך המסגרות של בריאות הנפש. קיבלתי על זה 5 שקל, וזה נמכר כ-45 שקל. בפרסומים של משרד הבריאות, של המקום שעבדתי, כלומר השחיתות מבפנים היא כל כך עמוקה – למשל, דרך האומנות, שנמצא בשלום יהודה, פשוט אותה מנהלת, מנהלת את המקום שנים על גבי שנים. אני מציירת. פניתי אליה. הופעתי בשרי אריסון ובכל מיני מקומות. אמרתי לה: שיראל, תנחי לי קצת להתעסק בציור, במה שאני טובה. לא, בשום פנים ואופן. אין עם מי לדבר. משרד הבריאות לא מוכן לבקר במקום. אני ועוד חברה היינו אצל גד לובין. הוא לא מוכן לבוא לבקר. פנינו לעשרות מקומות, פנינו למבקר המדינה. יש לי פה העתק. אני לא מבינה, למה אף אחד מהכנסת, שיסלחו לי, לא מוכן לבקר ולראות מה קורה בתוך המפעלים המוגנים. לא ייתכן שאדם שיש לו מפעל מוגן, יש לו דברים פרטיים שלו גם כן. בעיניי, זה אמא של ניגוד האינטרסים. נראה לך הגיוני שאדם שיש לו מפעל מוגן גם מנהל מפעל פרטי על אותה נישה? נעשים שם עשרות דברים איומים ונוראיים. היתה בחורה שהתאבדה. לא רוצה לומר את שמה. היא היתה ציירת, שאני מאחלת לעצמי להיות ציירת כמוה. הציורים שלה נמצאים שם בשלום יהודה. זרקו את הציורים לפח. אין ביקורת עשרות שנים. למה אתם לא באים לשטח? אני לא מבינה את זה. ניסיתי להתקשר לתקשורת – אף אחד לא עונה. אין לי קשרים. זה מה שקורה, ואף אחד לא מוכן לדבר על זה.

אני שומע.

אבל מושכנים בכתפיים וזהו. עשרות שנים ככה.

מה שאני יכול לעשות, אעשה.

שמי בלה, ואני יושבת-ראש ועד עובדי הקרן למפעלי שיקום למוגבלים. אני אמנם מייצגת עובדים, אבל אני דואגת לפרנסה של העובדים, כדי שיקבלו מספיק אנשים לטיפול. אני מתחברת לענת. ברגע שהוציאו הרבה מאוד מפעלים מוגנים למגזר הפרטי, זה מה שקורה. אין מספיק פיקוח, ויש בעיה.

בבקשה.

אל"ף, אני רוצה להתחיל בזה, שבמסגרת תפקידי אני מסתובב הרבה מאוד בין המפעלים המוגנים שאנשים בקהילת האנשים עם עיוורון עובדים בהם מזה עשרות שנים. אחד הדברים שהכי בולטים שם, אני פגשתי אנשים בני 60, 70, 80 ו-90, ששנים רבות מכניסים ברגים לתוך שקיות, ורק מעצם השהייה שנים רבות בתוך המפעל, אפשר לראות את השחיקה שנוצרה באותם אנשים. אתה פוגש אנשים מדהימים, שיכלו להיות כמוני וכמו רון שיושב לידי – אנשים משכילים, אנשים שמקדמים את החברה, אבל הם סגורים בגטאות האלה. משום מה הם נשארו שם. זה היה אמור להיות שלב ביניים שייתן פתרון זמני לנושא תעסוקה של הקהילות שלנו, אנשים עם נכויות, ונשארנו שם שנים רבות.
אנחנו לא יכולים להיות סגורים בגטאות האלה. הגטאות האלה מרחיקים אותנו מהחברה. הם לא מאפשרים לחברה ליהנות מהאיכויות המדהימות של האנשים שיש שם. אני כבר לא מדבר על השכר – 7 שקלים לשעה, אבל זה לא משנה בכלל, כי הם לא אמורים להיות שם בכלל. אנחנו לא אמורים להיות שם. אני גיא שמחי, היום מנכ"ל המרכז לעיוור. אם הייתי גדל לפני 40 שנה, הייתי היום מכניס ברגים לתוך שקית.

גם היום אנשים נכנסים לשם – לא לפני 40 שנה.

אני ממש רוצה שתשמעו את אביב מלכה, בחור מדהים בן 27, גאון מחשבים, שמכניס ברגים לשקיות.

בבקשה.

בוקר טוב. אני אביב מלכה, בן 26, גר כאן בירושלים. אני עובד במפעל מוגן בגבעת שאול מזה כשנתיים. נכנסתי לשם בעקבות זה שפניתי לעו"סית שלי במרכז רב שירותים לעיוור בירושלים, בבניין שערי העיר. הסברתי לה את מצבי. היא אמרה לי: אני רוצה שתיכנס לשם, כדי שנראה את הרגלי העבודה שלך, ונראה למה אתה מסוגל שם, משהו כמו חצי שנה עד שנה. תבוא אליי אחר כך, ונשוחח על כל הדברים.

באתי אליה אחרי שנה או שנה וחצי, אני לא זוכר. הייתי בוועדת שיקום לפני כמה חודשים. היא עדיין לא נותנת לי לצאת לשוק הפתוח. היא אמרה לי שהיא רוצה להכניס אותי לתעסוקה נתמכת, שזה דרך עמותות כמו רעות או שק"ל או אלווין. אני עברתי את זה לפני מספר שנים, משהו כמו שלוש שנים. הייתי במקום הזה. לא הלך לי שם, כי גם באותו זמן למדתי עיסוי רפואי במכון וינגייט. לצערי, לא קיבלתי את התעודה. נכנסתי למפעל המוגן.

השכר במפעל המוגן הוא – כמה? 7 שקלים בשעה?

זה גבוה.

אני חושב שזה לא גבוה.

הוא אומר שזה גבוה יחסית לאחרים, שמשלמים שכר יותר נמוך. ספר לנו, הכישרון שלך במחשבים.

הכישרון שלי במחשבים מתבטא בזה שאני מסוגל להקליד על מחשב במהירות דרך הקלדה עיוורת. אני משתמש בתוכנת קורא מסך וגם בצג ברייל, שאותו רכשתי בעזרת סבסוד.

כלומר אתה, עם כל היכולות שלך, לא מקבל- - -

אני לא מקבל את מה שאני באמת- - -

מסוגל ויכול. אביב, תודה. בבקשה.

שמעתי פה את הנתונים ממשרד הרווחה. יש פה גם ביטוח לאומי, שכדאי שיישר אותנו גם כן, ומשרד הבריאות. אני רוצה לדעת, אדוני היושב-ראש, אם הבנתי נכון את הנתונים: הנתונים נעים כך: בין 12 ל-18 אחוז מהאוכלוסייה לבין ה-220 אלף איש הרשומים, נכון להיום. כלומר אם אנחנו הולכים על משהו באמצע, זה בסביבות חצי מיליון בני אדם. לפי הנתונים של משרד הרווחה, 10,000 איש מועסקים בתעסוקה מוגנת, ועוד 2,500 איש - בתעסוקה כללית. כל היתר – או אנחנו לא יודעים, או – שמע, אנחנו מדברים על סדר גודל של חצי מיליון איש. זה מטורף.

רבותיי, ב-09:00 אני מסיים את הדיון הזה – יש לנו דיון פה עם ראשי הרשויות. אני רוצה לומר בצורה הכי פשוטה: אנחנו מתפארים שיש לנו סטארט-אפים, וזה נהדר, ושיש לנו עשירי עולם, וזה נהדר. הנושא הזה, שכחצי מיליון איש, אנשים עם מוגבלויות, שיכולים לתרום לחברה הישראלית, לא מקבלים שום ביטוי, שום עזרה, שום הנחיה, שום פעולה, זה כתם על מדינת ישראל. אוי לה לחברה שאומרת שהיא אור לגויים, אם כך היא מתנהלת.

מבחינת הביצוע - הייתי שמח להיות שר אוצר כדי לעשות פה שינויים גדולים - לא מתוך הכבוד. אין לנו העוצמה הזאת כדאי. היו צריכים לאגד פה את הדברים, כי התפקיד של ראש ממשלה ושר האוצר זה להוביל רפורמות שלטוניות אדירות. זה הרבה יותר חשוב מנגיד בנק. מכיוון שכרגע אני לא רואה את זה, הדבר היחיד שאני מבטיח לכם - אנחנו בנושא הזה באמצעותכם נתחיל להעצים – אני בטוח שיש חברי הכנסת אילן גילאון ואנשים אחרים - נתחיל פעולה מתמשכת. כמו שאתם יודעים, האנשים שמצליחים הכי בעולם הם לא האנשים הכי מוכשרים, לא האנשים הכי חכמים; אלה אנשים שיש להם נחישות, ולא מוותרים. נלסון מנדלה, שזכיתי לבלות אתו ארבע שעות בשנת ה-50 לישראל, לראיין אותו - הוא ישב 27 שנים בכלא, ולא ויתר על הערכים שלו, על אהבה, ולכן אנחנו ביחד פה צריכים ללכת למאבק מתמשך על פני זמן, העמותות, וליצור כוח, שבסופו של דבר - זו התקווה - שיקום במדינת ישראל ניהול שונה, התנהלות שונה והקצאת משאבים שונה.

מכיוון שיש לי בעיה על הפרק – ואני מבקש מעו"ד ליזה חדש ומנציגי כל יכול - בבקשה, דפנה מאור.

שלום, שמי דפנה מאור. אני ראש המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות במשרד הכלכלה. נכנסתי לאחרונה לתפקיד. חשוב לי לומר דווקא בהקשר לדברים שאמרת, מעבר להרבה מאוד נתונים, שלא אלאה כרגע את הוועדה, אבל במשרד הכלכלה רואים בחשיבות מאוד גדולה את התכלול שהזכרת שוב ושוב. אנחנו עמלים כיום, יחד עם השותפות הבין-מגזרית והמשרדים האחרים, על תוכנית ממשלתית, שתאגם את כל המשאבים ואת כל העשייה.

אני כל כך מודה לך על זה, רק יש דבר אחד, והביקורת שלי היא לא על שר זה או על שר אחר בעבר - נער הייתי וגם זקנתי – היית מחוץ לממשלה ובתוכה, ולצערי, אני שומע כל הזמן הכרזות והכרזות. אמרת את הנושא הזה, הוא נרשם. אשב מול שר הכלכלה, וארצה לקבל ממך דיווח בעוד שלושה חודשים, בעוד ששה חודשים, בעוד שנה, באופן קבוע לוועדה, מה נעשה בתכלול הזה, איפה המשאבים, כי לצערי, בהרבה דברים יש הצהרות בלי סוף, וביצועים - אין. אני רושם את זה, ואת הדברים הללו נראה. מילה לביטוח הלאומי, בבקשה.

שלום, אני ממינהל המחקר של הביטוח הלאומי. אני רוצה לציין מחקר שעשינו לפני כשנה, שמדבר על, פלוס מינוס, בין 800 למיליון אנשים עם מוגבלות. בין 50 ל-60 אחוז מהם מועסקים. אנחנו יודעים על כ-200 אלף או 220 אלף אנשים שמקבלים קצבה, מתוכם 20 אחוז כמעט עובדים, כך שכשמדברים על מספרים, האנשים שנופלים בין הכיסאות, בין הכיסאות, זה 400 אלף אנשים, ומתוכם 180 אלף- - -

400, 500 – כל אדם הוא עולם ומלואו. אלה מספרים עצומים.

הוא שוכח שיש הרבה שלא טורחים להגיע לביטוח הלאומי, כי הוא לא עוזר להם.

כל יכול הוקם. אני לא יודע מה קורה שם. מעסיק אנשים עם מוגבלויות. עו"ד חדש, מה הבעיה? איפה אנחנו יכולים לעזור? מה קורה כאן?

אדוני היושב-ראש, חברת כל יכול היא חברה פרטית, שנותנת את המענה לכלל הבעיות שהועלו כאן. נכון להיום החברה נמצאת בהליכי פירוק. חשוב להבין את הבעיה ולמנוע את סגירת החברה הזאת.

אדוני הבעלים.

אנחנו חברה של קצת פחות מ-200 איש. מעל 70 אחוז מהם נכים קשים מכל המגוון – נפש, ראייה. רובם ככולם ישבו בבית עשרות שנים, עד שלא נקלטו אצלנו. הם נקלטים אצלנו בשכר רגיל למן ההתחלה, ומגיעים לפרודוקטיביות רגילה למן ההתחלה. אנחנו מוקד טלפוני, עם שלושה סניפים. היינו צריכים בשלב הזה להיות עם 2,000 עובדים ולא רק עם 200 עובדים. אבל אנחנו קיימים כבר שש שנים, ואני ממשפחה מהוד השרון, מממן מכיסי כבר שש שנים את כל ההתאמות ואת כל ההוצאות המיוחדות שיש בגין הנכים.

מדוע אתם נסגרים עכשיו?

ברגע שאתה מעסיק נכים, במיוחד נכים קשים, יש בגין זה הוצאות.

יש התחייבות ממשלתית לעזור לך?

אני אפילו לא יודע לענות על השאלה הזאת, כי יש הרבה גופים שמטפלים, ואף אחד לא יודע לטפל בעסק כמו שלנו, כי עד היום עסק קלט אחד או שניים – לא 50, 100 או 200.

אתה מתפקד כמה שנים?

שש.

בהן אתה עבדת, העסקת 200 אנשים. מה קרה בתקופה האחרונה?

בשש השנים האלה אנחנו מוציאים מדי שנה המון כסף על ההתאמות ועל הדברים המיוחדים לנכויות, ומקבלים כ-20 אחוז מזה בחזרה. את היתר אני מממן מכיסי. אני לא מספיק עשיר, להמשיך לממן את זה מכיסי.

כלומר אתה אומר ששום דבר לא השתנה. היה 80 אחוז – מר וינש, 20 אחוז – ממשלה. הגעת למסקנה לאחרונה שאתה לא יכול לעמוד בעומס הזה. זאת הסיבה?

חשבון הבנק שלי הגיע למסקנה הזאת. אם הייתי יכול, הייתי ממשיך.

כמה זמן אתה יכול למשוך את זה?

החברה כבר לא שלי. היא בפירוק. היא תפורק בסוף החודש הזה. והדבר הכי נוראי בזה, מעבר לעובדה שכל כך הרבה אנשים ילכו הביתה – זה נוראי בעוד שני מקומות: אחד, אנחנו מודל ש-30 מדינות כבר באות ללמוד אותו, וכאן זה מתפרק. אני צועק את זה שש שנים כבר ללא מענה.

אתה יכול להופיע בנאומים של המנהיגות שלנו. אני רוצה להשתדל לעזור לפתור את הבעיה. אנחנו מדברים כרגע שאתה מבקש עזרה בהעצמה של העובדים בעלי המוגבלויות, במקום שיהיה 20 אחוז, שיהיה קצת יותר.

100 אחוז של ההוצאה.

לא אפתור פה את הבעיה. אני רוצה להבין, אתה חברה פרטית. עכשיו יושבת כרגע נציגת משרד הכלכלה, וגם הרווחה. אני רוצה להבין, אמרת על ה-20-80. אתה רוצה עכשיו 100 אחוז?

מדברים רק על החזרים שישנם בגין זה שאנחנו מעסיקים נכים.

על איזה סכום אנחנו מדברים?

2.5 מיליון שקל בשנה.

אם תיסגר חברת כל יכול, 200 עובדים, בעלי מוגבלויות הולכים הביתה. 120. מה המשמעות, מבחינה אנושית, כלכלית וכו' – למדינה ולמשלם המסים? אתה משלם שכר רגיל?

מבחינה כלכלית, שוחקים את הקצבאות של הנכים ומשלמים ביטוח לאומי ברגע שהם עובדים. זה מאוד כלכלי למדינה, אבל הם כולם מרוויחים מעל שכר מינימום, כמקובל בשוק. חלקם מרוויחים שכר מאוד יפה.

תודה, מר וינש. אני פונה לנציגי משרד הכלכלה. אתם מודעים לנושא.

אדוני, ביקרנו ביום חמישי האחרון במשרדי כל יכול. שוחחנו עם גיל. גם אתמול. אנחנו מאגמים ומנסים לבחון גם עזרה נוספת, גם ממשרד הרווחה וגם ממשרד הבריאות. גיל שמע אתמול מהגברת מיכל צוק, המשנה למנכ"ל משרד הכלכלה, ממונה על תחום התעסוקה – אנחנו מנסים לגבש חבילה כלשהי. הבעיה היא עקבית, ויש להיות מודעים לכך. נחתם הסכם לפני שנה עם כל יכול. משרד הכלכלה העביר לכל יכול, בנוסף לסיוע בכל השנים, מיליון ו-600 אלף שקל.

בגין שנת 2011.

אני מבקש. שמענו אותך, מר וינש. אני רוצה לתת לגברת מאור לומר את דבריה. אני רוצה שהדברים יהיו ברורים.

2011כאמור, הסכום ניתן בעבור השנים 2011 ו-2012. נחתם הסכם לגבי 2013, שבו נקבעו התנאים של מה יתקבל.

מתי נחתם ההסכם הזה? בהסכמה עם הבעלים.

ברור, יש הסכם. קיבלנו לפני מספר ימים את הבקשה לשנת 2013. מתוכה נוכל לאשר, לפי הכללים של ההתאמות, כ-300 אלף שקל. אנחנו מנסים בכל דרך אפשרית. נכון לאתמול, ככל שדיברתי עם נציגי האוצר, יש הסכמה להוסיף עוד כ-500 אלף שקל.

כלומר 800. אני רושם את זה. אני רושם את זה. אני מבקש ממך, משרד הכלכלה ומשרד הרווחה, אני מבקש, גם למשרד הבריאות יש בתקציבים הגדולים, משרד הרווחה - השר אמר שהוא מקבל 2.5 מיליארד שקלים על ידי פה בדיון. אני מבקש תשובה עד יום ראשון, איך לוקחים את הנושא הזה, מאגמים משאבים, כדי שיהיה ברור, מה כן, מה לא.

אבל חייבים לקחת בחשבון דבר אחד חשוב: יש הבעיה הנוכחית כרגע, כדי לסייע לכל יכול להמשיך לפעול, אך יש לקחת בחשבון שצריכה להינקט פעולה גם על-ידי כל יכול, כדי שלא ייווצר מצב שהם ייקלעו לצומת הזו שוב ושוב.

זאת הנקודה. אחד הדברים הגרועים שקורים פה לעתים, שיש ישיבה, כותרת, ואז נותנים את הפלסטר, יש כותרת ויש פלסטר, ואחרי ששה חודשים העסק חוזר. אני מבקש, אנא, קחי את זה על עצמך, הגברת מאור. תני תשובה ביום ראשון. שר הכלכלה חוזר מאוסטרליה עכשיו, אם הוא מתכלל את הדברים האלה. תשבו, מר וינש, יש פה עו"ד חדש. תציגו לנו חוזה לטווח ארוך כדי לפתור את הבעיה. דווחי לנו, וננסה לעזור במידת האפשר.

תכף אקרא את הסיכום. מילה אחת לעו"ד חדש, ופרופ' אלי שמיר, נציג המשפחות. בבקשה.

אדוני, לגבי הנושא של ההתאמות, שמענו פה את נציגת משרד הכלכלה. כל הנושא של ההתאמות – קבוע חוק. את החוק הזה ניתן לפרש בכל מיני דרכים.

אני לא רוצה לשמוע את זה. באתי למצוא פתרון. אתה יודע שאני מנסה למצוא פתרונות. שב אתם. תמצאו את הפתרון. תמיד יש פשרה. את המשא ומתן אל תעשה פה.

שאלה בנוגע למשכורות, בערך של חצי מיליון שקלים- - -

זה לא הדיון.

עו"ד חדש, את המשא ומתן תעשי עכשיו. אני מעוניין שהדבר הזה ייסגר, ולא פיזית.

פרופ' אלי שמיר.

משפחות נפגעי נפש, עוצמה. אני רוצה מהניסיון האישי שלי. בני חלה בסוף שנות ה-70. בשנות ה-80 הוא היה בין 20 ל-30. אני הייתי הורה יחיד, כי אשתי נפטרה כמה שנים לפני כן. באותן שנים לא יכולתי לעבוד. אני פרופ' למתמטיקה. לא יכולתי לעבוד, לא יכולתי לנסוע לחו"ל. אם הייתי נוסע לחמישה ימים, כל טלפון היה מקפיץ אותי – מה יקרה. זה הניסיון של רוב המשפחות שאני מכיר. היכולת של המשפחה לעבוד, להתפרנס, להתקדם בקריירה המקצועית או אחרת, פשוט נעלמת. חייבים להביא את זה בחשבון.

עוד נקודה לד"ר שלי, שאמרה כמה חשובה התמיכה. מתוך הניסיון של הבן שלי, באותן שנים, כשהיה בין 20 ל-30, הוא ניסה לעבוד בכל עבודה אפשרית, מקורס ראיית חשבון ועד עבודה בבניין. היות שלא היתה תמיכה לעבודה שלו, כל הדבר הזה נכשל. בשנת 2000 נחקק החוק של שיקום נכי נפש בקהילה, שנותן לאנשים שרוצים לעבוד בשוק הפרטי – אני לא מדבר כרגע על מפעלים מוגנים, שזה סיפור שאני יכול לספר, ואכתוב אותו לוועדה, ולא אפרט עכשיו, אבל אני רואה את ההבדל העצום, כשלמישהו יש תמיכה ויכולת לעבוד בשוק החופשי, הוא מסוגל, וזה משיב לו לא רק הכנסה אלא כבוד וכך הלאה. לצערי, המקרה של הבן שלי, כיום הוא בן 53, כבר אי-אפשר לשבץ אותו בתעסוקה, הוא במועדון תעסוקתי, אבל לשבץ אותו בשוק החופשי אי-אפשר כיום. אפשר היה לעשות את זה בשנות ה-30. את הדבר הזה שקיים, צריך לעשות. התמיכה היא הדבר העיקרי.

אני מודה לך. בבקשה.

שלום, אני רויטל לן-כהן, נציגת קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. אני חושבת שהדיון הזה הוא קצה של משהו, כי אנחנו מסלילים היום כבר ילדים בני שנתיים להגיע למפעלים מוגנים. אנחנו צריכים לזכור, שכשמגיעים לגיל התעסוקה, וזה בדיוק מתחבר למה שאמר קודמי, לעתים זה מאוחר מדי. אנחנו צריכים לא רק לתת את התמיכות כבר בגיל הגן ובבתי הספר ואחר כך בהשכלה הגבוהה, כדי לאפשר לאנשים למצות את הפוטנציאל שלהם, ואני מדברת גם על אנשים שמבחינה קוגניטיבית – לא רק שאנחנו לא מאפשרים להם; כשאנחנו בשיח שלנו קוראים להם בעלי מוגבלויות או מוגבלים, במקום אנשים עם מוגבלות, אנחנו משאירים אותם במקום הזה גם מבחינת התפיסה החברתית, ואחר כך אי-אפשר להתפלא, שאנשים לא רוצים להעסיק אותם.

תודה. אני מגיע לסיכום. אני רוצה לומר לגיל ולאבי, אני רוצה לספר שהייתי נשיא אוניברסיטת בן-גוריון. יום אחד בא אליי בחור שסיים בהצטיינות מזרח תיכון - ליאור מהרבני. הוא היה עיוור. הוא אומר לי: אני רוצה להתקדם, אני רוצה לעשות מאסטר, דוקטורט. נתתי לו את הגיבוי, הקמנו את המרכז לעזרה ללקויי ראייה בבן-גוריון. הוא התחתן, הכיר את אורטל. אני רואה את העוצמה הזאת, למדתי על בשרי. והכול קורה, כמו שאתם עושים ואחרים. אבל זה מחייב שבמקום יהיו סוכני שינוי מתוך הממשלה, שמבינים שהדבר הזה הוא טוב לכולנו, הוא אנושי.

הוא לא רק אנושי. הוא גם כלכלי למדינת ישראל.

לא רק לליאור זה עשה; גם לך זה עשה.

אמרתי שזה העשיר את חיי. אני, ליאור ואורטל. החיים זה להיות מנהיג? החיים זה לתת, וזה הדוגמה בין מנדלה ורוב המנהיגות, כולל במדינתנו.

אני מסכם. ועדת הכלכלה נדהמת לנוכח המספרים העצומים של אנשים עם מוגבלויות שאינם מועסקים בשוק העבודה. הוועדה קוראת, ואני מסתכל עלייך כלייזר, הגברת מאור, למשרד הממשלה השונים, לפעול במשותף לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה, ורשמה לפניה את דיווחה של ראש המטה לשילוב אנשים עם מוגבלויות, הגברת מאור, על תוכנית לאומית. זו ישיבה מכוננת. שמעתי כל כך הרבה על רשויות. אני עכשיו לוקח אותך כמאור לשר הכלכלה לדיווח, איך אנחנו לוקחים את הנושא הזה ומעצימים את זה, שלא תהיה עוד הצהרה בעלמא.

בנוסף, הוועדה מבקש דיווח ביום ראשון, ושוב אני מסתכל עליך, בנושא כל יכול, לשבת, למצוא פתרון, ואם יש בעיה, לחזור אלינו. תודה לכם. גדי, תודה לך על יוזמת הדיון.

הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 09:10.>
25/12/2013

09:29