PAGE
17
ועדת החינוך, התרבות והספורט
26/11/2013

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 105>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, כ"ג בכסלו התשע"ד (26 בנובמבר 2013), שעה 11:15

<ישיבה לציון יום המורה>

חברי הוועדה: >
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

מסעוד גנאים

רות קלדרון

דב חנין

נחמן שי

>
גילה נגר - מנהלת מינהל עובדי הוראה, משרד החינוך

יוסי וסרמן - יו"ר הסתדרות המורים

ענבר דותן - דוברת הסתדרות המורים

מוטי סמט - יו"ר סניף ירושלים, הסתדרות המורים

ליאורה אורינגר - יו"ר סניף ראשון לציון והמרחב, הסתדרות המורים

בתיה בראונר - מנהלת בית ספר עירוני א', חיפה

ליהי גרוס-אביטל - מורה בבית הספר עירוני א', חיפה

מאירה אופיר - מורה לשעבר של חבר הכנסת נחמן שי

שושנה פרבר - מורה לשעבר של חברת הכנסת רות קלדרון

מוסא אבו כף - מחנך כיתה

יוכי הראל - בית ספר יחדיו, באר שבע

יפה אשר - מורה בבית ספר ברמלה

ברק ברבי - מורה, מכון ברנקו וייס

כנה אופיר - מורה

יהודית לבקוביץ - מורה

עליזה מצנע - מורה

מיכאל שורפ - מורה

גילי רומן - חבר הנהגה, תנועת המורים

רועי ציקורל - קרן טראמפ

דפנה תמיר - מנהלת תכנית מחשב נייד לכל מורה, קרן אתנ"ה

ד"ר דפנה צוקרמן - מלמדת ארכיאולוגיה

יהודית גידלי

אהובה שרון - חבר המתרגמים
<ישיבה לציון יום המורה>

בוקר טוב. ברוכים הבאים לכנסת. ידידיי חברי הכנסת, מורים, אנשי חינוך. היום ה-26 בנובמבר ואני מקווה שאנחנו מתחילים מסורת חדשה והיא לקבוע יום בשנה שמוקדש למורים. מי מאתנו לא מדבר על המורים – המורה שלי, המורה שלנו – מי מאתנו לא מאמין בכך שצריך לתת את כל הכבוד למורים, למעמד המורה, מי מאתנו לא מדבר על כך שחזות החינוך היא בעצם המורה בכיתה, גם בעידן של מחשבים, של לוחות חכמים, של אינטרנט, של טלוויזיה וסמרטפונים כמובן מכל מיני מרעין הללו. כולנו יודעים שבסוף אנחנו כמעט מוכנים לוותר על הכול כדי שיהיה מורה או מורה בכיתה. בסופו של דבר חזות החינוך, ההוראה, הוא המורה או המורה בכיתה.
על כן אני מברך, אני מניח בשם כולם, על יוזמה שצמחה מלמטה לקיים את היום הזה. אני מודה שבימים האחרונים אני מנסה להתחקות ולראות מי זה היוזם, מאיפה באה היוזמה, אבל אני לא מצליח. מסבירים לי שזאת יוזמה שצמחה, איך לא, ברשתות החברתיות ויש לה כנראה מספר אבות, ואולי בהמשך מישהו יקום ויגיד שזה התחיל ממנו. אני לא הצלחתי להתחקות אבל אנחנו, הדור שלא גדל עם הפייסבוק, למדנו שצריך לזרום עם הפייסבוק והרשתות החברתיות, וכאשר ראינו שהיוזמה הזאת תופסת גובה, כמובן הצטרפנו. על כן אנחנו מקיימים כאן את המפגש הזה הבוקר. אני מקווה שאנחנו פותחים מסורת. אני יודע שבמשך היום יש הרבה מאוד פעילויות בהרבה ישובים ובהרבה בתי ספר ואני מקווה מאוד שעם הזמן זה יהפוך להיות יום שבאמת עוצרים לרגע, חושבים מה עדיין לא אמרנו למורים שלנו, איך עדיין לא התעמקנו בשאלה איך מקדמים את מעמד המורה ויוצרים חברה טובה יותר.

בפורום הזה לא צריך לומר, אבל אני אומר את זה כי אני לפחות לא צמחתי במערכת החינוך. זאת אומרת, התחנכתי במערכת החינוך אבל לאורך שנים ארוכות קמתי כל בוקר ונעלתי נעלי גיבורים ומדים של צה"ל ורק בסיבוב השני או השלישי של חיי התוודעתי התוודעות ישירה למערכת החינוך. היום אני שותף לאלה שמאמינים שחזות החברה, עתיד החברה, היכולת להתמודד עם הבעיות החברתיות שלנו, הצורך לסגור פערים בתוך החברה הישראלית, זאת בעצם מערכת החינוך. כשאנחנו אומרים מערכת חינוך, אנחנו רואים מול עינינו איזה מטה של משרד החינוך שיושב בירושלים אבל מערכת החינוך היא הכול. זה מהמעונות, גני הילדים, בתי הספר היסודיים והתיכוניים על הזרמים השונים, זאת ההשכלה הגבוהה, זה החינוך הלא פורמלי, המתנ"סים, תנועות הנוער כאשר כל הפעילות הזאת כולה מכוונת כדי לעזור לדור הבא, לדורות הבאים להיות אנשים יותר טובים, בני משפחה יותר טובים, אזרחים, תושבים ובזה בעצם אנחנו עוסקים.

הכנסת, ועדת החינוך ואני בראש ועדת החינוך שמנו לעצמנו מספר מטרות - דרך אגב, בימים אלה אנחנו מקיימים את הדיון המאה מאז שהכנסת ה-19 התחילה לכהן, כך שכבר ישבנו ושרפנו הרבה מאוד שעות תחת ניאונים ואורות מלאכותיים - כאשר המטרה הראשית היא מעמד המורה. ידידי חבר הוועדה, חבר הכנסת אוחיון, גם הקים שדולה למען מעמד המורה שכבר נפגשה כמה פעמים ואנחנו בהחלט רואים בזה ערך בפני עצמו.
הדבר המרכזי השני הוא סגירת פערים. ניתנה לי הזדמנות יוצאת דופן גם להיות ראש של עיר חזקה ומבוססת וגם של עיירה קטנה אי שם בסוף העולם שמאלה ולמדתי באופן ישיר, ללא מתווכים, שהמרחק בין שני המקומות האלה הוא לא רק בקילומטרים אלא הוא בהרבה מאוד דברים אחרים ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שבחברה הישראלית לא נתמודד עם הפערים החברתיים. הפריפריה היא לא רק פריפריה גיאוגרפית אלא היא גם פריפריה חברתית ויש גם פריפריה תודעתית, פריפריה של קבוצות בחברה הישראלית שמדירות את עצמן או מודרות על ידי אחרים מתוך הקונצנזוס הלאומי וכתוצאה מכך נוצרים פערים גדולים מאוד והם לצערי הרב מבחינת נתונים שונים גם מתרחבים. זה חוזר חזרה לתפקידה של מערכת החינוך כמערכת ובסוף של המורה או המורה בכיתה.

אני מברך על היוזמה הזאת. כל מי מאתנו שמנסה להיזכר במורה או במורה שהשפיעו על חייו – ולכל אחד מאתנו יש כאלה שמהם לקחנו דוגמה אישית של איך להתנהג ומה לעשות – זוכר את המורים. ביקשנו מחברי הכנסת שיכולים להזמין את המורים שהשפיעו על חייהם. גם אני ניסיתי, למרות שאני כבר בגיל מתקדם, עדיין יש מורים ומורות שלימדו אותי גם בבית הספר היסודי. רציתי להזמין לכאן מורה שלימדה אותי בבית הספר הריאלי, נעמי סורוקה, מורה לספרות שאני זוכר אותה היטב אבל היא לא יכלה להגיע היום. סיפרתי לה שאנחנו בשידור, אז נעמי, אם את רואה אותנו, קודם כל הרבה בריאות ואני מקווה שתצטרפי אלינו בהזדמנויות נוספות.

זאת הפתיחה הארוכה שלי. בפתח הדברים אני רוצה לתת לחברי הכנסת.

נמצא אתנו עוד מורה שהצלחנו ברגע האחרון להזמין והוא הגיע להיות אתנו, מוסא אבו כף שהוא אחד מהמורים שהצטיינו ונמצאו ראויים.

המורה של המדינה.

גם דוקטור איליה מזין. הם נבחרו להיות המורים של המדינה ואנחנו כמובן נשמע אתכם בהמשך. תודה רבה שבאתם. אתם בהחלט מייצגים היטב את ציבור המורים.

נחמן שי, בבקשה.

תודה רבה. אני מאוד שמח על היוזמה החדשה שלך ואני מקווה שהיא תימשך הרבה שנים. אחת החולשות של החברה הישראלית היא שהיא לא מעריכה את המקצועות שמעצבים אותה ומשפיעים עליה. לצערי הרב היא דוחקת אותם גם בשכר וגם במעמד החברתי וכתוצאה מכך היא יוצרת מעגל שבו - כתוצאה מההתייחסות הלא ראויה – אנחנו גם מאבדים או לא זוכים בכוחות טובים שמוותרים על עיסוק בהוראה כמו למשל על, מקצוע משפחתי אצלנו, עבודה סוציאלית וכדומה כי אנשים מוותרים ובמדרג היוקרה של החברה הישראלית, יוקרה וגם חומרה, הולכים למקומות אחרים.

אני עוקב אחרי העבודה שלך בוועדה ואני חושב שהיא מוסיפה הרבה כבוד לתחום הזה ואני שמח על כך, כדי שנוכל לתרום את תרומתנו הקטנה גם בתוך הבית הזה לטובת המורים ולטובת ההוראה והבנה שעתידה של מדינת ישראל נתון בידיכם. אין כתובת אחרת. אם האנשים הצעירים שגדלים בארץ הזאת מגיל גן ומעלה לא יהיו בידיים הנכונות, לא יקבלו את החינוך הראוי, למדינת ישראל לא יהיה עתיד. יהיה עתיד טכני אבל לא יהיה לה עתיד מהותי והיא לא תוכל לעמוד באמות המידה שאנחנו מצפים מעצמנו ובצדק.

כאן גם נשאלת השאלה אם מדינת ישראל משקיעה מספיק - וגם כאן אנחנו יודעים שלא – לכל אורך הדרך, החל מתקנים וכלה גם באנשים שבחרו לעסוק במקצוע הקשה והמפרך הזה, אבל אני יודע שהוא גם מקצוע מלא שמחה וסיפוק לאנשים שאוהבים אותו ואי אפשר להיות מורה אם לא אוהבים את זה. כאן לא יכולות להיות ברירות. אם את או אתה לא אוהבים, לא עוסקים בכך.
אני שמח על ההזדמנות להזמין לכאן את המורה שלי להיסטוריה מבית הספר התיכון הגימנסיה העברית רחביה בירושלים, שהשפעתה עלי אפשר לומר הייתה גדולה כמו שציינת, כאשר בין היתר בזכות לימודי ההיסטוריה שלה אותי בחרתי ללמוד אחר כך תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובכלל יש לי הרבה זיכרונות טובים ונעימים. היא לא הייתה מורה קלה למי שחושב – יש כאן עוד תלמיד שלה והוא יכול לאשר זאת – מעולם לא עשתה הנחות, אין פרוטקציה, צריך היה לעבוד קשה אבל למדנו אצלה שכאשר לומדים קשה – מצליחים ומתקדמים הלאה. אני אשמח אם תרצה לשמוע אותה בהמשך.

כן, בבקשה. המורה של דוקטור נחמן שי.

שמי מאירה אופיר. אני אתחיל ואספר איך התגלגלתי להוראה כי אני חושבת שזה אחד הדברים המשמעותיים. קודם כל, היו לי מורים מעולים ברחובות. ס. יזהר היה אחד המורים המשפיעים עלי ולא צריך להוסיף ולספר על החוויה הלימודית שלי, החינוכית שלי וגם עיצוב האישיות על ידי ס. יזהר – שאני בשמחה מזכירה אותו כאן. היו עוד רבים נוספים, אבל אתם לא באתם לשיעור היסטוריה ולכן אני צריכה למהר בדבריי. דרך אגב, זה הקצב האיטי של הדיבור שלי, כך שהם היו צריכים להסתגל ולראות מה מורה מספיק ב-45 דקות.

בו זמנית הייתי בתנועת נוער ואני חושבת שמה שעיצב את ההוראה שלי הוא להיות מדריכה בתנועת נוער. לעולם לא שכחתי איך להכין פעולה, איך לדבר עם החניכים, איך לא לוותר ולכן אני חושבת שהשקעה בתנועות נוער, לא רק באלה שהם נאמר לובשים מדים – ותכף נחזור לזה – היא חיונית אם חושבים איך לחנך, איך לתרום לאחרים, איך לעזור ולהתקדם.
חוויה נוספת שהייתה מאוד חשובה בדרך שלי הייתה – אתם תצחקו – הפלמ"ח. אמנם קראו לי ילמ"ח – ילדי מח"ץ - אבל החוויה להיות חיילת עצמאית, לא מקבלת פקודות אלא חושבת וחושבת על האחר ומסייעת לאחר, אלה היו החוויות המעצבות.

אז נטשתי את הקיבוץ כי היה לי ויכוח אידיאולוגי. המצפון הציק וכשהצפון הציק הלכתי ללמד במעברה. שם בעצם עיצבתי את היחס. אם אני אגיד לכם, ואתם מבינים מה זה, לימדתי ילדים מרומניה ועירק ביחד, גילאים שונים ומשונים, הייתי צריכה למצוא דרך ללמד אותם כאשר חלק מהם מעולם לא היה בבית ספר בגלל מלחמת העולם השנייה.

ההמשך היה, המצפון הלא נקי, הלכתי לשכונת התקווה. לא ידעתי מה זה. היום היו קוראים לזה מתנ"ס אבל אז פתחתי משהו שדומה למתנ"ס בשכונת התקווה. אלה היו החוויות שעיצבו אותי.

לאחר מכן הלכתי לאוניברסיטה, שיניתי את הכיוון – הייתי צריכה להיות מהנדסת – אבל אמרתי שהתרומה שלי בחינוך היא החשובה.

משם הגעתי לגימנסיה. הגעתי לשם לא מירושלים, לא מהמילייה החברתי של רחביה, לא מתנועת הצופים – ואלה כל החטאים הכי גדולים שיכולים להיות בגימנסיה – אבל הנה הדוגמה של יגיעה. כשהוריו שלחו אותו לגימנסיה עם חולצה כחולה ושרוך אדום, זאת הייתה אמירה שקטה וצנועה אבל אומרת שאני באתי לכאן ללמוד. אתם צריכים לזכור שאז בבתי הספר כמו הגימנסיה למדו הילדים שהחלו יחד בגן הילדים. הילדים האלה כבר היו מעוצבים וחברים והוא הגיע בשקט שלו.

הגעתי מבית חינוך לילדי עובדים על שם חיים ארלוזורוב.

ההחלטה של ההורים שלו הייתה החלטה אמיצה והוא המשיך אותה בשקט ובצנעה. אני עם הזיכרון המסכן שלי רואה אותו יושב עם החולצה הכחולה, מקשיב ומאזין, שואל, אף פעם לא מקבל אמירות. כבר אז הוא היה עיתונאי, אם אתם לא יודעים. פעם היה עיתון שנקרא "במעלה" והוא כבר היה עיתונאי.

זה לא אלה הם חייך עלי.

לא. הגימנסיה של אז הייתה בית ספר מלמד ומחנך והנה התוצאה.

תודה רבה. חברת הכנסת דוקטור רות קלדרון.

אדוני היושב ראש, תודה רבה על הישיבה. מאוד נעים לשבת כאן עם כל העוצמה הרוחנית שאני מרגישה סביב השולחן. באה אתי מורתי שושנה פרבר שלימדה אותי בתיכון תנ"ך. אני מרגישה שהמשפט הזה "ויהיו עיניך רואות את מורך" הוא משפט מאוד נכון לחיים. יש רגעים בחיים שפתאום משהו גדול קורה וזה בדרך כלל קורה מול בן אדם אחר, מול אדם מבוגר, ואלה רגעים שאני חושבת שאף ילד אחר בכיתה לא שם לב, ואפילו אני בזמן אמיתי לא ידעתי שעכשיו זה רגע חשוב מאוד לחיים שלי אבל עם שושנה היו שני רגעים כאלה – על אחד היא כבר יודעת – כאשר האחד היה עת היינו בכיתה ב' והיה צריך לרקום עטיפה לספר התורה אבל מאחר שאימא שלי לא ידעה לרקום, שושנה רקמה במקומה ויש לי את העטיפה עד היום. פעם שנייה הייתה בכיתה י' או י"א, אז שושנה לימדה עקידת יצחק ופתאום שמעתי אותה מדברת על "וילכו שניהם יחדיו" כאשר יצחק שואל איפה העצים לעולה והם הולכים בשקט, אבא יודע שהוא הולך לעקוד את בנו והבן, אנחנו לא יודעים מה הוא יודע. היא סיפרה את הדרמה הזאת ואני אמרתי: לא יכול להיות, לא יכול להיות שמישהו כתב את זה, לא יכול להיות שיש טקסט כזה. משהו באמת מאוד מאוד עמוק קרה לי. לא הייתי הרבה בשיעורים אבל בשיעור הזה הייתי.

באיזה בית ספר?

בבית הספר הזה בעיקר שהינו אבל ניתן לו כבוד. בית ספר עמל על שם ליידי דיוויס, בית ספר מקיף בתל אביב. גם הילדות שלי למדו שם.

את רות כולם מכירים. התרגשתי כל השנים מהקצב המהיר בו היא מתקדמת ובעיקר התרגשתי מנאום הפתיחה שלה בכנסת.

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת לאזכרה. כעת מלא חודש למפקד שלי בצה"ל, אברהם צביון, שהוא היה מנהל בית ספר לחינוך במחנה מרקוס שעל הכרמל. אני הייתי חברת קיבוץ עין גדי, מהמייסדים, וכמו הרבה ישראלים שהיו חלוצים אידיאליסטיים הייתי בקיבוץ שנתיים-שלוש והלכתי לצבא. בצבא התקבלתי – זה היה בהחלט מכובד – לבית ספר לחינוך ואני חושבת שמי שעיצב אותי כמורה היה אברהם צביון. אני לא יודעת אם הוא היה רב סרן או סגן אלוף, אני לא בקיאה.

בשבילך הוא היה הכול.

בשבילי הוא היה גם אלוהים, וסליחה על המטפורה, גם אבא, גם המפקד וגם חבר. כשהוא היה מוציא אותנו החוצה לעבר הכרמל בסטלה מריס לראות את הים, אתם לא ראיתם רק ים אלא אתם ראיתם אין סוף, אתם ראיתם עתיד, אתם ראיתם סיכויים והפרוז'קטורים של סטלה מריס, זה היה אור ולא סתם אור אלא אור לגויים.

אברהם צביון ידע את חיינו מתחילה ועד הסוף. לא שסיפרנו לו סתם אלא בדרך אגבית הוא חקר עלינו ובדק ולכל אחת מאתנו הוא נתן את היחס שלפי דעתו הוא קרא מתוך סיפור החיים שלה. אני לא רוצה להאריך אבל אני חושבת שזה לכבוד לי להיות החניכה שלו.

בתחילה הייתי בהנחלת הלשון. הנחלת הלשון היה, כפי שאתם זוכרים, הוראת עברית לכל באי ארץ ישראל מארצות המגרב ומכל הפינות. זאת הייתה עבודה סיזיפית קשה כי בכיתה אחת היו גם מרוקאים, גם עירקים, גם לובים וכולי. אחר כך כביכול עליתי בדרגה. אני לא יודעת אם זאת עלייה בדרגה, אבל אז הגיעו קציני צה"ל למיניהם שהיו לוחמים במלחמת השחרור והם הגיעו לדרגות בכירות ביותר ללא תעודת בגרות והתפקיד שלנו – היינו צוות של ארבע-חמש מורות היותר בכירות – היה להשלים להם את בחינות הבגרות למיניהן כמו גיאוגרפיה, כמו היסטוריה, כמו תנ"ך וספרות. לא מתמטיקה. כאשר הם עברו את בחינות הגמר במחנה מרקוס, שהיו בחינות כמובן לא בגובה של בגרות, אושרו להם הדרגות אליהן הם הגיעו במלחמת השחרור. למשל, אם אתם זוכרים את חזי שהיה רס"ר בצבא, הוא היה תלמיד שלנו ותודות לנו אושרה דרגתו. אפילו היה לי תלמיד בשם טוביה סער מקול ישראל. אף פעם לא העליתי בדעתי שאין לו בגרות. זאת אומרת, מי שבאמת עיצב את כוח ההוראה שלי, במידה והיה לי, היה אברהם צביון.

לא ידעתי שאני אהיה מורה אבל יום אחד נתקלתי בידיעה שברשת עמל מחפשים מורה לתנ"ך ולספרות. אז עוד לא למדתי באוניברסיטה אלא הייתי רק בוגרת סמינר. זה היה בית ספר לגברים בלבד, לנערים, ויותר מזה – פושטקים, תלמידים שלא התקבלו לכל בית ספר אחר מכובד הלכו לשם כדי שלא יתגלגלו ברחובות. אז הייתי אישה יחידה בכל בית הספר. לא הייתה קיוסקאית, לא הייתה אחות, לא הייתה מזכירה, הכול היה על טהרת הגבריות בלבד. כל הגובה שלי בשיאו היה 1.50 מטר והבחורים בשביעית-שמינית היו משהו כמו 1,80, 1.90 מטר וכל הלאה. חשבתי לעצמי שאני נכנסת לכיתה ובכלל לא יראו אותי. נכנסתי באומץ לב וחוצפה של אנשים נמוכים ופתאום מישהו הכניס שתי אצבעות לפה ונתן שריקה חזקה. זה היה בחור בטור הרביעי, ספסל אחרון. ואני עומדת ואומרת: תואיל בבקשה להמתין לי. והוא קם ויצא. אז התברר לי שזה רוני קלדרון שהיה שחקן כדורגל במכבי פתח תקווה.

הפועל תל אביב.

אל תתפסו אותי. הוא יצא ובהפסקה כל התלמידים מיהרו לצאת החוצה ולספר שרוני יצא מהכיתה ואמרו שהמורה הזאת אמרה לו לצאת והוא יצא. רבותיי, אני עבדתי 36 שנים בתיכון ממקס פיין עברנו כולנו לליידי דיוויס.

לפושטקים אחרים.

אז מצאתי את עצמי כשאומרים: תיזהרו מפרבר, תיזהרו. אני נשבעת לכם – ורותי תהיה עדה – אני אף פעם לא הענשתי ואני לא יודעת למה הם אמרו תיזהרו, אבל כנראה שקלדרון, שמו הלך לפניו ותודות לזה שהוא עזב את הכיתה באותו זמן, בשנת 1958, ההד עבר משנה לשנה. ליידי דיוויס היה כבר הרבה יותר קל. אם היו לי תלמידים ותלמידות כמו רותי קלדרון ממעוז אביב, היה לי הרבה נחת. תודה רבה.

תודה רבה. אני רוצה לבקש את גילה נגר לומר כמה מלים. גילה היא מנהלת מינהל ההוראה ובעצם בתוקף תפקידה אחראית על כוח ההוראה.

חבר הכנסת מצנע ידידי היקר, אני קודם כל רוצה להודות על היוזמה. גם אני לא יודעת בדיוק מי היה הראשון שהתחיל בה, אבל היא פשוט מדהימה ומאוד מאוד מרגש להיות כאן.

אני רוצה לפתוח בתודה. תודה למורה טובה. טובה הייתה מורה חיילת כשאני הייתי בכיתה ה' בבית ספר הגבעה באופקים, כיתה של ילדי עולים עם כל המורכבות כפי שאתם יודעים שקיימת בעיירת פיתוח. היא הייתה פשוט מודל לחיקוי. עד היום אנחנו בקשר. היום היא פרופסור לספרות עברית, לשירת ימי הביניים, טובה רוזן, ובזכותה הפכתי להיות מורה ברבות הימים וגם סיימתי תואר בספרות עברית. היא בעצם מהווה עבורי מודל לחיקוי ודמות של מורה לחיים.

אני רוצה לומר תודה לעוד מורה שהיא הבת שלי, שמה הילה. היא שירתה בגלי צה"ל ועזבה אחר כך את התקשורת לטובת ההוראה. גם את מינהל העסקים היא עזבה לטובת ההוראה והיום היא מורת שילוב. אני בטוחה מתוך הכרות אישית שלי אתה שהיא תהיה מורה לחיים של הרבה מאוד תלמידים.

התפקיד שלי הוא סמנכ"לית ומנהלת מינהל עובדי הוראה במשרד החינוך. מינהל עובדי הוראה במתכונת שלו היום הוקם על ידי שר החינוך הרב שי פירון. קודם לכן ניהלתי מינהל להכשרה ופיתוח מקצועי. הרב שי פירון, מתוך תפיסה של ראיית המורה על כל הרצף שלו, החליט שיהיה מינהל אחד שיראה את עובד ההוראה משלב ההכשרה ועד הפרישה, לרבות התנאים הסוציאליים שלו, לרבות הפיתוח המקצועי שלו, ההכשרה, ההתמחות וזה המינהל אותו אנחנו מנהלים. אנחנו עובדים מאוד מאוד קשה כדי להנגיש הרבה מאוד תכניות ומידע למורים וכדי לשפר את איכות ההוראה שלהם. אני מאוד מקווה שנצליח במשימה שהיא לא פשוטה אבל יש לנו פרטנרים מאוד מאוד טובים כמו הסתדרות המורים וארגון המורים. בכלל, זה עידן שצריך לנצל אותו היום וחלון הזדמנויות שאסור לפספס. כמו שאמרת, יש גם את שדולת המורים שאנחנו חברים בה ויישר כוח לחבר הכנסת שמעון אוחיון.

אני מקווה מאוד שכל אימא יהודייה תרצה שהבן או הבת שלה יהיו מורים ולא רק רופאים ועורכי דין וזה הכיוון שלנו. אני מאוד מקווה שזה יקרה בהקדם. אני יכולה רק לומר לסיום שיש היום היענות מאוד גבוהה של צעירים שרואים בהוראה שליחות וייעוד והם מגיעים ממקומות שונים - אלה יוצאי צבא, מתנועות נוער – ופשוט רואים בהוראה שליחות. אני מאוד מאוד שמחה שזה קורה ושזה קורה בקדנציה בה אני מכהנת.

תודה רבה ותודה רבה לך מצנע על ההובלה של ועדת החינוך. אתה עושה עבודה מדהימה ואנחנו רואים את זה במשרד.

תודה. מזכיר הסתדרות המורים, יוסי וסרמן.

תודה רבה, חבר הכנסת עמרם מצנע. מכובדי, שמעון אוחיון, יושב ראש השדולה למען החינוך ומעמד המורה, חבר הכנסת נחמן שי, חברי כנסת נוספים שנמצאים כאן. ידידיי, שיחק לי מזלי שהחלטתי בגיל צעיר מאוד, קרוב לילדות, שאני רוצה להיות מורה, שאני רוצה לגדול, ללמוד ולהיות מורה. אכן זכיתי לעסוק במקצוע שרק אנשים עם שאר רוח מסוגלים לעסוק בו. שמענו כאן את שתי המורות המכובדות מליידי דיוויס ומהגימנסיה בירושלים שדיברו על מה שמורה נותן לתלמידיו.

אני חושב שהיום אני רשאי בגאווה לדבר בשם 135 אלף חברי הסתדרות המורים שראשם מורם, יש להם גאווה מקצועית גבוהה, אהבה גדולה מאוד לילד ולמקצוע והזכות לקבל אדם שהוא פאר היצירה, לקבל אדם צעיר, ילד קטן, לגדל אותו, לחנך אותו, להקנות לו ידע ובעיקר ערכים ולחנך אותו להיות אדם בחברה ישראלית מתקדמת, אדם שאוהב את החברה בה הוא חי, שאוהב את המדינה בה הוא חי, שמוכן לעשות הכול למען החברה והמדינה שלנו, מדינת ישראל.

זה הייעוד שלנו ואני מצפה מוועדת החינוך – ויש לי הזדמנות עת חבר הכנסת עמרם מצנע יושב ראש הוועדה – להביא לכך שממשלת ישראל תראה במקצוע ההוראה כייעוד, כמקצוע מועדף, כמקצוע שצריך להביא אליו את טובי הצעירים. אין להתפשר על איכות בהוראה. צריך להביא רק את טובי האנשים להיות המורים של הילדים שלנו ושל הנכדים שלנו. צריך להשקיע בהם. בחברה מערבית כמו שלנו צריך לעודד אותם ולתת להם את הסיבות הטובות לרצות להיות מחנכי המחנכים שלנו.

אני שמח על הנתונים שנתנה חברתי סמנכ"לית משרד החינוך גילה נגר. הרבה יותר אנשים צעירים רוצים היום לעסוק בהוראה מתוך אידיאל, מתוך אהדה למקצוע, מתוך רצון לעסוק ולתת לאחרים, ללמד ולחנך. הדגש אצלי הוא על לחנך ולא רק ללמד כי ללמוד לומדים היום גם מהאינטרנט וגם מאמצעים אחרים. לחנך, המורה הוא שמחנך.

אני לא יודע בדיוק מי יוזם היום הזה אבל אני מברך את כל מי שיוזם. לנו יש גם פרויקט משותף עם "ידיעות אחרונות" ומפעל הפיס שנקרא המורה של המדינה ומדי שנה אנחנו נותנים פרס לשישה מורים מצטיינים ביותר מכל הארץ. אני שומע ששר החינוך מכין עכשיו את שבוע המורה ואני מברך אותו על כל הפעילות והיוזמות שהוא כשר חינוך בראשית הדרך יוזם כמורה וכמנהל.

אני חוזר ומברך את יושב ראש ועדת החינוך ואת ועדת החינוך. אני בטוח שבאיוש הזה של ועדת החינוך ועדת המורה יתוגבר בצורה משמעותית והמורים יקבלו מהמדינה הכרה כבעלי מקצוע מוביל במדינת ישראל. מדינת ישראל, על פי הנתונים שלה, זקוקה לכך. לא שאני כמזכ"ל הסתדרות המורים בא וממריץ, לא, אני בפירוש לא נמצא בראשיתה של דרך, אבל אני אומר כמחנך ותיק, כמי שחינך וניהל דורות של תלמידים, מדינת ישראל זקוקה לכך שהחינוך יעמוד במרכז החברה הישראלית מתוך הכרה של הממשלה בכך. אני מקווה שבעזרת יושב ראש ועדת החינוך שיוביל את זה יחד עם כולנו, נצליח להגיע לכך.
אני מברך את כל חבריי המחנכים, הגננות, המורים, המנהלים, את כל עובדי ההוראה ותודה רבה לכל המורים והמורות שנמצאים כאן ולכל החברים שנמצאים כאן. תודה רבה.

הובא לידיעתי שנמצאת כאן עוד מורה שזכתה בתואר של המורה של המדינה ואני לא ידעתי על כך, יהודית לבקוביץ.
רשומים אצלי שני שמות של מי שכנראה היו בין היזמים, רועי ציקורל ומיכאל שור. אחד מכם יאמר כמה מלים. שתף אותנו בבישול הרעיון.

אני רוצה לומר שאני מאוד מאוד מתרגש לראות ועדה מלאה באנשי חינוך, במורות, במורים, באנשים שבאו להגיד תודה למורים. זה הדבר המדהים ביותר וזאת בדיוק המטרה של היום הזה. היום הזה נולד מתוך רצון מאוד מאוד פשוט והוא לעצור יום אחד שנה ולהגיד תודה לאנשים שכל השנה עושים למען כולנו, מעצבים, בונים ומחנכים את דור העתיד של מדינת ישראל. זאת הייתה המטרה שלנו. הדבר הזה קיים בכל העולם והיה נראה לנו פשוט בלתי שאין את הדבר הזה במדינת ישראל. לכן החלטנו שזה הזמן לנסות לעשות אותו וביחד עם צוות ענק של אנשים סופר מוכשרים והרבה מאוד ארגונים חינוכיים, תנועות, ערים, כל מי שרק אפשר, כולם נרתמו לטובת המיזם הזה, לטובת היום הזה, כי לכולם היה חשוב לבוא ולומר בצורה מאוד פשוטה: תודה, תודה לכם, תודה לכן, על העבודה הכול כך חשובה שאתם עושים ועבודה כל כך חשובה שאתן עושות.

אם אני יכול להגיד את הדבר שאותי לפחות הכי מרגש בכל הסיפור הזה - ואני חוזר עכשיו מבת ים שם קורים דברים מדהימים, ואני הגעתי היום מבית הספר התיכון שלי, לשם הלכתי להגיד תודה למורים שלי – זה שבאתר נתנו אפשרות לאנשים למלא טופס אם הם מתעניינים באפשרות להיות מורים. עד היום מילאו את הטופס הזה יותר ממאתיים אנשים שבזכות יום המורה אומרים שגם הם רוצים להיות מורים, גם הם רוצים להצטרף לתוך המסלול הזה ולתוך העולם הזה של ההוראה. אם בסוף היום הזה או בשנה הקרובה באמת יצטרפו עוד כמה עשרות של אנשים ובזכות הדבר הזה יעשו את השינוי הזה, אני חושב שכולנו הרווחנו ובגדול. זאת בדיוק המטרה.

תודה. חבר הכנסת אוחיון, בבקשה.

תודה רבה. האמת שאחרי שרועי ציקורל וחברתו היו אצלי בחדר - הם פנו אלי ואני לא ידעתי ולא הכרתי – שוחחתי עם עמרם מצנע וכתבתי לו מכתב בעניין הזה. כשאומרים לי שרוצים להוקיר את המורה, בלי להיכנס לסוגיות הפורמליות ולראות היכן נמצאת הסתדרות המורים ואיפה נמצא ארגון המורים, אמרתי שאם מדובר בהוקרה, כמובן צריך להצטרף לעניין הזה.

אני מקווה שרחל אררט שתיבדל לחיים ארוכים יושבת בחיפה ואולי צופה בנו. כך גם משה חיים כהן מבאר שבע, מחנכי בבית הספר היסודי. רחל אררט תרמה בוודאי לעיצוב אותו ילד מהמעברה שהיה צריך להשתלב בחברה החדשה ולהתמודד. היא הקפידה אתנו אבל גם העניקה לנו. אני זוכר את ההקפדה שלה, כל שבוע לבוא עם יומן קריאה, ספר בעברית. כמובן אסור לדבר ערבית, אסור לדבר צרפתית, אבל הקפדה וחובה להיות בתנועת נוער. אני זוכר אותה כדמות מקפידה שהשפיעה ועיצבה. חבל לי שלא יכולתי להביא אותה לכאן לישיבה היום.
אני מצטרף לדברי כולם. זה יום לומר תודה. זה יום של הכרת הטוב. הכרת הטוב למי שאמור להעשיר את ילדינו ולפתוח בפניהם עולם חדש של ידע ולתת להם כלים להבין, לנתח ולהתמודד עם שאלות שמציאות החיים מציבה. הכרת הטוב, למי ששותף בעיצוב דמותם וזהותם של ילדינו. הכרת הטוב, למי שנותן לנו תחושת ביטחון שילדינו נמצאים בידיים נאמנות ואחראיות. הכרת הטוב, למי שעשוי להיות דמות מופת ומודל לחיקוי לדור ההולך וגדל ומתפתח. הכרת הטוב, למי שמנחיל תורה ומקצועות ליבה עם ABCD גם אם שכרו לא מגיע ל-OECD. הכרת הטוב, במיוחד לאותם מורים רבים המפעילים איפוק רב מול תלמידים חצופים והורים אלימים, וכבר קיימנו אתמול דיון בסוגיה הזאת. הכרת הטוב, לאותם מורים המסוגלים להיות גם חבר לתלמיד ולתלמידה ובעיקר משען בעת מצוקה.

הנה לכם המורה כעולם ומלואו. בימים אלה נדמה לי שכולנו ליווינו למנוחת עולמים את דב לאוטמן שדיבר על החינוך, על החשיבות כאדם שבא מן התעשייה, והוא היה איש ההשקעות שדיבר על ההשקעה בחינוך. אין לך השקעה יותר מניבה פירות בכל המובנים – הכלכלי, הפיזי, החברתי – מאשר השקעה בחינוך. לכן גם יזמתי את הצעת החוק של חוק עידוד מקצוע ההוראה, לעודד אותו כמו כל השקעה כפי שאנחנו עושים בתחום ההשקעות הכלכליות, בתחום מקצועות מסוימים, כאשר להם נותנים העדפה. אם החברה תדע להוקיר ולהכיר שהשקעה בחינוך היא השקעה באמת הטובה והמניבה פירות, וכאשר מדובר בהשקעה בחינוך, כמעט כל המחקרים פותחים בהנחת יסוד אחת: אתה יכול לטפל בתוספת שעות לתגבור בתחום זה או בתחום אחר, אתה יכול לשפר בדידקטיקה כזאת או אחרת ובאמצעים טכנולוגיים, אתה יכול למנוע את הצפיפות בכיתות כדי לאפשר למורים לטפל בכל תלמיד ותלמיד. כולם מסכימים שמעל כולם ההשקעה במורה היא הטובה ביותר ולכן ביום שהוא גם הכרת הטוב, נצא עם צפייה לעתיד כאשר אנחנו רוצים לראות את מקצוע ההוראה כמוביל במערכת החינוך והחברה במדינת ישראל. תודה.

תודה. אני מבקש את המורה מוסא אבו כף.

שלום. אני מורה בדואי שזכה השנה להיות מורה המדינה. באמת חוויה מדהימה. אני רוצה לברך את האנשים שעמלו ויצרו את המפעל הזה, את מזכ"ל הסתדרות המורים, יוסי וסרמן, וארגונים אחרים כמו אתר YNET, "ידיעות אחרונות" חברת אל על, מפעל הפיס וכל האנשים השותפים. זה דבר מדהים שהשפיע עלינו כי אנחנו המורים בשטח צריכים ליטוף ופרגון דבר שלא עולה כסף. כשהיינו אצל יושב ראש אל על, שקדי, במשרד שלו, הוא קיבל אותנו בשדה התעופה, והוא סיפר – וכולנו התרגשנו – שהוא התחיל ברעיון הזה. הוא היה מפקד חיל האוויר והפגיש את הטייסים עם המורות שלהם. מאוד התרגשנו למרות שלא היינו במעמד הזה אלא רק שמענו את הסיפור על כך. זה ממש מדהים. את החוויה הזאת לא אשכח בחיים.

אתמול עברתי חוויה מדהימה. אני מלמד באזור שלי, בנגב, מורים למתמטיקה. אני להשתלמות ואני רואה ברשימה שיש לי 25 מורים אבל ברגע שאני מגיע, אני רואה חמישים מורים והחדר לא מספיק להכיל את כולם. כולם רוצים ללמוד אצל מורה המדינה. זאת התרגשות גדולה. התקווה שלי לא רק הסתדרות המורים, לא רק משרד החינוך, לא רק חיל האוויר ולא רק חברי הכנסת אלא התקווה שלי לראות עוד ארגונים במדינת ישראל שיבצעו את המפעל הזה. בפעם הבאה אנחנו רוצים לראות את השרים ואת ראש הממשלה.

אני אומר תודה, תודה, תודה רבה. תודה לכם.

תודה רבה. דוקטור איליה מזין. המורה של המדינה.

שלום. אני המורה לפיזיקה. היה לי עונג לקבל מידיו של מפקד חיל האוויר דאז אליעזר שקדי תעודת הערכה כדמות חינוכית שהשפיעה. זה באמת מאוד מרגש. היה לי עונג לקבל תעודות דומות גם משני מפקדי חיל האוויר שבאו אחריו, אבל בכל זאת התעודה הראשונה משקדי הייתה מאוד חשובה.

אני לא רוצה להרבות במלים. אני חושב שאנשים אומרים שחשוב שיהיה יום דווקא למורה מכיוון שסביר להניח שמורה הוא מי שהשפיע עליהם. אני רוצה להקריא כמה שורות ממייל שקיבלתי לפני מספר ימים מתלמיד שלי.

"חשבתי בימים האחרונים על כיצד השפעת עלי וכיצד השפיעו עלי מחנכים אחרים. אני חושב שהדבר המשמעותי ביותר שלקחתי ממך במישור הפרקטי הוא האופן שבו אני מוביל אנשים וסוחף אותם אחרי על ידי אמונה עיוורת בפוטנציאל שלהם. קביעה נחרצת: אתה יכול. שידור מסר של אמון מהול בציפייה. אפקט פיגמליון שעוד לא אכזב אותי ובכל פעם מחדש. אני לא זוכר אם דיברנו על כך, אך אני רואה בעצמי מחנך לעתיד וסבור שזאת עבודת קודש שאינה נופלת מעיסוק ברפואה בו אני שקוע בימים אלה. בחרתי שלא לצלם סרטון משום שאינני אוהב להיראות ולהצטלם בפרט בפני פורום שאינני מכיר. זה פשוט לא אני ואני בטוח שתכבד זאת.
אני מאחל לך המשך השפעה והרצאה מוצלחת שלא תפסיק ללמוד לעולם".

אני רוצה להסביר מהיכן זה בא. ביקשו ממני מבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב לתת הרצאה על גורמי ההשפעה של עובד חינוך על דור העתיד. אמרתי לעצמי, אני אעמוד בפני הקהל ואומר אני ואני ואני? לא נראה לי. אז התקשרתי לחמישים תלמידים שלי ואמרתי שהם יכולים לנצל סוף סוף את הסמרטפון לדבר טוב, תציגו את עצמכם מקסימום בשתי דקות ותגידו לטוב ולרע ואני מבטיח לא לעשות כל עריכה, תאמרו איך אני, אם בכלל, השפעתי עליכם. זה המייל שקיבלתי בתשובה.

היה לי מאוד קשה לעבור דרך ביטחון הכנסת ולהעביר לכאן את הדבר הזה. הוקרה יותר מזו, לא ראיתי בחיי. אני חושב שזאת פעם ראשונה בחיים שבכיתי באמת. כאן כתוב:

"איליה, יש אנשים שלא עושים כלום, יש אנשים שעושים יותר מדי, יש אנשים שעושים רק טעויות ויש אנשים שעושים מה שצריך, כמו שצריך, כמוך. תודה על הכול. לי".

תודה רבה. ריגשת את כולנו. יהודית לבקוביץ, בבקשה.

אני רוצה להתחיל כילדה בת חמש שהייתה בפנימיית ילדים בעיר כפר סבא עד גיל 12. המדריכים באותה תקופה עת היינו ילדים מסכנים, מקרים סוציאליים, ממש היוו לי את הדוגמה של תשומת לב, חמימות, קריאת הספר בלילה לפני שהולכים לישון והרגישות הגדולה. יחד עם זאת מכאן אני סגרתי מעגל להיבחר למורה של המדינה בעיר כפר סבא.

התרגשות מאוד מאוד גדולה הייתה לי כי את התלמידים שלי אני מלמדת זקיפות קומה, חיוך, רגישות לסביבה, נתינה ופתחתי אותם להתנדבות. אני מייצגת את חטיבת בר-לב, את המנהל אסף נפתלי והצוות הנפלא, את המפקחות למדעים שממש ליוו אותי לאורך כל הדרך. אחד הדברים לפעילות הנהדרת - וגם חבר הכנסת מצנע היה אצלי והיה עד לפעילות המיוחדת - הוא שתלמידים מתנדבים עם הרגישות שלהם עושים פרויקט מאוד מיוחד עם משפחות שכולות, מגשימים את החלום של אותם נופלים, נפגשים עם המשפחות, שומעים את הסיפור וממשיכים את החלום. זאת אחת הדוגמאות לרגישות, של נתינה, של התנדבות עם שילוב המדע, הסקרנות וההבנה. לכל התלמידים שלי אני אומרת: אתם המדענים של העתיד, מי שזה לא יהיה. גם אם אני אפגוש את התלמיד עם היכולת הפחות נמוכה אבל זה שיש לו רצון לתרום לקהילה, לתרום למדינה, אני אפגוש אותו במסגרות אחרות, העיקר זקיפות קומה, חיוך ולבטוח בעצמו.

אני ממש מתרגשת כי נכנסתי לדלת הפתוחה הזאת ואני מודה לכולם על ההזדמנות הנפלאה שניתנה לי.

תודה רבה. באמת הייתי באירוע מדהים של תלמידים בכפר סבא שעושים מחקר, ליווי וכתיבה על מפקדים וחיילים שנפלו במלחמות ישראל. באמת יוצא מן הכלל.

המורה של המדינה שלי, שאני הבאתי אותה היום אתי, היא אשתי עליזה שהייתה מורה לתנ"ך ותורה שבעל-פה לאורך הרבה מאוד שנים. את רוצה להגיד משהו?

לא.

חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה רבה ידידי יושב ראש הוועדה. אני חושב שזה אירוע מיוחד וחשוב. אני מביע הערכה ליוזמים. מכל מוריי אני ניסיתי להשכיל ואני אזכיר בקצרה ארבעה מורים שמכל אחד מהם אני רוצה לקחת איזשהו לקח.

המורה הראשונה, המחנכת שלי בכיתות ג' ו-ד', חיה דקל, ידעה כנראה להבין שגם אם נתקלים בילד שהוא מאוד שוב ומאוד הרפתקן, מרדן, ספקן וכל דבר לא נראה לו ולא מקובל עליו וכדומה, שזה לא מקרה אבוד ואפשר בכל זאת להתייחס לזה ברוח אחרת ולראות בזה גם צדדים אחרים. אני יודע שזה לא פשוט בבית ספר להתייחס לשובבים, למרדנים, להרפתקנים , לכאלה שתמיד יש להם שאלות ותמיד הכול לא מוצא חן בעיניהם, אבל אני חושב שזה דבר נורא חשוב ונורא יקר ואני מאוד מעריך את זה. אני חושב שרק זכותה אני בכלל שרדתי במערכת החינוך.

המחנכת שלי בכיתות ז' ו-ח', שרה אחיה, הייתה הבן אדם הכי רחוק ממני אידיאולוגית שאפשר להעלות על הדעת. היא הייתה אשת לוחמי חירות ישראל, הארגון הצבאי הלאומי.

באיזה בית ספר למדת?

בית חינוך על שם טשרניחובסקי בתל אביב. בית הספר הזה, אגב, היה בית ספר מפא"יניקי לחלוטין אבל הייתה שם מורה אחת רביזיוניסטית שלא חששה ללמד אותי ועד היום אני יודע בעל פה לפחות שלושים שירי ז'בוטינסקי. אני יכול להביס כאן בכנסת את כל חברי הכנסת של הליכוד. היא הייתה אישה מאוד מרשימה, מאוד ערכית, היא הייתה מחנכת שהתווכחתי אתה המון בפוליטיקה אבל מאוד מאוד למדתי להעריך את היושר שלה, את ההגינות שלה ואת עולם הערכים הפנימי שהיא הקרינה בעוצמה רבה. אני חושב שכל מי שלמד וחונך אצל שרה, זוכר אותה עד היום כדמות מופת חינוכית.

מנהל בית הספר שלי, תיכון עירוני ה', דוקטור משה לנדא זיכרונו לברכה. אני זוכר אותו מאוד מאוד לטובה כי בימים של, נקרא לזה, קונצנזוס לאומני מאוד דורסני הוא ידע לתת מקום ולתת מרחב לתלמיד שחשב אחרת ולא היה שותף למה שכולם חשבו שצריך אז לומר. אני חושב שזה דבר שמאוד מאוד ראוי להערכה.

אפרופו מורים לפיזיקה, כמובן המורה האגדי שלי למתמטיקה ופיזיקה, מריו ליביו, שלימד אותי להסתכל – תמיד אהבתי מתמטיקה – גם על המתמטיקה וגם על הפיזיקה מחוץ לקופסא. החלק המשמח והמצער שמריו ליביו עצמו יצא מחוץ לקופסה והוא פרופסור מוביל בעולם לאסטרו-פיזיקה. אולי זה טוב למריו, אבל אני לא בטוח שזה טוב למערכת החינוך.

אני רוצה לומר שאני חושב שבכלי כל אחד מהמורים האלה הייתי אדם אחר. אני מאוד מאוד מעריך את תרומתם, את הליווי שלהם, את הדברים המדהימים והיפים שהם חשפו אותי אליהם, את הסבלנות שלהם ואת ההוקרה שלהם. הנכס הגדול ביותר של מערכת החינוך הוא המורים.

אני באתי לכאן לא רק כדי להודות אלא כדי להביע בפני כולכם את התחושה שאנחנו כמדינה לא נותנים למורים בישראל את מה שמגיע להם. יותר מדי מורים בישראל הם עדיין מורי קבלן והתופעה הזאת הולכת ומתרחבת במקום להצטמצם. במקום שכמו שנאמר, ובצדק, נתייחס אל כל מורה כאל יהלום שבכתר, ניתן לו את הכבוד ואת כל ההערכה, מדברים על מערכת החינוך בפינלנד שהיא באמת נפלאה אבל תראו את היחס למורים שם. שם אנשים נאבקים על הזכות להיות מורה בבית הספר כי זה גם כבוד, גם מעמד, גם תנאים. יש לנו הרבה במה להתגאות אבל לא פחות חשוב, יש לנו הרבה למה לשאוף ויש לנו הרבה מה לתקן.

בהצלחה ותודה לכולכם.

תודה רבה לחבר הכנסת דב חנין. גילי רומן, חבר הנהגת תנועת המורים.

צהרים טובים. אני גילי, אני מורה להיסטוריה ולאזרחות. חלק מהדוגמה האישית שלי בהיותי מורה לאזרחות הוא גם להגיע לכאן, גם כחבר הנהגת תנועת המורים החדשה. אנחנו לא ארגון יציג. אנחנו תנועה חברתית שבאה לקדם את המורים, את השפעתם ולהשמיע את קולם. זה הכיוון בו אני רוצה לדבר עכשיו.
אני חושב שהדיון היום הוא מקסים ומרגיז כאחד, ואני אסביר למה אני חושב כך. כולנו יכולים להבין למה הוא מקסים, למה הוא מרגש והלוואי שגם אני אשב במקום בו יושבות שתי המורות הנכבדות האלה והמורים שדיברו כאן שהם מורים למופת. אבל הוא מרגיז אותי בגלל הדיסוננס. אני מתנצל בפני מוסא שבוודאי יש ללמוד ממנו הרבה אבל אני לא מעוניין שילטפו אותי, אני לא חיית מחמד, אני איש מקצוע ואני חושב שהדיון הזה הוא ייחודי מדי. נתעלם מהעובדה שמתנהל ב-11:00 בבוקר, עת מורים רבים רצו להגיע אליו אבל לא יכלו. אני כבר שנים מלווה את דיוני הוועדה הזאת, בין אם בקשר עם יושבי הראש, בין אם בנוכחות בדיונים ובין אם בצפייה בהם, ועוד לא הייתי בדיון שדיברו בו כל כך הרבה מורים. לצערי מה שאנחנו צריכים לשים לב אליו זה שבכל דיון ועדה ובכל פורום, בכל ועדה מקצועית במשרד, בכל כנס שאתם משתתפים בו ובכל פאנל בו תשבו, יהיה מורה פעיל - ולא רק אחד - שיגיד את דעתו. לוועדת הבריאות מביאים רופא והוא בדרך כל פותח את הדיון ואומר את דעתו המקצועית. גם כאן יש אנשי מקצוע. העובדה שיושבים כאן שני חברי כנסת שהם מורים, ואני מאוד מכבד את זה, זה לא מספיק. כל חבר ועדה – ואני שמח שהנוכחות בוועדה הזאת היא גדולה הרבה יותר מאשר הישיבות בוועדה לפני כן – לדעתי צריך לשאול את עצמו עם כמה מורים באופן קבוע משך החודש הוא מדבר ומתייעץ והאם הוא מביא אותם לכאן לשאת דברים בכל דיון מקצועי.

אני רוצה לומר לך שטענתך היא מאוד נכונה. אנחנו מקיימים כבר מתחילת מושב הכנסת הזאת פורום שנקרא שיח מורים.

אני יודע. אני מכיר.

מחר מתקיים דיון עם מנהלי בתי ספר תיכוניים.

אני מכיר ומוקיר את זה.

מאוד חשוב לשמוע את השטח.

אני חושב שזאת התחלה וכיוון טוב, אבל הדבר החשוב יותר הוא שבדיונים השוטפים ובכל מקום יהיו ויגיעו מורים, שישחררו אותם מבית הספר אם זה בבוקר או שהדיונים יתקיימו בצהרים גם כאן ובכל מקום. תכף יגיע חג החנוכה, יהיו כנסי חינוך ותסתכלו על רשימות המשתתפים בכינוסים ומי מדבר בהם – לא תראו שם מורים. כל השיח הוא לא מוצג על ידי מורים.

אם אנחנו רוצים לחזק את מעמד המורה, אני חושב שתודעה הוא דבר מבורך. גם אני מבקש מהתלמידים שלי להכיר תודה למורים המקצועיים שלהם, זאת שנה שנייה שאני עושה את זה, והתוצאות הן מדהימות והן חשובות, אבל צריך להבין מה מקום המורה המכובד בהשפעה על חינוך ושהמערכת שהוא נמצא בה תתרכז בדברים שחשובים לפיתוח המורה ולאיכות שלו, שהיא תהיה מערכת מפתחת במקום מפקחת, שהיא תהיה מערכת מתגמלת במקום מערכת מנהלת, ושהיא תהיה מערכת מאפשרת במקום מערכת שמסדרת. זה ישפיע על סוגי הדיונים שגם מתקיימים כאן שהם דיונים על אוטונומיה, שהם דיונים על חרות פדגוגית, שהם דיונים על הכשרה בתוך בית הספר, הם דיונים על כלים שנותנים למורים, הם דיונים על מבנה העבודה של מורה והתפקידים של המורה. אלה דברים שבעיני חייבים לעסוק בהם, ושנית, חייבים לעסוק בהם בצורה הנכונה בה מורים מקבלים מקום מכובד ומקום מרכזי.

אני משמיע את הקול הזה כי פשוט הוא חשוב לי. אני גם מעורב ביום כולו ואני חושב שהוא חשוב ביותר. מערכת החינוך וכולנו צריכים לדאוג לכך שאיכות המורים יהיה משהו שהוא מרכזי, יקבל כבוד ומקום בכל דיון, תהיה לו נקודת השפעה על החינוך בישראל ולא רק בתוך הכיתה.

תודה רבה. חבר הכנסת מסעוד גנאים.

תודה אדוני היושב ראש. אני מצטרף לברכה לכל המורים ובאמת ביום כזה, בשעה כזאת, אני רוצה לומר להם, לכולם, תודה.

לא הצלחתי להביא מורה או מורה שלי, אבל נמצאים כאן הרבה מורים ומורות. גם אני הייתי מורה והייתי מורה כי הושפעתי מהמורים שלימדו אותי והיו עבורי מודל לחיקוי. אני לא חלמתי ביום מן הימים שאהיה חבר כנסת. כל מה שחלמתי בכל חיבור בכיתה, בבית הספר היסודי, כאשר כתבתי בו מה אני רוצה להיות בעתיד – מורה. זה מה שכתבתי. מעולם לא כתבתי שאני רוצה להיות חבר כנסת.

המורים שהשפיעו עלי, לפי דעתי וגם מניסיוני, זה כמו השחקן שמושך אותנו לתיאטרון, הוא זה שלא מתמקד באמת בטקסט אלא הוא סוטה קצת. סוג המורים הזה הוא שמשפיע בסוף משום שאני מאמין באמרה שתמיד אני מצטט אותה, ואני עדיין לא יודע מי אמר אותה אבל נאמר: מה זה חינוך, כל מה שנשאר בנו אחרי ששכחנו כל מה שלמדנו. מה שנשאר בנו, זאת ההשפעה הזאת, אלה הערכים שהוקנו לנו, זאת הדוגמה. יש מורה להיסטוריה שלימד אותי - ואחר כך נפתחתי ולמדתי גם היסטוריה – ותמיד בכיתה י"א העמידו אותי מול הכיתה כדי ללמד שיעור כלשהו אבל יום יומיים לפני כן הוא היה מכין אותו והיה שואל אותי מה דעתי להכין נושא מסוים ואגיש את השיעור במשך 20-25 דקות. המורה הזה, אני הושפעתי ממנו משום שכאשר נתתי את השיעור – היו אלה שלושה או ארבעה שיעורים – נתתי אותם בצורה שונה מכפי שהוא היה מלמד אותנו.
הנקודה אליה אני חותר היא שהמורה, גם המוצלח, הוא לא מי שמטרתו בחיים לעשות מהתלמידים העתק שלו. הוא לא רוצה שהם יהיו הוא אלא הם. הוא צריך להכין אותם, ללמד אותם, לצייד אותם בכלים כדי שיגלו את עצמם וכדי שהם יהיו הם בדרכם ולא דווקא בדרכו.

עד היום כחבר ועדת חינוך וגם כחבר כנסת, אני מסייר בבתי הספר ופוגש מורים. באמת העניין של החזרת השליחות, הקדושה למשרה הזאת, היא מטרה חשובה מאוד. תמיד אני אומר להם – ויש לי אמרה אותה אני אומר בכל חדר מורים – שלא יחשבו שגבולות השליחות שלהם מוגבלים לתחומי התלוש שלהם. לא. השליחות שלהם היא הרבה יותר רחבה כמו גם המורה המוצלח, המורה לחיים. כך צריך להיות. הוא זה שיודע שהעולם רחב בהרבה מחדר שיש לו ארבע קירות והזמן יותר רחב מ-45 הדקות.
באמת כולנו הושפענו מהרבה סוגים של מורים שעד היום משפיעים בעולם הערכים שלנו, המחשבות שלנו ובאמת תודה, תודה, תודה.

תודה. אנחנו לקראת סיום. בתיה, את רוצה להתייחס? מנהלת עירוני א' בחיפה, מנהלת ותיקה שהייתה לי הכרות אישית אתה.

קודם כל אני רוצה להודות על ההזמנה עבורי ועבור מורה שמלמדת אצלי. בהתחלה חשבתי למה הוזמנתי לכאן לשולחן הזה, מאחר שמדובר כאן על אנשים שהם חתני וכלות פרס, ולכן אני רוצה לומר שבית הספר שבניהולי זכה השנה בשני פרסים גדולים – פרס חינוך ארצי ופרס ראש העיר.

בית הספר ממוקם באחת השכונות המורכבות ביותר בעיר חיפה. אני לא יכולה להודות כאן למורים שלי כי התחנכתי בפולין. דווקא הפוך על הפוך ובאופן אירוני, עולה חדשה מפולין התחילה את עבודתה בשלומי, בשנות ה-70 המוקדמות כאשר למזלי לא אני לא התלמידים שלי ידענו עברית.

אני רוצה לומר שתפיסת העולם שלי התגבשה שם ואין לי ספק שהעניין האמיתי הוא בתלמיד, אבל לא רק כתלמיד אלא כבן אדם, דמיון חינוכי שמאפשר לנו לראות אותו לא כפי שהוא היום אלא לדמיין אותו איך הוא ייראה, יתנהג ומה הוא יהיה בעוד עשר שנים. אני חושבת שזה המפתח למה שדיברתם כאן.

הדבר הנוסף שאני רוצה לומר הוא שחינוך טוב לא בהכרח צומח בשכונה טובה, תודה רבה. כך אפשר גם לסגור פערים.

נכון. עירוני א' הוא באמת בית ספר שנמצא בקריית אליעזר שכולם מכירים אותה בגלל אצטדיון הכדורגל שלה. האתגר של עירוני א' הוא גדול כי יש את בית הספר הריאלי, בית ספר ליאו בק, בית ספר אליאנס ועירוני ה' ויש חוגים. מי שמכיר קצת את המתחים האלו בעיר חיפה, יודע. באמת בית ספר שעושה עבודת קודש בהישגים שלו.

שמונים אחוזי זכאות עם 8,3 פרמטר של טיפוח.

בהחלט. מישהו שלא קראתי ביוזמתי?

תודה. שמי ברק ואני מורה הרבה שנים. כרגע אני בכובע של איש צוות ב-ברנקו וייס, בפרויקט שמובילה קרן טראמפ ומממנת אותו. אני רוצה בדקה קצרה לשתף אתכם בפרויקט כי באתי לכאן בזכות העובדה שהפרויקט הזה בדיוק עונה לצורך שכולם מדברים עליו כאן, של העצמת מורים, של לשים מורים במרכז, להסתכל על המורה לא ככלי אלא כנכס, כיהלום.
הפרויקט שלנו כרגע נכנס לשנתו השנייה וזאת התחלה משמעותית. הוא מתקיים בכמה בתי ספר בארץ. הרעיון שלו הוא לקחת מורים שבאים באהבה ולתת להם מקום ומרחב מאוד בטוח בכיתה עם תלמידים - קבוצות של מורים – כאשר התלמידים משרתים את המורים. המורים מתנסים בהרבה דברים שכל השנים הם רצו להתנסות בהם – אלה מורים ותיקים – כמו במתודולוגיה של למידה, שיתוף פעולה עם אנשים, יצירה, מחקר ופיתוח של רעיונות. פשוט יש להם מרחב לעסוק במקצוע שלהם בלי שיש עליהם את הלחץ מכל סוג שהוא ומין שהוא. כבר יש לנו תוצאות מדהימות ורואים שקורים דברים מדהימים, שמורים מפתחים אפליקציות לדברים, שמורים יוצרים קהילות מיוחדות. מנהל אומר לי: תשמע, המורה הזה היה מורה מן השורה עד אתמול ופתאום הוא הגיע בתחילת השנה ורוצה להיות רכז השכבה או רכז מתמטיקה. ההעצמה הזאת עובדת מהר מאוד.

המשמעות של זה היא שכאשר אומרים רק את טובי האנשים, אני רואה את כל המורים כטובים אלא שפשוט צריך רק לגלות את הדבר הזה. התפקיד שלנו הוא לגלות את הטוב שבהם. כולם טובים, כולם מדהימים. כשאני רואה את המורה של המדינה – איליה ידידי – המטרה שלנו היא שכולם יהיו המורים של המדינה, שלא יהיה מורה אחד ואלף שמרגישים שהם הפסידו באיזו תחרות אלא שיהיו אלף שירגישו מה שאיליה מרגיש, את ההתרגשות שלו.

אני חושב שאנחנו יודעים איך לעשות את זה. הסכמתי להגיע לכאן ולוותר על הכשרת מורים בפרדס חנה כי אמרתי שאולי יש לי הזדמנות, אולי, לגייס עוד תמיכה, אפילו רעיונית, אפילו במחשבה, ושותפות של אנשים שנמצאים כאן במהלך הזה שקורה. אני מרגיש שזה כמו צמח קטן שכרגע אנחנו מנביטים אותו ואנחנו זקוקים לכל תמיכה שהיא ולכל עזרה שהיא. לכן באתי לכאן ואני שמח על הזדמנות. תודה רבה.

העיר חיפה חוגגת זו השנה הרביעית את יום המורה מיד אחרי חופשת סוכות. אני חושבת שגם משם מגיע הרעיון, מאותה סיבה שהזכרתם כאן והיא לעצור יום אחד ולראות.

אני מורה בבית הספר של בתיה ואני מחנכת של כיתות אומץ ורכזת של כיתות אומץ במב"ר בבית הספר. אני אתחיל מזה שאני מורה מאוד צעירה ונמצאת מעט שנים במערכת. זו בסך הכול השנה הרביעית שלי. אני יכולה להעיד שכשאני החלטתי ללכת להוראה ולעבור את ההכשרה, במקום העבודה בו עבדתי לפני כן שאלו אותי אם אני רצינית והאם לא חבל כי אני יכולה לעשות דברים יותר טובים ולכן למה אני הולכת להיות מורה מאחר וזה בזבוז הפוטנציאל שלי, בהקבלה שיש לך פוטנציאל שאנחנו אומרים לתלמידים.
אני חייבת לומר לזכות בתיה שמרגע בו נכנסתי לבית הספר, קיבלתי ממנה תמיכה והעצמה, ובמקומות הכי קשים. כיתות אומץ, התלמידים בית ספר שמלכתחילה הוא מטפל באוכלוסייה לא קלה, אלה כיתות לא פשוטות. אני חושבת שברגע שנכנסים למקום הזה, רואים שזה באמת תפקיד מאוד מאוד משמעותי ומאוד חשוב. היום אני יכולה לומר שאני מאוד גאה בכך שאני מורה. מי שמסתכל עלי ואומר לי שאני בסך הכול מורה – כן, אני חושבת שזאת גאווה. אני חושבת שמורה שבאמת משקיע ומגיע מתוך שליחות, יכול להשפיע ולשנות. הסיפורים שסופרו כאן הם מדהימים.

אנחנו מאחלים לך שבעוד חמישים שנים יזמין אותך חבר כנסת שהיית המורה שלו.

אני מחכה לכך שהתלמידים יזמינו אותי. אני חושבת שמה שדובר כאן, על התדמית של המורה והדימוי שלו, שהיום הוא במקום כל כך נמוך בהשוואה לעבודה שהמורים עושים, לעבודה הקשה ולאנרגיות שהם משקיעי והאמונה הזאת הבלתי מתפשרת בתלמידים שלהם, לי עדיין לא ברור איך לא רואים את זה כלפי חוץ, איך לא כל אחד רוצה להיות מורה. נכון, אלה הרבה שעות ונכון שזאת משכורת לא כמו בהיי-טק, אבל יחד עם זאת אני יכולה לומר שהרווח שמרוויחים בסוף השנה - במקרה שלי אחרי ששלוש שנים ליוויתי את כיתת אומץ שלי והתלמידים התגייסו ושבעים אחוזים מהם סיימו עם תעודת בגרות ומתגייסים לשירות משמעותי בצה"ל ואני מחכה לראות אותם בעוד כמה שנים באקדמיה – לא אומר שעם זה אפשר לקנות במכולת, נכון, אי אפשר לקנות עם זה במכולת, אבל זה בהחלט עוזר מאוד ללכת לישון בלילה.

תודה.

קרן אתנ"ה זו עמותה שהוקמה על ידי אורי בן ארי והמטרה שלה היא העצמת המורים בישראל. שמנו לנו את המטרה להעצים את המורים באמצעות פרויקט של מחשב נייד לכל מורה. הרעיון הוא שלכל מורה יהיה מחשב נייד ככלי עבודה עם תכנית השתלמות ובעצם מכאן הוא יוכל להתקדם וללמד.

אני שמחה על השותפות עם הסתדרות המורים, עם משרד החינוך, עם בנק מסד ואני חייבת לומר שהיום מעל 8,000 מורים נמצאים בתכנית שלנו יחד עם התכנית של משרד החינוך שכבר מקיפה מעל לעשרים אלף מורים. לפני שבוע חגגנו יום הולדת שש שנים בירוחם. ירוחם הייתה העיר הראשונה שנכנסה לתכנית עת עמרם מצנע היה ראש המועצה. נדהמנו לראות מה קרה למורים, את זקיפות הקומה של המורים, את העובדה שמורים אמרו שפעם ראשונה מישהו חושב שמגיע להם לקבל מתנה, לקבל כלי עבודה.

אני שמחה על היום הזה בו נותנים הוקרה למורים. גם אני באתי מתחום ההוראה, לימדתי וניהלתי בית ספר. אני חושבת שבזה שנותנים למורה כלי עבודה, בעצם נותנים לו את המסר האומר שהוא יכול, אנחנו נותנים לך את הכלי ואתה בזה תלמד ותנהל.

אני מודה לכולם. אני מקווה שלכל המורים יהיה מחשב.

תודה.

אני מלמדת ארכיאולוגיה באוניברסיטה, בבית הספר להכשרת מורים, וגם בבית ספר עין הרים בעין כרם. יש לי הכבוד להכיר את גילי שעבדנו אתו ביחד. שמעתי את כל הסיפורים ורציתי לספר לכם משהו קטן ונחמד.

אנחנו כאן שלושה מורים ותיקים מאוד בבית הספר ובנינו לנו עולם משלנו. לא חיכינו שמישהו יבוא להגיד לנו, מישהו ייתן לנו, מישהו ילטף אותנו ומישהו יגיד לנו איזה יופי. אנחנו בנינו לנו מחוץ לבית הספר כפר שאנחנו קוראים לו הכפר הארכיאולוגי אקולוגי של עין הרים. הילדים בנו את הכיתות. לא כיתות כאלה אלא ממש כיתות גדולות מבוץ ומחומרים מהטבע ומהסביבה. אנחנו מטפחים שם בית ספר קטן משלנו שהוא ליד בית הספר עם הכיתות מהבטון. אנחנו מרגישים שם נפלא. הילדים מרגישים שם נפלא. גילי מכיר את בית הספר הזה. חשבנו שבשביל זה הזמינו אותנו לכאן, לספר על הצלחה של מורים ועל תחושה של שליחות שאנחנו יצרנו לעצמנו. הגשמנו חלום ולא חיכינו שמישהו ייתן לנו משהו. קיבלנו פרסים. קיבלנו את פרס רקנטי ואנחנו גם המורים של המדינה.

לא רדפתם אחרי הכבוד אבל הוא רדף אחריכם.

הוא לא רודף אחרינו. מאוד פשוט אצלנו ומאוד נעים אצלנו. בית הספר שלנו הוא מאוד אינטגרטיבי כי יש לנו ילדים מכל מיני סוגים. אנחנו לומדים מהם יותר מאשר הם לומדים מאתנו. אנחנו אומרים שניסינו להצית את האור בעיניים והצלחנו. אתם מוזמנים לבוא לבקר אצלנו.

תודה.

אני מורה לפיזיקה ומנחת קהילת מורים לפיזיקה בירושלים. אני שותפה לפרויקט ארצי במימון קרן טרמאפ של קהילות מורים לפיזיקה, וזו השנה השלישית שלנו, ויש לנו השנה עשר קהילות, מתוכן אחת מתוקשבת וקהילות במגזר הערבי. זה פרויקט מקסים של העצמת מורי לפיזיקה ומורה בודד בבית הספר. במקרה הטוב יש שני מורים לפיזיקה בבית ספר.

ומורה, היא בטח בודדה.

נכון. הקהילות נוצרו לשתי מטרות. מטרה ראשונה היא מקום לשיתוף מורים, מקום בו מורים יוכלו להחליף חוויות, יחליפו חומרים ויקבלו תמיכה אחד מהשני ומהמנחים, ודבר שני אותו מובילה המחלקה להוראת המדעים במכון ויצמן זאת הוראה ממוקדת לומדת. זה להסתכל על התלמיד הבודד, לא מורה שמרצה את החומר ולא מעניין אותו מה התלמיד לומד, אלא להסתכל על התלמיד הבודד, עם איזה קשיים הוא מתמודד. בפיזיקה יחסית פשוט לעשות את זה כי מספר הקשיים הוא מספר סופי. יש ספרות מחקרית כלל עולמית של קשיים בפיזיקה ואיך מתמודדים אתם. המורים מקבלים גם כלים לאבחן אתה קשיים האלה. אנחנו גם נותנים להם אסטרטגיות לטיפול בקשיים והמורים בעצמם מפתחים הרבה אסטרטגיות לטיפול בקשיים של התלמידים. התגובות של המורים הן תגובות מדהימות והם ממש מבקשים שלא יפסיקו את זה ושהמנגינה הזאת תמשיך. זאת השנה השלישית שלנו ואנחנו מקווים עוד לצמוח ולגדול. כמובן שמשרד החינוך נותן לזה גב ותודה רבה.

אני מלמדת בבית ספר ברמלה. אני רוצה לציין שהנושא של העצמה אצלנו הוא גם בקרב המורים וגם בקרב התלמידים. בכניסה לבית הספר חקוק בשלט גדול מאיר עיניים: לכל אחד מגיע וכל אחד יכול. אנחנו פועלים מהמקום הזה שאנחנו מבררים את נקודות החוזק בקרב התלמידים ומשם בעצם אנחנו מצמיחים את התלמידים ומאפשרים להם חוויות של הצלחה. לכן בית הספר שלנו בחשיבה לקח את הנושא של האומנויות כי יש ילדים שקשה להם מבחינה לימודית, אף על פי שאנחנו נותנים את המענה הדיפרנציאלי, ומהמקום שהם טובים בו, אנחנו מצמיחים אותם ואחר כך גם רואים את ההשתלבות בהישגים הלימודיים. במקביל גם מנהלת בית הספר, מרים פרידמן, מבררת בשיחות האישיות עם כל מורה מה נקודות החוזק. מתוך ההכרות שלה עם המורים היא מזהה את נקודות החוזק ובשעות הפרטניות היא מאפשרת למורים לממש את עצמם, להגשים עיסוקים, נושאים, תחומים שהם לא בהכרח קשורים לעשייה השוטפת שלהם ביום יום במסגרת הנושאים אותם הם מלמדים.

תודה.

אני מבית ספר יחדיו, באר-שבע. הוזמתי לכאן וזה כבוד גדול. אני מורה ותיקה, מעל שלושים שנים במערכת. אני חשבתי שאני אדבר על מצוינות שבית הספר שלי חורת על דגלו וכל המורים עוסקים בהעצמת תלמידים ומורים, אבל דיברו על זה די הרבה ולכן לא ארחיב.

החלטתי שאני רוצה לומר לגבי יום המורה, הערכה והוקרה. נכון שזאת כבר הפכה להיות מסורת ואצלנו בבית הספר אני רואה את זה כל שנה כאשר ועד ההורים המרכזי אוסף את התלמידים, עובר מכיתה לכיתה ומגיש שי למורה, פרח או איזו מילה טובה, איגרת ברכה ואומר מילה. הילדים עומדים, שרים משהו, אומרים משהו. חלק שרים, חלק מדקלמים וחלק נותנים ברכה. אני מרגישה גם אחרי שלושים שנים זקיפות קומה. אתה דיברת על ליטוף אבל גם מילה טובה, זה מה שממלא את המורים. זה המצבר שלנו. אני לא מחכה לתלוש בסוף החודש. מאוד התחברתי לדברי חבר הכנסת. אנחנו אמנם בארבע קירות אבל אנחנו יוצאים מהם וכל הזמן אנחנו מחפשים להיות יצירתיים עם התלמידים שלנו, ומה שחשוב הוא לא התלוש אלא ההנאה והמוטיבציה שאני רוצה לקום בבוקר, להגיע לעבודה ולחייך ואני יודעת איזו הטבעת חותם וכמה אני מסוגלת באמת לחנך דור ולהגיד עשיתי את זה, הובלתי שינוי, עשיתי משהו קטן ולו קטן ביותר לכן הרווחתי את לחמי.

אני מודה לכם. תמשיכו במסורת.

תודה רבה. אני חושב שהדברים שלך מתאימים לסכם את המפגש הזה כי אין לי ספק שמורה או מורה עם כזה אור בעיניים וכזאת הערכה על העשייה ועל ההשפעה בכיתה היא עצומה.

אני באמת מודה לכם. זה חלק מהשעות היותר נעימות גם לנו כחברי כנסת. אין ספק שלו היינו יכולים, היינו צריכים כל יום בשנה לאורך השנה להעריך את המורים, לתת להם את הכלים ולתת להם את היכולת לעבוד. אני רוצה לומר לך, גילי, שכולנו צריכים ליטופים. כולנו. אני פעם חשבתי שרק ילדים מחכים שילטפו אותם, אבל תאמין לי שכולנו רוצים מילה טובה ואנחנו קמצנים בני קמצנים. יודעים להעניש, יודעים להעיר, יודעים להעביר ביקורת אבל חסכוניים גדולים מאוד כשזה הזמן לומר תודה, ללטף, להאיר את הדברים החיוביים. כל כך הרבה פעמים התנסיתי בכך, גם בתפקידיי בצבא שם יש לך כוח וסמכות אבל בסוף המילה הטובה היא נותנת מרץ, יכולת, הנעה ורצון להשתפר ורצון להוכיח את עצמך הרבה יותר מאשר גערה או נזיפה או ביקורת.

אנחנו עשינו את חלקנו כאן היום. תודה רבה. תם ולא נשלם.

<הישיבה ננעלה בשעה 12:35.>