PAGE
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
02/12/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 108>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שני, כ"ט בכסלו התשע"ד (02 בדצמבר 2013), שעה 11:00

<אירוע כפר קאסם (1956) - לימוד הלקחים במערכת החינוך>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

יעקב אשר

מסעוד גנאים

עיסאווי פריג'

רות קלדרון

יפעת קריב

יוני שטבון
באסל גטאס
זהבה גלאון

חנין זועבי

ג'מאל זחאלקה

תמר זנדברג

דב חנין

איתן כבל

חנא סוייד

אברהים צרצור

ראובן ריבלין

>
אלירז קראוס - מנהלת אגף חברה ורוח, משרד החינוך

כאמל עטילה - דובר, משרד החינוך

סא"ל כרמל דפרין - ראש ענף חינוך והסברה באכ"א, משרד הביטחון

נורית בירגר - סגנית ממונה יחידת הנוער, האגף להכשרה מקצועית, משרד הכלכלה

אלי חכם - יו"ר סניף לוד-רמלה, הסתדרות המורים

אמנון בארי סוליציאנו - מנהל שותף יוזמות קרן אברהם

רדא ג'אבר - מרכז חברה ערבית במיזם שירותים שוויוניים

עאדל בדיר
–
ראש עיריית כפר קאסם

איסמעיל בדיר - תושב כפר קאסם

רוביק רוזנטל

יהודית גידלי

יעקב סימן טוב
<אירוע כפר קאסם (1956) - לימוד הלקחים במערכת החינוך>

שלום לכם. אנחנו מקיימים את הדיון היום, ואני מניח שיש חלק ששואלים: מה פתאום? מה קרה? ואני רוצה לומר כמה דברים בפתח הדיון: אחד, למה הדיון? אני מודה שאני הרגשתי מאוד לא נוח כשהכנסת ברוב, אמנם זעום – לא, סליחה, היה רק תיקו, - -

- - - נכון.

- - דחתה את הבקשה להעלות לסדר היום את הדיון בנושא אירועי כפר קאסם ומערכת החינוך. מאוד הפריע לי. וגיליתי דרך זה בשיחה עם חברי כנסת ואחרים שרבים לא מבינים, לא רק שלא יודעים אלא גם לא מבינים את המשמעות ואת החשיבות של הלקחים בעקבות אותו טבח בתושבי כפר קאסם ב-1956, ערב מבצע קדש.

למה המקרה הזה, לפי דעתי, הוא מאוד ייחודי? הוא מאוד ייחודי כי מדינת ישראל בת, כולה בת שמונה. עדיין מגבשת ומעצבת את דרכי ההתנהגות, החוק, הממשל, אחרי מלחמה עקובה מדם. והאירוע הזה הוא אירוע ייחודי, שבו בעצם הממשלה, באמצעות המשטרה והצבא, מעמידה 49 איש, וחיילים, שוטרים, קוצרים אותם מבלי להסס ומבלי לחשוב פעמיים. לא בסערת קרב, לא באירוע מלחמתי, לא בסיטואציה לחוצה, אלא כתוצאה מכך שאנשים מגיעים באיחור אחרי שהוכרז עוצר, מעמידים אותם בשורה – ואני עושה את זה ככה בצורה תמציתית וממוקדת – יורים בהם: ילדים, נשים, מבוגרים וגברים.

הנושא הוא לא חלק מהוויכוח, מהסכסוך, מהשיח הפוליטי, בין יהודים לערבים. הנושא הוא ישראלי טהור, ועל כן אני, קודם כל, משבח ושמח שנוכחים בדיון הזה רבים מחברי הכנסת, כולל ערבים ויהודים.

לא ערבי.

אני אמרתי ערבים ויהודים.

- - -

הוא אמר נכון.

זה יפה.

זה בסדר. נכון.

תאמין לי, אני בורר את מילותיי בקפדנות.

יש כאלה שאומרים לא יהודים כי הם חושבים שערבים זו מילה לא יפה.

כן. ואני מברך על כך כי הנושא הוא נושא בעל חשיבות לאומית-ישראלית ממדרגה ראשונה.

אני מתאר לעצמי.

אני רוצה גם לומר שמאז אותו אירוע, אני חושב, ואני תיכף ארחיב על זה קצת, בעיקר בגלל פסיקת בית המשפט, לא קרה אירוע דומה או קרוב לדומה.

וטוב שכך.

אני יודע שיש רבים שמדברים על יום האדמה, ומדברים על אירועי שנת 2000, והולכים אפילו אחורה לדיר-יאסין, ועוד כל מיני דברים. אירוע כמו זה לא קרה. ואני חושב שאולי הסיבה המרכזית היא כי בית המשפט, בראשותו של השופט, דוקטור בנימין הלוי, רשם פרק בהתהוותה של מדינת ישראל והחברה הישראלית – ואני תיכף אקריא חלק מהדברים שהוא אמר – ועל כן אירועים כאלה לא חזרו, ואני גם משוכנע שלא יחזרו עליהם.
אבל עדיין זה מחייב אותנו ללמוד את המקרה על פרטיו, וכמובן ובעיקר להפיק את הלקחים החשובים, כי עדיין המצב הסכסוכי שבו אנחנו נמצאים, כאן, במדינת ישראל, יוצר מידי פעם מציאויות שיכולות להוביל למקרים שאנחנו בהם לא נרצה. לא בהיקף הזה אולי, אבל לא פעם אנחנו שומעים על מקרים שבהם, בסופו של דבר, נהרגים אנשים בגלל שחיילים חושבים שהמפקדים בקריצת עין אמרו משהו אחד והתכוונו למשהו אחר; או שמנהיגים, גם בדרג הפוליטי וגם בדרג הצבאי, לא מספיק זהירים בנהלים, בפקודות, בהוראות, בתדריכים שנותנים, כדי למנוע אי הבנות ומהידרדרות למציאות, כפי שהייתה באותו יום, אחר הצהריים-ערב, בכפר קאסם.

המעניין – חשיבותו של בית המשפט והפסיקה שלו. כי האירוע שקרה, היה ניסיון בעצם להסתיר אותו בימים הראשונים, והייתי אומר: להקטין את חשיבותו. לקח זמן עד שזה הובא למשפט. לא כולם הובאו למשפט מיד, בהתחלה. וגם המערכת הישראלית ניסתה לגמד את האירוע כדי לא לפגוע במירכאות בכבודה, בשמה של מדינת ישראל וכוחות הביטחון. ולכן אני חושב שפסק הדין של השופט הוא בהחלט אבן דרך חשובה מאוד.
אני רוצה, ברשותכם, להקריא חלק מהדברים שאמר השופט בנימין הלוי: "מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל פקודה הנתונה ככתובת אזהרה האומרת: אסור. לא אי חוקיות פורמאלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא הפרת חוק גלויה ומובהקת. אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה. אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותן. אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת. זוהי מידת אי חוקיות בעליל הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל, ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".
עכשיו, אל יקל הדבר בעיניכם – זה נאמר שנה אחרי האירוע, בערך. זה נאמר במציאות ישראלית שעדיין מתקיים ממשל צבאי, שהוא עוד המשיך איזה עשר שנים לאחר מכן. זו מציאות שבה עדיין לא הובן בצורה עמוקה המשמעות שגם צבא וגם מדינה שיש לה צבא, שפועלת בתנאי קיצון, מחויבת בחוק ומחויבת בהקפדה ובשמירה על החוק.

"חייל בצה"ל הוא, קודם כל, אזרח המדינה, ולכן חלים עליו חוקי המדינה כולם. בהיכנסו לשורות הצבא אין האזרח עובר מתחום מערכת חוקים אחת לתחום מערכת חוקים אחרת. בהיותו חייל חל עליו החוק הצבאי בנוסף על חוקי המדינה האחרים. מדינה דמוקרטית חייבת לקבוע ערובה חוקית לכך שהנשק אותו היא מפקידה בידי הצבא לשם הגנה על המדינה לא ינוצל לרעה בניגוד לחוקי המדינה".

המעניין הוא שבמהלך המשפט – ואני קראתי חלק מהסטנוגרמות, וחלק מהפרוטוקול, ופסק הדין, כשהתכוננתי לפגישה הזו – מדבר על כך שקצינים היו מוטרדים מאוד ואמרו: אנחנו מוטרדים שכל חייל יצטרך ללכת עם עורך-דין צמוד. מי שזוכר, גם באירועי האינתיפאדה הראשונה והשנייה – אותם משפטים, אותן אמירות, שמלוות אותנו עד עצם היום הזה. כאילו יש סתירה בין החוק האזרחי, הצבאי, לבין ההקפדה כמובן על מי שנותן את הפקודה ומי שמבצע אותה.
אני רוצה לספר לכם שאני דיברתי עם מי שהיה קרוב למשפט, והוא סיפר לי סיפור מעניין: אחד השופטים שישבו במשפט – שהיה משפט צבאי – נסע עם הנהג שלו ברכב צבאי, והנהג אומר לו: המפקד, אני לא מבין מה זה "בעליל". אני גם לא מבין מה זה "דגל שחור". הלוא אני לא ראיתי אף פעם פקודה שמעליה מתנופפים דגלים. איך אני כחייל – אני מקבל פקודה, אני צריך לבצע אותה. וסיפר לי אותו בן אדם – סיפר לי מי שסיפר על אותו בן אדם – שהוא ניסה להסביר לו באלף הסברים ולא הצליח. ואז כמו שהם נוסעים ליד צריפין, הם רואים חיילים הולכים לאורך הכביש. ואז המפקד-השופט, אומר לו, נותן לו פקודה: דרוס את החיילים. הנהג בולם ועוצר, ומסתכל על המפקד ואומר לו: מה זה "דרוס את החיילים?". הוא אומר: לזה התכוונתי. פקודה שכל בר-דעת מבין, מבלי הכשרה משפטית, מבלי איזו חוכמולוגיה מיוחדת, שיש פה פקודה שהיא אי חוקית בעליל. לא בדיעבד, אלא מראש.

ולכן אני בהחלט חושב שראוי שבמדינת ישראל, במערכת החינוך, יוקדש זמן ללמוד את המקרה, להפיק ממנו את הלקחים, ולהבין לעומק את המשמעות. שלא לדבר על כך שהצבא, גם הפרקליטות, גם מערכת קצין חינוך ראשי, גם בתי הספר השונים, חייבים לעסוק בזה. כי לאירוע אז, עם כל ההבדלים, יש חשיבות גם למציאות שבה אנחנו חיים כיום. זה לא דבר שעבר מהעולם. למרות שבאמת החקיקה או הפסיקה אז בבית-המשפט העמידו דברים בצורה בהירה. ודרך אגב, עד היום גם לא נמצא שום נוסח אחר או שום יכולת לנסח יותר טוב מה שנוסח אז על ידי בית-המשפט, על ידי דוקטור בנימין הלוי, שכפי שאני מניח שחלקכם לפחות יודעים – לא בא משורות מפא"י.

למען הפרוטוקול צריך להגיד שהיה חבר כנסת מטעם חירות במסגרת גח"ל.

מנחם בגין היה - - -

כן.

אבל הוא היה חירות.

הוא היה חירות. כן, כן, הוא היה חירות וגח"ל. - - - חבר כנסת במסגרת גח"ל.

גח"ל זה טוב, אבל הוא היה מחירות. כן.

זו הפתיחה שלי. אני מבקש, לפני שנפתח את זה לחברי הכנסת, מהסופר והעיתונאי רוביק רוזנטל, שביקשתי ממנו לבוא; מי שחקר את המקרה לעומק, וכתב ספר, ומופיע גם במוסדות שונים, ומדבר על מקרה כפר קאסם. מר רוביק רוזנטל, בבקשה.

אוקיי. הספר הזה – "כפר קאסם: אירועים ומיתוס", זה בעצם ספר - - - היחיד שנכתב על הטבח. פרט לספר שיצא שלוש שנים אחרי המשפט, של עורך-הדין קשת, והוא נועד לשמש את מערת החינוך. כי ב-1999 יוסי שריד היה שר החינוך, והוא החליט, הודיע שהנושא יילמד. שנה אחרי זה, כשהספר יצא הוא כבר לא היה במשרד החינוך, האינתיפאדה פרצה, וכמובן שהנושא ירד מעל הפרק.
אני התחלתי לחקור את הפרשה גם כעיתונאי וגם כמי שהתכוון לכתוב מחזה על הפרשה, שגם הוצג בהבימה ב-1994. והוא ליווה אותי מאז היותי ילד – הייתי בן 11 – והוא התנופף כאיזה מין דגל שחור כזה על כל דבר שהיה קשור אצלי בהבנה מה, איך, מי אנחנו בעצם.

המחקר שעשיתי גילה כמה דברים חדשים. מאוד-מאוד בקיצור אני אסביר למה הנושא הזה יש לו שורה של משמעויות שהן ניתנות להילמד, חשובות להילמד, ואולי דרך זה כמה פרטים. קודם כל, הוא צריך להילמד מפני שאנחנו משתמשים בסיסמה: לעולם לא עוד, לגבי השואה, אבל היא גם יכולה לחול על אירועים מהסוג הזה.
הוא צריך להילמד מפני שהסיסמה "מוות לערבים", שהיא כמעט קלישאה של כדורגל, קיבלה פה ביטוי מאוד-מאוד מוחשי. ועשו אותה אנשים שרצו להרוג ערבים, ורצו להרוג אזרחים. ואני מדבר כרגע על אלה שביצעו בפועל את הטבח. לטבח הזה היו שני קצוות, שני גורמים שהביאו לו: אחד, זה מערכת פקודות, מצד אחד קטלנית – כך הוגדרה גם בבית-המשפט; מצד שני, לא הייתה בה כוונה לבצע טבח כזה. הם לא חשבו על מה שיהיה, והם יצרו את כל התנאים לקיומו של הטבח. הפקודות שניתנו, שהיו חמורות מאוד, אבל יחד עם זה לא לקחו בחשבון את התוצאות שלהן, ניתנו למפקדים של שמונה כפרים. בשבעה כפרים המפקדים לא ביצעו את הפקודות שלהם. ואני חושב שאם לדבר על מסרים מהסיפור זה אחד המסרים החשובים: יש לך אפשרות בכל מצב לעשות את ההחלטה שלך כאדם ריבוני וכאדם מוסרי. בכפר קאסם, היכן שזה נוצר, לא רק שאנשים ביצעו פקודה, הם ביצעו פקודה כי הם רצו לבצע אותה. הבדיחה שהתהלכה בין העצורים, שבכלל לא חשבו שהם מבצעים משהו שצריך לעצור אותו עליהם, הייתה שהם עצורים כי הם הרגו רק 50 ולא 500. גם בראיונות מאוחרים איתם, אחרי 40 שנה, הם לא הביעו חרטה.

חשוב מאוד להבין את מקומם של ערביי ישראל אז בהשוואה להיום, עם כל מיני משמעויות. חשוב להבין מה זה הממשל הצבאי. זה לא היה מתרחש כמובן בתנאים שאינם תנאי ממשל צבאי. תנאי הממשל הצבאי יצרו קבוצה, את כל קבוצת האזרחים – אני לא מדבר על אזרחים שגרו בערים – אבל את כל הכפרים לאורך הגבולות, הפכו אותם לקבוצת אזרחים תחת משטר צבאי ובעוצר. הם לא יכלו לצאת מהבתים אחרי שעה מסוימת; הם היו כפופים בכל יציאה וכניסה לביקורת. וכמובן שהמסגרת הזאת יצרה עוד תנאים לטבח.

הדבר הנוסף שאני גיליתי במהלך המחקר, שהוא לא היה ידוע קודם, היה שברקע שלו הייתה תכנית שנקראה תכנית "חפרפרת", שנכתבה על ידי הצבא – מי שכתב אותה בפועל היה אברשה טמיר. שנועדה למצב שבזמן מלחמה עם ירדן, הערבים במשולש יועברו למכלאות במרכז הארץ, בשפלת החוף – ככה זה נקרא. במשמר הגבול, ובאופן מאוד-מאוד בוטה וברור, וקיבלתי על זה הרבה מאוד אישורים, הייתה תורה שבעל-פה – לא תורה שבכתב. צריך לדייק – שזאת ההזדמנות לגמור את מה שהתחלנו ב-48': הם יתנגדו בוודאי שנוציא אותם, תחול מהומה, נגרש אותם מעבר לגבול והם לא יחזרו יותר. התכנית הזאת, "חפרפרת", הייתה תכנית שהוצגה לטיפול בערביי המשולש לקראת המלחמה האפשרית עם ירדן לפני מבצע סיני. היא בוטלה יום לפני. אבל הם טענו שהאווירה שהיא יצרה הייתה אחד מהדברים שהביאו לטבח. בית-המשפט לא קיבל את הטענה הזאת. הנושא הזה, עד שאני חקרתי אותו לא נודע, כי זה היה החלק החסוי של בית-המשפט.

בעקבות הנושא של המוסר הצבאי והשאלות איך איש צבא צריך לפעול, הן שאלות מאוד מרכזיות בפרשה הזאת. הפקודה הבלתי חוקית בעליל לא הייתה ידועה עד אז. היא הייתה קיימת בספר החוקים, אבל איש לא השתמש בה. לאחר הטבח השתמשו בה כמה וכמה פעמים, והיא שימשה גם בסיס להרשעות, למרות שבאירועים נקודתיים, הרבה יותר קטנים במירכאות, כמו בפרשת יהודה מאיר ואחרים, והיא צריכה להיות נלמדת. הייתה החלטה, אני לא יודע אם היא ממומשת – יש פה נציגים של הצבא – אבל יש כאן מאמר של מר אילן שיף, של הפצ"ר, שלחם לזה שנושא כפר קאסם יילמד בצבא. ויש תכנית, מה שנקרא: ערכת חינוך, שאני מקווה שהיא ממשיכה להיות ממומשת. אבל לפי ההנחיות, בין היתר, שלו כפצ"ר, הנושא הזה צריך להילמד. חיילים אמורים ללמוד במהלך השנים את פרשת כפר קאסם ואת הלקחים שלה.

יש חשיבות רבה מאוד להבין מהפרשה הזאת את שני המרכיבים: אחריות ממלאי פקודות, שביצעו פקודה בלתי חוקית בעליל, אבל לא פחות מכך – אחריות נותני הפקודות. והצורה שבה אתה הצגת את זה היא מאוד מדויקת. לא מדובר פה בטבח, מה שנקרא: טבח נאצי. הוא היה טבח נאצי במימוש הסופי שלו. הוא הזכיר אירועים מהשואה בצורה מצמררת. אבל לא הייתה פה פקודה מלמעלה להרוג חפים מפשע. איש לא חשב שזה אמור לקרות. האחריות של נושאי הפקודות פה היא מבחינה זאת אפילו יותר חמורה, מפני שהם יצרו בפקודות שחלקן מעורפלות, חלקן חמורות מדי, וחלקן בלי הבנה בכלל של השטח, ושל ערביי ישראל, ושל משמעות מה שהם אומרים, מישכה שדמי, דרך מלינקי ואחרים. האחריות שלהם, דווקא בגלל זה כנותני הפקודות היא חמורה שבעתיים. והם לא עמדו בה, והם לא עמדו בה באופן חמור.

ולסיום, כמה מילים על העניין החינוכי. קודם כל, אני לא יודע אם הצלחת לאתר, אבל יש בית-ספר אחד בהוד השרון - -

לא, לא איתרתי.

הדרים.

- - שלקח על עצמו. יש גם מאמר של מורה האזרחות באותו בית-ספר שלקחו על עצמם לראות בכפר קאסם, בפרשת כפר קאסם – הם גם קרובים מבחינה גאוגרפית - - -

תיכון הדרים.

כן, הדרים. לראות בזה בסיס - -

לחיים משותפים.

ערכה חינוכית מכוננת.

הפסיקו את זה. התחילו - - - והפסיקו את זה - - -

הפסיקו. אבל הם היו מידי שנה נוסעים ביום הזיכרון לכפר קאסם, אל האנדרטה, פוגשים את אנשי המקום וכולי. אני לא יודע בדיוק למה הם הפסיקו, אבל זה היה. הם תפסו את זה כדרך, כמרכיב חינוכי.

אני, רק כדוגמה, התבקשתי על ידי ערוץ 2 באיזשהו שלב לתת שיעור – הוא נמצא ב-youtube, אפשר לראות אותו – שיעור על כפר קאסם לתלמידי תיכון. ואני מוכרח להגיד שישבו 30, 40 תלמידים שלא הכירו את הנושא, ושאני לא יודע מה הרקע הפוליטי שלהם מהבית, ומה הרגשות שלהם לגבי ערבים; אני חושב שהם עברו זעזוע, ואני חושב שזה זעזוע מכונן שצריך להעביר נערים בכל קצווי הקשת. כי בניגוד למקרים אחרים, כיוון שמדובר אזרחים, ולא מדובר פה באירוע צבאי, יש קונצנזוס שזה לא היה צריך לקרות. ודווקא בגלל זה יש כוח לאירוע הזה. למעשה, הוא לא שנוי במחלוקת. איפשהו נתקלתי בו שהוא שנוי במחלוקת – ועל זה אולי יש ויכוח – זה החשיבות שלו. ואז אמרו לי: אוקיי, זה היה אירוע נקודתי, למה צריך לעשות מזה עניין? הם נשפטו. אגב, הם נשפטו וקיבלו חנינה, כולם, אחרי שלוש שנים. ולדעתי, אם הם לא היו מערערים, החנינה הייתה מגיעה קודם. כלומר, היה גם איזשהו סוג של קריצה ביחס של המדינה, ואפילו מערכת המשפט, אל האירוע הזה באקט החנינה. אבל דווקא בגלל זה שהוא כל כך ממוקד על יחסי המדינה ואזרחי ישראל הערבים ולא על הסכסוך הגלובלי השנוי במחלוקת, יש כוח רב מאוד ללימוד הנושא הזה. יש חומרים, ויש פה גם סיפור מרתק, אם מותר לדבר על זה כך.
תודה.

כן, אוקיי. כן, תודה רבה למר רוביק רוזנטל.
נמצא איתנו תושב הכפר שהיה אז ילד, ואני רוצה להזמין אותו לדבר.

זה מניצולי הטבח, שהוא יספר את האירוע הטרגי שהוא עבר. שלושה ימים היה תלוי על עץ, הוא יספר את זה.

שמו איסמעיל בדיר.

השמיעה לא טובה. הוא לא שומע.

הוא אומר לי: שמעת מה שהוא אמר? אמרתי: לא שומע. האוזן בצד שמאל לא שומעת מאז. מ-1959, בבית החולים תל השומר כבר אמרו לי: אין לך אוזן.

כן. חבר הכנסת מסעוד גנאים, תבקש ממנו בבקשה בתמציתיות.

כן.

בן כמה הוא והסיפור.

וואלה, אני צריך להגיד לכם, מה זה - - - את האמת. - - - אנחנו קשורים עם אנשי פתח תקווה: אברהים - - -, האחים כרמלי, הכול – שוק ירקות בסיטונאות. אמר לי: מר איסמעיל בדיר, תביא לך עגלה בצל ירוק. ואני - - - לא לקחתי ליושב ראש שום דבר, לקחתי בצל ירוק לשוק פתח תקווה. והכנסתי את זה לאחים כרמלי, וחזרתי בחזרה הביתה. פתאום אומרים: יש עוצר, יש עוצר. טוב, ישבנו. יש עוצר, יש עוצר – אז מה? אני חוזר הביתה. התאספנו 16-15 בני אדם על יד הכפר והלכנו. אני הראשון בעגלה. יש לי בן דוד, אמר לי: אני עייף. הוא שם את האופניים בעגלה ונסענו. בכניסה לכפר קאסם יש שלושה חיילים. אמר לי: stop. אמרתי: stop. אמר: תעמוד בצד. עמדתי בצד, אני ובן הדוד שלי.
הנשק שלהם, יש להם כלי נשק בצד. החייל הזה, הקצין, הסתכל עליהם, שכב כל אחד על הנשק. שכבו כל אחד על הנשק. חזר בחזרה. צריך לחזור בחזרה שני מטר. חזר מטר אחד. פתאום האופניים, התחילו לבוא עם אופניים. כולם – תבוא, תעמוד, תעמוד. עמדו, עמדנו 15-14 איש. מאיפה אתם? מכפר קאסם. כולכם מכפר קאסם? כולנו מכפר קאסם. תקשור אותם. מה זה תקשור אותם? פתאום נפתח האיש. מה קרה? אני אם ידעתי שצריך - - - טיפה, אני נכנס לשם? אני בורח. מה, אני חוזר הביתה. - - -לקחתי ירקות לפתח תקווה וחזרתי בחזרה הביתה.
פתאום שני החיילים התחילו לקחת - - -, שם יש סברס, יש - - -. התחילו להחזיק את בן האדם ברגליים, וזורקים את זה בפנים. זרקו אותי. זרקו אותי, גם כן. אני לא הרגשתי. קמתי פעם-פעמיים-שלוש פעמים – אני נופל. מה קרה לי? צעקתי: את הרגל הזאת, בסדר. זאת? איי, אבא, הלכה הרגל.

סליחה, אני מבקש סליחה. הנה, תסתכלו.

בסדר, בסדר.

אני מבקש סליחה. רואים אותי?

כל הכבוד לרופא - - - שהיה בביתן 11 בתל אביב - - -. הוא טיפל בי טיפול, אני לא אשכח את זה. מיליון פעם אללה ירחמו. לימד אותי איך לנסוע. אמר לי: מר איסמעיל בדיר, אל תחזיק מקל, אל תחזיק מקל. הוא לא מחזיק מקל עד היום. ואני הולך - - - ועושה את הכול, אבל מה? - - -

ישבת על עץ שלושה ימים. ספר את זה.

נשארתי על עץ מיום ראשון ליום חמישי, על העץ, והתולעים ברגל. ואני לא יכול לרדת ממנו למטה - - -. עד - - - את המכנסיים וקשרתי את הרגל וזרקתי את עצמי ביום חמישי. פתחתי את הפה, פתאום ראיתי שכבר יצאו האנשים. צעקתי, צעקתי - - -

אני אספר לכם. סליחה, יעני, בסיפור הזה, אני יכול לספר לכם את הכול טוב. הבעיה שיש לי – אין לי חולצה, אין לי מעיל, אין לי את הכול. רק המכנסיים. הבעיה: אני - - -, מצאתי את בן הדוד שלי לא רחוק ממני. אמרתי לו: תבוא. הלך לאבא שלו, אומר לו: בן דוד שלי. אמר לו: - - - בן דוד שלך קם מבית הקברות?

הבעיה שלנו שהלכו לבית הקברות, שבא הקצין, המושל הצבאי, אמר לו: תראה - - -, נהרגו, המשטרה טעתה והרגו ארבע-חמישה-שישה אנשים. אמר לו: - - -, הכפר לא שלי, הכפר. אני צריך את הנהג שלך. הלך והביא שניים מכל משפחה. אמר להם: תראו, הקצין הזה, יוסף - - - זה עירקי. היה קצין - - -. ומה זה? אמר שהרגו חמישה-שישה, צריך לתת לאנשים, להורים שלהם. אז אמר לו: רגע, אני מבקש ממך, תן לי את האוטו, שנביא מכל משפחה שניים-שניים. כשהביא אותם, דווקא אבא שלי והדוד שלי. אמרו להם: תראו, הקצין אומר שהרג שישה-שבעה, אנחנו מפחדים שהרגו 100. ואם אנחנו צריכים לזרוק את זה, צריכים להתאסף - - -. אמרו: תביאו אנשים מבחוץ. הביאו אנשים מג'לג'וליה, חפרו. חפרו - - - ועשו. ודווקא אבא שלי הראשון שאמר לו - - - אותם. כולם - - - עם משפחה.
אבא שלי שעלה הראשון - - - בן הדודה שלו - - -

כן, אוקיי.

סליחה, סליחה.

דווקא אני, הייתה לי חולצה - - -. דווקא - - - בחור צעיר, אחד - - -, הוא חשב שזה איסמעיל, זה אני. הוא ביקש מג'לג'וליה, אחד מג'לג'וליה - - -

מר איסמעיל בדיר - - -

בקיצור, אני מבקש מכבוד כולם, אני חי במדינת ישראל. אני חי מ-1942 והכול. אני מכיר את פתח תקווה ואברהם - - -. כולם אחים, - - - כולנו אנחנו בני דודים - - -. אומרים לי: מדינת ישראל דמוקרטית. אני צריך גרביים. - - - מקופת חולים - - - אני לא צריך לראות אותך. יום חמישי הלכתי - - -

כן, תודה. תודה רבה.

- - -

בן כמה הוא היה?

21.

- - -

- - -

- - -

17 או - - -

17?

היום - - -

אני מבקש - - -, אפילו לא הכירו בזה. אפילו הפקידים - - -

- - -

תודה רבה. תודה רבה.

אין בעד מה.

תודה רבה.

אני רוצה לבקש מחבר הכנסת ראובן ריבלין, יושב ראש הכנסת לשעבר. בבקשה, חבר הכנסת ראובן ריבלין.

כן, אדוני היושב ראש. קודם כל, אני מאוד מודה לך שהזמנתי אותי לישיבה זו, שכן אינני חבר מן המניין של ועדת החינוך.

הישיבה הזאת התגבשה כשישבנו זה לצד זה בישיבת הכנסת, כאשר העלה חבר הכנסת מוחמד ברכה, ראש סיעת חד"ש, את הבקשה שלו לאשר בקריאה טרומית הצעת חוק, לפיה יוכר נושא כפר קאסם כאירוע שמחייב איזושהי התייחסות ממלכתית.

הערתי באותה עת לחבר הכנסת מוחמד ברכה, שנדמה לי שכפר קאסם – שלא היה אירוע כמו האירוע של כפר קאסם שנצרב כל כך בתולדות הקמת מדינת ישראל, כמו גם בימים שבהם אנחנו ביקשנו לגבש את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
צריכים לזכור שהאירוע הזה הביא את בית המשפט לאמירה חד משמעית וברורה, שיש פקודות שניתן לסרב להן וצריך לסרב להן כשדגל שחור מתנוסס מעליהן. ועניין זה בא לידי ביטוי במלוא חומרתו בכפר קאסם.

אני ציוני. אני יהודי. אני בן למשפחה שחיה כאן בארץ עם ערבים 200 שנה. היו עליות, היו מורדות. היינו מדינה שבדרך. היינו תנועה של שיבת ציון בדרגות שונות: מעליית ראשונים, דרך העלייה הראשונה, השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית. וכל היווצרות היחסים המאוד-מאוד עדינים והמאוד-מאוד מתוחים בין יהודים וערבים בארץ, כאשר רובם של ערביי ארץ ישראל הבינו שאנחנו נועדנו לחיות יחד. אבל, כמובן, שעם התנועה הציונית פרצה גם המחלוקת הלאומית הקשה בין ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב: גם על רקע דתי, וגם על רקע לאומי, פרופר.
אנחנו צריכים לזכור שהיו בינינו מלמות. מלחמות לא פשוטות. שבמלחמות גם נעשים מעשים אשר לפעמים, בדיעבד, אנחנו תוהים ומשתוממים כיצד יכול בן אנוש להתנהג כך במלחמה. והדברים היו משני הצדדים. אבל כאשר בשבע השנים הראשונות, כאשר אנחנו קולטים למדינת ישראל 600,000 יהודים מ-1945 או 500,000 יהודים, עד 1956 קרוב למיליון יהודים, ואנחנו מגבשים את הרעיון של יכולתנו לקיים במדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. יהודית, ולא פחות דמוקרטית. ושאין פער ולא צריך שיהיה פער בין יהודית ודמוקרטית. וחובת ההוכחה בעניין זה היא כמובן על הרוב, שהיה כבר אז רוב יהודי במדינת ישראל. רוב יהודי בעל משמעות.
כפר קאסם, שהיה לגבי רבים מהאנשים, כולל אנשי ביטחון, איזשהו אזור דמדומים בין הזמנים, הביא לידי מצב שבו אנחנו, צבא ההגנה לישראל, שלימים טוהר הנשק היה אחד מהדברים שבו הוא ביקש להתברך כצבא אשר יכול להביא לידי ניצחונות גם מתוך תודעה והבנה מה תפקידו של כל חייל בהגנת ישראל.

אני מוכרח לומר שמה שקרה בכפר קאסם הוא דבר שאסור לנו לשכוח, לא רק בגלל אזרחי ישראל הערבים, אלא בעיקר בגלל אזרחי ישראל היהודים. כי הערבים היו פה קורבן, והחוויה הישראלית הייתה מתגבשת. כי אתם לא מבינים מה אמר הנער שהיה בכפר קאסם, שהיום הוא בן גילי, אולי שנתיים-שלוש יותר מבוגר ממני, ואני אז בכיתה השמינית בבית הספר הגימנסיה בירושלים. הוא אמר: כל מה שעשיתי זה הלכתי לאחים כרמלי. אתם לא יודעים מי זה האחים כרמלי. חבר הכנסת איתן כבל יודע כי הוא גר בראש העין, שהיא קרובה לפתח תקווה.

האחים כרמלי, שהוא דיבר עליהם.

האחים כרמלי, שדיבר עליהם, שהוא הלך אליהם לפתח תקווה, מה כולה? להביא להם ירקות. זאת אומרת, התגבשה החוויה הישראלית של שיתוף פעולה מלא, ואני לא מדבר כרגע על שיתוף פעולה שבו הייתה הרבה צביעות או שבו הייתה הרבה עוינות. הייתה התגבשות של הבנה שאנחנו חיים כאן יחד, ראס בין עינו. בין שאנחנו רוצים ובין שאנחנו לא רוצים.
הוא הלך לאחים כרמלי. האחים כרמלי היו שחקנים במכבי אבשלום פתח תקווה, והיו שחקנים בנבחרת ישראל. זאת אומרת, הם ראו בו את החבר שלהם כמו שאני, עבדאללה שהיה הירקן שלנו מצור-באהר, היה מגיע אלינו בכל יום ראשון עם החמור ומוכר לנו ירקות כדבר מובן מאליו.

וכל זה אני אומר כדי להבהיר דבר אחד: אני חושב שאתה עשית דבר גדול ביותר, מהטעם הפשוט שאנחנו לא יכולים ולא צריכים ואסור לנו לכסות דברים אשר הם חייבים להיצרב אצלנו דווקא – הרוב היהודי. ואני חושב שדברים אלה צריכים להילמד בבית הספר. ואני חושב שדברים אלה צריכים לשנן אותם כדי לומר: לעולם לא עוד. אני מבין, היו מלחמות בינינו, ולאחר מכן עוד פרצו מהומות אשר הביאו למרחץ דמים בין יהודים וערבים משני הצדדים.

הרי מתי הפסיקו להרהר בנושא האפשרות להביא את כפר קאסם לידיעת - - -? באינתיפאדה. שאז מצאו תירוץ כדי לבוא ולומר: אנחנו לא רוצים לדון בזה כרגע. כאילו יש איזשהו דבר דומה ושווה.

אני חושב, אדוני היושב ראש, שמכאן צריכה לבוא קריאה שאנחנו חייבים לשנן ולדעת מה לא, ומה אסור, ומה בלתי אפשרי. ומה אנחנו, עם אשר חזר לארצו מתוך הכרה מוסרית של העולם כולו שאין תנועה מוסרית יותר בדעת העולם – אני לא מדבר כרגע על כל העולם; לדעת העולם אין תנועה מוסרית יותר מהתנועה הציונית, אשר אפשרה לעם ישראל לחזור לארצו. לא נוכל לקיים את המוסריות הזאת אם לא נהיה בצורה ברורה אנשים אשר אומרים: חטאנו, פשענו, עשינו. צריך לומר זאת לכל אזרחי ישראל הצעירים על מנת שילמדו. אני יודע, בבה"ד 1 היו וסיפרו, כך, בצורה יותר מרוככת, על מאורעות כפר קאסם. זה לא מספיק. אני חושב שצריך לעשות זאת.

אני בירכתי בזמנו את הנשיא שהיה, משה קצב, כאשר הוא היה הנשיא הראשון אשר לא הגיע לכפר קאסם ביום הזיכרון, אבל שלח מכתב והשתתפות - - -

נכון.

עד עכשיו, אף שר - - -

דרך אגב, כשהוא היה שר הוא הגיע גם באופן - - -

תשמע, אני לא מרבה לספר סיפורים שאחרים לא יכולים לומר שהם לא נכונים. אני מספר סיפורים רק ממה שאני יודע. ואני אומר לך שגם בירכתי אותו באותה עת על כך שהוא מצא לנכון לומר את הדברים האלה בצורה הברורה ביותר כנשיא ישראל. אני חושב שהמאורע הזה הוא מאורע בחוויה הישראלית המחייב את כולנו, ובעיקר את הרוב היהודי במדינת ישראל.
תודה רבה.

תודה רבה לך, חבר הכנסת ראובן ריבלין.

רשימת הדוברים ארוכה. אני מבקש לקצר - - -

כבוד היושב ראש, אני מציע הצעה פשוטה מאוד: שני המציעים, שהם במקרה גם תושבי כפר קאסם, יגידו כמה מילים - - -

כן, אני אתן לכם. אבל ביקש ממני חבר הכנסת איתן כבל וגם חברת הכנסת זהבה גלאון.

בסדר. אין בעיה.

חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה.

אדוני היושב ראש, קודם כל אני באמת מברך אותך על ההחלטה לקיים את הדיון הזה. ובמליאה אני הייתי מאלה שביקשו להצביע בעד הצעת החוק של חבר הכנסת מוחמד ברכה. ואני כאן כיהודי, ישראלי וציוני. אני אומר זאת בצורה ברורה. וגם כשכן. גם כשכן. כפר קאסם היא ממש, עבורי היא לא איזה מקום רחוק. היא בית שני כמעט. זאת אומרת, חלק מחיי אני מנהל שם: אם בקניות, אם בפגישות. וגם חברים מהקרובים ביותר שיש לי בחיים, כמו חבר הכנסת עיסאווי פריג' שגר שם, שהוא מהחברים הכי קרובים שלי מזה למעלה מ-30 שנה.

אמת.

וחברות שהיא חברות קרובה ואמיתית.

אני רוצה לספר לכם שבמקרה בשבת, על שולחן השבת, האחיין שלי, שלומד עכשיו במכינה קדם צבאית, העלה את הנושא, והיה שיח מאוד ער על שולחן השבת – זה קטע גם מדהים – של פקודה בלתי חוקית, שדגל שחור מתנוסס עליה. תראו, אני מכיר את העניין הזה מקרוב, אבל בסופו של עניין, כמו שאין דבר דומה לשואה, ולא יכול להידמות, ואני מקווה שלעולם לא יידמה דבר לשואה, אני חושב שבנרטיב של המלחמה שלנו, כאן, במקום הזה, שלנו, כיהודים ישראלים, לא יכול להיות, ואני מקווה שלעולם לא יהיה דבר דומה לאשר קרה בכפר קאסם. זאת אומרת, זה סיפור מכונן שחובה ללמד אותו.

אני מאוד מקווה שתצא מכאן קריאה. כי אני יודע, יגידו: וגם זה, וגם זה. ואם זה נעמיד מול זה את הסיפור האחר. ואני שמח לשמוע את יושב ראש הכנסת לשעבר, חבר הכנסת ראובן ריבלין – יש דברים שהם הם, וכל ניסיון לקחת אותם או להוציא אותם או לחבר אותם או להשוות אותם, מחליש את האירוע.
ונכון, יש מי שיאמר שעוסקים בזה. אל תאמינו.

איזה עוסקים בזה?

ואני אומר את זה ממקום שלא לומדים את זה. קצת כשאתה בקורס מ"כים; קצת בבה"ד 1, בצורה קצת יותר מרוככת, מפותחת. אבל אני חושב שזה מסוג הדברים שאולי לא ביסודי, אבל שבבית הספר התיכון זה יהיה חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים. ואם נצליח שזה יהיה הקול הקורא מכאן ונצליח בזה, בזה יהיה שכרנו. תודה רבה, ואני שוב מתנצל. פשוט אני חייב - - - חמש דקות. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת איתן כבל.

חברת הכנסת, זהבה גלאון, יושבת ראש מרצ, בבקשה.

אדוני היושב-ראש, תודה רבה. אני רוצה להודות לחברי הכנסת, חברי חבר הכנסת עיסאווי פריג', חבר הכנסת מוחמד ברכה, חבר הכנסת אברהים צרצור – כל החברים שיזמו את הנושא במליאת הכנסת, ובמיוחד לך אדוני שאתה מכנס כאן דיון בנושא הזה.
אני רוצה להעיר שתי הערות שהן יותר פרוצדוראליות: הערה ראשונה נוגעת לעובדה שתמיד הנושא – או לא תמיד. עכשיו הנושא של כפר קאסם הוא חלק מתכנית הלימודים. אבל איכשהו תמיד זה נתון לשבט או לחסד או לרצונו של או לרצונה של קוניוקטורה פוליטית כזו או אחרת. בשנת – לא זוכרת באיזו שנה – יוסי שריד הכניס – אני חושבת בשנת 2000 - - -

1998.

1999.

1999.

לא, לא, לא, אצל רבין. זה היה ב-1997.

היה אמיץ. היה אמיץ.

לא, לא, הוא לא היה שר חינוך. הוא היה ב-2000-1999 שר חינוך.

1999.

אז אני מעריכה שבסביבות 2000 - - -

הוא הודיע על זה ב-1999, ואז - - -

1999. אוקיי, תודה.

יוסי שריד הכניס את פרשת טבח כפר קאסם לראשונה לתכנית הלימודים. אני חושב שזה היה מהלך מאוד אמיץ אז. כמה שנים אחרי זה החליפה אותו שרת החינוך לימור ליבנת, אני חושבת ב-2002. היא הוציאה את הנושא של כפר קאסם – פרשת הטבח – מתכנית הלימודים. באה יולי תמיר והכניסה את זה. אני חושבת שהדבר הזה, שהפרשה המזעזעת כל כך, ואמרו כאן דברים כל כך נכוחים – אני לא אחזור עליהם – היא יכולה להיות כלי במשחק פוליטי, היא מאוד מטרידה אותי.

ואני חושבת שהמסר צריך להיות שפרשת כפר קאסם צריכה להיות כחלק מתכנית הלימודים, שזה ברור. עד היום הטבח בכפר קאסם לא מצוין כיום מיוחד. אני חושבת שזה נושא שראוי לחשוב עליו.

אני לא בטוחה עד כמה בתודעה של – אני כבר לא מדברת על הציבור הישראלי בגדול, אבל התלמידים ואותם קצינים צעירים שהולכים לבה"ד 1, עד כמה זה בתודעה שלהם, שפרשת כפר קאסם זה פשע שמדינת ישראל ביצעה, נושאת באחריות שלו כנגד אזרחי ישראל הערבים. במקרה הזה כנגד אזרחי או תושבי כפר קאסם.
עכשיו, מה שקרה זה לא רק שזה לא מקרי שעד 1999 או עד שנת 2000 הנושא הזה לא נלמד כחלק מתכנית הלימודים. התודעה הישראלית ביקשה להתנער מהפרשה הזאת, היא ביקשה שזה לא יהיה חלק ממנה, זה לא יהיה חלק מההיסטוריה המצוינת שלה.

וכבר נאמר כאן קודם – אני ממש אומרת את זה בקצרה – נאמר כבר קודם, ודובר על מה המשמעות של פקודה בלתי חוקית בעליל, ודובר קודם מה – תיאר את זה מר רוביק רוזנטל. אני גם קראתי את הספר שלו – איך המהלך הזה נעשה, לא בהשראת הדרג הפוליטי, אבל אי אפשר שלא לומר שהייתה אווירה שאפשרה את העליהום הזה ואת הטבח הזה. צריך לקחת את זה בחשבון.

עכשיו, אני לא במקרה אומרת את זה ולא מציינת את זה לצורך הציון ההיסטורי. אני אומרת את זה עם הפנים צופות פני עתיד. נכון, היו מקרים קשים במהלך השנים, במהלך האינתיפאדות, שחיילים ביצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל. אבל המערכת הפוליטית והמשפטית בשנים הראשונות לקום המדינה תרמה את חלקה ביצירת האווירה הזאת, לראות בערבים איום ואפשרה את הטבח.

עכשיו, אני אומרת את זה. אנחנו יושבים כאן בכנסת. אני יודעת שזה נראה אולי לא קשור, אבל אנחנו רואים איך בשנים האחרונות הכנסת הזו, הכנסת, לא גורמים אחרים, שותפה לחקיקה ויוזמות אנטי דמוקרטיות, שכל המטרה שלהן זה להדיר את חברי הכנסת הערבים מהמשכן הזה, ולפגוע בחברי הכנסת הערבים. אני לא רוצה להיכנס לדוגמאות. אני אומרת את זה כי זה עניין של אווירה. מה מייצרת אווירה. איזו לגיטימציה אווירה מייצרת.
ולכן אני מזדהה ורוצה לסיים בזה, לומר שמערכת חינוך מתוקנת צריכה ללמד מה זה ציות עיוור או איך לא ללכת או לא לבצע פשעים או פקודות שנעשים תוך כדי ציות עיוור. חיילים, תלמידים, צריכים לדעת מה זו פקודה בלתי חוקית. אבל אני אומרת: אנחנו יודעים לאן יכולים להידרדר בנסיבות מסוימות, אבל לא מידרדרים אם אין אווירה תומכת. אנחנו צריכים להתריע מפני האווירה התומכת הזאת כדי שיילמדו אותם גבולות מוסר של אותם חיילים לפני שהם מתגייסים.

תודה רבה.

למה זה לא קרה עד 1977? חבל.

ראש העירייה - - -

מר עאדל בדיר - - -

זה ראש עיריית כפר קאסם.

הנבחר.

הנבחר.

שביקש לקחת חלק - - -

בוא, בבקשה.

חברת הכנסת זהבה גלאון, למה - - -. עד 1977 לא יכולתם להכניס - - -

אנחנו היינו בשלטון?

לא, עד 1977.

אנחנו היינו בשלטון? אני שואלת אותך.

עד 1977 היה צריך להיות בתוך ספרי הלימוד, - -

טוב, בסדר.

- - וזה לא קרה.

בסדר. אני - - -

וזה אומר דרשני.

חבר הכנסת אברהים צרצור, בבקשה.

תודה, כבוד היושב ראש. אני אתחיל במילים האלה: כשנפגש מבטי עם הכותרת של הדיון הזה, אני צריך להגיד במלוא הכנות – חשכו עיניי. מה הכותרת שנבחרה לדיון הזה? אירועי כפר קאסם (1956).

אירוע. אחד.

בסדר, נו. לא זאת - - -

אותו דבר.

לא, זה בסדר גמור.

אלה המילים שמאן דהוא השתמש בהן כדי לתאר את הדיון הזה.

עכשיו, אני הקשבתי בקשב רב למילים המדורבנות שאמרת, כבוד היושב ראש, בפתיח שלך. אני ציפית שאתה באופן אישי תשנה את המושג הזה ותשתמש במילה טבח, ולא תמשיך בצורה סיסטמתית, פעם אחר פעם, בשימוש במילה אירוע, על אף שאני מעריץ כל מילה שאמרת. אבל אני דווקא מחדד את השימוש, את הנקודה הזאת של השימוש במושג, היות ואני מאמין שהשימוש במושג "אירוע" איננו מקרי. הוא בא, ואני לא מאשים כשאני אומר את הדברים האלה. אני לא מאשים אף אחד – לא את כבוד היושב ראש, ולא מישהו אחר שדיבר בסוגיה הזאת והשתמש במושג הזה. אני מדבר באופן כללי ומתריע על הסכנות הטמונות בשימוש בעצם המילה הזאת ולא במילה טבח.

מבחינתי, זה לא מקרי. זה בא כדי להוכיח מעל לכל ספק, פעם אחר פעם, שמדינת ישראל, המנטליות שעוסקת בסוגיה הזאת ממשיכה להתכחש לכך שהיה טבח במובן המלא של המילה. ודבר שני – יותר מסוכן: ממשיכה להתכחש לאחריותה של מדינת ישראל כלפי מה שקרה באותו ערב מר ונמהר, ביום שני, ה-29 לאוקטובר 1956, בשעה 17:00. תשעה גלים של פלחים: זקנים, נשים, גברים, צעירים, ילדים, הגיעו למקום הזה, כשבסל שלהם פת הלחם שהביאו למשפחותיהם לאחר יום מפרך של עבודה. הם פשוט נעצרו באותה כניסה של הכפר, באותו ערב, ונקצרו. ועל כן אני קורא מפה, פשוט מאוד, פעם ולתמיד, להפסיק להשתמש במילה "אירוע", ולהשתמש במילה הנכונה שהיא טבח, מה שקרה שם, מה שקרה באותו ערב זה טבח נוראי.
עכשיו, מי שמנסה לקשר בין המצב הביטחוני שישראל הייתה שרויה בו באותן שנים, שמונה שנים לאחר שהיא נולדה, לבין הטבח, מבחינתי זה ניסיון זול, ניסיון לא מוסרי, לא אתי, בלשון המעטה. צריכים לא לקשר בשום פנים ואופן. ואני מזכיר לכם: הזכרתם את משה קצב, מי שהיה שר באותן שנים, שהוא היחיד שבא לבקר ולהשתתף ביום הזיכרון. לא רק לאחר שהוא הפך לנשיא ושלח אגרת של תנחומים. לא. אני הייתי ראש המועצה המקומית באותה שנה, 1997, והוא בא באופן אישי כשר. היה ממלא מקום ראש הממשלה באותה שנה, ושם זר, שם, על האנדרטה של הקורבנות, בשם ממשלת ישראל. היה דבר אמיץ, אבל אני אגיד לכם סיפור אחר באותו אירוע: כשנפגשנו, התכנסנו לתוך האולם, והוא נקרא לנאום ולהגיד את דבריו באירוע הזה, הוא ניסה לקשר בצורה ישירה ובצורה עקיפה. זה פשוט קומם את בני הקורבנות שהיו יושבים בשורה הראשונה. באו כדי לקבל את פניו של נציג הממשלה שהעז לבוא פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל, מאז הטבח ועד אותו אירוע. הוא קומם אותם, וכולם קמו על רגליהם וצעקו בפניו: כבוד השר, אנחנו מכבדים את בואך לכפר קאסם והשתתפותך ביום הזיכרון, אבל בשום פנים ואופן לא מוכנים להרשות לך לחבר בין מצב ביטחוני, שהוא דבר שיכול להמעיט מהחומרה של הטבח שקרה באותה שנה.
אני מסיים, כבוד היושב ראש, חברותיי ורבותיי, בשני סיפורים קצרים, כבוד היושב ראש: סיפורם של שני ילדים – אחד בשם ג'מאל, בן 12; וחברו, שמו ריאד, בן 9. כשאותו מפקד בא והודיע למוכתר, רבע שעה לפני השעה 17:00, שהממשל הצבאי החליט להקדים את העוצר מהשעה 18:30 או 18:00 ל-17:00, הם הודיעו למוכתר רבע שעה לפני. אז הוא אמר להם: ריבונו של עולם, אלה שנמצאים בתוך הכפר אני יכול להודיע להם; אבל איך אני יכול להודיע למאות של תושבי כפר קאסם שעובדים הרחק מגבולותיה של כפר קאסם? לא יכולים לשמוע את המואזין כשעולה על הצריח. המפקד אמר לו: הסר דאגה מלבך, כבוד המוכתר, נדאג שהם יחזרו בשלום. אכן, הוא דאג שהם יחזרו, אבל לא בשלום. דאג שהם יחזרו לא לבתים שלהם. דאג שהם יחזרו לבית הקברות שם. שברגע מסוים נחפרו 50 קברים שם, של אנשים חפים מפשע.

כתוצאה מהמצב הזה, המשפחות של ג'מאל בן ה-12 וריאד בן ה-9 ביקשו משני הילדים, החברים האלה, ללכת מהכפר למקום שהוא מרוחק כשבעה קילומטר מהכפר, שם היו עובדים. היו תושבי כפר קאסם עובדים שם בחקלאות. שלחו את הילדים האלה למשפחות, להורים שלהם, כדי להזעיק אותם, שיחזרו לפני השעה 17:00. הם חזרו, לצערי הרב, לא לפני 17:00. אחרי השעה 17:00. ג'מאל היה לידו של אחיו, עבד אל-רחים, שהיה בן 17. ריאד היה עם אבא שלו. הוא היה נהג של המשאית שהביאה את הפועלים. הורידו אותם, כולם. ג'מאל בן ה-12 היה על גבו. כשניתנה ההוראה לקצור אותם בפעם הראשונה, נפלו. יש כאלה שנהרגו במקום, ויש כאלה שנפצעו. הילד ג'מאל בן ה-12 היה על גבו של אחיו בן ה-17. החיילים הגיבורים באו וביצעו הוראה של המפקדים, כדי לירות בראש כדור-כדור. לא לבזבז כדורים, כך הייתה ההוראה. כדור-כדור בראש. כשהגיעו לג'מאל, שהיה נקי, לא נפגע בפעם הראשונה, אחיו היה מתחתיו. בן ה-17 לא נפגע בקציר הראשוני. באו ושמו את הרובה על שניהם, וירו פעם ראשונה. הבן הבכור נפגע בזרוע והוא נשאר פשוט משותק עד היום האחרון. הוא נפטר לפני כשנה בערך. עכשיו, הוא ידע שהמוות רובץ בפתחו ובפתחו של אחיו. אחיו לא הבין מה שקורה שם – התחיל לזוז. אחיו שנפגע רצה שהוא לא יזוז. החיילים ראו את האח הקטן זז ונתנו לו ירייה בגב, בלב, באופן ישיר. הדם שלו, כפי שסיפר אחיו, הדם שלו, הדם, הדם החם, ירד, זרם לתוך החולצה של אחיו שהיה מתחת. החיילים עברו לאחר שהם וידאו את ההריגה של האח וחשבו ששניהם נהרגו, עברו כדי להשלים את העשייה המבורכת, במירכאות כפולות ומכופלות, שלהם. זה סיפור אחד.
הסיפור שאני מסיים בו, סיפור של בחורות כמו ורדים. 13 בחורות שהגיעו עם משאית. הגיעו למקום. החיילים לא הספיקו, זאת הייתה ההוראה. הם רוצחים אנשים ומפנים אותם באופן ישיר כדי שאנשים שבאים לאותו מקום לא יראו אותם. אז לא הספיקו לפנות אותם. הן הגיעו ישירות לאחר הגל שעבר באותו רגע לפניהם. הנהג ראה – היה מטייבה, דרך אגב. מחמוד מסארווה – ראה את הגופות. הוא ניסה לברוח. ירו בגלגלים. עצרו את הרכב, את המשאית. הבנות התחילו לצעוק. בא המפקד ואמר להן: הסירו דאגה מליבכן, לא נירה בנשים. הורידו אותן על הסולם, ומיד כשהם הורידו אותן ניתנה הוראה לקצור אותן, כפי שסיפר את הסיפור - - -, ככה - - -, אני חושב, מר רוביק רוזנטל או מישהו אחר. הן הסתובבו בריקוד שנקרא ריקוד מוות. רק אחת ניצלה בכך שכל חברותיה, הקורבנות נפלו עליה. וזה הדבר שהציל אותה.

בין הקורבנות האלה הייתה פטימה סרסור. הייתה בהריון בחודש השמיני. לא רצתה בבוקר לצאת לעבודה. היות והכביסה של המשפחה שלה הייתה רבה, ורצתה לשבת כדי להכין את צרכי הבית. חברתה באה ודפקה על הדלת, והפצירה בה לצאת איתה – לא רצתה לצאת לבד. היא יצאה. לפני שהיא יצאה, בנה עלי שהיה אז בן 7 – תוסיפו 57 שנים, זה גילו היום – אמר לה: אמי, אני חייב, לא יכול ללכת לבית הספר, אני חייב כמה גרושים כדי לקנות מחברת. המורה שלי אמר לי בצורה חד משמעית: אל תבוא, עלי, מחר לבית הספר, אלא אם אתה מביא אתך את המחברת. אמרה לו: בני, אני אצא לעבודה, ואם ירצה השם אני אבוא בערב עם הכסף, אתן לך את הגרושים, ואתה תקנה את המחברת, ותצא בשלום לבית הספר. האישה הזאת שהייתה בהריונה בחודש השמיני נרצחה בין אלו שנרצחו, הבנות שנרצחו שם. ועל כן אני אומר דבר חד משמעי: קודם כל צריכים לשנות את המושגים שמשתמשים בהם כדי לתאר את הטבח הזה, ולאחר מכן אין שום ספק שיש כל כך הרבה עבודה, כבוד היושב ראש, שצריכים לעשות בקטע של החינוך, שאין שום ספק שחבריי גם יתייחסו לסוגיה הזאת.

אני מודה לכם מאוד.

תודה רבה.

חבר הכנסת יוני שטבון.

קודם כל, תודה רבה על הדיון החשוב. אני באתי לפה. אני חבר כנסת ממפלגות הימין. הציפייה היא שאני אגיד: כן, לא. אני דווקא כן.

לא, לא. ממש - - -

מה זה קשור ימין-שמאל? אנחנו - - -

לא, לא, לא, אני אומר הפוך. אני אומר שאני פה מתוך תחושת הבנה לאירוע החמור הזה. גם אני במהלך שירותי הצבאי למדתי את הסוגיה הזאת מכמה מקומות.

זה לא אירוע.

מה שכן, אני רוצה לגעת בנקודה שלי לפחות מאוד נגעה בתחילת הדברים, בתחילת הוועדה: הסיפור של – הוא הלך - - -, נכון?

לא, הוא מאחוריך.

שלום.

כן, שלום.

שלום. מה השם, בבקשה?

איסמעיל.

איסמעיל בדיר.

מה שאיסמעיל דיבר. איסמעיל דיבר, ולדעתי גם יושב ראש הכנסת לשעבר דיבר, חבר הכנסת ראובן ריבלין דיבר על המציאות שמר איסמעיל בדיר הלך להיפגש, הלך לספק פירות וירקות לתושבי פתח תקווה. זאת אומרת, מציאות החיים הייתה כזו שיש מפגש טבעי בין ערבים ויהודים בצורה נורמלית וטבעית, של קשרי מסחר, קשרי חברות, כמו שסיפרו כאן לפני כן. גם אני עצמי זוכר את עצמי בתור ילד הולך לקנות תפוזים מתוקים בקלקיליה. תפוזים - - -

מאיפה אתה בארץ, חבר הכנסת?

גדלתי בכפר סבא, בנתניה, והיינו הולכים לקלקיליה לקנות תפוזים מתוקים. תפוזים שאין אותם היום בשוק, שמסתובבים.
מה שכן, ופה אני רוצה לחדד את הדברים ואני רוצה לנצל את ההזדמנות דווקא מול חברי הכנסת הערבים: זו מציאות נורמלית. מה שתיארו פה, מה שמר איסמעיל בדיר תיאר זו מציאות נורמלית. וכשאני שומע ואנחנו רואים, גם ביממה האחרונה, חברי כנסת שהם מהווים את המנהיגות של אותו ציבור, שעכשיו הם נבחרו, מעודדים שפה קיצונית ושפה של שנאה מול אזרחים במדינת ישראל - - -

מה זה קשור עכשיו בכלל?

מה זה קשור לדיון, חבר הכנסת?

מה זה קשור?

אני רוצה, חברים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות - - -

- - - לדיון?

אתה עושה זילות - - - הדיון.

- - - אנחנו - - -

אתה עושה זילות של הדיון.

- - - מה זה קשור לדיון?

- - -

מה זה קשור?

- - -

חבר הכנסת עיסאווי פריג', אתה תמיד על במת הכנסת אומר רק דברים שקשורים בדיון?

נכון. ורגע, כשחברת הכנסת זהבה גלאון אמרה יוזמות - - -

חבר הכנסת שמעון אוחיון, אני לא צריך עזרה.

לא, אבל חברת הכנסת זהבה גלאון אמרה יוזמות - - -

אבל אני לא צריך עזרה, גם לא מחברת הכנסת זהבה גלאון.

זה עושה זילות של הדיון, מה שאתה עושה עכשיו. זילות של הדיון.

על זה אני - - -, אדוני היושב ראש.

חברים, זו זכותו המלאה של חבר הכנסת יוני שטבון לומר את דעתו. בבקשה.

האוזן סובלת הכול. זה נכון.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות, דווקא לאור מה שמר איסמעיל בדיר דיבר, על התקופה הנפלאה; דווקא באירוע של כפר קאסם החמור, שאני מבין מאוד את הצורך בתודעה; דווקא עכשיו לפנות לחברי הכנסת הערבים, שהם מהווים את המנהיגות של אותו ציבור שרוצה; שמענו פה את מר איסמעיל בדיר. שרוצה לחיות בשלום ובחיים נורמליים – הציבור היהודי והציבור הערבי. להפסיק עם השיח הקיצוני. להפסיק עם שיח השטנה כלפי האוכלוסייה היהודית. לא יכול להיות שביממה האחרונה בדווים וערבים ישראלים, בהפגנה שהיא לגיטימית, באים ערבים ומרימים דגלי פלשתין. להגיד: אנחנו לא שייכים למדינה הזאת. או שאנחנו ישראלים או שלא.
כשאנחנו נמצאים בוועדות הכנסת השונות אנחנו שומעים את חברי הכנסת הערבים תוקפים בצורה אכזרית וקיצונית גם דעות אחרות, ששוללות בעצם את הקיום: אתה לא שייך לפה, לא נולדת פה, זה לא המקום שלך.

אז אני מבקש. הדיון הזה הוא מאוד חשוב, ובגלל זה באתי לפה.

אוקיי, תודה.

אבל באותה מידה, ופה אני מסיים, יש תביעה אמיתית מהמנהיגות הציבורית של ערביי ישראל, גם הם לקחת אחריות על אותו שיח שטנה שהוביל לאירוע בכפר קאסם. וגם עכשיו להיזהר בלשונם ולקחת אחריות על אותו שיח שנאה. אנחנו רוצים לחיות בשלום אמיתי בשטח, ולצערי אנחנו לא רואים את זה פה על ידי המנהיגות הערבית. תודה.

תודה.

ממלא מקומו של חבר הכנסת מוחמד ברכה.

כן.

סליחה שאני הולך. אני הולך - - -

רק אני חייב - - -

אתה לא צריך - - -

לא, כי כאילו משתמע שהטבח היה תוצאה של שיח, שזה - - -

אמרו את זה גם פה לפניי.

מה?

הוא - - -

אני מציע.

טוב - - -

אוקיי, אוקיי, אוקיי. טוב. תראו, ראשית כל אני רוצה לציין שסיעת חד"ש בכלל ובפרט חבר הכנסת מוחמד ברכה, מידי שנה, שב-29 לאוקטובר – קצת לפני, קצת אחרי – מעלה הצעת חוק כבר - - -

בשבוע של ה-29.

כן. שבוע לפני, שבוע אחרי, - -

- - - עם מרצ, ביחד.

- - מעלה את העניין של טבח כפר קאסם, ואת הנגזרות, ואת המסקנות שצריך להוציא ממנו. וזה עושים מזה עשור, אם לא יותר.

אני רוצה לציין בחיוב את החלטת יושב ראש הוועדה בעצה אחת עם יושב ראש הכנסת על קיום הדיון הזה. כי הבנתי שמבחינת - - -

יושב ראש הכנסת לשעבר.

לשעבר, בסדר.

אז אני רוצה לציין את זה בחיוב רב. הבנתי שלפי הנוהל לא היית חייב לקיים את הדיון הזה, אז אני מברך אותך על ההחלטה שאתה קיבלת לקיים את הדיון.

אני רוצה לציין במיוחד את התפקיד של חבר הכנסת, שני חברי הכנסת המנוחים: תאופיק טובי ומאיר וילנר, שהיו ראשי המפלגה הקומוניסטית וחברי הכנסת בזמנו. שהיו הראשונים שפרצו את הסגר ונכנסו לכפר קאסם. זה לא דבר שהוא שולי, במיוחד לאור הדברים שאמר היושב ראש, שהיה ניסיון בהתחלה כאילו להקטין, להחצין, לא יודע. לבטל - - -

לטייח.

לטייח את המקרה הזה. לכן, ההגעה על חמורים של שני חברי הכנסת מהסיעה הקודמת-הקודמת שלי – אני מציין את זה בחיוב רב. ואני יודע שתושבי כפר קאסם וכל הציבור הערבי בישראל מציין במיוחד את התפקיד הזה של שני חברי הכנסת.

לגופו של עניין, אני רוצה להגיד: טבח כפר קאסם הוא האירוע המכונן אצל האזרחים הערבים במדינת ישראל. האירוע, הטבח הזה בעצם נצרב בתודעה של כל אזרח ערבי. זה הדברים על השולחן. כל אזרח ערבי, מבוגר כקטין, יודע ומציין את התאריך של ה-29 באוקטובר – יום הטבח של כפר קאסם. התאריך הזה והטבח הזה מסמלים אצל האזרחים הערבים שעצם קיומם, עצם קיומם כאזרחים הוא לא דבר מובן מאליו, אלא שעליו מתנוסס דגל שחור. כלומר, עצם הקיום שלך הוא בסכנה, ואתה יכול למצוא את עצמך, בדרך זו או אחרת, לא במסגרת הזו של אזרחים במדינת ישראל.

אני חושב שהטבח בעצם הכניס לשיח הישראלי, שעדיין מתקיים עד עצם היום הזה, אולי בקונסטלציה – לא - - -, בקונסטלציה אחרת, בהיבטים, בהיקשים אחרים, את העניין של פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. זה דבר שנמשך עד עצם היום הזה בכל מיני מקומות. אבל זה בעצם שיעור באזרחות. זה שיעור שצריך להחדיר אותו לכל אדם ולכל אזרח במדינת ישראל, יהודי כערבי, להיזהר בפקודות, להיזהר בדיבורים. וזה לכולם צריך להיות ברור.

נקודה שלישית זה הגרוש של שדמי. - - - שדמי. זה בעצם נפוץ. אם אתה רוצה להראות כמה שהממסד מזלזל באזרח הערבי, אומרים: - - - שדמי. זה הגרוש של שדמי. זה בעצם הקנס שנקנס בו - - -

זה הקנס שהוא קיבל באותו בית - - -

יסכה שדמי שהיה מפקד החטיבה קיבל – דרך אגב, לא העמידו אותו לדין בכלל בהתחלה. ואחרי שבית המשפט העיר על למה יש כאלה שלא הועמדו לדין, אז הוא הועמד לדין.

הוא קיבל קנס.

הוא קיבל קנס של גרוש אחד.

אתם מצאתם לנכון להזכיר לאנשים מי זה שדמי, אני מניח לחברים היהודים. לחברים הערבים לא צריך להסביר את זה. כל ילד, תגיד לו שדמי, הוא יודע מה זה. שדמי, בכמה הוא נקנס בגלל זה.

אני מציין דווקא את העניין הזה, ואני רוצה לקשור את העבר עם ההווה: בשבוע הזה בעצם נגזר עונשם של בחורים משפרעם בבית משפט שהם הובאו אליו. נגזר עליהם שנתיים מאסר על כך שהם הואשמו בהריגת המחבל נתן זאדה, שנכנס לשפרעם והרג, רצח בדם קר ארבעה צעירים וצעירות בשפרעם. הטענה כלפיהם שהוא היה משולל כל יכולת לפגוע באנשים, ולכן האנשים האלה, שהואשמו בכך שהם הרגו אותו, הם קיבלו שנתיים בבית מאסר. מה הבחור שלקח לאחים כרמלי, איזו סכנה הוא היווה על השוטרים, על החיילים עם הנשק?

בשביל זה הם נאשמו ל-17 שנים.

מה?

בשביל זה הם נידונו ל-17 שנים.

ואחר כך הוציאו אותם.

זה סיפור אחר.

כן. וגרוש, והוציאו אותם. זה בעצם - - -

שנתיים סך הכול.

לא, היורים קיבלו 17 ו-15 שנים. זה נחשב גם אז, דרך אגב, לעונש - - -

- - -

זה בעצם אומר כל כך הרבה. אני אומר לך: תראה, אולי בהיגיון שלך. אני מדבר על ההיגיון שלי, - -

לא, לא, לא ההיגיון.

- - ועל מה שקיים בקרב הציבור הערבי.

אגב, נדמה לי שמי שעמד בראש ההרכב זה אילן שיף.

נכון.

שהוזכר על ידי מר רוביק רוזנטל, כמי שעסק וכתב דווקא. כך שהוא - - -. ואני דיברתי איתו שלשום, דרך אגב.

והוא לא היה בבית הדין לערעורים.

לא, הוא היה - - -

הוא צעיר.

לא, לא, לא, הוא היה בבית הדין עכשיו, של החבר'ה - - -

כן. הוא היה נער, מה זה. הוא היה נער.

לא, לא, של החבר'ה משפרעם.

מי שהיה בבית הדין לערעורים היה מאיר פעיל - - -

לא, לא, אני מדבר על - - -

לא, לא, הוא מדבר על עכשיו.

לא, הוא צודק. הוא צודק.

הוא צודק והוא צודק.

אני רוצה בסיום דבריי להגיד שטבח כזה אי אפשר לשכוח אותו. צריך באמת, כפי שהוא נצרב בתודעה של האזרחים הערבים, לצרוב אותו בתודעה של כל האזרחים במדינת ישראל – ערבים כיהודים. את זה אי אפשר להגיד רק במילים ורק בהצהרות, שבוע לפני או שבוע אחרי שמציינים את הטבח, אלא על ידי הכנסת הנושא הזה לתכנית לימודים רצינית בכל הדרגים: גם במערכת החינוך, גם בצבא, גם במשטרה, ובכל מסגרת שבעצם יכולה להנחיל ערכים שהם האנטיתזה של הטבח, והסיבות, והמניעים, והדחפים שהביאו לטבח הזה.

כפי שמלמדים על פסק הדין הזה בהרווארד.

כן. כמו. נכון. נכון. בהחלט.

למה הרווארד? בהרבה מאוד בתי ספר צבאיים. אני ראיתי - - - מקומות.

לא, אני מדבר, אחד - - - במקרה אני הייתי שם אז אני - - -

כן, כן, זה נושא מאוד. זו המדינה היחידה כמעט שהתייחסה - -

נכון.

- - בצורה כל כך עמוקה לעניין הזה.

אז צריך לצרוב את התודעה הישראלית, בעצם, הכוללת, למרות שעדיין אין הגדרה מה זה ישראלי. לפי בית המשפט אומרים שבישראל יש רק ערבים ויהודים, אין ישראלים. אבל בואו נניח שתתהווה.

אתה נוגע בנקודה רגישה עכשיו.

וגם, בנוסף לכך אני חושב שבשיתוף עם המוסדות, עם המועצה המקומית, עם העירייה בכפר קאסם; אנחנו התברכנו בשני חברי כנסת מכפר קאסם, וציבור רחב, אנשים מלומדים ומכובדים בכפר קאסם, שחוו וחוו את הנגזרות של הטבח הזה. צריך להתייעץ איתם, ולבצע איזשהו פרויקט. לא איזשהו מבנה אילם, אלא משהו חי שבעצם יספר לאזרחים, לתושבים של כפר קאסם, ולכל הציבוריות הישראלית, את מה שקרה בטבח, ואת ההשלכות, ואת השיעורים, והמסקנות, שכל החברה בישראל צריכה ללמוד מהדבר הזה.

תודה.

אני אבקש מסגן אלוף כרמל דפרין?

כן.

ראש ענף חינוך והסברה באכ"א.

שלום רב. התבקשתי להתייחס לפעולות החינוכיות שנעשות בצה"ל בהקשר של טבח כפר קאסם. אז ראשית אני אציין שהנושא מועבר בטירונות כבר. לא מתחיל רק בקורס מ"כים או בקורסי הפיקוד, אלא מועבר בטירונות במסגרת שיעור הפקודה והמשמעת. שיעור שעוסק בהבחנות בין סוגי הפקודות השונות שקיימות בצבא, על מנת להניף דגל שחור על פקודה מהסוג הזה, שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל. מתייחס לאחריות מבצעי הפקודה, בראש ובראשונה.
בנוסף על כך, כמובן שהוא משולב גם בהכשרות הפיקוד: גם בהכשרת הפיקוד הזוטר במסגרת קורס המ"כים, וגם בהכשרות הפיקוד הבכיר יותר במסגרת קורס הקצינים בהקשר של אחריות נותני הפקודה, תחת התייחסות לערכי המשמעת. בראש ובראשונה, בהיבט של משמעת. לאחר מכן, גם טוהר הנשק ונושא האחריות.

טבח כפר קאסם מצוין בתאריכון. אנחנו מידי שנה מפיצים תאריכון של מועדים לציון ביחידות צה"ל, והנושא הזה נמצא גם בתוך התאריכון של צה"ל, כך שהנושא לא נעדר מסדר היום הצה"לי לחלוטין. נלמד לצורך לימוד והפקת לקחים, ויישום באופן שונה של פקודות הצבא, גם במסגרת אחריות מבצעי הפקודות, וגם במסגרת אחריות נותני הפקודות. אז זו התייחסותנו.

כן. אוקיי, תודה רבה לך.

אני אבקש מראש העיר כפר קאסם. ממתי? אתם עיר כבר כמה שנים.

עיר כבר ארבע שנים.

ארבע שנים. כן, בבקשה, אדוני.

ראשית כל, אני מודה לחבר הכנסת עמרם מצנע על קיום הדיון החשוב, ועוד מעט אתייחס למה זה חשוב, שזו התחלת דרך בשבילי כראש עיר שמייצג את כל תושבי כפר קאסם ואת החברה הערבית בקטע הזה – למה חשוב לנו. ולא נשכח להודות למר רוביק רוזנטל, הסופר הידוע, על ספרו, שתרם רבות להעלות את המודעות בחברה הישראלית לגבי הטבח בכפר קאסם.

אגב, הוא גם תורגם לערבית.

כן. ואני אפילו, אחרי שקראתי אותו פעמיים סיכמתי אותו במסגרת עבודה סמינריונית שעשיתי בתואר שני במשפטים.

אני אם הייתי עם הכובע של עורך-דין בארגון עדאלה, ארגון לזכויות אדם, הייתי פה מתמקד ומספר רבות על פקודה בלתי חוקית בעליל ועל דגל שחור. אבל אני היום בכובע של ראש עיר. ב-29 לאוקטובר בכל שנה, וכנראה בנאום הבא שלי ב-29 לאוקטובר 2014, נאום הפתיחה שלי ביום הזיכרון לטבח יהיה: י'טארק, לאטאנסה, לתוסמך, ולתוסלח.

דרך שלא תיסלח - - -

טארק זה שם שמייצג את הצעיר והדור הבא בכפר קאסם. זאת אומרת, י'טארק, אל תשכח, אל תסלח, ואל תתפייס. ואני אומר: עד מתי אני כראש עיר צריך להגיד את המשפט הזה? שנה? שנתיים? חמש שנים? עשר שנים?

אני כראש עיר מקווה שהממסד הישראלי, בין אם זו ממשלת ישראל, כל מי שאחראי במדינת ישראל, לתת לי סיבה טובה לא להגיד את המשפט הזה. אולי אקטע את המשפט. בוודאי, מה שלא תעשה ממשלת ישראל, לא נגיד: אל תשכח. את הסיפור ואת החוויה של הטבח נעביר מדור לדור. את זה אנחנו לא נשכח לעולמי עולמים. אולי גם לא נסלח. לא נסלח לאלה שטבחו, בין אם אלה אחראים, בין אם אלה החיילים, שטבחו באבותינו בשנת 1956.

אבל התקווה היחידה לשיח, כשאנחנו מדברים על מה קרה בטבח בכפר קאסם, על מה קרה ב-1956, זה לא שיח של קיצוניות, זה שיח של תיאור של מציאות. זה קרה, זו עובדה. אף אחד לא יתווכח על עובדות. אלה עובדות. כשחברי הכנסת ואנשי הציבור הערבי מעלים את טענותיהם ומספרים את סיפוריהם במה שקרה ב-1956, זה לא שיח קיצוניות. כשהחברה הישראלית והיהודית מקבלת את תיאור המציאות, לא רוצה להגיד: בהבנה, אבל כתיאור של המציאות, לא קרתה רק טעות, קרה טבח. לא צריך לקרוא בשם אחר. קרה טבח. וצריך למצוא את הדרך לחלק השלישי במשפט שאומר אותו כל ראש עיר בכפר קאסם – להתפייס. נכון, אנחנו בחברה, החברה, אני בשם של כפר קאסם, תושבי כפר קאסם והחברה הערבית, מוכנים להתפייס. אבל כדי להתפייס צריך להיות צעד ראשוני מצד הממסד הישראלי. צריך להיות צעד ראשוני מצד החברה הישראלית. צריך להיות צעד ראשוני מצד החברה היהודית.

לעולם לא נשכח, לעולם לא נסלח. אנחנו מוכנים להתפייס. את הישיבה הזאת ואת הדיון הזה בכנסת, זה צעד ראשון כדי באמת שנתחיל להפנים, תושבי כפר קאסם, שאנחנו, פנינו לפיוס. צריך להעלות את המודעות בחברה הישראלית. נכון, הספר של הסופר מר רוביק רוזנטל מקדם עוד צעד בחברה הישראלית והחברה היהודית להעלאת המודעות בבתי ספר. צריך שההיסטוריה של הטבח בכפר קאסם תילמד לא רק בבתי הספר הערבים, אלא בכל בתי הספר היהודים. שכל ילד – אני בטוח שמפקדי ואנשי המפתח בממסד הישראלי היום; בזמנו, או שעוד לא נולדו ב-1956 או שהיו ילדים קטנים. אם הטבח נלמד ושונן בבתי הספר היהודיים, היו מקבלים; חבר הכנסת שהתרגז כשחברי הכנסת שלנו דיברו על הטבח, ותיאר את זה כאילו הקצנה של השיח – היה מקבל את זה בהבנה. זו המציאות. אי אפשר להתווכח עם המציאות. צריכים להיות פנינו לעתיד.

אנחנו, תושבי כפר קאסם, פנינו לעתיד, כדי להתפייס. באמת צריך להתייחס לחברה הערבית. לא רק להתייחס לחברה הערבית כאילו אנחנו רוצים לתת להם שוויון. הגיע הזמן אפילו את המושג של שוויון להעלים אותו מהשיח שלנו. למה צריך לדבר כל הזמן על שוויון? כשיש אפליה מדברים על שוויון. אם לא הייתה אפליה נגד החברה הערבית, לא היינו צריכים לדבר בכלל על שוויון. המושג שוויון לא עולה בשיח בין ציבור האשכנזים, בינו לבין עצמו. הוא עולה בין עדות המזרח לבין הציבור האשכנזי.
המשפט שוויון, מתי נגיע? אני אגיד לכם: כשהמילה שוויון לא תעלה עוד לדיון בינינו לבין, בין החברה הערבית לממסד, אנחנו נגיע לשלב של פיוס.
צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית. למה לא הוקמה עד היום ועדה חקירה ממלכתית שתבדוק את נסיבות מה שקרה בטבח בכפר קאסם ב-1956? לא כדי להעניש את האנשים – כבר מה שהיה היה. כדי שמקרה כזה - - -

כן. נדמה לי שהעובדות כולן ידועות על בוריין.

- - -

- - - שבית המשפט אמר את זה.

- - -

כן, תודה רבה.

חברת הכנסת יפעת קריב, בבקשה.

אני רוצה ככה באמת, ראש עיריית כפר קאסם, באמת אני שמחה להמשיך אחריך את הדברים, ואני שמחה על מה ששינית בסוף ואמרת על הפיוס, כי לשם פנינו. אתה לא מכיר אותי אולי, אבל אני מייצגת את סיעת יש עתיד, חלק מהקואליציה, ומבחינתי האמירה היא אמירה מאוד-מאוד ברורה, ובהסכמה עם יושב ראש הוועדה שזה צריך להיכנס לתוך תכנית הלימודים.

עשיתי אתמול גוגל, וגם נכנסתי, ושאלתי, ובדקתי, וזה כבר היה בתכנית הלימודים. גם חברת הכנסת זהבה גלאון אמרה, זה היה בתכנית הלימודים, וזה יצא החוצה.

למה הופסק? כן?

הלוא זה כבר היה, וזה יצא, וזה היה, וזה יצא. זה מראה על השיח הישראלי הכול כך טעון ומורכב סביב הסוגיה הזאת. ואני חושבת שעכשיו חייבים לפעול להחזיר את זה חזרה. יש לנו כאן חלון הזדמנויות. עברו 57 שנים ועדיין זה לא נמצא שם.
וכשאני מדברת על תכנית הלימודים, מבחינתי זה בא בשני היבטים של האזרחות: פעם אחת, כמובן, בהיבט של כל מה שקרה, וחבר הכנסת אברהים צרצור תיאר את זה בצורה מאוד כואבת וחריפה. אבל פעם שנייה, גם הנושא של הפקודה הבלתי חוקית בעליל שדגל שחור ניצב מעליה. אנחנו עדיין ניצבים יום-יום, החיילים שלנו והאזרחים, בסוגיות של הפקודות הללו ואיך לבצע, ומה יהיה. זה לא משהו שהוא מופרך מהמציאות העתידית של המדינה. משהו שצריך להתמודד איתו. ואני חושבת שדווקא תיכוניסטים ודווקא תלמידים בשיעורי אזרחות צריכים לדון בסוגיה הזאת, כי זו סוגיה שמדברת מתוך העבר על ההווה, וגם כנראה על העתיד.
לא משנה כמה זה כואב ולא משנה כמה זה. זאת אומרת, מה שהיה כל כך כואב. אין ספק בכלל שזה חייב להיות חלק מהעתיד שלנו. זה מאוד-מאוד ברור לי.

למדתי היום במה שהיה בתיכון "הדרים". אני מהוד השרון, תיכון "הדרים" מעבר לביתי. אני לוקחת על עצמי כבר השבוע לוודא בהוד השרון מה קרה ולמה זה הופסק. אני חושבת שהשיח בין הוד השרון לבין כפר קאסם הוא שיח בריא וחשוב. וגם אתה כמובן מכיר את ראש העיר שלנו, את ראש העירייה המצוין. אני חושבת שצריך לבדוק למה זה הופסק, למה וספקו דברים כל כך משמעותיים וטובים שהיו. ולחזור לוועדה, ולדווח, ולראות שזה - - -

כמו כל דבר, הייתה בטח איזו מורה שהייתה משוגעת לדבר.

אז אני לוקחת על עצמי כחברת כנסת בעיר הזאת לחזור להוד השרון ולבדוק איך היוזמה הזאת יכולה להמשיך ולהתקיים קדימה, כמה שיותר מהר.

כיוזמות פרטיות ואישיות. כן, גם הצעה.

והבקשה האחרונה שלי אליך, היושב ראש, כמו כמעט בכל דיון שאני משתתפת בו, זה שנהיה שוב אופרטיביים. שאם אנחנו לוקחים על עצמנו החלטה אז - - -

אני מבקש ממך לעזור לי ולשכנע את חבר סיעתך, הרב שי פירון.

אמרת לי.

הוא יש לו את כל הסמכות לקבוע. אני כמובן אדבר איתו. אבל הנה לך.

אמרתי - - -. - - - בעיניי זה פשוט מתבקש, שזו מציאות אמיתית וכואבת שחייבים להתמודד איתה.

מאה אחוז.

תודה. ואני מתנצלת שאני צריכה לצאת.

תודה רבה.
אני רוצה לבקש מהגברת אלירז קראוס, שהיא מנהלת אגף חברה ורוח ממשרד החינוך, לומר כמה מילים. בעצם, כל נושא לימודי האזרחות, החינוך בנושאים האלה במערכת החינוך תחת שרביטך.

לא לבד. אני גם משמשת כממלאת מקום מפמ"ר אזרחות, ואני נמצאת פה בשני הכובעים.

קודם כל, אני חושבת שהחוב ללמד על הרצח בכפר קאסם היא חובה שחוצה את כל המגזרים. מבחינה אנושית ומבחינה אזרחית אין על זה ויכוח. צריך ללמד על הרצח בכפר קאסם. זה נמצא בתכנית הלימודים באזרחות, ובכל ספרי הלימוד באזרחות, בתוך הפרק של שלטון החוק, תחת פקודה בלתי חוקית בעליל.

בעיניי, ללמד על הרצח בכפר קאסם זה חלק מעיסוק על החובה לשמור על אנושיות ומוסר, כמו שעשו בכפרים האחרים ונכשלו בצורה כל כך מחפירה בכפר קאסם.

עוד ערך שאני חושבת שאתה דיברת עליו זה חינוך לחשיבה אוטונומית ומצפן אנושי גם במצבי קיצון, ולכן זה נמצא שם בתכנית, ונמצא גם בחומר שמחייב היבחנות בתוך הבגרויות.

פסק הדין, הקטע בפסק הדין שיושב ראש הוועדה הקריא בהתחלה נמצא בתוך ספרי הלימוד. בספר הלימוד הנוכחי יש גם קול קורא של האגודה לזכויות האזרח, אחר כך, שאולי היה גם כחלק מהלקח בכפר קאסם. בקול קורא הזה לא מוזכר הרצח בכפר קאסם, אבל מתוארים מצבים של כוחות ישראל בשטחים – מתי יש מצבים של שימוש בכוח, ואיזה פקודות אסור למלא. וזה נמצא בתוך ספר הלימוד. כי אנחנו באמת חושבים שזה צריך להיות ונכון שיהיה, ויטופל בכל הכיתות במערכת החינוך בארץ, בכל המגזרים.

אני מאוד מקבלת את הדברים של ראש העיר, שאולי בצד זה נכון לחנך את האזרחים הערבים והיהודים כאחד, עדיין, על השוויון וקדושת החיים. ולהזכיר את הדוגמאות החיוביות שיש לחיים משותפים כדי שיהיה לנו – חברת הכנסת יפעת קריב יצאה, אבל שנלמד את זה, ואסור להפסיק ללמד על הרצח בכפר קאסם. אבל צריך להמשיך לדבר על החיים המשותפים, ואיך נגיע לפיוס הזה שאתה מדבר עליו. ושאירועים כאלה אסור להם שיישנו. וזה לא קשור בכלל לא למצב ביטחוני כזה ולא למצב ביטחוני אחר, אלא למה זו אנושיות ומה זה ערכים מוסריים של בני אדם באשר הם, ובטח של התלמידים שלנו. כך שבעצם הנושא נמצא. אפשר אולי לקחת מסר מהדיון הזה – לחדד, לוודא, להבהיר, אבל אנחנו לגמרי שותפים. ולשבת פה ולהקשיב לדיון אולי חידד עוד יותר את הצד האנושי, לא רק ההצהרתי, אבל האנושי, והערך האנושי שיש ליחסים בין האזרחים בארץ הזאת, שזה חלק שהיה בעבר, ושצריך ללמד אותו כדי שהוא לא יהיה בעתיד.
עכשיו, במובן הזה אנחנו לוקחים על עצמנו, באמת כחלק מהאחריות שלנו והחובה שלנו להמשיך ולהדגיש את הדבר הזה וללמד אותו.

כן. תודה רבה.

חבר הכנסת עיסאווי פריג'.

שלום לכולם. אני לא רוצה להרחיב, אני רק אתייחס בכמה משפטים. ראשית כל, ליושב ראש הוועדה: אני מצטרף לכל החברים. אני אישית הופתעתי לטובה בהחלטה שלך לקיים את הדיון.

אני רואה שחשבת עליי פעם רעות.

תראה, תהיה לך את התעוזה לעמוד כחבר קואליציה ולהגיד: אני מקיים את הדיון. זה ראוי לציון.
שנית, לסופר רוביק רוזנטל, שאני חייב להגיד: ספרך הכי הרבה שהאיר את עיניי לאמת שם. לקרוא את זה בשפה העברית זה נותן אור אחר מהמציאות ומהסיפורים שגדלנו עליהם. כי הספר תיאר את המציאות מאוד-מאוד דומה למה ששמעתי מסבא ולמה ששמעתי מהדוד. אז תבורך על מה שעשית, ושירבו כמוך שישקפו את המציאות.

שתמשיך.

אני אגיד על מה שמדאיג אותי, כבוד היושב ראש והחברים, ואמר את זה הסופר רוביק רוזנטל: מדאיגה אותי התורה שבעל פה. אני אומר לכם הכי דוגרי. זה מה שמדאיג אותי. התורה שבעל פה שאומרת: מה שלא הצלחנו לעשות ב-1948, ננסה ב-1956. ואמר את זה באחד הראיונות מולי, מר דני דיין, בערוץ הכנסת: צריך לגרום לפלסטינים שתהיה להם תחושת הייאוש, שילכו לאלימות וטרור, כהגדרתו, בכדי להשלים את המלאכה שלא הצלחנו קודם. אני אומר את זה בגדול, וזאת התורה בעל פה שנמצאת בתודעה של הימין הקיצוני והימין הישראלי שמאוד מדאיגה אותי. ולשם אני חותר.
אחרי 1956 הדור הזה שבא והדור שחי את הטבח ואת כל האווירה, והייתי שומע את זה במשפחה לגבי התפתחות כלכלית. בשיח ביני לבין אבא אני מאיץ בו, יש לו כסף: שים בבנק, תשקיע, תקנה. אומר לי: אבא, למי אני אקנה? צריך זהב. אנחנו לא יודעים מתי אנחנו נלך מכאן. התחושה הזו קיימת אצל הדור של הטבח. הדור שלנו מתחיל לאט-לאט להשתלב, אבל בתוך תוכו יש פינה שמפחידה אותו לגבי קיומו כאן. וזה השיח שאני רוצה שנעלה אותו בדיונים וגם בינינו כחברה.

אהוד ברק, לפני שרצה להיות ראש ממשלה, לפני כ-20 שנה נדמה לי, פנה לעדות המזרח: אני רוצה להיות ראש הממשלה. יועצים, חושב. פנה אליהם וביקש סליחה על קליטתם במעברות. אתם זוכרים את התקופה הזו? אני זוכר את זה טוב. פנה וביקש סליחה על קליטתם של הערבים-היהודים במעברות, היהודים המזרחיים. אני שואל את עצמי, אני כאזרח מדינת ישראל, מדינת ישראל שמשמר הגבול פעל והוא כפוף אליה; נגרם, נפל דבר מה. האם לא מן הראוי ולא הגיע הזמן שהמדינה תפנה ל-20% מהאוכלוסייה הערבית, אזרחי המדינה הערבים, שרוצים להיות חלק מההוויה ומהעתיד, ולהגיד להם: חברים, טעינו כלפיכם? איפה המנהיגות שמסוגלת לקום יום אחד ולהגיד את זה: חברים, טעינו כלפיכם? מה יקרה? איפה המנהיגות? האם לא זכותם של תושבי כפר קאסם והמיעוט הערבי - - -

אתה חושב שאהוד ברק, מישהו האמין לו? אתה מסתפק - - -

אבל עובדה שעשה אותו ראש ממשלה.

אתה מסתפק? נו, באמת.

עשה אותו ראש ממשלה.

כן, אוקיי. חבר הכנסת עיסאווי פריג', משפט אחרון.

משפט אחרון: אני רואה את המינימום שבמינימום, שהגיע הזמן שיהיה מוזאון לאומי, וזה חלק מהמורשת, חלק מההיסטוריה, שראש העיר, להתחיל תהליך בהקמת מוזאון לאומי לכל האירועים ולכל ההיסטוריה, שכולם ילמדו על זה בצורה מאוד קרובה, ומקרוב. ובשלב זה אני אסתפק, כבוד היושב ראש.

כן, תודה.

חבר הכנסת שמעון אוחיון.

קודם כל, גם אני מצטרף כמובן לכאב ולצער. ובוודאי סוגיה זאת צריכה באמת לבוא לידי התייחסות, ואני שמח שגם צה"ל, במיוחד אני גאה בכך שצה"ל נותן לזה מקום חשוב, וגם את זה צריך לציין.

אין לי ספק שהדברים הללו צריכים להילמד. אבל אני רוצה דווקא להצטרף לחבר שלי. הלוא מה המטרה? המטרה היא שנפיק לקחים, וכך גם הוגדר. מה ימנע אירוע כזה? אני לא רוצה לתת עכשיו הרצאה, אבל אני מפנה אתכם לפרופסור דניאל בר-טל – איך קורים מקרים של שעיר לעזאזל? איך קורה מקרה כמו רצח כזה? הוא מתחיל מסטראוטיפ, מתקדם לדעה קדומה, מדעה קדומה לדה-לגיטימציה, מדה-לגיטימציה לאפליה ואז. ואז קורה מה שקורה. זה לא נולד ככה סתם. אם אנחנו לא נילחם באותן תופעות של הסתה ודה-לגיטימציה משני הצדדים.

אני מאוד-מאוד מרגיש לא נוח מן הדיון הזה. במיוחד חבל שחברת הכנסת זהבה גלאון לא נמצאת כאן, וניסתה להאשים ולהגיד. עד 1977 יכלו להכניס את זה לתוך תכנית מערכת החיוך. מי מנע 21 שנים מלהכניס את זה? מה הצביעות הזאת? באיזו מידה אתה רוצה ממני, חבר הכנסת עיסאווי פריג', שאני באמת אקח את זה ברצינות ובתמימות, ולא אומר שבזה תמיד יש כל מיני שיקולים פוליטיים. הלוא מי שרוצה באמת לדאוג שנוכל לחיות בשלום יחד, צריך ליצור אווירה של אמון. אמון – לא לנסות ולעשות את זה מבחינה פוליטית.
אתה יודע מה? אני בתור ילד גדלתי במדינה הזאת וצמחתי באווירה כזאת, כשאמרו לי כשתראה ערבי תגיד לו, הביטוי שתגיד זה רוח מן הון. על זה גדלתי. על מה אתה מדבר? אני חושב שצריך לשבח דווקא בתקופת - - - – שוב, אני לא רוצה כל כך להיכנס – הנה, דווקא בתקופה מ-1977 ואילך, יש מצב שהכול פתוח, הכול שקוף. חיילים באים, מלווים על ידי ואומרים: כל אחד צריך עורך-דין כדי שהוא יתקדם ויישא את הנשק. טוהר הנשק נשמר בצורה כזאת שאף אחד לא חלם עליו. הבעיה היא לא בצה"ל, הבעיה היא באמת באווירה החינוכית, ובראש וראשונה ההנהגה הפוליטית, שהיא צריכה לתת דוגמה, צריכה לתת דוגמה; להימנע מכל מיני דברי השמצות וטיפוח של דעות קדומות.

אם לא נכיר אחד את השני – אותה העמותה שנקראת תעיוש. כן. תעיוש זה באמת לחיות ביחד. לחיות ביחד, להכיר אחד את השני, להעריך אחד את השני, אבל למנוע את ההסתה, למנוע את ההסתה - - -, והנה מה שימנע את זה: זה לא הסיפור שאתה תלמד , וכל חוקר, וכל מי שיודע. כל הסיפורים. אני 12-11 שנים עסקתי בסדנאות במסגרת של דעות קדומות, כולל מפגש עם סטודנטים ערבים מאל-קוץ. אבל כשהאינתיפאדה פרצה, שום דבר לא יעמוד כנגד. שום דבר לא יעמוד. כשיש מלחמה ברקע, כשיש הסתה ברקע, אתה יכול לדבר ולהביא חומרים כמה שאתה רוצה. זה לא עוזר. ואם אנחנו לא נהיה פה דוגמה לריסון, אז היושב ראש עמרם מצנע פתח וקיים דיון למרות ההחלטה במליאה. גם התעוזה הזאת מראה לי גם על חוסנה של החברה שלנו. שהיא יכולה גם להכיל בצורה יפה ומכובדת גם תופעה כזאת. ואני גאה בכך שדיון כזה מתקיים בחברה שלנו, ואנחנו צריכים לקחת את זה.

גם ההיסטוריה היהודית. תיקח את ספר שופטים: מעשה פילגש בגבעה – אני לא - - -

כן, חבר הכנסת שמעון אוחיון, אבל תעצור בספר שופטים כדי לא - - -

אני אומר, אני רק רוצה לומר: אנחנו נושאים איתנו בוודאי חוויות כואבות, חוויות קשות, שצריכים באמת ללמד אותן. אבל בואו נהיה גם אנחנו, הפוליטיקאים, דוגמה ומופת לריסון בדברים הללו.

תודה.

חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. ראשית, אני רוצה לברך אותך על יזום הדיון בוועדה הזו. רק למען הפרוטוקול והסדר, היוזמה שלך לקיים דיון בוועדה היא יוזמה לחלוטין לגיטימית לא רק מבחינת תקנון הכנסת הכתוב, אלא גם מבחינת נהלי הכנסת. זה שהמליאה החליטה להעביר או לא להעביר הצעה לסדר היום איננו רלבנטי לשאלת זכותך כיושב ראש ועדה, אם כפנייה של חברי כנסת או בעצמך ליזום דיונים ככל שחברי הכנסת מעוניינים, ואתה סבור שקיים צורך לקיים בהם דיון.

אני מברך על הדיון הזה. אני מברך על הדברים החשובים שנאמרו פה, גם על ידך, אדוני היושב ראש, ועל ידי דוברים אחרים בדיון. אני חושב שאנחנו צריכים, אולי כתוצאה מהדיון הזה, לפנות לשר החינוך ולבקש ממנו לבחון, לשוב ולבחון את השאלה של הדרך הנכונה ללמוד ולעסוק בסוגיית כפר קאסם במערכת החינוך, במערכות החינוך, ולקבל משר החינוך התייחסות מסודרת לצורך העניין הזה.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות, אדוני היושב ראש, כדי להציע לך ולכל עמיתיי פה, חברי הכנסת: אני מאז שנבחרתי לכנסת, אחת לשנה, משתתף, מקפיד להשתתף באירוע מאוד יוצא דופן ומיוחד שמתקיים פעם בשנה, תמיד ב-29 לחודש, בשעות בוקר מוקדמות, זה אפילו לא פוגע בסדר היום הרגיל; אירוע מאוד מכובד שבו כל תושבי העיר כפר קאסם יוצאים לרחובות העיר ומתכנסים ליד האנדרטה של הטבח. אני חושב שהשתתפותם של חברי כנסת ושל שרי ממשלה באירוע הזה תבטא גם צעד של כבוד, צעד של קבלת אחריות, צעד של השתתפות בכאב, ובצער ובזיכרון של תושבי כפר קאסם.

פרשת כפר קאסם היא פרשה, כמובן, היסטורית, שיש לה משמעות היסטורית גדולה, אבל יש לה גם משמעויות אקטואליות. משמעות אקטואלית אחת היא המשמעות האקטואלית של האזהרה, סימן האזהרה לחברה כמו החברה הישראלית שנמצאת בקונפליקט לאומי מאוד-מאוד קשה, ארוך שנים. ובקונפליקטים לאומיים אנחנו יודעים, לא רק אצלנו אלא בכלל בעולם, אנשים ועמים לפעמים מאבדים גבולות, ומאבדים, יחד עם הגבולות, גם את צלם האנוש שלהם. ולכן פרשת כפר קאסם היא סימן אזהרה מאוד חשוב, ומאוד משמעותי, ומאוד אקטואלי, לחברה הישראלית.
בפרשת כפר קאסם יש גם משמעות מאוד גדולה לגבי הציבור הערבי והאוכלוסייה הערבית. כי זה איזשהו סוג של כאב שהוא כמובן כאבם של תושבי כפר קאסם, אבל לא רק כאבם של תושבי כפר קאסם. ולכן ההשתתפות שלנו, חברי כנסת, ולא רק חברי כנסת מסיעות יהודיות-ערביות ומסיעות ערביות, באירוע הזיכרון בכפר קאסם תהיה לה משמעות גדולה גם כמסר של רצון בפיוס, התפייסות היסטורית עם העם האחר שחי בארץ הזאת, עם המיעוט הלאומי שחי במדינה הזאת. אני חושב שזה צעד חשוב, ערכי ומשמעותי.

תודה.

תודה.

בבקשה.

אני מצטרף לכל חבריי המציינים לשבח את יושב ראש הוועדה, את היוזמה שלו, לא בגלל אישיותך, אלא בגלל שזה דבר, בוא נגיד יוצא דופן בנוף של הכנסת ולא בנוף שלך אישית, ואנחנו יודעים על הדעות ועל האינטגריטי שיש לך, שאך טבעי היה שתקיים את הדיון.
העניין, אם נרצה לשאוף למשהו שבאמת יוביל לתחילת שינוי, אולי, זה לא רק להציע לשר החינוך או למערכת החינוך לאמץ חומר חינוכי על העניין של מה שהיה בכפר קאסם, על הטבח בכפר קאסם, לכל התלמידים במערכת החינוך, אלא גם שהכנסת תתחיל לציין את היום הזה. מציינים פה ימים, המון ימים, בכל מיני תחומים. גם היה יום על פינוי מפוני חבל קטיף שהיה משהו רשמי, ודיבר על זה יושב ראש הכנסת. למה שלא הכנסת תציין את יום הטבח של כפר קאסם? ואז תהיה גם הזדמנות לדיון ציבורי.

אני חוששני שגם מה שהיה בזמן או בשנים של הטבח ושבאו אחריו, כולל בית המשפט, אבל יותר מה שהיה אחרי בית המשפט – ששום דבר לא נלמד. לא רק הגרוש של שדמי וגזר הדין בגרוש של שדמי, אלא גם התנהלות המדינה בזה שכל הנאשמים יצאו מהכלא אחרי שנים ספורות – שלוש-ארבע שנים? מה שאני זוכר – - -

פחות.

שלוש שנים.

פחות.

פחות?

- - זה אומר, מה המסר שיוצא מזה? שגם האחראי הגדול ביותר, ומי שהוגדר שהשתתפו בטבח, ונאשמו והורשעו בעבירות חמורות כאלה, יצאו לחופשי אחרי. לא שילמו את המחיר שהחברה, אפילו מערכת בית המשפט גזרה וביקשה שהם יישאו באותו עונש. זה חמור כשלעצמו. ואם אפילו לא רק צריך לתקן או על עצם הטבח, אלא גם על מה שהיה אחריו, וההתנהלות של המדינה והרשויות של החוק שהיו אחריו.
תודה רבה.

כן. אחרון, עורך-הדין רדא ג'אבר מקרן אברהם. בבקשה.

שלום. אני אבקש להתייחס לעניין של משרד החינוך. הגברת שמייצגת את משרד החינוך אומרת - - -

הגברת אלירז קראוס.

כן. היא אומרת שהמשרד מלמד את הסוגיה הזאת תחת העניין של אי ציות לפקודה שחורה, פקודה לא חוקית. אני חושב שלהתייחס לסוגיה של טבח כפר קאסם בסוגיה הזאת, ככה, בנישה המשפטית-חוקית, אני חושב שזה מקטין את האירוע. יש לאירוע הזה, כמו שאמר חבר הכנסת חנא סוייד, הוא נצרב בתודעה ההיסטורית-לאומית של החברה הערבית, ולכן צריך ללמד אותו בקונטקסט הזה, ההיסטורי, הלאומי, וכל ההשלכות האחרות. להקטין את האירוע הזה רק בממד המשפטי-חוקי, אני חושב שזה בעייתי.
אנחנו בקרן אברהם, המטרה שלנו היא לבנות פה חיים משותפים. הכרת הנרטיב של האחר, לא כאויב אלא כאדם, כאזרח שווה זכויות לך; שמכפר קאסם הוא יכול לראות בחלון הבית שלו את השכן שלו בראש העין; שגם אותו תלמיד בראש העין יידע מה קורה, והנרטיב של תושב כפר קאסם. אני חושב שזה מה שיכול לבנות את אותו פיוס שמדבר עליו ראש העיר כפר קאסם. ככה בונים חברה בריאה. ככה בונים חיים משותפים. להבין את הנרטיב של האחר גם אם הנרטיב הזה הוא דוקר לעין לפעמים. אני עכשיו מדבר במנותק מהאירוע של כפר קאסם. כי האירוע של כפר קאסם שונה קצת - - -

טבח, טבח כפר קאסם.

בטבח של כפר קאסם, אני מתנצל.

כי הוא שונה קצת. זה לא נרטיב, בדיוק נרטיב. כי הוא, הסיפור, העובדות של הסיפור, הבסיסיות, גם מוסכמות על הצד היהודי, לא רק על הצד הערבי. ולכן יש בו משהו שאי אפשר להבין את משרד החינוך, למה לא מלמד את הסוגיה הזאת, את הטבח הזה בכל הקשריו. כי יש הסכמה בין הצד היהודי והערבי על העובדות הבסיסיות של הטבח הזה. ולכן הסוגיה היא ללמד את הנושא הזה בכל ההקשרים שלו, ולא לקחת אותו רק לפן המשפטי, הקר, והעניין הזה.

תודה.

כן. אוקיי. תודה רבה.

אני ברשותכם רוצה לומר מספר מילות סיכום: הטבח בכפר קאסם, ואני מסכים לחלוטין עם חבר הכנסת אברהים צרצור; אם תבדוק את הפרוטוקול של מה שאמרתי בתחילה, אז אני בהחלט נעתי בין שני המונחים האלה, אבל אני מסכים בהחלט שעסקנו בו.
יש לו באמת לא מעט מישורים. יש, קודם כל, את המישור של הטבח עצמו. ואני רוצה לומר לכם שבלי הכרות עם הפרטים ועם הסיפור של הניצולים שעדיין בינינו, והספר של מר רוביק רוזנטל, והפרטים כשלעצמם, אי אפשר להבין את גודל התופעה, וגודל המקרה, וגודל הטבח. וכדי שהדיון וגם הלימוד, עוד פעם: בצה"ל, במערכת החינוך, לא יהפוך להיות תיאורטי, צריך ללמד ולקרוא נאת הפרטים. כי אני חושב שחלק גדול מהציבור הישראלי שהיו נותנים לו לקרוא את הסיפור הזה בלי להגיד איפה זה קרה לא היה מאמין שדבר כזה יכול היה לקרות במדינת ישראל הריבונית, עם חיילים ושוטרים ישראלים. כשאתה שומע את הסיפורים. ועל כן הפרטים חשובים. כי יש פה, כפי שאמרתי, כמה מישורים: יש את המישור של הפקודות הלא מספיק ברורות שנותנים מפקדים או משתמשים מנהיגים במונחים. ואם אתם רוצים, הוויכוח אם יצחק רבין אמר או לא אמר לשבור להם את העצמות. ויש לי, אני יכול לספר לכם פה סיפורים רבים מאוד על המקרה הזה, - -

היית אלוף הפיקוד.

- - איך אמירה של מנהיג בעידן התקשורת החופשית מחלחלת עד אחרון החיילים בזמן אמיתי. כי אומרים: אה, אנחנו מבינים את רוח הדברים. ולכן יש העניין של מנהיגים, מפקדים פוליטיקאים, ברמות שונות, שאומרים משהו, ממלמלים, רומזים, לא נעים להם להגיד את זה בצורה ברורה. וזה נופל לפעמים על קרקע פורייה.

תראו, מי שקורא את הספר ומי שקצת נכנס לעניינים, באמת, שואל את עצמו: איך קרה, מתוך השש או השבע מחלקות, שכל המחלקות למעט אחת לא ביצעו את הפקודות שנתנו להן. ומי שנכנס לפרטים רואה את ההתלבטויות: חלק התלבטויות לגיטימיות, חלק פחות לגיטימיות – אני לא רוצה להיכנס לזה. ויש מחלקה אחת שבתוכה יש מפקד כיתה אחד, עופר, שבעצם הוא לא רק שהוא שמע וקיבל פקודות מעוותות או לא ברורות, אלא הוא שש לבצע את זה.

עכשיו, למה אני אומר את כל הדבר הזה? כי מה שאותי מטריד – ויכול להיות שהרבה אנשים יכעסו עליי – מה שאותי מטריד, שגם היום באווירה הישראלית - -

יש הרבה עופר.

- - יש הרבה ציבורים ש"ערבי טוב זה ערבי מת". מי שרוצה לקרוא רק את הטוקבקים לידיעה שהייתה ביום שישי במעריב על קיום הדיון הזה – השערות יסמרו לכם. מי שרוצה לראות את הסקרים, את המחקרים, שעשו בקרב צעירים, על עמדתם של צעירים יהודים לגבי הערבים – דרך אגב, גם - - - – אבל הרבה יותר חריף הצעירים היהודים לגבי צעירים ערבים. זה צעירים שאחר כך מתגייסים לצבא, ונושאים נשק, ונתקלים ביום-יום במחסום או ברדיפה אחרי שב"חים – עיין סיפור של יום שישי – ולכן אני חושב שהדבר הזה הוא כל כך רלבנטי וכל כך עכשווי למציאות שבה יש ציבורים שלמים שאמירות מהסוג הזה נופלות על אוזניים קשובות, והקרקע פורייה. ולכן אני חושב שהנושא הזה הוא ממש-ממש בנפשנו.
כמי שגם היה אלוף פיקוד המרכז בתקופת האינתיפאדה הראשונה, אני אומר לכם – דילמות לא פשוטות. ואני רוצה גם לומר שמקרה או טבח כפר קאסם ליווה אותי לאורך תפקידיי השונים בהרבה מאוד הזדמנויות. אני זוכר את הפעם הראשונה שהטלתי עוצר או הורתי להטיל עוצר על עיר גדולה בגדה המערבית. ופחדתי, מה יקרה ומה צריך לעשות אם הפלסטינים יפרו את העוצר. מה עושים? איזה פקודות נותנים לחיילים?

עכשיו, אני אומר את זה כי הדברים האלה הם מאוד עכשוויים. ולכן יש חשיבות עצומה במערכת החינוך, בקורסי הפיקוד של צה"ל: גם בטירונות, כפי שסיפרת לנו; אבל ככל שקורס הפיקוד הוא יותר בכיר, לדברים יש משמעות הרבה יותר עמוקה – לא רק של מקבל פקודות, אלא של נותן פקודות.

ולכן הדברים האלה הם כל כך חשובים. ואני בהחלט מתכוון או הוועדה קוראת, ואני אעשה את זה כמובן גם בעל פה, לשר החינוך לקבוע כחובה לימוד אירוע הטבח בכפר קאסם, ומשמעויותיו. ואין ספק שעושים את זה בכיתה ט' בצורה אחת, ובכיתה י"ב בצורה אחרת.

וכמובן, אני גם חושב שזה נכון לציין את היום הזה בכנסת. אנחנו יודעים איך בכנסת מציינים יום כזה: עושים דיון, הוועדות מטפלות בדברים האלה. כל ועדה בתחום הרלוונטי לגביה.
ואני רוצה לסיים במה שפתחתי ולומר שאני חושב שפסק הדין של דוקטור הלוי, בנימין הלוי, הוא כמו פסקי דין אחרים שהיו לאורך השנים, אבל כפסק דין שעד היום עומד ממש כתמרור, כרמזור, כמגדלור – כל אחד ישתמש במונחים שמתאימים לו – שקבע מאז עד היום את הנושא הזה של ציות ואי ציות של פקודות לא חוקיות, ושל כמובן אחריותם של מפקדים על חייליהם במצבי קיצון, בין אם במבצע כזה - - - במלחמה או בשגרה.

ואני חושב גם שכפי שאתה אמרת, ראש העיר, אסור לשכוח. גם אסור לסלוח לאלה שהיו שם, ולא חשבו פעמיים לפני שעמדו לפני בחורות וילדים, וירו בהם בדם קר. אבל הפיוס הוא הכרחי. ואני מסכים איתך שזו חובת המדינה. אני חושב שהמדינה לקחה על עצמה. היא קצת לא מרגישה נוח להאיר ולהעלות על סדר היום כתם. כי זה כתם בהיסטוריה של מדינת ישראל המתחדשת. ולכן זה לא דבר טבעי וטריוויאלי, אבל המדינה, בעצם החוק או פסק הדין. נעשתה גם סולחה, מה שנקרא.

אל תזכיר את זה. זה לא מושג שאוהבים אותו.

יכול להיות שלא אוהבים אותו אבל היא נעשתה. המדינה לקחה אחריות על המקרה הזה. ונכון שעדיין רבים ממנהיגנו ומהפוליטיקאים לא מרגישים נוח, כנראה, לבוא. אני אשמח שתזמין אותי. אני מבטיח שאבוא.

- - -. זה יהיה כבוד לכפר קאסם - - -

כן. אני בהחלט מודה לכולכם שבאתם. אני חוזר ואומר: אסור לשכוח, אסור לסלוח, אבל צריך להתפייס.

תודה רבה.

תודה לך - - -
<הישיבה ננעלה בשעה 13:03.>