PAGE
2
הוועדה לקידום מעמד האישה
08/12/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 48>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום ראשון, ה' בטבת התשע"ד (08 בדצמבר 2013), שעה 10:30

<סיור הוועדה - ארגוני הנשים הערביות בנגב>

חברי הוועדה: >
עליזה לביא – היו"ר

דב חנין

מרב מיכאלי

>
אלה אייל בר דוד - אחראית תחום תעסוקה בחברה הערבית, משרד הכלכלה

ח'אלד אזברגה - מפקח מחוזי שירות פרט ומשפחה, מחוז דרום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

רנדה זריק - מפקחת גני ילדים מגזר בדואי, מחוז דרום, משרד החינוך

מיכל שרף - היחידה לשוויון בין המינים בחינוך, משרד החינוך

אורית שפירא מימון - אמרכלית מחוז באר שבע, משרד הפנים

ליאורה שחר רוטברג - אחות מחוזית מחוז הדרום, משרד הבריאות

רוית פרץ - מנהלת מחלקה בכירה, גמלאות, סניף באר שבע, המוסד לביטוח לאומי

דליה בן שמעון - מנהלת תחום גמלאות סניף באר שבע, המוסד לביטוח לאומי

נטלה גמיל - שירותי בריאות כללית

עת'דאל אבו עאייש - מנהלת סניף רהט, מרכז ידיד ברהט

זאהדה מעקבי - יועצת למעמד האישה, ח'ורה

מיאד אל עוקבי - יועצת למעמד האישה, מועצה מקומית חורה

אמאל אבו סעד - מנהל פרויקט עיר פעילה בריאה, מועצת ח'ורה

ריקי שגיא - עו"ס, מנהלת המרכז לשלום המשפחה הבדואית, עמותת אלואחא בנגב

עופרה סער - עו"ס המרכז, המרכז לשלום המשפחה הבדואית, עמותת אלואחא בנגב

הייג'ר אבו שארב - מנהלת עמותת יסמין אלנגב לבריאות האישה

רינאל שלאבנה-בהוטי - עו"ד, עוזרת משפטית לנשיא בתי המשפט מחוז דרום, מתנדבת באיתך-מעכי

אמל אבו אלקום - מנהלת עמותת נשים בדואיות למען עצמן

אמל - עמותת סידרה, לקייה

מוואל - עמותת סידרה, לקייה

הייג'ר - עמותת סידרה, לקייה

וורד - מנהלת תחום קהילה במרכז ריאן

קרן שמש פרלמוטר - מנהלת איתך-מעכי

אינסאף אבו שארב - עו"ד, מנהלת מרכז התביעות האישה הבדואית, עמותת איתך-מעכי

הילה כהן - מתנדבת באיתך-מעכי

חיא ניבידאת - מתנדבת באיתך-מעכי

ביראן סלזמה - מתנדבת באיתך-מעכי

רעיה פרץ - מתנדבת באיתך מעכי

תיקי לביא - מתנדבת בעמותת איתך-מעכי

יעלה רענן - מקדמת זכויות נשים, לשכה של ח"כ דב חנין

חנה אזולאי הספרי - מקדמת זכויות נשים, לשכה של ח"כ דב חנין

רבקה קנריק - דוברת הוועדה

דלית אזולאי
אמל ביבאר – רכזת בוועדה

ס.ל., חבר המתרגמים
<סיור הוועדה - ארגוני הנשים הערביות בנגב>

בוקר טוב. אני שמחה מאוד להיות כאן. יש חברי כנסת בדרך ועוד אנשים, אבל יש לנו יום מאוד עמוס ואנחנו עשינו את כל הדרך כדי להספיק לשמוע, להכיר, ללמוד. זו פגישה שנייה שלנו אחרי הישיבה במליאת הכנסת המשותפת עם ועדת הפנים, עם חברת הכנסת מירי רגב. שמענו ואנחנו מכירים, וגם לאור ההתפתחויות האחרונות והתגובות נוכח תכנית פראוור, אני הייתי מאוד מבקשת בראשית דבריי ואשמח מאוד אם נוכל ליצור בינינו מערכת יחסים בונה של אמון וכוונות, לנסות כמה שאפשר, אני יודעת שחלק מהדוברות והדוברים ידברו גם על הקשר עם התכניות למיניהן של המדינה והמקום של נשים בכלל ובחברה הבדואית, אבל אני הייתי מבקשת לנסות לכרות בינינו ברית שתמשיך הלאה, על כל הצרכים והבקשות, והתפקיד שלי כיושבת ראש הוועדה למעמד האישה בישראל לתת מענה לכל הנשים במדינה, ללא הבדל דת, שיוך כזה או אחר, אמונה כזו או אחרת ובאמת להשתדל להיות נכונה לכולם, על הרגישויות ועל האחרוּת התרבותית ועל המקום שלנו כנשים בכלל בישראל. אני יודעת שיש סוגיות פוליטיות, אני חלק מהסוגיות הפוליטיות, אני ישות פוליטית, אני חברת כנסת, אני במפלגה, אני בקואליציה, אבל אני גם יושבת ראש הוועדה למעמד האישה והתפקיד שלי הוא לעשות הכול כדי שלכולן ולכולם יהיה יותר טוב ואני צריכה את העזרה שלכם.
אני עזבתי את הכול ובאתי לפה כדי לשמוע, להכיר מקרוב, ללמוד מכן, אתן בשטח, אתן יודעות הרבה יותר טוב מכולן. אני שמחה שיש פה גבר, אחד, שניים, אבל מאוד חשוב לי ליצור את מערכת יחסי האמון הזאת. גם אם יהיו דברים שאנחנו נהיה חלוקים עליהם ברמה האידיאולוגית, ברמה הפוליטית וגם ברמה של הנושאים שנמצאים על סדר היום של המדינה. כן פראוור, לא פראוור, אני הייתי מאוד רוצה שנתמקד באמת בדברים שאנחנו רוצים ורוצות ביחד לקדם אותם. אני פה בשבילכן, אני לא יכולה לבד. אני צריכה אתכן, אני צריכה אתכן מעורבות, אני צריכה אתכן בוועדה, אני צריכה דוחות, אני צריכה חוות דעת. אנחנו משתדלים לפרסם את סדר היום של הוועדה מראש כדי לשמוע מנציגים ונציגות, גם מנציגות שלא נמצאות בכנסת ישראל, כי המפלגות שהן מצביעות לא מאפשרות לנשים להיבחר, והזמנתי משלחות של הנשים החרדיות ושל הנשים הערביות, אני אשמח מאוד לראות אתכן, במיוחד בנושאים וסוגיות שמעסיקים וקשורים אליכן.

עוד מעט יש דיון על בריאות, סוגיה מאוד קרובה ומאוד מאוד חשובה, ואני מאוד רוצה, ואם אי אפשר להגיע, אז אפשר לשלוח לנו חומרים ואנחנו יכולים להתייחס אליהם. גם אם זה שאלות לשרה וגם אם זה בשאלות לעוד דברים.
אני הייתי מציעה שאולי נעשה היכרות קצרה, כל אחד ממש בקצרה יציג את עצמו ונדע לאן אנחנו הולכים.

אז אני שמחה באמת לפתוח את הסיור של הוועדה כאן איתכן ביחד. היום יום ראשון ה' בטבת, תשע"ד, ה-8 בדצמבר. יש לנו סדר יום ארוך ואנחנו נשתדל לעמוד בזמנים, סיור של הוועדה בנגב שאורגן על ידכן, ארגוני הנשים הערביות, ולא על ידי גורמים אחרים שהזמינו אותנו והחליטו מה כן נראה ומה לא נראה, אלא באמת אתן בחרתן ממה ואיך לבנות את היום הזה, ואנחנו כאן אורחים שלכן. אני כמובן גם מברכת את נציגי הארגונים, משרדי הממשלה וכל מי שנמצא כאן. אנחנו תיכף נשמע מי נמצא כאן ומי עוד יגיע. אני מודה לוויצ"ו על האירוח, בדקה ה-90. ולפני שנדבר על מצבן של נשים ערביות אולי נעשה סבב היכרות.

(סבב היכרות).

שלום, אני ביראן סלזמה, מתנדבת באיתך-מעכי, סטודנטית לפוליטיקה וממשל ותקשורת בבן גוריון. זו השנה השנייה שלי.

אני מנהלת את המרכז לתביעות האישה בדואית, מעמותת איתך-מעכי, משפטניות למען צדק חברתי, ואנחנו היינו שמחות באמת לארח אתכם במשרדים שלנו, כפי שהיה מתוכנן, אבל מפאת המספר הגדול וזה מאוד חשוב שיגיעו לכאן כמה שיותר נציגים וישמעו ויכירו יותר את הצרכים של הנשים, אז אנחנו עשינו את זה באמת בדקה ה-90 פה. אנחנו מאוד שמחות בשם כל ארגוני הנשים הבדואיות על ההיענות שלכם, על שיתוף הפעולה ואני מקווה שייצאו מזה תוצרים מאוד חיוביים שישליכו על המעמד של הנשים.

אני סטודנטית שנה ראשונה באוניברסיטה, מתנדבת פה באיתך-מעכי.

אני הילה, אני גם סטודנטית בבן גוריון, לפוליטיקה וממשל וסוציולוגיה ומתחילה השנה להתנדב באיתך-מעכי.

אני ממשרד הכלכלה, ממונה על התעסוקה. אני הרפרנטית של כל תחום החברה הערבית.

מכפר לקייה, סטודנטית למשפטים, תואר ראשון גם בפוליטיקה וממשל בבן גוריון ועכשיו אני מנהלת את סניף מרכז ידיד ברהט.

אני מהיחידה לשוויון בין המינים בחינוך, משרד החינוך. אני המדריכה שאחראית על כל הדורות. יש לנו פעילויות בכל רחבי הארץ ותכניות העצמה לבנות, גם עכשיו לבנים, גם במגזר הבדואי.

מפקחת על גני ילדים במחוז דרום. נציגה של משרד החינוך. שלחה אותי מנהלת המחוז והיא מברכת על הוועדה ועל היום הזה והיא תמיד בעד נשים ומעמד האישה, וגם אני, ואני שמחתי שאני מצטרפת לוועדה הרצינית הזו.

אני עובדת סוציאלית, מנהלת מרכז לשלום המשפחה הבדואית שהוא מרכז למניעת אלימות של המגזר. אנחנו עמותה בשם אלואחא בנגב, עובדים תחת פיקוח של משרד הרווחה.

אני עובדת סוציאלית באלואחא, המרכז לשלום המשפחה הבדואית.

אני ממשרד הפנים. נשלחתי לפה על ידי הממונה על מעמד האישה במשרד.

בוקר טוב. שמי ליאורה שחר, אני אחות מחוזית של משרד הבריאות כאן, מחוז דרום, וזה אומר מרהט עד אילת. אנחנו מפעילים במחוז דרום, בשונה משאר הארץ, גם את שירותי בריאות התלמיד וגם בטיפות חלב.

את יכולה להגיד על זה מילה, בבקשה? פה בדרום יש אחיות בבתי הספר?

כן, בדרום ובאשקלון, אלה המקומות היחידים בישראל.

למה זה הוחרג?

אני חושבת שזה מוחרג מכל מיני סיבות.

מעולם זה לא הופסק?

לא. זה היה במדינה, זה עבר לחברות פרטיות, זה חזר למדינה, זה יצא שוב לחברות פרטיות ולפני שנה וחצי זה הוחזר רק במחוז דרום ובמחוז אשקלון.

למי צריך להגיד תודה על זה?

למשרד הבריאות ולמשרד האוצר.

ואיך זה עובד כאן?

אני יכולה להגיד שעד שזה חזר אלינו, כשאנחנו קיבלנו את השירות בחזרה, אנחנו זה משרד הבריאות, שירותי בריאות הציבור, כשקיבלנו את השירות בחזרה במרץ 2012, שזה אמצע שנת הלימודים, היו בערך 30% כיסוי חיסונים, אנחנו סיימנו את השנה הראשונה עם כמעט 90% ואת השנה הקודמת עם 90%. אני יכולה להגיד לך שכשיש מצב כזה של התפרצות פוליו, אם השירות לא היה במדינה היה הרבה הרבה יותר קשה.

יש לי ממש צמרמורת כשאת מדברת, כי זה אחד הוויכוחים שלי עם שר האוצר והעדות שלך - - -

אני חושבת שהחזירו את זה לדרום, ובאמת לא בכל הסיבות אני מצויה, אבל הסיבה שדווקא בדרום קשה יותר ובגלל זה החזירו את זה למדינה, אני חושבת שמוכיחה את עצמה.

אני מנהלת תחום הגמלאות בביטוח לאומי באר שבע. סניף באר שבע חולש בעצם מנתיבות עד אילת, שזה כמובן כולל בתוכו את כל המגזר הבדואי ואנחנו מצויים בקשר עם עמותת איתך לגבי הטיפול בנשים הבדואיות בפרט, ובכלל בבדואים. קיימות לא מעט בעיות, הן מבחינת החוק והסיווג והמשפחות המורחבות שיש במגזר הבדואי, שזה באמת טיפול מאוד מאוד ייחודי, שרק סניף באר שבע מתמחה בו בדרום. יש המון המון בעיות.

בוקר טוב. אני גם מביטוח לאומי. אני מנהלת מרכז השירות פה בבאר שבע והבטחת הכנסה באשנבים.

(המשך סבב היכרות).

אני מפקח מחוזי במשרד העבודה והרווחה, בשירות לפרט והמשפחה, שהוא אמון על הטיפול באלימות המשפחה, בין היתר. אני רציתי גם בשם המשרד להודות לוועדה ולעמותות שארגנו את הסיור של היום, וחשוב לי להגיד שהמשרד פתוח לשיתופי פעולה עם הארגונים של המגזר השלישי, אנחנו מנסים להוביל טיפול חברתי עם הקהילה, אבל אנחנו גם ערים לנושאים הרגישים וכל פרספקטיבה או ראייה שהיא מחוץ למשרד, אנחנו נשמע אותה וניקח אותה גם בחשבון.

תודה רבה.

(המשך סבב היכרות)

אז אנחנו מתחילים. אנחנו נדבר על הצגה של מצב נשים ערביות בנגב, אלימות, פוליגמיה, מצב כלכלי ואני מבינה שרשות הדיבור עוברת אלייך, בבקשה.

אנחנו מתכנסות כאן כדי לנסות וללמוד יותר על תופעת האלימות במשפחה בקרב נשים בדואיות, על כל הגורמים לאלימות ואיך התופעה נמצאת במגמה של עלייה, במקום לנסות לבלום אותה ולמצוא את הפתרונות. אנחנו משנה לשנה, תוך כדי העבודה שלנו, מגלות עוד יותר קשיים ועוד יותר חסמים בפני נשים בדואיות מוכות המבקשות להתלונן כנגד קרוב משפחה, זה בדרך כלל בן זוג. אנחנו מיפינו את התופעה בדוח משנה שעברה שהוצג בכנסת, קשר שתיקה, מדובר באחוזים מאוד מאוד גדולים של אלימות, אלימות מורכבת ומגוונת. אני גם יודעת שכל המוסדות שהנשים הבדואיות מגיעות אליהם הם מוסדות שיודעים היטב את המצוקה של הנשים, יודעות שיש בעיה של אלימות בתוך המשפחה, אבל אנחנו נתקלות בבעיה שאין הכרה בבעיה הזו ואין טיפול מספיק טוב כדי למגר את תופעת האלימות ולכן אנחנו כאן, כדי לבוא ולראות איך אנחנו יכולים לחבור וליצור איזה שהוא שיתוף פעולה בין כל המשרדים האחראים, כל אחד מהכיוון שלו, כדי לבוא ולראות איך אפשר למגר את התופעה.

וכן ניתן לבלום אותה, אני מאמינה, אבל במצב של היום, של עבודת המשרדים, של משרד הרווחה, של משרד הבריאות, של משרד החינוך, של המשטרה בראשם, זה לא קורה.

בשתי דקות אני אספר קריאה של אישה מוכה שמתקשרת ל-100 ומקבלת מישהו בשפה העברית. עד שמעבירים אותה, במצב הטוב, למי שדובר השפה, זה לוקח עוד זמן. היא מבקשת שיעצרו אותה, שיגיעו אליה, כי אנחנו יודעים את המצב של התחבורה בכפרים, גם המוכרים וגם הבלתי מוכרים, ואת הנגישות של נשים לתחנות המשטרה, להגיע אליהן. במקרה הזה אני מדברת על מישהי מכפר בלתי מוכר, מאל פורעה, שהיא צריכה להגיע לתחנת ערד, שזו התחנה שצריכה לטפל בה. האישה הזו צריכה לחכות על הכביש הראשי, קודם כל לסחוב את עצמה עם הילדים הקטנים שלה, זה במצב הטוב, אם היא מקבלת את הילדים שלה, ולחכות לשוטרים שיגיעו אליה, לניידת. אין מקרה חירום, אין היענות למקרה חירום. היא מגיעה לתחנה, אם היא מגיעה בשישי-שבת,ש אלה המקרים שצריך לאתר חוקר וצריך לאתר קצין, כי הם לא בדיוק נמצאים בתחנות של הפריפריה, של ערד ושל דימונה, אז אותה אישה צריכה לחכות ולחכות עד שמישהו יקבל אותה. החקירה היא לא בשפה הערבית, קודם כל. נתחיל מזה שאין חוקרות ערביות ואין מתורגמניות שמאיישות את כל התחנות, שזו גם בעיה, ובמקרה הטוב יש מתורגמנים שהם גברים, שהם זמינים יותר מהנשים. אני לא יודעת למה, זה קשור בתחנה.

אנחנו מדברים כרגע על תחנות משטרה, כן?

על תחנות המשטרה. אני מרכזת כאן על תחנות של עיירות, של ערד ושל דימונה.

אין מתורגמניות?

אין מתורגמניות. יש מאגר, אבל הן לא זמינות והן לא נגישות. זאת אומרת במקרה האחרון שהיה לי, ביום חמישי בשבוע שעבר, אנחנו נאלצנו להסתפק במתורגמן, גבר שהיה שם, כי אין אישה וצריך לחכות, אולי עד הערב. אנחנו מדברים על שעות הצהריים. מבחינת האישה, הזמן הזה של ההמתנה הוא מאוד קריטי, מאוד קריטי מבחינתה, היא יכולה לחזור בה, היא יכולה להתחרט ולחזור והיא יכולה לחשוב אלף ואחד דברים, כי היא אישה מוכה, מה מביא אותי לכאן? מה אני מפסידה, מה אני מרווחה. ואנחנו יודעות כמה הנשים מפסידות מכל התהליך הזה ברגע שהן מאבדות את הגיבוי שלהן בתוך הקהילה שלהן ומצד שני, הן לא פוגשות את המערכות שמחבקות אותן, שנותנות להן את השירות הכולל, ההוליסטי הזה, שבא ופשוט מגיש לאישה את כל מה שהיא צריכה במקום אחד, אם זה ייעוץ משפטי, אם זה מקום שתהיה בו מכל הבחינות. זה חסר, זה לא קורה היום.

אני רוצה רק ללמוד, אני שואלת בשביל ללמוד. אני שמעתי שהגברת שם היא יועצת למעמד האישה, בח'ורה. אז נניח בח'ורה למשל, אישה שמתלוננת על אלימות, את יודעת מזה? את מכירה? זה עובר דרכך? או שהאישה הזאת עצמאית פונה למטרה?

יש מקרים שאני נתקלת בהם, אבל קשה לי לפעמים, האישה לפעמים לא רוצה ללכת למשטרה, היא לא רוצה ללכת לאף מקום. את צריכה לפתור את הבעיה שלה, וזה קשה, שאנחנו צריכים להגיע למשטרה והן לא רוצות. יש נשים, לא כולן.

אבל נניח שאישה שמעוניינת, אז היא עוברת בדרך כלל דרכך? את יודעת מהמקרה, את יכולה לעקוב אחריו?

אני יכולה גם לשלוח אותה לעובדת סוציאלית, גם שהיא יותר - - -

איפה, אצלכם?

לפעמים אני לא יכולה, בגלל האישה שלא רוצה.

לא, על העובדת הסוציאלית.

אנחנו מדברים על אותם מצבים שהנשים כן מגיעות וכן רוצות להתלונן והיא מגיעה לשם, אבל אף אחד לא מקבל אותה.

אבל לא כולן.

ואותן נשים, גם לא מדברים איתה באותה שפה. אני הייתי נוכחת עם הנשים ואני אומרת, אני לא הייתי האישה המוכה, אבל הרגשתי כמה הזלזול של החוקרים ושל כל השוטרים וכל מי שנמצא שם, ואותה אישה שמטרטרים אותה, 'תלכי מהחוקרת אל החוקר ההוא', 'זה לא חוקר אלימות במשפחה, את צריכה ללכת לחוקר ההוא', ואין שפה של דיבור. אני הייתי שם בשביל אותה אישה, אני הייתי השפה שלה.

שמה? את מדברת על תחנת משטרה?

במקרה הזה על העיירות.

רגע, אני לא מבינה. על מה את מדברת? מה את מתארת לי כרגע? בתחנת המשטרה, או בעיירה?

בתחנת המשטרה. תחנת העיירות זה תחנת משטרה של כל הכפרים הדרוזים המוכרים.

הבנתי. אנחנו כרגע מדברים על תחנות המשטרה, שפה את מזהה את עיקר הבעיה.

כן, נכון. זה מתחיל שם. זאת אומרת האישה מגישה תלונה, אבל אין מי שיקבל אותה, אין מי ש - - - אותו מקרה, שמדובר באלימות מאוד קשה, עם חשש לפגיעה גם בילדים וזה גם ידוע לרווחה וזה גם ידוע למשטרה, באותו מקרה עדיין הבעל לא נעצר, הוא משוחרר חופשי וזה אומר המון מבחינת האישה, מבחינת נשים אחרות שנמצאות שם. ברגע שהיא מתלוננת אבל הוא ממשיך לנהל את החיים שלו כרגיל ועוד יותר מאיים עליה, הוא מגרש אותה, לוקח את הילדים, במקרה הספציפי הזה שאני עכשיו מטפלת בו.

זה מה שאנחנו רואים. אישה מתלוננת, אבל הלאה, היא עוד יותר שוקעת, במקום לצמוח וזה באחריות המשרדים הממשלתיים.

עוד נקודה שאני מזהה, הרווחה לא שולחת עובד סוציאלי, אין להם מקרים של חירום. יכול להיות שיש להם בתקן עובד סוציאלי, אבל באותם מקרים, אני מדברת על החודשיים האחרונים, לא ראיתי אף עובד סוציאלי שהגיע לדבר עם האישה והיו מעורבים ילדים. כל השיחה הייתה באמצעות המשטרה. זאת אומרת אם את לא רוצה מקלט, למה לנו להגיע? אנחנו הרווחה. זאת אומרת הם מספקים רק פתרון של מקלט, אין להם משהו אחר. אין את השיחה הזו להגיע לאישה ולראות לה, לעובדת הסוציאלית, יש את הכלים הנכונים להתמודד עם אותה אישה מבחינת כל הרגש וכל המעמסה הנפשית שיש לאותה אישה וכל הקשיים, היא יודעת לנתב אותם ואנחנו לא רואים אותם. גם אם הם יוצאים לשטח, כדי לבדוק מה המצב של הילדים, כדי לא להגיע לאותו מקרה מפורסם של רצח האחיות, אז הם יכולים פשוט להגיע לדלת ולחזור הביתה.

אין איזה שהיא פעולה רצינית, יסודית, לבוא ולעמוד ממש כמו שצריך ופשוט לתת את הטיפול לאותה אישה. אותה אישה יכולה להיות דוגמה לנשים אחרות. אני עכשיו מקבלת שיחה מאותה אישה, מאחיות שלה, הן אומרות לה, 'אנחנו באנו, אנחנו הגענו למשטרה, אנחנו הגענו לרווחה, מה הם עושים לנו?' הבת שלה עדיין נמצאת בסכנה אצל אותו אבא ועדיין חוטפת שם, אז למה אנחנו מחכים? שהוא עכשיו יתנקם בה, שהוא יעשה איזה שהוא מעשה ואחר כך אנחנו נקום ונתחיל לדבר על זה? זה הזמן לטפל בזה, וזה לא קורה. על זה אני מדברת.

אני אתן רשות דיבור כשאנחנו נסיים. אנחנו שומעים כרגע הצגה של הדברים, יש לה עוד חמש דקות ואנחנו נשמע בהמשך.

אני רק רוצה לברך את חבר הכנסת דב חנין וחברת הכנסת מרב מיכאלי שהצטרפו אלינו. אנחנו עשינו פה הצגה של הדברים, כרגע אנחנו נמצאים בחלק הראשון של הדיון, הצגנו את הדוברים, נמצאים פה נציגות ארגונים, נציגי משרדי הממשלה ועוד ועוד וכרגע אנחנו נמצאים בהיכרות הראשונית עם המצוקות ועם הבעיות הנקודתיות.

אז מאוד חשוב שאותן נשים, קודם כל אי אפשר לפזר אותן שירוצו ממקום למקום, מרווחה למשטרה, לכל מיני מקומות, צריך להקים גוף אחד מרוכז, שאותה אישה תגיע לאותו גוף, כמובן מותאם מבחינת שפה, מבחינת תרבות, מבחינת הכול, ושהיא תקבל את כל המענים באותו מקום. לא שהיא מגיעה לתחנה ומתחילים עכשיו לחפש את כל הגורמים בחוץ. זה מאוד חשוב. אני יודעת שמשרד הרווחה עשה איזה שהוא מקום ותקדים שקשור לילדים שבאים ומרכזים אותם באותו מקום, מקום שנמצא בבאר שבע - - -

אנחנו נשמע על זה.

אז אני חושבת שזה אפשרי וכדאי ומבורך, ואני חושבת שנשים דווקא יבואו יותר ויתלוננו, וזה כן יהווה איזה שהוא מניע לעודד נשים לבוא ולשבור את מעגל האלימות בעצם. זה מאוד חשוב.

להכשיר מתורגמניות. זה מאוד מאוד חשוב, מתורגמניות שהן שולטות בניב הבדואי ולא כל מתורגמנית או מתורגמן שאפשר להביא אותו והוא יכול לתרגם כל דבר מאוד מופשט, זה צריך להיות מישהו שעבר הכשרה. כמו שמכשירים חוקרות לאלימות במשפחה צריך גם להכשיר מתורגמניות. זה דבר מאוד חשוב.

מבחינת הרווחה, אם אנחנו מדברים, צריכה להיות חובה שעובד סוציאלי, פקיד סעד, שיגיעו למקרה וללוות אותו. להגיע לאותה אישה באותה נקודת התחלה, ולא לחכות שיחלפו שבועיים, שלושה, ארבעה, או שיקרה איזה שהוא אסון. אין מענה כיום, מכל מיני סיבות אחרות.

צריך להיות ייעוץ משפטי במיידי, מבחינת הסיוע המשפטי. היום אישה לא זכאית - - - אם היא צריכה צו הגנה, אז היא צריכה ניירת, היא צריכה להגיע לבית משפט כדי להוציא את הצו הזה, בכוחות עצמה היא לא מסוגלת לעשות את זה, אז צריך להיות ייצוג מבחינת הסיוע המשפטי. לא יודעת, שיעמידו איזה שהוא עורך דין, תורנות, כמו שעושים במעצרים פליליים, גם בבתי משפט לענייני משפחה, שיהיה עורך דין על תקן של הסיוע המשפטי שייתן את המענה הזה. במיוחד אני מדברת על כל מה שקשור לצווי משמורת זמניים מיידיים, וזה המצב שאנחנו פוגשות אותו לגבי נשים בדואיות שמתלונות. הן באופן אוטומטי מאבדות את המשמורת על ילדים וכאן נקודת השבירה שלהן, זה שהיא מגיעה למשטרה ואין לה את הילדים שלה כבר שם. היא מגיעה יותר לכיוון של הילדים שלה, היא מאבדת את הילדים ומחפשת פתרונות, ואז צריך מישהו שייתן לה את המענה הזה. כי לקחת את הילדים מהאישה סתם ככה כי היא התלוננה, אסור שדבר כזה יקרה. צריך לסדר איזה שהיא מדיניות, איזה שהוא קו, גם כלפי אותם גברים, כלפי האוכלוסייה, שזה המצב, אישה לא תאבד את הילדים שלה אם היא מתלוננת. זה מאוד חשוב שיהיה ברור כלפי הנשים.
לגבי המוסד לביטוח לאומי, כל מה שקשור למתן גב כלכלי לאותן נשים, לחזק אותן בדבר המינימלי. אנחנו יודעות כמה אחוזי האבטלה כאן, כמה נשים הן בלי תעסוקה, עקרות בית ואין להן שום הכנסה והן תלויות לפרנסה שלהן בבן הזוג. אז מאוד חשוב מבחינת המוסד לביטוח לאומי שאותן נשים נטושות וחד הוריות ומוכות יקבלו איזה שהוא מסלול מיוחד מבחינת הזכאות שלהן לגמלת הבטחת הכנסה והן לא יצטרכו לעבור מבחנים קשים והמתנה ארוכה.

אני כאן חוברת להצעת החוק שלנו, שאנחנו הגשנו אותה, לגבי פיצול גמלה, שזה כל מה שזה דורש מהמוסד לביטוח לאומי, לפצל את הגמלה של הבטחת הכנסה, כך שהאישה תיקח את החלק שלה ואת החלק של הילדים שלה, החלק היחסי בגמלת הבטחת הכנסה. אנחנו הגשנו אותה לחבר הכנסת דב חנין.

היא טרם הובאה לוועדת שרים.

וזה שינוי חקיקה מאוד נדרש, כי נשים לא יבואו מעצמן ויבקשו את החלק שלהן, כי הגמלה של הגבר נחשבת הגמלה של המשפחה, אז ברגע שהמדינה באה ואומרת, 'לא, זה חוק, הנשים יקבלו את החלק שלהן אוטומטית, מראש', כך שהפקידה לא תוכל לנתב את החלק של האישה והילדים לגבר, אלא לחשבון רק של האישה ותעשה את הבדיקה הנכונה שהאישה תקבל את הכסף שלה לחשבון שלה. זה איזה שהיא התחלת דרך מאוד מאוד טובה מבחינת הנשים, מינימלית כמובן, אבל תאפשר לה להחזיק בילדים שלה, לתת להם אוכל, שזה מינימום של דבר, של קיום במדינת ישראל, במדינה של רווחה.

אני עוצרת אותך כאן, כי אנחנו חייבים לעמוד בלוח הזמנים שלנו, ולפי לוח הזמנים אנחנו ממש צריכים לסיים את החלק הזה. אני רק רוצה תגובות קצרות בבקשה. יש כאן מהמשרד לביטחון פנים? לא הגיעו מביטחון פנים. ממשרד הרווחה זה שניים?

לא, אני ממשרד הרווחה.

בבקשה, אדוני.

אני רוצה להתייחס לכמה נקודות, בגלל קוצר הזמן. משרד הרווחה מפעיל את עמותת אלואחא שצריך להגיד כמה מילים עליה, שהיא נותנת מענה לכל מקרי האלימות שמגיעים לתחנות המשטרה. חשוב להבהיר את זה שמדובר בסוגיה מורכבת, כל הנושא של אלימות במגזר, והטיפול הוא טיפול שמחייב ראייה כוללת, רגישות, בגלל מצב הילדים אחרי כל התערבות.
אנחנו בעיקר מתעסקים בטיפול ובמניעה. הטיפול, בנוסף לעמותת אלואחה, גם מתחלק למחלקות הרווחה. בכל יישוב בדואי יש מחלקת רווחה, כמובן ליישוב אבו בסמה ולכפרים הלא מוכרים יש בבאר שבע ויש שם עובדים סוציאליים שמתרכזים באלימות. בשעות היום, ברגע שמקרה מגיע למשטרה, הם יוצרים קשר עם מנהל מחלקת הרווחה האמון על הטיפול - - -

כל מקרה שאישה מוכה?

זה אמור להיות. לא כל מקרה, מקרה שמגיע למשטרה.

אז מאיפה נובע הפער בין התיאור הקשה ששמענו עכשיו לבין ה - - -

במקרים שליוויתי אני לא ראיתי אף רווחה.

אם את מדברת על המקרה שהגיע עם ילדים, אולי מקרה בודד - - -

לא רק ילדים, גם נשים.

רגע, אני מבקשת. שמענו אותך, אנחנו עכשיו שומעים את משרד הרווחה.

אנחנו במשרד נשמח לדעת על זה ולדעת מדוע לא הגיע לנציג של העמותה או נציג של המחלקה, אבל זה ברור וחד משמעי, ברגע שמקרה אלימות מגיע למשטרה, הם יוצרים עם מחלקת הרווחה, מגיע עובד סוציאלי, הוא מתדרך את המשפחה, הוא רואה את מצב הילדים - - -

על הנייר.

ברגע שיש צורך לפקיד סעד לענייני הילדים, הוא נדרש לענייני הילדים - - -

אתה יכול להגיד לנו כמה פניות קיבלתם בשנה האחרונה?

תיכף יתייחסו לנתונים בעמותת אלואחה.

אז בואו נשמע באמת נתונים, כי אני לא מצליחה להבין את הפער בין - - -

אני עו"ס מנהלת המרכז לשלום המשפחה הבדואית של המרכז למניעת אלימות של המגזר, מרכז אלואחה בנגב. לנו יש את המנדט ממשרד הרווחה לטפל בנשים מוכות. כל אישה מגיעה למשטרה, אני מקבלת את הטלפון שהיא מגיעה למשטרה.

באופן מיידי?

מיידי. כל אישה. משטרת העיירות בוודאי, שאמונה על כל המרחב. כשזה פזורה שהיא קרובה לערד או לדימונה היא מגירה למשטרות, או שהם מעבירים אותה לעיירות או שהם עצמם מתקשרים. אנחנו נותנים את המענה אחרי שעה ארבע. זאת אומרת בדרך כלל במשך היום אני מעבירה את זה ישר לרווחה, כי הם נמצאים שם עד שעה ארבע והם אמונים בטיפול באישה. אחרי שעה ארבע אל תוך הלילה אנחנו המענה. בדרך כלל כשמגיעה אישה בערב המענה הוא מענה מהיר, של למצוא לה מסגרת עכשיו ולמחרת בבוקר אני פוגשת אותה.

את באופן אישי?

אני באופן אישי. עד לפני חצי שנה הייתי לבד, חמש שנים אני עובדת שם, הצטרפה אליי עובדת סוציאלית עופרה שהיא גם דוברת ערבית לפני חצי שנה, והמענה הוא מענה שלנו. המשטרה מתקשרת ישר אלינו ו - - -

בכמה מקרים טיפלת בשנה האחרונה?

קרוב ל-150 מקרים. ב-2013 הייתה עלייה. בממוצע היו לנו בשנים קודמות כ-120, 130 מקרים. זה גם תלוי, טיפלנו בהתחלה ברהט, ברגע שרהט יצאו היו מקרים שמילאו את כל החוסר של רהט. רהט מטפלת בעצמה במקרים שלהם. השנה הגענו לכ-150 מקרים כבר וזו עלייה, זו עלייה בהחלט. זה בערך כ-30 מקרים יותר מאשר - - -

כשאת מקשיבה פה לדברים שכרגע שמענו בסקירה והבחירה הייתה בעצם להציג את התמונה הזאת, אז איך אפשר להבין מה קורה כאן?

מה שאני רוצה להגיד, אז יש תשובה מיידית לאישה, כי המשטרה לא יודעת מה לעשות איתה. זה איזה שהוא תיאום איתי שאומר לאן לוקחים אותה כרגע, באמצע הלילה, ולמחרת בבוקר אני פוגשת אותה.

הסיבה היחידה שאני לא אפגוש אותה למחרת בבוקר היא רק אם המשפחה או מי שנמצא, אם היא נמצאת אצל שייח' הוא מביא אותה אליי למחרת בבוקר, אם היא נמצאת במקלט אני נוסעת למקלט למחרת בבוקר ואם היא נמצאת במשפחה, זה תלוי במשפחה. למשל עכשיו הייתה לי אישה, מלפני שבוע, שעוד לא הביאו אותה אליי, היא הייתה אצל האחים שלה והם יביאו אותה עכשיו פעם ראשונה, אחרי כמה ימים. היא אצלם, בצורה מסודרת, הבעל שלה עצור והביאו אותה עכשיו. אז אנחנו מתחילים טיפול.

מי מתרגם לך?

יש לי בתוך המרכז שתי בנות בדואיות שעובדות.

גם בשעות הלילה הן מצטרפות אלייך?

לא, בשעות הלילה אני עונה בכלל מהבית. אני אבהיר רגע את העניין הזה. כשזה בתוך עיר יש עובדות סוציאליות שנותנות מענה של חירום, בתוך באר שבע, או בתוך כל עיר אחרת. יש עובדות סוציאליות פקידות סעד שנותנות חירום. בעיירות הבדואיות אמור לתת פתרון מנהל הרווחה, אבל אנחנו עושים את זה במקומו.

אז, ריקי, אני אשאל אותך, הכול טוב?

לא, יש הרבה מה לשפר, אני רק רציתי להבהיר את התהליך, לא בעניין של טוב או לא טוב.

רצינו לשמוע את השותפה שלך, שהצטרפה לפני חצי שנה.

רציתי להוסיף לדברים של ריקי שאנחנו נותנים מענה תלוי תרבות. יש לנו בנוסף למענה של המקלט גם פתרון של 15 שייח'ים, שאנחנו נעזרים בהם, זה נותן את המענה לאנשים. בחברה זה די רגיש, הנושא של המקלט, זאת אומרת אם אישה תצא למקלט אז זה מאוד בעייתי איך היא תחזור הביתה, יהיה לה מאוד מאוד קשה לחזור הביתה אחר כך, כי המקלט נתפס כפריצות, וזו בעיה מורכבת. אז הרבה פעמים אנחנו נותנים פתרון של שייח' ללילה או ליום ואחר כך אנחנו מתחילים את הטיפול.

אני רוצה להתייחס לכמה דברים שנאמרו. אני מתנדבת באיתך-מעכי, עוזרת משפטית לנשיא בתי המשפט מחוז הדרום.

אני קודם כל שמחה לשמוע על הדברים, רק שלדעתי המציאות מדברת אחרת. אינסאף היום סיפרה לכם על מקרה של אישה שהגיעה לתלונה, היא לא סיפרה לכם את השלב המקדים שבו האישה הגיעה לבד למשטרה, התלונה עצמה לא סווגה כתלונה של אלימות במשפחה, שזה דבר כשלעצמו מסוכן מאוד.

אז איך היא סווגה?

תלונה כללית, ונגנזה כתלונה.

זאת אומרת ששוב אנחנו חוזרים לתחנת המשטרה.

חוזרים לתחנת המשטרה. אני יכולה להעיד - - -

אם היא מסווגת ככזו, בעצם את לא מקבלת טלפון.

בדיוק, לא קיבלתי טלפון.

וזה הרבה פעמים בגלל רצונות שלהם.

אבל הרווחה כן קיבלה טלפון.

רגע, אני רוצה להבין את המקרה הזה, בבקשה.

היא סווגה כתלונה כללית, ולולא פנייה של אינסאף לתחנת המשטרה והגעה שלה בליווי על מנת לטפל בתלונה עצמה ולבית המשפט לקבל צו הגנה, האישה הזאת מעולם לא הייתה מקבלת טיפול. זו אישה שלא מדברת עברית בכלל, חסם השפה פה הוא עניין מאוד מהותי, היא מגיעה לבית המשפט, מזכירה בשפה הערבית אין, החוקרת בדרך כלל במשטרה, כמו שאנחנו רואים היום וכמו שהדוח מעלה, 80% מהתלונות נסגרות. זה דבר חמור כשלעצמו - - -

שאלת הבהרה. אני רוצה להבין, לימוד השפה העברית אצל נשים בדואיות הוא משהו - - - ?

קודם כל מדובר בנשים בחלקן שהן אנאלפביתיות, שזה לא קשור ללימוד או לא לימוד השפה העברית, זאת אומרת גם לכתוב ערבית הן לא יודעות. נתחיל בזה. דבר שני, דיברו פה על מקלט, אני גם מסכימה - - -

כמה נשים אנאלפביתיות יש בקרב הבדואים?

אני לא יודעת.

80%.

80% מהנשים הבדואיות הן אנאלפביתיות.

מגיל 30 ומעלה 80%.

תלוי באיזה גילאים.

עכשיו, דובר פה על הנושא של המקלטים, אני מסכימה עם אלואחה שמקלט הוא לא הפתרון היחידי שקיים, אבל גם אנחנו היום, כמוסדות מדינה, לא מוצאים פתרון אחר. לאישה, האופציה היחידה שיש לה היא לחזור לבית האב, לא תמיד יש את הסביבה התומכת הזאת. זאת אומרת חייבים למצוא פתרון אחר שהנשים האלה ירגישו בטוחות. במקלט הן לא מרגישות בטוחות כי אחרי זה הן מוקצות חברתית, בגלל זה זה חשוב.

אז מקלט לא, אני מבינה, אז יש לך איזה רעיון, דווקא מתוך המקום וההיכרות שלך של התרבות?

הדוח של מעכי סוקר את זה בצורה מאוד יפה.

אני יודעת, אבל אני מבקשת למען הנשים שלא מכירים את הדוח.

אני חושבת שאם יהיו פה מרכזים לנשים שיקבלו אותן ושיקלטו אותן בצורה שתגן עליהן, גם מעצמן, מעצמן ברמה של לא לפחד להתלונן.

מה זה מרכז בשונה ממקלט?

מקלט בעצם מנתק אותך. מנתק אותך חברתית מהמשפחה שלך, מהילדים שלך, לא תמיד את יכולה - - -

אבל היא בסיכון. אם היא בסיכון, זו הבעיה שמתמודדים איתה. אם היא בסיכון.

זאת אומרת ההבדל היחידי זה הכותרת?

לא, ההבדל היחידי זה מעשית מה עושים. במקלט לוקחים את האישה, מעבירים אותה למקום סגור, רחוק מ - - -

שאלת הסיכון. אם את יכולה להתייחס לשאלת הסיכון, שהיא מעסיקה אותנו.

אנחנו מתנצלות, אנחנו מתעכבות על ההבדל, איך שונה מקלט ממרכז? תסבירו לנו איך נראה מקלט - - -

אנחנו נוסיף, כי זה מעסיק את שתינו לא רק פה, בעניין התרבותי. כלומר אולי אנחנו לא מספיק מבינות, אז בואי תנסי להסביר לנו למה - - -

אני אתייחס לזה וקודם אני אומר משהו.

למה מקלט זה בעייתי הבנו, לא צריך להסביר. את צריכה להסביר לי מה זה המרכז הזה, איך נראה המרכז הזה שהוא נותן פתרון.

משהו בכיוון של בית חם. אנחנו מתכוונות למשהו שנתפס היום כמקלט, כדבר רע, אלא משהו יותר קהילתי.

מניעתי.

היא צריכה שמירה.

שהנשים בעצם ממשיכות לגור עם המשפחה שלהן?

הן ממשיכות לגור או עם המשפחה שלהן, או ב - - - במקלט לאישה אין את האופציה לבחור לאן היא חוזרת, לאן היא לא חוזרת, מה היא עושה, איך היא מתנהלת ביום יום שלה. מקלט בעצם מבודד אותה. כשהאישה הזאת יום אחד תסיים את השהות שלה במקלט, אין לה לאן לחזור. חברתית אין לה יותר לאן לחזור.

ואם היא תהיה בקשר עם ה - - -?

אם אנחנו נמצאים במרכז יום, שמאפשר לה לגור לפחות בסביבה הקרובה למשפחת האב שלה, אז אנחנו לפחות מאפשרים לה נחיתה רכה של אחרי סיום הליך הגירושין.

אבל חס וחלילה - - - הרי מי באה למקלט? גם במגזר היהודי, ובערבי גם, מי מגיעה למקלט?

מי באה למקלט? נשים בעלות סיכון. אני מסכימה, אבל אני חושבת שהסיכון הזה, אפשר לפתור אותו בדרכים אחרות ולא רק על ידי מקלט. דיברו פה על שייח'ים, אנחנו מכירים המון מקרים של נשים שהוחזרו על ידי שייח'ים ונרצחו למחרת. השייח'ים הם לא פתרון ראוי, עם כל הכבוד, הם לא אנשים בעלי מקצוע, הם לא אנשים עם ידיעה מקצועית בנושא הזה.

חשוב לדייק בנתונים. חשוב לציין כמה דברים. ברגע שאישה, אנחנו מוציאים אותה מהבית, השאלה הראשונה שעולה היא שאלת הסיכון. בדרך כלל יש תגובות קשות בתוך המשפחה, המורחבת והגרעינית, וכשלוקחים אותה למקלט, לא בשביל לבודד אותה, רק בשביל להגן עליה, ואחרי שעוברת תקופת הזעם והתקופה של המורכבות של התגובות, אנחנו מנסים להתחיל תהליך של להחזיר אותה, אבל מלווים אותה. אף אחד לא מחזיר אישה לא לשייח' ולא למקלט בניגוד לרצונה. אנחנו מעלים את האופציות, אבל יש פה נעלם שהוא לא על השולחן. לא קל לנשים לעזוב את המשפחה, לעזוב את הילדים ולפעמים הם שמים אותנו, גם אנחנו כמשרד, באיזה שהיא פינה שאנחנו יודעים שהן חוזרות לסביבה קשה, אלימה. אנחנו יודעים, ומנסים להגיד להן את הרווח וההפסד, אבל הן בוחרות לחיות עם המשפחה, וזה הרבה נשים ככה.

וחשוב מאוד גם לציין שבמקלט באר שבע, היום אנחנו בתהליך לבנות אגף שיהיה ייחודי לנשים הבדואיות, שגם ייתן מענה בשפה הערבית.

תודה.

אנחנו נצא עכשיו במסגרת תכנית שאתם קבעתם לעמותת יסמין ושם אנחנו נמשיך ונרחיב על הנושא של בריאות המשפחה בשפה הערבית בנגב. אנחנו יוצאים לשם.

היו"ר עליזה לביא: אנחנו מאוד שמחות להגיע לכאן, אני מקווה שהעברית היא שפה שאני יכולה להיות מובנת בה, ואם לא אז אנחנו נתרגם עבור מי שיהיה לו קשה. את רשות הדיבור אני מעבירה אלייך, בבקשה. רק תחזרי על השם לטובת אלה שהצטרפו אלינו.

אני מנהלת עמותת יסמין אלנגב לבריאות האישה והמשפחה. ברוכים הבאים לפרויקט ניצני בריאות של עמותת יסמין אלנגב.

אני רוצה להציג בפניכם כמה נתונים, כי הזמן שלנו מוגבל ואני הבנתי שאתם מקצרים לי את הזמן, אז תיכף איך אני מציגה את הדברים ואם הזמן יספיק לי. אני אתייחס גם לכפרים המוכרים וגם לבלתי המוכרים, אבל אני אדגיש על הכפרים הבלתי מוכרים, כי הבעיה יותר גדולה בכפרים הבלתי מוכרים. גם לפני שאני מציגה את הנתונים, אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לנקודה מאוד חשובה, בטח אתם כחברי כנסת וכאנשים שהם תמיד יודעים לאסוף נתונים ממחקרים, שהמחקרים לא תמיד מצביעים גם על הכפרים הבלתי מוכרים, כי יש מקומות שהם לא נכנסים לסטטיסטיקה של הלמ"ס. גם בבית חולים, כשרצינו לאסוף מידע על כמה ילדים מגיעים למיון מהכפרים הבלתי מוכרים, לפצל את המידע הזה, לא הצלחנו לקבל כי כל ילד שמגיע לבית חולים מקבל איזה שהוא מספר או משהו כזה או שם משפחה שלא תמיד שם המשפחה הוא באמת אומר על הילד הזה אם הוא בכפר בלתי מוכר או בכפר מוכר, אז מבחינה זו גם חשוב לעשות איזה שהוא מחקר, במיוחד בכל הנושא של בריאות הנפש של החברה הערבית והבדואית בנגב, נשים, לעשות מחקר כדי באמת לבדוק את המצב באמת בשטח.אנחנו משערים שכל נתון שאני אציג אותו, תיקחו בחשבון שבכפרים הבלתי מוכרים הבעיה הרבה יותר גדולה.

אני אציג קצת נתונים על הכפרים הבלתי מוכרים, כמה מרפאות וכמה בעיות ספציפיות לכפרים הבלתי מוכרים, אבל אני גם אציג לכם את הבעיות הכלליות. בדרום יש 45 כפרים בלתי מוכרים, מתוכם 33 כפרים שאין בהם שירותי רפואה בכלל, רק ב-12 מהם יש מרפאות ראשוניות, ותיכף נגיד לכם מה זה מרפאות ראשוניות, ורק ב-8 מתוך הכפרים הבלתי מוכרים יש טיפות חלב. שעות הקבלה לרופא אצל ערבים 13 שעות לכל 1,000 תושבים, לעומת 21 שעות לכל 1,000 תושבים יהודים.

לבדיקות מעבדה, בדיקות דם, סוכרת, לחץ דם, דופק, משקל וגובה חשיבות גבוהה מאוד לזיהוי ומניעה בשלבים מוקדמים. שעות העבודה השבועיות ל-1,000 תושבים עומד על שעה בכפרים, לעומת 3 שעות ביישובים יהודיות. זאת אומרת האחות או הבדיקות האלה, בדיקות הדם וכל זה, לא נמצאים בקופת חולים כללית, לדוגמה.

במרפאות בכפרים אין רפואה מקצועית, רופא ילדים, והמרחק הפיזי מונע מהאנשים להגיע לשירותים. 45 מהנשים הערביות בדואיות דיווחו שהן לא מגיעות לבדיקות, או לעיתים רחוקות הן מגיעות. במרפאות בכפרים אין תרופות למחלות כרוניות. ולהוסיף את הנושא של החשמל, אפילו בבתים אי אפשר לשמור את התרופות של סוכרת, לדוגמה, אם אנחנו מדברים על אינסולין.

בדיקות מיוחדות לנשים כמו בדיקות סוכרת היריון, אק"ג וספירת דם, לא קיימות כלל במרפאות של כללית בכפרים הבלתי מוכרים. יחס רופא-קהילה עומד על רופא אחד לכל 3,116 תושבים, לעומת רופא אחד לכל 892 בחברה היהודית. יחס אחות-קהילה עומד על 3,751 לעומת 657 ביישובים יהודיים.

בנוסף על כך אי הנגישות של הנשים לשירותים, נגישות פיזית, נגישות לשפה, נגישות כלכלית ונגישות לתרופות, בדיקות וטיפול הולם, דבר המביא לבעיות, וניתן לראות את שיעורי התחלואה והתמותה של נשים בישראל, הם גבוהים בהשוואה לשיעורי התחלואה והתמותה של נשים במדינות המערביות.

זאת ועוד, בתוך האוכלוסייה של הנשים בישראל קיים קשר ברור בין תחלואה למצב כלכלי. מקרה קיצון מתגלה בבחינה של תוחלת החיים של נשים ערביות, אני מדברת פה בכלל, כי לא הצלחתי להשיג נתון שמדבר על הדרום, נמוכה בפי 2.7 שנים מתוחלת החיים של נשים יהודיות. זה מהלמ"ס של 2011.

דוח של משרד הבריאות על מצב הבריאות בישראל ל-2010 מצביע על שיעורים גבוהים של סרטן בקרב יהודים, אבל ישנה מגמת עלייה חדה הרבה יותר בקרב ערבים בשנים 79'-2007 בהשוואה ליהודים. בשנים אלה נצפתה עלייה של היארעות סרטן מכל הסוגים בכ-27% בנשים יהודיות, לעומת זאת בנשים ערביות בכ-150%. הנתון הזה הוא בכלל האוכלוסייה בישראל. בנגב הייתי שמחה לקבל נתון מדויק על השיעורים פה.
באוכלוסייה הערבית עלו שיעורי התמותה מסרטן בכ-33% בנשים, שיעורי הנשים הנבדקות בבדיקות ממוגרפיה 51% אצל נשים יהודיות לעומת 36% אצל נשים ערביות. זה בישראל בכלל. אבל תארו לכם, בנגב פה זה בכלל, אני חושבת שזה נתון אחר ובטח למשרד הבריאות יש נתונים יותר מדויקים על הנגב ועל הבדיקות.

שיעורי התמותה ממחלות לב בנשים ערביות גבוהה פי 1.3 בהשוואה ליהודיות. שיעורי תמותה משבץ מוחי גבוהים יותר בקרב נשים ערביות, פי 1.7. אצל נשים ערביות בדואיות יש אנמיה, 47%, דלקות בדרכי השתן 53%, מחלות נשימה וסוכרת. שיעורי הסוכרת הגבוהים ביותר נמצאים בקרב נשים ערביות, לשליש הנשים בגילאי 55 ומעלה יש סוכרת. אחוז הנשים החולות בסוכרת טייפ 2 הגבוה בארץ נמצא ברהט. 33% מהנשים הבדואיות חוות דיכאון לאחר לידה, לעומת 10% אצל נשים יהודיות.

תמותת תינוקות במחוז דרום עומד על 11 לכל 1,000 לידות חי לעומת 3.9 בקרב יהודים.

תשתיות של בריאות. הנגב סובל מזמינות נמוכה יותר של שירותי בריאות, מהם רופאים כלליים, רפואה בקהילה, רופאי שיניים, אחיות מוסמכות, כוח עזר רפואי, מיטות אשפוז, עמדות חירום, מכשור רפואי כמו סי.טי ועוד מחסור ברופאים וכל העניין הזה של תשתיות בריאות.

אני רוצה רגע לעצור. מה מספר התושבים פה?

2,500.

אני ראיתי מרפאה. יש פה רופא אחד במרפאה.

יש רופא אחד במרפאה. כן.

עכשיו עזבו הוא והעוזרת שלו.

עזבו, ולא מגיע מחליף?

לפני חצי שעה.

בסדר, אבל יש פה כל יום רופא? הרופא הזה כל יום נמצא כאן?

כל יום נמצא כאן. במרפאה. ויש אחות אחת. אין תרופות, אין בדיקות.

אני עובדת שירותי בריאות כללית. בדרך כלל כשיש מרפאה קטנה, ביישובים כאלה אי אפשר לשים מרפאה גדולה, אז יש חדר שיש בו מרפאה קטנה, רופא, אחות וחדר תרופות. זה נכון שיועצים ודברים כאלה - - - אני לא מייצגת את הכללית, לא מגנה על הכללית, אבל יש תשתיות כאלה שגם לא מאפשרות נגישות לפתוח מרכז רפואי ענק לכל אישה. לכן יש את הבסיס, השתדלו, ואני אומרת שאני לא דוברת של הכללית, אני עובדת סוציאלית, אבל השתדלו לשים במרכזים כאלה מרפאה קטנה, רופא ואחות וחדר תרופות ושאר היועצים ורפואה מורחבת, זה בעיר, בבאר שבע.

זאת אומרת באר שבע נותנת את המענה?

כן, שהאישה תסתדר, ללכת לעיר.

נכון, אני מבינה, יש את התשתיות הבעייתיות לשבטים, זאת הבעיה של המדינה שצריכה לפתור, אבל מבחינת ההנגשה של שירותי הבריאות לאוכלוסייה, הם נורא משתדלים.

משתדלים, אבל אם אנחנו מדברים על זכויות, אז אנחנו אומרים שהזכויות הן לא - - - אחד חצי זכות ואחד זכות מלאה.

נכון, את מציגה הרבה נתונים שהם הסטטיסטיקה וזה בסדר, אבל אנחנו מציגים את הבעיה, כן, יש את כל הסוגיות האלה, למרות שהקופות נלחמות כדי להשיג יותר נתונים טובים מבחינת רפואה מונעת וכל הבדיקות - - -

יש נתונים. על פי זה פיזית הם ייתנו - - -

פיזית, בפועל, אני אומרת לך, הם נלחמים שיעשו ממוגרפיה, הם נלחמים שיעשו מדדים. גם האוכלוסייה שלנו עדיין לא מודעת לצורך הזה.

כמה נשים מוכנות לעשות - - - ?

אם היא לא מודעת, אז צריך ל - - -

במרפאה, לפעמים נעזרים בי כדי לשכנע, פשוט לא מאמינים בזה. זה עניין של תרבות.

אז צריך לחשוב איך אפשר לקדם את זה.

בדיוק. אז אני שואלת את עמותת יסמין איך אפשר לקדם את זה בנושא הבריאות. אוקיי, אני גם שואלת, כאילו מה כל עמותה תורמת לעניין הזה מבחינת קידום בריאות. איך אנחנו מקדמים. אני מכירה את - - -

אנחנו רוצים לתרום, שהזכויות לא יקופחו.

הזמן שלנו קצר והנתונים האלה מוכרים לנו וגם שמענו אותם בסיור שלנו בנצרת. אבל מה שהייתי כן רוצה לשמוע מכם, ודווקא את זה אנחנו מאוד רוצים לבוא וללמוד מכם, מה אתם הייתם מוציאים דווקא מהמקום שלכם כעמותות, כמי שמכירות את הנשים הבדואיות, על ההבדלים התרבותיים, על האחרוּת, איך אפשר לבוא ולשנות מתוך הקהילה עצמה. בואי תגידי לי את, למשל, תני לי דוגמה, לגבי מודעות, לגבי סוכרת, למה כאן המצב של נשים הן סוכרתי יותר? האם אין מודעות לגבי תזונה, האם אפשר להביא תכניות בהתאמה? האם העניין של השפה? האם העניין של אי אמון ברפואה? או החשדנות?

זה כל מה שאת אמרת.

מעבר לנתונים. נתת סקירה, בואי נעצור כאן, זה כרגע לא מקדם, אני רוצה ללמוד ממך, מכן, אתן הנשים שיודעות מכירות, משכילות, יודעות לספר את הסיפור, איך אנחנו יכולים לתקן. בבקשה.

לקדם את המודעות.

אנחנו מבחינתנו הזכות לבריאות היא לא מתחלקת לאנשים שיקבלו את כל הזכויות של הבריאות כמו שצריך ואנשים לא, אז אנחנו רוצים שבכל כפר תהיה מרפאה. המרפאה, למרות שהיא נמצאת פה, אם אישה חולה סוכרתית, ניקח חולת סוכרת שמגיעה לרופא, היא מגיעה לרופא, הוא נותן לה מרשם, היא צריכה להגיע לכביש הראשי כדי שתגיע לקנות את התרופה במרפאה שהיא או בשגב שלום או בבאר שבע, אז היא צריכה לשלם על התרופה הזאת כפול מאישה שגרה בסביון. כי היא משלמת גם - - -

הבנתי. אבל איך אנחנו מונעים שאחוז הנשים הסוכרתיות פה בכפר יירד?

פה זה העלאת מודעות. אם אנחנו מדברים על מניעה אז צריכות להיות תכניות שהן גם מותאמות תרבותית, גם מונגשות, להגיע לכפר, אבל לא להגיד 'אנחנו בקופת חולים נותנים הדרכות על סוכרת'.

אין שום תכנית מניעה? יש פה מושג כזה, למשל בהיבט של בריאות נשים, לגבי כולסטרול, שזאת בעיה נפוצה, לב נשים שזו בעיה נפוצה, גם במגזר היהודי אין מודעות, סוגיות נוספות כמו שהזכרת, סוכרת, גיל המעבר. אין הסברה לקהילה? אין פה ימים מרוכזים?

אני לא ראיתי שיש הסברה לקהילה ואם ראיתי הסברה לקהילה, זה ברהט או בח'ורה, אני לא ראיתי בכפרים הבלתי מוכרים בכלל, וגם מה שנמצא בכפרים המוכרים לא מותאם תרבותית, הוא לא נגיש לנשים.

משרד הבריאות, בבקשה.

קודם כל חבל שאין נציג של קופת חולים, כי על מה שהייג'ר מדברת זה במנדט של קופת חולים, לא במנדט של משרד הבריאות, במובן - - -

הזמנו אותם?

נראה לי שהם קיבלו הזמנה.

אוקיי, אז תרשמי שהם לא הגיעו, בבקשה.

אני רוצה להסביר.

גברתי, מה תפקידך?

שמי ליאורה שחר ואני אחות מחוזית במשרד הבריאות, ואני מטפלת ומנהלת את השירות בטיפות חלב ובבריאות התלמיד, וכשמו שאמרתי בריאות התלמיד חזר במחוז דרום ובמחוז אשקלון.
יש לנו טיפות חלב מרהט עד אילת, יש לנו 46 טיפות חלב, מתוכן 27 טיפות חלב אצל הקהילה הבדואית. זאת אומרת רוב הטיפות חלב שלנו בקהילה הבדואית ובגלל שכידוע במחוז דרום הייתה מצוקה מאוד מאוד גדולה של חוסר באחיות אז מה שקרה זה שבעיקר סגרתי טיפות חל דווקא בקהילה היהודית, ופתחתי בקהילה הבדואית מתוך הצורך להתקרב לקהילה ומתוך הדברים שהייג'ר אמרה על העניין של הנגשה ועל הקושי של נשים להגיע, ועל האנאלפביתיות, סליחה, לעניות דעתי אנחנו מדברים על 50% ולא על 80%, אבל בכל מקרה זה הרבה מאוד. לנו יש טיפות חלב בשמונה יישובים בלתי מוכרים - - -

מתוך 46?

הן עובדות בכל יום בכל כפר?

רגע, הייג'ר, אני לא הפרעתי לך כשאת דיברת. קודם כל שתדעו שהייג'ר התחילה את הקריירה שלה בטיפות חלב, היא הייתה מגשרת. חלק מהדברים שאנחנו עושים באמת לקראת האוכלוסייה זה העניין של גישור. מתוך הסיפור הזה של הנגשה תרבותית, עוד לפני שקראו לזה הנגשה תרבותית. גישור זה אומר נשים שבאות מהקהילה, לומדות אצלנו קורסים של למשל איך להסביר לזוג על תזונה מתאימה, על מניעת מומים. חלק גדול מהמומים המולדים נובעים מנישואי קרובים, חלק גדול מתמותת התינוקות, שהיא הגדולה ביותר בארץ בנגב, נובע מנישואי קרובים, אבל יש דברים שקשורים למשל בתזונה נכונה, יש דברים שקשורים בלבוא לטיפות חלב. אז בדברים האלה המגשרות עוסקות. במניעת תאונות בית, שזה לא דובר, שיש כל כך הרבה בקהילה הבדואית, ותאונות חצר. בזה אנחנו עוסקים בטיפות חלב.

זאת אומרת אנחנו מנסים לבוא עם הפנים לקהילה, להנגיש את השירות שלנו ככל האפשר, לטפל בכל האפשר במגוון של נושאים שהם נושאים מניעתיים. זה בעיקר. אנחנו התדפקנו על כל דלת כדי שיהיו לנו אחיות. היה לנו ב-2009 מחסור של בערך 50% מכוח האדם. תקנים ריקים שאף אחד לא בא לעבוד, והצלחנו לגרום לזה שיהיו תמריצים לאחיות והיום כל התקנים שלנו מלאים.

כמה מהאחיות דוברות ערבית?

כל האחיות שעובדות בקהילה הבדואית דוברות ערבית, אנחנו קיבלנו לפני פחות מחודש את מה שהייג'ר אמרה באוטובוס, אחיות שגמרו כבר ללמוד ואנחנו קיבלנו אותן. יש אצלי היום 14 אחיות חדשות, חדשות לגמרי, שהן כולן בדואיות מפה מהדרום וצריכות להתקבל עוד שלוש. זאת אומרת התחילו את הבי.איי 40, נותרו 17 שעברו את הבחינה, 14 כבר נקלטו ועוד שלוש צריכות להיקלט. אני חושבת שזה נפלא שהקהילה יכולה לגרום לזה שאנשים משלה יעבדו, כי כל הסיפור של הנגשה תרבותית, מעבר לזה שהאחיות אצלנו דוברות ערבית והן לומדות ערבית ולומדות הנגשה תרבותית ולומדות תרבות ולומדות המון המון קורסים כדי להיות מה שיותר מחוברות וקרובות לקהילה, אין מה להשוות בין זה לבין אחיות שבאות מהבדואים ויכולות לעבוד.

ובאמת צריך הרבה הרבה יותר דברים לעשות, אבל אני חושבת שאנחנו מאוד עובדים לקראת זה ומנסים לעבוד בשיתופיות, עובדים עם האוניברסיטאות ועם כל עמותה שרוצה לעבוד איתנו. שיהיה רק יותר טוב.

אני מנהלת מרכז ידיד ברהט. כל הכבוד ואני כן חשה את כל ההתקדמות בעניין הגיוס והרבה אחיות שמסיימות נקלטות במרפאות. אבל העניין הוא לגרום לאנשים להגיע למרפאה, לגרום לנשים וגם לילדים להגיע למרפאה. צריך הדרכה אינטנסיבית. זאת אומרת שאי אפשר לבוא לתת איזה יום בריאות, לקרוא לזה יום בריאות ואז - - -

מה שאת אומרת, תסלחי לי, זה לקופת חולים, זה לא אלינו.

לא, אני לא מדברת אלייך, אני מדברת כללית.

אנחנו עושים בדיוק את מה שאת אמרת.

אני מבקשת לתת לה לדבר, היא לא מדברת אלייך.

חשבתי שכן.

אני מדברת בכללית שאין תכניות אינטנסיביות שמכוונות לנשים בדואיות בנגב שמדברות על סוכרת, שמדברות על לחץ דם גבוה, שמדברות על מחלות לב. אני הייתי בתואר הראשון שלי, התנדבתי - - -

מה למדת?

למדתי פוליטיקה וממשל, אבל השתלבתי בקורס תזונה נכונה, אורח חיים בריא, ופשוט אחרי שסיימנו 40 שעות אקדמיות, שזה לא מעט בכלל, הלכנו לגנים בכפרים וברהט. אבל מה? כל גן עובר הדרכה אחת. אני פונה לגננת, היא מזמינה את האמהות ואני מסבירה. זה התקציב שיש לעמותה לתת, הדרכה אחת ל - - -

קופות החולים לא מעורבות?

זה לא היה דרך קופת חולים, זה היה דרך עמותות. אני פעילה כבר שמונה שנים בחברה הבדואית בכל מיני עמותות, הן עושות הרבה, אבל אין הדרכות מקופות חולים.

כלומר בעצם קופות חולים לא מתפקדות? זה מה שאת אומרת לי?

בעניין האינטנסיבי הזה יש. כשאת מגיעה למרפאה יש, האחות אולי תדבר איתך, ואני באה מכפר לקייה - - -

אני מדברת על הטיפול המניעתי.

כן, אם אנחנו רוצים - - - ומישהי אמרה שכן, יש נשים שלא מאמינות שאם יש לך סוכרת זה יכול להתפתח למשהו יותר קשה. כן יש נשים שלא מאמינות, יש נשים עם חוסר מודעות, פגישה אחת לא תענה על זה, פגישה אחת לא תטפל בזה.

הבנתי. את עצמך מרהט.

לא, אני מלקייה.

אבל את הזכרת את רהט, מה את עושה ברהט?

אני עובדת ברהט.

המצב של רהט במה שדיברנו עכשיו הוא שונה מהכפרים הלא מוכרים?

עשיתי הדרכות ברהט, המניעה יותר מתקדמת, אבל גם לא במצב - - -

אני יכולה להציג לך משהו אחר.

ברשותך, אני רוצה לשמוע עוד.

אני עובדת עם האוכלוסייה הבדואית כבר הרבה שנים ואני רוצה לדבר על הנושא שלדעתי לא דובר מספיק וזה העניין של קיום קופות חולים. חבל שעלי אבו סבילה מהכפר לא נמצא פה כדי לספר על איך הוקמה קופת החולים הזאת. זה היה פשוט בדם. הוא הצליח לגרום לכך שבסופו של דבר יהיה כאן רופא. קופת חולים כללית עשתה לו קח ותן, הקימו מבנה, קופת החולים שמה מבנה בסופו של דבר, הגיע מינהל מקרקעי ישראל ושמו על זה צו הריסה, ואז קופת חולים כללית אמרה שאי אפשר להקים כאן קופת חולים. בסוף הוא הצליח, על ידי זה שהכפר תרם את המבנה ליד, בשביל רופא, בשביל שיהיה פה רופא, לא לפני שתינוק מת בגלל שלא היה פה רופא. זה היה חצי שנה קודם, פשוט לא הגיעו לשום רופא.

העניין הזה של להקים את קופות החולים בכפרים הוא חשוב ברמות אדירות. הסיבה שזה חשוב זה בגלל שאז מגיעים לרפואה ההתחלתית. הן לא מגיעות לבתי החולים, ילדים מתים בדרך, נשים נהיות חולות, הזקנות לא מצליחות לקבל את התרופות שלהן, בטח לא מבית חולים, אבל אם אין קופת חולים מקומית אז בכלל אי אפשר לקבל תרופות. יש פה הרבה נשים מבוגרות שאין להן גישה לתרופות כרוניות, כי הן צריכות לנסוע עד באר שבע לקבל את זה ואין להן דרך, הן פשוט מתות ממחלות כרוניות שהן לא צריכות למות מזה. השמת קופות חולים בכפרים, לא יודעת איך, אבל להקים אותן בכפרים, ניידים, קטנים, מקום זמני, משהו נייד, לא חשוב, קופות חולים בכפרים.

דיברנו מקודם על קופת חולים ניידת, או איזה שהיא הנגשה, וגם, אני מבינה, יש ניידת אחת לכל מחוז הדרום.

תסכמי רק, וגם אם אפשר שתי מילים על הפרויקט הנפלא פה בגן שאנחנו מתארחים, כי גם על זה לא דיברנו.

שאלת על רהט. אנחנו עשינו פרויקט ברהט, שזה הדרכה לנשים, שהן יהיו השגרירות וידריכו נשים אחרות והיה לנו יום בריאות שם, שבדקנו את הנשים, בדקנו סוכרת לנשים ומצאנו של-30% מתוך הנשים היה סוכר גבוה והן לא ידעו בכלל, למרות שבכל שכונה יש מרפאה כללית והמרפאות האחרות יש גם בתוך רהט, וגם היו יותר מ-50% מהנשים עם BMI גבוה. זאת אומרת העניין הזה של העלאת מודעות הוא מאוד קריטי ומאוד חשוב ויש צורך גם להיות מחוברים לארגונים, לאנשים, לנשים עצמן, איך צריך להפעיל את הפרויקט כדי להעלות את המודעות של הקהילה.

בעניין של הפרויקט פה. זה פרויקט שהוקם על ידי ההורים, הגן עצמו הוקם על ידי ההורים, ובשנה שעברה היינו שותפים לפרויקט הזה. השנה אין מימון לפרויקט הזה וכמה שלחצנו על מועצת אבו בסמה וכמה שרצינו שמשרד החינוך יממן את הפרויקט הזה - - -

הגן ריק השנה?

הגן נסגר בגלל שאין תקציב לעמותה.

כמה שנים הוא פעל?

הוא פעל ארבע שנים.

הוא קם בזכות כסף מקיבוץ בארי. תרומה.

ומשרד החינוך לא תרם את חלקו?

לא, כלום. זה פרויקט של הקהילה עצמה, של האנשים עצמם. השנה אנחנו רוצים לקדם את זה ולפתוח את זה מחדש, וגם המקום הזה משמש לנו כמקום לאסוף את הנשים, לתת להן הדרכות על בריאות.

הילדים נוסעים בהסעה בבוקר? מאיזה גיל?

לא, הם לא מגיעים. הילדים מגיל 3 עד גיל 5 לא יוצאים.

לא דיברתי על גיל 3-5. מאיזה גיל, שאלתי, ילדים יוצאים.

מגיל 5.

מגן חובה ילדים יוצאים בהסעה כל בוקר?

לא, רק מכיתה א'.

אבל טוב ששאלת, כי יש פה איזה 15 אוטובוסים שיוצאים לבית ספר יסודי ומיניבוס אחד שיוצא לתיכון. הם לא מצליחים להביא את הילדים להמשיך ללמוד בתיכון.

גם בנים וגם בנות?

גם בנים וגם בנות. דווקא בנושא ההשכלה הגבוהה הבנות מושכות בנים ללכת להשכלה הגבוהה. אם אנחנו יכולים לייצר השכלה גבוהה לבנות, גם הבנים יילכו לשם.

אני מפקחת גני ילדים במחוז דרום ואני נציגה של המשרד. משרד החינוך במחוז דרום נותן מענה לילדי הפזורה מגילאי 5 וגם מגילאי 3 בפזורה, ליד בית הספר, כי בית הספר הוא אזורי לפזורה הלא מוכרת. מה שקורה, היא נותנת מענה לעמותות פרטיות למיניהן להגיש בקשה מסודרת למשרד החינוך ואכן בהרבה כפרים שאינם מוכרים קיבלו את ההכרה וכן הקימו. אז צריך לעשות את הפרוצדורה הנכונה.

יש איזה שהיא מניעה מבחינתכם שהם יגישו בקשה ויקבלו?

לא.

יש פה 2,500 איש בכפר הזה.

אתם מגישים בקשה מסודרת למשרד החינוך במחוז דרום, יש מטה שמגישים. אצלנו ברהט, למרות שיש לנו גנים רגילים, יש לנו גם 78 גנים ששייכים לעמותות פרטיות שהם קיבלו אישור ומימון. אז אין שום מניעה שהעמותה תגיש בקשה לפי הפרוצדורה הנכונה כדי לקבל רישיון. אז אם אתם תעמדו בכל הקריטריונים להגשת - - -

אפשר להקים מבנה?

כל הבקשות, לפי הבקשה. אם הם יענו על הדרישות אז הם יקבלו רישיון.

מה זה יענו על הדרישות? למשל אישור למבנה?

אישור למבנה, צריכים להביא אישור של משרד הבריאות - - -

המבנה מוכר.

אוקיי, אז זה מוכר שאינו רשמי, אבל יש היום כל מיני, אני אומרת לכם - - -

כאילו הבסיס של הגן כבר - - -

גברתי, קודם כל תודה שאת איתנו. אנחנו פשוט רואים פה את הבעיה והוועדה הזו לא יכולה לפתור את כל הבעיה של כל הכפרים הלא מוכרים, זה גם לא תפקידנו. אבל בהיבט הזה של מעמדן של נשים, ילדים בבתי ספר או בגנים, כל עוד אין פתרון גדול, אולי יהיה, אולי לא יהיה, אנחנו לא יודעים, אבל כל עוד אין פתרון גדול אתם רואים שיש פה מצוקה מאוד גדולה, הבקשה שלנו כוועדה מכם היא להעביר את המסר הזה הלאה, למצוא פתרונות כי - - -

שמותאמים לאותו מקום. כי המקום הזה, אני לא יכולה להשיג.

כי כרגע במקום הזה כנראה אי אפשר לבנות גן ילדים ברישיון. כנראה.

נכון.

וכל עוד זה המצב אז צריך בינתיים פתרון שהילדים פשוט לא יהיו מופקרים וברחוב.

אבל יש פתרונות עקיפים, כמו שעשינו גם ברהט. עמותות מגישות בקשות לגנים שכורים, הם לאו דווקא - - - יש שימוש חורג, יש כל מיני פרוצדורות שהם צריכים לעמוד בה. זה החוק.

זה תופס בכפרים המוכרים, אני מכירה כמה. בכפרים הלא מוכרים זה לא תופס.

לא, יש עמותת סידרה שהקימה, יש גם אג'יק הקימה גנים שאינם מוכרים וגם מקבלים את המענה. וכמו שהם עשו וקיבלו, אני מאמינה שאם הם יגישו הם יקבלו. אני לא חושבת שתהיה מניעה. יש כמה שניסו להקים והקימו.

אנחנו צריכים להמשיך לתחנה הבאה?

כן.

אז תודה רבה לכולם.

(המשך סיור)

אנחנו מאוד שמחים ושמחות להיות כאן, יש לנו רבע שעה.

ברוכים הנמצאים ביישוב שגב שלום, בעמותת נשים בדואיות למען עצמן. אני אמל אבו אלקום, מנהלת שותפה לעמותת נשים בדואיות למען עצמן. דלאל גם חברה בעמותה, עיפאף חברה בעמותה, יש לנו עוד כמה מורים ובנות שלא הצליחו להיות היום. סבתא - - - היא גם אמא שלי, אבל היא גם בין הנשים הפעילות בבית מורשת הסבתות הבדואיות למפגש הבין דורי.
העמותה שלנו קמה בשנת 2007 לאור המצוקה של החברה הבדואית בכלל ומצבה של האישה הבדואית בפרט. התחלנו משתי בנות, התנהלנו כשתי בנות שהאמינו ברעיון לפני שבכלל ידענו מה זה עמותה וכו' כשנתיים ולאחר שנתיים נרשמנו כתאגיד אצל רשם העמותות ומאז התחילה הפעילות שלנו. משתי בנות היום אנחנו 22 נשים פעילות בארגון ועוד 6 גברים, כל אחד והתפקיד שלו. כולנו בעמותה מתנדבים, אנחנו עמותה שהתחילה מאפס וממש כל הירידות והדברים האלה שהיו, לא כל כך הרגשנו אותם כי אנחנו באנו על רקע אנשים מתנדבים שרוצים ליצור שינוי בקהילה או במקום שהם נמצאים בו.

המטרות שלנו, וזו המטרה שהניעה אותנו במיוחד כקבוצת נשים, זה חיזוק הקול הנשי בחברה הבדואית. אנחנו כנשים רוצות להשמיע את הקול שלנו, רוצות להיות מעורבות בהחלטות, בעניינים, אפילו במרכז העניינים בכל מה שקשור לנו כנשים, בחברה שלנו ואם האישה יודעת ומודעת באני מאמין שלנו בארגון זה שווה בית שלם עם שלום. זאת אומרת האישה שיודעת הכול היא גם תצליח לגדל ילדים טובים, מבינים ויכולים להשתלב בחברה בקלי קלות.

יש לנו כמה תכניות ופרויקטים שאנחנו עובדים. התחלנו פרויקט למרכז העשרה לילדים מגיל שנה עד שלוש, ילדים שאין להם מסגרת שעוטפת אותם ביום יום. יש לנו פרויקט כזה שבפרויקט הזה יש בחורה מתנדבת שעובדת מטפלת במרכז הזה, היא גם עובדת בהתנדבות, וזה יצר הזדמנות ל-13 אמהות שהילדים שלהן נמצאים אצלנו בשעות היום לצאת ללמוד ולצאת לעבוד.

יש לנו מועדונית שעובדת אחרי צהריים. במועדונית הזאת יש 15 ילדים למשפחות נזקקות ומשפחות רווחה. הילדים באים לכאן, מקבלים ארוחה חמה, מקבלים שיעורי עזר, שותפים שלנו בפרויקט הזה מפעלי כי"ל, מפעלי כימיקלים לישראל, שותפים לנו גם ה - - -
יש לנו בית מורשת לסבתות הבדואיות, למפגש הבין דורי, שבבית הזה ישנן - - - שעובדים באופן הזה שלידינו. אנחנו עובדים בפרויקט הזה כבר שלוש שנים, הסבים והסבתות האלה הם אנשים עם רקע מסוים של אמנות, של שירה, יש כאלה שהם מספרי סיפורים, על מנת לשמור על הדור והפער שנוצר בין הדור החדש לדור המבוגר.

יש לנו קבוצת העצמה לנערות, עם 38 נערות. אחרי הצהריים, שני מפגשים שבועיים לבנות, מ-12 עד 18, מחולק לשתי קבוצות, שזה גם על מנת להעצים את הקול הנשי, אבל אנחנו גם יוצרים את התכנית הזאת עם הבנות על מנת לבנות מנהיגות נשית צעירה שתהיה שותפה בעניינים.

יש לנו פרויקט העצמה לנשים שבפרויקט הזה, זה מכיל מעל 200 נשים, גם מפרויקט שגב שלום ועוד מכל מיני מקומות, כשהפרויקט הזה, מטרתו לחזק את הקול הנשי, אבל על ידי מפגשים שהנשים נפגשות בטיולים, בחוגים, בכל מיני דברים, אפילו הן לפעמים משתתפות בעלות של הטיול או בעלות של החוג הזה, אבל במפגש הזה אנחנו מביאים מרצה, מביאים כל מיני אנשים שיסבירו לנשים ואנחנו נותנים להן כלים להשתלב, וכלים לעזור לילדים וגם כלים לנו, כנשים. לפעמים יש אישה ואנחנו נתקלנו בנשים שאומרות 'יש לי ילדים, יש לי בית, אני לא רוצה שום דבר, אבל אני כאישה מחפשת קריירה, אני רוצה להיות אישה מיוחדת'. אז יש כל מיני קבוצות לפי התכניות שנמצאות.

חדש, לפני שבוע סיימנו את הפרויקט החדש שלנו, קבוצת תיאטרון משולב, נשים ערביות ויהודיות. זה הוצג בבית ספר למשחק. בשבוע אחד היו לנו שתי הצגות. ההצגה מדברת על דו קיום וחיזוק הקול הנשי, אבל משתי הזוויות, גם מהעין הישראלית היהודית וגם מהעין הערבייה, הבדואית הפלשתינאית בנגב. אז התיאטרון הזה מדבר על תשע נשים שכל אחד מדברת על הסיפור שלה, הקשיים שלה ואיפה היא נמצאת ומה היא רוצה לשנות.

החלומות שלנו כנשים הם הרבה, אנחנו רוצות להגיע רחוק. אנחנו התחלנו מעצמנו כנשים, כי אנחנו מאמינות שאם אנחנו ניצור את השינוי בנו, כקבוצת נשים שנמצאת במקום מסוים, אנחנו כן נצליח להשפיע גם כלפי חוץ, מתוך אמונה שהאישה הבדואית בנגב היא אישה חזקה, אישה עם יכולת, אישה שיכולה לשים את עצמה במרכז העניינים. מה שחסר לנו כנשים זה אולי הכוונה, אולי סיוע, אולי הדרכה, אבל אנחנו כן נשים שיכולות ומאמינות ביכולות שלנו ומאמינות בכוח הנשי שלנו וכן יכולות ליצור שינוי ולקדם, ועובדה, אנחנו התחלנו משתי בנות והיום יש לנו הרבה הרבה פעילויות.

החלום שלנו, כמו שאמרתי, זה להגיע רחוק ואנחנו כן רוצות להגיע רחוק ואנחנו רוצות לראות בעתיד הלא רחוק, העתיד המאוד קרוב, בעזרת כל מיני אנשים שיאמינו בחלום שלנו וביכולות שלנו גם להושיט לנו יד ולעזור לנו ויחד נצליח למנף את מה שאנחנו עושים ואת כל העשייה שלנו.

אמל, אני חייבת לעצור אותך ולברך אותך על העברית המשובחת שלך. איך עושים שעוד נשים תדענה עברית, לדעת את השפה זה כלי מאוד משמעותי לגבי כל מה שאנחנו עד עכשיו שמענו, הנושא של הנגשת ידע, הנושא של רפואה, תיכף נדבר קצת על חינוך, יש גם את נציגת משרד החינוך שנרצה לשמוע אותה - - -

אנחנו גם צריכים לפעמים שיפור בעברית בכנסת.

בגלל שנתתם לי רק 20 דקות, אני גם רוצה לקחת את ה - - -

רק אם את יכולה, איפה את למדת?

אני בדיוק רוצה לדבר על זה עכשיו, עקב השאלה שלך. אני בחורה בדואית שגדלתי בשבט אל עזאזמה בוואדי נעם, איפה שהיום יש כל הבעיות האלה. דרך אגב, יש לנו עוד סניף לארגון שלנו בוואדי נעם, שאנחנו גם מתמודדים עם נשים בכל מיני קשיים, שלפעמים אנחנו נותנים לנשים ואז הן אומרות לנו, 'אנחנו לא רוצות ללמוד היום, אנחנו היום רוצות לצאת, יש לנו הפגנה', 'השכנה שלי, הרסו לה את הבית, הילדים שלה בחרדה'. אנחנו מתמודדים עם כל מיני בעיות ונושאים, כי אני חושבת שלנשים יש את הכוח אבל צריך למצוא את הכלי המתאים שבאמת יעגן את כל הדברים האלה.

איפה למדת?

אני אמל אבו אלקום, כשיצאתי וגדלתי גדלתי בכפר לא מוכר בוואדי נעם והייתי בין התלמידים הטובים מאוד בבית הספר והייתי מלמדת את כל הכיתה אנגלית, הייתי מאוד טובה בשפה האנגלית, למדתי עד כיתה ח' ביישוב לא מוכר והחלום שלי היה להיות רופאה ויום אחד ביקרתי רופא והוא נתן לי חלוק במתנה וכל הזמן הלכתי עם החלוק וזה היה החלום שלי שאני אגדל אני אהיה רופאה. אני לא הצלחתי להיות רופאה, למה? כי אני אישה, כי אני אישה בדואית שגרה ביישוב לא מוכר. מנעו ממני ומכל קבוצת הגיל שלי להשלים את הלימודים שלנו, או תתחתנו, או תלכו למרעה, או או או או, אין בית ספר וכמה שעשינו זה לא עזר. אני התנתקתי מבית ספר תקופה של תשע שנים. אחרי תשע שנים חלק מהמשפחה שלי עברו לשגב שלום ואז היו כל מיני ביקורים ופתחו מועדון קטן לאישה, וזה לומר לזכותה של האישה המכובדת כאן, שיושבת, שהפגישה אותנו עם כל מיני אנשים ובמועדון הזה אני פגשתי אישה מהחברה היהודית, מבאר שבע, בשם חנה, ואז היא אומרת לי 'אמל, אני רואה שאת לא משתלבת עם הרקמה וכל זה', אני אומרת לה, 'תקשיבי, רקמה זה לא שלי, אני לא רוצה רקמה, אני לא רוצה אריגה, החלום שלי היה להיות רופאה', הציפיות שלי ירדו, מרוב האכזבות שראיתי, 'היום החלום שלי זה רק להשלים י"ב, אני לא רוצה יותר'. אז היא אומרת, 'יאללה, מה הבעיה?' אחרי שאמל עשתה סיבוב על כל מיני מנהלים, 'לא, את עברת, את לא יכולה, את אחרי הגיל', אז היא לקחה אותי, אמרה לי, 'את יכולה לסיים את הלימודים שלך', בבאר שבע, במתנ"ס לוין, אקסטרני.

ומשם יצאתי, אבל לא יצאתי לבד. חיפשתי את כל הבנות שעדיין לא התחתנו ואספתי, מי שנשארו, והלכתי והשלמתי את הלימודים שלי בהצטיינות ולקחתי את הציונים שלי לדר' אבו טארק, מנהל בית הספר התיכון, והיום הוא חבר איתי גם בארגון הזה והוא ממש עוזר לנו. אבל אני אומרת לו, 'תשוף (בערבית)', 'תראה הציונים שלי, אחרי ההתנתקות של תשע שנים מבית הספר הם יותר גבוהים מכל הציונים שיש לך בתיכון'. ולאחר שסיימתי י"ב, אמא חד הורית, אמא שלי האישה הבדואית הראשונה שגירשה את בעלה, הצנועה הזאת, כן, היא גירשה אותו ונשארה אמא חד הורית עם שישה ילדים, בחורה צעירה ויפה. אני מדברת על הרבה זמן. אני גם רוצה ללמוד, אבל אני לא יכולה, כי אמא לא תצליח לממן את הלימודים, אז פתחתי משפחתון, בשעות היום הפעלתי משפחתון, אחרי הצהריים הלכתי ללמוד, למדתי תוך כדי בבית ברל תואר ראשון באנתרופולוגיה וגם עזרתי למשפחה שלי ללמוד. לאחר מכן עבדתי בגנים ביישוב שגב שלום והפעלתי מרכז העשרה נייד בגנים, הצלחתי תוך שנה להביא תורם והבכתי את זה למרכז נייח ביישוב ולאחר מכן לקחתי תפקיד של רכזת הגיל הרך במשפחה במתנ"ס פה ביישוב. היום אני עובדת, גם מנהלת שותפה לעמותה וגם מדריכה אחראית ביחידה לקידום נוער דרך משרד החינוך.

את גרה פה?

אני גרה פה בשכירות, אני מוואדי נעם, שהוא גם יישוב לא מוכר.

החיים של האישה הבדואית הם חיים עם הרבה דברים. המשימה בפנינו כנשים היא משימה כפולה, זה גם להיות אישה וגם להיות אמא וגם להשתלב בכל העידן המודרני הזה. הרבה ציפיות והרבה עיניים שמסתכלות על האישה הבדואית, כאילו מה היא יכולה לעשות. האני מאמין שלנו כאן כנשים בארגון הזה, אנחנו לא רוצות לשנות את העולם ואנחנו גם לא נוכל, אנחנו רוצות לשנות את המקום שאנחנו נמצאות בו, אם זה בשגב שלום או בוואדי נעם. החיים שלנו, הבתים שלנו, הבית שלי, אני רוצה לחזור הביתה, לראות את הילדים שלי חיים בצורה מכובדת, בצורה שוויונית, בצורה טובה, שיש להם את הכול. מאוד קשה לי לעבור ולראות אישה שהיא מתמודדת עם כל מיני בעיות, ולפעמים אני לא מצליחה לעזור לה.

אבל אני מאמינה בדבר אחד, וכולנו כאן מאמינות בדבר הזה, אם כולנו, כל מי שיכול לעזור לאישה הבדואית בנגב לצאת מנקודה נכונה, או לקחת את מה שיש לה ולקדם את זה ולטפח את זה, אני חושבת שזה מה שיכול למנף את העשייה שלנו כנשים בדואיות כאן.

משרד החינוך, בבקשה.

אני מהיחידה לשוויון בין המינים בחינוך, במשרד החינוך. אנחנו בדיוק מגיעות אל נשים כמוך. משום שבבית ספר יסודי ובבית ספר תיכון, כשבאים עם כל מיני תכניות ממש מוגדרות, תאמינו בעצמכן, אחת אם הייתה מקבלת את החינוך שאנחנו בעצם רוצים לתת לה, תאמיני בעצמך גם בבית ספר יסודי, לא היית מוותרת כל כך מהר. תראי לאן את הגעת בכל זאת - - -

השאלה איך אתן מגיעות לנערות הבדואיות.

אנחנו מגיעות אבל לא מספיק. יש לנו תכניות, אנחנו שינינו את התכניות שלנו - - -

התכניות האלה מגיעות דרומית לבאר שבע?

מה זאת אומרת? הן מגיעות לכל הכפרים, הן מגיעות לכל בתי הספר. כמובן בתקציב שיש לנו.

לא, אני אשאל אותך בצורה אחרת. הדברים שאנחנו שמענו אותי מאוד מאוד מרגשים, מאוד מאוד - - -

את כולנו.

השאלה שאני שואל אותך, והאתגר שבעצם יש לכם, האם בעוד חמש או עשר שנים, כשתבוא לפה הוועדה למעמד האישה הסיפור הזה לא יהיה סיפור יוצא דופן? האם כל נערה לא תצטרך לעבור מסלול ייסורים כזה של לחפש ובאמת באיזה שהן יכולות אישיות יוצאות דופן להגיע לאן שהיא הגיעה?

מהמעט שיש לנו עכשיו אני מאמינה שהסיפור לא כל כך מהר ישתנה.

מה זה המעט? אולי תספרי לנו?

אני יכולה להגיד לך שבשנה שעברה היו לנו פה 30 קבוצות, שזה לא מספיק. זאת אומרת היינו גם ברהט, היינו בכסייפה, היינו בהרבה מאוד בתי ספר, אבל 30 קבוצות זה עדיין לא מספיק, כשאני מוכרחה להגיד לך שאנחנו קודם כל שינינו את הכותרת שתתאים, שוויון בין המינים בחיים לא היה מתקבל פה, אבל שינינו את זה לחינוך וחיי משפחה, וזה הלך. וזה הלך מצוין. אבל מה, אני אגיד לך שתמיד אנחנו - - -? מבחינת הדרכה יש לנו מלא מלא מדריכים ומדריכות, אין לנו כסף, אין תקציבים.

הסוגיה שבנות לא יכולות לעזוב את הכפר או את המקום ולנסוע לתיכונים, הפער הזה, בין 15 אוטובוסים שיוצאים לבית ספר יסודי לבין אחד שיוצא לתיכון, עולה על שולחן הדיונים?

בוודאי שזה עולה על שולחן הדיונים, רק אנחנו לא תמיד - - - אנחנו מגיעים לבתי הספר בדיוק בשביל המטרה הזאת, שבנות יותר תגענה לתיכון.

שימו תיכון ליד בית הספר.

בגלל זה אנחנו באים לשם ואנחנו כן מגיעים, גם לבתי הספר היסודיים, מעבירים השתלמויות למנהלים, מעבירים השתלמויות גם למורים, זאת אומרת יש לנו את הנגישות הזאת, לא תמיד - - -

אני רוצה להתייחס לעוד נקודה. יש סוגיות שונות, היום לנשים יש באמת כל מיני בעיות שלפעמים אנחנו מייצגות אותן, לפעמים אנחנו גם הולכות לכנסים ולכל מיני מקומות בעולם, גם לחשוף את עצמנו כנשים, אנחנו באמת רוצות עזרה. אני אישית יצאתי לארצות הברית והייתי בכנס כלשהו ושיתפתי וייצגתי את הארגון שלנו. דלאל הייתה בשדרות. לכל אחד מהבנות יש תפקיד. אבל אנחנו כנשים, מי שרוצה לעזור לנשים, ואני אומרת את זה ואני אחראית על דבריי, ביישובים המוכרים יש מועצות, יש לנו רווחה, יש לנו כל מיני אנשים שהטרנד שלהם 'אנחנו עושים ועושים ועושים לנשים', מי שרוצה לעשות לנשים ולעזור לנשים, שיירד לשטח, שיראה בפועל מה יש ומה הסוגיות והקשיים שהנשים האלה מתמודדות איתן.

אני אישית, מאז שפתחתי את הארגון שלי, אף פעם, כן, באים אליי בכנסים, כן, באים אליי במסיבות, כשבא שר, כשבא זה, כשבאים אורחים, יש כל מיני אנשים, הם בטח באים, ואני הפסקתי אפילו להזמין אנשים ממוסדות מסוימים, אבל אני אומרת, עוד פעם, מי שרוצה לטפל ולעזור בבעיות של האנשים הבדואיות, הוא צריך לרדת לשטח, לראות איפה יש קבוצות נשים כמו ההתארגנות שיש לנו כאן ובוואדי נעם ואצל נדיה בח'ורה. הנשים האלה הן הנשים שמתמודדות ביום יום עם הקשיים, אלה הנשים שהן בבעיה אמיתית.

אני אתן דוגמה משגב שלום למשל. אני עובדת היחידה לקידום הנוער ואני יודעת שיש הרבה בנות שהן עוזבות בכיתה ו', בגלל שבית הספר משולב, בגלל שההורים לא רוצים, וכמה שניסינו להחזיר אותן או לעשות להן מקום, אנחנו לא מצליחים. אבל הנשים האלה פנו אליי במכתב לפני כחודש ימים והן אומרות, 'אנחנו עשר נערות בשכונה מסוימת בשגב שלום', ואני גם אדגיש את זה, בשכונה ג', 'ובגלל שההורים שלנו לא נותנים לנו, גם לא ללכת ליחידה וגם לא ללכת לבית הספר, אולי אתם יכולים לפתוח לנו כיתה או מרכז ואנחנו יכולות להגיע. אנחנו מוכנות להביא כיסאות ולהביא לוח ולהביא גיר'. תסתכלי איך המחשבה שלהן כילדות שכן רוצות. זה הקושי האמיתי וזו הנקודה ש - - -

אמל, מה עם שיחות עם ההורים לגבי ההשכלה של הילדים? איפה זה נמצא?

יש הורים מאוד קשים ויש הורים שאנחנו כן מצליחים. אבל יש אחוז מאוד גדול שאנחנו בכלל לא יכולים, אין מצב, הם לא שולחים את הבנות. כמה שאנחנו מנסים. אני אישית הבית שלי מאוד קטן - - -

איפה הבעיה יותר, אצל האבא או אצל האמא?

לא, לפעמים אצל האבא, לפעמים אצל האחים, לפעמים זו תפיסה משפחתית, אי אפשר להגדיר את זה.

אני אישית גרה בשכונה כלשהי, שלידי יש קבוצה מאוד גדולה של נערות מנותקות מבית הספר. אפילו שהם גרים, בשכונה, כשזה תחת הפיקוח שלהם, הם לא מונעים מהנערות להגיע והן מגיעות ולפעמים מגיעה או הסבתא או האמא, כאילו זה חלק מהמסורת להיות עם הנערה כשהיא לומדת, אין בעיה, שיגיעו, אבל טיפול כזה הוא טיפול מאוד מיוחד בנערות האלה. הנערה הזאת תגדל, היא תהיה אמא, כאילו איך אישה יכולה לגדל משפחה אם אין לה את הכלים כאישה?
למשל הכד הזה, ויש מלא כדים בפנים, אנחנו הצלחנו לעשות את זה, לא בגלל שאנחנו רוצים כדים כאן, יש לנו 38 נערות מגיל 12 עד 18, התחלנו להפעיל פרויקט וסביב הפרויקט הזה דיברנו על כל מיני דברים, חתונה בגיל מוקדם, להיות אישה שנייה, כל הנושא של הפוליגמיה, הכול הכול הכול, אבל אנחנו לא יכולות כנשים לבוא ישר ולהגיד 'אנחנו רוצות לדבר על זה'. אבל כשהנערה מגיעה והאמא מגיעה, ולפעמים גם הסבתות מגיעות, ויש לנו רכזת מאוד מיוחדת ומדריכת אמנות מאוד מיוחדת, סביב הכד הזה אנחנו מעבירים את ההרצאה שלנו וזה ממש שובר את הקרח וזה מעביר את כל החומר שאנחנו רוצים.
עם הדלת הפתוחה היו לנו גם קורסים שהעברנו, אבל העברנו זה כאילו חינוך משפחתי. לא אמרנו שאנחנו רוצים לדבר על חתונה בגיל מוקדם או לא, עשינו את זה, אבל אנחנו עושים את זה בצורה עקיפה ומאוד גמישה, שלא תתנגש גם עם החברה שלנו.

את יודעת שהייתה תערוכה מרתקת במוזיאון האיסלם על טוויית שטיחים במאות הקודמות. הכול סביב הטוויה של השטיחים, איך נשים מצאו את הדרך לדבר אחת עם השנייה, לתמוך אחת בשנייה והנושא של אריגת השטיחים בעצם נתן את הפתרון.

אנחנו צריכים לסיים כאן, אבל אני רוצה שני דברים, בבקשה. אחד, אני רוצה להזמין אותך לוועדה למעמד האישה, אני רוצה שתבואו, יש לנו משקיפות בוועדה למעמד האישה, נשים שלא מיוצגות בכנסת - - -

כדאי אולי להכניס אותה לדיון יחד עם שר החינוך.

אנחנו נזמין. אנחנו נחשוב - - -

יום אחד לא שר החינוך, שר הרווחה, אמרו לי שהוא נמצא בבן גוריון, לפני כמה שנים, מבקר. שמעתי ככה בפוקוס, אמרתי, 'אני חייבת ללכת לראות את השר הזה'. בזמנו זה היה הרצוג, בוז'י. אז אמרתי, 'אני רוצה להיכנס, לא מעניין אותי, מה שיקרה יקרה'. הלכתי והוא קיבל אותי וישבנו בחדר של הנשיא של אוניברסיטת בן גוריון. היו איתי עוד שתי בנות, אמרתי, 'אני אישה בדואית, אני מתנצלת שאני ככה התפרצתי לישיבה ולתכנון אבל יש לי קשיים, אני רוצה עזרה, יש לי אחת, שתיים ושלוש', והייתה שיחה ואמרתי לו שיש לנו מועצות, אבל אני לא רוצה עזרה דרך המועצה, אני אישה עם יכולת ודלאל אישה עם יכולת ואני מאמינה בכל הכוח הנשי הזה, כשאנחנו הולכות למועצה איקס או וואי, אני רוצה לשבת בביטחון עצמי, אני רוצה לדבר בביטחון עצמי. כשאני מגיעה לעובד סוציאלי, אני גם רוצה שהוא יסתכל אליי כאישה בדואית בגובה העיניים ויכבד אותי, כי אני לא באה לקבל נדבה, אני באה לזכות שלי, וזכות בן אדם מקבל, אין בן אדם שבא לבקש זכות, אפילו מהממשלה, כשאני רוצה פרויקטים, כשאני רוצה משהו, חייבים לעשות כי אני נמצאת, אני חלק מהנשים שנמצאות במדינה ואם אנחנו, כקבוצת נשים, לא ניקח טיפול מתאים, לא ניקח את הכלים לטפל בעצמנו ובמשפחות שלנו, אפילו בשכונות, אני לא רוצה להגיד בכל היישוב שאנחנו נמצאות בו, חבל על הזמן, כאילו מה ישתנה. מה ישתנה? איזה דור אנחנו כנשים יכולות לגדל אם אין לנו את הכלים? כאילו יכולה אישה לקבל תפקיד במועצה ולשבת על כיסא ולקבל משרה מאוד מיוחדת ומשרה טובה ועובדת מועצה, אבל מה זה?

לא נותנים תקציבים.

תקציב דרך המועצות, האישה הבדואית לא יכולה לקבל. אין דבר כזה שקורה. אפילו יותר מזה, לפעמים באות קרנות, והיה לי מקרה כזה עם הקרן לידידות, ואני אחראית על כל מילה שאני אומרת, היה לי מקרה והייתה כאן דבורה גנני, האחראית על הקרן, והיא ביקרה אצלי בבית המורשת והיא נפגשה עם הסבתות והסבים והיא אמרה לי 'אמל, אני רוצה לעזור לארגון שלכם דרך המועצה' והייתה תמיכה. וכשאני באתי לבדוק איפה החלק שלנו כקבוצת נשים לבית המורשת שלנו, 'לא, אנחנו תרמנו את זה לחינוך המיוחד.' על העיני וראסי, תתרמו את זה, תטפלו בחינוך המיוחד, אבל אנחנו כנשים, אם גם לא יהיה לנו טיפול מקדים וטיפול בזמן ולא נקבל את הכלים שאנחנו כן רוצות, תאמינו לי, כל הזמן אנחנו נמשיך רק ללדת חינוך מיוחד וזה ירבה את החינוך המיוחד. באמת.

אמל, אנחנו מאוד מאוד מודים ומודות לך.

רק להגיד לך דבר אחד, את פתחת ואמרת שאת לא רוצה לשנות את העולם, רק לשנות את הסביבה שלך ואת הבית שלך, את מה זה משנה את העולם, ברוך ה', חמדולילה.

כן, אנחנו נמשיך ונזמין.

באתם פה ל-20 דקות, זה חונק אותי, יש לי מלא דברים שאני רוצה לדבר.

אנחנו רוצים גם שיתמכו בנו, המועצות. המועצות לא תומכות - - -

תראי, מה שאמל אמרה, אמל אמרה עכשיו הרבה הרבה דברים, היא חושבת שהיא לא דיברה הרבה, אבל הרבה, לאורך כל הדברים שלה אנחנו מזהות פה את החסמים ואת הקשיים. לא את הכול אפשר לפתור ביום אחד והרבה דברים לנסות לראות ביחד ורק איתכם ואני חוזרת ואומרת את מה שפתחתי בראשית היום, רק איתכם נוכל להבין, כי אם נקדם דברים ולמשל נשים דור שלישי ורביעי לא יסכימו לשלוח את הבנות לבתי הספר, יש לי ילד מאומץ שלומד בהונגריה רפואה והוא מספר לי שלומדת נערה בדואית ואח שלה גר לידה והיא לומדת רפואה.

כן, זה קורה.

היא לומדת רפואה ושניהם נמצאים שם. כלומר גם וגם. כלומר מצד אחד זה כן, 14 אחיות בטיפות חלב, בוגרות החינוך הבדואי, שכן קיבלו משרות וכן רכשו השכלה, ומצד שני אנחנו שומעות כאן על בנות שממשיכות לא ללמוד מכיתה ו' והלאה. כלומר אנחנו נמצאות בתוך הפערים הללו. גם רוב הנשים שנמצאות כאן בחדר הזה כן זכו להשכלה וכן הגיעו בדרך זו או אחרת, והשאלה איך בעזרתכן אנחנו יכולות להגיע אל אותן נשים שלמעשה אין מישהו בסביבה הקרובה, או מודל חיקוי או שמסייע. ורק אם נצליח לעבוד יחד, ושוב אני חוזרת ואומרת, למרות הקשיים האובייקטיביים שקיימים מבחוץ, ונצליח לשמר את הברית הזאת ואת היחד הזה, ובעזרתכן, רק בעזרתכן, לראות איך אפשר לפרק את החסמים, אנחנו נצליח לפתור.

אמל, אני מאוד מאוד מודה לך. אנחנו נעשה המשך כמובן בוועדה למעמד האישה, יחד עם הגורמים הרלוונטיים. וגם ההיכרות הזאת, מבחינתנו זה היה יום עם שמות שלא הכרנו. עכשיו נוצר פה קשר אישי, כולנו התרשמנו מאוד ממך, אני בטוחה שאני משתפת בדבריי את הדעה של כולנו כאן ואנחנו נמשיך ונעשה הלאה.

תודה רבה, אנחנו חייבים לעבור לתחנה הבאה.

יש לי עוד בקשה. יש לנו עוד חברות, אתם באים מהמקום של מעמד האישה ומקום של כוח ומקום שכן יכול וכו'. תנו לנו עבודות בית, תבדקו אותנו בשטח, תגידו, 'בנות, אנחנו כן רוצים לעזור לכם'. כאילו מה אמל עם ה-20 נשים שלה, את יכולה לבוא בעוד כמה חודשים, כשייתנו לנו את הכלים, אפילו גם את התקציבים לקדם את זה, את יכולה לראות קבוצות מאוד גדולות של נשים.

תני לי דוגמה, משהו.

אני נותנת לך דוגמה. למשל יש לי פרויקטי העצמה של נשים. אני מחכה שלאומית תיתן לי מדריכה, אני מחכה שכללית תיתן לי מדריכה, אני מחכה לקבל מרצה מכאן או מכאן או מכאן. אני מקבלת את אלה בהתנדבות שבאים לעזור, אבל אם תהיה לי תכנית שהיום אני אתחיל אותה, למשל עם 70 נשים, ויש לנו את ה-70 נשים, אם יש לי את ה-70 נשים האלה יש לי בסיס בשטח, ה-70 יכולים להכפיל אותם בפי שלושה וארבעה ואת יכולה לראות מעל 200 נשים כאן באותו הפרויקט וכל אחת יכולה ללמד כמה נשים.

את צריכה משאבים? לא הבנתי.

גם משאבים וגם כלים וגם מרצים. אנחנו רוצות הרבה דברים, אנחנו רוצות באמת הרבה דברים. זה כמו הפרויקט שעשינו עם הלן בדר, כל מי שרוצה לשים את הילד שלה בגן, היא תשים אותו בחינם בתנאי שהתכנית של כלים לאמהות תמנה 5 נשים מסביבה ועשינו מבחן וכולם למדו. והיו לנו 13 נשים וכל אחת לימדה חמש.

אמל, אי-מייל יש, נכון?

יש לי אי-מייל.

תשלחי לי בסיס לתכנית שאת חושבת שצריכה להיות ואנחנו נראה איך אנחנו נעזור לך.

בסדר גמור, אין שום בעיה.

תודה רבה והרבה הצלחה.

(לקיה)

אנחנו שמחים ושמחות להיות כאן בלקייה. אמל, בבקשה.

ברוכים הבאים ללקייה. הקול שלי לא כל כך גבוה, נשמור על השקט. אני אדבר בקצרה, מכיוון שיש לכם רק רבע שעה, לכן תנו לי לזרום עם העניינים שלי ואז יהיה יותר טוב.

עמותת לקייה, עמותת סידרה, נוסדה לפני 20 שנה. הרעיון הגיע ממקום של באמת לשמור על המסורת הבדואית ולחזק ולשפר את מעמד האישה ממקום של באמת איך שהגיעה הרקמה והאריגה והתחילו לעשות את זה בצורה יותר יעילה, כי לאחרונה אנחנו הרגשנו שלאט לאט מאבדים את המסורת הבדואית ואז התקיימה הקבוצה של אלה שאכפת להם משיפור מעמד האישה ולשמור על האריגה ועל צורת החיים ואורח החיים הבדואי. חדרה חנן הייתה אחת המייסדות, סולטן אבו עבייד, אלה האנשים שהיה חשוב להם המטרה של העמותה. העמותה התרכזה בפרויקט שהוא יחידי והוא התחיל לפני 15 שנים והיום הוא אחד העמודים המאוד חזקים בעמותה, שזה האריגה.

שלום לכולם. ברוכים הבאים. אנחנו עושות עבודות מסורתיות, לימדנו אותן מסבתא ומאמא וזה הצמר שאנחנו משתמשות בו. גוזזים את הכבשים פעם אחת בשנה וחלק גדול מהנשים עושות עבודת טוויה, טוות מצמר חוט ואני עכשיו מראה לכם את השלב הזה, איך הן עושות את עבודת הטוויה. זו עבודה שצריכה המון סבלנות, לוקח הרבה זמן להכין צמר לשטיח אחד.

מרכז האריגה הזה עוזר לסביבות 150 נשים בכל אזור הנגב. היינו, עכשיו ירדנו ל-70 נשים בגלל המצב הכלכלי של עמותת סידרה. הנשים אלה קבוצות קבוצות, קבוצה מהנשים עושה את השלב הזה, זה שלב הטוויה, וחלק מהנשים עושות עבודת - - - זו השלב הראשון, הטוויה, השלב השני ככה, עושות שמיניות מחוט כפול, להכין לצבע. ואחר כך מוציאים חוט ויוצאת חבילה כמו זאת, עם חוט. השלב הבא זה שלב צבע. אנחנו היינו פעם הנשים צובעות מצבעים מהצמחים, זה יוצא משורשים של עצים, מרימון, מבצל, מדבר כזה ואחרי זמן קצר זה דוהה. עכשיו אנחנו משתמשות בצבעים סינתטיים, בתוך המים של הצבע אנחנו שמות נגד עש ששומר על השטיח לכל החיים, מים, חומצה ומלח אנגלי מחזיקים את הצבע והוא לא יורד בכלל. צריכה לשים 45 דקות צמר עם הצבע ואחרי זה עושים לו שטיפה וייבוש בחוץ, על החבלים בחוץ.

יוצאת חבילה כמו זאת. והן מתחילות לעשות עבודת שזירה, שוזרות את שני החוטים שעשיתי כאן, לכיוון ההפוך מעבודת הטוויה. זה שני חוטים ואני עושה משני חוטים חוט אחד. השזירה זה ככה.

איך שהסבירה לכם מוואל, זה אחד הפרויקטים המאוד חשובים והעמותה נשענת עליהם.

הפרויקט השני, השכלת מבוגרים, שבאמת מטרת העל שלו היא לאפשר לנשים הזדמנויות להשתלב בשוק העבודה ולהתחיל עם עסקים קטנים. הפרויקט התחיל בשיתוף עם משרד החינוך, שאנחנו עומדים על 40 קבוצות שפתחנו בכפרים הלא מוכרים וגם בכפרים המוכרים. אחת הבעיות שפגשו אותנו בתהליך הזה היא שמשרד החינוך לא הסכים לפתוח את כל הקבוצות ואנחנו יודעים שזה אחד השלבים שמאוד חשובים לתת לחברה שלנו להתפתח בצורה יותר יעילה.

למה משרד החינוך לא אפשר לפתוח עוד קבוצות?

מכיוון שאין תקציבים, כל הזמן מתלוננים שאין מספיק תקציב וגם יש בעיות שהן בעיות הכרה, מכיוון שזה אחד הדברים המאוד חשובים, שזה תשתית וזה לספק למורות שרוצות ללמד את הקבוצות להגיע ואין הסעות, אין תחבורה. אנחנו מתנגשים עם בעיות שהן מאוד רציניות וזה אחד החסמים שלנו בפרויקט הזה.

מבחינת נכונות של נשים המצב הוא שנשים רוצות, אבל אי אפשר לספק את הצורך.

יש חסמים ואחד החסמים החשובים שאין תחבורה ציבורית שתספק למורות ולנשים גם לזוז ממקום למקום, וכל הזמן אנחנו שומעים, ש'מכיוון שאין הכרה למקום אנחנו לא יכולים לספק את כל התשתיות, השירות והכול' ואנחנו נמצאים בבעיה. עד היום הצלחנו לפתוח 40 קבוצות, שכל קבוצה מורכבת מ-15 משתתפות שמתמידות. חלקן שיסיימו את כיתה י"ב וחלקן ימשיכו גם לבגרות. חלקן הצליחו להשתלב בשוק העבודה והן נמצאות במקומות שהם מאוד חשובים, פתחו את העסקים שלהם וזה אחד ההישגים שלנו.

אמל, עד עכשיו כמה אנשים למדו קרוא וכתוב דרך סידרה?

זה 160 נשים שהצליחו לסיים השכלה גבוהה.

לא, כמה למדו קרוא וכתוב דרך סידרה?

1,600. 1,600 שסיימו השכלת מבוגרים והתחילו לקרוא ולכתוב, והן נמצאות במקום שטוב להן.

מה שרציתי להראות זה שכשהעמותה עושה את זה, עמותת סידרה היא המובילה בנגב בהשכלת נשים מבוגרות ולאורך 15 השנה האחרונות הצליחו להביא בין 1,000 ל-2,000 נשים מאנאלפביתיות לידיעת קרוא וכתוב, בדיוק הדברים שאת מדברת עליהם.

יש קשר לגבי המקום שלהן כאמהות עם הדור הבא של הילדות, כלומר התובנה שחוזרת ועולה ומתחדדת זה הנושא של השכלת של נערות עכשיו, ילדות בנות 13-14, עכשיו, שהלימודים שלהן נקטעים, לא דור המבוגרות. מה קורה עם ה-1,600 נשים הללו, הם הבנות שלהן תרכושנה השכלה שהמדינה נותנת או לא?

תבקשי מהייג'ר לבד שתספר על מה היא עצמה עשתה, היא הצליחה להביא את הבנות שלה לגמור תואר ראשון והתשובה היא כן, ככל שההשכלה של האמהות גבוהה יותר כך הסיכוי שהשכלת הבנות תהיה גבוהה יותר.

אז אולי באמת נשמע את הדברים שלה.

אני הבדואית הראשונה שלמדתי בבית ספר. למדתי בשנת 60', בבית ספר של טלראד, לפני 35 שנים, והיה לנו בית ספר שם, כיתה ה', ולמדתי לכיתה ה' ואני אהבתי את הלימודים מאוד והחלום שלי שאני אהיה מורה ולא הצלחתי בזה בגלל שאני בת. אז נתתי לבנות שלי, כולן גמרו את הלימודים שלהן, הבנות שלי וגם הבנים שלי.

ואיך את יכולה עם הסיפור שלך, שהתחלת בשנת 60' ללמוד לעודד נשים יותר צעירות ממך לשלוח את הבנות שלהן לבית ספר?

זה תלוי במשפחות של הנשים.

איך אנחנו יכולים לעזור לשכנע משפחות לשלוח את הילדות לבתי הספר? מה את מהניסיון שלך - - -

אני אגיד לך, יש בלקייה הרבה משפחות, אני מכירה אותם טוב מאוד והם לא נותנים לבנות שלהם, חלק גדול מהבנות שלא מוציאים אותן לבית ספר. נגיד בית ספר תיכון וזהו, או לכיתה שמונה וזהו.

יש משהו שאת יכולה לחשוב עליו שאנחנו יכולים לעודד, לתמרץ, כדי שהמשפחות כן תוצאנה את הבנות ללימודים?

לא, אתם לא יכולים. אני לא יודעת. (ערבית).

(מתרגמת): זה קשור למשפחות.

אבל לא כל הבנות שלא לומדות זה בגלל המשפחה.

בכפרים, דווקא המוכרים, אחוז הבנות שלא מסיימות השכלה תיכונית - - - בנות כפול שתיים מהבנים - - -

הבנות עצמן נלחמות לצאת ללמוד, אם זה בתיכון, אם זה באוניברסיטה. גם כשההורים לא מעודדים הבנות עושות מאמצים רבים, חוזרות בבית ועושות את הכול ויוצאות ללמוד.

החלום של סידרה, השאיפה, שיהיה לנו אל"ף, באמת, שיכירו בכפרים הלא מוכרים, שנאפשר לנשים שלנו לצאת ללמוד ולעבוד ואני חושבת שזו הזכות המינימלית של הנשים הערביות. לא חשוב אם אני בדואית או לא בדואית, אני חיה פה בארץ כאזרחית ישראלית ואתם אומרים כל הזמן שישל נו דמוקרטיה, אנחנו חיים במדינה שיש בה דמוקרטיה, זכותי המינימלית שתהיה לי תחבורה ציבורית להגיע מרהט ללקייה ישירות ולא צריכה לעבור מאוטובוס לאוטובוס בשביל להגיע למקום העבודה שלי. זה הכי פשוט, זה הכי פשוט. אם אני נמצאת בעיר, שזה רהט, ויש לי תחבורה, בקושי אני מגיעה לפה, תתארו לעצמכם אנשים שאין להם בכלל תשתית ואין להם בכלל תחבורה ציבורית, איך הם יכולים להשיג את המטרות שלהם? איך באמת לאפשר להם הזדמנויות לפרוץ את הדרך שלהם ולהשיג את המטרה שלהם, להגיע להשכלה, לממש את עצמי, פשוט מאוד לממש את עצמי, לא בהכרח ללמוד.

אמל, כל היום אנחנו שומעות על השכלה ועל לימודים ועל בריאות ואנחנו רושמים ואני פחות או יותר יודעת לקראת מה אני הולכת עם המערכות, אבל עדיין לא מספיק ברור לי הקשר איתכן, עם נשים שעשו את זה, שפרצו, שעברו את הגבולות, שמבחינתן אין דבר כזה שאסור, אלא להיפך, כל אחת פה זה סיפור חיים, אם זה אב תומך, משפחה תומכת, אמא תומכת, או האישה בעצמה שעשתה והחליטה שאין דבר כזה שהיא מקבלת לא כתשובה. אבל איך אפשר, בעזרת הידע שלכן, נשים כן רכשו השכלה, לבוא ומתוך הקהילות עצמן לחזק את הנושא של נשים.

ביקשו ממני לא לדבר היום על הפוליגמיה ואנחנו לא נדבר על הפוליגמיה, אבל זה חלק מהנושא של כן לבוא ולהעצים נשים. אז בואו תעזרו לנו, לפחות בסיכום של הדברים שלך לראות איך אפשר לרתום אתכן כדי לעזור לנו לפחות בדרך של שיתוף הפעולה.

אני חושבת שנושא הפוליגמיה, למרות שאתם אומרים שביקשו מכם, אין לי בעיה לדבר על הפוליגמיה. הפוליגמיה זו אחת התופעות שלנו שנמצאות בחברה שלנו ואין מה לעשות, וכמה שאנחנו באמת מעלים את הסוגיה הזאת ומאפשרים בקרב הנשים מודעות לנושא הזה, לעומת זאת זה נפוץ וזה מתפתח.

וזה נגד החוק של המדינה.

אני אומרת לך, המדינה צריכה להתמודד עם הסוגיה הזאת, באמת, ולאפשר לנו באמת איך להגיע לפתרון שהוא פתרון חלופי, לא יודעת, איך שתגדירו לעצמכם, כאילו להגיד להם, זה לא, אני לא יכולה לחיות בבית שיש בו עוד אישה. ומצד שני אין לי אלטרנטיבות אחרת לאישה שהיא מבוגרת והיא רוצה להיות אמא. מה אני יכולה להגיד לה?

קוראים לי וורד ואני מנהלת תחום קהילה במרכז ריאן, מרכז לתעסוקה. אני רק אתייחס לכמה דברים בנושא של איך אנחנו יכולים לעשות ואיך אתם יכולים גם לרתום את העשייה שאנחנו עושים פה. אני לא אתחיל להגיד מה בדיוק המאפיינים של החברה ובמה היא מתמודדת ועם איזה חסמים, אבל ברור לנו שכל פתרון שצריך לעשות אותו, הוא צריך להיות בשיתוף עם הקהילה, כי הפתרון ייצא ממנה, היא לא סתם יצרה את הבעיה, אלא הפתרון צריך להיות ממנה. למשל בנושא התעסוקה אנחנו עושים המון עבודה קהילתית, באמצעות דיבור עם אנשים, אנחנו מ אתרים את אנשי המפתח והולכים דרכם, למשל בתעסוקת נשים, שהם יעודדו את הפרט לעשות את השינויים ולחזק את העשייה שלהם. הם יבחרו ללכת ללמוד, כי אנחנו יודעים, תעסוקה והשכלה הם הבסיס לחברה מתפתחת ומתקדמת.

השינויים באים לאט לאט אבל הם באים בשיתוף של הקהילה בפתרון. ולזה צריך לשבת עם אנשי המפתח, שהם יכולים להיות ראשי השבטים, יכולים להיות אב המשפחה, והיום, עם המעבר לעיר, התחילו להיות תתי משפחות, זה לא ראש שבט שאת יכולה לדבר איתו ויש לך כתובת אחת, הם התפרקו, יש יותר משפחות שצריך לדבר דווקא עם האב של המשפחה הזאת וכל אחת, יש לה את המאפיינים שלה.

אחת המסקנות מכל מה שקראתי עד עכשיו וגם הוועדה הקודמת, זה שעד היום הסיורים שנעשו נעשו על ידי ראשי השבטים, על ידי השייח'ים, ובעצם המקום שלכן, הנשים, לא בא לידי ביטוי. היום את הסיור אתן ארגנתם, כלומר הנשים ארגנו את הסיור ואתן בחרתן גם מה להראות לנו ומה לא להראות לנו, מה לדבר וגם מה לא לדבר.

זו עשייה של 15 שנים של עבודה קהילתית אחורה.

אנחנו רואים. אנחנו פה ואנחנו באנו כדי ללמוד ובאמת לראות איך ממשיכים הלאה. אבל המקום הזה של גם הפוליגמיה, גם ההשכלה, גם הבריאות, זה לא הכול תקציבים. כי גם כשיש תקציבים, יש פה חסמים תרבותיים, שדווקא מתוך ה-15 שנים של הניסיון שלכן בואי תגידי לנו את עם מה אנחנו מסכמות, כלומר מה בעצם הדבר הראשון שאת חושבת שצריך מחר ללכת ולעשות אותו.

נכון, ב-15 השנים האחרונות יש המון עשייה של תקציבים, ששמו, וזה מה שאת רואה, את רואה אותי, את רואה את אמל ואת רואה עוד נשים שנמצאות ומדברות. זה צריך לעשות היום, אני לא יכולה לבוא ולהגיד שאנחנו הנשים יכולות לעשות את זה לבד, צריך לעשות את הגברים איתנו, והגברים צריכים לבוא איתנו כדי שהם יתמכו בעוד נשים ועוד נשים. הם צריכים לדעת, אני יצאתי ללמוד, אמל יצאה ללמוד, אמל קיבלה מידע, אני קיבלתי יותר מידע, הגבר יושב בבית ולא קיבל כלום, הוא לא יודע מה אני עוברת ואני הצינור הזה שצריך להעביר לו את המידע. אז גם צריך עבודה קהילתית עם הגברים, וצריך עבודה קהילתית עדיין שתמשיך להיות עם הנשים, כדי שנוכל לעשות את הדרך הזאת ביחד. והיום יש את הדרישה הזאת, היום יש יותר גברים שמעודדים שהאישה שלהם תלמד, אבל מה, הם בוחרים לה מה ללמוד, הם בוחרים לה איפה להיות.

עוד משהו שיעשה את הקידום, שנראה נשים שהן יושבות בתפקידים ציבוריים, שהאישה לא רואה שאישה מגיעה למעלה, לא עולה על הסולם, אז היא אומרת, 'מה שווה לי?' אז הנשים צריכות להיות בתפקידים מאוד ניהוליים, שצריכה להיות מנהלת בית ספר. בכל הנגב יש שתי מנהלות בית ספר, זה משהו שהוא לא נתפס, שיש רק שתי מנהלות של בתי ספר. צריך גם שהמנהלות יהיו בתוך בתי ספר, שאישה תראה שיש לה אופק גדול ללכת, וגם אם הדרך קשה הנה הצליחו, לא אחת ולא שתיים. לראות אחת ושתיים, אף אחד לא תרצה לוותר, אף אחת לא רוצה שהיא תשלם את המחיר. יש אחדות שיעשו את זה, והגיע הזמן שהנשים יהיו בוא נגיד בלנהל תכניות אזוריות, לנהל בתי ספר, לנהל מחלקות, ואז לראות אותן במקומות מאוד ציבוריים, כדי שאישה אחרת תגיד 'וואלה, אוקיי, יש לי אופק לאן ללכת. לא שככל שאני עולה למעלה, אני אמצא יותר ויותר חסמים'.

אנחנו מודעים שלא הכול תקציבים, אבל זה המדרגה הראשונה שאפשר לעלות ממנה וצריך עבודה קהילתית. אני התחלתי את העבודה שלי במרכז ריאן כמלווה תעסוקתית של גברים. יש את ההפרדה, אבל אני עושה את זה ובאבן אחת אני תופסת שתי ציפורים, קודם כל יושבת אישה שהיא נותנת את השירות לגבר, ובנושא תעסוקה, שהוא נושא מאוד מאוד מהותי. היו לי פחדים מהדבר הזה, מה, גבר יקבל שירות ממני בנושא שהוא מאוד חשוב? אני אגיד לו לאן לפנות ומה תעשה? ואני רואה שהם נפתחים ומכבדים אותי שאני יושבת שם והם משתפים פעולה והם עושים את המשימות שאני נותנת להם. זה משהו שהם הולכים אחר כך והם אומרים 'אוקיי, וואלה, הנה אישה, ישבתי מולה, עשתה איתי תהליך, ואפשר, זה לא כזה מפחיד שאישה תעבוד עם גברים'. זה ישנה אצלו משהו. אמנם לא עבדתי ישירות, להגיד לו 'וואלה, תשנה עניין כך', אבל דרך השירות שאני נותנת, דרך הידע המקצועי שיש לי, זה יגרום לו לשנות איכשהו את הדעה שיש לו.

אני חושבת שהאמירה של לעבוד גם עם הגברים היא באמת לקח שאפשר ללמוד ממה שקרה לנו עם הקהילה האתיופית. כדאי פה להפנים את זה בשלב מוקדם, שצריך לעבוד גם עם הגברים.

גם עם הגברים, לא רק עם הנשים. אנחנו לא יכולים ללכת בלי זה.

היום מתחיל להיות פער בין השכלת נשים להשכלת גברים.

ואז זה גורם להסלמה, האלימות של הגברים מתחילה להתפוצץ בצורה מופגנת מאוד.

אז היום העשייה צריכה להיות קהילתית, עם הנשים ועם הגברים, שהגברים ייחשפו לעוד נשים שהן מקצועיות, שהן עושות את העבודה שלהן וזה לא מפחיד שאישה תצא ותעבוד עם גברים. הם יתחילו לשנות את הדעה שלהם.

דב, אתה רוצה לומר משהו לסיום?

קודם כל תודה רבה על הביקור הזה, על הדברים החשובים שאתן אמרתן לנו. ברור לי לגמרי שעלינו יש נטל מאוד מאוד כבד. אני בטוח שבאים אליכם הרבה מבקרים וכולם מתרשמים מאוד ממה שהם רואים ויוצאים מפה עם תחושה שצריך לעשות משהו כדי לשנות את העולם שאתן חיות בו ולעזור לכן בעשייה המדהימה שאתם עושים כאן ממילא. המבחן הגדול שלנו יהיה בזה שאנחנו נזכור את הביקור הזה, את כל הביקור הזה שלנו היום, ושנגזור ממנו את רשימת המשימות העצומה שהטלתם עלינו ונדע להתקדם איתה.

מצבן של הנשים הבדואיות הוא אתגר מאוד מאוד גדול שלכן, אבל הוא גם אתגר מאוד מאוד גדול שלנו. אני בטוח שכל חברות הוועדה וחברי הוועדה, שזה אני, אנחנו נשמח לעזור בכל דבר אפשרי, אני חושב שהעבודה שלכם והדברים שאתם עושים והאתגרים שלפניכם הם נורא נורא קשים.

תודה רבה לכם.

רק להגיד שאנחנו משאירות לכם פרטים שלנו. עליזה היא קואליציה, אז היא יכולה להשפיע יותר בכסף, דב ואני פחות, אבל כל דבר ש - - -

אבל אנחנו יותר חופשיים.

אתם לא תוכלו להגיד 'אין תקציב'.

אבל אם יש דברים ספציפיים, שאני בטוחה שכל אחד ואחד מאיתנו, באמת, אל תהססו להיות איתנו בקשר, גם אם זה משהו קטן שאפשר לעזור, לדחוף, או לפתור כאן ועכשיו, גם זה חשוב. אז ממש אל תהססו אותנו להפעיל אותנו בכל דבר ועניין.

אז אני רוצה קודם כל להודות גם לחבר הכנסת דב חנין ולחברת הכנסת מרב מיכאלי שעזבו הכול ובאו, זה לא ברור ולא מובן מאליו, לפנות יום שלם ולבוא ללמוד להכיר מקרוב. כבר עכשיו דב ואני הנחנו הצעת חוק של קצבת הבטחת הכנסה שלא תלך באופן ישיר לגבר, אלא לאישה, וזה יקרין גם על ההעצמה הכלכלית וגם על המקום של הנשים. ויהיו עוד חוקים, קואליציה, אופוזיציה, אנחנו יודעים לעבוד ביחד ופיתחנו את ההבנה שרק יחד אנחנו נוכל, גם בתוך הבית הזה, בכנסת ישראל, לעבוד.

אני רוצה להודות לכל המארחות שלנו מהבוקר ובכלל על שיתוף הפעולה, על הבנייה של היום המרתק הזה, להכיר מקרוב רק באמצעותכן ולהמשיך יחד איתכן לתקן את מה שדרוש תיקון. אי אפשר הכול ביום אחד, יש פה הרבה מאוד עבודה, אבל גם לבחור איפה להתחיל, רק את זה אפשר ביחד. אני קוראת לכן שוב לבוא לוועדה לקידום מעמד האישה, יש לנו היום את ההגדרה הזאת של משקיפות, נשים ערביות, נשים חרדיות, וגם אתכן, הנשים הבדואיות, אתן לא יכולות כרגע ברשימות הקיימות להיבחר לכנסת, עוד יגיע היום ותגענה לשם, אבל בואו כמשקיפות, ואם אתן לא יכולות להגיע, תעבירו לנו, אנחנו פה גם בשבילכן וגם כדי לתת מענה. יש ועדות שונות, למשל עוד מעט תהיה ועדה על בריאות, השרה גרמן תבוא, לפחות שתגיע נציגה אחת שלכן כדי לדבר ולשתף.

תזכירו לנו ותכתבו, ונמצאים פה, שוב, אופוזיציה, קואליציה, אנחנו יודעים לעבוד ביחד. הצעות לחוקים, כי שמעתי פה כמה וכמה רעיונות במהלך היום הזה על תמרוץ משפחות בנושא של השכלה. תנו לנו, אלה דברים שאני יכולה רק ללמוד מכן, אני אפילו לא חשבתי על דבר כזה. עוד דברים שניגשו אליי ואמרו לי. אתן בשטח, אתן לומדות, אתן מכירות, אתן יודעות. שוב, יחד אנחנו נוכל.

אני רוצה מאוד מאוד להודות למנהלת הוועדה, דלית, ולאמל ולאנשים שנמצאים במשרד כרגע, אריאלה ורבקה, שהיא הדוברת של הוועדה שלנו, לכל מי שהתלווה אלינו מהבוקר ובכלל, העוזרות הפרלמנטריות שלנו, עמליה, מיטל, שלכם שנמצאים כאן, יעלה והמאבטח שלנו, איפה אתה? שקיבלנו אבטחה, חנה אזולאי הספרי שהצטרפה אלינו והולכת לעבוד בוועדה, היא עוד לא יודעת, ורונן מהפרוטוקולים. באמת תודה לכולם על היום המרתק, המאלף, שאני בטוחה שגם יצמיח תשובות, מענה והתחלה של שיתוף פעולה.

תודה ליושבת ראש הוועדה.

<הישיבה ננעלה בשעה 14:20.>